מאי גובה את הכל. מאחר שלא התנה עמה כלום מהו התוספת: לא אונן. אין אנינות חל עליו לאיסור אכילת קדשים: ולא מטמא לה. אם כהן הוא דכתיב (ויקרא כא) כי אם לשארו והיינו אשתו והאי לאו שארו הוא דלא באו עדיין לידי קירוב בשר: ולא מטמאה לו. לאו משום כהונה קאמר דאין כהנות מוזהרות על הטומאה דכתיב (שם) בני אהרן אלא אינה זקוקה לטמא לו לא כהנת ולא ישראלית שמצוה להתעסק בשבעה מתי מצוה האמורים בפרשה דכתיב לה יטמא ותניא לה יטמא מצוה ואם לא רצה מטמאין אותו על כרחו ומעשה ביוסף הכהן כו' בתורת כהנים: מתה אינו יורשה. דירושת הבעל נפקא לן משארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה וגו' בב''ב (דף קיא:) והא לאו שארו הוא: אלא אביי. דאמר לעיל לאו מילתא היא דאמרי מגופא דמתני' דהוציאה גט משום דהיא גופא קשיא ליה הדר ביה: דאי ס''ד. דטעמא לאו משום דאין טוענין אחר מעשה ב''ד הוא אלא משום דגט היינו כתובה: אטו גט מנה מאתים כתיב ביה. דנימא הוא מוכיח על החוב: כמו דכתיב ביה דמי. דהא פסיקא לן מילתא דכתובה מנה מאתים: אטו כל דמגבי בבי דינא מגבי לה. וכי כל הפורע חוב בא לב''ד במקום שפרע לה לא היו ב''ד שיכתבו לו כן: הא אמר תנו. עכשיו: נותנין. ואפילו נמצא לזמן מרובה משנפל ולא חיישינן שמא גט אחר הוא ששמותיהן שוין ומאדם אחר נפל: מצאו לאלתר. התם (גיטין כז:) מפרש כדי שתעבור שיירא ותשרה ובתוך כך ליכא למימר משיירא שעברה שם נפל שהרי לא שהה שיעור שתחנה: ואפילו במקום כו'. לאו רבה קא מסיק אלא גמרא הוא דקאמר לן דכי אמר רבה במקום שהשיירות מצויות לא אמר אלא כשהוחזקו בעיר אחת שנכתב בה הגט שנים ששמותיהן שוין ושמות נשותיהן שוות: דאי לא תימא הכי. דרבה תרתי בעי קשיא דרבה אדרבה: בי דינא דרב הונא. במקום שהוא יושב ודן ומתוך שהכל רגילין אצלו לדון הוי ליה מקום שהשיירות מצויות שם:

אטו גט מנה ומאתים כתיב ביה. תימה היכי מוכח דאפילו במקום שכותבין כתובה דגביא אפי' כי לא נקיטא כתובה דלמא הכא במקום שאין כותבין וגביא בשטר גט וכותבין בגט שטרא דנן כו' כדסבר (רבא) [רב] בפ' הכותב (כתובות דף פט:) ואביי נמי לוקמא הכי אי נמי נוקי במקום שאין כותבין כתובה וגביא בעדי הגט אבל גט לא קרעינן משום דבעיא לאנסובי ביה והוי כמו היכא דלא אפשר דכותבין שובר אבל במקום שכותבין כתובה לא יפרע עד שתוציא שטר כתובה מידה או משום שיהא נאמן לומר פרעתי דלא כרבי יוחנן או משום דאין כותבין שובר ועוד כיון דמן אלמנה מן הנשואין במקום שאין כותבין לא בעי לאוכוחי כמו שפי' לעיל (דף יז: ד''ה אלמנה) איך מוכח מגרושה מן הנישואין במקום שאין כותבין כיון דגט לאו היינו כתובה ומשום דבעינא לאנסובי ביה פשיטא דאין נאמן לומר פרעתי כיון דלא ניתקנה כתובה באותו מקום וי''ל דלאביי מתניתין קשיתיה דתנן כתובה ואין עמה גט אלמא במקום שכותבין כתובה עסקינן דאין סברא להעמיד שכן אירע שכתב לה בעבור אהבתה לכך פריך כיון שיש לה כתובה ואין מוציאה רק גט לימא פרעתי אלא ודאי לא אמר כלום וכותבין שובר: הא אמר תנו נותנין. וא''ת מנלן דלמא אפילו אמר תנו אין נותנין והא דקתני נמלך ה''ק ונמלך שלא ליתנן ומחמת כן לא חשש לשמור ונאבד ועכשיו רוצה לחזור ולגרשה דסבר שזהו הגט שאבד ממנו ואמר תנו ואפילו הכי אין נותנין דשמא אין זה גיטו אלא נפל מאחר ששמו כשמו אבל לא נמלך לכתחילה מלגרשה וגרשה מחזירין לה הגט לראיה אפי' אינו שלה וי''ל דדייק מדלא קתני כתובים היו ולא נתנן ומדקתני ונמלך משמע שחושש שמא אינו רוצה עתה לגרשה אבל אם אמר תנו לה נותנים ואין לחוש שמא מאחר נפל וא''ת ומנלן ואפי' לזמן מרובה דלמא לאלתר דוקא כדפריך ר' זירא לקמן ור' זירא גופיה מנלן דיחזיר לאשה אפילו לזמן מרובה וממה פשוט לו דברייתא קאמר לזמן מרובה יותר ממתני' וי''ל דמברייתא משמע דבזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה אפי' לזמן מרובה דאי לאלתר דוקא פשיטא אבל במתני' מצי למימר לאלתר דוקא דאם אמר תנו נותנין אינו מפורש במתני' והיא גופה אתא לאשמועינן דלא יחזיר דחיישינן לשמא נמלך אבל רבה דייק מדקתני ונמלך ולא קתני כתובין היו ולא נתן א''כ אתא לאשמועינן אם אמר תנו נותנין והיינו אפי' לזמן מרובה דאי לאלתר פשיטא וא''ת והלא אפילו אי הוי לאלתר הוי חידוש דלא חיישינן דלמא כתב בניסן ולא נתן עד תשרי כדפריך לקמן (דף יט.) וכן לקמן (עמוד ב) דפריך על רבי ירמיה דמוקי כגון דקאמרי עדים כו' מאי למימרא לימא דקא משמע לן דלא חיישינן דלמא כתב בניסן כו' וי''ל דס''ל כמאן דאמר אין לבעל פירות משעת חתימה ואז ליכא חידוש דכתב בניסן ולא נתן עד תשרי דאפילו הכי שפיר טרפה ועוד י''ל דרבי זירא דייק אפי' לזמן מרובה מדקתני בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה משמע שמודה שממנה נפל וכבר גירשה בו ואי לאלתר דוקא א''כ צ''ל שראינו הגט בידה דאי לא ראינו א''כ במה אנו יודעין שהוא לאלתר ואחרי שראינו הגט בידה הרי כבר מגורשת פשיטא דיחזיר ומאי קא משמע לן. והלא אפילו לא גיטה הוא זה ניתן לה לראייה ואין הבעל מודה נמי אמאי לא יחזיר אלא ודאי מיירי שלא ראינו הגט בידה וקמשמע לן דאע''פ דחיישינן שמא מבעל נפל ועדיין לא גירשה תתגרש עתה בהחזרת הגט ולא חיישינן שמא מאחר נפל א''כ הוי אפי' לזמן מרובה כיון דלא ידעינן ממי נפל מן הבעל או מן האשה ורבה דייק דמתני' נמי אפי' לזמן מרובה דומיא דשטרי חליצה ומיאונין דיחזיר אפי' לזמן מרובה דלאלתר היינו שראינו בידה פשיטא כיון דחלצה נחזיר לה לראיה אפילו אינו שלה אלא מיירי שלא ראינו בידה ואף לא ידעינן שחלצה והיינו לזמן מרובה ודומיא דהכי משמע ליה דמיירי ברישא ורבי זירא לא מוקי לה דומיא דסיפא: לאלתר כשר. אפילו אביי דחייש לתרי יצחק אפילו היכא דלא הוחזק (יבמות דף קטו:) בגט שמצאו לאלתר לא חייש דהתם הוי כמו לזמן מרובה דלא שייך התם לאלתר: והוא שהוחזקו. תימה אמאי לא מוקי אידי ואידי שהשיירות מצויות ומתני' בלא הוחזקו דהשתא הוי דומיא דסיפא דכל מעשה ב''ד דמיירי בהכי וי''ל דעובדא דבסמוך דהוי בבי דינא דרב הונא הוי ברישא ואשמועינן דבלא הוחזקו יחזיר אפי' שיירות מצויות והכא אשמועינן דאם הוחזקו נמי יחזיר אם אין שיירות מצויות וא''ת ומאי טעמא יחזיר לאשה כיון שיש שני יוסף בן שמעון בעיר וי''ל כיון שאנו יודעים שזה אבד גט כאן אין לחוש שגם האחר איבד כיון שאין שיירות מצויות ושמעתין אתיא כר''א דלרבי מאיר כיון שהוחזקו שני יוסף בן שמעון אין הגט כשר עד שיהא מוכיח מתוכו שהוא של זה כדמוכח פרק כל הגט (גיטין דף כד:) דתנן כתב לגרש את הגדולה לא יגרש בו את הקטנה ודייק הא גדולה מצי לגרש מני ר''א היא ובעדי מסירה משמע דלר''מ אפילו גדולה לא מצי מגרש וההוא דהמגרש (שם דף פו:) דשני גיטין שוין שנתערבו ומוקי כר''מ מיירי במשולשים דמוכיח מתוכו [וע''ע תוס' גיטין כד: ד''ה בעדי]:

והדר ביה אביי מגופה דמתניתין ואסיקנא דאם איתא דפרעה איבעי ליה למיקרעיה לגיטה ולמכתב על גביה גיטה דנן דקרעינוהי לאו משום דפסול הוא אלא משום דלא תיהדר ותיגביה ביה זימנא אחריתי. ואי טעין לא הוינא ידע האי דינא ואף לא גירשתיה שיודיעני לא אמר כלום אלא הוציאה גט גובה כתובתה. סוגיא דשמעתא אלמנה מן האירוסין אם כתב לה אית לה מנה מאתים אבל תוספת לית לה אע"ג דכתב לה:

מתני' מצא גיטי נשים ושחרורי עבדים וכו' עד שאני אמר כתובין היו ונמלך עליהם שלא ליתנם מדמותבינן מינה לאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו ופריק הני מילי היכא דמטא שטרא בידיה דמקבל ש"מ דהא מתני' הלכתא היא וכל שטרא מתנה דלא מטא לידיה דמקבל לא זכה ביה וצריך לברורי דמטא לידיה אי לא נפיק מתותי ידיה. ודייקינן מינה הא אמר תנו נותנין ואפי' לזמן מרובה. ורמינן עלה הא דתנן המביא גט ממדינת הים ואבד לו מצאו לאלתר כשר ואם לאו פסול ופריק רבא הכי מתני' אפי' במקום שהשיירות מצויות והוא שלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת. כלומר דלא הוחזק באותה העיר אדם אחר ששמו כשם זה שגט זה כתוב כשמו הלכך אם הבעל מודה ואמר תנהו לאשה נותנין זה הגט לזו האשה ואפי' לזמן [מרובה]. ואוקים להא דתנן המביא גט מצאו לאלתר כשר ואם לאו פסול במקום שהשיירות מצויות והוא שהוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת עבד רבא עובדא כשמעתיה איכא דאמרי היכא דמזבני כיתנא והוא שלא הוחזקו ואע"ג שהשיירות מצויות שם.

הך שמעתא דמצא גיטי נשים כתבתי ממנה במסכת גיטין (כ"ז ע"א) מה שהוצרך לי:

אלא אביי מגופא דמתני' הוא דהדר ביה וכו'. וכיון דהדר ביה, קיימא לן כר' יוחנן וכן פסקו כל הגאונים ז"ל. ולכאורה נראה מכאן, דר' יוחנן אפילו במקום שכותבין כתובה, אם הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה, דמדקא דחי אביי מעיקרא ואמר ומאי מרגניתא דלמא במקום שאין כותבין כתובה עסקינן, אבל במקום שכותבין כתובה אי נקיטא כתובה גביא, ואי לא, לא גביא, משמע דלר' יוחנן מתניתין אפילו במקום שכותבין, ומינה מייתי ר' חייא בר אבא ראיה, ומעתה כיון דקיימא לן כר' יוחנן, מתניתין אף במקום שכותבין מוקמינן לה. ומכאן תשובה על דברי הרי"ף ז"ל שכתב במסכת כתובות (פט, א) הוציאה גט ואין עמה כתובה, אוקמה שמואל במקום שאין כותבין, והלכתא כותיה. ואמאי, כיון דר' יוחנן אמר שהטוען אחר מעשה בית דין ואמר פרעתי אינו נאמן ואפילו במקום שכותבין כתובה, אף על גב דפליגא דשמואל דאמר דוקא במקום שאין כותבין, הא קיימא לן (עירובין מז, ב) שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. ואי משום דאמר לא אפרע עד שתחזיר לי שטר כתובתה, כדדייקי התם בגמ', היינו כמאן דאמר (שם) אין כותבין שובר, אבל אנן הא קיימא לן כותבין שובר.
ונראין דברי הרמב"ן ז"ל, שתירץ דר' יוחנן נמי סבירא ליה דמתניתין במקום שאין כותבין דוקא, הא במקום שכותבין לא, משום דריע טענתה והורע כח מעשה בית דין. אלא אביי הוה סבירא ליה מעיקרא דליכא לאיתויי מינה ראיה, אלא אי מוקמת לה אפילו במקום שכותבין, דאי במקום שאין כותבין, טעמא לאו משום טוען אחר מעשה בית דין, אלא משום דגט היינו כתובה, ור' חייא בר אבא דמייתי מינה ראיה ור' יוחנן דקיבלה מיניה סבירא להו, דמתניתין אפילו במקום שכותבין, ומשום הכי קפריך ואזיל ממאי, דלמא במקום שאין כותבין דוקא, ומשום דגט היינו כתובה, אבל לבסוף דהדר ביה מגופא דמתניתין, וקא עיין בה ואשכח דגט לאו היינו כתובה, אפילו כי קא מוקמת לה מתניתין במקום שאין כותבין, על כרחין משום טוען אחר מעשה בית דין הוא, דאי לאו הכין הוה לן להימניה, דהא לא ריע טענתיה, דכל דפרע לאו בבי דינא פרע, וכיון שכן מעתה ליכא שום הכרח דר' יוחנן מוקי לה אף במקום שכותבין, וכיון דאשכחן לשמואל דמוקי לה בשאין כותבין, אבל בשכותבין [לא], דריע טענתיה, ולא אשכחן לר' יוחנן דפליג עליה, נקטינן כשמואל. ואי קשיא לך לישנא דגמרא דאמר במסקנא בדברי אביי, דאי סלקא דעתיך במקום שאין כותבין עסקינן דגט היינו כתובה וכו', ולא הוה ליה [למימר אלא דאי סלקא דעתך משום דגט היינו כתובה, דהשתא נמי במקום שאין כותבין מוקמינן ליה]. איכא למימר דהכי קאמר אי סלקא דעתך במקום שאין כותבין, טעמא לא משום מעשה בית דין, אלא משום דגט היינו כתובה. והיינו דלעיל מסיים בה אביי, אבל במקום שכותבין כתובה, אי נקיטא כתובה גביא, ואי לא, לא גביא, והכא לא מסיים בה אבל במקום שכותבין כתובה אי נקיטא גביא וכו'. ובזה עלו דבריו של הרי"ף ז"ל, וכן פסק הרמב"ם ז"ל (פט"ז הכ"ח מהל' אישות), שהאשה שהוציאה גט ואין עמה כתובה, אם דרך אותו מקום לכתוב, הרי זה נשבע היסת שפרעה ונפטר. וכן כתב ה"ר (שמוא') הנגיד בשם רבנו שרירא גאון ז"ל, והכין הוה עביד גאון אביו ואבי אביו ז"ל.
ויש מביאין ראיה ממה שאמרנו לעיל (בבא מציעא ז, ב) בהאי פרקא, נתאלמנה או נתגרשה לא יחזיר לא לזה ולא לזה, ואמאי לא יחזיר אם יש לה גט, בגט גובה, אם אין לה גט, הרי לא תגבה כלום. אלא שמע מינה דבמקום שכותבין אף בגט אינה גובה. ובתוספות דוחין, דברייתא דלא יחזיר, בשטר כתובה שיש בה תוספת, דנאמן לטעון אחר התוספת, אף על פי שאינו נאמן לטעון אחר העיקר. ואינו מחוור, דאם כן הוה להו לפרושי בהדיא, ועוד דהא אוקימנא טעמא דרבנן דאמרי התם דלעולם לא יחזיר, משום דחיישינן לשתי כתובות, ואי משום תוספת, מי חיישינן דחזר וכתב לה תוספת פעם שנית, דאי להכי חיישינן אף במצא שטר חוב דעלמא לשמואל דאמר (לעיל בבא מציעא טז, ב) בשטר הקנאה יחזיר ולא חיישינן לפרעון, ניחוש דלמא נאבד וכתב ליה שטרא אחרינא, אלא דטעמא דחיישינן לכתובה, משום דאסור לשהותה שעה אחת בלא כתובה (כתובות נז, א), ולפום כן חיישינן דלמא כתב לה עיקר כתובה להתירה לו. ואפשר דכיון דהוזקק לכתוב העיקר, אף הוא כתב לה תוספת כעין כתובתה הראשונה. ומיהו עיקר ראיה מהא ברייתא ליתא בעיני, דשאני התם, דכיון דנפל איתרע ליה מעשה בית דין דנפילתה מוכחת על כתובתה שנפרעה. ותדע לך, דהא הטוען אחר חוב דעלמא תוך זמנו לא אמר כלום, וגובה אפילו מיתמי, ואפילו הכי כי נפל איתרע ליה ולא יחזיר. ותדע דאם איתא, למאי דסבירא ליה לאביי מעיקרא דר' יוחנן אף במקום שכותבין כתובה קאמר, לותביה מברייתא, אלא מהתם ליכא ראיה כלל כדאמרינן, אלא שהדברים מוכרעין כן.

טעמא דנמלך עליהן שלא ליתנן הא אמר תנו נותנין ואפילו לזמן מרובה. תמיה לי, ומנא ליה דאמר תנו נותנין, דילמא לעולם לא יחזיר, ומשום דאיכא למיחש לקנוניא בכולהו, כדאיתא לקמן. ויש לומר דמתניתין קשיתיה, מאי שנא ברישא דקתני מצא שטרי חוב הרי זה לא יחזיר, ולא מפרש טעמא, ומאי שנא הכא דקתני, ומפרש טעמא, דהא בין ברישא בין בסיפא איכא למיחש לקנוניא, אלא מדתלי טעמא בהמלכתו של כותב, שמע מינה דאין הכל אלא ממנו, ואי אמר תנו נותנין. ועוד יש לומר, דאברייתא סמיך, דקתני בהדיא בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה.

הא שמעתא דמצא גיטי נשים כתבתיה במסכת גיטין (כז, א–ב).

אשתו ארוסה שמתה לא אונן ר"ל שאין אנינות חלה עליו לאסר בקדשים ולא מיטמא לה אם הוא כהן וכן היא לא אוננת ליאסר בקדשים שהיא חולקת בבית אביה ולא מיטמאה לו וזה שאנו אומרין לא מיטמאה לו ר"ל שאינה זקוקה לכך בין בכהנת בין בישראלית אע"פ שמצוה להתעסק בשבעה מיתי מצוה הא מ"מ אם רצת מיטמאה שאין כהנת באיסור טומאה ואם מתה אינו יורשה שאין ירושת הבעל מקום אלא בנשואה:

גדולי המפרשים נסתפקו במי שהוחזק כפרן על איזו תביעה ואח"כ נתחייב בה בבית דין וכתבו לו מעשה בית דין אם יבא לטרוף מן הלקוחות שמכר לאחר המעשה בית דין אם הלקוחות משביעין אותו כדין הבא ליפרע מן המשועבדים שמאחר שהלוה כפר בעיקר התביעה היאך נחוש שהיתה לו זכות אחרת ועוד שאלו אם נתנדה ומת בנדויו או שעומד בנדויו וכתבו בית דין לשכנגדו שטר טירפא על לקוחות אם ישביעוהו אם לאו שהרי ביתומים אמרו שכל שחייב מודה או שמת בנדויו גובה מהם בלא שבועה אף בקטנים ובלקוחות הודאתו אינה מפקעת שבועה אבל מיתה מתוך נדוי ספק אצלם אם יש כאן שבועה אם לאו וכן מה שאמרו במוציא שטר על חברו שרשאי לומר לו השבע שלא נפרעת אם הוחזק כפרן באותו שטר וחייבוהו בית דין אם יכול לומר עוד השבע לי אם לאו וכבר אמרו שאינו נאמן עוד לומר פרעתי והיאך משביעו על טענת פרעון ומסכימים בכל אלו לומר שאין כאן שבועה אבל אם רצה להחרים על כל מי שנטל ממנו ממון שלא כדין אין ממחין בידו:

המשנה השמינית והכונה בה ככונת משנה שלפניה ואמר על זה מצא גיטי נשים ושחרורי עבדים דייתיקי מתנות ושוברין הרי זה לא יחזיר שאני אומר כתובין היו ונמלך עליהם שלא ליתנם אמר הר"ם פי' דייתיקי מלה מורכבת ופי' ענינה דא תהא למיקם ולהיות והוא שטר שמקנהו בו נכסים מטלטלין או קרקע או דבר מן הדברים בין בני אדם מן התנאים והחיובים ושוברין שטרות מחילה שעושין המלוים ללוים מן הפרעון כמקבלים מהם וכיוצא בו ואמר כתובים היו ונמלך עליהם שלא ליתנם שמלמד כי כשיאמר תנו נותנין זהו ששכיב מרע שיכול לחזור בדבריו ומתנתו ויעביר אותה מאיש לאיש אבל דיני הגיטין כשנפלו כבר נתבאר זה בפרק שלישי מגיטין:

אמר המאירי מצא גיטי נשים ושחרורי עבדים דייתיקי והיא מתנת שכיב מרע מתנות והיא מתנת בריא ושובר העשוי על איזה חוב לא יחזיר שמא כתובים היו ונמלך עליהם שלא ליתנן ומשנה זו ענינה כשאין המוצא יודע אם הבעל מודה אם לאו ובשחרור אם האדון מודה אם לאו וכן בכלם ואמר שלא יחזירם לאותם שנכתבו בשבילם שמא נמלך הכותב שלא ליתן וכל שכן שלא יחזיר לכותבים שמא כבר נתנו למי שנכתב בשבילם ואע"פ שבדייתיקי מיהא אפילו נתן יכול לחזור בו מ"מ שמא לא יחזור וימות מתוך חליו אבל כשנחלקו בכך הכותב והמקבל כגון שהבעל אומר כתבתי ונמלכתי והאשה אומרת קבלתי וכן בכלם יש צדדין שיהא אחד מהם נאמן בכך אם לאו וכן כל זמן שיהא אחד מהם מודה כגון שהודה הבעל שנתן או האשה שלא קבלתו וכן בכלם לא התבאר דינם במשנה אם יחזיר אם לא יחזיר ואם הוא מחזיר על איזה צד מחזיר ועל איזה צד אינו מחזיר ובגמרא יתבארו דינים אלו:

ומשנה זו לענין מה שביארנו בה הלכה היא ודינים שבאו עליה בגמרא להשלמת דינין אלו כך הם:

גט אשה שאמרו עליו במשנה שהמוצאו ולא ידע אם הבעל מודה שנתנו אם לאו וכן אם האשה מודה שלא קבלתו אם לאו לפי דרכך אתה למד שאנו עסוקים בגט שאין לחוש בגוף הגט אם הוא זה שנכתב לשם אשה זו או שמא אחר הוא שאם יש לחוש בגופו של גט אפילו היה הבעל מודה שכתבו ושנתנו לה או שאומר שכתבו ואומר עכשו ליתנו לה אין נותנין שמא לא נכתב לשם אשה זו וגט זה אחר הוא ששמו כשמו ושמה כשמה ושם עירו כשם עירה מעתה צריך אתה לידע אי זהו שחוששין עליו לכך ואי זהו שאין חוששין וכיצד הוא דין זה התבאר במסכת גיטין שהמביא גט ואבד הימנו אם מצאו לאלתר כשר אף בשיירות מצויות ואף בהוחזקו שני יוסף בן שמעון ומהו נקרא לאלתר גאוני ספרד פסקו שם כל שעמד המביא או אדם אחר הידוע לנו שאין שמו כזה לשם משעה שנפל הגט וראה שלא שהה אדם שם אע"פ שעברו הרבה בני אדם כל שלא שהה אחד מהם אין חוששין שלעוברים נפל הואיל ולא שהו ומ"מ גדולי הפוסקים פסקו שם שראה שלא עבר אדם שם הא אם עבר אדם חוששין שממנו נפל אפילו דרך העברתו:

דהוה כתב בי' בשוירי מתא. כך הראה לי שהי' כתב בו אנא פלוני דמשוירי פטרות ותרוכותית פלוני דמשוירי ור"ה דאמר חיישי' לשני שוירי זהו פירושו לשני יוסף בן שמעון הדרים בשוירי. והגט הזה הביאתו האשה שם לקיימו כדפרישית במהדורא תנינא:

מתה אינו יורשה אצטריכא ליה. פירוש דאף על גב דמתה אינו יורשה מכל מקום היא גובה כתובתה. תוספות חיצוניות.

אטו גט מנה מאתים כתיב ביה וכו'. כתוב בתוספות ויש לומר דאביי מתניתין קשיתיה דתנן כתובה ואין עמה גט וכו'. ואין להקשות דלמה האריך שאמר אטו גט מנה ומאתים כתוב וכי תימא וכו' לימא רק לא סלקא דעתך דאיירי במקום שאין כותבין כתובה מדקתני סיפא כתובה ואין עמה גט. ועוד קשה דאפילו איירי במקום שכותבין כתובה מכל מקום נוקמה כרב. ויש לומר דהתם מסיק אליבא דרב בפרק הכותב דאליבא דרב אלמנה מן נישואין לא גביא אלא ביתבא תותי בעלה סמוך למיתתה דחיישינן שמא כבר הוציאה גט בחיי בעלה וגביא כתובתה כדתנן הוציאה גט ואין עמה כתובה והשתא מפקה כתובה וגביא ופריך ליחוש דילמא סמוך למיתה גרשה ומשני אם כן איהו אפסיד אנפשיה פירוש שלא שמר הגט או שובר כל כך זמן מועט הילכך הא פשיטא דסבר אביי אי איירי במקום שכותבין כתובה והוה סבירא ליה דכותבין שובר לא הוה גבי בגט לחודיה כיון דיכול לבא לידי הפסד אם ימות סמוך לגירושין ויפסיד שוברו אף על גב דרב לא חייש להכי ולכך גם לרב סבר דקרעינן לגיטא דכי היכי דאטרחוהו לשמור שוברו זמן מועט גם אטרחוהו לילך לבית דין להגבותה כתובתה ויקרעו הגט אפילו למאן דאמר אין כותבין שובר אבל אביי סבר דלמאן דאמר אין כותבין שובר לא אטרוחוהו כלל לא לילך לבית דין ולא לשמור השובר כלל ולכך אי אפשר לאוקמיה במקום שכותבין וכדפירשתי. אך זה קשה לי דלוקמה במקום שאין כותבין וכתב לה איהו כדפירש בגליון דבמקום שאין כותבין גובה בגט לתודיה כיון שאין שם כתובה ולכך אפילו כתב לה גבי בגט לחודיה כיון דליכא פסידא אלא אם ימות בסמוך משום האי איתתא לחודה לא חשו. וכן דעת הגליון והפנים. גליון.

כתב הריטב"א וזה לשונו: והדרינן לומר דאביי מכח מתניתין הדר ביה דאי סלקא דעתך במקום וכו'. כל הסוגיא הזאת פשוטה כפי הפירוש שכתבנו לעיל דאביי מעיקרא פריך לרבי יוחנן דדילמא מתניתין שהוציאה גט במקום כתובה ממש ואינה גובה לעולם אלא בגט והיינו דהדר ביה השתא מהאי פירכא דאפילו נימא דהוציאה גט דוקא קתני מכל מקום אי אפשר לתלות הטעם בזה משום דנימא גט בידה מאי בעי כדאמרינן בשטרי דעלמא. ואלו בשטרי דעלמא יש טענה לומר היאך הנחת שטרך ברשותו אבל בגט אין לו טענה חדא דיכול לומר לא חששתי ליטלו דאטו מנה מאתים כתיב ביה ועוד דכל היכא שעיקר השטר לא נעשה לפרעון אין אומרים שטרך בידי מאי בעי וכדמוכח בפרק המקבל גבי שטר שכירות וגם אין עיקרו אלא לגירושין ולהיות ראיה ביד האשה. וכי תימא דמכל מקום איבעי ליה למקרעיה הא היא צריכא ליה כשהוא שלם וכי תימא דליקרעיה ולכתבו עליה מעשה בית דין אטו מאן דגבי בבי דינא גבי אלא ודאי משום כח מעשה בית דין הוא שאינו יכול לומר פרעתי וכיון דכן אף במקום שכותבין יש לומר כן כדאמר רבי יוחנן. עד כאן.

טעמא דנמלך עליהן וכו'. תמיה לי ומנא ליה דאמר תנו נותנין דילמא לעולם לא יחזיר ומשום דאיכא למיחש לקנוניא בכולהו כדאיתא לקמן. ויש לומר דמתניתין קשיתיה מאי שנא ברישא דקתני מצא שטרי חוב הרי זה לא יחזיר ולא מפרש טעמא ומאי שנא הכא דקתני ומפרש טעמא דהא בין ברישא ובין בסיפא איכא למיחש לקנוניא אלא מדתלי טעמא בהמלכתו של כותב שמע מינה דאין הכל אלא ממנו ואם אמר תנו נותנין. ועוד יש לומר דאברייתא סמיך דקתני בהדיא בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה. הרשב"א.

הא אמר תנו נותנין. הקשו בתוספות ואם תאמר מנא לן לדקדק הכי דילמא אפילו אמר וכו'. ויש לומר דמלשון ונמלך דייק מדלא תני שאני אומר כתובים היו ולא נתנן אלא ונמלך עליהן שלא ליתנן דמשמע שחזר בו ואינו חפץ עוד לגרשה אבל אם היה רוצה לגרשה היה מגרשה בגט זה ולא חיישינן שמא זהו גט אחר. וברוב ספרים גרסינן טעמא דנמלך. ועוד דקתני שאני אומר כתובין היה משמע דפשיטא דלשמן נכתב אלא מספקא לן אי נמלך אי לא. הרא"ש.

וזה לשון תלמיד הר"פ: הא אמר תנו נותנין. ואם תאמר מנלן דדייקינן הכי דילמא דייקינן הא אם נתנם נותנים דכיון שאינך אלא לראיה בעלמא אין לחוש. ויש לומר דדייקינן מלשון משנתנו דקאמר ונמלך שלא ליתנם ולא נקט ולא נתנם. ואם תאמר מנלן דדייקינן אפילו לזמן מרובה דילמא דייקינן הא אמר תנו נותנין ולעולם לאלתר. ויש לומר דיוקא משמע דאתא לאשמועינן רבותא. עד כאן.

וכתב הגליון וזה לשונו: כתוב בתוספות דילמא אפילו אמר תנו אין נותנין וכו'. ואין להקשות אם כן לא הוי דומיא דדייתיקי ומתנות. דיש לומר דהנהו נמי נוכל לומר במתנת שכיב מרע או מהיום ולאחר מיתה כדמסיק לאחר כן בבריא כדאמרינן לקמן דילמא נמלך ויהביה לאחר.

עוד כתבו בתוספות אלא נפל מאחר וכו'. אין להקשות אם כן היכי קאמר סיפא בשטרי חליצה ומיאונים יחזיר אי הוה חיישינן לאחר. שיש לומר דיוקא דדייק מנמלך דקאמר טעמא דנמלך זה לא יתיישב דמשמע דדייק מלישנא דנמלך בלא סיפא דאם לא כן לימא אמר תנו נותנים ולא לימא טעמא דנמלך.

עוד כתבו בתוספות מחזירין לה הגט לראיה אפילו אינה שלה וכו'. ואין להקשות דניחוש שמא זה הוא מוקדם. דיש לומר הא בלאו הכי מקשה לקמן ליחוש שמא כתב ליתן בניסן. וצריך לתרץ דכי אתי למטרף אמרינן ליה אייתי ראיה כדמסיק אם כן הא נמי יתיישב בזה. גליון.

עוד הקשו בתוספות ואם תאמר והלא אפילו אי הוי לאלתר הוי חידוש דלא חיישינן שמא כתב בניסן ולא נתן עד תשרי וכו'. ויש לומר דבמצאו לאלתר לא שייך לאקשויי הכי דדילמא ביום שנכתב איירי אבל אי איירי לזמן מרובה נימא דאתא לאשמועינן דלא חיישינן שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ואף על גב דבכדי שתעבור שיירא ותשרה קרוי זמן מרובה מכל מקום משמע בכל ענין זמן מרובה לא שנא באותו היום ולא שנא לאחר כמה ימים. הרא"ש. ועיין בתוספות בפרק כל הגט.

עוד כתבו בתוספות וכן לקמן דפריך על רבי ירמיה מאי למימרא לימא דקמשמע לן דלא חיישינן דילמא כתב בניסן וכו'. ויש לומר דמצינן למימר דילמא רבי זירא מכי סבירא ליה ולא איצטריך לתנא דברייתא לאשמועינן אלא ואפילו לזמן מרובה מדלא חלק בין לאלתר לזמן מרובה כמו שחלק במתניתין דפרק כל הגט. ומיהו לא מסתבר לומר טעם זה דמה נפשך לאו בכל ענין איירי דהא מוקי רבי זירא כגון דאמרי מעולם לא חתמנו ורב אסי מוקי לה דאמר נקב יש בצד וכו'. תוספות שאנ"ץ.

וכתוב בגליון תוספות וזה לשונו: כתוב בתוספות דאי לאלתר פשיטא וכו'. אין להקשות הא במתניתין דגיטין תנן אם מצאו לאלתר כשר וכי תימא דתנא משום סיפא אם כן הכא נמי. ויש לומר התם אי לאו רישא היה צריך להאריך בסיפא ולמיתני אם מצאו לזמן מרובה אבל הכא לא ליתני רישא כלל אלא ליתני רק סיפא אין הבעל מודה לא יחזיר.

עוד כתבו בתוספות ויש לומר דסבירא ליה כמאן דאמר אין לבעל פירות משעת חתימה וכו'. ואין להקשות דנימא דהיא גופה אשמועינן דלא חיישינן דילמא כתב בניסן ויסבור כמאן דאמר יש לבעל פירות עד נתינה. דיש לומר כיון דאין כאן אלא חששא בעלמא שמא כתב בניסן ולא נתן ואפילו אם אירע כך אין בה נפקותא לפי האמת לכולי עלמא דאמרינן אייתי ראיה כדמסיק. ועוד דקסבר כמאן דאמר משעת חתימה לכך הוי פשיטא. עד כאן.
כתוב בגליון תוספות וזה לשונו: ואין לחוש שמא זה הגט זמנו קודם לגט שנתגרשה בו ותטרוף בו פירות למאן דאמר אין לבעל פירות משעת חתימה. דכיון שהבעל מודה וסבור שהוא שלו אם כן זמנו שוה לאותו שנאבד. עד כאן.

עוד כתבו בתוספות משמע דממנה נפל וכו'. פירש כן דלא תימא דמיירי בדאינו בידה והכי קאמר בזמן שמודה שהוא אותו גט ואומר ליתנו לה יחזיר אינו מודה שאומר שאינו אותו גט לא יחזיר דאם כן נחזיר לו כיון שראינוהו בידו.

עוד כתבו בתוספות ואי לאלתר דוקא אם כן צריך לומר שראינו הגט בידה וכו'. ואין להקשות כיון דלזמן מרובה הוי כדי שתעבור שיירה ותשרה נימא דאיירי שראינו הגט בידו ולא בידה והוי חדוש דלא חיישינן שמא אחר הוא. דיש לומר אם כן אין הבעל מודה אמאי לא יחזיר לא לזה ולא לזה נחזיר לו לבעל אחרי שלאלתר ראינו בידו ולכן סיימו תוספות דלא ידעינן ממי נפל מן הבעל או מן האשה אם כן הוי לזמן מרובה ולכך נמי לא מייתי ממתניתין דמתניתין דהכא איכא לאוקמה בדאינו בידה ולכך אמר תנו נותנים ולעולם דוקא לאלתר ואפילו הכי הוי חדוש לפירוש זה דלא חיישינן שמא אחר הוא לכך צריך לומר לרבה דדייק דמשמע ליה דומיא דשטרי חליצה ומיאונים. גליון.
כתוב בגליון תוספות וזה לשונו: הא דפירש דאם היא ודאי מגורשת אפילו לאו גיטה הוא זה נותנים לה לראיה למאן דאמר אין לבעל פירות משעת חתימה לא אתי שפיר. עד כאן.
עוד כתבו בתוספות. ורבה דאיק דמתניתין נמי לזמן מרובה דומיא דשטרי חליצה ומיאונין וכו'. ומיהו טעם זה לא יתכן לומר לקמן על הברייתא דקתני לקמן בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה ודייק עלה רבי זירא ואפילו לזמן מרובה. תוספות שאנ"ץ.

ואפילו במקום שהשיירות מצויות אי הוחזקו וכו'. ואם תאמר דאמאי לא פריק דהא והא במקום שהשיירות מצויות וכאן שהוחזקו כאן שלא הוחזקו. יש לומר דנקט הא דהויא רבותא טפי דאפילו היכא שהוחזקו כיון דליכא שיירות מצויות אין חוששין ולא אמרינן כי היכי דחד מינייהו איקרי ועבר אידך נמי איקרי ועבר. ובתוספות תירצו דהא בעובדא דלקמן אשמועינן רבה דאפילו במקום שהשיירות מצויות כאן דלא הוחזקו לא חיישינן ולהכי ניחא ליה לאשמועינן הכא אידך אנפא דמתניתין מיירי כשהוחזקו ואפילו הכי כיון שאין שיירות מצויות לא חיישינן והשתא אשמועינן רבה לתרווייהו דיני. ומיהו קשיא לי כל היכא דהוחזקו ואין שיירות מצויות מנלן למיתלי בהאי טפי מהאי בשלמא המביא גט כיון דהוחזק זה השליח שעבר בדרך הזה והאחר לא הוחזק בדרך זה ניחא אבל כשלא ראינו לאחד מהם שעבר כאן יותר מחברו מאי איכא למימר. ותירץ מורינו ז"ל דהכי נמי בשהוחזק בדרך זה אחד מהם שעברו שם איש ואשתו ואלו לא הוחזקה שם אלא האשה נותנים לה במקום שאין השיירות מצויות ואפילו לא אמר הבעל תנו דהויא לה כשליח במקום שאין השיירות מצויות דאפילו מצאו לזמן מרובה כשר לפום אוקימתא דרבה. תו קשיא לי כיון דהוחזקו בעיר שני יוסף בן שמעון היאך כותבים גט לאיש כשאין אשתו עמו לשלחו ביד שליח דהא קיימא לן שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת אין מגרשים נשותיהם אלא זה בפני זה דילמא יכתוב גיטא וממטי ליה לאיתתיה דהאיך. ויש לומר דהתם בשאין העדים מכירים את האשה אבל אם מכירים אותה ודאי יכול לגרשה שלא בפני אשת חברו אלא שאין העדים כותבים ונותנים לו עד שיגרשנה בפניהם והכא משום עגונה אקילו רבנן דאי שליח מכירה לתת לה הגט וסמכו עליו כשנים והיינו דאמרינן התם שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת הא בשאין דרין בעיר ביחד בשעת גירושין אקילו רבנן לגרשה על ידי שליח המכירה או שלא יתנהו לה אלא בפני עדים המכירים אותה כן נראה לי. וכן הודה לי רבינו. הריטב"א ז"ל.

בד"ה אטו גט כו' דלמא הכא במקום שאין כותבין כו' וכותבין בגט שטרא דנן כו' וי"ל דלאביי מתני' קשיתי' כו' אלמא במקום שכותבין כתובה עסקינן כו' עכ"ל הסוגיא דשמעתין א"א להולמה לפי שיטתם ונ"ל דלא הוו גרסי דאי ס"ד במקום שאין כותבין כו' אלא דהכי הגירסא דאי ס"ד דגט היינו כתובתה כו' וה"ק לפי שיטתם אלא (אמר) אביי מגופא דמתני' הדר ביה דע"כ מיירי במקום שכותבין מדקתני סיפא כתובה ואין עמה גט וכמ"ש התוס' אלא משום דאיכא למימר דאף במקום שכותבין נימא גט היינו כתובה אבל בעידי גט לא גביא ואהא קאמר אטו גט מנה כו' אטו כל דמגבי בי דינא מגבי ואביי ס"ל דלית לן למימר דכותבין בגט שטרא דנן כו' וגט היינו כתובה אלא דווקא במקום שאין כותבין אבל במקום שכותבין לית לן למימר דגט היינו כתובה ושפיר נאמן לומר פרעתי אם לא תוציא הכתובה אלא ודאי דלא אמר כלום כו' מיהו בפרק הכותב אמרי' דרב ס"ל אף במקום שכותבין דגט היינו כתובה ודו"ק:

בד"ה הא אמר תנו כו' ה"ק ונמלך שלא ליתן ומחמת כן לא חשש לשמור כו' עכ"ל בתוס' דפרק כל הגט ליתא ואפשר שדקדקו לפרש כן דלהכי נקט לשון ונמלך לפי סברתם דהשתא דכיון דאתרע בנפילה ולא חשש לשמור אית לן למימר דנמלך הוי מיהו לפי תירוצם לא ניחא להו למימר הכי ומדלא קאמר ולא נתנן ונקט לשון ונמלך דייק שפיר הא אמר תנו נותנים וק"ל:

בא"ד דאם אמר תנו נותנין אינו מפורש במתני' והיא גופה אתא לאשמועינן כו' עכ"ל ודייק ליה שפיר לשון נמלך להיא גופה דאצטריכא ודוקא הא אמר תנו נותנין לאלתר ממילא משתמע ופשיטא הוא כן נראה מדבריהם דהכא אבל בתוס' בפרק כל הגט משמע דלר' זירא לא דייק ליה כלל ונמלך במתני' ואפי' אמר תנו אין נותנין כקושייתם דלעיל אבל מלישנא דתלמודא דקאמר לר' זירא מי קתני אמר תנו נותנין ואפי' לזמן מרובה דלמא הא אמר תנו נותנין ולאלתר יש להכריע כדבריהם דהכא דלר' זירא נמי דייק ליה לשון ונמלך ודו"ק:

רש"י ד"ה ולא מיטמא לה וכו' והאי לאו שארו הוא כצ"ל:

תוס' ד"ה אטו גט מנה ומאתים כתיב ביה וכו' עד וי"ל דלאביי מתני' קשיתי' וכו'. וצ"ע א"כ למה לה לגמרא למימר אלא אביי מגופא דמתני' קא הדר דאי ס"ד דגט היינו כתובה וכו' לימא כמו שכתבו התוס' מתני' קשיתיה וכו' דע"כ במקום שכותבין כתובה עסקינן ויש לישב בדוחק דאי לאו דיוקא דקאמר בגמרא לא הוה סמכינן אהאי דיוקא דמתני' קשיתיה משום דקתני כתובה ואין עמה גט וכו' אלא הוה אומרים דכן אירע שכתב לה כתובה במקום שאין כותבין משום דתנא דחיק ומוקי נפשיה וסמיך דעל כרחך במקום שאין כותבין אצטריך לאוקמא דהא לא גילה לן התנא דאמרינן בשום מקום דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום וטעמא דרישא דקתני הוציאה גט ואין עמה כתובה וכו' מתוקמא לן שפיר מטעמ דגט היינו כתובה אבל השתא דקאמר אי סלקא דעתך דגט היינו כתובה אטו מנה ומאתים כתיב ביה וכו' וא"כ השתא ע"כ צ"ל במקום שאין כותבין הוי מטעם דהטוען אחר מעשה ב"ד וכו' א"כ מאחר דשמעי' דבמקום שאין כותבין אמרינן הטוען אחר כתובה דהיא מעשה ב"ד לא אמר כלום א"כ אמרי' נמי דהתנא ס"ל דאפי' במקום שכותבין לא אמר כלום ומוקמינן מתני' אפילו במקום שכותבין מדקתני בסיפא כתובה ואין עמה גט וכו' דמאחר דשמעינן דאמרינן בשום מקום דטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום נראה לן דדוחק לאוקמא מתני' במקום שאין כותבין דוקא ואירע שכתב לה דא"כ הוה ליה לתנא לפרש דבריו אלא ניחא לן טפי לומר דהתנא ס"ל דאפילו במקום שכותבין אמרינן הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום ומתניתין איירי אפילו במקום שכותבין וק"ל:

ד"ה הא אמר תנו וכו' עד ואהרי שראינו הגט בידה בו' פשיטא דיחזיר וכו' ואין הבעל מודה נמי אמאי לא יחזיר וכו'. ויש להקשות דלמא משום הא לא יחזיר דשמא גט זה אינו שלה וזמנו קודם לאותו גט שנתגרשה בו והשתא אם אתיא לטרוף לקוחות מזמן הכתוב בגט זה שמחזירין לה טרפה שלא כדין אפילו למאן דאמר אין לבעל פירות משעת חתימה וכשבעל מודה נמי אמאי פשיטא ליה דלמא הא קמ"ל דלא חיישינן להא וי"ל דלפי האמת לא חיישינן להא כלל דאתיא למטרף מזמן הכתוב בו כדלקמן במסקנא משום דכי אתיא למטרף אמרינן לה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך עיין לקמן בדף י"ט ולכך מקשו שפיר בתוספות דאי לא הוי אלא לראיה אפילו היכי שאין הבעל מודה נמי אמאי לא יחזיר והיכי דהבעל מודה יאמר שזהו הגט שנתגרשה בו ע"כ צ"ל מאחר שבעל טוען בו לומר שזהו הגט שנתן לה א"כ צ"ל דזמנו שוה לאותו גט שנתגרשה בו דאל"כ לא היה הבעל סובר שהוא שלו לכך ליבא למימר רהא קמ"ל דלא חיישינן דלמא אתי' למטרף מזמן הכתוב בו ולכך יש להקשות שפיר דאם איתא דראינו בידה פשיטא דיחזיר:

בא"ד דומיא דחליצה ומיאונין וכו'. פי' אבל במתני' נוכל לומר דהכא ידעינן דהוי לאלתר שראינו הגט ביד הבעל ולא בידה אבל גבי שטר חליצה ומיאונין שכותבין הב"ד לא שייך למימר הכי וק"ל:

תוס' בד"ה הא אמר כו' ומאי קא משמע לן והלא כו' נ"ב גליון תימה דלמא קמ"ל דלא חיישינן דשמא זה הגט זמנו קודם לגט זה שנתגרשה בו ותטרוף בגט זה שניתן לראיה פירות שלא כדין אפי' למ"ד אין לבעל פירות משעת חתימה וי"ל דכיון שהבעל מודה וסובר שהוא שלו א"כ בודאי זמנו שוה לאותו שנאבד. ע"כ גליון. ונ"ב ואין להקשות אם כן כשאין הבעל מודה אמאי הקשו התוס' שיחזיר לראיה שמא יהיה זמנו קודם לא קשה מידי דלפי האמת לא חיישי' לכל זאת כדמשני תלמודא לקמן שיאמרו לה הלקוחות אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך ולכך לא הקשה הגליון אלא אמה שכתבו התוס' מקמ"ל אפי' לא יהא גט זה שלה ניתן גט לראיה דלמא הא קמ"ל דלא חיישינן שתטרוף פירות כו' ומטעמא דמפרש תלמודא שיאמרו הלקוחות אייתי ראיה וק"ל:

בא"ד נמי אפי' לזמן מרובה כו' נ"ב אבל מגופאי דמתני' ליכא למידק דשמא הוא לאלתר וראינו ביד הבעל קודם שנפל דהא אינם חלוקים בו הבעל והאשה והבעל והאשה מודים שלא נתן לה אלא שנפל ממנו ואיכא למיחש רק לנמלך כו' ודו"ק:

גמרא וכ"ת דכתב לה מאי למימרא. דלא שייך לומר כאן לאפוקי מדראב"ע דע"כ לא קאמר רק לענין תוספת:

גמ' אמרה בעינא לאינסובי כו'. וקשה הו"ל למיכתב פרעתי ע"ג הגט. דהיא תמחוק דהא הגט בידה ואין תיקון לזה אלא קריעה ולכתוב ב"ד ע"ג לאו גט פסול הוא לז"א אטו וכו':

בתוס' בד"ה אטו גט מנה כו' וי"ל דלאביי כו'. הרבה משתבשין בכאן ורוצין לעייל פילא בקופא דמחטא והאמת הוא מ"ש מהר"ש יצ"ו וז"ל נ"ל דלא הוי גרסי דאי ס"ד במקום שאין כותבין כתובה וכו' אלא דה"ג דאי ס"ד דגט היינו כתובה וכו' וכן נראה מרשימת רש"י וה"ק לפי שיטתם אלא אביי מגופיה דמתני' קהדר וכו' דע"כ איירי במקום שכותבין מדקתני סיפא כתובה ואין עמה גט וכמ"ש התוס' אלא משום דאיכא למימר דאף במקום שכותבין נימא דגט היינו כתובה אבל בעידי הגט לא גביא [וכרב] ואהא קאמר אטו גט מנה וכו' אטו כל דמגבי כו' ואביי ס"ל דלית לן למימר דגט היינו כתובה וכותבין בגט שטרא דנן אלא דוקא במקום שאין כותבין [כיון שכל עיקרה לא באתה לגבות אלא בגט והיא עיקר הגוביינא לא היה לו לפרוע עד שתכתוב שטרא דנן ולא שייך למימר אטו כל כו' וכ"כ הפ"י] אבל במקום שכותבין לית לן למימר דגט היינו כתובה [דאטו כל כו'] שפיר נאמן לומר פרעתי אם לא תוציא הכתובה אלא ודאי דלא אמר כלום [ובין במקום שכותבין ובין במקום שאין כותבין גובה בעידי גט] מיהו בפרק הכותב אמרינן דרב ס"ל אף במקום שכותבין דגט היינו כתובה [ולית ליה אטו כל כו'] ודו"ק ע"כ וכן משמע מלשון התוספות בקושיא אי נמי נוקי במקום שאין כותבין וכו' [וע"כ דלא גרסי ואי ס"ד במקום שאין כותבין]:

בתוס' בד"ה הא אמר תנו כו' וכן לקמן דפריך על ר' ירמיה כו' מאי למימרא לימא דקמ"ל כו'. לכאורה אין זה כ"כ קושיא דהגמרא מקשה למאי דמשני כגון דקאמרי עדים כו' דאי קמ"ל דלא חיישינן לשמא כתב בניסן כו' א"כ בלא עדים לוקמי לאלתר וכקושית התוס' והלא אפילו אי הוי לאלתר הוי חידוש וכו' והיאך תלוי תירוץ זה בהא דקאמרי עדים ועיין:

בא"ד וי"ל דס"ל כו'. מ"מ מאי פשיטא הוא דלמא קמ"ל לאפוקי ממ"ד יש לבעל פירות עד שעת נתינה רק דא"כ לא הו"ל לאורויי בזה האופן [הו"ל לאשמועינן גוף הדין דאין לבעל פירות משעת חתימה ולא בציור דין זה] בשלמא אי ס"ל כמ"ד יש לבעל פירות כו' קמ"ל דמ"מ אמרינן אימת מטי גיטא לידך:

בא"ד פשיטא דיחזיר ומאי קמ"ל והלא אפילו לא גיטה הוא זה כו'. הקשה מוהרש"ל ז"ל [והוא קושית הגליון] וז"ל תימה דלמא קמ"ל דלא חיישינן דשמא זה הגט זמנו קודם לגט זה שנתגרשה בו ותטרוף בגט זה שניתן לראיה פירות שלא כדין אפילו למ"ד אין לבעל פירות משעת חתימה וי"ל דכיון שהבעל מודה וסובר שהוא שלו א"כ בודאי זמנו שוה לאותו שנאבד ע"כ דודאי לא חשדינן לשמא ישקר דהא בכ"מ דחיישינן לשמא כתב ללוות בניסן וכו' כתבו התוס' לעיל ועתה רוצה ללוות בו אבל א"ל שכבר לוה כו' דא"כ מאי ריעותא בשביל שנפל לא נזהר לשומרו כו' ה"נ כיון דאיכא עדים שראו בידה למה נאמר שהגט השני זמנו מקודם ואפ"ה קאמר הבעל שהוא שלה [למה נחשדהו למשקר במקים דליכא ריעותא דנפילה דכיון שכבר נתגרשה היה לה ליזהר כמו התם בשכבר לוה]:
עוד הוסיף וא"ל א"כ כשאין הבעל מודה מאי הקשו התוס' שיחזיר ליחוש שמא זמנו קודם ולק"מ דלפי האמת ליכא חששא כדמשני הגמ' לקמן שיאמרו הלקוחות אייתי ראיה אימת מטי כו' ולכך לא הקשה הגליון אלא אמ"ש תוספות מאי קמ"ל כו':

בא"ד ורבה דייק דמתני' דומיא דשטרי חליצה כו'. כתב מוהר"ש אבל מגופא דמתני' ליכא למידק דשמא הוא לאלתר וראינו ביד הבעל קודם שנפל דהא אינם חלוקים בו הבעל והאשה ושניהם מודין שלא נתן לה אלא שנפל ממנו ואיכא למיחש רק לנמלך דוקא ע"כ. ונ"ל דאי מגופא דמתני' י"ל לאלתר וכ"ת ונמלך מאי קמ"ל דלמא קמ"ל כקושית התוס' דלא חיישינן דלמא כתב ליתן בניסן דהא מתני' איירי דלא נתן לה עדיין ועכשיו הוא דקאמר תנו וא"כ דלמא כתב ליתן כו' [וקמ"ל דאפ"ה יחזיר דיאמרו הלקוחות אייתי ראיה. אך מ"ש דלמא כתב כו' אינו מדוקדק דודאי הכי הוא] אבל בברייתא ע"כ כיון דראו בידה ליכא למימר כך כדלעיל [דלא הוי ריעותא לומר דלא נזהר לשמרו] ועיין (ק):

בתוס' בד"ה לאלתר כו' דחייש לתרי יצחק כו'. בפרק האשה שלום (יבמות דף קט"ו ע"א):

בתוס' בד"ה והוא שהוחזקו כו' דהשתא כו'. וכ"ת מאי נ"מ דלמא רוצה לחלק אף באידי ואידי הוחזקו וכאן שהשיירות וכו' לז"א דומיא דסיפא אבל בסמוך לר"ז לא קשה כלל הך קושיא דהוא מקשה מברייתא וק"ל:

בא"ד וא"ת ומאי טעמא יחזיר כו' וי"ל כיון שאנו יודעין כו'. הא ודאי לר"ז דמקשה בסמוך מברייתא ליכא לשנויי הכי דהא לא ידעינן ממי נפל דליכא למימר דיודעין דמזה יב"ש נפל דהא הוא גופיה מודה דמינה נפל וליכא למימר דיודעין דמינה נפל דא"כ ראינו בידה ופשיטא דיחזיר אפילו אין הבעל מודה כמ"ש התוס' לעיל וצ"ל כמ"ש לקמן בד"ה מעולם וכו' דבמזיד לא ישקר וכיון שהוא אומר שממנה נפל לא חיישינן שגם האחר אבד כיון דאין השיירות מצויות והכא אכתי לא אסקו אדעתייהו הך סברא ואולי דהכא ר"ל כיון שאנו יודעין ע"פ דיבורו דאל"כ היאך פסיקא להו [במ"ש כיון שאנו יודעין והול"ל כגון] אבל בתוספות פרק כל הגט כתבו די"ל כגון דידעינן דמזה יב"ש כו' ועיין:

רש"י ד"ה ולא מטמא לה. והאי לאו שארו הוא כו'. וכ"ה לשון הגמרא דסנהדרין (כח ב) אכתי לאו שארו היא ובחדושי להרמב"ם בהל' אישות פ"י ה"ב הבאתי ראיות דבאירוסין נקרא ג"כ שאר והכא דממעט לארוסה לאו משארו לחודיה אלא מדכתיב גביה הקרוב אליו וכ"ה להדיא בתו"כ פ' אמור וכ"ה בהרי"ף בהל' טומאה ובירושלמי פ"ו דיבמות ה"ד תמן אינון אמרין הקרוב ולא ארוסה ולשון רש"י ביבמות (כט ב) דהא לאו שארו הקרוב אליו הוא וכן בירושה כתיב לשארו הקרוב אליו:

גמרא אר"ה חיישינן לשני שוירי. נ"ל דבלשון שאילה קאמר להעומדים לפניו ולא לפסק הדין בהחלט דכ"מ מהא דקאמר לקמן למ"ד לר"ז כו' ואע"ג שלא הוחזקו כו' פליגא דרבה במאי קמ"פ כו' ור"ז כו' ומדוע ל"א בפשיטות במאי קמ"פ רבה ור"ה וכן לישנא דלאורתא בעי מינך ר"ה משמע דלא פסיקא ליה [אח"ז מצאתי כן להתו' בב"ב (קעב ב) בד"ה מינך] :

תד"ה הא אמר (בסופו). ור"ז לא מוקי לה דומיא דסיפא. ומסיפא גופה דשטרי חליצה לא פריך וכמו דפשיט רבה לקמן (כ ב) מינה לענין גיטא אלמא דמשוה להו אהדדי אף דא"א הוא איסור חנק והחמירו בה הרבה כמש"כ התוס' שם ויבמה לשוק אינה אלא איסור לאו מצינו בב"ב (קלה) דקאמר עלה נקל בא"א הרי דקורא לה א"א וע"ש ברשב"ם ובמשכ"ע הרש"ל ועי' קידושין (יב ב) תד"ה אם ובמש"כ שם. מ"מ ר"ז ניחא ליה טפי למיפרך גיטא אגיטא:

גמרא אמר רבה לא קשיא כאן במקום שהשיירות מצויות. ואפי' במקום וכו' והוא שהוחזקו. יש לע' היאך מתוקמא מתני' דמצא גיטי נשים אף בהוחזקו נותנים בתנו אפי' לזמן מרובה כיון שאין שיירות מצויות ואמאי ל"ח בשובר לקנוניא מלוה עם הלוה שמא הלוה חייב ליב"ש שהוחזק כאן. אבל באמת ליב"ש זה שמצוה לחזור השובר לא לוה מעולם. רק מטעם זה מצוה לחזור כדי שיהיה לו כשיבוא יב"ש זה שהלוה לו באמת לתבוע את חובו יוציא את שובר זה ויראה לו שכבר פרוע. ול"ל שראינו אצל לוה זה שובר. פשיטא דיחזיר ואמאי חיישי' לנמלך.
ואפשר לדחוק דבאמת כשב"ד רואין שהוחזק כאן עוד א' ישליש זה השובר ויכתבו עליו ששייך ליב"ש בן יעקב:

רש"י ד"ה מצאו לאלתר, התם מפרש כדי שתעבור שיירא. לכאורה קשה אמאי פירש"י שלא אליבא דהלכתא דהא שם בגיטין איפסקא הלכתא שלא שהה.
ונ"ל לתרץ עפ"י מהדאיתא ברשב"א בפרק כל הגט מה טעמא דמ"ד שלא עבר שם בודאי, לתלות באדם שעבר שממנו נפל, ז"א דהוי נפילה דיחידאי, ואי חיישינן לשיירות שכבר עברו, מה נ"מ באדם שעבר, אפילו בלא עבר ניחוש לנפילות הראשונות. גם על מ"ד כדי שתעבור. הקשה הרשב"א אמאי לא ניחוש לשיירות שכבר עברו דהא לכ"ע איירי בשיירות מצויות, ותירץ הרשב"א דמ"ד שלא עבר סובר דודאי חיישי' לנפילות הראשונות אלא דבלא עבר אמרי' גיטה שלזה להיכן הלך. אבל בעבר אדם תלינן שזה שעבר מצאו או דרסו ברגלו. ומ"ד כדי שתעבור שיירא סובר דלעולם ל"ח לנפילות הראשונות דא"כ אמאי לא מצאו זה, אלא באם עברה שיירא חיישינן שמא משיירא נפל וגיטו של שליח נדרסה.
ולכאורה קשה למ"ד שלא עבר, בלא עבר נמי נימא שמהשיירות ראשונות נפל. וכ"ת גיטה של זה להיכן הלך דלמא הוא בעצמו דרס, וצריכים לדחוק דבשליח ל"ש דריסה כי הוא הולך תמיד לדרכו ולא דרסה, וא"כ במשנתנו דאמר תנו דאיירי שאדם אחר מצאה לא נ"מ מידי אי עבר אדם או לא. דגם בלא עבר אדם חיישי' שזה הגט משיירות שעברו נפלו וגט זה נדרס ברגלי המוצא, דא"כ מוכרחים אנו לפרש משנתינו אליבא דמ"ד כדי שתעבור דאליביה חיישי' לשיירות שעברו עתה, אבל אליבא דמ"ד שלא עבר קשה על ר"ז דאמר לקמן ממאי דלזמן מרובה דלמא לאלתר ולכן אמר תנו נותני'. ז"א דלהך מ"ד דחיישינן לשיירות שעברו כבר ועבר אדם בעינן כדי לתלות דדרסה, א"כ מה נ"מ בלאלתר אפי' בלא עבר ניחוש שהמוצאה דרסה, ע"כ פירש"י כדי שתעבור שיירות דאליביה ל"ח אלא לשיירות שעברו עתה. וק"ל:

תד"ה הא אמר תנו וכו'. הא לא נמלך מחזיר לה לראייה אע"פ שאינו שלה, ואין להקשות קושיית הגליון שמא זה הגט זמנה קודם וחיישי' לקנוני'. די"ל דגבי ממון ל"ח לשני יב"ש, אבל הגליון מקשה שפיר דדלמא חידוש זה שמעי' מברייתא דל"ח גבי ממון לשני יב"ש:
בא"ד וי"ל דמברייתא משמע וכו' דאי לאלתר פשיטא. אבל במתני' וכו'. יש לע' דלמא הוצרכו הש"ס רבא ל"א כר"ז מתניתין אלימא ליה לאקשי', הא שבפשוטו י"ל לרבה ס"ל כהלכתא עד שעת נתינה, וא"כ הברייתא י"ל לאלתר והחידוש לאפוקי דלא ניחוש דלמא כתב ליתן בניסן, אבל מתני' דס"ל דרבה נמלך הוי יתור לחידוש דתנא דמתני'. שפיר קשה דלאלתר דהא במתני' דאמר תנו ליכא חשש דכתב ליתן בניסן כמו כל גיטין הבאים ממדה"י, וכמ"ש תוס' בסוגיא לקמן (דף יט) ד"ה וליחוש:

בא"ד ועוד י"ל דר"ז וכו' א"כ צ"ל שראינו הגט בידה וכו' פשיטא דבבעל מודה דיחזיר. וגם באין הבעל מודה אמאי לא יחזיר. עיין מהרש"ל שהקשה על הגליון דדלמא באין הבעל מודה דחיישי' לאחר, וכוונתו דדלמא באמת מיירי לזמן מרובה דכיון דמיירי בראינו דנפל ממנה ממילא ניחא דהבעל מודה דיחזיר לראיי'. ומצינו לומר דמיירי לזמן מרובה היינו דהא באמת מסקי' דיאמרו אייתי ראייה.
ולכאורה קשה על תירוצו הא ממה דהוכיח ר"ז דהבעל מודה פשיטא. ויקשה דלמא החידוש לאפוקי מפירכת הש"ס דניחוש דדלמא כתב ליתן בניסן וכו' וקמ"ל דאמרינן אייתי ראיה היינו אי דס"ל לר"ז כמ"ד משעה שנתן עיניו לגרשה. וכדכתבו בתירוצם קמא. ורוצים להרויח בתירוצם ב' רק דס"ל דלאלתר היה ג"כ חידוש וכאשר הוא באמת לאפוקי דניחוש שמא משיירא שעברה קודם נפילה, ע' מה שטורח רשב"א בגיטין ליישב זה. וא"כ עכ"פ חידוש הוא. או דצריך לומר כיון דממנה נפל תו ל"ח לשמא כתב. וצ"ל דריעותא דנפילה מורה כן ולא תתן לה לגמרי וכמ"ש תוס' לעיל בסוגיא דשטרי הקנאה. וא"כ עדיין י"ל דאין הבעל מודה דל"י כיון דחיישינן דגט אחר הוא. ואי דאמרי' אייתי ראיה, הא בממנ"פ אי דס"ל דנתן עיניו לגרשה ל"ש אומר אייתי ראיה אימת מטי גיטא לידה, ואי דס"ל עד שעת נתינה, ומוכח כסברא הנ"ל דכל שהיה בידה קודם נפילה ל"ח לכתב ליתן בניסן, וא"כ ממילא אף שיהא קול לנפילה ויאמרו הלקוחות אייתי ראיה, מ"מ מספיק ראיה שראו בידה קודם נפילה ואין עדים צריכים לידע מתי נמסר לידה דהא כל שידענו שהי' בידה מקודם ממילא אמרינן מסתמא ביום שנכתב נמסר כמו בגיטין דעלמא, (וכן כתב להדיא בש"ך סי' ס"ה בשט"ח) וא"כ עדיין החשש במקומו דדלמא הגט זה דאחר הוא וזמנו קודם לזמן הגט שלה, והיא תביא ראיה שראו בידה קודם נפילה ותגבה מזמן גט זה. וצ"ל דאנו דנין דמסתמא אותם עדים שיעידו שראו גט בידה ידעו ג"כ זמן הנכתב בגט. ועדיין צ"ע:
גם יש לע' כיון דבראינו שנפל מידה ליכא חשש שכתב ליתן, ממילא ליכא הוכחא לסברת דאייתי ראיה, ודלמא מהאי טעמא אין הבעל מודה ל"י דלא סמכי' לסברת אייתי ראיה, עכ"פ זה ברור בכוונת מהרש"ל דתוס' ס"ל דעד שעת נתינה, מש"ה יאמרו אייתי ראיה, ויש לע' דלמאי הוצרכו תוס' לזה הלא יספיק דבריהם הראשונים דהיה קשה לר"ז חייב מודה פשיטא דזה מספיק בין למ"ד כיון דנתן עינו, ובין למ"ד עד שעת נתינה ולמה הוצרכו לכנוס בפרצה דחוקה, דהיה קשה גם אין הבעל מודה אמאי ל"י, ונצטרך לומר דר"ז ס"ל דוקא עד שעת נתינה והנראה דלהך תירוצא בלא"ה צ"ל דר"ז ס"ל עד שעת נתינה.
דלכאורה קשה דלמאי דכתבו תוס' דהא דהוחזקו לחיד יחזיר משום כיון דידעו שממנו נפל ל"ח שנפל גם מיב"ש אחר, ולכאורה על ר"ז דמוקי להברייתא בהוחזקו ואין שיי"מ, בזה יקשה כיון דהבריי' ע"כ מיירי בלא ראינו שנפל א"כ דלמא לא נפל רק מיב"ש אחר, וצ"ל כיון דהבעל ל"ח לשקר דבידו לגרשה ומהמנינן ליה לענין לגרשה בגט זה, דזהו גט שלו, והיינו דנפל ממנו הגט, ותו ל"ח לאחר.
אולם עדיין יקשה דאינו דומה לאומר בעל פה גרשתי דראוי להאמינו במגו דבידה לגרשה, משא"כ הכא י"ל דעושה כן בדרך קנוניא לטרוף הפירות, אמנם באמת לא דמי'. דהא הלקוחות יאמרו אייתי ראיה. וא"כ ממילא מוכח דר"ז ס"ל כמ"ד עד שעת נתינה. דאל"כ אלא כמ"ד כיון שנתן עינו ממילא לא יאמרו אייתי ראיה. וניחוש דלא נפל ממנו גט, ואומר להחזיר לה לעשות עמה קנוניא, [ואף דמדברי התוס' בגליון מבואר דל"ח לזה לקנוניא היינו אם ידעינן דממנו נפל, משא"כ הכא דניחוש שלא גרשה] והתוס' בתירוצם א' שכתבו דר"ז ס"ל כמ"ד כיון דנתן עינו, היינו דלהך תירוץ דגם הברייתא משכחת דראינו הנפילה דהאיש והאשה הלכו ביחד וראינו מבין שניהם נפל הגט והוא מודה דממנה נפל. וא"כ שפיר י"ל דר"ז ס"ל כיון שנתן עינו, אבל לתי' הב' דחדשו לומר דהברייתא ע"כ מיירי דלא ידעי' הנפילה. וא"כ דהא דיחזיר בהוחזקו. היינו משום דלא חשוד לשקר. ובזה ממילא מוכח דר"ז ס"ל עד שעת נתינה ובזה יש להשוות ב' הגירסות בדר"י מעולם לא חתמנו, אם בעי' שיאמרו לזה או לא, דלהגירסא מעולם לא חתמנו לזה, באמת סבר ר"י כיון שנחן וכו' וא"כ אם לא יאמרו לזה חיישי' שמא מהבעל הזה לא נפל גט זה מעולם ואומר להחזיר לה משום קנוניא לטרוף פירות. ולאידך גירסא ס"ל לר"י עד שעת נתינה וליכא חשש קנוניא דהא יאמרו אייתי ראיה, ומהמנינן ליה דממנו נפל הגט, ולא בעי שיאמר לזה. ויצא לנו דין חדש דאף להגירסא לזה מודים לדינא דלא בעי לזה לפי מה דקיי"ל עד שעת נתינה:

בתוספות בד"ה אטו גט מנה ומאתים כו' ותימא היכי מוכח כו' ואביי נמי לוקמי הכי כו' עד סוף הדיבור. ויש לתמוה דמה קושיא היא זו דאביי לוקי כרב כיון דאמר בהדיא אטו כל דמגבי בי דינא מגבי ומה"ט גופא לית ליה לדרב וכן מה שתירצו התוס' נראה תמוה. ומה שפי' מהרש"א קיצר במובן. ונלע"ד ליישב כשיטת מהרש"א דמאי דקאמר אטו כל כו' היינו דוקא במקום שכותבין והטעם נ"ל בזה דבמקום שכותבין עיקר הגוביינא בכתובה ולא בכתב הגט וא"כ כשאין הכתובה בידה ודאי מצי למטען פרעתי והחזרת לי הכתובה לראיה שנפרעת הכתובה ואח"כ נאבד ממני ומש"ה לא חשש לכתוב על הגט שטרא דנן כיון דלאו בב"ד קא מגבי ואיהו גופא לא ס"ד בזה אבל במקום שאין כותבין דא"כ עיקר הגוביינא בכתב הגט וכמ"ש לעיל בסמוך ואם כן לא שייך לומר אטו כל כו' כיון שכל עיקרה לא באתה לגבות אלא בכתב הגט לא היה לו לפרוע אלא עד שתכתוב על הגט שטרא דנן וא"כ ע"כ הא דקאמר אי ס"ד במקום שאין כותבין כו' לא גרסינן ליה כמ"ש מהרש"א וכן נראה ג"כ קצת מפרש"י אלא דנ"ל דאף אי גרסינן לה אין פירושו דאיירי דוקא במקום שאין כותבין כיון דעיקר דחיית אביי מעיקרא לא תליא בהא אלא אפילו אי איירי במקום שכותבין אפ"ה נדחית הראיה דר"י כיון דגיטה היינו כתובתה אלא הא דנקט אביי מעיקרא דלמא במקום שאין כותבין לרווחא דמלתא אמר הכי כמ"ש בסמוך ופירושו דבין במקום שכותבין ובין במקום שאין כותבין איירי מתניתין למאי דמשמע ליה דהוציאה הגט היינו כתב הגט אבל בלא כתב אף במקום שאין כותבין כתובה לא גביא כמ"ש לעיל וא"כ קאמר נמי הכא בההיא לישנא אי ס"ד דבמקום שאין כותבין עסקינן פי' אף במקום שאין כותבין דמה"ט נאמר דממילא מוכח דגיטה היינו כתובתה וע"ז מסיק דא"א לומר כן דאי ס"ד דגיטה היינו כתובתה דתקנו רבנן דככתוב דמי א"כ לימא פרעתי והיינו במקום שכותבין כתובה דעיקר הגוביינא לא תליא בגט וא"כ מצי למימר דמה שלא חשש לכתוב גיטא דנן היינו משום דלאו בב"ד מגבי ואיהו לא ס"ד בזה כיון שלא באתה לגבות ע"י הגט זה שיט' הגמרא וע"ז מקשו התוספות דאכתי היא גופא תקשי אמאי לא מוקי אביי דוקא במקום שאין כותבין דתו לא שייך אטו כל דמגב' כדכתיבנא אבל במקום שכותבין אה"נ דאינה גובה וכתב הגט נמי אין ראיה כיון דמצי למימר אטו כל דמגבי כיון דעיקר הגוביינא היה ע"י כתובה וע"ז מתרצים התוספות שפיר דע"כ א"א כלל לאוקמי מתני' במקום שאין כותבין לחוד ולא במקום שכותבין דא"כ לישנא דמתניתין קשיתיה אע"כ דמאי דבעי לאוקמי במקום שאין כותבין היינו אף במקום שאין כותבין וה"ה למקום שכותבין וא"כ שפיר הדר ביה דקשיא ליה במקום שכותבין אמאי גובה הא מצי למימר אטו כל דמגבי כיון שאין הכתובה בידה אע"כ שהגוביינא שלה אינה ע"י כתב הגט אלא ע"י מבע"ד כדר"י כן נראה לי ליישב שיטת התוס' ודו"ק:

בא"ד א"נ נוקי כו' וגביא ע"י עידי הגט עכ"ל. אף לפמ"ש בסמוך דמשמע לאביי הוציאה הגט היינו כתב הגט היינו למאי דס"ד מעיקרא אבל עכשיו כיון דסוף סוף בעי לאוקמי כר"י ע"כ עידי הגט הוא כמ"ש התוספ' לעיל א"כ מקשו שפיר וק"ל:

במשנה מצא גיטי נשים כו' ה"ז לא יחזיר שאני אומר כתובים היו עכ"ל ולכאורה יש לתמוה דמאי קמ"ל בגט דלא יחזיר לאשה כשאין הבעל מודה משום שמא נמלך ותיפוק ליה אפילו לא נמלך א"א ליתן הגט בלתי ציווי הבעל כיון שלא עשאו שליח לזה המוצאו ובגט שליחות דוקא בעינן שישמע מפי הבעל ולא דמי לשאר שטרות ואף על גב דאמרינן בגמרא דמתני' לדיוקא דאמר תנו נותנין אתא לאשמעינן מ"מ פשטא דלישנא משמע שיש ג"כ קצת חידוש בגוף הדין וכ"נ מלשון התוספות וכמו שיתבאר ונ"ל דפשטא דמתני' איירי שהאשה אומרת שכבר ניתן הגט לידה וס"ד דמהימנא בהא כיון שיותר יש לתלות הנפילה מידה שלא נזהרה כ"כ בשמירתו שאינה צריכה לו כ"כ משא"כ אילו היה עדיין בידו כדי ליתנו לה היה נזהר בשמירתו ועוד דאמרינן בעלמא לא מקדים אינש פורענותא לנפשיה ומה"ט אין דרך לכתוב הגט אלא סמוך לנתינה ממש ולא לכתבו ולהניחו בכיסו וא"כ זמן הגט מוכיח שכבר היה הגט בידה וקמ"ל דאפ"ה תלינן שלא היה עדיין בידה אלא מידו נפל כיון שנמלך עליו שלא ליתנו כנ"ל ועיין בסמוך:

בתוספות בד"ה הא אמר תנו נותנין וא"ת כו' והא דקתני נמלך עכ"ל. ונ"ל דלאו אדיוקא דל' נמלך קאי דנראה מפירושם דלא נחתו עדיין לדייק לשון ונמלך אלא בתירוצם אלא עיקר כוונתם משום דמפשט ל' הגמ' משמע דהא דדייק הא אמר תנו נותנין היינו מדקתני שאני אומר נמלך שזה הל' משמע שאין הבעל רוצה כלל בנתינת הגט ותיפוק ליה שאפי' מצווה עכשיו למסור לה הגט אין נותנין וממילא ידעינן דכ"ש כשאינו בפנינו שאין נותנין אע"כ דבאמר תנו נותנין לכך כתב התוס' דגם זה אינו דיוק די"ל הא דקתני שאני אומר נמלך היינו לייפות הטעם דאיכא למימר שממנו נפל ולאפוקי דלא תימא דודאי כבר ניתן לידה שכן נראין הדברים שממנה נפל וכמ"ש בסמוך וקמ"ל דלא. זה נ"ל ברור בכוונת התוספות ובחנם נדחק מהרש"א וע"ז מתרצים שפיר דאכתי ל' נמלך קא דייק דאל"כ ליתני שאני אומר כתובים היו ולא נתנן ונאמר ג"כ דהיינו שיש לתלות שממנו נפל אע"כ דל' ונמלך משמע שיש עדיין תקנה ליתן הגט. ועיין מ"ש בזה בחידושי גיטין בפ' כל הגט וכאן אביא בקצרה לפי הצורך לסוגיא שלפנינו כנ"ל ודו"ק:

בא"ד וא"ת ומנ"ל דאפי' לזמן מרובה דלמא לאלתר עכ"ל. פי' דאע"ג שמצאו אדם אחר אפ"ה שייך שיעור לאלתר כגון שראינו את הגט סמוך לנפילתו ביד הבעל אלא שיש להסתפק שמא בתוך כך מסרו ליד אשתו ואפי' למ"ד לאלתר היינו שלא עבר אדם שם משכחת לה נמי שלא עבר שם שום אדם אלא זה האיש ואשתו וק"ל:

בא"ד והיא גופא אתא לאשמעינן דלא יחזיר דחיישינן לשמא נמלך עכ"ל. והרבותא בזה נרא' כמו שכתבתי בל' המשנה דלא תימא שנראין הדברים שכבר ניתן לידה וממנה נפל וק"ל:

בא"ד וא"ת והלא אפילו הוי לאלתר הוי חידוש דלא חיישינן עכ"ל. וקשה דאמאי לא קשיא להו בפשיטות דיש חידוש דלא חיישינן לקנוניא שתטרף לקוחות בזה הגט כדי כתובתה כדתנן הוציאה גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה וע"ז לא הוי משני מידי וי"ל דזה נמי לא שייך אלא אליבא דרב דאמר שגובה עיקר כתובתה בכתב הגט אבל למאי דקי"ל כר"י דאמר לעיל בסוגיא בסמוך דעיקר הגוביינא לא תלי בגט אלא גובה במעב"ד דתקנת כתובה ומאי דתנינן הוציאה הגט היינו עידי הגט כמ"ש התוספות לעיל אם כן לק"מ וק"ל. ומיהו י"ל דלענין כתובה לא תלי מידי בזמן הגט אלא שגובה למפרע מזמן הכתובה וליכא למיחש שמא לא גירשה כלל אלא עכשיו רוצה לעשות קנוניא דמ"מ כיון שבידו לגרשה עכשיו ואז תגבה למפרע כדין לא שייך קנוניא כה"ג. מיהו אכתי לרב איכא למיחש שמא פרעה כבר והחזירה הגט ועכשיו אומר למוסרה לידה להפסיד לקוחות. ויש ליישב דאף שפורע לה הכתובה אפ"ה אין דרך להחזיר לו הגט דבעיא לאנסובי ביה אלא למיכתב גיטא דנן כדמסיק רב להדיא בפ' הכותב:

בא"ד ואי לאלתר דוקא אם כן צ"ל שראינו הגט בידה עכ"ל. וצ"ע דהא מצ"ל דלאלתר איירי שראינו אותו סמוך לנפילה ביד הבעל אלא שהאשה אומרת שבתוך כך מסרו לידה וא"כ כשהבעל מודה בזה קתני דיחזיר כיון שלא ראינו אדם אחר שעבר שם וליכא למימר דהתוספ' לא נחתו כלל לזו הסברא שהאשה טוענת שברגע כזה אחר ראיית הגט ביד הבעל נמסר לידה שנראה להם דוחק וא"כ מ"ש לעיל בל' קושייתם דמתני' מצי מיירי לאלתר היינו שבודאי עדיין לא יצא מיד הבעל וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דמאי טעם צריך לזה שאני אומר דמהיכא תיתי יחזיר הגט לאשה כיון שבודאי עדיין לא היה בידה ובתורת נתינה עכשיו לא יכול ליתנה לה כיון שאינו שליח הבעל ויש ליישב בדוחק וצ"ע:

בא"ד ורבה דייק כו' אפי' לזמן מרובה דומיא דשטרי חליצה עכ"ל. ויש לדקדק דיותר ה"ל למימר דומיא דדייתיקי ושוברים דקתני בהאי מתני' גופא וע"כ אם אמר תנו נותנין אפילו לזמן מרובה דהא מסקינן סוף פירקין דלממונא לא חיישינן לשני יוסף בן שמעון. מיהו יש ליישב דבכל הני בלא"ה ליכא שום חידוש דאם אמר תנו נותנין דלא שייך בהו שום חשש כדמסקינן לקמן אם לא למאן דס"ל עדיו בחתומיו זכין לענין שובר ורבה מרא דשמעתא ליה ליה עדיו בחתומיו זכין לקמן בפרק המפקיד דף ל"ה ע"ב: