בבא מציעא כב ע"א

דף כב - א

וכן נהר הירדן [והוא הדין בשאר נהרות, אלא שהתנא ששנה ברייתא זו - ליד הירדן היה יושב], שעלה על גדותיו, ועל ידי כך נטל מזה דבר מה - ונתן את הדבר לזה, שהביאו הנהר לאדם אחר -

בכל שלשת המקרים האלו, הדין הוא שמה שנטל - נטל, ומה שנתן - נתן. כלומר, הרי אותו חפץ שייך לאדם שקיבלו לבסוף, שחזקה על הבעלים שנתייאשו.

ועתה, בשלמא כשנטלו ממנו גזלן וירדן, מובן שהחפץ של המקבל, משום דקא חזי להו [שרואה אותם] בעל החפץ בעת שהם נוטלין אותו ממנו - ומיאש, והרי זה יאוש מדעת.

אלא כשנטל ממנו גנב, מי קא חזי ליה [וכי בעל החפץ רואה את הגנב] - דמיאש משום כך? והרי הגניבה נעשית בסתר, באין רואים!

אלא, מוכח מכאן, שכיון שכשייודע לו לבסוף - יתייאש, הרי זה נחשב ייאוש כבר מעתה, וכדברי רבא! ^[40]

תרגמה רב פפא: מה ששנינו בברייתא "גנב", מדובר בלסטים מזוין, דהיינו גנב שנטל ממנו בחוזקה. ואם כן, מעיקרא נתייאש מהדבר.

ותמהינן: אי הכי, גנב השנוי בברייתא - היינו גזלן! שהרי גם גזלן נוטל בחזקה! ולמה נשנה גזלן פעמיים בברייתא?! ומבארת הגמרא: התנא שנה תרי גווני גזלן [שני אופנים של גזלן]:

א. גזלן סתם, שאינו פוחד ונחבא מבני אדם, אלא גוזל בהדיא ובגלוי.

ב. לסטים מזויין, שלכתחילה נחבא הוא מבני אדם, ורק לכשנזקק לכך, נוטל בחזקה על ידי כלי זין שבידו.

תא שמע: אם שטף נהר את קוריו [קורות עץ], או את עציו, ואבניו [או את אבניו] של אדם, ונתנו בתוך שדה חבירו, הרי אלו שלו [של חבירו].

והטעם, מפני שיש קול לדבר זה, ששטף הנהר את קוריו של אדם, ויודעים הבעלים על כך, ונתיאשו הבעלים קודם שבאה המציאה ליד המוצא ^[41].

משמע, טעמא - משום דאנו יודעים שנתיאשו הבעלים. הא סתמא, אבידה אחרת, שאין הבעלים יודעים עליה - לא הוי ייאוש, ואינה של מוצאה, וקשה על שיטת רבא שסובר שיאוש שלא מדעת - הוי יאוש! ודוחה הגמרא: הכא במאי עסקינן - כשיכול הבעלים להציל את קוריו עציו ואבניו ^[42].

ואם כן, נדייק מהברייתא כך: דווקא בכהאי גוונא, שיודעים הבעלים על אבידתם, ולא ניסו להצילה - הרי אלו שלו. הא סתמא, במקרה דומה לזה, שיכולים הבעלים להציל, כגון אבידה שיש בה סימן, אלא שאינם יודעים באבידתם - חייב להחזיר! וכפי שאמרנו לעיל, שבכהאי גוונא מודה רבא לאביי שאין כאן יאוש, שהרי הבעלים יכולים להחזיר לעצמם את אבידתם.

ומקשינן: אי הכי, אימא מה ששנינו בסיפא של הברייתא:

אם היו הבעלים מרדפין אחריהם [אחרי הקורות, העצים והאבנים] - חייב המוצא להחזיר להם את אבידתם, משום שמרדיפתם מוכח שלא נתייאשו.

ואי מדובר ביכולין הבעלים להציל, והיינו, שאף שמדובר באבידה שאין בה סימן, מכל מקום לא ימהרו בני אדם לזכות בקורות, אלא יניחום כדי שבעליהם יבואו לקחתם, אם כן, מאי אריא שחייב להחזיר דווקא כשהבעלים מרדפין אחרי אבידתם? אפילו אם אין מרדפין - נמי לא נתייאשו הבעלים, וחייב להחזיר, שהרי הבעלים סומכים על כך שיוכלו להציל יום אחר! ^[43]

ומבארת הגמרא: הכא במאי עסקינן - באופן כזה שיכולין הבעלים להציל רק על ידי הדחק. ואם לא ימהרו להציל עתה - לא יוכלו עוד להציל.

ולכן, אם הבעלים מרדפין, הרי זה מוכיח שלא אייאוש [שלא נתייאשו עדיין].

אבל אם אין מרדפין - ודאי אייאושי מיאש. שהרי ידעו שאבדה מהם האבידה, ולא טרחו להצילה. אם כן, ודאי הפקירוה, והרי היא מותרת לכל מוצאה.

תא שמע: כיצד אמרו שהתורם שלא מדעת הבעלים - תרומתו תרומה?

הרי שירד אדם לתוך שדה חבירו, וליקט פירות, ותרם מהן תרומה על פירותיו של בעל הבית ^[44] שלא ברשות הבעלים, אם הבעלים חושש משום גזל, שמקפיד על כך שתרם שלא ברשותו, והרי זה בעיניו כגזל - אין תרומתו של היורד תרומה.

ואם לאו, שאינו מקפיד על כך - תרומתו תרומה.

ומנין הוא [התורם] יודע אם חושש הבעלים משום גזל, ואם לאו?

הרי שבא בעל הבית, ומצאו בשדהו בשעה שתרם, ואמר לו: כלך אצל יפות! כלומר, היה לך לילך אל פירות יפין יותר, לתת מהן לכהן!

אזי כך הוא הדין:

אם אכן נמצאו בשדה פירות יפות מהן - תרומתו תרומה. שהרי מוכח מדברי בעל הבית שהוא מרוצה ממעשהו של חבירו, ואדרבה, רצונו היה לתת אפילו פירות יפים יותר.

ואם לאו, שלא נמצאו פירות יפות מהן, אם כן, ודאי מה שאמר לו: "כלך אצל יפות"

- בכעס אמר לו. כלומר: טוב שלא גזלת ממני פירות יפין יותר! ולכן אין תרומתו תרומה.

ואם ליקטו הבעלים עוד פירות - והוסיפו עליהן, בין כך - ובין כך, בין אם נמצאו יפות מהן, ובין אם לאו - תרומתו תרומה, שהרי במעשה זה הוכיחו שנתרצו בהפרשת התרומה.

ועתה, לשיטת אביי, כי נמצאו יפות מהן - תרומתו תרומה, אמאי? הרי בעידנא דתרם [בזמן שתרם התורם] - הא לא הוה ידע בעל הפירות מכך, ואם כן, לא היתה דעת בעלים בשעת ההפרשה! ^[45] אלא, על כרחך שאנו אומרים, שכיון שבשעה שנודע לו - נוח לו בכך, הרי זה כאילו היה נוח לו גם בשעת התרומה. והוא הדין לעניין ייאוש, שכיון שבשעה שנודע לו מהאבידה - התייאש ממנה, הרי זה כאילו התייאש מתחילה, וכדברי רבא! תרגמה רבא אליבא דאביי [פירש רבא את הברייתא באופן שלא תקשה לאביי]: אין מדובר בתורם שלא מדעת ממש, אלא דשויה [שעשה] הבעלים את התורם שליח לתרום עבורו, ולכן אין צריך גילוי דעת הבעלים על עצם ההפרשה, אלא רק על צורתה, וכפי שיתבאר להלן ^[46].

ואמרינן: הכי נמי מסתברא ^[47] [כך אכן מסתבר], שמדובר שעשאו בעל הפירות שליח.

דאי סלקא דעתך שמדובר דלא שוויה שליח, מי הויא בכהאי גוונא תרומתו תרומה?

והא כתיב בענין הרמת תרומה: "כן תרימו גם אתם תרומת ה' וגו'". ומזה שלא אמרה תורה "כן תרימו אתם", אלא "גם אתם" אמר רחמנא, מהמילה "גם" היתירה, למדים - לרבות את שלוחכם, שאף השליח יכול לתרום.

וכיון שהוקש השליח לתורם, מוסיפים ודורשים: מה אתם עצמכם - תורמים לדעתכם [בידיעתכם וברצונכם], אף שלוחכם - צריך לתרום דווקא לדעתכם! ^[48]

אלא, הכא במאי עסקינן - כגון דשויה בעל הפירות שליח, ואמר ליה: זיל [לך] תרום! ולא אמר ליה: תרום מהני [מפירות אלו], אלא אמר לו סתם שיתרום.

וסתמיה דבעל הבית כי תרום - מבינונית הוא תרום [ובדרך כלל, תורם בעל הבית מפירות בינוניים]. ואזל איהו, והלך השליח - ותרם על דעת עצמו מפירות היפות. והואיל וכן, שסתם בעל הבית תורם מבינונית, והשליח תרם מיפות, יש לנו לברר אם בכהאי גוונא קיים את שליחות בעל הבית, או שסטה מדרך שליחותו בכך שתרם מהיפות.

ולאחר מכן בא בעל הבית, ומצאו שתרם מפירות היפות, ואמר ליה: כלך אצל יפות!

אזי הדין הוא כך:

אם נמצאו פירות יפות מהן - תרומתו תרומה. כי נתברר לנו שדרכו של בעל הבית זה לתרום תמיד מיפות, והרי שליח זה קיים שליחותו כראוי.

ואם לאו - אין תרומתו תרומה. וכפי שנתבאר לעיל, שכיון שלא נמצאו פירות יפות מהן, ודאי בלשון כעס אמר לו, ואכן דרכו לתרום תמיד מבינונית ככל בעלי בתים. ואם כן, אין הוא שלוחו בתרומה זו.

אמימר ומר זוטרא ורב אשי אקלעו לבוסתנא דמרי בר איסק [נקלעו בדרכם לבוסתנו של מרי בר איסק].

אייתי אריסיה [הביא אריסו של מרי בר איסק] תמרי ורימוני, ושדא קמייהו [והניח לפניהם]. ומרי בר איסק לא היה שם באותה שעה.

אמימר ורב אשי אכלי מהפירות, ואילו מר זוטרא - לא אכיל, כי חשש משום גזל ^[49].

אדהכי [בינתיים] אתא מרי בר איסק, בעל הבוסתן, ואשכחינהו [ומצא את החכמים יושבים בבוסתנו].

ואמר ליה לאריסיה: אמאי לא אייתית להו לרבנן מהנך שפירתא [למה לא נתת לחכמים מפירות אלו, שהם טובים יותר]? ועדיין לא רצה מר זוטרא לאכול מהפירות.

אמרו ליה אמימר ורב אשי למר זוטרא: השתא, עתה, לאחר דברי מרי בר איסק, אמאי לא אכיל מר? והתניא לענין תרומה: אם נמצאו יפות מהן - תרומתו תרומה! שכיון שכן, גילה בעל הבית דעתו, שרצונו הוא שיתרום עבורו.

ואם כן, הוא הדין כאן, כיון שאכן היו שם פירות יפים יותר, ודאי רוצה מרי בר איסק בזה, שיתן אריסו פירות לפניהם.

אמר להו מר זוטרא לאמימר ורב אשי: הכי אמר רבא: לא אמרו ש"כלך אצל יפות" גילוי דעת הוא - אלא לענין תרומה בלבד, משום דמצוה הוא, ולכן אנו אומרים שניחא ליה לבעל הפירות במה שתרם.

אבל הכא, גבי מרי בר איסק - משום כסיפותא [מחמת בושה] הוא דאמר הכי, שרצונו הוא שיתן להם אריסו פירות. אבל יתכן שאכן בסתר ליבו אינו חפץ בכך ^[50].

כתוב בתורה: "וכי יתן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם". ולמדים ממקרא זה, שפירות נטמאים במגע שרץ, רק לאחר שבאו עליהם משקין, שזהו הכשרן לקבלת טומאה. וביאת המים צריכה להיות ברצון הבעלים, וכפי שיבואר להלן.

תא שמע: אם שטח אדם פירות על גגו, וירד עליהם הטל בלילה, אם כשראה אותם בבוקר בעל הפירות, עודהו [עדיין] הטל עליהן, ושמח בכך שיש עליהם טל - הרי זה נחשב בכלל מה שנאמר בענין הכשר פירות לטומאה: "וכי יתן מים על זרע ונפל מנבלתם וגו'", והוכשרו בכך הפירות לקבל טומאה, משום ששמחתו מוכיחה שרצונו בכך.

אבל אם נגבו [נתייבשו] הפירות קודם שראה אותן בעליהן, אף על פי שכשנודע לו שירד עליהם טל, שמח הוא בכך -

האי דאמר מצא קציצות ואפי' בצד שדה קציצות מותרות משום גזל כיון שאלו הקציצות דבר חשוב הן ממשמש בהן כל שעה והללו אע"פ שהן בצד שדה קצוצות דמוכחא מילתא דמשדה זו הן כבר נתיאש מהן כמו המעות. וכן תאנה הנוטה לדרך התאנים שהן נופלות ממנה מיד נמאסות לפיכך מתיאש מהן ומותרין משום גזל ופטורין מן המעשר דאינו נשמר ותנן כלל אמרו במעשרות כל שהוא אוכל ונשמר וגידוליו מן הארץ חייב במעשרות.

גנב שנטל מזה ונתן לזה לא גנב הוא שגונב בסתר. אבל האי גנב דקתני גזלן הוא שנוטל בגלוי ותרי גווני גזלן קתני חד גזלן וחד ליסטים מזויין.

ת"ש שטף נהר קורותיו ונתנן לתוך שדה חבירו אם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו מכלל דבסתמא חייב להחזיר ואוקימנא כשבעלין מרדפין אחריהן ויכולין להציל על ידי הדחק.

ת"ש כיצד אמרו התורם שלא מדעת תרומתו תרומה וכו' אוקימנא כגון שתרם ובא בעל הפירות ומצאו שתרם ואמר לו למה [לא] היתה תורם מאלו היפות מוכחא מילתא שנתרצה ואסיקנא לא אמרי' כלך אצל יפות רצון בעלים הן במה שנעשה אלא לענין תרומה בלבד משום דמצוה היא וניחא ליה ביפה. אבל בזולתי תרומה לא ואע"פ שאמר לו כלך אצל יפות משום כסיפותא הוא דאמר ליה הכי ואסורין משום גזל.

ת"ש עודהו הטל עליהם ושמח הרי הן בכי יותן:

וכן ירדן שנטל מזה ונתן לזה וכו'. פרש"י ז"ל ששטף הירדן קורותיו וה"ה לשאר נהרות אלא תנא זה על יד הירדן הוה יתיב, ובירושלמי מפרש שפעמים נמשך הירדן לצד ארץ ישראל, ונמצא נוטל מא"י ונותן לחו"ל, ופעמים שהוא נמשך לצד ארץ העמים, ונמצא נוטל מארץ העמים ונותן לא"י מה שנתן נתן ירדן ומה שנטל נטל ירדן דכתיב הירדן וגבול, שהנבול תלוי בירדן ואגב דתני מה שנטל נטל ומה שנתן נתן תני נמי ירדן, כך מצאתי.
ולפ"ז ל"ג בשלמא גזלן וירדן, איכא למימר הא קא חזי לה, אלא ה"ג בשלמא גזלן קא חזי ליה, ודיקא נמי מדכתיב ברובא דנוסתא הא קא חזי ליה, ולא אמרי' להו אלמא ל"ג ירדן, ובפ' בתרא דבכורות אקשי' בגמרא לר' אמי דאמר ה"ה לשאר נהרות ליתני נהר קשי' וזה סיוע ללשון הירושלמי.
ואיכא דקשי' ליה הכא אמאי לא אקשי מההוא דאפליגו ר"ש ורבנן בעורות של גנב דרבנן סברי מחשבה מטמאתן דסתם גנבה יאוש בעלים היא ור"ש לא סבר הכי אלמא לרבנן יאוש שלא מדעת הוי יאוש ולאו קושיא דהתם בשנגנבו מביתו וחשב עליהם לאחר זמן מרובה שבודאי ידעו בעלים שנגנב. ונתייאשו אבל הכא מדקתני נטל מזה ונתן לזה קשי' לן דמשמע שלא נשתהת' בידו הגנבה אלא שנטל מזה ונתן לזה מיד והוי יודע דהא מני ר"ש היא למאי דאוקימ' בליסטים מזויין ולמאי דקס"ד מעיקר' הא מני ר' היא דאמ' גנב הרי הוא כגזלן וקי"ל כגזלן כר"ש כדאית' בפרק הגוזל בתרא (ב"ק דף קי"ד):

שטף נהר קורותיו עציו ואבניו אם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו, הכי איתא בכולהו נוסחא, ורש"י ז"ל מחק והגיה הרי אלו שלו מפנ' שנתיאשו הבעלים, ופירש דכל שטיפת נהר הבעלים יודעים בה מיד דיש לה קול, הא סתמא כלומ' אבדה אחרת שאין לה קול וכו' כדכתיב בפירושיו, ולא נהירא לי משום דקשיא לי עלה איהכי אמאי אקשינן מסיפא דקתני מרדפין אי אין מרדפין לא תקשי ליה הך רישא גופה דקתני הרי אלו שלו מפני שנתיאשו הבעלים ואמאי הרי הן שלו דילמא ליכא יאוש הואיל ויכולין להציל, וא"תהואיל ואינן מצילין, נתיאשו אי הכי סיפא נמי לא קשיא,
אלא עיקר הגירסא כמו שהוא בכל הנוסחאות אם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו, וקס"ד דמאי אם נתיאשו הבעלים דקתני ששמעו ששטפם נהר והרי הן של מוצאו מפני שהוא דבר שאין בו סימן, וכשיורדין גשמים ביותר שוטף ועובר, וכשפוסקים הוא הולך וחסר ומניח מה ששטף במקום אחר ואינן יכולין להציל עד שיחסרו המים ויניחם במקום אחר ולא דמיא לשלוליתו של נהר דהתם לא יטיל אותם הנהר ליבשה לפי שהן באמצעותו ואינו חסר והן אבודין ממנו ומכל אדם, והכא מפני כך הן שלו מפני שהוא דבר שאין בו סימן ומי שמוצאן אין הבעלים יכולין ליתן לו סימן והרי אבודין לבעלים ומצויים אצל כל אדם, קתני מיהא אם נתיאשו כלומר ששמעו ששטף אלמא יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, ואוקמא רבא כגון שיכולין להציל ומאי אם נתיאשו הבעלים שנתיאשו ממש, ואקשי' אי"ה אימא סיפא מאי ארי' מרדפין אפי' אין מרדפין נמי כיון דיכולין להציל ודאי לא נתיאשו, ורישא דקתני אם נתיאשו דוקא קתני בודאי, והדר אוקימנא ביכולין להציל ע"י הדחק ומאי אם נתיאשו הבעלים דקתני ששמעו ששטפם נהר ולא רדפו אחריהם ואם לא שמעו אינם שלו דדילמא אי שמע מרדפי, ואם היו מרדפין אחריהם חייב להחזיר, א"נ אם נתיאשו הבעלים שלא רדפו, ואם היו מרדפין חייב להחזיר, ודוקיא דרישא היינו סיפא ובהכי סלקא שמעתין שפיר, וכך פירשה הרב אב ב"ד ז"ל.
וראיתי מי שטרח לפרש גרסת רש"י כך הם הרי אלו שלו מפני דהבעלים מחיאשין מהם כלו' אם נתיאשו לבסוף הרי אלו שלו שכיון ששטיפת נהר יש לו קול ולא רדף ולבסוף שמעיני' דאיאש הוכיח סופו שתחלתו נתיאש הא סתמא לא כלומר אבדה אתרת שאין לה קול לא אמרי' הוכיח סופו על תחלתו כיון שמתחלתה לא ידע ש"מ יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ומפרקי' ביכולין להציל ואפ"ה הרי הן שלו דהוכיח סופו על תחלתו הואיל ומעיקרא נמי היה לו להציל ולא הציל ואקשי' מסיפא דקתני מרדפין וכו' והפי' הראשון יותר נכון ועוד שהגירס' היא בעיקר הנסחאות ובפירושי ר"ח ובתו' דבב"ק תני לה בהאי לישנא שטף נהר וכו' אם הרגישו הבעלים הרי אלו שלהן אם היו הבעלי' מרדפין אחריהן או שהיו במקום אחר הרי אלו של בעלים:

ואמאי בעידנת דתרים הא לא הוה ידע. פי' מקשה ליה לאביי מק"ו דאלו לרבא איכא למימר דכיון דגרן למתרם קאי ובעלי בתים נותנין בעין יפה ואין מקפידין על היפות שעולות בתרומה ה"ל כיאוש שלא מדעת דדבר שאין בו סי' ולא דמי ליאוש שלא מדעת דדבר שיש בו סי' דאע"ג דשמעיניה לבסוף כיון דלאו להתיאש קימא לא הוי יאוש עד דאמר ודחינן לה ומוקמי בשעשאו שליח וכי גלי דעתיה בסוף הוכיח סופו על תחלתו שאף על היפות עשאו שליח הא אם שתק יכול לומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי:

אמימר ומר זוטרא אכול. תמיהא לי היכי אכלו והא תנן ולאמשומרי פירות עצים ופירות מי הוו ידעי דאתי מרי בר איסק ולימא כלך אצל יפות ואי אמר' באריס שיש לו חלק בפירות עסקינן אמאי לא אכל רב אשי לית ליה הא דאמרינן בפ' הגוזל דזבן רבא שבישתא מאריסא.
ואיכא למימר דרב אשי סבר ה"מ בשבישתא כגון לאחר שחלקו אבל פירות מחוברין שעדין לא חלקו לא ומרימר ומר זוטרא סברי כיון דאית ליה שותפותא בגויה דנפשיה קיהיב וכי פלגי מודיע לבעלים ודיו דבעלים גופיהו ניחא להו דליפלוג אריסא במחובר בכה"ג והיינו דאמרי ליה השתא נמי לא אכיל מר והתנן אם נמצאו יפות מהן ואי ס"ד מחלקו של בעלים מי דמי התם הא אוקי' בשעשאו שליח אלא ש"מ דאינהו סברי דכמאן דעשאו שליח דמי הואיל ומשלו הוא נותן ואין כאן אלא שהוא חולק שלא מדעת חברו וא"ל לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה דאנן סהדי דניחא ליה משום מצוה וכך נהגו בעלי בתי' לתרום בעין יפה אבל הכא דילמא לא הוה ניחא ליה וכיון שכן לא היה לו לחלוק במחובר עד שיתלשו:

וכן ירדן שנטל מזה [ונתן] לזה. פירש רש"י: שטף נהר קוריו ועציו, והוא הדין לשאר נהרות, ותנא על יד הירדן היה יושב. אבל בירושלמי (חלה פ"ד ה"ד) פירשוה לענין קדושת הארץ, שהירדן היה מפסיק בין ארץ ישראל לארץ העמים ואחד מן הגבולות הוא הירדן, כדכתיב (דברים ג, יז) והירדן וגבול, ומשום הכי קאמר הכא, שאלו נטל הירדן מארץ העמים והרחיב בגבול הארץ, הוי מה שנתן והרחיב לארץ ישראל בקדושת הארץ, ואם נמשך אצל הארץ ונתן לארץ העמים, על חוצה לארץ יחשב, שהכתוב תלה גבול הארץ בירדן, כדכתיב והירדן וגבול. והשתא ירדן דנקט דוקא, וכן מוכיח בפרק בתרא (דערכין) [בכורות] (נה, א) דר' אמי אמר התם דירדן והוא הדין לשאר נהרות, ואקשו עליה אי הכי ליתני נהר, ולפי זה לא גרסינן לקמן בשלמא גזלן וירדן, אלא הכי גרסינן בשלמא גזלן דהא קא חזו ליה, דירדן לאו מהאי עניינא הוא כלל.

הכי גריס רש"י ז"ל: שטף נהר קוריו ואבניו והניחן ברשות חברו הרי אלו שלו מפני שנתיאשו הבעלים. הא סתמא לא, ופירש הוא ז"ל, דכל שטיפת נהר יש לה קול, והלכך סתמא שמעו הבעלים, ולפיכך הרי הן של מוצאן, הא סתמא לא, כלומר, הא בשאר אבדות דעלמא דאין להן קול, אף על פי שאין להן סימן ולכי ידעי הבעלים מתיאשין, אפילו הכי כל שלא שמעו אינו של מוצאן וקשיא לרבא. ופרקינן הכא במאי עסקינן ביכול להציל, ודכותה ממעט בשאר אבדות, ומאי נינהו כשיש בהן סימן, וכשיש בהן סימן כולי עלמא מודו, הדר אקשינן מדתני סיפא אם היו הבעלים מרדפים אחריהם חייב להחזיר, ואי ביכולין להציל מאי אריא מרדפין אפילו אין מרדפין נמי עד דשמעינן ליה דמיאש, ופרקינן ביכולין להציל על ידי הדחק, וכל שאינו מרדף ודאי יאושי מיאש. ואינו מחוור, [דאם כן] כי אוקימנא ביכולין להציל ואקשינן ליה מסיפא דאם היו הבעלים מרדפין, למה ליה לאהדורי למפרך מסיפא, רישא גופה קשיא, והכי הוה ליה למפרך, אי ביכולין להציל אמאי הרי אלו שלו דלמא לא מיאש, וכי תימא כיון דאינו יכול להציל נתיאש, אם כן סיפא נמי לא קשיא. אלא הכי גרסינן אם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו, נתיאשו אין סתמא לא. וקא סלקא דעתיה דנתיאשו היינו דשמעו הבעלים, דמסתמא כיון דשמעו נתיאשו, דדבר שאין בו סימן הוא והן אינן יכולין להציל עד שיחסרו המים ויניחם במקום (אחד) [אחר], ואין הבעלים יכולין ליתן להם סימן. הא סתמא, כלומר, שלא שמעו או שהיו הבעלים במקום אחר, לא, ואף על פי שיתיאשו בודאי לכשידעו וקשיא לרבא. ופריק הכא במאי עסקינן ביכולין להציל בהדיא קאמר, כגון, שמוליכין אותן המים סמוך לשפת הנהר ממש, ומאי נתיאשו הבעלים דקתני, כשנתיאשו ממש. ואקשינן, אי הכי אימא סיפא אם היו הבעלים מרדפין אחריהם וכו', ואי ביכולין להציל אפילו אין מרדפין נמי עד שנתיאשו בפירוש. והדר אוקימנא ביכולין להציל על ידי הדחק, ומאי אם נתיאשו הבלעים דקתני, ששמעו ששטפם נהר ולא רדפו אחריהן, וסיפא דברייתא פירושא דרישא הוא. כך (פירשה) [פירשוה הרב אב"ד ו]הראב"ד ז"ל, וכן הגרסא בפירוש רבנו חננאל וכן שנו אותה בתוספתא ב"ק (פ"י הי"ב) בהאי לישנא, שטף נהר וכו', אם הרגישו הבעלים הרי אלו שלו, אם היו הבעלים מרדפים אחריהן או שהיו במקום אחר הרי אלו של בעלים.
ומיהו איכא למידק, דהיינו זוטו של ים ושלוליתו של נהר, דרחמנא אפקריה ואף על גב דלא אייאש מיניה. יש לומר, דשלוליתו של נהר שאמרו, היינו כשהוא הולך באמצע הנהר וחריפותו, דהשתא אינו יכול להציל כלל, וכשהוא מציל מעשה נס הוא, ואבודה ממנו ומכל אדם היא, אבל כאן שהולך סמוך לשפתו של נהר בענין שיכול להציל על ידי הדחק, הלכך לא חשבינן לה כאבודה לגמרי, וצריכה יאוש. ואכתי קשה לי דמדאוקימנא ביכולין להציל, והדר אקשינן אי הכי מאי שנא מרדפין אפילו אין מרדפין נמי, ואוקימנא ביכולים להציל על ידי הדחק, אלמא משמע דלדעת המקשה כשאינו יכול להציל אפילו על ידי הדחק היא, ואם כן לדידיה היכא ניחא, והא זוטו של ים ושלוליתו של נהר היא, דכולי עלמא אפילו שלא מדעת הוי יאוש דרחמנא אפקריה. ויש לומר, דאין הכי נמי, דהוה מצי לאקשויי ליה ולדידך מי ניחא, אלא דפעמים הרבה יכול להקשות כן ואינו מקשה. אי נמי יש לומר, שהמקשה היה סבור דהכא כשאינו יכול להציל עכשיו כלל עד שיחסרו המים ויניחום באחד מן המקומות, ומיהו אין אבודים מכל אדם, שלבסוף ליבשה יטילום, אבל שלוליתו של נהר לא יטיל אותם לעולם ליבשה, שבאמצעיתן הם הולכים ולא יחסרו שם המים לעולם, והרי הן אבודין ממנו ומכל אדם.

ואמאי והא בעידנא דתרם הא לא הוה ידע. כלומר וקשיא לאביי.ואם תאמר, ואמאי קשיא לאביי טפי מרבא, דהא תרומת יפות אף על גב דאמר לבסוף כלך אצל יפות ואף על גב שנמצאו יפות מהן, הרי הוא כאבדה שיש בה סימן, דאף על גב דשמעינן ליה לבסוף דנתיאש, אינה שלו דכי אתא לידיה באסורא אתא לידיה. ואיכא למימר דלרבא לא קשיא, דכיון דגורן למתרם קאי, ואין בעלי בתים עשויים להקפיד בתרומת היפות, סתמא דמילתא דלכי ידע מינח [ניחא] ליה, הילכך הוה ליה כיאוש שלא מדעת בדבר שאין בו סימן, דלכי ידע ודאי מיא.

אמימר ורב אשי אכול. הקשה הרמב"ן ז"ל אמאי אכלי, והתנן בפרק הגוזל בתרא (ב"ק קיח, ב), אין לוקחין משומרי פירות עצים ופירות. ותירץ דבאריס דאית ליה חולקא בפירי שרי כדאמר התם (קיט, א), ורבא זבין שבישתא מאריסא, ותניא התם כותיה. ואם תאמר אם כן מר זוטרא אמאי לא אכיל, יש לומר דסבירא ליה דשבישתא דוקא דתלושין והגיעו ליחלק, ויש לתלות דמחלקו הן, אבל פירות מחוברין לא.

ירדן ושאר נהרות ששטפו קורות ועצים ואבנים ושאר דברים והוא מקום שיכולין להציל והצילן אחד אם נתיאשו הבעלים הרי הוא שלו ואם לא נודע שנתיאשו הבעלים יחזיר ואע"פ שלא ראינו הבעלים רודפים להציל הואיל ויכולים להציל לא נתיאשו:

היו יכולים להציל על ידי הדחק אבל לא בריוח אם הבעלים רדופים להציל יחזיר ואם אין הבעלים רדופים להציל הרי אלו שלו ואין דברים אלו דומים לזוטו של ים ושלוליתו של נהר שזוטו של ים ושלוליתו של נהר אינן מקום הצלה אף על ידי הדחק וכשזה מסכן בעצמו ואירע במקרה או סבה שניצול והציל אפילו היו בעלים מרדפים וצווחים הרי אלו שלו שהרי אבדה לכל אדם הוא ואינה בכלל תאבד ממנו כמו שביארנו וגדולי המחברים כתבו כדברינו בהלכות אבדה אבל בהלכות גזלה כתבו שהמציל מזוטו של ים ושלוליתו של נהר צריך יאוש ולא הבנתי דבריהם ואף גדולי הצרפתים יש להם פירוש אחר בשמועה זו שאין הדברים נראין:

יראה מסוגיא זו שהתורם את שאינו שלו שלא ברשות הבעלים ושליחותן אינה תרומה כלל אף בגלוי הדעת של בעלים והוא מה שאמרו דשווייה שליח הכי נמי מסתברא וכו' ומ"מ גדולי המחברים פסקו כסתמה של שמועה זו שאם תרם שלא ברשות אין תרומתו תרומה אלא בגלוי הדעת כיצד בא בעל הבית ואמר לו כלך אצל יפות אם היו שם יפות מהם תרומתו תרומה ואם לאו אין תרומתו תרומה שלא אמרה אלא על דרך כעס ואם הוסיפו הבעלים עליהם בין כך ובין כך תרומתו תרומה שתוספת שלו מגלה דעתו שנוח לו במה שעשה ושמא תאמר הואיל ונפטרו כבר במה שתרם השליח היאך רשאי להוסיף אחר כן והלא אמרו במקומה תרם ועלה בידו אחת מששים תרומתו תרומה חזר והוסיף עליהם חייבות במעשר אלמא שלא חל שם תרומה על התוספת ונמצאת שאין זו תרומה אלא טבל וחייב במעשרות כשאר הטבלים תרצו חכמי הצרפתים שכל שתרם בעל הבית ונפטר כל מה שמוסיף טבל הוא שהרי לא היה דעתו תחלה אלא למה שתרם בעין רעה והוא אחד מששים אבל כל שנתרם על ידי אחר ודעת בעל הבית לעין יפה אין תוספתו מפקעת ואין דעתי נוטה כדבריהם שהרי אמרו בה תרם ועלה בידו אחת מששים כלומר שהיה דעתו ליתר מכן ומתוך כך יש שפירשוה שלא גמר השליח עדין לתרום הא אם גמר אין תוספתו כלום ורבותי פרשוה בשגמר אלא שלא אמרו תרומתו תרומה אלא על מה שתרם האחר אבל לא התוספת ואם כן מה שאמר כאן תרומתו תרומה פירושו על העיקר ומה שאמר שם אין תרומתו תרומה פירושו על התוספת ומפני שהפקפוק שבכאן הוא על העיקר מפני שנתרם על ידי שליח הוצרך להשמיענו על העיקר שהוא תרומה אבל בסדר זרעים שהפקפוק היה על התוספת שהרי העיקר לא היה בו שום פקפוק ולא הוצרך לדבר אלא על התוספת לומר בו שאינו תרומה וכן נראה לי:

האומר לשלוחו צא ותרום תורם בדעתו של בעל הבית אם יודע בו שעינו יפה תורם ביפה אחד מארבעים ואם יודע בו שעינו רעה תורם ברעה אחת מששים ואם אין יודע דעתו כלל תורם בבינונית אחת מחמשים שסתמן של בעלי בתים כך היא וכן אין לו לתרום אלא מן הפירות הבינוניות ואם הלך שליח ותרם מיפות הרי הוא כתורם שלא ברשות ודינו כמו שהזכרנו:

גלוי הדעת זה לא נאמר אלא בתרומה שמן הסתם הואיל ומצוה היא ראוי לתפוש גלוי הדעת שלו בבירור הגמור אבל לענין אחר כגון שנכנס זה בכרם חברו או גינתו ושלוחו של בעל הבית או אריסו נותן לו מן הפירות שאסור לאכול מהם על הדרך האמור בהגוזל בתרא שאין לוקחין פירות וכו' ולא משומרי פירות אפילו בא בעל הבית ואמר כלך אצל יפות לא הותרו שמא לא מלבו אומר כן אא"כ אמרה בפירוש ויש מתירין באריס ומ"מ אם היו תלמידי חכמים ובטוחים בבעלים שנוח לו ליהנות תלמיד חכם מנכסיו אף בלא גלוי הדעת מותר ואין זה דומה ליאוש שלא מדעת שיאוש שלא מדעת כשיתיאשו לא יתיאשו אלא מתוך שאין להם בה סימן אבל זו בידוע שרוצה בכך ואין כאן לומר באיסורא אתא לידיהו וכל שכן אם היה זה אריס שיש לו חלק בהם שאף בעל הבית מוותר חלקו כמהו:

וכן ירדן שנטל וכו'. פירש בירושלמי לענין קדושת הארץ שהירדן היה מפסיק בין ארץ ישראל לארץ העמים ואחד מן הגבולות הוא הירדן כדכתיב הירדן וגבול ומשום הכי קאמר הכא שאלו נטל הירדן מארץ העמים והרחיב גבול הארץ הרי מה שנתן והרחיב לארץ ישראל בקדושת הארץ ואם נמשך אצל הארץ ונתן לארץ העמים על חוץ לארץ יחשב שהכתוב תלה גבול הארץ בירדן כדכתיב הירדן וגבול והשתא ירדן דנקט דוקא. וכן מוכיח בפרק בתרא דערכין דרבי אמי אמר התם דירדן והוא הדין לשאר נהרות ואקשו עליה אי הכי ליתני נהר. ולפי זה לא גרסינן לקמן בשלמא גזלן וירדן אלא הכי גרסינן בשלמא גזלן דהא קא חזו ליה דירדן לאו מההוא עניינא הוא כלל. הרשב"א והרא"ש. ודייקא נמי מדכתיב ברובא דנוסחאי הא קא חזו ליה ולא קאמרינן להו אלמא לא גרסינן ירדן. הרמב"ן.

בשלמא גזלן וירדן וכו'. נראה לי דלא גרסינן ירדן דמנא לן דידע אי בעי ידיעה אלא ודאי ירדן לכולי עלמא לא בעי ידיעה דהוי כעין שלוליתו של נהר דשרייה רחמנא וכשאינו יכול להציל כלל דאז היא אבודה ממנו ומכל אדם ולאו מתורת יאוש נגעו בה וכדפרשינן לעיל ואי נמי גרסינן לה הוי בענין שהיה יכול להציל על ידי הדחק והכי קאמר בשלמא ירדן אפשר דידע ליה ובהכי מיירי או דסתם ירדן יש לו קול ומדלא מציל מיד אייאש וכדלקמן גזלן הא ידע ליה בודאי אלא גנב הא לא ידע ליה כיון דקרי ליה גנב. שיטה.

והריטב"א כתב וזה לשונו: והנכון כמו שפירש בירושלמי דהא לענין קדושת ארץ ישראל היא. שהירדן מתחומי ארץ ישראל והכתוב תלה התחום בו והא דאמרינן בסמוך בשלמא גזלן וירדן גזלן נקטיה בדוקא וירדן באשגרת לישן דהאי ירדן לאו מההוא עניינא הוא כלל והכי קאמר בשלמא גזלן הוי דומיא דירדן בהא משום דהא קא חזא ליה ואיכא יאוש מדעת אלא גנב הא לא קא חזי ליה ויאוש שלא מדעת הוא וקשיא לאביי. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: תא שמע הגנב שנטל מזה ונתן לזה וכן גזלן וכו'. וכן ירדן.
בירושלמי מפרש על נחל ירדן ממש כי הוא תחום בין ארץ ישראל לארץ סיחון ועוג ופעמים שהוא מתפשט והולך דרך אחרת ומניח את מקומו ומרחיב את הגבול לאחר וממעט לאחד. מה שנטל נטל ומה שנתן נתן. והגבול תלוי בו משום דכתיב הירדן וגבול ואיידי דתנא בהנך מה שנטל נטל וכו' תנא נמי הך בהדייהו. עד כאן. וכן כתב הר"ן דאיידי דקתני בגנב וגזלן מה שנטל נטל ומה שנתן נתן תנא נמי דירדן בהדייהו דדמי להו למילתיה בהכי ולאו משום דבחדא גוונא מיתנו. עד כאן.
ואיכא דקשיא ליה הכא אמאי לא אקשי מההיא דאפליגו רבי שמעון ורבנן בעורות של גנב דרבנן סברי מחשבה מטמאתן דסתם גניבה יאוש בעלים היא ורבי שמעון לא סבר הכי אלמא לרבנן יאוש שלא מדעת הוי יאוש.

ולאו קושיא דהתם בשנגנבו מביתו וחשב עליהם לאחר זמן מרובה. שבודאי ידעו בעלים דנגנב ונתייאשו אבל הכא מדקתני נטל מזה ונתן לזה קשיא לן דמשמע שלא נשתהה בידו הגניבה אלא שנטל מזה ונתן לזה מיד. והוי יודע דהא מני רבי שמעון היא למאי דאוקימנא בליסטים מזויין ולמאי דקא סלקא דעתין מעיקרא הא מני רבי היא דאמר גנב הרי הוא כגזלן וקיימא לן בגזלן כרבי שמעון כדאיתא בפרק הגוזל בתרא. הרמב"ן.

שטף נהר וכו'. רש"י גריס מפני שנתייאשו וכל פירוש שלו הוא כמו התוספות אלא שהגירסא משתנה משום שרש"י הילך לשיטתו שכל שטיפת נהר יש לו קול ולכך אין יכול לגרוס אם נתייאשו דלעולם מתייאשים בשאין מרדפין. וצריך לומר הא סתמא פירוש בעלמא בלא שטיפת נהר וכי משני ביכול להציל פירוש ביש בו סימן ולכך בעלמא כי האי גוונא חייב להחזיר ולכך מקשה על פירוש רש"י כמו שנפרש בעזרת השם. והתוספות גורסים אם נתייאשו. כתוב בתוספות ועל זה לא היה אומר הא סתמא וכו' מה שלא הביא ראיה מן הסיפא דקאמר בהדיא היו בעלים מרדפים וכו' דהייתי יכול לדחוק ולומר דאפילו זוטו של ים כל זמן שרודף אחריו לא מייאש וקרא דמיעט זוטו של ים היינו סתמא ואף על פי שאין האמת כן מכל מקום לא הוי ראיה ברורה מסיפא.
עוד כתוב בתוספות ואפילו אומרים שאינם מתייאשים אין בכך כלום. פירש כן דאם לא כן מנא ליה לדקדק הא סתמא דנימא דבא לדקדק רק אמרו אין אנו מתייאשים. ולפי האמת אין להקשות דנימא דבא לדקדק זה בלא סתמא יש לומר דאם כן מאי איריא סיפא בעלים מרדפים לימא אמרו אין אנו מתייאשים דהוי רבותא טפי.

עוד כתוב בתוספות ומשני ביכול להציל וכו'. והא דקאמר אם נתייאשו היינו הפירוש אם אמרו אנו מתיאשים ולאפוקי אם שתקו אבל רש"י דגריס מפני שנתייאשה לדידיה הקשו התוספות לקמן. עוד כתוב בתוספות דילמא אם נתייאשו אתי לאפוקי היו שם ורדפו וכו' אף על פי שזה הוא בסיפא דרך לומר בסיפא בהדיא מאי דאתי מדיוקא דרישא לכך מתרצים דלא ליתני ייתורא דרישא בשביל דיוקא כיון דמסיפא ידעינן ליה בפירוש.

עוד כתוב בתוספות ואין להקשות דנידוק מסיפא איפכא וכו'. ואין להקשות אם כן קשיא רישא לסיפא ונימא נעשה ועוד קשה אם נדוק איפכא הא סתמא הרי אלו שלו אם כן יקשה דלשתוק מייתורא דרישא וליתני סתמא שטף נהר קוריו עציו ואבניו הרי אלו שלו כמו שפירש תוספות תחילה. ויש לומר אין הכי נמי כך מקשים תוספות מאי אמרת אי דייקת טיפא אם כן ליתני רישא סתמא הרי אלו שלו גם עתה כי אתית למידק מרישא הא סתמא חייב להחזיר אם כן ליתני רישא סתמא הרי אלו שלו ואם לאו חייב להחזיר דהוי סיפא סתמא וממילא רישא דקאמר אם נתייאשו היינו מפרשים על המסתבר דהיינו היו שם ולא רדפו אנן סהדי שמתייאשים וכיון דסוף סוף אי דייקת מרישא קא סתמא לא אז קשה דליתני בסיפא בסתם חייב להחזיר ואי דייקת מסיפא הא סתמא הרי אלו שלו מדקדק דליתני רישא בסתם הרי אלו שלו אז טוב לומר דסיפא דוקא שבא לדקדק ולפרש אם נתייאשו דהיינו הפירוש איך שנוכל לתלות ולומר בשום ענין שנתייאשה דהא סוף סוף לא ידעינן דיוקא דרישא היאך הוא אלא מכח סיפא דהא אי לאו סיפא הוה אמינא דאם נתייאשו היינו אפילו סתמא ואתא לאפוקי רק מרדפין כך נאמר עדיין כדי שלא יקשה אם באת לדקדק מרישא הא סתמא לא אם כן ניתני בסיפא בסתם אם נתייאשו הרי אלו שלו ואם לאו חייב להחזיר כדפירשתי דאז היה משמע סיפא בכל ענין יחזיר מדקתני בסתם ורישא במסתבר דודאי נתייאשו כגון שהיו שם ולא רדפו וזה מתרצים תוספות דאפילו כי דייקינו מרישא הא סתמא לא אין להקשות דליתני סיפא בסתם ואם לאו דאז לא היינו יודעים דאיירי באין יכול להציל פירוש באין בו סימן אלא הוה אמינא דאיירי ביש בו סימן ואם נתייאשו פירושו שיאמרו אנו מתייאשים. אבל אין זה שייך לומר דליתני סיפא סתמא או אין הבעלים שם חייב להחזיר דזהו לגמרי ענין אחר. ואין להקשות היאך נוכל לדקדק מסיפא הא סתמא לא דילמא מרדפי הוי רבותא טפי דדילמא הוה אמינא סתמא חייב להחזיר משום דהוי יאוש שלא מדעת ולא הוי יאוש אבל מרדפין הוה אמינא כיון שהם שם אנן סהדי אף על פי שמרדפין הם מתייאשים. יש לומר חדא דליתני בסתם הרי אלו שלו ואם לאו חייב להחזיר כדפירשתי דמשמע בכל ענין מלבד שהיו שם ולא רדפו המסתבר ועוד אי מרדפין לא מהני אם כן הוי כזוטו של ים אם כן סתמא נמי הוי שלו. אי נמי יש לומר דכך מקשים תוספות אי דייקת מרישא הא סתמא לא אם כן ליתני סיפא סתמא שלא היו שם חייב להחזיר וממילא כל שכן מרדפין כדפירשתי. וכי תימא השתא נמי דדייקת מסיפא איפכא אם כן ליתני רישא סתמא שלא היו שם הרי אלו שלו דנוכל לומר אם נתייאשו היינו הפירוש שלא היו שם דאנן סהדי אם ידעו נתייאשו וכי תימא אם כן ליתני בסתם ברישא הרי אלו שלו דגם השתא קשה דליתני סיפא בסתם תייב להחזיר כדפירשתי.
תוספות הקשו לפירוש רש"י ז"ל דמרישא גופה מצי למידק דאיירי באין יכולין להציל מדקתני מפני שנתייאשו אלמא מסתמא ידעינן שנתייאשו אם כן על כרחך באין בו סימן מיירי. ונראה דעת רש"י ז"ל דאי לאו סיפא הוה אמינא דרישא איירי ביש בו סימן ובזוטו של ים דליכא עקולי ופשורי ולכך הא בעלים כהאי גוונא סתמא לא. אבל התוספות מקשים דהא דקאמר ביכול להציל אם כן צריך לומר בדאיכא עקולי ופשורי ויש לו סימן זה יכול לסתור מן הרישא אבל דעת רש"י ז"ל אי מרישא הוה פריך אז הוא משני כדפירשתי לכך פריך מסיפא דליכא לשנויי.
עוד כתוב בתוספות ותו מנלן הא סתמא לא. פירוש דילמא היא גופה קמשמע לן דמסתמא מיאשי. ונראה דעת רש"י מדקאמר מפני שנתייאשו הוה ליה למימר מפני שמתייאשים אי סתמא נמי שלו אלא משמע דוקא הכא דמסתמא כבר נודע להם דיש לו קול וכבר נתייאשו הא בעלמא כהאי גוונא שעדיין לא נודע להם לא. אבל התוספות קשה להם דנימא אגב אורחיה קמשמע לן דאפילו היו שם ואמרו אין אנו מתייאשים אנן סהדי שנתייאשו אף על פי שאין בו כל כך חידוש מכל מקום אגב אורחיה כיון דבלאו הכי הוא אמת שנתייאשו נקטיה גם לאשמועינן זה. גליון.

וזה לשון תלמיד הר"פ: שטף נהר קוריו עציו ואבניו הרי אלו שלו. הכי גריס ר"ח מפני שהבעלים מתייאשים מהם טעמא דנתייאשו הבעלים פירוש דהיינו אבידה דודאי מייאש כגון שטיפת נהר שיש לה קול ובודאי ידעו בה הבעלים ונתייאשו מינה. הא סתמא כגון אבידה אחרת ולא ידעו הבעלים ואף על גב דלכי ידע מייאש כגון דבר שאין בו סימן דומיא דשטיפת נהר וקשה לרבא. ומשני כשיכולים להציל והיכי דמי כגון דבר שיש בו סימן ולא מיאשי. ולא נהירא כיון דמיירי בשיכולין להציל מאי קאמר מפני שהבעלים מתייאשים מהם אדרבה אינם מתייאשים כלל כיון שיכולים להציל. ועוד קשה לפירוש הקונטרס דפירש הא סתמא פירוש ולא ידעו בתחילת השטיפה ולא בשעת מציאה לא אמרינן הרי אלו שלו ואף על גב דאי הוה ידע ליה בשעת מציאה הוה מייאש מינה מכל מקום כיון דלא רדפו מתחילת שטיפה דמשמע ומיירי באינו יכול להציל. ולא נהירא דלכאורה משמע דלא פריך אלא לרבא כמו שאר פירכי ולפירוש זה מצי פריך שפיר אפילו לאביי דהא אביי אמר דיאוש שלא מדעת דנהר הוי יאוש כיון דאינה מצויה אצל כל אדם. ועוד קשה דקאמר בסיפא אם היו בעלים מרדפים אחריהם חייבים להחזיר ומה מועיל רדיפה נעשה כצווח על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים. לכך נראה לי דמיירי בנהר דמיתקיל כמו נהר בירן דאמרינן לקמן שיש בו מכשולות הרבה וסתימות של גדר שעושין לדגים והשתא ניחא דהוי אבידה מצויה שפיר. ואם תאמר אם כן מאי קאמר אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו הא לא מיאש כיון דמיתקיל. יש לומר דמיאש מינה משום דעצים ואבנים אין בהם סימן. ואם תאמר מאי קאמר אם היו בעלים רודפים אחריהם חייבים להחזיר מה יועיל רידוף כיון דאין בהן סימן. ויש לומר דמיירי בסמוך למקום הבעלים. שאינם מרוחקין כל כך דשם בעלים עליהם. ואומרים העולם קורות פלוני הם ואם כן אם ירדוף אחריהם תגיעם סמוך למקומן יוכל להצילם אבל אם יתרחקו לא יוכל להציל דלא ימצא מכירים ואין לו סימן שיתן להם והכי. פירושו טעמא דנתייאשו הבעלים שידעו ולא רדפו בשעת שטיפה ואם כן איאוש מינהו דמשמע ליה השתא דמיירי שאינו יכול להציל בשלא רדף בתחילת שטיפה הא סתמא שלא ידעו לא בשעת שטיפה ולא בשעת מציאה. לא הוי יאוש אף על גב דאי הוו ידעי לה השתא בשעת מציאה הוו מתייאשי מינה כיון שלא רדפו אחריהם בתחילת שטיפה דהא אינו יכול להציל כדפירש אלמא יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש היינו שאינה מצויה כדפירש ר"י. ומשני שיכול להציל השתא גם כי לא רדף אחריהם בתחילת שטיפה. והשתא פירושא דאם נתייאשו לא הוי כדמעיקרא דידעו בתחילת שטיפה ולא רדפו דמשום הכי לא אייאש דהא אפילו לא רדפו בתחילת שטיפה מכל מקום הם יכולין להציל השתא אלא הכי פירושא אם נתייאשו הבעלים דשמעיניה בפירוש דאייאש. הא סתמא לא פירוש דלא שמעיניה דאיאש דאף על גב דהיה בשעת שטיפה ולא רדפו מכל מקום אם לא נתייאשו הבעלים אסור דהא הם יכולים להציל השתא ואפילו יאוש שלא מדעת ליכא.

מאי איריא מרדפין אפילו אין מרדפין נמי. דסלקא דעתין דהיינו דקאמרינן דיכול להציל בריוח ומשני שיכול להציל על ידי הדחק פירוש בשלא רדפו בתחילת שטיפה אינם יכולין להציל בריוח אלא על ידי הדחק מרדפין לא אייאש אין מרדפים אייאש. והכי פירושה אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו טעמא דנתייאשו פירוש שידעו בתחילת שטיפה ולא רדפו ומדלא רדפו שמע מינה דנתייאשו דמאי אמרת דהן סומכין על מה שיכולין להציל אחרי כן על ידי הדחק ובודאי לא נתייאשה הא ליתא דודאי אין לך אדם שיוכל להציל בריוח ויניח בדעת כדי להציל על ידי הדחק אלא ודאי אי דידע בתחילת שטיפה יש לנו לומר דמיאש. הא סתמא פירוש שלא ידע משעת שטיפה לא הוי יאוש דודאי כי ידע ליה לא אייאש דהא דלא הציל בריוח היינו משום דלא הוה ידעי לה בתחילת שטיפה ואם כן יעשה הצלה על ידי הדחק ואפילו יאוש שלא מדעת ליכא. עד כאן לשון תלמיד הר"פ ז"ל.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: תא שמע נטל נהר קוריו עציו ואבניו הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהן. כן גריס רש"י ז"ל ופירש שהבעלים מתייאשים מהן בסתמא ואם תאמר אם כן היכי דייקינן עלה הא סתמא לא והא גופה דמתניתין בסתמא מיירי. ויש לומר דהכי קאמר מפני שהבעלים ודאי יודעים לאלתר ומתייאשים דסתם שטיפת נהר קול יש לו הא סתמא באבידה דעלמא שאין לה קול לאלתר דאפשר דלא ידעי בעלים לאלתר לא משום דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש וקשה דהא סתם עציו ואבניו דבר שאין בו סימן הוא.
ופרקינן הכא במאי עסקינן בשיכולין להציל ופירוש וכי דייקית מינה דבעלמא סתמא לא תידוק יתה בטעמא דאין לה קול דטעמא דקתני הא סתמא במילתא שהבעלים יכולין להציל דכדבר שאין בו סימן הוא חשוב דלא מיאשי בעלים מינה ודכולי עלמא בכי הא יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. והפירוש הזה דחוק מאד. ועוד הקשו בתוספות מהא דפרכינן אי הכי אימא סיפא אם היו בעלים מרדפין וכו' דמשמע דלמאי דסלקא דעתין מעיקרא דמיירי בשאין יכולין להציל רישא ניחא והא ליתא.

והנכון כגירסת מקצת ספרים דגרסי נטל נהר קוריו עציו ואבניו אם נתייאשו הבעלים הלי אלו שלו וכן גורס ר"י. והמקשה היה סובר דהא דקתני אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו לא סוף דבר שנתייאשו ממש אלא ששמעו בדבר דכיון דכן מסתמא נתייאשו כיון שאין בו סימן ועמדו במקומן ולא רדפו וקתני סיפא שאם היו הבעלים מרדפים אחריהם לאלתר ששמעו הרי אלו חייבין להחזיר דאף על גב דאין בו סימן הם סבורים דישיגו ויקדמו הם לכל אדם ואף על פי שאין יכולין להציל כי דרך הנהר שישלחנו לפעמים בשדה של אחרים ואולי יזכו בו קודם לכל אדם או שיביאו עדים שהוא שלהן כי הרבה בני אדם ראו אותם בשדה שלהן וכעין חזותן מוכיח עליהן דמי.
ופרכינן מרישא שפיר דדוקא ששמעו לאלתר ועמדו במקומן דהוה ליה יאוש מדעת הא סתמא שלא שמעו בדבר לאלתר לא ואף על גב דלכי שמעו מיאשי דמכל מקום הוה ליה יאוש שלא מדעת ולא שמיה יאוש וקשיא לרבא. והאי נהר לאו שלוליתו של נהר דאם כן כי בעלים מרדפין אחריה אינו כלום דרחמנא אפקריה אלא הכא אינה אבודה מכל אדם דאפשר לאדם שיטרח הרבה שיצילנה מן הנהר הזה או שהנהר יניחנה אחר כך באחד מן המקומות מה שאין כן בשלוליתו של נהר דמיירי שבא שטף גדול פתאום שמוליך הדבר על הרוב למקום שאין מצילין ומי שמציל ממנו הוא חדוש גדול. ופרקינן הכא במאי עסקינן ביכולין להציל פירוש וכיון שכן הא דקתני אם נתייאשו הבעלים היינו נתייאשו ממש הא לאו הכי אלא ששמעו ושתקו לא זכה בו המוצאו דמימר אמרי בעלים כל היכא דבעינא מצילנא ולא מיאש והכא פרכינן שפיר מסיפא דאלו מרישא לא קשיא ליה דהא קתני דדוקא נתייאשו ממש הא סתמא חייב להכריז אבל סיפא קשיא דאי בשיכולין להציל אימא סיפא אם היו בעלים מרדפין אחריהן חייב להחזיר ולמה לי מרדפין אפילו אין מרדפין נמי אלא ששתקו ולא נתייאשו בפירוש אבל לדידן דסלקא דעתין דמיירי בשאין יכולים להציל דוקא נקט שהיו מרדפין אחריהן שאם אינן מרדפין ודאי מיאשי כיון שאין יכולין להציל. וליכא למימר לדידן כיון שאין יכולין להציל כי מרדפין מאי הוי דליהוי כמרדף אחר זוטו של ים ושלוליתו של נהר דהא פרשינן שאין זה דומה להם כלל ואוקימנא בשיכולין להציל על ידי הדחק. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א ז"ל בהשמטה שבסוף הפרק. תא שמע שטף נהר קוריו וכו' פירש רש"י הרי הן שלו מפני שהבעלים מתיאשים מהם הא סתמא לא וקשיא לרבא לשון רש"י. וגירסתו סתומה מאד והכי פירושו לפי לשונו דמקשה קא סלקא דעתיה דטעמא דרישא מפני שהבעלים מתיאשים מהם לאלתר דסתם שטיפת נהר יש לו קול. ומעתה דייקינן הכי הא סתמא דאבידה דעלמא שאין לה קול לאלתר אסור ואף על גב דבסופו מיאש לפי שאין בו סימן דומיא דקורות עצים ואבנים. תא שמע דיאוש שלא מדעת בדבר שאין בו סימן אסור וקשיא לרבא. ופרקינן הכא במאי עסקינן ביכולין להציל ולא דמוקמי רישא ביכולין להציל דאם כן לא מיאשי בעלים כלל והיכי קתני הרי הן שלו אלא הכי פירושא דכי דייקת מרישא הא סתמא שאין לה קול כדקאמרת כי היכי דתידוק הכי דודאי בדבר שאין בו סימן לא שני לן אליבא דרבא בין יש לה קול לאלתר בין שאין לה קול אלא לאחר זמן אלא טעמא דרישא דהרי הן שלו משום דאין יכולין בעלים להציל מסתמא. ומעתה הכי אית לך למידק הא סתמא באבידה דעלמא ביכולין להציל בין בשטיפת נהר בין באבידה דעלמא כגון אבידה שיש לה סימן שיכול להציל על ידי סימן. ואקשיה אי הכי דקתני סיפא אם היו בעלים מרדפין אחריהם חייב להחזיר אי ביכולין להציל למה לי מרדפין. והכי פירושא כיון דאמרת דלית לן למידק חיוב חזרה ואיסורא אלא ביכולין להציל דוקא אם כן לדידך לא משכחת היתרא בשטיפת נהר באנפי אחרינא. ומעתה סיפא דקתני חייב להחזיר ביכולין להציל אית לן לאוקמי על כרחך ואם כן למה לי בעלים מרדפין אחריהן. ופרקינן ביכולין להציל על ידי הדחק. זו היא שיטת רש"י למבין לשונו. ומיהו אין מתחוור דקשיא לה לשון הכא במאי עסקינן וכן לשון אי הכי דאיהו מפרש להו אדייקותא ולישנא לא משמע אלא אגופא דרישא. וכן קשה דמפרש הא סתמא באבידה דעלמא ולא משמע לישנא אלא בסתם דנהר גופה. לכך גירסתו ופירושו אינו נכון. עיין במקומו.
וגם הרשב"א דחה פירושו של רש"י וזה לשונו: ואינו מחוור דאם כן כי אוקימנא ביכולין להציל ואקשינן ליה מסיפא דאם היו הבעלים מרדפין למה ליה לאהדורי למפרך מסיפא רישא גופה קשיא והכי הוה ליה למפרך אי ביכולין להציל אמאי הרי אלו שלו דילמא לא מיאש וכי תימא כיון דאינו מציל נתיאש אם כן סיפא נמי לא קשיא. אלא הכי גרסינן. אם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו נתיאשו אין סתמא לא וקסלקא דעתין דנתיאשו היינו דשמעו הבעלים דמסתמא כיון דשמעו נתיאשה דדבר שאין בו סימן הוא ואינן יכולים להציל עד שיחסרו המים ויניחום במקום אחר ואין הבעלים יכולים ליתן בהם סימן. הא סתמא כלומר שלא שמעו או שהיו הבעלים במקום אחר לא ואף על פי שיתיאשו בודאי לכשידעו וקשיא לרבא. ופריק הכא במאי עסקינן ביכולין להציל וקא סלקא דעתיה ביכולין להציל להדיא קאמר כגון שמוליכין אותן המים סמוך לשפת הנהר ממש ומאי נתיאשו הבעלים דקתני בשנתיאשו ממש.

ואקשינן אי הכי אימא סיפא אם היו בעלים מרדפים אחריהם וכו'. ואי ביכולין להציל אפילו אין מרדפין נמי עד שנתיאשו בפירוש. והדר אוקימנא ביכולין להציל על ידי הדחק ומאי אם נתיאשו הבעלים דקתני ששמעו ששטפה נהר ולא רדפו אחריהם וסיפא דברייתא פירושא דרישא הוא. כך פירשוה הרב אב ב"ד והראב"ד וכן הגירסא בפירוש ר"ח וכן שנו אותה בתוספתא דבבא קמא בהאי לישנא: שטף נהר וכו' אם הרגישו הבעלים הרי אלו שלו אם היו הבעלים מרדפין אחריהם או שהיו במקום אחר הרי אלו של בעלים. ומיהו איכא למידק דהיינו זוטו של ים ושלוליתו של נהר דרחמנא אפקריה ואף על גב דלא איאש מיניה. יש לומר דשלוליתו של נהר שאמרו היינו כשהוא הולך באמצע נהר וחריפותו דהשתא אינו יכול להציל כלל וכשהוא מציל מעשה נס הוא ואבודה ממנו ומכל אדם היא אבל כאן שהולך סמוך לשפתו של נהר בענין שיכול להציל על ידי הדחק הילכך לא חשבינן לה כאבודה לגמרי וצריכה יאוש. ואכתי קשיא לי דמדאוקימנא ביכולין להציל והדר אקשיה אי הכי מאי שנא מרדפין אפילו אין מרדפין נמי ואוקימנא ביכולין להציל על ידי הדחק אלמא משמע דלדעת המקשה בשאינן יכולין להציל אפילו על ידי הדחק היא ואם כן לדידיה היכי ניחא והא זוטו של ים ושלוליתו של נהר היא דלכולי עלמא אפילו שלא מדעת הוי יאוש דרחמנא אפקריה. ויש לומר דאין הכי נמי דהוה מצי לאקשויי הכי ולדידך מי ניחא אלא דפעמים הרבה יכול להקשות כן ואינו מקשה. אי נמי יש לומר שהמקשה היה סבור דהכא בשאינו יכול להציל עכשיו כלל עד שיחסרו המים ויניחום באחד מן המקומות ומיהו אינן אבודין מכל אדם שלבסוף ליבשה יטילו אבל שלוליתו של נהר לא יטיל אותם לעולם ליבשה שבאמצעיתו הם הולכים ולא יחסרו שם המים לעולם והרי הן אבודין ממנו ומכל אדם. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: תא שמע שטף נהר עציו ואבניו אם נתיאשו וכו'. קא סלקא דעתך בשאינו יכול להציל וקתני אם נתיאשו הבעלים כלומר שידעו בהן אבל בסתמא שלא ידעו לא והיינו כאביי. ואם תאמר כיון שאינו יכול להציל הרי הוא כזוטו של ים אינו כלום. כי זוטו של ים ושלוליתו של נהר אינו מקום הצלה ואם ינצל משם דבר מעשה שמים הוא ואחת מני אלף הוא אבל שאר מקומות מקום הצלה הם.

הכא במאי עסקינן ביכולין להציל. ומאי נתיאשו הבעלים דשמעיניה דאייאש אי הכי אימא סיפא אם היו הבעלים מרדפים אחריהם חייב להחזירם ואי ביכולין להציל מאי איריא מרדפין וכו' אי אמרת בשלמא בשאינם יכולין להציל כשהבעלים מרדפין אחריהם הוה ליה כסתמא לפי שהן סבורים שיכולין להציל והוה ליה כיאוש שלא מדעת אלא אי אמרת ביכולין להציל מאי איריא מרדפין אפילו ידעו ולא רדפו אחריהם נמי הוי יאוש מימר אמרי אחריני מצלי להו. ומתרץ ביכולין להציל על ידי הדחק ומאי נתיאשו הבעלים שידעו ולא רדפה ודאי נתיאשו שאינם סומכין על אחרים שיצילו אותם אבל מרדפין אחריהם ודאי לא נתיאשו. עד כאן.
וכתב הרמב"ן וזה לשונו: וראיתי מי שטרח לפרש גירסת רש"י כך הן הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתיאשין מהן כלומר אם נתיאשו לבסוף הרי אלו שלו שכיון ששטיפת נהר יש לה קול ולא רדף ולבסוף שמעיניה דאייאש הוכיח סופו שמתחילתו נתיאש. הא סתמא לא כלומר אבידה אחרת שאין לה קול לא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו כיון שמתחילה ידע שמע מינה יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש.
ומפרקינה ביכולין להציל ואפילו הכי הרי הן שלו דהוכיח סופו על תחילתו הואיל ומעיקרא נמי היה לו להציל ולא הציל. ואקשיה מסיפא דקתני מרדפין וכו' והפירוש הראשון יותר נכון. ועוד שהגירסא היא בעיקר הנוסחאות ובפירושי ר"ח. ובתוס' דבבא קמא תני לה בהאי לישנא שטף נהר וכו' אם הרגישו הבעלים הרי אלו שלהן אם הבעלים מרדפין אחריהן וכו' הרי אלו של בעלים. עד כאן.

תא שמע שטף נהר קוריו וכו'. עד הכא במאי עסקינן. פירש רש"י בשיכול להציל כלומר שבשטיפת נהר גופא ביכולין להציל חייב להחזיר. ופירוש לפירושו דקסבר דמעיקרא כיון דידע ולא רדיף ודאי מתיאש אפילו ביכולין להציל ואפילו יכול להציל למחר וליומא אחרא ואם כן הדיוק הוא במקום אחר שאינו יודע. ומדנקט שטף נהר דמסתמא אינו יכול להציל הדיוק גם כן אפילו במקום שאינו יכול להציל דהוי יאוש שלא מדעת וקשיא לרבא. ומשני ביכול להציל כלומר הפשט הוא כשאין יכול להציל בין יודע בין לא יודע דיאוש שלא מדעת הוי יאוש ונקט נהר דידעי לחידוש הדיוק דאף על גב דידעי ולא מרדפי אי יכולין להציל לא הוי יאוש. ואקשי ליה מסיפא דמשמע כדקא סלקא דעתין מעיקרא דאף על גב דיכולין להציל בעי רדיפה דודאי כיון דמרדפי ביכולין להציל מיירי חדא דלאו בשופטני עסקינן ועוד דהוה ליה כצועק על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים. והרי הוא של מוצאו כיון שאבודה ממנו ומכל אדם ומשום רדיפתו אינו מעלה ומוריד אלא ודאי כיון דקתני אם היו מרדפין חייב להחזיר משמע אפילו ביכולין בעי רדיפה כדקא סלקא דעתין מעיקרא. ושני דלעולם רישא בשאין יכולין הא יכולין אף על גב דלא מרדפי חייב להחזיר והצלה על ידי הדחק אין יכולין קרי ליה והתם מודה דאי אין מרדפין הרי אלו שלו והדיוק דהא יכולין אינו אלא יכולין לגמרי למחר וליומא אוחרי דאף על גב דידע ולא מרדף לא הוי יאוש וחייב להחזיר אבל ביכולין על ידי הדחק ויודעין ואין מרדפין מודה דהרי אלו שלו והיינו סיפא דמיירי ביכולין על ידי הדחק וצריך רדיפה וסיפא פירוש דרישא הוא. זה נראה לי פירוש לפירוש רש"י ובזה נתרצה קושית הרמב"ן. דוק ותשכח. שיטה.

ואם לאו אין תרומתו תרומה. אף על גב דאמרינן בכתובות גבי פיחת עשרה או הוסיף עשרה דתרומתו תרומה משום דאמר ליה להכי אמדתיך. שאני התם דלא גלי אדעתיה דניחא ליה אבל הכא גלי אדעתיה דלא ניחא ליה. אי נמי התם תקינו רבנן כל אותן שיעורים ומצאו סמך לדבריהן ואם עשה כתקנת חכמים אף על פי שקשה לבעלים יאמר לו השליח להכי אמדתיך שכך דעתך אבל יפות לא תקנו חכמים ואם עבר על דעת בעלים אין תרומתו תרומה. תוספות שאנץ.

ואמאי בעידנא הא דתרים לא הוה ידע. פירוש מקשה ליה לאביי מקל וחומר דאלו לרבא איכא למימר דגורן למתרם קאי ובעלי בתים נוהגין עין יפה ואין מקפידין על היפות שעולות בתרומה הוה ליה כיאוש שלא מדעת דדבר שאין בו סימן ולא דמי ליאוש שלא מדעת דדבר שיש בו סימן דאף על גב דשמעיניה לבסוף כיון דלאו להתיאש קיימא לא הוי יאוש עד דאמר. ודחינן לה ומוקמינן בשעשאו שליח וכי גלי דעתיה בסוף הוכיח סופו על תחילתו שאף על היפות עשאו שליח הא אם שתק יכול לומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. הרמב"ן.

אמאי בעידנא דתרים לא הוה ידע וכו'. פירוש סוגית הגמרא דאמר תרגמה רבא אליבא דאביי משמע דלא קשיא אלא לאביי. ותימה דהא כיון דבשעה שתרם לא ידעינן אם יקפיד כשידע אם לאו הא לא דמיא ליאוש שלא מדעת כלל אדרבה דמיא לההיא דאמרינן בדבר שיש בו סימן כולי עלמא לא פליגי וכו' ואם כן קשיא לתרווייהו. ויש לתרץ על ידי הדחק דודאי מסתמא כל אדם ניחא ליה דלתרמו משלו על שלו להוציאו מידי מכשול ודאי מסתמא אמרינן שלא יקפיד ואפילו אם יקח מהיפות דאף על גב דאמרינן סתם בני אדם בבינונית מכל מקום כשיעשה על ידו ניחא ליה שהחזיקוהו בעין יפה. וכל שכן אם נאמר דהשתא לא מוקמינן כשתרם מן היפות על הבינונית ואין כאן מקום קפידא אלא על שעשאו בלא שליחותו למאי דסבירא לן השתא ולהכי אמרינן דמסתמא לא קפיד ואי לא אמר ליה מידי אפשר דלא אמרינן מרתח קא רתח אדרבה אמרינן ניחא ליה ואישתיק תדע מדאמרינן ואם חושש משום גזל וכו' דמשמע דכשאינו חושש ושותק הויא תרומה. ומאי דאקשינן ומנין היה יודע הכי קאמר מה חידוש בא להשמיענו אם צעק פשיטא דלא הויא תרומתו תרומה ואם שותק פשיטא דאינו חושש ומאי רבותא. ואהדר ליה ומאי חושש משום גזל כגון שהראה מתוך דבריו דלא ניחא ליה כיון שאמר כלך וכו' ואין שם יפות מהם אבל אם שתק או נמצאו יפות ודאי ניחא ליה. ומכל מקום לרבא לא הויא תיובתא אפילו נימא דסבירא ליה דבמילתא דלית בה סימן הוי יאוש על כל פנים אפילו צווח כשידע ואמר לא מיאשנא מכל מקום הוי יאוש וקני והכא אמרינן דאי קפיד או לא נמצאו יפות דאין תרומה דלא דמיין אהדדי דהתם כי לא מייאש בטלה דעתו אצל כל אדם כיון דלית ליה סימן אבל הכא לא אמרינן בטלה דעתו. ולפום מאי דקא סלקא דעתין השתא קצת קשה דאמאי ליכא קפידא אלא מטעם גזל דילמא יקפיד שהיה רוצה לעשות מצוותו בגופו. ולמסקנא נימא דלעולם כי לא הוי שליח לא הויא תרומתו תרומה ולא אמרינן בכי האי גוונא זכין לאדם. וכי שויה שליח הוי כעין ספק אדעתא דמאי שויה שליח ונוכיח סופו על תחילתו דאף על גב דסתם בני אדם בבינונית מכל מקום הרבה יש שרוצים ביפות ואפילו ביפות דיפות על ידי אחרים וכדפרישית והוה כאלו אמר לו מתחילה אם תרצה תרום מן מיפות שבהן אבל לא שנאמר שיש קפידא על שלא תרם מיפות דיפות דכיון שלא גילה דעתו וסתם בני אדם בבינונית מסתמא ניחא ליה אפילו בבינונית. שיטה.
כתוב בתוספות אמרינן נמי ניחא ליה מעיקרא משום מצוה. פירוש כיון דידע שתרם שעשאו שליח כדקא סלקא דעתין לא תועיל סברא דמצוה דהא לא ידע ונהי אי הוה ידע הוה ניחא ליה מאי אהני כיון דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. גליון.

תרגומה אליבא דאביי בדשויה שליח. פירוש דכיון דשויה שליח ודאי כולי עלמא מודו שדנים מסופו על תחילתו דכיון דבסופו ניחא ליה הוי כאלו ניחא ליה בפירוש מעיקרא וכאלו הוי יאוש מדעת. יש נוסחאות שגורסים: ותסברא אי בדלא שויה שליח מי הויא תרומתו תרומה וכו'. ולשון ותסברא מחודש בכאן שלא נאמר בשום מקום אלא לסתור ובכאן נאמר לקיים האוקמתא. ויש גורסים: הכי נמי מסתברא דאי לא שויה שליח וכו' ואף זו אינה נימא דלא הוה ליה למימר הכי נמי דהא הכרחה הוא. וניסמי דוקאני לא גרסי לא הא ולא הא. ולדידהו נמי קשיא מאן דקארי ליה היכי סלקא דעתיה למסבר בדלא שויה שליח דהא כולי עלמא ידעי שאפילו תרם בבינונית אין תרומתו תרומה אם לא עשאו שליח מדרשא דאתם גם אתם לרבות שלוחכם. ומיהו בזו יש לומר דתלמודא שפיר ידע דבשויה שליח עסקינן אלא דקא סלקא דעתיה דמכל מקום אם איתא דבעלמא יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ולא הוי סופו הוכיח על תחילתה הוא הדין היכא דעשאו שליח נמי. ותרגמה תלמודא אליבא דאביי דעל כרחך טעמא דהכא היינו משום דשויה שליח. והשתא דאתינן להכי אף גירסת הספרים אפשר להלום דאתינן השתא לפרושי קושיין דמעיקרא ותסברא דמעיקרא סבירא ליה דמיירי בשלא עשאו שליח והא היכי אפשר אלא כגון שעשאו בעל הבית שליח ואמר ליה זיל תרום דמסתמיה דבעל הבית מן הבינונים ואזל איהו ותרם מן היפות ומפני שלא עשה כדרך הבעלים עושים קרי ליה תנא תורם שלא מדעת וכשמצאו בעל הבית ואמר לו היה לך לתרום מן היפות דיינינן שאם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה דהוכיח סופו על תחילתו דניחא ליה במאי דעבד ולא נתבטל שליחותו בשעה שתרם וקא סלקא דעתין דהוא הדין למילי דעלמא. ולנוסחי דגרסי הכי נמי הכי פירושה דשויה שליח מילתא היא דאי סלקא דעתך דשויה שליח אינו מעלה ולא מורידן אפילו תימא דבעלמא יאוש שלא מדעת הוי יאוש ויוכיח סופו על תחילתו הכא היכי מהני דהא בעינן שליחות בשעת הפרשה כדכתיב כן תרימו גם אתם מה אתם לדעת בשעת הפרשה אף שלוחכם לדעת אלא ודאי דכל כהאי גוונא כיון דדעתיה דבעל הבית בבינונית מיהת כי סליק שלוחיה חדא דרגא ותרם מן היפות מינח ניחא ליה מסתמא עד שיהא הוכחה דלא ניחא ליה. הריטב"א.

וזה לשון הראב"ד: ואמאי בעידנא דתרם לא הוה ידע. וכיון דבשעת הפרשה לאו תרומה היא דהא לאו שלוחו הוא דכי ידע היכי הויא תרומה ושליחות שאחר הפרשה מי אית ביה מששא. עד כאן.

אמימר ורב אשי אכול הקשה הרמב"ן אמאי אכלי והא תנן בפרק הגוזל בתרא אין לוקחין משומרי פירות עצים ופירות. ותירץ דהאי אריסא הוה ליה חולקא בפירי וכהאי גוונא שרי כדאמרינן התם דרבא זבין שבישתא מאריסא ותניא התם כוותיה. ואם תאמר אם כן מר זוטרא אמאי לא אכל. יש לומר דסבירא ליה דשבישתא דוקא דתלושין והגיעו ליחלק ואיכא למיתלי דמחלקו הוא נותן אבל פירות מחוברין לא. אבל הרשב"א תירץ דאפילו לית ליה חולקא בפירי שרי לפי שאומדן דעת הוא שאין בעל הפרדס מקפיד בכך וכך נהגו. דמיא למאי דאמרינן בתוספתא דפרק בתרא דבבא קמא הבן שהיה אוכל משל אביו וכן עבד שהיה אוכל משל רבו קוצה ונותן פרוסה לבנו ולעבדו של אוהבו ואינו חושש משום גזלו של בעל הבית שכן נהגו. ומשום האי טעמא נמי אמרינן בהגוזל בתרא שגבאי צדקה מקבלין צדקה מן הנשים בדבר מועט. הר"ן.

וזה לשון הרמב"ן: אמימר ומר זוטרא אכול. תמיה לי היכי אכלי והא תנן ולא משומרי פירות עצים ופירות מי הוו ידעי דאתי מרי בר איסק ולימא כלך אצל יפות ואי אמרת באריס שיש לו חלק בפירות עסקינן אמאי לא אכל רב אשי לית ליה הא דאמרינן בפרק הגוזל דזבן רבא שבישתא מאריסא. ואיכא למימר דרב אשי סבר הני מילי בשבישתא כגון לאחר שחלקו אבל פירות מחוברין שעדיין לא חלקו לא. ומרימר ומר זוטרא סברי כיון דאית ליה שותפתא בגויה דנפשיה קיהיב וכי פלגי מודיע לבעלים ודיו דבעלים גופייהו ניחא להו דלפלוג אריסא במחובר בכהאי גוונא. והיינו דאמרי ליה השתא נמי לא אכיל מר דהתנן אם נמצאו יפות מהן ואי סלקא דעתך מחלקו של בעלים מי דמי התם הא אוקים בשעשאו שליח אלא שמע מינה דאינהו סברי דכמאן דעשאו שליח דמי הואיל ומשלו הוא נותן ואין כאן אלא שהוא חולק שלא מדעת חברו ואמר ליה לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה דאנן סהדי דניחא ליה משום מצוה וכך נהגו בעלי בתים לתרום בעין יפה אבל הכא דילמא לא הוה ניחא ליה וכיון שכן לא היה לו לחלוק במחובר עד שיתלשו. ע"כ.

והריטב"א כתב וזה לשונו: ואם תאמר דהיכי אכיל אמימר ורב אשי דהא תנן אין לוקחין משומרי פירות וכו'. ויש מתרצים דהא אמרינן התם דבאריס דאית ליה חולקא בארעא שרי וכדאמרינן דרבא זבן שבישתא וכו' ומשום דסבירא ליה למר זוטרא דהתם הוא בדבר תלוש שהגיע ליחלק ויש לתלות שנתן מחלקו אבל בפירות מחוברין לא דמאן פליג ליה ומשום הא לא אכל ואין זה מחוור. דהא ודאי שפיר קאמר מר זוטרא דבמחובר דין אריס כדין שומר. ויש שפירשה דאף על גב דאריס דינו כשומר בזה מכל מקום אפילו בשומרי פירות לא אסרו אלא בשנותן או מוכר על שם שלו אבל הכא על שמן של בעלים נתן להם האריס ובודאי דשפיר ידעין דכי ידע מרי בר איסק ניחא ליה אלא דהשתא לא ידע והוה ליה כיאוש שלא מדעת בדבר שאין בו סימן דלכי ידע ודאי מיאש. ואמימר ורב אשי סבירי להו כרבא דיאוש שלא מדעת הוי יאוש ומשום הכי אכל ומר זוטרא סבירא ליה כאביי ולפיכך לא אכל. ומשום הכי אתיוה הכא להאי עובדא משום דהוי כפלוגתא דאביי ורבא. ואין פירוש זה מחוור כלל דהיכי מוקמינן לאמימר ורב אשי דלא כהלכתא דהא איתותב רבא כדלקמן. והנכון דהכא מיירי בפירות שהיו עומדין לימכר והאריס מן הסתם יש לו חלק בפירות וכי יהיב לאחריני על מנת ליתן כנגדן מחלקו לבעל הבית אין כאן גזל גמור ואפילו מדבריהם אלא שיש בו משום שותף החולק שלא לדעת שיכול בעל הבית לומר לו מאן פליג לך הילכך אמימר ורב אשי אכול על דעת דאי ניחא ליה למרי בר איסק ואי לא יפרעו דמיהם. ומר זוטרא לא אכל דהא השתא בתורת דורן נותן להם האריס וכיון דכן אסור כיון דהוי חולק שלא מדעת. ודכולי ולמא אית להו כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש דאי לא ודאי לכי ידע מרי בר איסק מינח ניחא ליה ואליבא דרבא מישרא שרי מהשתא ואפילו בפירות שאין עומדין לימכר. מרבי. ע"כ.
וזה לשון תוספות שאנץ: אמימר ורב אשי אכלי. אף על גב דמוכח בסמוך דרב אשי כאביי סבירא ליה דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש מכל מקום אכל משום דאימר מדידיה אייתי קמייהו כדתנן בהגוזל בתרא אין לוקחים משומרי פירות עצים ופירות ופריך אביי בגמרא לרבא דזבן שבשתא מאריסא מההיא משנה ומשני הני מילי שומר דלית ליה בגויה אבל האי אריס וכו' ומר זוטרא דלא אכל שמא מחמיר על עצמו היה. אי נמי סבר לה כאביי שלא היה רוצה לחלק בין שומר לאריס. אי נמי רבא דמחלק שם היינו בשבישתא שיש לתלות במה שהגיע לחלקה אבל כאן תלש מן האילנות והביא להם קודם חלוקה. ואמימר ורב אשי לא היו חושדין אותו כלל אפילו קודם חלוקה דאפשר שיתן לבעל הבית כנגדה ע"כ.

אתא מרי בר איסק וכו'. לאו היינו מרי בר איסק דפרק ב' דכתובות דאתו ליה אחין מבי חוזאי דאותו מרי בר איסק היה בימי רב חסדא שהיה בימי רבא והך דהכא מיירי שהיה בימי רב אשי כדקאמר הכא ויום שמת רבא נולד רב אשי. תוספות חיצוניות.

והתניא אם נמצאו יפות וכו'. ואף על גב דהא אוקימנא לעיל דשאני התם דשויה שליח הני מילי לדון על תרומה דלמפרע אבל להבא אפילו בדלא שויה שליח סגי לגבי הא דהכא דלענין להבא יאוש מדעת הוא. הריטב"א ז"ל.
וכן כתב הריצב"ש ז"ל וזה לשונו: ואף על גב דאוקימנא לעיל בשעשאו שליח היינו למהוי גלויי מילתא למפרע אבל מכאן ולהבא הא גלי דעתיה דניחא ליה ואם כן מהשתא הוה ליה למיכל. עד כאן.

אמימר ורב אשי אכיל וכו'. נראה לי דהיינו טעמא דידע במרי בר איסק שהיה אוהב הלומדים וניחא ליה והוה ליה כאלו הרשה את האריס מתחלה לכך ולא מתורת יאוש שלא מדעת או מתנה או מחילה שלא מדעת נגעו בה. וכי אמרו ליה נמי למר זוטרא השתא נמי אמאי לא אכיל מר לא תפסו עליו על העבר אלא על ההוה כיון שגילה דעתו. ואהדר שאין זה גילוי דעת אפילו על ההוה כיון דאיכא טעמא דכיסופא אף על גב דהשתא אמר דניחא ליה בהכי דאי לא תימא הכי לא הויא תיובתא כלל דבהא כולי עלמא מודו וכדפרישית לעיל. שיטה.
אמר להו הכי אמר רבא לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד אבל לא לענין אחר ואפילו להבא דדילמא לא ניחא ליה אלא דאמר הכי משום כסופא. הריטב"א.

כתב הגליון וזה לשונו: והתניא אם יש לו יפות וכו'. ולא מצי לשנויי מצוה שאני דלכבוד חכמים הוי כמצוה. עד כאן.

נגבו אף על פי ששמח אינם בכי יותן. פירוש וקשיא לרבא. וקשיא לי דהא מודה רבא בדבר שיש בו סימן דכיון דסתמיה לא הוי יאוש אפילו כי אמר לבסוף בפירוש מיאשנה לו הוי יאוש והכא לדבר שיש בו סימן דמיא דהא בעינן דניחא ליה. יש לומר דהכא נמי כיון דהעלן לגג והניחן שם לדבר שאין בה סימן דמיא ואף על גב דבעינן שישמח. הריצב"ש ז"ל.

בד"ה שטף נהר כו' וצ"ל דמיירי ביכול להציל בקל כו' כזוטו של ים כו' עכ"ל הך דזוטו של ים מיירי ודאי באין יכול להציל כלל וליכא להוכיח מיניה אלא דע"כ מיירי הכא מיהת ביכול להציל אבל דקדקו לומר בקל דע"כ צ"ל הכי לדברי המתרץ דמוקי לה דיכול להציל על ידי הדחק אף אחר שטיפה ואם כן בשעת שטיפה ע"כ שהיה יכול להציל בקל דמש"ה קאמר באין מרדפין דהוי יאוש כמ"ש התוספות ובדברי המקשה נמי הא לא אסיק אדעתיה הך סברא דיכול להציל על ידי הדחק ודו"ק:

בא"ד וה"פ אם נתייאשו הבעלים דהיינו שהיו שם בשעת שטיפה ולא רדפו כו' עכ"ל דע"כ ליכא לפרש דוקא אם נתייאשו בפירוש דא"כ תקשי ליה דיוקא דסיפא טעמא דמרדפין הא אין מרדפין איאושי מייאש כדמדקדק המקשה בסמוך אלא ע"כ אם נתייאשו הכי מתפרש שלא רדפו וק"ל:

בא"ד ואין להקשות דמצי דייק מסיפא טעמא דמרדפין הא סתמא כו' דלעולם נימא דה"ה סתמא דיחזיר ולא נקט מרדפין אלא לאפוקי כו' ולא רדפו ועל ידי סיפא כו' עכ"ל ק"ק דאכתי ליתני רבותא בסיפא דאפילו סתמא שלא היו שם בשעת שטיפה לא איאושי ומכ"ש במרדפין ואדיוקא דקתני סתמא שלא היו שם בשעת שטיפה דלא איאושי נדייק שפיר לאפוקי שהיו הבעלים בשעת שטיפה ולא רדפו וידעינן שפיר דמיירי באין יכול להציל ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

ד"ה שטף נהר וכו' וצ"ל דמיירי ביכול להציל וכו' כצ"ל וצ"ל בוי"ו:

בסוף הדבור אבל רש"י דגריס וכו' א"כ מרישא גופיה מצי לאוכוחי וכו'. ר"ל דאי ביכולין להציל איירי למה תני ברישא מפני שנתיאשו הבעלים ולכך הוי שלו דלמא לא נתיאשו מפני דסמכי אהצלה דלמחר וליומא אוחרא אבל לפירוש התוספות דגרסי אם נתיאשו וכו' ופירשו שהיו שם בשעת שטיפה וכו' ומשני ביכולין להציל וכו' כגון שיש באבדה סימן לא היה יכול לאקשויי אם כן אמאי תני ברישא אם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו דהיינו יכולין לפרש דה"פ אם נתיאשו ר"ל אם שמענו אותו בפירוש שנתיאש כגון שאמר ווי לחסרון כיס ולכך צריך לאקשויי מסיפא דקתני אם היו הבעלים מרדפים מאי איריא מרדפי' וכו':

תוס' בד"ה שטף נהר כו' מאי איריא מרדפים כו' נ"ב אבל מרישא ליכח לאקשויי דהכי פריך אם נתייאשו כו' כלומר דידעינן להדיא שנתייאשו הוא דהוי שלו אבל לא נתייאשו להדיא צריך להחזיר אפי' היו שם ולא רדפו אחריהן ולכך פריך מסיפא ודו"ק:

בא"ד לאפוקי שהיו שם כו' נ"ב אינו רוצה לומר דעיקר אתא לאפוקי כו' דהא תנא להדיא בסיפא אלא לגופה אתא כלומר לעולם גבי שטף נהר הוא שלו בין היו אצל שטיפה בין לא היו לאפוקי היכא שרדפו אחריהם ודו"ק:

בא"ד אם כן מרישא גופיה מצי לאוכוחי כו' נ"ב ובעיני נראה לפרש דרש"י ס"ל אפי' איירי ביכול להציל מ"מ איירי בלא סימן שהרי סתם קורות עציו ואבניו הם דברים דלית בהו סימן וכ"כ הטור להדיא דקורות עציו ואבניו הם דברים דלית בהו סימן ומה שפי' דכוותה במציאה אחרת דבר שיש בו סימן כו' נראה בעיני לפרש דה"ק בתחלה ס"ד דמקשן לדייק בהא דנקט דוקא קורות עציו ואבניו משום דאית להו קול וידע בהו משא"כ במציאה אחרת שהוא יאוש שלא מדעת ומשני ליה דאין חלוק בין אית להו קול בין לית להו קול ואפילו לא ידע מנהון דהיכא שעומד ליאוש הוי יאוש לעולם והיכא שיש בהו סימן בודאי אינו עומד ליאוש אם לא דשמעי' מיניה להדיא דמייאש מיד ואם כן בע"כ הא דנקט קורות עציו ואבניו לדיוקי הכי דוקא קורות כו' דלית בהו סי' הוא דאמרי' בודאי אייאוש מינייהו אפי' ביכול להציל הא דכותה במציאה אחרת דאית בה סימן ויכול להציל אינה שלו א"כ פריך שפיר אי הכי מאי שנא מרדפין מאחר דלית בהו סימן ומש"ה הוה יאוש אפי' ביכול להציל א"כ מה מועיל מרדפין בודאי מתייאש מתחלה אם יבא ליד אחר שהרי אין לו במה ליתן סימן ואנן קיימא לן השתא דיאוש שלא מדעת הוי יאוש אלא בודאי כל דבר שטף שיכולין להציל אפי' לית בהו סימן אינו עומד ליאוש שאפי' יקדים א' לתופסו כי אין הדרך להקדים וליקחנו אלא כל הרואה יניחנו עד שירדפו בעלים אחריו א"כ אפי' אין מרדפין נמי אלא בודאי איירי באין יכול להציל ומש"ה הוי יאוש באין רודף אחריו וברודף אחריו אינו מייאש שסובר לרדוף ולהגיעו ולצעוק על הרבה בני אדם בטרם ילך למרחוק ויושיעו לו להציל כנ"ל כוונתו ודו"ק:

גמרא אלא גנב מי קחזי ליה. דמשמע דבכל גוונא איירי אף במידי דאין דרך למשמש שידע:

גמ' אלא הכא במאי עסקינן כו'. במקצת ספרים ראיתי מוגה [קודם דמסיק אלא הכא במ"ע פריך אשינויא דשויא שליח] א"ה אימא סיפא ואם לאו אין תרומתו תרומה ואי דשויא שליח אמאי אין כו' אלא הכא במאי עסקינן כו' כלך אצל יפות אם נמצאו יפות כו' שפיר קאמר ואם לאו מילי דכדי קאמר ולא ניחא ליה בהא:

ברש"י בד"ה שטף נהר כו'. פירושו אין מבוררין לנו וכקושית התוס' ובח"ש רצה ליישבו בדוחק ע"ש:

בתוס' בד"ה שטף כו'. סברת המקשה דאיירי ביכול להציל אם רודף בשעת שטיפה ע"י שעקילי ופשורי יעכבן ויקחום שם ואף אם יקחנו אחר יחזירנו אע"פ שאין בו סימן לפי שרודף מיד ניכר שהוא בעליו ולכן בסיפא אם בעלים מרדפין חייב להחזיר ואם עמדו שם ולא רדפו הרי זה שלו דודאי הוי יאוש ואפילו אומר שלא נתיאש וזהו הרישא אם נתיאשו שזה מקרי ודאי יאוש כאלו אמרו בפירוש הואיל ועמדו שם הא סתמא שלא היו הבעלים בשעת שטיפה לא נתיאשו עד שידע ואז כבר אינו יכול להציל כו' לא ותיובתא דרבא דא"ל אם נתיאשו לאפוקי רדפו דא"כ ליתני סתמא הרי הוא שלו ומשני ביכול להציל אפילו שלא רדפו בשעת שטיפה שיש באבידה סימן ופירוש ואם נתיאשו כמשמעו אם שמעו דמייאש בהדיא דאמר ווי לחסרון כיס כו':
ומ"ש בקל וכו' ודאי האי דזוטו של ים איירי באינו יכול להציל כלל וליכא לאוכוחי מניה אלא דע"כ מיירי הכא ביכול להציל [אבל לא מוכח דבקל] וכתב מהר"ש שדקדקו כן דע"כ צ"ל הכי לסברת המתרץ דמוקי לה דיכול להציל ע"י הדחק אף אחר שטיפה וא"כ בשעת שטיפה ע"כ דיכול להציל בקל דמש"ה באין מרדפין הוי יאוש כמ"ש התוס' ולדברי המקשה נמי הא לא אסיק אדעתיה הך סברא דיכול להציל ע"י הדחק ע"כ כן אבין דבריהם ומעתה לא אדע מ"ש בטור ח"מ סי' רנ"ט (ה) נפלו בו קורותיו ועציו כו' שהוא דבר שאין בו סימן אם מרדפין הבעלים אחריהם אז הוכחה שהן שלהן ומחזירין להן והוא שיהיה בענין שאם היו עומדין שם הבעלים ורואים ששטף היו יכולין להציל מיד וכו' ע"ש וצ"ע וצ"ל דה"ק אם הבעלים מרדפין וכו' והוא שצריך שיהיה בענין שאם עומדין שם כמו שהוא האמת [דמיירי בעומדין שם] היו יכולין להציל מיד [ועיקר הכוונה דמיירי בענין שיכול להציל מיד] ור"ל שעומדין על שפת הנהר אצל מקום השטיפה שמרדפים תיכף ומיד אחריו או מהופך היא זה וצ"ל או אפילו אם אינן שם וכו' והוא שיהיה בענין שאם היו עומדין שם וכו' אבל אם הוא בענין שלא היו הבעלים יכולין להציל וכו' ר"ל שאם היו עומדין שם הבעלים לא היו יכולין להציל מיד לרדוף אחריו ממקום ששטף רק היו עומדין רחוק ממקום השטיפה וקודם שהיה מגיע לשפת הנהר הקורה הולך למרחוק וכו' או אם עומדין שם כששטף ונתיאשו שלא רדפו כו' והכי דייקי ליה לישנא דתוספות לפי שרדף מיד דמשמע אם אינו רודף תיכף אחר הקורה לא יכול להציל כיון שאין בו סימן ולא ניכר שהוא בעליו וה"ה אם רודף מיד רק עומד מרחוק ג"כ דינא כך מ"מ מה שסיים (אבל כו') [ואם הוא סתמא וכו'] צ"ע ועיין בב"י שמפרש (אבל כו') [ואם הוא סתמא] בפלוגתא דאביי ורבא דאם נתיאשו שבברייתא ר"ל אם ידוע שנתיאשו דהיינו שהבעלים עומדין בכאן ולא רדפו משא"כ כשאינן בכאן אף אם נודע להם אח"כ לא ידיע למפרע:

בא"ד והכי פירושו אם נתיאשו דהיינו שהיו שם בשעת כו'. דא"ל דוקא נתיאשו בפירוש דא"כ תיקשי ליה דיוקא דסיפא טעמא דמרדפין וכו' כדמקשה בסמוך אע"כ אם נתיאשו הכי פירושו שלא רדפו וזה פשוט ועוד דכיון דבדבר שאין בו סימן איירי אין סברא דבעינן יאוש בפירוש:

בא"ד וא"ל כו' וע"י סיפא ידעינן כו'. דה"א דאיירי שיכול להציל ויש בו סימן ואם נתיאשו בודאי הוא שלו אבל באינו יכול להציל אפילו אם מרדפין לא מהני או סתמא ה"א דהוי יאוש כרבא קמ"ל סיפא וכקושית א"ה בגמרא מאי אריא מרדפין [אע"כ באינו יכול להציל כו'] וק"ל:
והקשה מהרש"א דאכתי ליתני רבותא בסיפא דאפי' סתמא שלא היו שם בשעת שטיפה לא אייאוש ומכ"ש מרדפין ומדיוקא דקתני סתמא שלא היו שם בשעת שטיפה נדייק שפיר לאפוקי שהיו שם בשעת שטיפה ולא רדפו וידעינן שפיר דאיירי באינו יכול להציל ע"כ. ולפי האמת דשמעתין לרבא ג"כ ק"ק ליתני בסיפא סתמא דלא היה שם בשעת שטיפה חייב להחזיר דבדבר שיש בו סימן לא אייאוש וכ"ת דה"א דאיירי ביכול להציל (ו) באותו ה"א ליתני אפילו הם כאן ולא רדפו ועוד דעדיין נוכל לומר דברייתא איירי באינו יכול להציל כלל וכסברת המקשה וכ"ז יש ליישב:

בתוס' בד"ה אם יש יפות כו' ניחא ליה מעיקרא משום מצוה אבל אאביי ודאי מקשה שפיר דבשלמא לרבא טעמא דיש בו סימן אע"ג דמיאש השתא מעיקרא לא היה עומד ליאש אבל גבי תרומה כיון דהשתא ניחא ליה מעיקרא ג"כ משום מצוה מסתמא ניחא ליה אבל לאביי טעמא אע"ג דעומד ליאש ומיאש בודאי עם כל זה הא לא ידע כו':

גמרא משום כסיפותא הוא דאמר הכי. בכה"ג אמרינן בנדרים (סב) משום סניות מילתא הוא דקאמר וראיה לפי' הרא"ש שם:

גמ' דשויה שליח. עיין עירובין דף עא ע"א תוס' ד"ה כלך:

שם לבוסתנא דמרי בר איסק. עיין יבמות דף כא ע"ב תוס' ד"ה ר"א:

גמרא והא אתם גם אתם לדעתכם וכו', ע' בהר"ן גיטין פרק התקבל במתני' דמי שהיה מושלך בבור וכו', מ"ש בשם הרמב"ן ומה שתמה עליו ע"ש, והוא לכאורה באמת פליאה עצומה על הרמב"ן.
ונלע"ד דלכאורה יש לעיין בסוגיין דמדמה הש"ס ההיא דתרומה לרבא וע"כ דאמרי' כיון דהשתא ניחא דמתחילה גם כן ניחא ליה והיה עומד לכך לתרום מן היפות כיון דמצוה קעביד וכמ"ש תוס', ואף דאסור לתרום שלא מדעת חבירו, דלאו זכות הוא דניחא ליה לאינש למיעבד המצוה בעצמו [ע' נדרים דף לו] מ"מ אם חזינן דהשתא ניחא ליה ולא קפיד לעשות המצוה בעצמו אמרי' דמעיקרא נמי ניחא, א"כ היכי פריך הש"ס והא אתם גם אתם וכו' הא כיון שאנו דנין דניחא ליה וזכין לאדם שלא בפניו הוי כמו שלוחו דזכיי' מטעם שליחות אתרבאי.
ולזה נ"ל דפירכת הש"ס דמקרא אתם גם אתם נשמע דבעי' דידעי' דבשעת שליחות ניחא ליה וכמו כל זכות דעלמא, אבל הכא דבשעת מעשה הי' אפשר לומר דחוב הוא לו דניחא ליה למעבד מצוה בעצמו רק עכשיו ידעי' כיון דהשתא ניחא בזה לא מהני ואינו דומה לשאר שליחו' וזכיי', וכן מצאתי כדברי בתה"ד (סי' קפ"ח) בסופו.
עכ"פ י"ל דסברת המקשן קיימ' במסקנא דלרבא יש לנו לומר מכח הגילוי דעת של עכשיו דמעיקרא נמי ניחא ליה ולא משוינן לחוב גמור מכח הך סברא דניחא ליה למעבד מצוה וכו', רק דלא מהני דבעי' דידעי' דניחא לי' בשעת השליחות, ממילא אם גילה דעתו מקודם דלא מקפיד על הניחותא למעבד מצוה בגופי', אף דלא שוי בפירוש שליח ממילא להעשות מעצמו שליח כיון דגוף הדבר זכות הוא לו שיתרם התבואה, רק שהוא קצת חוב מצד אחר דניחא לאינש וכו', בזה מהני גילוי דעת דאין זה חובה לו, ולא דמי לההיא דירושלמי שהובא בראשונים ר"פ התקבל באשה שהיתה מחזרת לקבל גט, דלא מהני לקבל גט עבורה דשמא חזרה בה ובעי' שתעשה שליח לקבלה בפירוש ע"ש, דהתם הדבר בעצמו חוב משא"כ הכא בתרומה דהדבר בעצמו לזכות, רק שי"ל דניחא לאינש, בזה מהני גילוי דעת, וזה מוכח ממה דחזינן בדעת המקשן דאפי' גילוי דעת לבסוף מהני ומשוינן ליה לדבר שאין בו סי' שעומד להתייאש, וזה לא נסתר להמסקנא וכנ"ל.
וא"כ י"ל דזהו כוונת הרמב"ן דבתרומ' מהני כל הרוצה לתרום, דבתרומה לא בעי שליחות רק ג"ד, רצונו לומר כיון דזכות הוא מהני ג"ד שאינו מקפיד לעשות המצוה דוקא בעצמו וכל הרוצה לתרום הוי ג"ד ורשאי זה לתרום מטעם זכין לאדם, משא"כ בגט דהדבר בעצמו חובה לא מהני כל הרוצה לכתוב דשמא עכשיו חוזר כיון דלא עשה שליח בפירוש ובעי' כל השומע והראיה שהביא הרמב"ן מסוגייתנו היינו מסברת המקשן דזה לא נסתר במסקנא וכנ"ל, כנלע"ד:

גמרא והא איכא נכרים. בשיטה מקובצת הביא בשם הריטב"א והר"ן לתרץ קושית התוס' דאף דאינו מייאש מפני מיעוט נכרים. מ"מ מיעוט נכרים ומיעוט כלבים הוי פלגא ופלגא ע"ש. ותמהני דאף בספק השקול אינו מייאש כדקתני במתני' דמכשירים מע"מ חייב להכריז. הרי דבספק השקול דשמא מצאו נכרים אינו מייאש. ואף דלפי האוקימתא דלקמן בטמון אין הכרח לזה. די"ל בזה שייך יאוש. ואף במע"מ מייאש מ"מ בס"ד ולאידך אוקימתא דלא מיירי בטמון כו' מבואר להדיא דפלגא אינו מייאש. והכי משמע בכולה סוגיא דקיי"ל כרשב"א בר"נ. אבל במע"מ לא הוי יאוש:

שם גמרא ואר"ז משמי' דרבא הלכתא כריכות ברה"ר, ע' במהרש"א, ביאור דבריו דודאי יסוד דברי רבא דבספק הנוח לא יטול משכחת גם באבידה דעלמא, והיינו דבמשתמר לגמרי, דבהנוח ביש בו סי' א"נ ומכריז כמבואר לקמן, ואף די"ל דבספק הנוח וישובו סי' גם במשתמר לגמרי נוטל ומכריז דכמו בודאי הנוח במשתמר קצת ס"ל לתוס' דנוטל ומכריז ה"נ י"ל במשתמר לגמרי בספק נוטל ומכריז כיון דמצד נפילה הוא מקיים מצות השבה ובצד הנוח אינו מפסיד להבעלים דיחזיר ע"י סי', מ"מ היינו דוקא בסי' דעלמא, אבל הכא בסי' מקום בממנ"פ לא יטול, אם הניח הוא הא משתמר לגמרי ואין עליו שם אבידה, ואם הוא נפילה הא לא יהי' להם סי' מקום והוי יאוש, אלא דכוונת המהרש"א דהא רבא מיירי ע"כ באינו משתמר לגמרי, והיינו לפמ"ש תוס' לקמן דאם נטלו לא יחזיר, היינו אפי' תיכף, ומטעם דאינו משתמר לגמרי ושם אבידה עליו ונתחייב בהשבה כשנטלו ע"ש, משא"כ במשתמר לגמרי אף בספק הנוח הדין דיחזיר מיד, דממנ"פ אם הניח לא נתחייב בהשבה, ואם דרך נפילה הוא זכה ביאוש, וכיון דרבא מיירי ע"כ באינו משתמר לגמרי א"כ יקשה דיטול ומכריז סי' מקום מדלא היה הנוח, וע"כ דרבא מיירי בגוזלות מדדין, אבל לדיני במשתמר לגמרי אף בספק הנוח דעלמא לא יטול, אח"כ ראיתי להטור (סי' רס"ב) פסק בפשיטות דבמשתמר לגמרי אפי' ספק הנוח ויש בו סי' לא יטול ע"ש, ובדרישה כ' דאף דלישנא דהרא"ש כללא דמלתא וכו' במקום המשתמר כגון ודאי הנוח, משמע דבספק נוטל ומכריז, מ"מ א"א לומר כן דאין מדרך הרא"ש לכתוב נגד תוס' ולא ידעתי היכן מצינו דס"ל לתוס' הכא דבמשתמר לגמרי ספק הנוח ויש בו סי' דלא יטול, ואדרבה לכאורה משמע להיפוך מדכתבו דאם נטל לא יחזיר הטעם דגם בהנוח נתחייב בהשבה כיון דמשתמר קצת, ולא כתבו דמיירי אף במשתמר לגמרי ויש בו סימן דנתחייב בהשבה דלמא הוא דרך נפילה, אע"כ דסבירי להו דבכה"ג אפי' לכתחילה נוטל ומכריז, הן אמת דמלישנא הטור וש"ע שם ואם נטלו כתבו יחזיר' למקום וכו' דמשמע דקאי על מ"ש תחילה בין ודאי הניח או שהוא ספק, מ"מ הסברא תמוה לי הא נתחייב בהשבה, ודוק:

בתוספות בד"ה מה שנתן נתן אתיא כר' כו' עכ"ל. פי' דבפרק הגוזל פליגי ר"ש ורבנן דר"ש סבר סתם גזילה הוי יאוש בעלים ולא סתם גניבה ורבנן סברי להיפך ורבי סובר דבשניהם מסתמא יאוש בעלים הוא וא"כ הכא דנקט גנב וגזלן אתיא כר' ואף ע"ג דלמאי דמסקינן דאיירי בליסטים מזויין אתיא שפיר אפי' כר"ש מ"מ הוצרכו התוספות לכתוב כן לפי סברת המקשה דס"ד דבגנב גמור איירי ולא קשיא ליה אלא לאביי משום יאוש שלא מדעת אבל אי ידעי ביה הבעלים אתיא ליה שפיר דאמרי' מסתמא נתייאשו הבעלים וא"כ ע"כ כרבי אתיא אלא דלפי זה יש לדקדק אש"ס גופא מאי מקשה עליה דאביי ומאי דוחקא נמי לאוקמי כרבי ולא מוקי לה כרבנן ואיירי בידוע שנתייאשו הבעלים דהא שמעינן לאביי גופא בפרק הגוזל דאמר דבידוע כ"ע מודו דהוי יאוש ומוקי שם לכולהו משניות וברייתות דאיירי בגנב וגזלן דהיינו בידוע שנתייאשו ע"ש אלא די"ל דהכא לא משמע ליה דאיירי בידוע מדנקט שנטל מזה ונתן לזה משמע דתיכף שנטלה נתנה לאחר ואם כן מסתמא לא איירי בידוע ובזה נתיישב ג"כ הא דלא מקשה משאר משניות וברייתות דמייתי בפרק הגוזל דכל הנך מצי לאוקמי בידוע ומגופא דמלתא דר' דאמר גנב וגזלן דבשניהם מסתמא הוי יאוש לא מצי לאתויי הכא למידק מיניה דיאוש של"מ הוי יאוש דאל"כ היכי משכחת לה סתם גניבה יאוש בעלים וע"ז לא הוי מצי לשנויי דבליסטים מזויין איירי דאפלוגתא דר"ש ורבנן קאי אלא משום דמילתא דר' לא איירי לענין ממון אלא לענין עורות של בע"ה דמחשבה מטמאתן ע"ש וא"כ מצי למימר שפיר דאיירי שכבר ידעו הבעלים שנגנבו ממנו ודו"ק:

בגמרא הב"ע כשיכול להציל א"ה אימא סיפא כו' והשיטה תמוהה מאד לפי' רש"י דה"ל להקשות בפשיטות אי ביכול להציל מ"ט קתני הרי אלו שלו ומהרש"ל האריך בזה ותורף דבריו דמרישא לחוד היה אפשר לומר דאף ע"ג דיכול להציל אפ"ה הוי שלו דמייאש כיון שאין בו סימן ונהי דלענין הצלתו לא מייאש מ"מ לענין אם קדם אחר והציל כמו שהוא האמת ודאי מייאש ונהי דלא ידע שהציל אחר מכל מקום הא מקשי' למאי דס"ל עכשיו יאוש של"מ הוי יאוש אבל מסיפא מוכח שפיר דאי ס"ד דמשום דלית ביה סימן מייאש אפילו במרדפין נמי לא יחזיר דנהי שמרדף להציל בעצמו מ"מ הא קדמו אחר והוי יאוש של"מ אע"כ דלענין אם קדם אחר נמי לא הוי יאוש א"כ אפילו אין מרדפין נמי זהו העולה מפי' מהרש"ל ועוד י"ל דמרישא לא מצי למידק דנהי דלגירסת רש"י גרסינן מפני שנתייאשו הבעלים אפ"ה מצינן למימר דאיירי בידוע שנתייאשו ומשום הכי הוי שלו אפילו ביכול להציל ואין לתמוה על זה דהא בפרק הגוזל בתרא במשנה דנטלו מוכסין את חמורו כו' קתני נמי כי האי לישנא מפני שהבעלים מתייאשין ואפ"ה מוקי לה הש"ס התם דאיירי בידוע ע"ש לכך הוצרך לדייק מסיפא דקתני אם היו מרדפין כו' וא"כ ע"כ איירי שלא נתייאשו מקשה שפיר דא"כ אפי' אין מרדפין נמי לא הוי יאוש דסמיך אהצלה דמחר ויומא אוחרא כ"נ בישוב פרש"י אבל מ"מ פירושו דחוק מאד לפרש ל' סוגית הש"ס דלשון הא סתמא לא לא משמע כפירושו מלבד שאר קושיות ודקדוקים מהם נרמז בדברי התוס' וכן פי' התוס' נראה יותר דוחק כיון דלפי שיטתם לדעת המקשה ס"ד דיכול להציל בקל א"כ מאי מהדר ליה הב"ע ביכול להציל הא לדידיה נמי בהכי איירי ולא ה"ל למימר אלא הב"ע שיש בו סימן מלבד שאר קושיות שהקשו בעצמם ויישבו בדוחק:

אמנם לולי פי' רש"י ותוספות היה נראה לי לפרש הסוגיא בפשיטות לפי גירסת התוספות דגרסינן אם נתייאשו הבעלים שכן גירסת רוב המחברים ומכללם הרמב"ם בפ"ו מהלכות גזילה וכ"נ שהיתה הגירסא כתובה לפני רש"י אלא שהגיה מדעתו לפי פירושו וא"כ נאמר דהמקשה ס"ד דאיירי כשאינו יכול להציל ומקשה באמת אהא דאמרינן לעיל דבזוטו של ים בכל ענין שרי דמהכא מוכח דוקא כשנתייאש הוא דשרי בזוטו של ים כנראה לכאורה גם כן מלשון המשנה דפרק הגוזל המציל מן הנהר כו' אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו והא דלא מקשה ממתני' דהתם י"ל משום דידע דאפשר לאוקמי ביכול להציל אבל מברייתא דייק שפיר מבבא דהיו מרדפין וכ"נ דמ"ש הרמב"ם ג"כ אם נתייאשו מזו המשנה דהגוזל דייק לה ועי"ל דלא דמי כלל דההיא דזוטו של ים ושלולית של נהר איירי בנהר שאינו פוסק וא"א להציל לשום אדם אלא ע"י טורח גדול מחורפא דנהרא ומש"ה שרי רחמנא כיון שהיא אבודה ממנו ומכל אדם משא"כ הכא דאיירי בשטיפת הנהר שהוא לפי שעה ע"י ריבוי גשמים ואח"כ הולך וחסר דהכי משמע פשטא דלישנא ובכה"ג ודאי לא הוי אבודה מכל אדם שסוף המים לפלטן ליבשה והמוצאה יקחם בלא טורח כמו שהוא האמת שנתנן הנהר עצמו לתוך שדה חבירו אבל לגבי דבעל הקורה סבר המקשה דודאי מייאש מינה ואינו יכול להציל מיקרי דשמא יוליכו המים למרחק רב עד שאין הצלתו כדאי לפי הטורח ומספיקא לא עקר נפשיה ואם כן מדייק שפיר אמאי נקט אם נתייאשו הבעלים דהא בסתמא נמי ודאי מייאשי אלא ע"כ דהא דקתני אם נתייאשו רצונו לומר אם ידעו בהם הבעלים בשטיפתן דאז ודאי מייאש ולא בא למעט אלא סתמא כגון שלא ידעו הבעלים שנשטפו ואם כן מדייק שפיר דלא הוי יאוש אלא מדעת ועל זה משני שפיר הב"ע ביכול להציל פירוש שיכול להציל ע"י עקולי ופשורי ואם כן א"ש דהא דקתני אם נתייאשו היינו כפשוטו דבעינן שיתייאשו בודאי דמסתמא שלא שמענו שנתייאש אמרינן דלא מייאש כיון דיכול להציל וע"ז מקשה שפיר א"ה אימא סיפא כו' מאי איריא דמרדפין פירוש דקשיא ליה סתמא אסתמא דברישא משמע דוקא אם נתייאש בודאי אבל סתמא שלא שמענו שנתייאש לא הוי יאוש ובסיפא משמע דדוקא במרדפין לא הוי יאוש אבל בסתמא הוי יאוש וקשיין אהדדי משא"כ למאי דס"ד מעיקרא לא קשיא סתמא אסתמא דסתמא דממעטינן ברישא היינו שלא ידעו בה הבעלים אבל כל שידעו בה מסתמא מייאשי וממעטינן לה מדיוקא דסיפא אבל לסברתו עכשיו מקשה שפיר ומשני דהב"ע כשיכול להציל ע"י הדחק פי' שא"א להציל אלא כשמרדף מיד ואם כן לא שייך כלל לדייק לענין סתמא דכל שישב לו שעה א' ולא רדף אנן סהדי שנתייאש בודאי והיינו אם נתייאש דרישא דכיון דיכול להציל ולא הציל ה"ל כאילו הפקירם בפירוש משא"כ למאי דס"ד מעיקרא דאיירי שאין יכול להציל כלל לא הוי מצי למימר דהא דקתני אם נתייאשו היינו בסתמא הוי יאוש דכיון שאין היאוש ניכר מתוך מעשיו אלא יאוש דממילא הוי לא שייך בכה"ג לישנא דאם נתייאשו אלא הל"ל מפני שמתייאשין. זה נ"ל ברור ופשוט בכוונת הסוגיא לולי דמסתפינא לפרש בדבר אשר לא שיערום הראשונים אן נ"ל שהיא כוונת הרמב"ם בחיבורו אח"ז עיינתי היטב בלשון בעל המאור ובספר המלחמות וכמדומה לי שכן עולה מתוך פירושם ע"ש ודו"ק:

בתוספות בד"ה שטף כו' ואין להקשות דמצי דייק מסיפא טעמא דמרדפין הא סתמא הרי אלו שלו וכו' עכ"ל. ונ"ל דאין כוונתם שיש לדייק כן מסברא דהא לכאורה יש לומר דמסברא גרע מרדפין מסתמא שלא היה שם דהא לקושטא דמילתא קי"ל דיאוש של"מ לא מהני אפילו בדבר שאין בו סימן וכן בכל מילי אף על גב דבודאי מייאש זולת זוטו של ים וכיוצא בו מפני שאין מצויין אצל כל אדם ואילו במרדפין לא שמעינן בשום דוכתא דמהני בדבר שאין בו סימן או בשאר מילי שדרכו לייאש בודאי ואדרבא אמרינן לקמן דנעשה כצווח על ביתו שנפל ויותר מזה אמרינן לקמן בסלע שנפל בין החול דאף על גב דאייתי ארבולי וקא מרבל אפ"ה לא מהני ואמרינן דודאי נתייאש מכ"ז משמע להדיא דיאוש של"מ עדיף ממרדפין בכל דוכתי ואם כן הוצרך לאשמעינן הכא דבשטיפת קורה מהני מרדפין אלא דאפשר לפרש כוונת התוספות דלענין מרדפין משנה יתירה היא דהא שמעינן לה מדיוקא דרישא דדוקא בנתייאשו בפירוש הוא שלו ולא במרדפין ואם כן ממשנה יתירא יש לדייק דאתא לאשמעינן למעוטי סתמא שלא היו שם וע"ז כתבו שפיר דלא הוי משנה יתירה כיון דע"י סיפא ידעינן דמיירי באין יכול להציל וכוונתם בזה דמיירי בדבר שאין בו סימן שע"י כן אינו יכול להציל אלא במרדף דאז ניכר שהוא בעליו כמ"ש לעיל ועפמ"ש אין מקום לקושית מהרש"א דאכתי ליתני סתמא ונדע דכ"ש במרדפין שהרי נתבאר דאין כאן כ"ש דאדרבה סתמא עדיף ממרדפין אלא דעיקר קושית התוס' היתה מכח הדיוק דמשנה יתירה ותירצו שפיר ודו"ק:

תוס' הכי גרסינן ה"נ מסתברא וכו' ול"ג ותסברא. הגירסא שדחו הרב עין יוסף פירש אופן הגרסא עיין בספרו באורך והרואה יראה דאותה גירסא אין לה שחר ואם תאוה נפשך לדעת הגירסא שדחו. נאמרה לקרות בשיטה מקובצת משם הריטב"א. ועוד הביא גירסת שלישית הריטב"א ע"ש ודוק בדבריו:

תוס' ד"ה ואם לאו אין תרומתו וא"ת דבפרק אלמנה נזונית וכו'. הקשה הרב עין יהוסף דזו משנה ערוכה ואמאי הוצרכו לאתויי מפרק אלמנה ומה שתירץ דהו"א דאינה הלכה אינו מחוור דסתם משנה שלימה מסתמא הלכתא היא. אמנם הפשוט בזה דמייתו מפרק אלמנה דמפרש טעמא. ועיין בתוס' שאנץ שהביא בשיטה מקובצת ובהר"ש פ"ד דתרומות:

תוס' ד"ה מר זוטרא. עיניך תחזינה בספר עין יהוסף ובתשובות מהרש"ך ח"ג דף קס"ג מה שכתבו בדיבור זה ואני בעניי דקדקתי על דבריהם במקום אחר:

גמרא וכן ירדן שנטל מזה ונתן לזה וכו'. פירש רבינו האר"י זצ"ל לפי הפשט נראה שכל הנהרות כן ואין האמת כן אלא ירדן בלבד בסוד קליפת נוגה מהקדושה ולפעמים קליפה נוטלת מזה ונותנת לזה כי לפעמים חוזרת לקדושה. וכתוב שם הגהה מהרב מהר"י צמח וז"ל צמח מ"כ משם הרב כי קליפת נגה היא סמוכה אל הקדושה ואז כל הנשמות שהיו בה בסוד התקלא דעשיקת נשמתין כנזכר בסבא דמשפטים אז כל אותן הנשמות דאיהי עשיקת נותנם אל הקדושה ואם ח"ו יש עונות וגורמין להחזירם אל הקליפה אז ח"ו נוטל מן הקדושה ונותן לקליפה דאיהי הות עשיקת בהון וזהו שנוטל מזה ונותן לזה (ואמר שם רש"י וכן שאר נהרות ותנא זה על יד הירדן היה יושב ר"ל שהיה יושב שם בקדושה שהיא על קליפת נגה הנקראת ירדן וראה סוד זה שבירידה מן הקדושה אל הקליפה היה נוטל מן הקדושה ונותן לקליפה וזהו היה יושב על [יד] הירדן דייקא) עכ"ל ונראה דזה הפירוש ברש"י הוא מהרב מהר"י צמח ולפי פירושו ברש"י לא לימדנו תחילת דברי רש"י דכתב וכן שאר נהרות שהוא הפך דברי הרב האר"י זצ"ל ועיין בלקוטי הש"ס ובשער מאמרי רז"ל שסידר מהר"ש ויטאל רמז בזה לדברי הזהר פרשת ויקהל דף ר"ג ועמ"ש בעניותי בספר הקטן ברכי יוסף א"ח סימן תפ"ט דף קד"ם ע"ג בס"ד:

גמ'. ת"ש הגנב שנטל מזה ונתן לזה וכן גזלן שנטל מזה ונתן לזה וכן ירדן וכו' מה שנטל נטל ומה שנתן נתן, בשלמא גזלן וירדן דקא חזי להו ומיאש אלא גנב מי קא חזי ליה דמיאש תרגמה רב פפא בליסטים מזוין וכו'.
יש להעיר דבשלמא לפי הביאור שהמחלוקת בין אביי לרבא היינו האם יאוש חל למפרע, ניחא דברי הגמ' להשוות יאוש בגניבה לאבידה דהו"ל יאוש שלא מדעת, ומוכח מהברייתא דהוי יאוש. אמנם לפי מש"כ (עיין לעיל בד"ה בסוגיא דיאוש שלא מדעת אות א') דהמחלוקת בין אביי לרבא הוא דפליגי לגבי יסוד המתיר והמפקיע דממון הבעלים באבידה, האם עצם היאוש מהוה המתיר או דהמתיר הוא החלות שם אבידה בחפצא, והיאוש אינו אלא תנאי בהשלמת השם אבידה בחפצא, צ"ע מהו הדמיון בין יאוש דגניבה ליאוש באבידה, דיתכן דרבא סובר דיאוש שלא מדעת הוי יאוש לענין אבידה דהיאוש חל רק להשלים חלות שם אבידה בחפצא, וחל אף למפרע. משא"כ בגזילה ס"ל דיאוש מהוה הפקעת ממון הבעלים ואינו חל למפרע. וגם י"ל להיפך דבגניבה סובר אביי דהשם גניבה שבחפצא מועיל וחל למפרע להפקיע ממון הבעלים, דהא גזלן יש לו קנין בדבר שגזל. משא"כ באבידה דהחלות שם אבידה שבחפצא אינו מפקיע ממון הבעלים ורק מעשה היאוש הדומה למעשה הפקר דעלמא מועיל וחל מכאן ולהבא ולא למפרע. ויש ליישב לפי"ד הגר"ח זצ"ל (עיין בחידושי רבינו חיים הלוי (פ"ט מהל' גזו"א ה"א) דיאוש בגזילה אינו חלות דין קנין גזילה אלא קנין דחל מדין אבידה, דכל גזילה נמי הויא אבידה, ויאוש קונה בגזילה מדין יאוש דאבידה. ולפי"ז ניחא הדמיון בגמ' להשוות דין יאוש בגניבה ובאבידה ולהוכיח מהברייתא דגניבה דאף באבידה יאוש שלא מדעת הוי יאוש. ועיין בתוס' במס' ב"ק (דף סט. ד"ה כל) דיש ב' דעות האם בגזילה מועיל יאוש לפטור ממעשר או דצריך גם הפקר, ולכאורה זה תלוי האם יאוש מהווה הפקעת ממון מהבעלים כהפקר וחל מדין קנין אבידה דאזי פטור ממעשר או דיאוש חל מדין קנין גזילה, והקנין חל בישירות מהנגזל לגזלן ואינו כהפקר ואינו פוטר ממעשר.
והנה יש לעיין לפי שיטת הנתיבות (סימן רס"ב ס"ק ג') דביאוש דאבידה אין האבידה יוצאת מרשות הבעלים עד שזכה בה המוצא, א"כ צ"ע מדוע פירות אבודים לאחר יאוש פטורין ממעשרות (וכדמבואר בגמ' דף כא:). ויתכן לתרץ דמתנות עניים פטורין ממעשר משום שהכל יכולין לקחתם ופטור ממעשר משום שאינו נשמר וא"צ להיות הפקר ממש (ועיין בסוגית הגמ' ב"ק דף כח. בדין באו עניים ונטלו בצד אחר). ולכאורה יש להביא ראייה לשיטת הנתיבות מהא דאמרינן בגמ' (כד:) (וכן פסק הרמב"ם פי"א מהל' גזלה ואבדה ה"ז) דבדבר שיש בו סימן שנמצא במקום שרבים מצויין שם דהבעלים התייאשו ממנו אעפ"כ יש דין להחזירו לבעלים לפנים משורת הדין - דאי יאוש הויא הפקר ממש ויצאה מרשות הבעלים בשעת היאוש מיד, צ"ע למה חייב להחזיר לבעלים לפנים משורת הדין חפץ שנעשה הפקר, והרי זכה בו המוצא מן ההפקר. ומשמע מזה דיאוש הוי רק גמר חלות שם אבידה, והמתיר חל ע"י עצם שם אבידה שבחפצא ולא ע"י מעשה היאוש. ולפי"ז י"ל דהחפצא עדיין הוי ברשות הבעלים גם אחרי יאוש עד שעת קנין המוצא, והמוצא קונה את המציאה מרשות הבעלים, ומשו"ה חל דין לפנים משורת הדין להשיבו להבעלים.²⁶
תוס' ד"ה שטף וז"ל וה"פ אם נתייאשו הבעלים דהיינו שהיו שם בשעת שטיפה ולא רדפו ואפילו אומרים שאין מתייאשים אין בכך כלום דודאי הן מתייאשים בלבן וכו' עכ"ל. ולפום ריהטא ר"ל דכשהבעלים אומרים שלא נתייאשו אין הן נאמנים דנקטינן שבודאי נתייאשו. אולם לולא דבריהם לכאורה היה אפשר לומר דבמקום דיש אומדנא דמוכח שהיה מתייאש חל עפ"י דין חלות יאוש אף אם בעל האבידה לא נתייאש בפועל. דהאומדנא דמוכח שהיה מתייאש קובע וגומר את חלות שם האבידה, דהיא אבידה גמורה, ומותרת היא למוצאה ממילא אפילו בלי מעשה יאוש בפועל. דעיקר המתיר והמפקיע של ממון בעלים מהחפץ הוא חלות שם אבידה גמורה שבחפצא, ובמקום שדרך העולם הוא להתייאש חל חלות שם אבידה גמורה בחפצא, והאבידה מותרת אף בלי מעשה יאוש בפועל.
ולפי"ז לכאורה יתכן לבאר שיטת אביי דס"ל דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש והאבידה מותרת משעת ידיעת הבעלים משום שנתייאשו ממנה מכאן ולהבא, דבאמת אביי ס"ל דחלות שם אבידה גמורה שבחפצא מהוה המתיר דממון הבעלים, ולא בעינן יאוש בפועל לבסוף להתיר את האבידה. דאין מעשה היאוש עצם המתיר והמפקיע דממון הבעלים מהחפצא, אלא דבשעה שנודע לו שנאבדה לו אבידה דלית בה סימן - דדרך בני אדם להתייאש ממנה - אזי נגמרת חלות שם דאבידה בחפצא דהויא אבידה גמורה, ומשו"ה היא מותרת ממילא למוצא. וחלות שם אבידה גמורה בחפצא חלה ע"י ידיעת הבעלים שנאבדה, והאבידה מותרת משעת ידיעת הבעלים שנאבדה מכאן ולהבא. ולפי"ז אביי אינו מצריך יאוש בפועל לבסוף להתיר את האבידה מכאן ולהבא אלא סגי בידיעת הבעלים שנאבדה. וכן משמע מדברי הריטב"א (דף כא: ד"ה כי פליגי) שכתב דלרבא דבר שאין בו סימן מותר אפילו אם לא נתייאש ממנו לבסוף בפועל, ולכאורה מבואר מדבריו דרבא ואביי ס"ל דעצם שם האבידה הוא המפקיע דממון הבעלים, אלא דנחלקו אי בעינן ידיעת הבעלים דנאבדה כדי שיחול בחפצא שם אבידה גמורה או דחל בה שם אבידה גמורה אף בלי ידיעת הבעלים שנאבדה²⁷.
בא"ד. ביכול להציל אחר שטיפה ע"י הדחק דאע"פ שיש בו סימן בטורח יכול להציל לפי שיתרחקו הרבה שהנהר מוליכן ברחוק ולכן אם היה בשעת שטיפה ואינו מרדף ודאי מתייאש כיון שעתה יכול להציל בלא דוחק ואינו מציל וכו' עכ"ל. ומבואר דתוס' ס"ל דיאוש בעלים מועיל בדבר שיש בו סימן וכגון כשהיה יכול להציל ע"י הדחק ולא הציל. ונראה דזה ניחא לפי הצד דיאוש הוי מעשה מתיר שמפקיע ממון הבעלים, ומשו"ה מועיל יאוש להתיר את האבידה אף בדבר שיש בו סימן. אולם לפימש"נ דיתכן לפרש דיאוש אינו מעשה מתיר ומפקיע בפ"ע אלא דיאוש הוא דין בחלות שם אבידה גמורה בחפצא, דהיאוש חל לגמור את שם אבידה שבחפצא, ודין ממון הבעלים פקע מהחפץ מחמת חלות שם אבידה גמורה שבחפצא. לכאורה צ"ע איך מועיל יאוש בדבר שיש בו סימן, דלכאורה אין האבידה אבידה גמורה מאחר שיש בו סימן. וי"ל דסימן חשיב סימן רק כשהבעלים סומכים עליו כדי לחפש אחרי אבידתם. ואילו במקום שנתייאשו הבעלים דהחליטו שלא לחפש אחרי אבידתם הו"ל דבר שיש בו סימן כדבר שאין בו סימן דהויא אבידה גמורה ומותרת למוצא.
ויתכן להוסיף דאע"פ דיאוש מועיל בדבר שיש בו סימן כמו בדבר שאין בו סימן, מ"מ שאני אבידה שאין בה סימן קודם יאוש מדבר שיש בו סימן קודם יאוש. דבדבר שאין בו סימן חל שם אבוד בחפצא אף קודם יאוש, והא דצריך יאוש הוא רק כדי להתירה למוצא, אך החפצא הויא אבידה גמורה משעה שנאבדה אף קודם שנתייאשו הבעלים ממנה דהא לית בה סימן. משא"כ בדבר שיש בו סימן קודם יאוש דהחפצא אינה אבידה גמורה, והיאוש חל לגמור ולהשלים חלות שם אבידה שבחפצא, ואין היאוש דין שחל רק בהיתר לקיחת האבידה לעצמו.
ולכאורה יהיה נ"מ בזה לגבי פסק הרמב"ם (פ"ג מהל' נחלות ה"א) שפסק דספינה שבים הו"ל ראוי לענין פי שניים דבכור, וביאר הגר"מ זצ"ל דמיירי בספינה שנאבדה, ומשו"ה הוי ראוי. ולפימש"נ צ"ל דמיירי בספינה שאין בה סימן, דחל בה שם אבידה גמורה, (ומיירי שהחזירו לו הספינה בעדים), ומשו"ה הו"ל ראוי ולא מוחזק, ואין הבכור נוטל בה פי שניים. משא"כ בספינה שבים שיש בה סימן דכ"ז שלא נתייאשו הבעלים ממנה לא הוי אבידה גמורה, דהיאוש חל לגמור חלות שם אבידה בחפצא, א"כ י"ל דלא הוי ראוי אלא מוחזק ונוטל בה הבכור פי שניים.
ועוד נראה לומר דיש חילוק בין דבר שיש בו סימן ודבר שאין בו סימן לגבי עצם מחשבת היאוש. דבדבר שאין בו סימן הבעלים מתייאשים לגמרי מן החפץ דסברי דלעולם לא יקבלו אותו בחזרה מאחר שאין בו סימן. משא"כ בדבר שיש בו סימן שנתייאשו ממנו הבעלים י"ל שמתייאשים מן החפץ משום שאינם רוצים עוד את החפץ שנאבד, ולא יטריחו את עצמן לחפש אחריו אע"פ שיש אפשרות שיוחזר להן בסימנים. ומסתבר לומר דאם יאוש חל בתורת מעשה המפקיע ממון הבעלים כמו מעשה הפקר דעלמא אזי בעינן מחשבת יאוש שהבעלים מתייאשים מן החפץ שאין להם שום תקוה שהחפץ יוחזר להן, משום דאין בו סימן. משא"כ אם היאוש חל לגמור את חלות שם אבידה בחפצא דלהוי אבידה גמורה אזי י"ל דאף יאוש דהבעלים אינם מעוניינים לחפש אחרי החפץ שלהן מועיל להשוות את החפצא לאבידה גמורה ולהתירה למוצא.
גמ'. ת"ש כיצד אמרו התורם שלא מדעת תרומתו תרומה הרי שירד לשדה חברו וליקט ותרם שלא ברשות אם חושש משום גזל אין תרומתו תרומה ואם לאו תרומתו תרומה וכו' הרי שבא בעל הבית ומצאו ואמר לו כלך אצל יפות אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה ואם לאו אין תרומתו תרומה וכו' וכי נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה אמאי בעידנא דתרם הא לא הוה ידע תרגמה רבא אליבא דאביי בדשויה שליח וכו'. עיין ברש"י (ד"ה לא הוי ידע) וז"ל אלמא כיון דלכי ידע דניחא ליה אמרינן מעיקרא נמי ניחא ליה ולענין יאוש נמי כיון דלכי ידע מייאש מעיקרא נמי הוי יאוש עכ"ל. ויל"ע בביאור הגמ' דלכאורה צ"ע מהי ההשוואה בין יאוש שלא מדעת להפרשת תרומה, דבפשטות י"ל דמה שמועיל ההפרשה הוא מדין זכייה - דזכין לאדם שלא בפניו, דמאחר שגילה בעל הבית את דעתו דניחא ליה במה שהפריש חלה ההפרשה למפרע מדין זכייה, דנתברר דהו"ל זכות לבעל הבית, ומשו"ה חלה ההפרשה מדין זכין לאדם שלא בפניו. וא"כ צ"ע מהו הדמיון וההשוואה לדין יאוש שלא מדעת. ועוד צ"ע דאי חלה ההפרשה מדין זכייה למה ליה להגמ' לדחות דשאני הפרשת תרומה דשוויה שליח מעיקרא, דאפילו אם לא נתמנה להיות שליח מועיל ההפרשה מדין זכייה.
ויתכן לפרש הגמ' דקס"ד דלא בעינן דעת מקנה להפריש תרומה, אולם אי אפשר לתרום בעל כרחם של הבעלים, וכשאמר לו הבעלים כלך לך אצל יפות ונמצאו יפות מהן גילה את דעתו דניחה ליה בהפרשת התרומה ומהני דעת הבעלים לחול למפרע דלא תהוי הפרשת התרומה בעל כרחם²⁸, וה"נ לפני יאוש האבידה אסורה - אע"פ שעצם שם אבוד מהוה המפקיע דממון הבעלים ואין היאוש חל בתורת מפקיע דממון הבעלים - משום דאי אפשר לזכות באבידה בעל כרחם של הבעלים, (והמחלוקת בין אביי לרבא הוא האם חל היאוש למפרע להפקיע עיכוב הבעלים). והגמ' סברה דכי היכי דמהניא גילוי דעת דניחא להו לבעלים לבסוף במה שהפריש כדי שיחול דעת הבעלים למפרע - דלא הויא ההפרשה בעל כרחם, ה"נ מהני היאוש לסלק עכוב הבעלים בזכיית האבידה למפרע, שלא יזכה המוצא בעל כרחם של הבעלים. וע"ז מתרצת הגמ' דתרומה שאני דשוייה שליח - כלומר דכדי להפריש תרומה בעינן דעת בעלים ודעת מקנה חיובית, דהבעלים מקנים לשליח את הכח להפריש תרומה מפירותיהם, ואין ההפרשה מועילה בגילוי דעת בעלמא שאין הבעלים מעכבים את ההפרשה, אלא דבעינן דעת מקנה של הבעלים באופן חיובי, ומאחר שלא חל דעת מקנה למפרע ע"כ צ"ל דמיירי בגוונא שעשאו שליח מעיקרא להפריש תרומה מפירותיו.
ועיין ברמב"ם (פ"ד מהל' תרומות ה"א) וז"ל עושה אדם שליח להפריש לו תרומות ומעשרות שנאמר כן תרימו גם אתם לרבות שלוחכם וכו' עכ"ל. ובה"ג (שם) כתב וז"ל התורם שלא ברשות או שירד לתוך שדה חברו וליקט פירות שלא ברשות כדי שיקחם ותרם אם בא בעל הבית ואמר לו כלך אצל יפות אם היו שם יפות ממה שתרם תרומתו תרומה שהרי אינו מקפיד ואם לא היו שם יפות אין תרומתו תרומה שלא אמר אלא על דרך מיחוי וכו' עכ"ל. ועיין בכס"מ וברדב"ז (שם) שהקשו על הרמב"ם דבגמ' בסוגיין מבואר דלאביי דס"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש וקיי"ל כוותיה מיירי דשוויה שליח, ואילו מלשון הרמב"ם (בהלכה ג') משמע דחלה התרומה אפילו אי לא שוויה שליח.
ונראה דיתכן לפרש בב' אופנים אמירת הבעלים - כלך אצל יפות (ונמצאו יפות מהן): א) דהבעלים מסכימים למה שהפריש באופן חיובי, ב) שאין הבעלים מוחים על ההפרשה. ועי"ז חל מינוי שליחות למפרע. ונראה דבעלמא (בגיטין וקידושין) אינו מועיל מינוי שליחות למפרע משום דבעינן דעת מקנה למנות שליח ודעת מקנה אינה חלה למפרע, אולם הפרשת תרומה אינה צריכה דעת מקנה אלא רק שמעשה ההפרשה יתייחס לבעלים, ומשו"ה מועיל בה מינוי שליחות למפרע. ונפ"מ לענין מינוי שליחות למפרע בבדיקת חמץ או קביעת מזוזה, דמכיון דלא בעינן בבדיקת חמץ דעת מקנה אלא רק שמעשה הבדיקה יתייחס להבעלים א"כ י"ל דחל בזה מינוי שליחות למפרע. והגמ' בסוגיין ס"ל דבעינן בתרומה מינוי שליחות מעיקרא, אמנם מהגמ' בקידושין (נב:) דס"ד דמועיל כלך אצל יפות לענין קידושין מבואר דחלה מינוי שליחות למפרע, והרמב"ם פסק כהגמ' בקידושין. ולפי"ז י"ל דלפי הרמב"ם יש ב' דיני שליחות: א) שליחות דבעי מינוי מעיקרא - היכא דבעינן דעת מקנה, וב) שליחות דחל על המעשה בלבד דאין במעשה דין דעת מקנה, ומהני הסכמת הבעלים לשליחות למפרע בלי מינוי מעיקרא - וכגון בשליחות במצוות, ומשו"ה ס"ל דחל שליחות בתרומה בלי מינוי, (וע' ביו"ד סימן של"א ובביאור הגר"א ס"ק ע"ו).
ועוד י"ל דיש ב' דיני שליחות בכהת"כ: א) דין שליח על המעשה, דהמעשה מצורף ומתייחס למשלח דידו כידו, ב) דין שליחות לצרף ולייחס את החלות למשלח. ונראה דכדי שיהיה שליח על המעשה בעינן מינוי שנתמנה להיות שליח. משא"כ בשליחות לגבי החלות לא בעינן מינוי. וקס"ד בגמ' דבהפרשת תרומה חלה דין שליחות על החלות בלבד, והשליחות חלה למפרע אף בלי מינוי. והגמ' דוחה דשוויה שליח מעיקרא - דבענין שיהא שליח על מעשה ההפרשה, ובזה בעינן מינוי מעיקרא דמינוי השליח אינו חל למפרע. ובביאור סברת הרמב"ם שסובר דשליחות חלה למפרע בהפרשת תרומה י"ל דס"ל דבתרומה בעינן רק שליחות על חלות התרומה. משא"כ בגיטין וקידושין ס"ל דליכא שליחות למפרע משום דבעינן שיהא שליח אף על המעשה. ונראה להביא ראייה דהרמב"ם סובר דשליחות בתרומה חלה על חלות התרומה ולא על עצם מעשה ההפרשה ממה שפסק הרמב"ם (בפ"ד מהל' תרומות ה"ט) וז"ל האומר לשותפו או לבן ביתו לתרום וכו' והלכו לתרום וביטל שליחותו קודם שיתרמו אם לא שינה השליח תרומתו תרומה ואם שינה כגון שאמר לו תרום מן הצפון ותרם מן הדרום הואיל וביטל שליחותו מקודם אינו תרומה עכ"ל. ועיין בראב"ד שהשיג עליו וז"ל א"א מה ראה זה המחבר שפסק כריש לקיש שלא העמידו בירושלמי את המשנה בשינה שליחותו אלא לדעת ריש לקיש דאמר לא אתי דיבור ומבטל דיבור ולית הלכתא כוותיה עכ"ל. ועיין בכס"מ שם שהקשה דבגמ' קידושין (דף נט.) פליג ר"י על ריש לקיש וס"ל דאתי דיבור ומבטל דיבור וקיי"ל כוותיה, וצ"ע א"כ מדוע פסק הרמב"ם דבלא שינה תרומתו תרומה, והרי ביטל שליחותו ואתי דיבור ומבטל דיבור. ותירץ הכס"מ בשם הר"י קורקוס שהרמב"ם סובר שאף ר' יוחנן מחלק בין תרומה לקידושין, ובתרומה ס"ל דלא אתי דיבור ומבטל דיבור, עיי"ש. וצ"ב דמהו הסברא לחלק בין תרומה לקידושין. אמנם לפימש"נ נראה לומר דהרמב"ם סובר שחלה ביטול שליחות ואתי דיבור ומבטל דיבור היכא דחלה חלות דין שליחות על המעשה, משא"כ אי חלה השליחות על רק על חלות ההפרשה או הקנין אזי קיי"ל אף לר' יוחנן דלא אתי דיבור ומבטל דיבור וליכא ביטול השליחות. ומשו"ה פסק לענין הפרשת תרומה דלא חלה ביטול השליחות אא"כ שינה. ומבואר כמש"כ דהרמב"ם סובר דהשליחות בתרומה חלה על חלות התרומה ולא על עצם מעשה ההפרשה.
ולפימש"נ בשיטת הרמב"ם דשליחות בתרומה חלה על החלות ולא בעינן לזה מינוי, י"ל דהיכא שהבעל מינה את השליח מלכתחילה להפריש תרומה אזי השליחות חלה אף על מעשה ההפרשה. ולכאורה נ"מ לענין קיום המצוה - דהמצוה היא אף לעשות את עצם מעשה ההפרשה ולא רק שתהיה חלות תרומה. והיכא דהבעלים מינו את השליח מעיקרא להפריש תרומה מקיימים הבעלים מצות הפרשת תרומה ע"י שליח. ולכאורה עוד תהיה נפ"מ בשינה השליח מצפון לדרום, דאם השליח התמנה מעיקרא על מעשה ההפרשה י"ל דיכול השליח לשנות וחלה התרומה משום דהשליח הוי כיד הבעלים, והפרשתו חלה מדין הבעל בעצמו שיכול לשנות מצפון לדרום. אולם אם הבעל ביטל את השליחות על המעשה קודם שיתרום ונשאר בתורת שליח על החלות אזי י"ל דאם שינה מדעת בעה"ב אף השליחות לגבי החלות נמי בטלה דאינו בעלים לשנות ולא חלה חלות תרומה. אולם אם לא שינה מצפון לדרום נשאר שליח על החלות וחלה ההפרשה דאין הבעלים יכולים לבטל שליחותו.²⁹
תוס' ד"ה אם יש יפות מהן תרומתו תרומה. וז"ל דמסתמא גם מתחילה היתה דעתו כן. וא"ת ונימא דהשתא ודאי ניחא ליה ביפות אבל מתחילה בשעה שתרם אי הוה ידע לא היה ניחא ליה דאין דרכם לתרום מן היפות כדאמרינן לעיל (כא:) גבי דבר שיש בו סימן דאפילו לרבא חייב להכריז דאע"ג דהשתא מייאש אין בכך כלום. וי"ל דשאני הכא דכיון דחזינן ביה דניחא ליה השתא אמרינן נמי ניחא ליה מעיקרא משום מצוה עכ"ל.
דברי התוס' עדיין צ"ב דמה הסברא לחלק בין תרומה שחלה למפרע ליאוש בדבר שיש בו סימן שאינו חל למפרע אף לרבא דס"ל דיאוש שלא מדעת הוי יאוש. ועוד צ"ע במש"כ "דניחא להו מעיקרא משום מצוה", דמ"ש דבר שיש בו סימן דלא אמרינן לרבא שחל היאוש למפרע. ונראה לומר דרבא מחלק בין דבר שיש בו סימן לדבר שאין בו סימן, דבדבר שאין בו סימן החפץ הוי אבוד והיאוש חל להתיר ממון הבעלים (בין אם נאמר דהיאוש עצמו מהוה המתיר ומפקיע דממון הבעלים, ובין אם נאמר דהיאוש חל לגמור חלות שם אבידה בחפצא, והשם אבוד שבחפצא מפקיע ממון הבעלים), משא"כ בדבר שיש בו סימן אין החפץ נחשב לאבידה עד שיתיאשו הבעלים ממנו. ובדבר שיש בו סימן היאוש חל לשוויה לאבידה ולהתיר ממון הבעלים. ולפי"ז י"ל דרבא ס"ל דאין היאוש חל למפרע לשוויה לאבידה. אולם אם החפץ כבר אבוד דאין בו סימן אזי רבא סובר דחל יאוש למפרע להתיר ממון הבעלים. וכן בתרומה מהני דעת בעלים למפרע דהדעת חלה לענין חלות התרומה, דבעינן רק שלא תהיה חלות התרומה חלה בעל כרחם של הבעלים. משא"כ בדבר שיש בו סימן דבעינן יאוש לשוויה לחפצא של אבידה, לא מהני יאוש למפרע.
גמ'. אמימר ומר זוטרא ורב אשי איקלעו לבוסתנא דמרי בר איסק, אייתי אריסיה תמרי ורימוני ושדא קמייהו, אמימר ורב אשי אכלי מר זוטרא לא אכיל אדהכי אתא מרי בר איסק אשכחינהו וא"ל לאריסיה אמאי לא אייתית להו לרבנן מהנך שפירתא אמרו ליה אמימר ורב אשי למר זוטרא השתא אמאי לא אכיל מר והתניא אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה א"ל הכי אמר רבא לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד משום דמצוה הוא וניחא ליה אבל הכא משום כסיפותא הוא דאמר. עיין בגמ' בקידושין (דף נב:) "ההוא סרסיא דקדיש בפרומא דשיכרא אתא מריה דשיכרא אשכחיה א"ל אמאי לא תיתיב מהאי חריפא אתא לקמיה דרבא אמר לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד וכו' אבל הכא משום כיסופא הוא דעבד ואינה מקודשת". ובתוס' (שם ד"ה אם) כתבו דמיירי בדשוויה שליח. ולכאורה לפי דבריהם י"ל נמי במעשה דאמימר ומר זוטרא דמיירי בדשוויה שליח. אולם לפימש"נ בשיטת הרמב"ם (עיין לעיל בשיעורים ד"ה ת"ש כיצד אמרו התורם שלא מדעת), דפסק כהסוגיא בקידושין דלא בעינן מינוי שליח להפרשת תרומה י"ל דבסוגיין מיירי דלא עשאו לאריס שליח. ולכאורה לפי"ז אף במעשה דקידשה בפרומא דשיכרא מיירי שלא עשאו שליח. וצ"ע בזה דבקידושי אשה ובמתנה לת"ח לכאורה בעינן דעת מקנה והיאך חלה דעת מקנה למפרע. ועיין ברמב"ן (קידושין נב ב ד"ה לא אמרו) ובריטב"א (נב ב ד"ה ההוא דקדיש בפרומא דשיכרא) שפירשו דכיון דיש גילוי דעת דניחא ליה לקדשה בפרומא, והפרומא בידה דלא נתאכלה הריהי מקודשת השתא, ומבואר דס"ל דדעת מקנה אינה חלה למפרע אלא היא מקודשת השתא בפרומא שבידה. וי"ל דאף הרמב"ם יפרש כך הגמ'. ומסוגיין נמי לא קשה די"ל דאכלו משל אריס (עיין בתוס' ד"ה מר זוטרא).
אולם לכאורה יתכן לפרש את שיטת הרמב"ם באופן אחר, די"ל דכשיש אומדנא דמוכח שאילו ידעו הבעלים היו רוצים בהקנאה אזי חלה דעת מקנה שלהם אפילו למפרע להקנות את הפירות ואת השיכרא לקונה. (ועיין לעיל בשיעורים דף כא: בד"ה בזוטו של ים). ולכאורה יש להביא ראייה דחל דעת מקנה למפרע מדין אתרוג הקהל (עיין ברשב"ם ב"ב דף קלז: ד"ה ואם ובשו"ע או"ח סימן תרנ"ח סעיף ט') ומהא דקיי"ל (טור או"ח סימן י"ד סע' י"ד) שמותר להשתמש בטלית של חבירו בלי רשותו ולברך עליה משום דניחא ליה לאינש דליעבד מצוה בממוניה, וצ"ע דיתכן דיש אדם א' שאינו יודע הדין ואין בדעתו להקנות ממונו לחבירו. וצ"ל דעל כרחך יש אומדנא דמוכח דאילו היה יודע אזי היה מקנה את חלקו לחבירו ואומדנא דמוכח חשיב כדעת מקנה.
אמנם נראה דיש לחלק בין האומדנא דמוכח שהיה מתייאש בדבר שאין בו סימן, לבין האומדנא דמוכח שהיה מקנה ממונו לחבירו, דבדבר שאין בו סימן קיי"ל כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, ולא חל היאוש למפרע משום אומדנא דמוכח, משא"כ באתרוג הקהל חל דין דעת מקנה למפרע מחמת האומדנא דמוכח³⁰. וי"ל דהנ"מ ביניהם הוא בכח המיעוט, דכשהמיעוט שכנגד הרוב הוא מיעוט המצוי אזי אין האומדנא דמוכח מועילה מלפרע. משא"כ כשהמיעוט הוא אינו מצוי אזי המיעוט הוי כמי שאינו והאומדנא דמוכח מועיל ליצור דעת מקנה למפרע משעת הקנין. ובדבר שאין בו סימן י"ל דאיכא מיעוט המצוי ומשו"ה קיי"ל כאביי דאין היאוש מועיל למפרע. משא"כ באתרוג הקהל ובטלית יש אומדנא דמוכח אלימתא והמיעוט שלא היה דעתו להקנות הוא כמי שאינו, ומשו"ה חלה דעת מקנה למפרע. ולפי"ז יש לבאר שיטת הרמב"ם שפסק דאבידה האבודה ממנו ומכל אדם מותרת משום יאוש, די"ל דבאבודה ממנו ומכל אדם איכא אומדנא דמוכח אלימתא שהיו הבעלים מתייאשים והאומדנא דמוכח מחיל היאוש ודעת מקנה למפרע. ולפי"ז י"ל דלהרמב"ם לא בעי מינוי שליחות בתרומה באומר לו כלך אצל יפות דמחמת המצוה יש אומדנא דמוכח דרוצה שיתרום.³¹
גמ'. ת"ש עודהו הטל עליהן ושמח הרי זה בכי יותן נגבו אע"פ ששמח אינן בכי יותן וכו' כי יותן דומיא דכי יתן מה יתן לדעת אף כי יותן נמי לדעת.
יל"ע בביאור הגמ' דבשלמא אי נימא כפי הביאור הפשוט במחלוקת בין אביי לרבא - דלכו"ע יאוש מהוה המתיר ומפקיע דממון הבעלים, ונחלקו אביי ורבא אי חל היאוש למפרע להפקיע ממון הבעלים, אזי ניחא הדמיון בגמ' דלא אמרינן דמדאגלאי מילתא השתה דניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה וקשיא לרבא. אולם לפימש"נ (לעיל בד"ה איתמר יאוש שלא מדעת וכו') דיתכן לפרש דאביי ורבא נחלקו בגדר המתיר דממון הבעלים - האם עצם שם אבוד מהוה המתיר (סברת רבא ומשו"ה מועיל יאוש שלא מדעת לחול למפרע להשלים ולגמור השם אבוד בחפצא), או דמעשה היאוש מהוה המתיר (סברת אביי - ומשו"ה ס"ל דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש דלא חל דעת מקנה והפקעת הבעלות למפרע), א"כ צ"ע מהי קושיית הגמ', דמהו הדמיון בין דין הכשר פירות לקבלת טומאה למחלוקת אביי ורבא ביאוש שלא מדעת.
ונראה דהכשר מים אינו דין בעלמא בקבלת טומאה אלא דהכשר מים גומר את השם אוכל שבפרי ולכן הוכשר הפרי ע"י מים לקבל טומאה. ולפי הס"ד יש דין דאי אפשר שיחול הכשר המים בעל כרחם של הבעלים, ולפיכך צריך רצון הבעלים שלא לעכב את גמר חלות שם אוכל בפרי. וא"כ שוה דין זה ליאוש באבידה אליבא דרבא, דא"א לקחת את האבידה בעל כרחו של הבעלים ובעינן יאוש לגמור חלות שם אבידה גמורה בחפצא. ואי ישל"מ הוי יאוש ה"נ צ"ל הדין לענין חלות שם פרי ע"י נתינת המים לרצונו דיועיל למפרע, מדאינו בעל כרחו ואינו מעכב את חלות שם אוכל שבפרי, כמו באבידה.
והגמ' דוחה דיש דין כי יותן דומיא דכי יתן, מה יתן לדעת אף כי יותן לדעת. ובביאור דין זה נראה דבעינן דעת ליחשב כאילו הוא נתן המשקה על הפירות להכשירן לקבל טומאה, ומשו"ה בעינן כי יותן דומיא דכי יתן דאי יש רצון בעלים הו"ל כאילו הוא נתן בעצמו המשקה על הפירות. ובכי האי גוונא הדעת חלה כדעת חיובית שמצטרפת למעשה הנתינה ולכן מודה רבא דלא מהניא הדעת למפרע, אלא רק כשהמים עליו. משא"כ ביאוש - דלפי רבא אין היאוש מהוה עצם המתיר דממון הבעלים - דעצם המתיר חל ע"י חלות שם אבידה בחפצא, והיאוש אינו חל אלא כדי להשלים את חלות שם אבוד בחפצא, ומשו"ה ס"ל לרבא דחל היאוש למפרע.
ועיין ברמב"ם (פי"ב מהל' טומאת אוכלין ה"ב) שפסק וז"ל כל משקה שנפל על האוכל בתחלה ברצון בעלים אע"פ שאין סופו ברצון וכו' הכשיר עכ"ל. והראב"ד השיג עליו וז"ל א"א לא תימא שנפל על האוכל בתחלה ברצון אלא שאם רצה בו תחלה לשום דבר תלוש אע"פ שנפל על האוכל שלא לרצון ואין בו רצון לא בתחלה ולא בסוף הרי הוא מכשיר עכ"ל. ונראה דהרמב"ם סובר דרצון הבעלים אינו דין רצון בעד חלות ההכשר, אלא רצון על הנתינה דחשיב כאילו הוא בעצמו נתן, ולכן סד"א דאם הפירות עדיין רטובים והוא אינו רוצה לבסוף אזי פקע הצירוף לנתינת המים, קמ"ל דהצירוף לנתינה לא פקע. ומבואר דהרצון מצרף את נתינת המים להבעלים.
²⁶ ועיין בס' רשימות שיעורים למס' ב"ק ח"ב עמ' תכ"ד.
²⁷ ביאור זה הוא כפי הביאור הג' שכתבנו לעיל בביאור המחלוקת בין אביי ורבא (עיין לעיל בשיעורים דף כא: בענין יאוש שלא מדעת אות א').
²⁸ ובביאור הס"ד דהגמ' י"ל דמאחר דטבל עומד להפרשה, דעצם החפצא של טבל טעון הפרשה א"כ קס"ד דלא בעינן הפרשה מדעת הבעלים בדעת מקנה אלא רק שלא תהיה ההפרשה בעל כרחם של הבעלים. ועוד י"ל דמכיון דיש לכהנים זכות בטבל לקבל את תרומתם קס"ד דלא בענין דעת מקנה של הבעלים להפריש תרומה אלא רק שלא יהיה ההפרשה בעל כרחם.
²⁹ ועיין ברמב"ם (פ"ג מהל' שלוחין ה"ח) דפסק בהרשאה דבטלה השליחות לגמרי, אולם י"ל דהתם חלה שליחות גמורה על מעשה התביעה בב"ד, ולא דמי לתרומה דחלה דין שליחות רק על החלות ולא על מעשה ההפרשה.
³⁰ ועיין בש"ך חו"מ סימן שנ"ח ס"ק א'.
³¹ אך צ"ע מ"ש דבתרומה בעינן דעת בעלים לבסוף ולא באתרוג הקהל. וי"ל דבתרומה אין האומדנא אלים כ"כ כמו באתרוג הקהל. אך א"כ צ"ע מ"ש תרומה מיאוש שלא מדעת דאין היאוש חל למפרע מחמת אומדנא דמוכח. וי"ל דבתרומה יש דעת בעלים, וכשיש אומדנא דמוכח יש לו לבעלים כח לקבוע את דעתו שתחול למפרע, דדעתו הויא דעת בעלים. משא"כ ביאוש שלא מדעת אין לו כח בעלים לקבוע חלות מחשבת היאוש שתחול למפרע, דיאוש אינה אלא דעת סילוק בעלמא ולא חלות דעת בעלים. וכ"ז באומדנא דמוכח בעלמא כשיש מיעוט נגד הרוב. אך באבודה ממנו ומכל אדם האומדנא דמוכח ודאית בלי מיעוט, ולכן מועלת גם בכוונת יאוש בעלמא, ואפילו בעל כרחו של הבעלים. משא"כ באומדנא דמוכח בעלמא דתלוי בדין כלך אצל יפות ובהסכמת הבעלים לבסוף שתחול למפרע. ובאתרוג הקהל יש אומדנא מוכח אלימתא ול"צ דעת לבסוף.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2016), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.