דף מו - א
וחוזר הראשון ואומר: הרי הן, פירות הללו, מחוללין על מעות חולין שיש לי בבית, ואינו מוסיף חומש, היות ואין הפירות שלו בשעת הפדיון.
ודייקינן: טעמא, הא דנותן לו את הפירות, הוא משום דאין בידו מעות.
משמע, הא אם יש בידו, בגורן, מעות, ליקני להו, את המעות, לאידך, לחבירו, במשיכה, [1] ופריק [יפדה] את הפירות שברשותו, דהכי, להקנות לחבירו מעות, עדיף מאשר להקנות לו את הפירות, דהוה ליה, חבירו, נכרי לגבי המעשר, ואינו מחוייב להוסיף חומש. [2]
ואי אמרת: מטבע נקנה בחליפין, מדוע מקנה בעל הפירות לחבירו את הפירות שבגורן, הרי יכול הוא להקנות לו את המעות!?
ואף שאין המעות בידו, ניקנו ליה מעות להיאך אגב סודר [שיקנה לו את המעות בקנין סודר] בכל מקום שהם, ויחזור חבירו לפרוק, לפדות, את המעשר, במעות אלו, בלא חומש!?
אלא, שמע מינה ממשנה זו, אין מטבע נקנה בחליפין.
ודחינן: לעולם, מטבע נקנה בחליפין, ומה שאינו מקנה לו את המטבעות אגב סודר, הוא כגון דלית ליה סודר בגורן. [3]
כל המטלטלין נקנים "אגב קרקע", שאם הקנה לחבירו קרקע בכסף, שטר או חזקה, יכול הוא להקנות לו אגב הקרקע את המטלטלים, ואינו צריך לעשות מעשה קנין נפרד במטלטלים.
ותמהינן: [4] אף אם אין לו כאן סודר, מכל מקום, הרי יש לו קרקע, ונקנינהו למעות נהליה, לחבירו, אגב קרקע!? [5]
ומשנינן: דלית ליה לאדם זה, קרקע, ואינו יכול להקנות את המעות אגב קרקע. [6] ותמהינן: והא עומד בגורן קתני!? הרי הוא עומד בגורן, שבו נמצאים פירותיו, ומדוע אינו יכול להקנות את המעות אגב קרקע זו!? ומשנינן: מדובר בגורן שאינו שלו. [7] ותמהינן: וכי אטו איכפל תנא וטרח לאשמועינן דינו של גברא ערטילאי [ערום [8]] דלית ליה ולא כלום, הרי דבר שאינו מצוי הוא!?
אלא לאו, על כרחך שמע מינה: אין מטבע נקנה בחליפין. [9]
ומסקינן: אכן שמע מינה, אין מטבע נקנה בחליפין.
ואף רב פפא, שאמר: מטבע נקנה בחליפין, הדר ביה [חזר בו] לומר: אין מטבע נקנה בחליפין.
א. שומר פקדון שמסר את הפקדון לשליח ונאבד הפקדון בדרך, חייב השומר באחריות הפקדון, לפיכך, אין השומר מחוייב למסור את הפקדון לשלוחו של המפקיד, שמא יאבד הפקדון, והשומר יפסיד.
וראיה לכך רב פפא חזר בו, ממעשה שהיה, כי הא דרב פפא הוו ליה תריסר אלפי דינרי בי חוזאי [לרב פפא היו מופקדים [10] שנים עשר אלף דינרים במקום שנקרא בי חוזאי].
אקנינהו, רב פפא הקנה אותם מעות לרב שמואל בר אחא, אגב אסיפא דביתיה [מפתן ביתו], כדי שרב שמואל, שהזדמן לו ללכת לבי חוזאי, יביא משם את מעותיו של רב פפא.
כי אתא רב שמואל בר אחא, מבי חוזאי עם המעות, נפק רב פפא לאפיה [יצא לקראתו] מרוב שמחה, על שהביא את מעותיו, [11] עד מקום שנקרא תווך. [12]
וממה שהיה רב פפא צריך לטרוח להקנות את המעות בקנין אגב קרקע, ולא הקנה אותם בקנין סודר, שמע מינה: חזר בו רב פפא וסבר: אין מטבע נקנה בחליפין. [13]
וכן [14] אמר עולא כמאן דאמר: אין מטבע נעשה חליפין. וכן אמר רבי אסי: אין מטבע נעשה חליפין.
וכן אמר רבה בר בר חנה אמר בשם רבי יוחנן: אין מטבע נעשה חליפין.
איתיביה, הקשה, רבי אבא לעולא האומר שאין מטבע נעשה חליפין, מברייתא:
הרי שהיו חמריו [מנהיגי החמורים שלו] ופועליו, תובעין אותו את שכרם ומזונותיהם בשוק, ולא היו בידו מעות.
ואמר לשולחני: תן לי בדינר מעות [פרוטות בשווה דינר] ואפרנסם [אתן להם את צרכיהם], ואני אעלה לך, אשלם לך, יפה דינר וטריסית [מעה קטנה [15]] ממעות שיש לי בביתי.
אם אכן יש לו עתה מעות, הרי זה מותר.
ואם לאו, אם עתה אין לו מעות, הרי זה אסור משום ריבית.
ואם תאמר: מטבע נקנה בחליפין, אתי שפיר, [16] כי כאשר יש לו מעות בביתו, אין כאן הלואה, ולא שכר המתנת מעות, אלא "חליפין", שהחליף מעותיו של השולחני באלו שבביתו, ומחמת דוחקו מכר לו את שלו בזול, לתת לו טריסית יותר. [17]
אבל אי סלקא דעתך: אין מטבע נעשה [18] חליפין, הרי הויא ליה הלואה, ואפילו אם יש לו מעות בביתו, אסור לעשות כן!?
אשתיק עולא, ולא השיב לרבי אבא על קושייתו.
אמר ליה רבי אבא לעולא: דלמא, אולי אפשר לתרץ את קושייתי כך:
אידי ואידי, [19] בין מעותיו של השולחני, בין מעותיו של בעל הבית, לא פרוטות ממש הן, אלא בפרוטטות שנינו, מעות של נחשת דעדיין ליכא עלייהו טבעא, צורת מטבע.
ואידי ואידי "פירא" הוו, [20] ומשום הכי נקנו פרוטות אלו בחליפין. אמר ליה עולא לרבי אבא: אין, אכן, כך יש לתרץ את הברייתא.
ודיקא נמי, יש לדייק מלשון הברייתא שהיא מדברת ב"פרוטטות" ולא במטבעות ממש:
דקתני בברייתא: יפה דינר וטריסית, ולא קתני דינר יפה וטריסית, משמע שאינו נותן לו דינר ממש, יפה ויוצא בהוצאה, אלא פרוטטות שהם יפים, שווים, דינר וטריסית. [21]
ומסקינן: אכן, שמע מינה שהברייתא מדברת על "פרוטטות" ולא על מטבעות ממש.
רב אשי אמר: לעולם בדמים ובפרוטטות, [22] אכן מדובר ב"פרוטטות", כמו שמשמע מלשון הברייתא: יפה דינר וטריסית, ולא קתני: דינר יפה וטריסית.
אך אין טעמו של דבר דוקא מחמת החלפת הפרוטטות אלו באלו, שמיד כאשר משך מן השולחני, הוא הקנה לו את הפרוטטות שבביתו כנגדן.
אלא, אפילו התנה עמו, לתת לו פרוטטות יפות דינר וטריסית, בתורת דמים, שלא הקנה לו פרוטטות מסויימות, אלא התחייב לשלם לו ממה שיש לו בביתו, אין כאן ריבית ושכר המתנת מעות.
שאפילו בתורת הלואה, כיון דאית ליה בביתו, נעשה כאומר: הלויני, עד שיבא בני, או עד שאמצא מפתח. ואין בזה איסור ריבית. [23]
תא שמע, ראיה ממשנה [קידושין כח א], שמטבע נעשה חליפין:
כל הנעשה דמים באחר, כיון שזכה זה, נתחייב זה בחליפין, ומפרש לה ואזיל:
כל הנעשה דמים באחר, ששנינו במשנה בקידושין, מאי ניהו [מה הוא]? - מטבע.
קא סלקא דעתין, דהכי קאמר: כל הרגיל להיות ניתן בתורת דמים עבור חפץ אחר, דהיינו מטבע.
אם נתנו בעליו בתורת חליפין, ולא בתורת דמים, [24] כיון שזכה המוכר במטבע, נתחייב הקונה באונסי החליפין בכל מקום שהוא, [25] שאם מתו או נאבדו, הפסיד הלוקח, היות שבזכיית המוכר, חל המקח, ועל הלוקח לשלם למוכר את הדמים שפסק עמו. [26] ושמע מינה: מטבע נעשה חליפין, ותיקשי ממשנה זו על מאר דאמר: אין מטבע נעשה חליפין!? אמר, תירץ, רב יהודה: משנה זו אינה עוסקת בדין חליפין במטבע, אלא בדין חליפין בכל המטלטלים חוץ ממטבע, והכי קאמר תנא דמתניתין:
הערות
[1] "משיכה" לאו דוקא, אלא - "הגבהה", שהרי דברים שדרך להגביה אותם לא נקנין אלא במשיכה, כמו שאמרו בבבא בתרא פו א [ראה שם בשיטה מקובצת בשם תוספי הרא"ש], ובפרט לפי מה שסלקא אדעתין דמיירי בגורן שלו, דלא שייך משיכה אלא הגבהה - "פורת יוסף".
[2] ואין זה נראה כל כך כמערים להפטר מן החומש. יש שפירשו בטעם הדבר, שלתת מעות למי שאכן הוא נכרי, אינו נראה כערמה כמו לתת את הפירות ולהפוך את עצמו לנכרי. וב"חזון איש" [מעשרות ז כג] כתב: הא דאמר דנתינת מעות עדיף אינו משום דבנותן לו המעות במתנה הנכרי הוא הפודה, אלא טפי ניכרת ההערמה בנתינת פירות, שהכל יודעין שסופו להחזיר לו הפירות, וכשמשאיר לו הפירות, הדבר ניכר, אבל כשנותן לו המעות אין הדבר מפורסם אם החזיר או לקחם, ואף אם מחזיר אין הדבר ניכר, דאפשר שאין המקבל עולה לירושלים והנותן עולה, ולכך נותן לו לאכלם בירושלים. [ולא משום הערמת החומש קיבל את המעות והחזירן].
[3] א. כתב הריטב"א: פירוש שאין לו סודר כלל, ואפילו מושאל, והיינו דאמרינן להלן איכפל תנא לאשמעינן גברא ערטילאי [ערום ממש כמו שכתב רש"י וכעין זה ברבינו חננאל], ושמע מינה שאם היה לו סודר שאול קונין בו, כשם שקונים אגב קרקע מושאל, וטעמא דמילתא דכיון דסודר ואגב קני על מנת להקנות הוא [קונה את הסודר, על מנת להקנות את החפץ תמורתו, או על מנת להחזירו לנותן - ראה נדרים מח ב], על כן בכל דהו סגי. אבל בתוספות רבינו פרץ כתבו שאין לו סודר, כי בסודר שאול אי אפשר לקנות. [ו"גברא ערטילאי" לאו ערום ממש הוא]. והרמ"א [חושן משפט קצה ד] הביא שתי שיטות בזה. [וכתב דאם השאילו כדי להקנות בו, לכולי עלמא מועיל]. והנה רבינו פרץ כתב בטעם הדבר, שאין המשאיל בעל הסודר רוצה שיפסוק המקנה את הסודר, משמע דסבירא ליה דהמקנה רשאי לעכב את הסודר לעצמו, והיא פלוגתא בנדרים מח ב, וקיימא לן [ברמ"א שם] שאין המקנה יכול לעכב את הסודר לעצמו. והגר"א כתב בטעם הדבר: כשם שאין השואל רשאי להשאיל, כך אינו רשאי להקנות ואפילו במתנה על מנת להחזיר. [ומשמע, שאין השואל רשאי להשאיל, הוא דין ממוני שאין לו כח להשאיל, שהרי מה שאי אפשר לקנות בסודר מושאל הוא אפילו לענין דיעבד]. ראה "קצות החושן" רב א שיש מחלקים בין שאלה לשכירות הן לענין חליפין הן לענין קנין אגב.
[4] כתב רש"י: והך קושיא לרב פפא לא מקשינן, אלא אתמוהי קא מתמה אמתניתין. ובתוספות כתבו: ונראה דאדרב פפא פריך שלדבריו צריך לומר שאין לו סודר וגם אין לו קרקע, וכי איכפל תנא כולי האי. וכן כתבו בתוספות רבינו פרץ ובריטב"א.
[5] שיטת התוספות בבבא קמא [יב א ד"ה אנא] שקנין אגב אינו אלא קנין מדרבנן, וממה שהקשתה הגמרא: שיקנה לו בקנין אגב את המעות ויוכל לפדות את הפירות בלא חומש, יש להוכיח שקנין דרבנן מועיל אף ביחס לדינים דאוריתא - שו"ת רבי עקיבא איגר [רכב כא]. וראה שם שמתוספות בסוכה ל ב ד"ה שינוי החוזר מוכח שקנין דרבנן לא מהני לדאורייתא, ותוספות קידושין ה א ד"ה שכן סוברים שקנין אגב הוא דין תורה. ב. כתבו בתוספות הרא"ש: פירש רבינו מאיר שאן סודר לא לזה ולא לזה, לא מיבעיא לרב דאמר [מז א]: קנין סודר בכליו של קונה, הרי אם יש לחבירו סודר יכול הוא לקנות ממנו את הפירות על ידי סודר, אלא אפילו ללוי דאמר: קנין סודר בכליו של מקנה, הרי חבירו יכול לתת לו את סודרו, שהרי אוהבו הוא ורוצה לסייעו להפקיע מעשרו מחומש, אלא ודאי אין סודר לא לבעל הפירות ולא לחבירו. [לפי זה: "גברא ערטילאי" היינו בין בעל הפירות ובין חבירו]. ג. הקשו בתוספות הרא"ש בשם רבינו מאיר: לדעת רב ששת שפירות נעשים חליפין, מדוע לא נתן בעל הפירות לחבירו פרי אחד במתנה, ואז יקנה את המעות בקנין סודר על ידי אותו פרי! ? ותירצו: משנה זו סוברת כרבי מאיר, שמעשר שני ממון גבוה הוא, ואין אדם יכול לתת מעשר שני במתנה. [ראה בהערה לעיל מה ב שהרמב"ם אינו סובר כך, ובחידושי רבי עקיבא איגר].
[6] א. הקשו התוספות: מדוע אין לו אפשרות להקנות את המעות ב"קנין אודיתא" - שהוא "יודה" על כך שהמעות שייכות לחבירו, ועל ידי הודאה זו ייקנו המעות לחבירו, אף על פי שידוע הוא שמתחילה לא היו המעות שלו [כמו שקנה רב מרי את המעות שהפקיד איסור גיורא אצל רבא, על ידי "הודאתו" של איסור גיורא שהמעות הם של רב מרי]! ? וראה ב"קצות החושן" קצד ד שהוכיח מדברי תוספות אלו, ש"אודיתא" הוא קנין שלם ואינו נופל משאר קנינים כמשיכה והגבהה, שהרי הכא כלפי שמיא גליא שהמעות לא היו שלו, ואף על פי כן סוברים תוספות שאודיתא מועילה כדי להקנות את המעות. והנה קנין אודיתא אינו אלא מדרבנן, אם כן למאן דאמר: קנין דרבנן לא מהני לדאוריתא [ראה לעיל הערה 5], מיושבת קושיית תוספות, כי הכא בעינן שיהיו המעות שלו מדאוריתא. [וכעין זה כתבו תוספות בבבא קמא קד ב ד"ה אגב, ראה שם, ומשמע מדבריהם ש"קנין אגב" מהני מדאוריתא]. ב. והנה בתוספות הרא"ש [וכן בתוספות בבבא בתרא מ א ד"ה קנין] כתבו להוכיח מסוגיין דקנין סודר יכול להעשות אפילו שלא בפני עדים, כי אם תאמר: אין קנין סודר בלא עדים, אמאי לא משני הכא, לא עשו קנין סודר היות שלא היו שם בני אדם באותה עת. [ואף דבגורן שכיחי אינשי, מכל מקום עדיף לומר שלא היו שם בני אדם מאשר להעמיד בגברא ערטילאי]. וב"קצות החושן" [מ א] ורבי עקיבא איגר כתבו דקנין אודיתא אינו מועיל אלא בפני עדים. [ב"קצות החושן" כתב דמה "פני יהושע" משמע דאף לגבי אודיתא אמרינן לא איברו סהדי אלא לשקרי, ואף בלא עדים הויא אודיתא]. ולדעת "קצות החושן" אף אם הודה בפני עדים ולא אמר להם: אתם עדי, אינה הודאה המועילה להקנות את החפץ. ולפי זה מיושבת קושיית תוספות, היות ובסוגיין מדובר כשאין עדים שיוכלו להעיד על הדבר [כמו שכתבו להוכיח מכאן, דלא בעינן עדים לקנין סודר], אם כן לא מהניא הודאתו להקנות לחבירו את מעותיו, ועל כן היה צריך בעל הפירות להקנות את הפירות עצמן כדי לחללם בלא חומש. וב"תורת חיים" כתב: הרי קמי שמיא גליא שהמעות שלו הן ולא של חבירו, אם כן אף שחבירו קונה בהודאתו, מכל מקום אין זו תקנה שלא יהיה נראה ערמה כל כך, דאין לך ערמה גדולה מזו, שמוציא שקר מפיו. ובחידושים המיוחסים לריטב"א כתבו בשם רבינו משה הכהן שאין "אודיתא" מועילה אלא בדבר שאינו ברשותו דלא מצי הדר ביה, והכא ברשותו הם ואי אפשר לו להקנות באודיתא [והקשו עליו]. ויש מתרצים דלא מהני "אודיתא" אלא הודאת אמת כו', והאי סברא ליתא כו'. ויש לומר שאינו רוצה להקנות באודיתא, כי היכי שימצא חן בעיני המקבל שידעו כל העולם שהוא נותנם כו'.
[7] ראה בגיטין לז א שאם יש לאדם רשות להניח את החפץ שלו על גבי קרקע של חבירו, נחשב הדבר שיש לו קרקע שאפשר לגבות ממנה את חובותיו, אם כן, אף אם אין הגורן שלו, מכל מקום מדוע אי אפשר להקנות את המעות אגב קרקע הגורן שעליה מונחים הפירות! ? [והרי אפשר להקנות מטלטלין אגב קרקע שאולה, ראה קידושין כז א, בריטב"א כאן ובציון 195]. ויש שתירצו דמיירי באופן שאין לו כסף ושטר, וחזקה אי אפשר לעשות בקרקע שאינה שלו, היות ואין לו רשות לעדור באותה קרקע ולא לבנות או לפרוץ שם גדירות.
[8] רש"י. משמע, שהוא ערום לגמרי מכל בגד. ורבינו חננאל כתב: וכי יגע התנא לקבוע משנה על אדם יחף, מגולה ראש. משמע שיש לו חלוק, אלא שהוא לובש אותו, ופשיטא שאינו מחוייב לפשוט אותו, כדי להקנות את הפירות, במקום להקנות את המעות. [ויש לדקדק מדברי רבינו חננאל שאף על פי שאין צורך לתפוס את כל הבגד בקנין סודר, וסגי לתפוס שלש אצבעות על שלש אצבעות ממנו [לעיל ז א], מכל מקום חלוק זה שאדם לבוש בו שאני]. לפי שיטה זו, יש לדייק שקנין סודר מועיל אפילו בבגד שאול, כי אם תאמר אין קנין סודר מועיל בבגד שאול, הרי אפשר להעמיד משנה זו באדם שכל בגדיו שאולים לו מאחר, וכן דעת ריטב"א, כפי שהובא לעיל הערה 3. [ובשו"ת הרא"ש (לה - ב בתשובת רבי אביגדור כהן צדק): אפשר דקני בסודר שאול, דמאי שנא מחליצה דתניא חלצה בסנדל שאינו שלו חליצתה כשרה, בתרוייהו "נעלו" כתיב, וב"קובץ שיעורים" (קידושין אות קב) תמה על הראיה: הא לענין חליצה איצטריך קרא יתירא לרבות נעל שאול, ראה קידושין יד א]. אבל רבינו פרץ סובר שקנין סודר לא מועיל בבגד שאול. אם כן, "גברא ערטילאי", היינו אדם מחוסר ממון שכל בגדיו שאולים. וכתב בספר "תורת חיים" שלפי שיטה זו ניחא טפי לשון הגמרא "דלית ליה ולא כלום", כי לפירוש רש"י עיקר הענין הוא מה שאמרו "גברא ערטילאי" ואין צורך להוסיף על זה.
[9] כתבו התוספות [ד"ה אלא] שהוכחת הגמרא מן המשנה דמעשר שני שאין מטבע נעשה חליפין, היא הוכחה ב"מכל שכן" גם על כך שאין מטבע נעשה חליפין, דמדאינו נקנה בחליפין כל שכן שלא נעשה חליפין. [אם פירי נקנין בחליפין ואף על פי כן אין קונים בהם, מטבע שאינו נקנה בחליפין, כל שכן שאין קונים בו - ראה תוספות הרא"ש]. והנה טעמא דמאן דאמר אין מטבע נעשה חליפין, נתפרש לעיל שהוא משום דדעתיה אצורתא, וצורתא עבידא דבטלה, וכתב רש"י שהיות ויתכן שהמלך יפסול את המטבע על כן נחשב המטבע כדבר שאינו מסויים ושלם, דלא הוי דומיא דנעל. וטעם זה שייך לכאורה לדין אין מטבע נעשה חליפין, ולא לדין אין מטבע נקנה בחליפין. ובעל כרחך שאין התוספות סוברים כפירוש רש"י לעיל, אלא כפירוש הרשב"א שכתב ש"דעתיה אצורתא" היינו שמטבע הוא כדבר שאין גופו ממון, ומשום הכי אינו נעשה חליפין ואינו נקנה בחליפין. או שתוספות יסברו כמו שכתב ב"מחנה אפרים" שלדעת רש"י דבר שאינו מסויים אינו נקנה בחליפין [אך מתוספות מו ב ד"ה ולרב נחמן לא משמע כן לפי דברי רבי מאיר שמחה]. ובתוספות הרא"ש כתבו לחלק בין שתי ההלכות: אמנם מטבע אינו נקנה בחליפין, היות והוא כמו "קנין דברים" שאין קנין סודר מועיל בו [ראה בבא בתרא ג א], אבל מכל מקום יתכן שמטבע נעשה חליפין, היות והוי דומיא דנעל דחשיב כלי מתוך שראוי לנוקבו ולתלותו בצואר בתו. ולפי זה יש ליישב גם את שיטת רש"י [אף אם ננקוט דלא כה"מחנה אפרים" הנ"ל] ; הא דמטבע נעשה חליפין הוא כרב ששת הסובר [מז א]: בכל דבר עושין חליפין. ומכל מקום לא יועיל קנין סודר לקנות מטבע היות ואין בו ממש, ואין קנין סודר מועיל אלא בדבר שיש בו ממש.
[10] רש"י. ובבבא קמא קד ב איתא דרב פפא הוה מסיק תריסר אלפי זוזי בי חוזאי. משמע שהיה לו מלוה בבי חוזאי ולא פקדון. ובתוספות הרא"ש [וכן התוספות בבבא בתרא עז ב ד"ה רב פפא] תמהו: הלא אי אפשר להקנות חוב על ידי קנין סודר [כפי שהוכיחו מכמה מקומות]! ? ותירץ רבינו תם: תקנת חכמים היא שיכול לעשות שליח, לענין הרשאת מלוה, אף על פי שאינו יכול להקנות. [ואף שלא "קנה" השליח את החוב, מכל מקום הלוה חייב למסור לשליח, ואם ייאנסו המעות בדרך, אין הלוה חייב לשלם שוב למלוה]. ויש לעיין אם גם סוגיא דידן יכולה להתפרש בהלואה ולא בפקדון, כי אם תימצי לומר דמעשה דרב פפא מיירי בהלואה אם כן מאי ראיה מייתי למעות בעין, הרי יש לומר: אמנם לא תקנו חכמים שיוכל להרשות לו את גביית החוב על ידי קנין סודר, ומכל מקום, פקדון שאפשר להקנותו מעיקר הדין, אפשר שאף בקנין סודר יוכל להקנותו.
[11] רש"י [בבא קמא קד ב] ורשב"ם [בבא בתרא עז ב].
[12] רש"י ורשב"ם. כתב הרשב"ם [בבא בתרא קנ ב]: יש מפרשים: עד תווך - חצי הדרך, ומפרשים נמי שהלך לקראתו כדי שלא יחזיק במעות לעצמו, ולא היא, דהא שליח שוייה ולא שותף ואינו יכול לתפוס כלום כדמסקינן בבבא קמא ע א. וראה כאן ברבינו חננאל ובשיטה מקובצת.
[13] רש"י. והנה הרשב"ם [בבא בתרא קנ ב] כתב שרב פפא הקנה לרב שמואל את סיפא דביתיה על ידי קנין סודר אי נמי על ידי חזקה וכתב בספר "תורת חיים" שלפי ביאורו הראשון של הרשב"ם יש לומר דאי מטבע נקנה בחליפין, היה רב פפא מקנה לו את המעות בסודר בלבד, ולא היה צריך להקנות לו את המעות בקנין אגב, נוסף על הקרקע שנקנתה בסודר.
[14] כתב רש"י: האי "וכן" לעיל קאי, אפלוגתא דרב ולוי. אלא שצריך תלמוד, מדוע המתינה הגמרא מלהביא דברי אמוראים אלו עד עתה, הלא דבריהם שייכים לסוגיא דלעיל! ? וכתבו התוספות [הובאו דבריהם לעיל הערה 9] שהיות והוכחת הגמרא לעיל מהוה הוכחה ב"מכל שכן", גם על כך שאין מטבע נעשה חליפין, על כן המתינה הגמרא מלהביא את דברי האמוראים, עד שהובאה המשנה שמסייעת לדבריהם. [וראה בהערה לעיל שרש"י אינו סובר כתוספות].
[15] השתא קא סלקא דעתך שהוא התחייב לתת לו מטבע של דינר ועוד "טריסית" - מעה קטנה, בתמורה לפרוטות שהוא קיבל ממנו, והיו שוות רק דינר. [ומה שאמר "יפה דינר" רצה לומר דינר יפה שיוצא בהוצאה. ומה שאמר: ממעות שיש לי בביתי, אין הכוונה למטבעות שנקראים "מעות" אלא - מטבעות, אי נמי לא גרסינן: "ממעות שיש לי בביתי" - תוספות].
[16] בריטב"א משמע שהגירסא בגמרא היא: אי אמרת בשלמא מטבע נעשה חליפין שפיר וכו'.
[17] וכעין מתנה היא, ואין אחריות המעות שבביתו עליו, אלא על השולחני ואם אבדו או נגנבו אינו חייב לו כלום, אבל אי אמרת בדמים, כיון שנתחייב זה להשלים לו דינר וטריסית, ואחריותו עליו עד שיגיע לידו של שולחני, הויא לה הלואה ואסור - ראב"ד. ואף אם מטבע נעשה חליפין, אינו מותר אלא אם יש לו בביתו, אבל אם אין לו בביתו, אין כאן חליפין, אלא כשאר מכר בעלמא, שהוא מתחייב לו דינר לאותו זמן, וטריסית מוסיף לו בשכר מעותיו שהמתין - רש"י. [ולא אמרינן שהוא מכר לו שוה דינר בדינר וטריסית, היות ויש לה שער קבוע].
[18] מרש"י משמע דגרסינן אין מטבע נקנה בחליפין. ועל שניהם מוכיח, שמטבע נעשה חליפין - ממעותיו של שולחני, ושמטבע נקנה בחליפין - ממעותיו של בעל הבית. ואין גירסא זו מיושבת, לפי שיטת תוספות הרא"ש [ראה לעיל, הערה 9] שיתכן ואין מטבע נקנה בחליפין אף על פי שהוא נעשה חליפין, אם כן מאי מקשה על עולא דאמר אין נעשה חליפין, מהא דאין נקנה בחליפין! ? ואף לשיטת התוספות צריך תלמוד, כי אמנם אם אין נקנה בחליפין כל שכן שאינו נעשה חליפין, אבל אין ראיה מהא דנקנה בחליפין שאינו נעשה חליפין, אם כן מאי מקשה על עולא מהא דנקנה בחליפין! ? ויש שפירשו שרש"י גרס בגמרא: ואי אמרת אין מטבע נקנה בחליפין ואין נעשה חליפין אפילו יש לו נמי כו'. וכוונת הגמרא להקשות על עולא וגם להוכיח כדברי רב פפא לעיל שמטבע נקנה בחליפין, כי אם תאמר אין מטבע נעשה חליפין או אין מטבע נקנה בחליפין, תיקשי ברייתא דשולחני. [וראה במהר"ם ומהר"ם שי"ף על תוספות ד"ה אידי].
[19] בפשוטו, לדברי עולא היה מספיק לומר שהשולחני נתן פרוטטות, ומה שאמרו: "אידי ואידי" הוא כדי שלא תקשה על מסקנת הסוגיא לעיל שאין מטבע נקנה בחליפין, ולגירסת רש"י, שרבי אבא בא להוכיח גם כדברי רב פפא [ראה בהערה לעיל], אתי שפיר. [בר"ח משמע שלא גרס: אידי ואידי, ראה שם].
[20] א. לאו דוקא "פירא", דהא רב נחמן סבירא ליה אין קונים בפירות, אלא כלי הוא, כמו שכתבו תוספות [לעיל מה ב ד"ה אין וראה שם בחידושי רבי עקיבא איגר], ועיקר כוונת הגמרא היא דלא הוי "מטבע". ב. כתב רש"י: פרוטטות - מעת של נחשת, שהן עדיין בלא צורה, כעין אסימון של כסף. ובפשוטו כוונתו למה ששנינו [לעיל מד א]: אסימון קונה את המטבע, ושמע מינה: מטבע בלא צורה הוי "פירא" לגבי "טיבעא". וראה ב"שיטה מקובצת" מו ב בשם הרמ"ך ועל פי תשובת הרי"ף שדוקא בפירות הנאכלים נחלקו רב נחמן ורב ששת, אבל ב"פירי" שאינם נאכלים מודה רב נחמן, דכל ממון המטלטל קרוי "פירא" ומטבע פסול פירא דלא מתאכיל הוא וקונים בו גם לדעת רב נחמן. וראה לעיל מד א הערות 11, 12 דהראשונים נחלקו אם אסימון לגבי מטלטלים הוי פירא או טיבעא, ואם תימצי לומר טיבעא, צריך תלמוד איך עושים בהם חליפין! ? ויש לומר: היות ואין בהם "צורתא" על כן שפיר עושים בהם חליפין, היות וכל החסרון של מטבע הוא במה שיש בו "צורתא" כמבואר לעיל מה ב, והרי באסימון ופרוטטות אין צורתא, וכן כתבו התוספות ותוספות הרא"ש, ראה שם.
[21] רש"י. ורבינו חננאל [כפי שהובאו דבריו בשיטה מקובצת] פירש לפי מסקנת הסוגיא שהוא הבטיח לתת לו פרוטות שהן טריסית ששוין דינר יפה.
[22] מפירוש רש"י משמע דגרסינן: לעולם בפרוטטות ובדמים [ואפשר דלא גרסינן בדמים, וכן משמע בב"ח יורה דעה קעג ד"ה שולחני]. כלומר, לעולם בפרוטטות, כמו שאמרת, אך אפילו בתורת דמים והלואה, ולאו דוקא כמו שהעמדת בחליפין. [וכך נתפרש בפנים, בלא לשנות את גירסת הגמרא]. והרא"ש גורס כמו לפנינו: לעולם בדמים ובפרוטטות [ב"ח], ומפרש: אין מדובר שאידי ואידי פרוטטות, אלא השולחני נתן דמים תמורת הפרוטטות שיתן לו בעל הבית, ובכהאי גונא הוי דרך מקח ושרי. [ויש גורסים על פי הרא"ש: בדמים ובפרוטות ראה מהר"ם ובהערה הבאה על פי ה"פרישה" וט"ז]. והרשב"א גרס: לעולם בדמים ומפרש כדברי הרא"ש. והביא שיש מפרשים שאפילו דמים בדמים שרי, ראה בפירוש רבינו חננאל ובשיטה מקובצת בשם הראב"ד. וראה בהערה הבאה.
[23] א. כתב רש"י: שאפילו הלואה, אם יש לו בבית, מותר לתת לו עודף, דהוה ליה הלויני עד שיבא בני. משמע, שאין איסור הלואה אלא כאשר מעכב את התשלום עד זמן מוגבל, דבכהאי גוונא הוי "אגר נטר" - שכר המתנת מעות, אבל אם מעיקרא אינו לוה אלא כדי למעט בטורח, ודעתו לשלם מיד, אין איסור בדבר לדעת רש"י. [וכן משמע בדברי רבינו חננאל, וכן כתבו בעל התרומות, הראב"ד והריטב"א שיש שהתירו הלוואת רבית כשיש ללוה מעות בביתו]. ומעיקרא קא סלקא אדעתין דמיירי באופן שקבע זמן לתשלום חובו, כמו שכתב רש"י בד"ה תן לי: אני אעלה לך עד יום פלוני יפה דינר וטריסית, ועל כן הוי "אגר נטר" כמו שכתב רש"י ד"ה ואין מטבע. ומסיק רב אשי שלא קבע זמן, והוי כמו עד שיבא בני כו'. ולשיטה זו תיקשי [לגירסת רש"י]: אמאי איצטריך לאוקמי בפרוטטות, ואמאי קתני "יפה דינר" דמשמע פרוטטות - תוספות רבינו פרץ. ועוד הקשו הראשונים: הלא כאשר מלוה סאה בסאתים ריבית גמורה דאורייתא היא, ואיך יתכן להתיר אותה! ? ובריטב"א הקשה מנין לרב אשי ללמוד היתר סאה בסאתיים מהא דעד שיבא בני דמיירי בסאה בסאה! ? ב. ובתוספות פירשו: דהכא אינו נותן לו אותו מטבע עצמו שלקח, אלא מין אחר, דדמי למקח וממכר. והכי קאמר: כמו שמותר סאה בסאה דרך הלואה באומר עד שיבא בני, משום דסאה בסאה ריבית דרבנן, וכהאי גוונא לא אסרו חכמים. הכי נמי דרך ממכר וממכר אפילו סאה בסאתים [דלא הוי אלא ריבית דרבנן - רבינו פרץ], מותר באומר עד שיבוא בני. ובהבנת דבריהם נחלקו הפוסקים: ה"פרישה" והט"ז [יורה דעה קעג ט] כתבו שתוספות מתירים אפילו מטבע תמורת מטבע, אם אכן הלוה מחזיר למלוה סוג אחר של מטבע. [וגרסינן בגמרא: בדמים ופרוטות, ראה מהר"ם]. אבל הב"ח והש"ך [ס"ק יד טז] כתבו שגם תוספות סוברים [כהרמב"ן] שאין היתר אלא אם בעל הבית נותן מטבעות שאין בהם צורה - פרוטטות, ועוד הוסיפו תוספות שאין היתר אלא כאשר זה נותן מטבעות וזה פרוטטות, אבל פרוטטות בפרוטטות או פירות בפירות סאה בסאתים הוה ליה הלואה ואסור, ולא שרי אלא סאה בסאה. [וכן משמע בתוספות הרא"ש ורבינו פרץ]. עוד נחלקו הפוסקים בשיטת תוספות: הרמ"א [ב"דרכי משה" אות ז ובהגהת שלחן ערוך קעג ו] כתב שלפי דעת התוספות אין צורך שיהיה ללוה את כל הסכום שהוא מתחייב, כדקיימא לן בדין מלוה סאה בסאה פירות [קסב ב] והוכחת הרמ"א היא ממה שתוספות השוו את דין הסוגיא לדין סאה בסאה. אך האחרונים השיגו עליו דלא דמי; כשלוה סאה פירות בסאה פירות, הרי אין כאן ריבית, אלא דחיישינן שמא יוקיר השער, ובזה מהני אם יש לו אפילו מעט בביתו, אבל כאן הרי נותן לו סאתים עבור סאה, ובשלמא כשיש לו את הכל בביתו הוה ליה מקח ושרי, אבל כשאין לו הויא לה הלואה, ואם הלואה היא, הרי זו ריבית קצוצה דאורייתא. ג. בטור [סימן קעג] כתב בשם הרמ"ה שהיתר זה נאמר דוקא בשולחני שדרכו בכך, אם כן נחשב שהדינר אכן שוה יותר [כי הוא נוטל את העודף בשכר הפריטה - "תמצית סוגיות"]; אבל באדם אחר אין היתר אלא באומר לו: מכור לי, ולא כשאומר לו: תן לי בדינר דינר וטריסית. וכתב "בית יוסף" שמדברי תוספות והרא"ש לא משמע כדברי הרמ"ה. [ובש"ך ס"ק יב משמע שחולק על ה"בית יוסף"].
[24] כלומר, שפירש ואמר: בתורת חליפין אני רוצה לקנות [וכן כתבו תוספות הרא"ש על פי רש"י לעיל מה ב], אי נמי היות והוא החזיר לו את המטבע, כמו שהדרך להחזיר את הסודר, אם כן מוכח ממעשיו שכוונתו היתה לתורת חליפין - תוספות. [ובתוספות הרא"ש כתבו שהנותן נתן לו על מנת להחזיר כו']. ובתוספות הרא"ש בשם ריב"ם חילק בין אם אמר: כך וכך מעות אלו בחפץ זה, ושניהם בעין, ונותן לו המעות, אז נקנה החפץ על ידם. אבל אם אמר לו: חפץ זה בכך וכך מעות, ובשעת נתינת המעות לא הזכיר קניית החפץ, אז הם דמים ולא חליפין.
[25] ברשב"א תמה: היה ראוי לתנא לומר: כיון שזכה זה [המוכר במעות] זכה זה [הלוקח] בחליפיו, ומדוע משנתינו מדברת על חיוב האונסים, שאינו אלא תוצאה מהמקח ולא המקח עצמו! ? וראה בריטב"א שמשנה זו קא משמע לן חידוש נוסף, שלא תאמר: היות ועדיין לא בא החפץ לידי הקונה, עדיין מוטל על המוכר לשמור על החפץ, ואם אבד החפץ, יהיה המוכר חייב באחריותו. וקא משמע לן, כיון שזכה המוכר במעותיו נתחייב הלוקח באונסי החפץ, ואין אחריותו מוטלת על המוכר. ובתוספות הביאו גירסא אחרת: כיון שזכה זה נתחייב בחליפין. ולא גרסינן נתחייב זה בחליפין. והיינו כיון שזכה המוכר במעות נתחייב המוכר לתת את החפץ שנקנה בחליפין ללקוח.
[26] א. בפשוטו יש לפרש שהלוקח נתן מעות עבור החפץ, ונתינת המעות נעשית בתורת חליפין, והרי זה כמו שמחליף פרה בחמור שנתינת הפרה בחליפי החמור קונה את החמור לבעל הפרה, וכן פירשו רבינו חננאל כאן ובתוספות ר"י הזקן בקידושין. אבל מפירוש רש"י משמע, שהמקח הוא החלפת שור בפרה, ונתינת המטבע באה לקיים את המקח, והרי זה כמו שנתחייב אדם לחבירו למכור לו שדה בכך וכך דמים שעל ידי נתינת הסודר מיד הלוקח ליד המוכר, נתחייב המוכר לתת את השדה ללוקח, ונתחייב הלוקח בדמי השדה. [ובדומה לזה פירש רש"י בקידושין, ראה להלן]. וראה לעיל הערה 24, שפירושו השני של תוספות מתאים לפירוש רש"י, ופירוש ריב"ם מתאים לפירוש הר"ח ור"י הזקן. ב. כתב רש"י [קידושין כח א ד"ה כיון שזכה]: כיון שזכה בו המקנה, ומשך זוז אחד מן הקונה, בתורת קנין חליפין [כעין שקונים בסודר], נתחייב הקונה באונסי חליפין בכל מקום שהם, אם מתו או אם נאבדו, עליו לשלם המעות שפוסק לתת לו, לפי שכשמושך המוכר את הסודר או את הזוז בתורת חליפין נקנה המקח ללוקח בכל מקום שהוא. והנה התוספות הקשו [בסוגיין ד"ה שמע מינה]: הרי מעות אינם קונות [לדעת רבי יוחנן מז א] שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעלייה, וטעם זה שייך גם כאשר קנה את החפץ בחליפין על ידי מטבע, ומדוע לא גזרו חכמים שלא יהיה מטבע נעשה חליפין, כשם שגזרו שלא יהיו מעות קונות! ? ותירצו: לא שכיח מילתא שיקנה המעות דרך חליפין, דלא שכיח שיתן המוכר חפצו בחליפי מעות שאינם שוות המקח, שדרך חליפין שאינם שוים מעות המקח, ולא גזרו רבנן בדבר שאינו שכיח. משמע מדברי התוספות שאותם מטבעות בהם נעשה הקנין הם מעות המקח, ואינו עתיד להוסיף עליהם. [ולדבריהם, מה שאמרו נתחייב זה בחליפיו, אין הכוונה לחייב את הלוקח בתשלומין, אלא לפטור את המוכר, ראה בהערה הקודמת]. וראה שם בתוספות שבקנין סודר, שעדיין אינו משלם על המקח, אין חשש שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעלייה, היות והמוכר חושש שאם ישרפו החיטים יסרב הלוקח לשלם לו. וטעם זה שייך גם לשיטתו של רש"י. ובתוספות הרא"ש [מז ב ד"ה גזירה בשם גליון] כתבו: היות ובחליפי סודר כיון דאכתי לא שקיל זוזי מסתפי דלא ליחות עם לוקח בדינא ודיינא, על כן אף בשאר חליפין לא תקנו לחשוש, דלא פלוג רבנן. והרמב"ן כתב שבחליפי שוה בשוה אין טעם לתקן שלא יקנה, שהרי אם נאמר שכאשר משך האחד את הפרה לא חל הקנין, ואין השור שייך לחבירו, אזי יש לחוש שמא תיפול דליקה בחצירו של הלוקח, והוא לא יטרח להציל את הפרה שמשך. [וכאשר קנה בסודר, אין שייך טעם זה, ומכל מקום לא חילקו חכמים בקניין חליפין].
דלית ליה סודר. פירש ר"מ דלית להו סודר לא להאי ולא להאי דאי אית ליה סודר לאידך ליקני ליה ביה למאן דאמר בכליו של קונה ולמאן דאמר בכליו של מקנה ליתביה ליה להאי במתנה כיון דהיה אהובו ורצה לסייעו להפקיע מעשרו מחומש. הרא"ש.
וזה לשון הריטב"א: וקשיא לי לפום סוגיין משמע משום דליכא סודר לבעל הפירות הוא הוו אית ליה סודר מיקני בחליפין והא קיימא לן דבעינן כליו של קונה. ויש לומר שהקונה לא היה רוצה לתת כלי שלו בהערמה זו אלא שיתן לו בעל הפירות סודר שיחזור ויקנה לו. כן תירץ לי מורינו. עד כאן.
ועוד הקשה הר"מ למאן דאמר פירי עבדי חליפין ניתיב ליה במתנה חד פירא וליקני ליה המעות בההוא פירא. ולמאן דאמר בכליו של מקנה יקנה לו המעות בפירות ותירץ דמצי לאוקמי כמאן דאמר בפרק שני דקידושין מעשר שני ממון גבוה הוא ולא מצי קני ביה כי היכי דאמרינן התם המקדש בו אינה מקודשת. הרא"ש.
ובגליון תוספות כתוב וזה לשונו: הא דלא קאמי ונקנינהו אגב פירות משום דרב פפא סבר פירי לא עבדי חליפין. ולרב ששת אין הכי נמי דמצי להקנות אגב פירות אלא דלרב נחמן נימא דאין מטבע נקנה בחליפין. ועוד נראה ליה דרוצה לעשות תקנה לכל הפירות בבת אחת. אבל דוחק הוא קצת דהא הדרי למרייהו אחר קנין כדין קנין סודר. עד כאן.
וכתב תלמיד הר"פ וזה לשונו: דלית ליה סודר. אינו רוצה לומר שאין לו סודר כלל אלא הכי פירושו דלית ליה סודר אלא שאול מכאן משמע דאין קונין בסודר שאול והיינו טעמא כדאמרינן לעיל האי דתפיס ביה כמאן דפסיק דמי וכיון שהוא שאול לא מהני כלום דאין בעליו רוצה שיפסקו סודרו ואם כן צריך ליזהר שלא לעשות קנין בסודר הכלה דשמא לפעמים שאול הוא אלא יעשו קנין בסודר העדים. עד כאן.
אבל הריטב"א כתב וזה לשונו: דליכא סודר. פירוש סודר כלל ואפילו מושאל דהיינו דאמרינן איכפל תנא לאשמועינן גברא ערטילאי ושמעית מינה שאלו הוה ליה סודר מושאל קונין בו וכשם שקונין אגב קרקע מושאל כדאיתא במסכת גיטין וטעמא דמילתא דכיון דסודר ואגב קני על מנה להקנות הוא בכל דהו סגי ואין קפידא למשאל בדבר זה. עד כאן.
וליקנינהו ניהליה אגב ארעא. פירש רש"י דלאו לרב פפא פרכינן אלא לגופה דמתניתין וכן נראין פשוטן של דברים. ומיהו קצת קשה דהא בתר הכי הדרי לאקשויי לרב פפא איכפל תנא וכו'. לכך פירשו בתוספות דהשתא נמי לרב פפא פרכינן וכו' כמו שכתוב בתוספות. ומאי דפרכינן והא עומד בגורן קתני פירכא דתלמודא הוא דלדידך נמי הכי הוה סביר לן דכגורן שאינו שלו הוא דלית ליה ארעא. מכאן דקדקו שאין ד' אמות של קבורה וארץ ישראל מועילות כלום וכו' והדין אמת כדאיתא בפרק חזקת וכדמוכח התם להדיא. אבל מכאן נראה לי שאינה ראיה שאפילו היו לו לזה כמה קרקעות בעלמא אין מועילות בזה כיון שאינן בכאן דבמאי מקנה ליה לקרקע למקני מטלטלין אגביה דהא סודר ומעות אין כאן וכל שכן דלא אפשר בשטר חזקה. ואנן הכי פרכינן דליקנינהו ניהליה אגב קרקע שיש לו בכאן שיקנהו בחזקה וכן פירש רש"י יתן לו קרקע זה בחזקה ועמהם המעות. ומהדרינן דליכא קרקע כאן במקום שעומדים. כן נראה לי. ומסייע ליה מאי דגרסינן בעיקר נוסחי דליכא ארעא דליכא סודר. ולא גרסינן דלית ליה ודוק. הריטב"א.
דלית ליה קרקע. יש מפרשים דהא דכתבינן בשטרי מתנה ונתתי לך ד' אמות בחצרי ואגבן הקניתי וכו' אף על פי שאין לאותו אדם קרקע משום דאין לך אדם שאין לו ד' אמות קרקע לקברו או בארץ ישראל. ואי אפשר לומר כן מדמשני הכא דלית ליה קרקע.
אלא שמע מינה דאין מטבע נקנה בחליפין שמע מינה. תימה דפירות אמרינן לעיל דאפילו למאן דאמר לא עבדי חליפין אקנויי מיקנו בחליפין אם כן מטבע דאין נקנה בחליפין כל שכן דלא עביר חליפין ואמאי לא פריך מינה למאן דאמר נעשה חליפין. ויש לומר דלא דמי דפירות ממעטינן מדכתיב נעלו אבל אקנויי מיקנו בחליפין דמהיכא תיתי לן למעוטי ומטבע היינו טעמא דלא מקנה משום דדעת הקונה לקנותו בשביל צורתם וצורה הוא דבר שאין בה ממש דחשיבות הצורה אינו אלא על פי דבר המלך ואין קנין סודר נתפס בו כדפרישנא בריש בבא בתרא וכי קנו מאי הוי ליהדרו בהו ומשני בשקנו ברוחות אבל אם קנו לחלוק אין הקנין מועיל בדבר שאין בו ממש אבל מכל מקום נעשה חליפין דשפיר הוא דומיא דנעל דחשוב כלי כדפרישנא לעיל מתוך שראוי לנוקבן וכו'. הרא"ש.
ובתוספות שאנץ מסיים וזה לשונו: ומאן דממעט לה הכא משום דכיון דצורתא עבידא דבטלה שהמלך פוסלה וגוזר לצור צורה אחרת הוה ליה כדבר שאינו מסויים ושלם ממעטים דבר שאינו מסויים מדכתיב נעל.
נפק לאפיה עד תווך כי היכי ולא לגמרוה טענתא במתא לאחזוקי בהו לנפשיה וכתב רבינו חננאל כי היכי דלא ליחזיק בסיפא דביתיה הוא דנפק לאפיה דאמר רבא אקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי גבה מקרקעי גבי מטלטלי. עד כאן. הרמ"ך.
וקשה לפי זה אף על גב שלא החזיק אסיפא קנה על ידי שטר דקרקע נקנית בשטר ועל כרחך קודם שהלך לבי חוזאי קנה האסיפא דאי לאו הכי מאי עבד אם כן לא קנה מעות ולא עבד ולא כלום. ועוד למה יצא לקראתו בשביל כך יאמר בפני עדים שהוא חוזר בו עד שלא החזיק ועוד מה היה חושש אם יחזיק באסיפא הא פסקינן במרובה גבי אדרכתא והלכתא שליח שויא. תוספות שאנץ.
רב פפא הוה ליה תליסר אלפי זוזי בי חוזאי. לפי הספרים דגרסינן בבבא קמא הוה מסיק יש לתמוה היכי אקנינהו ניהליה ואנן נמי היכי כתבינן הרשאה אמלוה הא אמרינן בפרק מי שמת מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין ארכבה אתרי ריכשי הרי היא כמתנת שכיב מרע שאם אמר הלואתו לפלוני מכלל דבריא לא מצי אמר ואפילו בקנין דבקנין מיירי. ועוד אמרינן התם לעיל למימר דסבר רב נחמן מילתא דאיתא בבריא איתא בשכיב מרע דליתא בבריא ליתא בשכיב מרע והאמר רבא אמר רב נחמן שכיב מרע שאמר הלואתו לפלוני הלואתו לפלוני אף על גב דליתא בבריא. וכי תימא דהתם מיירי בהלוהו מטבע שאין נקנה בחליפין אבל בהלואת שאר דברים דמיקנו בחליפין מהניא הרשאה אגב קרקע והתם בקנין דוקא מיירי ואין מטבע נקנה בחליפין. אם כן אמאי איצטריך לשנויי דהואיל ויורש יורשה אי נמי במעמד שלשתן הוה ליה למימר איתא בבריא אגב קרקע. ועוד אי טעמא התם משום דאין מטבע נקנה בחליפין בחנם נקט הלואתו לפלוני דהוה ליה למימר מטבעותיו לפלוני. ואומר רבינו תם דכך תקנת חכמים שיוכל לעשות שליח לענין הרשאת מלוה אף על פי שאין יכול להקנות וסמך לדבר מהא דאמרי נהרדעי במרובה לא כתבינן אדרכתא למטלטלי דכפריה ומיירי במטלטלי דגזלי דהא מחתי עלה ההיא דרבי יוחנן דגזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינן יכולים להקדישו וטעמא דכפריה דמחזי כשיקרא הא לא כפריה כתבי והכי הלכתא כדמוכח בבכורות בפרק יש בכור ובשבועות פרק שבועת העדות אלמא דיכול להרשות אף על פי דאינו יכול להקנות כמו שאינו יכול להקדיש כדאמר רבי יוחנן אף על פי כן יש לחלק דאף על פי שאינו יכול להקדיש יכול להקנות כי ההיא דפרישית בפרק המוכר את הספינה גבי קני לך איהו וכל שעבודיה.
איתיביה רבי אבא לעולא הרי שהיו חמריו ופועליו וכו'. אי אמרת בשלמא בחליפין שפיר דבתורת חליפין יהב ליה הדינר ואקני ליה האיך דינר וטריסית וכעין מתנה היא אלא אי אמרת בדמים כיון שנתחייב זה להשלים לו דינר וטריסית ואחריותו עליו עד שיגיע לידו הויא ליה הלואה ואסור אבל בתורת חליפין אין אחריותו עליו שאם נגנב או אבד אחר החליפין אין לו עליו כלום. הראב"ד.
וזה לשון רבינו חננאל: איתיביה רבי אבא לעולא מהא דתני בתוספתא הרי שהיו חמריו ופועליו תובעים אותו לשוק וכו'. עד ואני אעלה לך יפה דינר טריסית ממעות שיש לי בבית יש לו מעות מותר אין לו אסור. פירוש דינר זולתי טריסית דתנינן בתוספתא אוכל פועל קשות ואפילו בדינר כותבת ואפילו בטריסית ואי סלקא דעתך אין מטבע נעשה חליפין הוה ליה הלואה ואסור ליטול ממנו טריסית בדינר יפה ששוה יתר מן הדינר שנתן לו. ופרקינן בפרוטות שנינו. פירוש טריסית הן מעות דלית להו טיבעא שהן חשובין כפירות ודייקינן מדקתני יפה דינר טריסית כלומר תן לי ואני פורע לך פרוטות שהן טריסית ששוין דינר יפה ולא קתני אני פורע לך דינר יפה שמע מינה דמי דינר אמר לו ולא דינר ממש אלא פרוטות שקונין אלו ואלו. ובא רב אשי ופירק פירוק אחר לעולם מעות יפות נינהו וכיון דאית ליה מעות שרי ואף על פי ששוין בשעת הפריעה יתר כסאה בסאה דאם יש לו מותר. עד כאן.
בפרוטאות שנינן דליכא עלייהו טיבעא. פירש הקונטרס מעות נתשת שהן עדיין בלא צורה כעין אסימון של כסף. וקשה דאכתי היאך נעשה חליפין הא טעמא דאין מטבע נעשה חליפין משום צורתא דעבידא דבטלה וחשיב כדבר שאינו מסויים כדפירש הקונטרס לעיל דכיון דסוף הצורה ליבטל הוה ליה כמו שאין בו צורה וכל שכן היכא דאכתי לית ביה צורה כלל כגון אסימון דטפי הוה ליה דבר שאינו מסויים. ולכך נראה דאין להזכיר דבר שאינו מסויים ועיקר הטעם תלוי במאי דדעתיה אצורתא וצורתא לא חשיבא כיון דעבידא דבטלה. אבל היכא דלית בה צורה כלל דלאו דעתיה אצורתא ועשה חליפין דחשוב הוא כלי כיון דראוי לשקול בו או לנוקבו לתלותו בצואר דאף על פי שאין בו צורה ראויה היא לכך ואפילו לא יהא ראוי לתלות בלא צורה כיון דחסרון מועט הוא מה שחסר צורה לא חשיב חסרון לבטלו מתורת כלי. משאנץ.
דייקא נמי דקתני יפה דינר. תימה למורי הר"ר פרץ היכי מוכח דמיירי בפרוטטות דילמא לא מיירי אלא בפרוטות ומשום הכי לא קתני דינר יפה דאינו רוצה לומר דימסור לו דינר אלא רוצה לומר שימסור לו פרוטות שוה דינר וטריסית. ונראה לי דאם כן הוה ליה למימר ואני אעלה לך מעות בדינר יפה כדאמר גבי חנוני ומדקאמר ואני אעלה לך יפה דינר אלמא בפרוטטות עסקינן והכי קאמר ואני אעלה לך מידי דהוה כמו מטלטלים שוה דינר וטריסית. עד כאן תלמיד הר"פ.
והריטב"א תירץ וזה לשונו: ויש לומר דהא מסתמא פרוטות הוא מקבל מן השלחני והיינו דאמר לו תן לי בדינר מעות ואם כן אמאי איצטריך ליה למימר יפה דינר אלא ודאי משום דדידיה פרוטטות נינהו וקשיא לי ניחא דבעל הבית אבל מנא לן דמאי דנקיט משולחני הוי פרוטטות והא תן לי בדינר מעות קאמר ליה. ויש לומר דכיון דאיהו אמר ליה ואני אעלה לך יפה דינר דהיינו פרוטטות איהו נמי לא בעי למיתן ליה אלא פרוטטות. עד כאן.
ולא תני דינר יפה. כתוב בתוספות הא ממעות שיש לי בביתי קתני וכו' פירוש ומעות לאו היינו דינרים דשש מעות דינר ועל כרחך הא דאמר יפה דינר פירושו מעות שוות דינר. גליון.
רב אשי אמר לעולם בפרוטטות וכו'. ולאו משום כדאיירי מעיקרא שהשולחני נותן פרוטות והוא מחזיר לו פרוטות דהיינו רבית גמורה וכו' כמו שכתוב בפסקי הרא"ש ומייתי ראיה מהלוני כי היכי דשרינן סאה בסאה וכו' ומיהו קשה דהוה ליה לאיתויי מתניתין דפרק איזהו נשך דתנן היה הוא תחלה לקוצרים פוסק עמו על הגדיש דאיירי במקח וממכר ומשמע דכיון דאית ליה מצי למיזל גביה. ויש לומר דבפוסק על הגדיש לא שרינן אלא למפסק עמו בשעת הלקוטות אכל לפסוק שוה שתא בחמשא לא כיון דאכתי לית ליה כי עדיין צריך תיקון ואי מוזיל גביה כולי האי מיחזי כי אגר נטר אבל בשיש לו בעין אלא שמחוסר ביאת בנו או הבאת מפתח מותר דרך מקח וממכר אפילו שוה חמשה בארבעה כמו סאה בסאה דרך הלואה. הרא"ש.
ובתוספות שאנץ מסיים וזה לשונו: ואפילו לרב נחמן אמר שמואל דאסר בסוף איזהו נשך דפסיק כהלל שאוסר בהלואה סאה בסאה אפילו בעד שיבא בני וכו'. או עד שאמצא מפתח דרך מקח וממכר היה מודה דשרי טפי. תדע דההיא אמרה רב נחמן גופיה והיכי קאמר נעשה כעי שיבא בני ושרי הכא במקח וממכר לכולי עלמא אפילו מוזיל לגביה מחמת הקדמת המעות כי היכי דשרי סאה בסאה לרבנן דהלל. ולמאי דפירש רשאי דלא שריא בפוסק עמו על הגדיש אלא דוקא כשער הלקוטות צריך לומר כי כל אותם המנויים שם כגון על הבצים של יוצר ועל הסיד מששקעו בכבשן יש בהן ענינים דהוו כעין שער הלקוטות ובקונטרס פירש דודאי מיירי בפרוטטות כדקתני יפה דינר ומיהו טעמא לאו משום דנקנה בחליפין אלא מיירי שפיר בתורת דמים וכי תימא הוה ליה הלואה ואסור לא קשיא דכיון שיש לו בביתו מעות הוה ליה כאומר הלויני עד שיבא בני וכו' ולא נהירא דכי מותר להלות סאה בסאתים במקום שיש לו הא ודאי לא דכי מותר כי יש לו היינו דוקא סאה בסאה דלא הוי אלא מדרבנן אבל הכא דנקיט יותר ממה שהלוה לו הוי רבית דאורייתא. ועוד קשה דלמה נקט בברייתא בפרוטטות הא בלא פרוטטות נמי מותר לפירוש הקונטרס. לכך נראה דהכי פירושו דלעולם פרוטטות דוקא כלומר אותם של בעל הבית וכו' כמו שכתוב בפסקי הרא"ש. תלמיד הר"פ.
וזה לשון גליון: נעשה כאומר הלווני וכו'. ואין להקשות לפי זה מה צריך להעמיד בפרוטטות הא אפילו מעות גמורין היה הדין כך. דיש לומר דדוקא בפרוטטות שרי דהוא דרך מקח וממכר אבל מעות גמורים היו דרך הלואה ואסור דהוי סאה בסאתים. עד כאן.
וכתב הראב"ד וזה לשונו: רב אשי אמר לעולם בדמים וכו'. יש בבני הדור שאומר שמותר להלות ברבית אם יש לו מעות בתוך ביתו וסומך דבריו על זה שאומר רב אשי. וכמה הוא טועה שלא מצינו זה ההיתר כי אם לסאה בסאה כדתנן לא יאמר אדם לחברו הלויני כור חטים וכו' אבל אומר הלויני עד שיבא בני וכו' ואמרו בגמרא יש לו סאה לוה עליה כמה סאין אבל לא ראינו לעולם שהתיר ללות ברבית במקום שיש לו בתוך ביתו והכא משום דדרך מקח וממכר הוא והאי דקאמר הוה ליה הלואה ואסור הוה ליה כהלואה קאמר ולאו הלואה ממש היא עד כאן.
שמעתא דכל הנשום
תא שמע כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו. כך הגירסא בכל הספרים. והא דנקט נתחייב זה ולא נקט זכה זה אתא לאשמועינן דכיון שמשך אחד מהן קנה חברו ונתחייב בכל אונס שיארע בחליפיו למימר דבאחריותיה דידיה קאי ולא באחריות בעלים הראשונים וכן פירש רש"י. הריטב"א.
כתוב בתוספות ללף הוי פירוש מחליף פרה בהנאה וכו'. ואין להקשות ללוי איך יישב הא דאמר לעיל אמר לשולחני תן לי בדינר מעות וכו' דיש לומר דלוקמא כרב אשי דאוקמה בדמים ונעשה כאומר הלויני וכו'. גליון.
וכתב הרא"ש וזה לשונו: והא דתנן המחליף פרה וכו'. ככתוב בתוספות. ומיהו אין אנו צריכין לדוחק זה דפלוגתא דתנאי היא לקמן וגם לפירוש רבינו תם דמפרש לקמן דשוה בשוה קונה בכל דבר ניחא. עד כאן.
שמע מינה מטבע נעשה חליפין ובמה יש להכיר אם נתנו בתורת חליפין או בתורת וכו'. רש"י פירש בתחלת הסוגיא אף על גב דמעות אינם קונים הני מילי בשנתנן בתורת דמים כדרך מקח וממכר אבל נתנן בתורת חליפין וכו' משמע מתוך לשונו שפירש בתורת חליפין. ונראה דאפילו בסתמא כמו שכתבו התוספות. והריב"ם פירש דחליפין היינו כשאומר הלוקח כך וכך מעות אלו בחפץ זה ושניהם בעין ונותן לו המעות אז נקנה החפץ על ידם אבל כשאומר לו חפץ זה בכך וכך מעות ובשעת נתינת המעות לא הזכיר קנין החפץ אז הם דמים ולא חליפין והביא ראיה מדאמר רב הונא מכור לי באלו קנה משום דהוה חליפין ומסיק דחליפין מקפד קפדי אלמא אף על גב דקפיד בשיעור הדמים חשיב חליפין. ונראה דאין זה ראיה דאדרבה קשה לדבריו דהתם מחלק בין דמים לחליפין דכל חליפין מקפו קפדי וקנו אבל דמים דוקא דאמר באלו דאין מקפיד עלייהו אבל אם דקדק בחשבון המעות הוי כדמים בעלמא ולא קנו. הרא"ש.
כל הנשום דמים באחר. פירש רש"י כל שרגילין לשום אותו כשנותנים אותו דמים באחר דהיינו מטלטלין שאין דרך לתת אותם דמים באחר אלא בשומא. אבל רבינו חננאל פירש כל המטלטלין ששמו אותם כשנתנום דמים באחר כיון שזכה וכו' משום דכיון ששמו אותם סמכא דעתיה אבל אם לא שמאום בדמים לא סמכא דעתייהו ולא קנה ופסק הלכה כן. ואיכא למידק דאם כן היינו חליפין ומקפיד עליה. ויש לומר דחליפין ומקפיד עליהם היינו ששמו שזה שוה כזה אבל כאן שלא שיהא מקפיד בהשואת שניהם אלא בשומתו כמה שוה כדי שידע כמת שוה וכמה מוזיל ובכמה מחליף. ומכל מקום תמהני מדקאמרינן מכור לי באלו דהשתא לא ידו כמה נינהו כלל ואמרינן עלה דמים ואין מקפיד עליהם הא אמרינן דקני חליפין ומקפיד מאי משמע דחליפין ואין מקפיד עליהם כענין מכור לי באלו שאינו מקפיד כלל פשיטא ליה נמי דקני ולא מיבעיא אלא במקפיד וצ"ת, הרשב"א.
ותמהני על פירוש רבינו חננאל דהא אסיקנא בענין קדושי אשה דשיראי לא צריכי שומא ואף על גב דאשה לא בקיאה בשומא. ואיכא למימר דשאני אשה דניחא לה בכל דהו וכיון ששוין פרוטה מקודשת דהא גמרה ומקניא נפשה בגוף השיראין אבל בחליפין דרכן של בני אדם להקפיד הילכך יכול לטעון ולומר סבור הייתי ששוה יותר וכל זמן שלא שמאום לא סמכה דעתייהו. אבל עדיין לא נתברר לי דין זה ולא ידעתי מנין לו. ומצאתי בירושלמי במסכת קידושין דמתניתין כל הנעשה דמים וכו' תמן תנינן כל המטלטלין קונים זה את זה רבא בר הונא בשם רב ואפילו צבור בצבורין. אמר רבי אלעזר לא שנינו אלא כל הנעשה דמים באחר ובלבד דבר שהוא צריך לשום אתיא דרבא בר הונא כרבי יוחנן ורבי אלעזר כשיטתיה דתניא תמן האחין השותפין חייבין בקלבון פטורים ממעשר בהמה אמר רבי אלעזר והן שחלקו גדיים כנגד תיישים תיישים כנגד גדיים אבל אם חלקו וכו' אמר רבי יוחנן ואפילו חלקו גדיים כנגד גדיים וכו' ופירושו דתנן כל הנעשה דמים דהיינו הנשום והיינו כל המטלטלין ואתא רבי אבא בר הונא ופירש שאפילו צבור בצבור שהן שוין ודמיהן שוין צריך לעשות דמים ולשוממן ואם לאו לא קנה ורבי אלעזר סבר לא שנו אלא בדבר שהוא צריך לשום שהוא נעשה דמים אבל דבר שוה אינו צריך שומא שאינו נעשה דמים ואתיא דרב הונא כרבי יוחנן דאמר גבי אחין אפילו חלקו גדיים כנגד גדיים לקוחות הן וכיון שכן צריך לשומם שהן דמים ורבי אלעזר לטעמיה דאמר הן חלקו משעה ראשונה שאין אלו נעשים דמים לאלו אף כאן אין צריך לשומא ומכאן סיוע לדברי רבנו חננאל. הרמב"ן.
בענין הרשאה
א.
בגדר דין הרשאה
גמ'. כי הא דרב פפא הוו ליה תריסר אלפי דינרי בי חוזאי אקנינהו לרב שמואל בר אחא אגב אסיפא דביתיה. מבואר בגמ' דר"פ הרשה לרב שמואל בר אחא להביא לו את כספו, והרשאה צריכא קנין וכדאיתא בסוגיין. ועיין בתוס' (בב"ק דף ע. ד"ה ומטלטלין ובדף קד: ד"ה אגב) שמובאות ב' גירסאות בעובדה דרב פפא דפליגי האם מיירי שהכסף היה פקדון או מלוה31.
והנה איתא בגמ' ב"ק (דף ע.) "אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי, אמר רב אשי לאמימר מ"ט, א"ל משום דר' יוחנן דאמר ר"י גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו. איכא דאמרי אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה, טעמא דכפריה דמיחזי כשיקרא אבל לא כפריה כתבינן. ואמרי נהרדעי אורכתא דלא כתיב ביה זול דון וזכי ואפיק לנפשך לית ביה מששא מ"ט משום דא"ל היאך לאו בע"ד דידי את. אמר אביי ואי כתיב ביה למחצה לשליש ולרביע מיגו דמישתעי דינא אפלגא מישתעי דינא אכולא. אמר אמימר אי תפס לא מפקינן מיניה. רב אשי אמר כיון דכתביה ליה כל דמתעני מן דינא קבלית עלי שליח שויה. ואיכא דאמרי שותפא שויא, למה נ"מ למיתפס פלגא. והלכתא שליח שויה". יש כמה שיטות הראשונים בביאור הסוגיא.
א) כתב בעה"מ וז"ל נ"ל דרב אשי חולק הוא על נהרדעי והלכתא כוותיה דשליחא שויא הלכך לא בעיא זיל דון וזכי ואפיק לנפשך ואפ"ה לא מצי למימר ליה היאך לאו בעל דברים דידי את דשלוחו של אדם כמותו הלכך ל"ש דכפריה ול"ש דלא כפריה כתבינן ולא קשיא אדר' יוחנן דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים וכו' דכיון דשליחא שויא אישתכח דהאי טעמא לחוד והאי טעמא לחוד עכ"ל. ונראה לבאר לפי"ז דשתי הלשונות נחלקו ביסוד גדר דין הרשאה, דללישנא קמא הרשאה הויא חלות דין הקנאה, דהיינו שהמרשה מקנה את זכויותיו למורשה, ובדבר שאינו ברשותו דלית ליה כח הקנאה ליכא הרשאה. מאידך האיכא דאמרי סברי דהרשאה חלה מדין שליחות, ומכיון דהויא חלות שליחות מועילה הרשאה אפילו בדבר שאינו ברשותו. ולפי"ז המורשה הוי שליח בעלמא ואינו בעל דבר, ונ"מ לענין דאינו צריך קנין וגם דאי תפס מפקינן מיניה.
ב) הרמב"ם כתב (פ"ג מהל' שלוחין ה"א) וז"ל מי שהיתה לו קרקע תחת יד אחר או שהיו לו מטלטלין פקדון ורצה לעשות שליח לדון עם זה ולהוציא הקרקע או הפקדון מתחת ידו הרי זה כותב לו הרשאה וצריך לקנות מידו שהרשהו ואומר לו דון וזכה והוצא לעצמך וכיוצא בענינים אלו. ואם לא כתב לו אינו יכול לדון עמו מפני שהוא אומר לו אין אתה בעל דיני. ואע"פ שכתב לו כן אינו אלא שליח וכל מי שיזכה בו הרי הוא למשלחו עכ"ל. ולכאורה מדברי הרמב"ם משמע דהרשאה הויא חלות קנין דפסק דהרשאה צריכה קנין ואמירת "דון וזכה והוצא לעצמך". מאידך עיין ברמב"ם (שם ה"ו) שפסק נמי כהאיכא דאמרי וז"ל התובע חבירו בדין במטלטלין או במעות שהפקיד אצלו וכפר בו אינו יכול לכתוב הרשאה עליו שנמצא זה כמשקר וכו' עכ"ל, וצ"ב. ונראה דלפי שיטת הרמב"ם אף לאיכא דאמרי הרשאה הויא חלות קנין, ומ"מ דין דר' יוחנן אינו חל דס"ל דקנין הרשאה אינו חלות קנין בעצם הדבר אלא קנין בזכות הגבייה. וגם דבר שהוא גזול הוי ברשות הבעלים לענין גבייה, ומשו"ה שפיר יכולים הבעלים להקנות את זכות הגבייה למורשה.
אמנם צ"ע דהרמב"ם נמי פסק דשליח שוויה, ואם הרשאה הוי חלות קנין, למה יש צורך גם בחלות שליחות. ונראה דלשיטת הרמב"ם הרשאה הוי גם חלות קנין וגם חלות שליחות כי יש ב' דינים בבעל דבר: א) בעל דבר שיכול לעשות מעשה גבייה מהנתבע, ב) בעל דבר שיכול להזקיק ב"ד לדון. והרמב"ם סובר דהרשאה חלה כקנין דע"י הקנין נעשה המורשה בעל דבר שיכול לבא ולגבות מהנתבע, דאילו לשליח דעלמא יכול הנתבע לטעון לאו בעל דברים דידי את. אמנם עצם זכות הגבייה לבדה שקנה המורשה לא תזקק בית דין לדון את הדין, כי ב"ד נזקק לדין רק כדי להציל עשוק מיד עשקו, כלומר כדי להציל את מי שמבלי הדין היה מפסיד ממון. ומאחר דהמורשה לא יפסיד ממון אם הב"ד אינו נזקק לדינו שהרי אין לו קנין בגוף הדבר אלא רק זכות הגבייה, לכן צריכים חלות שליחות - דהמרשה שהוא הבעל דבר העשוק צריך למנות את המורשה לשלוחו כדי שב"ד יזדקק לדון את הדין.
ועוד נראה לבאר בשיטת הרמב"ם דס"ל דאע"פ שהמורשה הוי בעל דבר מחמת שקנה את זכות הגבייה, מ"מ המרשה הוא הבעל דבר העיקרי. דפשיטא דהמרשה אינו מפסיד את זכות הממון שלו עם הקנאת זכות הגבייה למורשה כי כל גביית המורשה הוא כדי שהמרשה יזכה בממון שגובה. ולפיכך סובר הרמב"ם שהמרשה צריך נמי לעשות את המורשה לשלוחו, שאם אינו שלוחו יכול הנתבע לטעון "לאו בעל דברים דידי את", ר"ל דמכיון דהמרשה הוא הבעל דבר העיקרי יש לנתבע הזכות לטעון שרוצה לדון עם המרשה שהוא הבעל דבר העיקרי ולא עם המורשה ואע"פ שיש למורשה קנין לגבות. ומשו"ה יש צורך שיהא המורשה גם שליח. ובשליחות לבדה עדיין יכול הנתבע לטעון למורשה "לאו בעל דברים דידי את", דאינו בעל דבר שלו, דליכא שליחות בעלמא לגבות ממון. אך מחמת הקנין פקעה טענה זו, דהריהו בעל דבר בפני עצמו. אבל כדי שלא יוכל לסלקו בטענה צדדית שרוצה לדון רק עם הבעלים הראשונים מועלת חלות דין שליחות.
ג) כתב הרמב"ן במלחמות ה' וז"ל וקסברי נהרדאי בלישנא קמא דלא כתבינן ליה אמטלטלי דגניבה וגזילה וה"ה לזוזי דהלואה לפי שאין כאן בעלים להרשות בהן, דכל דלא מקדיש ולית ליה הקנאה בנכסים לית ליה בגוייהו רשות דלא מיקרי בעלים להרשות כלל. וללישנא בתרא לא חיישינן להכי אלא אע"ג דלא מקדשינן בעלים הוו, ואית להו בגוייהו הרשאה בדלא כפריה. ואמרי נהרדעי נמי דבעינן אפיק לנפשך דלא לימא ליה דלאו בעל דברים דידי הוא בשליח, ומכיון שנתנה לו במתנה ואמר לו אפיק לנפשך אע"פ שהוא מטבע או גזילה שאינו יכול להקנותה לו ואם בא לחזור חוזר, מ"מ כיון שעדיין לא חזר בו בעל דברים דידיה הוא שהרי הבעלים נתנוה לו ואין הלה יכול לטעון עליו כיון שלא קנית אותה לא אתן לך שהרי הבעלים אמרו לו לתובעו ושלוחם הוא הלכך יהיב ליה נהליה בעל כרחיה וכו' דהאי אורכתא אית בה שליחות ובעי נמי לשון מתנה, הלכך ממ"נ מפיק מיניה דהא שליח הוא ואם הלה רוצה ליתן לו ידו כיד הבעלים דשלוחו של אדם כמותו, ויכול לכופו שיתן לו מחמת לשון מתנה שבה דבעל דברים דידיה הוא לנפשיה אפיק וכו' עכ"ל.
שיטת הרמב"ן היא דאליבא דשתי הלשונות הרשאה מהווה חלות קנין. ללישנא קמא הוי חלות הקנאה בשעתה ולפיכך לא חל בגזל משום דין דר' יוחנן. וללישנא בתרא אינה חלות הקנאה בשעתה אלא הקנאה לאחר זמן, דהיינו שהמורשה יקנה את הממון לאחר הגבייה לכשיבוא החפץ לרשותו של המרשה. וללישנא בתרא עיקר ההרשאה בשעתה הויא חלות שליחות אלא דבכדי לסלק את טענת "לאו בעל דברים דידי את" מועילה נגיעת ממון שיש למורשה שירוויח ממון לאחר זמן. ויש להסתפק לשיטת הרמב"ן האם צריך לקנין שני לכשיבא הממון ברשותו, דיש לעיין האם סובר הרמב"ן שיכול אדם להקנות דבר שאינו ברשותו לכשיבא ברשותו, (וכשיטת התוס' בכתובות דף נט: ד"ה שדה ועיי"ש בשטימ"ק) ולפי"ז א"צ קנין שני, או"ד דס"ל דבכל אופן אין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו, אלא דלענין טענת לאו בעל דברים דידי את סגי בדעת מקנה אע"פ דע"פ דין יש צורך לקנין שני,32 ודו"ק היטב בלשון הרמב"ן.
ונ"ל דבזה חולק הרמב"ן עם הרמב"ם, דלשיטת הרמב"ם בלי חלות קנין בשעתה לענין גבייה ליכא חלות שליחות, דמי שאינו בעלים לגבייה אינו בר הכי של שליחות. ולפיכך הרמב"ם מצריך הקנאת זכות הגבייה למורשה בשעת ההרשאה עצמה כדי לעשות את המורשה לבעל דבר. מאידך הרמב"ן סובר דחלה חלות שליחות לגבות אפילו בלי קנין לגבות, אלא דמ"מ יש לנתבע זכות נפרדת לעכב את הממון מהשליח ולטעון "לאו בעל דברים דידי את". בנוגע לטענה זאת מועילה הנגיעה של המורשה שהוא ירויח ממון לאחר זמן, ולכן יכול המורשה לחזור ולומר לנתבע דרוצה לקיים עכשיו את השליחות ולגבות כדי להרויח ממון לאחר זמן, ומשו"ה הוי בעל דבע עכשיו לתובעו בבית דין.
ב.
קנין סודר בהרשאת מלוה
לפי גירסא אחת בגמ' אם מטבע נקנה בחליפין אפשר להרשות מלוה בחליפין. והשוואה זו לכאורה קשה, דהא אפשר דמלוה אינו נקנה בחליפין משום דאינו חפצא ואילו מטבע דהוי חפצא שפיר נקנה בחליפין. ונראה כפירוש הרמב"ן דמטבע אינו נקנה בחליפין משום דלענין חליפין אין גופו ממון, וה"ה במלוה דמדאינו גופו ממון אינו נקנה בחליפין. דדין מטבע שוה לדין מלוה בחליפין, דבשניהם חסר חפצא שגופו ממון.
ג.
שיטת הרמב"ם בהרשאת מלוה
והנה בסוגיא איתא דרב פפא הקנה הכסף בקנין אגב, ואי מיירי בחוב מוכח דחוב נקנה בקנין אגב. ברם יש לעיין דאי מיירי בחוב מדוע לא הקנה ר"פ במעמד שלשתן אי נמי בכתיבת ומסירת שטר החוב. ומשמע דקנינים אלו אינם מועילים לקנין הרשאת חוב, וצ"ב מ"ש הרשאה מהקנאת חוב דעלמא דנקנית בקניני מעמד שלשתן וכתיבה ומסירה.
ונראה דהנה כתב הרמב"ם (פ"ו מהל' מכירה ה"ז - ה"יד) וז"ל ראובן שהיה לו חוב על שמעון והקנה ללוי קרקע ועל גבה חוב שיש לו אצל שמעון נראה לי שלא קנה החוב. היו עומדין שלשתן ואמר לו מנה שיש לי בידך בין פקדון בין שהיה מלוה תנהו לזה קנה לוי ואין אחד משלשתן יכול לחזור בו ודבר זה אמרו חכמים שהיא הלכה שאין לה טעם, לפיכך אין למדין ממנה לדין אחר וכו'. המוכר שטר חוב לחבירו או נתנו לו במתנה אינו נקנה במסירת השטר לידו שלא מכר אלא הראיה שבו ואין הראיה נתפסת ביד. וכיצד יקנה השטר, שיכתוב לו המקנה קנה שטר פלוני וכל שעבוד שבו וימסור לו השטר ונמצא שנקנה בכתיבה ובמסירה וכו'. קנין השטרות בדרך הזאת מדברי סופרים אבל מה"ת אין הראיות נקנות אלא גוף הדבר בלבד קנוי. לפיכך המוכר שטר חוב לחבירו עדיין יכול למוחלו וכו' המקנה לחבירו קרקע כל שהוא והקנה לו על גבה שטר חוב הרי זה קנה השטר בכל מקום שהוא בלא כתיבה ובלא מסירה. ונראה לי שגם זה יכול למחול אחר שמכרו עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם סובר שניתן למכור מלוה בשטר בשלשה קנינים: או במעמד שלשתן או בכתיבה ובמסירה או באגב. מאידך במלוה על פה רק קנין מעמד שלשתן קונה. ונראה דס"ל דקניני כתיבה ומסירה ואגב אינם חלים במלוה על פה מדליכא בו שטר, וקניני כתיבה ומסירה ואגב חלות קניני שטר הם.
ובנוגע להרשאה כתב הרמב"ם (פ"ג מהל' שלוחין ה"ז) וז"ל מי שהיו לו מעות פקדון ביד אחר ורצה להרשות שליח להביאן אין הקנין מועיל בזה שאין המטבע נקנה בחליפין אלא כיצד עושה נותן לו קרקע כל שהוא ומקנה לו המעות על גבה כדי להוציאן בהרשאה זו והולך ודן עמו ומוציאן, היתה לו מלוה ביד אחר אינו יכול לכתוב הרשאה עליה ואפילו היה החוב בשטר מפני שהמלוה להוצאה ניתנה ואין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם, ואין לו דרך שיקנה אדם חוב בה אלא במעמד שלשתן והוא דבר שאין לו טעם כמו שביארנו או בהקניית שטר החוב עצמו בכתיבה ומסירה מפני שהוא מקנה השעבוד שבו עכ"ל. ומבואר דלהרמב"ם אין הרשאה חלה בחוב משום שקנין המועיל להקנות חוב דעלמא אינו חל בהרשאה, דניתן להקנות חוב בקנין כתיבה ומסירה או בקנין מעמד שלשתן, ושני קנינים אלו אינם חלים בהרשאה.
ונראה בביאור דבריו, שקנין כתיבה ומסירה אינו מועיל בהרשאה משום שיסוד חלות הקנין של כתיבה ומסירה הוא שחלה ע"י מסירת בעלות השטר, כלומר שע"י כתיבה ומסירה נעשה הקונה לבעל השטר33. ונראה דכתיבה ומסירת השטר אינו קונה ישירות את שעבודי החוב, כי לא שייך מעשה קנין בשעבודי החוב דהוי דבר שאין בו ממש. ואף אינו חל בשעבוד הגוף שעל הלוה לשלם את החוב למלוה מאחר דהוי מצוה דחלה בין גברא לגברא דאינו נקנה במעשה קנין. אך קנין כתיבה ומסירה מועיל לשנות את חלות השם דבעל השטר, דע"י כתיבה ומסירה השטר מעיד בעד הקונה הנעשה לבעל השטר החדש וממילא זכות גביית החוב נמי נעשה שלו, דמכיון שהשטר מעיד בעדו ממילא קונה את הזכות לגבות את החוב שבשטר34. אולם י"ל דע"י שנעשה בעל השטר הרי הוא קונה רק את זכות גביית החוב ולא את עצם החוב והשעבוד לשלם, דעצם השעבוד אינו נתפס בהקנאה. ומשו"ה אפילו אחרי כתיבה ומסירת השטר עדיין נחשב המלוה לבעל החוב שיכול למוחלו. ולפי"ז מבואר נמי מדוע קנין כתיבה ומסירה אינו מועיל לפי הרמב"ם בהרשאה, דהרשאה חלה גם מדין קנין וגם מדין שליחות אך אינה משנה את חלות שם בעל השטר, והוא משום דהמורשה אינו נעשה לבעל דבר אלא כלפי הנתבע בלבד, אך לגבי המרשה הוא רק שלוחו, ועיקר השטר עדיין מעיד רק למלוה - המרשה לבדו, ולכן קנין כתיבה ומסירה אינו מועיל בהרשאה, דאפילו אחרי ההרשאה המרשה עדיין הוא בעל השטר ולא המורשה.
והנה עיין בתוס' (ב"ק דף ע. ד"ה אמטלטלין) שדנו בקניני חוב ובהרשאת חוב. ושיטתם היא דחוב נקנה הוא בקנין אגב, ואף הרשאת חוב נקנית בקנין אגב. ומאידך הרמב"ם (פ"ו מהל' מכירה הל"ז והלי"ד) פסק שאין קנין אגב קונה במלוה על פה ודקונה רק במלוה בשטר. ומאידך הרמב"ם פסק שאין הרשאה מועלת במלוה כלל, ואף אינה מועלת במלוה בשטר מאחר שאין דרך להקנות את המלוה למורשה. וצ"ע למה לא יקנה למורשה את החוב בקנין אגב.
ונראה שהביאור הוא כנ"ל בנוגע לחלות קנין כתיבה ומסירה, דקנין אגב מועיל להקנות מלוה בשטר דוקא משום דע"י הקנין נעשה הקונה לבעל השטר וממילא קונה על ידו את החוב. אך עכ"ז עיקר שעבוד החוב לא נקנה באגב, והראייה דהרמב"ם פסק שאף אחרי הקנין עדיין יכול המלוה למחול את החוב, והוא משום שמכר רק את השטר עם זכות הגבייה שבו ולא מכר את עיקר החוב המוטל על הלוה לשלם למלוה עצמו. ונראה דבהרשאה משום שהמורשה אינו נעשה לבעל השטר, משו"ה קנין אגב אינו מועיל, כמו שקנין כתיבה ומסירה אינו מועיל.
ולשיטת הרמב"ם אף מעמד שלשתן אינו קונה בהרשאה. וכתב הרמב"ם (פ"ג מהל' שלוחין ה"ז) דהוא משום דהוי קנין בלא טעם, ודבריו מחוסרים ביאור. ויתכן דר"ל שמעמד שלשתן אינו חל מדין מעשה קנין, אלא שיסודו הוא בחלות דין פרעון, כלומר שהחוב הראשון למלוה פרוע וחל במקומו חוב חדש בין הלוה לבין הקונה. וזהו הביאור ב"תן לו" שאומר המלוה ללוה, כלומר "החוב הראשון שיש לי עליך פרוע הוא וחוב חדש מתחדש במקומו בינך לבין הלוקח". והנה פרעון החוב הראשון שייך רק במעמד שלשתן דעלמא כשחל חוב חדש בין הקונה לבין הלוה, אך אין זה שייך להרשאה, דהמורשה אינו מקבל חוב חדש, דהחוב הראשון שבין המרשה ובין הלוה עדיין חל, ולפיכך קנין מעמד שלשתן אינו שייך בהרשאת חוב.
והנה יש לעיין ביסוד חלות דין מעמד שלשתן - האם קנין חוב בעלמא הוא או"ד דהוי פרעון של החוב הראשון וחלות חוב שני חדש. ונראה לומר דזה תלוי במחלוקת הראשונים, דהא קיי"ל דאם מכר שטר חוב דעלמא לחבירו וחזר ומחלו מחול. ומאידך במעמד שלשתן שיטת הר"ת (עיין בתוס' מס' גיטין דף יג: ד"ה תנהו) שאם חזר ומחלו אינו מחול. אך ראשונים אחרים חולקים על הר"ת וס"ל דגם במעמד שלשתן החוב מחול (עיין בחו"מ ס' קכ"ו סעיף א' ובש"ך ס"ק י'). ונראה דאליבא דהראשונים הנ"ל מעמד שלשתן חל מדין קנין חוב בעלמא בדומה לכתיבה ומסירת השטר, ולפיכך אם חזר המוכר ומחלו הריהו מחול כדין קנין חוב דעלמא. ומאידך הר"ת סובר דבמעמד שלשתן החוב הראשון פרוע הוא וחל במקומו חוב חדש, ומשו"ה זכות המלוה למחול את החוב פקעה, כי החוב הראשון שלו פרוע.35
והנה שיטת הרמב"ם צ"ע דבפ"ו מהל' מכירה (ה"יב) פסק שהמוכר שט"ח לחבירו בכתיבה ומסירה וחזר המוכר ומחלו מחול. אך בנוגע למעמד שלשתן (שם בה"ח) השמיט את דין המוכר שחזר ומחלו האם המחילה חלה או לא. ולפימש"נ בשיטת הרמב"ם דס"ל שאין מעמד שלשתן מועיל בהרשאה משום דס"ל דמעמד שלשתן חל מדין פרעון יוצא דס"ל כשיטת ר"ת שהמוכר שטר חוב לחבירו במעמד שלשתן וחזר ומחלו אינו מחול, וצ"ע.
ד.
שיטת התוס' בהרשאת מלוה
עיין בתוס' (ב"ק דף ע. ד"ה אמטלטלין) וז"ל ואין לתמוה על מה שאנו נוהגין לכתב הרשאה אפילו במלוה אע"פ שאין אדם יכול להקנות הלוואתו לחבירו דכיון דקיי"ל כאיכא דאמרי ולהך לישנא אמטלטלין דגזילה נמי כתבינן אורכתא אע"פ שאין יכול להקנותו כמו שאינו יכול להקדיש וכו' ה"ה הלואה וכו' וטעמא וכו' דשליח שוויה ועשו תקנה לשליחות כאילו הוא קונה קנין גמור עכ"ל. ומבואר דלפי התוס' חוב דעלמא אינו ברשות המלוה להקנותו, והרשאה חלה אפילו בדבר שאינו ברשותו, דשליח שוויה ולפיכך מועילה הרשאה בחוב. ועיין ברשב"א (דף ע. ד"ה איכא) שכתב שאע"פ שחליפין אינו קונה את גוף החוב, מ"מ מועיל לקנין הרשאה מכיון דהוי קנין כל דהו דחל כדי שהמורשה יחשב לבעל דבר בעלמא.
מאידך מדברי הרמב"ם מבואר שחולק על התוס' משום שכתב (בפ"ו מהל' מכירה ה"י - הי"ב) וז"ל המוכר שטר חוב לחבירו או נתנו לו במתנה אינו נקנה במסירת השטר לידו שלא מסר לו אלא הראייה שבו ואין הראייה נתפסת ביד. וכיצד יקנה השטר וכו' ונמצא שנקנה בכתיבה ומסירה וכו' קנין השטרות בדרך הזאת מדברי סופרים, אבל מה"ת אין הראיות נקנות אלא גוף הדבר בלבד קנוי עכ"ל. ומבואר דלהרמב"ם קנין חוב הוא דין דרבנן, ומשום שאין ראייה נתפסת ביד, כלומר דליכא מעשה קנין המצורף להחוב, דאפילו אם יתפוס את השטר, תפיסתו אינה מראה בעלות על החוב שאין הראייה שבשטר נתפסת ביד. אולם החוב נחשב לדבר שברשותו ודלא כדסברי התוס' דהחוב הוי דבר שאינו ברשותו.
ולכאורה יש נפ"מ בין הרמב"ם לבין התוס' בהקדיש את החוב. דלשיטת התוס' מכיון דחוב אינו ברשות המלוה אינו יכול להקדישו. משא"כ לרמב"ם דחוב הוי ברשותו, אלא דמדאורייתא חסר בו מעשה קנין, אמנם אם הקדיש את החוב יתכן דההקדש חל מדאורייתא מאחר דהקדש חל באמירה בלבד בלי מעשה קנין36.
ה.
בדין הרשאה לאחר מיתת המרשה
עיין בסוגיא ובתוס' (ב"ק דף קד: ד"ה אגב) ובמלחמות ה' (ב"ק דף ע.). ומבואר מהרמב"ן דעיקר דין הרשאה חל מדין שליחות, אלא שיש גם קנין לאחר זמן למורשה, כדי שהנתבע לא יוכל לטעון "לאו בעל דברים דידי את". והרמב"ן סובר שאם המרשה מת ההרשאה בטלה, דהרשאה חלה מדין שליחות, ואין שליחות לאחר מיתה. אמנם מהשקו"ט שבתוס' משמע דלא ס"ל כשיטת הרמב"ן, וס"ל דהרשאה אינה בטילה לאחר מיתת המרשה. ויתכן שזוהי נמי שיטת הרמב"ם שהביא את הדין שהמרשה יכול לבטל את ההרשאה (פ"ג מהל' שלוחין ה"ח), ולא כתב שאם מת המרשה דההרשאה בטילה מעצמה. ונראה דהראשונים האלו סוברים שעיקר חלות דין הרשאה חל מדין קנין, ולפיכך הרשאה חלה אף לאחר מיתה. ובפשטות שאילת מיתת המרשה תלויה בדיון הסוגיא (דף ע.) אם שליח שויה או שותפא שויה. ועיין עוד בתוס' כתובות (דף נה:) ד"ה שאם.
ו.
הרשאה בד' אמות שבא"י
שיטת הגאונים המובא בתוס' וברמב"ם (פ"ג מהל' שלוחין ה"ז) שהמרשה יכול להשתמש בד' אמות מחלקו בא"י כקרקע לעשות קנין אגב עם המורשה. והרמב"ם השיג עליהם וז"ל ודברים אלו דברים קלים הן עד מאוד ורעועים שזה מי יאמר שיש לו חלק בא"י ואפילו הוא ראוי אינו ברשותו עכ"ל. ונראה שהגאונים סוברים שעם חורבן הארץ וגלות ישראל מא"י נתבטלה חלוקת הארץ וחזרה א"י להיות ממונם של כלל ישראל, והוי ממון הציבור, והציבור נותן לכל אחד שצריך ד' אמות מהקרקע שבא"י שתהיינה ברשותו להשתמש בהן לעשות קנין אגב. אך אפילו אחרי שהשתמש בד' האמות האלו והקנם לאדם אחר אזי מקבל ממילא עוד פעם נוספת שוב ד' אמות שהרי הוא יהודי דתמיד יש לו חלק בקנין של הציבור בא"י37. ויש ראשונים המפרשים שמשתמש בד' אמות שיש לו עבור קברו שבא"י שהן שלו וברשותו. ונראה שאף הד' אמות עבור קבר בארץ ישראל הריהן בבעלותן של כלל ישראל, אלא שכלל ישראל נותן לכל יהודי ויהודי ד' אמות לקברו, ואם היהודי השתמש בהן לעשות קנין אגב אזי מקבל עוד פעם ד' אמות בשביל קברו. והרמב"ם חולק ע"ז דס"ל דכל זמן שלא נקבר אין הד' אמות האלה ברשותו להשתמש בהן לשם קנין.
ע"כ ענין הרשאה
גמ'. דלית ליה סודר עיין בשיטה מקובצת שהביא מחלוקת בין תלמידי רבינו פרץ ובין הריטב"א האם סודר שאול מועיל לקנין סודר או לא. וז"ל רבינו פרץ, דלית ליה סודר אלא שאול, מכאן משמע דאין קנין בסודר שאול, והיינו טעמא כדאמרינן לעיל (דף ז.) האי סודרא כיון דתפיס ביה שלש על שלש קרינן ביה ונתן לרעהו דכמאן דפסיק דמי, וכיון שהוא שאול לא מהני כלום דאין בעליו רוצה שיפסקו סודרו עכ"ל. וכתב הריטב"א וז"ל דליכא סודר כלל ואפילו מושאל דהיינו דאמרינן איכפל תנא לאשמועינן גברא ערטילאי, וש"מ שאילו הו"ל סודר מושאל קונין בו, וכשם שקונין אגב קרקע מושאל כדאיתא במס' גיטין (דף עז:), וטעמא דמילתא דכיון דסודר ואגב קנין ע"מ להקנות הוא בכל דהו סגי, ואין קפידא למשאיל בדבר זה עכ"ל.
ובביאור פלוגתתם נראה דיש לחקור בגדר דין קנין סודר,38 האם חל מדין מעשה קנין בעלמא או מדין חליפי חפצא בחפצא. והנה אי נימא דקנין סודר חל מדין מעשה קנין בעלמא אזי י"ל דאף סודר שאול מועיל. אך אם חל הקנין מדין חליפי חפצא בחפצא, י"ל דמאחר דהסודר שאול ואסור להפסיקו, א"א לקרותו חליפי חפצא בחפצא, ומשו"ה אינו מועיל.
והנה הריטב"א הביא סמך לשיטתו דסודר שאול מועיל לקנין סודר מהא דמועיל קנין סודר בקני ע"מ להקנות. ונראה דר"ל דמזה דמועיל קני ע"מ להקנות מוכח דקנין סודר אינו חל מדין חליפי חפצא בחפצא, אלא דקנין סודר מהווה מעשה קנין בעלמא, ומשו"ה ס"ל דאף סודר שאול מועיל לקנין. ונראה דאליבא דתלמידי רבינו פרץ אף קנין ע"מ להקנות נחשב לחליפי חפצא, משא"כ בשואל דליכא חליפי חפצא.39
ובנוגע לטענת רבינו פרץ דסודר צ"ל ראוי לפסיקא, נראה דאזיל לשיטתו דסובר דקנין סודר חל מדין חליפי חפצא, ומשו"ה סובר דהסודר צ"ל ראוי לפסיקא ממש, וא"א לעשות קנין סודר בסודר שאול. ואילו הריטב"א סובר דהסודר אינו צריך להיות ראוי לפסיקא ממש מכיון דקנין סודר אינו אלא מעשה קנין בעלמא. והגמרא לעיל רק הוכיחה מסודר דאף בשנים אוחזים בו, כל א' הו"ל תפוס עד מקום שידו מגעת וכאילו פסיק דמי, דהמקנה מוחזק ותפוס בחלק הסודר שהחזיק בידו, ונחשב למעשה קנין דתפיסת סודר. אך אין כוונת הגמרא דצריכים ראוי לפסיקא ממש כדי שיחול קנין סודר, אלא רק שתחול חלות תפיסה בסודר כאילו הוא פסיק, וחלות דין תפיסה חל אף בסודר שאול לשוויה מעשה קנין.
ועוד נראה לבאר דיש שני דינים בתפיסה: א) דין תפיסה בעלמא, ב) תפיסה דהויא חזקה המבררת דכל מה שתחת יד אדם שלו. והגמרא לעיל מיירי בדין תפיסה המבררת בשנים אוחזים בטלית, וקבעה שאף התפיסה בקנין סודר צ"ל תפיסה המבררת ולא תפיסה בעלמא. אולם אין הכרח שצריך שיהא הסודר ראוי לפסיקא ממש. ומשו"ה ס"ל להריטב"א דסודר שאול מועיל לקנין סודר מדנתפס בתפיסה המבררת.
נעשה כאומר הלויני עד שיבוא בני או עד שימצא מפתח.
א.
הראשונים נחלקו אם חל בזה היתר מדאורייתא או מדרבנן. מרש"י משמע דחל היתר מדאורייתא משום שכתב וז"ל אין כאן רבית דאגר נטר ליה שאפילו הלואה אם יש לו בביתו מותר לתת לו עודף דהוה ליה הלויני עד שיבא בני עכ"ל.40 אולם בעלי התוס' (בד"ה נעשה) ס"ל דההיתר הוי היתר דרבנן וז"ל וא"ת נהי דשרי סאה בסאה בעד שיבא בני וכו' סאה בסאתים כי הכא שנותן לו טריסית יותר אסור והוי רבית גמור וי"ל דהכא אינו נותן לו אותו מטבע עצמו שלקח אלא מין אחר דדמי למקח וממכר וכו' משום דסאה בסאה רבית דרבנן ה"נ דרך מקח וממכר אפילו סאה בסאתים מותר באומר עד שיבא בני עכ"ל. ועיין בשיטמ"ק בשם הראב"ד וז"ל יש בבני הדור שאומר שמותר להלוות ברבית אם יש לו מעות בתוך ביתו וסומך דבריו על זה שאומר רב אשי. וכמה הוא טועה שלא מצינו זה ההיתר כי אם לסאה בסאה וכו' אבל לא ראינו לעולם שהיתר ללות ברבית במקום שיש לו בתוך ביתו, והכא משום דדרך מקח וממכר היא עכ"ל. וצ"ע בביאור שיטת הראשונים דס"ל דכשיש לו מעות בביתו ולוה עד שיבא בני חל היתר רבית דאורייתא. ועוד צ"ב מהי כוונת התוס' במש"כ דהוי דרך מקח וממכר, דמ"ש מהלוואה בעלמא דחלה רבית דאורייתא.
ונראה בביאור שיטת רש"י (ושיטת בני הדור המובא בשיטמ"ק בשם הראב"ד) דס"ל דיש שני דיני הלוואה: א) הלוואה עם זמן פרעון, ב) הלווה בלי זמן פרעון, אלא דחייב הלוה לפרוע את החוב מיד. והנה במלוה דעלמא חל זמן פרעון משא"כ בלוה עד שיבא בני ואמצא את המפתח דליכא זמן פרעון, דבאמת חייב לשלם מיד ומחכה רק לבנו להביא לו את המפתח לפתוח את ביתו להוציא את הפרעון ולשלם. ונראה דאיסור רבית חל רק באגר נטר - דהיינו כשהלוה התחייב לשלם את החוב לאחר זמן והרבית היא בעד המתנת זמן הפרעון, אמנם היכא דליכא המתנה עד זמן הפרעון כבציור דעד שיבא בני, לא חל איסור רבית. דהא דמחכה לביאת בנו אין זה מדין זמן ההלוואה אלא רק היכי תימצי בעלמא.41
ועוד נראה דבמלוה שאין בו זמן פרעון לא חל חלות שם הלוואה גמורה ולכן לא חל בו איסור רבית. ומשמע הכי מדכתיב (ויקרא כ"ה: ל"ה - ל"ו) "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך. אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלוקיך וחי אחיך עמך", ובפשטות מבואר דכשאין לעני כסף בביתו חל מצוה להלוותו, והויא הלואה לזמן ורק בכה"ג דהוי הלואה לזמן חל איסור רבית מה"ת. ולפי"ז יל"ע האם חל דין השמטת כספים בשביעית כשלוה עד שיבא בני, דלפימש"נ בכה"ג הריהו חייב לפרוע את החוב מיד, וליכא זמן המתנה לפרעון, ולפי מה שצדדנו דליכא בכה"ג חלות שם הלוואה גמורה וליכא בהלוואה כזו חלות איסור רבית מה"ת, יתכן נמי דאין שביעית משמטתו.42
והנה כתב הרמב"ם (פ"יג מהל' מלוה ה"ה) וז"ל המלוה את חבירו וקבע לו זמן לפרעו אע"פ שלא קנו מידו אינו יכול לתובעו עד סוף הזמן בין במלוה על פה בין במלוה בשטר וכו' וסתם מלוה ל' יום בין בשטר בין על פה בין על המשכון, ואם התנה שיתבע בכל זמן שירצה יש לו לתובעו ביומו שתנאי ממון הוא עכ"ל. וצ"ע למה הוצרך הרמב"ם לומר דיכול לקבוע זמן למלוה פחות מל' יום משום דיכול להתנות על מה שכתוב בתורה בתנאי שבממון, דלכאורה הטעם שחלה ההלואה הוא משום שהלוה והמלוה יכולים להתחייב ולקבוע ביניהם איזה זמן שירצו שיהיה זמן הפרעון לשלם את החוב.43
ויעויין בגמ' מכות (דף ג:) "א"ל שמואל לרב מתנה לא תיתב אכרעיך עד דמפרשת לה להא שמעתא מנא הא מילתא דאמור רבנן המלוה את חבירו סתם אינו רשאי לתובעו פחות מל' יום אחד המלוה בשטר ואחד המלוה על פה. א"ל דכתיב קרבה שנת השבע שנת השמיטה, ממשמע שנאמר קרבה שנת השבע איני יודע שהיא שנת שמטה, אלא מה ת"ל שנת השמטה לומר לך יש שמטה אחרת שהיא כזו ואיזו זו המלוה את חבירו סתם שאינו רשאי לתובעו פחות מל' יום, דאמר מר ל' יום בשנה חשוב שנה". ומבואר דסתם מלוה ל' יום הוי דין דאורייתא, דממצות ההלוואה ליתן ללוה ל' יום לפרוע את החוב. ומשו"ה ס"ל להרמב"ם דכדי לשנות את זמן ההלוואה מל' יום לפחות מל' יום בעינן דין תנאי שבממון שתנאו קיים. ומבואר מכאן שדין זמן מלוה הוי דין בעצם חלות דין מלוה מה"ת. ולפי"ז י"ל כמש"נ לעיל, דכשלוה עד שיבא בני, שהתחייב לפרוע את החוב מיד, וליכא חלות זמן פרעון והמתנת זמן לפרעון, בכה"ג לא חל חלות שם הלוואה גמורה מדאורייתא, וחסר בה שם מלוה גמור, והוי חלות שם מלוה בעלמא, ומשו"ה ליכא בו איסור רבית. ויתכן נמי דלא חל בו מצות השמטת כספים, וצ"ע בזה.
ב.
אמנם עדיין צריך ביאור במש"כ התוס' דהלואה עד שיבא בני חשוב כמקח וממכר ולא כמלוה, ומשו"ה לא חל בו איסור רבית מדאורייתא. ונראה לבאר דהנה יש לדקדק במש"כ התוס' וז"ל דהכא אינו נותן לו אותו מטבע עצמו שלקח אלא מין אחר דדמי למקח וממכר וכו' עכ"ל, דר"ל דבכל הלוואה החיוב דחל על הלוה לכתחילה הוא לשלם מאותו מין המטבע שלוה, דרק בדלית ליה מאותו המין יכול לשלם בשוה כסף. דכך יסדו בדברי התוס' במס' ב"ק (דף ט. ד"ה רב הונא) וז"ל וב"ח אי אית ליה זוזי לא מצי לסלק אלא בזוזי כדמוכח בהכותב (כתובות דף פו.) גבי ההוא תולה מעותיו בנכרי הוה וכו' עכ"ל. ונראה דכ"ז הוי הדין דחל במלוה דעלמא, ואילו בסוגיין מיירי דנתחייב הלוה מלכתחילה לשלם עם שוה כסף ולא לשלם מאותו מין המטבע שלוה, ולפיכך לא הוי חלות שם הלוואה אלא חלות שם מקח וממכר, דהיינו דהמוכר מכר לו מטבע ממין אחד ונתחייב הלוקח לשלם בעד מקחו בשוה כסף ממין מטבע אחר שיש לו בביתו. ולכן הרבית אינו איסור רבית דאורייתא דחל רק במלוה אלא הוי איסור אבק רבית דבמקח וממכר דחל מדרבנן (ועיין רמב"ם פ"ח ממלוה הל"א).
ועוד יתכן לבאר באופן אחר למה ליכא בסוגיין חלות שם מלוה ואיסור רבית דאורייתא. דהא איתא בגמ' "הרי שהיו חמריו ופועליו תובעין אותו בשוק ואומר לשולחני תן לי בדינר מעות ואפרנסם ואני אעלה לך יפה דינר וטרסית ממעות שיש לי בביתי", דהיינו דהשולחני נעשה ערב משום שפרע את חוב חבירו מדעתו, דהמשכיר דהפועלים התחייב לשלם לשולחני מדין ערבו ששילם, ומפני דשילם השולחני את חובו לפועלים. ובדין ערב כתב הרמב"ם (פכ"ו מהל' מלוה ולוה ה"ו) וז"ל ערב שקדם ונתן לבעל חוב את חובו הרי זה חוזר וגובה מן הלוה כל מה שפרע על ידו אע"פ שהיתה מלוה על פה או בלא עדים כלל. בד"א בשאמר לו הלוה בעת שנעשה לו ערב ערבני ושלם וכו' עכ"ל.
והנה יש לחקור בדין ערב ששילם את חוב הלוה למלוה מדעת הלוה דחוזר הערב וגובה את כל מה ששילם מן הלוה, האם החוב הראשון פרוע וחל חוב חדש על הלוה לשלם להערב עבור מה ששילם למלוה, או"ד דהחוב הראשון בין המלוה ללוה עובר מעתה לחול בין הערב ללוה, דהיינו דהערב עומד מעכשיו במקום המלוה וגובה את החוב הראשון מהלוה במקום המלוה. ועיין במס' ב"ב (דף לב:) "ההוא ערבא דא"ל ללוה הב לי מאה זוזי דפרעתי למלוה עילוך והא שטרא, א"ל לאו פרעתיך, א"ל לאו הדרת שקלתינהו מינאי, שלחא רב אדא בר אבין לקמיה דאביי כה"ג מאי, שלח ליה אביי מאי תבעי ליה, הא איהו דאמר הילכתא כוותיה דרבה בארעא והלכתא כוותיה דר' יוסף בזוזי דהיכא דאוקמי זוזי לוקמו, וה"מ דא"ל הדרת אוזפתינהו מינאי אבל א"ל הדרתינהו נהילך מחמת דהוו שייפי וסומקי אכתי איתיה לשעבודא דשטרא". ועיי"ש ברשב"ם שפירש דבדא"ל הדרת אוזיפתינהו מינאי אין השטר מועיל משום דהו"ל כשטר שנמחל שעבודו, אבל כשטען דהוו שייפי וסומקי והחזיר לו את הזוזי, דטען הערב דלא שילם לו הלוה את החוב דחל מחמת תשלומי הערב, דהערב נאמן מחמת השטר שבידו שעדיין שעבודו קיים, דלערב יש טענת שטרך בידי מאי בעי. והנה אי נימא דכשהערב שלם את חוב הלוה, החוב הראשון פרוע וחל חוב חדש בין הלוה והערב אזי השטר מהמלוה הראשון הוי שטר שנמחל שעבודו, וא"כ היאך יכול הערב לטעון שטרך בידי מאי בעי שתופס השטר של המלוה הראשון, דהרי נמחל שעבוד השטר. ומוכח דהרשב"ם סובר דהערב קם במקום המלוה לתפוס את שטרו והוא גובה את החוב הראשון מן הלוה במקום המלוה, ומשו"ה כשהערב תופס בידו את השטר דההלוואה הראשונה יכול לטעון שטרך בידי מאי בעי.
אולם עיין בשיטה מקובצת שם שכתב בשם הרשב"א וז"ל והא שטרא, כלומר הא שטרא שנתחייבת לו למלוה ושאני ערב בו, וכשכתב לו המלוה התקבלתי ונתן לו זכותו, הא לאו הכי אע"פ ששטר החוב יצא מתחת ידי הערב אינו גובה בו וכמלוה על פה דמי, שהלוה לא נשתעבד בשטר זה לערב אלא למלוה, וכיון שפרע ערב למלוה כבר נמחל שעבודו של שטר, וכ"כ מורי הרב ז"ל, עכ"ל. ומבואר מדברי הרשב"א דערב דעלמא המשלם חוב עבור הלוה אינו גובה מן הלוה במקום המלוה, ולא נעשה בעל השטר כי השטר דהחוב הראשון בטל, ושאני התם דמיירי דהמלוה הקנה לערב את החוב עם שטרו. אך בעלמא אחרי ששילם הערב אזי החוב הראשון פרוע הוא ושטרו בטל. והא דחייב לוה דעלמא לשלם לערב בשביל מה שפרע למלוה הוא משום דחל חוב חדש בין הלוה להערב, אמנם החוב הראשון פרוע הוא ונמחל שעבודו ושטרו.
ומבואר דנחלקו הראשונים בגדר דין ערב ששילם, דלפי הרשב"ם ערב ששילם קם במקום המלוה, ונעשה לבעל השטר של המלוה הראשון. ואילו הרשב"א ס"ל דהחוב הראשון פרוע הוא ושטרו בטל, וחל חוב חדש על הלוה לשלם לערב, והוי מלוה על פה משום דחל חוב בעלמא בין הלוה לבין הערב בלי שטר. ולכאורה יש נמי נ"מ בנוגע לחלות השעבוד שבין הלוה לערב, דאי נימא דהערב קם במקום המלוה וגובה את החוב הראשון אזי השעבוד הראשון עדיין קיים והערב גובה למפרע מזמן ההתחייבות של ההלוואה הראשונה. משא"כ אי נימא דהחוב הראשון פרוע, וחל חוב חדש בין הלוה להערב בשעה שפרע הערב את החוב הראשון עבור הלוה, גם השעבוד הראשון בטל, והערב גובה רק מהנכסים המשועבדים שנשתעבדו לו משעת הפרעון ולא מהנכסים המשועבדים מזמן ההלוואה הראשונה. ועוד יתכן דיש נ"מ לגבי חיוב שכר שכיר דאין שמיטה משמטתו, ויל"ע מהו הדין היכא שקם ערב ושילם את החוב לשכיר מדעת המשכיר, האם שמיטה עכשיו משמטת את החוב דהערב, די"ל שאם הערב קם במקום המלוה - דהיינו במקום השכיר הראשון, אף החוב של המשכיר לשלם לערב אינו משמט משום דהערב גובה מהמשכיר את החוב הראשון דהוי שכר שכיר - דאין שביעית משמטתו. אולם אם נאמר דחל דין מלוה חדש בין המשכיר לבין הערב שמיטה משמטתו, דאין החוב החדש חלות חיוב שכר שכיר, אלא מהווה חלות שם חוב חדש בין המשכיר והערב אזי י"ל דשביעית משמטתו.
ולפי"ז יתכן לומר דבזה פליגי הראשונים בסוגיין לענין דין רבית. דלרש"י (ושיטת בני דורו של הראב"ד) כשהשולחני שילם לפועלים את החוב הראשון אזי החוב הראשון נמחל ובטל, וחל חיוב חדש בין השולחני ובין המשכיר של הפועלים, וא"כ הרבית נתחייבה בשעת חלות הלוואה חדשה, ובדין היה צ"ל רבית מדאורייתא, אלא "שעד שיבא בני" מתיר אפילו איסור רבית דאורייתא, כדנתבאר לעיל. ואילו הראב"ד סובר דלא חל חיוב מלוה חדש, אלא דהערב קם במקום המלוה, דהיינו דהשולחני קם במקום הפועלים לגבות את החוב הראשון שהמשכיר היה צריך לשלם, ולכן אין כאן שעת חלות התחייבות של הלוואה חדשה וליכא משו"ה קציצת רבית בשעת ההלוואה, שהרי לפי"ז התחייבות הרבית חלה לאחר שעת ההלוואה דהיינו שעת שכירת הפועלים, ומשו"ה לא חל איסור רבית מדאורייתא ואינו אלא איסור רבית מדרבנן.44
אך יש לדחות דאין הנדון דומה לראייה, דיש לחלק בין המחלוקת בין הרשב"א והרשב"ם בדין ערב ששילם לבין הדין דשולחני ששילם לפועלים, דשאני ערב שהיה ערב משעת מתן מעות ונשתעבד מתחילת ההלוואה לשלם את החוב עבור הלוה, ומשו"ה י"ל דכששילם הערב למלוה קם תחתיו, ונעשה הערב לבעל השטר דהחוב הראשון, וגובה את החוב הראשון מהלוה. משא"כ בשולחני שלא נעשה ערב בשעת השכרת הפועלים בשעת מתן מעות הראשון, אלא שאח"כ הסכים לשלם עבור המשכיר, דבכה"ג לא קם השולחני תחת הפועלים לגבות מהמשכיר את החוב שלהם, אלא דע"י ששילם השולחני לפועלים אזי החוב הראשון שבין המשכיר והפועלים פרוע, וחל חוב חדש בין השולחני לבין המשכיר משעה ששילם לפועלים. ועוד אפשר לחלק בין ערב ששילם לבין שולחני ששילם, דהדין שהערב קם תחת המלוה חל רק היכא דחל חלות שם ערב דהיינו דהתחייב בחיוב ערבות על החוב לשלמו תחת הלוה, משא"כ שולחני שלא נעשה ערב כלל, דרק שילם את חוב המשכיר כשהגיע זמן הפרעון אך לא התחייב בחיוב ערבות לשלם את החוב, ומשו"ה לא קם השולחני במקום הפועלים, וחל חוב חדש בינו לבין המשכיר.
ועוד נראה דיתכן לחלק בין דין השטר לבין דין איסור הרבית, די"ל דאה"נ דהערב קם במקום המלוה לענין תפיסת השטר של המלוה הראשון, ומ"מ שעת הפרעון כשמשלם הערב את החוב נחשב לשעת קציצת רבית מדאורייתא. והביאור הוא דמכיון דבשעת הפרעון חל שינוי בבעלות החוב מהמלוה להערב הריהי שעת קציצת רבית מדאורייתא, דמכיון דבאותה שעה נתחדשו תנאים חדשים במלוה, דהיינו חלות בעלים חדשים, חל באותה שעה איסור רבית מדאורייתא.
ועיין ברמב"ם (פ"ו מהל' מלוה ולוה ה"ג) שכתב וז"ל הורו רבותי שהמלוה את חבירו ולאחר זמן תבע חובו ואמר לו הלוה דור בחצרי עד שאחזיר לך חובך הרי זה אבק רבית, לפי שלא קצץ בשעת הלוואה שנאמר לא תתן לו בנשך עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד שם וז"ל חיי ראשי לא יפה הורו שאם הגיע זמן הפרעון וארווח ליה זמניה משום ההוא דירה כשעת מתן מעות דמיא וקידושין יוכיחו עכ"ל. ומבואר דנחלקו הרמב"ם והראב"ד בדין הרווחת זמן אי הוי איסור רבית מדאורייתא, דאליבא דהראב"ד הרווחת זמן נחשבת כשעת ההלוואה הראשונה האסורה ברבית דאורייתא משא"כ לרמב"ם. ובביאור מחלקותם נראה דהרמב"ם סובר דאיסור רבית דאורייתא חל רק בשעת עיקר ההלוואה דהיינו בשעת מתן מעות דמעיקרא. משא"כ הראב"ד ס"ל דאף שעת שינוי תנאי ההלוואה, וכגון הרווחת זמן הפרעון נחשב לשעת איסור קציצת רבית מדאורייתא, דאע"פ דעיקר החוב לא נתחדש דלא חל באותה שעה מ"מ מכיון שדיניו ותנאיו נשתנו חשיב שפיר כשעת ההלוואה לענין איסור רבית. וכן מבואר נמי מדברי הראב"ד (בפ"ה מהל' אישות הל' ט"ו) דהרווחת זמן חוב לאשה נחשבת כשעת מתן מעות לקדש אשה. ולפי"ז יוצא דיתכן דהערב נחשב לבעל השטר הראשון, ומ"מ כשהלוה התחייב לשלם לו רבית חל איסור רבית מדאורייתא.45
31 ועיין באריכות ברשימות שיעורים למס' ב"ק שם.
32 מסתבר דרבינו זצ"ל ר"ל דחל קנין התחייבות מהמרשה המתחייב להקנות לו למורשה את הממון לכשיבוא לרשותו לאחר זמן, ברם חלות ההתחייבות חלה עכשיו בשעת קנין ההרשאה, ומשו"ה אינו קנין של דבר שאינו ברשותו שאינו חל.
33 עיין ברשימות שיעורים לב"ק בענין יאוש ושינוי רשות אות א' חלק ג', ובשיעורים לקמן (דף נו.) בענין מכירת שטר חוב.
34 עיין באגרות הגרי"ד הלוי עמ' רמא - רמד, ובשיעורים לזכר אבא מרי ח"א עמ' רצ"ב.
35 לכאורה צ"ע דאם חל חוב חדש מדוע גובה הקונה מנכסים המשועבדים לחוב הראשון, הרי החוב הראשון פרוע הוא. ויתכן שאע"פ שחל חוב חדש מ"מ המחייב לשלם אותו עדיין הוא החוב הראשון, ושעבוד הנכסים תלוי הוא בהמחייב. ודומה איפוא לכתובת אשה דלא ניתן לגבות הכתובה מחיים וחיוב הכתובה חל בשעת מיתת הבעל ומ"מ שעבוד הנכסים חל משעת הנישואין שהיא שעת המחייב של הכתובה, עיין בשיעורים לב"ק (דף עא.) ד"ה אחריות של שומר. ויש לחלק בין כתובה למעמד שלשתן. ואולי כ"ז נכלל בהלכתא בלי טעמא, וצ"ע. וע"ע לקמן (דף נו.) בענין מכירת שטר חוב אות ט'.
36 עיין בחידושי רבנו חיים הלוי על הרמב"ם (פ"כב מהל' מכירה ה"יז) ובס' רשימות שיעורים למס' ב"ק ח"א (דף לו:) בענין צדקה.
37 ויפלא בדין מי שקנה קנין אגב באופן שהמקנה השתמש בד' אמות שלו בא"י, דיוצא לכאורה דאחרי הקנין שיש לו לקונה שמונה אמות בא"י ודבר כזה לא שמענו. וצ"ל דבקנין ד' אמות מחבירו מאבד הקונה הד' אמות שהיה לו מכבר ונשאר רק עם ד' אמות דחברו והוא פלא, והוא חלק מתמיהת הרמב"ם על שיטת הגאונים.
38 ושלא כשיטת הגר"ח זצ"ל הנ"ל. וע"ע בהערה לעיל על השיעורים (דף מה:) ד"ה היה עומד.
39 ומסתבר נמי דלר"פ לית ליה לשואל קנין הגוף בחפצא אלא רק קנין פירות בעלמא ומשו"ה דבר שאול אינו בר חליפי חפצא בחפצא ודו"ק. ועיין בענין שכירות ביומיה מכירה היא (לקמן דף נו:).
40 וקשה מרש"י לעיל (מד:) ד"ה דנרי דביאר דעד שיבא בני הוי היתר דרבנן דהא כאן ס"ל דהוי היתר מדאורייתא.
41 ובביאור שיטת תוס' והראב"ד יתכן דס"ל דבעד שיבא בני יש עכ"פ אגר נטר בהיכי תמצי עד שעת ביאת הבן, וע"ז נמי חל איסור רבית. א"נ דרבית חלה בלי אגר נטר אלא אף באגר עצם ההלוואה שהלווהו.
42 אמנם מלשון הקרא "וזה דבר השמיטה שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו, לא יגש את רעהו" משמע קצת דכל חוב בכלל מצות שמוט ואף מלוה דעד שיבא בני, ויל"ע בזה.
43 ועיין בחידושי מרן רי"ז הלוי על הרמב"ם (פ"כו מהל' מלוה ולוה ה"ב).
44 ומש"כ הראב"ד דהוי דרך מקח וממכר ר"ל דהחוב הראשון של הפועלים קנוי לשולחני בדרך מקח וממכר דכאילו הקנו ומכרו לו את חובם.
45 אך נראה דעדיין ניתן לחלק דדוקא הרווחת זמן מהווה אגר נטר וחל איסור רבית דאורייתא, משא"כ בהשתנה חלות שם המלוה כבציור דשולחני, דליכא הרווחת זמן ואגר נטר, לא חל איסור רבית דאורייתא.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2016), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.
203ימים לסיום הש״ס