בבא מציעא לא ע"ב

דף לא - ב

אבל הני תרתי, פריקה וטעינה, דאיתא למרה בהדה, כפי שכתוב בפסוק: "הקם תקים עמו", שחייב דווקא אם בעליו עמו, אימא שלא יהא חייב, ואם הבעלים אינם יכולים לעשות זאת לבדם, ישכרו פועלים לפרוק ולטעון!

לכן צריכא לכתוב את שני הדברים.

כתוב לגבי אדם שהרג את חבירו: "או באיבה הכהו בידו וימת מות יומת המכה רצח הוא וגו'". וכך אנו דורשים מכפילות הלשון "מות יומת":

אין לי - אלא שצריך להרגו בסוג המיתה הכתובה בו, דהיינו - בסייף.

מנין שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו, כגון שהיה המכה בורח בספינה, שאתה רשאי להמיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו, ותהא רשאי לזרוק בו חץ להמיתו?

תלמוד לומר "מות יומת" - מכל מקום.

כתוב לגבי עיר הנדחת: "הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב". וכך אנו דורשים מכפילות הלשון:

אין לי - אלא להמיתן בהכאה הכתובה בהן, בסייף.

מנין שאם אי אתה יכול להמיתן בהכאה הכתובה בהן, שאתה רשאי להכותן בכל הכאה שאתה יכול?

תלמוד לומר "הכה תכה" - מכל מקום.

כתוב לגבי משכון: "כי תשה ברעך משאת מאומה וגו' השב תשיב לו את העבוט כבא השמש וגו'". והיינו, שהנוטל מחבירו בגד כמשכון כנגד הלואה שנתן לו, צריך להשיבו לו בערב, כדי שיוכל לישון בו.

וכך אנו דורשים מכפילות הלשון: אין לי שחייב להשיב, אלא שמשכנו ברשות בית דין. שהרי על מקרה כזה דבר הכתוב, שהרי כתוב לפני המקרא של "השב תשיב": "בחוץ תעמוד והאיש וגו' יוציא אליך את העבוט החוצה", ואמרינן לקמן: "בשליח בית דין הכתוב מדבר". והיינו, שהמלוה תבע את הלוה לדין על שלא השיב את הלוואתו, ושלחו בית דין את שלוחם לתפוס את מטלטליו של הלוה.

אבל אם משכנו שלא ברשות בית דין, אלא המלוה נכנס בעצמו לבית הלוה ליטול משכון - מנין שצריך השבה בערב?

תלמוד לומר "השב תשיב" - מכל מקום ^[345].

וכן מה שכתוב בספר דברים בענין משכון: "אם חבל תחבל שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו", אנו דורשים כך: אין לי אלא שמשכנו ברשות. משכנו שלא ברשות מנין? תלמוד לומר "חבל תחבל" - מכל מקום ^[346].

ותמהינן: והני תרי קראי [ושני מקראות אלו], "השב תשיב" ו"חבל תחבל" - למה לי? הרי שני המקראות מדברים באותו ענין!

ומבארת הגמרא: חד, אחד ממקראות אלו, דהיינו "השב תשיב לו את העבוט כבא השמש", מדבר לענין כסות שניתן למשכנה רק ביום, דהיינו כסות שמשתמשין בה רק בלילה, שצריך להשיבה עם ערב לבעליה. וחד, המקרא של "חבל תחבל", בא ללמד על כסות שניתן למשכנה רק בלילה, לפי שמשתמשין בה רק ביום, שצריך המלוה להשיבה ביום. והיינו דכתיב "עד בא השמש תשיבנו לו", שעד בא השמש תהא ביד הלווה, ובבא השמש תיטלנו ^[347].

ומהכפילות שנאמרה בענין צדקה: "כי יהיה בך אביון וגו' לא תאמץ את לבבך וגו' פתח תפתח את ידך לו וגו'", אנו דורשים כך:

אין לי שאתה מצווה לתת צדקה - אלא לעניי עירך, שאתה גר בה.

לעניי עיר אחרת - מנין?

תלמוד לומר "פתח תפתח", מכל מקום.

וממה שנאמר בענין הלוואה לעני ערב שנת השמיטה, שחושש המלוה שמא תשמטנו שביעית, ויפסיד את כספו: "השמר לך וגו' קרבה שנת השבע וגו' ורעה עינך באחיך האביון וגו' נתן תתן לו", אנו דורשים כך:

אין לי - אלא שצריך לתת מי שביכולתו לתת מתנה מרובה.

אבל אם אין ביכלתך לתת מתנה מרובה, אלא רק מתנה מועטת ^[348] , מנין שאף אז צריך לתת לו?

תלמוד לומר "נתן תתן" - מכל מקום.

נאמר בענין הענקה לעבד עברי לאחר שסיים את שנות עבודתו: "וכי תשלחנו חפשי מעמך לא תשלחנו ריקם העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך אשר ברכך ה' אלקיך תתן לו". ומכפילות הלשון אנו דורשים כך:

אין לי שצריך להעניק לעבד - אלא כשנתברך הבית בגללו [בגלל העבד], אז מעניקין לו. כלשון הכתוב: "אשר ברכך ה' אלקיך תתן לו".

אבל אם לא נתברך הבית בגללו, מנין שצריך להעניק לו? תלמוד לומר "העניק תעניק" - מכל מקום.

ומקשינן: ולשיטת רבי אלעזר בן עזריה, דאמר שאכן כך הוא הדין, שדווקא אם נתברך הבית בגללו - מעניקין לו, אבל אם לא נתברך הבית בגללו - אין מעניקין לו, אם כן, מלת "תעניק" שכתבה התורה - למה לי?

ואמרינן: אכן לשיטתו אין דורשין דרשה מכפילות לשון זו, אלא דברה תורה כלשון בני אדם, שדרכם לחזור על מילה כדי להדגיש את העניין.

נאמר בענין המצוה להלוות לעני: "כי יהיה בך אביון וכו' והעבט תעביטנו די מחסורו וגו'". ודורשין מהכפילות "העבט תעביטנו" כך:

אין לי שצריך להלוות לו - אלא שאין לו לעני כדי פרנסתו, ואינו רוצה להתפרנס מן הצדקה. אמר רחמנא: "העבט תעביטנו" - תן לו דרך הלואה.

אבל יש לו משלו כדי פרנסתו, ואינו רוצה להתפרנס משל עצמו, אלא מן הצדקה, מנין שאתה צריך להלוות לו, ולהפרע ממנו לאחר מיתה?

תלמוד לומר "תעביטנו" - מכל מקום.

ולרבי שמעון, דאמר: אם יש לו, ואינו רוצה להתפרנס - אין נזקקין לו, ואין צריך לתת לו כלום, אם כן, "תעביטנו" - למה לי?

דברה תורה כלשון בני אדם ^[349].

שנינו במשנתנו: היה בטל מן הסלע, לא יאמר לו תן לי סלע, אלא נותן לו שכרו כפועל.

תנא: נותן לו בעל האבידה שכרו כפועל בטל. כפועל שרוצה להתרפות ממלאכה ולישב בטל.

ותמהינן: מאי היא מה ששנינו שנותן לו כפועל בטל? ^[350] למה יתן לו רק כפועל בטל, הרי המוצא לא היה בטל ממלאכה, אלא טרח בהשבת האבידה!

אמר אביי: אין הכוונה שנותן לו כפועל בטל ממלאכה לגמרי, אלא נותן לו בעל האבידה כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה ^[351].

כלומר, בעל האבידה מחשב ומפחית למוצא ממה שהפסיד בזה שבטל מהמלאכה שעסק בה, את הסכום שאדם היה פוחת משכרו כדי ליבטל ממלאכה זו, ולעסוק במלאכה קלה של השבת אבידה ^[352]. הכל לפי כובד המלאכה - וריבוי שכרה. שהרי יש מלאכה שטורחה קל - ושכרה רב, ויש להיפך, שטורחה רב, ושכרה מועט ^[353].

שנינו במשנתנו: אם יש שם בית דין - מתנה בפניהם.

איסור ורב ספרא עביד עיסקא בהדי הדדי [עשו עסק בשותפות].

אזל רב ספרא, פלג ליה בלא דעתיה דאיסור באפי בי תרי [הלך רב ספרא וחלק את הסחורה, שלא מדעתו של איסור, בפני שני בני אדם].

לאחר מכן אתא רב ספרא לקמיה דרבה בר רב הונא.

אמר ליה: זיל אייתי תלתא דפלגת קמייהו [לך הבא את השלשה שחלקת בפניהם],

אי נמי,

וכן דין עזוב תעזוב וכן הקם תקים בין בעליו עמו בין אין בעליו עמו וכן דין השב תשיב את העבוט וכן דין חבל תחבול בין כסות יום בין כסות לילה וכן פתח תפתח את ידך וגומר לענייך ואפי' לעניי עיר אחרת וכן דין נתן תתן לו במתנה בין מרובה בין מועטת. וכן דין הענק תעניק לו ואפי' לא נתברך הבית בגללו וכן העבט תעביטנו אפי' יש לו ואינו רוצה להתפרנס:

היה בטל מסלע לא יאמר לו תן לי סלע אלא נותן לו שכרו כפועל תנא כפועל בטל. ואקשי' והא לאו בטל הוא דהא מתעסק להחזיר האבידה.

ופירקה אביי כפועל בטל של אותה מלאכה פי' כגון שהיה חייט והניח מלאכתו והלך להשיב את האבידה ונשתהה בהשבתה כשיעור תפירת בגד ששכרו סלע לא יאמר לו כבר בטלתי ממלאכתי שיעור סלע תנה לי אלא משערין שכרו כעת שאין לו מה יתפור אלא יושב ובטל אם יבא אדם ויאמר לו הנך יושב ובטל תקח בתפירת בגד חצי סלע או תשאר בטל היום ובעת שהמלאכה מצויה כגון קרוב לרגל וכיוצא בו שכר תפירת הבגד סלע ומה שמתברר שנוטל בשעה שאין לו תפירה לחפור הוא שנוטל מבעל האבידה וכן אם יאמר לו אדם אתה חייט ואין תפירה מצויה אצלך תבוא ללבון עמי לבנים ותיקח שכירותך כך וכך וזה מפני שלא התנה בב"ד על שכרו. אבל התנה בב"ד נוטל לפי תנאו דתנן אם יש שם ב"ד מתנה בפני ב"ד.

איסור ורב ספרא הוו שותפי בעיסקא אזל רב ספרא פלג בלא דעתיה דאיסור קמי תרי וחייביה רבא לאיתויי תלתא אי נמי תרי מיגו תלתא אי נמי תרי סהדי דפלג קמיה תלתא.

ולר"ש דאמר וכו' דברה תורה כלשון בני אדם. כתב הראב"ד ז"ל, לפי דעתי לא אמר ר"ש דברה תור' כלשון בני אדם אלא בהא דמשמע ליה דאין נזקקי' לו אבל כל הנך דדרשי' לעיל אית ליה דהיכא דאיכא למידרש דרשי' ולא אמרי' דברה תורה כלשון כני אדם ומשמע כדבריו דהא אקשי' לעיל ולר"ש דאמר זה וזה בחנם מאי איכא למימר ומאי קושיא הא ר"ש סבר דברה תורה כל' בני אדם ולית ליה הנך דרשי אלא ש"מ דכל היכ' דאיכ' למידר' דרשי' ובמס' ר"ה בפ"ק נמי דריש ר"ש עשר תעש' ורבנן נמי דפליגי עלה בהא משום דקסברי איכ' למדר' הוא ובהא פליגי מר סב' איכ' למדר' ומ"ם ליכ' למדר' ולפי זה כך יש לנו לומר' בפלוגתא דר' אלעזר בן עזריה ורבנן בנתברך הבית דגללו דבהא נמי פציני והכי נמי איכא למימר בההיא דגרסי' בפרק ואלו הן הגולין גבי רוצח שיצא חוץ דפליגי איכא מ"ד א' שוגג וא' מזיד נהרג דדריש אם יצא יצא ואיכ' מ"ד במזיד נהרג בשוגג נולה דאמרי' דברה תורה כלשון בני אדם אלא דבהא פליגי מר סבר איכ' למדרש הוא ומר סבר בשוגג פטור שלא יהא סופו חמור עליו מתחילתו כדאיתמר התם בגמרא:

ומיהו קשיא לן הא דגרסי' בפרק השואל (צ"ד ע"ב) אין לי אלא גניבה אבדה מנין ת"ל אם גנב יגנב ואקשי' ולמ"ד דברה תורה כלשון בני אדם מאי איכא למימר ובמסכת נדרים פ"ק נמי אמרי' גבי לנדור נדר דברה תורה כלשון בני אדם ואקשי' הניחא למ"ד דברה תורה כלשון בגי אדם אלא למ"ד לא דברה תורה כלשון בני אדם ומנו דאמר דברה תורה כלשון בני אדם ולא דרשי' אע"ג דאיכא למדרש הא ר"ש מודה דהיכא דאיכ' למידרש דרשי והתם ודאי איכ' למידרש הוא וכ"ש בגניבה ואבודה דהא מק"ו נמי מייתי ליה התם בהשואל ואפשר דתנא אחרינא הוא א"נ ר' אלעזר בן עזריה הוא ולא דריש אע"ג דאיכא למדרש ו"ן הא דגרסי' במסכת כריתות בפרק ד' מחוסרי כפרה ר' אלעזר בן עזריה לר' ישמעאל קאמר ליה לדידי בעלמא כוחך סבירא לי דדברה תורה כלשון בני אדם והכא שאני מכדי כתי' וכו' מדברי שגיהם נלמוד דאע"ג דאיכא למדרש לא דרשי' ולפי דעתי ר"ש ור"א כ"ט אמרו דבר אחד ולעולם אמרי' דברה תורה כלשון בני אדם ולא דרשי' דהא דאמרי' לעיל ולר"ש דאמר זה וזה בחנם מאי איכא למימר לאו מכפילי פרכי' אלא למה לי למכתב עיקר פריקה וטעינה פרכי' כדפרכי' אבדה וההיא דאיתמר בפ"ק דר"ה לר"א ור"ש עשר תעשר בשני מעשרות הכתוב מדבר שיטה דרבי מאיר ור"א נקיט ור"ש כיון דצא דריש כפילי ולית לי' במעש' בהמה סמוך לגמרו עישורו ממילא ראש השנה תשרי ומיהו קשי' למ"ד דברה תורה כלשון בני אדם ולא דרשי' כלל מנא ליה כל הנך דדרשינן בשמעתי':

כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה. פירוש פעמים שהמלאכה מרובה והיא ביוקר, ופעמים שהמלאכה מועטת והפועלים בטלים, ובאותה שעה משתכרים בזול כדי שלא ישבו בטלים, ואם החזיר זה את האבדה בשעה שהמלאכה מרובה ונשתהה בחזרתה כדי שיהי מרויח סלע, לא יאמר לו תן לי סלע שהפסדתי בחזרתה, אלא נותן לו כשעה שהמלאכה מועטת והוא יושב ובטל שהיה משתכר חצי סלע כדי שלא יהא יושב ובטל, כך פירש ר"ח ז"ל והראב"ד ז"ל, וכן פירשה הרי"ף ז"ל בתשובה. ורש"י ז"ל לא פירש כן.
ויש מקשים, ולמה נותן לו כלום, והלא מבריח ארי מנכסיו הוא, ומבריח ארי מנכסי חברו הא פטור (ב"ק נח, א), ולא תימא דוקא בשלא הפסיד כלום מחמת שהבריחו, שהרי שנינו בנדרים פרק אין בין המודר (נדרים לג, א), המודר הנאה מחבירו זן אשתו ובניו ובנותיו כשהן קטנים ופורע לו את החוב, ופרישנא טעמא התם, משום דמבריח ארי מנכסיו הוא. ויש לומר דהתם דמדעתא דנפשיה קא מברח ליה פטור הלה, ואף על גב דמטי ליה פסידא, אבל הכא דחייבתו התורה להחזיר, לא אמרה תורה אבד את שלך והשב אבדה לאחיך. ורמב"ן ז"ל תירץ (ל, ב ד"ה היה), דשכר פעולה, ממונא דמטי לידיה דבעל אבדה [היא], ודמי לפועל שעשה מלאכה בשל חברו, דנותן לו מה שההנהו (ב"ק עו, א), אבל פורע חובו של חברו וכיוצא בו, דלא מטי לידיה דבעל הבית אלא מחילת חובו של זה וסלוק נזקן ממנו, מבריח ארי מנכסי חברו הוא, ואף על גב דאית ליה פסידא פטור.

הכי גרסינן: אם יש שם בית דין מתנה בפני בית דין. ולא גרסינן מתנה עמו בפני בית דין, שאלו היה שם הבעלים, למה לו להתנות עמו בפני בית דין, אפילו התנה בינו לבינו שפיר דמי, וחייב ליתן לו אפילו התנה לתת לו יותר מה שהיה נוטל איניש אחרינא דעלמא, ומשום דאמר ליה אפסדתן, וכדאמרינן בפרק הגוזל (בבא קמא קטז, א), טול דינר והעבירני חייב, ואוקימנא בצייד השולה דגים מן הים דאמר ליה אפסדתן, והכא נמי הא אפסדיה.

הא דאמר אביי דהבלא דאגם קטלה. לאו למימרא דשומר לא מצי לאוקמה לבהמה באגם, ומשום הכי חשבינן ליה [עכשיו] לפשיעה, דאלו כן לרבא נמי [חייב], דתחלתו וסופו בפשיעה היא, כיון שלא היה לו רשות להוליכה שם, וגדולה מזו אמרו בפרק השוכר את האומנין לקמן (בבא מציעא עח, א) להוליכה בהר והוליכה בבקעה וכו' ומתה חייב, דכל שהוליכה במקום שהבעלים מקפידים להוליכה שם, אע"פ שמן הסתם היה רשאי להוליכה שם, חייב, וכל שכן כאן שאינו רשאי מן הסתם, משום דסתמיה מזיק, ואביי נמי אפילו כי הדרא מאגם ומתה בבית שומר לא הוה פטר, דמכל מקום הבלא דאגם אזקה, ומחמת הבלא דאגם דעיילא לה באופיא מתה לה בבית שומר. ועוד, דהא אקשינן ליה לאביי מהעלה לראשי צוקין, אמאי לימא אוירא דהר קטלה, ובודאי רשאי הוא השומר לרעותה בין בהר בין בבקעה, ולא חשבינן ליה פושע. אלא דהכא הכי קאמר אי לא דפשע בה, השתא מיהא לא הוה קיימא באגם, ודילמא השתא הוא דאזקה הבלא דאגמא וקטלה, ומוכחא מילתא דאגמא קטלה, כיון דמתה לה באגם ממש, אבל כי הדרא לבי שומר, הזיקא דאגמא לא אבריר ופטור, כך נראה לי.

מאי טעמא, מלאך המות מה לי הכא ומה לי התם. ושואל דחייב במתה כדרכה, משום דכיון שכל הנאה שלו, אוקמה רחמנא ברשותו לגמרי כאלו היא שלו, חוץ ממתה מחמת מלאכה, דאמר ליה לאו לאוקמה בכילתא שאלתיה (לקמן בבא מציעא צו, ב).

אמר ליה אביי לרבא לדידך דאמרת וכו' הא דאותיב ר' אבא בר ממל לר' אמי וכו' לימא ליה מלאך המות מה לי הכא מה לי התם. כלומר, דהא שומר שפשע בבהמה ויצאה לאגם, הרי הוא כשומר שפשע ומסר לשומר אחר, וכיון שפשע בה קמה ליה ברשותיה דשומר ואפילו לאונסין, דכל שתחלתו בפשיעה אע"פ שסופו באונס חייב, ואפילו הכי קא סברת דלאונסי מיתה לא קמה ליה ברשותיה, בשומר שמסר לשומר נמי, אע"ג דחשבינן ליה פושע למיקם ברשותיה אפילו לאונסין, באונסי מיתה מיהא הוה לן למימר דלא קמה ברשותיה, אלא מדלא שני ליה הכין ר' אמי, שמע מינה לא שניא ליה מיתה משאר אונסין. ופריק רבא, לדידכו דאמריתו דטעמא דשומר שמסר לשומר, היינו משום דאמר ליה אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר איכא לאותובה. פירשו רש"י והראב"ד ז"ל, לדידכו איכא לאותובה, בודאי ר' אבא בר ממל דאותבה ור' אמי דפרקה כותך סבירא להו, אבל לדידי ליכא לאותובה, ולא סבירא לי לא בתיובתיה ולא בפרוקיה. ואינו מחוור בעיני, דאם כן למה ליה לרבא לאורוכי כולי האי, לימא ליה, אין ודאי כותך סבירא להו, ואנא לא סבירא לי כותייהו. ועוד, דאביי מדידהו קא מייתי ראיה, ואכתי ראיתו במקומה עומדת. ועל כן נראה לי, דרבא דחויי קא דחי ליה לאביי, דמהא לא תשמע דסבירא להו בהא כוותיה, אלא דלמאי דסבירא להו בטעמא דשומר שמסר לשומר, על כרחין אצטריכו לאקשויי ולפרוקי הכין, דלא דמי פשיעה דשומר שמסר לשומר כפשיעה זו, דאלו למאי דסבירא להו דטעמא דהתם משום שאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר, פושע גמור הוא, ומדאפקה מרשותיה ומסרה לשומר אחר הוה ליה כגזלן או כגנב, וקמה ליה בהמה ברשותיה לגמרי ואפילו לאונסי מיתה, ולמאן דאית ליה ההוא טעמא על כרחין ליכא לשנויי אלא כדשני ר' אמי כשנתנו לו בעלים רשות, הא לאו הכי בהמה דידיה קטל מלאך המות ולא בהמת מפקיד, וכדרך שחייבה תורה בשואל משום דאוקמה ברשותיה, ומשום הכי לא שני ליה הכין ר' אמי, אבל פשע בהוצאה לאגם פשיעה בשמירה היא, ולאו דידיה היא למיקם ברשותיה לכלהו אונסין, אלא לאונסין שבאו מחמת אותה פשיעה, אבל לא לאונסי מיתה, דמה לי הכא מה לי התם, ובהא אפשר דכותיה סבירא להו, ואלו בההיא הוה סבירא להו כטעמא דידי דאמינא את מהימנת לי בשבועה איהו לא מהימן לי בשבועה לא הוו מותבי מינה כלל, ור' אמי נמי אפשר דאפילו בההיא כרבא סבירא ליה אלא דבעי לפרוקה אליבא דמקשה דהוה סבירא ליה משום דאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר.

הכא במאי עסקינן שתקפתו ועלתה תקפתו וירדה. הקשה הראב"ד ז"ל למה לי תקפתו ועלתה, והא אוקימנא שיש שם מרעה שמן וטוב. ותירץ דהכי קאמר שאם תקפתו ועלתה, אע"פ שנפלה ולא תקפתו, הרי זה אונס, דכיון שתקפתו ועלתה וראה שהיא חזקה ממנו, מסתכן היה אם תקפה בירידתה, אלא הרי היא כאלו תקפתו גם כן וירדה. ולכאורה היה נראה דלא מתוקמא מתניתין בתקפתו אלא דוקא לאביי, אבל לרבא דקיימא לן כותיה כלה מתניתין כפשטה מתוקמא, וכן כתב הראב"ד ז"ל. והרי"ף ז"ל כתב במקומה בפרק השוכר (דף נד, א), דמתניתין דוקא שתקפתו ועלתה תקפתו וירדה כדאוקימנא לה הכא, והראב"ד ז"ל תפס עליו שם. ומסתברא לי כדברי הרי"ף ז"ל, דלכולי עלמא אין השומר פטור אלא בשתקפתו, דלהכי יהבי ליה אגרא כי היכי דלנטר נטירותא מעליתא, וכדאמר התם בפרק השוכר (לקמן בבא מציעא צג, ב) בעובדא דאבא [דבר אדא] סבולא, ובעובדא דההוא רעיא דהוה מעבר חיותא אגודא דנהר פפא (שם ע, א), והכא נמי כל שלא תקפתו פושע הוא. והכא הכי פירושא, אי הכי אימא רישא, כלומר, אי אמרת בשלמא כשאין שם מרעה שמן וטוב, וכשהניחה לעלות הויא פשיעה, ואפילו הכי כשמתה הרי זה אונס ופטור, דמלאך המות מה לי הכא מה לי התם, כולה מתניתין מתוקמא שפיר בחד גוונא, והכי קאמר עלתה לראשי צוקין, כלומר, שעלתה על כרחו, וכגון שתקפתו ועלתה ותקפתו וירדה הרי זה אונס, אבל העלה, כלומר שהניחה לעלות דהוי ליה כהעלה הוא, דכיון שאין שם מרעה, לא היה לו להניחה לעלות והיה לו לתוקפה אין זה אונס, אלא לדידך דאמרת שיש שם מרעה שמן וטוב, אם כן העלה דקתני שהעלה הוא ממש מרצונו לרעות שם, ועלתה לראשי צוקין היינו שהניחה לעלות, וא"כ אמאי פטור דהיה לו לתוקפה. ופריק, לדידיה נמי רישא כשתקפתו מתוקמא, ונמצא לפי פירוש זה דלכולי עלמא לא מתוקמא מתניתין אלא כשתקפתו כדברי הרב ז"ל.
ולענין פסק הלכה פסק הרי"ף ז"ל כרבא, משום דהלכה, כרבא לגבי דאביי חוץ מיע"ל קג"ם (לעיל בבא מציעא כב, ב), ואע"ג דקיימא לן כמאן דאמר תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב (לקמן בבא מציעא מב, א) שאני הכי דלא בא האונס הזה מחמת הפשיעה כלל כההיא דצריפא דאורבני (שם), דאין תחבולה לינצל מאונס זה ואפילו לא פשע בה כלל. וקשיא ליה לרב ז"ל הא דאמר בפרק הפועלים (בבא מציעא צג, ב) מאי לאו דעל בעידנא דעיילי אינשי, לא דעל בעידנא דלא עיילי אינשי, ואקשי ליה אביי אי הכי אמאי פטור תחלתו בפשיעה וסופו באונס היא, אלמא אע"פ שאין האונס בא מחמת הפשיעה, דאפילו לא על לא הוה יכול להציל, אפילו הכי חייב, ופריק ז"ל, דההיא סוגיא אביי גופיה קאמר לה, ולא עדיפא מיהא דאמר הכא וליתא. וה"ר יצחק אלברגלוני ז"ל הקשה על זה, דמכל מקום אביי לרבה אמרה וקבלה מיניה. והכא אביי ורבא משמיה דרבה אמרוה, אלמא שמעינן מההיא דרבה כסהדותיה דאביי אמרה. וי"ל, דההיא סוגיא אביי הוא דאמרה, הכי אמר לי רבה והכי אהדרי ליה, ורבא אמר לך לא היו דברים מעולם, דלא עדיפא מהא דאסהיד אביי משמיה דרבה, ואמר ליה רבא דלאו הכי אמרה אלא אפכא. והראב"ד ז"ל כתב בפירוק קושיא זו, דהתם כיון דעל בעדנא דלא עיילי אנשי הוה ליה לעיולינהו בהדיא, והא דשבקינהו התם פשיעה הוה, ומשום ההיא פשיעה אירע בהן אונס, ואין מחייבין אותו משום דעל, אלא משום דכיון דעל הוה ליה לעיולינהו בהדיה, ואלו עיולינהו לא מטי ליה פסידא כלל, הלכך חייב.

ולר"ש דאמר יש לו וכו' דברה תורה כלשון בני אדם וא"ת ואי ס"ל לר"ש דברה תורה כלשון בני אדם מאי פריך לעיל ולר"ש דאמר זה וזה בחנם מאי א"ל והא ר"ש לא דריש כפילא כתב הראב"ד ז"ל דמודה ר"ש דהיכא דאיכא למדרש דרשינן והכא משום דס"ל דליכא למדרש הוא דאמר הכי דכיון שיש לו אין נזקקין לו והכי משמע בפ"ק דר"ה דדריש ר"ש עשר תעשר משום דאיכא למדרש ומיהו איכא תנא דלא דריש כפילא כלל דאמר בפ"ק דנדרים גבי ידות דילפינן להו מנזיר להזיר ואיכא מאן דלא דריש מהתם ודיקינן הניחא למ"ד וכו' והא התם דודאי איכא למדרש דהא כולהו מודו בידות ואפ"ה למ"ד דברה תורה כלשון בני אדם לא מפיק להו מכפילא והכי נמי משמע פ"ד מחוסרי כפרה דר' ישמעאל ור' אליעזר כ"ע ס"ל דלא דרשינן כלל אפילו היכא דאיכא למדרש וצ"ע כיון דלא דרשינן כפילא כלל מנ"ל כל הני דרשי דדרשינן בשמעתין:

מתניתין היה בטל וכו' אלא נותן לו שכרו כפועל בטל פי' דאע"ג שאם היה יושב ובטל הי' חייב להחזיר בחנם כיון שהוא בטל מן הסלע אינו חייב להחזיר בחנם דשלו קודם ולפיכך נותן לו שכרו כפועל בטל כדאוקימנא בגמ' ופרש"י ז"ל שאם היתה מלאכתו כבדה ונוטל בה סלע לא יאמר תן לי סלע שהרי עכשיו לא טרח כ"כ אלא רואים כמה אדם רוצה לפחות משכרו להקל עליו ממלאכה כבדה ולעסוק במלאכה קלה ובמאי דשקיל במלאכה קלה יהיב לי' מטעמא דשלו קודם אבל טפי כלומר כל מה שהוא מרויח במלאכה כבדה לא יהיב לי' דלאו שלו מקרי שהרי הוא עצמו נוח לו בכך ונ"ל לפירש רש"י ז"ל. אבל ר"ח פי' כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה היינו טעמא שפעמים שיש לפועלים מלאכה מרובה ומשתכרין ביותר ופעמים המלאכה מועטת ומשתכרין בזול כדי שלא ישבו בטלים ואם החזיר זה את האבידה בשעה שהמלאכה מרובה ושהה בהחזרתה שיעור שהי' מרויח בו סלע לא יאמר תן לי סלע שהפסדת בחזרתה אלא נותן לו כשעה שהמלאכה מועטת שלא היה מרויח אלא חצי סלע וכ"כ הרי"ף בתשובה:

ולפ"ז יש לתמוה למה משערינן לו כשעת הבטלה כיון שעכשיו הוא שעת היוקר ואפשר כיון דמדעתיה דנפשיה עביד דכיון דלא היה שם ב"ד לא היה מחוייב להתבטל מן הסלע ומצוה הוא דעבד הטילו חכמים בדבר פשרה זו ומ"מ קשה למה נותן לו כלום והא מבריח ארי מנכסי חבירו הוא דפטור וכ"ת כי פטור ה"מ דלית ליה פסידא אבל היכא דאית ליה פסידא לא כדאמר פרק הכונס גבי נפלה לגינה ונהנית ליתא דהתם במבריח בע"כ אבל מדעתו אע"ג דאית ליה פסידא פטור דבהדיא אמרינן בכתובות ובנדרים דפורע חובו של חבירו פטור משום דמבריח בעלמא הוא והכא מדעתו הוא דכיון דלא היה שם ב"ד לא היה מחוייב להתבטל מן הסלע תי' הרמב"ן ז"ל דכה"ג ממונא דמטא לידיה דבעל אבידה הוי ודמי לפועל שעשה מלאכה בשל חבירו דנותן לו מה שההנהו אבל פורע חובו של חבירו וכיוצא בו דלא מטי לידיה דב"ה מיד אלא שנמחל חובו ונסתלק נזקו ממנו מבריח ארי מנכסי חבירו הוא ואע"ג דאיכא פסידא:

אם יש שם ב"ד מתנה בפניהם כך היא הגירסא בספרים ובהלכות כתוב מתנה עמו כלומר עם בעל האבידה ול"נ שכיון שבעל האבידה עמו למה ליה שיתנה עמו בפני ב"ד אפילו בינו לבינו סגי וחייב לו כל מה שמתבטל כמו שהתנה עמו משום דא"ל אפסדתן וכדאמר פרק הגוזל טול דינר והעבירני חייב ואוקימנא בצייד השולה דגים מן הים דא"ל אפסדתן והכא נמי הא אפסדיה אלא מתנה עמהם גרסי' ובדליתא לבעל אבידה:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

כבר ביארנו על מלת השב שפירושה אפילו מאה פעמים אם כן למה נאמר תשיבם ללמד על המוצא אבדה שאע"פ שלא החזירה בביתו של זה הואיל והחזירה לרשות הבעלים ובמקום המשתמר יצא ידי חובו הן ביתו הן גינתו הן חורבתו כל שהוא מקום המשתמר וכל שהחזירה למקום המשתמר שלו אע"פ שלא הודיע לבעלים נפטר ואם נגנבה או נאבדה אח"כ אינו חייב בה שאין החזרת אבדה צריכה דעת בעלים כגנב וגזלן או אחד מארבעה שומרין שאם השיבו ולא הודיעו ומתה או נגנבה שהן חייבים באחריותה החזירה למקום שהבעלים נכנסין ויוצאין שם תמיד אם בשחרית שדרכן של בעלים להיות בבתיהם ולצאת לשם ורואין אינו צריך להטפל בה עוד הא בצהרים לא הועיל ודבר זה רבותי פירשוה אף בבעלי חיים וגדולי המחברים חולקין בה וכבר כתבנוה בפרק הכונס:

כשם שבארנו במלת השב שמשמעה אפילו מאה פעמים כך מה שנאמר בשלוח הקן שלח תשלח פירשו בו שלח אפילו מאה פעמים ואם שלחה והחזירה אפילו מאה פעמים חייב בה ואם כן למה נאמר תשלח ללמד שאפי' היה צריך בה לדבר מצוה כגון לטהר בה את המצורע אין שלוחה נדחה בשום פנים וכבר בארנוה במקומו:

אף מה שנאמר הוכח תוכיח הוכח אפילו מאה פעמים ר"ל שאם הוכיח ולא קבל אפילו מאה פעמים חייב לחזור ולהוכיחו אם כן למה נאמר תוכיח ללמד שאפילו תלמיד שראה ברבו דבר שאינו הגון צריך להוכיחו:

במסכת שבת התבאר שכל שיש בידו להוכיח ולא הוכיח הרי הוא נתפס על עונותיו של אותו החוטא אם בידו למחות על אנשי ביתו ולא מיחה נתפש על אנשי ביתו באנשי עירו ולא מיחה נתפש על אנשי עירו בכל העולם כולו ולא מיחה נתפש על כל העולם כלו והרי הוא חייב להוכיח ולא יתירא אע"פ שיארעהו איזו סבה או היזק על זה מוטב שיאמרו שהוא שנוי להם על שהוא מוכיחם משיאמרו שהוא אהוב להם על שסובל להם מעשיהם הרעים דרך הערה אמרו במסכת כתבות ק"ה ב' האי צורבא מרבנן דרחמי עליה בני מאתיה משום דלא מוכח להו במילי דשמיא ומ"מ ראוי לו להוכיח בינו לבין עצמו על צד שלא יתבייש זה בדבריו וראוי לנוכח שלא ישנא את מוכיחיו אלא שיהא מוסיף אהבה עמו בכך דרך הערה אמרו במסכת ערכין ט"ז ב' אמר ר' יוחנן מעיד אני עלי שמים וארץ שהרבה לקה עקיבא בן יוסף על ידי [שהייתי] קובל עליו לפני רבן גמליאל וכל שכן שהוסיף בי אהבה:

ראה תלמיד זה שאין דבריו מקבלין בעירו אף לאחד מהם יניח להם ויקיים בהם משל הנאמר ליזלו בתר שבקייהו בפי' אמרו במסכת יבמות ס"ה ב' כשם שמצוה לאדם לומר דבר הנשמע כך מצוה עליו שלא לומר דבר שאינו נשמע שנא' אל תוכח לץ פן ישנאך היה מוכיח והיו הנוכחים מעיזים להכותו הרי זה מניחם ויעשו מה שלבם חפץ ולא סוף דבר הכאה אלא עד קללה ר"ל מכיון שמקילין אותו ומקללין על תוכחותיו הרי זה מניחם ויש אומרים אף בנזיפה ואמרו שם ושלשתן מקרא אחד דרשו ויחר אף שאול ביהונתן ויאמר לו בן נעות המרדות ויטל שאול את החנית עליו להכותו מאן דאמר עד הכאה דכתוב להכותו מאן דאמר עד קללה דכתוב לבשתך ולבשת ערות אמך ומאן דאמר עד נזיפה דכתוב ויחר אף שאול ואע"פ שנאמרה שם הכאה וקללה מתוך חבתו של יונתן לדוד מסר עצמו ביתר מדאי ואין זו מדת כל אדם וכן הדברים נראין:

אף לענין פריקה נאמר עזוב תעזוב עזב אפילו מאה פעמים ר"ל שאם פרק עמו וחזר וטען וחזרה הבהמה ונפלה תחת משאה חייב לפרוק ולטעון פעם אחרת אפילו מאה פעמים תעזוב למה נאמר ללמד שאפילו אין הבעלים עמו חייב לפרוק וכן הדין בטעינה אלא שהפריקה בחנם והטעינה בשכר כמו שיתבאר:

מות יומת המכה הנאמר ברוצח אין לי אלא במיתה הכתובה בו והוא סיף מנין שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו שאתה ממיתו בכל שיכול להמיתו ת"ל יומת מ"מ וכן בעיר הנדחת שנא' שם הכה תכה ללמד שאם אי אתה יכול להמיתן במיתה הכתובה בהם תהא ממיתם בכל שאתה יכול:

השב תשיב לו את העבוט אין לי אלא משכנו ברשות בית דין שקבל עליו בבית דין ושלחו שם למשכנו שהרי מקרא זה ר"ל והאיש אשר אתה נושה בו התבאר במקומו שענינו בשליח בית דין וכן הדין שמכיון שבית דין משכנוהו אין כאן חשש שמעכבה הוא אצלו אלמלא מקרא כתוב או שדעת בית דין כך הוא ר"ל שיהא מחזירה בכל יום אבל משכנו שלא ברשות מנין ת"ל תשיב מ"מ בין בכסות יום בין בכסות לילה:

פתוח תפתח את ידך אין לי אלא לעניי עירך לעניי עיר אחרת מנין ת"ל תפתח מ"מ:

נתון תתן לי אין לי אלא מתנה מרבה כגון שהיה עשיר אבל מי שאינו עשיר ואין בידו ליתן אלא מתנה מועטת מנין ת"ל תתן מ"מ פרשו במקום אחר שאף המתפרנס מן הצדקה חייב לעשות ממנה צדקה לאחר:

עני שלא רצה לקבל מתנות מערימין עליו ונותנין לו דרך הלואה ומ"מ דוקא שאין לו ואינו רוצה ליטול אבל יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקין לו:

הענק תעניק לו האמור בעבד עברי אין לי אלא נתברך הבית בגללו לא נתברך בגללו מנין ת"ל תעניק מ"מ אם כן למה נאמר אשר ברכך לפי הברכה תן לו כמו שיתבאר במקומו:

שתפין שיש להם עסק בשתוף או פירות או כל דבר שצריך שומא בחלוקתו ובא האחד לחלוק שלא מדעת חברו חולק בפני שלשה ואפילו הדיוטות ומ"מ צריך שיהו בקיאים בשומא ואם חלק בפחות משלשה לא עשה כלום ומ"מ יתבאר במסכתא זו שאם הוא דבר שאין צריך שומא כגון מעות הרי הם כחלוקים וחולק שלא בבית דין ומניח חלק חברו בבית דין ובלבד שיהו כלם מטבע אחד וכלם חדשים או ישנים הא אם היו מקצתן מטבע אחד ומקצתן מטבע אחר או מקצתם חדשים ומקצתם ישנים ואין צריך לומר מקצתן יפות ומקצתן רעות הרי הן כפירות ודברים הצריכים שומא:

היה בטל מן הסלע לא יאמר תן לו סלע אלא נותן לו שכרו כפועל פי' הכי משמע פשטא דמתני' אם השיב אבדתו ונתבטל ממלאכתו שוה סלע לא יאמר לו תן לי סלע שהפסדתי בעוד שטרחת להשיב אבידתך אלא נותן לו שכרו כפועל בעלמא שהיה משכיר לחזור אבדתו ואם היה מוציא פועל שהיה מחזיר אחרי' במעה אין לו לזה לתובעו אלא אותה המעה ולא כל הסלע שהפסיד בעבורו ואע"פ שעבודתו שוה הרבה אינו נותן לו אלא מעה אחת שהיה נותן לפועל בעלמא ודמי למאי דתנן בהגוזל ומאכיל זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש. נסדק' חבית של דבש ושפך זה את יינו והציל הדבש לתוכו אין לו אלא שכרו אלמא שהפסיד את יינו בעבור הצלת דבשו ששוה יותר מיינו אינו נותן לו אלא שכר טרחו והשאלת כליו כפי מה שהיה נותן לאינש דעלמא וככלי ריקם:

אם יש שם ב"ד מתנה בפני ב"ד פי' אם אינו רוצה להפסיד הסלע של ביטול מלאכתו יתפוש שלשה ויתנה בפניהם שעל מנת כן אני מניח מלאכתי ומחזר אחר אבדתו כדי שיתן לי הסלע של ביטול מלאכתי ואם עשה כך תנאו קיים שכך הם שווים שלשה שהם ב"ד כאלו אמר בפני בעל האבדה ותנן התם גבי יין ודבש ואם אמר לו אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי חייב ליתן לו:

אם אין שם בפני מי יתנה שלו קודם פי' שהרי לא יתן לו אלא שכר פועל בעלמא שהיה לוקח מעה לחזר אחר אבדתו ומפסיד סלע בביטול מלאכתו לפיכך שלו קודם שלא חייבתו תורה להפסיד ממונו בעבו' הצלת ממון חבירו ומאי דאמרי' בגמרא תנא כפועל בטל לאו אפועל דמתני' קאי דפועל דמתני' הוי אינש דעלמא שהיה לוקח מעה וטרח אחר אבדתו כדפרישית אבל אמתנה בפני ב"ד קאי וה"ק כשמתנים לו ב"ד שיתן לו הפסדו אל ישומו לו כמה הי' מרויח במלאכתו שאם הי' מרויח סלע במלאכתו לא יתן לו סלע במלאכתו הי' טורח ועכשיו בטל ולא עשה מלאכתו הילכך שמין לו כפועל בטל שפועל המשתכר סלע במלאכתו היה נוטל שלשה דינרים לעמוד בטל ולא שיעשה מלאכה וירויח ארבעה דינרים. ומקשה והא לאו בטל הוא פי' שהרי טורח לחזר אחר האבדה ולהשיבה ומהדר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה פי' לא כפועל בטל ממש שהרי אינו בטל אלא אם מלאכתו כבדה יותר מהשבת אבדה שמין לו כמה היה לוקח להתבטל מכבדות מלאכתו ולעשות מלאכה קלה להשיב האבדה ושמא כי היה לוקח ג' דינרים וחצי בעבור שאינו טורח במלאכתו הכל כפי מה שרואין שיש בין מלאכה למלאכה כך הן שמין:

אזל רב ספרא פליג בלא דעתי' דאיסור פי' המורה פליג סחורה ולא הוי מעות אלא הדבר צריך שומא ונ"ל דאף במעות נמי מצינא לאוקומי שאם שמו שניהם מעות ונעשו בהם שותפים והתעסק ולהרויח בהם אין א' מהם יכול לחלוק זוזיו ולומר כל מה מתעסק מהיום בזוזי לעצמי אני עושה ולא משום שותפות עד שיודיע לחבירו או לשלשה שהם בית דין שכך מועילים שלשה שהם ב"ד כמו הבעלים אבל אם חלק שלא מדעת הבעלים ושלא מדעת ב"ד אלא בפני ב' אין חלוקתו חלוקה ואם נשתכר במעותיו כל השכר לאמצע ואינו יכול לומר לעצמי הרוחתי עד שיודיע לשותפו או לשלשה ובפ' המקבל אמרי' שאפי' הודיע לשותפו אינו יכול לחלוק אם אין שותפו רוצה דהכי אמרי' התם אמר רבא הני בי תרי דעבדו עיסקא בהדי הדדי ורווח וא"ל חד לחבירו תא ניפלוג וא"ל אידך נירווח טפי דינא הוא דמעכב עלוי' כו' וההיא מפרש המורה ששניהם קבלי עיסקא מאחר עד זמן פלו' ובתוך הזמן רצה לחלוק בעבור זה יכול לעכב עלויה אבל מעשה זה דאיסור ורב ספרא יש לומר ששניהם נשתתפו במעותיהם. ולא שמו זמן שבכל שעה יכולים לחלק זה מזה אבל מיהו צריך להודיע לחבירו שמהיום כל מה שאני משתכר במעותי לעצמי אני משתכר. ואי איפשי יותר בשותפות ואם לא הודיעו או לו או לג' שלא בפניו וחלק מעותיו ונשתכר בחלקו כל מה שנשתכר הוא לאמצע ומאי דאמרי' לקמן באיזהו נשך הני תרי כותאי דעבדי עיסקא בהדי הדדי אזל חד מנייהו פלג בלא דעתי' דחברי' אתא לקמי' דר"פ א"ל מה נפקא לך מינה הכי אמר ר"נ זוזי כמאן דפליגי דמי ההיא מיירי שכבר השלימו שותפותם שהלכו לסחור עד מקום פלו' וחזרו והם עתידים לחלוק כל מה שהרויחו אם יש להם לחלוק זוזים אמרי' זוזי כמאן דפליגי ובלא דעת חבירו יכול ליקח חלקו ולקנות בהם מה שירצה אבל אם יש להם לחלוק סחורה שהיא צריכה שומא אינו יכול לחלוק בלא דעת חבירו כדאמרי' התם לשנה זבני חמרא בהדי הדדי קם אידך פלג בלא דעתא דחברי' אומר ליה ר"פ מאן פליג לך דבהא ודאי צריך לאודועי' כיון דבעי שומא:

אבל הני תרתי דאיתיה למריה בהדייהו אימא לא וכו'. ואם תאמר והא פרישנא שהוא זקן או חולה שאינו יכול לסייעה ואם כן מאי יכולין לעשות. יש לומר דמכל מקום כיון שהבעלים היו שם היה לו לטרוח ולשכור פועלים לסייע לו. ואם תאמר לכתוב רחמנא הכפילות בפריקה לחוד ואנא ידענא טעינה מפריקה ואבידה דמאי פרכת מה לאבידה דליתיה למריה בהדה פריקה יוכיח. מה לפריקה שכן יש בהם צער בעלי חיים אבידה תוכיח. ויש לומר דמה להצד השוה שבהן שכן יש בהן חסרון כיס. אבל קשיא לכתוב רחמנא הכפילות בטעינה לחוד ואנא ידענא בפריקה מטעינה ואבידה דמאי פרכת מה לאבדה דליתא למריה בהדה טעינה תוכיח. מה לטעינה שכן בשכרו אבדה תוכיח. יש לומר אם כן ליכא למילף בפריקה דבחנם כלל דמאבידה ליכא למילף דמה לאבידה דליתא למריה בהדה. וגם מטעינה ליכא למילף פריקה בחנם דמה לטעינה שכן בשכר. ולא דמי לבעלמא דאמרינן דכי איכא פירכא בחדא דעבדי יוכיח מאידך. דהיינו דוקא כשהדין שאנו באין ללמוד שוה בשני המלמדין אז אמרינן דכי איכא פירכא בחד מינייהו דלא שייכא כלל בדין שאנו באים ללמוד דעבדינן מאידך יוכיח. אבל היכא דהדין שאנו באים למילף דהיינו בחנם אינו שוה בשני המלמדין דטעינה בשכר ואבידה בחנם אז ודאי לא עבדינן יוכיח ואם כן לא מצינו למילף פריקה בחנם דפרכינן מה לטעינה שכן בשכר וליכא למימר אבידה תוכיח דמא אין המלמדין שוין כדפירשתי. כן נראה למורי הר"פ. והריטב"א כתב דמילתא דאתיא מבינייהו טרח וכתב לה קרא. עד כאן.
ובגליון תוספות כתוב וזה לשונו: ומן הצד השוה אין ללמוד דמאבידה וטעינה לא אתיא פריקה בחנם דדיה בטעינה שהיא בשכר. ומאבידה ופריקה לא אתיא טעינה ואין בה חסרון כיס. ועוד נראה לי דלא שייך למילף מאבידה כלל אפילו במה הצד כיון דאיכא מריה בהדה ואהא אתינן למילף ולא נכתבו כלל פריקה וטעינה אלא בדאיכא מריה בהדה דבליכא מריה בהדה לא אצטריך דמאבידה שמעינן לה. ועיקר דלמאי דפריך בתירוץ ראשון לא אתי שפיר למאי דהוה בעי רבא למימר דטעינה נמי אית בה חסרון כיס. עד כאן.
וכתוב על זה בגליון וזה לשונו: בגליון תוספות הקשה דנילף מאבידה וחד מהנך. ותירץ דמטעינה ומאבידה ליכא למילף פריקה דהוה אמינא דיה בטעינה וכו' וטיים בגליון ועוד נראה לי דלא שייך למילף מאבידה כלל אפילו במה הצד כיון דליכא מריה בהדה. פירוש דהוה אמינא דייה כאבידה אף על גב דבפריקה חייב אפילו מריה בהדה היינו משום דאיכא צער בעלי חיים. ועוד סיים בגליון תוספות דלתירוצא קמא קשה לרבא דבעי למימר דטעינה אית בה חסרון כיס וכו'. ואין לתרץ דאפילו לרבא הא מודה דאיכא טעינה דלית בה חסרון כיס וההיא לא אתי במה הצד והוה אמינא דפטור כמו שהקשו תוספות לקמן ותירוץ שתירצו תוספות לקמן לא שייך כאן דאימא דפטור לגמרי באין בה חסרון כיס ויש לומר כעין שפירשו תוספות לקמן דהכא לא קאי על הגוף של הפסוק רק על הייתורים כדפירשתי לכך מקשינן דלא לכתוב הייתור דטעינה אליבא דרבא וממילא כיון דבטעינה דאית בה חסרון כיס חייב בחולה וזקן דאתיא מבינייהו ומעמו ממעטינן רק הלך וישב לו וכיון דעל טעינה דלית בה חסרון כיס. גליון.
וזה לשון הרא"ש ז"ל: הקשה ה"ר שלמה מדרויש אם כן לשתוק קרא מן הכפילות דהא כי ליתיה למריה בהדה שמעינן מאבידה. בשלמא לרבנן אצטריך אין בעליו עמו בטעינה לאשמועינן דטעינה בשכר אלא לרבי שמעון למה לי. וכן פריקה לרבנן למה לי תיתי מאבידה. ותירץ ר"מ דכיון דאצטריך למכתב בטעינה ופריקה בעליו עמו לדרשא דלקמן אם כן לא סגי נמי דלא לכתוב אין בעליו עמו דאי לא כתיב לא אתי מאבידה דממעטינן ליה מעמו דנימא עמו מיעוטא הוא למעוטי דלא ילפינן מאבידה. עד כאן.

משכנו שלא ברשות בית דין מנין. השתא משמע דפשטיה דקרא משתעי במשכנו ברשות בית דין. ומכל מקום חשיב ליה בפרק אלו הן הלוקין לאו הניתק לעשה כיון דמרבינן ליה מהשב תשיב. ויש תימה דבפרק קמא דתמורה אמר גבי הא דקאמר רבא כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני פריך הרי משכון דרחמנא אמר לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו ותנן מחזיר את הכר בלילה והמחרישה ביום מאי קושיא דילמא מתניתין בשמשכן בהיתר ברשות בית דין כפשטיה דקרא והך דרשא דהשב תשיבם לא ידע לה דהיינו הא דמשני התם שאני התם דאמר קרא. ואין לומר דמשמע ליה דמשכנו באיסור משום דכתיב אם חבול תחבול דסתם חבלה דקרא במשכן בביתו דקאמר שמואל בפרק המקבל ואפילו בשליח בית דין אסור למשכן בביתו של לוה. אם מכח מלתיה דשמואל פריך אם כן מאי קשיא ליה לרבא היינו כמו גלי קרא כיון דלא מיתוקם אלא במשכנו באיסור. ויש לומר דקים ליה לתלמודא דמתניתין מיירי אף במשכנו באיסור דקים ליה דאף התם יש דין השבת העבוט ולהכי דייק דאלמא מהני מדאינו זקוק להחזירו לגמרי. ומשני רבא שאני הכא דרבי קרא תשיב בבא השמש אלמא יש כאן תורת השבה ואין מחזירו לגמרי. ולאביי אי לאו דאמר קרא תשיב הוה אמינא דאיבעי ולא ליהדר כלל קמשמע לן. וצריך עיון בההיא דתמורה דהתם קאמר אביי דכל מילי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ולקמן בסוף המקבל אמרינן דההוא גברא דחבל סכינא דאשכבתא מחבריה אתא לקמיה דאביי אמר ליה זיל אהדר ליה משום דברים שעושין בהם אוכל נפש ותא קום בי דינא עילויה. תוספות שאנץ.

אין לי אלא שמשכנו ברשות בית דין וכו'. אין לי אלא שמשכנו על ידי שליח בית דין דאז חייב להשיב לו משכון והוא הדין למשכנו בשעת הלואתה ואף על גב דפשטיה דקרא במשכנו שלא בשעת הלואתו נקט קרא אפילו בהא שלא מדעת הבעלים ישיב להם משכון. משכנו שלא ברשות. כלומר שמשכנו שלא ברשות בית דין אלא שנכנס מעצמו לביתו ומשכנו מניין שהוא חייב בהשבת משכון תלמוד לומר השב תשיב מכל מקום. והאי יתורא אצטריך בין למאן דאמר במסכת תמורה דכל היכא דאמר קרא לא תעביד אי עביד מהני בין למאן דאמר אי עביד לא מהני דאי למאן דאמר מהני הוה אמינא דמהני לגמרי ושלא יהא חייב בהשבת משכון ואלו למאן דאמר לא מהני הוה אמינא שיוציאו בית דין קמשמע לן השב תשיב שלא יוציאו ממנה רק שיהא חייב בהשבת משכון כאלו משכנו ברשות. הריטב"א.
ותלמיד הר"פ כתב וזה לשונו: למאן דאמר כל מידי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני יש לומר דהכי פירושו משכנו שלא ברשות מנין שישיבנו לו דוקא לפי הצורך וחוזר וגובה אבל לא יחזירנו לעולם. עד כאן.

וה"ר יהונתן כתב וזה לשונו: שלא ברשות בית דין מנין. כלומר אלא שנכנס לביתו למשכנו מנין שחייב להחזיר או ביום או בלילה. ואם תאמר אטו מגרע גרע היכן מצינו חוטא נשכר שזה נשכר. יש לומר הייתי אומר דין הוא כשמשכנוהו בית דין שחייב להשיב יום או לילה לפי שהוא מתפחד מלעכבו אצלו מפני שאימת בית דין עליו אבל היכא שנכנס למשכנו שלא ברשות הוה אמינא דלא מחייב להשיב שאם ישיבנה לו שמא יעכבנה אצלו ויבא לידי קטטה קמשמע לן דמחייב. עד כאן.

ובגליון כתוב וזה לשונו: שלא ברשות בית דין מנין. פירוש משום דלא שכיח. עד כאן.

חבל תחבול אין לי אלא שמשכנו ברשות. ואם תאמר לשמואל דאמר בפרק המקבל דאם חבל משמע באיסור משום דסתם חבלה דקרא במשכנו בביתו ואפילו שליח בית דין אסור לו למשכן את הלוה בביתה תחבול למה לי. ויש לומר דדרשינן לדידיה איפכא. אין לי אלא משכנו שלא ברשות ברשות מנין תלמוד לומר תחבול. גליון תוספות.

אין לי אלא מתנה מרובה. פירש הקונטרס דכתיב אל ירע בעיניך וכו' אלמא במתנה מרובה איירי קרא מתנה מועטת מנין פירוש אם אין יכול ליתן מתנה מרובה דסלקא דעתך דלא יתן כלל כיון שאינו יכול ליתן מתנה מרובה תלמוד לומר נתן תתן מכל מקום. ודוחק הוא דבלאו קרא יש לו ליתן כפי השגת ידו. אלא הכי פירושו אין לי אלא מתנה מרובה פירוש כשהמקבל צריך למתנה מרובה דבזה כתיב אל ירע לבבך בתתך לה והיא מתנה מרובה מתנה מועטת שאין צריך אלא לדבר מועט ואינו מצטער כל כך מנין תלמוד לומר נתן תתן לו. תוספות תיצוניות. וכן פירש הרא"ש ז"ל.
והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: אין לי אלא מתנה מרובה. פירש רש"י דהוה אמינא שלא יחייב הכתוב אלא למי שיכול ליתן מתנה מרובה ולא נתן כדכתיב ולא ירע לבבך בתתך לו דאלמא במתנה מרובה מיירי בה קרא דשייך בה רעת הלב. מתנה מווטת מנין אם אינו יכול ליתן אלא מתנה מועטת מנין סלקא דעתך אמינא שלא הטריחו הכתוב לתת כדי שלא יעני ויצטרך לבריות תלמוד לומר תתן מכל מקום. ויש שפירשו פירוש אחר אין לי אלא שצריך הלה מתנה מרובה אבל אם אינו צריך אלא מתנה מועטת מנין. ולא נהירא דאדרבה איפכא מסתבר שיחזיקו יד מי שאינו צריך אלא מתנה מועטת דאפשר לנותנים לרחם עליו. עד כאן.
וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל: אין לי אלא מתנה מרובה. כלומר שאם יהיה עשיר ויכול לתת מתנה מרובה אבל אם אינו יכול ליתן אלא מתנה מועטת הוה אמינא דלא מחייב קמשמע לן דמיחייב כדאמרינן בענין פאה להזהיר עני על שלו. עד כאן.

דברה תורה כלשון בני אדם. כתבו בתוספות דדוקא הכא בהני תרי קראי אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם משום דמוכחי קראי דכתיב די מחסורו ובאידך כתיב אשר ברכך וכו' ורבנן דרשי אשר ברכך למעוטי כספים בפרק קמא דקידושין ודי מחסורו היינו כיון דאינו רוצה להתפרנס הרי הוא חסר. הרא"ש ז"ל.
כתב הרב אב בית דין ז"ל לפי דעתי לא אמר רבי שמעון דברה תורה כלשון בני אדם אלא בהא דמשמע ליה דאין נזקקין לו אבל כל הנך דדרשינן לעיל אית ליה דהיכא דאיכא למידרש דרשינן ולא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם ומשמע כדבריו דהא אקשינן לעיל ולרבי שמעון דאמר זה וזה בחנם מאי איכא למימר ומאי קושיא הא רבי שמעון סבר דברה תורה כלשון בני אדם ולית ליה הנך דרשי אלא שמע מינה דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן.
ובמסכת ראש השנה בפרק קמא נמי דריש רבי שמעון עשר תעשר ורבנן נמי דפליגי עלה בהא משום דקסברי איכא למדרש הוא ובהא פליגי מר סבר איכא למדרש ומר סבר ליכא למדרש. ולפי זה כך יש לנו לומר בפלוגתא דרבי אלעזר בן עזריה ורבנן בנתברך הבית בגללו דבהא נמי פליגי. והכי נמי איכא למימר בההיא דגרסינן בפרק ואלו הן הגולין גבי רוצח שיצא חוץ למקלטו דפליגי איכא מאן דאמר אחד שוגג ואחד מזיד נהרג דדריש אם יצא יצא ואיכא מאן דאמר במזיד נהרג בשוגג גולה דאמרינן דברה תורה כלשון בני אדם אלא דבהא פליגי מר סבר איכא למדרש הוא ומר סבר בשוגג פטור שלא יהא סופו חמור עליו מתחלתו כדאיתמר התם בגמרא. ומיהו קשיא לן הא דגרסינן בפרק השואל אין לי אלא גנבה אבדה מנין תלמוד לומר אם גנב יגנב. ואקשי ולמאן דאמר דברה תורה כלשון בני אדם מאי איכא למימר. ובמסכת נדרים פרק קמא נמי אמרינן גבי לנדור נדר דברה תורה כלשון בני אדם ואקשינן הניחא למאן דאמר דברה תורה כלשון בני אדם וכו'. ומנו דאמר דברה תורה כלשון בני אדם ולא דרשינן אף על גב דאיכא למדרש הא רבי שמעון מודה דהיכא דאיכא למדרש דרשינן והתם ודאי איכא למדרש הוא וכל שכן בגנבה ואבדה דהא מקל וחומר נמי מייתי ליה התם בהשואל. ואפשר דתנא אחרינא הוא. אי נמי רבי אלעזר בן עזריה הוא ולא דריש אף על גב דאיכא למדרש. וכן הא דגרסינן במסכת כריתות בפרק ארבעה מחוסרי כפרה רבי אלעזר בן עזריה לרבי ישמעאל קאמר ליה לדידי בעלמא כוותך סבירא לי דדברה תורה כלשון בני אדם והכא שאני מכדי כתיב וכו' מדברי שניהם נלמוד דאף על גב דאיכא למדרש לא דרשינן. ולפי דעתי רבי שמעון ורבי אלעזר בן עזריה אמרו דבר אחד ולעולם אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם ולא דרשינן. דהא דאמרינן לעיל ולרבי שמעון דאמר זה וזה בחנם מאי איכא למימר לאו מכפילא פרכינן אלא למה לי למכתב עיקר פריקה וטעינה פרכינן כדפרכינן אבידה. וההיא דאיתמר בפרק קמא דראש השנה לרבי אלעזר ורבי שמעון עשר תעשר בשני מעשרות הכתוב מדבר שיטה דרבי מאיר ורבי אלעזר נקיט ורבי שמעון כית דלא דריש כפילא ולית ליה במעשר בהמה סמוך לגמרו עישורו ממילא ראש השנה תשרי. ומיהו קשיא למאן דאמר דברה תורה כלשון בני אדם ולא דרשינן כלל מנא ליה כל הנך דדרשינן בשמעתין.

ואם תאמר והא פריך בפרק השוחט והמעלה לרבי יוסי מדהאי איש איש דברה תורה כלשון בני אדם. פירוש דגבי העלאה ההוא איש איש נמי דברה תורה כלשון בני אדם פירוש דגבי שחיטה ואלא השוחט להדיוט מנא לן דחייב מאי קושיא גבי מעלה ודאי לא דרשינן ליה לחייב להדיוט דאתא לה' ואפקיה אבל גבי שוחט דמוקמינן לה' לשעיר המשתלח מתרבי שפיר שוחט להדיוט מאיש איש ואי הוה אמרינן דמאן דאית ליה דברה תורה כלשון בני אדם בחד דוכתא אית ליה נמי הכי בכל דוכתא ולא דריש בכל מקום הכפלות הוה ניחא אבל אי אפשר לומר כן כדפרישית. ויש לומר דקשיא ליה התם משום דמאי חזית דדרשת הכי אימא איפכא ונוקי לה' דהעלאה לשעיר המשתלח ומהי מינייהו שנדרוש שעיר המשתלח מפטר בין בשחיטה בין בהעלאה דהתם מיגמר גמירי מהדדי כדאמרינן התם בריש פרקין לערוב פרשיות בר מהנך תרי חומרי דתנן התם דמפרשי קראי בין לחיובא בין לפטורא. תוספות שאנץ והרמב"ן ז"ל.
וזה לשון הריטב"א ז"ל. ולרבי אלעזר דאמר דברים ככתבם וכו' ולרבי שמעון דאמר אין נזקקים לו למה לי דברה תורה כלשון בני אדם. פירשו בתוספות שלא אמרו רבי אלעזר ורבי שמעון אלא בהני דליכא למדרש כפילא כדדרשי רבנן דהא בהענקה אמר רחמנא אשר ברכך שנתברך הבית בשבילו. ובדאידך אמר די מחסרה והרי אין זה חסר כיון שיש לה הלכך אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם. אבל כל היכא דאיכא למדרש דליכא אלא מיעוטא בקרא דרשינן ולא אמרינן דברה תורה דאי לא לרבי אלעזר ולרבי שמעון מנא תיתי להו כל דרשי דדרשינן מכפילי דלעיל ותדע דהא פרכינן לעיל ולרבי שמעון דאמר זה וזה בחנם למה לי למכתב כפילא ולא פרקינן לדידיה דברה תורה. ואיכא למידק מהא דאמרינן בפרק השואל אין לי אלא גנבה אבדה מנין תלמוד לומר אם גנב יגנב מכל מקום. ופרכינן ולמאן דאמר דברה תורה כלשון בני אדם מאי איכא למימר דאלמא אפילו היכא דאיכא למדרש כי התם סבירא ליה דאמרינן דברה תורה כלשון בני אדם ולא דרשינן כפילא. ויש לומר דהתם כיון דבלשון גנבה אפקיה רחמנא ושנה עליו הכתוב הוה ליה כמאן דאמר דגנבה מעכבת וליכא למדרש הוא. תו קשיא לי הא דאמרינן ביבמות לרבי אלעזר בן עזריה בעלמא אימא לך דברה תורה ושאני הכא מדכתיב והפדה לא נפדתה למה לי דכתב או חפשה לא נתן לה דאלמא אי לאו דכתב רחמנא או חופשה לא הוה דרשינן כפילא ואף על גב דאיכא למדרש. ויש לומר דהתם לרווחא דמילתא קאמר דאפילו תימא דבעלמא דברה תורה כלשון בני אדם ואפילו היכא דאיכא למדרש שאני הכא דכתיב או חפשה. כן נראה לי. ושם פירשתי פירוש א' ויש מוכיחים משם דלרבי אלעזר בן עזריה לעולם אמרינן דברה תורה ואפילו היכא דאיכא למדרש. ושלש דעות בדברי רבנן ורבי שמעון ורבי אלעזר. ולפי זה צריך תובינא מנא ליה לרבי אלעזר בן עזריה כלהו דרשי דלעיל. ואם תאמר בשלמא לרבנן דפליגי עליה דרבי אליעזר בהענקה מוקמי קרא דאשר ברכך למעוטי כספים שאין בהם הענקה אלא לרבנן דפליגי עליה דרבי שמעון הא כתיב די מחסורו. ויש לומר דרבנן סברי דכיון דיש לו ואינו רוצה להתפרנס אין לך חסר גדול מזה וגריע טפי מחסרון ממון. תוספות. עד כאן לשון הריטב"א ז"ל.

נותן לו שכרו כפועל בטל. סלקא דעתיה דהאי בטל דקאמר היינו בטל לגמרי דאמדינן כמה אדם רוצה ליטול ולא יעשה שום מלאכה וכך יטול ולהכי פריך והא לאו בטל הוא שהרי עסוק בהשבת אבידה. ומשני כפועל בטל מאותה מלאכה דבטל מינה. פירש הקונטרס דאומדין כמה אדם רוצה ליטול וכו'. ואם תאמר ואמאי לא יטול כל דמי בטלו ממש הא אמרינן ברועה שקדם ברועים ובמקלות בשכר דאמרינן דחוזר ונוטל דמיהן מבעל הבית ומפרש החם עד כדי דמיהן. ויש לומר התם שאני משום דהוי ברי הזיקא ואי לא שקדם ברועה אכלום הזאבים אבל הכא לא הויא ברי הזיקא דשמא בלא איהו נמי היתה הבהמה חוזרת לבית בעלים. עוד יש לומר דלא דמי להתם דהתם להכי נוטל שכרו משלם שהרי מסר מעותיו לקדם ברועים ובמקלות אבל הכא לא מסר מעות להשיב אבידה אלא שבטל ממלאכתו כדי להשיבה ואמרינן דהך הוא רוצה שפיר ליטול פחות וליבטל ממלאכתו שהוא עסוק בה ולעשות מלאכה קלה דהשבת אבידה. והאי כפועל בטל דהכא לא הוה כפועל בטל דמסכת בכורות דתנן דמי שבטל ממלאכתו לדון נוטל שכרו כפועל בטל דרצה לומר כפועל בטל לגמרי. ואף על פי שהלשון שוה מכל מקום יש כמה ענינים שהלשון שוה והפירוש חלוק. ואם תאמר מאי שנא הכא דשקיל כפועל בטל של אותה מלאכה והתם לא שקיל אלא כפועל בטל לגמרי. יש לומר דשאני הכא משום דמחייב בכל ענין ואפילו היכא דבטל ממלאכתו דדרשינן אני ה' מה אני בחנם וכו' שאין לו ליטול שכר טרחו כלל משום הכי לא שקיל אלא כבטל לגמרי אבל הכא דכשהוא בטל ממלאכה אי בעי לא משיב דכתיב אפס כי לא יהיה בך אבון הילכך שרי ליקח שכר בטלו דאותה מלאכה דבטל מינה כדפירשתי. ויש מפרשים דפועל בטל היינו בטל לגמרי והא דפריך והא לא בטל הוא ויש לומר דהוה סלקא דעתיה מעיקרא דכפועל בטל רצה לומר דשיימינן כמה אדם רוצה להשכיר עצמו להשיב אבידה וכך יטול והיינו דבר מועט שהרי ספק הוא לו אם ימצא מלאכה אם לאו ולהכי פריך והא לאו בטל הוא דקתני מתניתין היה בטל מסלע אלמא דהיה לו כבר מלאכה לעשות ואם כן לא יקח דבר מועט כאותו שאינו יודע אם ימצא מלאכה לעשות. ומשני כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה פירוש דאמדינן אדם זה עושה מלאכה ומרויח בה סלע כמה יטול פחות להיות בטל לגמרי מלעשות מלאכה והשתא הוי כפועל בטל דהכא כמו ההוא דבכורות. ודוחק הוא דכיון שהוא בטל ממלאכתו ואז שרי ליה ליקח שכר דאי בעי לא ישיב אבידה כדפירשתי דכתיב אפס כי לא יהיה וכו' אם כן ודאי שרי ליקח טורח השבת אבידה ואפילו בדאומד כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה. לכך נראה כדפירשתי. תלמיד הר"ף.

ורבינו חננאל פירש בענין אחר כמו שכתוב בנמוקי יוסף. עיין תוספות בכורות (דף כט ע"ב). והרא"ש דחה פירושו ואמר דאין לשון הספר משמע כפירושו וגם אין כאן שום סברא ליטול לפני הרגל כשאר ימות השנה והוי כהלכתא בלא טעמא. ועוד תניא בריש האומנין אבל הלכו חמרין ולא מצאו תבואה פועלין ומצאו שדה לחה נותן להם שכרם משלם אבל אינו דומה וכו'. וקאמר התם תני תנא קמיה דרב נותן להם שכרם משלם אמר ליה חביבי אמר אי הואי התם הוה יהיבנא להו כפועל בטל אלמא קרי לה פועל בטל כל אדם המתבטל ממלאכתו כבדה ועושה מלאכה קלה כגון אלו שהיה להם לבא טעונין ובאו רקנין ואומדין כמה פועל רוצה לפחות בזה. עד כאן לשונו.
וכן כתב הריטב"א וזה לשונו: הנכון כפירוש רש"י דכפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה היינו שאומדין טורח מלאכתו הראשונה כבדה שהיה עושה במלאכה קלה זו הכל לפי שכר העבודה ורבוי השכר יש מלאכה שטרחה קלה ושכרה רב ויש חילוף עד כאן לשונו ונראה שאין אומדן זה להחמיר על בעל אבידה אלא להקל שאלו היתה מלאכתו הראשונה קלה ושכרה מרובה ואלו היתה טורח מלאכת האבידה כבדה ושכרה מועט אין לו אלא שכר שהיה נוטל פועל במלאכה זו דהא לא אקני ליה אלא מלאכת פועל בלבד וכן דעת רבינו בשם רבו הרמב"ן. ויש אומרים דאמרינן גבי הבטל ממלאכתו לדון שנוטל שכרו כפועל בטל ממש דיינינן ליה דכיון דשורת הדין יש לנו ללמוד ולדון בחנם משום מה אני בחנם די לו שנתן לו כפועל בטל ממש וכשומר קישואין מה שאין כן בזו שהרי פטור לגמרי משום אפס כי לא יהיה בך אביון וכן כתבו במקצת התוספות והראשון יותר נכון בעיני.

וכן נראה בפרק שני דייני גזלות בההוא דהוה דלי דוולא דשכר בטלתו לגמרי יהבינן ליה כפועל בטל דהכא. ויש שפירשו שמועתנו בענין אחר דכי קתני כפועל בטל קסלקא דעתין שאומדין אותו בשעת היוקר כשעת הבטלה והזול ופרכינן והא לאו בטל הוא כי זה מלאכה מרובה היתה לו שהיה נוטל עליה סלע ופרקינן כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה וגם זה נכון. אבל רש"י פירש כלשון ראשון. ע"כ.
ומורנו הרב נר"ו כתב בתשובה סימן אלף ושי"ג וזה לשונו: נראה לי דהכי פירושא דפועל בטל שצריך שתי אומדנות אומדן הפועל ואומדן המלאכה כיצד הרי שהיה זריז במלאכתו וגבור וחזק אין נותנים לו כל מה שהיה יכול להרויח שהוא הרבה וגם אין נותנים לו כפי שיעור הפועל העצל שהוא דבר מועט אלא אם הפועל חזק וזריז אומדין כמה היה מניח משכרו מלהתעסק במלאכתו ולהתעסק במלאכה קלה ונותנין לו ונמצא שאין פותחין לו אלא דבר מועט כיון שהוא חזק ובריא וזריז לא איכפת ליה כולי האי בטורח מרובה. ואם הפועל הוא חלש ועצל אומדין אותו כמה היה מניח משכרו להתעסק במלאכה קלה ולא כבדה ונותנין לו ונמצא שפוחתין לו הרבה דכיון שהוא חלש ועצל טובא איכפת ליה להתעסק במלאכה קלה ולא כבדה שאין חפץ לטרוח הרבה. ועוד צריך אומדנא לפי ערך המלאכה עצמה שהוא רגיל להתעסק בה והוא בטל ממנה עתה להשיב אבידה או לדון את הדין או להורות אם היתה מלאכתו מלאכה כבדה כגון חרשי עצים או שואבי מים אם הפועל הוא חזק ובריא וגבור פוחתין לו מעט כמו שכתבנו ואם הוא עצל וחלש פוחתין לו הרבה כאשר כתבתי למעלה. ואם המלאכה היא קלה כגון השולחני וכיוצא בו אם יהיה ההפרש בין הזריז והחלש דבר מועט כיון שמלאכת שניהם קלה כי המשל הזריז ירויח שני דינרין וחצי ביום והחלש ירויח שני דינרין בכל יום לזריז שהוא חזק לא נפחות לו אלא דבר מועט מפני שנתבטל ממלאכה קלה לקלה ממנה והוא אינו מקפיד בזה ולחלש דאית ליה קפידא אפילו מקלה לקלה פוחתין לו יותר ולזריז יתנו לו שני דינרין ורביע לחלש יתנו לו שני דינרין ועתה יתקיים מה שאמרו כפועל בטל ונתקיים מה שאמרו מאותה מלאכה דבטיל מינה דוק ותשכח כי זה הפירוש הוא פשרה בין פירושו של רש"י ובין פירושו של הרמב"ם בפירוש המשנה בבכורות פרק עד כמה. אבל מה שכתבו בשם רבינו חננאל אין לשון הגמרא מתיישב לפי פירושו. ותו דהוי כהלכתא בלא טעמא. ולזו תירצו דכיון דאית ליה שכר מצות השבת אבידה או לדון או להורות הטילו בה חכמים פשרה זו שרוצה אדם לקיים המצוה אף על פי שיפסיד קצת משכרו אבל הקושיא הראשונה לא תירצו. ולפיכך אני אומר שגם רבינו חננאל ז"ל יודה שצריך לשער המלאכה שבטל ממנה שדי לנו להחמיר על הפועל שלא יקח אלא כשער הזול. אבל מכל מקום אין נותנין כפועל עצל דתרתי לא עבדינן ביה אלא אם הוא חזק או שמלאכתו קלה נותנין לו כפי שיעור המלאכה דבטיל מינה ולפי דרך זה נמצאו כל הפירושים למה שכתבתי ואין חילוק ביניהם אלא אי שמין לו כשער הזול או כשער היוקר. והנכון דשמין לו כפי הזמן אשר נתבטל ולפי האומדנות שכתבנו למעלה. עד כאן.
הקשו בתוספות למה נותן לו כלום והלא מבריח ארי מנכסי חבירו הוא. יש לומר דהתם דמדעתיה דנפשיה קא מברח ליה פטור הלה ואף על גב דמטי ליה פסידא אבל הכא דחייבתו תורה להחזיר לא אמרה תורה אבד את שלך והשב אבידה לאידך. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: היה בטל מן הסלע נותן לו שכרו וכו'. ודוקא שהיה בטל ממלאכתו הא לאו הכי יש לו להחזיר לו בחנם דסתם מצוה המוטלת עליו לעשות בחנם היא עד דגלי קרא בהדיא כדגלי עלה בגמרא שנותן לו כפועל בטל. וקשיא ליה מאי שנא דהכא יהביה ליה שכרו כפועל בטל ואלו בבבא קמא אמרינן זה בא בחביתו של יין וכו'. ועוד מאי שנא ממבריח ארי מנכסי חברו. תו קשיא ליה מאי שנא דבכל הני אין לו שכרו משלם ואלו לקמן ברועה שקדם ברועים בדמים שהוא חוזר ונוטל מבעל הבית כל מה שהוציא עד כדי דמיהן. ותירצו בתוספות דכללא דמילתא כל שהוא מחוייב לעשות יותר ממה שעשה מפני מצות השבה או מידי אחרינא הוא משתלם יותר הילכך התם גבי כד של דבש לא היה הוא מחוייב לשפוך יינו בידים כדי להציל ממון חברו וכיון דגזים ועבד הכי והיו שם בעלים דאבידה הוה ליה להתנות וכיון שלא התנה אין לנו להתנות בשבילו ולפיכך אין לו אלא שכר טרחו כפועל דעלמא אבל הכא שאינו אלא ביטול מלאכה וריוח שהיה לו לעשות אף על פי שהיה פטור מליטפל באבידה משום תופס כי לא יהיה בך אביון שלא חייבו הכתוב אלא כשהוא יושב ובטל מכל מקום לא ויתר אלא שכר מלאכה שהיה לו להרויח וכיון שהבעלים לא היו שם ולא היה יכול להתנות עמהן ליכא למימר דמחל לגמרי ומיהו כיון דפטור היה יש לו להפסיד קצת ונימא דמצוה בעי למעבד לפנים משורת הדין ומחל קצת שכרו הילכך נוטל שכרו כפועל בטל של אותה מלאכה וההיא דרועים ומקלות אינו דומה לאלו דהתם לא עשה מדין השבת אבידה ולא כעושה ברצון נפשו משום השבת אבידה אלא מפני שמירה שקבל עליו שיעשה שלוחו של בעל הבית וכדין שליח הוא עושה שיש לו להשתלם כל מה שהוציא. וההיא דפורע חובו של חברו לא היה שליח כלל וגם לא היה עליו שום חיוב מצות השבת אבידה וכיון שכן הרי חבירו פטור ממנו לגמרי ואפילו שכר טרחו בעלמא לא יהיב ליה וזו היא שיטה נכונה. וכבר כתבתי בזה שיטות אחרות בבבא קמא וגם בכאן בחידושים הארוכים שלי ואין צורך. עד כאן.

אם יש שם בית דין יתנה וכו'. הקשו בתוספות לעיל דנקט או שהיתה שלו מרובה היכי דמי אי ליכא בית דין וכו' לעולם בבית דין ונפקא מינה לכושרא דחיותא הילכך אי שוין נינהו ודחבריה אית ליה כושרא ודידיה לא ליתני עלה וליהדרה אבל שלו מרובה לא דהא לא שקיל מיניה אלא עד כדי דמיה. ואכתי איכא למיבעי לשלו מרובה משל חברו אמאי איצטריך קרא פשיטא וכי מגרע גרע. ואפשר דסלקא דעתך אמינא הואיל וכי מהדר ליה איכא מצוה ומקיים עשה ולא תעשה של חברו תקדום קא משמע לן. ועוד דהא אוקימנא בפני בית דין ואינו מפסיד אלא מה שדמי אבידתו יתר על של חברו והפסד חברו מרובה הרמב"ן.

והר"ן תירץ דשלא בפני בית דין נמי משכחת לה דכי אמרינן שלו קודם הני מילי כל היכא דלא מצי למשקל מחבריה כגון בטל מסלע שאם היה מחזיר בלא תנאי לא היה נוטל מן הבעלים אלא כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה דטפי מהכי לא הוה מקרי שלו דשמא הוא עצמו נוח לו בכך וכמו שפירשתי למעלה לפרש פירוש רש"י ואי נמי היכא וכו'. כמו שכתוב בנמוקי יוסף.

וכתב הריטב"א וזה לשונו: הכי גרסינן יש שם בית דין מתנה בפני בית דין וכו'. ולא גרסינן יש שם בית דין מתנה עמו וכו' ככתוב בנמוקי יוסף. ואם התנה עמהן ואפילו ביותר מכדי שכרו והפסדו תנאו קיים ובלבד שלא הוסיף על שכרו הרבה כדרך שאין שום אדם עושה דקיצותא כי ההיא לאו קיצותא היא כדאמרינן בפרק הגוזל גבי היה בורח מן האסורין והיתה מעבורת לפניו ואמר ליה טול דינר והעבירני וכו'.

נמצאו שלשה דינים בהשבת אבידה. שאם היו שם הבעלים מתנה עמהן ונוטל כמו שהתנה אם לא גיזם בשכרו. אין שם בעלים ויש שם בית דין והתנה עמהן עד כדי דמי האבידה תנאו קיים. אין שם בית דין או שהיה שם בית דין ולא התנה אין לו אלא שכרו כפועל בטל. ומכל מקום אם לא רצה לטרוח הרי הרשות בידו וכדתנן אין שם בית דין בפני מי יתנה שלו קודם. ונראה דהכא אף על פי שהיה שם בעלים והציל בלא תנאי יש לו שכר כפועל בטל דהכא לא גזים ומחיל כדאמרינן גבי שפך כדו של דבש בבבא קמא וכן דעת התוספות. עד כאן.

איסור ורב ספרא עבוד עיסקא בהדי הדדי. פירוש שהיו שותפין. אזל רב ספרא פלג בלא דעתיה דאיסור קמי תרי. פירוש לפי שלא היה איסור בעיר והגיע זמן שקבעו לשותפותם דאי לאו הכי אפילו היה בעיר לא היה לו לחלוק עד זמנו. והשותפות לא היה במעות אלא דבר הצריך שומא וכדפירש רש"י דאי לא הא קיימא לן דזוזי כמאן דפליגי דמו אתו לקמיה דרבא אמר ליה זיל אייתי וכו'. כלומר שאם היתה חלוקתו בפני שלשה בתורת בית דין הרי היא קיימת ואם לאו בטלה חלוקתו וכל מה שהרויח בחלקו הריוח לאמצע. והני שלשה היינו שלשה מן השוק בקיאין בשומא ואף על גב דלא גמירי כלל דהכא אין הטעם שצריך בית דין אלא משום דבעי שומא והכי מוכח ממאי דמדמינן לה לאלמנה המוכרת בבית דין הדיוטות דהיינו בית דין הבקיאין בשומא כדבעינן למימר בסמוך בסייעתא דשמיא.

אמר ליה מנא לך הא. כלומר דבעינן בית דין ולא סגי בעדים. אמר ליה דתנן יש שם בית דין מתנה בפני בית דין אין שם בית דין בפני מי יתנה שלו קודם. פירש רש"י ז"ל דסתם בית דין היינו שלשה אלמא אין כח להפקיר ממון של זה אצל זה בפחות משלשה. עד כאן.
וקשה דהא אשכחן בית דין של שנים גבי ביטול הגט וגבי פרוזבול וכדאיתא בפרק השולח ויש לומר דשאני התם דלא צריך שומא ולא שום משא ומתן אלא מסירת דברים בעלמא אבל כל מה שיש בו הפקעת ממון אחרים וצריך שומא סתם בית דין שלשה. כן נראה לי. ועוד יש לומר דכיון דקתני אין שם בית דין בפני מי יתנה שלו קודם ולא קתני שיתנה בפני שנים ודאי קפידא הוא דבית דין שלם קאמר של שלשה כרוב בית דין דעלמא. הריטב"א ז"ל.

בפרש"י בד"ה דאיתיה למריה דכתיב עמו עכ"ל פי' דדין פריקה וטעינה הוה נמי באיתי' למריה דכתיב עמו ואי לא הוה כתיב לא הוה ילפינן ליה מאבידה דלא משתעי אלא בליתיה למריה וק"ל:

תוס' בד"ה אבל הני תרתי דאיתנהו למרייהו בהדייהו כו' ואין בעלים עמו היינו שהוא זקן כו' עכ"ל פי' יתורה דאין בעליו עמו לא אתי אלא לזקן או חולה אבל לאין בעליו עמו ממש לא אצטריך קרא דהוה א"ש מאבידה וק"ל:

בד"ה אם יש שם ב"ד כו' ומסתמא ש"ח נמי שקדם בשכר כו' ואם תאמר והכא כו' וכן לקמן שומר חנם שאין צריך לקדם בשכר כו' עכ"ל לכאורה פירושו דמסתמא שומר חנם שקדם בשכר דנוטל מבעה"ב דלא גרע מש"ש אבל קשה דאם כן מאי קא קשיא להו אש"ח מהך דמבריח ארי דאימא דקושטא דמלתא מה"ט גרע הוא שומר חנם משומר שכר דשומר חנם הוה מבריח ארי כיון שא"צ לקדם בשכר וקידם והתם דוקא ש"ש נקט דלא הוה מבריח ארי כיון שצריך לקדם בשכר ודאי דנוטל מבעה"ב דהא לא קשיא להו מידי אשומר שכר ודברי התוס' בפרק הכונס יותר מדוקדקים שכתבו שם דמשמע התם הכי דש"ח אם קידם בשכר דנוטל מבעה"ב ותו לא מידי אבל לא ידעתי משמעו ודו"ק:

בא"ד אבל מציל מפי הארי ושטף נהר חמורו ומחזיר כו' עכ"ל בקושייתם השמיטו הך דשטף נהר חמורו דאלימא להו להקשות מהך דמציל מן הארי וממחזיר אבידה דמשלם כל השכירות ועיין בתוס' בפרק הכונס וק"ל:

פתוח תפתח אין לי אלא לעניי עירך כו' דהוה משמע כן משום דכתיב לעיל מיניה כי יהיה בך אביון באחד אחיך מאחד שעריך וגו' דמשמע עניי עירך וק"ל:

שם נתן תתן אין לי אלא מתנה מרובה כו' משום דלשון נתינה משמע דבר חשוב דמקרי נתינה כדאמרינן בראשית הגז תתן וגו' שיעור נתינה וק"ל:

שם אין לי אלא שאין לו ואינו רוצה כו' מבואר פרק מציאת אשה:

גמרא אלא שמשכנו ברשות ב"ד משכנו וכו' כצ"ל:

רש"י ד"ה אין לי אלא שמשכנו ברשות ב"ד וכו' עד ואמרינן לקמן בפרק השואל וכו'. נ"ל שצ"ל פרק המקבל ועיין לקמן:

גמרא חבול תחבול כו' נ"ב אסיום הפסוק עד בא השמש תשיבנו לו קא סמיך נ"ל. בפיסקא כפועל בטל נמחק בטל:

שם מאי כפועל בטל הא לא בטל מיניה אמר אביי כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אם יש כו' ואין משלם לו דמי חמורו כו' נ"ב פי' דהא לא שייך הכא לומר שכרו כפועל בטל דהא עוסק במלאכה כבידה כמו שהיה עוסק בשלו וק"ל:

בא"ד נתן צרור ונטל כו' נ"ב פירוש או נטל:

ברש"י בד"ה דאיתיה למרא דכתיב עמו. פירוש דדין פריקה וטעינה הוי נמי באיתי' למרא דכתיב עמו ואי לא הוי כתיב לא הוי ילפינן ליה מאבידה [באיתי' למרא] דלא מישתעי אלא בליתיה למרא (ג):

תד"ה אם יש. וי"ל דנ"מ לכושרא דחיותא כו'. עמש"כ בברכות (יט ב) ועתה נתיישבתי דיל"פ מלאכתו (מה שהוא משתכר במלאכתו) מרובה מש"ח (היינו מה שישתכר במלאכת חבירו דהיא השבת אבידתו) ומיירי בדליכא ב"ד ומיושבת ג"כ קושיית התוס':

בא"ד ונראה דלא מיבעיא אם קנאה בדמים מועטים שמציל כו'. כצ"ל:

"פָּתֹחַ תִּפְתַּח". אֵין לִי אֶלָּא לַעֲנִיֵּי עִירְךָ, לַעֲנִיֵּי עִיר אַחֶרֶת, מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "פָּתֹחַ תִּפְתַּח", מִכָּל מָקוֹם (דברים טו, ח). מקשים למאי הוצרך לרבות מַתָּנָה מוּעֶטֶת דאם חייב במרובה כל שכן דחייב במועטת?
ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בזוהר הקדוש (פרשת בשלח דף סא) מסכנא אעבר קמיה [עני עבר לפני] דרבי יצחק, והוה בידיה פלג מעה דכסף [והיה בידו של רבי יצחק חצי מעה של כסף] אמר ליה לרבי יצחק אשלים לי ולבנאי ולבנתאי נפשאין [העני אמר לרבי יצחק השלם לי ולבני ולבנותי נפשותינו] אמר ליה ואיך אשלים נפשייכו [נפשותיכם] דהא לא אשתכח גבי בר פלג מעה [שהרי לא נמצא אצלי מלבד חצי מעה] אמר ליה בהא אשלימנא בפלג אחרא דאית גבאי [אמר לו העני בזה אשלים בחצי אחר שיש אצלי] אפקיה ויהביה ליה [הוציאו ונתנו לו] אחזיאו ליה בחלמיה דהוה אעבר בשפתא דימא רבא ובעאן למשדיה בגויה [הראו לו בחלומו שהיה עובר בשפת הים הגדול ורצו להשליכו בתוכו] חמא לרבי שמעון דהוה אושיט ידוי לקבליה [ראה את רבי שמעון שהיה מושיט יד לעומתו] ואתי ההוא מסכנא ואפקיה ויהביה בידוי דרבי שמעון ואשתזיב [ובא אותו עני והוציאו ונתנו בידו של רבי שמעון וניצל] כד אתער נפל בפומיה האי קרא [כאשר התעורר נפל בפיו פסוק זה] אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ הֳ' (תהלים מא, ב) עד כאן לשונו.
ועל זה אצטריך קרא לרבות מַתָּנָה מוּעֶטֶת כגון האי דלא אשתכח לגביה אלא פלג מעה ואין זה מספיק להחיות לעני שמא יאמר אדם למאי נפקא מינה אתן זה פלג מעה דאין בו תועלת וכמו דסלקא דעתו דרבי יצחק מעיקרא? לכך הוצרך לרבות אפילו מתנה מועטת בכהאי גונא חייב ליתן דאפשר מתנה מועטת זו תצטרף עם המעט שבידו ויהיה בה שיעור מספיק ומועיל.
ועוד נראה לי בס"ד מה דהוצרך הכתוב לרבות מַתָּנָה מוּעֶטֶת משום דקיימא לן במתניתין מי שיש לו מאתים זוז לא יטול מן הצדקה וסימן לדבר צְדָקָה [199] גימטריא קצ"ט ולפי זה אם יבא עני לבקש צדקה ויש לזה האדם רק זוז אחד דוקא אשר לבדו אין בו כדי שביעה יתכן יאמר האדם טוב שלא אתן מתנה מועטת זאת לזה העני דשמא זה יש לו קצ"ט זוז ועתה בזה הזוז שאתן לו אני מפסידו שלא יוכל לקבל צדקה מרובה מאחרים על כן טוב שלא אתן לו הזוז כדי שיוכל לקבל צדקה מרובה בבת אחת כי מי שיש לו קצ"ט זוז יכול לקבל בבת אחת אפילו אלף זוז, ועל כן הוצרך קרא לרבות מתנה מועטת דאפילו בכהאי גונא תתן את הנמצא בידך מכל מקום.

גמ' אתא לקמיה דרבה בר רב הונא. עיין תוס' ב"ב מ ע"א ד"ה קיום דנראה דהיה להם הגירסא כאן אתא לקמיה דר"נ:

תוס' ד"ה דברה תורה וכו' משום דמוכחי קראי. עיי' מזרחי ריש פ' לך לך:

תד"ה אם יש שם ב"ד וכו' וא"ת דפורע חובו וכו', תמוה לי דלמא בעלמא דאף אם יחזור וישלם לזה לא היה נפסד ביותר משא"כ בפורע חובו דאם נפסוק שישלם לו מה שפרע עבורו וממילא לא הצילו מהפסד דהא צריך לשלם לזה, ואף אם ישלם לזה אין תועלת להצלתו, וסברא זו כתבו התוס' בעצמם במ"ש בסוף דבריהם השר שגזל את ביתו דלא מבעי' אם קנאם בדמים מועטים דמציל הבעלים מהפסד, אלא אף אם קנאם בשויו, הרי דבשוויי' לא מקרי מצילו מהפסד, והיינו ע"י מה שישלם לזה לא ניצול מהפסד, וא"כ ה"נ בפורע חובו:

בגמרא אבל הני תרתי דאיתא למרא בהדה אימא לא צריכא. לכאורה משמע דמטעינה נמי קשיא ליה דלא איצטריך דיליף מאבידה ומסיק דאיצטריך להיכא דאיתא למרא בהדה ויש לתמוה דא"כ דטעינה היכא דליכא למרא בהדה עדיף מאבידה אמאי אמרינן לקמן דטעינה בשכר ובאבידה לא אשכחן דנוטל אלא שכר בטלה כמו בפריקה ויתבאר לקמן ול"ל דהא דאמרינן טעינה בשכר היינו דוקא היכא דאיכא למרא בהדה דלא אשכחן חילוק זה ועוד דדוקא לענין אם חייב לטפל כלל שייך לחלק אי איתא למרא בהדה כמו שפרש"י שיכול לחזור אחר בני אדם אבל לענין שיפסיד שכרו משום דאיתא למרא בהדה לא מיסתבר כלל ולכאורה היה נ"ל באמת דהא דאמרינן טעינה בשכר היינו כפועל בטל כמו באבידה אבל בפריקה אפילו כפועל בטל אינו נוטל וכן הדעת נותנת דכיון דעיקר הטעם בפריקה לא תלי בהצלת ממון חבירו אלא משום צער ב"ח אם כן אין ליטול שכר כלל דהוי כנוטל שכר מצוה אלא דמל' הפוסקים לא משמע כן ואדרבה הרא"ש כתב להדיא דאפילו בפריקה נוטל מיהא כפועל בטל וכ"כ רמ"א בח"מ סימן רע"ב ולקמן אכתוב בזה. מיהו אף לפ"ז קשה להיפוך דא"כ מאי מקשה לא לכתוב בפריקה ונילף מאבידה דא"כ ה"א דיו לבא מן הדין דשקל מיהא כפועל בטל כמו באבידה קמ"ל דלא ולפ"ז היה צ"ל דבאמת עיקר קושיית המקשה אטעינה דשקל באמת כפועל לסברא זו אלא דא"א לומר כן דהא טעינה איצטריך להיכא דלית בה חסרון כיס. לכך נ"ל דעיקר הקושי' כאן מפריקה לחוד דטעינה ודאי איצטריך משום דאיכא טעינה דלית בה חסרון כיס כדאמרינן לקמן וא"כ לא שייך למילף מאבידה דאיכא ח"כ ומש"ה נמי נשתנה דין הטעינה שהיא בשכר והא דנקט הכא אבל הני תרתי אגב גררא נקטי א"נ אליבא דר"ש קאי אבל אכתי קשיא לי מאי קשיא ליה לש"ס כלל פריקה וטעינה ל"ל נילף מאבידה דהא פריקה וטעינה איצטריכו תרווייהו ללמד על הטעינה שהיא בשכר דלא ילפינן לה אלא מיתורא דפריקה לבתר דכתיב טעינה בהדי' דהכי אמרינן לקמן ובענין אחר לא הוי ידעינן כלל להא מילתא וצ"ע ודו"ק היטב:

בתוספות בד"ה אבל הני תרתי כו' אין בעליו עמו היינו שהוא זקן כו' עכ"ל. כוונתם מבואר דקשיא להו אמאי איצטריך לעיל לרבויי אין בעליו עמו ותיפוק ליה דאדרבה אין בעליו עמו עדיף טפי דיליף מאבידה וע"ז כתבו דריבויא דלעיל איצטריך לזקן או חולה וכ"כ מהרש"א אבל תמיה לי מלתא טובא דלישנא דגמרא דלעיל דמרבינן אין בעליו עמו לא משמע כפירושם אלא סתמא דלישנא משמע דאיירי היכא דליתנהו לבעלים לגמרי דסד"א דבכה"ג אינו חייב כיון דליכא צערא דמרא דהא לא ידע דליצטער וקמ"ל דאפ"ה חייב אבל בזקן או חולה אמאי איצטריכו לרבויי ומהיכא תיתי יגרע כוחם בזה ואדרבא מצינו דעדיפי שחייב לפרוק לבדו משא"כ באינש דעלמא דאיתא למרא בהדה אינו חייב לפרוק ולטעון אלא עם הבעלים. ולולי דבריהם היה נ"ל לפ' דלעולם הא דמרבינן לעיל אין בעליו עמו היינו היכא דליתא למרא בהדה ומשום דבכל אחד איכא חדא למעליותא וחדא לגריעותא דבאית' בהדה איכא מעליותא משום צערא דמרא וגריעותא שיוכלו הבעלים לחזור אחר בני אדם ובדליתא למרא בהדה נמי איכא חדא למעליותא וחדא לגריעותא להיפך ומש"ה איצטריך קרא לרבויי תרווייהו דבכל ענין חייב ומאי דקשיא להו לתוס' דליתא למרא בהדה לא צריך לרבויי דהא ילפינן לה מאבדה. נלע"ד ליישב עפמ"ש בסמוך דטעינה ודאי לא שייך למילף מאבידה משום דלית בה ח"כ ומש"ה איצטריך קרא ויצא נמי לידון בדבר חדש ליטול שכר וכיון דכבר איצטריך לרבויי אין בעליו עמו בטעינה הוצרך נמי לרבויי אין בעליו עמו בפריקה דמינה דייקינן דמדאיצטריכו תרווייהו לכתוב בפריקה אע"ג דכתיבי בטעינה אע"כ דלחלק יצאו דבטעינה תרווייהו בשכר ובפריקה בחנם אבל אילו לא נאמר לרבויי אין בעליו עמו בפריקה הייתי אומר דהא דיצא טעינה לידון בשכר היינו דוקא באין בעליו עמו כמ"ש לעיל באריכות בלשון התוספות ולפי הסוגיא דהכא דאיכא סברא דאין בעליו עמו עדיף טפי היה אפשר לומר ג"כ להיפוך דכיון דעדיף אפילו טעינה בחנם מש"ה רבייה קרא נמי בפריקה לגלויי עלה דטעינה בשכר בכל ענין. ומכ"ש לפמ"ש בסמוך דטעינה בשכר היינו כפועל בטל משא"כ בפריקה דכפועל בטל נמי לא וא"כ שפיר איצטריך קרא לרבויי אין בעליו עמו בפריקה לענין בחנם משא"כ באבידה וטעינה ודוק היטב:

בד"ה דברה תורה כו' וא"ת כו' ואליבא דר"ש משנינן נמי לעיל כו' עכ"ל. וזה לפי שיטתם דלעיל שכתבו דהא דפריך ל"ל דכתב פריקה כו' אהקם תקים ועזוב תעזוב קאי ומצריך להו אליבא דרבנן ולר"ש הוצרך לומר דמשום דלא מסיימי קראי הוצרך לכתוב בכ"א כפל לשון לרבויי אין בעליו עמו וא"כ קשיא להו הכא ותיפוק ליה דלר"ש לא שייך לדרוש שום ריבוי מחמת כפל לשון דשמעינן לר"ש בסמוך גבי יש לו ואינו רוצה להתפרנס דס"ל דברה תורה כלשון ב"א אבל מ"מ קשיא לי דהא בלא"ה צ"ל לר"ש לא מסיימי קראי דאל"כ קרא דפריקה כולה מייתר כדאמרינן לעיל ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה אם יש שם ב"ד כו' וא"ת לעיל דנקט כו' אפילו מועטת נמי מן האבידה לא ישיב כו' עכ"ל. פי' שהם מפרשים דהא דקאמר מלאכה שלו מרובה משל חבירו דהיינו ששכר מלאכתו עולה יותר מכל דמי האבידה גופא אבל כשדמי האבידה עולה יותר אינו יכול להתעלם שהרי יוכל ליטול כל דמי מלאכתו מתוך דמי האבידה ע"י שיתנה בפני ב"ד וקשיא להו לתוספות אמאי לא נקט דשוה בשוה נמי מתעלם אבל יש להקשות דלמא הא דנקט מלאכה שלו מרובה משל חבירו לאו אגוף האבידה קאי אלא אשכר השבת אבידה וה"ה דאם מלאכה שלו עולה יותר ממה שיטול שכרו בשל חבירו ואיירי דליכא ב"ד ואם כן לא יהבינן ליה אלא כפועל בטל והיינו שאומדין כמה אדם רוצה ליטול ליבטל ממלאכתו הכבידה שמרוויח הרבה כדי להתעסק בהשבת אבידה בטירחא קלה וליטול הפחות וא"כ כיון ששכר מלאכתו מרובה ממה שיטול בשל חבירו קמ"ל דיכול להתעלם ולומר יותר אני חפץ במלאכתי אע"פ שהיא כבידה והיינו כדקתני במתני' שלו קודם ובשלמא לדברי הפוסקים דכפועל בטל היינו שאומדין כמה אדם רוצה ליטול ממלאכתו ולהיות בטל לגמרי אבל שכר התעסקות השבת אבידה לעולם לא יהבינן ליה דהוי כשכר מצוה א"כ ע"כ א"א לפ' מלאכתו מרובה משל חבירו באין שם ב"ד דהא לא תליא מידי במלאכת חבירו שהיא דמי השבת אבידה אבל לפרש"י בשמעתין דכפועל בטל היינו דמי התעסקות השבת אבידה וכן הסכימו התוספות עמו בפרק איזהו נשך לענין פירושא דשמעתין א"כ שפיר יכילנא לפרש מלאכתו מרובה משל חבירו אדמי השבת אבידת חבירו כדפרישית ולא תקשה קושי' התוספות וצ"ע ודו"ק:

בא"ד וא"ת דהכא משלם כל השכירות כפועל בטל כו' עכ"ל. ע"כ דהכא לא איירי אהתנו בפני ב"ד דלעיל דההיא לאו כפועל בטל שקיל אלא נוטל שכרו משלם ומההיא לא שייך להקשות אשטף נהר חמורו דהתם נמי אמרי' בסיפא דאם התנה נותן לו דמי חמורו אלא עיקר קושית התוספות דהכא אף אם לא התנה נוטל כל מה שהפסיד אלא דמנכה לו שכר טרחו ממלאכתו הכבידה וא"כ גבי חמור נמי יש לו ליטול כל שכרו אף בלא התנה שהרי לא נתבטל משום טורח. ולענ"ד לקשר קושית התוספות דוקא לפירושם הקודם דבלא"ה היה אפשר לומר דמתני' דקתני נותן לו כפועל בטל דוקא בדהתנה איירי ועלה קתני אם יש ב"ד יתנה בפניהם וכולה חדא מלתא היא ומסיק דכשאין שם ב"ד ואינו יכול להתנות שהלה יכפור בו ואם כן יפסיד לגמרי שלא יטול כלום כמו בחמור דלא שקיל מה שהפסיד בלא תנאי אלא דהתם שכרו מיהא נוטל אבל הכא לא מצי למישקל שכרו דהוי שכר השבת אבידה ואנן שכר מצוה לא יהבינן ליה מש"ה מסיק דשלו קודם וכן אפילו בהתנה לא יהבינן ליה אלא כפועל בטל והיינו דמנכה לו שכר טרחת מלאכתו לגמרי כאילו יושב ובטל ואף על גב דהא טרח נמי בהשבת אבידה אפ"ה מנכינן לו דשכר מצוה לעולם לא יהבינן ליה ואם כן לק"מ משטף נהר חמורו אבל עכשיו שכתבו התוספות דבהתנה בפני ב"ד נוטל כל שכרו משלם ולא מנכין לו שכר טרחו והיינו כמ"ש הפוסקים דכיון דלא רמי' עליה כלל מצות השבת אבידה כיון שמלאכתו מרובה א"כ יכול להתנות כמו שירצה ולא מיחזי נמי כשכר אבידה וא"כ ע"כ הא דקתני רישא דנותנים לו כפועל בטל היינו בדלא התנה והיינו נמי מה"ט דלא מיחזי כשכר אבידה כיון שיכול להתעלם א"כ מקשו התוספות שפיר בדלא התנה מ"ש משטף נהר חמורו ודוק היטב:

בא"ד וא"ת והכא אמאי נוטל שכר כו' עיין בתוס' פרק הכונס ובמה שכתבתי שם לדקדק בדבריהם וכן על מה שהקשו בסמוך מפורע חובו כתבתי שם ושייכים ג"כ לכאן ע"ש:

מתנה מועטת מנין ת"ל תתן לו מ"מ. המפרשים פירשו מתנה מועטת אם אי אפשר לתת לו מתנה מרובה. ולולי דבריהם אפשר דמי שיש לו מדת הכיליות וא"א לתת מתנה מרובה והו"א שלא לתת מתנה מועטת לז"א תתן לו ואפילו מועטת דעכ"פ שמה נתינה ולא ירע לבבך שאין אתה נותן מתנה מרובה כי בגלל הדבר הזה יברכך ואחד המרבה ואחד הממעיט יברכך ה"א וכו' כי אתה כופה יצרך לתת מתנה מועטת ומצוה גוררת מצוה שתתן הרבה וזה בכלל יברכך ה' אלהיך. ואפשר זה רמז נתן תתן לו כלפי מי שטבעו כליות מאד אם כפית יצרך נתן מעט מצוה גוררת מצוה תתן לו הרבה ומצוה גוררת שתבא לידי ולא ירע לבבך ויהיה בשמחה כי בגלל הדבר הזה שבתחילה כפית את יצרך יברכך וכו' וזה בכלל הברכה שתקיים מצותיו:

גמ'. מות יומת מכל מקום.
ופרש"י וז"ל במיתה הכתובה בו והיינו סייף כגון שהיה בספינה ובורח ואתה יכול לזרק בו חץ או לטובעו עכ"ל. לכאורה להורגו בחץ הוי מיתת סקילה, וחזינן דמגזה"כ דבכל מיתה שאתה יכול להמיתו הורגין אותו גם במיתה יותר חמורה. וכן נמי משמע מהרמב"ם (פי"ד מהל' סנהדרין ה"ח) וז"ל הורג נפש שנגמר דינו רודפין אחריו בכל דבר וביד כל אדם עד שממיתין אותו עכ"ל. ומשמע דהרוגין אותו אף במיתה שחמורה יותר ממה שנתחייב. ויל"ע בזה דהא קיי"ל (סנהדרין עט ב) דכל חייבי מיתות שנתערבו זה בזה נידונין במיתה הקלה, וא"כ צ"ע היאך הורגין רוצח שברח במיתת סקילה החמורה מסייף. וי"ל דזוהי גזה"כ מיוחדת ברוצח. ועוד י"ל דבנתערבו חייבי מיתות זה בזה דשייך להרוג אותם בקלה אזי אין להורגם במיתה החמורה. משא"כ ברוצח שברח דלא שייך לתת לו המיתה הקלה יש להורגו בכל דבר דחיובו מתהפך להרוגו סתם ולא במיתה מסוימת ומשו"ה הורגים אותו אפילו במיתה שחמורה. אולם הרמב"ם (שם) פסק שבכל חייבי מיתות שברחו ואין ב"ד יכולים להמיתו במיתה שנתחייב בה הורגין אותו עדיו בכל מיתה שיכולין להמיתו (ועיין בכסף משנה שם).
גמ'. חבל תחבול אין לי אלא שמשכנו ברשות משכנו שלא ברשות מנין ת"ל חבל תחבול מ"מ. בענין הלאו דלא תחבול בגד אלמנה, עיין ברמב"ם (פ"ג מהל' מלוה ולוה ה"א - ה"ב) וז"ל אלמנה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה לא בשעת הלואה ולא שלא בשעת הלואה ולא על פי ב"ד שנאמר ולא תחבול בגד אלמנה. ואם חבל מחזירין ממנו בעל כרחו ואם תודה לו תשלם ואם תכפור תשבע. אבד המשכון או נשרף קודם שיחזיר לוקה. וכן המלוה את חבירו בין שהלוהו על המשכון בין שמשכנו אחר הלואה בידו או על פי בית דין לא יחבול כלים שעושין בהם אוכל נפש כגון הרחים והעריבות של עץ וכו' וסכין של שחיטה וכיוצא בהן שנא' כי נפש הוא חובל. ואם חבל מחזיר בעל כרחו. ואם אבד המשכון או נשרף קודם שיחזיר לוקה עכ"ל. ועיי"ש בהשגת הראב"ד וז"ל א"א בשעת הלואה אין זה חובל עכ"ל. ונראה דהראב"ד סובר דבשעת הלואה חל המשכון מדין שעבוד בעלמא שחל להבטיח את המלוה על החוב, והאיסור דלקיחת משכון מאלמנה הוא רק שלא בשעת הלואה דאז לקיחת המשכון חל מדין גבייה. וכן מבואר מדברי הראב"ד (בפ"י מהל' שכירות ה"א) שהשיג על הרמב"ם שפסק דהמלוה את חבירו על המשכון בין שמשכנו בשעת ההלואה ובין שמשכנו אחר ההלואה ה"ז שומר שכר ואם נאנס המשכון ישבע שנאנס ובעל המשכון חייב לשלם את חובו. והשיג הראב"ד וז"ל א"א אנו אין אנו מודים לו ולרבותיו בזה שאם משכנו אחר הלואתו קונה אותו אף לאונסין כרבי יצחק עכ"ל. ומבואר דהראב"ד סובר דבע"ח קונה משכון להתחייב באונסין דוקא כשמשכנו אחר ההלואה. ונראה דהראב"ד סובר דבמשכנו בשעת ההלואה לא חל חלות שם משכון, דהויא רק שעבוד ובטחון בעלמא, וע"כ ס"ל שדינו דר' יצחק דבע"ח קונה משכון חל דוקא כשמשכנו אחר ההלואה, שלקיחת המשכון חלה מדין גבייה. אולם הרמב"ם סובר דחל חלות שם משכון גם בשעת ההלואה ומשו"ה ס"ל דחל הלאו דלא תחבול בגד אלמנה אף במשכון שבשעת ההלואה.
אמנם עיין עוד ברמב"ם (פ"ג מהל' מלוה ולוה ה"ה) וז"ל אחד הממשכן את חבירו בב"ד או שמשכנו בידו בזרוע או מדעת הלוה אם איש עני הוא ומשכנו דבר שהוא צריך לו הרי זה מצוה להחזיר לו העבוט בעת שהוא צריך לו, מחזיר לו את הכר בלילה כדי לישן עליו ואת המחרישה ביום כדי לעשות מלאכתו וכו' עבר ולא השיב לו כלי היום ביום וכלי הלילה בלילה עובר בלא תעשה שנאמר לא תשכב בעבוטו וכו' הא למדת שהממשכן את העני דבר שהוא צריך לו ולא החזירו לו בזמנו עובר משום שלשה שמות משום לא תבוא אל ביתו, ומשום השב תשיב לו את העבוט, ומשום לא תשכב בעבוטו, בד"א שמשכנו שלא בשעת הלואתו אבל משכנו בשעת הלואתו אינו חייב להחזיר לו כלל ואינו עובר בשם מן השמות הללו עכ"ל. ודבריו צ"ב, דמהו החילוק בין משכנו בשעת ההלואה דאזי אין מצוה להחזיר לעני את עבוטו למשכונו שלא בשעת ההלואה דאזי חל מצות עשה להחזיר לו את עבוטו. ונראה דהרמב"ם נמי סובר דבמשכנו שלא בשעת ההלואה חל חלות שם גבייה וקניני גבייה בחפץ¹³⁶, ומשו"ה אף אם המשכון נמצא ברשות הלוה עדיין חל בו קניני גבייה למלוה, ולכן המלוה חייב להחזיר ללוה את המשכון ללילה מכיון דלא פקע קנינו ע"י שמחזיר את המשכון לעני. משא"כ כשמשכנו בשעת ההלואה דחל רק חלות שם משכון בתורת שעבוד ואחריות על החוב, אזי אם יחזיר המלוה את המשכון ללוה יפקע חלות שם שעבוד ממנו, דאין החפץ שבידי הלוה בטוח עבור המלוה כדי להבטיח לו את גביית חובו, ומשו"ה אינו משועבד, דיסוד חלות שעבוד הוא להבטיח את גביית החוב (עיין בהשגת הראב"ד על הרי"ף ריש פרק הנזקין). ומשו"ה סובר הרמב"ם דשעבודא דאורייתא רק בקרקע ולא במטלטלין שבידי הלוה שאין בהם בטיחות להבטיח את גביית החוב, (עיין ברמב"ם פי"א מהל' מלוה ולוה ה"ד, וה"ז). ואילו במשכון שבידי המלוה יש בטיחות וחל שעבוד דאורייתא. ומשו"ה לא חלה בכה"ג מצות עשה להשיב את העבוט לעני. דהתורה לא חייבה להחזיר את המשכון לעני ולבטל את חלות שם משכון והשעבוד מהחפץ, ורק במשכון שלא בשעת הלואה דחל מדין גבייה, ולא יתבטל קנין הגבייה שחל למלוה ע"י שמחזיר את החפץ לרשות הלוה, אזי ס"ל דחלה מצות עשה דהשב תשיב לו את העבוט.
ועיין עוד בדברי הרמב"ם שפסק (בפ"ג מהל' מלוה ולוה ה"ד) וז"ל המלוה את חבירו אחד עני ואחד עשיר לא ימשכננו אלא בבית דין ואפילו שליח בית דין שבא למשכנו לא יכנס לביתו וימשכננו אלא עומד בחוץ והלוה נכנס לביתו ומוציא לו את המשכון וכו' עבר בעל חוב ונכנס לבית הלוה ומשכנו או שחטף המשכון מידו בזרוע אינו לוקה שהרי ניתק לעשה שנאמר השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש. ואם לא קיים העשה שבה כגון שאבד המשכון או נשרף לוקה ומחשב דמי המשכון לבעליו ותובע השאר בדין עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל א"א שבוש הוא זה אלא מפני שנתחייב באחריותו כדכתיבנא לעיל עכ"ל. ושיטת הרמב"ם צ"ע, דהרי לענין גזילה פסק הרמב"ם (פ"א מהל' גזלה ה"א) וז"ל כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה עובר בלא תעשה שנאמר לא תגזול, אין לוקין על לאו זה שהרי הכתוב נתקו לעשה שאם גזל חייב להחזיר שנאמר והשיב את הגזלה אשר גזל זו מצות עשה. ואפילו שרף הגזלה אינו לוקה שהרי הוא חייב לשלם דמיה וכל לאו שניתן לתשלומין אין לוקין עליו עכ"ל. וצ"ע מ"ש דבמשכון פסק דלוקה ואילו בגזילה ס"ל שאינו לוקה דהוי לאו הניתן לתשלומין, והרי אם נשרף המשכון או שנאבד חייב המלוה לשלם עבור המשכון, וא"כ לכאורה הוי לאו הניתן לתשלומין כמו גזלה, ואמאי לוקה.
והנה מדברי הרמב"ם (בפ"א מהל' גזלה ה"א) משמע שהמצוה ד"והשיב את הגזלה אשר גזל" מתקיימת רק בהשבת הבעין עצמו ולא בתשלומין, ומשו"ה הוצרך הרמב"ם לומר דכשנשרף הגזלה אינו לוקה מטעם חדש דהוי לאו הניתן לתשלומין, ולא נקט דאף כשנשרף ומשלם דמים הוי ליה לאו הניתק לעשה - שמקיים בתשלומין מצות והשיב את הגזלה אשר גזל. וכן משמע ממש"כ (בפ"א מהל' גזלה ה"ה) וז"ל כל הגוזל חייב להחזיר הגזלה עצמה שנאמר והשיב את הגזלה אשר גזל, ואם אבדה או נשתנית משלם דמיה וכו' עכ"ל, ומשמע דקיום מצות והשיב אינו אלא בהשבת הבעין ולא בתשלומי דמים. והרמב"ם חולק על שיטת התוס' במס' מכות דף טז. (ד"ה התם) דס"ל שאף בתשלומי דמים חל קיום מצות והשיב את הגזלה אשר גזל¹³⁷. אולם יתכן לומר שאף הרמב"ם מודה לתוס' וס"ל שחל קיום מצות השבת הגזלה ע"י תשלומין והא דהוצרך לומר בגזלה שאם נשרפה הגזלה אינו לוקה משום טעם חדש דהוי לאו ניתן לתשלומין ולא משום לאו הניתק לעשה הוא דס"ל דחלות פטור מלקות מדין לאו הניתק לעשה חל רק כשמשיב את הבעין ומקיים מצות השבת הגזלה בשלימותה, משא"כ בתשלומי דמים אע"פ שמקיים מצות והשיב את הגזלה אשר גזל מ"מ לא הויא השבה מעלייתא ולא קיים המצוה בשלימותה, וע"כ הוצרך לטעם נוסף דהוי ליה לאו הניתן לתשלומין. אמנם לפי"ז י"ל דכוונת הרמב"ם במש"כ דהוי לאו הניתן לתשלומין אינו סתם שאינו לוקה מאחר שמשלם ממון, אלא כוונתו היא דחל קיום השבה בתשלומי הממון ומשו"ה אינו לוקה. ולפי"ז י"ל דבזה חלוק התשלומין במשכון שנשרף מתשלומי גזלה שנשרפה, דבמשכון אין התשלומין קיום מצות השבה ואינם אלא תשלומין החלין מדין אחריות דשומר, ומשו"ה לוקה ולא אמרינן דהויא לאו הניתן לתשלומין. ועוד י"ל דהרמב"ם והראב"ד נחלקו בגדר הלאו דלקיחת המשכון שלא כדין, דהרמב"ם סובר דהלאו הוי חלות איסור כשאר איסורי לאוין שבתורה והא דמחויב המלוה בתשלומין הוא רק מדין חיוב שמירה, ואילו הראב"ד סובר דעצם הלאו מחייבו ממון, והוי לאו דממון, ומשו"ה הוי לאו הניתן לתשלומין ואין לוקין עליו.
גמ'. פתח תפתח אין לי אלא לעניי עירך לעניי עיר אחרת מנין ת"ל פתח תפתח מכל מקום. יש לעיין מהו ביאור ההו"א של הגמ' דחייב לתת צדקה רק לעניי עירך ולא לעניי עיר אחרת. וי"ל דכתיב בפרשה של צדקה (דברים טו: ז) "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך", דמשמע דהחיוב הוא רק בעניי עירך. ועוד י"ל דס"ד דיש מחייב של צדקה רק כשהעני מבקש ולכן ס"ד דחל חיוב צדקה רק בעני עירך מפני שבעניי עירך העני מבקש. אמנם נראה דלמסקנת הגמ' שחייב ליתן צדקה אף לעניים של עיר אחרת דחל חיוב לתת צדקה גם בלי שהעני מבקש. ועיין ברמב"ם (פ"ז מהל' מתנות עניים ה"א - ה"ב) וז"ל מצות עשה ליתן צדקה לעניים כפי מה שראוי לעני אם היתה יד הנותן משגת שנאמר פתוח תפתח את ידך לו וכו' וכל הרואה עני מבקש והעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה עבר בל"ת שנא' לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון עכ"ל. ומבואר ברמב"ם דעובר על הלאו רק כשהעני מבקש ממנו צדקה ומעלים עין ממנו, ואילו העשה דפתוח תפתח חל בכל עני ואף אם אינו מבקש. והנה יש חיוב להיות רודף צדקה וחסד ולחפש עניים לעזור להם. ונראה דחיוב זה הוא ממצות "והלכת בדרכיו" מה הוא רחום אף אתה היה רחום. ונמצא דיש ג' דינים בצדקה: א) אסור לאו שאסור להעלים עין מעני המבקש ממנו צדקה, ב) מצות עשה דפתוח תפתח אם יודע שיש עני אע"פ שאין העני מבקש צדקה, ג) מצוה לרדוף אחרי עניים לתת להם צדקה ממצות והלכת בדרכיו.
גמ'. אין לי אלא מתנה מרובה מתנה מועטת מנין ת"ל נתן תתן מכל מקום. ופרש"י (בד"ה מתנה מועטת מנין) וז"ל אם אי אפשר לך ליתן מתנה מרובה עכ"ל. ונראה דסד"א דמתנה מועטת יכול אף אדם אחר ליתן לעני ואפשר למצוה להתקיים ע"י אחר, קמ"ל שאין לסמוך על אדם אחר בצדקה ומצות צדקה הבאה לידך אל תחמיצנה וחייב ליתן אף מתנה מועטת אע"פ דאפשר לעני לקבל מתנה מועטת ע"י אדם אחר.¹³⁸
גמ'. יש לו ואינו רוצה להתפרנס. עיין בגמ' (קידושין לב א) דיש מחלוקת האם כבוד אב משל אב או משל בן, ועיי"ש בתוס' (ד"ה אמרו) דהשאילתות פסק דמשל אב, אך היכא דלית ליה לאב ואית ליה לבן חייב הבן "דלא יהא אלא אחר". ולכאורה ר"ל דחייב מדין צדקה. אך לכאורה צ"ע בזה דהרי פשיטא דחייב לבן לתת לאביו צדקה אם אין לאב ממון ד"מבשרך אל תתעלם" ואביו קודם לשאר עניים שבעולם. וי"ל דתוס' ס"ל דחל חיוב לתת לאב מדין כבוד אב ולא רק ממצות צדקה¹³⁹. ועוד צ"ע למ"ד דס"ל דבצדקה אם יש לו ואינו רוצה להתפרנס נותנין לו למה למ"ד בשל אב אם האב אינו רוצה הבן פטור. וי"ל דבצדקה נותנין לו הלוואה ויגבה אותה לאחר מיתת המקבל, משא"כ באב אינו נותן הלוואה אלא מוציא ממון בשביל האב (ועיין בכתובות דף סז:).
גמ'. נותן לו שכרו כפועל בטל מאי פועל בטל אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מיניה. ופרש"י בד"ה כפועל בטל וז"ל כמה אדם רוצה ליטול ולפחות משכרו ליבטל ממלאכה זו כבדה שהוא עוסק בה לעסוק במלאכה קלה כזו, הכל כפי כובד המלאכה וריבוי שכר יש מלאכה שטורחה קל ושכרה רב או חילוף עכ"ל. ועיין בשיטמ"ק שכתב בשם הריטב"א וז"ל ונראה שאין אומדן זה להחמיר על בעל אבידה אלא להקל, שאלו היתה מלאכתו הראשונה קלה ושכרה מרובה ואלו היתה טורח האבידה כבדה ושכרה מועט אין לו אלא שכר שהיה נוטל במלאכה זו, דהא לא אקני ליה אלא מלאכת פועל בלבד וכו' עכ"ל. והנה יל"ע האם משלמין למוצא המציאה שכר פעולה על פעולת ההשבה או"ד דמשלמין לו שכר משום שמפסיד ממון, ומשלמין עבור ההפסד. ולכאורה יהא נפ"מ בזה אי חל בהני תשלומין איסור בל תלין או לא. ומדברי הריטב"א משמע שמשלמין לו שכר פעולה על מלאכת ההשבה. ועיין בתוס' (לקמן סח א ד"ה ונותן) וז"ל וא"ת א"כ הוא נוטל שכרו על השבת אבידה ובהכונס (ב"ק נו ב) אמרינן דטעם דשומר אבידה הוי כשומר חנם משום דמאי הנאה קא מטי ליה וכו' וי"ל דאין לחוש אם נוטל שכר כיון שעוסק במלאכה אחרת ומפסיד עכ"ל. ומשמע דס"ל דמקבל שכר פעולה עבור ההשבה. ועוד כתב הריטב"א דיש אומרים דמשלמין לו כפועל בטל היינו דנוטל שכר כשומר קישואים - שנוטל שכר כמה היה רוצה ליטול להיות בטל ממש. והי"א ס"ל שאין משלמין למחזיר האבידה שכר הפעולה ולא דמי הפסדו, דמכיון שהוא עוסק במצוה וחייב במצות השבת אבידה אין צריך לשלם לו דמי הפסדו או שכר על פעולתו - דעל מצוה אין שכר פעולה ואינו חייב נמי ליתן דמי הפסדו דהבעלים לא גרמו להפסדו, ורק תיקנו דמשלם לו שכר בטלה כשומר קישואים. ועיין לקמן (סח.) בהגהות הגר"א אות ב' שהביא מחלוקת ראשונים האם שכרו כפועל בטל הוי דמי הפסדו או דמי הפעולה שעושה. ונראה דהדיון האם הוי דמי הפסד או דמי הפעולה תלוי בב' ספיקות, א) האם מצוה נתפסת בחלות פעולה או לא, ב) האם יש בעלים להיות המשכיר של המשיב אבידה לשלם לו שכר פעולתו, די"ל דזה לא שייך בהשבת אבידה דהמשיב איננו פועל של הבעלים אלא מקיים מצות התורה דקא רמיא עליה להשיב את האבידה לבעלים, ולכן לא שייך שיקבל דמי פעולה אלא דמי הפסדו. או"ד י"ל דאף משיב אבידה הוי פועל של בעל האבידה ומקבל ממנו שכר פעולתו. ועיין בפ' הר"ח דמשלם לו כחייט שאין לו מלאכה דכמה היה לוקח להיות חייט או כובס לבנים. ונראה דלר"ח אינו משתלם על הפסדו ולא על פעולתו אלא מקבל שכר בטלה בעלמא, וחכמים שיערו לתת לו שכר בטלה כחייט שאין לו מלאכה כמה היה לוקח להיות חייט או כובס לבנים. ושיטתו דומה לשיטת הראשונים דנוטל שכר כשומר קישואים אלא דלר"ח תיקנו לו כפי מה שמוכן לקבל כחייט, והוי שכר בטלה בעלמא ודלא כרש"י דס"ל דהוי שכר פעולה. ועיין בשטמ"ק (ד"ה נותן) שכתב וז"ל וא"ת מ"ש הכא דשקיל כפועל בטל של אותה מלאכה והתם (בדיינות) לא שקיל אלא כפועל בטל לגמרי. י"ל דשאני התם משום דמחייב בכל ענין ואפילו היכא דבטל ממלאכתו דדרשינן אני ה' מה אני בחנם וכו' שאין לו ליטול שכר טרחו כלל משו"ה לא שקיל אלא כבטל לגמרי אבל הכא דכשהוא בטל ממלאכה אי בעי לא משיב דכתיב אפס כי לא יהיה בך אביון הילכך שרי ליקח שכר בטלו דאותה מלאכה דבטל מיניה עכ"ל. ונראה דהשיטמ"ק מחלק בין דיינות לבין השבת אבידה, דבהשבת אבידה הפסד הממון דבעל האבידה מחייב את המוצא אך חל פטור "כי לא היה בך אביון", ולכן בעל האבידה מחויב לשלם למוצא את שכר פעולתו כי המוצא עובד עבורו כשהוא משיב לו את אבידתו. משא"כ בדיינות שאין הדיין מתחייב לדון מחמת הפסד הממון של בעלי הדין, ואין בעלי הדין מחייבים אותו לדון אלא התורה עצמה מחייבת אותו לדון, והחיוב חל על הדיין לדון כדי לעשות צדק ומשפט ולא חל פטור "כי לא יהיה בך אביון" ולפיכך אין הדיין פועל של בעלי הדין ואינו משתלם מהם כפועל כלל אלא מקבל דמי חייו כשומר קישואים בעלמא. והשיטה דס"ל דאף שומר אבידה משתלם כשומר קישואים סובר דכל מצוה אינה חפצא של פעולה ויש לו רק דין שמקבל כדי חייו כשומר קישואים בעלמא. ואילו שאר הראשונים ס"ל דבהשבת אבידה המוצא נעשה לפועל של בעל האבידה להחזיר לו אבידתו ומשלם לו שכר פעולה כי בעל האבידה מחייבו במצות השבה ובפעולת השבה עבורו ולכן מקבל ע"ז שכרו כפועל. ויש עוד שיטה דמכיון דבעל האבידה מחייבו מקבל שכר הפסדו אך מ"מ אינו פועל שלו לקבל דמי פעולה.
תוס' ד"ה אם יש שם ב"ד.
א.
ביאור תוס' ד"ה אם
וז"ל שישלם לו כל מה שישתכר במלאכה שהוא עושה ואם אין ב"ד לא ישיב כיון שאם ישיב לא יהא לו אלא כפועל בטל. ונראה דהמוצא מחוייב להתנות בפני ב"ד ולהשתכר בכדי לקיים חובת המצוה דהשבת אבידה.
בא"ד. וי"ל דנ"מ לכושרא דחיותא או לטרחא יתירא וכו' עכ"ל. ונראה דר"ל דחיוב השבת אבידה מחייב השבת הבעין ואע"פ שאין הבעלים מרוויחים ממון בהשבת האבידה. וכושרא דחיותא וטרחא יתירא הוי סברא לחייבו בהשבת הבעין.
בא"ד. וכה"ג משני בסוף השוכר את הפועלים (דף צג:) עכ"ל. ובסוגיא שם מבואר דש"ח אינו חייב לקדם ברועים ובמקלות אלא בחנם וש"ש חייב בשכר. ונראה דש"ח פטור משום שלא קבל על עצמו אלא שמירה פחותה ופטור מלהוציא מעות ולהשכיר רועים ומקלות דהוי חיוב שמירה מעולה של ש"ש בלבד.
בא"ד. ומסתמא ש"ח נמי שקדם בשכר חוזר ונוטל מבעה"ב עכ"ל. ונראה דדין זה חל מדין משיב אבידה.
בא"ד. ואין משלם לו דמי חמורו שטבע עכ"ל. התוס' הקשו למה לא משלם לו דמי הפסדו. ונראה שאם מפרשים שמקבל שכר בטלה במשיב אבידה דהיינו שכר פעולה ולא דמי הפסד לא קשיא דהתם נמי מקבל שכרו כפועל. ותוס' סברי דתשלומי שכר בטלה היינו דמי ההפסד ולכן הקשו למה אינו מקבל דמי הפסד חמורו.
בא"ד. וי"ל דהתם מיירי כשהיה יכול להציל ע"י הדחק וכו' עכ"ל. ונראה דיש ב' דינים בתשלומי הצלה: א) אם אין הבעלים יכולים להציל כלל אזי משלמים למציל כל הפסדו, ב) אם הבעלים יכולים להציל ע"י הדחק משלמים למציל רק שכר בטלה אך לא כל הפסדו. ועיין בראשונים דהדין לשלם למציל הוי תקנתא דרבנן ולא הוי מדאורייתא.
בא"ד. ולפי"ז אם השר גזל ביתו של ישראל ובא חבירו ישראל ופייס אותו בדמים מועטים אם ירצה בעה"ב ליקח ביתו ישלם דמים לחבירו וכן פסק רבנו גרשום עכ"ל. ועיין בתוס' ב"ק (דף נח. ד"ה א"נ) וז"ל אין לדמותו כלל למבריח ארי דכיון שיצא הבית מחזקת ישראל ובא ליד הנכרי וזה מוציאו מיד הנכרי ומחזירו ליד ישראל לא דמי למבריח ארי עכ"ל. כלומר דהבית יצא מרשות ישראל לרשות נכרי והוי אבוד והשבת אבידה אינה מבריח ארי. דמבריח ארי היינו להצילו טרם שהוא אבוד ושלא יאבד ומשו"ה פטור. ואע"פ שקרקע אינה נגזלת היינו עפ"י דין דבכל מקום דאיתיה ברשותיה דמרא קמא איתא, אך בהיכי תימצי הקרקע אצל השר אבודה היא. אך לפי"ז צ"ע למה בכל מבריח ארי לא נאמר שהחפצא הוי אבוד מפני הארי המגיע. וצ"ל דיש איזה שיעור בהצלה דאם הארי כבר בא לכאן דיש ברי היזקא אזי חל דין אבידה והמשיב אבידה מן הארי מקבל את שכרו. אבל אם הארי עדיין איננו כאן אלא שיש פחד שמא יבוא הארי דלא ברי היזקא אזי החפצא אינה אבידה ומבריח ארי באופן כזה אינו מקבל שכר. אך קשה להגדיר את השיעור מתי נחשב שהארי כבר כאן ומתי איננו כאן אלא שיש חשש שיבוא, וצ"ע בזה.
והנה התוס' כתבו דבלא ברי היזקא אינו משלם דהבעלים פטורים מלשלם לו מדין מציל עבור הפסדו ושכר פעולתו, אולם בב"ק (נח.) מבואר דמשלם מה שנהנית למבריח ארי אע"פ דלא ברי היזקא אם הבריח הארי שלא מדעתו או שיש לו פסידא. ובביאור שיטת רש"י דהקונה בית מן השר הוי מבריח ארי ויחזיר הבית לבעלים בחנם ואינו מקבל התשלומין דמשיב אבידה ומציל, י"ל דעפ"י דין הבית נחשב ברשות הבעלים דקרקע אינה נגזלת ומשו"ה אין לו דין מציל. אך לכאורה סברא זו קשה דהרי במים ששוטפין ובאים לשדה חבירו נחשב למציל ומקבל שכרו וכדאיתא בתוס' וחזינן שדין מציל אינו תלוי בחלות שם אבידה בחפצא, דהתם מיירי בהצלת הקרקע מהפסד וחל דין מציל אף בקרקע ומוכח דדין מציל תלוי בהיכי תימצי שהבעלים עומדים להפסיד את ממונם ובא א' והציל אותם מהפסד ממון וחל דין מציל גם במציל קרקע מהפסד. ויתכן לומר דרש"י מחלק בין השבת אבידה כשהוציא המוצא מעותיו או הפסיד ממון בכוונה כדי להציל את ממון חבירו דאזי תיקנו שיקבל תשלומין עבור ההצלה שעשה. משא"כ בקנה הבית מנכרי באופן שלא התכוון להציל את ממון חבירו אלא שקנאו לעצמו שלא לשם הצלת ממון חבירו ולבסוף התחרט והחזיר את הבית לבעליו דחייב להחזירו לבעלים בחנם ואינו מקבל תשלומין כי לא התכוון למעשה הצלה מלכתחילה דרק מי שעשה מעשה הצלה בכוונה להציל מקבל שכר מדין משיב אבידה.
בא"ד. וא"ת דפורע חובו דשרי למודר הנאה וכו' וי"ל דהתם נמי אין מציל מן ההפסד דמה שמלוה טורף ממנו אין זה הפסד שהרי נתחייב לו וכו' א"נ וכו' הוינא מפייס ליה ומחיל ליה וכו' עכ"ל.
ונראה דבמודר הנאה רק הנאה שאפשר לקבל עליה תשלומין מהמודר נאסרת אם המדיר מהנהו בזו. ולכן פורע חובו דהוי מבריח ארי ואין בו תשלומי מציל, אין ההנאה דפריעת החוב ע"י המדיר אסור למודר. ופליגי ב' התירוצים בתוס' למה פורע חוב אינו מקבל תשלומי מציל ומשיב אבידה ואע"פ שיש לפורע החוב הפסד. לתירוץ השני בתוס' לא ברי היזקא דיתכן דיפייס הלוה למלוה וימחול את החוב. ולתירוץ הראשון אין הפורע חובו מציל את הלוה מנזק דהא הלוה חייב לשלם למלוה. אלא הפורע הרוויחו בממון שהלוה לא ישלם עכשיו למלוה, ומנע מהלוה הפסד ממון, אך לא הצילו מנזק. ותקנת משיב אבידה ומציל לקבל תשלומין מהנהנה חל רק בהצלה מנזק ולא במניעת הפסד ממון דעלמא שאינו מניעת נזק.
ולענין הלכה עיין בר"ן (נדרים דף לג: ד"ה ולענין הלכה) דלירושלמי החכמים פליגי עם חנן רק במפרנס את אשתו אבל בשאר חובות מודים ליה, וחנן אמר את דינו גם במלוה על המשכון, עי"ש.
ב.
שיטת הרמב"ם בפורע חובו של חבירו
כתב הרמב"ם (פ"ו מהל' נדרים ה"ד) וז"ל ראובן שנאסרה עליו הניית שמעון בין בנדר בין בשבועה מותר לו שיתן על ידו מחצית השקל שראובן חייב בה, וכן פורע חוב שעליו שהרי לא הגיע ליד ראובן כלום אלא מנע ממנו התביעה ומניעת התביעה אינה בכלל איסור הנייה. לפיכך מותר לו לזון את אשתו ואת בניו ועבדיו אפילו הכנענים אע"פ שהוא חייב במזונותיהם עכ"ל. ומבואר דס"ל דפורע חוב של חבירו הוי מבריח ארי, דמנע ממנו תביעה ואין כאן הנאה המחייבת בתשלומין ואינה הנאה מהמדיר למודר במודר הנאה. ומאידך כתב הרמב"ם (פכ"ו מהל' מלוה ולוה ה"ו) וז"ל ערב שקידם ונתן לבעל חוב את חובו הרי זה חוזר וגובה מן הלוה כל מה שפרע על ידו אע"פ שהיתה מלוה על פה או בלא עדים כלל. בד"א כשאמר לו הלוה בעת שנעשה לו ערב ערבני ושלם אבל אם עמד ברשות עצמו ונעשה לו ערב או קבלן או שאמר לו הלוה ערבני ולא הרשהו שיתן ויפרע החוב אין הלוה חייב לשלם לו כלום. וכן הפורע שטר חובו של חבירו שלא מדעתו אפילו היה החוב על המשכון אין הלוה חייב כלום ונוטל משכונו בחנם והרי אבד זה הנותן את מעותיו שמא היה הלוה מפייס את המלוה ומוחל לו עכ"ל. כאן פסק הרמב"ם שהלוה פטור מלשלם לערב מטעם דלמא הוינא מפייס ליה ומחיל ליה. ועיין בראב"ד שהשיג וז"ל דברים שאין הדעת מקבלתן ואין השכל סובלן עכ"ל. וצ"ב במחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד.
ונראה דיש לעיין במי שפרע חוב חבירו האם עפ"י דין חל שם פרעון דנחשב כאילו הלוה עצמו פרע את החוב או"ד דלא חל חלות שם פרעון עפ"י דין - דרק הלוה עצמו יכול לפרוע את החוב, אלא דהמלוה הסכים לא לתבוע את הלוה מכיון שקבל הכסף מהשני. ונראה דבהל' נדרים הרמב"ם מיירי דאדם שני שילם למלוה בלי חלות שם פרעון עפ"י דין ומשו"ה לא הוי אלא מבריח ארי בעלמא דמנע את התביעה ומ"מ לא חל חלות שם פרעון דרק הלוה עצמו יכול לפרוע את החוב. ונראה דהמקור לדין זה הוא מהגמ' בנדרים (דף לג. - לג ב) "אלמא אברוחי ארי בעלמא הוא ושרי מאן תנא אמר רב הושיעא זו דברי חנן היא רבא אמר אפילו תימא דברי הכל גבי מודר הנאה דיהיב ליה ע"מ שלא לפרוע". וצ"ע דאם מיירי שנתן את החוב מלכתחילה ע"מ שלא לפרוע אזי אינו חוב כלל. אך נראה דהרמב"ם מפרש דרבא מיירי שהשני נתן את כספו למלוה ע"מ שהמלוה לא יפרע את החוב מהלוה, דהיינו שמנע במציאות את תביעת המלוה אך לא פרע את עצם החוב, ומשו"ה לכולי עלמא מותר.
מאידך בהל' מלוה ולוה מיירי הרמב"ם באדם שני שעשה את עצמו ערב בעד החוב, ולכן מכיון דהוי ערב כשהוא נותן כספו למלוה חל חלות שם פרעון של החוב. וחלות פרעון החוב נחשבת להנאה ישירה מהערב ללוה המחייבת הלוה בתשלומין לערב ואינו מבריח ארי ומשו"ה פסק הראב"ד דבכה"ג חייב הלוה לשלם לזה שפרע את החוב מדין ערב. ואילו הרמב"ם פסק דמ"מ פטור מלשלם משום דשמא היה מפייס את המלוה והיה מוחלו. ולכן הלוה חייב לשלם רק לערב מדעת הלוה שבעת שנעשה לו ערב אמר לו ערבני ושלם, דאזי הלוה התחייב מדעת לשלם לערב על הוצאותיו. משא"כ בערב שלא לדעת לא התחייב הלוה לשלם לו אלא שמחמת חלות הפרעון רוצה הערב שהלוה ישלם דאזי הלוה פטור מטענתו שמא היה מפייס למלוה והיה מוחל.
ועיין ברמב"ם (פ"ה מהל' נדרים ה"ז - ה"ח) וז"ל אסר בנו בהנייתו וכו' זה הבן אסור בירושת אביו אם נתן ירושת אביו לאחיו או לבניו ה"ז מותר, וכן אם פרעם בחובו או בכתובת אשתו, וצריך להודיעם שאלו נכסי אבי שאסרן עלי שהנשבע שלא יהנה בו חבירו מותר לו לפרוע את חובו כמו שיתבאר עכ"ל. וכל דבריו צ"ע. וכבר השיג עליו הטור (עיי"ש בנושאי כלים) דקשה דנהי דמדיר יכול לשלם חוב של המודר אך פשיטא דמי שאסור בהנאת נכסיו שאסור לו לפרוע מהם את חובו דבזה הוא נהנה בעצמו באופן ישיר מהנכסים האסורים לו בהנאה. ומקור הרמב"ם הוא במשנה (ב"ק דף קט.) "ואם אין לו לוה ובעלי חוב באים ונפרעים", כלומר דבע"ח גובים מעצמם ובעל כרחו מנכסי המודר ובכך המודר לא עשה מעשה איסור של הנאה ומותר. משא"כ בציור של הרמב"ם שהתיר לו למודר עצמו לשלם את חובו מנכסים האסורים עליו, וצ"ע. ועוד צ"ע ברמב"ם שכ' "וצריך להודיעם שאלו נכסי אבי שאסרן עלי" דלמה צריך להודיעם את זה, דמה זה נוגע להם, הרי הנכסים מותרים להם. ונראה שהרמב"ם התכוון לומר שהמודר אינו רשאי להשתמש בנכסים האלה האסורים עליו לפרוע את חובו בחלות שם פרעון החוב, שהרי אסור לו ליהנות מהנכסים האסורים עליו. אלא שמותר לו למודר לומר לבע"ח לקחת את הנכסים האלה ולעכבם אצלו כדי להשתמש בהם, ובתנאי שלא יגבה ממנו את חובו משאר נכסיו. והוי בעצם אותה ההלכה שבהל' נדרים (פ"ו מהל' נדרים ה"ד) שמותר למדיר לתת את כספו למלוה ואינו פורע את חוב המודר אלא רק מונע את תביעת המלוה בהיכי תימצי דה"ה כאן שאסור לו למודר לפרוע את חובו מהנכסים אלא שמותר לו לתת את הנכסים לבע"ח כדי למנוע את תביעת החוב בהיכי תימצי דכל זה מותר באיסורי הנאה דנדרים דמכיון דלא חל פרעון החוב נתינת הכסף אינה אלא מבריח ארי בעלמא שמותר. ובכך מבואר מה שצריך המודר להודיע לבעל חובו דאינו פורע את החוב מהנכסים אלא שמונע את תביעת החוב במציאות כי הנכסים אסורים עליו ואסור לו ליהנות מהם בפריעת החוב.
ג.
המשך ביאור דברי התוס' ד"ה אם
תוס' ד"ה אם בא"ד. והא דקרי ליה בפ' ח"ה (ב"ב נג א) מבריח ארי וכו' כלומר אין זו חזקה כיון שאין מתקן השדה עכ"ל. דחזקת קנין צ"ל תיקון לשדה ולא רק מניעת הפסדו.
בא"ד. משום שיכול לומר הייתי מוצא אוהבים הרבה שיפרעו עבורי עכ"ל. ומשו"ה אינו ברי היזקא. ועיין במשנה נדרים (לג.) "פורע את חובו ושוקל את שקלו" ולכאורה י"ל דגם בשקלו ימצא אוהב שישקול שקל בשבילו. ולפי הדיעה הראשונה בתוס' ג"כ אתי שפיר דכמו במלוה שחייב הלוה לשלם והפורע אינו מצילו מן ההפסד כן הוא בשקלו שהריהו חייב לשלם ואין כאן הצלה מהפסד. וכבר ביארנו דאליבא דהרמב"ם דפורע את חובו מותר היינו רק כשאינו פורע את החוב בחלות שם פרעון אלא שנותן כספו למלוה כדי שהמלוה לא יתבע את הלוה, אבל הלוה עדיין חייב, ומשו"ה הו"ל מבריח ארי בעלמא ואינו מהנהו ומצילו. ולכאורה אליבא דהרמב"ם ה"ה בשוקל את שקלו דאינו פורע את חובו להקדש אלא רק מונע את התביעה ומשו"ה אינו מהנהו.¹⁴⁰
ברם עיין בגמ' כתובות (דף קח.) "שוקל את שקלו וכו' מצוה קעביד דתנן תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות". ופרש"י (ד"ה ועל) וז"ל ואפילו לא נגבה לאחר מכאן יש לו חלק בתרומה ובקרבנות אלא שחיסר מצוה, נמצא שכר המצוה על הנותן עכ"ל. ועיי"ש בתוס' (ד"ה ועל) דפליגי על רש"י וז"ל והא דאמר הכא שוקל לו את שקלו באבוד וגבוי דלא מיחייבי בעלים באחריות עכ"ל. ונמצא דבין לרש"י ובין לתוס' יש לו חלק בקרבנות גם בלי שחבירו שקל לו את שקלו ולא נהנה מחלק בקרבנות. ולרש"י ותוס' מכיון דיש לו ממ"נ חלק בקרבנות ליכא חיוב ממון להקדש, דחיוב ממון להקדש חל רק כדי שיהיה לו חלק בקרבנות, אך מכיון דתורמין וכו' דעכ"פ יש לו חלק בקרבנות ליכא חוב להקדש וזה ששקל בשבילו לא פרע את חובו כלל, דליכא חיוב ממון אלא רק מצות נתינת מחצית השקל בעלמא. ולפי"ז מסתבר דהשני ששקל את שקלו לא קיים המצוה בשביל הראשון שלא שקל שקלו, דהמצוה היא חובת גברא שיתן בעצמו וכדכתיב "והדל לא ימעיט" ואדם אחר לא יכול לקיים את מצות הנתינה בשבילו. ויתכן שזוהי כוונת רש"י שכתב "נמצא שכר המצוה על הנותן" דהיינו שהמצוה של נתינה קיימה הנותן שנתן שקל נוסף ללשכה יותר מהשקל שלו שחייב לתת, שנתן ב' שקלים ללשכה - שקל א' בשביל עצמו שבזה קנה חלקו בקרבנות ושלם את חובו ושקל שני שנתן בנתינה בעלמא וקיים מצוה נוספת של נתינה ללשכת הקרבנות אך חברו שלא נתן את שקלו לא קיים מצוה כלל. ולפי"ז צע"ק בלישנא "שוקל את שקלו" דמשמע שיש איזו קיום מצות נתינה בשביל זה שלא נתן כלל, ושהשוקל קיים מצוה בשבילו, וצ"ע.
ועיין בגמ' קידושין (דף ז.) "הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני" כלומר דאדם שני יכול לתת כסף קידושין לאשה שתתקדש לפלוני. וה"ה בכל קניני כסף דאדם שני יכול לתת כסף הקנין למקנה עבור קנין הקונה שלא נתן כלום. ויל"ע במחצית השקל כשהשני שוקל את השקל עבור חבירו האם שקלו מועיל מדין עבד כנעני כבקנינים ובקידושין או לא. ולכאורה י"ל דלא חל דין עבד כנעני בנתינת מחצית השקל, דמחצית השקל אינו כסף קנין, דאינו קונה ע"י חלק בקרבנות בקנין כסף כי תרומת הלשכה מזכהו בחלקו בקרבנות הציבור דזכה בו ממצות התרומה, ולא חל בזה קנין כסף דהשוקל. ונראה דזהו היסוד שקבעה הגמ' בכתובות דלא תימא שהשקל הוי כסף קנין ושכהשני שוקל את שקלו חל דין עבד כנעני שקונה בשבילו חלק בקרבנות דבזה הריהו מהנהו ואסור במודר הנאה, דזה אינו דהא תורמין וכו' וגם בלי נתינת השקל יש לראשון חלק בקרבנות ומוכח מזה דהשקל אינו כסף קנין אלא מצוה נפרדת ובכן שוקל את שקלו במודר הנאה, כי אינו קונה בשבילו חלק בקרבנות אלא רק מקיים מצות נתינת מחצית השקל, ואין בזה הנאה הנאסרת במודר הנאה.
בא"ד. ולפ"ז אם השר גזל ביתו של ישראל ובא חבירו ישראל ופייס אותו בדמים מועטים אם ירצה בעה"ב ליקח ביתו ישלם דמים לחבירו וכן פסק רבנו גרשום אבל רש"י פסק שיחזיר לו ביתו חנם וכו'. ביארנו לעיל דלרש"י אין לו דין מציל לקבל שכרו או הפסדו משום שלא התכוון מלכתחילה להצלה אלא לקנות את הבית לעצמו מן השר. ואילו אם התכוון מלכתחילה להצלה אף רש"י מודה שיקבל שכרו דהא הבית אבוד בהיכי תימצי והוי הצלה גמורה אילולא שכוונתו לא היתה לשם הצלה. וצ"ב בשיטת רבנו גרשום. ונראה דר' גרשום סובר דמכיון דהמציל הוציא ממון וקנה את הבית מהשר מקבל הוא קנינים בחפצא של הבית, ומכיון דהבית קנוי לו יכול לעכבו אצלו עד שיקבל שכרו ודמי הוצאותיו. וכן משמע מתוס' (ב"ק נח א ד"ה אינו) "אנס עכו"ם שאנס ביתו של ישראל ובא ישראל אחר ולקחו ממנו שלא יחזיר לבעלים בחנם". משא"כ לרש"י אע"פ שהוציא מעות לקנות הבית מהשר מ"מ לא קנהו דהו"ל גזילת קרקע שלא נקנה ללוקח אלא שמדין מציל היה לו לקבל שכרו וקבלת שכר אינה אלא זכות תביעת ממון שיש למציל על הבעלים בגלל שהציל את ממונם. אבל כאן מכיון דלא התכוון מלכתחילה להצלה אין לו זכות תביעה על הבעלים, כי זכות תביעה תלויה במעשה הצלה עם כוונת הצלה. ואילו לפי רבנו גרשום יש לו קנין בחפצא ואע"פ שלא התכוון להצלה קנה אותו ומעכבו אצלו עד שהבעלים ישלמו לו את הוצאותיו. ונראה עוד דלר' גרשום יש לו קנין בחפצא רק משום שהוציא ממון, ומתקנה דרבנן קונה את הבית בהוצאת ממונו כששלם לשר. ואילו אם לא הוציא ממון משלו, ורק נתבטל ממלאכתו ולא הרוויח ממון אזי לא קנה קנין בחפצא, אלא שבתורת מציל היה יכול לתבוע את שכר הבטלה שלו מהבעלים, אך מכיון דלא התכוון להצלה אלא לקחת את הבית לעצמו אין לו דין מציל וא"א לו לתבוע את שכר בטלתו מהבעלים.
בא"ד. ועוד נראה אפילו ידוע וכו' נוטל את מה שההנהו עכ"ל. מלשון התוס' "נוטל מה שההנהו" משמע דמקבל דמי מה שנהנית בלבד אך לא כל הוצאותיו והפסדו, ודלא כמש"כ התוס' בשם רבנו גרשום "אם רוצה בעה"ב ליקח ביתו ישלם דמים לחבירו". ויתכן דלא פליגי דלעיל מיירי שרק המציל שהוציא כספו לבדו יכול לקנותו מהשר ולא הבעלים יכולים לקנותו, דבלעדי המציל הבית היה אבוד לגמרי. ואילו כאן מיירי שהבעלים עצמם היו יכולים לשלם לשר ולהוציא מהם את הבית. ונראה דכשהבית אבוד לגמרי מהבעלים אזי קונה המציל קנין בחפצא דהבית ויכול לקבל עבורו כל הוצאותיו והפסדו. משא"כ באופן שהבעלים עצמם עדיין היו יכולים לשלם ולהציל את הבית מהשר אזי אין המציל קונה קנין בחפצא עבור הפסדו אלא דמדין מציל יש לו זכות תביעת דמי מה שנהנית. וכ"ז הוא שלא כמו שנתבאר לעיל דלר' גרשום ליכא תביעת דמי מציל אלא רק קנין בחפצא כי מסוף דברי התוס' משמע דיש שתי הלכות - קנין בחפצא וגם זכות תביעה.
¹³⁶ ואע"פ שאינו מחייבו באונסין כר' יצחק אלא בגזלה ואבדה כש"ש מ"מ המלוה קונה בו מקצת קנין בחפצא ואילו בשעת הלואה אינו קונה בו קנין כלל. ועיין בשיעורים לקמן (דף פב.) בענין משכון דר' יצחק.
¹³⁷ ועיין בס' רשימות שיעורים למס' ב"ק עמ' שכ"ד, שמ"ב, ועמ' ש"ס - בביאור שיטת הרמב"ם והתוס' במצות והשיב את הגזלה אשר גזל.
¹³⁸ לכאורה הס"ד עדיין מחוסרת ביאור דמה איכפת לן דאדם אחר יכול ליתן מתנה מועטת לעני והרי חל חיוב צדקה על כל יחיד ויחיד. ויתכן לומר דס"ד אמינא דמצות צדקה הוי מצות ציבור ולא רק מצות יחיד, ולכן סד"א דבודאי הציבור יתן מתנה מועטת לעני, ולכן ס"ד דהיחיד פטור מחיובו דיכול לסמוך על הציבור, וקמ"ל דחייב בתורת יחיד ואי אפשר לסמוך על נתינת צדקה של הציבור, והוא חידוש דין במצות צדקה. וע"ע ברשימות שיעורים למס' שבועות ונדרים ח"א בענין צדקה דהגר"ח זצ"ל ביאר דיש ב' פרשיות במצות צדקה בתורה: א) פתח תפתח דהיא מצות היחיד ב) והחזקת בו שהיא מצות ציבור.
¹³⁹ ויתכן דנפ"מ ביתר מחומש דבצדקה קיי"ל דאל יבזבז יותר מחומש כשאר מצות עשה ואם ההוצאות הן יותר מחומש י"ל דהבן פטור. משא"כ אם חל החיוב מדין כבוד אב אזי י"ל דחל נמי איסור מורא אב ובאיסורים קיי"ל דאין שיעור ופטור דיותר מחומש וחייב אדם לבזבז כל ממונו שלא לעבור על איסור, וא"כ יתכן דהבן יהיה חייב לשלם אף יותר מחומש לפרנס את אביו בכדי שלא לעבור על איסור מורא אב.
¹⁴⁰ אמנם צ"ע דבשלמא מלוה הוי בעלים להמנע מלתבוע את חובו אך לכאורה הגזבר אינו בעלים דהקדש וא"כ היאך יכול להמנע מלתבוע את השקל עבור הקדש.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2016), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.