בבא מציעא כג ע"א

דף כג - א

משום דהכריכות מדרסא ונשחת הסימן.

ואילו אם נמצאו הכריכות ברשות היחיד, נוטל ומכריז - משום דלא מדרסא, וסומך בעליהן על הסימן שבהן.

והאלומות, בין שנמצאו ברשות הרבים, ובין שנמצאו ברשות היחיד - נוטל ומכריז. כיון דגביהן [כיון שהן גדולות וגבוהות] - לא מדרסא, ואף אם אבדו ברשות הרבים, נותר עליהן הסימן, ולא נשחת.

ורבא מתרץ לטעמיה, בסימן מקום:

כריכות ברשות הרבים הרי אלו שלו - משום דמינשתפא. משום שהן מתגלגלות ברגלי אדם ובהמה העוברים ברשות הרבים, ואינם נמצאים במקום שנפלו תחילה, ולכן אינו יכול להכריז מקום.

אבל אם נמצאו הכריכות ברשות היחיד - חייב להכריז, משום דברשות היחיד הכריכות לא מינשתפא, ויכול להכריז מקום.

והאלומות, בין ברשות הרבים ובין ברשות היחיד - נוטל ומכריז, כיון דיקירי [כיון שגדולות וכבדות הן] - לא מינשתפא ברגלי אדם ובהמה, ויכול להכריז מקום.

תא שמע ממה ששנינו במשנתנו: ככרות של נחתום - הרי אלו שלו, משום שאין בהם סימן.

משמע, הא ככרות של בעל הבית - חייב להכריז עליהן ^[66].

ועתה, ככרות של בעל הבית, מאי טעמא שחייב להכריז -

כיון דאית בהו סימן. ומהו סימנן? דמידע ידיע, רפתא דאיניש - איניש הוא [לחמו של האדם - הוא האדם. שכל בעל בית עושה את ככרותיו בצורה שונה, וניכר עליהן של מי הן].

ולא שנא אם נמצאו ברשות הרבים, ולא שנא נמצאו ברשות היחיד - נוטל ומכריז, ואף שברשות הרבים - עשויין להדרס.

אלמא: סימן העשוי לידרס - הוי סימן! תיובתא דרבה! ^[67]

אמר לך רבה: אכן סימן העשוי לידרס - לא הוי סימן.

והתם, בככרות, היינו טעמא שצריך להכריז אף אם נמצאו ברשות הרבים, משום שככרות אינן עשויין להדרס אף כשהן ברשות הרבים, משום דאין מעבירין ^[68] על האוכלין ^[69]. שהמוצא אוכלין בדרכו, אינו רשאי לעבור עליהן ולהניחן שם, אלא צריך להגביהן מן הדרך. לכן ודאי לא נדרסו, שהרי המוצאן ראשון - הגביהן!

ותמהינן: והא איכא נכרים שאינם מקפידים על דבר זה, ועשויין הככרות להדרס ברגליהן לפני שעבר שם ישראל!

אף נכרים אינם דורסין על האוכלין, משום שהם חיישי לכשפים, שסבורים שהונחו שם מחמת כשפים, להכשיל את הדורסין עליהם. ולכן, אף שאינם מגביהין את האוכלין, מכל מקום אינם דורסין עליהם, אלא מניחים אותם במקומם.

ותמהינן: והאיכא בהמה וכלבים, שדורסין על האוכלין! ^[70]

ואמרינן: במשנתנו מדובר באתרא [במקום] דלא שכיחי בהמה וכלבים.

לימא מחלוקת רבה ורבא - כמחלוקת תנאי היא:

ששנינו במשנתנו: רבי יהודה אומר: כל דבר שיש בו שינוי - חייב להכריז.

כיצד?

מצא עיגול ובתוכו חרס, ככר ובתוכו מעות.

מכלל דתנא קמא סבר, שאף בכהאי גוונא - הרי אלו שלו.

סברוה לומדי בית המדרש, דכולי עלמא, תנא קמא ורבי יהודה, סוברים שסימן הבא לפעמים מאיליו, כגון המקרים של משנתנו, חרס הנתון בעגול, ומעות הנתונות בככר, שפעמים שהם נופלין לעגול ולככר בלא משים, ולא שנתכוונו בעליהם להניחם שם - הוי סימן. משום שאנו אומרים שהבעלים נתנום שם לשם סימן, ולא נפל מאליו ^[71].

ועוד הניחו לומדי בית המדרש, שכולי עלמא סוברים שמעבירין על האוכלין. ואם כן, הרי זה סימן העשוי לידרס.

מאי לאו - בסימן העשוי לידרס, אי הוי סימן או לא - קא מיפלגי.

מר, תנא קמא, סבר, שסימן העשוי לידרס לא הוי סימן. ולכן, אם מצא עגול ובתוכו חרס, ככר ובתוכו מעות - אין זה סימן.

ומר, רבי יהודה, סבר: סימן העשוי לידרס - הוי סימן, ולכן חייב להכריז!

אמר רב זביד משמיה דרבא: אי סלקא דעתך דקא סבר תנא קמא סימן העשוי לידרס - לא הוי סימן, ומעבירין על האוכלין, אם כן, כשמצא ככרות של בעל הבית ברשות הרבים - אמאי מכריז עליהם? אמנם יש בהם סימן, אבל הרי זהו סימן העשוי לידרס!? ^[72]

אלא אמר רב זביד משמיה דרבא: דכולי עלמא סברי, שסימן העשוי לידרס - הוי סימן, וכולי עלמא סברי שמעבירין על האוכלין ^[73]. ולכן אם מצא ככרות של בעל הבית ברשות הרבים, אף שעשויין לידרס שם, שהרי מעבירין על האוכלין, מכל מקום - חייב להכריז, כיון שסימן העשוי לידרס - הוי סימן.

והכא - בסימן הבא מאיליו קא מיפלגי, אם הוא נחשב סימן - או לא.

דתנא קמא סבר: סימן הבא מאיליו - לא הוי סימן, ולכן הרי אלו שלו.

ורבי יהודה סבר: סימן הבא מאליו - הוי סימן, ולכן חייב להכריז.

ורבה אמר לך: דכולי עלמא סוברים שסימן העשוי לידרס - לא הוי סימן, וכן כולי עלמא סוברים שאין מעבירין על האוכלין. ולכן, המוצא ככרות של בעל הבית ברשות הרבים - חייב להכריז, שהרי אינן עשויין להדרס, כיון שאין מעבירין על האוכלין.

והכא, בסימן הבא מאיליו קמיפלגי, אם סימן הוא - או לא.

תנא קמא סבר: לא הוי סימן, ולכן הרי אלו שלו.

ורבי יהודה סבר: הוי סימן, ולכן חייב להכריז.

איכא דאמרי, שמאמר הגמרא: "לימא כתנאי", נאמר לגבי "אין מעבירין על האוכלין": סברוה לומדי בית המדרש, דכולי עלמא, בין תנא קמא ובין רבי יהודה, סוברים שסימן הבא מאיליו הוי סימן, וכן כולי עלמא סוברים שסימן העשוי לידרס - לא הוי סימן.

מאי לאו - במעבירין על האוכלין קא מיפלגי תנא קמא ורבי יהודה. דמר, תנא קמא, סבר: מעבירין על האוכלין, ולכן, כיון שסימן העשוי לידרס הוא, לא הוי סימן, והרי אלו שלו.

ומר, רבי יהודה, סבר: אין מעבירין על האוכלין, ואין זה סימן העשוי לידרס, ולכן חייב להכריז!

אמר רב זביד משמיה דרבא: אי סלקא דעתך שסבר תנא קמא שסימן העשוי לידרס לא הוי סימן, ומעבירין על האוכלין, ולכן הרי אלו שלו, אם כן, כשמצא ככרות של בעל הבית ברשות הרבים - אמאי מכריז? הרי הסימן שבהן עשוי לידרס, ולא הוי סימן!

אלא אמר רב זביד משמיה דרבא: דכולי עלמא סברי: סימן העשוי לידרס - הוי סימן, וכן כולי עלמא סברי שמעבירין על האוכלין. והכא - בסימן הבא מאיליו קא מיפלגי.

דתנא קמא סבר: סימן הבא מאיליו - לא הוי סימן.

ורבי יהודה סבר: הוי סימן.

ורבה אמר לך: דכולי עלמא סברי שסימן העשוי לידרס - לא הוי סימן, וכן כולי עלמא סוברים שאין מעבירין על האוכלין.

והכא - בסימן הבא מאיליו קא מיפלגי.

תנא קמא סבר: סימן הבא מאיליו - לא הוי סימן.

ורבי יהודה סבר: הוי סימן ^[74].

אמר רב זביד משמיה דרבא: כך הוא כללא דאבידתא ^[75]: כיון ששמענוהו לבעל האבידה דאמר: "ווי לה לחסרון כיס" [חבל על ההפסד שנגרם לי] - סימן הוא שמיאש ליה מינה [נתייאש ממנה] ^[76], אף שלא אמר כן בפירוש.

ואמר רב זביד משמיה דרבא: הלכתא, אם מצא כריכות ברשות הרבים - הרי אלו שלו, משום שברשות הרבים מקום אינו סימן, הואיל ומנשתפא ברגלי אדם ובהמה.

ואילו כשמצא כריכות ברשות היחיד, אזי הדין הוא כך:

אי נמצאו בצורה כזו שניכר שאבדו דרך נפילה, ולא הונחו שם מדעת - הרי אלו שלו. משום שאין יכול להכריז מקום, שהרי הבעלים אינם יודעין היכן נפלה מהם האבידה.

אבל אי נמצאו דרך הנחה [שניכר שהניחם בעליהם שם, ולא נפלו מהם] - נוטל את הככרות, ומכריז מקום. שאם יניחם וילך, עלול לבוא נכרי וליטלם.

וזה וזה, כריכות ברשות הרבים, וברשות היחיד בדרך נפילה, שפסקנו שהרי אלו שלו - היינו בדבר שאין בו סימן.

אבל בדבר שיש בו סימן, לא שנא נמצא ברשות הרבים, ולא שנא נמצא ברשות היחיד, בין דרך נפילה, ובין דרך הנחה - חייב להכריז [והיינו לטעמו של רבא, שסובר שסימן העשוי לידרס - הוי סימן.

ולכן, אף אם נמצא ברשות הרבים - חייב להכריז].

פי' כיון דיקירי לא מינשתפי כיון שהן כבדים אינן מתגלגלין ברגלי בני אדם ת"ש ככרות של נחתום שלו של בעל הבית נוטל ומכריז והנה ככרות של בעל הבית אע"פ שידועין הן ריפתא דכל חד וחד כיון שאם ידרסו מתפתחין ואין ניכרין למי הן למה מכריזין תיובתא לרבה דאמר לא הוי סימן. ופריק רבה שאני ככרות דלא מדרסי כלל דאין מעבירין על האוכלין ומתני' באתרא דלית ביה לא בהמה ולא אפי' כלבים.

פי' סימן הבא מאליו כגון מעות שנפלו בעיסה ונאפו בתוך הככר וכיוצא בהן.

אמר רב זביד כללא דאבידתא כיון דאמר ווי ליה לחסרון כיס מיאש מינה.

אמר רב זביד משמיה דרבא הלכתא כריכות ברשות הרבים הרי אלו שלו ברשות היחיד אי דרך נפילה מצאן הרי אלו שלו אי דרך הנחה נוטל ומכריז וזה וזה בדבר שאין בו סימן [אבל ביש בו סימן] לא שנא רשות.

תנן ככרות של נחתום הרי אלו שלו הא של בע"ה חייב להכריז. אי קשיא וליקשי מסיפא דקתני בהדיא של בעל הבית חייב להכריז אומר רש"י איידי דנקט לאותבי מרישא כריכות ברשות הרבים נקט נמי לאותובי לרבא מדוקיא דרישא ואיכא למימר אי מסיפא הוה אמינא ארשות היחיד קיא ומיהו אשכחן בעלמא כהאי גונא חדא במסכת שבת פרק במה אשה ובפרק הקורא את המגלה לעז יונית לכל כשר והא קתני יונית ליונים אין לכ"ע לא ורישא קתני בהדיא יונית לא יצא וזו גדולה מהם ואחרת בבתרא פ' לא יחפור הקונה שני אילנות מביא ואינו קורא הא ג' מביא וקורא ואע"ג דקתני לה בסיפא בהדיא ג' מביא וקורא דייק לה מרישא והתם לא הוה מצטריך לאתויי רישא כלל:

התם היינו טעמא משום דאין מעבירין על האוכלין. יש מפרשים אסור לעבור ולדרוס עליה. ואינו מחוור, דהא דאין עוברין על האוכלין הוה ליה למימר. ועוד דאמר בערובין (סד, ב) גבי רבן גמליאל שמצא גלוסקין בדרך, וראה נכרי בא כנגדו, אמר ליה מגבאי טול גלוסקין הללו, ואמרינן שמע מינה דאין מעבירין על האוכלין ואם אין דורסין עליהם קאמר, למה ליה לרבן גמליאל [למימר טול גלוסקא], לא ידרוס עליהם ויניח, אלא פירוש אין מעבירין על האוכלים כמו אין מעבירין על המצות, כלומר אין עוברין מעליהם עד שיסלקם.

הא דאקשינן לרבה: והא איכא נכרים והא איכא בהמה וכלבים. תמיה לי, אם אתה חושש למעוטא דנכרים וכלבים, אפילו לרבא נמי קשיא, דהא משום יאוש בעלים נגעו בה, ואם כן אפילו לרבא אמאי נוטל ומכריז, ואי אפשר לפרש דלכולי עלמא מקשה, ופרקינן לכולהו דוקא באתרא דלא שכיחי בהמה וכלבים, ובככרות דוקא משום דנכרים חיישי(נן) לכשפים, דאם כן בכל שאר אבדה באתרא דשכיחי נכרים הרי אלו שלו, ואפילו ברוב ישראל ואפילו מצא שלא בסרטיא ופלטיא גדולה ואפילו לרבנן נמי (עי' לקמן בבא מציעא כד, א). ומתוך הדחק יש לי לומר, דלמציאה בתר רבים שדינן לה, אבל לדריסה אפילו למעוט או לבהמה וכלבים חוששין, דהרבה עוברים ודורסים שלא בהשגחה, והילכך לרבה בלחוד הוא דקשיא, אבל לרבא ניחא. ומיהו אכתי קשה לי לפי גרסא דהלכות גדולות דגרסי לעיל (בבא מציעא כב, ב) גבי תמרי דזיקא הואיל ואיכא בהמה וכלבים דאכלי להו יאושי מיאש מינייהו, דאלמא כל היכא דאיכא בהמה וכלבים בעלים מתיאשים, אם כן ככרות אפילו לרבא קשיא, ולדידיה נמי על כרחין באתרא דלא שכיחי בהמה וכלבים מוקמינן ליה. ואיכא למימר לפירוש אותה גרסא, דקושיא דבהמה וכלבים אכולהו פרכינן לה, וטעמא, דבהמה וכלבים אף על פי שהם מעוט מפני שהם תדיר מחפשין אחר האוכל, ואי איכא, אינהו משכחי ליה ובעלים חוששין ומתיאשים, כך נראה לי.

הא דפריק רב זביד משמיה דרבא דכולי עלמא סימן העשוי לידרס הוי [סימן] ומעבירין על האוכלים. לא אצטריך ליה השתא טעמא [ד]מעבירין על האוכלין, אלא משום דרבה לא סלקא ליה אלא דוקא בטעמא דאין מעבירין על האוכלין, נקט נמי ברבא מעבירין על האוכלין. ועוד משום דפרכי דרבא דפריך ליה לרבה מככרות של בעל הבית תליא הא, נקט ליה נמי הכא. ועוד, דכיון דלמאי דסברוה אוקמוה דלכולי עלמא מעבירין על האוכלין, כל מה דאפשר דלא ניפלוג עלייהו לא נפלוג, אבל רבה דלא אפשר ליה בלאו הכין, פליג ואמר דאין מעבירין, כך נראה לי.

כללא דאבדתא כל היכא דאמר ווי ליה לחסרוניה מיאש. בדבר שיש בו סימן, אבל בדבר שאין בו סימן לא בעי עד דאמר, אלא כיון דמשמש ולא [מצא] הוי יאוש.

אבל בדבר שיש בו סימן בין דרך נפילה בין דרך הנחה בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד חייב להכריז. והכי קיימא לן ודלא כרבה דאמר סימן העשוי לידרס לא הוי סימן.

ככרות של בעל הבית יתבאר במשנה שהוא חייב להכריז שהרי יש בהם סימן ואע"פ שעשוי לידרס כבר ביארנו שסימן העשוי לידרס סימן הוא:

כבר ידעת שהרבה חששו חכמים לבזוי אוכלין כמו שכתבנו במסכת ברכות ומעין זה מה שאמרו אין מעבירין על האוכלין ודבר זה יש שפרשו בו שאין מפסיעין עליהם וכל שכן שאין דורסין עליהם ויש שפרשו בו שהמוצאן אינו רשאי לעבור מעליהם ולהניחם אלא שמסלקין אותם משם מלשון אין מעבירין על המצות ואין סוגיא זו מוכחת כן ר"ל מה שהקשו והא איכא גוים וכן מה שתירץ וכן מה שהקשה הא איכא בהמה וכלבים וכו' כלם מתפרשים יותר יפה לפירוש ראשון ומה שאמרו בערובין ברבן גמליאל שמצא גלוסקין בדרך וראה גוי בא כנגדו ואמר לו טול גלוסקין הללו ואמרו עליה שמע מינה אין מעבירין על האוכלין פירושו לדעתנו כדי שלא יבא אחר וידרוס:

כל שיש בה סימן למדת מדברינו שחייב להכריז על כל פנים בין דרך נפילה בין דרך הנחה בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד שזה בחזקת שלא נתיאש הוא הא אם נודע שנתיאש בשעת מציאה כגון ששמעוהו אומר אוי לו לחסרונו וכיוצא בזה זכה:

גוים חיישי' לכשפים אי הוה בעי הוה מתרץ באתרא דלא שכיחי גוים כדמתרץ גבי בהמה וכלבים והכי איבעי לן לאוקמי ברוב ישראל. דאי ברוב גוים אע"ג דאית בהו סימן מתייאש אלא תירץ דחיישי' לכשפים ומתוקמא אפי' ברוב גוים דכיון דחיישי' לכשפים לא שקלי להו ולא דרסי עלייהו:

אמר רב זביד משמא דרבא הילכתא כו' קשיא לי שלא ימצא כזה בתלמוד שיפסוק האמורא הלכה כדבריו. ונראה לי דה"ג אמר רב זביד בלחוד או אמר רב זביד משמא דרב פפא:

הא של בעל הבית חייב להכריז. אי קשיא וליקשי מסיפא וכו' ואומר רש"י איידי דנקט וכו'. ואיכא למימר אי מסיפא הוה אמינא ארשות היחיד קאי. ומיהו אשכחן בעלמא כהאי גוונא חדא במסכת שבת פרק במה אשה ובפרק הקורא את המגילה לעז יונית לכל כשר והא קתני יונית ליונים אין לכולי עלמא לא ורישא קתני בהדיא יונית לא יצא וזו גדולה מהם ואחרת בבתרא בפרק לא יחפור הקונה שני אילנות מביא ואינו קורא הא שלשה מביא וקורא ואף על גב דקתני לה בסיפא בהדיא שלשה מביא וקורא דייק לה מרישא והתם לא הוה מצטריך לאתוי רישא כלל. הרמב"ן.

אין מעבירין על האוכלין. יש מפרשים אסור לעבור ולדרוס עליהן. ואינו מחוור חדא דאין עוברין על האוכלין הוה ליה למימר. ועוד דאמרינן בעירובין גבי רבן גמליאל שמצא גלוסקא וכו' ואמר ליה טול גלוסקא ואמרינן עלה שמע מינה אין מעבירין וכו' ואם אין דורסין עליהם קאמר למה ליה למימר טול גלוסקא יניחה במקומה ולא ידרסה. לכך הנכון כדפירש רש"י ומיהו הכא דאמרינן מעבירין על האוכלין פירושה שעוברין עליהם ודורסים אותם וכדמוכח שמעתין ואיידי דנקט אין מעבירין נקט נמי מעבירין ולא נקט עוברין. הריטב"א ז"ל.

והא איכא גוים וכו'. הא כתיבנא לעיל דיש מפרשים מילתיה דרבה דמשום הכי סבירא ליה דסימן העשוי לידרס לא הוי סימן משום דחיישינן שמא נשתנה הקשר או סימן אחר על ידי הדריסה לפיכך אין אנו סומכין עליו והקשו על פירוש זה דכשאנו רואין שלא נדרס מאי איכא למימר וגמרין לא נקט אלא סימן העשוי לידרס דמשמע אפילו שלא נדרס. ויש לומר דסבירא ליה לרבה דכיון דנפל במקום עשוי לידרס איתרע הסימן ויש לחוש דילמא נדרס ולא מנכר וכמי שאין בו סימן דמי. ולהאי שיטתא ניחא דפריך הכא לרבה ולא לרבא והכי פירושו והא איכא גוים דדרסי ולא איכפת להו ותקשי לרבה דסבירא ליה דכל דנפל במקום העשוי לידרס דאיתרע סימנה ויש לחוש אפילו לחששא רחוקה ואף על גב דלא נדרס חיישינן דילמא נדרס ולא מנכר ואם בא זה ונתן סימן בהאי סימנא ממש לא סמכינן עליה דחיישינן שמא נדרס ונשתנה ואין זה חפץ של זה אלא של אחרים והילכך מעתה תקשי לרבה דהא עשוי לידרס על ידי גוים אבל לרבא ניחא.
ומיהו הרמב"ן דחה פירוש זה בשתי ידים שזו חששא רחוקה עד מאד שישוב על ידי הדריסה סימנו של זה כסימנו של זה וכדכתיבנא לעיל וכל שכן היכא דאנו רואים דלא נדרס כלל היכי ניחוש שמא נדרס ונשתנה הא ודאי חששא רחוקה טובא היא זאת וחס ליה לרבה דיסבור כן אלא ודאי משום יאוש בעלים נגעו בה וכדפירש רש"י וכדכתיבנא לעיל וכן פירשו בתוספות. ואם תאמר ומאי פריך והאיכא גוים דאמאי חייש לגוים והלא ישראל העובר שם ורואהו חייב לסלקו משם קודם שיבא הגוי וידרוס עליהן כדמוכח בעירובין וכי תימא דחיישינן שמא לא יראהו ישראל העובר שם ויבא גוי וידרוס עליו אם כן בלא גוי נמי ניחוש לישראל שידרוס עליו כיון שאינו רואה וכי תימא דאכתי חייש לדריסת גוים קודם שיעבור שם ישראל אם כן לרבא נמי לפרוך והלא גוים שקלי ליה כיון דחיישת דקדמי גוים לישראל. ותירצו בתוספות דדריסה שכיח לפי שדורסין דרך הילוכן אבל נטילה לא שכיח אבל קשיא להו לתוספות דהיכי פריך דניחוש שידרסוהו גוים קודם שיבא שם שום ישראל ויפטר מהכרזה אדרבה ניחוש לרוב ישראל שרואין הככר ויגביהוהו וניחוש לחומרא לחייבו הכרזה. ותירצו בגליון תוספות דפריך לרבה דסבירא ליה סימן העשוי לידרס לא הוי סימן ואפילו מצאו קודם שנדרס מתיאש דחושב מסתמא נדרס אם כן גם מתיאש אולי נדרס על ידי גוים. ויש לי לפרש דלעולם לא חיישינן דקדמי גוים לישראל אלא דחיישינן שמא לא יראהו ישראל העובר שם ויבא גוי וידרוס עליו ולא תקשי אם כן בלא גוי נמי דאיברא דחיישינן שמא לא יסתכל הישראל לפום ריהטיה להסירו משם ויבא הגוי וידרוס עליו ומיהו לא חיישינן למיעוט הסתכלות כולי האי שידרוס עליו ממש ולהכי לא פרכינן אלא אי איכא גוים. אי נמי יש לפרש דפשיטא ליה דאיכא מיעוטא דישראל שאינן רואין וידרסו והכי פריך והאיכא גוים וסמוך מיעוטא דגוים למיעוטא דישראל דדרסו ולאו אדעתייהו והוה ליה פלגא ופלגא וכן כתבו המפרשים וכדבעינן למכתב בסייעתא דשמיא. כן נראה לי. בצלאל אשכנזי.

וזה לשון הרשב"א ז"ל: והאיכא גוים וכו'. תמיה לי אם אתה חושש למיעוטא דגוים וכלבים אפילו לרבא נמי קשיא דהא משום יאוש בעלים נגעו בה ואם כן אפילו לרבא אמאי נוטל ומכריז. ואי אפשר לפרש דלכולי עלמא מקשה ופרקינן לכולהו דוקא באתרא דלא שכיחי בהמה וכלבים ובככרות דוקא משום דגוים חיישי לכשפים דאם כן בכל שאר אבידה באתרא דשכיחי גוים הרי אלו שלו ואפילו ברוב ישראל ואפילו מצא שלא באסרטיא ופלטיא גדולה ואפילו לרבנן נמי. ומתוך הדחק יש לי לומר דלמציאה בתר רבים שדינן לה אבל לדריסה אפילו למיעוט או לבהמה וכלבים חוששים דהרבה עוברין ודורסין שלא בהשגחה והילכך לרבה בלחוד הוא דקשיא ליה אבל לרבא ניחא. ומיהו אכתי קשיא לי לפי גירסת ההלכות דגרסי לעיל גבי תמרי דזיקא הואיל ואיכא בהמה וכלבים דאכלי להו מייאש מינייהו דאלמא כל היכא דאיכא בהמה וכלבים בעלים מתייאשים מהם אם כן ככרות אפילו לרבא קשיא ולדידיה נמי על כרחך באתרא דלא שכיחי בהמה וכלבים מוקמינן לה. ואיכא למימר לפי אותה גירסא דקושיא דבהמה וכלבים אכולהו פרכינן לה וטעמא דבהמה וכלבים אף על פי שהן מיעוט מפני שהן תדיר מחפשין אחר האוכל ואי איכא אינהו משכחי ליה ובעלים חוששים ומייאשין כן נראה לי. עד כאן לשון הרשב"א.

וזה לשון הריטב"א: והא איכא גוים. פירוש שדורסין אותן אם כן הוה ליה סימן העשוי להדרס. וקשיא לי דכיון דגוים מיעוטא נינהו למיעוטא לא חיישינן ומשום הא לא מייאשי בעלים מסימן שלהם וכדאשכחן בעיר שרובה ישראל ומיעוט גוים דמשום מיעוט גוים לא מייאשי בעלים לומר דדילמא משכח לה גוי. ושקיל לה ויש לומר דדריסה דהויא ממילא כיון דאזלי גוים התם ודרסי לפי תומם כך הוא מיעוט כרוב דאף על גב דישראלים לא דרסי גוים דרסי אבל לענין נפילת אבידה או מציאתה לעולם יש לנו לומר דמרובא נפל או דרובא משכחי לה כן נראה לי. ורבותי תירצו דהכא הא איכא מיעוט ישראל שמעבירין על האוכלין לפי תומם וסמוך מיעוטא דישראל למיעוטא דגוים או דבהמה וכלבים והוה ליה כפלגא ופלגא וגם זה נכון. עד כאן.
וזה לשון הר"ן: ואם תאמר ואי אמרינן דמשום מיעוטא דגוים דדרסי עלייהו מייאש מרייהו מינייהו אם כן מצא אבידה בעיר שרובה ישראל אמאי חייב להכריז נימא דמרא אייאש מינה מימר אמר אתא גוי ושקיל ליה. ויש לומר דבעלמא ודאי לא חיישינן למיעוטא דגוים אבל הכא משום הכי חיישינן להו משום דאיכא מיעוטא דישראל דדרסי ולאו אדעתייהו וסמוך מיעוטא דגוים להאי מיעוטא והוה ליא פלגא ופלגא. עד כאן.

באתרא דלא שכיחי בהמה וכלבים. ואף על גב דאמרינן לעיל גבי תמרי דזיקא כיון דאיכא שקצים ורמשים ויש גורסים שם והאיכא בהמה לכלבים אין כל המקומות שוין וכדאמרינן הכא באתרא דלא שכיחי בהמה וכלבים הא סתם המקומות משכח שכיחי. הריטב"א.

והאיכא בהמה וכלבים וכו'. פירוש שעוברים עליהם ומשחיתים הסימן וקשה לרבה אבל לומר שמתייאש שמא יאכלום בהמה וכלבים וקשיא לכולהו לא קאמר דודאי שכיחי טפי אינשי דנטלי להו מבהמה וכלבים שיאכלום ובני אדם הרואים אותם יטלום מהם אבל לחשש השחתת סימן די בכל דהו. זה נראה לי לפרש לפי פשט הגמרא דמשמע דלא מקשי אלא לרבה ובאמת הדרן קושיין לדוכתיה וצ"ע.

לימא כתנאי רבי יהודה אומר וכו'. האי לישנא לא דייק שפיר דלא שייך למימר לימא כתנאי אלא אמימרא דאמוראי אבל היכא דפליגי אמוראי לא שייך למימר אלא לימא פליגי בפלוגתא דתנאי הילכך איכא לפרושי דאכל חדא מאמוראי קאמר לימא כתנאי דרבא דאמר סימן העשוי לידרס לא הוי סימן היינו כתנאי ורבי יהודה פליג עליה ורבא דאמר הוי סימן הויא נמי כתנאי ותנא קמא דרבי יהודה פליג עליה. וליתא להאי פירושא כלל דבשלמא עליה דרבה פריך שפיר דהא ודאי לא אתיא כרבי יהודה דרבי יהודה אפילו בסימן הבא מאליו קאמר דהעשוי לידרס הוי סימן אבל לרבא לא קשיא כלל דאיכא למימר דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי יהודה אלא בסימן הבא מאליו דכמו שנפל מאליו כך נופל ממנו בדריסה כל דהו אבל סימן העשוי בידים אינו נשחת בדריסה ובעלים נמי לא מייאש מיניה.
והנכון דהא דפריך לימא כתנאי לא קאי אכל חד באפי נפשיה אלא אפלוגתייהו בחדא מחתא קאי והכי קאמר לימא כתנאי פלוגתא דרבה ורבא ושפיר פריך אתרווייהו דכי היכי דרבה איירי בכל גוונא ואפילו בסימן הבא על ידי עצמו הכי נמי רבא מיירי בכל גוונא ואפילו בסימן הבא מאליו זהו שכתב רש"י לימא כתנאי פלוגתא דרבה ורבא ודוו"ק. כן נראה לי. בצלאל אשכנזי.

סברוה דכולי עלמא סימן הבא מאליו הוי סימן וכו'. פירוש ומאי כל דבר שיש בו סימן כלומר שראוי לישחת ולהשתנות על ידי הדריסה דכמו שנופל בו בלא השגחה כך נופל ממנו במעט דריסה ואף על גב דלא פליגי בנתינה דכולי עלמא מודו דאמרינן שנתנוהו בעלים שם או ידעו בו ונותנים אל לבם גם לזאת ולא מייאשי מכל מקום להיותם בלתי קבועים כל כך וראויות להשחת במעט סיבה ודריסה פליגי. זה נראה לי לפרש על ידי הדחק לפום מאי דקאמר דסברוה. ואהדר ליה אי סלקא דעתך דתנא קמא וכו' פירוש דכיון דילפת מינה לכל סימן העשוי לידרס בין קבוע בין אינו קבוע משמע דסבירי להו לרבנן בכל סימן עשוי לידרס אמרינן דלא הוי סימן ורבי יהודה לרבותא נקט כל שיש בו שינוי לומר דכל סימן אפילו הגרוע שבהם ואפילו עשוי להדרס הוי סימן ומחלוקתן רחב לתנא קמא ככרות של בעל הבית נמי ולא ראה רב זביד לחלק בסימן העאוי להדרס בין סימן לסימן ולהכי אהדר דכולי עלמא סימן העשוי להדרס הוי סימן ומעבירין על האוכלין פירוש ולא איכפת לן אם מעבירין והיינו משום דקסבר דבכל דבר פליגי בין באוכלין בין בדבר אחר כמו שאמר רבי יהודה סתם כל דבר שיש בו שינוי ואם המשל היה באוכלין לא איכפת לן. אי נמי אפשר דסבירא ליה דמעבירין על האוכלין ולהכי לא אוקי פלוגתייהו בהכי אבל רבא סבר דאין מעבירין ובאוכלין דוקא פליגי וכל דבר דקאמר רבי יהודה לאו דוקא ולהכי קאמר כיצד והכי קאמר כל דבר אוכלין שיש בו סימן ואף העשוי לישחת על ידי דריסה חייב להכריז דברור לו שלא ידרס דאין מעבירין. שיטה.
סברוה דכולי עלמא סימן הבא מאליו הוי סימן ומעבירין על האוכלין מאי לאו בסימן העשוי לידרס קמיפלגי פירוש ולא פליגי אלא ברשות הרבים ואף על גב דכולה מתניתין בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד בר מכריכות הך דרבי יהודה נמי בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד היא אלא דמאי דדייקינן מכלל דתנא קמא סבר הרי אלו שלו לאו הכרחא דפליג עליה דרבי יהודה בכל ענין אלא ברשות הרבים לחוד וכי מוקמינן בסמוך פלוגתייהו בסימן הבא מאליה פליגי בכל ענין בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד. הריצב"ש.

אמר רב זביד משמיה דרבא אי סלקא דעתך דקסבר תנא קמא וכו'. ואיכא למידק דשפיר פריך רב זביד ולעיל מיהו נמי פרכינן עליה דרבא מהא דככרות של בעל הבית ולא שני לה אלא משום דאין מעבירין על האוכלין אבל פשיטא דליכא למימר דסבירא ליה לתנא קמא סימן העשוי לידרס לא הוי סימן ומעבירין על האוכלין. ודע דרש"י כתב וזה לשונו: הוי סימן דאמרינן לשם סימן נתנו שם ולא נפל מאליו ודבר שיש בו סימן הוא ואפילו הכי פליגי רבנן ואמרי הרי הוא שלו משום דקסברי מעבירין וכו' ורבי יהודה סבר הוי סימן ואף על פי שזה עשוי לידרס נמי הוי סימן. עד כאן. פירוש לפירושו אף על גב דבגמרא נקט מר סבר לא הוי סימן ומר סבר הוי סימן ומשמע דרבי יהודה אתא לפלוגי עלייהו דרבנן ליתא דאם כן קשיא דכיון דרבי יהודה אתא לפלוגי עלייהו דרבנן הוה ליה לפרושי להדיא רבי יהודה במאי פליג עלייהו דרבנן ולימא הכי רבי יהודה אומר כל דבר שיש בו שינוי חייב להכריז ואפילו ברשות הרבים כיצד וכו' לכך פירש רש"י דרבי יהודה אמר סברתו בלי שום חולק ולהכי סתים למילתיה דמיירי בכל ענין בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים ושוב רבנן פליגי עליה ברשות הרבים. מעתה יש לי לומר דמאן דסבר דפליגי בסימן העשוי לידרס הכי פריש למתניתין ככרות של נחתום לכולי עלמא הרי אלו שלו וככרות של בעל הבית מתלוקת דרבי יהודה אומר כל שיש בו שינוי וכו' ולדידיה ככרות של בעל הבית חייב להכריז והא דקתני בסיפא ככרות של בעל הבית חייב להכריז היינו לדברי רבי יהודה וכיוצא בזה מצינו בכמה דוכתי בתלמודא דמפרשינן משניות וברייתות בכהאי גוונא.
וניחא קצת השתא דלעיל כי פרכינן לרבה מככרות דייקינן לה מרישא ולא מותבינן ליה ממאי דקתני בסיפא להדיא משום דסיפא הוי מצינן למימר דאתיא כרבי יהודה ומיהו לבתר דמפרשינן דלא פליגי רבי יהודה וחכמים בסימן העשוי לידרס נצטרך לתירוצא דרש"י דלעיל כן נראה לי. בצלאל אשכנזי.
הא דפריך רב זביד משמיה דרבא לכולי עלמא סימן העשוי לידרס הוי סימן ומעבירין על האוכלין לא איצטריך ליה השתא טעמא דמעבירין על האוכלין אלא משום דרבא לא סלקא ליה אלא דוקא בטעמא דאין מעבירין נקט נמי כרבא מעבירין. ועוד משום דפירכיה דרבא דפריך ליה לרבה מככרות של בעל הבית תליא בהא נקט ליה נמי הכא. ועוד דכיון דלמאי דסברו אוקימו דלכולי עלמא מעבירין כל מאי דאפשר דלא נפלוג עלייהו לא נפלוג אבל רבה דלא אפשר ליה בלאו הכי פליג ואמר דאין מעבירין כן נראה לי. הרשב"א.
וזה לשון הריצב"ש: נראה לי דלא פליג רבא אמאי דקיימא לן אין מעבירין על האוכלין מההיא דרבן גמליאל דעירובין שאמר לגוי מבגאי טול גלוסקין הללו אלא הכא הכי קאמר ואפשר דמעבירין כלומר דמהכא לאו הכריח למימר אין מעבירין דבין מעבירין ובין אין מעבירין לא נפקא לן מידי דהא סימן העשוי לידרס הוי סימן אלא פלוגתייהו אם היה כאן סימן כלל כיון שהוא עשוי מאליו. עד כאן.

כללא דאבידתא כיון דאמר ווי ליה לחסרון כיס וכו'. פירוש בדבר שיש בו סימן אבל בדבר שאין בו סימן אף על גב דלא שמעינן דאיאש כיון דידיע דנפיל מיניה הוי יאוש כדמוכח סוגיין דלעיל. ולא דמי לגזילה דלא קני בה יאוש דהתם היינו טעמא משום דבאיסורא אתא לידיה אבל הכא בהיתרא אתא לידיה. הר"ן.

אבל בדבר שיש בו סימן בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד בין בדרך נפילה בין בדרך הנחה חייב להכריז. ואם תאמר ואי דרך הנחה הוא היאך יטול דהא קיימא לן דאפילו ספק הנוח לא יטול וכל שכן ודאי הנוח וכדתנן מצא כלי טמון באשפה לא יגע בו וכן קרדום בצד גדר. ויש אומרים דכי אמרינן ספק הנוח לא יטול בדבר שאין בו סימן אבל בדבר שיש בו סימן נוטל ומכריז וכדמוכחא שמעתין לקמן. אבל מקצת המפרשים פירשו דספק הנוח אפילו בדבר שיש בו סימן לא יטול וכדבעי למימר קמן ודהכא לא קשיא דכי אמרינן דספק הנוח או ודאי הנוח לא יטול כשהוא במקום המשתמר דאיכא למימר שהניחו שם להצניעו והיום או מחר יבואו בעלים ליטלו ואם הוא מקום המשתמר קצת ואינו משתמר לגמרי הוי ספק הנוח ואם הוא מקום המשתמר יפה הוה ליה ודאי הנוח אבל יש הנחה אחרת שאינה להצנעה כלל אלא שבא דרך שכחה כגון שעמד שם לעשות עסקיו והניח כליו סמוך לו ושכחם שם. וזה אנו דנין כשנמצאת האבידה במקום שאין משתמר כלל וזה דומה לנפילה אלא דבנפילה ליכא סימן מקום ולא סימן מנין במעות מפוזרין וכיוצא בו ובדרך הנחה יש סימן וזהו דרך הנחה האמור באן וכל מקום שהזכירו סימן מנין או סימן מקום אינן אלא כזה וזה יהיה לך אב לכל הפרק להבדיל בין הנחה זו ובין ספק הנוח ובין ודאי הנוח וזה דבר שנכשלו בו גדולים. דוק ותשכח. הריטב"א.

בגמ' ואמר רב זביד משמיה כו' כריכות ברה"ר הרי אלו שלו ברה"י אי דרך נפילה כו' וכתב הרא"ש ע"ז ואע"ג דאמר לקמן ספק הנוח לא יטול כו' ה"מ כו' כגון אחר הגפה כו' אבל במקום הפקר נוטל ומכריז עכ"ל לכאורה קושייתו אהא דדרך הנוח חייב להכריז כו' וא"א לומר כן דלא שייך לומר ספק הנוח לא יטול בכריכות דרך הנוח ברה"י כיון דהוי מקום סימן ועוד דרה"י לא הוי מקום הפקר אלא הוי משתמר קצת כמו אחר הגפה כו' כמ"ש הרא"ש גופיה בהדיא לקמן וע"כ נראה להגיה בסוף דבריו אבל במקום הפקר נוטל והוא שלו וקושייתו מעיקרא אכריכות ברה"ר אפי' בדרך הנחה הוא שלו והם בעצמם דברי התוספות בר"פ ע"ש. ודע דהך דספק הנוח לא יטול ליכא לאשכוחי לרבא אלא במקום המשתמר קצת ובגוזלות המדדין דלית בהו מקום סימן כמ"ש התוס' והרא"ש לקמן בפרקין והיינו טעמא דלא אמרינן ברה"ר ספק הנוח ואפילו ודאי הנוח לא יטול כיון דמקום הפקר הוא ובקעי בו רבים דלא ידעי כולם דספק הנוח לא יטול מייאשי בעלים ומש"ה מותר ליטול והוא שלו והם דברי הרא"ש לעיל במתני' משא"כ ברה"י ובכל מקום שמשתמר קצת דלא שכיחי בו רבים ולא מייאשי ודו"ק:

בגמרא אמר לך רבה התם היינו טעמא משום דאין מעבירין על האוכלין והאיכא כותים חיישי לכשפים כצ"ל:

בתוס' ד"ה אין מעבירין ובו' אין לפרש אין מעבירין דהיינו אין דורסין וכו' כצ"ל:

בא"ד והכא משמע דכותים דחיישי לכשפים כצ"ל:

ד"ה והאיכא כותים וכו' עד כדמוכח פרק לא יחפור גבי ניפול הנמצא אלא כל היכא דאפשר כצ"ל:

גמרא דאינש אינש הוא ולא שנא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה הוי סימן כו' לידרם ור' יהודה כו' הד"א:

תוס' בד"ה והא איכא כו' ניפול הנמצא אלא כל היכא כו' כצ"ל ונ"ב נ"ל:

גמרא [אלא אמר רב זביד כו' ] ומעבירין על האוכלין כו'. תנאים ולא נזכר כלל מזה (ז):

בתוס' בד"ה והאיכא עובדי כוכבים כו' דהא בציבורי מעות כו'. דהתם ודאי עובדי כוכבים שקלי ואינם מתיראין אף אם יראו הבעלים יאמרו שהוא שלהם משא"כ ככרות של בעה"ב שיש בו סימן בכל ככר:

גמרא דמינשתפא. ועפרש"י לכאורה לפירושו לעיל דהסימן הוא שיאמר האובד חפץ פלוני מאי הוה אם לא יכוון המוצא המכריז למקומו ממש וכפי שפי' התוס' לעיל לשיטתו הא דאמר האבדה כו' לא"כ א"ש הכא ג"כ:

בגמרא ורבא מתרץ לטעמיה במקום כריכות ברה"ר כו' דמינשתפא. אף לפרש"י דלעיל שפיר' אליבא דרבא שהמוצא מכריז במקום פלוני מצאתי והלה אומר שחפץ פלוני היה אפ"ה א"ש דכיון דמינשתף לא יוכל להכריז במקום פלוני מצאתי כדי שהאובד ישים לבו ע"י כך החפץ שנאבד ממנו דאדרבה אפשר שהאובד לא עבר מעולם בזה המקום שנמצא החפץ אלא הרוח גלגלו למרחוק ואם כן מתוך כך לא ישים אל לבו כלל כנ"ל:

בפרש"י הא של בע"ה כו' ואף על גב דבהדיא תנא לה כו' עכ"ל. ולולי פרש"י יותר נראה לומר משום דבסיפא איכא למידחי דברה"י דוקא איירי דומיא דכריכות דנקיט שם ברה"י ואף על גב דא"כ תיקשי אי ברה"י מאי איריא של בע"ה של נחתום נמי ס"ס ה"ל דיוקא וא"כ ניחא ליה להקשות מרישא דמשמע להדיא דארשות הרבים נמי קאי דהא קתני רה"ר בהדיא בבבא דכריכות וק"ל:

בתוספות בד"ה והא איכא וכו' וא"ת וליפרוך וכו' וי"ל דדריסה שכיח כו' עכ"ל. ויש לדקדק למה לא כתבו כן אמימרא דרבה גופא דקאמר סימן העשוי לידרס לא הוי סי' וע"כ הטעם משום דמייאש כיון דשכיחי אינשי טובא דדרסי קודם שיגביה המוצאה דאין לפרש שהמוצא גופא דורס עליה בתחלה שלא מדעת ומחמת דריסתו מרגיש בו ומגביהה דאם כן ברה"י נמי אמאי מכריז דהא עשוי לידרס אע"כ דדוקא ברה"ר עשוי לידרס כיון דרבים דרסי עליה וא"כ הוי להו לאקשויי אמאי אמרינן דמייאש מה"ט דשכיחי רבים דדרסי ולא אמרינן שיגביהם המוצאן וממילא לא אתיא לידי דריסה אלא ודאי דדריסה שכיח טפי מנטילה כמו שתירצו ועוד דהתם לא שייך תירוץ התוספות דנטילה לא שכיח שיראים שסוברים שלדעת הונחו שם וזה שייך דוקא בעכו"ם דבהכי איירי אבל לעיל במימרא דרבה דרוב הדורסים הם ישראל אם כן למה נתלי בדריסה טפי מנטילה דודאי יטלם המוצא ויכריז כיון דהכי קושטא דמילתא לדינא כדאמרינן בסמוך דבדבר שיש בו סימן נוטל ומכריז אפילו דרך הינוח ול"ל דלעיל בכריכות ודאי שכיח דריסה טפי מנטילה כיון דלא חשיבי כ"כ משא"כ בככרות של בע"ה דחשיבי טפי דקי"ל דאפילו באלף לא בטלי מפני חשיבותן ומש"ה קשיא להו אמאי לא תלינן בנטילה דא"כ תיקשי אגמ' מאי מקשה לרבה מככרות של בע"ה דלמא ככרות של בעה"ב לא הוי סימן העשוי לידרס מפני חשיבותן וכי קאמר רבה בע"כ במידי דלא חשיבי בענין שיש לתלות בדריסה טפי מנטילה אלא ודאי דליכא לאיפלוגי וא"כ הדרא קושיא לדוכתא ויש ליישב דסברת התוספות להיפך דגבי ישראל ודאי שכיח טפי דריסה מנטילה דמשום איסורא פרשי מליטלן ואי משום מצות השבת אבידה אפשר שאינה לפי כבודו לטפל בכריכות ברה"ר ועוד דאפשר שאין זו מצות השבת אבידה כיון דאיכא למיתלי בהינוח אבל הכא דמיירי מעכו"ם מקשו שפיר דודאי שקיל לה ודו"ק:

בא"ד אבל קשה דהיכי פריך כו' אדרבה ניחוש לרוב ישראל כו' ועוד דבעי למימר דאפילו ברוב עכו"ם כו' עכ"ל. ולכאורה יש ליישב דעיקר קושיית המקשה דאית לן למימר דודאי מייאש כיון דאיכא ספיקי טובא דנהי דאמרינן דאין מעבירין על האוכלים היינו משום דרוב בני אדם מרגישין ורואין האוכלים המונחים בדרך ומגביהים אותן אבל ודאי איכא מיעוטי דדרסי לפי תומם דרך הילוכן וא"כ איכא ספק מיעוט ישראל דדרסי ועוד דשמא ימצא אחד מהמיעוט עכו"ם ויטלו ואת"ל שירא העכו"ם ליטול שסובר שבע"ה רואהו כמ"ש התוספות אכתי איכא למיחש שמא ידרסוהו וא"כ כיון דאיכא כל הני ספיקי איכא למימר דודאי מייאש ולא דמי כלל אפילו לרוב עכו"ם דהתם ליכא אלא חדא ספיקא דשמא ימצא אחד מהרוב עכו"ם ויטול ואם כן כיון דאיכא מיעוט המצוי של ישראל אפשר דה"ל כמחצה על מחצה כיון דאפשר לתקן כן נ"ל ליישב קושית התוס' ובזה נתיישב ג"כ מה שהקשו התוס' בסמוך בד"ה והא איכא בהמה ע"ש ודו"ק:

בגמרא אלא אמר רב זביד כו' דכ"ע סברי סי' העשוי לידרס הוי סימן ומעבירין על האוכלים כו'. וקשה לאיזה צורך מסיים דכ"ע מעבירין על האוכלים דהוי דלא כהלכתא דהא אשכחן לר' גמליאל בפרק הדר דקאמר אין מעבירין ולא אשכחן מאן דפליג ובהאי ענינא הוי מצי למימר הכא דכ"ע אין מעבירין והכא בסימן העשוי מאליו קמיפלגי ויש ליישב דלפי סברת המקשה מהדר ליה משום דלמאי דבעי המקשה לאשכוחי פלוגתייהו בסי' העשוי לידרס ע"כ היה צריך לומר דכ"ע מעבירין דאוא"כ לא הוי סי' העשוי לידרס וא"כ מהדר ליה רב זביד משמיה דרבא דאפילו לפי סברתך את"ל דכ"ע מעבירין ס"ל אפ"ה איכא למימר דסברי סימן העשוי לידרס הוי סימן והכא בסי' הבא מאליו פליגי ולפמ"ש נתיישב פסק בעל מג"א בא"ח סי' קע"א שפסק דאין מעבירין על האוכלין אף ע"ג דבהאי דהכא קי"ל כרבא אלא ע"כ כדכתיבנא וק"ל:

גמ'. אלא אמר רב זביד משמיה דרבא דכולי עלמא סברי סימן העשוי לידרס הוי סימן ומעבירין על האוכלין והכא בסימן הבא מאליו קא מפליגי, דת"ק סבר לא הוי סימן ור"י סבר הוי סימן.
עיין ברמב"ם (פט"ו מהל' גזלה ואבדה הי"א) וז"ל מצא עיגול ובתוכו חרש, ככר ובתוכו מעות וכו' הואיל ויש בהן שינוי חייב להכריז, שלא עשאום בעליהן אלא לסימן עכ"ל. והטור כתב (חו"מ סימן רס"ב) שהרמב"ם פסק כשיטת ר' יהודה דחייב להכריז, דסובר דסימן הבא מאליו הוי סימן. אולם עיין ברא"ש (סימן א') שפסק כרבנן דאינו חייב להכריז משום דסימן הבא מאליו לא הוי סימן. והנה בסימן הבא מאליו יש ספק אם נחשב הדבר לסימן או לא - דשמא אין הבעלים יודעים שיש בחפץ סימן זה. ולפי"ז יל"ע בפסק הרא"ש שאם מצא ככר ובתוכו מעות אינו חייב להכריז, דקיי"ל סימן הבא מאליו לא הוי סימן, משום דבסימן הבא מאליו יש ספק אם הבעלים יודעים שיש בו סימן או לא, וא"כ החפץ מוטל בספק חיוב השבת אבידה, וקיי"ל לקולא. אמנם צ"ע בזה דהרי קיי"ל דבמחצה כנענים ומחצה ישראל - דג"כ יש ספק אם חל חיוב השבת אבידה - דחייב להכריז, וכן צ"ע לפי שיטת המ"מ (פט"ו מהל' גזו"א ה"א) דקיי"ל דספק יאוש שלא מדעת אסור, וצ"ע להרא"ש דמ"ש מסימן הבא מאליו דמותר למוצא. ונראה דהרא"ש סובר דבסימן הבא מאליו דהאבידה נודעה לבעלים אלא דיש ספק האם הסימן נודע לבעלים אזי האבידה מותרת למוצא, משום דהוי ודאי אבידה וספק יאוש. משא"כ בספק יאוש שלא מדעת דהוי ספק אבידה דדלמא לא נודע לבעלים שנאבדה כלל אזי האבידה אסורה למוצא. והביאור בזה הוא דבודאי אבידה וספק יאוש פקע חזקת מרא קמא ולכן האבידה מותרת למוצא מספק דהא הוא תופס בה. משא"כ היכא דיש ספק אם הבעלים יודעים שנאבדה להם האבידה דאזי עדיין חלה חזקת מרא קמא, ולכן האבידה אסורה מספק. אמנם יל"ע לפי"ז מדוע חייב להכריז במחצה ישראל ומחצה כנענים, דלכאורה התם נמי יש ספק אי חלה חזקת מרא קמא, דיתכן דהוי אבידת עכו"ם.⁴⁰
ונ"ל דהרא"ש סובר דחיוב מצות "השב תשיבם" היא להשיב את האבידה לבעלים שיכולים לזהות את החפץ עפ"י סימנים, אבל אם עצם יכולת הבעלים לזהות את החפץ היא מוטלת בספק, דשמא הסימן בא מאליו, אזי אין הבעלים מחייבים השבה, ודין זה הוא שיעור בחלות שם "בעלים" המחייבים השבה - דרק אם יש לחפץ בעלים שיכולים לזהות החפץ עפ"י סימנים הם בעלים המחייבים בהשבת אבידה. ויש להביא ראייה לזה דהראשונים הקשו מדוע אין מכריזין דבר שאין בו סימן, דנימא דיכריזו אף אבידה שאין בה סימן כדי שיבואו הבעלים ויביאו עדים שיעידו דהחפץ שלהם, וכן הקשו דהו"ל להכריז דילמא יבוא ת"ח ויכיר האבידה בטביעות עין. ויתכן לתרץ, דחיוב השבה והכרזה חל רק באופן שהבעלים יכולים לזהות את החפץ ע"י סימנים ולא ע"י עדים או ע"י נאמנות בטביעות עין, דחל חיוב השבה והכרזה רק באופן שיש אפשרות שהבעלים יבררו שהחפץ שלהם ע"י סימנים. ולפי"ז נראה ליישב שיטת הרא"ש דבסימן הבא מאליו יש ספק אם הבעלים יכולים לברר החפץ עפ"י סימנים מעצמם, והספק הוא בעצם המחייב דהשבת אבידה וקיי"ל לקולא דהאבידה מותרת למוצא. משא"כ כשמצא אבידה במחצה עכו"ם ומחצה ישראל, ובספק יאוש שלא מדעת קיי"ל לחומרא דהאבידה אסורה, משום דהתם אין הספק בעצם יכולת הבעלים לזהות את החפץ ובעצם המחייב דהשבת אבידה, אלא חל ספק האם חל חיוב השבה בכה"ג או לא, ובזה קיי"ל דספק אבידה אסורה. משא"כ כאן דהספק הוא בעצם המחייב דהשבה להבעלים, ובכה"ג קיי"ל לקולא. ויל"ע בזה.
תוס' ד"ה והא איכא נכרים. וז"ל ועוד דהוה ליה למימר דמנכרים נפל וניזיל בתר רובא אפילו לשמואל דאמר בממון אין הולכין אחר הרוב היכא דליכא חזקה מודה וכו' אבל כל היכא דאפשר לתקן להשיב ממון לבעלים ע"י הכרזה מתקנינן וא"כ מאי פריך הכא עכ"ל. ועיין בתוס' במס' ב"ב (דף כג: ד"ה חוץ) שהוסיפו דהכא ע"י הכרזה אפשר לברר אם של ישראל הוא ואין צריך לסמוך על הרוב ומשו"ה מדרבנן אין סומכים על הרוב וחייב להכריז. והנה ברוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן נחלקו הראשונים האם לכתחילה צריך לבדוק את השוחט האם בקי הוא בהלכות שחיטה או לא אלא דסמכינן על הרוב, דתוס' בחולין (ג ב ד"ה רוב) ס"ל דא"צ בדיקה לכתחילה, והרמב"ם (פ"ד מהל' שחיטה ה"ו) סובר דלכתחילה צריך לבודקו, והרמב"ן סובר דזה תלוי דאי הוי מיעוט המצוי אזי מבררין לכתחילה עד כדי שאפשר לברר, משא"כ במיעוט שאינו מצוי אינו צריך לברר. ולכאורה מחלוקת זו תלויה בגדר דין רוב דיש לחקור האם רוב מכריע את הספק, דהיינו שחל לידת הספק ואזלינן בתר הרוב להכריע את הספק מדין ניהוג, או"ד דרוב חל מדין בירור דהיינו שהרוב מפקיע ומונע את עצם לידת הספק - ומחמת הרוב ליכא שום ספק. ונראה דאי רוב חל רק מדין ניהוג והכרעה, י"ל דאזי אם יכול לברר ע"י אופן אחר ולא לסמוך על הרוב חייב לברר עד כדי שידו מגעת, משא"כ אם הרוב חל מדין בירור דמפקיע את לידת הספק תו א"צ לברר ע"י בירור אחר. ולפי הרמב"ן דין זה תלוי בגדר של המיעוט דאי הוי מיעוט שאינו מצוי אזי הרוב חל מדין בירור וא"צ בירור אחר. משא"כ במיעוט המצוי הרוב חל רק מדין הכרעה. ולפי התוס' בבא בתרא י"ל דמה"ת לא צריך להכריז, דמה"ת רוב מונע את לידת הספק, ורק מדרבנן הצריכו לברר. ויתכן שתוס' בסוגיין ס"ל כשיטת תוס' בבא בתרא דצריך להכריז מדרבנן, או"ד דס"ל דאף מה"ת צריך להכריז, דהרוב חל רק מדין הכרעה ואינו מונע את לידת הספק, ודלא כשיטת התוס' בחולין (דף ג:) דס"ל דא"צ בדיקה דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם ואפילו לכתחילה א"צ בדיקה. ויתכן ליישב דתוס' בסוגיין אינם חולקים על התוס' בחולין בגדר הדין של רוב, אמנם ס"ל דמ"מ בעינן הכרזה משום שחל מצוה מיוחדת דהשבת אבידה, ומחמת המצוה חייב לברר ולהכריז, אע"פ דבעלמא מה"ת רוב מברר ומונע לידת הספק.
והנה צ"ע בשיטת הרמב"ם דבהל' שחיטה פסק דצריך לכתחילה לשאול את השוחט הל' שחיטה ולכתחילה צריך לברר ואין סומכים על הרוב, ומשמע דס"ל דרוב חל מדין הכרעה. ואילו לענין השבת אבידה פסק (פ"יא מהל' גזלה ה"ו) דברוב עכו"ם אין צריך להכריז וסמכינן על הרוב וא"צ לברר עוד ע"י דבר אחר. ונראה דשאני רוב עכו"ם דהוי רובא דאיתא קמן, ואזי ס"ל דהרוב מפקיע ומונע את לידת הספק ואין צריך תו לברר ע"י דבר אחר. משא"כ הרוב דרוב שוחטין מומחין הם הוי רובא דליתא קמן דחל רק בתורת הכרעה וניהוג ולכן צריך לברר היכא שאפשר ע"י דבר אחר. ועוד י"ל דברוב כנענים יש ב' ספקות, א) ספק אם אבידת עכו"ם היא, וב) אפילו אי הוי אבידת ישראל שמא נתיאשו הבעלים משום שחוששים שמא ימצאנו עכו"ם, וכן משמע מהרמב"ם (פי"א מהל' גזו"א הי"א) וז"ל אבל אם מצא בסרטיא ופלטיא גדולה וכו' שהעכו"ם מצויין שם תמיד וכו' הרי המציאה שלו ואפילו בא ישראל ונתן סימניה שהרי נתיאש ממנה כשנפלה ממנו שאומר עכו"ם מצאה עכ"ל, ומשו"ה מותרת למוצא וא"צ להכריז, דספק ספיקא אינו נחשב כספק כלל ומותר בלי בירור אחר⁴¹.
⁴⁰ ויתכן לומר דהרא"ש סובר דסימן הבא מאליו לא הוי סימן כלל, דהא אפילו אם ידעו הבעלים ממנו מ"מ אצל המוצא יש ספק שמא לא ידעו הבעלים מהסימן, וא"כ אפילו אם באמת הבעלים ידעו היה להם לחשוש שהמוציא יחשוב שלא ידעו הבעלים. וא"כ הך סימן אינו סימן כלל, דסימן הוי רק כשעל ידו ידע המוצא בבירור שהבעלים יודעים את הסימן וסומכים עליו, ואילו בסימן הבא מאליו אין כאן סימן שהבעלים יכולים לסמוך עליו ולפיכך סימן הבא מאליו לא הוי סימן כלל, והאבידה מותרת למוצא. משא"כ היכא דיש בחפץ סימן שהבעלים יכולים לסמוך עליו אלא דיש ספק שמא נתייאשו או דהיא אבידת עכו"ם אזי קיי"ל שהאבידה אסורה למוצא. משא"כ כאן דיש ספק בגוף הסימן עצמו, דיש לומר שאין בחפץ סימן שהבעלים סומכים עליו, ולא נחשב האבידה כדבר שיש בו סימן, ומשו"ה קיי"ל דהריהי של המוצא.
⁴¹ ובשיעוריו ליו"ד ביאר רבינו זצ"ל דיש לדון האם ספק ספיקא לא נחשב לספק כלל או"ד דחל שם ספק אף בספק ספיקא אלא דמכריעין אותו לקולא. ואמר רבינו דיש לתלות בחקירה זו מחלוקת הראשונים האם ספק ספיקא מותר בדבר שיש לו מתירין או לא, דעיין ברמ"א (יו"ד סימן ק"י סעיף ח') שפסק דאין להתיר דבר שיש לו מתירין ע"י ספק ספיקא, ועיין בביאור הגר"א (שם ס"ק ל"ג) דזוהי שיטת המרדכי אולם הרא"ש ס"ל דחל היתר ס"ס בדבר שיש לו מתירין. וי"ל דהרא"ש סובר דספק ספיקא לא הוי ספק כלל ולכן חל היתר ס"ס בדבר שיש לו מתירין, משא"כ המרדכי סובר דחל שם ספק בספק ספיקא אלא דחל בו דין הכרעה לקולא, ומשו"ה ס"ל דליכא היתר ספק ספיקא בדבר שיש לו מתירין. וכן יש לתלות בזה מחלוקת הפוסקים (עיין ביו"ד סימן ק"י סעיף ט' ובט"ז ס"ק ט"ו) האם חל היתר ספק ספיקא כנגד חזקת איסור, דאי ספק ספיקא לא נחשב לספק כלל אזי מהני אף כנגד חזקת איסור. משא"כ אי נימא דבמקום ספק ספיקא יש רשות להכריע לקולא י"ל דאם יש חזקת איסור כנגדה אי אפשר להכריע לקולא. ועיין עוד בס' שיעורי הרב על עניני תערובת עמ' שמ"ג - שמ"ו.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2016), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.