דף מד - א
המשנה הראשונה בפרק זה, עוסקת בדין מכירת מטלטלין, ומלמדת כלל, שרק משיכת המטלטלין [כמו כלי או פירות] על ידי הקונה, היא זו שפועלת את הקנין, ולא נתינת המעות לידי המוכר עבור החפץ הנקנה.
ולכן, כל עוד לא משך אליו הקונה את החפץ הנקנה, הרי גם אם כבר שילם הקונה את דמי החפץ, עדיין יש אפשרות [למוכר, או לקונה, או לשניהם, כפי שיבואר], להתחרט מהמקח, ולבטלו, אם ירצה. [1]
כמו כן, מלמדת המשנה כי אם מחליפים שני אנשים ביניהם שני סוגים של מטבעות, סוג אחד שימושי והסוג השני שימושי פחות, [2] נחשב המטבע הפחות שימושי כסחורה [הנקראת בדברי חכמים "פירי", פירות, והנקראים גם "מטלטלים"], והנותן אותו נחשב למוכר הסחורה, ואילו סוג המטבע השימושי נחשב לכסף ["מעות"], ומי שנותן אותו הוא הנחשב לקונה הסחורה, וכפי שתבאר המשנה. [3]
ולפיכך, אם נתן אדם לחבירו סוג של מטבע פחות שימושי, הנחשב כ"פירי", והלה התחייב לו לשלם לו בתמורה מטבע שימושי, הרי חל הקנין כאשר משך אליו הלה את המטבע הפחות שימושי, וחל כאן קנין על ידי משיכת המוכר אליו את ה"סחורה", והוא חייב עתה לשלם את המעות עבור הסחורה שקנה.
אך מאידך, אם תחילה נתן בעל המעות השימושיות את מעותיו לבעל המעות הפחות שימושיות, הרי משיכת המטבעות השימושיות, הנחשבות כ"מעות", אינה גומרת את הקנין לקנות את המעות הפחות שימושיות, כי הן נחשבות לסחורה, ואפשר עדיין להתחרט ולבטל אותו.
החזון איש בהקדמתו לפרק הזהב, מגדיר את ה"מטבע", כדבר המשמש לשני אמצעים:
האחד, אמצעי לקביעת מחיר.
השני, אמצעי תשלום.
דבר המהווה אמצעי תשלום אך לא מהווה אמצעי לקביעת מחיר, או דבר המהווה אמצעי לקביעת מחיר אך לא מהווה אמצעי תשלום, אינו נחשב למטבע, אלא ל"פירי".
המוכר דבר לחברו, חייב הקונה ליתן לו את תשלומי החפץ במטבעות, אבל אינו יכול המוכר לקבוע חיוב תשלום בסחורה אחרת, אלא אם כן עשה זאת בקנין חליפין, ואז אין הסחורה האחרת נחשבת כתשלום עבור המקח, אלא נקנית לו בקנין חליפין!
כל ה"מטלטלין" נקראים בסוגיית הגמרא "פירות". [4] מטבע של זהב, שהוא פחות שימושי, נחשב כ "פירי", ["מטלטלין"] ביחס למטבע של כסף שהוא שימושי יותר.
ומאידך, מטבע כסף נחשב כ"מעות" ביחס למטבע של זהב, היות ומטבע כסף "עובר לסוחר" יותר מאשר מטבע זהב.
מתניתין:
לפיכך, משיכת מטבע הזהב על ידי המתחייב לשלם עבורו מטבעות כסף, הרי היא "קונה" [מחייבת את הקונה אותה, לשלם תמורתה] את מטבע הכסף שהתחייב לשלם עבור הזהב, [5] שהרי משיכת הפירות פועלת את הקנין, והלוקח מתחייב לתת את דמי המקח - שהם דינרי הכסף. [6]
אבל מטבע הכסף אינו קונה [אינה מחייבת] את מוכר מטבע הזהב ליתנו לקונה, כי נתינת "מעות" גרידא אינה קונה את החפץ. [7] וכן, [8] מטבע של כסף, הוא "עובר לסוחר" יותר מאשר מטבע של נחשת, על כן, מטבע נחשת נחשב "פירי" ביחס למטבע כסף, שהוא כ"מעות" לעומת מטבע הנחשת.
לפיכך, משיכת מטבע הנחשת קונה את מטבע הכסף, ואילו הכסף אינו קונה את הנחשת. [9]
מעות הרעות, שנפסלו לשימוש, [10] קונות את המעות היפות, שהן ראויות לשימוש, היות ו"מעות הרעות" הן כמטלטלין ביחס ל"מעות היפות".
ומעות היפות אינן קונות את המעות הרעות, ואם רצה, יכול הוא לחזור בו מן המקח, ככל נתינת "מעות" שאינה קונה את המטלטלין.
"אסימון" הוא חתיכת מתכת בגודל של מטבע, שעדיין לא הטביעו עליה את הצורה והציור הרגילים באותו מטבע. [11]
"אסימון" הוא כמטלטלין וקונה במשיכתו את המטבע, והמטבע אינו קונה את האסימון, ויכול הוא לחזור בו מן המקח עד שימשוך את האסימון.
כל המטלטלין קונין במשיכתן את המטבע, מטבע אינו קונה את המטלטלין ויכול הוא לחזור בו עד שימשוך את המטלטלין. [12]
כל המטלטלים קונין זה את זה, [13] וכיון שמשך אחד מהם, קנה חבירו את שלו.
כיצד קונים מטלטלין - "פירות" את המעות, ומעות אינם קונות את הפירות?
משך הלוקח הימנו, מן המוכר, את הפירות, ולא נתן לו מעות קנה ואינו יכול לחזור בו, היות ומשיכת הפירות קונה.
נתן הלוקח לו, למוכר, את המעות, ולא משך הימנו את הפירות יכול הלוקח וכן המוכר לחזור בו מן המקח.
ואף על פי שיכול הוא לחזור בו, אבל, מכל מקום, אמרו: [14] מי שפרע [הקדוש ברוך הוא שנפרע] מאנשי דור המבול, והעניש אותם על מעשיהם, ומי שפרע מדור הפלגה, [15] הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדבורו, ולהעניש אותו. [16]
רבי שמעון אומר: חולק אני על תנא קמא הסובר שבין הלוקח ובין המוכר יכולים לחזור בהם אחרי נתינת המעות, כל זמן שלא משך הלוקח את הפירות.
אלא, כל שהכסף בידו, המוכר, שקיבל את הכסף לידו, [17] ידו על העליונה, ורק הוא יכול לחזור בו, אם ירצה לקבל על עצמו קללת חכמים, שיפרע ממנו מי שפרע מדור המבול ומדור הפלגה.
אבל הלוקח, שאין הכסף בידו ולא הפירות, אינו יכול לחזור בו, ואם ירצה המוכר לקיים את המקח, על הלוקח לקבל את הפירות בעל כרחו, ואינו יכול לבטל את המקח.
גמרא:
מתני ליה רבי לרבי שמעון בריה, רבי שנה לרבי שמעון בנו את משנתנו בנוסח הזה: הזהב קונה את הכסף, כמו ששנינו במשנתנו, שמטבע זהב נחשב "פירי" ביחס למטבע כסף.
תמה רבי שמעון, ואמר ליה, לאביו: רבי [מורי], הרי שנית לנו ולימדת אותנו בילדותיך [בצעירותך]: הכסף קונה את הזהב, היות ומטבע כסף אינו חשוב כל כך, ונחשב כ"פירי" ביחס למטבע זהב, ולכן מתחייב הלוקח את הכסף לשלם תמורתו במטבע זהב.
וכי תחזור בך ותשנה לנו בזקנותיך שהזהב קונה את הכסף!?
אך רבי לא חזר בו ממה שלימד עתה את בנו, כי אכן רבי שינה את דעתו בזקנותו, וסבר שזהב קונה את הכסף. [18]
ומפרשת הגמרא: בילדותיה מאי סבר רבי, ובזקנותיה מאי סבר רבי? מה היתה סברתו של רבי מתחילה, ומדוע הוא שינה את דעתו?
ומפרשינן: בילדותיה סבר רבי: כאשר מעריכים מטבע מול מטבע, כדי להחשיב אחד כ"פירות" ואחד כ"מעות", המטבע החשוב הוא "מעות", והפחות חשוב - "פירות". [19]
על כן, דהבא, מטבע של זהב, דחשיב, הוי "טבעא", ומטבע דכספא, דלא חשיב כל כך, הוי "פירא" [פרי] ביחס למטבע הזהב. וקני ליה פירא, משיכת מטבע הכסף לטבעא, את חובת התשלום במטבע הזהב.
אבל בזקנותיה סבר רבי: המטבע ה"חריף" לצאת בהוצאה, ו"עובר לסוחר", הוא נחשב "מעות" ביחס למטבע שהוא פחות חריף לצאת שנחשב כ"פרי". [20]
הערות
[1] בגמרא [להלן מז ב] נחלקו אמוראים בטעם הדבר: רבי יוחנן סובר שמדין תורה מעות קונות, וחכמים ביטלו את הקנין כי הם חששו שהמוכר לא יטרח לשמור על החפץ המכור כאשר הוא עדיין בביתו היות והמוכר כבר קיבל את התשלום עבורו, ויאמר לו "נשרפו חיטיך בעלייה". וריש לקיש סובר שאין מעות קונות מדין תורה ורק משיכתו של הקונה קונה לו מדאורייתא.
[2] אם הקניה דמים בדמים ממין מתכת אחד, כגון כסף טבוע בכסף טבוע, הרי שתיהן מעות, ולא קנה האחד עד שימשכו שניהם את מעותיהם, בין אם החליפו מטבעות שוים לגמרי, ובין אם החליפו מטבעות שונים בערכם, אבל שוים בכך ששניהם כסף או זהב - מאירי.
[3] היות ובני אדם פורטים מטבעות כסף וזהב במטבעות נחשת לצורך הוצאות קטנות, וכן להיפך קונים מטבעות כסף וזהב במחיר מטבעות נחושת כדי להצניע באוצר ולהקל משאו, על כן הוצרכו חכמים לחלק אף בענין המטבעות, אף על פי שבעיקרן כולן שוין דלהוצאה ניתנו, לדעת איזהו מיקרי פרי ואיזהו מטבע ביחס זו לזו, לענין קנין משיכה כמטלטלין - "דרכי דוד".
[4] משום דפירי שכיחי נקט פירי - על פי רש"י קידושין כח ב, ראה שם.
[5] בין בדינרי כסף בין במטבע אחר של כסף - "אוצר מפרשי התלמוד" בשם "פרחי כהונה" ועוד אחרונים. [ראה שם מדוע לא הדגיש רש"י פרט זה לענין זהב כמו שכתבו לענין נחשת]. ו"לחם אבירים" כתב דבעינן דוקא מטבע כסף חריף בערך הזהב.
[6] קונה ששנינו בכל המשנה, אינו קונה ממש, אלא רק מחייב, כי לשון קניין שייך בדבר מסויים, ואילו כאן אין הלוקח מתחייב לתת מטבעות מסויימות. ומה שנקט התנא לשון קניין, בא להורות שאם סיכמו ביניהם על סוג מטבע מסויים אינו יכול לשנות, ואפילו ממטבעות חדשות למטבעות ישנות - גמרא לקמן מה ב.
[7] הקשה הפני יהושע: לדעת רבי יוחנן האומר: מעות קונות מן התורה, ולא ביטלו חכמים קנין כסף אלא מחשש שמא יאמר לו "נשרפו חיטיך בעלייה", אם כן, מדוע אין הכסף קונה את הזהב, הרי במעות אין חשש שמא ישרפו, שהרי מחוייב הוא לשמרם בקרקע [כמו שכתבו תוספות לעיל מג א ד"ה מאי], אם כן בכהאי גוונא יש לומר שמעות יקנו לו כדין תורה ומדוע לא יקנה הכסף את הזהב! ? ובסמ"ע [רג טו] תירץ שלא חילקו חכמים בתקנתם, וכן כתב ב"נתיבות המשפט" [קד א וחלק שם על מה שכתב "מחנה אפרים" קנין מעות סימן ה שאם נתן שטר חוב שאין בו חשש דנשרפו חיטיך בעלייה, קונה קנין גמור]. וכן נקט רבי עקיבא איגר [תשובה קד ד"ה ומ"ש וראה שם שתירץ את קושיית ה"פני יהושע" מהא דלקמן מט ב בעליית לוקח המושכרת למוכר]. עוד כתב ב"נתיבות המשפט" [קצח ה] שאמנם אין חשש שמא ישרפו המעות, אך יש לחשוש שמא יאבדו לו המעות בפשיעתו, היות ואם תימצי לומר שכסף קונה את הזהב, אין המוכר אחראי על הזהב משעה שקנאו הלוקח בקנין גמור. [ולא דמי למה שכתבו תוספות בדף מג א, ראה שם ב"נתיבות המשפט", ומה שהביא בזה ב"דבר יעקב"].
[8] חידוש יש בבבא זו, שלא היינו למדים אותו מדין הזהב והכסף, כמבואר בגמרא להלן עמוד ב.
[9] לענין זהב ונחשת, מי קונה את מי, נחלקו הראשונים, וראה טעמם להלן בהערות על הגמרא.
[10] רש"י. ובפשוטו הכוונה שהמלך או בני המדינה הפסיקו להשתמש במטבעות אלו, ובתוספות הקשו: אם כן מה חידוש יש בדבר, שמעות הרעות קונות את היפות, הרי יש ללמוד דבר זה בקל וחומר ממה ששנינו הנחושת קונה את הכסף! ? ועוד הקשו תוספות ותוספות הרא"ש ממה שמבואר בגמרא [מו ב] על מה ששנינו על המטלטלין קונים זה את זה, ראה בדבריהם. על כן פירשו התוספות ותוספות הרא"ש, דמעות הרעות יוצאות בדוחק, כגון מטבע שנסדק, והיות שהן יוצאות בדוחק בכל מקום, על כן עדיפי מנחושת דאיכא אתרא דלא מסגי כלל, וזהו מה שהתחדש בבבא זו שאף מטבעות אלו נחשבים פירי לגבי מעות היפות. [ויש שכתבו שלדעת רש"י מטבע שנסדק הוי טבעא כמעות היפות. וראה להלן הערה 12. וראה במאירי שכלל ב"מעות הרעות" גם מטבע שנפסל על ידי המלך או בני המדינה, וגם מטבע שנמחקה צורתו מחמת יושנו וכו'. [ולדבריו תיקשי קושיית תוספות הרא"ש, ראה שם].
[11] א. רש"י. והחידוש בבבא זו הוא, שאף על פי שאין האסימון חסר אלא הטבעת הצורה, מכל מקום הרי הוא כפירי לגבי מטבע שכבר הטביעו עליו את צורתו. [בשיטת הרמב"ם ראה "מגיד משנה" מכירה ו ב רמב"ם מעשר שני ד ט ופירוש המשניות כאן]. ובתוספות הקשו על רש"י מהגמרא בשבת סה א, שם משמע שלאסימון יש צורה. [וראה מה שתירצו תוספות בשבת, על פי דקדוק לשון רש"י שם]. על כן פירש רבינו תם שבאסימון טבועה צורת מטבע, אלא שאין מטבע זו יוצאת כל כך בהוצאה, וזהו החידוש בבבא זו, שאף מטבע זה נחשב כפירי לגבי מטבע שיוצא בהוצאה יותר ממנו. [מטבע זו יוצאת יותר בריוח מאשר "מעות הרעות"]. וראה עוד בתוספות הרא"ש ברמב"ן, רשב"א וריטב"א ובמה שיתבאר להלן מז ב בהערה. ב. ראה בחידושים המיוחסים לריטב"א שנחלקו הראשונים בדין אסימון הקונה את המטבע; יש אומרים: אסימון קונה כל מטבע, אפילו כאשר איננו מאותו סוג, כגון אסימון של כסף שרוצה לקנות מטבע של זהב [וכן כתב המאירי]. ויש אומרים: רק מטבע מאותו סוג קונים באסימון, ואסימון של כסף אינו קונה מטבע של זהב, אלא להיפך, מטבע של זהב קונה את הכסף - אפילו אם הוא אסימון של כסף ראה שם. ג. בביאור לשון "פולסא" כתב הרמב"ן לפרש מלשון "ושקל בפלס הרים" היות ולאסימון אין חשיבות של מטבע, ורק משקל המתכת שבו הוא עיקר חשיבות. אי נמי מלשון "פלסיה לסלא" [בבא קמא יט ב] היות והאסימון נסדק ונפגם. וראה ברש"י להלן מז א ד"ה פולסא.
[12] מטלטלין קונין מטבע, אשמועינן דקונין אפילו מטבע כמו מעות הרעות ואסימון, דמיקרי פירי לגבי כספא, ולגבי מטלטלין מיקרי טיבעא - תוספות. [לכאורה, אף אם מיקרו פירי יוכל לקנותם, שהרי מטלטלין קונין מטלטלין, ועיקר החידוש הוא שמעות הרעות ואסימון אינם קונים את המטלטלין, וכן הוא בתוספות הרא"ש]. ובתוספות הרא"ש בשם הר"מ כתבו שאסימון קונה את מעות הרעות, כי הוא כפירא אצלם. אמנם הרמב"ם [מכירה ו ב. ו] כתב שמעות הרעות [בדין אסימון ראה "מגיד משנה" ורמב"ם מעשר שני ד ט] הן כפירות לכל דבר, והן בכלל בבא ד"כל המטלטלין קונים זה את זה" - "לחם משנה". לפי זה, אין חידוש בבבא ד"מטלטלים קונים את המטבע", וכתב בחידושים המיוחסים לריטב"א [שגם הוא סובר כהרמב"ם] בשם הראב"ד: מטלטלין קונים את המטבע, הוא טעם לכל מה ששנינו לעיל, אי נמי היות ורצה לשנות בסמוך כל המטלטלים קונים זה את זה בתורת חליפין [על כן הקדים ואמר שמעות הרעות ואסימון הם כמטלטלים]. וראה עוד ברמב"ן [מד ב ד"ה גמרא] ובר"ן. ובספר "תורת חיים" כתב להוכיח כשיטת הרמב"ם, דממה ששנינו: אסימון קונה את המטבע, ולא קתני "מעות" כדקתני לעיל מינה, משמע שאסימון כלל אינו קרוי "מטבע", אם כן קשה לומר שלענין דין מטלטלין קונים את המטבע, אסימון נחשב כמטבע, ראה שם.
[13] בין בתורת "חליפין" - שהחליפו חפץ בחפץ, כיון שמשך האחד זכה בשלו, וחבירו קנה את חליפיו; בין בתורת "דמים" שאמר אחד לחבירו: בכמה תתן לי את שלך, בכך וכך, וזה חוזר ואומר לו: בכמה תתן לי את שלך, בכך וכך, ונתרצו שניהם בדבר, אם משך האחד את שלו נתקיימו הדברים - רש"י. בביאור מה שכתב רש"י בין ב"תורת דמים" כתב רבי עקיבא איגר שתי דרכים: האחת: משיכת החפץ האחד קונה את החפץ השני מדין "קנין כסף", ואף על פי שבדרך כלל מעות אינם קונות, מכל מקום על אופן זה - שהחליף חפץ בחפץ לפי ערכם הממוני, אמרו: יש דמים שהם קונים כחליפין, כיון דהוי מילתא דלא שכיחא. [לקמן מו ב, כדעת "בעל המאור" שם ודלא כהרמב"ן]. השניה: משיכת החפץ האחד, היא כמשיכת מטלטלין תמורת מעות, שמשיכת המטלטלין מחייבת תשלומין, ואף כאן החפץ הנמשך נחשב כמטלטלין, והחפץ השני נחשב כ"תמורת החפץ", ואז - אין משיכת החפץ קונה לחבירו את החפץ השני, אלא שנתקיימו הדברים. כלומר חל עליו חיוב לתת לחבירו את החפץ הזה, שמחשיבים אותו כ"תמורה" של החפץ הראשון. [וכפי שהובא לעיל בהערה 6 ששייך לקבוע איזה סוג מעות מתחייב הקונה למוכר עבור החפץ הנמשך]. והנה לשון רש"י מדוקדקת מאד לפי הדרך השניה שהרי לענין "תורת חליפין" כתב רש"י שבמשיכת האחד קנה חבירו, ואילו לענין "תורת דמים" כתב רש"י שבמשיכת האחד נתקיימו הדברים, וראה עוד במאירי. [בספר "דרכי דוד" העיר על הדרך הראשונה: הלא רש"י פסק כריש לקיש שמעות קונות דבר תורה, ראה תוספות מו ב ד"ה ופירי וברש"ש שם, ולדבריו לא אמרינן יש דמים שהן כחליפין, וראה עוד בחידושי הגרנ"ט סוף סימן קס].
[14] א. להלן מח ב נחלקו אמוראים אם מקללים אותו באמירה זו, או שרק מודיעים לו דע שאם תחזור סופך להפרע ממך, ראה שם. ב. הרמב"ם בפירוש המשניות כתב: ואמרו מי שפרע הוא דין מדיני אותו שלא קיים מה שפסק עמו, כי יש לו לצעוק עליו הצעקה במעמד האיש ההוא שהוא טעון, ובאיזה מקום שירצה, וזה לשון אותה צעקה מי שפרע כו'. משמע שזה שרוצה לקיים המקח הוא שאומר "מי שפרע" כו' לזה שחוזר בו. אבל במאירי כתב: שחבירו קובל עליו בבית דין, ובית דין מביאים אותו ומודיעין לו שאין זה מעשה הראוי, ואם לא רצה מקללים אותו ואומרים מי שפרע כו'. משמע שבית דין הם שאומרים "מי שפרע" כו' לזה שחוזר בו. וכן הוא ברמב"ם בהלכות [מכירה ז א -ב]: כל החוזר בו, בין לוקח בין מוכר, לא עשה מעשה ישראל, וחייב לקבל מי שפרע. וכיצד מקבל מי שפרע, אוררין אותו בבית דין ואומרין לו מי שפרע כו'. ג. ענין אמירת מי שפרע כו' הוא בין כנגד הלוקח בין כנגד המוכר, כל שחוזר בו, ואין חבירו מסכים בחזרתו, אומרים לו מי שפרע כו' - מאירי.
[15] ב"עין יעקב" הגירסא היא: מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצריים בים הוא עתיד להפרע וכו'. וכן איתא בברייתא מח א. [ובמשנה בירושלמי איתא רק מי שפרע מדור המבול]. וכתב המאירי [מח א]: ומה שהזכירו בזו אנשי דור המבול, מפני שמעשיו של זה, דומים למעשיהם, שהיו גוזלים באופן שלא היו בית דין יכולים להזקק לתובע, כמו שאמרו כאן בירושלמי שהיו גוזלים כל אחד פחות פחות משוה פרוטה כדי שלא תהא גזילתם יוצאה בדיינים. [וכן מי שאינו עומד בדיבורו, אי אפשר להוציא ממנו בדיינים]. וכן מזכיר המצריים שלא היו עומדים בדיבורם, כמו שנאמר בהם [שמות ח יא]: "היתה הרוחה והכבד את לבו", והוזכרו האחרים אגבן של אלו. [בתוספות הרא"ש כתב גם על דור המבול: שהיו מלאים חמס, ולא היו עומדים בדיבורם]. ובספר "חידושי בתרא" כתב שהיות וחסרונו של מי שאינו עומד בדיבורו הוא שאינו מאמין שכל צרכיו נקצבו משמים [ראה בבא בתרא י א], על כן תלו את קללתו בכל אלו שלקו בחסרון אמונה בהשגחה פרטית. דור המבול היו שטופים בגזל, ולא האמינו שה' מכין לכל אחד את שלו; דור הפלגה חשבו שהמבול בא באופן טבעי מזמן לזמן ואפשר לעצרו על ידי שיתמכו את השמים במגדל גבוה [ראה רש"י בראשית יא א]. ולא האמינו שאין אדם נוקף אצבעו מלמטה עד שיכריזו על כך מלמעלה [חולין ז ב] ואין הבניינים מעכבים את הפורענות אלא תשובה ומעשים טובים [אבות ד יא] ; אנשי סדום פחדו שהעניים יקחו כל אשר להם, ולא סמכו על הכרזת הבורא שמפרנס ומשביע לכל חי רצון; וגם המצריים התכחשו לכך שאצבע אלקים היא, עד שקיבלו כמה מכות. [וראה עוד בפירוש "הבונה" ו"בן איש חי" על "עין יעקב" ו"חכמה ומוסר" חלק ב סימן רט].
[16] כתב המאירי: כל שלא חזרו בהם והעמידו את ממכרם, קנאו לוקח משעה ראשונה, ואם הקדישו או נתנו או מכרו בין נתינת מעות למשיכה, לכשימשוך מיהא קנה הקדש או לוקח או מקבל מתנה שהרי משעה ראשונה קנאו, ושלו הוא מקדיש או מוכר או נותן. [אפשר, שאין דברי המאירי האלו אלא כדעת מאן דאמר (מז ב) מעות קונות דבר תורה].
[17] והכל נמצא עתה בידו, בין המטלטלין ובין המעות - רש"י.
[18] כתב הריטב"א: קים לן שלא החליף רבי את משנתו מחמת שכחה, שהרי לא חזר בו עכשיו, אדרבה עמד בדברי זקנותו, ואף אין כאן מחלוקת תנאים שנאמר: בילדותו סבר רבי כתנא זה, ובזקנותו חזר בו וסבר כתנא שני, אלא שהיו שתי גירסאות בדברי רבי מאיר, בילדותו הכריע רבי כגירסא זו, ובזקנותו חזר בו והכריע כגירסא האחרת, וכן נראה מפירוש רש"י. [כלומר מפירוש רש"י נראה שאין כאן שכחה ולא מחלוקת תנאים, אלא ספק מה אמר רבי מאיר, וראה בהערה בעמוד ב]. וראה בירושלמי כאן שרבי שמעון חלק על אביו וסבר כילדותיה דרבי ולא כזקנותיה, ונוסח המשנה בגירסת הירושלמי היא: הכסף קונה את הזהב, כדעת רבי שמעון בר רבי.
[19] והטעם, כי היות והזהב חשוב מן הכסף על כן דמי למעות כנגד פירות, שמעות חשובות מן הפירות - "שיטה מקובצת" בשם "תוספות חיצ וניות". ובחידושים המיוחסים לריטב"א כתב בשם רבו שזהב נחשב מטבע לעומת כסף כי צורת המטבע של זהב מחשיבה את הזהב, יותר ממה שכסף נעשה חשוב יותר על ידי צורת המטבע שלו, ראה שם.
[20] דדמי לפירות שאינם יוצאים בהוצאה - "שיטה מקובצת" בשם "תוספות חיצוניות".
היטה את החבית ונטל ממנה רביעית ונשברה אינו משלם אלא [רביעית] פי' כגון שהיטה את החבית ונטל ממנה רביעית והושיבה כמו שהיתה יושבת ואחר כך נשברה ודוקא חיטה ולא טילטלה ולא נטלה הוא שמשלם הרביעית בלבד ודוקא נשברה אבל החמיצה משלם כולה שהוא גרם לה להחמיץ שכל זמן שהיא מליאה אינה מחמצת ואם מפחית מעט ממנה ממהרת להחמיץ. וזה פי' גיריה דידיה אהנו ליה.
הגביה ונטל ממנה רביעית ונשברה משלם כולה. אוקמה שמואל כיון שהגביה ליטול ממנה אע"פ שלא נטל משלם כולה דניחא ליה דתיהוי הא חבית כולה בסיס לרביעית זו כי בהיות זו הרביעית בתוך החבית משתמרת ואינה מפיגה טעמה ולא ריחה.
אבל המגביה ארנקי ליטול ממנה דינר ולא נטל ונגנב או נאבד עלתה בתיקו:
הדרן עלך המפקיד.
הזהב קונה את הכסף והכסף אינו קונה את הזהב כך היה רבי שונה בזקנותו מאי טעמא איידי דכסף הוא חריף הוי טיבעא דהבא דליתיה חריף הוי פירא.
וקני ליה פירא לטיבעא וכן הלכה. ובילדותיה היה שונה הכסף קונה את הזהב.
מתני': אסימון קונה את המטבע. פרש"י ז"ל דבר שאין עליו צורה הוא קרוי אסימון והינו פולסא דפרישו בגמרא וכן פירש רב נתן בעל הערוך ז"ל ואיכא רקשיא ליה הא דאמרינן במסכת שבת בפרק במה אשה יוצאה אי משום צורתא לעביד ליה פולסא אלמא דדבר שיש עליו צורה הוא כבר פרש"י ז"ל שם ליעביד ליה פולסא ולעביד עליה צורתא.
ויש מי שפירש שהפולסא דבר שיש עליו צורה הוא אלא שאין צורתו שלמה והוא מלשון שבירה כמו ופלסיה לסלע וכיון שנשברה או נסדקה צורתו שוב אינה חשובה ואין יוצאה למקח ולממכר אלא כדשויה כלומר בשווי כסף שבו ומיהו אין המלך ולא בני המדינה מקפידין בהוצאתו במדינה שהרי הוא ממטבע שלהם ואינו פסול אלא שנשברה או נסדקה צורתו ומפני שאין צורתו חשובה ואינו שוה אלא ככסף שאינו טבוע חשיב כפירות ואין מחללין עליה מעשר שני דבעינן דבר שיש עליו צורה כלומר שתהא צורתו חשובה ויוצאה למקח וממכר מפני צורת מטבע שבה. ופירש לשון אסימון כסף שאינו טבוע שכן בלשון יון קורין לכל כלי כסף אסימי.
וי"מ פולסא משקל על שם שאינו שוה אלא משקלו כסף או מפני שדרך לשקול בה בסלע שנפגם כדאמרי' לקמן והוא מלשון ושקל בפלס הרים שהוא כלי משקל והמשקל קרוי פליס בלשון מקרא יבארמית עשרים שקל כסף עשרין פלס דכסף ויותר נכון מלשון שבירה:
הזהב קונה את הכסף. והוה הדין לנחשת, ואין הנחשת קונה אותו, דהא אפילו לגבי כספא הוי חדוש כדאיתא בגמ' [ע"ב], משום דחריף טפי.
מעות הרעות קונות היפות. פירש רש"י ז"ל שנפסלו, ולדבריו אפילו את הזהב הן קונות, דפירא גמור נינהו, וכדאמר ריש לקיש בגמרא (לקמן בבא מציעא מו, ב) כל המטלטלין קונין זה את זה, אמר ריש לקיש אפילו כיס מלא מעות בכיס מלא מעות, ותרגמה ר' אבא חד פסלתו מלכות וחד פסלתו מדינה, ואם כן מאי שנא קונות את היפות דחריפי טפי, אפילו לגבי דהבא דלא חריפי הוי פירא, ורבותא טפי הוה משמע לן אי תנא מעות הרעות קונות את הזהב. ועוד, דלמה ליה לתנא למתנייה כלל, והלא בכלל כל המטלטלין קונין זה את זה הוא כדעת ריש לקיש, והשתא לגבי דידיה הוי פירא, לגבי כספא מבעיא. אלא נראה שפירוש מעות הרעות דשיפי וסומקי, דיצאים הם אלא שאינן יוצאים להדיא, והשתא אשמעינן רבותא טפי, דאף על גב דסגיאן, כיון דלא חריפי הוו פירא לגבי (פירות) [מעות] היפות דחריפי, כנ"ל. וכן נראה מדברי הראב"ד ז"ל.
אסימון קונה את המטבע. פירש רש"י ז"ל, אסימון פלדו"ן בלע"ז, כסף שאין לו צורה. ולכאורה ודאי הכי משמע בגמרין, דאמר (לקמן בבא מציעא מז, ב), מאי אסימון, א"ר יוחנן פולסא, ואזדא ר' יוחנן לטעמיה, דאמר ר' יוחנן ר' דוסא ור' ישמעאל אמרו דבר אחד, ר' דוסא הא דאמרן, דאמר מחללין מעשר שני על אסימון, ר' ישמעאל מה היא, דתניא, וצרת הכסף בידך, לרבות דבר הנצרר ביד, דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבא אומר דבר שיש לו צורה, אלמא אסימון דהיינו פולסא הוי דבר שאין עליו צורה. ואיכא דקשיא ליה, דהא תנן בפרק במה אשה יוצאה (שבת סה, א), ובסלע שעל גבי הצינית. ואמרינן עלה בגמ'. אי משום (שותפא) [שוכתא] ליעביד לה טסא, ואלא משום צורתא ליעביד לה פולסא, אלמא פולסא דבר שיש עליו צורה הוא. ורש"י ז"ל נשמר ממנה שם, ופירש אי משום צורתא ליעביד לה פולסא וליעביד לה צורתא, ואינו מיושב. ויש מפרשים, שהפולסא הוא שיש עליו צורה, אלא שנסדקה צורתו ואינה יוצאה, דבטלה צורתו ואינו עומד אלא למשקולות, ופולסא היינו מלשון ושקל בפלס הרים (ישעיה מ, יב). והא דתנן (מעשר שני פ"א מ"ב), אין מחללין מעשר על אסימון, וטעמא משום דבעינן דבר שיש לו צורה, התם משום דבר החשוב מחמת צורתו בעינן והאי בטלה צורתו, ואין חשיבות עליו מחמת צורה כלל, וזה נכון.
גמ': אלא אי אמרת כספא לגבי דהבא טבעא הוי, השתא לגבי דהבא וכו'. תמיה לי,לילדותו נמי למאי אצטריך, דהא בתר חשיבות קא אזלינן, והשתא כספא לגבי דהבא, דאיהו חריף, משום דדהבא חשיב קצת טפי מיניה, הוי פירא, נחשא לגבי כספא, דאיהו חשיב טובא ואיהו חריף טובא, מבעיא דנחשת לגביה הוי פירא. וי"ל, דעיקר טעמיה דרב אשי אינו אלא משום חלוף הדינין, (כילדותו) לילדותו אצטריך לאשמועינן דאע"ג דלגבי דהבא פירא הוי, לא לכל מילי הוי פירא, אלא לגבי חשיב מיניה הוי פירא, לגבי גריע מיניה הוי טבעא, אבל לזקנותיה, דבין לגבי כספא בין לגבי נחשא חד דינא אית ליה, למה לי לאשמועינן, לשתוק (קרא) מיניה ואנא ידענא, דבמאי איכא למטעי ולחלופי דיניה לגבי נחשת. ודחינן אצטריך סלקא דעתך אמינא הני פריטי באתרא דסגיין אינהו חריפי טפי מכספא אימא טבעא הוי לגבי כספא, קא משמע לן.
והקשה הרמב"ן ז"ל מכל מקום מתניתין גופה קשיא לכולי עלמא, דלמה ליה למתני תו המטלטלין קונין את המטבע, פשיטא, השתא דהבא לגבי כספא דאיהו חשיב וטביע לגבי כספא הוי פירא, משום דכספא חריף מיניה, מטלטלין דלא חשיבי כמטבע, ואיהו טביע ואינהו לא טביעי, מבעיא. ותירץ הוא, דהאי מטבע לאו מטבע כסף קאמר, אלא כלל הוא לכל המטבעות דמתניתין, זהב וכסף ונחשת, וזה כדעת רבינו אלפסי ור"ח ז"ל שכתבו, דדהבא לגבי פירי טבעא הוי, כדבעינן למכתב לקמן בס"ד. אבל הראב"ד ז"ל כתב, דהא דהדר ותנא מטלטלין קונין את המטבע, משום דקא בעי למיהב טעמא לכולה מתניתין, אי נמי משום דקבעי למיתנא וכל המטלטלין קונין זה את זה בתורת חליפין, עכ"ד. ואפשר נמי, משום דאצטריך למתני הזהב קונה את הכסף והנחשת קונה את הכסף, [איידי] דתנא הני תנא נמי הני, דאורחא דמתניתין הוא דאגב דתני הא תני הא, אבל מעיקרא הוה סבירא לן דלזקנותיה דרבי לא הוה צריך למתני אלא חדא, קשיא ליה לרב אשי למאי אצטריך תו למתני הנחושת קונה את הכסף, אבל מכיון דאצטריך למתני תרתי, תני כולהו, דאי לא, תקשי לן נמי אסימון קונה את המטבע למאי אצטריך, הא תנא מעות הרעות קונות את היפות, אלא שהראב"ד ז"ל נשמר גם מזו, ואמר דאסימון קונה את המעות הרעות קאמר, וקא משמע לן דאסימון פירא הוי אפילו לגבי מעות הרעות.
אלא אי אמרת פירא הוי הוה ליה סאה בסאה ואסור. למה שר"ח והרי"ף ז"ל מסכימים, דדהבא טבעא הוי לגבי פירי ושאר מטלטלי, איכא למידק, לימא ליה לעולם קסבר ר' חייא דהבא לגבי כספא פירא הוי, אבל לגבי נפשיה טבעא הוי, דהא אפילו לגבי פירי ומטלטלי טבעא הוא, וכדאמרינן לקמן (בבא מציעא מה, א) גבי כסף לבית הלל, אילימא דינר של כסף בדינר של כסף, כסף לגבי נפשיה מי איכא למ"ד לאו טבעא הוי, ואלו היו דנרי זהב (כספא) [פירא] לכל מילי כדעת מקצת הפוסקים, לא היה קשה כלל, משום דדהבא כיון דהוי פירא לכל מילי, לגבי נפשיה לענין רבית נמי הוי פירא, אבל אי טבעא הוי לגבי מטלטלי ופירי, כל שכן דלגבי נפשיה הוי טבעא. וי"ל, דהכא אמסקנא סמיך, דאסיקנא שאני הלואה כיון דלענין מקח וממכר שויוה רבנן כפירא, לגבי הלואה נמי שויוה רבנן כפירא, דאלמא לענין הלואה לא שרי אלא מידי דהוה טבעא גמור לכל מילי. ותמהני, דאם כן נחשא נמי ליתסר, דהא שויוה רבנן כפירא לגבי כספא. וההיא דלקמן לאו ראיה גמורה היא, דאיכא למימר דהכי קאמר כיון דלענין מקח וממכר שויוה רבנן כפירא לגבי כספא ונחשא ואפילו לגבי פירי, שויוה רבנן נמי כפירא לגבי הלואה, ותדע לך, דאי לא, לוקמה בדינר של כסף לבית הלל ואפילו לגבי נפשיה כפירא [הוי], כיון דלמקצת מקח וממכר שויוה כפירא דבית הלל כילדותיה דרבי סבירא להו, דאמר כספא לגבי דהבא פירא הוי. אלא דאיכא למימר דשאני דהבא, דכיון דלגבי מקח וממכר לכל המטבעות, בין דכספא בין דנחשא הוי כפירא, לגבי הלואה נמי שויוה כפירא אפילו לגבי נפשיה, אבל כספא אע"ג דהוי כפירא לבית הלל לגבי דהבא, לגבי נחשא מיהא הוי טבעא, וכיון שכן לגבי נפשיה כל שכן דחשבינן ליה טבעא ושרי, והוא הדין לנחשא לזקנותיה דרבי, דכיון דלגבי (טבעא) דהבא טבעא הוי, לענין הלואה נמי חשבינן ליה טיבעא, כך נראה לי לדעת ר"ח והרי"ף ז"ל.
הא דאמר שאני רב דדינרי הוו ליה והוה ליה כהלוני עד שיבא בני. קשיא לי, אם כן מאי קא מבעיא ליה, מתניתין היא בהדיא בפרק איזהו נשך (לקמן בבא מציעא עה, א) לא יאמר אדם לחברו הלוני כור חטים וכו', אבל אומר לו הלוני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח, וקיימא לן הכי. וי"ל דדילמא אסתפק ליה אי הלכה כהלל דאסר, וכדתנן התם הלל אוסר, ואיכא אמוראי נמי התם דפסקי כוותיה דהלל, ואמר ליה ר' חייא זיל הב לה דינרין טבין ותקילין, לומר דלית הלכתא כהלל. וא"ת, מעיקרא מאי סבר רב כי יזיף מינה. איכא למימר דמעיקרא הוה פשיטא ליה כתנא קמא, ולבסוף אסתפקא ליה, כך נראה לי.
משער תנא במידי דאוקיר וזיל וכו'. וא"ת, אלא מאי כספא פירא, והא קמשער ביה תנא. כדתניא (קדושין יב, א), פרוטה שאמרו אחד משמונה באיסר האיטלקי. י"ל, דלא משער ביה אלא נחשא, משום דנחשא לגבי כספא פירא הוי, וכספא טבעא לכולי עלמא, ונפקא מינה, דהיכא דקאי כספא בשעוריה לגבי דהבא, ולגבי נחשא זיל ויקיר, תלינן יוקרא וזילא בנחשא, ובעינן לשעוריהו פרוטת קדושין בכסף זה, אבל כספא אי דלקא דעתך טבעא הוי לגבי דהבא, היכא משער תנא כספא דהוי טבעא, בדהבא דאיהו פירא לגביה.
מחלוקת בסלעין על דינרין דבית שמאי סברי כספא טבעא הוי ודהבא פירא. פי' דבית שמאי סברי כזקנותיה דרבי, ובית הלל סברי כילדותיה, ופירא וטבעא דקאמר הכא, בין לענין מקח וממכר בין לענין מעשר קאמרינן, וכן דעת הרי"ף ז"ל, ולא לענין מעשר דוקא קאמר כדעת מקצת מרבוותא ז"ל (בעל המאור). ויש לי ללמד, חדא מדמייתי לה הכא, לענין שמעתין קא מייתי לה, ודבר הלמד מעניינו הוא, דאי לענין מעשר דוקא מאי שנייה הכא. ועוד, דאי לענין מעשר דוקא קאמר, לומר דאם בא לחלל זה על זה, משום חשיבות דמעשר לא מחללינן חשיבא על גבי גריעא מיניה, אם כן, מאי קאמר מידי דהוה אכסף לב"ה, דהא כספא בין לבית שמאי בין לבית הלל [טיבעא גמור הוי לענין מקח וממכר, ולגבי דהבא במעשר בלחוד הוא דפליגי, וא"כ – ש"מ] מאי ראיה קא מייתי מינה להדבא, דאפילו [לגבי] מקח וממכר הוי פירא, אלא ודאי כדאמרנא, כך נראה לי.
הנחושת קונה את הכסף והכסף אינו קונה את הנחושת פי' משום דנחושת לגבי כספא פירא הוי מיהו לגבי דהבא לא איתפרש במתניתן אי הוי נחשא טבעא גבי' או פירא אבל בירושלמי משמע דנחשא לגבי דהבא פירא הוי וכ"ד הרמב"ן ז"ל:
אסימון קונה את המטבע מפרש בגמ' מאי אסימון פולסא ופירש"י ז"ל פולסא דבר שאין עליו צורה ולכאורה הכי משמע מדמייתינן בגמ' פלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא גבי חלול דאמר ר"ע דבר שיש עליו צורה לאפוקי אסימון שאין עליו צורה ומיהו איכא למידק מדאמרי' בפ' במה האשה גבי סלע שעל גבי הצינית אי משום צורתא לעבד לה פולסא אלמא פולסא דבר שיש עליו צורה הוא אלא שכבר נזהר רש"י ז"ל שם מקושיא זו שפירש ליעבד לה פולסא וליעבד לה צורתא ואחרים מפרשי' ודאי פולסא אית לה צורתא וכדמוכחא האי דפ' האשה יוצאה סלע שהוא מטבע שנסדקה שאינו חשוב מחמת צורתו כלל:
והיינו דמייתינן עלה הא דאמרי' גבי חלול דבעינן דבר שיש עליו צורה כלומר דבעינן שיהא חשוב מצד צורתו למעוטי אסימון שכיון שנשבר אין צורתו מחשבת כלום ולשון פולסא כמו ופלסי' לסלא שהיא ענין שבירה או מענין ושקל בפלס הרים שהמטבע כיון שנשבר אינו עומד אלא לשקול בו:
מטלטלין קונים את המטבע איכא למידק כיון דהאי מטבע דקאמרינן הכא הוא ניהו מטבע כסף דהא ליכא למימר מידי דקרי לי' תנא מטבע אלא כסף דזהב ונחושת בתורת פירות נינהו וכיון שכן ל"ל למתניי' השתא כספא לגבי דהבא טבעא הוי אע"ג דדהבא טבעא תותי' וחשיב מיני' לגבי מטלטלין מביא אלא מכאן נראה דהאי מטבע דתנן הכא לא מטבע כסף לחוד הוא אלא אפי' של זהב ושל נחושת וקמ"ל דאע"ג דדהבא ונחשא לגבי כספא פירא הוי לגבי מטלטלי' טבעא הוי וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' מכירה:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
הזהב קונה את הכסף וכבר בארנו בתחילת המסכתא של זה הפרק שיסוד ענינו אמנם הוא בא על שני ענינים האחד בעניני הקנאות שמטלטלין על הכלל הידוע שמשיכת דבר הנקנה מחייבת את הקונה במעות ולא המעות קונות את הדבר הקנוי אם החליף איזה דבר בדבר אחר ולא לקח מעות איזה מהם נקרא מטבע אצל חברתה שתהא קנויה במשיכת חברתה והשני בדיני הונאה שבמקח וממכר וענין האונאה אמנם יחלק לארבעה חלקים ועל זה הצד יחלקו רב עניני הפרק לחמישה חלקים הראשון בעניני בעניני הסחורות איזו נקראת מטבע אצל חברתה השני בשיעור האונאה אם בשיעור הכמות רוצה לומר עד כמה נקרא אונאה ואם בשיעור הזמן רוצה לומר עד מתי הוא חוזר השלישי מי הוא שיש לו דין אונאה ואם יצא שום אדם מכלל זה הרביעי בדברים שאין בהם אונאה החמישי בדין אונאה הנעשית בידים כגון עירוב פירות בפירות וכיוצא בזה זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבואו בו דברים מענין מעשרות הקדושות ושאר דברים על ידי גלגול דברים שהזכרנו כמשפט סוגית התלמוד כמו שקדם.
והמשנה הראשונה ממנו אמנם תיוחד לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר הזהב קונה את הכסף הכסף אינו קונה את הזהב הנחשת קונה את הכסף הכסף אינו קונה את הזהב מעות הרעות קונות את היפות היפות אינן קונות את הרעות אסימון קונה את המטבע מטבע אינו קונה את האסימון מטלטלין קונין את המטבע מטבע אינו קונה את המטלטלין וכל המטלטלין קונין זה את זה כיצד משך ממנו פירות ולא נתן לו מעות אינו יכול לחזור בו נתן לו מעות ולא משך ממנו פירות יכול לחזור בו אבל אמרו מי שפרע מדור המבול הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו ר' שמעון אומר כל מי שהכסף בידו ידו על העליונה אמר הר"ם העיקר בכל זה מה שקדם לך פירושו בפרק ראשון מקדושין כי קנית המטלטלין תהיה במשיכת הסחורה לא בנתינת הדמים והזהב והנחשת והמעות שאינן עוברין באותו מקום ובאותו הזמן והם נקראים מעות הרעות וכמו כן חתכות כסף שאינן מצויירות והם הנקראים אסימון כלם הם סחורות כנגד המעות המצויירות שהם מטבע שלוקחין ומוכרין בהם ודע כי דינרי זהב הדינרים המצויירים העוברים לסחורה באותו זמן ובאותו מקום גם הם דמים ואין הפרש ביניהם ובין המעות אלא הכל הם דמים לא פירות כיצד וכו' עיקר הדין והראוי שהמעות קונות אבל אמרו משיכה קונה גזירה שמא יאמר מוכר ללקוח נשרפו חטיך בעליה באונס שאין המוכר חייב לשלם ללקוח ולפיכך תעמוד הסחורה ברשות המוכר ובאחריותו עד שימשך אותה הלוקח ור' שמעון אומר כי כשקיבל המוכר דמים ולא משך הלוקח סחורתו אלא שהם בבית הלוקח ואותו בית מושכר למוכר אין הלוקח יכול לחזור בו ולומר למוכר תן לי דמים שנתתי לך כי חזרתי בי מן המקח אלא המוכר שהדמים תחת ידו אם ירצה יקיים המכר לפי שהבית שלו מעיקרו ודברי תורה מעות קונות ונסתלק מה שנאמר גזרה שמא יאמר נשרפו חטיך בעליה לפי שהסחורה היא בביתו ואם רצה לא יקיים המכר ויחזיר לו הדמים לפי שהסחורה בבית המושכר לו וכמו כן אם מכר זה השוכר למשכיר סחורה והיא בזה הבית שעקרו ללוקח אם רצה גם הוא יתקיים בידו המכר לפי שהסחורה בביתו ואם רצה חוזר בו לפי שהסחורה בשכירות המוכר וזהו טעם ר' שמעון כל שהכסף בידו ידו על העליונה ואין הלכה כר' שמעון אבל הדין שכל זמן שיכול המוכר לחזור בו יכול הלקוח גם הוא לחזור וכל עוד שלא ימשך הסחורה יכול כל אחד מהם לחזור בחברו הן שיחזיר המוכר הדמים ויקבל עליו מי שפרע או יתבע הלוקח הדמים ויקח אותם אחר שיקבל עליו מי שפרע והוא ענין מה שאמרו כדרך שתקנו משיכה במוכרים כך תקנו משיכה בלקוחות וכשהבית מעיקרו ללוקח והוא בשכירות המוכר אין אחד מהם יכול לחזור בו אלא שתתקיים המכירה בהיות הסחורה באותו הבית כמו שבארנו ואמרו מי שפרע הוא צעקה על אותו האיש אשר חזר בדבורו והוא דין מדיני אותו אותו שלא קיים מה שפסק עמו כי יש לו לצעוק עליו הצעקה במעמד האיש ההוא שהוא טעון ובאיזה מקום שירצה וזה לשון אותה צעקה מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצרים שטבעו בים הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדבורו.
אמר המאירי הזהב קונה את הכסף וכו' והוא שכבר ידעת שהלוקח סחורה או חפץ בדמים ואין שם לא נתינת מעות ולא משיכת חפץ אין זה אלא דברים בעלמא ומותר לחזור אלא שבקצת דברים יש בו משום חסרון אמנה כמו שיתבאר ואם פרע איש הדמים את דמיו ולא משך את החפץ או את הסחורה כל אחד מהם רשאי לחזור כמו שיתבאר במשנה זו שאין המעות קונות ואם חזר אחד מהם מחזיר הלה את המעות אלא שבזו החוזר מקבל עליו מי שפרע כמו שיתבאר ואם משך בעל הדמים את החפץ אע"פ שלא פרע מעותיו קנה ואין אחד מהם יכול לחזור והרי המעות חוב אצלן ואם לא היתה הקנאה במעות אלא חפץ בחפץ אף זו משמשך אחד את החפץ קנה האחר את שכנגדו ואם הקניה דמים בדמים ממין מתכת אחד כגון כסף טבוע בכסף טבוע הרי שתיהן מעות ולא קנה האחד עד שימשכו שניהם את מעותיהם אבל כשאינו לוקח במעות ולא מחליף חפץ בחפץ אלא אלא שמחליף דבר בדבר במטבעות חלוקות במינים חלוקים של מתכת אלא שכלם טבועים יש דברים שהאחד מהם קרוי מטבע אצל חברו ליתן למשיכתו דין משיכת מעות והדבר האחר הוא פרי אצלו והוא נקרא דבר הקנוי ומשיכתו קונה את הדבר האחר והוא שאמרו בתוספתא כל הנקנה קונה ועל דבר זה באה משנה זו לבאר שהזהב קונה את הכסף וכבר למדת ממה שהקדמנו שענין זה אמור במטבע של זהב וכן של כסף לא בחתכות ואמר שהמטבע של זהב נעשה פרי וסחורה אצל הכסף והכסף הוא מטבע אצלו ומתוך כך אם היו ביד פלני דינרי זהב ומחליפם בדינרי כסף אם משך בעל הכסף את הזהב נגמר הקנין ונקנה הכסף לבעל הזהב בכל מקום שהוא ואין אחד מהם יכול לחזור אבל משיכת הכסף אינה קונה את הזהב אלא רשאי לחזור ומקבל עליו מי שפרע והטעם שאע"פ שהזהב חשוב יותר מ"מ אין מקבעות שבו יוצאות כל כך בכל מסחר כמטבעות של כסף.
הנחשת קונה את הכסף גם זו ביאורה במטבע ולא בחתכות ופירושו שהפרוטות של נחשת שאם בא להחליפם במטבע של כסף נעשו הפרוטות סחורה אצל הכסף והכסף מטבע אצלם ולא מצד חשיבות הכסף לבד אלא מצד שמטבע הכסף שווה להיותו יוצא ברוב מקומות אבל פרוטות של נחשת אע"פ שבמקום שיוצאות יוצאות הרבה ובחריפות גדול מ"מ אינם יוצאות ברוב מקומות.
מעות הרעות קונות את היפות וכו' מעות הרעות הוא שפסלתן מלכות או מדינה או שנפסלו מאליהם מצד שנמחקה צורתן לרוב ישנן או לסבה אחרת או שלא נתרעעו מחמת עצמן אלא שאין יוצאין במדינה זו ובעלים צריכים לשנותן למטבע אחר היוצא במדינה זו כל אלו נעשין סחורה אצל היפות והיפות נעשין מטבע אצלן.
אסימון קונה את המטבע וכו' אסימון הוא חתיכת כסף שאין בו צורת מטבע אלא צורה אחרת או שאין בו צורה כלל ומתוך שאין שם צורה או שאין צורתו כשאר צורות שבמטבע הוא כחתכת כסף שאין בו צורה והוא נקרא סחורה אצל כסף הטבוע בצורה היוצאת או שאר מטבעות היוצאין והמטבע איזה מטבע שיהיה נקרא מטבע אצלו ואינו קונה את האסימון ויש מפרשים באסימון דפוס העשוי לעשות המטבע עליו וצורתו שוקעת כדי להיותה בולטת במטבע.
מטלטלין כגון פרה וטלית ופירות וכל מיני סחורות כגון חתכות כסף וזהב ושאר מרגליות ושאר הדברים כלן משיכתן קונה את המטבע והמטבע אינה קונה אותם כל המטלטלין קונין זה את זה ר"ל כל המטלטלין האחרים שאין לומר באחד מהם שיהא מטבע אצל חבירו כגון מחליף פרה בטלית או טלית בטבעת או חתיכת כסף בחתכת זהב או חתכת נחשת בחתכת כסף או ברזל או כל דבר באיזה דבר שלא יהא באחד מהם צורת מטבע כלם אם בא להחליפם זו בזו נקנית האחת במשיכת חברתה ולא סוף דבר בתורת חליפין אלא אפילו בתורת דמים כגון שמכרן זה בזה ולא סוף דבר בשלא היה שם שומת דמים כגון שהחליפו אחד בחברו בלא שום עילוי אלא אף אם היתה שם שומת דמים והוצרך האחד לעלות בחליפיו כגון שהיתה טליתו של זה שוה חמש סלעים ופרתו של זה ששה שנמצא הטלית צריך להחזיר סלע בדמים מכיוון שמשך האחד נתחייב האחר במה שהתנה ולא נאמר שתהא סחורה אחת מטבע אצל חברתה אלא בדברים שיש עליהם צורת מטבע על הדרכים שבארנו ויש חולקין לומר שבתורת דמים כגון אני מוכר לך זה בזה צריכים הם למשיכת שניהם ולא יראה כן כמו שיתבאר למטה.
כיצד משך הימנו פירות וכו' בא לבאר איזה דין יוצא לנו במה שנקרא זה מטבע אצל חברו והביא מה שכבר בארנו בתחילת המשנה והוא שאם משך ממנו פירות או הדבר שהנחנו עליו שם פרי או סחורה אצל חברו ולא נתן הלה מעות או הדבר שהנחנו עליו שם מטבע אין אחד מהם יכול לחזור אבל אם נתן זה מעות או הדבר שהנחנו עליו שם מטבע ולא משך ממנו הפירות או הדבר שהנחנו עליו שם פרי או סחורה אצל חברו כל אחד מהם יכול לחזור אלא שהחוזר ולא נסכם חברו בחזרתו מקבל עליו קללת מי שפרע והוא שחברו קובל עליו בבית דין ובית דין מביאין אותו ומודיעין לו שאין זה מעשה הראוי ואם לא רצה בכך מקללין אותו ואומרים מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה ומאנשי סדום ומן המצרים שטבעו בים הוא יפרע ממי שאינו עומד בדבורו ואח"כ חוזרים הדמים והולכים להם.
ור' שמעון אומר כל שהכסף בידו ידו על העליונה בא לחלוק על דעת חכמים ולומר שכל שקבל המוכר את המעות ולא משך הלוקח את החפץ אין הלוקח יכול לחזור אלא המוכר ומ"מ הלכה כחכמים שאף הלוקח חוזר ומ"מ כל שלא חזרו בהם והעמידו את ממכרם קנאו לוקח משעה ראשונה ואם הקדישו או נתנו או מכרו בין נתינת מעות למשיכה לכשימשוך מיהא קנה הקדש או לוקח או מקבל מתנה שהרי משעה ראשונה קנאו ושלו הוא מקדיש או מוכר או נותן וכן כתבוה גדולי המפרשים במסכת עירובין בסוף פרק חלון.
זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא אלא שצריך להוסיף בענינים אלו ביאור ודברים שבאו בגמרא להשלמת ביאור דברים אילו עם שאר דינין ודברים שנתגלגלו בה אלו הן.
גמרא. שיכול אין לי אלא הוא אמר לעבדו או לשלוחו ושלח בו יד במצותו מנין שהוא חייב דהא קיימא לן בעלמא שאין שליח לדבר עבירה לחייב השולח תלמוד לומר על כל דבר פשע לחייבו על עסקי דבורו דרבי רחמנא הכא שתהא שליחות לדבר עבירה וכן הלכה. הריטב"א.
אבל בהחמיצה חייב בהטייה בלבד מאי טעמא גירי דידיה אהנו בה כי הנדנוד גרם לי להחמיץ. הגביה ארנקי וכו' ועלה בתיקו מיהו כיון דקיימא לן דשליחות יד אינה צריכה חסרון לא שנא חבית ולא שני ארנקי וכן כל פקדון שהגביה לשלוח בו יד משעת הגבהה הוא חייב באונסיו. הראב"ד.
אמר שמואל לא נטל נטל ממש וכו'. פירוש והא דקתני סיפא נטל אגב רישא נקט ליה. ומהדרינן דשאני הכא דניחא ליה דתהוי האי חבית בסיס להאי רביעית. פירש רש"י דבעלמא שליחות יד צריכה חסרון דכל כמה שלא חסרה אמרינן שלא גמר בדעתו לגזול ומהדר הדר ביה אבל הכא אינה צריכה חסרון ומה שלא נטל אינו מפני שלא גמר בדעתו לגזול אלא לפי שהיין אינו משתמר אלא בכלי מלא הניחו שם וכיון דכן הוה ליה כאלו נטלו כבר וחזר והניחו שם להשתמר ונעשה עליו שואל וחייב על שאר החבית כדין שואל דבכהאי גוונא שואל שלא מדעת שואל הוי דהא ליכא בהאי קפידא שאלה לבעלים. נמצא דברביעית שחשב לשלוח יד חייב כדין גזלן מדין שליחות יד ובשאר החבית אינו חייב מדין שליחות יד כדין גזלן אלא כדין שואל. זה תורף פירוש רש"י ז"ל. ונראה מדבריו ז"ל שמגביה את הפקדון על דעת לשלוח יד במקצתו אי ששלח יד במקצתו אינו חייב אלא במה ששלח יד ולא בשאר הפקדון אף על פי שהוא גוף אחד אלא אם כן מתחייב עליו מדין שואל. והקשו עליו מהאי דרועה שנכנס לעיר ובא זאב וטרף שהוא חייב לפי שהניח מקלו ותרמילו עליה ומשום שליחות יד והתם לא משמע שנתכוון לשלוח יד בכל הפרה אלא שישתמש בה וחסר את קצתה בתשמישו. ותירצו דשאני התם שהוא דבר שאינו ראוי ליחלק וכיון ששלח יד במקצתו נתחייב בכולו מה שאין כן בחבית ובארנקי שראוי ליחלק ומכל מקום עדיין קשה לפירוש רש"י ז"ל דכיון דאמר לא נטל נטל ממש משמע דכל שכן אם נטל ממנה רביעית שהוא חייב בדמי כולה ואמאי דהא לא משמע לישנא הכי. לכך פירשו דהכי קאמר ניחא ליה דתיהוי האי חבית בסיס להאי רביעית והוה ליה כאלו נטל וחסר דשליחות יד צריכה חסרון וכיון דשלח יד במקצתה נתחייב בכולה מדין שליחות יד. ודכוותה הא דבעי רב אשי גבי ארנקי. וכיון דקיימא לן דשליחות יד אינה צריכה חסרון אתיא דשמואל כפשטה דחייב בדמי כולה אף על פי שלא נטל ולא בעינן טעמא דניחא ליה דתיהוי חבית בסיס לרביעית. וכן פירשו בתוספות וכן עיקר. ויש למורי פירוש אחר כתבתיו במהדורא קמא. הריטב"א ז"ל. ועיין במיימון בפרק ג' מהלכות גזלה ואבדה.
סליק פרק שלישי
#20
הזהב קונה את הכסף פירוש לא שקונה ממש מדין מעות קונות דהא קיימא לן דמעות אינן קונות במטלטלין או מדאורייתא או מדרבנן. ולא שקונה מדין חליפין דאם כן אף כסף קונה את הזהב דכל שהוא מדין חליפין כיון שזכה זה זכה חברו ועוד דהא קיימא לן שאין מטבע נעשה חליפין ולא נקנה בחליפין אלא האי קונה היינו בתורת דמים דכל שנתן זהב בכסף הזהב הוא הנקנה והכסף הוא הקונה והדמים וצריך שימשוך הדבר הנקנה. ומתניתין בזקנותו דרבי דדהבא פירא וכספא טיבעא הילכך משך הזהב קנה במשיכתו ונתחייב לתת לו את הכסף לא משך את הזהב אף על פי שזה נתן את הכסף לא קנה דמעות אינם קונות וקונה דקתני בכולה מתניתין אינו קונה ממש אלא רוצה לומר מחייב כדאיתא בגמרא. ואף על פי שאין לשון קנין גמור אלא בשקנה דבר מסוים נקט קונה לפי שאינו יכול לשנותו ממטבע למטבע ואפילו מארנקי ישנה וכו'.
הנחשת קונה את הכסף. פירוש משום דנחשת פירא וכספא טיבעא ואף על גב דלזקנותיה דרבי כל דחריף טפי הוי טיבעא ונחשת חריף טפי דמסגי בכל דוכתא. הא פירשו בגמרא דאפילו הכי כספא עיקר הוי טיבעא דלא משמשי בפריטי אלא בדברים דקים דלא אפשר בכספא דכל דאפשר בכספא לא משמשי אלא בכספא ושמעינן מהאי טעמא דדוקא לגבי כספא הוי נחשת פירא אבל לגבי דהבא נחשא טיבעא הוי דהא נחשא חריף ודהבא לא חריף כלל. ואם תאמר אם כן אמאי לא קתני הזהב קונה את הנחשת והנחשת אינו קונה את הזהב. ויש לומר דאי תנא הכי הוה אמינא דוקא נחשת דחריף טובא ומסגי בכל דוכתא להכי קתני דאפילו לגבי כספא דחשיב קצת ולא חריף כולי האי בכל דוכתא הוי דהבא פירא לגבי דידיה וכל שכן לגבי נחשא דחריף טפי ומסגי בכל דוכתא. הריטב"א.
וכתב בגליון תוספות על מה שכתבו בתוספות האי אצטריך דאף על גב דבאתרא דמסגו וכו'. ולפי זה זהב ונחשת דהבא פירא ונחשא טיבעא כיון דאי לאו סיפא הוה אמינא אפילו גבי כספא הוי נחשת טיבעא כל שכן לגבי דהבא. ולמאי דשנה בילדותיה הוי דהבא טיבעא ונחשא פירא דהא אפילו לגבי כספא הוי דהבא טיבעא כל שכן לגבי נחשא דהא נחשא פירא אפילו לגבי כספא. עד כאן.
וכתב עליו הגליון וזה לשונו: כתוב בגליון תוספות כיון דאי לאו סיפא הוה אמינא אפילו לגבי כספא וכו'. ואין לומר בתר דגלי לן סיפא דלא מהני סברא באתרא דסגיין חריפי טפי אז נאמר דהוי פירי אפילו לגבי דהבא. דיש לומר אם כן לימא סיפא הנחשת קונה הזהב וכל שכן ידעינן דקונה הכסף. עד כאן ולקמן האריכו הרמב"ן והרשב"א בזה אי דהבא הוי פירא לגבי נחשא אי לא. עיין שם. כתוב בתוספות אך תימה דאמאי אצטריך למתני דמעות הרעות וכו'. ולא מצי לתרוצי דנקטיה משום דבעי למיתני סיפא ומטלטלין קונים את המטבע דהוי פירושו אפילו מטבע דמעות הרעות שהזכיר כבר כדפירשו תוספות בסמוך. דיש לומר דלא שייך למימר לא זו אף זו אלא אם כן היו שנויות שני הבבות בשוה אבל הכא דתנא בבבא קמייתא והיפות אינן קונות הרעות ובשניה קונין זה את זה לא שייך למימר לא זו אף זו. גליון.
וזה לשון תלמיד הר"ף: כולה מתניתין לא זו אף זו קתני לא זו הזהב קונה הכסף דפשיטא משום דדהבא לא חריף הוי פירא אלא אפילו נחשת דאיכא אתרא דסגיאן טפי וסלקא דעתך אמינא דטיבעא הוי מכל מקום הוי פירא. ולא זו נחשת דפשיטא דפירא הוי כיון דאיכא אתרי דלא סגי כלל אלא אפילו מעות הרעות דבכל מקום יוצאין מיהא על ידי הדחק וסלקא דעתך אמינא דהוו טיבעא קמשמע לן דהוו פירא. ולא זו מעות הרעות דפשיטא דלאו מטבע נינהו אלא אפילו אסימון דאינו מחוסר אלא צורה וסלקא דעתך אמינא דהוי מטבע קמשמע לן דהוי פירא. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד: הזהב קונה את הכסף וכו'. אשמועינן מתניתין כספא לגבי דהבא ונחשא משום חורפיה טיבעא הוי. הדר אשמועינן מעות הרעות לגבי יפות פירא הוי ואפילו שניהם כסף. הדר אשמועינן אסימון פירא הוי ואפילו לגבי מעות הרעות. הדר אמר מטלטלין קונין את המטבע יהיב טעמא לכולה מתניתין. אי נמי משום דקא בעי למיתני וכל המטלטלין קונין זה את זה בתורת חליפין. עד כאן.
עוד כתוב בתוספות ואסימון אצטריך לפירוש רש"י וכו'. ולרבינו תם וכו' צריך לומר שיוצאה בדוחק. ור"מ תירץ דמטבע דאסימון היינו אפילו מעות הרעות וחשיב מטבע לגבי אסימון. וטובא אשמועינן דמעות הרעות פירא נינהו לגבי היפות ולגבי אסימון טבעא הוי. הרא"ש ועיין לקמן בלשון הרשב"א בדבור המתחיל: אצטריך וכו'.
מעות הרעות. פירש בקונטרס שנפסלו. וקשה דמשמע הא דקתני המטבע אינו קונה את המטלטלין אכל הני דלעיל קאי ואשמועינן אף על גב דחשיבי פירא לגבי טבעא אחרינא לגבי מטלטלין חשיבי טבעא ובגמרא משמע דמעות שנפסלו קונות את המטלטלין דמוקמינן מתניתין דכל המטלטלין קונין וכו' אפילו כיס מלא מעות וכו'. ואין לומר דהיינו דוקא כיס מלא מעות בכיס מלא מעות אבל ארנקי לגבי שאר מטלטלים חשיב מטבע. דהא משמע בגמרא דלרבותא נקט כיס מלא מעות בכיס מלא מעות אף על גב דשאר מעות אין נקנין בחליפין וכל שכן כיס מלא מעות כגון ארנקי בשאר מטלטלים דמטלטלים נקנים בחליפין. ונראה לפרש דמעות הרעות היינו כגון מטבע שנסדק ויוצא על ידי הדחק וחשיב מטבע טפי ממטבע שנפסל. הרא"ש.
וזה לשון הרשב"א: פירש רש"י שנפסלו. ולדבריו אפילו את הזהב הן קונות דפירא גמור הוא וכדאמר ריש לקיש בגמרא אפילו כיס מלא מעות וכו' ואם כן מאי שנא קונות את היפות דחריפי טפי אפילו לגבי דהבא דלא חריף הוי פירא ורבותא טפי הוה משמע לן אי תנא מעות הרעות קונות את הזהב. ועוד וכו' אלא נראה שפירוש מעות הרעות דשיפי וסומקי דיוצאין הן אלא שאינן יוצאין להדיא וכו' עד כאן.
אסימון. הקשו בתוספות על פירוש רש"י מפרק במה אשה ורש"י נשמר ממנה שם ופירש אי משום צורתא ליעביד ליה פולסא וליעביד ביה צורתא ואינו מיושב. הרשב"א.
ורבינו תם תירץ דהיכא שהוא של נחשת קרי ליה פולסא לפי שאין לו צורה והתם שהוא של עץ קרי ליה פולסא אף על פי שיש עליו צורה דכפולסא דמי כי המטבע הוא של מתכת ושיהא עליו צורה וכשחסר אחד מהם נקרא פולסא. הריטב"א.
ויש מפרשים שהפולסא דבר שיש עליו צורה הוא' אלא שאין צורתו שלמה והוא מלשון שבירה כמו ופלסיה הסלע וכיון שנשברה או נסדקה צורתו שוב אינה חשובה ואין יוצאה למקח ולממכר אלא בשויה כלומר בשווי כסף שבו. ומיהו אין המלך ולא בני המדינה מקפידין בהוצאתו במדינה שהרי הוא ממטבע שלהם ואינו פסול אלא שנשברה או נסדקה צורתו ומפני שאין צורתו חשובה ואינו שוה אלא ככסף שאינו טבוע חשיב כפירות ואין מחללין וכו'. ופירוש לשון אסימון כסף שאינו טבוע שכן בלשון יון קורין לכל כלי כסף אסימי. ויש מפרשים פולסא משקל על שם שאינו שוה אלא משקלו כסף או מפני שדרך לשקול בה בסלע שנפגם כדאמרינן לקמן והוא מלשון ושקל בפלס הרים שהוא כלי משקל והמשקל קרוי פליס בלשון מקרא. ובארמית עשרין שקל כסף עשרין פלס דכסף ויותר נכון מלשון שבירה. הרמב"ן.
גמרא: מתני ליה רבי שמעון לבריה וכו'. עד ותחזור ותשנה לנו בזקנותך הזהב קונה וכו' ואמרינן בזקנותו מאי סבר וכו'. פירוש דקים לן שלא החליף משנתנו מחמת שכחה שהרי לא חזר בו עכשו אדרבה עמד בדברי זקנותו ולא מסתברא דתהוי תנאי אלא שהיו שתי גרסאות ובתרי תנאי אליבא דרבי מאיר ובילדותו הכריע כגירסא זו ובזקנותו חזר בו והכריע כגירסא האחרת וכן נראה מפירוש רש"י. דוק ותשכח. הריטב"א.
בילדותיה סבר דהבא דחשיב וכו'. והטעם היינו משום דחשוב דמי למוות כנגד פירות שהמעות חשיבי מן הפירות. ובזקנותו סבר כספא דחריף טפי הוי טבעא דהבא דלא חריף וכו'. דדמי לפירות שאינם יוצאים בהוצאה. תוספות חיצוניות.
תוס' בד"ה הנחושת קונה כו' ותו דכל המטלטלים קונים כו' וחד פסלתו מדינה כ"ש דמעות שנפסלו דמקרו פירא לגבי כסף כו' עכ"ל ק"ק דאימא לא זו אף זו קתני לא זו דמעות שנפסלו הוו פירא לגבי כספא אלא אפי' לגבי דנפשייהו מיקרו פירא ויש ליישב ודו"ק:
בא"ד ולגבי מטלטלין מקרו טבעא עכ"ל ונ"מ שאין קונין את המטלטלין עכ"ל מהרש"ל ועוד נראה דנ"מ דאין נקנין בחליפין של מטלטלין למ"ד דאין מטבע נקנית בחליפין וק"ל:
בד"ה אסימון פרש"י כו' אך יוצא לגמרי לא בעי כו' עכ"ל ויוצא ע"י הדחק לא סגי לרבי עקיבא ולרבי ישמעאל סגי ע"י הדחק כמ"ש התוס' לעיל לפר"ת וק"ל:
ד"ה הנחושת קונה את הכסף וכו' חריפי טפי מכספא כצ"ל:
בא"ד ותו דכל המטלטלין וכו' כ"ש דמעות שנפסלו דמקרו פירות לגבי כסף. ר"ל מעות היוצאות ולאו דווקא של כסף:
ד"ה אסימון וכו' וי"ל לפרש"י דכל דבר שאינו כתיקונו קרוי אסימון וכו'. ור"ל והכא מיירי באסימון שאין בו צורה כלל ושם בפ' במה אשה מיירי ביש בו צורה שאינה חשובה:
בא"ד וא"ת מה בין אסימון שאין עליו צורה למעות הניתנים לסימן בבית המרחץ וכו' שאין מחללין וכו'. ויש להקשות מה מקשים התוס' הלא כיון שפירשו דלפרש"י יש שני מיני אסימון דלמא בגמרא איירי באסימון שיש עליו צורה קצת דומיא דאסימון דפ' במה אשה ולכך מחללין עליו ויש ליישב דע"כ צ"ל דלקמן ס"ל דבכל מיני אסימון מחללין אפילו באותו שאין עליו צורה דאל"כ לא הל"ל ושוין שאין מחללין על מעות הניתנים לסימן בבית המרחץ אלא ה"ל למיתני ושוין שאין מחללין על אסימון שאין עליו צורה וק"ל:
רש"י בד"ה משער תנא במידי דקץ שיער תנא כו' אלא חמישית שבדמיו כו' נ"ב פי' ששה דינרים וק"ל:
בד"ה לגבי פירא טבעא הוי כדקתני כו' נ"ב קצת תימה למה צריך לדייק ממתני' הא קרא להדיא כתיב וצרת הכסף בידך וגו':
גמרא אמר לעבדו ולשלוחו מנין וכו'. והוי מעילה וטביחה ושליחות יד ג' כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין לכ"ע ובעלמא אין שליח לדבר עבירה כדאיתא בקידושין דף מ"ב ומהר"ו כ"ץ ז"ל כתב בש"ע שלו ע"ז נראה דהיינו דוקא שלא ידע השליח שהוא של אחרים או שאינו בן חיובא או שאין לו לשלם דהא אין שליח לדבר עבירה ע"כ וזה אינו. עד הנה עזרני ה' בסוף הקיץ שפ"ז:
מתני' הזהב קונה את הכסף וכו'. וזהב ונחושת לא הזכירו זה כנגד זה ובאשר"י ב' דעות יעו"ש ואם זהב הוי פירי הול"ל הזהב קונה נחושת וכו' ונחושת קונה את הכסף וממילא כ"ש דזהב פירי לגבי כספא ואם נחושת פירי הול"ל הנחושת קונה זהב כ"ש לגבי כסף דהא הזהב קונה הכסף (ג):
גמ' תחזור ותשנה הזהב כו'. הול"ל ותחזור ותשנה הכסף אינו קונה הזהב דשניהם קונין [דהיינו כסף זהב כילדותיה וכן זהב כסף כזקנותו] אין קשה כ"כ [דמטלטלין קונין זה את זה] ויש ליישב:
גמ' בילדותיה מאי סבר וכו'. וא"ל בילדותיה כקושית רב אשי ובזקנותיה כתירוץ רב אשי דמ"מ אמאי חזר מניה בזקנותיה כיון דעדיין י"ל כילדותיה או מקשה מאי סברת ילדותיה וזקנותיה גם אי אפשר לומר דיוקא דרב אשי בלא הסברת חריפי וחשיבי [ולכך משני בהכי]:
ברש"י בד"ה הזהב כו' הלוקח דינר זהב כו'. ולא מפרש הלוקח כסף כיון שמשך זה שכנגדו הזהב קנה זה הכסף דכיון דזהב פירי הוא נופל בו לשון לקיחה:
בתוס' בד"ה הנחושת כו' ולר"ת דמפרש כו' צ"ל שיוצאין בדוחק אך לא כ"כ בדוחק כו'. יש להקשות לכאורה נוכל לומר איפכא שיוצאת יותר בדוחק וקונה את המטבע אפילו במעות הרעות וכמו מטלטלין קונין את המטבע דבסמוך דפי' כל מה שהוזכר במשנה אפילו אסימן כו' רק שאין סברא לומר כיון שיש עליו צורה שיהיה גרוע ממעות שנפסלו ועיין מ"ש בדבור שאח"ז לר' ישמעאל סגי בצורה וכו':
בסה"ד דמיקרי פירי לגבי כספא ולגבי מטלטלין מקרי טיבעא. ור"ל [הא דקאמר דמקרי טיבעא] היינו המטבע אינו קונה מטלטלין [אפילו מטבע אסימון] אבל מה שקונה [מטלטלין] מטבע אפילו במעות הרעות ואסימון אין זה רבותא דהא כל המטלטלין קונין זה את זה:
בתוס' בד"ה אסימון וכו' וי"ל לפירש"י וכו'. ר"ל אסימון פירוש כל דבר שאינו נגמר כתיקונו קרוי אסימון או שאין בו צורה כלל או אינה חשובה ובמלת לשון אסימון נכללין תרוייהו ומ"ש רש"י אין בו צורה ניחא שהן ג"כ נכלל באסימון ודוחק דרש"י שמפרש כן משום הא דר' ישמעאל ור' דוסא אמרו דבר א' וכן פולסא ניחא [דצורה שאינה חשובה ג"כ נכלל] ומה שהקשו מפרשי תוספות אמאי לא קאמר תרי גווני פולסא זה הבל:
ולמה שרש"י מפרש לקמן פולסא מחוסר צורה עיין ברש"י מסכת שבת תמצא שאין מקום כלל לקושית התוס' כאן וכמ"ש הם עצמן שם [דגם שם פירושו וליעבד ליה פולסא היינו עץ שאין בו צורה ולעשות עליו צורה]:
בא"ד וא"ת מה בין אסימון כו'. לאפוקי לר"ת דאסימון יש עליו צורה ניחא וסמכו דבריהם אחר קושיא ראשונה דבלא"ה י"ל דאסימון אין עליו צורה ועדיף ממעות הניתנין לסימן שיש עליו צורה קצת משום דבדבר מועט יטביע הרבה מהם משא"כ בצורה שאינה חשובה אך עתה קשה:
במשנה הנחושת קונה אה"כ כו'. ונחושת נגד הזהב מחלוקת הפוסקים ואין להקשות לדעה דנחושת קונה אה"ז יותר ה"ל לתנא למתניה תחת קונה אה"כ דזה הוה ידעינן מק"ו דמה לנגד זהב הוה פירי כש"כ נגד כסף דאף הזהב נגדו פירי די"ל דה"א דחריפות אינו מועיל אלא נגד חשיבות דחדא מדרגה כמו כסף נגד זהב אבל נגד חשיבות דב' מדרגות כמו נחושת נגד זהב לא אע"ג דחריפא טפי אף מכסף באתרא דסגיא ולכן ה"א דנחשת הוה טיבעא נגד כסף דאינו חשוב מינה רק מדרגה אחת ואיהי חריפא טפי קמ"ל ועי' רא"ש ונ"י גם אין להקשות מלקמן לתרי לישני קמאי למ"ד דאף בפירות על דינרין מחלוקת ועל פריטי מודו ב"ש דמחללינן אלמא דפריטי חשיבי מטבע יותר מדהבא דז"א אלא למ"ד דדהבא אינו נחשב למטבע כלל אבל לדידן דחשיב מטבע לגבי נפשיה הוה מטבע אפי' נגד פריטי כיון דחשיבא מינה בב' מדרגות ותדע דבלישנא מציעא הקשה למ"ד דטעמא דב"ש מכסף ראשון מהא דהפורט סלע של מע"ש ואמר השתא כו' לגבי פריטי כו' לגבי דהבא דחשיב מיניה כו' אע"ג דלמ"ד שכנגדו ע"כ פריטי חשיבי טפי כנ"ל אלא ודאי כדאמרן וזה יש לדחות ע"פ מש"כ התוס' שם:
תד"ה אסימון. וי"ל לפרש"י דכ"ד שאינו כתיקונו קרי אסימון. עמש"כ בעירובין (לא ב) בתד"ה שפדאו:
"מִי שֶׁפָּרַע מֵאַנְשֵׁי דּוֹר הַמַּבּוּל וְדּוֹר הַפְלָגָה וּמֵאַנְשֵׁי סְדוֹם וַעֲמוֹרָה וּמִמִּצְרַיִם שֶׁטָּבְעוּ בַּיָּם, הוּא עָתִיד לִפָּרַע מִמִּי שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בְּדִבּוּרוֹ". קשא מה שייכות יש לזה שאינו עומד בדבור לאנשים הנזכר? ועוד למה אומרים 'שֶׁטָּבְעוּ בַּיָּם' יאמרו 'וּמִמִּצְרַיִם' בסתם כי הוא יתברך נפרע מהם בארץ מצרים ובים דלקו כאן וכאן?
ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער הפסוקים פרשת שמות) דשלשה דורות אלו של מבול ושל הפלגה ואנשי סדום כולם היו מניצוצות קרי של אדם הראשון באותם ק"ל שנה שפירש מאשתו אחר אכילת עץ הדעת עיין שם.
גם ידוע דהנחש לא היה יכול לפתות את חוה שתאכל מעץ הדעת אלא על ידי שנוי דברים ששינה אדם הראשון במצותו יתברך כי השם יתברך צוהו על האכילה לא אסר לו הנגיעה (בראשית ב יז) והוא שינה ואמר לחוה שגם הנגיעה אסרה לנו (בראשית ג, ג) ועל ידי כך מצא הנחש מקום להכנס בו לעשות מזמתו כי הוא לא היה יכול להאכילה בחוזק יד אך בנגיעה יכול עליה כי היתה עומדת לפי תומה אצל עץ הדעת ובא הנחש ודחה אותה עליו ואמר לה הרי נגעה ולא מתה כן באכילה תאכל ולא תמות ואכלה ואחר שאכלה הוכרח גם אדם הראשון לאכול כי באה עליו בטענה וכיון שאכל נטרד מגן עדן ופירש מאשתו ק"ל שנה וכיון שפירש מאשתו הוליד באותם ק"ל שנה מן הקרי לאותם נשמות שהיו במבול ובהפלגה ובסדום ולכך הרשיעו ולא נתקנו.
נמצא אלו השלשה דורות נתהוו מסיבת אכילת עץ הדעת ואכילה של עץ הדעת נעשית מסיבת שינוי דברים ששנה אדם הראשון במצותו יתברך, לכן זה המשנה דבריו ואינו עומד בדיבורו תלו עונשו בעונש שלשה דורות הנזכר.
ומה שתלו אותו במצרים גם כן, מפני כי מצרים לקו בעבור קושי השעבוד שעשו לישראל וידוע במה יכלו לעמוד על רוחם ולהקשות עליהם בשעבוד יותר מכוחם הוא בערמה שעשו להם תחלה בפה רך שאמר להם 'עשו עמי בטובה' והיה כל אחד מישראל עוסק יותר מכדי יכלתו כי אמר לשעה היא זו טוב שאעשה רצון המלך אחר כך אותו רשע שם סך שעבודם לחק שצריך ליתן לבנים ביום סך כך וכך וזהו קושי השעבוד שעשה אליהם והוא שינוי דברים ששינה מן פֶּה רַךְ ל'פָרֶךְ' (שמות א, יג) גרם לו הפרענות של מלקות.
ומה שפירש על פרענות שלקה בים היינו כי הסיבה שסיבבה לו לֶאֱסֹר אֶת רִכְבּוֹ וְאֶת עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ לִשְׂפַת הַיָּם (שמות יד, ו) הוא שינוי הדברים ששינה להם בתחלת שעבודו בם אשר בתחלה דבר בפה רך באומרו 'עשו עמי בטובה' כי מחמת שדיבר בערמה לכך אמר לו תחלה דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר (שמות ח, כג) שיחשוב שאומרים לחזור אליו ומחמת כן מצא לו פתח לרדוף אחריהם בחשבו שהם שינו ועברו על דבריו יתברך כי הוא אמר שילכו דרך שלשת ימים ויחזרו והם ברחו לגמרי ולכך רדף אחריהם, אבל אם היה אומר לו בפירוש מעיקרא שישלחם לגמרי לא היה חוזר בו לרדוף אחריהם כי היה ירא לנפשו.
והנה מה שהטעהו בכך הוא מדה כנגד מדה כיון שהוא הטעה אותם בתחלת שעבודו בם שאמר לו תחלה 'עשו עמי בטובה' ואחר כך חזר בו ושעבדם בפרך לכך הטעהו בדבר של שלשת ימים וזה היה סיבה שירדוף אחריהם וילקה על הים ולכך תולין פרענות זה המשנה ואינו עומד בדבורו לפרענות פרעה על הים.
רש"י ד"ה כל המטלטלין וכו' בין בתורת דמי' וכו'. נראה דכוונת רש"י דקונה בתורת דמי' דהוי בכלל יש דמי' שהן כחליפין דהוא מלתא דל"ש וכדעת הרז"ה במאור, ואולם מ"ש רש"י לקמן (דף מז ע"א) ד"ה חליפין ומקפיד כו' וזה מקפיד לראות שיהא שוה כל כך או דלמא דהוי כדמיו והו"ל מעות, ואין קושיתו מבואר דס"ל בכה"ג מעות אין קונות ולא הוי בכלל יש דמיו שהן כחליפין דזהו רק במכר לו השור ואח"כ קונה בדמיו הפרה וכמ"ש הרמב"ן במלחמות, ואפשר לדחוק דבאמת האיבעי' דלקמן חליפין ומקפיד עליהן קאי לס"ד דר"ה מכור לי באלו מדין חליפין ולא היה הכרח דס"ל כר"י ולזה האיבעי' אליבא דר"ל דמעות מה"ת אינן קונות וגם ר"א בר אהבה דבעי למפשט מברייתא דמקפיד עליהן לא קני ס"ל כר"ל, אבל במתני' נקט רש"י לדינא דקיי"ל כר"י וקנה בתורת דמי' דהוא בכלל יש דמים שהן כחליפין, וברייתא דלקמן כאוקימתא דרבא לא משך הטלה, ובלא"ה צ"ל דר"א בר אהבה דבעי למיפשט מברייתא דחליפין ומקפיד עליהן לא קנה ס"ל כר"ל לפ"מ דמפרשים בכוונת רש"י דלקמן (ע"ב) ד"ה כך תקנו דלוקח (יכול) לחזור קודם האונס, אבל לאחר שנאנס א"י לחזור, א"כ עדיין יקשה בברייתא דמיירי דמת החמור הא אם חליפין ומקפיד הוי דמי לקני בתורת דמי' דהא אף דמעות אין קונות מ"מ כיון דנאנס א"י לחזור, אע"כ דס"ל כר"ל. אמנם זה יש לדחות די"ל כיון דהחמור הוא בעולם אלא דמת לא מקרי נאנס ויכול לחזור וכמ"ש הרז"ה, אבל לא הכי סברת בעל המאור, כיון דקנה ממנו שיתן לו בשר שחוטה, והוא בשר נבילה לא מקרי נאבד, א"כ הכא בברייתא ל"ש כן, ונצטרך לומר דרב אדא ס"ל כר"ל, ועדיין צ"ע:
בגמרא אמר שמואל לא נטל נטל ממש אלא כיון שהגביהה ליטול כו' וכתבו התוספות לעיל דף מ"א דאפילו הגביהה ליטול ממנה רביעית ולא נטל כלום אפ"ה מיקרי שולח יד אבל הראב"ד בהשגותיו לדברי הרמב"ם בפ"ג מהלכות גזילה כתב דכשנתכוון מעיקרא ליטול רביעית לא שייך לחייבו על השאר משום שליחות יד אף אם נטל הרביעית אלא תחלת כוונתו צריך שיהיה לשלוח יד בכולו אלא דמסיים במתניתין דאפילו לא נטל בסוף אלא רביעית אפ"ה חייב וע"ז קאמר שמואל דכשהגביה ליטול כולו אפילו לא נטל כלום אפ"ה חייב והא דקתני במתניתין רביעית רבותא קמ"ל דלא אמרינן דאיגלי מלתא דתחילת הגבהתו נמי אדעתא דהכי הוי ליטול רביעית וביטל מחשבתו הראשונה קמ"ל דלא וע"ז מפרש ג"כ האיבעיא דארנקי בסמוך ואליבא דמ"ד שיצ"ח קמבעיא ליה ועיין שם בהרב המגיד דאפילו למ"ד אצ"ח נמי קמיבעיא ליה ע"ש באריכות ובאמת לשיטת הראב"ד לא ידעתי לפרש הא דמקשה בסמוך לימא קסבר שמואל כו' ומשני שאני הכא דניחא ליה דכולה חבית תיהוי בסיס להאי רביעית ולפירושו מאי ענין האי רביעית לענין מימרא דשמואל דהא במחשבתו נתכוון לשלוח יד בכולו ובסוף אפילו רביעית לא נטל ויש ליישב וצ"ע:
סליק פירקא
הזהב פרק רביעי
משנה הזהב קונה את הכסף כו' ואסיקנא דטעמא משום דדהבא פיר' וכספא טבעא כדפרש"י משום דקי"ל מעות אינו קונה אבל במשיכת הפירות קונה המעות ואיירי מתניתין שלא יחד לו הכסף שמקנה לו אלא שמתחייב במשיכת הזהב ליתן לו הכסף בתורת דמים ליתן לו איזה כסף שירצה רק שיהיה באותו המטבע שהתנה עמו והכסף באחריותו עד שיגיע ליד חבירו אבל אם יחד לו הכסף כגון שא"ל מטבעות אלו של כסף אתן לך תחת אלו של זהב דהיינו תורת חליפין בזה לא יתכן לומר הזהב קונה את הכסף שיהא הכסף מעתה באחריות מי שנתן הזהב דכיון דזהב פירא היא הא קי"ל פירי לא עבדי חליפין אע"כ בתורת דמים איירי כולה מתניתין והכי אוקימנא להדיא לקמן דף מ"ה דהא דהזהב קונה את הכסף פירושו שמחייב את הכסף ובתורת דמים ע"ש:
שם הכסף אינו קונה את הזהב. והיינו משום דטיבעא לא קני לפירי דקי"ל מעות אינן קונות וקשה לי דהא טעמא דמעות אינן קונות היינו מדרבנן דקי"ל כרבי יוחנן דגזרו שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעליה והקשו התו' לעיל דף מ"ג דא"כ עכשיו נמי דמעות אינן קונות יאמר לו המוכר נשרפו מעותיך בעליה ותירצו דבמעות לא יכול לומר נשרפו מעותיך בעליה משום דקי"ל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע וא"כ למה הכסף אינו קונה את הזהב דנהי דטיבעא הוי מ"מ הא לא שייך הכא הטעם שיאמר לו נשרף הזהב בעליה כיון דזהב נמי אין לו שמירה אלא בקרקע ומאי איכפת לן אי הוי פירי לגבי כספא ואף למאי דמסקו התוספות לעיל בא"ד דהא דלא חששו שיאמר המוכר נשרף מעותיך בעליה היינו משום דהמעות נמי באחריות המוכר הוא משום דמותר להשתמש בהם וא"כ איכא למימר דשייך לומר נשרפו המעות בעליה אי לאו מטעמא דהיתר תשמיש אפ"ה הקושיא בכאן במקומה עומדת מאי איכפת לן בחשיבות המטבע דמש"ה לא יקנה החשוב את שאינו חשוב דטיבעא לפירא לא קני הרי עיקר הטעם דמעות אינן קונות משום נשרפו חיטך בעליה ואי שייך האי טעמא במטבעות של כסף שייך נמי בזהב ואי לא שייכא בחדא לא שייכי בכולהו ועוד דבאמת לא שייך הכא לומר נשרף הזהב בעלייה כיון דלא יחדן לו ואף אי אמרינן דקונה הזהב אפ"ה יהיו באחריות עד שיגיעו ליד חבירו ומל' הסמ"ע סימן ר"ג נראה דהא דמעות אינן קונות לא פלוג רבנן אבל מסוגיא דגמרא דלקמן משמע להדיא דהיכא דלא שייך טעמא דנשרפו חטיך לא תקנו וצ"ע ודו"ק:
שם הנחושת קונה הכסף. וכתב הרא"ש ז"ל בשם התוספות דנחושת לגבי דהבא טיבעא הוי והוא הכריע דנחושת פירי הוי לגבי דהבא ובס' ת"ח הקשה על סברת התוספות שהביא הרא"ש דא"כ ליתני הזהב קונה את הנחושת ונחושת את הכסף דהוי רבותא טפי וממילא ידעינן במכ"ש דזהב קונה את הכסף ומחמת זה הכריע כהרא"ש ז"ל דנחושת פירי הוי לגבי דהבא ומה מאד אני תמה על הת"ח דאדרבא לדברי הרא"ש קשה יותר דא"כ ליתני הנחשת קונה את הזהב והזהב את הכסף וידעינן במכ"ש דנחשת קונה את הכסף לכך נראה כמ"ש בשם התוספות דנחשת לגבי דהבא טיבעא הוי אבל אין כוונתם בזה כמו שהבין בעל ת"ח דנחושת הוי טיבעא ודהבא פירי וא"כ יקנה הזהב את הנחושת דא"כ הוי להו למימר איפכא דדהבא לגבי נחושת פירא הוי אלא נראה לי כוונתם דדהבא לגבי נחושת תרווייהו טיבעא הוי לגבי הדדי כמו דאינון טיבעא כל חד לגבי דנפשיה ומה"ט לדברי התוספות הזהב והנחושת אין קונין זה את זה כמו שזהב אינו קונה את הזהב וכסף את הכסף ובזה נתיישב היטב הא דלא נקט האי דינא במתני' משום דלא קתני אלא הנהו דאחד קונה חבירו ולא נקנה בקנין חבירו וכן הנהו דקונין ומקנין כדקתני במטלטלין אבל הנהו דאין קונין ולא מקנין זה את זה לא קתני הכא וכנ"ל ברור ונ"ל שכן כוונת הטוח"מ סימן ר"ג בכוונת התוספ' ע"ש ועיין בנמוקי יוסף וק"ל. מיהו קשיא לי על שיטת התוספות שכתבו דנחושת הוי טיבעא לגבי דהבא דהיאך אפשר לומר כן שהרי משנה שלימה שנינו במסכת מעשר שני והביאו התוספות לקמן שאין מחללין כסף על נחושת אלא מדוחק ולא שיתקיים כן אלא חוזר ומחללן על הכסף הרי דמהפכין מטרתי כמה זימנין כדי שלא יהא תחלת החילול כסף על נחושת ואילו בזהב קיימא לן כב"ה דמחללין כסף על זהב לכתחילה וכדקתני בסיפא אמר רבי עקיבא אני עשיתי לרבן גמליאל ולרבי יהושע את כספן דנרי זהב ובשלמא ללישנא בתרא דלקמן דלענין מעשר שאני דטעמא דב"ה משום דדרשינן כסף כסף ריבה ומדאורייתא לא אזלינן לא בתר חשיבותא ולא בתר חריפותא ואפילו כסף וזהב על נחושת שרי אלא שהחמירו חכמים שלא לחלל כסף על נחושת משום בזיון דמעשר אלא מדוחק ואפילו הכי חוזר ומחללן על הכסף אלא דאכתי קשה אלישנא קמא דלקמן דמדמינן מעשר למקח וממכר בזהב וכסף ונחושת והיינו בחדא לגבי חבריה ומדינא דאורייתא אם כן הדרא קושיא לדוכתא כיון דכסף על נחושת לא התירו אלא מדוחק ובזהב מותר לכתחילה אלמא דדהבא עדיף אלא דבזה אפשר לומר דהתוספות לשיטתייהו שכתבו לקמן דללישנא קמא למאי דקיימא לן כזקנותו דרבי דדהבא לגבי כספא פירי הוה ליתא להך מתני' דמעשר דמתירין ב"ה לכתחילה אלא צריך לומר דמוחלפת השיטה או כמו שכתב הרא"ש דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה. אמנם לענ"ד הוא דוחק גדול א"כ דתקשי מעשה דר' עקיבא ורבן גמליאל אטו כבית שמאי סבירא להו ולפי' הרא"ש ז"ל דלא כמאן. וכמו כן קשיא לי לשיטת הרא"ש וסייעתו הרמב"ן והר"ן ז"ל שכתבו להיפך שאין סברא לומר שחריפות הנחשת ידחה חשיבות הזהב והיאך אפשר לומר כן דהא לקמן בלישנא קמא מקשינן למ"ד פירות על דינרין מחלוקת מהך מתניתין דהפורט סלע ממעות מעשר שני השתא פירי על נחושת מחללינן על דהבא מיבעיא ומשני הש"ס דנחושת באתרא דסגי חריפי טפי ולפי זה מה שכתבו כל הקדמונים בפשיטות דללישנא קמא נמי כזקנותו דרבי אתיא וליתא להך מתניתין דמעשר ולא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה ולכולי עלמא אין מחללין כסף על זהב כלל וכסף על נחושת שרי מיהו מדוחק. ועוד מי שיש לו פירות של מעשר שני ואי אפשר לו לחלל על כסף כי אם על זהב או על נחשת ובא לימלך לפנינו הרי שאנו מורין לו לכתחילה לחלל על נחושת ולא על זהב הרי לפנינו דחשיבות של נחושת דוחה חשיבות הזהב אפילו במעשר דשייך טפי טעמא דחשיבות משום קדושת מעשר וכ"ש במקח וממכר ולענ"ד צריך עיון גדול ויתיישב לפי מה שיתבאר בסמוך:
בתוספות בד"ה הנחשת כו' ולפר"ת דמפרש אסימון שיש עליו צורה ואינה יוצאה בהוצאה צ"ל שיוצאה בדוחק אבל לא כ"כ בדוחק כמו מעות הרעות עכ"ל. וקשיא לי דמי הכריחם לפרש דאסימון הוי יותר טיבעא ממעות הרעות אדרבא היה להם לפרש דאסימון גרע ממעות הרעות והא דקתני אסימון קונה מטבע האי מטבע היינו אפילו מעות הרעות והיא גופא קמ"ל דמעות הרעות לגבי אסימון טיבעא הוי ואסימון פירא ואין זה דוחק לפרש סתם מטבע אפילו על מעות הרעות שהרי בכה"ג מסקו התוספות עצמם בהא דמטלטלין קונין מטבע דהיינו אפילו מעות הרעות ואסימון אף על גב דברישא משמע דאסימון לאו בכלל מטבע הוא אם כן יותר שייך לפרש נמי מטבע דרישא לענין מעות הרעות ואין להקשות דאם כן בבא דמטלטלין קונין את המטבע מאי קמ"ל דאי לענין מעות הרעות ממילא ידעינן כיון דאסימון קונה אותם כ"ש שמטלטלין יקנו אותן דהא אפ"ה איכא למימר דמטלטלין קונין מטבע קמ"ל רבותא שקונין אפילו את האסימון כדמסקו התוספות עצמם דאסימון נמי בכלל מטבע דסיפא ויש ליישב דבשלמא למה שמפרשים התוספות דהאי מטבע דרישא היינו מטבע טובה היוצאת בכ"מ בטוב אם כן לא תקשי לך הא דמפרשי דבכלל מטבע דסיפא היינו אפילו מעות רעות ואסימון דאף ע"ג דחזינן להדיא דאסימון לאו בכלל מטבע הוא מדקתני רישא אסימון קונה מטבע לא קשיין אהדדי דמטבע דרישא היינו מטבע עובר לסוחר מש"ה אין אסימון בכלל אבל מטבע דסיפא היינו שנקרא בשם מטבע לשום אדם ומשו"ה הוי שפיר אסימון בכלל מטבע לגבי מטלטלין אבל אם נפרש מטבע דרישא על מעות רעות וא"כ חזינן להדיא דאסימון לא שייך כלל להיות נקרא בשם מטבע מדקתני אסימון קונה מטבע והאי מטבע ע"כ היינו משום מטבע כיון דאמעות הרעות קאי אם כן מוכח דאסימון אפילו שם מטבע ליכא עליה וא"כ תו לא מצינן לפרש מטבע דסיפא על אסימון דהא אסימון לאו מטבע הוא ועל מעות הרעות נמי ליכא לפרש מטבע דסיפא דתקשה מאי קמ"ל הא שמעינן לה במכ"ש מבבא דרישא דאסימון קונה מטבע דאוקמינן במעות הרעות אע"כ דמטבע דרישא היינו מטבע טובה. וא"כ קשה מאי קמ"ל אע"כ דאסימון עדיף ממעות רעות כ"נ לי נכון לשיטתם ודו"ק. ובסמוך אכתוב עוד תירוץ אחר בזה:
בא"ד ומטלטלין קונין מטבע אשמעינן דקונין אפילו מטבע כמו מעות הרעות ואסימון כו' ולגבי מטלטלין מיקרי טבעא עכ"ל. מה שכתבו אשמעינן דקונין אפילו מעות הרעות ואסימון כו' הלשון אינו מדוקדק דמה חידוש הוא זה ומהיכא ידעינן בזה דטבעא הוי דהא אפילו אי הוי פירא לגבי מטלטלין אפ"ה במשיכת המטלטלין קונה אותם דכל המטלטלין קונין זה את זה אלא עיקר החידוש במה דמסיק דמטבע דהיינו מעות רעות ואסימון אין קונין את המטלטלין והיינו ע"כ משום דטבעא הוי לגבי מטלטלין א"נ י"ל דמ"ש הל' ומטלטלין קונין מטבע אשמעינן כו' היינו דבמה שכוללן התנא בשם מטבע אשמעינן דשם מטבע מיהו עלייהו לגבי מטבעות כמ"ש בסמוך ואין להקשות לשיטת התוספות דאסימון היינו נמי בכלל מטבע דסיפא אף על גב דלא הוי בכלל מטבע דרישא ואם כן איכא למיטעי דבסיפא נמי לאו בכלל ויותר היה לו לתנא דמתני' למתני מטלטלין קונין אסימון והוי ידעינן דמכ"ש שאר מטבעות הא ליתא שהרי לשיטת התוספות מעות הרעות גריעי טפי מאסימון ואם כן אי הוי תנא בסיפא אסימון לחוד ה"א דדוקא אסימון אינו קונה את המטלטלין אבל מעות הרעות דגריעי פירא נינהו אפילו לגבי מטלטלין וקונין את המטלטלין דמטלטלין קונין זא"ז מש"ה איצטריך למתני בסיפא לשון מטבע שכולל מעות הרעות ואסימון ואפשר שמזה עצמו הוכרחו התוספות לפ' דמעות הרעות גריעי מאסימון כי היכי דלא תקשי ליתני אסימון להדיא בסיפא ודו"ק. מיהו כ"ז כתבתי לשיטת התוספות אבל לולי דבריהם היה נראה לומר דודאי אסימון גרע טפי ממעות הרעות דאסימון ליתא בכלל מטבע כדמשמע מבבא דרישא ואם כן יש לנו לומר דפירי גמירי נינהו אפילו לגבי מטלטלין וקונין זא"ז וכן נראה להדיא מלשון הרמב"ם וכמו שפירש שם ה"ה וכן משמע מל' הנימוקי יוסף ע"ש אלא שלשונו מגומגם קצת ואין להקשות דא"כ דאסימון בכלל מטלטלין נינהו ליערבינהו וליתנינהו אסימון ומטלטלין קונין את המטבע ואין מטבע קונה אסימון ומטלטלין דהא בבבא דרישא נמי יש להקשות כן ליתני הזהב והנחשת קונין את הכסף ואין הכסף קונה את הזהב ונחשת אע"כ דמילי מילי קתני וא"כ כל מה שיש לפרש שם יתפרש ג"כ בבבא דסיפא ואין להאריך:
שיכול אין לי אלא הוא אמר לעבדו וכו'. בירושלמי על משנתנו בסוף הפרק חסר לשון ומצאתי להרב השלם כמהר"ר מנחם די לונזאנו זלה"ה בהגהותיו לירושלמי מכתב ידו הקדושה שכתב מה שחסר בדפוס מירושלמי כתיבת יד וראיתי להעתיקו לזכות את הרבים וזהו הלשון. ומ"ט דב"ש פשע על כל דבר פשע מה מקיימין דב"ה פשע על כל דבר פשע תפתר ששלח בו יד על ידי שליח. ר' יוסי בר חנינא בעי מה את אמרת ליטול נטל והתני ר' אושעיא נשברה או שהחמיצה נותן לו דמי כלה כלום החמיצה אלא מחמת טלטול. ר' שמואל ר' אבהו בשם ר' אלעזר שליחות יד שנאמרה בש"ח אינו חייב עד שעה שיחסר. ר' שמואל בעי קומי ר' אבהו מה את אמרת חיסר או אפילו לא חיסר א"ל ולא דא היא שאלתיה דר' יוסי בר חנינא ליטול נטל אין תימר ליטול אפילו לא חיסר ואין תימר נטל עד שעה שיחסר. אין תימר ליטול החזירה במקום למקומה בין למקום אחר פטור ואין תימר נטל החזירה למקומה פטר למקום אחר חייב. ר' אבהו בשם ר' יוחנן נאמר שמירה בש"ח. ונאמר שמירה בש"ש ולא דמיא [שמירה] שנאמר בש"ח לשמירה שנאמר בש"ש אפילו הקיפו חומה של ברזל אין רואין אותו כאלו שמר. היה יכול להציל חייב שאינו יכול להציל פטור. אין אומרים אלו היה א' שם היה יכול להציל. ר' אלעזר בשם ר' אושעיא נאמרה שליחות יד בש"ח ונאמרה שליחות יד בש"ש שליחות יד שנאמרה בש"ח אינו חייב עד שעה שימשוך שליחות יד שנאמרה בש"ש כיון שהניח מקלו ותרמילו עליו חייב. שמע ר' יוסי בן נהוראי ואמר אני איני מקבל עלי את המדה הזו אלא א' זו וא' זו אינו חייב אלא עד שימשוך. ר' אמי בשם ר' אלעזר ותני ר' אושעיא כך לא יאמר שליחות יד שנאמרה בש"ש שאינו צריך הייתי למד מש"ח מה אם נושא שכר שהחמירה בו תורה אינו חייב עד שעה שימשוך לאיזה דבר נאמרה שליחות יד בנושא שכר שא"צ להחמיר עליו כיון שהניח מקלו ותרמילו עליו חייב. א"ל ר' יוסה אם אומר אתה כן נמצאת למד קל מחמור להחמיר עליו דו יכיל מימר ליה מה אם נושא שכר שהחמירה תורה בו אפילו משך יהא פטור אלא כיני לא יאמר שליחות יד שנאמרה בשומר חנם שא"צ הייתי אומר עד שעה שימשוך נושא שכר שהחמירה בו התורה כיון שמשך (חייב) לאיזה דבר נאמרה שליחות יד בש"ח שאינו צריך להחמיר על נושא שכר כיון שהניח מקלו ותרמילו עליו חייב (כל זה הלשון חסר בירושלמי בדפוס):
המטבע אינו קונה את אסימון. הערוך פירש בערך אסימון שהוא כסף שאין עליו צורה. ופירוש פולסא מטבע של נחשת ויש בו צורה ולכאורה יקשה דבש"ס מאי אסימון פולסא וכפי הערוך חלוקים במינם ובצורה. אמנם י"ל כדמשנו התוס' בסוגיין ובעירובין דף ל"א בעד רש"י דכל דבר שאינו מתוקן כהלכתו קרי ליה אסימון. ועיין בתוס' שבת דף ס"ה. וברבינו שמשון פ"א דמעשר שני:
הזהב קונה את הכסף כו' מפרש בגמ' למ"ד אין מטבע נקנה בחליפין ע"כ בתורת דמים ומחייב איבעי למיתני רק קמ"ל שקונה החיוב כמו שהתנה מארנקי חדשה וכה"ג כו'. ולכאורה למ"ש תוס' מ"ג בטעם שתיקנו דאין מעות קונה משום נשרפו כו' דעתה יאמר נשרפו מעותיך כו' ומה הועילו ותירצו או משום דכספים אין להן שמירה אלא בקרקע כו'. או כיון דעכ"פ רשאי להשתמש במעות והוי שואל או לוה עלייהו ע"ש. וכאן שגם זהב מטבע לגבי נפשיה לענין אין להם שמירה ולענין מפקיד מעות מותרין כו' נשאר קושית תוס' למה כסף אינו קונה זהב הא שייך בשניהם בשוה נשרפו כו'. ולא פלוג לא שייך בתקנה זו כמ"ש בגמרא במושכרת דלא שייך לא תיקנו. שוב ראיתי שהפ"י הקשה כנ"ל והניח בצ"ע. ולע"ד לא קשה מידי דאי מעות יקנה לא נעשה שומר כלל על החפץ או על המטבע זהב שקנה הלוקח דהוי כטול את שלך דאף שומר חנם לא הוי דהא קי"ל אינו שומר עד שיקבל עליו לשמור כמבואר סוף הכונס תוס' ורמב"ן שם. וגמרא ב"ק גם לר' דבסתמא קיבל עליו נטירותא היינו כשאמר כנוס לרשותי כו'. אבל לא כשזה קנה החפץ ויכול ליקחו מיד ובמה שאינו לוקחו ממנו לא נעשה המוכר שומר על החפץ. לא מיבעיא לרמב"ם והפוסקים דבעי משיכה. ומכור במה שנטל מעות והקנה ללוקח אין בזה משיכה בתורת שומר על החפץ הנמכר. רק אף לתוס' דבמה שנסתלקו בעליו משמירה נעשה שומר. היינו כשציוה להסתלק והוא ישמור. משא"כ במוכר כנ"ל. דבמה שקיבל דמי החפץ הוי כאמר טול את שלך. וממילא לא שייך היתר תשמיש בהמטבע זהב דאינו נפקד כלל. ואף אם היה רשאי להשתמש לא מחייבו דקי"ל היתר תשמיש משוי ש"ש וכשאינו מקבל שמירה לא שייך שיהיה ש"ש אף שיכול להרויח בחפץ של חברו:
ובל"ז באמת אסור להשתמש במטבע זהב שקנה זה. דזה עיקר החילוק בין חפץ למעות דחפץ שיש בו יוקרא וזולא הוא שלוקח רוצה דבר זה שקנה שהחפץ הוא הנמכר ונקנה. והתשלומין של החפץ הוא המעות המטבע שאין קפידא בגוף המעות רק שיהיה לו מעותיו בעד החפץ. ואין חילוק בין מעות זה למעות אחר. ולכך מה"ת מעות קונה שזה מורה יותר על הקנין שנסתלק מוכר שקיבל דמיו מן משיכה בלא מעות כיון דהחפץ של המוכר והקנין מצדו. וחכמים תיקנו להיפוך שמשיכת החפץ יועיל לחייבו ושיקנה מצד הלוקח כנ"ל. ומה"ט דהבא אף דלגבי מטלטלין טיבעא לגבי כספא הוי פירי והטעם דודאי אפשר ליתן מטבע זהב בתורת דמים שאין זה מקפיד דוקא בדינרי זהב רק בתורת מטבע ודמים. ופעמי' שזה רוצה לקנות הדינרי זהב בתורת חפץ כיון דשייך בהו יוקרא וזולא. ולכך לגבי כספא כיון דחריף לענין לצאת בהוצאה טפי מזהב ע"כ כיון שזה נותן הכסף בעד הזהב א"כ מורה קנין זה שזה רוצה הדינרי זהב בתורת חפץ לא בתורת תשלומין דהא אדרבא זה משלם הכסף דחריף טפי כדי ליקח הזהב. ומה"ט הוי דינרי זהב פירי נגד כסף. משא"כ במטלטלין אדרבא אמרינן שמוכר בעד דינרי זהב בתורת תשלומין בעד החפץ ככל מקח רק שמתנה מטבע זו והוי טיבעא כנ"ל:
וא"כ אף אי נימא במפקיד לשולחני מעות מותרין אף בדינרי זהב מותר להשתמש. היינו משום דלגבי נפשיה טיבעא ושייך שניתן להוצאה ומותרין סתמא נתרצה שכשירצה יוציאן והוי לוה שע"ד כן הפקיד. ואפשר דיש בו דין סתם הלואה ל' יום דעל דעת כן הפקיד באם ירצה יהיה לוה. וממילא גם קודם שהוציא הוי שומר שכר מטעם היתר תשמיש. אבל בחפץ שלא ניתן להוצאה לא מצינו כלל מפקיד כלי אצל בע"מ שדרכו להשתמש בכלים כאלו שיהיה רשות לנפקד להשתמש ודוקא מעות כנ"ל. וא"כ בכסף שקונה זהב שמורה שזה קונה הזהב בתורת חפץ שרוצה בדינרי זהב ודאי אסור זה להוציאן כשאר חפץ. וא"כ שייך שפיר נשרפו דאינו חייב מג' טעמים א' דלא קיבל מעולם שמירה על הדינרי זהב והוי כטול כיון שקנה הדינרי זהב במה ששילם הכסף וכיון שאינו נפקד לא מהני היתר תשמיש למשוי' שומר שכר כנ"ל. ועוד דאסור להשתמש כיון שקנאו בתורת חפץ שרוצה בד"ז וכי יעלה ע"ד שזה קנה שצריך לו ככל חפץ ויהיה מוכר רשאי להוציאו. ועוד ג' דאי מעות יקנה לגמרי א"כ אין לו שום זכות בד"ז והוי כמו שכ' תוס' לר"ל דמשיכה מה"ת שזה אינו רשאי להוציא המעות דדוקא לר"י שעכ"פ מה"ת קני ע"ש. ודוקא אחר התקנה שמעות לא קני ולא קנה הד"ז שפיר נגד הכסף לא שייכי כל ג' טעמים הנ"ל. דכסף שנתן לוקח בתורת טיבעא ותשלומין בעד הזהב שפיר נעשה שומר עליו דהא קיבל המעות לשם קנין ותשלומין בעד החפץ. וניהו דמסברא הא' שזה לא הקנה המעות לגמרי עד שיגמור קנין החפץ וימשוך מ"מ עכ"פ שומר הוא עליו דקיבלו ע"ד כן וככנוס ברשותו דסתמא קיבל נטירותא דצריך שיהיה המעות אצלו עד שימשוך ושפיר היתר תשמיש משוי שומר שכר דהא נתנו שיוכל להוציאן ע"ד שיהיה שלו. דא"צ לחוש שמא יחזור ויתבטל ויקבל מי שפרע. וממילא הוי עכ"פ כמותרין בשולחני. וטעם א' דתוס' שייך ג"כ דאין לכספים שמירה אלא בקרקע דגם בלא היתר תשמיש עכ"פ שומר הוי. ומה"ט גם מטלטלין קונה דינרי זהב דכיון שנותן הזהב בתורת טיבעא ותשלומין שפיר יכול להוציאן גם אי אינו קונה כנ"ל. וגם נעשה שומר דהא צריך להיות אצלו כנ"ל. משא"כ בכסף וזהב שפיר על הכסף שייך כנ"ל. ולא על הזהב שקנה זה בתורת חפץ ושיקחנו מיד כיון ששילם המעות שייכי כל ג' טעמים הנ"ל דלא נעשה המוכר שומר כלל על הדינרי זהב ושייך נשרפו כנ"ל ולא קנה. אבל אחר התקנה לא יהיה שייך כלל על הכסף נשרפו דהכסף שפיר שייך טעם תוס' כנ"ל. וכן להיפוך אי דהבא טיבעא לילדותי' דר' ג"כ שייך כל הנ"ל להיפוך דדהבא בתורת תשלומין וכספא בתורת חפץ דאיהו דאיקור וזול והוא כנ"ל ג"כ וא"ש. רק לטעם שכ' תוס' עירובין דמעות קל להציל קשה. וצ"ל לא פלוג:
דלכאורה עדיין קשה ק' תוס' מ"ז דלמה עקרו קנין מעות היה להצטרך שניהם ותירצו דא"כ יאמר המושך נשרפו כו' אי לא יקנה במשיכה לחוד ע"ש וא"כ בזהב כו' מטבע נשאר כנ"ל. דאף אי משיכה לחוד לא יקנה מ"מ לא יאמר נשרפו כו'. דהמושך שפיר שומר על המעות ושייך כספים כו' וגם שואל שרשאי להשתמש כו' כמו המוכר על המעות דגם זה לקחו ע"ד שישאר שלו. ולא שייך ב' חלוקים הנ"ל. רק חילוק א' שייך גם בזה. דנגד מוכר בתורת מעות קני מה"ת ורשאי להשתמש גם אחר התקנה כמ"ש תוס'. משא"כ המושך הזהב בתורת פירי אי משיכה לחוד לא יקנה רק עם מעות א"כ לא קני הזהב לא מה"ת ולא מדרבנן ולא יהיה רשאי להשתמש כמו המוכר לר"ל דמשיכה מה"ת כמ"ש תוס' ויהיה שייך נשרפו כנ"ל:
אך גם בל"ז לא קשה דבשלמא במה שעקרו חכמים קנין דאורייתא של מעות לא תיקנו משום לא פלוג רק היכא דל"ש נשרפו כו' נשאר הד"ת להיות מעות קונה כמו היה חצרו מושכר כו'. ושייך קושיא הא' הנ"ל. ומיושב כנ"ל. אבל לענין שיצטרך שניהם לא שייך רק כמו שהקשו תוס' דהיה להם לתקן תחלת התקנה כך. אבל אחר שתירצו דבחפץ ומעות א"א לתקן כך דיהיה שייך לגבי הלוקח המושך נשרפו כו'. וע"כ הוצרכו לתקן דמשיכה לבד יקנה. א"כ ודאי דשייך לא פלוג ואף בזהב וכסף דהוי פירי לגבי אידך ואין שייך טעם הנ"ל מ"מ כיון שגם זה א"א לשאר הדאורייתא קנין מעות לחוד כנ"ל דיהיה שייך נשרפו כו'. רק דיהיה תקנה חדשה בזה להצטרך שניהם. וודאי דלא קשה דלא פלוג רבנן. ולא תיקנו תקנה מחודשת במטבע דהוי פירי שלא יהיה כדאורייתא ולא כשאר תקנה דרבנן. ונשאר התקנה כמו בכל מקום. ומה בכך שגם כשיצטרך שתיהן יהיה מסולק חשש נשרפו מ"מ כיון שגם עכשיו מסולק כשמשיכה לחוד קונה למה יחלקו משאר קנין דחפץ. ופשוט:
שם הכסף אינו קונה את הזהב. למסקנא דלא בתורת חליפין רק מחייב א"כ הפי' דאינו מחייבו בזהב. וכמו פוסק על הפירות דלא קני רק למי שפרע. אך קשה אי מה"ת מעות קונה לחייבו בפירות א"כ למה לא יקנה מדרבנן הא לא שייך נשרפו כו' כיון שלא קנה פירות מיוחדין רק איזה שירצה. וגם זה הקשה הפ"י והניח בצ"ע ע"ש:
והנה היה נראה די"ל דלא מהני כלל מה"ת כיון דלר"י דבר תורה מעות קונה היינו שקונה חפץ מיוחד כיון ששילם דמי החפץ. אבל כשאינו מקנה דבר מיוחד. רק חיוב הגוף על עצמו שיתן לו זה לא מצינו שיהיה נקנה במעות וכמו שטרות דאחרים שאינו נקנה בכסף. וכן שיעבוד הגוף אינו נקנה כלל לשטת ר"ת. כמו כן שיעבוד הגוף של עצמו ג"כ אינו נקנה בכסף שישתעבד ליתן לו פירות דוקא. ובהלואה חייב לשלם אותו דבר שהלוה הן מעות הן פירות. דאף דלהוצאה ניתנה מ"מ לא נקנה לו לגמרי רק שיחזיר לזמן שקבע אותו דבר שהלוהו. ולכך אף הוזל או נפסל מטבע נותן מה שהלוהו. דכן הוא השיעבוד של הלואה מה"ת שיש חיוב עליו לשלם מה שלוה. אבל אם מתחייב בעד מעות שלוה ליתן לו פירות לא מהני וכמ"ש הרא"ש ע"ז ס"ג במחייב א"ע עבור שכר פעולה בחפץ. אך שם בחפץ זה ובטלה סתם אמר בגמ' שם דלא הוי אתנן. אך שם י"ל אף שקנה החיוב מ"מ הטלה לא קנתה עד המשיכה. וק"ס מהני גם בזה דאדם יכול להתחייב בקנין מה שאינו חייב ומחויב גם חטין וכה"ג דלקיים כל דבר כתיב. משא"כ מטבע דא"נ בחליפין ורק בתורת דמים והוי דמי חפץ הנמכר ונקנה מה"ת אבל לא דמי חיוב שיתחייב בחפצים בתורת קנין וחיוב אינו נקנה בכסף. דאף פועל יכול לחזור וע"ע דוקא נקנה בכסף דגופו קנוי. וא"כ י"ל דלא מהני פוסק אף כשמושך חפץ ומתחייב עבורו חטין וכה"ג רק בתורת חליפין דקונה החיוב אבל לא בתורת דמים וא"כ לא מהני גם מה"ת פוסק על הפירות ונותן דמים. ומ"ש תוס' דמשום דקני למי שפרע לא הוי רבית. היינו דהא ודאי דלר"מ דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם אף דקודם שבא לעולם יכול לחזור ונגמר הקנין כשבא לעולם מ"מ מהני אף אם נתייקר אז ולא חשיב רבית דהא קנה דבר זה כשיבא לעולם בין יוקר ובין זול. וא"כ גם לדידן לכשאקחנה קנוי' לך דכשבידו חשיב ברשותו ולכך ביצא השער שמצוי לקנות שפיר מהני הקנין שפסק לקנות כשבא לרשותו וכיון שקנה אינו רבית כמו לר"מ כנ"ל. רק דלא עדיף מבא לעולם ומעות אינו קונה דכיון דנגמר הקנין כשקנה ובא לעולם אפשר במשיכה. ולכך אמר הטעם דעכ"פ קנה אז מה"ת למי שפרע במעות לחוד דיש חפץ מיוחד לקנות. אבל לענין שלא יוכל לחזור קודם שקנה י"ל דלא מהני כלל מה"ת שיהיה בעד המעות שנתן עליו נקנה החיוב עליו ליתן חטין דוקא. ולכך באינו מצוי גם מי שפרע ליכא עיין ברמב"ם:
וי"ל דכשחוזר מקודם יכול להחזיר המעות ולא לקנות וגם מי שפרע ליכא. ומאי דמשמע מדברי הפוסקים בפוסק על הפירות דגם כשחוזר קודם שייך מי שפרע. י"ל למסקנא דלר"ל דברים ואיכא בהדייהו מעות איכא מי שפרע אף דלא קני מה"ת. י"ל דגם לר"י אמרינן למסקנא סברא זו דאף במה דלא קני מה"ת מ"מ דברים עם מעות יש מי שפרע. וממילא גם לענין הפסיקה שנתחייב ונתן מעות אף שלא נתחייב מה"ת דאין מטבע נעשה חליפין מ"מ קני למי שפרע כמו לר"ל כנ"ל. וראיה לזה דאי הוי קני החיוב מה"ת בפוסק א"כ גם מדרבנן הוי קונה דאין מה למשוך עתה וכמו בלן דלא מחסרא משיכה וקני בכסף. וע"כ דהחיוב לא קני כלל רק את הפירות ושייך משיכה כשיקנה. וממילא גם, מה"ת לא קני עד שזה קונה הפירות:
וממילא אף שיש לו חטין או זהב ג"כ אינו קונה דגוף החטין הפקיעו חכמים הקנין דיהיה שייך נשרפו וכיון שאינו קונה גוף החטין ממילא החיוב לא קני כלל מה"ת ואין עליו חיוב ליתן לו כלל. ואף דלכאורה בתורת מחייב עצמו במה שאינו חייב יקנה כדאמר במתנה שומר חנם להיות כשואל בהאי הנאה דמהימן ליה משעבד נפשיה כו'. ז"א די"ל הנאה זו חשיב כחליפין וכלי וכמ"ש הנ"י. או דשם חילקה תורה דין שומרין מהני קבלתו להיות שומר כשואל דכה"ג מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו קיים. ולכך בשטרות וכה"ג דאימעוט לא מהני הקבלה עד שיתחייב בקנין. ובלוה שמתחייב פירות שאין חיוב זה כלל צריך להתחייב בק"ס. ואפותיקי דלא יהיה לך פירעון אלא מזו דמשמע דמהני מה"ת. י"ל בקרקע ועבדים משום דקנינם בכסף וגם בל"ז שיעבודא דאורייתא על קרקע ועבדים. ועשה שורו אפותיקי אפשר באמת בקנין אחר לא מחמת ההלואה דאינו נקנה בכסף:
אך בפסחים בהא דלמפרע גובה בחמץ דאף במטלטלין היה מהני להיות שלו למפרע והא כסף אינו קונה. אך ע"כ לחלק דהא עכ"פ מדרבנן משיכה בעי ולס"ד דלא הרהינו איך מועיל. וע"כ דסבר לנכרי בכסף או דלענין שיעבוד שפיר י"ל כיון דמן התורה אף שיעבוד מטלטלין דאורייתא. א"כ לענין שנקנה בתורת שיעבוד למ"ד למפרע גובה א"כ שיעבדה תורה בענין זה שיהי' שלו למפרע כשגובה. וע"ז לא הוצרכו חכמים להפקיע דלא שייך נשרפו כנ"ל. ושפיר קני למפרע בכסף. וגם כיון דהלואה להוצאה נתנה רק לזמנו מחויב לשלם א"כ לענין שנקנה בתורת שיעבוד מטעם למפרע גובה אין אז מה למשוך ושפיר קונה. משא"כ לדידן דמכאן ולהבא גובה רק במה שמחייב מעצמו כנ"ל צריך קנין. וא"ל כאן אף דלא קני הזהב בתורת קנין. עכ"פ הכסף הלואה ושייך לאביי למפרע גובה דהזהב משועבד לו. ז"א דהא רוצה להחזיר הכסף ולא יגבה כלל הזהב. ולדידן במטלטלין לא שייך כלל. וגם י"ל דרק בהלואה שייך בהאי הנאה דמהימן ליה שהוא לזמן גמור ומשעבד במה שאינו חייב וממילא מהני על חטין וכה"ג גם כן. וכמ"ש תוס' ריש פרק הנושא כתובות שהקשו על ר"ת במחייב בדבר שאינו חייב דמטלטלין אינן נקנין בשטר ותירצו דמצינו במה שגמר ומשעבד דמהני כקנין ע"ש. אולם אינו מבואר אותן קנינים אי מן התורה או דרבנן שהוא רק מסברא דגמר כו'. וי"ל גם בהלואה וכן פוסק כו' שהוא לזמן שייך דמהימן ליה ויכול להתחייב במה שאינו חייב ממילא מהני החיוב חטין כמו בקנין כנ"ל. משא"כ אם מתחייב מיד כמו כסף קונה זהב כו'. דלא שייך מהימן ליה דזה רוצה ליקח הזהב מיד. ודוחק:
עוד י"ל למ"ש לקמן דקשה לר"י דד"ת רק מעות קונה ולא משיכה. א"כ גם מעות לא יקנה דבמה זכה מוכר במעות שנגדו רק משיכה במעות. ואף דמציאה ומתנה מודה היינו שאינו מחוסר כלום ליתן בעד החפץ קונה משיכה. משא"כ מכר דמחוסר ליתן המעות. וא"כ גם על משיכת המעות מחוסר ליתן החפץ תמורת המעות. וממילא לא יקנה מוכר מעות במשיכה עד שיתן החפץ ג"כ ואז נקנו שניהם. ועיין מ"ש לקמן טעם החילוק:
אולם עוד י"ל פשוט דבמעות הא קונה זה הלוקח גוף החפץ מיוחד. ושוב אינו מחוסר כלום דכל היכא דאיתא ברשותיה דמריה איתא כפקדון ביד המוכר. ושפיר כשקיבל מוכר המעות זוכה במשיכה כיבי מתנה דאינו מחוסר כלום. ודוקא להיפוך משיכה דלוקח בחפץ לא קנה דמחוסר נתינת מעות דהא לא קנה מוכר המעות במשיכתו דלוקח רק שנתחייב לשלם לו ושפיר מחוסר ואינו קונה ולכך בחליפין שזה קונה גוף החפץ כמו המוכר שפיר קנה כנ"ל משא"כ הלוקח כנ"ל. אבל מוכר זוכה שפיר במעות דכבר נתן החפץ כיון דלוקח זוכה כנ"ל. ולכך מן התורה מעות קונה כנ"ל. וא"כ בפוסק חטין או במשנה כאן שנקנה בתורת כסף החיוב שמתחייב זה במטלטלין וכה"ג שוב לא קני מה"ת דאין כאן קנין מעות כלל. דאינו זוכה במעות שהוא רק משיכה ועדיין לא נתן תמורת המעות שהוא החטין או הזהב כו'. כיון שרק חיוב עליו ולא זכה לוקח בגוף החפץ כלל. שפיר הוי כמשיכת לוקח דלא קני מן התורה שמחוסר נתינת המעות כנ"ל:
וא"כ מיושב החילוק בין הלואה די"ל דשפיר מהני אפותיקי מן התורה או למפרע גובה וכנ"ל אף במטלטלין דשפיר לענין לקנות הלוה המעות בתורת הלואה ודאי דמשיכה קונה מן התורה דאינו מחוסר כלום ליתן עכשיו בעד ההלואה שהתשלומין לזמן וזה עיקר ענין ההלואה שהוא שלו לזמן ובעד זה אינו נותן כלום וקנה המעות בתורת מלוה ממילא קני זה החפץ בתורת שיעבוד בעד ההלואה לענין כשלא ישלם שיהיה שלו בתורת גוביינא. וממילא גם מדרבנן קונה דלא שייך נשרפו כו'. משא"כ בתורת קנין שנותן מעות שיקנה החפץ ולא חפץ מיוחד רק חיוב הוי כחיוב המעות בעד החפץ ולא קני המעות כלל מן התורה. ואף למ"ש תוס' דאי אינו קונה המעות הלואה אצלו א"כ לכאורה עכ"פ קני המעות. ז"א דהקנין צריך להיות מורה שקונה וכאן בהיפוך אי קונה אינו הלואה ואין הקנין בתורת קנין מורה שיקנה בתורת הלואה ובלא זה אי אינו קונה מן התורה גם הלואה לא הוי כמו לר"ל כמ"ש תוס':
ובזה יש לישב ג"כ הא דפוסק על הפירות ויש מי שפרע כמבואר בש"ע דקשה למ"ש דלא קני מן התורה. דמנ"ל דר"י יסבור כר"ל לענין זה בדברים ומעות יהיה במי שפרע אף היכא דלא קני מן התורה כיון דרק מצד ההכרח משני כן לר"ל ולר"י נשאר כמו לס"ד דדוקא משום דמן התורה קני. ולמ"ש י"ל כיון דהטעם דלא קני משום דמחוסר כנ"ל ולא קני מן התורה המעות כנ"ל. וא"כ עכשיו דתקנו חכמים דמשיכה קונה אף שמחוסר נתינת מעות. א"כ שוב המוכר קנה המעות גם בחיוב כנ"ל כמו משיכה בלוקח כן זכה המעות במשיכה כנ"ל. ושוב קונה מן התורה החיוב פסיקה דחטין כנ"ל. דלענין זה שת"י קי"ל הפקר ב"ד הפקר שזוכה בו מן התורה. ולענין קנין משיכה עשו לא פלוג. ועוד דשייך נגד המוכר התקנה דאי לא יקנה המעות במשיכה יהיה שייך על המעות נשרפו כמ"ש תוס' בטעם הב' דלא יהי' רשאי להשתמש בהם כלל כיון דלא קני לא מן התורה ולא מדרבנן כיון שמחוסר כנ"ל. ושייך שפיר התקנה שנקנה המעות במשיכה. ואז כיון שקונה קונה לוקח למי שפרע וממילא מותר להשתמש בהם וליכא נשרפו כו'. וא"כ כיון שזוכה במעות מדרבנן והם שלו מטעם הפקר ב"ד כו'. קונה זה מן התורה החטין ושפיר רק מדרבנן ושייך מי שפרע גם לר"י כנ"ל:
ומ"מ לא קשה דאם כן גם מדרבנן יקנה דלא שייך נשרפו ולא אמרינן בזה לא פלוג דזה אינו דמה שחילקו חכמים בעלי' מושכרת כו'. היינו שנשאר הדאורייתא בלא התקנה ואוקמוה אד"ת בלא שייך החשש כנ"ל. אבל כאן אם ישאר הדאוריי' בלא התקנה לא יקנה כלל מן התורה דאין כאן קנין מעות כלל שלא זכה בהם. ורק מצד התקנה שקונה במשיכה ושוב שייך לא פלוג ונשאר התקנה לגמרי שלא יקנה גם הלוקח במעות לחוד בכל מקום אף דלא שייך נגדו נשרפו כו' כיון דמן התורה לא קני כלל רק ע"י התקנה א"כ נשאר התקנה נגד שניהם. ואעפ"כ לענין מי שפרע שפיר קני דהא אחר התקנה דמשיכה קונה שפיר קנה מה"ת כנ"ל:
וכן נראה לע"ד לדינא דהא מבואר במשנה דכסף אינו קונה הזהב וכן מטבע אינו קונה מטלטלין וכיון דבמשנה הפי' מחייב למאי דקי"ל אין מטבע נעשה חליפין ע"כ דאין מטבע מחייב מטלטלין. וכן מטלטלין קונין זא"ז דמפרש רש"י רק או בחליפין או בדמי משום לא שכיח וכן מבואר בגמרא להדיא ע"כ דבתורת דמים לא היה מתחייב כשאומר שבעד החפץ יתחייב לו חפצים אחרים לא מיחייב כלל. דמן התורה מעות קונה חפץ מיוחד. ומשיכה שקונה היינו לשלם דמיו דעכ"פ לקח ממנו חפץ וחייב לשלם לו ותשלומים הם דמים רק [דמרבינין] שוה כסף ככסף מישוב. אבל חיוב על חפץ שהוא שוה כסף אין כלל דשוב הוי שזה רוצה לקנות חפצים אחרים וצריך ע"ז קנין באותן החפצים. או בתורת מחייב עצמו דבר שאינו חייב זה מהני גם על חטין וחפצים. אולם ע"ז צריך ק"ס או שטר בגווני דמהני להתחייב במה שאינו חייב. אבל לא ממילא בתשלומי החפץ דגם מן התורה לא מהני כנ"ל וכפשטא דמתניתין כנ"ל. והא דמתחייב ע"י הזהב ליתן מארנקי ישנה או חדשה. היינו כיון דתרווייהו מטבע ודאי מהני כשהתנה ליתן ממטבע שהתנה. דכמו שאמרה תורה דלוה דינא בזוזי דאדעתא דהכי אוזפיה כן במתנה איזה מטבע צריך ליתן כמו שהתנה ואין זה צריך קנין אחר רק נכלל בתשלומין. ועדיף ממ"ש תוספ' פרק הנושא ב"כ לכהן כיון שאינו אלא בירור למי מהני להתחייב ע"ש. וכן בזה שרק באיזה מטבע יהי' התשלומין. אבל לענין חפצים שצריך בהם קנין א"א להתחייב בתורת תשלומין ממילא:
שוב ראיתי בספר מחנה אפרים דף ל' סי' נ' שכתב דמחויב בחפצים דלא כנ"ל. וראייתו מארנקי חדשה ע"ש ואינו כלום כמ"ש ומרמב"ן בת' סי' רכ"ה אין ראיה כלל דשם זקוקין ג"כ מטבע. וגם שם בהלואה דשייך בהנאה דמהימן ליה וגם כמ"ש. אבל בקנין לע"ד פשוט דלא מהני כמבואר פשטא דמתניתין דמטבע אינו מחייב מטלטלין כנ"ל. ומ"מ מי שפרע איכא כמ"ש וכמבואר בש"ע כנ"ל. אך אפשר בפוסק שיתן לזמן שייך ג"כ כנ"ל בהלואה דקני המעות מן התורה שאין מחוסר עתה. אך לא מצינו שנקנה משיכה מן התורה כשמתנה ליתן המעות לאחר זמן דג"כ אינו מחוסר עתה נתינת מעות מ"מ לא הוי כמציאה ומתנה כיון שהוא חיוב בעד החפץ כן להיפוך ולא דמי להלואה כנ"ל. אך לטעם אחר שכ' לקמן בעזה"י י"ל דמוכר קני המעות ע"ש:
עוד י"ל במשנה דהפי' הוא כשמקנה בתורת קנין ואעפ"כ מחייב. היינו כשאומר שמוכר לו הזהב בעד הכסף מיוחד שיש לו. ואף שלא קנה אותו הכסף מ"מ לא בטל המקח מהזהב וצריך ליתן לו הכסף בתורת חיוב תשלומין אותו הכסף או כסף אחר כמוהו. כיון דכסף טיבעא אין הקפידא מסתמא בין אותו כסף לאחר כיון שגם אי לא קנה הכסף ג"כ יצטרך ליתן לו כסף משום חיוב. וא"ל שמא לא יתן דהא עייל ונפיק אזוזי לא קני אף שבתורת חיוב וכשיתן אין קפידא. משא"כ להיפוך כסף אינו קונה זהב כשהקנה זהב מיוחד לא אמרינן דעכ"פ יהיה חייב ז"א דדהבא דפירי קנאו בתורת חפץ א"כ קפידא חפץ זה שקנה. וגם כיון דמעות אינו קונה יצטרך רק בתורת חיוב ליתן כסף מעות ולא זהב. דלא חייב עצמו בתורת חיוב רק ממילא א"צ רק לשלם ולהחזיר הכסף. משא"כ להיפוך דאף שהקנה בעד הזהב הכסף ואין מטבע נב"ח מ"מ עכ"פ קני במשיכה וחייב כסף וממילא אין קפידא ושפיר קונה מה שאין כן להיפוך כנ"ל:
והי' מיושב בזה מאי דמפרש בגמרא תני מחייב וכתבו תוס' דאינו מגיה המשנה רק מפרש קונה מחייב. ותמוה למה תני קונה ולא מחייב. ולהנ"ל א"ש דקמ"ל אף שהקנה מ"מ קונה לחייב דאין קפידא שיהי' בטעות כנ"ל. ולפי' זה אין ראיה מהמשנה למ"ש לעיל די"ל במתחייב בפירוש זהב בעד הכסף בתורת חיוב דמהני. רק בהקנה במיוחד לא מהני שממילא יהיה חייב כיון דלא קני כנ"ל:
ומ"מ אינו נראה'. גם דין זה אינו מוכרח די"ל כיון שהקנה זה כסף מיוחד א"כ לא קיבל עליו חיוב כלל ואינו רוצה להתחייב והכסף באחריות הלוקח. וכיון שזה לא קנאו אין כאן קנין. אך י"ל דעכ"פ אותו הכסף נתרצה בחיוב ליתנו. וממילא קונה וכמו אם סילק עצמו והתנה שלא יתחייב בעד החפץ רק ממעות שיש לו ושאינו מקבל אחריות. דהיה זה מ"מ קונה במשיכה וא"כ כיון שזה נתרצה למכור הזהב בעד שיקנה הכסף מיוחד. אף שיהיה באחריותו ואם כן אף שאנב"ח מהני בתורת דמים דעכ"פ קונה המשיכה שיתן לו דמיו מכסף זה דע"ז נתרצה לוקח ג"כ. ואינו מוכרח. דלא נתרצה מוכר שיהיה ב' לגריעותא שלא נקנה מיד גוף הכסף וגם שלא יהיה החיוב אחריות אלוקח כנ"ל:
עוד ראיה למ"ש דלקמן מ"ו ע"ב לא משכח הש"ס לפרושי מתני' דכל הנעשה דמים כו' נתחייב זה בחליפיו כיצד כו' לר"ל דמשיכה מן התורה ואמר דע"כ כר"ש סבירא ליה דבתורת דמי' לא מהני כמו לר"י כו' עיין שם. ולמה לא מוקי לר"ל כפשטיה להיפך בתורת משיכה כל הנישום כו' נעשה כל חפץ דמי חפץ השני וכיון שמשך זה נתחייב הב' ליתן לו חפץ השני בתורת דמים כמו שנתחייב ושפיר כיצד החליף שור בפרה כו'. וע"כ כמ"ש דאי אפשר להתחייב עבור החפץ רק דמים ולא חפץ אף שעשאו דמים צריך קנין אחר לקנות החפץ כנ"ל. ורק לר"י בתורת קנין מעות. וכנ"ל:
שוב מצאתי להדיא בשיטה מקובצת סוגיא דמעות קונה בשם רי"ן מיגאש תשובה דלא מהני כלל מן התורה פסיקא רק למסקנא דברים ומעות קאי במש"פ גם לר"י אף שלא קני מן התורה וכמו שכתבתי לעיל. וב"ה כוונתי דעת הגאון:
שם הנחושת כו' לב' הדיעות הובא ברא"ש וש"ע קשה, אי נחושת קונה זהב כמו שכתב הרא"ש ליתני רבותא דקונה אפילו זהב. ולתוס' דהוי טיבעא לגבי זהב קשה ליתני רבותא דהזהב קונה נחושת. ואף דאי הוי תני הכי הוי ס"ד דנחושת עדיף מכסף כדאמר בגמרא מ"מ הוי ליה למיתני תרוייהו דקונה כסף ונחושת כנ"ל:
והיה אפשר לומר למאי דמפרש גמרא מטלטלין קונין זה את זה בתורת דמים דמי שור כו'. אם כן לכאורה גם זהב ונחושת יקנו מטלטלין דכשמוכר לו דינר זהב בכ"ד דינרי כסף וקנה חיוב הכסף במשיכת הזהב ובעד החיוב כסף שהוא דמי קונה המטלטלין דהוי מלתא דלא שוי' וקני לר"י. כמו דמי שור בפרה. דא"ל דוקא שם חושבין כאלו החליף השור עצמו. זה אינו דהשור עצמו אינו מועיל למאי דסבר שם פירי לא עבדי חליפין ורק החיוב מהני אם כן גם החיוב שבעד הזהב יועיל. דבשלמא כסף מטלטלין אי אפשר לקנות דממה נפשך אם נתחייב בעד הכסף זהב לא מהני דאין קונה. ואי כסף אחר אם כן אין כאן דבר אחר רק כסף ולא מיקרי כלל דמי רק שחייב כסף ומשלם המטלטלין בתשלומי חוב כסף שאינו בעד חפץ דלא מהני. מה שאין כן זהב ונחושת דלגבי כסף פירא. והוי דמי וחיוב כנ"ל. ושוב בעד הדמי יכול לקנות החפץ כנ"ל. ואפשר דבאמת מהני במפרש דמי. ויש לומר דבמטלטלין בסתם מהני בפוסק דמים כדמשמע מלשון רש"י. משא"כ במטבע זהב על מטלטלין בסתם אף שפוסק דמי החפץ מ"מ לא מהני כשנותן הזהב דגם זה סתמא טיבעא לגבי חפץ. רק במפרש בהדיא פסיקה על הזהב בכסף יש לומר דמהני בעד דמי הזהב לקנות המטלטלין כשאר דמי חפץ כיון דלגבי כסף פירא כנ"ל. ומ"מ נכלל בלשון המשנה כיון דהפי' מטלטלין קונין זה את זה היינו שדמי שור החיוב נקרא מטלטלין גם כן. ואם כן יש לומר שדמי הזהב היינו חיוב כסף שנתחייב עבור זהב חיוב זה כבר נקרא מטלטלין דלתוספות דוקא בהנאת מחילת כו'. ולא מיקרי מטבע. ושפיר תני מטבע אינו קונה כו' אבל מטלטלין זא"ז קני. וממילא יש לומר גם חיוב שבעד זהב או נחושת גם כן קני חפץ כנ"ל. ואם כן אתי שפיר דתני במתני' זהב וכסף לעולם לא קני כסף וכן כסף לנחושת. דבזה לא מהני פסיקה גם כן דאי אפשר שהכסף יהיה דבר אחר שלעולם טיבעא מה שאין כן זהב ונחושת לא תני. דניהו דלא מהני בסתם אבל מהני במפרש שמוכר דינר זהב בכ"ד דינרי כסף ונעשה חיוב דקני זהב לכסף. ובעד נחושת פוסק גם כן דמים דגם כן לגבי כסף פירא. ובעד החיוב של א' קני הב' כנ"ל:
אך מלשון הפוסקים משמע דגם כן בדמי לא קני מטבע מטלטלין. וצ"ל דלא חילקו חכמים דהטעם דחפץ לא שכיח למכור בעד דמי חפץ רק במעות. ואם כן כיון דזהב ונחושת טיבעא נגד חפץ ושכיח למכור חפץ בעדם. אם כן אם יועיל כנ"ל. לעולם יקנה זהב ונחושת לחפץ דיעשם דמי כנ"ל כיון שלוקח רוצה לקנות ויהיה שכיח ויהיה שייך נשרפו כו'. ולכך שייך התקנה גם בזה שלא יועיל אף בתורת דמים כנ"ל. ורק בחפץ דל"ש שהמוכר ירצה גם כן לקנות חפץ כנ"ל. משא"כ בדמים כנ"ל:
ומ"מ יש ליישב דלא תני כנ"ל. דהא לתוס' עירובין פ"א ע"ב דמה דלא שייך נשרפו מעותיך כו' דמעות נח להציל כו'. אם כן קשה בכסף זהב מה חילוק הא לא שייך גם בזהב ונחושת נשרפו כמו שכתבתי לעיל. וכמו שכתב הפני יהושע. וע"כ צ"ל דלא פלוג בזה. ואף דחצירו מושכר חילקו מ"מ בזה לא חילקו אף דלא שייך החשש מ"מ כיון דפירא לגבי כסף השוו חכמים לשאר חפצים דאינו נקנה בכסף כנ"ל. ואם כן בזהב ונחושת בתורת דמי שפוסק ועל החיוב יש לומר דשפיר קונה דהוי דמי ככל דמי שור בפרה דקונה. דאין לומר כנ"ל דזה יהיה שכיח למכור חפץ בעד נחושת ויהיה שייך נשרפו כו'. זה אינו דבשלמא שיקנה מטבע מטלטלין שייך שפיר כנ"ל דאם כן יהיה החשש נשרפו כו'. אבל זהב ונחושת דבאמת לא שייך כלל נשרפו דנח להציל שזה גם כן מטבע כמו זה כנ"ל ורק משום לא פלוג דלא חילקו משאר קנין חפץ כו'. וזה לא שייך בדמי דהא בשאר חפץ באמת דמי קנה דלא גזרו ביה כו'. ואם כן גם בזהב ונחושת כשעשאן דמי וחיוב שפיר קונה אם לא חילקו חכמים מחפץ כנ"ל והחשש לא שייך אף בגוף הזהב ונחושת אף שיהיה שכיח כנ"ל. ואם כן מיושב שפיר דכסף לא קני לא זהב ולא נחושת דלפ' אף דלא שייך החשש. ודמי לא שייך בכסף. וכן מטבע מטלטלין לא קני אף זהב כו' אף דמי דיהיה שכיח ויהיה שייך החשש. אבל זהב לנחושת או להיפוך שפיר קני כשעשאן דמי דלא שייך ב' הטעמים כנ"ל. ולא החשש ולא משום לא פלוג כנ"ל. ומהאי טעמא לא תני במתני'. וגם לדינא בדמי צ"ע דאפשר קני אהדדי זהב ונחושת:
שם מעות הרעות כו' תמהו בתוספות מאי קמ"ל הא כל שכן מנחושת כו'. ויש לומר דהנה משמע לקמן נ"א ע"ב במפרש שיודע שיש בו אונאה אין דין אונאה והמקח קיים. דאף שלא נתן לוקח המעות עדיין מחוייב ליתן יותר כמו שהתנה. כפירש"י ז"ל שם. ואינו יכול לומר לא אתן אלא דמיו עיין שם. ולכאורה ביתר משתות דבטל מקח למה יתחייב יותר אף שיודע הוי רק כמחייב במה שאינו חייב המותר על שיוי החפץ. וצריך קנין. וצ"ל דכשאין דין אונאה נתפס הכל בשיוי של החפץ כל מה שנתחייב:
אמנם יותר נראה שהוא מטעם לדידי שוה לי כדאמר פרק קמא דקדושין גבי פדיון הבן דמצי הכהן אמר לדידי שוה לי ולהרבה פוסקים אף באין דרכו להתייקר בו עיין שם. כן במקח יכול לקבל החפץ בעד כמה שירצה וכיון שיודע שאינו שוה וקונה אותו בכך הוי זה לדידי שוה לי וחשיב הכל שיוי המקח ומתחייב במשיכה כנ"ל. ואם כן נראה דזה דוקא בדבר הנישום כחפץ וכהאי גוונא. אבל מטבע כמו כסף וזהב אף דזהב קונה כסף ומחייב מ"מ ביותר משתות משויו אינו חייב דאף דלגבי כספא פירי מ"מ כיון דלגבי נפשיה הוי טיבעא לא שייך ביה לדידי שוה לי. דהא ודאי דלא מהני בפדיון שנותן לכהן מטבע זהב או נחושת פחות מחמשה סלעים שיועיל לדידי שוה כיון שקצוב כנ"ל. ואם כן מיושב דתני זהב או נחושת קונה כסף היינו כשויו ככל מכירה ומחייבו בכסף והיינו דמפרש בגמרא רק בארנקי ישינה או חדשה. אבל לא ביותר משתות משויו כנ"ל. אינו חייב כלל יותר כיון דטיבעא כנ"ל. ואחר כך תני מעות הרעות קונה יפות ואף דוודאי יפות שוים יותר ויודע שמתאנה דהפירוש כפשטיה שקונה יפות כסך הרעות וקא משמע לן דמ"מ קונה ומחוייב ליתן היפות אף שיש חילוק יותר משתות דלענין זה מהני לדידי שוה לי כמו היפות כדאמר בבא קמא צ"ז לך הוציאו במישן כו'. וכיון דאפשר למי שצריך מהני לדידי שוה. ושפיר מחוייב היפות כנ"ל. ומיושב גם תמיהת תוס' השני' דתני אחר כך מטלטלין קונה מטבע כפשטיה. דלענין מטלטלין מחוייב כמו שהתנה אף הרבה יותר משויו היכא שיודע ולית ביה דין אונאה דבחפץ מהני לדידי שוה כמו שרוצה. ושפיר מיושב כל הבבות. דזהב ונחושת כו' בשויו כמו שהדרך כן והרעות ויפות גם כן כסך שוה ומ"מ מהני. אבל לא ביותר מסך הרעות דזה לא מהני לדידי שוה על הרעות יותר מיפות דלענין זה קצוב שאין בשום מקום יותר. ואחר כך מטלטלי קונה מטבע כמו שהתנה כנ"ל ואתי שפיר:
עוד יש לומר דאף אי מהני על יותר מ"מ אסור מטעם ריבית נחושת או זהב שמתחייב עבורם כסף יותר משויים הוי כמעכשיו בפחות דקצבתו ידוע ומה שאינו נותן מיד הכסף רק מתחייב יותר הוי רבית וכמו שכתב בש"ע י"ד סי' קע"ג דהא דשרי לקמן יפה דינר וטריסי' דוקא שנותן לו מעות שאינם טבועות אבל טבועות אף מין אחר אסור דלא כמשמעות תוספ' עיין שם. וממילא לא מהני המשיכה לחייבו. משא"כ מעות רעות נגד יפות אין קצבת הפחת מיפות ידוע ומותר וכמו דינר וטריסית לקמן ושפיר קונה ומחייב ביפות בתורת דמים. אבל לא יותר מיפות דשוב ריבית גמור ומטלטלין מטבע קונה כמו שהתנה דאין שער ידוע כנ"ל ומותר ומהני המשיכה כנ"ל:
או יש לומר דקא משמע לן דיפות א"ק הרעות דלכאו' כיון דאי אינו קונה הוי הלוואה כמו שכתבו תוס'. ואם כן עכ"פ מחל לוקח שהוא המלוה שיתן לו רעות בעד היפות שזה פחות ממה שהלוה והוי מחילה דמהני בדיבור. ולא דמי לזהב וכהאי גוונא דאין כאן מחילה ששוים. מה שאין כן יפות ורעות כו'. אם כן ניהו דאינו קונה הרעות מ"מ אין צריך לשלם לו רק כדמי רעות בתורת הלוואה כאלו התנה שישלם רעות. וקא משמע לן דאינו קונה כלל וכשחוזר בו לוקח צריך להחזיר היפות בתורת תשלומין אף שהוא הלוואה. דלא נתרצה ברעות רק לקנותם אבל באופן שיתבטל הקנין ויהיה הלוואה אינו מוחל כלל כנ"ל:
שם משך כו' אינו יכול לחזור נתן מעות כו' יכול לחזור כו' היינו המושך והנותן כו'. ומשמע דיוצא בדיינים המעות כשחוזר לוקח. ולכאורה הא גזל דרבנן לא נחתינן לנכסיה. ובשלמא משך ולא נתן מעות אף דמשיכה רק מדרבנן קונה מ"מ יש לומר כיון דקונה מדרבנן שוב מחוייב דמי החפץ מן התורה כיון דמ"מ הוא שלו. אבל נתן מעות וחוזר לענין להוציא המעות מהמוכר כיון שקנה המעות לגמרי דלא הפקיעו חכמים קנין המעות שלגבי מוכר שזכה מן התורה דמהאי טעמא מותר להוציאם כמו שכתבו תוספות מ"ג ורק מדרבנן חייב להחזיר המעות. אם כן הוי רק גזל דרבנן:
אך י"ל דכאן ע"כ תקנו למיחות לנכסי' דאם לא כן לא יהיה תועלת בתקנתם דלא טרח ומציל כיון שלא נוציא ממנו כשישרף. ולא סגי במאי דמיקרי עבריין דהא תיקנו רק בשביל שאין מהוגנים כמו שכתבו תוס' מ"ז ע"ב. אך מ"מ קשה כיון דלוקח החוזר לאו עושה מעשה עמך מיקרי מן התורה כדאמר בגמרא דלייטינן ליה. ואיך יסייעו ב"ד ידי עוברי עבירה להוציא בב"ד שלא יהיה עושה מעשה עמך. ובשלמא להפוסקים דגם במפסיד לגמרי איכא גם כן מש"פ אם כן שייך גם כן טעם הנ"ל דע"כ הוצרכו לתקן שנוציא אף שאסור דאם לא כן לא יציל כשישרף. אבל למאי דקיימא לן כהפוסקים בנשרף ליכא מש"פ ומותר לוקח לחזור. אם כן לא שייך טעם הנ"ל דע"כ יציל דיוכל לוקח לחזור בו בהיתר ונוציא המעות. ואם כן שוב כשלא נפסד לא היה צורך לתקן באיכא איסור לחזור שיהי' ב"ד נזקקין להוציא המעות מהמוכר. וב"ב פרק חזקת הבתים בא אחד וחטפה כו' אין מוציאין כיון שרשעים כו' אין ב"ד נזקקין כו' עיין שם אף ששל אחד כדין כל שכן כאן שיהיה נזקקין רק לעשות שלא כדין. וכל החיוב רק מדרבנן כנ"ל. והיה אפשר לומר דהא לכאורה ניהו דמעות קני מה"ת משום דעל ידי זה קונה לוקח החפץ. אבל עכשיו שאין קונה עד שימשוך מסתמא לא אקני ליה לוקח המעות עד שימשוך ויקנה החפץ ואם כן אין כאן קנין מעות כלל שהרי לא זכה מוכר בהם. וי"ל דבשלמא לר"ל לא קני כלל המעות כנ"ל. אבל לר"י דמן התורה מעות קונה וקנה זה המעות וזה החפץ מן התורה רק חכמים הפקיעו משום נשרפו כו'. אם כן די להפקיע שיהיה על תנאי מעכשיו המעות שלו על תנאי אם לא יחזרו. דגם כן יהיה חייב כשישרף ויחזור בו דנעשה שולח יד למפרע כיון שנתבטל על ידי התנאי. וכמו שכתב הרא"ש בבא בתרא גבי מתנה על מנת להחזיר ונאבד דחייב למפרע מטעם שליחות יד אף דבהיתר נשתמש עיין שם. אך זה דוקא אם הוציא דמטעם היתר תשמיש לא מחייב כיון שחזר ונתבטל איגלאי שלא היה היתר תשמיש כלל. אך שוב מטעם דהוי כמעות מותרין בשולחני. כיון דיהיה מותר להוציא שא"צ לחוש שיחזיר כמו מתנה על מנת להחזיר דמותר להשתמש ושוב הוי נתינת רשות להוציא אף שיתבטל יהיה הלוואה כמו שכתבו תוספות ושוב חייב אף שלא הוציאן. ואם כן הוי תנאי אם לא יחזור יהיה קנין ואם יחזרו יהיה בתורת הלוואה כנ"ל. ואם כן כשחוזר לוקח באמת בטל הקנין דאורייתא גם כן דלמפרע המעות הלוואה לא קנין ולא זכה במעות בתורת קנין. ומ"מ מש"פ איכא לטעם הגמרא משום דמעות מן התורה קונה היינו מטעם כיון שאם לא יחזור ישאר הקנין מן התורה וגורם על ידי חזרתו להתבטל. ואף דבשאר תנאי אין איסור שהתנה על דעת כן. מה שאין כן זה שע"ד שימשוך מיד לקחו ומן התורה כבר קנה. אבל כשחוזר באמת נתבטל הקנין והוי המעות גזל דאורייתא ויוצא בבית דין כיון שאין החפץ דלוקח כנ"ל:
וגם לפי פשט לשון התוספות מ"ג דלענין קנין המעות לא הפקיעו דמשמע בלא תנאי. גם כן לע"ד דלא הפקיעו דין דאורייתא קודם החזרה שתלוי ועומד אם יחזור וכיון שמן התורה קנו שניהם המעות דמוכר להוציאם. ואחר החזרה ניהו שלא הפקיעו למפרע הדאורייתא. אבל עכ"פ מחזרה ואילך הפקיעו לגמרי הדאורייתא דהפקר ב"ד כו' וכיון שאין ללוקח זכות בחפץ כלל. חייב מוכר להחזיר המעות מן התורה. דנראה דאין סברא כלל דמי שקנה חפץ בכסף ולא קני והחזיר המעות דישאר לעולם זכות ללוקח בחפץ של זה. ואם יקדש בו תהיה מקודשת וכשיקדש מוכר יהיה קידושין דרבנן. דאם כן צריך לחקור בקידש. אם לא היה דו"ד בחפץ זה מעולם. והא ודאי ליתא דאחר שחזרו וקבל מש"פ הפקיעו לגמרי. ומ"ש רש"י נפקא מינה אם קידש אשה היינו שקידש לוקח בחפץ קודם חזרה ואחר כך חזרו דלמפרע לא הפקיעו מה שאין כן אחר כך. והוי שפיר גזל תורה ומוציאין המעות כשחוזר לוקח רק איסור. ומטעם זה נראה דאין האיסור תמיד עליו רק כשקיבל מש"פ כבר נתבטל המקח ואיסור דעביד עביד. ושוב צריך ומחוייב לשלם על פי דין ואין כאן שמסייעים לעשות איסור דהגוביינא שוב אין איסור. ואף אם ירצה לקיים אחר כך המקח לא יתוקן כמו אבידה לאחר יאוש דמתנה הוא דיהיב ליה. וגם בהנ"ל הוא קנין חדש עתה. שקנין הנ"ל נתבטל בחזרתו וקיבל מש"פ כנ"ל:
ובל"ז לענין גזל דרבנן נראה דע"כ לא אמרו דלא נחתינן לנכסיה רק במה שהלה לא זכה בו מן התורה מעולם כעני המנקף כו' ומציאת חרש שוטה וקטן ושבועה דרבנן דלא זכה בזכות ממון. ומשחק בקוביא אף דהיה של חבירו מן התורה מ"מ הא מדעתי' יהיב ואיסורו רק שא"ע בישובו של עולם. אבל במה שהיה של הלה מן התורה וחכמים תיקנו שעדיין שלו וזה רוצה בע"כ של חבירו ודאי נחתינן לנכסי'. דמטמא ומדמע כו' וגרמי דרבנן. וכל חיובים וקנינים דרבנן לא אישתמיט שום פוסק דלא יהיה נחתינן לנכסיה. וכן משמעות הגמרא לעיל י"ב ושבועות מ"א דגזל גמור מדבריהם מוציאין בדיינים ורק מפני דרכי שלום. ומה דפריך בשבועות ולר"י דאמר בדרבנן צ"ל דמשמע לרבנן לא כבר תמהו תוספות שם דגם לרבנן גזל גמור דרבנן מוציאין ע"ש:
[דף מד ע"א - מה ע"ב]
הזהב קונה את הכסף
בענין פדיון מע"ש
א.
ביאור שיטות הראשונים והרמב"ם בדין מטבע זהב
הרמב"ם (פ"ו מהל' מכירה הל' ג' - ד') פסק שהזהב קונה את הכסף, וז"ל הדינרין של זהב לגבי מטבעות של כסף הרי הן כפירות. וכן המעות של נחשת כמו פירות לגבי מטבע של כסף. כיצד נתן לו דינר של זהב בכ"ה דינר של כסף נקנה הכסף אע"פ שעדיין לא בא הכסף לידו, וחייב ליתן לו כ"ה דינר של כסף כשפסק עמו, אם חדשים חדשים ואם ישנים ישנים. אבל אם נתן לו כ"ה כסף בדינר זהב לא קנה עד שיקח הדינר של זהב. וכל א' מהן יכול לחזור בו עכ"ל. ואילו בנוגע למעשר שני פסק (פ"ה מהל' מע"ש הל' י"ג) וז"ל מעות מעשר שני אם רצה לצרף אותן בדינרי זהב כדי להקל משאן מצרף, ואם צרפן לעצמו אינו מוסיף חומש שאין זה דרך פדייה עכ"ל, כאן פסק הרמב"ם דמחללין מעות כסף מע"ש על דינרי זהב. ולכאורה צ"ע דמדס"ל להרמב"ם דזהב הוי פירא וכסף הוי טבעא בדין מקח וממכר, למה פסק דזהב הוי טבעא בחילול מעות מעשר שני.
ועיין ברי"ף (דף כו. - כו: מדפי הרי"ף ד"ה מתני לה רבי וכו') ובבעה"מ (שם ד"ה מה שכתב הרי"ף) ובמלחמות ה' לרמב"ן (שם). וכתב הבעה"מ וז"ל ושמעינן מהכא שאין דין מעשר ודין מקח וממכר שוין זה לזה, ובמקח וממכר כו"ע לא פליגי דדהבא פירא וכספא טיבעא כזקנותו של רבי דבתר חורפא אזלינן, וטעמייהו דב"ה לענין מעשר משום דהכסף כסף ריבה ואפילו זהב טיבעא הוי, הלכך כיון דתרוייהו לא שנא כספא ולא שנא דהבא טיבעא הוו אם בא לחלל זה על זה אזלינן בתר חשיבותא משום חשיבותא דמעשר והו"ל כספא פירא ודהבא טיבעא ומחללין פירא אטיבעא, הלכך לא גמרינן למקח וממכר ממעשר, דהכא אזלינן בתר חורפא כזקנותו דרבי והכא אזלינן בתר חשיבותא. ומאן דבעי למימר דלענין מקח וממכר הוי דהבא טיבעא לגבי פירי ומטלטלי צריך הוא להביא ראייה ע"כ, דממעשר לא גמרינן כדאמרן, והיינו טעמיה דרבינו האי ז"ל דאמר דהבא פירא הוי לענין כל מילי ומיקני נמי בחליפין עכ"ל. הבעה"מ מיישב פסקו של רבינו האי גאון הסובר דזהב הוי פירא לענין מקח וממכר בקניית מטלטלין ובחליפין, ואילו בדיני מעשר שני פסק שיש לזהב דין טבעא, וביאר הבעה"מ דגזה"כ הכסף כסף ריבה קובעת דנהי דבמקח וממכר אזלינן בתר חורפא מ"מ בפדיון מעשר שני אזלינן בתר חשיבותא, ומשו"ה בפדיון מע"ש זהב הוי טבעא, ואילו בדינים אחרים בכהת"כ זהב הוי פירא.
מאידך הרמב"ן השיג על שיטת רב האי ובעה"מ וז"ל ועוד נסתרו דברי רבינו הגדול ז"ל מלישנא בתרא דמרבינן דהבא משום דכתיב כסף הכסף ריבה, ואי ס"ד פירא הוי לכל מילי היכי איתרבי מכסף הכסף, והלא אין שם כסף עליו, והו"ל לאוקמיה רבויא לסלעין על סלעין א"נ לפריטי שהם טבעא לענין מקח וממכר, אבל לדהבא ליכא לאוקמיה דהא אמרת פירא הוי לכל מילי אפילו לגבי פירי, אלא ש"מ דהבא טבעא הוי לגבי מטלטלי ושאר מילי, הלכך אע"ג דלגבי כספא לענין מקח וממכר הוי פירא, איתרבי ליה מכסף הכסף ומחללין עליה אפילו כספא וכו' ואומר אני דטעמא דמ"ד אין מחללין משום דבעינן מטבע גמור דומיא דוצרת הכסף בידך, דלא ליתי מעשר לידי פסידא משום זילא, הילכך דהבא אע"ג דטבעא הוא לגבי פירי דחלול כיון שהוא נעשה פירות בסוף בשעה שאתה פורט אותו כסף והוא ניהו דאיתזיל לא מחללין עליה פירות דאזלינן בתר בסוף דהא פסיד בהו מעשר, דלא אמרינן מידי דהוה אכסף לב"ה משום דכסף מעשר א"צ לפרטו בזהב לעולם, אבל זהב צריך הוא לפרטו בכסף בירושלים שאין אדם קונה צורכי סעודה בזהב ונמצא שחלל אמידי דאיתזיל ורחמנא אמר פירי דמיתזלי אכסף דקאי בשויו, ומשו"ה חשיב כפירא לגבי נפשיה דלא קאים בשויו והוי פירא בסוף וכו' הילכך אין מחללין שאין מעשר עומד בטבעא דהא מיתזיל בהו וכו' ומסקנא ר' יוחנן הוא דאמר מחללין ולא חשבינן ביה בתר בסוף דלהוי כפירא משום כסף וכו' אבל הכא מודים לענין מקח וממכר דזהב טבעא הוי לגבי פירות וכו' וכיון דטבעא הוא לענין שום מידי את"ל אין מטבע נעשה חליפין אף זה אינו נעשה חליפין אפילו לגבי כסף דחריף דמ"מ טבעא הוי ודעתיה אצורתה וכו' עכ"ל. הרמב"ן קובע דזהב יש לו דין טבעא בכהת"כ לענין לקנות פירא דעלמא במקח וממכר ולענין שאינו נקנה בחליפין. ולמסקנא זהב הוי טבעא לענין פדיון פירות מע"ש. והא דלחד לישנא אין מחללין פירות מע"ש על זהב דין מיוחד הוא בפדיון מע"ש דצריכים טבעא בין בתחילה ובין לבסוף, ומכיון דלבסוף זהב הוי פירא דפרטין ליה אכסף בהביאו לירושלים ובכך מע"ש מפסיד את דמי הפירוט, משו"ה חל בזהב דין פירא נמי מעיקרא ואין פודין מע"ש עליו, ואע"פ דטבעא הוי בכהת"כ. אך לדינא זהב נחשב לטבעא לפדות פירות מע"ש עליו. ואילו במקח וממכר כשמחליפין זהב עבור כסף נחשב זהב לפירי משום חורפיה דכסף. ומ"מ מחללין כסף מע"ש אזהב משום גזה"כ כסף הכסף ריבה, עכ"ל.
והנה פשטות דברי הרמב"ם משמע דס"ל כשיטת הרמב"ן ולכן פסק במקח וממכר דבמחליף זהב בכסף דזהב הוי פירי, וגם דפודין פירות מע"ש על זהב, וזהב אינו נקנה בחליפין (פ"ו מהל' מכירה ה"ב), דבכהת"כ יש לזהב דין טבעא. ובדין חילול כסף מע"ש אזהב פסק הרמב"ם דמחללין כסף אזהב כב"ה. אך צ"ע בדברי הרמב"ם שכתב "מעות מע"ש אם רצה לצרף אותן בדינרי זהב כדי להקל משאן מצרף", דלמה לו להרמב"ם לומר שמחללין כסף מע"ש על זהב "כדי להקל משאן", דמה נ"מ למה מחללן, דאילו לפי הרמב"ן מחלל כסף אזהב מגזה"כ דכסף הכסף ריבה, אך מהרמב"ם משמע שיש בדין זה איזו שהיא סברא, ודבריו בזה מחוסרין ביאור.
ונראה דישנן שתי פרשיות בתורה בדין פדיון מעשר שני. בפ' בחוקתי (ויקרא כז: ל"א) כתיב "ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמישתו יוסף עליו". ואילו בפרשת ראה (דברים יד: כ"ד - כ"ו) כתיב "וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלוקיך לשום שמו שם כי יברכך ה' אלוקיך. ונתתה בכסף וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו. ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך וגו'". ונראה מזה שיש שני דיני פדיון מע"ש: א) בפ' בחוקתי כתוב דין פדיון מע"ש דחל מדין פדיון קדש דעלמא הדומה לפדיון הקדשות דעלמא הנמנים באותה פרשה, ב) ובפ' ראה כתוב דין פדיון מע"ש דחל מדין הבאת מע"ש לירושלים, שממצות הבאת מע"ש לירושלים חל דין שאפשר לפדות פירות מע"ש ולהביא הכסף לירושלים ובכך לקיים מצות הבאת מע"ש לירושלים כדי לאכלו שם.1 ומצות הבאת מקום דמעשר שני מתקיימת בהבאת כסף פדיון מע"ש לירושלים כדי לקנות פירות בירושלים ולאכלן שם בקדושת מע"ש.
ולפי"ז נראה לבאר דברי הרמב"ם דמחללין כסף מע"ש על זהב "כדי להקל משאן", דר"ל דאע"פ דבמקח וממכר דעלמא כשמוכרין זהב בשביל כסף הזהב נחשב לפירי לגבי הכסף דהוי הטבעא, מ"מ בנוגע לדין חילול מע"ש הדין הוא להיפך, כי עיקר חלות חלול כסף מע"ש חל מדין הבאת מקום, דמדין הבאת מקום פודין מע"ש משום טרחת הדרך, וכדכתיב "וכי ירבה ממך המקום כי לא תוכל שאתו", דלהקל אטרחת הדרך פודין פירות מע"ש על כסף, וס"ל להרמב"ם דמשו"ה מחללין כסף מע"ש אזהב "כדי להקל משאן", דחילול כסף אזהב חל מדין קיום מצות הבאת מעשר שני לירושלים. ויוצא דדין חילול מע"ש הוא הפוך מבכהת"כ, דבפדיון מע"ש נחשב זהב כטבעא וכסף כפירי דמחללין כסף מע"ש על זהב כדי להקל בטרחת הדרך ולקיים מצות הבאת מעשר שני לירושלים. ונראה דזוהי כוונת הרמב"ם במש"כ "אם רוצה לצרף אותן בדינרי זהב כדי להקל משאן מצרף" דהיינו כדי להקל על משא מע"ש לירושלים, וס"ל דיסוד הדין של חילול כסף מע"ש על זהב הוא משום קיום מצות הבאת מקום.
ובדרך זו נמי יש לבאר מש"כ הרמב"ן אליבא דב"ש דאין מחללין כסף מע"ש על זהב, דאע"פ דבכך מקל במשא, ובדין היה שיוכל לחלל כסף מע"ש על זהב מדין הבאת מקום, אך בירושלים גופא מע"ש יפסיד מדלא יוכל לקנות פירות לאכילה עם דינרי הזהב עצמם, דיצטרך מקודם לפרטם אכסף, ומשום הפסד דמי הפירוט יחסר בקיום מצות אכילת מע"ש בירושלים, ומשום כך ס"ל לב"ש שלא ניתן לחלל כסף על זהב. משא"כ ב"ה סברי דכדי להקל ממשאו פודין כסף אזהב ואע"פ שיחסר לו בקיום אכילת מע"ש לבסוף. ונראה בביאור המחלוקת שבין ב"ש ובין ב"ה, דבמצות הבאת מעשר שני לירושלים יש שני קיומים: א) קיום מצות הבאת מע"ש לירושלים, ב) קיום מצות אכילת מעשר שני בירושלים. דבמע"ש חלה חלות מצוה בגופו של החפצא שיאכל בירושלים לבעליו וכלשון הרמב"ם (פ"ב מהל' מע"ש הל"א) וז"ל מע"ש נאכל לבעליו לפנים מחומת ירושלים עכ"ל. וכן כתב לגבי נט"ר (פ"ט שם הל"א) וז"ל ודינו להאכל בירושלים לבעליו כמע"ש עכ"ל. ובמנין המצוות הקצר בריש הלכות מע"ש ונט"ר כתב וז"ל להיות נט"ר כולו קודש ודינו להאכל בירושלים לבעליו כמע"ש עכ"ל. ובסה"מ (מצות עשה קכ"ח) כ' וז"ל ולשון התורה להיות זה המעשר עולה לירושלים ושם יאכלוהו בעליו עכ"ל. וכן כתב (במצות קי"ט) גבי נט"ר וז"ל ודינו שיעלהו לירושלים ויאכלוהו שם בעליו עכ"ל. ומבואר דס"ל להרמב"ם שקיום מצותן של מע"ש ונט"ר דחל בעצם החפצא דמעשר שני ונטע רבעי היא להעלותם ולהביאם לירושלים שיאכלו שם לבעליהם.2 ונראה דב"ש ס"ל דמכיון דקיום מצות האכילה מהווה עיקר קיום המצוה שבחפצא דמעשר שני, קיום האכילה שבחפצא חשובה יותר מהקלת המשא בקיום ההבאה, ולכן סברי דחייב לטרוח ולהביא כסף מע"ש ולא לחללו על זהב. ומאידך ב"ה סברי דהקלת המשא בקיום ההבאה עדיפא ומחללין כסף אזהב ואע"פ שגורם הפסד מע"ש בקיום האכילה לבסוף. ומחלוקתם טעונה ביאור.
ונראה לבאר פלוגתתם עפי"ד הרמב"ם (סה"מ מצוה קס"ח) שמנה מצות מע"ש הכוללת בתוכה גם הבאת מע"ש לירושלים וגם אכילתו במצוה אחת. וס"ל דיסוד המצוה הוא לקיים מצות החפצא דמע"ש - שיעלה המע"ש לירושלים ושיאכל שם לבעליו. ויל"ע מתי חלה חובת קיום אכילת מע"ש, דיתכן דחלה בשעת הפרשת מע"ש ביחד עם חובת קיום הבאתו לירושלים, ומאידך יתכן לומר דרק חובת ההבאה לבדה חלה משעת ההפרשה, ואילו חובת קיום אכילת מע"ש חלה רק בשעה שנכנס המעשר שני בתוך חומות ירושלים.
ונראה דבזה פליגי ב"ש וב"ה. דב"ש ס"ל דמצות אכילת מע"ש חלה משעת ההפרשה, ומשו"ה אין מחללין כסף על זהב כי הריווח בקיום האכילה עדיפא מהריווח בקיום ההבאה, כי האכילה מהווה עיקר קיום מצות החפצא דמע"ש. ומאידך ב"ה ס"ל דמצות אכילה אינה חלה משעת ההפרשה, דחל מצות אכילת מע"ש רק אחרי שנתקיימה קיום ההבאה לירושלים. ומשו"ה סברי דהריווח בקיום ההבאה בשעתה מלכתחלה עדיף מהריווח בקיום האכילה לבסוף, ומחללין כסף מע"ש על זהב כדי לקיים ביותר את מצות ההבאה, וההפסד במצות האכילה שלאח"כ אינו מעכב וקובע, משום דמצות האכילה עדיין לא חלה טרם קיום מצות הבאת מע"ש לירושלים.
ועיין ברמב"ם (פ"ב מהל' מע"ש הל"ה - ו') וז"ל לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך וכו' אינו לוקה מן התורה עד שיאכלנו אחר שנכנס לחומת ירושלים שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ואכלת לפני ה' אלוקיך, כיון שנכנס למקום אכילתו ואכלו בחוץ לוקה וכו' עכ"ל. ומכאן משמע דמצות אכילת מע"ש חלה רק לאחר שנכנס המע"ש למקום אכילתו בירושלים ולא מלפני כן, ומשו"ה רק משנכנס למקום אכילתו נאסר לאוכלו מחוץ לירושלים כי יסוד האיסור לאכול מע"ש מחוץ לירושלים הוא שלא לבטלו ממצותו להאכל בירושלים. ומצות מע"ש להאכל בירושלים חלה רק משנכנס המע"ש לתוך העיר. ונראה עוד דקדושת מע"ש משעת ההפרשה אינה קדושה גמורה, שנתקדש למצות הבאה בלבד ולא למצות אכילה, והכניסה בתוך חומות ירושלים מקדשת את החפצא דמע"ש בקדושה גמורה למצות האכילה, ולכן חל אז האיסור לאוכלו מחוץ לירושלים שלא כקדושתו ושלא כמצוותו. ומזה יש סמוכין לשיטת ב"ה דס"ל דבשעת ההפרשה חלה רק מצות ההבאה בלבד ולא מצות האכילה, שלא כשיטת ב"ש, וכמש"נ.
ב.
ביאור שיטת הרמב"ם בדין פדיון שני במעשר שני
והנה נתבאר לעיל שיש שני דיני פדיון מעשר שני: א) פדיון דחל מדין פדיון הקדש דעלמא, וב) פדיון דחל מדין מיוחד של הבאת מע"ש לירושלים. ולפי"ז נראה ליישב נמי שיטת הרמב"ם, דעיין ברמב"ם (פ"ה מהל' מע"ש ה"ג) שכתב וז"ל פדה פירות מעשרו והוסיף חומש וחזר ופדה הפדיון לעצמו פעם שנייה מוסיף חומש שני על הקרן בלבד ואינו מוסיף חומש על החומש עכ"ל. ובפשטות הרמב"ם מיירי באדם שפדה בפדיון הראשון פירות מע"ש על כסף ואח"כ פדה את הכסף על כסף אחר בפדיון שני, דאפשר לעשות כן וכדפסק הרמב"ם (פ"ד מהל' מע"ש ה"ה) וז"ל אין מחללין מעות מע"ש על מעות אחרות בין שהיו אלו ואלו כסף או אלו ואלו נחושת וכו' ואם עבר וחילל הרי אלו מחוללין עכ"ל. ובפדיון שני דכסף על כסף פסק הרמב"ם דמוסיף חומש על הקרן. וצ"ע דבסוגיין כשפדה כסף על זהב פסק הרמב"ם דאינו מוסיף חומש וכדכתב (פ"ה מהל' מע"ש הי"ג) וז"ל מעות מעשר שני אם רצה לצרפם בדינרי זהב כדי להקל משאן מצרפן, ואם צרפן לעצמו אינו מוסיף חומש שאין זה דרך פדייה עכ"ל, וצ"ע מ"ש פדיון כסף אכסף דמוסיף חומש מפדיון כסף אזהב דאינו מוסיף חומש.
ונראה דשאני פדיון כסף אזהב דחל מדין הבאת מקום וכדכתב הרמב"ם "אם רצה לצרפם בדינרי זהב כדי להקל משאן מצרפן". ומאחר שמצרף הכסף על הזהב כדי להקל משאו הו"ל חלות דין פדיון אחד, שהתחיל כשפדה את הפירות על הכסף והסתיים כשפדה וצירף את הכסף על הזהב, ומאחר דהו"ל חלות שם פדיון אחד אינו מוסיף אלא חומש אחד ולא שני חומשים. וזוהי כוונת הרמב"ם בביאורו את הפטור מלשלם עוד חומש "שאין זה דרך פדייה", דר"ל דאינה חלות שם פדיון שני אלא המשך של הפדיון הראשון דחל מדין הבאת מקום. משא"כ כשפודה כסף אכסף דאינו אלא חלות פדיון דעלמא דאינו חל מצד דין הבאת מקום - דכסף אכסף אינו מקל במשאו - ולכן הו"ל חלות שם פדיון שני שחל בפני עצמו, ומדין חלות פדיון בפני עצמו מחייב חומש שני.
ונראה דכ"ז נכון בפדיון מע"ש דחל משני דינים: א) מדין פדיון הקדש דעלמא, וב) פדיון דחל מדין מיוחד של הבאת מע"ש לירושלים, משא"כ בפדיון הקדש דחל רק מדין פדיון דעלמא ולא מדין הבאת מקום. דנראה לומר דאע"פ דפשיטא דאף בהקדש יש מצוה להביא קדשים לירושלים וכדכתיב "שמה תביאו", מ"מ לא חידשה התורה בהקדש דין פדיון מדין הבאת מקום, דפדיון הקדש חל רק מדין פדיון בעלמא. ומשו"ה בפדיון הקדש אין חילוק בין אם הוא פודה כסף אכסף או כסף אזהב,3 דבכל אופן הו"ל הפדיון חלות שם ומעשה פדיון בפני עצמו וחייב לשלם חומש שני עבור הפדיון השני שעשה מאחר שאין פדיון הקדש חל מדין הבאת מקום כמו דחל פדיון מע"ש.
ג.
נפ"מ לדינא בדין פדיון מע"ש מדין קיום הבאת מקום
ולפימש"נ דחל בפדיון מע"ש דין הבאת מקום מבואר נמי עוד כמה הלכות בפדיון מעשר שני. דעיין ברמב"ם (פ"ד מהל' מע"ש ה"ז) שהביא דין המשנה (פ"ב דמעשר שני מ"ו) וז"ל בשעת הדחק מותר לחלל מעות הכסף על נחשת לא שיקיים כן אלא עד שימצא ריוח ויחזור ויחלל מעות הנחשת על מעות הכסף עכ"ל. וכמו"כ פסק (בפ"ו מהל' מע"ש ה"ב) שכשיש לו מעות נחשת מפדיון מע"ש דחוזרים ומחללים אותם על סלע דכסף. וצ"ע בזה דמאחר שכבר פדה מע"ש על נחשת למה חייב לחלל הנחשת עוד פעם על כסף. ונראה דמצד דין פדיון בעלמא אין חיוב לפדות נחשת פעם נוספת על כסף, דהא כבר פדה הפירות דמע"ש. והא דחייב לפדות שוב את הנחשת על כסף יסוד החיוב הוא משום דין הבאת מקום, דעיקר קיום הבאת מקום דמע"ש מתקיים במטבע של כסף וכדכתיב "וצרת הכסף", וכדפסק נמי הרמב"ם (פי"ד מהל' מע"ש ה"ט) וז"ל אין פודין פירות מעשר אלא בכסף שנאמר וצרת הכסף עכ"ל, והוא דין מיוחד בפדיון מע"ש מצד דין הבאת מקום.
והנה הרמב"ם פסק (פ"א מהל' מע"ש ה"יד) וז"ל מע"ש הואיל וטעון הבאת מקום אין מביאין אותו מחו"ל כבכור בהמה, לפיכך לא חייבו להפריש מע"ש בסוריא עכ"ל. ולכאורה דבריו צ"ע, דמאחר דחייבו סוריא בתרומות ומעשרות וקידשוה כא"י מדרבנן למה לא תיקנו בסוריא מצות מע"ש מדרבנן.
והנראה מכאן דאין מצות הבאת מע"ש לירושלים דין והיכי תימצי בעלמא, אלא דמצות הבאת מקום חלה בעיקר חלות דין מע"ש. שרק מע"ש שחלה בו מצות הבאת מקום לירושלים מתקדש בקדושת מעשר שני, ואי ליכא חלות מצות הבאת מקום הריהו חולין. ולכן פסק הרמב"ם שאין מע"ש בסוריא, דנהי דקידשו החכמים את סוריא בקדושת א"י, מ"מ לא הפקיעו ממנה חלות שם חו"ל,4 דמצד דין חו"ל שבסוריא המע"ש אינו ראוי למצות הבאת מקום, וכשאין חלות מצות הבאת מע"ש לירושלים אין מצות מע"ש חלה כלל.5 ולפי"ז מבואר נמי דפדיון מע"ש אינו חל רק מדין פדיון דעלמא אלא אף מדין מיוחד דהבאת מקום, כי דין הבאת מעשר שני לירושלים הוא מעיקר חלות דין מע"ש ומעכב בעיקר המקדש דמע"ש. ופדיון מע"ש הוי קיום במצות הבאת מע"ש להאכל בירושלים.
ד.
דין פדיון מע"ש ודין חילול מעשר שני
ונראה דיש שני דינים בחליפי מע"ש: א) חלות דין פדיון כשפודה פירות מע"ש על כסף מחוץ לירושלים. ב) חלות דין חילול כשקונה פירות בירושלים בכסף מע"ש. ויעויין בתוס' (ד"ה השתא) וז"ל הא פשיטא ליה שיש חילוק בין ירושלים לחוץ לירושלים, דחוץ לירושלים עיקר חילול הוא פירות על פריטי או על סלעים כדי להקל משאו, ובירושלים עיקר החילול הוא כסף על פירות כדי לאכלם או על פריטי כדי לקנות בהם צורך אכילה וכו' עכ"ל.
ונראה דאין כאן רק דין בעלמא בשינוי סדר חליפי הקדושה, דמחוץ לירושלים הקדושה מתחלפת ועוברת מפירות לכסף, ובירושלים מתחלפת ועוברת מכסף לפירות. אלא שיש כאן שני דינים וחלויות שונים. ונראה דפדיון פירות מע"ש על כסף מחוץ לירושלים חל מדין קנין כסף, דהוא יסוד דין פדיון הקדשות דעלמא וכדמבואר ברש"י (קידושין דף כו. ד"ה דבר תורה מעות קונות) וז"ל כדאשכחן גבי הקדש ונתן הכסף וקם לו עכ"ל. וכמו"כ כתב רש"י לקמן (דף מו. ד"ה סבר) וז"ל דבר תורה מעות קונות כדאשכחן גבי הקונה מן ההקדש שאמרה תורה ונתן הכסף וקם לו עכ"ל. וכן נמי מוכח מהגמרא בקידושין (דף ה.) "מה לכסף שכן פודין בו ההקדש". ומכאן דאף פדיון הקדש חל מדין קנין כסף. ולכאורה נמי משמע הכי מלישנא דמשנה (קידושין כח ב) "רשות הגבוה בכסף ורשות ההדיוט בחזקה", דמשמע דקניני הקדש חלין מדין קנין כסף ואילו בהדיוט מעות אינן קונות אלא חזקה קונה.6 וה"ה בפדיון מע"ש, חלות דין הפדיון הוא דהפודה קונה את הפירות ממע"ש עם הכסף, ומאחר שקנה את הפירות הקדושה מתחללת מהפירות ומתחלפת ונתפסת בכסף הפדיון שהוא קנוי עכשיו למע"ש, והפירות יוצאים לחולין ביד הפודה שקנאם.
אולם נראה לומר דחילול כסף מעשר שני אפירות בירושלים אינו חל מדין קנין כסף בעלמא, שהרי הרמב"ם פסק דמע"ש ממון גבוה ואין מקדשין בו אשה (פ"ג ממע"ש הלי"ז). ולפי"ז נראה דעיקר הדין דקנין פירות בירושלים בכסף מע"ש חל מפאת מצות מע"ש להאכל בירושלים וכדכתיב "ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך", והקנין חל בתורת קיום מצות מע"ש.7 ונראה דדין מע"ש ממון גבוה אינו קובע דליכא להדיוט חלות בעלות כלל במע"ש, אלא דאע"פ דיש לו חלות שם בעלות, מ"מ בעלותו מוגבלת היא, כי מחוייב הוא לקיים מצות החפצא דמע"ש להביאו ולאוכלו בירושלים. ומשו"ה אינו יכול לקדש בו אשה דאין זה ממצות מע"ש8. ברם לצורך מצות אכילה הרי הוא הבעלים של הכסף דמע"ש להוציאו ולחללו אפירות. ונראה דבחילול כסף מע"ש אפירות בירושלים חלה חלות חליפי קדושה מכסף אפירות כמצות מע"ש, כלומר דנכנסין הפירות לקדושה תחת הכסף לשם קיום מצות אכילה, שהקדושה שבכסף מתחלפת ועוברת מהכסף לפירות וחל הקנין ממילא, דהיינו דהכסף עוברת מבעלות ורשות דמע"ש לקנין ההדיוט בעל הפירות, והפירות שנתפסו בקדושה תחת הכסף נכנסין ממילא לרשות מע"ש.9
ולכאורה יש עוד ראייה דחלין בזה שני דינים נפרדים ממה שפסק הרמב"ם (פ"ד מהל' מע"ש ה"ג) שכתב וז"ל הפודה מע"ש מברך על פדיון מע"ש. ואם חיללן על פירות אחרות או שחילל מעות על הפירות מברך על חילול מעשר שני עכ"ל. ומבואר דלרמב"ם מברכין שתי ברכות שונות, "על פדיון מע"ש" ו"על חילול מע"ש", והוא משום דס"ל דחלין ב' חלויות שונות - חלות פדיון וחלות חילול. ונראה דחלוקים הם ביסוד דיניהם, דפדיון פירות מע"ש על כסף מהוה חלות קנין ואילו חילול כסף מע"ש על פירות מהוה חלות תמורת קדושה מהכסף לפירות.
ויעויין במחלוקת שבין הרמב"ם והראב"ד (פ"ד מהל' מע"ש ה"ב - ה"ו) דתרווייהו ס"ל דאפילו מחוץ לירושלים אם חילל כסף מעשר על פירות החילול חל בדיעבד ויעלו הפירות ויאכלום בירושלים. אולם נחלקו בדין חילול פירות מע"ש על פירות, דלהראב"ד אינו חל כלל, דפרי ראשון דמע"ש אינו נפדה אלא בכסף צורה ולא בפירות דאינם אלא שוה כסף דפסול לפדיון מע"ש. ואילו לפי הרמב"ם פירות מתחללין על פירות אפילו מחוץ לירושלים. ושיטתו צ"ע, דלכאורה סותר את עצמו, שהרי פסק (פ"ד מהל' מעשר שני ה"ט) שאין פודין מע"ש אלא בכסף שיש עליו צורה ואם פדה על אסימון לא עשה כלום, וא"כ קשה היאך מועיל חילול פירות על פירות, דחסר פדיון במטבע שיש עליה צורה.
ונראה דהרמב"ם סובר דחילול פירות על פירות אינו חל מדין פדיון, דהיינו מדין קנין, דהא ליכא בזה כסף צורה. אלא דחל מדין חילול כמו בחילול מעות מע"ש על פירות בירושלים דחל החילול מדין התפסת קדושה. דכמו שמחללין מעות מע"ש בחלות תמורת קדושתן על גבי פירות כדי לאכל את הפירות בירושלים, ה"ה פירות הראשונים דמע"ש מתחלפין בפירות אחרים כדי לאכל את הפירות השניים בקדושת מע"ש בירושלים. ומשו"ה כלל הרמב"ם חילול פירות אפירות ומעות אפירות בהלכה אחת ובברכה אחת.
ויוצא דבזה פליגי הרמב"ם והראב"ד, לשיטת הרמב"ם אף פרי ראשון דמע"ש נתפס בתמורת קדושתו בפרי שני כדי לקיים מצות אכילת מע"ש בפרי שני, ואע"פ שבכך נתבטלה מצות האכילה שהיתה חלה מלכתחילה על הפרי הראשון. ואילו הראב"ד סובר שחילול אינו חל מפרי לפרי, דס"ל דרק כסדר מצותן נתפס פרי שני בקדושת מע"ש, דהיינו לחלל מקודם על מעות מע"ש שאינם ראויים לאכילה, ואח"כ מהמעות על פירות שניים ולאכלם בירושלים. ואילו לחלל ולהחליף פרי ראשון בפרי שני ס"ל דאינו חל, דהרי חילול כזה הוא שלא כמצות מע"ש, המחייבת אכילת פרי ראשון עצמו בירושלים או לפדותו בכסף צורה ולהביא את הכסף שנתקדש בקדושת מע"ש בקיום הבאה לירושלים מפני טורח הדרך, ואח"כ לחלל הכסף על פירות שניים בירושלים ולאכלם.10
ועוד נראה לבאר את שיטת הראב"ד, דיעויין בראב"ד בדין חילול פירות על פירות מחוץ לירושלים שכתב (פ"ד מהל' מע"ש ה"ב) וז"ל והראשונים לא יצאו לחולין ויעלו גם הם ולעולם פירות הראשונים של מעשר אינם מתחללים אלא על כסף, ואפילו דיעבד משמעתא דמס' סוכה (מ:) ופרי שני נמי דיעבד אין לכתחילה לא עכ"ל. ונראה שהראב"ד השווה דין פרי ראשון דמע"ש בחילול פרי על פרי עם דין חילול פרי על פרי שני בשביעית, דהדין הוא דהפרי השני נתפס בקדושת שביעית והפרי הראשון נשאר בקדושתו. והראב"ד דוחה בכך את שיטת הרמב"ם שסובר דחל קיום מצות חילול מע"ש מפרי ראשון על פרי שני, דס"ל לראב"ד דחל רק דין בעלמא של תפיסת דמים בקדושת מע"ש כבשביעית, שחילול ומקח וממכר תופסין פרי שני בקדושה בלי לחלל את הפרי הראשון שאינו יוצא לחולין.
ויעויין עוד בראב"ד (שם ה"ג) שהשיג על מה שפסק הרמב"ם לברך על חילול פירות מע"ש על פירות וז"ל אני אומר שאם חלל פירות על פירות אינו מברך לפי שאינו רשאי לעשות כן ואם בירך הרי זה מנאץ עכ"ל. ונראה דהראב"ד אזיל לשיטתו דס"ל דליכא קיום מצות ד"ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך" בחילול פירות מע"ש על פירות, אלא דחלה התפסת קדושה בעלמא. והראב"ד סובר דרק כשמקיים מצותו של מע"ש לחלל כסף על פירות חל דין לברך, ולא בהתפסת קדושה בעלמא. מאידך הרמב"ם פסק דמברכין בחילול פירות על פירות משום דס"ל דחילול פירות על פירות מהווה קיום מצות מע"ש ד"ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך", ומשו"ה ס"ל דמברך עליו, והרמב"ם אזיל לשיטתו דס"ל דבחילול פירות על פירות הפרי הראשון מתחלל מדין מצות "ונתת", שלא כהראב"ד הסובר דהפרי הראשון לא מתחלל ונשאר בקדושתו ובמצותו להאכל בירושלים.
ה.
פדיון מעשר שני בזה"ז
עיין בתוס' (מסכת ברכות דף לה. ד"ה ולמאן) וז"ל וכרם רבעי בזה"ז מחללין על שוה פרוטה ושוחקו ומטילו לנהר וכן מפורש בשאלתות דר' אחאי עכ"ל. והקשה הגרע"א זצ"ל בגליון הש"ס "ותמוה לי כיון דילפינן חילול חילול ממעשר ליבעי חילול על דבר שעליו צורה, וצ"ע".
והנה עיין ברמב"ם (פ"י מהל' מאכלות אסורות הל' י"ז) וז"ל כיצד פודין פירות נטע רבעי בזמן הזה אחר שאוסף אותן מברך וכו' ואח"כ פודה את כולן ואפילו בפרוטה אחת ואומר הרי אלו פדויין בפרוטה זו ומשליך אותה פרוטה לים המלח או מחללן על שוה פרוטה מפירות אחרות ואומר הרי כל הפירות האלו מחוללין על חטים אלו או על שיעורים אלו וכיוצא בהן ושורף אותן כדי שלא יהיו תקלה לאחרים ואוכל כל הפירות עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד (שם) וז"ל א"א זהו תימה דהא ילפינן קדש קדש ממעשר שני ומה להלן כסף אף כאן כסף עכ"ל. ובכסף משנה שם תירץ את שיטת הרמב"ם וז"ל וי"ל לדעת רבינו דהני מילי בזמן הבית דוקא עכ"ל. ועיין עוד ברמב"ם (פ"ב מהל' מעשר שני הל' ב' - ג') וז"ל והורו הגאונים שאם רצה לפדות שוה מנה בפרוטה לכתחילה בזה"ז פודה, לא יהיה זה חמור מן ההקדש ומשליך הפרוטה לים הגדול. וכן אם חילל מעשר שוה מנה על שוה פרוטה מפירות אחרות הרי זה מחולל, ושורף את הפירות שחילל עליהם כדי שלא יהיו תקלה לאחרים כפדיון נטע רבעי בזה"ז כמו שביארנו בהל' מאכלות אסורות עכ"ל. והשיג הראב"ד וז"ל א"א תמה אני אם אמרו הגאונים שיפדה מעשר שני אפילו בזה"ז פירות על פירות אלא במעשר שני של חו"ל שעשאו כדמאי עכ"ל, וברדב"ז שם תירץ דרק בזמן הבית בעי כסף ואילו בזה"ז מחללין לכתחילה מעשר שני והקדש שוה מנה על שוה פרוטה דפירות כדין נטע רבעי.
ועיין ברמב"ם (פ"ד מהל' מע"ש הל' א' - ה') וז"ל הרוצה לפדות פירות מעשר שני פודה אותן בדמיהן ואומר הרי המעות האלו תחת הפירות האלו או הרי הפירות האלו מחוללות על המעות האלו וכו' ויצאו הפירות לחולין ויעלו המעות לירושלים ויוציאם שם שנא' וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו, וכן אם רצה לחלל פירות המעשר על פירות אחרות יעלו הפירות השניות ויאכלו בירושלים ולא יחלל ממין על שאינו מינו ולא מן היפה על הרע וכו', הפודה מעשר שני מברך על פדיון מעשר שני ואם חיללן על פירות אחרות או שחילל המעות על הפירות מברך על חילול מעשר שני וכו' כשפודין המעשר אין פודין אותו לשם מעשר אלא לשם חולין ואומרים כמה שוין פירות חולין אלו ואע"פ שהכל יודעין שהן מעשר כדי שלא יתבזה. אין מחללין מעות מעשר שני על מעות אחרות בין שהיו אלו ואלו כסף או אלו ואלו נחושת או הראשונות כסף והשניות נחושת וכו' ואם עבר וחילל הרי אלו מחוללין עכ"ל. ומבואר מדברי הרמב"ם דחלין ב' דינים: א) דין פדיון מעשר שני במעות, ב) דין חילול פירות בפירות אחרות. והויין שני דינים שונים, דדין פדיון בכסף נלמד מן הפסוק "וצרת הכסף בידך" ומהווה חלות קנין שחל בכסף דוקא, ואילו דין חילול על פירות נלמד מהפסוק "ונתת וגו' בכל אשר תאוה נפשך", והוא מהווה קיום במצות אכילת מעשר שני בירושלים דהקדושה עוברת מפירות ראשונים לשניים לשם קיום מצות אכילת מעשר שני. והראב"ד (פ"ד מהל' מעשר שני ה"ב) השיג על הרמב"ם וז"ל והראשונים לא יצאו לחולין ויעלו גם הם ולעולם פירות הראשונים של מעשר אינם מתחללים אלא על כסף ואפילו דיעבד וכו' אלא בדמאי דמחלל לכתחילה עכ"ל, ומבואר דנחלקו הרמב"ם והראב"ד אם חל דין חילול פירות בפירות אף בזמן הבית, דלשיטת הרמב"ם חל דין חילול בפרי ראשון על פרי שני אפילו חוץ לירושלים, דמעלה את הפירות השניים לבדם לירושלים כדי לקיים בהם מצות אכילת מעשר שני. משא"כ לשיטת הראב"ד דין חילול להוציא את הפרי הראשון לחולין לא נאמר אלא בדמאי, דדין חילול על פרי שני אינו נוהג במע"ש אלא בירושלים כשקונה פרי בכסף מע"ש שהביא שם. ועיין בכסף משנה (שם) שביאר דפליגי בביאור הסוגיא במס' סוכה (דף מ:) דתניא אחד שביעית ואחד מעשר שני מתחללין על בהמה חיה ועוף ומוקי לה בדמי שביעית ודמי מעשר דאי בפירות מעשר הא כתיב וצרת הכסף בידך, ופירש רש"י דאין מתחלל אלא על המטבע דבר שיש בו צורה. והרמב"ם סובר דלא נלמד מקרא דוצרת הכסף בידך דבעי כסף דוקא אלא למעוטי שלא יחלל על שאינו מינו. ולפי"ז צע"ק בכוונת הראב"ד בהלכות מעשר שני (פ"ב ה"ג) שהשיג על מה שפסק הרמב"ם שמחללין פירות על פירות בזה"ז, דהרי אף בזמן הבית חולק עליו (פ"ד שם ה"ב).
ונראה לבאר בכוונת השגתו דמשיג דאפילו לשיטת הרמב"ם שחל דין חילול פירות בפירות מחוץ לירושלים, דמעלה את הפירות השניים לקיים בהם מצות אכילת מעשר שני בירושלים, דזהו דוקא בזמן הבית דאיכא קיום מצות אכילת מעשר שני בפירות השניים. אמנם בזמן הזה דאי אפשר לקיים מצות אכילת מעשר שני בפירות שניים כיון דמעשר שני אינו נאכל אלא בפני הבית (פ"ב שם ה"א), לא יהא אלא כדבר שאינו נאכל שאין מחללים עליו, דבטל לגמרי דין חילול פירות בפירות בזה"ז, דבזמן הזה חל רק דין פדיון בכסף צורה. ולפי"ז יש לדחות את דברי הרדב"ז (פ"ב ה"ב) שתירץ דדין פדיון בכסף חל דוקא בזמן הבית וע"כ פסק הרמב"ם דבזה"ז מחללין פירות על פירות, דמוכח מהרמב"ם (פ"ד ה"ב) דחל דין חילול פירות בפירות בזמן הבית משום דמקיים בהם מצות אכילת מעשר שני בירושלים. ואם נחלק בין בזמן הזה לזמן הבית אזי י"ל דבזה"ז דליכא קיום מצות אכילת מעשר שני חל רק דין פדיון בכסף צורה ולא חילול פירות בפירות, וכדנתבאר בכוונת השגת הראב"ד. ולפי"ז נמי יש לבאר את השגת הראב"ד (פ"י מהל' מאכלות אסורות הל' י"ז) דמעשר שני בזה"ז נלמד ממעשר שני דעלמא דבעי לפדותו דוקא בכסף, וכוונתו כנ"ל דבזה"ז דליכא קיום הבאת מקום ואכילת מעשר שני לא חל דין חילול אלא דין פדיון בכסף בלבד. ושיטת הרמב"ם זקוקה לביאור.
ונראה דשיטת הרמב"ם היא דבזה"ז חל דין פדיון מע"ש אף שלא בכסף, כי הרמב"ם סובר דפדיון מעשר שני בכסף יסודו הוי חלות דין קנין, והא דבעינן כסף צורה אינו מפאת דין קנין דהרי קיי"ל בכל התורה כולה דשוה כסף ככסף ומועיל לקנין, ועל כרחך צ"ל דדין כסף צורה דין הוא בקיום הבאת מקום, דנלמד מקרא "וצרת הכסף בידך וקמת ועלית" דבעינן כסף היוצא בכל מקום, שיוכל לקנות בו כל מה שיחפוץ לקיים מצות הבאת מקום ואכילת מעשר שני בירושלים, ולכן בזמן הזה דליכא קיום הבאת מקום וקיום אכילת מעשר שני בירושלים פסק הרמב"ם שמועיל חילול פירות על פירות, כשהם שוה פרוטה (פ"י מהל' מאכלות אסורות הל' י"ז, ופ"ב מהל' מעשר שני ה"ג). ונראה דחל חילול פירות על פירות מדין פדיון וקנין גרידא, דבזה"ז ליכא דין הבאת מקום ומשו"ה לא בעינן כסף צורה לעשות חלות פדיון וקנין. ונראה דזוהי כוונת הרדב"ז בתירוצו (פ"י מהל' מאכלות אסורות הל' י"ז) דבזה"ז לא בעי כסף, דר"ל דבזה"ז ליכא קיום מצות הבאת מקום, ולכן אין צריך כסף צורה, וחל דין פדיון וקנין אף בשוה פרוטה ופירות. ואשר לפי"ז מיושבת קושיית הגרע"א זצ"ל בגליון הש"ס על התוס', די"ל דתוס' סברי דבזה"ז דליכא קיום הבאת מקום ואכילת מעשר שני חל דין פדיון אף בשוה פרוטה, דדין כסף צורה לא נאמר בעצם חלות דין פדיון וקנין אלא נאמר בקיום הבאת מקום דמעשר שני, ובזה"ז דליכא קיום הבאת מקום חל פדיון וקנין מעשר שני בשוה פרוטה.
ולפי"ז מדוייק לשון הרמב"ם (פ"י מהל' מאכ"א הל' י"ז) שכתב וז"ל כיצד פודין פירות נטע רבעי בזה"ז אחר שאוסף אותן מברך אקב"ו על פדיון נטע רבעי ואח"כ פודה את כולן וכו' או מחללן על שוה פרוטה מפירות אחרות עכ"ל. והנה אי פדיון על פירות חל מדין חילול כבזמן הבית הו"ל לברך "אקב"ו על חילול נטע רבעי" וכדפסק הרמב"ם (פ"ד ה"ג מהל' מעשר שני). ומשמע דס"ל לרמב"ם דבזה"ז חל דין פדיון וקנין אף בפירות, וע"כ נקט הרמב"ם דלשון הברכה הוא "אקב"ו על פדיון נטע רבעי".
אלא דלפי"ז צ"ע למה נקט הרמב"ם שמחללין דוקא על פירות שהן שוה פרוטה, דאי מיירי מדין פדיון וקנין ומשום דליכא בזה"ז קיום מצות הבאת מקום, אמאי צריך לפדותן דוקא על פירות, דהרי בכל דבר ששוה פרוטה יועיל הפדיון וקנין, ומלשון הרמב"ם (פ"י מהל' מאכ"א הל' י"ז, פ"ב מהל' מעשר שני ה"ב) משמע שמחללין דוקא על פירות שהן שוה פרוטה, ומשמע מזה שחל חלות חילול אף בזה"ז ושיטתו צ"ע, דלפי"ז הדרא קושיית הראב"ד לדוכתא, וצ"ע.11.
ו.
מצות הבאת מעשר שני לירושלים
עיין ברמב"ם (פ"א מהל' מעשר שני הל' י"ד) וז"ל מעשר שני הואיל וטעון הבאת מקום אין מביאין אותו מחו"ל כבכור בהמה לפיכך לא חייבו להפריש מעשר שני בסוריא עכ"ל. ולקמן כתב (פ"ט מהל' מע"ש ה"א) ז"ל וכשם שאין מעשר שני בסוריא כך אין נטע רבעי בסוריא עכ"ל. ומבואר מלשון הרמב"ם דליכא חלות מעשר שני בחו"ל. והנה ז"ל הרמב"ם (פ"א מהל' בכורות ה"ה) (בגירסא שלפנינו) מצות בכור בהמה טהורה נוהגת בארץ ובחו"ל, ואין מביאין בכורות מחו"ל לארץ, שנאמר ואכלת לפני ה' אלוקיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך בכורות בקרך וצאנך, ממקום שאתה מביא מעשר דגן אתה מביא בכור בקר וצאן וממקום שאין אתה מביא מעשר דגן אי אתה מביא בכור בקר וצאן אלא הרי הוא כחולין ויאכל במומו, ואם הביא אין מקבלין ממנו עכ"ל. ובטור (יו"ד סימן ש"ו) גרס ברמב"ם שבכור אינו נוהג אלא בארץ ואם הובאו מחו"ל לא יקרבו שהן חולין גמורין. וקשה דבשלמא לפי גירסת הטור דבכור חו"ל אינו קדוש כלל שפיר משווינן אותו למעשר שני דליכא חלות ודין מעשר שני בחו"ל כלל, וממילא יליף נמי דאין נטע רבעי בחו"ל. אמנם צ"ע לפי הגריסא שלפנינו ברמב"ם דבכור חו"ל נאכל במומו כלומר דחלה קדושת בכור בבכור חו"ל אלא דקדוש ואינו קרב, א"כ צ"ע היאך ילפינן מיניה למעשר שני בחו"ל דאינו קדוש כלל.
ועיין בהשגת הראב"ד (פ"א מהל' בכורות ה"ה) וז"ל טעות היא זו ואפילו לר"ע דאית ליה האי סברא לא אמר אלא ליקרב אבל קדושת בכור יש בו ואינו נגזז ונעבד ואינו נאכל אלא במומו עכ"ל, ולגירסא שלפנינו צ"ע בכוונת השגתו שהרי גם הרמב"ם מודה דבכור חו"ל קדוש ואינו קרב, ואולי כוונתו להשיג דא"כ איך ילפינן מיניה דליכא קדושת מעשר שני בחו"ל כלל, ודבריו צ"ב.
ובספר חידושי רבינו חיים הלוי (פ"א מהל' מעשר שני הל' י"ד) ביאר דכוונת הראב"ד בהשגתו דאי אפשר ללמוד דין הבאת מקום במעשר שני מדין הקרבת בכור חו"ל, דמעשר שני ובכור הוקשו להדדי רק בעצם חלות קדושתן, ואילו הדין דבכור חו"ל אינו קרב הוא רק גזירת הכתוב של איסור ומניעת הקרבה אע"פ שחל ביה קדושת בכור, ולכן אין ללמוד מיניה למעשר שני שלא יהא בחו"ל דין הבאת מקום, דדין הבאת מקום הוי דין שחל ממילא במעשר שני, ואם אך איכא חלות שם מעשר שני בחו"ל ממילא חל בו נמי דין הבאת מקום.
ובביאור שיטת הרמב"ם כתב מרן הגר"ח זצ"ל (שם) וז"ל ונראה דהנה ביסוד הדין דבכור אינו בא מחו"ל צ"ע, אם הוא זה דין בפני עצמו של מניעת הקרבה, דבכור חו"ל אינו קרב אבל בעצם דין קדושת בכור ליכא שום נפקותא בין בכור חו"ל לבכור א"י, או דנימא דהא דבכור חו"ל אינו קרב הוא זה דין בעצם קדשותו, דכל דין קדושת בכור שלו הוא רק לענין איסורי בכור ואיסורי קדש, אבל לענין דין הקרבה הרי הוא מופקע מעצם דין בכורה, וכל לענין הקרבה אמרינן דאין בכור נוהג בחו"ל. ונראה דזה מבואר בדברי הרמב"ם שכתב דהרי הוא כחולין, ור"ל דלענין הקרבה הרי הוא כחולין ואין בו דין בכור כלל. אשר ע"כ זהו שהשיג הראב"ד במה שכתב לא אמר אלא ליקרב אבל קדושת בכור יש בו, ר"ל דגם זה שאינו קרב הוא ג"כ גזירת הכתוב של מניעת הקרבה, אבל לא משום חסרון קדושה, ולא משום חסרון חלות דין בכור. אשר לפי"ז ניחא שפיר דעת הרמב"ם דדין הבאת מקום של מעשר שני נלמד מדין הקרבה דבכור שאינו בחו"ל. ואע"ג דהוו שני ענינים שונים, כיון דלדעת הרמב"ם יסוד הדין של בכור חו"ל דאינו קרב אין זה דין מניעת הקרבה, כי אם דין דהוי דין הפקעת בכורה, דלענין הקרבה אין בו דין בכור כלל12, א"כ שפיר ילפינן מיניה גם למעשר שני, דלענין הבאת מקום פקע מיניה שם מעשר, דבזה הרי איתקשו בכור ומעשר שני להדדי דאינן באין מחו"ל, וממילא דחסר לו כל הדין של הבאת מקום. אכן כל זה לדעת הרמב"ם דחסרון דין הקרבה שבבכור חו"ל הוא זה דין בעצם קדושתו, אבל הראב"ד לטעמיה דס"ל דבכור חו"ל הוא שוה בקדושתו לבכור א"י, וכל דינו הוא רק חלות דין בפני עצמו של מניעת הקרבה, ע"כ זהו שהשיג דאין לדמות דין מניעת הקרבה לדין הבאת מקום שהוא היתרא דממילא וכמו שנתבאר עכ"ל.
ויש להוסיף דלשיטת הרמב"ם דין הבאת מקום וקיום אכילת החפצא של מעשר שני דין הוא בעצם קדושת מעשר שני, דאי ליכא בפירות חלות דין הבאת מקום וקיום מצות אכילת מע"ש בירושלים, פקע מהם כל חלות שם מעשר שני. וע"כ פסק הרמב"ם דבסוריא ובחו"ל ליכא מעשר שני כלל, דמכיון דילפינן מבכור חו"ל דאין בו דין הבאת מקום מחו"ל זה גופא מפקיע כל חלות שם מעשר שני בחו"ל, דיסוד חלות קדושת מעשר שני תלויה בדין הבאת מקום וקיום הניתן לאכילה שבחפצא דמעשר שני. והראייה לזה ממה שכתב הרמב"ם (פ"ג מהל' מעשר שני הל' י"א) וז"ל ואין מחייבין אותו לאכול פת שעיפשה ושמן שנסרח אלא כיון שנפסל מאוכל אדם פקעה קדושה ממנו עכ"ל. ומבואר להדיא דקדושת מעשר שני תלויה בקיום הניתן לאכילה, וחל בחפצא דמעשר שני חלות דין ניתן לאכילה, ואם אי אפשר לאוכלו דנפסל מאכילת אדם דפקע ממנו כל הדין ניתן להבאת מקום ואכילה, פקעה ממנו נמי עצם חלות קדושת מעשר שני. וה"ה דליכא חלות קדושת מע"ש בסוריא מכיון דאינו ראוי להבאת מקום ולקיום אכילה בירושלים. משא"כ בבכור דחלה בו קדושה לאוסרו בגיזה ועבודה ובאכילה בלי מום אף בבכור חו"ל אע"פ דלא ניתן למצות הבאה ולהקרבה. דבכור שוה לקדשים אחרים דחלה בהם חלות קדושה ואע"פ שאינם בני הקרבה ואכילה, וכדמצינו בפסולי המוקדשין. ומשו"ה בכור חו"ל קדש ואינו קרב. משא"כ במע"ש ונט"ר שכשאינם ראוים לקיום הבאת מקום ואכילה פקעה כל קדושתם מעיקרא.13
ועפי"ז יש לבאר נמי את דברי הרמב"ם (פ"י מהל' מאכ"א הל' ט"ו) שכתב וז"ל יראה לי שאין נטע רבעי נוהג בחו"ל, אלא אוכל פירות שנה רביעית בלא פדיון כלל, שלא אמרו שם אלא בערלה. וקו"ח הדברים ומה סוריא שהיא חייבת במעשרות ובשביעית מדבריהם אינם חייבת בנטע רבעי כמו שיתבאר בהלכות מע"ש, חוצה לארץ לא כ"ש שלא יהיה נ"ר נוהג בה כו' עכ"ל. ולכאורה דבריו תמוהים, דמה ענין דין נ"ר בסוריא מדרבנן לדין נ"ר בחו"ל מדאורייתא, דערלת חו"ל חלה כמצוה מן התורה, ובדין הוא שאף מצות נטע רבעי תחול בחו"ל כמצוה מן התורה דהוקשה נ"ר לערלה, והיאך שייך לעשות קו"ח מפטור מצוה מדרבנן בסוריא לחובת מצוה בחו"ל מדאורייתא. ונראה דהרמב"ם אזיל לשיטתו דס"ל דמצות הבאת מקום לירושלים אינה נוהגת בחו"ל מן התורה וכדנלמד מדין בכור חו"ל, ולכן פטרו הרבנן סוריא ממצוות מע"ש ונ"ר מדליכא מסוריא קיום מצות הבאה, ואע"פ דהדין דבסוריא חל בפטור מצוה מדרבנן אך עצם הלימוד מבכור והסברא שבזה דין דאורייתא הוא. ולכן שפיר עושים קו"ח לפטור חו"ל ממצות נטע רבעי מדאורייתא. דיסוד וגופה של קדושת מע"ש ונ"ר הוא הניתן לקיום מצות הבאה, דבלי"ז לא חלה קדושתן כלל.14
ולפי היסוד הנ"ל נראה לבאר את המחלוקת שבין ר' יהודה ובין החכמים (ירושלמי פאה פ"ז ה"א, ומעשר שני פ"ה ה"ב ובמס' תרומות פ"ג מ"ט) דפליגי האם חל נטע רבעי בפירות נכרי. והר"ש והגר"א שם פירשו את המחלוקת דנחלקו אי יש קנין לנכרי להפקיע מקדושת נטע רבעי בסוריא (ובא"י לכולי עלמא יש לנכרי נטע רבעי). ולדברי החכמים יש נט"ר ומע"ש בסוריא גם לנכרי. דלשיטת ר"י אין לנכרי נטע רבעי דנטע רבעי נלמד ממעשר שני, ומכיון שאין מעשר שני בסוריא הכא נמי אין נטע רבעי בסוריא. אמנם הרמב"ם פסק (פ"ט מהל' מעשר שני ה"א) דאין מעשר שני ונטע רבעי בסוריא כלל. ועל כרחך צ"ל דהרמב"ם מפרש את המחלוקת בין ר"י וחכמים האם יש נטע רבעי לעכו"ם דמיירי בא"י, דלר"י אין לנכרי נטע רבעי בא"י מאותו טעם דליכא נטע רבעי בסוריא. וצ"ע דהדין דאין נטע רבעי בסוריא היינו דין מדרבנן ואילו הא דאין לנכרי נטע רבעי בא"י היינו דין דאורייתא והיאך למדים דין דאורייתא מדין דרבנן.
ונראה לבאר דעצם קדושת מעשר שני תלויה בקיום הניתן שבחפצא לאכילה, וכמו שמדרבנן אין מעשר שני ונטע רבעי נוהגין בסוריא מכיון דאין בסוריא דין הבאת מקום, ולכן ליכא בנט"ר ומע"ש שבסוריא חלות דין קיום הניתן שבחפצא לאכילה, וע"כ מדרבנן לא חל ביה חלות שם מעשר שני ונטע רבעי כלל, דה"ה לשיטת ר' יהודה אין נטע רבעי לעכו"ם בא"י מה"ת משום שאינו יכול לקיים את מצות האכילה שבחפצא, וממילא לא חלה בפירותיו קדושת נטע רבעי כלל. משא"כ לחכמים דס"ל דיש לנכרי נטע רבעי דס"ל דאע"פ שאין לנכרי קיום אכילת נטע רבעי היינו חסרון רק בקיום הגברא, אמנם באכילת עכו"ם איכא חלות קיום אכילה המתקיימת בחפצא של הפירות עצמן, וע"כ שפיר מתקיים הניתן לאכילה שבחפצא,15 וע"כ קדושת נטע רבעי חלה בפירות. ועיין ברמב"ם (פ"י מהל' מעשר שני ה"י) שפסק כשיטת חכמים ד"יש לנכרי נטע רבעי שאם בא לנהוג במצוה זו הרי הוא קדש כנטע רבעי של ישראל", ר"ל שאם נכרי נוהג מצות נטע רבעי מתקיים דין הבאת מקום והניתן לאכילה בחפצא של הפירות וע"כ חל בפירות של נכרי חלות קדושת נטע רבעי.16
ועוד יש להביא ראייה דעיקר דין קדושת מע"ש תלוי בהניתן למצות אכילת הבעלים ממש"כ הרמב"ם בפיה"מ על המשנה במס' מע"ש (פ"א מ"ז) דאיתא שם דאין לוקחין חטאות ואשמות בכסף מע"ש. ובפיה"מ ביאר שהוא משום שחטאות ואשמות נאכלין לכהנים ולא לבעלים, שלא כשלמים הנאכלים לבעלים. דעיקר קדושת מע"ש תלויה בניתן לאכילת הבעלים. וכן משמע מדברי הרמב"ם (פ"ז מהל' מע"ש הלי"ז) שהחסרון בחטאות ואשמות שאינם ראוים לקדושת מע"ש הוי משום שאינם נאכלים לבעלים שכתב וז"ל זה הכלל כל שהוציא חוץ לאכילה ושתייה וסיכה מדמי מעשר כו' ואכל כנגדו כו' וכן אם הביא עולות וחטאות ואשמות דדמי מעשר יאכל כנגדן עכ"ל, חזינן שעיקר חלות קדושת מע"ש הוא חלה מדין אכילת הבעלים, דבחפצא דאינו ראוי לאכילת בעלים לא חלה קדושת מע"ש.
אך צ"ע בזה דהא הפקר חייב בנטע רבעי וכדכתב הרמב"ם (פ"ט מהל' מע"ש הל"ו), וקשה דהלא חסר קיום של אכילת בעלים. וי"ל דהחפצא מ"מ נתקדש לאכילת הבעלים שיזכו בו מהפקר לאחר זמן. ואילו נכרי אליבא דר' יהודה גרוע מהפקר משום דנכרי אינו בר קיום אכילה כלל, ומשום הכי חלה חלות מפקיע מקדושת מע"ש מכיון דהבעלים שהם נכרי מופקעים מהמצוה. משא"כ בהפקר, דליכא בעלים כלל בשעת הלקיטה, ומשום הכי חלה קדושת נטע רבעי דהא ראוי לאכילת בעלים ישראל לאחר זמן, דליכא בו חלות מפקיע כמו בנכרי.
אלא דיש להקשות על זה ממש"כ הרמב"ם (פ"א מהל' מעשר שני הל' י"ד) וז"ל ויראה לי שמעשר שני שמפרישים בארץ שנער ובמצרים פודין אותו ומבאין דמיו לירושלים, וכן יראה לי שלא חייבו מקומות אלו במעשר שני אלא כדי לקבוע מעשר עני כדי שיהיו עניי ישראל סומכים עליהן עכ"ל. וצ"ע דמשמע דחל בשנער דין הבאה בדמים אבל לא בפירות, וצ"ע שאם ליכא חלות קיום הבאת מקום וקיום הניתן לאכילה בחפצא של הפירות ליכא א"כ חלות קדושת מעשר שני כלל, ומאי שנא מעשר שני דארץ שנער מסוריא.
ונראה לתרץ דבסוריא תיקנו רבנן מצות התלויות בארץ כפי שנוהגים בא"י, ובמעשר שני בא"י קיום הבאת מקום וקיום הניתן לאכילה שבחפצא דפירות מעכב בעצם חלות קדושת מעשר שני, ומכיון שבסוריא ליכא דין הבאת מקום (דנלמד מבכור חו"ל) אין חלות קדושת מעשר שני בסוריא כלל. משא"כ במעשר שני בארץ שנער דחידשו הרבנן חלות דין ושם מעשר שני בפני עצמו כדי לקבוע מעשר עני, דכדי שיהיו עניי ישראל סומכים על מעשר עני בשנער, תיקנו נמי חלות דין ושם מעשר שני, ואע"פ שאין בשנער דין הבאת מקום בעצם החפצא דהפירות, משא"כ בשאר חו"ל ובסוריא מכיון דאין קיום הבאת מקום בפירות ליכא חלות קדושת מעשר שני כלל.
אך לפי"ז צ"ע למה התקינו להביא דמי מע"ש משנער לירושלים, והא אין בו קיום מצות הבאת מקום. ויתכן דאע"פ דליכא בשנער קיום מצות הבאת מקום ואכילת מע"ש בירושלים, מ"מ חל בו איסור אכילת מע"ש מחוץ לירושלים. ומשו"ה אם רוצה לאוכלו יביאו או את דמיו לירושלים כדי שיותר לו לאוכלו. אך כשיאכלו אותו בירושלים אינו מקיים קיום מצות אכילה. ונ"מ דלא יברך על פדיונו או על אכילתו בירושלים מכיון דלא מקיים מצות אכילת מע"ש בירושלים.
ועוד יתכן לומר דבסוריא תיקנו החכמים חלות קדושת ארץ ישראל מדרבנן, ולכן מצוות התלויות בארץ חלין בה. ומ"מ הרבנן לא הפקיעו מסוריא חלות שם חפצא דחו"ל, ונמצא דבחפצא דידה הויא סוריא חפצא של חו"ל אלא דנתקדשה בקדושת א"י. ולכן סוריא חייבת בכל מצוות הארץ התלויות בקדושת הארץ חוץ ממע"ש, דבמע"ש מצות הבאת מקום חלה רק מחפצא דא"י. ובנוגע לחפצא דידה מהווה סוריא חפצא דחו"ל, ולכן אין מע"ש בא ממנה. משא"כ ארץ שנער דלא הטילו עליה חלות קדושת ארץ ישראל כלל, ורק חייבוה במצוות התלויות בארץ בתורת חו"ל, וא"כ אף כללו מע"ש בתקנתם, דאף לגבי כל המצוות התלויות בארץ נתחייבה שנער, ואע"פ שאין בה קדושת א"י וחלות שם א"י כלל ולכן ארץ שנער נתחייבה נמי במע"ש, דכל חיובי ארץ שנער חלים בתורת חו"ל ולא מדין א"י כלל, והתקינו חידוש דין זה בשנער כדי שיהיה לעניים מעשר עני. ולפי"ז י"ל שאף התקינו קיום מצות הבאת מקום ואכילת פירות מע"ש בירושלים בפירות ארץ שנער.
ז.
1 ע"ע במש"כ בפ' ראה (דברים יב: ו - ז) "והבאתם שמה עלתיכם וזבחיכם ואת מעשרתיכם ואת תרומת ידכם ונדריכם ונדבתכים ובכרת בקרכם וצאנכם. ואכלתם שם לפני ה' אלוקיכם ושמחתם בכל משלח ידכם אתם ובתיכם אשר ברכך ה' אלקיך". בפרשה זו נכללה כל הקדשים שהבעלים חייבים להביאם לירושלים ולאכלם שם בשמחה כמצותם. ברם בפרשה זו אין עצם ההבאה קיום מצוה בחפצא כמו שמתקיימת בהבאת מע"ש, אלא רק קיום מצות גברא בעלמא להביא את קדשיו לביהמ"ק כמצותן ולשמח באכילתן. משא"כ במע"ש, שמפרשת "וכי ירחק ממך המקום" נלמדת חלות של קיום מצות הבאה המתקיימת בחפצא דמע"ש עצמו שמצותו להביאו לירושלים ולאוכלו שם וכמצות החפצא (רבינו זצ"ל). ועיין בס' החינוך (מצוה ש"ס) שביאר דמשרשי המצוה של מצות הבאת המעשרות (מע"ש ומעשר בהמה) ונטע רבעי לירושלים הוא כדי שיהיה בירושלים כל השנה כולה אוכל בשפע בשביל בני הישיבות ולומדי התורה בירושלים מפי הכהנים והלויים. ולפי טעמו מבואר למה התורה חייבה מצות הבאת מקום מיוחדת דוקא במעשרות בנטע רבעי ובבכור (עיין לקמן בשיעורים אות ו') ולא בקדשים אחרים וכדמבואר בשיעורים.
2 עיין במנ"ח (מצוה תמ"ב) דחולק ע"ז וסובר דליכא קיום מצוה לאכול מע"ש בירושלים, אלא שחל רק איסור לאוכלו מחוץ לירושלים. ושיטתו תמוהה וכדהוכיח רבינו זצ"ל בשיעורים. ועל מה שהקשה המנ"ח דלמה לא מנו הרמב"ם והרמב"ן קיום מצות אכילת מע"ש כמצוה בפני עצמה, י"ל משום דעיקר קיום מצותו הוי קיום בחפצא, והמצוה שבחפצא כוללת את ההבאה ואת האכילה ביחד בקיום אחד. ויל"ע האם מתקיימת קיום מצות אכילת מע"ש כשנאכל שלא ע"י הבעלים אלא ע"י אדם אחר. ועיין ברמב"ם (פ"ז מהל' ממרים הל"ב) שכשאוכל בן סורר ומורה מע"ש הו"ל אכילת מצוה ופטור, ואע"פ שהחפצא אינו שלו אלא משל אביו שגנבו ממנו. ומשמע שבכל אופן שהחפצא דמע"ש נאכל ואפילו שלא ע"י בעליו מתקיימת קיום מצות החפצא דמע"ש שיאכל. ולכאורה הוא פסוק מפורש (דברים י"ד: כ"ו) "ואכלת שם לפני ה' אלוקיך ושמחת אתה וביתך", דאכילת בני הבית מהווה קיום מצות אכילת מע"ש, ואם אכילת בני ביתו הויא קיום מצוה י"ל דה"ה אכילת אדם אחר. ועיין לקמן בשיעורים אות ו' ובהערות 13 - 12 דיתכן דיש קיום מצות אכילה בחפצא דמע"ש אפילו באכילת נכרי ואע"פ שאינו מצווה כגברא באכילת מע"ש, עיי"ש.
3 יל"ע אם אפשר לפדות פדיון הקדש כסף אזהב, דהא כסף טבעא וזהב פירי בקנין כסף דעלמא. ויתכן דבהקדש סדר הפדיון הוא הפוך ממע"ש דהיינו לפדות דוקא הקדש בראשונה אזהב ואח"כ מזהב אכסף, ובפדיון השני מוסיף עוד פעם חומש וכדמבואר בשיעורים.
4 דלכאורה סוריא הויא חלות שם חו"ל וכדחזינן דאית בה טומאת ארץ העמים (גיטין ח א) אלא דנתקדשה בקדושת א"י לגבי תרו"מ מדרבנן. דנ"ל דיש שני דינים בא"י: א) שם א"י, ב) קדושת א"י. ונ"מ לדינים שונים למשל מצות ישוב הארץ דאורייתא דתלויה בשם א"י ולא בקדושת הארץ, ומאידך מצוות תרומות ומעשרות תלויות בקדושת א"י ולא בשם א"י, (עיין לקמן בשיעורים דף נג: בענין ארץ ישראל וקדושתה שדן רבנו זצ"ל ביסוד זה בארוכה). אמנם עיי"ש בשיעורים דנקט רבנו זצ"ל דחל בסוריא שם א"י אולם חסר בה חלות דין קדושת א"י מדאורייתא דקיי"ל כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש, ואעפ"כ חל בסוריא מצות ישוב א"י מדאורייתא ומשו"ה כותבין עליו שטר ע"י נכרי אפילו בשבת (עיין בגמ' גיטין ח: וברמב"ם פ"ו מהל' שבת הי"א). ולכאורה יהיה בזה נפ"מ לענין כמה דינים כגון עגלה ערופה וסמיכת זקנים דתלויים בחלות שם א"י ולא בקדושת א"י (עיי"ש בשיעורים), וצ"ע בדברי רבנו כאן דנקט דליכא שם א"י בסוריא. ונראה לומר דיש ג' דרגות: א) חפצא דא"י - דהיינו גבולות הארץ המובטחת לאברהם יצחק ויעקב, ב) חלות שם א"י - דחל מדין קנין ממון ע"י כיבוש, ג) חלות דין קדושת א"י - לגבי מצות התלויות בארץ. ונראה דסוריא הוי חפצא דחו"ל ומשו"ה לא חל בה דין הבאת מקום לגבי בכור ומע"ש ואע"פ שחל בה חלות שם א"י מדאורייתא ע"י כיבוש דהוי קנין ממון של כלל ישראל, וחל בה נמי קדושת א"י לענין תרו"מ מדרבנן.
5 ע"ע לקמן בשיעורים אות ו', ועיין באגרות הגרי"ד פ"י מהל' מע"ש ה"י (עמ' קס"ד).
6 עיין בחידושי רבינו חיים הלוי על הרמב"ם (פ"ח מהל' מעשר שני ה"ז) ובחידושי הגר"מ הלוי (פ"ד מהל' עכו"ם הי"ג) וע"ע בספר אבי עזרי על הרמב"ם (פ"ג מהל' אישות ה"א).
7 ע"ע ברשימות שיעורים למס' סוכה (עמ' קס"ו - קס"ז).
8 עיין להלן בשיעורים דף נג. בענין מעשר שני אות א', ועיין באגרות הגרי"ד הלוי פ"ג מהל' מע"ש ונט"ר הי"ז.
9 צ"ע מפסק הרמב"ם (פ"ז מהל' מע"ש הלי"ד) שפסק שכשלקח מים ומלח מכסף מע"ש המעות יוצאים לחולין ועכ"ז לא קנה מע"ש את המים ואת המלח. ומ"מ מפסק זה נמי מוכח דאין כאן חלות קנין כסף דעלמא, דהא המים ומלח לא נקנו למע"ש ומ"מ הכסף התחלל ויצא לחולין, וצ"ע.
10 עיין ברמב"ם (פ"ח מהל' מעשר שני ה"ז) וז"ל הלוקח פירות בסלע של כסף מעשר ומשך הפירות ולא הספיק ליתן הסלע עד שהוקרו הפירות ועמדו בשתים, הרי זה מפריש עליהן סלע בלבד שנאמר ונתן הכסף וקם לו בנתינת הכסף קונה והשכר למעשר עכ"ל. והראב"ד השיג עליו באריכות וכתב וז"ל אי אפשר לזה בלא שבוש שהרי לא נתן הכסף וכו' עכ"ל. ודברי הרמב"ם לכאורה תמוהים, דאיך פסק שקנה את הפירות בכסף מע"ש דהרי עדיין לא נתן את הכסף למוכר הפירות. ונהי דקנה הפירות במשיכה כהדיוט מ"מ רק התחייב לתת את הכסף דמע"ש למוכר, וא"כ היאך כתב שקנה בנתינת הכסף שהרי עדיין לא נתן הכסף למוכר הפירות. אך לפי"ד רבינו זצ"ל יתכן ליישב דחילול כסף מע"ש על פירות אינו חל מדין קנין כסף דעלמא, דאזי צריך לתת את הכסף לידי המוכר. אלא יסוד דין חילול הוי חלות דין תמורת וחליפי הקדושה מהכסף על גבי הפירות, דהפירות נכנסים לקדושה תחת הכסף. ובכן י"ל דס"ל להרמב"ם דאף במשיכת הפירות בלבד חלה תמורת וחליפי הקדושה, דבמשיכה בעלמא נחשבין הפירות לתמורת הכסף דחלה בהם קדושה תחת הכסף, ולפיכך קנה מעשר משעת משיכת הפירות שנתקדשו והכסף יצא לחולין. אמנם עדיין צ"ע דא"כ היה לו להרמב"ם להביא את הפסוק דחילול מע"ש, "ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך" ולא את הפסוק ד"ונתן הכסף וקם לו" דמיירי בפדיון הקדש דעלמא - כשפודה הקדש בכסף חולין, דחל מדין קנין כסף ולא מדין חילול הקדש. ונראה דלא הביא הרמב"ם את הפסוק ד"ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך" דמיירי כשנתן את הכסף דמע"ש למוכר הפירות, ובכך התהווה מעשה החילול. ואילו בציור שברמב"ם מעשה החילול נעשה באופן הפוך, שבעל הפירות נתנם לבעל הכסף, ובכך הפירות נכנסו לקדושה תחת הכסף. והא דהביא הרמב"ם את הפסוק "ונתן הכסף וקם לו" היינו לקבע שבחלות החילול של הפירות תחת הכסף חל נמי חלות קנין, דהפירות שנתקדשו נקנו למע"ש והכסף שנתחלל נקנה לבעל הפירות, דהפסוק ד"ונתן הכסף" קובע חלות קנין בפדיון הקדשות. ועוד יתכן דס"ל לרמב"ם שכשמשך את הפירות, מעיקרא חל קנין מע"ש מדין משיכה, וקנין זה חל כקנין לשם אכילת מע"ש ומשו"ה חל חלות שם מע"ש בפירות, ובבת אחת קדושת מע"ש שבכסף מתחללת ונתפסת בפירות הקנויים למע"ש. ומשו"ה הביא את הפסוק ד"ונתן הכסף" דכמו דבפדיון כסף מעיקרא חל הקנין וע"י נפדה ומתחללת הקדושה, ה"ה כאן במשיכת הפירות מעיקרא חל הקנין וע"י נפדה ומתחללת הקדושה. ועיין בחידושי הגר"ח זצ"ל על הרמב"ם פ"ח מהל' מע"ש ה"ז.
11 ויתכן דלרמב"ם לא נאמר דין שוה כסף ככסף בפדיון מע"ש, דליכא בו חלות דין תשלומי דמים כבקנין כסף דעלמא. דבקנין כסף דעלמא חל דין שוה כסף ככסף משום שחל הקנין מדין פרעון. משא"כ בפדיון מע"ש דאין בו חלות תשלומין ומשו"ה צריך בו חפצא של כסף ממש ולא שוה כסף ודמי פרעון. ועיין בחו"מ ריש סימן ק"צ בסמ"ע ובט"ז דנחלקו בהגדרת קנין כסף דעלמא אי חל בתורת פרעון או בתורת מעשה קנין בחפצא של כסף. ונראה דהרמב"ם סובר דבמע"ש חל קנין כסף מדין מעשה קנין ומועיל רק בחפצא של כסף, דאין הקנין חל מדין פרעון, ומשו"ה ס"ל דשוה כסף פסול לקנין ופדיון מע"ש, ומה דמועיל בזה"ז חילול פירות על פירות להרמב"ם אינו מדין קנין כסף דהא ליכא בזה חפצא דכסף, אלא דחל מדין חילול, דפירות מתחללין על פירות, דאע"פ דליכא קיום הבאת מקום בזה"ז מ"מ חל חילול פירות על פירות. ומשו"ה אינו מברך על חילול פירות בזה"ז דהברכה נאמרת רק כשחל קיום הבאת מקום משא"כ בזה"ז. ומאידך ברכת על פדיון מע"ש נאמרת אף בזה"ז דהברכה נתקנה על עצם מעשה הפדיון דחל אף בזה"ז, ועדיין צ"ע.
12 לכאורה יוצא נ"מ לפי"ד הגר"ח זצ"ל, דאליבא דהרמב"ם אם הקריבו בכור חו"ל עברו על איסור הבאת חולין לעזרה דהא לגבי הקרבה הריהו חולין, ואע"פ שקדוש בקדושת הגוף לענין גיזה ועבודה ושאסור לאכלו בלי מום. ועוד יתכן נ"מ לגבי חלות תמורה, דאם בכור חו"ל קדוש להקרבה תמורתו חלה בדומה לתמורת בעל מום ואילו אם אינו קדוש להקרבה כלל לא חלה תמורה. דאילו בעל מום קדוש להקרבה אלא שפסול, ואילו בכור כחולין לענין הקרבה.
13 אך לפי"ז צ"ע בעצם השוואת מע"ש לבכור, דהא קדושת בכור אינה תלויה בהבאת מקום משא"כ במע"ש. וצ"ל דיש שני דינים בקדושת בכור: א) קדושת קדשים דעלמא דאינה תלויה במצות הבאת מקום: ב) קדושת בכור מיוחדת התלויה בהבאת מקום בדומה לקדושת מע"ש. ושתי הקדושות תלויות זו בזו במקצת, ובחו"ל דחסרה בבכור הקדושה להבאת מקום אף קדושת הקרבן דחלה בו אינה קדושה גמורה. וממילא דין בכור בחו"ל שונה מדין בכור בא"י. ונראה דהיקש דבכור למע"ש בדין הבאת מקום נלמד מהפסוק (דברים י"ד: כ"ג) "ואכלת לפני ה' אלוקיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכרות בקרך וצאנך". וברש"י (דברים ט"ו: כ) ד"ה שנה בשנה הביא היקש זה שבין בכור לבין מע"ש. וע"ע ברש"י (סוכה דף מ: ד"ה שמא) שכ' שכמו שיש מצוה לאכול בכור תוך שנתו דה"ה במע"ש שיש מצוה לאכלו תוך שנה. ונראה דהשווה רש"י את מצוות אכילות בכור ומע"ש אהדדי משום שבשניהם חלה מצות הבאת מקום לירושלים לאוכלם שם כמצוותם. ועיין ברשימות שיעורים למס' סוכה על דברי רש"י שם (עמ' ר"ו - ר"ז). והוסיף רבינו זצ"ל (עיין בקובץ חידושי תורה להגר"מ והגרי"ד עמ' ק"ו) דיעויין ברמב"ם (פ"ה מהל' בכורות הל"ט) שכתב וז"ל הלוקח בהמה ממעות מע"ש בירושלים חייבת בבכורה. אבל הלוקח בהמה מפירות שביעית הרי זו פטורה מן הבכורה לפי שאינו רשאי לעשות סחורה בפירות שביעית שהרי נאמר בה לאכלה, לאכלה ולא לסחורה, ואם תהיה חייבת בבכורה הרי זה משתכר בבכור שהרי יצא מתורת פירות שביעית כו' עכ"ל. ודבריו צריכים ביאור, עיין בכסף משנה.
ואשר נראה דהרמב"ם ס"ל דאילו היתה הבהמה חייבת בבכורה היתה קדושת בכור מפקיעה קדושת שביעית, דשתי הקדושות הריהן תרתי דסתרי. מאידך קדושת בכור וקדושת מע"ש חלות ביחד דאינן סותרות הדדי, והוא משום שבבכור חלה מצוה מיוחדת של הבאת מקום בדומה למע"ש, לפיכך קדושת בכור סותרת לקדושת שביעית דלית בה מצות הבאת מקום לירושלים, ואילו קדושת מע"ש אינה סותרת לקדושת בכור מכיון דבשתיהן חלה מצוה של הבאת מקום לירושלים.
14 ע"ע בחידושי רבינו חיים הלוי על הרמב"ם (פ"י מהל' מאכ"א הל' ט"ו ופ"א מהל' מע"ש הל' י"ד).
15 דאכילת נכרי שמה אכילה, ובכן כשהנכרי אוכל מע"ש, המע"ש הוי נאכל לאדם ומתקיימת בו המצוה דבחפצא, והנכרי שאוכלו הוא עצמו מקיים את מצות אכילת מע"ש שמתקיימת בחפצא, ואע"פ שאיננה משבע מצוות בני נח.
16 בנוגע לנט"ר דנכרי כתב הרמב"ם בפיה"מ (פ"ג מתרומות משנה ט') וז"ל הנכרים אע"פ שאינן חייבין במצות אם עשו מהם שום דבר יש להם קצת שכר, וזהו מן העיקר שלנו, וכיון שהם משתתפין עמנו בשכר, מעשיהן במצות קיימין כאשר תראה והלכה כחכמים עכ"ל. ונראה דלפי"ד רבינו ז"ל הרמב"ם התכוון רק לקיום מצות נט"ר דחלה בחפצא ולא למצוות אחרות שהן קיומי גברא כגון מצוות הנחת תפילין ואכילת מצה. דלגבי מצות אכילת נט"ר דוקא הויא אכילת נכרי כשהוא בעל הנט"ר קיום מצות אכילה המתקיימת בחפצא דנט"ר הניתן לאכלית בעליו. והנה בפסוק דמצות אכילת מע"ש כתוב "ואכלת שם לפני ה' אלוקיך ושמחת אתה וביתך" (דברים י"ג: כ"ו) ומשמע דאכילת בני ביתו, כולל קטנים, מהווה קיום מצות אכילת מע"ש. ואע"פ דקטנים לאו בני מיעבד מצוות נינהו מ"מ שאני מצות מע"ש דהקיום הוי קיום בחפצא כשנאכל כמצוותה דאינה מצות גברא בעלמא, ואכילת קטנים מהווה קיום מצוה בקיום המצוה דהחפצא דמע"ש, וי"ל דה"ה דאכילת נכרי מהווה קיום מצוה בחפצא דנט"ר ומע"ש.
והנה נרחיב היריעה בענין נכרי בעשיית מצוות אחרות בנוסף לז' מצוות בני נח. הנה עכו"ם שמל בגיותו שלא לשם גירות חייב להטיף דם ברית כשנתגייר כי מילתו אינה מילה וערל הוא ע"פ דין וכמו שפסק במשנת נדרים (לא:) שהנודר מן הערלים אסור במולי עכו"ם שבכלל ערלים הם (ועיין ברש"י שם). ועיין ברמב"ן בחידושיו למס' שבת (קלה.) שכתב וז"ל גר שנתגייר כשהוא מהול ודאי צריך להטיף ממנו וכו' ומילה ראשונה לא מהניא שלא נעשית כהלכתה ואע"פ שמל ערל היה וכו' ונ"ל שהמל גר וכו' שנתגייר כשהוא מהול מברך אקב"ו להטיף דם ברית מן הגרים וכו' שאין הטפת דם זו מפני ספק אלא חייבין אנו להטיף מהם דם זו של ברית ונכנסין בה תחת כנפי השכינה וכו' עכ"ל, ומבואר שמילת גוי אינה מילה כלל. ויש לעיין בבן קטורה שמל ואח"כ נתגייר שהרי בני קטורה חייבין במילה מדין זרע של אברהם (רמב"ם פ"י ממלכים הל"ח). וכבר ביאר הבית הלוי בפרשת לך לך כי אין מילת בני קטורה חלה כמילת ישראל, כי לא מתקדשים ע"י מילתם וע"פ דין הן נשארים ערלים כשאר עכו"ם. וכן מדוייק ברמב"ם (פ"י ממלכים הל"ז - ח') המחלק דיני מילת ישראל ומילת בני קטורה לשתי הלכות, עיי"ש. ברם צ"ע בתשובת הרמב"ם (סי' תנ"ב) שכתב שמותר לישראל לעשות פריעה לעכו"ם שמל לשם מצוה וז"ל דהא עכו"ם שעשה מצוה נותנין לו שכר מצוה אך אינו כמו שהוא מצווה, הא מיהא שכר מצוה בידו, והתורה אמרה ככם כגר וכל הרוצה להתגייר יבא ויתגייר וכו' עכ"ל. ורבינו זצ"ל הקפיד מאד על כך ונקט שהרמב"ם מיירי רק בעכו"ם שמל לשם גירות ולא להשאר עכו"ם שאל"כ אין לו שכר מצוה כלל, דדוקא מילת גירות מהווה מצוה כמי שאינו מצווה ועושה, ומשנתגייר מקיים מצות מילה מדין גירות. והא שכתב הרמב"ם בפ"י מהל' מלכים הל"י שבן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר אין מונעין אותו מלעשותה כהלכתה הוא דוקא לעשות מצוות הקרבנות וצדקה שהוזכרו שם ברמב"ם ולא מצוות אחרות - ושלא כמו שפירשו אחרים בדעת הרמב"ם. ועיי"ש בהל"ט שכתב הרמב"ם וז"ל כללו של דבר אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצות לעצמן מדעתן אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצות או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע, ואם עסק בתורה או שבת או חדש דבר מכין אותו ועונשין אותו ומודיעין אותו שהוא חייב מיתה על זה אבל אינו נהרג עכ"ל. ועיין באגרות משה (יו"ד חלק א' סי' ג' ויו"ד חלק ב' סי' ז) שדן בשאלה זו ודחה את האפשרות של קיום מצוות אחרות ע"י עכו"ם. והרה"ג ר' יוסף וונפסקי זצ"ל אחד מגדולי תלמידי רבינו זצ"ל אמר שעכו"ם שמל קיים מצות מילת בני קטורה שגם הם עכו"ם. אכן לע"ד לכאורה נראה שזה אינו נכון, שהרי בבית הלוי מבואר שבני קטורה מלין ולא פורעין ושלא כישראל שחייב בפריעה ובתשובת הרמב"ם מבואר שהעכו"ם פורע. ועוד י"ל שמילת בני קטורה היא מדין "זרע של אברהם" ולא שייך לעכו"ם אחר.
ועיין בפירוש הריטב"א להגדה של פסח (ד"ה ואת ערום ועריה) וז"ל וי"א כי אף שבטו של לוי הוצרך להטיף מהם דם ברית כדי שיכנסו תחת כנפי השכינה, וטעות הוא בידם דכיון דמפקדי אמילה מילתם סגי לה, ולא דמי לכותי מהול דההוא כמאן דלא מהלי דמי וכו' ובני קטורה לא נתחייבו אלא הם בלבד ולא זרעם כדמפרש רש"י ז"ל וכו' עכ"ל. ונראה אליבא דהי"א שהטפת דם ברית מהווה מעשה גירות ואף בני לוי הוצרכו להטיף דם ברית כדי שיתגיירו - שלא כהרמב"ם שכתב שבני לוי לא הוצרכו להטיף דם ברית בשעת יצי"מ מכיון דלא ביטלו מצוות מילה במצרים בשנות השעבוד (פ"ג מא"ב הל"ב) דס"ל דמילה אינה מעשה גירות אלא הסרת ערלה בעלמא דערל אינו יכול להתגייר ובני לוי היו מהולים בברית של אברהם אבינו ולפיכך יוכלו להתגייר בלי הטפת דם. ועוד נראה דאליבא דהריטב"א שאף מילת בני קטורה איפוא דומה למילת ישראל ומועלת לענין גירות כמילת בני לוי, שלא כדברי הבית הלוי שהבחין בין מילת בני קטורה ובין מילת ישראל.
וביאר רבנו זצ"ל שאפשר לבני נח לקיים את המצוות של צדקה וקרבנות משום שמצוות אלו אינן משתייכות לקדושת ישראל אלא לצלם האלוקים ולכבוד האדם שיש לכל איש ואיש מבאי העולם. דכתיב שאנשי סדום היו "רעים וחטאים לד' מאד", ונראה דהיינו בגלל אכזריותם. דבכך חיללו את הדמות ואת צלם האלקים שניתן להם ע"י בוראם. "עולם חסד יבנה" - עשיית חסד הוא היסוד של חיי חברת בני האדם בעולם. ומשום כך מצות צדקה שייכת אף לב"נ. וכן י"ל לגבי קרבנות שאינם שייכים רק לאלו שנתקדשו בקדושת ישראל, שהרי ענין הקרבנות כבר התחיל מימי קדם - מזמן קין והבל - כשבני האדם חיפשו דרך להביע את הכרת הטוב לבורא עולם ית' על חסדיו והטבותיו. ובכך קרבנות שייכים לצלם האלקים שבאדם ואף לבני נח.
ולכאורה הוא הדין נמי לגבי ברכות ותפילות. שהריהן מביעות את עיקר צורכיהם ורגשותיהם של כל בני אדם. תפילה הריהי מעיקר הצורכים של אנשים, כי ככה אנשים מודים לה' ית' עבור חסדיו. וכדכתיב: "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו יודוך ה' כל מעשיך". וחזינן דיתרו כשהיה נכרי בירך להקב"ה, וכן אנשי נינוה שהיו נכרים התחננו עבור סליחה מאת ה' יתב'. ולכן תפילות וברכות נוהגות בבני נח (אלא דצ"ע מהי נוסחת ברכותיהם ותפילותיהם).
וכך יסוד הדברים: מצוות המשתייכות לכבוד הבריות ניתנו אף לבני נח לקיימן והן ז' מצוות בני נח, צדקה, קרבנות, ותפילה. ושאר מצוות התורה שייכות לקדושת ישראל דוקא ולא ניתנו לבני נח לקיימן ואף לא כמצוות רשות. אכן צ"ע דבמדרש רבה קהלת פרק א' איתא וז"ל רבנן אמרין לעתיד לבא הקב"ה מוציא כרוז ומכריז ואומר כל מי שלא אכל בשר חזיר מימיו יבוא ויטול שכרו והרבה מעכו"ם שלא אכלו בשר חזיר מימיהם הם באים ליטול שכרן, באותה שעה הקב"ה אומר נשתכרו אלו שני עולמות וכו' ע"כ. ולכאורה מבואר דנכרי שקיים שאר מצות נוטל שכר, ועיין ברדב"ז בפ"י מהל' מלכים הל"י.
ויל"ע בדין נכרי בברכות, ועיין בב"ח (או"ח סימן מ"ז) דקבע דברכת אקב"ו לעסוק בדברי תורה ברכת המצוה היא ואילו ברכת אשר בחר בנו היריהי ברכת השבח. ולכן דין נשים האם מברכות ברכת אשר בחר בנו תלויה האם נשים מברכות על מעשהז"ג או לא. והב"ח הסיק דנשים מברכות ברכה"ת, דמקבלות שכר על לימוד דידהון ושייכות בלימוד תורה במצוות דידהון דלא גרעי מנכרי שעוסק בת"ת בשבע מצוות דידיה דהוי ככה"ג, ומשמע מהב"ח דס"ל דנכרי מברך ברכה"ת. ועיין בצל"ח (ברכות לה. ד"ה לפניו) דדחה סברת הפנ"י דס"ל דברכת הנהנין מה"ת משום דאסור ליהנות מעוה"ז בלי ברכה דא"כ אף נכרי יתחייבו לברך ברכת הנהנין מדמצווין על הגזל. ומשמע קצת דלפי הפנ"י נכרי חייב לברך ברכת הנהנין, דלהנות מעוה"ז בלי ברכה נאסר באיסור גזל (ברכות דף לה:) ונכרי מצווה על הגזל (סנה' נו א). ומהשיעורים למס' ברכות מבואר דיתכן דליכא איסור לעשות מצוה בלי ברכה דשאני ברכת המצוות מברכות הנהנין, וכן נקט הגרע"א זצ"ל בגליון הש"ס (בברכות יב א) שכתב דבספק ברכות הנהנין אזלינן לחומרא משום דאסור ליהנות מעוה"ז בלי ברכה, ואילו בספק ברכת המצוה אזלינן לקולא. וזה שלא כשיטת הרמב"ם דס"ל דברכת המצוות נמי חלין בתורת מתיר, דאסור לעשות מצוה בלי לברך עליה מקודם, בדומה לברכת הנהנין. ולפי הרמב"ם יתכן דנכרי נמי אסור לעשות מצוה מז' מצוות דידיה בלי ברכה דחייב לברך אף ברכות המצוות. ברם בנוגע למצות ת"ת משמע מהסוגיא בברכות (יא:) דלכו"ע קיים איסור ללמוד תורה בלי ברכה, והאיסור ללמוד תורה בלי ברכה הוי איסור חמור מאד דמפני זה אבדה הארץ וכדאיתא בנדרים (דף פא.) "על עזבם את תורתי - שלא ברכו בתורה תחלה". ולרמב"ן ברכה"ת מצוה מדאורייתא היא שנמנית בתרי"ג מצוות, ומשמע דהאיסור ללמוד תורה בלי לברך תחילה נמי הוי איסור דאורייתא וא"כ בספק בירך ברכה"ת חייב לברך דספק דאורייתא לחומרא, דשאני ברכה"ת מברכת המצוות (דלפי הגרע"א זצ"ל לא מברכין ברכת המצוות מספק). ולכאורה האיסור ללמוד תורה בלי לברך עליה הוי איסור גזל, דהתורה היא תורת ה' אלא דהקב"ה נתנה לישראל בכמה תנאים, וא' מן התנאים הוא שיברכו עליה תחילה, ובלי ברכה לימוד התורה הוי גזל. ולפי"ז יל"ע בעכו"ם הלומד תורת שבע מצוות דידיה דאמרינן בסנהדרין (דף נט.) דהריהו ככ"ג האם חייב לברך תחילה דהא עכו"ם מצווין על הגזל. ומסתבר דיברך בנוסח אחר דאי אפשר לעכו"ם לומר אשקב"ו או אשר בחר בנו. ויתכן דעכו"ם הלומד תורה אינו צריך לברך לפניה כי היכי דאינו מברך ברכת הנהנין על אכילה. דאע"פ דעכו"ם מצווה על הגזל ואסור ליהנות מעוה"ז בלי ברכה מ"מ י"ל דהאיסור ליהנות מעוה"ז תלוי בחיוב מצות הברכה, ומאחר דליכא חובת מצות ברכה על עכו"ם דאינה מז' מצוות ב"נ לא חל האיסור ליהנות מעוה"ז בלי ברכה. דדינו כדין אונן דאינו מברך ברכת הנהנין לפני האכילה (ברכות דף יז:) אע"פ שאונן נאסר באיסורים, והוא משום שהאיסור ליהנות בלי ברכה חל רק על מי שמצווה במצות ברכה, דהאיסור תלוי בחיוב המצוה לברך, ומאחר דאונן פטור ממצות הברכה לא חל עליו את האיסור ליהנות מעוה"ז בלי ברכה. ויתכן דה"ה בעכו"ם שלומד תורה או דנהנה מעוה"ז דמכיון שאינו מצווה במצות ברכה"ת וברכה"נ לא חל עליו את האיסור ללמוד תורה או להנות בלי ברכה, ואינו חייב לברך. ועיין ברש"י ברכות (לה:) ד"ה גוזל להקב"ה וז"ל את ברכתו עכ"ל, דמשמע דהאיסור גזל חל עקב החובה לברך, וא"כ עכו"ם דאינו חייב לברך אינו עובר על איסור גזל. וכן שמעתי מהרה"ג הרב ברוך דוב פוברסקי שליט"א בפרש"י. וכשדנתי בזה בפני הרה"ג הרב מאיר סאלאווייצ'יק זצ"ל אמר לי די"ל דהגזילה ליהנות מעוה"ז בלי ברכה הויא חלות שם גזילה בפני עצמה דחלה רק בבנ"י ולא בנכרי. ועוד י"ל דיתכן להבחין בין אונן לעכו"ם, דאונן נאסר מלברך ומלעשות מצוות וכדאיתא בתוס' (ברכות דף יז: ד"ה ואינו), ומכיון דאסור לברך הריהו מופקע מברכה ומשו"ה מותר לו לאכל וללמוד תורה ולהנות מעוה"ז בלי ברכה. ואילו נכרי אינו נאסר ואינו מופקע מברכה דבר ברכה הוא, וכדמצינו ביתרו דהיה נכרי וברך את ה' יתב' (שמות י"ח פסוק י'). ומכיון דבר ברכה הוא י"ל דנאסר בת"ת ובהנאת עוה"ז בלי ברכה, וצ"ע.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2016), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.
גמ' אמר לעבדו. שישלח יד וכן עשה: מנין. שהוא חייב: לא שנו. דהיכא דנטל ולא הגביה כל החבית פטור: אלא נשברה. דאונס הוא והרי לא קנאה שיתחייב באונסין: אבל החמיצה. פשיעה היא ומזיק בידים הוא דבשביל שחיסרה החמיצה שכן דרך יין להחמיץ בכלי חסר: גירי דידיה אהנו לה. חצים שלו גרמו לה להחמיץ: דניחא ליה דתיהוי כולה חבית בסיס להאי רביעית. שתשמר אותה רביעית ולא תחמיץ ולעולם שליחות יד בדבר אחר צריכה חסרון והנוטל פקדון ומגביהו על מנת לשלוח בו יד כל זמן שלא חסרו אינו מתחייב בהגבהתו הואיל ולא נטלו ע''מ לגזול את כולו אלא לשלוח בו יד ושליחות יד בלא חסרון ליתיה אבל יין שאינו משתמר אלא בכלי מלא הוה ליה כמי שנטל והניחו עם השאר להשתמר ונעשה שואל על כל שאר החבית: הגביה ארנקי ליטול דינר. ולא נטל לשמואל מהו: אבל זוזא מינטר. לבדו ולא ניחא ליה דלהוי אינך בסיס להאי ולא הוי כנוטל ומניח: שאני נטירותא דארנקי. כיס מלא נראה ומשתמר ואין נוח להיות נאבד כדינר יחידי: מתני' מתני' הזהב קונה את הכסף. הלוקח דינרי זהב טבועים בדינרי כסף ונתן לו דינרי זהב משיכת הזהב קונה את הכסף לבעל הזהב ונתחייב לו זה משקיבל דינרי זהב לתת לו דינרי הכסף ואינו יכול לחזור בו אבל הכסף אינו קונה את הזהב שאם נתן לו דינרי הכסף תחילה לא קנה ויכולין שניהם לחזור דמטבע כסף הוי מעות משום דחריפי לינתן בהוצאה ודינר זהב אינו אלא כשאר מטלטלין ופירות ומעות אינן קונות עד שימשוך המטלטלין אבל משיכת המטלטלין קונה ואין אחד מהם יכול לחזור בו ובגמ' מפרש טעמא איכא דיליף משיכה מן התורה ואיכא דמוקי לה בתקנתא דרבנן: הנחושת. פרוטות של נחושת: קונה את הכסף. דינרי של כסף או כל מטבע של כסף כולן טעם אחד להם מי שטבעו חשוב לטבוע הוי מעות ואינו קונה ומי שאין טבעו חשוב וחריף הוי כפירות ומשיכתן הוא קיום דבר: מעות הרעות. שנפסלו: אסימון. שאין עליו צורה פלדו''ן בלעז זוזים עגולין ומוכנים לצור עליהם את הצורה בחותם שקורין קוי''ץ: כל המטלטלין קונין זה את זה. בין בתורת חליפין שהחליף אלו באלו כיון שמשך האחד קנה חבירו את שלו בין בתורת דמים בכמה תתן לי את שלך בכך וכך וזה חוזר ואומר לו בכמה תתן לי שלך בכך וכך ונתרצו ומשך האחד נתקיימו הדברים והאי כל לאתויי אפי' כיס מלא מעות בכיס מלא מעות כדריש לקיש בגמרא: יכול לחזור בו. זה וזה: כל שהכסף בידו כו'. פליג אדרבנן דאמרי נתן לו מעות יכול לחזור בו אפילו לוקח ואתא ר''ש למימר מוכר שהכל בידו הוא דיכול לחזור בו אבל לוקח אין יכול לחזור בו ובגמ' מפרש טעמא: גמ'
מתני' הזהב. הנחושת קונה את הכסף. האי איצטריך דאע''ג דבאתרא דמסגי פריטי חריפין טפי [מכספא] הוו פירא משום דאיכא אתרא דלא מסגי כדאמר בגמרא (עמוד ב) אך תימה אמאי איצטריך למיתני דמעות הרעות שנפסלו דמקרו פירי השתא נחשת דסגי טובא הוי פירי כל שכן מעות שנפסלו ותו דכל המטלטלים קונין זה את זה מוקי בגמ'. במעות חד פסלתו מלכות וחד פסלתו מדינה כל שכן דמעות שנפסלו דמקרו פירי לגבי כסף לכך נראה דמעות הרעות היינו שיוצאות קצת ואסימון אצטריך לפרש''י דמפרש אסימון הוי שעשוי כתקון המטבע היוצאת בעיר ואין חסר רק צורה אשמועינן דאפילו הכי הוי פירי אע''ג דאינו חסר כ''א מעט דבדבר מועט יטביעו הרבה מהם ולרבינו תם דמפרש אסימון שיש עליו צורה ואינה יוצאה בהוצאה צ''ל שיוצאת בדוחק אך לא כל כך בדוחק כמו מעות הרעות ומטלטלין קונין מטבע אשמועינן דקונין אפילו מטבע כמו מעות הרעות ואסימון דמקרי פירי לגבי כספא ולגבי מטלטלין מקרי טבעא: אסימון. פרש''י שאין בו צורה כלל וקשה לרבינו תם דבפרק במה אשה (שבת דף סה. ושם ד''ה ליעבד) אמרו יוצאין בסלע שעל גבי הציצית אי משום צורתא ליעביד ליה פולסא משמע דפולסא יש עליו צורה ובגמרא מפרש לקמן מאי אסימון פולסא וי''ל לפרש''י דכל דבר שאינו כתקונו קרי אסימון או שאין בו צורה או שיש בו צורה שאינה חשובה וא''ת מה בין אסימון שאין עליו צורה למעות הניתנין לסימן בבית המרחץ דאמרי' בגמ' (שם) ושוין רבי דוסא דאמר מחללין על אסימון מודה שאין מחללין על מעות הניתנין כו' ויש לומר דאסימון הם מעות שנעשו ברוחב ובעובי ובמשקל המטבע היוצא בעיר ובדבר מועט יטביעו הרבה מהם ולכך מחללין על אסימון ור''ת מפרש דאסימון יש בה צורה ואינה יוצאה בהוצאה וא''ת בגמרא קאמר רבי דוסא דאמר מחללין על אסימון ורבי ישמעאל אמרו דבר אחד דתניא וצרת הכסף לרבות כל דבר הנצרר ביד דברי רבי ישמעאל ר''ע אומר לרבות דבר שיש בו צורה משמע דרבי ישמעאל לא בעי צורה ואסימון יש בו צורה וא''כ היאך אמרו דבר אחד ויש לומר לרבות כל דבר הנצרר ביד אע''פ שאינו יוצא בהוצאה אך שיהיה בו צורה כל דהו ור''ע בעי צורה חשובה שתצא בהוצאה אך יוצאה לגמרי לא בעי מדאיצטריך לרבויי ולפי' רש''י אתי שפיר:
204ימים לסיום הש״ס