בבא מציעא כט ע"א

בבא מציעא כט ע"א - טקסט הדף

אלא כשנשתמש בהן אבל לא נשתמש בהן אם אבדו פטור לימא תיהוי תיובתא דרב יוסף דאתמר שומר אבידה רבה אמר כש''ח רב יוסף אמר כש''ש אמר לך רב יוסף בגניבה ואבידה דכ''ע לא פליגי דחייב כי פליגי באונסין דשואל ר''ט סבר שרו ליה רבנן לאשתמושי בגוייהו והוה ליה שואל עלייהו ור''ע סבר לא שרו ליה רבנן לאשתמושי בגוייהו הלכך לא הוי שואל עלייהו א''ה לפיכך דאמר ר''ע למה לי א''א בשלמא בגניבה ואבידה הוא דפליגי היינו דקתני ר''ע אומר לא ישתמש בהן לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן ס''ד אמינא שומר שכר הוי כדרב יוסף ובגניבה ואבידה מחייב קא משמע לן לפיכך השתא דאמרת לא ישתמש בהן שומר שכר לא הוי ולא מחייב בגניבה ואבידה אלא אי אמרת בגניבה ואבידה דכולי עלמא לא פליגי דחייב כי פליגי באונסין דשואל מאי לפיכך דרבי עקיבא הכי מבעי ליה למתנא ר''ע אומר לא ישתמש בהן ואנא ידענא דכיון דלא ישתמש בהן לאו שואל הוי ואינו חייב באחריותן לפיכך דרבי עקיבא למה לי משום לפיכך דרבי טרפון ולפיכך דרבי טרפון למה לי הכי קאמר כיון דשרו ליה רבנן לאשתמושי בגוייהו כמאן דאישתמש בגוייהו דמי וחייב באחריותן והא אבדו קתני

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כט - א

עד כאן לא פליגי רבי טרפון ורבי עקיבא - אלא כשנשתמש בהן המוצא [כשיש לו בהן היתר שימוש], שאז אומר רבי טרפון שחייב באחריותן, משום שיש לו הנאה בדמים, שיכול להשתמש בהם לכשיזדמן לו מקח.

אבל אם לא נשתמש בהן [כלומר, אם אסור לו להשתמש בהן], אם אבדו - לכולי עלמא פטור מאחריותן.

לימא תיהוי משנתנו תיובתא דרב יוסף!

דאתמר: שומר אבידה, המוצא אבידה, שצריך לשמרה עד שישיבנה לבעליה, איזה דין שמירה חל עליו?

רבה אמר: דינו כדין שומר חנם, שהרי אינו מקבל שכר תמורת שמירתו. ודינו של שומר חינם הוא, שאם החפץ שהיה תחת שמירתו נגנב או אבד - פטור, וחייב רק אם פשע בשמירתו.

רב יוסף אמר: דינו כדין שומר שכר, שחייב בגניבה ואבידה, ופטור במקרה שהחפץ שהיה תחת שמירתו ניזוק או אבד באונס.

ומדוע שומר אבידה נחשב כשומר שכר, איזה שכר הוא מקבל תמורת שמירתו?

כיון שהוא מקיים מצוה בכך שהוא שומר את האבידה ^[297], ובכך הוא נפטר מלתת פת לעני באותה שעה ^[298], כי העוסק במצוה - פטור מן המצוה ^[299].

והרי ממשנתנו מוכח, ששומר אבידה - כשומר חינם!

אמר לך רב יוסף: לא תדייק ממשנתנו כפי שדייקת. אלא, בגניבה ואבידה, דכולי עלמא לא פליגי - דחייב, משום שדינו של שומר אבידה - כשומר שכר הוא.

כי פליגי רבי טרפון ורבי עקיבא - בזה נחלקו: האם שומר אבידה חייב אף באונסין, כדין דשואל שחייב אף באונסין.

רבי טרפון סבר: שרו ליה רבנן לאשתמושי בגוייהו [התירו לו חכמים למוצא להשתמש בהם], ואם כן, הוה ליה שואל עלייהו, ולא רק שומר שכר, שהרי שומר שכר אסור להשתמש בדבר שהוא שומר עליו, ולכן שומר אבידה חייב אף באונסין.

ורבי עקיבא סבר: לא שרו ליה רבנן לאשתמושי בגוייהו [לא התירו לו חכמים להשתמש בהם], הלכך לא הוי שואל עלייהו, אלא רק שומר שכר.

ומקשינן: אי הכי, "לפיכך אינו חייב באחריותן" דאמר רבי עקיבא במשנתנו - למה לי? לשם מה נאמרו דברים אלו?

אי אמרת בשלמא שבגניבה ואבידה הוא דפליגי, היינו דקתני: רבי עקיבא אומר לא ישתמש בהן. לפיכך אם אבדו - אינו חייב באחריותן.

משום שסלקא דעתך אמינא ששומר אבידה, אף שאסור לו להשתמש באבידה, מכל מקום שומר שכר הוי משום הנאת המצוה, וכדרב יוסף, ובגניבה ואבידה - מחייב!

קא משמע לן מה ששנינו: לא ישתמש בהן, לפיכך אם אבדו - אינו חייב באחריותן, שהשתא דאמרת לא ישתמש בהן, ממילא שומר שכר לא הוי, אף שיש לו הנאת מצוה, משום שהנאה זו אינה נחשבת לשכר, ולכן לא מחייב בגניבה ואבידה.

אלא אי אמרת שבגניבה ואבידה - דכולי עלמא לא פליגי דחייב, כי פליגי - באונסין דשואל, מאי "לפיכך" דרבי עקיבא?

הכי מבעי ליה לתנא למתנא: רבי עקיבא אומר לא ישתמש בהן, ודי בכך, ואין צריך התנא לפרש יותר. ואנא ידענא, דכיון דלא ישתמש בהן, לאו שואל הוי, ואינו חייב באחריותן, שהרי אין כל סיבה לחייבו באונסין!

ואם כן, "לפיכך" דרבי עקיבא - למה לי?!

ומתרצינן: מה ששנה התנא "לפיכך" בדברי רבי עקיבא, היינו משום שהוצרך לשנות "לפיכך" דרבי טרפון.

ותמהינן: ו"לפיכך חייב באחריותן" דרבי טרפון - למה לי? הרי ברור שאם נשתמש בדמים - חייב באחריותן!

ומבארת הגמרא: הכי קאמר: כיון דשרו ליה רבנן למוצא לאשתמושי בגוייהו [להשתמש בדמים], אף שלא נשתמש בהן עדיין, הרי כמאן דאישתמש בגוייהו דמי - וחייב באחריותן, משום שזכות השימוש היא היא המחייבתו, ולא השימוש עצמו.

ותמהינן: והא "לפיכך אם אבדו" קתני במשנתנו, ולא כפי שביארנו את משנתנו לשיטת רב יוסף, שמדובר באונסין, שהרי לדבריו היה צריך לשנות "אם נאנסו"!?

הערות

^[297] הכי איתא במסכת בבא קמא [נ"ו ב]. והגמרא שם מביאה עוד טעם: "אית דמפרשי הכי: רב יוסף אמר כשומר שכר דמי, כיון דרחמנא שעבדיה בעל כרחיה, הלכך כשומר שכר דמי". ועיין באור שמח [פ"י מהל' שכירות הלכה א'] מה שביאר בטעם זה.

^[298] כתבו התוס', דהיינו דווקא בשעה שמתעסק באבידה, כגון ששוטחה לצרכה, או שעוסק בשום עסק שצריך לה לאבידה. אבל ודאי שלא יפטר מלתת פת לעני רק בשביל שהאבידה נמצאת בביתו! והקשה הפנ"י, לשיטתם, שמחמת השיטוח והניעור נעשה שומר אבידה, אם כן, לאחר שכבר מכר את האבידה, ונשארו אצלו רק דמיה, שאין בהם טרחא והתעסקות, לא שייך יותר פרוטה דרב יוסף, ואינו שומר שכר יותר, ומה מקשה על רב יוסף ממשנתנו, הרי במשנה מדובר בדמי אבידה! ויש שתירץ, שאף אם נאמר שבדמי אבידה לא הוי שומר שכר, מכל מקום תתפרש היטב הקושיא לרב יוסף. וכך היא כוונת המקשן, עד כאן לא פליגי אלא מחמת היתר שימוש. אבל בלא נשתמש, כלומר, כשאין לו היתר שימוש קודם מכירת האבידה, הוי שומר חינם, ויקשה לרב יוסף דסבירא ליה ששומר אבידה הוי שומר שכר! וכך אכן כתב הראב"ד בפירש הקושיא. וע"ע בפנ"י שהאריך בדברי התוס'.

^[299] ובטעמו של רבה כתבו התוס', דלא שכיח שיבא עני בשעה שעוסק באבידה, ולכן אינו שומר שכר מחמת זה. ועיין בנתיבות [סימן רס"ז סק"ג] שכתב, שאף אם קרה שנפטר פעם מפרוטה דרב יוסף בשעה שעסק באבידה, מכל מקום אינו נחשב שומר שכר עבור זה, כיון שתחילת קבלת שמירת האבידה לא היתה על דעת שכר זה, כיון שאין זה שכיח [ועיין בקצוה"ח סימן ע"ב סקל"ד]. אמנם בשו"ת רדב"ז כתב, שאם נגנב או אבד בשעה שנפטר מפרוטה דרב יוסף, יודה גם רבה שדינו כשומר שכר - וחייב.

אלא כשנשתמש בהן בכספים הללו, ובכך נחלקו אם מתחייב באחריותן. אבל אם לא נשתמש בהן, אם אבדו כספים אלה — פטור.

לימא תיהוי תיובתא [האם נאמר שתהא מכאן קושיה חמורה] לשיטת רב יוסף בענין זה? דאתמר [שנאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה מה דינו של שומר אבידה. רבה אמר: דינו כשומר חנם, רב יוסף אמר: דינו כשומר שכר. ומן המשנה לכאורה מוכח שדינו כשומר חינם הפטור מלשלם בגניבה ואבידה אם לא ישתמש!

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך רב יוסף: בגניבה ואבידה — דכולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שהוא חייב לשלם כשומר שכר, כי פליגי [כאשר נחלקו] ר' עקיבא ור' טרפון הרי זה באונסין של שואל, בדברים שאבדו ממנו באונס, שחייב עליהם השואל חפץ מחבירו. ר' טרפון סבר: שרו ליה רבנן לאשתמושי בגוייהו [התירו לו חכמים להשתמש בהם], והוה ליה [והרי הוא] כשואל עלייהו [עליהם] וחייב אפילו באונס. ור' עקיבא סבר: לא שרו ליה רבנן לאשתמושי בגוייהו [התירו לו חכמים להשתמש בהם], הלכך [על כן] לא הוי היה כשואל עלייהו [עליהם].

ושואלים: אי הכי [אם כך] אתה מפרש, "לפיכך" שאמר ר' עקיבא, למה לי? הלא אין צורך בתוספת הסבר, שהרי המסקנה מובנת מאליה. אי אמרת בשלמא [נניח אם היית אומר] שבגניבה ואבידה הוא דפליגי [שנחלקו], היינו דקתני [הוא ששנינו] "ר' עקיבא אומר לא ישתמש בהן לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן". וכך נבין את הכפילות: סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] ששומר אבידה שומר שכר הוי [הוא] כדברי רב יוסף, ואף בגניבה ואבידה מחייב [הוא חייב], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] "לפיכך". אבל השתא דאמרת [עכשיו שאומר אתה] לא ישתמש בהן, שומר שכר לא הוי [איננו] ולא מחייב [ואינו מתחייב] אפילו בגניבה ואבידה, שהרי איננו נהנה.

אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כדברי רב יוסף שבגניבה ואבידה דכולי עלמא לא פליגי [לדעת הכל אין חלוקים] שהוא חייב, כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה באונסין של שואל, מאי [מה] טעם "לפיכך" של ר' עקיבא? הכי מבעי ליה למתנא [כך היה צריך לו לשנות]: "ר' עקיבא אומר לא ישתמש בהן" ולא עוד, ואנא ידענא [ואני יודע] ממילא כיון שלא ישתמש בהן — לאו שואל הוי [איננו שואל] ואינו חייב באחריותן, ואם כן "לפיכך" של ר' עקיבא למה לי?

ומשיבים: באמת איננו נחוץ לענייננו, אלא הובא כנגד הלשון משום "לפיכך" שאמר ר' טרפון.

ושואלים: ו"לפיכך" שאמר ר' טרפון למה לי? ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר], כך יש להבין את דברי ר' טרפון: כיון דשרו ליה רבנן לאשתמושי בגוייהו [שהתירו לו חכמים להשתמש בהם] כמאן דאישתמש בגוייהו דמי [כמי שהשתמש בהם בפועל הוא נחשב] וחייב באחריותן, ואפילו לא השתמש בהן ממש.

ומקשים מצד אחר על פירושו של רב יוסף למשנה: והא [והרי] "אבדו" קתני [שנינו] שם ושומר שכר חייב בכל מקרה, ונמצא שבדין שומר שכר הם חולקים ולא בדין אונס!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

only in a case where the finder used the money. But in a case where the finder did not use the money, everyone agrees that if the money is lost, the finder is exempt from paying restitution for its loss.

The Gemara suggests: Let us say that this shall be a conclusive refutation of the statement of Rav Yosef, as it was stated that there is an amoraic dispute with regard to the legal status of a bailee charged with safeguarding a lost item. Rabba said: His legal status is like that of an unpaid bailee, who is liable to compensate the owner of the deposited item only in cases of negligence. Rav Yosef said: His legal status is like that of a paid bailee, who is liable to compensate the owner of the deposited item even in cases of theft or loss. When the mishna teaches that if the finder did not use the money everyone agrees that he is exempt from paying restitution for its loss, it apparently contradicts the statement of Rav Yosef.

The Gemara answers that Rav Yosef could have said to you: In cases of theft or loss, everyone agrees that a bailee charged with safeguarding a lost item is liable to pay restitution for it. When they disagree is in a case of damage caused by circumstances beyond his control, for which it is the obligation of a borrower to pay compensation. The Gemara elaborates: Rabbi Tarfon holds: The Sages permitted him to use the money, and he is therefore a borrower with regard to it, and is liable to compensate the owner even in the event of circumstances beyond his control. And Rabbi Akiva holds: The Sages did not permit him to use the money, and he is therefore not a borrower with regard to it.

The Gemara asks: If so, why do I need the statement that Rabbi Akiva said: He may not use the money; therefore, if it is lost, he is not liable to pay restitution for it? Granted, if you say that it is in cases of theft or loss that they disagree, I understand that is the reason that the tanna teaches in the mishna that Rabbi Akiva says: He may not use the money; therefore, if it is lost, he is not liable to pay restitution for it. The Gemara explains: Since it enters your mind to say that the legal status of the finder is like that of a paid bailee, in accordance with the opinion of Rav Yosef, and that in cases of theft and loss the finder is liable to pay restitution, Rabbi Akiva teaches us: Therefore, if it is lost, he is not liable to pay restitution. Now that you said that he may not use the money, he is not a paid bailee and is not liable to pay restitution in cases of theft and loss.

But if you say that in cases of theft or loss, everyone agrees that a bailee charged with safeguarding a lost item is liable to pay restitution for it, and when they disagree it is in cases of damage caused by circumstances beyond his control for which it is the obligation of a borrower to pay compensation, what is the meaning of the statement of Rabbi Akiva: Therefore, if it is lost, he is not liable to pay restitution for it? Rather, this is what the mishna should have taught: Rabbi Akiva says: He may not use the money; and I would know that since he may not use the money, he is not considered a borrower, and consequently bears no financial responsibility. Why do I need the statement that Rabbi Akiva said: Therefore, if it is lost, he is not liable to pay restitution for it?

The Gemara answers: The explanation appended to the statement of Rabbi Akiva is indeed extraneous. It was added in order to create a parallel between the formulation of the statement of Rabbi Akiva and the formulation of the statement of Rabbi Tarfon. The phrase: Therefore, if the money is lost, he is not liable to pay restitution for it, was appended to the statement of Rabbi Akiva due to the explanation: Therefore, if the money is lost, he is liable to pay restitution for it, stated by Rabbi Tarfon.

The Gemara asks: And why do I need the statement that Rabbi Tarfon said: Therefore, if the money is lost, he is liable to pay restitution for it? The Gemara answers: This is what the mishna is saying: Since the Sages permitted him to use the money, his legal status is like that of one who actually used it and therefore, he is liable to pay restitution for it.

The Gemara asks: How can Rav Yosef explain that the dispute in the mishna is with regard to damage caused by circumstances beyond his control? But doesn’t the mishna teach: Therefore, if the money is lost? The disagreement between Rabbi Tarfon and Rabbi Akiva is with regard to a case of damage due to loss, and not with regard to a case of damage caused by circumstances beyond one’s control.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

פי' לא תמכור עגל היום ותאכיל לנשארים דקא מיכליא אלא מכור הכל:
מה יהיה בדמים ר' טרפון אומר ישתמש בהן לפיכך אם אבדו חייב באחריותן ורבי עקיבא אומר לא ישתמש בהן וכו' עד כאן לא פליגי אלא בנשתמש בהן אבל אם לא נשתמש בהן דברי הכל פטור.

לימא תהוי תיובתא דרב יוסף דאיתמר בפ' הכונס צאן לדיר שומר אבידה רבה אמר כשומר חנם ונשבע על הכל. רב יוסף אמר כשומר שכר שנשבע על האונסין ומשלם הגניבה ואבידה.

ודחי רב יוסף בגניבה ואבידה כולי עלמא לא פליגי דחייב כשומר שכר כי פליגי באונסין ר' טרפון סבר אע"ג דבאבידה עצמה הוה לי' שומר שכר כיון דשרי ליה לאישתמושי בדמיה נעשה עליה כשואל וחייב גם על האונסין. ור' עקיבא סבר לא שרו ליה רבנן לאישתמושי בדמי אבידה הלכך לא הוי עלייהו אלא שומר שכר. ואקשי' עליה אי הכי למה ליה לר' עקיבא למיתנא לפיכך אי אמרת בגניבה ואבידה פליגי ר' טרפון סבר כיון דשרו ליה לאישתמושי בהו הוי ליה כשומר שכר עלייהו וחייב בגניבה ואבידה. ור' עקיבא סבר לא שרו ליה רבנן לאישתמושי בהו וכשומר חנם הוא עליהו שאם אבדו פטור וכל שכן נאנסו שפטור אלא אי אמרת בגניבה ואבידה דברי הכל חייב כי פליגי באונסין לתני רבי עקיבא אומר לא ישתמש בהן וממילא ידענא דכיון דלא שרי לאישתמושי בהו לא הוי עלייהו אלא כשומר שכר אבל שואל לא הוי עלייהו לפיכך דקתני מאי אתא לאשמועינן ופרקי' ודאי ר' עקיבא לא הוי צריך למיתניה לפיכך מיהו איידי דתנא ר' טרפון לפיכך תנא איהו נמי לפיכך ומקשי' תוב לפיכך דר' טרפון נמי למה לי ופריק רב יוסף צריכא והכי קתני כיון דשרו ליה רבנן לאישתמושי בהו הוה ליה עלייהו כשואל לפיכך אע"פ שלא נשתמש בהן חייב עליהן כשואל. ומקשי' עליה אי הכי לא הוה תני לפיכך אם אבדו חייב בהן דמשמע שומר שכר הוא חשוב באבידה אלא הוה ליה למיתנא לפיכך אם נאנסו חייב בהן דמשמע שואל הוי עליהן. ופריק רב יוסף האי אבדו דקתני נאנסו הוא. ומקשי' ומי קרו לאבדו נאנסו (היו) [אין] כדרבה דאמר בפ' הזהב הלכה שומר חנם אין נשבע וכו' נגנבו בלסטים מזוין אבדו שטבעה ספינתו בים:

זה שהתירו להשתמש בדמי אבדה דוקא באבדה שטרח בה ומכרה ומתוך שנטפל בה וטרח הותר לו להשתמש בהן אבל אם מצא מעות הואיל ואין כאן טורח לא ישתמש בהם ויעמדו צרורים ומונחים תחת הקרקע ומתוך כך אם נאנסו פטור ומ"מ בגנבה ואבדה חייב כדין שומר שכר:

מה שבארנו ששומר אבדה שומר שכר הוא יש חולקין בה בקצת דברים ואין נראה כדבריהם וכבר כתבנו הענין בבבא קמא פרק הכונס:

בפרק המפקיד אמרו שהמפקיד מעות לשלחני אם מותרין מותר זה להשתמש בהם ומתוך כך נעשה שומר שכר ויש לשאול מה נשתנה זה שבאבדה מזה שבפקדון שכשהוא רשאי להשתמש בהם נעשה שואל תרצו גאוני ספרד שבזו הואיל ואם לא הורשה להשתמש נעשה שומר שכר כשהורשה להשתמש מעלין אותה מדרגה אחת לחיוב אונסין אבל מפקיד הואיל ושלא ברשות אינו אלא שומר חנם כשהורשה דיו שיעשה שומר שכר שאין מעלין אותו לשתים וגדולי המפרשים מתרצים שאבדה סומך דעתו להרויח בהם זמן מרובה אחר שלא מצא לה בעלים אבל פקדון שאין לבו סומך להרויח כל כך סבור הוא למחר הוא בא ומבקש מעותיו ומתוך כך לא דנוהו כשואל להתחייב באונסין:

עד כאן לא פליגי אלא בנשתמש. יש מפרשים דהכי פירושו בנשתמש בהן כבר ומשום הכי קאמר רבי טרפון דאם אבדו חייב באחריותן. ולא נהירא דכיון דנשתמש בהן היכי אמר רבי עקיבא אינו חייב באחריותן הא אמרינן לקמן השולח יד בפקדון חייב באחריותו ואף על גב דאהדריה למקומו וכל שכן הכא כשלקחן ונאבדו. ועוד קשה דלישנא דמתניתין משמע דאם אבדו דחייב באחריותן אכבר לא נשתמש. ולי נראה דהכי פירושו עד כאן לא פליגי אלא בנשתמש כלומר אם מותר להשתמש. אבל אם נשתמש בהן פירוש אם היה אסור להשתמש בהן אפילו רבי טרפון מודה. ואפילו אי גרסי אם נשתמש רצה לומר עד כאן לא פליגי אלא בהיתר דנשתמש כדפירש רש"י. תלמיד הר"ף.
וזה לשון הראב"ד: עד כאן לא פליגי אלא בלהשתמש בהן דמר סבר ישתמש וכיון דשרי ליה לאשתמושי חייב באחריותן בנגיבה ואבידה. אבל לא נשתמש בהן כלומר דבר שאינו רשאי להשתמש בהן כגון אבידה עצמה אם אבדו אינו חייב בגניבה ואבידה. עד כאן.

והוי שואל צלייהו וכו'. כתוב בתוספות ורבי אלעזר לית ליה דשמואל ואפילו שוה שיעור זוזי לא אבדו מעותיו וכו'. וכתוב בגליון תוספות וזה לשונו: רש"י פירש שם בענין אחר וסתרוהו מדקתני ישבע. וצריך עיון שם דלא סתרוהו מכח סיפא דהלוהו בשטר. עד כאן.

לפיכך דרבי עקיבא למה לי וכו'. אין להקשות דנימא כיון דהפירוש של אבדו באונס לרב יוסף כדמסיק שטבעה ספינתו בים אז נימא דנקטינן לדיוקא דוקא משום דאסור להשתמש אינו חייב באונסין אבל אם היה מותר להשתמש היה חייב אפילו באונסין כמו שפירש לרבי טרפון התוספות לקמן. ויש לומר כשלפיכך דרבי עקיבא הוי לגופיה קאמר שפיר דנקט רבי טרפון לפיכך לדיוקא אגב אבל השתא לא ידע אם לפיכך דרבי טרפון לגופיה לכך קאמר לפיכך דרבי עקיבא למה לי. אי נמי יש לומר כשלפיכך דרבי טרפון לדיוקא אז משכחת נפקותא לדבריו במעות אבידה דאסור להשתמש בהן אפילו לרבי טרפון אבל לפיכך דרבי עקיבא אי הוי לדיוקא לא משכחת שום נפקותא לדידיה דכל אבדה אסור להשתמש בה. אך קשה דמשכח נפקותא בפקדון דאמרינן לקמן מותרין ישתמש בהן. ויש לומר אי הך דהכא לא נקט אלא כדי לאשמועינן דין בפקדון אם כן מה צריך לפיכך במתניתין דלקמן גבי פקדון הא כבר אשמועינן הכא או הך דהכא לא נימא דידעינן מלקמן אבל כשזה רק באבידה ולא נקטיה בשביל לדקדק בפקדון ניחא דאצטריך הך דלקמן דהוי אמינא דאבידה הוי בקל טפי שומר שכר משום דבלא זה איכא מצוה. גליון.

והא אבדו קתני. אף על גב דאפשר דלרבה נמי הוי כשואל אליבא דרבי טרפון דכיון דבידו להשתמש בהן קיימי ברשותיה מיהו לא קשה ליה והא אבדו קתני דהא משום דקתני לפיכך נקט אבדה לאשמועינן דאי לאו משום דמותר להשתמש בהן לא הוי אפילו כשומר שכר אלא כשומר חנם לחוד ובכלל אבדו אבדה ואונסין. אבל לרב יוסף דאפילו אם לא היה מותר להשתמש בהן היה כשומר שכר והשתא הוי כשואל אם כן קשיא היכי קאמר ולפיכך אם אבדו דהא האי אבדו אונסין דוקא הוא ואם נאנסו הוה ליה למימר. ומפרקינן דאבדו שטבעה ספינתו בים. הריצב"ש.
ולענין פסק קיימא לן דהלכה כרב יוסף דשומר אבדה כשומר שכר הוי וכן פסק הרי"ף והרמב"ם בפרק י"ג מהלכות גזלה ואבדה ולענין פלוגתייהו דרבי עקיבא ורבי טרפון אפסיקא הלכתא בהדיא כרבי טרפון הלכך במעות אבידה חייב באחריותן כשואל כיון דיכול להשתמש אף על פי שלא נשתמש. ואיכא דרמי דהא תנן לקמן בפרק המפקיד מעות אצל שלחני אם צרורין לא ישתמש בהן מותרין ישתמש בהן לפיכך אם אבדו חייב באחריותן. ואמרינן עלה בגמרא דדוקא אבדו אבל נאנסו לא אלא אם כן נשתמש בהן אלמא דאף על גב דיכול להשתמש בהן לא חשבינן ליה שואל אלא אם כן נשתמש ומאי שנא הכא. תירץ רבינו אפרים דשאני הכא דכבר היה שומר שכר כרב יוסף הילכך משום דיכול להשתמש בהן מסקינן ליה דרגא ועבדינן ליה כשואל אבל התם אם לא היה מותר להשתמש בהן לא הוי אלא שומר חנם הילכך אפילו מסק ליה דרגא לא הוי אלא שומר שכר. כך נאמרו דברים הללו בספר המאור. ואין זה מחוור דאי משום שכר שמוש אינו אלא שומר שכר כי ההיא דהתם כי הוי מעיקרא שומר שכר אמאי עבדת ליה שואל שהרי לא נתחדש כאן שום דבר אלא שנתרבה שכרו ובשומר שכר לא שני לן בין שכר מרובה לשכר מועט. ותו קשיא לי דאם כן קם ליה רב יוסף כרבי טרפון ורבה דאמר שומר חנם דלא כוותיה ואם כן הוה לן לאוקמי פלוגתא דרבה ורב יוסף כתנאי דמתניתין דרבה על כרחך כרבי עקיבא ולא כרבי טרפון ורב יוסף כרבי טרפון ומצי אמר נמי אנא דאמרי אפילו לרבי עקיבא וכל כהאי גוונא הוה ליה לתלמודא לפרושי כיון דפלוגתייהו דרבה ורב יוסף בפלוגתייהו דתנאי דמתניתין שייכא. ולפיכך נראה לי דרבי טרפון אפילו סבירא ליה כרבה דאמר שומר חנם הכא שואל הוי ולא תיקשי לך ההיא דפרק המפקיד דהתם היינו טעמא לפי שאין אדם נעשה שואל ולוה בעל כרחה וכיון שכן שלחני זה שהופקדו אצלו מעות מותרין. נהי דעל כרחך שומר שכר הוי שהרי מקבל שכר בשמירתן דהיינו ההיא הנאה שאם רצה משתמש בהן מאן אמר לך שדעתו ללוותן שאתה עושה אותו כלוה מעכשו דילמא אין דעתו ללוותן שמא יבא מפקיד ליטלן הימנו בשעה שאין מעות מצויות אצלו ובדעתו להחזירן למפקיד כדי שיצא מחיוב גניבה ואבידה כיון דברצונו הוא תלוי להחזירן בכל שעה שירצה אבל מעות אבידה שאין הדבר תלוי בו להחזירן שהרי אינו יודע בעליהן שמו חכמים דעתן של בני אדם שכל אדם רוצת ללוותן ולהתחייב באונסין ולא להעמידן בעין לעולם ושיהיה חייב בהן בגניבה ואבידה. כן נראה לי. הר"ן.

והריטב"א כתב דתירוץ רבינו אפרים נכון הוא. וכתב עוד ועוד יש לומר דהתם מדעת הבעלים באו לו ומן הסתם כך היה דעת שניהם שלא יתחייב אלא בגניבה ואבידה מפני הנאת שימור אבל הכא שלא באו המעות לידו ברשות הבעלים ובית דין הוא דיהבי ליה רשותא להנפוקינן דאלו מדינא לא היה לו ליגע בהן לא רצו חכמים לתת לו רשות אלא אם כן הן אצלו מעכשו במלוה גמורה להתחייב באונסין מרבי. עד כאן.

כתוב בספר המאור הלכה כרבי טרפון בדמי אבדה וכו'. עד סופו וכללא דהא מילתא דלא מפקינן משומר חנם למהוי שואל אלא משומר חנם לשומר שכר ומשומר שכר לשואל. אלר דברי הרב ונראין דבריו. עד כאן.
וכתב הראב"ד עליו וזה לשונו: אמר אברהם אנכי עפר ואפר כבר כתבתי את זה ועוד טעם אחר דלגבי דמי אבדה כיון דשרו ליה לאשתמושי בהו סמכא דעתיה אמר השתא אתי מריה דזוזי ובעי להו הילכך עד דאשתמש בהו לא הוי שואל אלא שומר שכר בלבד וזה הטעם גם כן נאה ומתקבל. עד כאן.

תוס' בד"ה והוי שואל עלייהו כו' ועי"ל דלקמן הכי פירושו ה"ד אי דלא מנטרא כו' עכ"ל לתירוצא קמא חזר רבה מהא דבעי למימר בפרק הכונס דמיירי קרא בש"ח ובאינה משתמרת ומיירי בב"ח דנקטי להו נגרי ברייתא וקמ"ל דלא בעינא דעת בעלים והך דרבא אי דמנטרא פשיטא כו' היינו מנטרא בש"ש במשתמרת דהכונס וכרב יוסף כדקבלה מיניה רבה אבל לתירוץ בתרא לא חזר רבה כלל ומעיקרא נמי בפרק הכונס לא הוה דריש מיניה ש"ח אלא בדרך אסמכתא ועיקר קרא לא אתא אלא כדר"א כדאמר רבא בפרקין ומיהו איירי בש"ח ומנטרא ולא מנטרא דקאמר רבא היינו מפשיעה לרבא ומנטרא דהכא כלא מנטרא דאלו מציאות כן נראה לברר דבריהם בפרק שבועת הדיינין שכתבו שם יותר מפורש שני התירוצים שכתבו הכא והתוס' בפרק הכונס לא כתבו אלא תירוץ שני שכתבו הכא ובפרק שבועת הדיינין שלא הזכירו שם כלל דמיירי לרבה נמי בש"ש ובב"ח דנקטי להו נגרי ברייתא ושכתבו שם דקבלה מיניה רבה היינו שקבל מיניה דאפילו איירי בש"ח מ"מ עיקר קרא לא איצטריך אלא כדר"א ומהרש"ל דחק עצמו בזה ואין צורך להאריך ודו"ק:

בא"ד וטעמא דרבי עקיבא כו' כדשמואל דאפילו כו' עכ"ל ומתניתין נמי טעמיה משום דשמואל ודקתני ש"ש לאו דוקא אלא דדינו כש"ש דחייב באבידה וע"ש בתוס' וק"ל:

בא"ד ואפילו שוי שיעור זוזי לא אבדו מעותיו אלא כו' עכ"ל ודלא כפרש"י שם דמודה ר"א בשוי שיעור זוזי דהוי כש"ש והוצרכו לזה הכא דאי לא הוה פליג ר"א אלא בדלא שוי אבל בדשוי מודה דהוה דינו ש"ש א"כ הוה קאי שפיר אפילו למסקנת ר"א כוותיה דרב יוסף ועוד שהוכיחו לקמן דהלכה כרבה מדאמר תלמודא מחוורתא מתני' דלא כר"א ולרב יוסף לוקמא מתניתין ככ"ע ובאין צריך למשכון ואי הוה ר"א מודה בדשוי שיעור זוזי תקשי לרבה נמי לוקמא מתניתין כר"א ובדשוי שיעור זוזי ודו"ק:

בד"ה לפיכך דרבי טרפון כו' וקשה דמאי בעי מאי לפיכך כו' דמעיקרא אמרינן כו' דהא אבדה קתני כו' והשתא מבעי לן כו' עכ"ל לכאורה דבריהם מגומגמים ונראה בכוונת דבריהם דדינא דחייב באחריותן ודאי איצטריך לאשמועינן ולא בעי לפיכך דרבי טרפון ל"ל אלא ללישנא דלפיכך דמשמע דתולה הדבר בהיתר תשמיש ואהא קשיא להו הלא חידוש גדול השמיענו בזה דמעיקרא אי לא הוה תני לישנא דלפיכך אלא ואם אבדו חייב באחריותן ה"א דבמה שמותר להשתמש לא נעשה אלא ש"ש ואע"ג דבלאו הכי נמי הוה ש"ש משום שמירת אבידה לרב יוסף דמשום דמוסיפין שכר לשומר לא הוה שואל כמ"ש התוספות לעיל ולישנא נמי אבדו סתם הכי משמע ליה בלא אונס אבל השתא דקתני לישנא דלפיכך ע"כ דמשום היתר תשמיש הוי כשואל ואבדו באונס דאם לא כן לא הוה ליה למיתלי הדבר בהיתר תשמיש דבלא היתר תשמיש נמי הוה כש"ש משום שומר אבידה ודו"ק:

בא"ד גבי מפקיד מעות אצל חנוני דקתני כו' לפיכך אם אבדו אינו כו' אלא סיפא כו' עכ"ל כצ"ל ויש לדקדק אמאי לא תקשי להו כיון דע"כ לפיכך אם אבדו אינו חייב כו' דקתני התם מלתא דפשיטא הוא אפי' לרבה ולא קתני ליה אלא משום סיפא דהתם לפיכך אם אבדו חייב וא"כ מאי קשיא ליה לתלמודא הכא לרב יוסף מעיקרא אי הכי לפיכך דרבי עקיבא למה לי דהא איכא לשנויי הכי משום לפיכך דר' טרפון ואפשר לחלק דבתרי תנאי לא הוה אסיק המקשה אדעתיה למימר הכי וק"ל:

תוס' ד"ה והוי שואל עלייהו וכו' ואין זו ראיה וכו' אלא דס"ל דלא שכיח שיבא עני וכו'. מדברי התוס' דהכא משמע דרבה ס"ל כמאן דאמר דשרי להחזיד אבדה משום דפרוטה דרב יוסף לא שכיחא וא"כ למה להו להתוס' אריכות זה הוה להו לתרוצי בקצרה דטעמא דרבה נמי משום דפרוטה דרב יוסף לא שכיחא כמ"ד דשרי התם להחזיר אבדה ומה צריך להאריך מאיזה טעם הוא אינה שכיחא והלא בלא זה אפי' לא היו מביאים ראיה מזה לפסק הלכה צריכין אנו לפרש הכי האי לא שכיחא דקאמר התם בפרק אין בין המודר היא מטעם דלא שכיח שיבא עני בשעה שמתעסק בה וכו' אבל מדברי התוס' דבפרק הכונס (בבא קמא דף נ"ז) משמע דר"ל דרבה אתי אפילו כמ"ד דאסר התם להחזיר אבדה:

בא"ד והא דלקמן מוקי רבא וכו' וקמ"ל דלא בעינן דעת בעלים וכו'. ר"ל ואי כרבה הל"ל לעולם בגינתו שאינה משתמרת והא דהוי השבה משום דהוי שומר חנם דרבה מוקי לה הכי בפרק הכונס וכו' ועוד י"ל דלקמן ה"פ ה"ד וכו' ר"ל ולכך לא היה יכול לתרץ דלעולם בגינתו שאינה משתמרת דהוה משמע אפילו מפשיעה וזה אי אפשר והיה מוכרח לתרץ בגינתו המשתמרת לכל חד כדאית ליה וקמ"ל דלא בעינן דעת בעלים ועיין בתוס' פרק הכונס דשם משמע דכל דברי התוס' הם חד שנוייא:

בא"ד והא דלקמן מוקי רבא קרא דוהשב וכו' לקמן (בבא מציעא ד' ל"א:)

בא"ד שהוא פוטר את המלוה באבדה אלמא וכו' אליבא דרבה מיבעי לן לאוקמא וכו' עד ועוד דקי"ל כרבה בר משדה וכו' כצ"ל:

תוס' בד"ה והוי שואל כו' ואשמעינן קרא דהוי שומר חנם כו' נ"ב פי' והוי רק אסמכתא בעלמא ודו"ק ותמצא:

בא"ד ועוד י"ל דלקמן כו' נ"ב אין זה תירוץ אחר דהא עכ"פ צריכין לשנויא קמא דרבה גופיה לא מוקי ליה לגינתו שאינה משתמרת דאם לא כן מאי פריך דאי מינטרא פשיטא דהא אדרבה רבה גופא מהכא יליף דהוי שומר חנם וסגי בשמירה פחותה אלא ה"ק ועוד י"ל כלומר ועוד צ"ל דאף המקשן דפריך התם היכי דמי הכי פריך לתרוייהו כו' דאל"כ נהי דרבה גופא הדר ביה ומוקי לגינתו המשתמרת ודלא בעינן דעת בעלים אבל המקשן דלא ידע הך שנויא אמאי פריך אי לא מינטרא אמאי הא רבה ס"ל דכשומר חנם הוא ואפי' לא מינטרא נמי אלא בע"כ צ"ל דהכי פריך כו':

בא"ד או בדר' יצחק כו' כצ"ל:

בתוס' בד"ה והוי שואל כו' ור"א לית ליה דשמואל כו' אלא לר"י כו' לא קאי ר"א כו'. עיין בזה בח"ה ומה שהקשה שם דהא למסקנא דבצריך למשכון פליגי ע"כ ר"א לית ליה דשמואל ויותר טוב לומר דר"ע אית ליה דשמואל כמו לרבה [ובצריך למשכון לכ"ע לא שייך פרוטה דר"י] ואפשר לומר אחרי שנאמר הסברא דמלוה צריך למשכון לר"י יותר טוב דלא פליגי בסברת שמואל כלל רק דכ"ע לית להו כמו שמשני מקודם זה:

בתוס' בד"ה לפיכך וכו' וקשה וכו' דמעיקרא אמרינן כו'. כתבו זה שלא תימא שזה פשיטא אם מותר להשתמש אין ה"א כלל שלא יהיה שואל דמ"ש הא משואל דעלמא לז"א דהא סברת המקשה הוי כן. ואע"פ שהוא הבין כן בה"א [משום] דנקיט אבדו ולא ידע לפרש אבדו באור אך עתה בה"א דלא יזכור כלל לפיכך אם אבדו כו' דלמא הסברא קיימא דמשום שימוש לא גרע משואל דעלמא מ"מ הקשו אם זה ה"א [לסברת המקשה] שיהיה הדין כן דלמא באמת ה"א ולהכי קתני לפיכך אם אבדו כו' דהשתא ע"כ ר"ל שחייב באונסין דאי לא"ה מאי לפיכך כו' הא בלא"ה הוי שומר שכר לר"י ומהר"ש נכנס בדוחקים [דקושית הגמרא היה על] מלת לשון לפיכך ואינו נראה בעיני גם סוגיא דשמעתין דקאמר הכי מבעי ליה למתני ר"ע אומר כו' [משמע דלאו ממלת לפיכך פריך ודומיא דהכי בר' טרפון] ועוד תקשי באמת למה לי ואם אבדו ועיין (ר) עוד הקשה כיון דידע איידי מכח משנה דלקמן [דקאמר סיפא איצטריכא ליה] ומאי מקשה הכא י"ל בב' מ"ד לא ידע רק בבבא דרישא וסיפא ידע איידי:

בא"ד ועוד דבפרק המפקיד כו'. א"ל דלמא באמת לקמן נמי משום תירוצא [דהכא כיון דשרו ליה רבנן וכו'] ואפילו לא נשתמש דמ"מ תקשי ג"כ לרבה [לסברת המקשה דלא ידע תי' כיון דשרי כו' למה לי התם ואם אבדו] ולא תליא לרב יוסף לפי תירוצם הב' [ר"ל האי נמי כו'] הו"ל להגמרא להקשות מעיקרא לפיכך דר"ט למה לי קודם לפיכך דר"ע:

גמ' לפיכך דר"ע. כעין זה נדה דף ט ע"א ודף ס ע"ב:

בגמרא לימא תיהוי תיובתא דרב יוסף כו' ויש לדקדק לפמ"ש התוספות כאן ובפרק הכונס דהא דס"ל לר"י דהוי ש"ש משום דעוסק במצוה בשעה שמתעסק לצורכה א"כ מאי מקשה הכא אמתני' דאיירי שכבר מכר האבידה ונשאר אצלו דמי האבידה דתו לא שייך ביה שום טירחא והתעסקות כדאיתא לקמן ע"ב להדיא וא"כ נראה דבכה"ג תו לא שייך פרוטה דר"י דלא יהא אלא ש"ש גופא שקיבל שכירות לזמן ידוע או אומן לאחר גמר מלאכה שכלתה שמירתו ובשלמא כל זמן שאבידה בביתו אף ע"ג שאין מתעסק בה מ"מ מיקרי ש"ש כיון שעדיין מוטל עליו להתעסק בה ויפטור מפרוטה דר"י נמצא שלא כלתה שמירתו אבל לאחר שכבר מכרה שבודאי לא יפטור עוד מפרוטה דר"י למה נטיל עליו בע"כ שמירה דש"ש וכן משמע להדיא מתשובת הרא"ש הביאו הטוח"מ סוף סימן ע"ב גבי משכון דלא הוי ש"ש משום פרוטה דר"י אלא כ"ז דשייך ביה חיובא לשוטחה ולנערה אבל לא אח"כ ע"ש. ועוד קשה דמפשטא דלישנא דגמרא משמע שרוצה להקשות דר"י לא הוי כשום תנא דאי משום דר"ע לא קאי כוותיה הוי מצי להקשות בפשיטות ולא היה צ"ל ע"כ לא פליגי אע"כ דמשום ר"ט קאמר וא"כ מאי קושיא דהא לר"ט כיון שמותר להשתמש בהן ועל כרחך היינו בשכר טורחו והתעסקותו כפרש"י לקמן תו לא שייך לפוטרו מפרוטה דר"י דלא מיקרי מתעסק במצוה כיון שיש לו הנאה מזה שע"י כן ישתמש אח"כ במעות וה"ל כמו מלוה צריך למשכון דאיכא מ"ד בפר' האומנין דלא הוי ש"ש כיון שלהנאתו מכוון וההיא דהכא עדיף מיניה כיון שהשימוש בדמים גופא לא הותר לו אלא משום טורחו א"כ לאו מתעסק במצוה מיקרי ותדע דאי ס"ד דטירחא זו מצוה היא למה נוטל עליה שכר שהתירו לו להשתמש בדמים וכי היכן מצינו שום מצוה שתקנו חכמים ליטול עליה שכר והא דמצינו לקמן בפרקין טעינה בשכר היינו משום דיליף לה מקרא שעיקר מצוותה בשכר והא דתנינן בנדרים מקום שנוטלין שכר על האבידה כו' כבר פירשו הר"ן דהיינו שכר בטלה אלא שראיתי להרמב"ם שפי' כפשוטו שכר אבידה ממש ובאמת תמה עליו בעל תי"ט וע"ק דא"כ אמאי פסיקא ליה לר"י לומר דכל שומר אבידה הוי ש"ש דהא איכא שומר מעות אבידה וכיוצא בו דאמרינן לקמן ע"ב דלא שייך ביה טירחא ומש"ה אסור להשתמש בהו וא"כ לא שייך ביה נמי מתעסק במצוה ולא הוי ש"ש מלבד שאר קושיות שכתבתי בפרק הכונס ע"ש וכתבתי שם דנ"ל דהא דקרי ליה מתעסק במצוה היינו משום דבשעה שמצאה קיים המצוה דלא תוכל להתעלם אלא דמסוגיא דהכא והקושיא שהקשיתי נ"ל דקרי ליה מתעסק במצוה במה שמתעסק בשמירת אבידה גופא כיון דלא קיבל עליו זו השמירה מדעתו אלא כמקיים גזירת המלך שצוה המקום לא תוכל להתעלם ואספתו אל תוך ביתך והיינו דמייתי רש"י האי קרא בהכונס בפלוגתא דרבה ור"י גופא וא"כ ה"ל לגמרי כמו שאר ש"ש שמקבל שכר על גוף השמירה והיינו נמי כאידך לישנא דמייתי בפרק הכונס דטעמא דר"י משום דרחמנא שעבדיה בע"כ וא"כ ללישנא קמא נמי מש"ה הוא אלא דללישנא בתרא הוי ש"ש במה שנוטל שכר מאת המקום בעשיית המצוה וללישנא קמא בשביל כך לא הוי ש"ש אלא עיקר הטעם שמחמת המצוה נהנה בהנאת ממון בפרוטה דר"י ואם כן לפי מ"ש א"ש דפרוטה דר"י שייך בשמירת האבידה גופא וזה שייך אפילו בדמי אבידה או מעות אבידה אבל הטירחא בניעור ושיטוח היכא דשייכא לא מיקרי מתעסק במצוה ומש"ה תקנו לו חכמים להשתמש בדמים ותדע דהא בפקדון שהלכו בעליו למ"ה חייב בניעור ושטוח ואפ"ה לא אשכחן דמקרי מתעסק במצוה למיהוי ש"ש אע"כ כדכתיבנא אלא שראיתי באמת דמשמע מלשונות הפוסקים הובאו בטוח"מ סימן ע"ב גבי נאמני הקהל דהוי ש"ש על המשכנות וא"כ משמע דה"ה לפקדון שהלכו בעליו למדינת הים לפי הטעם שכתב הש"ך ע"ש ואין כאן מקומו להאריך. והנלע"ד כתבתי אף דמלשון התוספות לא משמע כן ומסתעפים מזה כמה פרטי דינים ולדעתי יש לי על מה לסמוך ואפשר דתליא באשלי רברבי ע"פ סברת פוסקים הקדמונים ונ"ל שהיא ג"כ דעת רש"י ובביאורי לטוח"מ סימן ע"ב יבואר באריכות בעזה"י והא דקאמר בנדרים פרוטה דר"י לא שכיח יבואר בסמוך בלשון התו' ודו"ק:

בתוספות בד"ה והוי שואל עלייהו כו' ר"ת וה"ג פסקו דהלכה כר"י כו' עכ"ל. ולכאורה אין כאן מקום לדבריהם אלו אלא בדברי המקשה דמייתי פלוגתא דרבה ור"י הו"ל לפרש הלכה כדברי מי אלא משום דנ"מ נמי לדברי התרצן דלר"י דאמר בשומר אבידה ש"ש א"כ בדמי אבידה חייב אפילו באונסים לר"ט דקי"ל כוותיה משא"כ לרבה אליבא דר"ט בדמי אבידה לא הוי אלא ש"ש ועוד דעיקר ראיית התוספות לקמן מההיא דפרק המפקיד כמ"ש בסוף הדיבור ואם כן נמשך שפיר לדבריהם הקודמים דמדמי להו אהדדי לאפוקי מדעת המחלקים בין ההיא דהכא לההיא דפרק המפקיד כמו שיתבאר בסמוך:

בא"ד אלא דס"ל דלא שכיח שיבא עני באותה שעה שמתעסק כו' ולפמ"ש בסמוך דמקרי מתעסק במצוה בשמירת האבידה גופא וא"כ נראה שזה שכיח מיהו נ"ל בלא"ה דהא דקאמר התם פרוטה דר"י לא שכיח היינו דלא שכיח שימנע אדם ליתן פרוטה לעני כשמתעסק במצוה וק"ל. אח"ז ראיתי שבעל תי"ט כ"כ בפרק אין בין המודר והנאני מאד שכוונתי לדעתו:

בא"ד ועוד דוחק אחר כו' ואשמעינן קרא דהוי ש"ח ולרבה אית ליה מסברא עכ"ל. ול"ל דאי מסברא ה"א דאפי' ש"ח נמי לא הוי כיון דלא קיבל עליו שום שמירה דא"כ מקרא נמי ליכא למילף דהא מקרא משמע טפי דמרבה אפילו לחצר שאינה משתמרת לגמרי אי ס"ד דאפי' ש"ח נמי לא הוי אע"כ דכ"ז ידעינן מסברא דהוי ש"ח ועמ"ש בפ' הכונס:

בא"ד וי"ל דרבה ודאי לאו תנאי היא כו' וטעמא דר"ע דאמר אבדו מעותיו כשמואל כו' אלא לר"י כי נמי מוקי פלוגתייהו בדשמואל לא קאי ר"א כוותיה כו' עכ"ל. פי' לדבריהם דהתם קאמר הש"ס מעיקרא לימא ר"א ור"ע פליגי בדשמואל ומשני דכ"ע לית להו דשמואל אלא פליגי בדר' יוסף פי' דמאן דלית ליה דשמואל סובר דטעמא דמ"ד מלוה על המשכון ש"ש לאו משום דשמואל אלא משום פרוטה דר"י ממילא לק"מ לרבה דאיהו סובר שפיר דפליגי בדשמואל וטעמא דמ"ד דהוי ש"ש משום דשמואל ולא משום דר"י וזיל הכא קמדחי ליה משא"כ לר"י ע"כ לא קאי כמ"ד ש"ח דא"כ נהי דלית ליה דשמואל מ"מ ליהוי ש"ש משום פרוטה דר"י אע"כ דפליג והוי כתנאי כ"ז דברים פשוטים והארכתי בשביל דבר שנתחדש לי דקשיא לי טובא על דברי התוספות דאם כן כי מסיק התם דכ"ע אית להו דר"י והכא במלוה צריך למשכון פליגי אי שייך אפילו בכה"ג פרוטה דר"י שזהו פלוגתא חדשה דלא שמעינן עד השתא ומה צורך לומר ותיפוק ליה דלמאי דמוקי לה במלוה צריך למשכון הוי מצי למימר דכ"ע ס"ל דלא שייך בכה"ג פרוטה דר"י אלא דפליגי בדשמואל כמו לרבה דמ"ד דהוי ש"ש היינו משום דשמואל אע"כ דהש"ס הדר ביה לגמרי ממאי דקאמר פליגי בדשמואל ועומד עדיין בסברתו דכ"ע לית להו דשמואל והיינו ע"כ משום דסתמא דתלמודא לא ס"ל הא דשמואל ואם כן מוכרח לומר דפליגי אי שייך בכה"ג פרוטה דר"י וא"כ מוכח ממילא דבעלמא ס"ל פרוטה דר"י וזו לדעתי קושיא גדולה לדברי התוספות וסייעתא דמחמת זה פסקו כרבה ופסקו נמי כדשמואל אע"ג דקאמר הש"ס דכ"ע לית להו דשמואל וסברי דלרבה הדר ביה הש"ס אלא כל השקלא וטריא אליבא דר"י דוקא ולפמ"ש נתבאר דאי איתא להא דשמואל אפילו לר"י משכחת לומר דפליגי אלא ע"כ דליתא לדשמואל ואם כן ממילא נמי הלכה כר"י מדקאמר הש"ס דכ"ע אית להו דר"י ובאמת זהו סברת רוב הפוסקים אלא שאין תלמיד כמוני מכריע ובבאורי לח"מ סימן ע"ב יבואר על נכון בע"ה ודברי תוספות צ"ע ודו"ק:

בא"ד ואדרבא מפ' האומנין כו' לוקמה באין מלוה צריך למשכון עכ"ל. עיין בתוס' פ' האומנין ריש ע"ב שכתבו שם בעצמם לסתור זאת הראיה דאי הוי איירי מתני' בצריך למשכון לא הוי פליג ר"י ודו"ק:

בא"ד ועוד ראיה מפרק המפקיד כו' והיינו כרבה דלר"י הוי שואל עכ"ל. להיות שכבר הכנסתי ראשי בין ההורים גדולים בסמוך להביא ראיה לפסק ר"ח וה"ג וסייעתא מההיא דפ' האומנין והכי כתב הרי"ף להדיא דמפרק האומנין מוכח לה אם כן מוטל עלי החיוב לגמור הביאור ליישב ההיא דפרק המפקיד לדעתם וכבר רמזתי ע"ז בפרק הכונס ע"ש ועמ"ש הרא"ש בפ' המפקיד בשם הראב"ד. ולענ"ד נראה דחילוק גדול יש ביניהם דההיא דהמפקיד כיון שהבעלים הפקידו אצלו לדעתם בתורת פקדון ולא בתורת הלואה וע"ש כן קיבלם הנפקד ע"כ שלא רצה להתחייב באונסים דאל"כ היה לו ליתנם בתורת הלואה כיון דסוף סוף שרי לאשתמושי בהו ואף אם לא נשתמש א"צ להחזיר אותן המעות בעצמן דוקא אלא יכול ליתן אחרים תחתיהם כמ"ש התוספות בתחילת הדיבור א"ו אין לנו אלא כמו שאמרו המפקיד והנפקד דליהוי פקדון ולא הלואה אלא משום שכר השימוש עשאו חכמים כאילו מקבל שכר על הפקדון והוי ש"ש אבל מהיכא תיתי נאמר דליהוי כלוה או כשואל בע"כ דאף אי הוי כל הנאה שלו מ"מ קיימא לן דמתנה השואל להיות כש"ח ומכ"ש הכא דלא נעשה שואל ולוה כלל אלא נפקד משא"כ הכא בשומר אבידה שלא קיבל דמי האבידה כלל מדעת הבעלים אלא לדעת עצמו שהרשוהו חכמים למכור את של חבירו וא"כ שפיר שייך לומר דזוזי ה"ל הלואה גביה דלגמרי אוקמוהו רבנן ברשותיה ומה"ט דיכול להשתמש בהם אמרינן דמסתמא איהו גופא בהכי ניחא ליה דזוזי ליהוי הלואה גביה והא דקרי ליה בגמ' שואל ולא לוה היינו כמ"ש התוס' לעיל דעיקר אונסים בשואל כתיבי כנ"ל נכון ודו"ק:

בד"ה לפיכך כו' וקשה דמאי בעי מאי לפיכך הלא חידוש גדול השמיענו דמעיקרא אמרינן עכ"ל. דבריהם מבוארים דמתחילה קשיא להו דיש כאן חידוש דחייב באונסין אלא שיש מקום לומר דהא גופא לא משמע לתלמודא חידוש דממילא ידעינן כיון דמותר להשתמש ה"ל שואל ופשיטא דחייב באונסין ע"ז כתבו דא"א לומר כן דמלתא דפשיטא היא דהא מעיקרא אמרינן וכוונתם למאי ס"ד דמקשה מעיקרא וכן הוא אף למסקנא אליבא דר"ע דבשכר שימוש לא מחייב לר"ט אלא בגניבה ואבידה ולא באונסין והביאו ראיה לזה דהא אבדו קתני וסתם אבידה היינו אבידה ממש כיון דלמאי דס"ד מעיקרא וכן לרבה אין הכרח לומר דאבדו היינו באונס א"כ חזינן שאין זו סברא פשוטה א"כ לר"י אליבא דר"ט דחייב מה"ט באונסין ודאי חידוש הוא ואיצטריך לאשמעינן לפיכך כנ"ל נכון ובחנם נדחק מהרש"א וק"ל:

גמ'. במחלוקת ר"ט ור"ע אליבא דרבה ורב יוסף. רבה ס"ל דשומר אבידה ש"ח הוי והיתר התשמיש בדמי האבידה לר"ט משווהו לש"ש, ואילו לרב יוסף שומר אבידה הוי ש"ש והיתר תשמיש בדמים משווהו לשואל ולוה (עיין בתוס' ד"ה והוי). ונראה דכדי שיהיה שואל או לוה צריך לזכות בדמים בקנין ולא רק בהיתר תשמיש. ויוצא דבזה פליגי רבה ורב יוסף אליבא דר"ט, דאליבא דרבה יש לו היתר להשתמש בדמים אך לא זכה גם בקנין כל זמן שלא השתמש בם ולפיכך בלי השתמשות אינו שואל ולוה אלא רק ש"ש בלבד. ומאידך רב יוסף סובר דזכה בדמים בזכות קנין ולכן הו"ל שואל ולוה גם בלי השתמשות.
והנה לקמן (דף מג.) פליגי רב הונא ורב נחמן בהיתר השתמשות במעות שאינן צרורין שהופקדו אצל שולחני, דלרב הונא היתר ההשתמשות משווהו ללוה וחייב באונסין, ולרב נחמן אינו אלא ש"ש כל זמן שלא השתמש בהן. ועיי"ש בסוף הסוגיא דלרב הונא אם נתן גזבר דהקדש מעות הקדש לשולחני מעל. ולכאורה מוכח דחל בשולחני זכות קנין דאילו היה רק היתר השתמשות בלי זכות קנין לא היה מועל. וא"כ י"ל דה"ה בסוגיין לרב יוסף חיוב אונסין חל מחמת קנין ולא מחמת היתר השתמשות בלבד.
ועיין בראשונים שנתחבטו האם הסוגיות תלויות זו בזו לגבי פסק ההלכה, דבפשטות בשולחני קיי"ל כרב נחמן דאינו אלא ש"ש (דהלכתא כר"נ בדיני). ולכאורה יוצא דבשומר אבידה נמי הלכה כרבה דהיתר השתמשות בדמים משווהו לש"ש, ואילו שומר אבידה דעלמא הוי ש"ח בלבד. אמנם עיין ברמב"ם (פ"ז מהל' שאלה ה"ו) שפסק דשולחני שיש לו היתר השתמשות במעות שאינן צרורין הו"ל ש"ש. ואילו בשומר אבידה שמכר את האבידה פסק דרשות השתמשות בדמים משווהו לשואל וחייב באונסין, ואזיל לשיטתו דפסק כרב יוסף דשומר אבידה בעלמא הוי ש"ש משום פרוטה דר' יוסף (פי"ג מהל' גזלה ואבדה ה"י), ולכן היתר השתמשות בדמים מחייבו באונסין (פי"ג מהל' גזלה ואבדה הי"ז), וצ"ע.
ועיין בבעה"מ (דף טו: מדפי הרי"ף ד"ה הלכה כר"ט) וז"ל כתב ה"ר אפרים וכו', ואנן עיינינן בה ואנהרו לן מן שמיא פירוקא דלא למדחיה לר"נ דלא דמיין להדדי ולא קשיא חד על חברתה, דהתם לגבי דמי אבידה אבידה גופיא מעידנא דאשכחה שומר שכר הוה עלה כרב יוסף וקאמרינן נמי דמתהני פרוטה דרב יוסף אע"ג דלא מיתהני מינה כלום כי קא מזבן לה וה"ל אהניתא מינה נפק ליה משומר שכר והדר ליה שואל, אבל פקדון כיון דשומר חנם הוא עליה בדליכא הנאה כי הוי זוזי דאית בהו הנאה לא מפקינן ליה מתורת ש"ח למהוי שואל אלא מש"ח לש"ש ומש"ש לשואל אלו דברי הרב ז"ל ונראין דבריו עכ"ל. ועיין בתוס' (דף כט. ד"ה והוי) שהשיגו על תירוץ זה וכתבו, וז"ל ואין לומר דהכא הוי שומר אבידה דבלא היתר תשמיש הוי ש"ש השתא דשרו ליה לאישתמושי בהו הוי שואל אבל התם דלא מיירי באבידה משום הנאת היתר תשמיש לבד לא הוי אלא ש"ש, לא היא כיון דבשביל היתר תשמיש לבד לא הוי אלא ש"ש כרב נחמן א"כ בשביל שיש לו עוד פרוטה דרב יוסף משום שמירת אבידה אין סברא שיהא לו דין שואל דאטו אם מוסיפין שכר לשומר יהיה לו דין שואל עכ"ל. ומשו"ה פסקו התוס' כרבה ולא כרב יוסף וס"ל דשומר אבידה ש"ח הוי. ודברי ה"ר אפרים צ"ב.
ונראה דפרוטה דרב יוסף אינו שכר הבא מהמפקיד לשומר באופן ישיר כשכר ש"ש דעלמא. דההנאה דעוסק במצוה פטור מן המצוה משמיא קא ממטי לידיה, וזהו כוונתם במש"כ "אע"ג דלא מיתהני מיניה כלום", אלא דכיון דשומר אבידה נעשה שומר משמיא דהתורה הטילה על המוצא חיוב שמירה גם השכר דפרוטה דר' יוסף דקא אתי משמיא מצטרף אל השמירה ומשווהו לש"ש. ואילו ההנאה שבאה לו מההיתר להשתמש בדמים הו"ל שכר דעלמא שבא ישיר מהמפקיד לשומר דהא נהנה באופן ישיר מדמי הבעלים, ולכן ההנאה של היתר השתמשות אינה מצטרפת להנאת פרוטה דרב יוסף דזו באה משמיא וזו באה מהמפקיד, ומכיון דהוי ש"ש משמיא ההנאה הבא לו ישירות מהבעלים משווהו לשואל. ולפי"ז מבואר דבשולחני שאני דהשכר של היתר השתמשות מקבל השולחני ישירות מהבעלים ומשו"ה נחשב לשכר שמירה בעלמא והו"ל ש"ש, דלא קבל את המעות כדי להשתמש בהן כשואל אלא לשומרם והיתר השתמשות הוי שכרו. משא"כ בשומר אבידה דכבר הוי ש"ש משמיא דאזי ההנאה הנוספת של היתר השתמשות הבאה לו ישירות מהבעלים אינה מצטרפת לשכר השמירה דמשמיא ולכן הוי שואל מחמתו. ועוד י"ל דמכיון דהוי שומר משמיא התורה רצתה להחמיר עליו ולעשותו כשואל כדי לחייבו ביותר וכדאיתא בב"ק (נו:) דרחמנא שעבדיה בעל כורחיה בחיוב היותר חמור. ולפי"ז י"ל דמשמיא מקבל היתר השתמשות ונעשה שואל.
ועוד נראה דמכיון דשומר אבידה הוי שומר משמיא ולא מהבעלים אזי רק פרוטה דרב יוסף דנמי הוי שכר משמיא מצטרפת לשמירתו ומשווהו לש"ש. משא"כ היתר השתמשות בדמים דאינה שכר משמיא אלא הנאה ישירה מהבעלים למוצא האבידה שאינה מצטרפת לשמירת האבידה דחלה משמיא, דא"א לבעלים לשלם לשומר האבידה ישירות בעד שמירתו מכיון דמשמיא קא משווי ליה לשומר. ומכיון דא"א לצרף את ההנאה מהבעלים של השתמשות בדמים לשמירת האבידה דחלה משמיא נעשה לשואל על הדמים. משא"כ בשולחני דהוי שומר של הבעלים דאזי היתר השתמשות במעות שפיר נחשב לשכר מהבעלים עבור שמירתו אך אינו שואל כי לא קבל המעות כדי להשתמש בם אלא לשומרם. וכ"ז מבואר עפ"י מה שנתבאר כמה פעמים בשיעורים בשם מרן הגר"ח זצ"ל דדין בעליו עמו לא חל בשומר אבידה מאחר דאינו נעשה שומר ע"י מסירה מהבעלים אלא נעשה שומר משום דהתורה הטילה עליו חלות דין שומר. וגם יתכן דאם בעל האבידה הוא קטן מ"מ חל דין שומר אבידה דנעשה שומר משמיא ולא מחמת מסירת הבעלים.
ועיין בשיטמ"ק שהביא תירוץ אחר בשם הר"ן וז"ל ולא תיקשי לך ההיא דפרק המפקיד דהתם ה"ט לפי שאין אדם נעשה שואל ולוה בעל כרחו וכיון שכן שולחני זה שהופקדו אצלו מעות מותרין נהי דע"כ ש"ש הוי שהרי מקבל שכר בשמירתן דהיינו ההיא הנאה שאם רצה משתמש בהן, מאן אמר לך שדעת ללוותן שאתה עושה אותו כלוה מעכשיו דלמא אין דעתו ללוותן שמא יבא מפקיד ליטלן הימנו בשעה שאין מעות מצויות אצלו ובדעתו להחזירן למפקיד כדי שיצא מחיוב גניבה ואבידה כיון דברצונו הוא תלוי להחזירן בכל שעה שירצה, אבל מעות אבידה שאין הדבר תלוי בו להחזירן שהרי אינו יודע בעליהן שמו חכמים דעתן של בני אדם שכל אדם רוצה ללוותן ולהתחייב באונסין ולא להעמידן בעין לעולם ושיהיה חייב בהן בגניבה ואבידה עכ"ל. הר"ן ביאר דלשולחני יש היתר תשמיש אך אין בדעתו לקנות ולהתחייב ורק זכות וקנין תשמיש משווהו שואל. ואילו שומר אבידה אכן רוצה לקנותן ולהתחייב. אך נראה לומר דבשולחני ליכא דעת קנין דהשולחני לקנות את המעות ולהתחייב כלוה. אך שאני שומר אבידה דנעשה שומר משמיא ולכן י"ל דכשמכר את האבידה אזי התורה הקנתה לו את הדמים בע"כ מדין לוה כדי לחייבו ביותר, וכדאיתא בב"ק (דף נו:) דהתורה החמירה על שומר אבידה, וכאן נמי חל קנין מסוים וחיוב חמור לשלם את הדמים כלוה מדין השבת אבידה. דמכיון שמכר את הבעין התורה מחייבת אותו לקיים מצות השבת אבידה בכל אופן וקונה את הדמים כלוה בע"כ וחייב לשלם כלוה¹¹⁴.
ועיין בשיטה שכ' בשם הריטב"א וז"ל דהתם מדעת בעלים באו לו ומן הסתם כך היה דעת שניהם שלא יתחייב אלא בגניבה ואבידה מפני הנאת שימור אבל הכא שלא באו המעות לידו ברשות הבעלים וב"ד הוא דיהיב ליה רשותא להנפוקינן דאלו מדינא לא היה לו ליגע בהן לא רצו חכמים לתת לו רשות אא"כ הן אצלו מעכשיו במלוה גמורה להתחייב באונסין עכ"ל. כלומר דבשומר אבידה הו"ל תקנתא דרבנן שיקנה כדי לחייבו כלוה מיד.
ועוד נראה לתרץ דשולחני קבל היתר השתמשות שלו בשעת הפקדת הפקדון אצלו ולכן נחשב ההיתר לשכר השמירה והו"ל ש"ש ולא שואל. משא"כ באבידה דמקודם חלה דין שומר משעת המציאה ורק אח"כ כשמכר את האבידה קבל היתר השתמשות בדמים, ולכן היתר ההשתמשות אינו מצטרף לשמירה ומחייבו כשואל. אך לכאורה צ"ע בזה דפסק הרמב"ם (פ"ז מהל' שואל ופקדון ה"א וה"ה) וז"ל המפקיד פירות אצל חבירו ה"ז לא יגע בהן וכו' אבל אם חסרו יותר מכדי חסרונן מוכרן בב"ד מפני שהוא משיב אבידה לבעלים וכו' כל המוכר פקדון ע"פ ב"ד ה"ז מוכר לאחרים וכו' והדמים יהיו מונחים אצלו ויש לו להשתמש בהן לפיכך הרי הוא עליהן שומר שכר אע"פ שעדיין לא נשתמש בהן עכ"ל. וקשה מ"ש משומר אבידה שמכר את האבידה דהוי שואל על הדמים (וכדפסק בפי"ג מהל' גזו"א הי"ז). ונראה דשאני התם דקבל הפירות כפקדון מהבעלים וכשמוכרם ע"פ ב"ד הו"ל כאילו הבעלים עצמם אמרו לו למוכרם, דהב"ד עומדים במקום הבעלים והדמים שקבל מהמכירה כאילו הופקדו אצלו מידי הבעלים, והיתר השתמשות הו"ל שכר שמקבל מהבעלים לטפל בפקדון ולשמור הדמים בשבילו ולכן הו"ל ש"ש שקבל שכרו מהבעלים. משא"כ בשומר אבידה שאינו שומר של הבעלים אלא שומר דשמיא וזכות השתמשות בדמים אינה שכר שמקבל מהבעלים אלא זכות השתמשות מדין מסוים דהשבת אבידה ולכן קונה את הדמים לגמרי להתחייב מיד בתשלומין ובהשבה וכדמבואר לעיל.
תוס' ד"ה והוי וז"ל תימה דהו"ל למימר והוה לוה עלייהו וכו' וי"ל דנקט שואל משום דנקט אונסין וכו' עכ"ל. עיין ברמב"ם (פי"ג מהל' גזלה ואבדה הי"ז) וז"ל מה יעשה בדמים ינתנו למוצא ויש לו רשות להשתמש בהן, לפיכך אם נאנסו כגון שטרפם גייס או טבעו בים חייב לשלם ואע"פ שלא נשתמש בהן שכיון שיש לו רשות להשתמש בהן הרי הן אצלו כשאלה עכ"ל. ומבואר דלהרמב"ם דינו כשואל, ואילו בתוס' משמע שדינו כלוה. ובביאור פלוגתתם נראה דהרמב"ם סובר דדין לוה חל רק מדעת המתחייב, ואילו כאן שומר האבידה קבל זכות ההשתמשות בלי שיתחייב מדעת ובכן אינו לוה אלא שואל. דחיובי שואל חלין אף בלי התחייבות מדעת וכדמצינו למ"ד שואל שלא מדעת שואל הוי אע"פ שלא התחייב מדעת, דנעשה שואל משום דאית ליה קנין השתמשות אף בלי דעת המתחייב, וה"ה כאן. ולכאורה סברת הרמב"ם מסתברא טפי, ויתכן דכוונת התוס' היא דנעשה לוה מדרבנן.
בא"ד. ר"ח וה"ג פסקו דהלכה כרב יוסף דהלכה כרב יוסף מההיא דאין בין המודר וכו' ואין זו ראייה דגם רבה מודה דבשעה שמתעסק באבידה שפטור וכו' עכ"ל. ונראה דבה"ג סובר דרבה חולק על רב יוסף משום דסובר דפרוטה דרב יוסף אינו ממון שמגיע ישיר מבעל האבידה לשומר האבידה אלא דהוי ממון שבא לו ממילא משמים. ולכן אינו נחשב לתשלומי ש"ש כי דמי שמירה צריכים להגיע מהמפקיד לנפקד ולא משמים. ורב יוסף פליג דס"ל דאף פרוטה זו מצטרפת לבעל האבידה והוי כאילו בעל האבידה נתן את הפרוטה ישיר לשומר ומשו"ה הו"ל שכר שמירה ונעשה לש"ש.¹¹⁵ ולפי"ז גם דין מודר הנאה תלוי במחלוקת שבין רבה ורב יוסף, דאיסור מודר הנאה חל דוקא כשההנאה מגיעה ישיר מהמדיר למודר, אך הנאה צדדית הבאה ממילא לא נאסרת באיסורי נדר שבין מדיר למודר, וכמו דין וויתור שמותר במודר הנאה. ולכן אליבא דרב יוסף דהפרוטה מצטרפת לבעל האבידה וכאילו נתנה לשומר חל איסור מדיר ומודר. ואילו לרבה דההנאה לא מצטרפת לבעל האבידה לא חל איסור מודר הנאה. וא"כ הגמ' בנדרים אזלא דוקא כר' יוסף ולא כרבה.
בא"ד. והא דלקמן (לא.) מוקי רבא וכו' אין ראיה דהלכה כרב יוסף דרבה גופיה הדר ביה וכו' ולרבה אית ליה מסברא וכו' עכ"ל. ונראה דהר"ח ובה"ג ס"ל דרבה לא הדר ביה דאה"נ דאית ליה לרבה דהוי ש"ח מסברא כי הפרוטה דרב יוסף לא מצטרפת לבעל האבידה להוות שכר שמירה ומ"מ עדיין צריך רבה את הפסוק דמקיים מצות השבה לגינה שאינה משומרת. דבשלמא בבית שומר סגי ליה בשמירה פחותה דש"ח דהא עכ"פ ישנה ידיעת השומר על דברים שבביתו ובזה יוצא יד"ח לשמור כש"ח. אך כשהשיב את האבידה לגינת בעל האבידה שאינה משומרת בלי דעת הבעלים הרי לא רק שיש שמירה פחותה אלא גם חסרה ידיעת שומר על הפקדון דהא השומר הסתלק מהשמירה לגמרי. וע"ז אף רבה צריך גזה"כ שיכול השומר להשיבה לגינה שאינה משומרת, ורבא לקמן (לא.) דרש בקרא כרב יוסף ולא כרבה.
בא"ד. דאמר ר"א ישבע שאבד המשכון ויטול מעותיו ר"ע אומר אבד המשכון אבד מעותיו וכו' ומסיק דפליגי בשומר אבידה וקאמר לימא רב יוסף תנאי היא וכו' עכ"ל. לכאורה צ"ע דהגמ' (לקמן פב ב) השוותה דין מלוה על המשכון אי הוי ש"ח או ש"ש עם דין שומר אבידה אי הוי ש"ח או ש"ש דגם במשכון מצוה קא עביד, וקשה דבאבידה המוצא נעשה לשומר משמיא בלי קבלת אחריות מדעתו ולכן הפרוטה דרב יוסף דהוי שכר משמיא משווהו לש"ש. ואילו במלוה על המשכון המלוה קבל על עצמו מדעתו לשמור את המשכון עבור הלוה והיאך נחשבת פרוטה דרב יוסף שכרו להיותו ש"ש הרי השכר הזה לא בא לו ישיר מהלוה אלא ממילא משמיא. וי"ל דאף במשכון התורה עשתה את המלוה לשומר המשכון בלי קבלת התחייבות מדעת המלוה ומכיון דנעשה שומר משמיא לפיכך הפרוטה דרב יוסף הבאה משמיא משווהו לש"ש כמו בשומר אבידה. א"נ י"ל דהפרוטה דרב יוסף נחשבת לתשלומי שכירות ישיר מהמפקיד לשומר ומשו"ה מועלת להשוותו לש"ש גם בשמירה דחלה מדעת המתחייב בשומר משכון.¹¹⁶
¹¹⁴ ונראה דחיובו דומה לגזלן המחוייב לשלם דמים בקנין שינוי דאף שומר אבידה כשמוכר את האבידה קונה בקנין הדמים כלוה כדי להתחייב לשלם את דמי האבידה לבעלים ובכך לקיים מצות השבת אבידה בתשלומי דמים, וכמו גזלן המקיים מצות השבת גזלה בתשלומין כשאינו משיב את הבעין וכשקנהו בשינוי, והוא חידוש דין במצות השבת אבידה.
¹¹⁵ לכאורה י"ל דס"ל דהתורה נתנה לו הדמים עפ"י דין זכייה וכאילו הבעלים עצמם מסרו לו ושלמו לו את הפרוטה דרב יוסף. וזה שלא כדברי הגר"ח זצ"ל דחל דין שמירה משמים, אלא דחל דין שמירה מהבעלים.
¹¹⁶ וידידי הרה"ג ר' מיכל שורקין שליט"א העיר דיתכן לתלות את שני הצדדים בשיעור במחלוקת בין הראב"ד והרשב"א (שמובא בנימוקי יוסף פרק השוכר את האומנין דף נא. בדפי הרי"ף), דלרשב"א המצוה במשכון היא עצם מעשה ההלואה דבאותה שעה נשכר בפרוטה דר' יוסף דמשווהו לש"ש. ואילו להראב"ד המצוה היא שהמלוה ממתין לו ואינו מוכר את המשכון ליפרע ממנו ומרוויח פרוטה דר' יוסף בכל רגע ורגע של ההלואה. וי"ל דאם הפרוטה מגיעה למלוה בשעה הראשונה כשהלוה נותן לו את המשכון אזי נחשבת הפרוטה כשכירות ישירה שבאה מהלוה למלוה. ומאידך אם הפרוטה מגיעה לו בכל שעה ושעה כששומר את המשכון הו"ל שכירות שבאה לו משמיא ולא מהלוה והוי שומר משמיא כמו שומר אבידה והשכירות משמיא משווהו לש"ש.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2016), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

אלא. משום שכר שימוש מעות אבל שכר שמירת מצוה דנימא מגו דלא בעי למיתב ריפתא לעניא דהעוסק במצוה פטור מן המצוה לא מחייבינן ליה: כשנשתמש. לאו דוקא אלא משום שכר שימוש קאמר מפני שמותר להשתמש בהן: כשומר חנם. ואינו חייב אלא בפשיעה: כשומר שכר. וחייב בגניבה ואבידה דשומר שכר מצוה הוא דהעוסק במצוה פטור מן המצוה: כולי עלמא לא פליגי דמחייב. כדין שומר שכר: מאי לפיכך דר''ע. כיון דאמר לא ישתמש מהיכא תיסק אדעתין לחיוביה דאיצטריך למימר אינו חייב

והוי שואל עלייהו. תימה דהוה ליה למימר והוה לוה עלייהו ואם נאמר דאם באו בעלים קודם שהוציאם חייב להחזיר אותם מעות עצמם ולא אחרים הוה א''ש דקרי ליה שואל אך אי אפשר לומר כן דבפרק המפקיד (לקמן דף מג.) פריך אי נאנסו חייב מאי אריא הוציא כי לא הוציא נמי והשתא אי חייב להחזיר הן עצמן כשיתבע הגזבר אם כן לא קנאם השולחני בשלא הוציאם ולא מעל כדאמר פרק השואל (לקמן דף צט.) לא בקע בו לא מעל כיון שהמשאיל יכול לחזור בו וא''כ מאי פריך כי לא הוציא נמי אלא ודאי אפילו אם אותן המעות עדיין בעין אין צריך להחזיר הן עצמן וי''ל דנקט שואל משום דנקט אונסין דכתיב בקרא גבי שואל וגם לפי שמזכיר שומר חנם ושומר שכר. ר''ח וה''ג פסקו דהלכה כרב יוסף מההיא דאין בין המודר (נדרים דף לג:) דקאמר ומחזיר לו אבידתו חד אמר דוקא מדיר למודר אבל מודר למדיר לא משום דקא מתהני פרוטה דרב יוסף וחד אמר פרוטה דרב יוסף לא שכיחא ש''מ דכולהו אית להו דרב יוסף ואין זו ראיה דגם רבה מודה דבשעה שמתעסק באבידה שפטור מלמיתב רפתא לעניים אלא דס''ל דלא שכיחא שיבא עני בשעה שמתעסק בה לצורכה ואין סברא שיהא שומר שכר בעבור זה כיון דלא שכיח דבשעה שהאבידה בביתו ואינו מתעסק בה פשיטא דאף לרב יוסף אינו פטור מלמיתב רפתא לעני שהרי אדם שלבוש ציצית או שיש לו תפילין בראשו וכי יפטר מכל המצות והא דלקמן (דף לא.) מוקי רבא קרא דוהשב תשיבם לגינתו המשתמרת וקמ''ל דלא בעינן דעת בעלים כדמוקי רב יוסף בפרק הכונס (ב''ק דף נז. ושם) דרבה מוקי לה בשאינה משתמרת שמירה מעולה כמו בביתו ומייתי ראיה מינה דשומר אבידה כשומר חנם הוי אין ראיה דהלכה כרב יוסף דרבה גופיה הדר ביה כשתירץ לו רב יוסף דקמ''ל דלא בעינן דעת בעלים ומוקי לה בגינתו המשתמרת דהא בקרא שור ושה כתיב ומודה רבה בבעלי חיים דהוי עלייהו שומר שכר דאנקטינהו נגרי ברייתא וכשרוצה להביא ראיה לדבריו ולא ידע שינויא דרב יוסף היה צריך לדחוק ולהעמיד בכפותים ועוד דוחק אחר דהוי מוקי קרא לגינתו שאינה משתמרת ואשמועינן קרא דהוי שומר חנם ולרבה אית ליה מסברא דהוי שומר חנם דלא מטי הנאה לידו ועוד י''ל דלקמן ה''פ היכי דמי אי דלא מינטרא למר כדאית ליה מפשיעה ולמר כדאית ליה מגניבה ואבידה אמאי פטור ואי דמנטרא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וכו' ושלהי האומנין (לקמן דף פא: ושם) דאמר ר''א ישבע שאבד המשכון ויטול מעותיו ר''ע אומר אבד המשכון אבדו מעותיו ומוקי מתני' דהלוהו על המשכון שומר שכר דלא כר''א ומסיק דפליגי בשומר אבידה וקאמר לימא דרב יוסף תנאי היא ופרש''י דרבה ודאי תנאי היא דלא מצי סבר כר''ע אם כן משמע דאין הלכה כרבה דהוי כר''א דשמותי הוא וגם דמתניתי' לא אתיא כוותיה וי''ל דרבה ודאי לאו תנאי היא ואפילו לר''ע משום מצוה לא הוי שומר שכר וטעמא דר''ע דאמר אבדו מעותיו כדשמואל דאפילו בדלא שוי שיעור זוזי אבדו כל מעותיו דהוי כאילו פי' שאם יאבד המשכון שיאבדו מעותיו ור''א לית ליה דשמואל ואפילו שוי שיעור זוזי לא אבדו מעותיו אלא לרב יוסף כי נמי מוקי פלוגתייהו בדשמואל לא קאי ר' אליעזר כוותיה לפי מה שמדמה עתה במסקנא מלוה על המשכון לשומר אבידה שהוא פוטר את המלוה באבידה אלמא לא הוי שומר שכר ומשני דאתי מלתיה דרב יוסף אפי' כר''א ותדע דלא מצינו למימר דרבה לא מצי סבר כר''ע דהא בשמעתין משמע דכולהו סברי דרבה ולר''ע נמי הוי שומר חנם והא דתנן פרק שבועת הדיינין (שבועות דף מד. ושם) המלוה על המשכון ואבד המשכון שחייב באבידה מה שהמשכון יתר על החוב אליבא דרבה מבעיא לן לאוקמה באבדה בפשיעה דלא הוי ביה אלא שומר חנם דמה שכנגד החוב מפסיד אפילו לא אבד בפשיעה מטעמא דשמואל ואין זה דוחק דה''נ כי בעי גמרא מעיקרא לאוקמה פלוגתא דר''א ור' עקיבא בדשמואל או בדר' יצחק ולא היה מדמה לשומר אבידה צריך נמי לאוקמה מתני' דשבועות דמיחייב לשלם באבדה מה שהמשכון יתר על החוב באבדה בפשיעה דמטעם דשמואל או דר' יצחק אין לחייב המלוה באבידת המשכון אלא במה שכנגד החוב ואדרבה מפ' האומנין (לקמן דף פב. ושם) יש להוכיח דהלכה כרבה דאי הלכה כרב יוסף אמאי מוקי גמרא אלא מחוורתא מתניתין דלא כר''א לוקמה באין מלוה צריך למשכון דהוי שומר שכר אפי' לר''א ופלוגתייהו במלוה צריך למשכון אלא ודאי משום דהלכה כרבה ואין הלכה כרב יוסף ולדידיה לא מצי לאוקמא מתניתין כר''א ועוד ראיה מפרק המפקיד (לקמן דף מג. ושם) דרב נחמן סבר נאנסו לא אלמא ס''ל דבהנאה שמותר להשתמש לא הוי אלא שומר שכר והיינו כרבה דלרב יוסף הוי שואל ואין לומר דהכא דהוי שומר אבידה דבלא היתר תשמיש הוי שומר שכר השתא דשרו ליה לאשתמושי בהו הוי שואל אבל התם דלא מיירי באבידה משום הנאת היתר תשמיש לבד לא הוי אלא שומר שכר לא היא כיון דבשביל היתר תשמיש לבד לא הוי אלא שומר שכר כרב נחמן א''כ בשביל שיש לו עוד פרוטה דרב יוסף משום שמירת אבידה אין סברא שיהא לו דין שואל דאטו אם מוסיפין שכר לשומר יהיה לו דין שואל ועוד דקי''ל כרבה בר משדה ענין ומחצה וליכא למימר דוקא במילי דבבא בתרא כדמפרש בתשובות דרב צמח דהא אמר פרק מי שאחזו (גיטין דף עד: ושם ד''ה הא) והא קי''ל כרבה ולא קאמר בהא דהוה משמע בהא ולא במילי אחרינא כדקאמר על רשב''ג ובפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף נב:) בשמעתין דהחזיק בדרך מתיישבת ההלכה יותר במה שהלכה כרבה לגבי דרב יוסף כדפי' שם רש''י ובסדר תנאים ואמוראים פוסק דרבה ורב יוסף הלכה כרבה בר משדה ענין ומחצה וכל רבותינו שוין דבשאר דברים סתמא הלכה כרבה אי ליכא הוכחה כרב יוסף: לפיכך דרבי טרפון למה לי. בשלמא לרבה דלפיכך דר''ע אשמועינן לאפוקי דרב יוסף מצינו למימר דלפיכך דרבי טרפון משום לפיכך דר''ע אי נמי גם לפיכך דר''ט אתי למידק נמי דדוקא משום דמותר להשתמש חייב אבל אסור להשתמש פטור לאפוקי דרב יוסף אבל לרב יוסף מאי לפיכך וקשה דמאי בעי מאי לפיכך הלא חדוש גדול השמיענו דמעיקרא אמרינן דבמה שמותר להשתמש לא הוי אלא שומר שכר ולא כשואל דהא אבדו קתני דמשמע סתם אבידה בלא אונס והשתא מבעי לן למימר דמחמת היתר תשמיש הוי כשואל ואבדו היינו שטבע ספינתו בים ועוד דבפרק המפקיד (לקמן דף מג. ושם) אצטריך מתני' לאשמועינן דמחמת היתר תשמיש הוי שומר שכר לרב נחמן דאמר נאנסו לא גבי מפקיד מעות אצל חנווני דקתני צרורים לא ישתמש בהן לפיכך אם אבדו אינו חייב והא מלתא דפשיטא היא דאינו חייב באבידה כיון דשומר חנם הוא אלא סיפא איצטריכא ליה לאשמועינן דמותרין להשתמש בהן לפיכך אם אבדו חייב באחריותן והוי שומר שכר לרב נחמן דאמר נאנסו לא וכיון דאפילו למיהוי שומר שכר מחמת היתר תשמיש אצטריך לאשמועינן כ''ש הכא דאמר דהוי שואל דלאו מלתא דפשיטא הוא דאצטריך שפיר לאשמועינן אלא י''ל דלאו קושיא הוא אלא פירושא בעלמא הוא:

בבא מציעא כט ע"א