דף מו - ב
כל הנישום דמים באחר [כל דבר, שכאשר הקונה נותנו למוכר בתורת דמים, צריך לשום אותו, כדי לדעת את ערכו [1]], כאשר נתן אותו הלוקח למוכר בתורת חליפין, דינו הוא, שכיון שזכה זה, המוכר, בחפץ, נתחייב זה, הלוקח, באונסי חליפין.
ובא התנא להשמיענו שמטלטלים ופירות נעשים חליפין, ואין צורך דוקא בכלי כדי לקנות בחליפין, ואף שנאמר: "שלף איש נעלו", מכל מקום מ"לקיים כל דבר" אנו למדים [2] שבכל דבר מתקיים הקנין. [3] [4]
ומוסיפה הגמרא: הכי נמי מסתברא, לפרש כך את המשנה, ולא במטבע. [5] מדקתני סיפא דאותה משנה: כיצד הוא דין חליפין? החליף שור בפרה, או חמור בשור, כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו.
והרי כשנאמר בסיפא "כיצד", כוונת המשנה היא לפרש את הדין שנאמר ברישא.
אם כן שמע מינה: לא במטבע עוסקת המשנה, אלא בשאר המטלטלים, ועל זה אמר התנא: כיצד? החליף שור בפרה או חמור בשור, כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו. [6]
ומקשינן: ולמאי דסליק אדעתיה [7] מעיקרא שהרישא מדברת על מטבע, וקא משמע לן דמטבע נעשה חליפין, אם כן מאי כיצד!? איך היינו מפרשים את הסיפא, אם תימצי לומר שהרישא עוסקת בחליפין על ידי מטבע!?
הרי התנא היה צריך לומר: כיצד החליף מעות בפרה, היות ומדובר בחליפין הנעשים על ידי מטבע!?
ומשנינן: שני דברים בא התנא ללמדינו: מטבע נעשה חליפין, ופירות נעשים חליפין. [8]
והכי קאמר: כל הנעשה דמים באחר, דהיינו מטבע, עושים בו חליפין, וכיון שזכה זה, נתחייב זה בחליפין.
ופירי [9] נמי [10] עבדי חליפין, כיצד? החליף שור [11] בפרה, או חמור בשור, כיון שזכה זה, נתחייב זה בחליפיו.
רב נחמן ורב ששת נחלקו [לקמן מז א] אם קנין חליפין נעשה רק בכלים, או בכל המטלטלים. [12]
אומרת הגמרא: הא מתניתין, ניחא לדעת רב ששת דאמר: פירי נמי עבדי חליפין.
כי, לדעת רב ששת, אפשר לפרש את המשנה, בין למאן דאמר מטבע נעשה חליפין, כדקא סלקא אדעתין מתחילה, [13] בין למאן דאמר אין מטבע נעשה חליפין, וכמו שתירץ רב יהודה, היות ולדברי כולם, סיפא דמתניתין קא משמע לן שפירות נעשים חליפין.
אלא לרב נחמן דאמר: בכלי אין, אכן עושים בו חליפין, אבל פירי, לא עבדי, אין עושים בהם, קנין חליפין, מאי כיצד!?
היאך תתפרש סיפא דמתניתין דקתני: כיצד, החליף שור בפרה, או חמור בשור, כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו?
הרי שור וחמור כ"פירי" הם נחשבים, ולא ככלי, ואיך עושים בהם חליפין, לדעת רב נחמן!? [14]
במשנתנו מבואר שאין מעות קונות את המקח, ורק משיכת המטלטלין קונה, ובטעמו של דבר נחלקו אמוראים [להלן מז ב]:
רבי יוחנן סובר: דבר תורה מעות קונות, כמו שמצינו לענין הקדש, שמעות קונות בו ולא משיכה. אלא שתקנת חכמים היא שלא יקנה הקונה בנתינת מעות, אלא במשיכת המטלטלין. וריש לקיש סובר: משיכה מפורשת בתורה, [15] ומדאורייתא אין מעות קונות.
ומשנינן: אליבא דרב נחמן, הכי קאמר תנא דמתניתין:
אף על פי ששנינו אין מעות קונות, אלא משיכת המקח קונה, מכל מקום, יש דמים ומעות שהן קונים כחליפין. [16] וכך תתפרש המשנה: כל הנישום דמים באחר - כל המטלטלין שאדם שם לחבירו ונותן לו שומת דמיהן, בשביל חפץ אחר שיש לו ללוקח.
כיון שזכה זה - לוקח ראשון במטלטלין הראשונים, שמשכן, ואפילו לא משכן בתורת חליפין, אלא בתורת דמים, על מנת להקנות לו חפץ שלו בדמים.
נתחייב זה - לוקח שני, מי שמשכו ממנו, ורוצה לקנות חפץ כנגדו בתורת דמים, בכל אונסי החליפין, לפי שקנו לו מעותיו את החפץ, ומתחייב הוא ממילא באונסיו. [17] [18] כיצד?
מכר לו שור בכך וכך מעות, ומשך את השור, ונתחייב לו המעות.
אמר לו לוקח: פרה יש לי, שאני נותן לך בדמי השור שאני חייב לך.
נתרצה בעל השור, והחליף את דמי השור בפרה.
או דמי חמור, שנתחייב לו הלוקח דמים על חמור שמכר לו, ונתרצה להחליפם בשור. הרי נתחייב בעל הפרה לתת לו את הפרה, ואין אחד מהם יכול לחזור בו; וכן נתחייב בעל השור - הבא תמורת דמי החמור, לתת לבעל החמור את השור, ואין אחד מהם יכול לחזור בו.
ומפרשינן: מאי טעמיה דרב נחמן שאנו אומרים לשיטתו: כאן מעות קונות?
סבר לה כרבי יוחנן דאמר: דבר תורה, מדאורייתא, מעות קונות את המקח.
ומפני מה אמרו חכמים: משיכה קונה ולא מעות!? גזירה היא, שמא יניחם לוקח בבית מוכר זמן מרובה, ואם תפרוץ שריפה בשכונת המוכר, הוא לא יטרח לכבות אותה, היות ואין המטלטלין שלו, ויאמר לו, ללוקח, נשרפו חטיך בעלייה.
והיות שתקנת חכמים היא זו, יש לומר: מילתא דשכיחא, דבר המצוי להיות, גזרו ביה רבנן.
מלתא דלא שכיחא, לא גזרו ביה רבנן.
ואף כאן, מכר שאינו שכיח הוא, שאין דרך בני אדם לשום מטלטלים כנגד מטלטלים. [19]
על כן, לא גזרו חכמים בדבר, וקנו לו מעותיו כדין תורה.
ומקשינן: ביאור זה, לדעת רב נחמן, מבוסס על דברי רבי יוחנן שאמר: דבר תורה מעות קונות מטלטלים, וחכמים הם שביטלו את קנין המעות, ותיקנו שמשיכה קונה.
אבל, לריש לקיש דאמר: משיכה מפורשת מן התורה, בודאי אין לחלק בין קנין מעות רגיל, לבין מחליף דמי שור בפרה, שהרי קנין מעות אינו מועיל מדאורייתא כלל, ואין לחלק בזה בין מילתא דלא שכיחא למילתא דשכיחא. [20] אם כן, לריש לקיש, אי אפשר להעמיד את המשנה בקנין מעות, ובהכרח מדובר בה בקנין חליפין. אך, הניחא, אי נימא שריש לקיש סבר לה כרב ששת, האומר שעושים חליפין בפירות ובכל המטלטלים.
כי אז, מתרץ לה, למשנה דקידושין, כרב ששת, שמדובר במחליף שור בפרה [ולא ב"דמי שור"].
אלא, אי נימא שריש לקיש סבר לה כרב נחמן, דאמר: פירי לא עבדי חליפין, אם כן אי אפשר לפרש את המשנה בקנין חליפין. ובחליפי שור ופרה שהם פירי. [21]
ואף במחליף "דמי שור" בפרה אי אפשר להעמיד את המשנה, היות ולדעת ריש לקיש מטבע, מעות, לא קני מדין תורה.
אם כן תיקשי: היכי מתרץ לה, ריש לקיש, למתניתין.
ומסקינן: על כרחך צריך לומר, שריש לקיש סובר: פירי נמי עבדי חליפין וכרב ששת מתרץ לה למתניתין.
אומרת הגמרא: תא שמע ממתניתין, שמטבע נעשה חליפין ונקנה בחליפין: תנן, שנינו במשנתנו: כל המטלטלין קונין זה את זה, וכיון שמשך האחד, קנה חבירו את שלו.
ואמר ריש לקיש: "כל" המטלטלין ששנינו, בא לרבות, [22] והא קא משמע לן אפילו אם החליפו כיס [ארנק] מלא מעות, בכיס מלא מעות, קונים הם זה את זה, ועל כרחך בתורת חליפין קאמר, ולא בתורת דמים, שהרי מעות אינם קונות כלל.
שמע מינה: מטבע נעשה חליפין, שהרי במשיכת כיס המעות נתקיים המקח.
ושמע מינה: מטבע נקנה בחליפין, שהרי כיס המעות השני נקנה, על ידי קנין החליפין שנעשה בכיס הראשון.
ותיקשי למאן דאמר אין מטבע נעשה חליפין, ותיקשי למאן דאמר אין מטבע נקנה בחליפין. [23]
תרגמא, פירש, רב אחא את דברי ריש לקיש: לא בכל מעות אמר ריש לקיש, אלא בכיס מלא "דינרי אנקא" ובכיס מלא "דינרי אניגרא" שהחליפום זה בזה. [24] ומה הם "דינר אנקא" ו"דינר אניגרא"?
אחד מהם, הוא דינר שפסלתו מלכות, המלך ציוה שלא יוציאו דינר זה בהוצאה, בכל מדינות מלכותו. [אבל בני המדינה לוקחים אותו בצינעא.]
ואחד מהם, הוא דינר שפסלתו מדינה, בני המדינה הזאת שנאוהו ונמנעים מלהשתמש בו, ובשאר מדינות המלך מוציאים דינר זה בהוצאה, היות והמלך לא ציוה עליו.
והיות ואין מטבעות אלו יוצאים בהוצאה, על כן אין להם דין של מטבע, והרי הם קונים ונקנין בחליפין. [25]
וצריכא [26] להשמיענו, בין בדינר שפסלתו מלכות, בין בדינר שפסלתו מדינה, שאין הם נחשבים כמטבע.
דאי אשמועינן דינר שפסלתו מלכות אינו נחשב מטבע, לא היינו יכולים ללמוד מדינר זה, לדינר שפסלתו מדינה.
כי היינו אומרים: דוקא מטבע שפסלתו מלכות, אינו נחשב מטבע משום דלא סגי, אינו יוצא בהוצאה, כלל, באף אחת ממדינות המלך.
אבל מטבע שפסלתו מדינה ולא פסלתו מלכות, דסגי ליה במדינה אחריתי, שאינם שונאים את המטבע הזה, אימא, היינו אומרים: אכתי [עדיין] מטבע הוא נחשב, [27] והרי אין מטבע נקנה בחליפין.
וכן, אי אשמועינן דינר שפסלתו מדינה אינו נחשב מטבע, לא היינו יכולים ללמוד מדינר זה לדינר שפסלתו מלכות.
כי היינו אומרים: דוקא מטבע שפסלתו מדינה, אינו נחשב מטבע, משום דבמדינה זו, על כל פנים, לא סגי ליה מטבע זה כלל, לא בצנעא ולא בפרהסיא.
אבל מטבע שפסלתו מלכות, ולא פסלתו מדינה, דסגי ליה, על כל פנים, בצנעא, אימא: אכתי מטבע הוא נחשב, והרי אין מטבע נקנה בחליפין.
לפיכך: צריכא, להשמיענו במפורש את דינם של שני הדינרים האלו, היות ואי אפשר ללמוד את דינו של האחד, מדינו של השני.
אמר רבה, אמר רב הונא: אדם שאחז בידו מעות, ואמר לחבירו, מכור לי חפץ זה במעות אלו שבידי, ולא הקפיד המוכר לשאול כמה הם, וקיבלם מן הלוקח.
קנה הלוקח את החפץ במעות הללו, ואין אחד מהם יכול לחזור בו.
הערות
[1] והיינו, כל המטלטלין חוץ ממטבע, שאין ערכם ידוע, וכשהם ניתנים בתורת תשלום על חפץ, הדרך לשום אותם, כדי לדעת את שויים. ויש מפרשים: כל דבר שצריך לשום אותו כשמחליפים אותו בדבר אחר, והיינו מטלטלים, ויש ללמוד מכאן, שמחליף מטלטלין במטלטלין לא קנה, אלא אם כן שמו אותם מקודם, שאם לא שמו אותן, לא גמרי אהדדי ולא קנו, וכן פירש ר"ח. ומרש"י משמע דשומא אינה מעכבת בחליפין ולזה הסכים ר"י והרמב"ן, מיהו יש בירושלמי סיוע לפירוש ר"ח - ריטב"א. וראה בהערות להלן מז א.
[2] לקמן מז א.
[3] לפי זה שור וחמור אין להם דין של של כלי, אלא הרי הם כשאר המטלטלין. וכך היא שיטת רש"י ובעל המאור. הרי"ף ותוספות חולקים וסוברים: שור כלי הוא, היות וראוי להשתמש בו [ואזלי לשיטתם לעיל מה ב ד"ה אין בדין מטבע, ראה "דרישה" קצה י ו"אבן האזל" מכירה ה ח]. ויש אומרים: שור כלי הוא, היות והוא דבר המתקיים ככלי ואינו נרקב כפירות - חידושים המיוחסים לריטב"א. ולשיטתם יש לומר: הא קא משמע לן שאין צורך דוקא בנעל, כלשון הכתוב, אלא כל כלי ראוי לכך, כדקתני כל הנישום כו' כיצד החליף שור בפרה. [ומאי דקתני כל הנישום, לאו דוקא].
[4] מדקתני כל הנישום דמים באחר, יש ללמוד שאף קרקע בכלל זה, וכן מפורש בתוספתא: החליף לו קרקעות בקרקעות כו' כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו, ויש חולקים, ראה ברמב"ן קידושין כח א. [ולדברי תוספות ש"כל הנישום" אליבא דרב נחמן היינו דוקא כלים ולא פירות, אין ראיה מן המשנה לדין קרקעות].
[5] רש"י. ראה להלן הערה 18.
[6] כתב הריטב"א: פירוש הקושיא הוא כך: בשלמא לדידן, אף על גב דמתניתין כללא היא לכל הנישום, בין קרקעות בין מטלטלין, פריט בחד מינייהו, והוא הדין לאידך, אבל לדידך דמפרשת לה לרישא במטבע דוקא, מאי כיצד! ?
[7] בקידושין איתא: אדעתין.
[8] נתפרש על פי רש"י בקידושין, ומלשון רש"י כאן משמע שהסיפא מפרשת את הרישא.
[9] הריטב"א בקידושין כתב: למאי דקא סלקא דעתך מעיקרא, מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני: ופירי נמי עבדי חליפין, אך מרש"י בסוגיין משמע שהסיפא רק מפרשת את הרישא, ואגב אורחא אשמעינן דפירא עבדי חליפין.
[10] א. כלומר, כשם שהמטבע נעשה חליפין, ולא חיישינן לביטול צורתו, כך פירי נמי עבדי חליפין, ולא חיישינן להא דלא מקיימי, ולא הוו דומיא דנעל - ריטב"א. לשיטת ריטב"א [ראה לעיל מה ב בהערות] שכלי אליבא דרב נחמן, היינו דבר שאינו מתקלקל, המשנה חידשה שמטבע קונה אף על פי שצורתו לא מתקיימת, והוסיפה לחדש שפירי קונים אף על פי שהן בעצמם לא מתקיימים. ולשיטת תוספות שמטבע הוי כלי היות ויש בו שימוש, יש לפרש: כשם שמטבע נעשה חליפין ונעל לאו דוקא, כך פירי קונים. אך לשיטת רש"י שמטבע הוי פירי, צריך תלמוד מה שאמרו ופירי נמי עבדי חליפין, כי משמעות הלשון היא שיש בפירי חידוש נוסף, על מה שמטבע נעשה חליפין. וב"חברותא" על קידושין [כח ב הערה 215] נתבאר דהכי קאמר: לא מיבעיא מטבע, שיש מקום להחשיבו ככלי [כמו שסוברים תוספות], אלא אפילו בשר שור שאינו ראוי לשום שימוש, גם הוא עושה חליפין, ראה שם. ואמנם ביאור זה מתאים לגירסת רש"י שם שמדובר בבשר שור, אבל לפי מה שכתב רש"י כאן דלא גרסינן בשר שור, אלא בשור כפשוטו מיירי, תיקשי: מה חידוש יש בחליפין על ידי שור יותר מאשר חליפין על ידי מטבע! ? וצריך לומר שאפילו שור חי דומה יותר לפירי מאשר מטבע, וכדי שלא תאמר דוקא מטבע נעשה חליפין, דדמי לכלי, ולא פירי - ושור חי בכלל, קא משמע לן סיפא דכל פירי נעשים חליפין. ב. בהערות בסוף עמוד א נתבאר על פי רש"י, שמטבע נעשה חליפין, היינו החלפת שני חפצים [או חפץ תמורת תשלום ממון] שנתינת המטבע היא ה"מעשה קנין" שמקיים את המקח. ומאידך, מה שאמרו פירי נמי עבדי חליפין, היינו החלפת חפץ בחפץ בלא "סודר". ובפשוטו, שני סוגים של חליפין שנו כאן, ושתי מהויות של קנין. [והיה מקום ליישב לפי זה, מה שהוסיפה המשנה ואמרה שגם פירי עבדי חליפין]. אלא שרש"י כתב: כל הנעשה דמים באחר דהיינו מטבע, כיצד חליפין ומהו חליפין כגון המחליף שור בפרה. משמע שגדר הקנין ברישא ובסיפא הוא אותו גדר, ולא עוד, אלא שהדוגמא של הסיפא מפרשת את הרישא! וראה בהערות להלן מז א.
[11] לדעת רש"י גם שור נחשב פירי ולא כלי, על כן כתב רש"י: החליף שור בפרה גרסינן ולא גרסינן בשר שור [ובקידושין כתב רש"י: בשר שור - וכל שכן שור חי, דעדיף טפי דדמי לכלי שמשתמשים בו]. אבל לדעת תוספות שור נחשב כלי, אם כן בעל כרחך דגרסינן: בשר שור בפרה, וקא משמע לן פירי עבדי חליפין, אבל אי גרסינן שור, אי אפשר ללמוד מכאן דפירי עבדי חליפין. ולדעת התוספות בעל כרחך לפרש את המשנה בבשר שור, כי בשור חי שדינו ככלי אין שום חידוש, ולפירוש רש"י בקידושין צריך לומר שהגמרא הוסיפה תיבה זו כדי להוסיף חידוש על המשנה. ראה הגהות אשרי, ב"ח ו"פרישה" [קצה ח] שנחלקו אם דוקא בהמה שראויה למלאכה נחשבת ככלי ולא טלה, או שכל בהמה בכלל, היות שמגדלים אותה לולדות ולצמר שיעשו מהם בגדים.
[12] לשון הגמרא בכל מקום הוא שלדעת רב ששת פירי עבדי חליפין, אך רש"י פירש בכמה מקומות שכל המטלטלים בכלל [כל מידי דלא הוי כלי פירי קרי ליה לענין חליפין, ומשום דפירי שכיחי נקט פירי - רש"י קידושין כח ב]. ודעת התוספות [מה ב] ד"ה אין שפירי דוקא אמר רב ששת.
[13] על פי תוספות ד"ה ופירי שהצורך לפרש את המשנה לפי מאי דקא סלקא דעתין, הוא היות ולמאן דאמר מטבע נעשה חליפין, הרי אי אפשר לפרש את הרישא שכוונתה "כל הנישום דמים באחר", כי לשון זו משמע לאפוקי מטבע, ובעל כרחך שמאן דאמר מטבע נעשה חליפין יפרש ש"כל הנעשה דמים באחר" היינו מטבע.
[14] על פי פירוש רש"י. ולשיטת הרי"ף ותוספות ששור נחשב כלי, לא קשיא על רב נחמן איך תתפרש המשנה לפי תירוצו של רב יהודה, כי "כל הנישום דמים באחר" היינו כלי ולאו דוקא פירי, וכפי שנתפרש לעיל. וכל קושיית הגמרא היא לפי מאי דקא סלקא אדעתין [כלומר: למאן דאמר מטבע נעשה חליפין, כפי שנתבאר בהערה הקודמת], איך תתפרש הסיפא לדעת רב נחמן! ? הרי אי אפשר לפרש בשור חי שנחשב כלי, כי אם כן מה הוסיפה המשנה, אחרי שלימדה אותנו שמטבע נעשה חליפין! ? ואי אפשר לפרש בבשר שור שנחשב פירי, היות ורב נחמן סובר: אין פירי עושין חליפין. ואם תאמר: מאי קושיא היא על רב נחמן, הרי רב נחמן יכול לפרש כדברי רב יהודה, ולא קשיא ולא מידי! ? יש לומר: הרי בעל כרחך מאן דאמר מטבע נעשה חליפין מפרש את הרישא במטבע וסיפא בבשר שור, ולא מסתבר שרב נחמן יחלוק על אותו מאן דאמר - רב או לוי - שהיו אמוראים קדמונים, ועוד הרי בדין כלי ופירות לא נחלקו רב ולוי, ואם נוכל להוכיח שאחד מהם סובר פירי עבדי חליפין, מסתמא גם חבירו מודה לזה - תוספות הרא"ש. ולדברי רש"י [לעיל מה ב ד"ה מאי טעמא] שמאן דאמר מטבע נעשה חליפין, סבירא ליה כרב ששת ולא סבירא ליה כרב נחמן, כי מטבע אינו כלי אלא מטלטלין בעלמא כפירי, אם כן, מאי דקא סלקא אדעתין מעיקרא, בודאי לא אתי שפיר אליבא דרב נחמן, ורק שינויא דרב יהודה יש לו מקום אליביה, ועל זה בלבד מקשינן דלא אתי כרב נחמן, דמאי כיצד. [וראה ברש"י קידושין ד"ה אלא לרב נחמן דמשמע שאף לפי ההוא אמינא קשה, וכן משמעות הראשונים כאן, וצריך תלמוד].
[15] כדיליף לה מקרא ד"או קנה מיד עמיתך" ראה להלן מז ב.
[16] לפי מה שכתבו תוספות [הובאו דבריהם בהערה לעיל סוף עמוד א] שבחליפין לא גזרו חכמים גזירת שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעלייה, אתי שפיר דקתני יש דמים שהן כחליפין, כלומר כשם שלא גזרו שם, כך לא גזרו כאן. ורש"י כתב: ואשמעינן, דיש תורת דמים, שהמעות קונות בלא משיכה, כחליפין של סודר. וכוונתו: כמו בחליפין של סודר, שמחליפין שור בפרה וקונים בסודר, בלא למשוך אף אחד מהם, כך גם כאן אין צורך במשיכת החפץ הנקנה.
[17] א. כך פירש רש"י. והנה כאשר פירש רש"י את המשנה דקידושין כתב רש"י שבאותה שעה שהלוקח מושך את החפץ האחד, נקנה החפץ השני לחבירו. ואילו כאשר פירש רש"י כיצד החליף דמי שור וכו', כתב רש"י שמעיקרא נתחייב לו דמי שור ואחר כך קנה את הפרה עבור החוב של דמי השור. ומדברי רש"י לעיל משמע שאפילו תמורת חוב אפשר לקנות מטלטלין אלו, וכתב בתוספות הרא"ש: לא פירש רש"י בפירוש דברי המשנה אלא כדי לישב את לשון המשנה, אבל לדינא אפילו אם היה לו חוב קודם על דמי השור, יכול הוא לקנות בו פרה. [וראה עוד בחידושי הרמב"ן והריטב"א]. וצריך לומר שמסברא ראוי להשוות בין אם הוא מחליף את הפרה בחוב שהוא חייב לו על השור, לבין אם הוא מחליף אותה בדמי שור שהוא נותן לו עכשיו, שאם לא כן, מנין לנו שאף בחוב אפשר לקנות. וראה להלן אות ג ביאורי תוספות והרמב"ם. "בעל המאור" והרמב"ן ב"מלחמות" נחלקו, האם יש דמים שהן כחליפין מועיל אפילו בבת אחת, שעל ידי משיכת האחד בתורת שוה כסף, קונה השני, וכך היא שיטת בעל המאור. והרמב"ן סובר שדווקא כשכבר משך ונתחייב דמים מועיל מטעם דמים הרי הם כחליפין. ב. מבואר ברש"י שהם שמו את ערכו של השור [וברש"י קידושין איתא שהם שמו את ערכה של הפרה]. אבל הראב"ד [מכירה ה ד] סובר שאין דמים קונים כחליפין אלא כשאין שומת השור ידועה. ג. ואם תאמר: הא קיימא לן [קידושין ו ב]: המקדש אשה במלוה לא קנה, וכן: אין מכר נקנה בהלואה [שם מז א]! ? יש לומר: הכא לאו במלוה עצמו קנה, דהיינו באותם מעות שהוא הלוה לו, ומעות אלו אינם בעולם, אלא בהנאת מחילת הדמים הוא קונה, ואפילו אשה נקנית בהנאת מחילת הדמים, היות והיא היתה מוכנה לשלם פרוטה למי שיפייס אותו למחול לה - תוספות. והרמב"ן כתב שאם תימצי לומר שמדובר שלא משך את השור עד שכבר עשאו דמים עבור הפרה, אם כן דמים הוא נותן לו, ולא מלוה. אבל הרמב"ם [מכירה ז ד] כתב שאפשר לקנות בחוב עצמו, ולא דמי לקידושין שאין אשה נקנית בהלואה [ולא בהנאת מחילת מלוה] ואף על פי שבקידושין מז א אמרו שאין קרקע נקנית בהלואה, סמך הרמב"ם על סוגיא דידן כפשוטה שמלוה קונה ככסף - "מגיד משנה" [וראה עוד בתוספות ר"י הזקן קידושין מז א, וביאור הגר"א קצט ה, רד יד. ובקידושין כח ב הביא ר"י הזקן שיש אומרים: בחוב בעלמא אין קרקע נקנית היות ומלוה להוצאה ניתנה, אבל בחוב הבא מחמת מכר לא אמרינן להוצאה ניתנה, וראה עוד ב"מגיד משנה" וב"לחם משנה" מכירה ה ד ובשלחן ערוך קצט ב]. וטעם החילוק בין קידושי אשה, שאינה נקנית במכר, לקנין קרקע [ומטלטלין - במקום דלא שכיחא], כתב ב"אבן האזל": קידושין הם ב"כסף קנין" ובהלואה שאין המעות בעין - אין כאן "כסף", אבל מכר הוא ב"כסף שיווי", והיות וסוף סוף קיבל המוכר את דמי המכר, שפיר נקנה המקח. וראה עוד ב"אבני מילואים" כח טז. וב"דבר יעקב" אות יד האריך להביא עוד תירוצים אמאי לא קשיא מהא דאין מקדשים במלוה, ועוד ביאורים בשיטת הרמב"ם. [לדעת תוספות אין קונים במלוה אפילו לענין מי שפרע, ולדעת הרמב"ם קונים לגמרי בקרקעות ובמטלטלין - כשבא החוב מחמת מכר דהוי מילתא דלא שכיחא, אך הראב"ד [מכירה ה ד] סובר לענין מטלטלין דלא נקנו אלא לענין מי שפרע כאשר שומת החפץ הנמכר ידועה, ראה לעיל אות ב].
[18] א. לפי דברי רש"י, לדעת רב נחמן, אין המשנה מתפרשת כפי שפירשנו לעיל בחליפי שור בפרה. ובתוספות תמהו על כך: הרי הגמרא אמרה הכי נמי מסתברא, ואין דרך הגמרא לחזור בה כשהיא אומרת לשון זו! ? וראה ברש"י ד"ה הכי נמי מסתברא שכתב: דלאו במטבע עסקינן, כלומר הגמרא שם באה להוכיח בדרך השלילה: לא מדובר במטבע, אבל אין הגמרא מוכיחה שמדובר בחליפי שור בפרה. ב. בתוספות פירשו שהגמרא כאן מפרשת את המשנה רק לפי מאי דסלקא אדעתין וכמאן דאמר מטבע נעשה חליפין, אבל דברי רב יהודה אתיא שפיר גם לדעת רב נחמן, היות ושור חי נחשב כלי. [אם כן לפי המסקנה, ריש לקיש יכול לסבור כרב נחמן, ראה ליקוטי רע"א מה ב]. ג. מדברי תוספות משמע שמה שאמרו כאן: "יש דמים שהן כחליפין" הוא ביאור המשך המשנה "כיצד החליף שור בפרה", אבל "כל הנעשה דמים באחר", היינו חליפין במטבע, וכן מפורש ברי"ף, וכן כתבו תוספות הרא"ש [מו ב בסוף העמוד] בשם "בעל הלכות".
[19] רש"י בסוגיין. ובקידושין כח ב כתב רש"י: מילתא דלא שכיחא - שיהא חייב לו המעות קודם לכן, וראה לעיל בהערה 17 א בדברי תוספות הרא"ש.
[20] רק בתקנת חכמים יש לומר שבמילתא דלא שכיחא לא רצו חכמים להזקק לדבר ולא רצו לעקור דין תורה, אבל בדין דאורייתא, אין מקום לומר שבמילתא דלא שכיחא לא דיברה תורה.
[21] הקשה "בעל המאור": לשיטת הרי"ף ותוספות שבעלי חיים כלי הם, אם כן מה הקשתה הגמרא על ריש לקיש! ? הרי ריש לקיש יכול לסבור כרב נחמן, ויפרש את המשנה כרב יהודה! ? והנה התוספות פירשו שהקושיא על רב נחמן היא ממאי דקא סלקא דעתין דרישא במטבע [כדי שלא יהיו דברי מאן דאמר מטבע נעשה חליפין סותרים את דברי רב נחמן, והרמב"ן כתב שהקושיא היתה איך היה כל השקלא וטריא בגמרא לעיל, לפי הסלקא דעתין]. ואף "בעל המאור" סבור כן, אלא שהוא הקשה: נעמיד את הרישא במטבע ונפרש את הסיפא דהכי קאמר: וכל הנישום בדמים נמי עושה חליפין, כיצד החליף שור בפרה כו'. ועל זה תירץ הרמב"ן: אי אפשר לתרץ את ריש לקיש כך, כי אם מטבע קונה, אף על פי שדעתו על צורתא דמטבע, שאר כלים ובעלי חיים שהם בכלל כלים, צריכא למימר.
[22] רש"י מד א. [לשיטת רש"י שמטבע נידון כפירות, יש רבותא בדינו של ריש לקיש, ואתי שפיר "כל" דמתניתין, דקא משמע לן פירי נמי עבדי חליפין, לשיטת הראשונים שמטבע נחשב כלי יש לומר דקא משמע לן שיש למטבע דין של כלי, היות והוא ראוי לשימוש ואינו מתקלקל, ועוד קא משמע לן שפסלתו מלכות או מדינה מפקיע שם של מטבע, כמבואר בגמרא להלן].
[23] רש"י. והראב"ד כתב: אין מכאן ראיה שמטבע נעשה חליפין, היות והם החליפו כיס מלא מעות, ואף אם המעות לא נעשות חליפין, מכל מקום קונה הוא את הכיס והמעות שכנגדו, בכיס של המעות, והכיס הוא כלי גמור. ובספר "תרומת הכרי" [רג א] כתב: למאן דאמר פירי לא עבדי חליפין, יש להסתפק: אם נתן הקונה למוכר כלי ופירות, האם אמרינן דעתו על הפרי, ולא קנה, או דאמרינן דעתו על הכלי וקנה? [וכיוצא בזה יש להסתפק אם נתן למוכר דבר מסויים ודבר שאינו מסויים]. וכתב שבדברי הראב"ד מבואר שהוא קנה, ואמנם לכאורה מדברי רש"י משמע להיפך - שהוא לא קנה, ועל כן כתב רש"י דשמע מינה מטבע נעשה חליפין, אלא שיתכן ורש"י מפרש ש"כיס מלא מעות", היינו מעות מרובות כמו בכיס מלא, ואין מדובר שנתן לו בפועל כיס, אלא ציבור של מעות בלבד. וראה עוד בליקוטי רבי עקיבא איגר. [הרמ"א (רג י) הביא פלוגתא בזה, וכתב רבי עקיבא איגר דכלי שאין בו שוה פרוטה מגרע גרע, שאינו חשוב לגרור המעות אחריו].
[24] רש"י. וראה ב"תורת חיים". ובמהר"ם שי"ף כתב דבפשוטו מיירי שהחליף דינרי אנקא בדינרי אנקא ממין אחר או דינרי אניגרא בדינרי אניגרא.
[25] לשיטת רש"י [מה ב] מטבע הוא "פירא" ולא כלי, אם כן דברי ריש לקיש הם כדעת רב ששת ודלא כרב נחמן. אך תוספות שם סוברים שמטבע הוא כלי, ויש להעמיד את דברי ריש לקיש אלו, אף לשיטת רב נחמן. וראה שם בתוספות שמטבע הוא כלי היות וראוי להשתמש בו, אך יש מפרשים שמטבע הוא כלי היות והוא יוצא בהוצאה, והקשו שם בתוספות: אם כן מדוע דינר אניקא ואניגרא קונים בחליפין, הרי אינם יוצאים בהוצאה, ואינם חשובים כלי לשיטה זו אלא "פירי"! ? וראה שם בליקוטי רבי עקיבא איגר, מדוע אי אפשר לתרץ את קושייתם שריש לקיש כאן הוא לשיטתו כרב ששת שאף פירי נעשים חליפין.
[26] המשנה - "תורת חיים" ראה שם. ובריטב"א כתב שהצריכותא היא בדברי רבי אבא, מדוע הוא הזכיר את שניהם. [ומדובר שהחליף אנקא באנקא ואניגרא באניגרא, כמו שכתב מהר"ם שי"ף ראה לעיל בהערה].
[27] אפילו באותה מדינה שפסלה אותו.
ודחה רב יהודה ואמר מתני' כל הנישום הוא ופירושו כגון שביקש לקנות חמורו של חבירו בדינר ושם לו פרתו בדינר ומסרה לו כדי שיתן לו חמורו בדמים הללו כיון שמשך בעל החמור את הפרה וזכה בה קנה גם בעל הפרה את החמור בכל מקום שהוא מפני שהן פירי בפירי וקונין זה את זה ואמרי' הכי נמי מסתברא מדקתני כיצד החליף שור בפרה וכו' הניחא לרב ששת דאמר פירי עבדי חליפין אלא לרב נחמן דאמר פירי לא עבדי חליפין היכי מתרץ להא מתני' ופירש רב נחמן יש דמים שהן כחליפין. פירוש כגון ראובן שמכר פרה לשמעון בעשרה דינרים ומשך שמעון הפרה ונתחייב בדמיה לראובן ובקש שמעון למכור חמורו ואמר לו ראובן אני נושה בך י' דינר דמי פרתי מכור לי חמורך והכי קאמר כל הנעשה דמים באחר כגון דמי פרה שנעשו דמים לחמור כיון שזכה בעל החמור בפרה נתחייב בעל הפרה בחמור אם מת או כחש אע"פ שעדיין לא משך הגיעו. ואמרי' מאי טעמא דרב נחמן כלומר מאי שנא דמים הללו משאר דמים דעלמא דלא קנו עד דמשיך והני דמים קנו אף על גב דלא משך. ופריק רב נחמן סבר לה כר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות ומפני מה אמרו עד שימשוך גזירה שמא יאמר לו נשרפה הטיך בעלייה והך דשכיחא גזרו בה רבנן אבל דמי פרה בחמור מילתא דלא שכיחא היא הלכך לא גזרו בה רבנן. וקיימא לן כרב נחמן דפירי לא עבדי חליפין. ושינויא דשני שינויא היא ותירוצא דהא מתני' כוותיה דייקא והל' כוותיה. כל המטלטלין קונין זה את זה אפי' מעות רעות במעות רעות כגון נייקא ואניגרא והוא מטבע שפסלתו מלכות או פסלתו מדינה זו וסגי לה במדינה אחריתי ודברין ברורין הן:
אלא לרב נחמן דאמר פירא לא עבדי חליפין מאי. פרש"י ז"ל דאמאי דקס"ד השתא נמי קשיא ליה סיפא דקתני החליף שור בפרה דאלמא פירא עבדי ונא בעינן כלי.
ותמהני דהכא לאו אעיקר מימרא דר"נ קימי' כי היכי דנקשי ממתני' לר"נ אטו משום דמייתי לה הכא למיקשי מינ' לרב ולוי איכפל גמ' למקשי מינה לכ"ע וא"ת משו' דסוגיין איתא בקידושין אעיקרא נקט לה הכא אגרר' אכתי קשיא כיון דמתני' גופה קתני שור ופרה עבדי חליפין דהיינו פירי היכי אמרי' בגמ' הניח' לרב ששת אלא לר"נ וכו' הל"ל נימא תהוי תיובתי' דלא אמרי' בגמ' הניחא אלא בפירוקי דאמוראי שאם היו רוצים להקשות על אותו פירוק מדברי ר"נ היו אומרים הניחא וכו' אלא לר"נ מאי א"ל כלו' אין פירוק זה כלום אבל מאחר שמשנתינו גופא קשי' עליה דר"נ לא הוה לן למימר הניחא לרב ששת אלא לרב נחמן מאי איכא למימר וזו הדרך פשוטה בתלמוד וקאמרי מאי כיצד והל"ל היאך שור ופרה עושין חליפין אלא ודאי משמע דל"ק ליה אלא לשון כיצד ותו קשיא עליה הא דתניא לקמן היה תפוס פרה ועומד ובא חבירו וכו' ודייקי ש"מ חליפין ומקפיד עליהן לא קנה ומאי קושי' שאני התם משום דפירי נינהו ופירי לא קני ורבא נמי דפדקה משום דלא הוי משיכה מעלייתא למה ליה למימר הכי לימא משום דס"ל כרביה דהוא ר"נ בר יעקב וליכא לאוקמא לכולהו אמוראי קמאי כגון רב ולוי ורב אסי ועולא ורבה בר בר חנא ור' יוחנן ובתראי כגון רב אדא ורבא דלא כרב נחמן דאמר פירי לא עבדי חליפין וקיימ"ל כוותיה.
ומאן דפריק דרב' נמי סבר פירי לא עבדי חליפין אלא הכא היינו טעמא דאוקמה כגון דלא הוי משיכה מעלייתא משו' דכיון דאמר פרתך בכמה בכך וכך הוו להו דמי' שהן כחליפין וקנו טעה דהא אמרי' השת' דחליפין ומקפיד עליהן חליפי נינהו דאטו חליפי דקר' בשופט' עסקי' דלא קפדי וכ"ת מאי חליפין ומקפיד עליהן דאמר אם שוה זה כזה אבל לא אמר בכך וכך לא ס"ד דהא מייתי עלה ת"ש מבריתא דקתני בכך וכך.
ובר מינה דההיא דמעיקר' הכי איבעי' לן אי נימא חליפין ומקפיד עליהן חליפי נינהו וקנו או דילמא הואיל והקפיד עליהן הוו להו מעות ואינן קונית עד שימשוך גם השני וכך פרש"י ז"ל. ושמעת מינה דאי שוינהו דמים מטבע הוא ואינו קונה דהא מילתא שכיחא היא וגזור בה רבנן ועוד דגרסי' במס' כתובות אמר ר' יהודא אמר שמואל המחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת חמורו על בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו קיים בשעת משיכת הפרה, וש"מ דעבדי חליפין ולאו פירי נינהו וליכא לאוקמי כולי תלמודא דלא כרב נחמן.
ועוד מצאתי בירוש' (ה"א) מפורש תמן תנינן כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו. א"ר יוחנן לא שנינו אלא שור בפרה או חמור בשור הא צבור לא קנה רב ירמיה בשם רב אמ' אפי' צבור בצבור קנה פי' צבור פירות וש"מ דשור ופרה וכל בע"ח לענין חליפין מטלטלי נינהו וקנו הילכך מחוורת' דשמעתא דאמאי דקס"ד מעיקרא רהטא כולה שמעתא דקאמרי' הכי נמי מסתברא דכל הנשום קתני דהיינו מטלטלי דקתני החליף שור בפרה או חמור בשור והיינו מטלטלי דכל בעלי חיים מטלטלי נינהו שהרי עומדין למלאכה ואינן דומין לפירות שההפסד מצוי בהן, ואקשי' ומאי דקס"ד מעיקרא מטבע מאי כיצד, פי' קושיא היא היכי קס"ד למימר הכי כיון דקתני סיפא בהדיא כיצד החליף שור בפרה ומפרקי' ה"ק ופירות נמי עבדי חליפין כיצד החליף שור בפרה פי' בשר שור בפרה או חמור בבשר שור אבל מחיים ודאי מטלטלי נינהו.
ואל תתמה היכי אפשר דמעיקרא קאמר שור בפרה סתם ופירושו מחיים מטלטלי נינהו, והשתא אמרי' סתם שור בפרה סתם ופרושו לאחר שחיטה ופירי נינהו וכל כי האי גונא היכי משתמיט גמרא לפרושה לא תיקשי לך דטובא איכא בתלמודא כי האי גוונא חדא מינייהו במס' בבא בתרא בפ' המוכר את הבית גבי הא דתנא סנטר מכור אנקולמוס אינו מכור דמפרקי' סתם מי סברת ר' יהודא כרשב"ג סבי' ליה וכו' ופרושו דמעיקרא כרבנן קס"ד דבניחותא קאמר, ובסוף מפרקי' דבתמיה קאמר ומפרקי' לה סתם, ובנוסחת רבינו חננאל ז"ל במס' קידושין כתוב בפירוש הכי ופירי נמי עבדי חליפין כיצד החליף בשר שור בפרה, ואף רש"י ז"ל גריס כן במס' קדושין.
ואקשי' תו למאי דקס"ד מעיקרא לרב נחמן מאי איכא למימר, כלומ' והיכי מצינן לאוקומי מתני' דלאו כהילכת' ולמקשי מינה לרב וללוי לדידן נמי קשי' ועוד תיפשוט דר"נ סבר מטבע לא עביד חליפין דאי כל הנשום קתני מטלטלי בכלל ולא מטבע ומפרקי הוה קס"ד לאוקמי בדמים שהן כחליפין ובדברי ר' יוחנן. ואקשו תו ולר"ל אי סבר לה כר"נ קשי' מתני' והיכי לא אחשי' מינה לר"ל דאיהו ודאי כר"נ ס"ל ומפרקינן קס"ד דכרב ששת סבירי ליה וכל הני שקלא וטריא אמאי דקס"ד מעיקרא רהטא, וכן פירשה רבינו הגדול, וכן כתב ר"ח ז"ל.
ולהאי פירושא מטבע כלי הוא לענין חליפין ולא פירות דהא אמרי' למאי דקס"ד מעיקרא לרב נחמן מאי כיצד אלמא מטלטלי נינהו, ובפירוש פסק רבינו הנדול ז"ל כרשב"ל דאמר אפי' כיס מלא מעות בכיס מלא מעות. ואי קשי' לך למה ליה לאוקמ' לר"ל כרב ששת לימא כל הנישו' נמי עבדי חליפין כיצ' החליף שור בפר' דהיינו מטלטלי לאו מילת' היא דהשת' מטב' קתני רישא ולא אמרי' דעתיה אצורת' כ"ש שאר מטלטלי ובע"ח דקנו.
ויש מקש' היכי קס"ד לרב ששת דבש' עבי' חליפין הח לאו דבר מסויי' היא. ולאו קושי' היא דכל שהו' בשלמותו דבר המסוי' מקרי ולא אימעי' אלא חצי דבר א"נ קס"ד דרב ששת לא ממעט דבר שאינו מסויים דהא לא שמעי' ליה דאמר הכי. וי"ל דה"ק לרב ששת ופירי נמי עבדי חליפין דב"ח פירי נינהו ואקשינן לר"נ מאי איכ' למימ' הא ע"כ לדידי' ליכא למימר דקס"ד דבע"ח הוו פירי דע"כ לא קנו וכאן יש מקו' להקשו' ולימ' דהכי קתני וב"ח נמי עבדי חליפין כיצד וכו' וקמ"ל דלאו פירי נינהו א"ל תנא לא מספקא לי' מאי ניהו פירי ומאי ניהו מטלטלי ולא איצטרי' לאשמעועי' הכי ועוד דה"ל למתני מקמי הכי דפירי לא עבדי חליפין:
ויש דמים שהן כחליפין כיצד וכו'. פירשו הראשונים ז"ל כגון שמכ' לו שור בכך וכך מעות ומשך את השור ונתחייב לו המעות וא"ל לוקח פרה יש לי שאני נותן לך באותן דמים שיש לך אצלי וכ"כ ר"ח בפירוש ורבי' בהלכות וקשיא לן עלה הא דגרסי' בקידושין והמקדש במלוה אינה מקודשת ושוין במכר שזה קנאן ואקשינן ואי מלוה להוצאה נתנה במה קנאו. אלמא לא מקניא ארעא במלוה וכ"ש מטלטלי וכ"ש דהכא לא בעינ' היא דלא קנה כלל שאין כאן דמים.
ויכולני לפר' דמי' שהן כחליפין, כגון שמכר לו פרה בדמים וזקפן עניו במלוה ולא משך את הפרה ואחר כך אמר תן לי מעותי ומשוך פרתך שאני רוצ' ליקח בהן חמור אמר לו חמור יש לי שאני נותן לך בדמי הפרה משוך את הפרה וא"ל קנה חמור בכל מקום שהוא בדמי פרה זו קנה דהשתא פרה גופא דיהיב ליה דמים נינהו ולאו מלוה היא.
ורש"י כתב כלשון הזה שם לו השור בדעים ע"מ שיתן לו זה פרה באותן מעו' וכו' פי' לפירושו מתחלה שם לו שור בדמים ממש ואחר כך נמלך ליתן לו פרה באותן מעות ואינו נכון. ואף כלשון רבותי' המפרשים שכבר משך ונתחייב בדמים כתב.
וכן ראיתי בנוסחא ראשונה בהלכות שהיה רבינו מפרש דמים שהן כחליפין כגון ששמו השור במאה זוז וא"ל משוך אתה את השור במאה זוז ואמשוך אני את הפרה כיון שמשך בעל הפרה את השור נתחייב בעל השור בפרה וכו' הרי נתברר לך דפירי בפירי לא מיקנו אלא אם ישמו בכסף דלאו בתורת חליפין קנו להדדי אנא בתורת דמים כטעמא דר' יוחנן וכו' כל זה היה כתוב תחלה בהלכות וחזר הרב ומחקו וחזר לדרך הפי' שכתבנו למעל' וכן בדין שזה הענין אינו דמים שהן כחליפין אלא חליפין גמורין ומקפיד עליהן הוא והרי מ"מ עדיין לא נתחוורה שמועתינו.
וראינו לכתוב בכאן מה שמצינו בירושלמי בענין זה בקידושין (א, ו) ובפרקי' דהזהב (ה"א) איתי' אבל משובש הוא. ר' בא ר' המנונא רב אדא בר אהבה בשם רב מכר לו פרה בדמים דחקיה א"ל הב לי אילין פריטי א"ל ומאי את בעי מנהון. א"ל ליקח לי בהם חמור א"ל הרי חמור לפניך משך בעל הפרה את החמור לא נקנה הפרה. פי' בשלא משך בעל החמור את הפרה שאין כאן חליפין שהרי מתחל' לדמים נתכוונו ודמים קבל עליו ליתן ע"כ. חמור מהו שתקנה ר' בא אמר נקנית ר' יוסי אמר אינה נקני'. סבר ר' בא דאינון חליפין וליתנון חליפין. ר' מנא בשם ר' יוסי פעמי' שתחלת מקח לזה ותחלת מקח לזה היך עבידא מכר לו פרה בדמים סמכיה גבי טרפזיטא למחר אתא אשכחיה קיים תמן א"ל מאי את עבד הכא א"ל בעי אינון פריטי א"ל ומה את בעי מזבון מנהון א"ל ליקח לי בהו חמור א"ל הרי חמורי לפניך משך זה לא קנה זה משך זה לא קנה זה אלא זה קנה לעצמו וזה קנה לעצמו. נוסחא אחרינא: כל אחד ואחד נקנה בגופו. פי' סמכיה גבי טרפוזיטא המחהו אצל השולחני.
ובב"ר פרש' י"א: פעם אחת זמנני בדלוסקיא והביא לפנינו טרפיזין טעון בי"ו מוטות. ופי' רב נתן בעל הערוך ז"ל שולחן, כך נקרא השלחני טרפזיטא ושוב מצאתי במדבר סיני רבה בפרשת ד' שקורא השולחני טרפזיט' כפי' ומכיון שסמכו אצל השולחני נתחייב לו באותן דמים מעת' ונעשת מלוה ואין זה חליפין ולא דמים שהן כחליפין אלא כ"א ואחד נקנה במשיכתו.
נראה עכשו מן הענין הזה שאם לא סמכו אצל השלחני אלא שזקפן על עצמו במלוה לא קנה לעולם אלא א"כ משך את הפרה ואף בעל הפרה שמשך החמור לא קנה החמור שלא הקנהלו חמורו אלא ע"ד שיקנה לו הפרה שהוא סבור שהן חליפין ואינן חליפין וכשסמכו כל א' וא' נקנ' במשיכת גופו אבל שיקנה באותן דמים של הלואה לא ואף עפ"כ לא נתברר דיננו שאין זו דומה לזו דהתם בירושל' כיון שלא משך ממנו כלום אין כאן דמים אלא הלואה גרידא הוא ואפי' קנו מידו וכ"ש כשלא קנו שאין כאן לא הלואה ולא דמים וכשיסמכו אצל שלחני אין אלו דמים אלא הלואה. לפיכך הוא תחלת מקח לכל א'.
ומ"מ אנו יכולין לקיים שיטה דגמ' דילן בדמים שהן כחליפין במושך פרה והסמיכו אצל שלחני בדמי' ולאחר זמן מכר לו חמורו באותן דמים וקבלן מיד השלחני דהוו בעין וזה שלא האריכו בגמ' לפרש כן משום דמלוה להוצא' ניתנה פלוגתא היא ומיפרשא בדוכתה להכי אמרי' סתם דקני בדמים דלא שכיחי כדקני כסף בקרקעו' ולפי מה שפירשו רש"י ורבינו יצחק ז"ל בקדשה בהנא' מלוה מקודשת שהוא באומר לה התקדשי לי בהנאה זו שאת היית נותנת פרוטה לאדם שיפייסנו על כך וכך הוא עיקר הפי' בלא ספק אף כאן אפשר לאוקמי באומר לו בהנאת אותה מלוה שיש לי עליך מדמי השור שאני מוחל לך תהא חמורך קנויה לי מעכשיו:
כל הנשום דמים באחר. פירש רש"י ז"ל, כל שרילים לשום אותו כשנותנין אותו דמים באחר, דהיינו מטלטלין, שאין דרך לתת אותן דמים באחר אלא בשומא. אבל ר"ח ז"ל פירש, כל המטלטלין ששמו אותן כשנתנם דמים באחר, כיון שזכה זה נתחייב בחליפין, משום דכיון ששמו אותן סמכא דעתייהו, אבל אם לא שמאום בדמים, לא סמכא דעתייהו ולא קנו. ופסק הלכה כן. ואיכא למידק, דאם כן היינו חליפין ומקפיד עליהן (לקמן בבא מציעא מז, א). י"ל, דחליפין ומקפיד עליה היינו ששמו שזה שוה כזה, אבל כאן לא שיהא מקפיד בהשואת שניהם, אלא בשומתו כמה שוה, כדי שידע כמה שוה וכמה מוזיל ובכמה מחליף. ומכל מקום תמהני, מדקאמרינן (שם) מכור לי באלו, דהשתא לא ידע כמה נינהו כלל, ואמרינן עלה דמים ואין מקפיד עליהן הא קאמרינן דקני, חליפין ומקפיד עליהן מאי, משמע דחליפין ואין מקפיד עליהן, כענין מכור לי באלו שאינו מקפיד כלל, פשיטא ליה נמי דקני, ולא מבעיא ליה אלא במקפיד, וצריך תלמוד.
הא שמעתא כולה דכל הנעשה דמים באחר פירשתיה בפרק קמא דקדושין (כח, א) בס"ד.
הא דאמרינן: מכור לי באלו כיון דלא קפיד כחליפין דמו. לאו למימר דמדין חליפין קני, דדמים נינהו, כדאמר בסמוך דמים ואינו מקפיד עליהן הא קאמרינן דקני, ומדר' יוחנן הוא דקנו, כדאיתא במסקנא, וכן נמי לא דמו לחליפין לומר שחליפין לא קפיד בהן קאמר, אלא משום דקיימא לן דחליפין קנו ודמים לא קנו, אמרינן הכא דדמים כאלו קונין כמו שהחליפין דעלמא קונין וכענין שאמרו לעיל (בבא מציעא מו, ב) יש דמים שהם כחליפין.
כל הנישום דמים באחר פירש"י ז"ל כל שרגילין לשום אותן כשנותנין אותן דמים באחר דהיינו מטלטלין שאין דרך לתת אותן באחר אלא בשומא ור"ח ז"ל כ' דכל חליפין צריך שישומן אותן תחילה כמה שוה כל אחד ואחד ואם החליפו בלא שומא לא עשו ולא כלום ונראה שלמדו מזו שהי' מפרש שכל הנישום באחר צריכי' שימ' וק' דא"כ היינו חליפין ומקפיד עליהן דמספקא אי קנה אי לא ואע"ג דאסיקנא דקנה מ"מ משמע דטפי עדיף כשאינו מקפיד י"ל התם הוא במקפיד שיהא ערך כליו של חבירו שוה לשלו אבל הכא אין שומא זו אלא לידע כמה כל מהן שוה דאי ידעו גמרו ומקני להדדי ובסתמא לא גמרי ומקני אבל אינו מחוור דלקמן משמע דחליפין אינו מקפיד עליהן כלל דאמרינן גבי מכור ליה באלו קנה אע"ג דלא משך דכיון דלא קפיד כחליפין דמי אלמא בחליפין אינו מקפיד כלל דומיא דבאלו הרשב"א ז"ל:
אלא לר' נחמן דאמר פירי לא עבדי חליפין מאי כיצד פירש"י ז"ל דהאי קו' בין למאי דס"ד מעיקרא בין למאי דסבירא לן השתא היא דהא במתני' קתני החליף שור בפרה אלמא דפירא עבדי חליפין וכן כל הך שקלא וטריא עד סיפא דקאמרי בע"כ כרב ששת ס"ל אפי' למאי דס"ל השתא הוא לפי דברי רש"י ז"ל:
ואינו מחוור דאם איתא דמתניתין ק"ל כרב נחמן אפי' למאי דס"ל השתא לא הו"ל למימר הניחא לר' ששת אלא לר' נחמן שאין דרך התלמוד בכך אלא כשהוא מקשה על דברי אמורא שהוא מפורש המשנה בענין אחר אבל אי מתניתי' דלא כרב נחמן לכולהו פירושי הו"ל לימא תהוי תיובתא דרב נחמן ועוד דאי שייכא הך פרכא כמאי דמתרצינן השתא מאי שייכא הכא גבי פלוגתא דר' נחמן ורב ששת הו"ל לאתוי' למפרך מינה לרב נחמן ועוד דבעלי חיים לאו פירא נינהו לענין חליפין וראי' לדבר מדאמרי' פרק המדיר אמר רב יודא אמר שמואל המחליף פרה בחמור ומשך בעל הפרה את החמור ולא הספיק למשוך את הפרה בעל החמור עד שמת חמורו על בעל החמור להביא ראיי' שהי' חמורו קיים משעת משיכת הפרה וש"מ דבעלי חיים עבדי חליפין ולא פירא נינהו וטובא אחרינא בתלמודא בחליפי ב"ח ולא משמע דאתי כולהו דלא כרב נחמן אלא וודאי למאי דמשני רב יהודא ל"ק מידי דלדידי' לא איירי מתני' בפירות כלל בשור ופרה כיון דב"ח נינהו לאו פירא נינהו דלא מקרי פירא לענין חליפין אלא מה שאינו ראוי לו אלא לאכילה שהוא הולך ומרקיב:
אבל ב"ח שראוי' למלאכה ככלי דמי ומאי דאמרי' למאי דס"ד מעיקרא ופירא נמי עבדי חליפין כיצד המחליף שור בפרה לאו בבעלי חיים עסקי' אלא בשר שור קאמר דהוי פירא וכ"ת א"כ מאי דוחקא לאוקמי בבשר שור לוקמה בשור ופרה בב"ח ולא תיקשי לרב נחמן וכדמוקי לה רב יהודא ליתא דא"כ פשיטא דכיון דלמאי דס"ד מעיקרא אשמועי' מטבע נעשה חליפין כ"ש מטלטלי אע"כ בבשר שור דהיינו פירא מתוקמא ומש"ה דייקי' בה למאי דס"ד מעיקרא לר' נחמן מא"ל ולא תיקשי לך היכי נאדו תלמודא ממשמעותי' דשור בפרה דמעיקרא ס"ל בב"ח ולבסוף מפרש בבשר שור וכל כה"ג הו"ל לפרושי בהדי' דכיון דאוקימנא דה"ק ופירא נמי עבדי חליפין ממילא שמעי' לה בבשר דב"ח לאו פירא נינהו ודכוותי' בפרק המוכר את הבית גבי הא דתניא סנטור מכור אנקולמס אינו מכור דמפרקי' התם מי סברת ר' יודא כרשב"ג ס"ל ר' יודא כרבנן ס"ל ולא מפרשי' בה מידי אע"ג דמעיקרא ס"ד דבניחותא קאמר ולבסוף מפרק דבתמי' קאמר:
הכי קאמר יש דמים שהן כחליפין כיצד פירשו הגאונים ז"ל כגון שמכר לו שור בק' זוז וקנה שור במשיכה ולא נתן מעות עדיין ובא מוכר ותובע דמיו כדי לקנות מהן פרה וא"ל לוקח אני אמכור לך פרה בדמים שיש לך בידי ונתרצו שניהם קנה מוכר ראשון את הפרה אע"פי שלא משך וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' מכירה וזה תימא האיך קונה בדמים הללו שהן הלוואה ואינן בעין דהא אמרי' בפ' האיש מקדש גבי מקדש במלוה ושוין במכר שזה קנאו וכו' ואקשי' ואי מלוה להוצא' נתנה במאי קנאו:
ומיהו דעת הרמב"ם ז"ל שמלוה קונה בקרקעות וכן במטלטלין לענין מי שפרע שכ"כ בפ"י מהלכות מכירה וכן הרי"ף ז"ל לא הביא בהלכות הא דאמרי' בקדושין ושוין במכר שזה קנאו ואי מלוה להוצאה ניתנה במה קנאו והוא מן התימא שהרי הלכה פסוקה היא שם וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל מזה:
לפי' יש לפרש זו שבשמועתינו באומר לו בהנאת מלוה שיש לך עלי מדמי שור שאתה מוחל לי תהא פרתי קנוי' לך מעכשיו וזה ע"ד מ"ש בפ"ק דקידושין דהמקדש בהנאת מלוה מקודשת לפי מה שפירש"י ז"ל והרי"ף ז"ל שם:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
כבר ביארנו שהמטלטלין קונין זה את זה בין בדמים בין בחליפין אף בהמה בחייה נעשית היא חליפין ככלי הואיל ובת מלאכה היא הרי היא ככלי מעתה החליף שור בפרה או חמור בשור כיון שמשך האחד נקנה חברו בכל מקום שהוא:
אע"פ שאמרנו שהמעות אינן קונות יש דמים שהם קונין בחליפין כיצד החליף דמי שור בפרה או דמי חמור בשור כיצד מכר לו פרה בחמשים ולא משכה לוקח ואמר לוקח שאין לו דמים אלא שיש לו שור שוה חמשים שהם דמי פרה ונתרצה המוכר בכך ומשך את השור הרי הפרה נקנית בכל מקום שהיא ואע"פ שהשור במקום מעות ומעות אינן קונות הואיל ודבר שאינו מצוי הוא לא גזרו בו וגדולי המחברים כתבו בפי' דבר זה שאם מכר לו פרה בחמשים ומשכה לוקח והרי נתחייב בחמשים ואמר לו הלה קנה לך שורי בחמשים אלו שאני חייב לך בדמי פרה ונתרצה מוכר נקנה לו השור בכל מקום שהוא הואיל וחמשים אלו מחמת פרה הם אבל אם היה חייב לו מצד אחר לא קנה עד שימשוך או יגביה לפי מה שהוא אלא שמקבל עליו מי שפרע זהו דעת גדולי המחברים והפוסקים ולא יראה כן שהרי במסכת קדושין מ"ז א' אמרו בענין מלוה ושוין במכר שזה קנה והקשו ואי מלוה להוצאה ניתנה היאך קנה אלמא כל מעות שאין בעין אין קונין לא בקרקע ולא במטלטלין אלא שחכמי הדורות מביאים ראיה לדבריהם ממה שאמרו בפרק זה תשומת יד שייחד לו כלי להלואתו שהקשו ממנה לדעת מעות קונות אלמא שר' יוחנן סובר שדבר תורה מעות קונות אף בהלואה ומ"מ אפשר שייחדו בשעת הלואה והיו המעות בעין וכן מביאין ראיה לדבריהם מסוגיא שבאיזהו נשך בענין בשעת מתן מעות קנה הכל וכשתעיין בכלם אין מהם ראיה כלל:
ומתוך כך כתבו גדולי המפרשים שבאלו שחייב לו מחמת המכר לא קנה אלא שיש שם מי שפרע ובאלו שחייב לו מצד אחר אין שם אפילו מי שפרע ובקרקע לא קנה לא בזה ולא בזה ולדעת גדולי המחברים באלו שמחמת מכר קנה אף מטלטלין ובאלו שלא מחמת מכר יש שם מי שפרע במטלטלין ובקרקע קנה והדברים זרים וכבר כתבנו מענין זה במסכת קדושין:
מעות הרעות שפסלתן מלכות או מדינה הרי הם כפירות ונקנין בחליפין ומ"מ אע"פ שהמטלטלין או חתיכות של כסף וכיוצא בהן כלן מטלטלין הם ונעשין חליפין מעות אלו אין נעשין חליפין די להם שיהיו כפירות לקנות בחליפין ולא ליעשות הם עצמן חליפין ויש חולקים ליעשות אף הן עצמן חליפין וכן יראה ממה שאמרו למעלה דילמא בפרוטות שנו אלמא שהפרוטות נעשות חליפין אלא שאפשר לחלק מאלו מצד שהיה שם צורה ואם היו מעות אלו בכיס הרי הן נקנין על ידי קנין הכיס:
מעות היפות אלא שאין יוצאין במדינה זו יראה לי שאינן בדין זה וגדולי המחברים כללוה בדין זה ומ"מ כל פסול מדינה שכתבנו אינו אלא במדינה שאין בה מושל אלא שהם אדנים לעצמם הא כל שיש בה מלכות אין פסול מדינה נקרא פסול אא"כ הוא נעשה ברשות המלך:
מאי כיצד. פירוש דבשלמא לדידן אף על גב דמתניתין כללא הוא לכל הנשום בין קרקעות בין מטלטלין פריט בחד מינייהו והוא הדין לאידך אבל לדידך דמפרשת לה לרישא במטבע דוקא מאי כיצד. הכי קאמר ופירי נמי עבדי חליפין. כלומר כשם שמטבע נעשה חליפין ולא חיישינן לבטול צורתו כך פירי נמי עבדי חליפין ולא חיישינן דלא מקיימי דומיא דנעל כיצד החליף שור וכו', הריטב"א.
הכי קאמר ופירות נמי עבדי חליפין. פירש הקונטרס כל המטלטלין אף על פי שאינו כלי עבדי חליפין והכי מפרשינן לה כל הנעשה דמים באחר דהיינו מטבע אם נתן בתורת חליפין כיון שזכה זה נתחייב זה בתליפין כיצד חליפין ומהו חליפין כגון המחליף שור בפרה ואשמעינן אגב אורחיה בסיפא דפירי נמי עבדי חליפין. ואף על פי שדחק בקונטרס ליישב הכיצד אפילו נאמר כל הנעשה כמשמעו דהיינו מטבע מכל מקום אין בטל דהגמרא משום דאתי בפשיטות טפי לפי מה שפירש רב יהודה כל הנשום. משאנץ.
כיצד החליף בשר שור בפרה וכו'. ונראה דשור ופרה חיים הוי כלי חשוב וכו' ככתוב בתוספות. והשתא הא דקאמר הכא הניחא לרב ששת וכו' אלא לרב נחמן וכו' כולה סוגיא קיימא למאי וסלקא דעתין מעיקרא אבל לרב יהודה דמפרש כל הנשום אתיא שפיר אפילו לרב נחמן כיון שנאמר החליף ממש שור בפרה ולא נאמר בשר דשור ופרה כנעל חשיבי כדפירש. ואם תאמר ולמה דוחק ליישב דברי רב נחמן ורוצה לומר למאי דסלקא דעתין מעיקרא הא קיימא לן דאין מטבע נעשה חליפין. ויש לומר משום דרב ולוי דפליגי לעיל במטבע אי נעשה חליפין או לא הם אמוראים קדמונים ולא מצינו שנחלקו רב ולוי בפירות ואם לתריץ חד מינייהו נצטרך לומר ופירי נמי עבדי חליפין אם כן יש ללמוד דפירי לא עבדי חליפין ולא מצינו שנחלק עליו בכך דלא אפשר לפרש כרב יהודה דאמר כל הנשום דכל הנשום משמע לאפוקי מטבע שאין צריך לשומו ואיהו סביר ליה דמטבע נעשה חליפין. וכשיטה זו פירשו גם רבינו חננאל ושערים דרבינו האי. עוד יש ליישב כולה סוגיא אפילו לפי המסקנא דתירצנו כל הנשום ואף דפשוטה דכל דקתני או כל הנעשה או כל הנשום אתא לרבויי שום דבר דאי כל הנעשה תנן אתא לרבויי שום מטבע גרוע שאין לו שום חשיבות שבעולם אלא חשיבות צורה וצורתא עביד דבטלה וא"ה נעשה חליפין או אתא לרבות שהוא טבעא יותר מכל השאר כדמשמע בריש פרקין ואי כל הנשום תנן אתא לרבויי פירי. ומיהו לפירוש זה לא נהירא אלא לרב נחמן דאמר פירי לא עבדי חליפין מאי כיצד דמכיצד לא דייק אלא מכל ונראה מאי איכא למימר וכן יש ברוב ספרים בפרק קמא דקידושין. ומיהו ברוב ספרים כתוב מאי כיצד. ויש לדחות לפירוש זה דמשום הכי פריך מכיצד דמאחר שהוצרכנו להגיה בשר מלשון דכל הנעשה סברא הוא כמו כן להגיה בשר ללישנא. דכל הנשום אחרי שבא כל לרבות אפילו פירות שיהא השתא מפורש במשנה ריבוי של כל. ומיהו אכתי קשה לדידן דקיימא לן אין מטבע נעשה חליפין כדמוכח בסוף שמעתין וקיימא לן נמי דפירי לא עבדי חליפין היאך נפרש משנתנה ויש לומר דנפרש כל הנשום דרב יהודה וכל דקתני לא יבא לרבות פירות אלא לרבות שיש דמים שהן כחליפין כמו שמפרש והולך. ופירוש זה דחוק כמו שפרשתי תחלה כרבי. ורבינו תם מפרש שיש שלשה עניני קנין ונפקי מקרא דעל הגאולה דדרשינן לקמן גאולה זו מכירה תמורה זו חליפין לקיים כל דבר שלף איש נעלו מי נתן למי וכו' ומטעם זה אומר רבינו תם דלרב נחמן אתי שפיר לישנא דכל הנשום אף על גב דשור וחמור חשיבי פירי וכן המחליף פרה בחמור דהשואל דבחליפין שוה בשוה מיירי וכולהו פירכי דשמעתין למאי דסלקא דעתין מעיקרא ואם תאמר אפילו למאי דסלקא דעתין מעיקרא מאי קשיא לרב נחמן נוקמה שוה בשוה יש לומר דמשמע ליה ופירי נמי עבדי חליפין כעין חליפי מטבע דאיירי בהו דהוו בתורת נעל ואף על גב דלמאי דמשני יש דמים שהן כחליפין לא הוו בתורת נעל כמטבע דרישא אלא בתורת דמים מכל מקום בהא דמיא לרישא דאיירי בקנין מטבע. ואומר רבינו תם דאותו קנין של שוה בשוה נוהג בכל דבר לכולי עלמא במטבע ופירות והוי ככליו של קונה ואפילו ללוי דאמר חליפין בכליו של מקנה. ואם תאמר היכי דייק שמע מינה מטבע נעשה חליפין דילמא שוה בשוה קאמר שנעשה חליפין לכולי עלמא. וצריך לומר לפירוש רבינו תם דאין נעשה חליפין משום שהוא שוה בשוה אלא בכל כיוצא בו כגון מטבע במטבע ופירות בפירות אבל מטבע בטלית לא. ולשון כל הנעשה דמים באחר משמע ליה בחפץ אחר כגון פרה וטלית שהמטבע נעשה דמיו של זה. ולעיל בריש שמעתין דפריך למאן דאמר אין מטבע נעשה חליפין ממתניתין וברייתא דהזהב קונה את הכסף לא הוה מצי לשנויי בחליפי שוה בשוה דלא מהני מטבע ופירות אלא בכיוצא בו דוקא. ואם תאמר ולמאן דאמר דפירי ומטבע נעשה חליפין כדבעינן למימר הכא למה נכתבו אותן חליפין של שוה בשוה דלא צריכינן להו כלל. ויש לומר דאצטריך ללוי דאמר בכליו של מקנה אי נמי לדבר שאינו מסויים כגון חצי רמון וחצי אגוז דלא מהני בתורת נעל וכן למדו האי כיוצא בו. אי נמי לאקנויי בחליפין דאף על גב דאפילו למאן דאמר מטבע נעשה חליפין מכל מקום אינו נקנה בחליפין כדאמרינן לעיל בחליפין שוה בשוה מיהו נקנה. ומיהו לענין מטבע אי נראה שיוכל להתקיים פירש רבינו תם מדאצטריך לשנויי בסמוך בדינרא אניקא ואניגרא ולעיל בפרוטטות דלוקמה שוה בשוה. וגם קשה ולמה דוחק לישני דברי ריש לקיש למאי דסלקא דעתין מעיקרא דקאמר על כרחך דרב ששת סבירא ליה לוקמה כדשני רב יהודא כל הנשום דלפירושו אין שייך לפרש כמו שפירשתי לעיל דלשון כל הנשום משמע למעוטי מטבע ודעל כרחך לאו למעוטי מטבע אתא כיון דאוקימנא שוה בשוה שגם במטבע שייך קנין זה. ומיהו יש לומר דשפיר ממעט מטבע שאין נעשה חליפין כשאין מטבע אחר כנגדו אלא מטלטלין כגון שור ופרה. עד כאן משאנץ.
אלא לרב נחמן דאמר פירי לא עבדי חליפין ומטבע נמי לא קני מאי כיצד. וקשה ולימא דמיירי כדאוקי לה רב יהודה דאמר כל הנשום דמים באחר ולא מיירי כלל מפירות וכי תימא דלישנא דכל הנשום נמי קשה לרב נחמן דכל הנשום משמע אפילו פירי. זה נוכל ליישב דאין למדין מן הכללות. ויש לומר להא דפירש ניחא דגרסינן שור ופרה דהוו פירי ואפילו אי הוה מיישב לה כדאמר רב יהודה דאמר כל הנשום מכל מקום יקשה לו מסיפא דהחליף שור בפרה דהיינו פירות כדפריך אלמא פירות עבדי חליפין אלמא קשה לרב נחמן. אבל קשה לרבינו תם דאם איתא דשור ופרה דבעלי חיים הוו פירי וכו' תלמיד הר"פ.
וזה לשון הראב"ד: אלא לרב נחמן דאמר כלי אין פירות לא ומטבע לא קני פירוש ומעות אינם קונות דבר תורה מאי כיצד כלומר שאם היו מעות קונות מן התורה היינו יכולין לתרץ ויש דמים שהן כחליפין כדמפרש לקמיה אבל אי סבר לה כריש לקיש דאמר מעות אינן קונות היכי מתרץ כיצד הכי קאמר כלומר כרבי יוחנן סבירא ליה וכולה כדמפרש ואזיל. עד כאן.
וכתב הרמב"ן וזה לשונו: אלא לרב נחמן דאמר פירי לא עבדי תליפין מאי כיצד. ותמהני על שיטת רש"י דהכא לאו אעיקר מימרא דרב נחמן קיימין כי היכי דנקשי ממתניתין לרב נחמן אטו משום דמייתי לה הכא למקשי מינה לרב ולוי איכפל גמרא למקשי מינה לכולי עלמא ואם תאמר משום דסוגיין איתא בקידושין אעיקרא נקט לה הכא אגררא אכתי קשיא כיון דמתניתין גופה קתני שור ופרה עבדי חליפין דהיינו פירי היכי אמרינן בגמרא הניחא לרב ששת אלא לרב נחמן וכו' הוה ליה למימר נימא תהוי תיובתיה דלא אמרינן בגמרא הניחא אלא בפירוקי דאמוראי שאם היו רוצים להקשות על אותו פירוק מדברי רב נחמן היו אומרים הניחא וכו' אלא לרב נחמן מאי איכא למימר כלומר אין פירוק זה כלום אבל מאחר שמשנתינו גופא קשיא עליה דרב נחמן לא הוה ליה למימר הניחא וכו' וזו הדרך פשוטה בתלמוד וקאמרי מאי כיצד והוה ליה למימר היאך שור ופרה עושין חליפין אלא ודאי משמע דלא קשיא ליה אלא לשון כיצד. ותו קשיא עליה הא דתביא לקמן היה תפוס פרה ועומד וכו' ודייקינן שמע מינה חליפין ומקפיד עליהן לא קנה ומאי קושיא שאני התם משום דפירי נינהו ורבא נמי דפרקה משום דלא הוי משיכה מעלייתא למה ליה למימר הכי לימא משום דסבירא ליה כרביה דהוא רב נחמן בר יעקב ומאן דפריק דרבא נמי סבר פירי לא עבדי חליפין אלא הכא היינו טעמא דאוקמה כגון דלא הוי משיכה מעלייתא משום דכיון דאמר פרתך בכמה בכך וכך הוו להו דמים שהן כחליפין וקנו טעה דהא אמרינן השתא דחליפין ומקפיד עליהן חליפין נינהו דאטו חליפי דקרא בשופטני עסקינן דלא קפדי. וכי תימא מאי חליפין ומקפיד עליהן דאמר אם שוה זה כזה אבל לא אמר בכך וכך לא סלקא דעתך דהא מייתינן עלה תא שמע מברייתא דקתני בכך וכך ובר מינה דההיא דמעיקרא הכי איבעיא לן אי נימא חליפין ומקפיד עליהן חליפין נינהו וקני או דילמא הואיל והקפיד עליהן הוו להו מעות ואינן קונות עד שימשוך גם השני וכך פירש רש"י ושמע מינה דאי שוינהו דמים מטבע הוא ואינו קונה והא מילתא שכיחא היא וגזור בה רבנן ועוד מצאתי בירושלמי מפורש תמן תנינן כל הנעשה דמים וכו' אמר רבי יוחנן לא שנינו אלא שור בפרה או חמור בשור הא צבור בצבור לא קנה רב ירמיה בשם רב אמר אפילו צבור בצבור קנה פירוש צבור פירות ושמע מינה דשור ופרה וכל בעל חיים לענין חליפין מטלטלי נינהו וקנו. הילכך מחוורתא דשמעתא דאמאי דקסלקא דעתין מעיקרא רהטא כולה שמעתא וכו' כמו שפירשו בתוספות. ואקשינן לרב נחמן מאי איכא למימר כלומר והיכי מצינן לאוקמי מתניתין דלאו כהלכתא ולמקשי מינה לרב וללוי לדידן נמי קשיא ועוד תפשוט דרב נחמן סבר מטבע לא עביד חליפין דאי כל הנשום קתני מטלטלי בכלל ולא מטבע. ומפרקינן וכו' ואקשינן תו ולריש לקיש אי סבר לה כרב נחמן קשיא מתניתין והיכי לא אקשינן מינה לריש לקיש דאיהו ודאי כרב נחמן סבירא ליה. ואי קשיא לך למה ליה לאוקמי לריש לקיש כרב נחמן לימא כל הנשום נמי עבדי חליפין כיצד החליף שור בפרה דהיינו מטלטלי. לאו מילתא היא דהשתא מטבע קתני רישא ולא אמרינן דעתיה אצורתא כל שכן שאר מטלטלי ובעלי חיים דקנו. ויש מקשים היכי קסלקא דעתין לרב ששת דבשר עביד חליפין הא לאו דבר מסויים הוא. ולאו קושיא היא דכל שהוא בשלמותה דבר המסויים מקרי ולא אימעיט אלא חצי דבר. אי נמי קסלקא דעתין דרב ששת לא ממעט דבר שאינו מסויים דהא לא שמעינן ליה דאמר הכי. ויש לומר דהכי קאמר לרב ששת ופירי נמי עבדי חליפין דבעלי חיים פירי נינהו. ואי קשיא לרב נחמן מאי איכא למימר הא על כרחך לדידיה ליכא למימר דקסלקא דעתין דבעלי חיים הוו פירי דעל כרחך לא קנו. וכאן יש מקום להקשות ולימא דהכי קתני ובעלי חיים נמי עבדי חליפין. כיצד וכו' וקמשמע לן דלאו פירי נינהו. איכא למימר תנא לא מספקא ליה מאי ניהו פירי ומאי ניהו מטלטלי ולא אצטריך לאשמועינן הכי. ועוד דהוה ליה למתני מקמי הכי דפירי לא עבדי חליפין. עד כאן.
כתב הגליון וזה לשונו: כתוב בתוספות וקשה דאם כן הכי נמי מסתברא לא קאי לפי המסקנא וכו'. מיהו רש"י יישבו לקמן דפירש יש דמים שהן כחליפין והכי קאמר כל הנשום דמים באחר כל המטלטלים שאדם שם לחברו וכו' ומיהו עדיין מקשים התוספות שפיר דנהי דלמאי דקאמר יש דמים כחליפין מתיישב שפיר כל הנשום מכל מקום גם כל הנעשה מתיישב בטוב והכי קאמר כל הנעשה דמים באחר דהיינו מטבע כיון שזכה זה וכו' כיצד פירוש כיצד קונה אותו מטבע והזכרנו בכל הנעשה כגון החליף דמי שור בפרה ולא בנתן המטבע עצמו ואם כן לא יתיישב הכי נמי מסתברא דמשמע דצריך לומר כל הנשום דהא כל הנעשה מתיישב וכן משמע כפירוש רש"י בקדושין וכן משמע כאן בתוספות רשב"א ז"ל. ואין להקשות אם כן גם לפירוש התוספות לא קאי הכי נמי מסתברא כי נוכל לפרש כל הנעשה כרפירשנו דיש לומר לפירוש התוספות נוכל לומר דרב נחמן לא יאמר יש דמים אלא יאמר כדקא סלקא דעתין מעיקרא כל הנשום דוקא כגון כלים דהיינו כדמפרש כיצד החליף שור בפרה דאינהו הוו כלים ולמעוטי פירי ומטבע למאן דאמר מטבע אין נעשה חליפין ולא חשיב לקמן אלא שרב נחמן יוכל למצוא יישוב גם למאן דאמר מטבע נעשה חליפין שלא יצטרך לומר כל הנעשה כי כל הנשום משמע למעוטי מטבע כדפירשו תוספות ואם היה צריך לומר כל הנעשה אז היה צריך לומר ופירי נמי דאם לא כן יקשה סיפא ואם כן אידך לא הוה פליג בזה כדפירשו התוספות וכיון דאשכח ישוב אליביה כדמסיק יש דמים וכו' אז מצי סבר שפיר לפי האמת דמתניתין כפשטה כל הנשום כדפירש דהא קיימא לן אין מטבע נעשה חליפין כדמסיק לעיל ואם כן לרב נחמן קאי הכי נמי מסתברא לפי האמת ולא יאמר יש דמים אלא כפשטה וכמאן דאמר אין מטבע נעשה חליפין כדפירש. אבל לפירוש רש"י לא מצי קאי לפי האמה כל הנשום לרב נחמן כפשטה דהא איהו פירש דשור ופרה פירי נינהו ולדידיה פירי לא עבדי חליפין וכיון דצריך לומר יש דמים וכו' אז יתיישב כמו כן בטוב כל הנעשה כדפירש כמו כל הנשום ואם כן לא קאי הכי נמי מסתברא.
עוד כתוב בתוספות ועוד דתניא לקמן פרתך בכמה בכך וכך תקשי לרב נחמן וכו'. פירוש דלא מצית למימר דהא דאמר לא קנה היינו משום דפירי לא עבדי חליפין דאם כן למה ליה למימר פרתך בכמה בכך וכך וכל אותו אריכות לימא המחליף פרה בחמור לא קנה אלא על כרחך נקטיה לדקדק דוקא בכהאי גוונא לא קנה או משום דמקפיד או כדמסיק בפרה וטלה הא החליף פרה בחמור בפשוט קנה.
עוד כתוב בתוספות דלא מצי מיירי בדמים. היכי הוה מצי למימר היכא דאמר ליה בחמור פרה וטלה ומשך הפרה דלא קנה בעל החמור את הפרה כדקאמר בברייתא בשלמא אי לא איירי בדמים ניחא דכיון דבעל הפרה לא קנה את החמור עד שימשוך גם הטלה דהא חמור בפרה וטלה אמר לו ולא מצי קני חצי החמור בפרה לחודה לכך גם הפרה אין נקנית לבעל התמור אבל אי איירי בדמים שמכר לו פרה וטלה בדמים בסכום אחד ובאותן דמים רוצה לקנות את התמור אם כן כשמשך בעל החמור את הפרה אז מיד קנה הפרה ונתחייב לזה דמיה דמי הפרה.
עוד כתבו בתוספות בדיבור המתחיל: ולרב נחמן. אלא ודאי קרא דמייתר לשוה בשוה לפירי אתא וכו' ואין להקשות אם כן למאן דאמר פירי עבדי חליפין אז לא יצטרך לפירי אם כן נימא דלמטבע אתא למאן דאמר אין מטבע נעשה חליפין ונימא דלדידיה שוה בשוה אהני אפילו במטבע ואם כן לקמן מריש לקיש דאמר אפילו כיס מלא מעות הא אסיקנא דריש לקיש כרב ששת סבירא ליה דאמר פירי עבדי חליפין אם כן לוקמה בשוה בשוה וכך משמע דלמאן דאמר פירי עבדי חליפין דאפילו אי אין מטבע נעשה חליפין מכל מקום שוה בשוה מהני חדא דמוכח כדפירש ועוד מאחר שהקשה תוספות למאן דאמר בין פירי בין מטבע עבדי חליפין קרא למאי אתא משמע אבל למאן דאמר מטבע לא עבדי חליפין ניחא. ועוד דסברא הוא דלא גרע מטבע שאינו מסויים דמרבינן שוה בשוה כדפירשו תוספות. ונראה דלכך לא אוקמיה בסמוך בשוה בשוה משום דקיימא לן כרב נחמן דאמר פירי לא עבדי חליפין וקיימא לן נמי אין מטבע נעשה חליפין ואילו אוקי מתניתין אפילו לריש לקיש כל הנשום כפשטה כגון שור בפרה דהוי כלו וכיון וסבירא ליה דפירי לא עבדי חליפין אם כן צריך קרא לשוה בשוה דפירי אבל מטבע אפילו שוה בשוה לא לכך צריך לאוקמי באניקא ואניגרא. והא דקאמר דריש לקיש על כרחך כרב ששת סבירא ליה היינו דוקא למאי דקסלקא דעתין כדפירשו תוספות. עד כאן.
כתב הרמ"ך וזה לשונו: באתרא דלא סאגו בין דינרי זהב בין דינרי כסף בין פסלתו מלכות בין פסלתו מדינה כדין פירי דיינינן להו לכולהו ומקנו בחליפין והן נעשין חליפין דבר זה צריך עיון. וכן נראה כמ"ש לפי מה שכתב רבינו הגדול בתשובה דפירי דקאמר רב נחמן דלא עבדי חליפין אפירי דמתאכלי הוא דקאמר אבל לא קאמר הכי בפירי דלא מתאכלי ונראה שדעתו לומר דכל ממון מטלטל פירא מקרי הילכך מטבע פסול פירא דלא מתאכיל הוא ואפילו לרב נחמן נעשה חליפין. עד כאן.
וזה לשון התשובה הנזכרת: מה שאמרו פירי לא עבדי חליפין פירי אלו הן הנאכלין ואין הפרש בזה בין אם ינתנו במקום הקנין או להחליף אותם באחרים שאין האחד נקנה במשיכת האחר והראיה שמה שאמרו פירי שלא כוונו בו אלא הפירות הנאכלין מה שאמרו בפירוש דבר זה כיצד החליף בשר שור בפרה או בשר חמור בשור ומאמר רב ששת שאמר כמנעל מה מנעל דבר מסויים אף כל דבר מסויים לאפוקי חצי רמון וחצי אגוז דלא. יורה אותך גם כן שהפירות שנחלק בהם עם רב נחמן הם הפירות הנאכלים. הנה נתברר לך ממה שהקדמנו שהפירות הנאכלים אין קונין בהם ואין נעשה חליפין מן הראיה שזכרנו החליף בשר שור בפרה וכו'. עד כאן. מכלל תשובות הריא"ף המועתקות מלשון ערבי.
ויש דמים שהן כחליפין כיצד וכו'. פירשו הגאונים הראשונים כגון שמכר לו שור בכך וכך מעות ומשך את השור ונתחייב לו המעות ואמר לו לוקח פרה יש לי שאני נותן לך באותן דמים שיש לך אצלי וכן כתב רבינו חננאל בפירוש ורבינו בהלכות. וקשיא לן עלה הא דגרסינן בקידושין המקדש במלוה וכו' אלמא לא מקניא ארעא במלוה וכל שכן מטלטלי וכל שכן דהכא לא בעינא היא דלא קנה כלל שאין כאן דמים. ויכולני לפרש דמים שהן כחליפין כגון שמכר לו פרה בדמים וזקפן עליו במלוה ולא משך את הפרה ואתר כך אמר תן לי מעותי ומשוך פרתך שאני רוצה ליקח בהן חמור אמר לו חמור יש לי שאני נותן לך בדמי הפרה משך את הפרה ואמר לו קנה חמור בכל מקום שהוא בדמי פרה זו קנה דהשתא פרה גופא דיהיב ליה דמים נינהו ולאו מלוה היא. ורש"י כתב כלשון הזה: שם לו השור בדמים על מנת שיתן לו זה פרה באותן מעות וכו' פירוש לפירושו מתחלה שם לו שור בדמים ממש ואחר כך נמלך ליתן לו פרה באותן מעות ואינו נכון. ואף בלשון רבותינו המפרשים שכבר משך ונתחייב בדמים. וכתב וכן ראיתי בנוסחא ראשונה בהלכות שהיה רבינו מפרש דמים שהן כחליפין כגון ששמו השור במאה זוז והפרה במאה זוז ואמר לו משוך אתה את השור במאה זוז ואמשוך אני את הפרה כיון שמשך בעל הפרה את השור נתחייב בעל השור בפרה וכו' הרי נתברר לך דפירי בפירי לא מיקנו אלא אם ישומו בכסף דלאו בתורת חליפין קנו להדדי אלא בתורת דמים כטעמא דרבי יוחנן וכו'. כל זה היה כתוב תחלה בהלכות. וחזר הרב ומחקו וחזר לדרך הפירוש שכתבנו למעלה. וכן בדין שזה הענין אינו דמים שהן כחליפין אלא חליפין גמורין ומקפיד עליהן הוא והרי מכל מקום עדיין לא נתחוורה שמועתינו וראינו לכתוב בכאן מה שמצינו בירושלמי בענין זה בקידושין ובפרקין דהזהב איתיה אבל משובש הוא. רבי בא רב המנונא רב אדא בר אהבה בשם רב מכר לו פרה בדמים דחקיה אמר ליה הב לי אילין פריטי. אמר ליה ומאי את בעי מנהון. אמר ליה ליקח לי בהם חמור. אמר ליה הרי חמור לפניך משך בעל הפרה את החמור לא נקנה הפרה. פירוש בשלא משך בעל החמור את הפרה שאין כאן חליפין שהרי מתחלה לדמים נתכוונו ודמים קבל עליו ליתן. עד כאן.
חמור מהו שתקנה רבי בא אמר נקנית רבי יוסי אמר אינה נקנית. סבר רבי בא דאינון חליפין וליתינון חליפין. רבי מנא בשם רבי יוסי פעמים שתחלת מקח לזה ותחלת מקח לזה והיך עבידא מכר לו פרה בדמים סמכיה גבי טרפזיטא למחר אתא אשכחיה קיים תמן אמר ליה מאי את עבד הכא אמר ליה בעי אינון פריטי אמר ליה ומה את בעי מזבון מנהון אמר ליה ליקח לי בהן חמור אמר ליה הרי חמורי לפניך משך זה לא קנה זה משך זה לא קנה זה אלא זה קנה לעצמו וזה קנה לעצמו. נוסחא אחרינא כל אחד ואחד נקנה בגופו. פירוש סמכיה גבי טרפזיטא המחהו אצל השולחני. ובבראשית רבה פרשה י"א פעם אחת זמנני בדלוסקיא והביא לפנינו טרפיזין טעון בט"ז מוטות ופירש הערוך שלחן כך נקרא השלחני טרפזיטא. ושוב מצאתי במדבר סיני רבה בפרשה ד' שקורא השלחני טרפזיטא כפירושו ומכיון שסמכו אצל השלחני נתחייב לו באותן דמים מעתה ונעשית מלוה ואין זה חליפין ולא דמים שהן כחליפין אלא כל אחד ואחד נקנה במשיכתו. נראה עכשו מן הענין הזה שאם לא סמכו אצל השלתני אלא שזקפן על עצמו במלוה לא קנה לעילם אלא אם כן משך את הפרה ואף בעל הפרה שמשך החמור לא קנה החמור שלא הקנה לו חמורו אלא על דעת שיקנה לו הפרה שהוא סבור שהן חליפין ואינן חליפין וכשסמכו כל אחד ואחד נקנה במשיכת גופו אבל שיקנה באותן דמים של הלואה לא. ואף על פי כן לא נתברר דיננו שאין זו דומה לזו דהתם בירושלמי כיון שלא משך ממנו כלום אין כאן דמים אלא הלואה גרידא הוא ואפילו קנו מידו וכל שכן כשלא קנו שאין כאן לא הלואה ולא דמים וכשסמכו אצל שלחני אין אלו דמים אלא הלואה לפיכך הוא תחלת מקח לכל אחד. ומכל מקום אנו יכולין לקיים שטה דגמרא דילן בדמים שהן כחליפין במושך פרה והסמיכו אצל שלחני בדמים ולאחר זמן מכר לו חמורו באותן דמים וקבלן מיד השלחני דהוו בעין. וזה שלא האריכו בגמרא לפרש כן משום דמלוה להוצאה נתנה פלוגתא היא ומיפרשא בדוכתה להכי אמרינן סתם דקני בדמים דלא שכיחי כדקני כסף בקרקעות. ולפי מה שפירשו רש"י ורבינו יצחק ז"ל בקדשה בהנאת מלוה מקודשת שהוא באומר לה התקדשי לי בהנאה זו וכו' אף כאן אפשר לאוקמה באומר לו בהנאת אותה מלוה וכו' הרמב"ן.
ולדידי לא קשיא לי ואין צורך לזה אלא הכא במאי עסקינן כגון דאית ליה לשמעון ברשותיה הנהו חמשין זוזי שנתחייב לו מדמי השור ולא דמי למלוה דאית ליה רשות לאפוקה אבל הכא מעת שנתחייב לו דמי השור ואית ליה לא מצי לאפקינהו לא מחייב למיפרעינהו ליה מיד הילכך הוו כפקדון גביה והוי כנתינת מעות בעין. כן נראה לי. שיטה.
וזה לשון הריטב"א: הכי קאמר יש דמים שהן כחליפין פירש רש"י מכר לו שור וכו'. ואינו מחוור דאם כן היכי קאמר דהא מילתא דלא שכיחא. ועוד דבירושלמי פירשו היך עבידא מכר לו פרה בדמים סמכיה וכו' כלומר המחהו אצל שולחני למחר אשכחיה תמן וכו' עד אמר ליה הרי חמורי לפניך. עד כאן. ומיהו בירושלמי פסקו דלא קנה ולא חשבי ליה להא מילתא דלא שכיחא אליבא דהלכתא וכן עיקר דהא לא עבדינן האי אוקמתא בגמרא דילן אלא למאי דסלקא דעתין מעיקרא ולהאי פירושא אתי שפיר מאי דקרי ליה מילתא דלא שכיחא. ע"כ.
רש"י פירש בתחלה שנתרצה ליתן לו הפרה אחר משיכת השור ואפילו הכי קנה כי הפרה נקנית לו בדמי שורו שהוא חייב לו אף על גב דהמעות בהלואה אצלו וכו'. כמו שכתבו בתוספות. ואחר כך פירש רש"י שנתרצה ליתן לו הפרה קודם משיכת השור ולא שיקנה הפרה במשיכת השור בחליפין דאין זה דמים שהן כחליפין אלא חליפין ממש אלא לעולם בדמי השור הוא קונה הפרה ולא פירש כן אלא ליישב הלשון כל הנשום דמים באחר כיון שזכה זה דמשמע דבשעת זכיית הראשון בשור נקנית הפרה לשני. הרא"ש. מה שפירש רש"י דרישא וסיפא חדא מילתא היא ואיירי הכל בדמים שהן כחליפין לא נראה לי שהרי בא ליישב גם למאי דקסלקא דעתין מעיקרא דמטבע נעשה חליפין. לכך נראה יותר כפירוש בעל הלכות גדולות דבתרי עניני איירי רישא בקנין חליפין וסיפא בדמים שהן כחליפין. הרא"ש.
יש דמים שהן כחליפין בשערים דרבינו האי בשער י"ג פסק דהחליף דמי שור בפרה או דמי חמור בשור לא קנה משום דכולה סוגיא למאי דקסלקא דעתין מעיקרא ודברי רב יהודה עיקר כדקא דייקא נמי ופסק דהחליף שור בפרה או חמור בשור קני. משאנץ.
תנן כל המטלטלים קונין זה את זה ואמר ריש לקיש וכו'. אלמא מטבע נקנה בחליפין. אבל למטבע נעשה חליפין לא מצי לאקשויי דהא איכא כיס שהוא כלי ואי אמרת דהאי כיס מלא מעות דקאמר שיעורא הוא כאלו אמר צבור מעות בצבור מעות אם כן מלא למה לי וכיון דאמר קונין משמע בתורת חליפין. ועוד כיון דבעינן משיכה לפירות או מטלטלין אף על פי שמשך זה חמורו של זה אם האחר לא משך פרתו של זה אמאי קנה והלא הפרה גם היא מטלטלין ואם לא נמשכה במה תקנא הלא היא מחוסרת משיכה אלא ודאי כשהמטלטלים קונין זה את זה מפני שהן כחליפין שאין מקפיד על שווייהן ומשום הכי איבעיא לן לקמן חליפין ומקפיד עליהן בדמים מאי קנו או לא וקא פשיט רבא ואף על גב דמקפיד עליהן קנו מתורת חליפין שכל אחד נעשה כאומר לחברו לקנותו. הראב"ד.
הא דאמרינן מכור לי באלו כיון דלא קפיד כחליפין דמי לאו למימרא דמדין חליפין קני דדמים נינהו וכדאמרינן בסמוך דמים ואין מקפיד עליהן הא קאמרינן דקני ומדרבי יוחנן הוא דקנה כדאיתא במסקנא. וכן נמי לא דמו לחליפין לומר שחליפין לא קפיד בהו קאמר אלא משום דקיימא לן דחליפין קנו ודמים לא קנו אמרינן הכא דדמים כאלו קונין כמו שחליפין דעלמא קונין וכענין שאמרו לעיל יש דמים שהן כחליפין. הרשב"א.
ויש מביאין ראיה מכאן שאין אונאה בחליפין כי אולי הוא רוצה באותו חפץ ואף על פי שאינו שוה כשלו ואין זה טעם נכון דאטו בשופטני עסקינן דמחליפין ולא קפדי הא כל חליפין מקפד קפדי כדאיתא לקמן. וכי תימא דבמכר אמר רחמנא ולא בחליפין אם כן כל דבר שנקנה בסודר לא יהיה בו אונאה וזה לא אמרו אדם מעולם והכא הכי קאמר דאף על גב דאמר לו באלו דמשמע דחייתא דקטרי סבר וקביל יש לו עליו אונאה דהא מכור לי קאמר ועל דין מכירה ירד ולאפוקי מאידך דאמר שאין לו עליו אונאה משום דאמר לו באלו. מפי רבי. הריטב"א.
אבל הריא"ף כתב בתשובות שאלה מועתק מלשון ערבי: וששאלת אם יש בחליפין אונאה אם לא. מה שנראה מן התלמוד הוא שאין בהן אונאה וזה במה שאמרו מכור לי באלו קנה ומחזיר אונאה ואמרו קנה דבחליפין קנו ומחזיר אונאה דמכור לי באלו קאמר כלומר לפי שהיה בלשון מכירה מחוייב להיות בו אונאה והתורה גם כן מעידה על זה באמרה וכי תמכרו ממכר וגו' בממכר הוא דאזהר רחמנא בבל תונו אבל בחליפין לא אלא הדבר תלוי בהיותם מתרצים זה לזה ומה שנתרצו בו וקבלו אותו על עצמן נתקיים.
וכתב תלמידו ה"ר יהוסף הלוי אבן מיגש בתשובת שאלה וזה לשונו מועתק מלשון ערבי: מי שהחליף עם חברו סחורה בסחורה מבלי שישומו אותם בדמים כלל אין אחד מהם יכול לטעון על חברו טענת אונאה לפי שהעיקר בידינו חליפין אין בהן אונאה. עד כאן.
בד"ה ופירי נמי כו' ונראה דשור כו' הוי כו' ולמאי דמשני כל הנישום א"ש כו' עכ"ל אבל למאי דס"ד מעיקרא לית לן לאוקמא הסיפא אלא בבשר שור בפרה דהיינו פירי דליכא לאוקמא נמי בשור ופרה מחיים דכיון דקתני ברישא דמטבע נעשה חליפין דהוי כלי לא איצטריך ליה למיתני בתר הכי שור ופרה דמשום כלי נמי נגעו בה וק"ל:
בד"ה ולרב נחמן כו' וי"ל דומיא דרישא דכל הנישום דמיירי בחליפי כלי בכלי כו' עכ"ל פי' לשיטת רש"י דפריך לרב נחמן נמי למאי דמשני כל הנישום דמיירי נמי רישא דמלתא דהיינו כל הנישום בחליפי כלי בכלי היינו אפי' אינו שוה וסיפא דמלתא כיצד החליף שור בפרה דהיינו פירי דומיא דהכי אפילו באינו שוה אבל לשיטת התוס' לא פריך מידי למאי דמשני כל הנישום וק"ל [בשמעתתא דשליחות יד צריכא חסרון כו' בפרש"י אבל ש"ש אינו משלם כפל בטוען טענת גנב כו'. בעובדא דאפוטרופוס דיתמי דזבן להו תורא כו' בפרש"י ותוס' שם. בפרק איזהו נשך אין לי אלא נשך בכסף כו' ובתוס' בד"ה ותולה קלא אילן כו' ור"י דאמר ריבית קצוצה יוצאה כו'. שלהי הפועלים מתני' דוקא כו' ע"ש בתוס' מה שהכריחם לזה כו']:
בא"ד וא"ת ולמ"ד בין פירי ובין מטבע עושה חליפין כו' עכ"ל נראה דמכ"ש דתקשי להו למ"ד פירי עושה חליפין ומטבע אינו נעשה חליפין קרא למאי אתא דפירי אפילו אינו שוה עושה חליפין דבשוה אפילו רב נחמן מודה ומטבע אפילו בשוה אינו עושה חליפין כמו שהוכיחו התוס' מכל הנך פירכות דתלמודא אלא משום דהוה מצינן למימר למ"ד פירי עושה חליפין דאית ליה כמ"ד מטבע נעשה חליפין ובשוה ולהא אתי קרא אבל השתא לפום תירוצם דלעיל דתלמודא מדקדק למ"ד כל הנעשה ומטבע נעשה חליפין דסיפא החליף שור כו' דומיא דרישא דאיירי אפי' באינן שוה והשתא תקשי להו דא"כ למ"ד פירי עושה חליפין נהי נמי דאית ליה כמ"ד דמטבע נעשה חליפין תיקשי ליה קרא למאי אתא דהא במטבע נמי אפילו אינו שוה עושה חליפין וק"ל:
בא"ד א"נ ללוי כו' דאם הוא שוה בשוה אפי' של קונה כו' עכ"ל אבל לרב ליכא למימר בכה"ג דכיון דאם שוה בשוה יועיל אפי' בשל מקנה דהוי הנאת הסודר קבלת דבר חשוב למה יגרע הנאה זו שוב אם החפץ הנקנה שוה יותר מהסודר וק"ל:
בפרש"י בד"ה משיכה מפורשת כו' מתרץ לה למתני' כרב ששת וכדשני רב יהודה כל הנישום כו' עכ"ל וה"ה דמצי מתרץ [לה] כרב ששת ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא ופירי נמי עבדי חליפין וחדא מינייהו נקט בפירושו וק"ל:
ד"ה ופירי נמי עבדי חליפין וכו' למאי דשני כל הנישום אתי שפיר אפילו לרב נחמן וכו'. ר"ל דלמאי דשני כל הנישום אתא רישא למעוטי מטבע וסיפא דכיצד אתי שפיר כפשוטה דאיירי בשור ופרה חיים ואתא שפיר אפילו לרב נחמן אבל לפי מאי דסלקא דעתך מעיקרא דקתני כל הנעשה דמים וכו' ואתא לאשמועינן דאפילו מטבע נעשה חליפין א"כ אי סיפא דכיצד החליף שור בפרה איירי בחיים דהוי כלי הוי לה משנה שאינה צריכה דכיון דאשמועינן רישא דאפילו מטבע נעשה חליפין כ"ש שור ופרה חיים דהוו כלים ולכך על כרחך צריך לפרש הסיפא דלא איירי בחיים אלא בשר שור בבשר פרה ואשמועינן דפירי נמי עבדי חליפין:
בא"ד דמסתמא לא יחלוק וכו' וצ"ל לדידיה ופירי נמי עבדי חליפין וכו'. ר"ל ולכך צריך רב נחמן לתרץ דמאן דאמר מטבע נעשה חליפין מפרש המשנה ויש דמים וכו' ואינו מפרש המשנה כדסלקא דעתין מעיקרא כל הנעשה דמים וכו' דלאותו פירוש צריך לפרש הסיפא ופירי נמי עבדי חליפין דלא כרב נחמן:
רש"י בד"ה היכי מתרץ כו' בפרה הס"ד:
ד"ה תרגמא כו' של דינרים נמחק:
גמרא ואמר ר"ל אפילו כיס וכו' וש"מ מטבע נעשה חליפין וכפירש"י. לפי' רש"י דלעיל דמטבע לאו כלי הוא לעיל דקאמר ולר"ל כו' הניחא אי ס"ל כרב ששת כו' הא ע"כ כרב ששת ס"ל דר"ל בהדיא אמר אפילו כיס וכו' בין לסברת המקשה מעות טוב או לסברת המתרץ באניקי בע"כ פירא הוי ועוד היאך מקשה מאמורא ר"ל על רב ולוי ע"כ צ"ל דלית לך אוקימתא אחריתא במתני' [דכל המטלטלין] ותקשי למ"ד פירי לא עבדי חליפין [לפירש"י דמטבע פירי הוא] והיאך יתורץ לאותו מ"ד דאע"ג דצורה נפסלה וליכא למימר דעתיה אצורה אכתי פירי הוא והיאך יתוקם מתני' ועיין בספר מלחמות שהעיר בקושיות אלו על רש"י ורז"ה ז"ל [שמפרש ג"כ דמטבע לאו כלי]:
גמ' כיס מלא מעות וכו'. למאי דס"ד מטבע נעשה חליפין אמאי קאמר כל המטלטלין קונין זה את זה הול"ל כל דבר קונה זה את זה ואפילו מעות נמי דהא ע"כ בקנין חליפין איירי דאי בתורת דמים לר"ל אף מטלטלין נמי לא ז"א ודאי מטלטלין נגד מטלטלין בתורת מקח וממכר קונה דהוי פירי רק אם שמין בדמים ונותן לו נגד דמי השור פרה [דקאמר לעיל יש דמים שהן כחליפין] הוא דאינו קונה [לר"ל. כדפריך לעיל ולר"ל כו'] וראיתי בתשובה שהאריכו בפשט הזה ואין בידי כעת:
ברש"י בד"ה ה"ק ופירי נמי כו' ומאי חליפין כו'. רצה לדחוק לפי דרכו דלעיל דמטבע פירי הוא ולאו כלי וכמ"ש התוס' לעיל בד"ה אין מטבע נעשה חליפין וז"ל מלחמות [בקושיותיו על רש"י ורז"ה] ועוד דאמרי' ולמאי דס"ד כו' ופירי נמי כו' אי ס"ד דמטבע היינו פירות ואשמעינן רישא מטבע נעשה חליפין וכ"ש שאר פירות אמאי אצטריך למיהדר ופירי נמי כו' דהא אנן בפירות קאיירינן ועסוקין ובעדיפא מנייהו דהיינו מטבע ואע"פ שרש"י ז"ל דחק עצמו בזה ופירש דה"ק כל הנעשה וכו' דהיינו מטבע וכו' אם נתנו בתורת חליפין קנה וכיצד חליפין כו' אין זה נכון דמאי כיצד חליפין הא לא קתני דינא אלא שור בפרה קתני וכבר אמר לך כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין ברישא אשמעינן כיצד מחליפין ובסיפא לא קתני כלום ועוד הול"ל כיצד החליף מטבע במטבע ותו לישנא דופירי נמי לא דייק כוותיה ע"כ:
ברש"י בד"ה הניחא לרב ששת כו' בין למאי כו'. ע"ז מתמיה במלחמות אי אר"נ קשה מתני' היכי אתינא השתא למקשה לר"נ ממתני' גופיה והא הכא לא אעיקר מימרא דר"נ קיימא כו' ומשום דאקשי מיניה ללוי איכפל גמרא למקשה מיניה לכ"ע. ועוד כיון דמתני' גופיה קתני בסיפא בהדיא שור ופרה דהיינו פירי לא הול"ל הניחא לר"ש כו' אלא נימא תהוי תיובתא דר"נ כו' ולא שייך למימר הניחא אלא בפירוקא דגמרא דלא מפרשי במתני' אבל ממתני' גופיה לא אמרי' הניחא ותו דקאמר מאי כיצד ואלו מתני' גופיה קשה הול"ל אלא לר"נ קשה דשור ופרה קתני דהוי פירי ש"מ דר"ל דכיצד קשה לולא מתני' גופיה כו' ע"כ:
ברש"י בד"ה ה"ק וכו' רישא וסיפא חדא היא. היינו לפי האמת כדמפרש ואזיל כל הנישום דמים וכו' בדבור שאח"ז (ג) אבל למאי דס"ד כל הנעשה רישא איירי במטבע בתורת חליפין כמו שמקשה ש"מ מטבע נעשה חליפין וסיפא כיצד יש דמים שהן וכו' אליבא דר"נ ופירי נמי עבדי אליבא דר"ש וה"ה נמי דמצינו למימר אליבא דר"ש ג"כ ויש דמים כו' אלא דעדיף ופירי נמי אליבא דר"ש גם משום דר"ל:
ברש"י בד"ה כיצד. פתח דבריו אינן בסגנון סוף דבריו שמפרש אח"כ ששם לו השור תחלה בדמים ע"מ ליתן לו פרה באותן מעות ועיין. ומ"ש [בתחלה] נתחייב בעל הפרה לתת לו וכו' ואח"כ מפרש נתחייב זה לוקח שני באונסין דבסמוך קאי ארישא דמתני' בתחלה דרך כלל כל הנישום כו' דגרסי' ב' פעמים זה [דקאי אב' גברי להכי מפרש נתחייב זה לוקח שני] וכאן אסיפא כיצד לא כתב בנוסחו ב' פעמים זה והוא גופיה [דחדא הוא וכמו שפירשו התוס' לעיל בד"ה כל הנעשה] וק"ל:
ברש"י בד"ה גזירה וכו' שאם יתיקרו כו'. מפרש כמו שסבר הגמרא טרם בואנו לאמת בדר"ח קמיפלגי:
ברש"י בד"ה ולר"ל כו' וכדשני ר"י כל הנישום כו'. וה"ה לס"ד כל הנעשה:
ברש"י בד"ה תרגמה כו'. לכאורה היה נראה לומר כיס דינרי אניקי בכיס דינרי אניקי ממטבע אחרת כמשמעות הצריכותא [דלישנא דאי אשמעינן כו' משמע דקאי אמאי דנקיט רב אחא תרוייהו]:
בתוס' בד"ה ופירי נמי וכו' ונראה דשור כו' הוי כו' ולמאי דמשני כל הנישום כו'. אבל למאי דס"ד לית לן לאוקמי הסיפא אלא בבשר שור בפרה דהיינו נמי פירי דליכא לאוקמי בחיים דכיון דקתני ברישא דמטבע נעשה חליפין דהיינו כלי לא אצטריך ליה למתני בתר הכי שור ופרה דמשום כלי נמי נגעו בהו כ"כ מהר"ש:
בא"ד וא"ת לישני וכו' וי"ל וכו'. ר"ל דהא ודאי לא מקשה לס"ד היאך הבין המשנה אליבא דר"נ דאה"נ דקשה ג"כ אר"נ ומקשה לקדמונים רק מקשה לר"נ מסברת הקס"ד היאך יפרש המשנה וע"ז קשה להו דר"נ יפרש המשנה כפי קושטא דמלתא היום כל הנישום וכו' ולא יפרש ופירי נמי וכו' ותירצו דמסתמא ר"נ וכו' וכיון דמ"ד מטבע נעשה חליפין בע"כ מפרש כל הנעשה בהכרח צ"ל סיפא דכיצד וכו' ופירי נמי וכו' ומ"ד אינו נעשה אינו חולק בזה וכו' ויהיה ר"נ דלא כמאן ע"ז תירצו ויש דמים שהן כו' וגרסינן כל הנעשה וכו' לאותו מ"ד דמטבע נעשה וכו' וכיון דלא [מוכרח ד]ס"ל פרי נעשה חליפין א"כ גם מ"ד שני אין הכרח שיסבור [פירי נעשה חליפין] ויפרש כל הנישום כתירוץ דרב יהודה וה"נ מסתברא [נשאר] לפי האמת [דפשטא דלישנא משמע הכי טפי] ודו"ק:
בתוס' בד"ה ולר"נ וכו' וי"ל דומיא דרישא דכל הנישום וכו'. במהר"ש פירש [הא דנקטו כל הנישום] היינו לשיטת רש"י דפריך לר"נ נמי למאי דמשני כל הנישום דמיירי נמי רישא דמלתא דהיינו כל הנישום בחליפין כלי בכלי היינו אפילו אינו שוה וסיפא דמלתא כיצד החליף דומיא דהכי אפילו באינו שוה וכו' ואינו מחוור [רק] דמקשו בין לכל הנעשה או לישנא דכל הנישום כקושית תוס' לעיל [בד"ה פירי וא"ת לישני דר"נ יתרץ כל הנישום] סיפא באינו שוה כו' (ד):
בא"ד וא"ת ולמ"ד בין פירי בין מטבע כו'. כתב מהר"ש מכ"ש דתקשי להו למ"ד פירי עושה חליפין מטבע אינו עושה חליפין קרא למאי אתי דפירי אפילו אינו שוה עושה חליפין דבשוה אפילו ר"נ מודה ומטבע אפילו בשוה אינו עושה חליפין כמו שהוכיחו מכח פרכא דגמרא אלא משום די"ל דמ"ד פירי עושה חליפין דאית ליה כמאן דאמר מטבע נעשה חליפין ובשוה [ופלוגתייהו דרב ולוי בשוה דוקא] ולהא אתיא קרא אבל השתא לפי תירוצא דלעיל דתלמודא מדקדק למ"ד כל הנעשה מטבע נעשה חליפין דסיפא החליף כו' דומיא כו' אפילו באינו שוה והשתא תקשי להו למ"ד פירי עושה חליפין נהי נמי דס"ל כמ"ד מטבע נעשה חליפין תקשי ליה קרא למאי אתי דהא במטבע נמי אפילו אינו שוה:
גמרא מ"ט דר"נ ס"ל כריו"ח כו'. הן לקמן (מח סע"א) איתא דאמר כן להדיא:
רש"י ד"ה כיצד הא'. וה"ק כל הנישום כו'. ובקדושין פי' וה"ק כל הנעשה כו' דהיינו מטבע ע"ש והוא למאי דס"ד ואפ"ה לא תיפשוט דמטבע נ"ח דהכא בתורת דמים איירי והנה רש"י בתחלתו מפרש כאן דכשמכר לו השור היה על דמים רק אח"כ נתרצה לקחת הפרה בעד חוב דמי השור וכ"פ בקדושין ובסופו מפרש דבתחלה כשמכר לו השור היה ע"מ שיתן לו הפרה באותן מעות וכ"נ דאף בכה"ג קנה מדפשט ראב"א לקמן מהא דהרי שהיה תופס פרתו כו' דחליפין ומקפיד עליהם ל"ק ולא מוקי לה שהתנו שיקנה החמור בדמי הפרה אלא ש"מ דבכזה היה קני ואף שהתוס' בד"ה ופירי כתבו דלא מצי מיירי בדמים אינו מובן למה ועי' במלחמות:
רש"י ד"ה משיכה מפורשת. וכדשני ר"י כל הנישום כו'. עי' מהרש"א ול"נ כיון דריו"ח אמר לעיל דאין מטבע נעשה חליפין מסתמא גם ר"ל מודה ליה מדלא איפלוג עליה ועי' שבועות (מ ושם):
תד"ה ופירי. לרש"י דפסק לקמן כר"ל. הן לקמן לא נמצא ונ"ל דצ"ל כר"ל לקמן ופסקו של רש"י תמצא בבכורות (ג ב) ד"ה קנין גמור (ועי' תוס' שם ד"ה דקא בסופו) ובע"ז (עא) בתד"ה רב אשי:
בא"ד ועוד דתניא לקמן פרתך כו'. ובקדושין מסיימי וקתני דקני לה לחמור כו'. ולכאורה תמוה דאדרבה הא תני דלא קני בעה"ח אה"פ ואי דדייקי דדוקא משום שאמר בכך וכך הלא למאי דדחי רבא שם דמיירי דא"ל בפרה וטלה כו' ע"כ בלא אמר בכו"כ נמי ל"ק:
בא"ד וי"ל דמסתמא לא יחלוק ר"נ כו'. אבל מה יענו על הא דאמר לר"ל כו' ע"כ כר"ש ס"ל הלא הוא יכול לתרץ כל הנישום כפי האמת:
גמ' יש דמים שהן כחליפין. עי' לקמן דף סב ע"ב תוס' ד"ה הרי שנושה:
תוס' ד"ה ופירי וכו' וי"ל דמסתמא לא יחלוק. עי' ביצה דף ט ע"א תוספות ד"ה והאר"י:
גמרא הכי קאמר ופירי נמי עבדי חליפים כיצד החליף שור וכו'. רש" ז"ל לא גרס בשר שור והיינו דממנ"פ אם שור חי הוי כלי גם מעיקרא כי מוקמי כל הנישום והיינו כל המטלטלין אף פירות ה"נ כיצד בשר שור ובתוס' קיימא הגירסא לאוקימתא כל הנישום היינו באמת רק כלי, ולענ"ד נראה אף לשיטת רש"י כל הנישום משמע כל דבר אפי' פירי, מ"מ יש לקיים הגירסא בשר שור אם נימא בזה כשיטת תוס' דמטבע הוי כלי והיינו דס"ל שור חי אי הוי כלי או לא תלי במטבע דאם אמרי' דאינו כלי ממש גם שור לא הוי כלי, אבל אם מטבע הוי כלי דראוי להשתמש בו, גם שור ראוי לחרוש בו, א"כ י"ל דמעיקרא לא היה צריך להגי' בשר שור, די"ל דבאמת שור הוי כלי אבל למאי דמשני כל הנעשה ופירי נמי עבדי חליפין א"כ מוכח דמטבע הוי כלי דאל"כ מה הוסיף ופירי נמי עבדי חליפין הא זהו מרישא שמעי' מכח מטבע, אע"כ דמטבע הוי כלי וממילא גם שור חי הוי כלי והוצרך להגי' בשר שור:
גמרא תרגמא ר' אחא בדינרי אניקא ואניגרא. הרי"ף העתיק כן לדינא, וז"ל דכיון דלא סגי הו"ל פירי ונקני בחליפין, והרז"ה הקשה דהא קיי"ל פירי לא עבדי חליפין (לשיטתיה ס"ל כר"ש), והרמב"ן תי' דמטבע הוי כלי לתלותה בצואר של בתו, ולענ"ד דחוק מאוד לפרש בכוונת הרי"ף שכ' דהו"ל פירי דמשמע דפירי הוי, וגם מדסיים ומקני בחליפין דמשמע דרק נקנה, אבל לא נעשה כדין פירי, ולזה היה נלענ"ד דרי"ף ס"ל דפירי הוי, ואף דהרי"ף כ' דפירכת הניחא לר"ש קאי רק לס"ד דכל הנישום, א"כ משמע דבלא דקדוק דמאי כיצד היה ניחא לר"נ לומר כל הנעשה אף דפירי לא עבדי חליפין מ"מ מטבע נ"ח, י"ל דס"ל להרי"ף כשיטת הי"א בתוס' (מ"ה ב') דמטבע היוצא בהוצאה הוי כלי, אבל א"י בהוצאה הוי פירי, וכבר הראינו לדעת שיטה זו סוגיא מחוורת כשמלה, והא דכיס מלא מעות דמהני אף דקיי"ל דפירי לא נעשה חליפין, נלע"ד דבאמת מחליפין גם הכיסים להדדי, וא"כ כיון שמשך זה הכיס מלא מעות נקנה לו הכיס מלא של חבירו מכח דהכיס שמשך הוא דנעשה חליפין לקנות ע"י מטלטלין של חבירו דמה בכך שמשך כלי ופירי וכי משיכת הפירי מגרע סוף סוף הא קבל גם הכלי, והא דפריך הש"ס והא אין מטבע נ"ח היינו דהא קיי"ל דלא נעשה ולא נקנה, א"כ אף דהכא שפיר דנעשה מכח הכיס. אבל מ"מ איך נקנה לחבירו כיס והמעות שבתוכו הא אין מטבע נקנה. ולזה משני באניקא ואניגרא דהוי פירי ושפיר נקנה, והא דקאמר חד שפסלתו מלכות. היינו הכל על דנקנה בין דנקנה פסלתו מלכות ובין דנקנה פסלתו מדינה. אבל מה שמושך גם אם הוא מטבע היוצא מהני מכח הכיס. גם י"ל דבמושך כלי ומטבע בתורת סודר י"ל דלא מהני כיון דהמטבע חריף בהוצאה דעתם על המטבע. וכעין מה דאמרי' לענין קדושין מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה. אבל בכלי ופירי דאדרבא כלי חשוב יותר ושפיר נתקיים החליפין ע"י כלי. ולפ"ז יהיה מוכרח דהרי"ף לא ס"ל כהפוסקים במרדכי והובא בש"ע (סימן ר"ג בה"ג) דבמקנה מטבע ומטלטלים כא' כיון דנתפס הקנין על המטלטלין נתפס ג"כ על המטבע. דא"כ מאי פריך הש"ס הא אין מטבע. הא כיון דמיירי דמחליפין גם הכיסים ממילא כיון דנקנה הכיס נקנה ג"כ המטבע דהא מקנה לו ביחד כיס ומטבע. אע"כ דס"ל להרי"ף דלא כהפוסקים הנ"ל. ואולי י"ל דאף להפוסקים הנ"ל אם הקנה לו כלי פחות מש"פ ומטבעות ביחד דלא נקנה מטבעות דלא אמרינן כאן כיון דנקנה הכלי. דכיון דא"ב ש"פ ל"ש למגרר בתריה המטבעות. דאף דלענין חליפין כלי שא"ב ש"פ חשוב ג"כ כלי, י"ל דוקא לענין נעשה הוא דחשוב אבל לא לענין נקנה. א"כ י"ל דמסתמא קתני דאף דאין בכיסים ש"פ ושפיר פריך הש"ס הא אין מטבע נקנה בחליפים וע'. ובאמת לפענ"ד שיטת הפוסקים הנ"ל תמו' מאד מברייתא דעומד בגורן דאף דבאופן זה ליכא לאקשויי' דיקנה לו מעות ופירי אחד חולין ביחד די"ל דמיירי דאיכא בגורן רק פירות מעשר ובלא"ה צריך לדחוק דמה דמשנינן הב"ע דל"ל סודר הא לשיטת רש"י רב ולוי ס"ל דפירי עבדי חליפין. וא"כ יקשה דיתן לו במתנה פירי אחד חולין ויחזור ויקנה לו הפירי בתורת סודר לקנות המעות אע"כ דמיירי דליכא בגורן פירות חולין. ואף דהיה יכול ליתן פירי א' מהמעשר ויחזור ויתן לו הפירי בתורת סודר י"ל דרצה לפדות כל המעשר ביחד (ובשיטה מקובצת הקשה כן בשם הר"מ דלקני ליה פירי א' מהמעשר ותירץ בשם הרא"ש דמצי לאוקמי כמ"ד בפ"ב דקדושין דמעשר שני ממון גבוה הוי ולא מצי קני בי' עיי"ש ותמוה לי דא"כ לא יכול ליתן לו הפירות כלל ומקרי פוד' מעשר שני שלו כמבואר להדיא בקידושין שם) מ"מ עדיין קשה דלמאי דמסקינן דיש לו סודר. א"כ יתן לו במתנה ג' ע"ג מהסודר ויחזור זה ויתן לו הסודר ג' ע"ג בתורת חליפין לקנות על ידו שאר הסודר ומעות ביחד. וכי נימא דמיירי בגברא ערטלאי דסודר שלו הוא רק ג' ע"ג מצומצם. או דמותר מג' ע"ג א"ב ש"פ.
גם קשה ביותר מעובדא דאיסור גיורא ב"ב (דף קמט ע"א) דאמר אי אג"ק ל"ל קרקע. אי בחליפין אין מטבע נ"ח. מ"מ הא יכול להקנות בחליפין איזה מטלטלין והמעות ביחד. וצ"ע:
בתוספות בד"ה ופירי נמי עבדי חליפין כו' עד סוף הדיבור. עיין באריכות בבעל המאור שהאריך לפרש ג"כ כשיטת רש"י דבע"ח פירי נינהו ובספר המלחמות האריך מאד להקשות ע"ז דאם כן לא שייך לשון הניחא אלא היה לו להקשות בפשיטות מפשטא דמתני' דקתני בהדיא החליף שור בפרה משמע דפירי עבדי חליפין וכן הקשה ממתניתין דהמחליף פרה בחמור וכן מברייתא דלקמן פרתך בכמה בכך וכך ושאר קושיות שהאריך שם והעלה כשיטת התוספות דבעלי חיים כלים נינהו וכל הסוגיא מן הניחא לרב ששת ע"כ כרב ששת ס"ל הכל לפי מאי דקס"ד מעיקרא קאי דמטבע נעשה חליפין ואם כן ע"כ גרסינן בשר שור בפרה דאי בשור בפרה חיים דכלים נינהו מאי כיצד דקתני הא מטבע נמי כלים נינהו וידעינן דמכ"ש דבעלי חיים עבדי חליפין דמטבע גריע מב"ח לכך הוצרך להגיה בשר שור לאשמעינן דפירי עבדי חליפין כל זה מתורף פירושם ע"ש אבל קשיא לי טובא על פירושם ושיטתם חדא דנראה דוחק להעמיד כל השקלא וטריא בשמעתין למאי דקס"ד מעיקרא דבשלמא קושיא קמייתא דקאי אליבא דר"נ יש לפרש שפיר כמו שכתבו התוספ' דמסתמא לא יחלוק ר"נ על רב ולוי ומבואר יותר בלשון הרי"ף ז"ל ובלשון הרמב"ן ז"ל דכיון דקי"ל כוותיה דר"נ בדינא אם כן שפיר צריכים אנו לפ' דאף למאי דס"ד מעיקרא כמ"ד מטבע נעשה חליפין לא יהא סתירה בזה לדברי ר"נ אבל הקושיא בתרייתא דהיא אליבא דריש לקיש לא שייך לומר כן דבלא"ה לא קי"ל כר"ל להסכמת כל הפוסקים לבר מרש"י ז"ל. ועוד דלוי הא פליג בהדיא עליה דר"ל כדמשמע לקמן דבדקה לוי במתני' נתנה לסיטון מעל ורב נמי משמע דלא ס"ל כר"ל מדאמר רב הונא בסמוך מכור לי באלו קנה ורב הונא תלמידיה דרב הוי ואם כן מאי קשיא ליה לתלמודא דמילתיה דריש לקיש לא אתי שפיר למאי דסלקא דעתין מעיקרא דמה בכך שנאמר דלמאי דס"ד מעיקרא היינו דלא כר"ל כיון דאליבא דרב ולוי ור' יוחנן קיימינן בפלוגתא דמטבע אין נעשה חליפין ובלא"ה לא ס"ל כר"ל ולר"ל נמי לא קשיא מתניתין דכל הנעשה דלדידיה שפיר מיתוקמא כדמסיק רב יהודה דכל הנישום ועלה נקיט כיצד המחליף שור בפרה דהיינו בעלי חיים דכלים נינהו לסברתם וא"כ אמאי מסיק תלמודא דר"ל ע"כ כרב ששת ס"ל וע"ק לשיטתם דהאי מתניתין למסקנא מפרשינן כל הנישום והיינו כללא ובתר הכי קתני פרטא כיצד המחליף שור בפרה דהיינו כלים דוקא ולמעוטי פירות ואם כן קשיא מרישא לסיפא דאטו פירות לאו בכלל כל הנישום הן וליכא למימר דתני והדר מפרש כיון דקתני בלשון כללא ולישנא דכל הנישום משמע להדיא דהכל תלוי בזה דכיון שדרך לשומן בדמים נעשין חליפין. ועוד דה"ל למיתני בהדיא כל הכלים קונין זא"ז בחליפין ותו לא הוי צריך לפרש ולא מידי וליכא למימר דהיא גופא קמ"ל דבע"ח כלים נינהו ולא פירות דהא אכתי לא שמעינן ולא מידי דהא אית לן למימר שפיר דפירי נינהו ופירי נעשין חליפין דהא אכתי לא שמעינן בשום דוכתא לא במשנה ולא בברייתא האי דינא דפירות אין נעשין חליפין אלא פלוגתא דאמוראי היא לקמן ועוד דלשון המשנה סובל יותר דקמ"ל דפירות נעשין חליפין אע"כ דלשיטתם סברא פשוטה היא דבע"ח כלים נינהו ואם כן הדרא קושיא לדוכתא ליתני בהדיא כל הכלים ואמאי קתני לישנא דכל הנישום כיון דבלשון זה מיתרבו אפי' פירות. ויותר קשה לי לשיטתם מכדי תנא דיני חליפין אתי לאשמעינן ואי ס"ד דשור ופרה כלים נינהו אמאי קתני כיצד המחליף שור בפרה דמשמע בין דבר הקונה בין דבר הנקנה הכל צריך להיות דוקא בכלים והא ליתא דהא אסיקנן לעיל דאף למ"ד פירי לא עבדי חליפין אקנויי מיקני בחליפין ואם כן ה"ל למיתני כיצד המחליף שור בפירות והוי שמעינן חדא דאית בה תרתי שהקנין צריך להיות דוקא בכלים וקונין בהם כל דבר אפי' פירות דהכי קושטא דמילתא ומה שכתבו שגירסת הספרים הכריחם לזה משום דגרסי בסוף כיצד המחליף בשר שור כו' ואם כן מדאתי ליה שפיר עד השתא בשור ממש ועכשיו הוצרך לומר בשר שור ע"כ היינו משום דשור חי כלים הוי אבל עכשיו שהוצרך לפרש דה"ק ופירי נמי עבדי חליפין הוצרך ג"כ להוסיף בשר שור דהוי פירי. אמנם זו הגירסא קשיא לי אף לפי שיטתם דמי הכריחו לפרש כן הול"ל דה"ק ובעלי חיים נמי עבדי חליפין כיצד המחליף שור בפרה והיא גופא קמ"ל דבעלי חיים כלים נינהו דלא תימא דבעינן כעין נעל דוקא דהא לא שמעינן בהדיא בשום דוכתא דבע"ח כלים נינהו ואדרבא בעל המאור הביא להדיא ראיה ברורה דבע"ח פירי נינהו. ועוד דכל שיטתם הולך וסובב על מה שכתבו לעיל דמטבע כלים נינהו וכבר כתבתי דמשמע מסוגיין בפשיטות דפירי נינהו ואם כן נסתר כל הבנין וע"ק דלישנא דכל הנישום אינו מיושב שפיר דשומא זו מה טיבה ורבינו חננאל רצה להוכיח מזה דחליפין בעי שומא וכבר נחלקו עליו כל הקדמונים עיין בבעל המאור ובספר המלחמות ואם כן הדרא קושיא לדוכתא ופירושם בזה אינו מדוקדק ויתבאר מתוך מה שאכתוב בסמוך:
מכל זה נלע"ד הקלושה ליישב הסוגיא כשיטת רש"י ובעל המאור ז"ל דבע"ח פירי הוי כפשטא דמילתא ובהכי מיפרשא כל הסוגי' על נכון בעז"ה. אבל לא כטעמם ופירושם אלא כשיטת רבינו תם וכמו שהוספתי משלי בריש הסוגיא באריכות ולדינא דא ודא א' היא אלא שיוצא לשני טעמים ועיקרא דמילתא דחליפין דשוה בשוה כ"ע מודו דמהני אפי' בפירות ובכל דבר לבר ממטבע. וכך נראה בעיני פירוש השיטה דמעיקרא הוי ס"ד דגרסינן כל הנעשה והיינו מטבע שהוא נעשה בדמים על כל המטלטלים ואם כן משמע להדיא דמטבע נעשה חליפין נגד כל המטלטלים והיינו בתורת קנין סודר דבשוה בשוה ודאי א"א לומר דאם כן היינו מעות דפשיטא לן בכל דוכתי דמעות אינו קונה את המטלטלים כדקתני להדיא במתניתין דריש פירקין ואם כן מקשה שפיר למ"ד מטבע נעשה חליפין ומסיק רבי יהודה דה"ק כל הנישום וכוונתו בזה דאיירי בחליפין דשוה בשוה דהיינו מטלטלים במטלטלים ולמעוטי מטבע כפרש"י והיינו דדייק לישנא דכל הנישום דמשמע דאיירי בשוה בשוה שדרך לשומו בדמים כדאמרינן לקמן אטו חליפין בשופטני עסקינן וכמו שאפרש שם דהיינו חליפין דשוה בשוה דאי כעין ק"ס ודאי לא קפדי ואין דרך לשומם בדמים דאדרבא קונין אפי' בפחות משוה פרוטה וקונין בהם כל המטלטלים אפי' שוה תרקבי דדינרי ואם כן דמתני' דכל הנישום איירי משוה בשוה א"ש הא דכייל ותני כל הנישום כו' משום דבכל מיני מטלטלין שבעולם שייך האי דינא דשוה בשוה ותני והדר מפרש כיצד המחליף שור בפרה וקמ"ל דאף ע"ג דפירי נינהו מהני ובהכי מיתרצא נמי מתני' דהמחליף פרה בחמור וכן האי ברייתא דלקמן פרתך בכמה בכך וכך דאף ע"ג דפירי נינהו אפ"ה מהני כיון דכל הני שוה בשוה ומהני לדידי מטעמא דשוה כסף ולפר"ת מטעמא אחריני כמו שהארכתי בריש סוגיא ויתבאר עוד לקמן וע"ז מקשה הש"ס ולמאי דס"ד מעיקרא מטבע מאי כיצד והיינו נמי כדכתיבנא כיון דלמאי דס"ד מעיקרא ע"כ לא איירי משוה בשוה דאם כן ודאי לא מהני מטבע במטלטלין דה"ל מעות גרידא דאינה קונה אע"כ בדין חליפין דק"ס אם כן מאי כיצד ומשני דה"ק ופירי נמי עבדי חליפין ואם כן מקשה שפיר הניחא לר"ש אלא לר"נ מאי איכא למימר וליכא לאוקמי בשוה בשוה דא"כ קשיא רישא במטבע הא מעות נינהו וקשיא זו נמי למאי דס"ד מעיקרא הוי כמו שפירשו התוספות והרמב"ן והרי"ף דבעי לן לאוקמי מלתא דר"נ אפי' למ"ד דמטבע נעשה חליפין ומשני שפיר דה"ק יש דמים שהן כחליפין ומקשה הש"ס בתר הכי לר"ל דאמר משיכה מפורשת כו' הניחא אי ס"ל וקושיא זו מקשה הש"ס בפשיטות דלר"ל קשיא מתניתין בהכרח בין למאי דקס"ד מעיקרא ובין לפי המסקנא והכי משמע פשטא דלישנא דתלמודא דבתר דמשני ר"נ ס"ל כר"י ה"ל למימר נמי כלישנא דלעיל הניחא לר"י אלא לר"ל מאי איכא למימר ומדלא קאמר הכי אלא שני בלישנא ולר"ל כו' הניחא משמע דמלתא באפי נפשיה היא דלר"ל קשיא ממתני' והקושיא היא דהא במתניתין משמע להדיא דאתא לאשמעינן חדא מתרתי או דפירי עבדי חליפין או דיש מעות שהן כחליפין ואם כן אי סבר ר"ל דפירי לא עבדי חליפין ודאי קשיא ליה מתני' דליכא לאוקמי בשום גוונא ואף ע"ג דלר"נ מוקמינן לה שפיר אליבא דמסקנא דכל הנישום קאמר ואיירי בשוה בשוה כדכתיבנא היינו מטעמא דכתיבנא משום דחליפין דשוה בשוה כסף נינהו וקונה מדאורייתא ככסף ונהי דחכמים בטלו קנין הכסף כדי שלא יאמר כו' אבל בשוה כסף דלא שייך ה"ט אוקמוה אדאורייתא משא"כ לר"ל דס"ל משיכה מפורשת מן התורה ומעות אינו קונה כל עיקר מן התורה וא"כ כ"ש דשוה כסף אינו קונה מדאורייתא וא"כ לר"ל אם נאמר דשוה בשוה קונה ע"כ היינו משום דיליף לה מק"ס דלא גרע מיניה ואם כן אי ס"ד דר"ל סובר דבק"ס פירי לא עבדי חליפין ה"ה לחליפין דשוה בשוה דלדידיה ליכא לאפלוגי בינייהו ואם כן ממ"נ קשיא ליה מתני' ומש"ה מסיק הש"ס דר"ל ע"כ כר"ש ס"ל דאפי' בק"ס פירי עבדי חליפין וא"כ ה"ה לשוה בשוה וא"כ מיתוקמא שפיר מתני' בין למאי דס"ד מעיקרא ובין לפי המסקנא זהו העולה אצלי לפרש בשיטת הסוגיא כאשר הורוני משמים ודוק היטב:
אמנם כן לאחר שגמרתי לפ' כל הסוגיא לפי שיטתי דלעיל ונכנסתי ויצאתי ממנה בשלום בלי פגע ואוסיף לבאר עד גמירא. עכ"ז לא מלאני לבי להעלות על ספר פי' חדש אשר לא שיערוהו הראשונים ה"ה פרש"י ותוספות והרי"ף ובעל המאור והרמב"ן והרא"ש זכרונם לברכה ואף שיש לפ' כן בשיטת רש"י ובעל המאור והרי"ף ז"ל אלא דמסתימת לשונם משמע דלא נחתו לחלק בהכי זולת ר"ת ז"ל שעיקר דבריו לענין דינא מוסכם לשיטתי רק שינוי הטעם יש ביניהם. עכ"ז היה קשה בעיני לפרש כן עד דאנהירינהו לעייני מן שמיא אחר אשר בנותי בספרים ומצאתי בל' הר"ן בפ"ק דקידושין שהביא תוספתא אחת מפ"ק דקידושין וחפשתי בגוף התוספתא ומצאתי ככתבו וכלשונו וז"ל החליף קרקעות בקרקעות ומטלטלין במטלטלין קרקעות במטלטלין ומטלטלין בקרקעות כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין וא"כ הרי לפנינו דכל המטלטלין נקנין בחליפין ופירי בכלל מטלטלין נינהו ועוד דאי ס"ד דממעטינן פירי מדין חליפין דבעינן נעל דוקא יותר היה לנו למעט קרקעות מדין חליפין ממיעוט דנעל וצא ולמד במדה שהתורה נדרשת דבכל התורה כולה אין למידין קרקעות ממטלטלין וכן להיפך כדמצינו בדיני שבועות ושומרים והרבה כיוצא בזה מה שלא מצינו לחלק בין כלים לפירות וא"כ עכ"פ היה להש"ס להקשות מהאי תוספתא למ"ד פירי לא עבדי חליפין דהכי משמע בהדיא דמרבינן כל מילי ואפי' קרקעות כ"ש פירי וזה ק"ו שאין עליו תשובה לדעתי אע"כ נראה פשוט דהכא בהאי תוספתא דאיירי משוה בשוה כ"ע מודו דמהני בכל דבר ולא דמי לחליפין דק"ס כל עיקר דה"ט לחוד וה"ט לחוד כמ"ש אליבא דר"י ולר"ל נמי לא תקשי דכרב ששת ס"ל דנעל לאו דוקא ומרבינן כל מילי מלקיים כל דבר (והיינו מטעם שכתבתי דשוה בשוה מטעם שוה כסף ככסף ילפינן לה וקרקעות נמי שוה כסף הוא) ואחר העיון עוד מצאתי כן בתשובת הרשב"א סימן אלף רכ"ו וחי נפשי שתיכף בתחילת עיוני בזה נפל ספק זה בלבי א"א נמי בקדושי אשה דקרקעות מיקרי שוה כסף לקדש בהם אשה וחפשתי ולא מצאתי עד אשר אינה אלקים לידי תשובת הרשב"א הנ"ל וימצא מפו' שסובר דמקדשין את האשה בקרקעות מטעמא דשוה כסף וכן בדין חליפין ואמינא ברוך המקום שהחזיר לי אבידתי והנחני בדרך אמת שכוונתי לדעת הגדול כי"ב אלא דנראה שנעלם ממנו דברי תוספ' שהבאתי ומצינו למידין מיהא דבחליפין דשוה בשוה ליכא מאן דפליג דשייך בכל דבר ונמצא פי' שמעתין עולה יפה וכנ"ל שיטת הרמב"ם ודו"ק:
בד"ה ולר"נ כו' אלא ודאי קרא דמייתר לשוה בשוה לפירי אתי עכ"ל. פי' דההוא קרא דעל הגאולה זו מכירה ועל התמורה זו חליפין מפרש ר"ת דהאי חליפין היינו שוה בשוה וחליפין דק"ס יליף מלקיים כל דבר שלף איש נעלו וא"כ קשיא לי למאי איצטריך קרא יתירא לחליפין דשוה בשוה דבלא"ה נילף בק"ו מחליפין דק"ס אע"כ ילפינן מהכא לחלק ביניהם דחליפין שוה בשוה מועיל אפי' במה שאין קונין לענין ק"ס וע"ז כתבו שפיר דהאי קרא יתירא דדרשינן מיניה חילוק הדין דשוה בשוה מוקמינן ליה לענין פירות לחוד ולא לענין מטבע. וע"ז מקשים עוד דלמ"ד בין פירות ובין מטבע עושין חליפין דק"ס ואם כן אין שום חילוק הדין בשוה בשוה ואם כן קרא יתירא לחליפין דשוה בשוה ל"ל זהו כוונתם לשיטת ר"ת אבל קשיא לי דתקשי להו נמי קרא דעל הגאולה זו מכירה דמפרש לה ר"ת דקונין בכסף לר"י ולר"ל במשיכה והאי קרא ל"ל הא מדאורייתא ילפינן להו כל חד כדאית ליה אלא ע"כ דסדר קניינים הולך ומונה ולית לן למדרש קרא יתירה וא"כ מאי קשיא להו נמי לענין חליפין דשוה בשוה ויש ליישב בדוחק:
בפרש"י בד"ה כיצד החליף כו' וניאותו יחד וקבל עליו נתחייב בעל הפרה כו' ואין אחד מהם יכול לחזור עכ"ל. פירוש דאפילו לענין שאינו יכול לחזור בו כדאיתא בעינא נמי לא שמעינן לה אלא מדינא דהאי מתניתין דבלא"ה הוי ס"ד דדינו כמעות גרידא דלא קני כלל וכל א' יכול לחזור בו משא"כ בדמים כה"ג אשמעינן דאין יכול לחזור בו משום דכחליפין דמי וממילא ידעינן דקאי נמי ברשותיה לענין חיוב אונסין כדמסיק רש"י בסוף הדיבור. ויותר נראה דרש"י לשיטתו דבמעות גרידא נמי ס"ל לרש"י לקמן דנהי דתקנו דמעות אינו קונה היינו דקאי ברשותיה לענין חזרה אבל כל כמה דלא חזר ביה ואיתניסו איתנסו ללוקח כדין תורה ויבואר לקמן באריכות בל' רש"י ועיין מה שאכתוב שם וא"כ עיקר רבותא דיש דמים שהם כחליפין היינו לענין שאינו יכול לחזור בו אלא דממילא פסיקא מלתא דבמשיכת אלו הדמים נתחייב הלוקח באונסי חליפיו בכל ענין כיון דלא מצי למיהדר ביה אפילו קודם שנאנס וזה נראה לי ברור ונכון בישוב לשון רש"י ודו"ק:
בגמרא תנן כל המטלטלין כו' וא' ר"ל כו' תרגמא רב אחא בדינר אנקא ואניגרא. כבר פירשתי שיחתי דאף לרש"י וסייעתו דמטבע פירי הוי ולא כלי אפ"ה א"ש אפי' למ"ד פירי לא עבדי חליפין והני מטבעות פסולין לא עדיפי מינייהו ואינן קונין זה את זה בחליפין אלא דהא דקתני במתניתין דקונין זה את זה היינו בתורת דמים דכולה מתניתין איירי מתורת דמים משא"כ לסברת המקשה דס"ד דבמטבע טובה איירי כמ"ש דלא הוי מצי לאוקמי בתורת דמים דהא קי"ל דמעות אינן קונות אבל בתר דמוקי לה במטבעות פסולים דהוי כפירי קונה שפיר בתורת דמים ומכ"ש דא"ש לשיטת ר"ת וכ"ש לפי שיטתי דבחליפין דשוה בשוה קונין בכל ענין אפי' בפירות אפי' בתורת חליפין א"כ א"ש טפי וק"ל:
גמ'. כל הנישום דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין.
עיין בפר"ח שפירש דקנין סודר צריכא שומא כדי שיחול. (וע"ע בשיטמ"ק, ובבעה"מ ובמלחמות ה'). והנה כתב הרשב"א וז"ל ר"ח פירש כל המטלטלין ששמו אותם כשנותנים דמים באחר כיון שזכה וכו' משום דכיון ששמו אותם סמכא דעתיה, אבל אם לא שמאום בדמים לא סמכא דעתייהו ולא קנה, ופסק הלכה כן. ואיכא למידק דא"כ היינו חליפין ומקפיד עליה. וי"ל דחליפין ומקפיד עליהם היינו ששמו שזה שוה כזה, אבל כאן לא שיהא מקפיד בהשואת שניהם אלא בשומתו כמה שוה כדי שידע כמה שוה וכמה מוזיל ובכמה מחליף וכו' עכ"ל. וכתב נמי הרמב"ן וז"ל ותמהני על פר"ח דהא אסיקנא בענין קדושי אשה דשיראי לא צריכי שומא ואע"ג דאשה לא בקיאה בשומא. ואיכא למימר דשאני אשה דניחא לה בכל דהו, וכיון ששוין פרוטה מקודשת דהא גמרא ומקניא נפשה בגוף השיראין, אבל בחליפין דרכן של בני אדם להקפיד, הלכך יכול לטעון ולומר סבור הייתי ששוה יותר וכ"ז שלא שמאום לא סמכא דעתייהו. אבל עדיין לא נתברר לי דין זה ולא ידעתי מנין לו וכו' עכ"ל. ושיטת הר"ח צ"ב.
ונראה לבאר עפ"י מש"נ לעיל (דף מה: בענין קנין סודר) בשם מרן הגר"ח זצ"ל דקנין חליפין אינו חל מדין מעשה קנין אלא מדין הקנאה מדעת. דהקנין חל מחמת גמירת דעת של המקנה והקונה. ונראה דמשו"ה ס"ל להר"ח דסודר צריכא שומא כדי לגמור את דעת המקנה והקונה לדעת אלימתא ושלימה דחליפין. משא"כ בקידושין דחל ע"י מעשה קנין, ומשו"ה שיראי קונה בקידושין בלי שומא.
והנה הגמרא (קידושין דף ג.) מבארת פסול חליפין לקידושין "חליפין איתנהו בפחות משו"פ, ואשה בפחות משו"פ לא מקניא נפשה", ולכאורה קשה על הרמב"ן דקבע לפי הר"ח דאשה ניחא לה בכל דהו. אך לפי"ד הגר"ח זצ"ל י"ל שהגמ' לא קשה, דר"ל דקנין חליפין חל בגמירת דעת בלבד, ומשו"ה פסול לקידושין דקידושין חלין רק ע"י מעשה קנין ולא חלין ע"י גמירת דעת בלבד בלי מעשה קנין.46
תוס' ד"ה ופירי. ומבואר דרש"י ותוס' נחלקו האם שור חי הוי כלי או פירי לגבי חליפין. ופליגי בהגדרת דין כלי בקנין חליפין, דרש"י סובר דגדר דין כלי לענין חליפין שוה לדין כלי בכהת"כ, וכדמצינן לענין דין כלי בטומאה וטהרה, דבעינן צורת כלי ותשמיש כלי. משא"כ לתוס' דס"ל דגדר דין כלי לענין חליפין היינו דהבעלים משתמשין בו ולא בעינן צורת כלי, ולכן אף בהמה נחשבת לכלי בחליפין משום דמשתמשין בה. והנה שיטת הרשב"א דכלי פחות משוה פרוטה קונה בקנין חליפין משום דמחמת תשמיש הכלי הריהו שוה פרוטה, אע"פ שאין הכלי שוה פרוטה בשער שבשוק. ולכאורה הרשב"א ס"ל כשיטת תוס' דעיקר הגדרת כלי לענין חליפין תלוי בתשמיש הכלי, ולכן ס"ל דאע"פ שאין הכלי שו"פ בשוק מ"מ מכיון דמחמת תשמישיו שו"פ הוי כלי לענין חליפין. ויתכן דהרשב"א סובר דאף אם ליכא צורת כלי כמו שור, מ"מ הו"ל כלי לענין חליפין וכשיטת התוס'. ברם י"ל דאע"פ דלרשב"א השתמשות הכלי משווהו לשו"פ, מ"מ בעינן צורת כלי, דבלי צורת כלי אינו כלי כלל ופסול לחליפין.
בענין יש דמים שהן כחליפין
א.
קנין במחילת חוב
עיין ברש"י (ד"ה כיצד), בתוס' (ד"ה יש) ובחידושי הרמב"ן לסוגיין. וברמב"ן מובאים ב' פירושים בסוגיא. הפירוש הראשון הוא שקונה הלוקח במחילת מלוה שחלה מחמת מכירה הראשונה, והוי מילתא דלא שכיחא ומשו"ה חל בו דין מעות קונות. ודנו בתוס' וברמב"ן דהא בקידושין (דף מז.) איתא דלמ"ד מלוה להוצאה ניתנה, המקדש במלוה אינה מקודשת. ובגמ' שם איתא "ושוים במכר שזה קנה, אי אמרת מלוה להוצאה ניתנה במאי קני", ומבואר דמחילת מלוה אינה קונה במכר, וקשה דמסוגיין משמע דקני. ובפירוש הראשון תירצו דהתם מיירי במחילת מלוה דעלמא דהוי שכיחא וגזרו בו רבנן דלא קנה, ואילו חוב מחמת מכירה הוי מילתא דלא שכיחא ולא גזרו עליו ומשו"ה מחילת חוב זו שפיר קונה. אולם תוס' והרמב"ן דחו שיטה זו, ופירשו בתוס' דקנה כאן בהנאת מחילת מלוה, וכדאיתא בקידושין (דף ו:) "המקדש במלוה אינה מקודשת, בהנאת מלוה מקודשת, ואסור לעשות כן מפני הערמת רבית".
אמנם הרמב"ם פסק כפירוש הראשון וס"ל דיש לחלק בין מחילת חוב בעלמא לבין מחילת חוב מחמת מכירה, שכתב (בפ"ה מהל' מכירה ה"ד) וז"ל וכן ראובן שמכר מטלטלין לשמעון בנ' זוז וקנה שמעון המטלטלין ונתחייב בדמים, ואחר שנתחייב שמעון בנ' זוז אלו היה לו יין או בהמה או עבד וכיוצא בהן משאר המטלטלין והיה רוצה למכרן, וא"ל ראובן מכור אותו לי בנ' זוז שיש לי בידך דמי המכר, וא"ל הן, קנה ראובן המטלטלין בכל מקום שהן ואע"פ שלא משך ולא הגביה שגם זה דבר שאינו מצוי הוא ולא הוצרכו בו משיכה. אבל אם היה חוב לו עליו שלא מחמת המכר וא"ל מכור לי מטלטלין בחוב שיש לי אצלך ורצו שניהם לא קנה עד שיגבה או ימשוך הדבר עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם פסק כגמרא דידן, ודלא כהגמ' בקידושין דמשמע דמחילת חוב לא קניא בכל ענין מדאורייתא, אלא כדמשמע בסוגיין דמחילת חוב אינה קונה מתקנת רבנן בעלמא, ובמילתא דלא שכיחא אכן קניא. ומשו"ה מחילת חוב מחמת מכר קונה במטלטלין, מדהויא מילתא דלא שכיחא ולא גזרו בה רבנן. וכמו"כ פסק (בפ"ז מהל' מכירה הל"ד) וז"ל מי שהיה לו חוב אצל חבירו ואמר לו מכור לי חבית של יין בחוב שיש לי אצלך ורצה המוכר הרי זה כמי שנתן דמים עתה וכל החוזר בו מקבל מי שפרע עכ"ל. והרמב"ם לשיטתו דמחילת חוב קונה מדאורייתא. ואילו הראב"ד השיג דאין מחילת חוב קונה כלל ואפילו לגבי מי שפרע, עיין בהשגותיו (בפ"ה ובפ"ז).
ב.
ביאור מחלוקת הראשונים בדין מחילת חוב האם מועיל לענין קנין כסף מדאורייתא
והנה נחלקו הראשונים הנ"ל האם מחילת חוב קונה מדין קנין מעות מה"ת או לא. ובביאור מחלוקתם נראה להקדים את המחלוקת הידועה בין הסמ"ע והט"ז (חו"מ ס' ק"צ: א) דהסמ"ע סובר דכסף קונה במכירה מדין פרעון, כלומר דהפרוטה הקונה הויא פרוטה מפרעון המכר. ואילו להט"ז כסף קנין אינו חלק מפרעון המכר. ופליגי האם קנין כסף חל מדין פרעון או מדין מעשה קנין. ולפי"ז נראה לבאר את מחלוקת הראשונים בדין מחילת חוב, דאי קנין כסף חל מדין פרעון אף מחילת חוב קונה מדהויא פרעון, ונראה דזוהי שיטת הרמב"ם. ומאידך הראשונים החולקים עליו סברי דכסף קנין אינו חל מדין פרעון אלא דחל מדין מעשה קנין המתהווה בנתינת חפצא דכסף מיד הקונה ליד המקנה, ומחילת חוב אינה קונה משום דליכא בה מעשה של נתינת חפצא דכסף, דמחילת חוב אינה אלא סילוק שעבודי החוב, וחסר מעשה קנין כסף בפועל. ובקידושין לכ"ע כסף קונה דוקא בתורת מעשה קנין קידושין ולא בתורת פרעון - כי אשה אינה בת דמים ולכן פרעון אינו שייך בקידושיה, ומשו"ה מחילת חוב פסולה לקידושין אף לשיטת הרמב"ם.
ונראה שיש עוד נ"מ בין הסמ"ע ובין הט"ז כשנתן כסף קנין במתנה ע"מ להחזיר - דליכא בזה חלות פרעון אך יש בזה מעשה קנין דנתינת כסף. והנה פשטות מסקנת הגמ' בקידושין (דף ו:) דמתנה ע"מ להחזיר קונה במכר. אמנם הרמב"ם השמיט דין זה, ויתכן דאזיל לשיטתו דס"ל דכסף קנין אינו חלות מעשה קנין אלא חלות פרעון וליכא פרעון במתנה ע"מ להחזיר, ומשו"ה ס"ל דאינו קונה.
ונראה דאליבא דהרמב"ם הכי מדוייק בלישנא דגמרא, דלגבי קידושין איתא (קידושין ב א) "האשה כו' נקנית בכסף", ואילו בקנין מטלטלין איתא "מעות קונות", וצ"ב מ"ש לישנא ד"כסף" מלישנא ד"מעות" ומאי טעמא הגמ' דנקט לשון "נקנית בכסף" ולשון "מעות קונות". ונראה ד"מעות" הוי לישנא דשוויות ופרעון ואילו "כסף" הוי לישנא דחפצא דכסף. והגמ' ר"ל דבמטלטלין מעות קונות מדין פרעון ואילו בקידושין כסף קונה מדין מעשה קנין.
ועיין לקמן (דף מח:) בסוגית ערבון דפליגי בה רב ור' יוחנן דלרב ערבון קונה כנגדו ולר' יוחנן קונה כנגד כולו. ויתכן דפליגי בגדר הקנין דקנין מעות, די"ל דרב ס"ל דמעות קונות מדין פרעון, ובערבון מאחר ששלם רק מקצת הדמים משו"ה קונה רק מקצת החפץ שפרע כנגדו. ואילו לר' יוחנן הקנין חל מדין מעשה קנין ולכן קונה כנגד כולו.
ועיי"ש בהמשך הסוגיא דהגמרא קבע אליבא דרב דאמר את דינו רק במטלטלין לענין מי שפרע, ואילו בקרקע מודה דקונה כנגד כולו. וי"ל דהגמרא חילקה בין קנין מעות במטלטלין דקונה מדין פרעון ומשו"ה ערבון קונה רק כנגדו בלבד, לבין קנין כסף בקרקע דקונה מדין מעשה קנין, ומשו"ה קונה את כולו ואף בערבון.
ונראה דמדויק הכי בלישנא דגמרא דלגבי מטלטלין איתא "מעות קונות" - ו"מעות" היינו לישנא דשוויות ופרעון. ואילו בקרקע הלישנא הוי "כסף קונה" כדאיתא במס' קידושין (דף כו.) "נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף", והוא לישנא דחפצא דכסף - ומשמע דעושים מעשה קנין בנתינת החפצא דכסף, ואינו לשון פרעון.
ולפי"ז בדין היה דמחילת חוב תקנה במטלטלין מדין פרעון, אך מחילת חוב לא תקנה קרקע משום דקרקע בעי מעשה קנין דכסף. אמנם עיין ברמב"ם (פ"ז מהל' מכירה הל"ד) שכתב וז"ל מי שהיה לו חוב אצל חבירו ואמר לו מכור לי חבית של יין בחוב שיש לי אצלך ורצה המוכר, הרי זה כמי שנתן הדמים עתה וכל החוזר בו מקבל מי שפרע. לפיכך אם מכר לו קרקע בחובו אין אחד מהן יכול לחזור בו ואע"פ שאין מעות המלוה מצויות בשעת המכר עכ"ל, והראב"ד השיג דאינו קונה כלל דמלוה להוצאה ניתנה. ונראה לומר דהרמב"ם אזיל לשיטתו דס"ל דקנין מעות חל מדין פרעון, ומחילת חוב מהווה חלות פרעון ומשו"ה קונה. אך צ"ע דהניחא במטלטלין, אך צ"ע למה לרמב"ם מחילת חוב קונה בקרקע, דהא בקרקע כסף קונה מדין מעשה קנין ולא מדין פרעון.
ועוד יש להעיר דלכאורה צ"ע למה המתין הרמב"ם מלפסוק את ההלכה דמחילת חוב קונה בקרקע עד פ"ז מהל' מכירה אחרי שהביא את ההלכה דמחילת חוב קונה בנוגע למטלטלין, ולא הביא את הדין דמחילת חוב קונה קרקע בפ"א מהל' מכירה יחד עם כל ההלכות דקנין קרקע בכסף. ונראה לבאר דהרמב"ם דייק בסדר הלכותיו כי בפ"א כתב את ההלכות דקנין כסף בקרקע, דהיינו שהקנין חל מדין מעשה קנין דכסף, ומחילת חוב אינה קונה מדין מעשה קנין דכסף משום דחסר בה מעשה דנתינת חפצא דכסף. אך בפ"ז אחרי שפסק את ההלכה דמחילת חוב קונה במטלטלין בלי מעשה קנין אלא דחל הקנין מדין פרעון, אזי פסק דמחילת חוב נמי קונה בקרקע מדין פרעון. ולפי"ז מבואר דיש בקרקע שני דיני קנין - א) דין אחד דכסף קונה בקרקע מדין מעשה קנין דמשו"ה ערבון קונה בקרקע כנגד כולה, וב) דין שני דפרעון דקונה בקרקע כמו דקונה במטלטלין מדין פרעון, ומשו"ה מחילת חוב קונה בקרקע מדין פרעון, ואע"פ דליכא חלות מעשה קנין במחילת חוב.
ג.
שיטת הראב"ד במחילת חוב
כתב הרמב"ם (פ"ז מהל' מכירה ה"ד) וז"ל מי שהיה לו חוב אצל חבירו ואמר לו מכור לי חבית של יין בחוב שיש לי אצלך ורצה המוכר, הרי זה כמי שנתן הדמים עתה. וכל החוזר בו מקבל מי שפרע. לפיכך אם מכר לו קרקע בחובו אין אחד מהן יכול לחזור בו ואע"פ שאין מעות המלוה מצויות בשעת המכר עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם פסק דמחילת חוב קונה במטלטלין לענין מי שפרע ובקרקע בחלות קנין גמור. והשיג עליו הראב"ד שם וז"ל לא ידעתי זה למה, שהרי הושוו הגאונים כלם מלוה להוצאה ניתנה ואינה כנתינת מעות כלל, והכי אמרינן בקידושין, ושוים במכר שזה קונה ואי מלוה להוצאה ניתנה במכר במאי קנה וכו' עכ"ל. ומבואר דהראב"ד סובר דמחילת חוב אינה קונה לא במטלטלין ולא בקרקע. ולכאורה יסוד שיטת הראב"ד דמחילת חוב אינה קונה הוא משום דס"ל דקנין כסף אינו חל מדין פרעון אלא מדין מעשה קנין ובנתינת חפצא דכסף, ומשו"ה ס"ל דמחילת חוב אינה קונה, דאינה אלא סילוק שעבודי החוב ואין בה מעשה נתינת חפצא דכסף.
אמנם יעויין בראב"ד (פ"ה מהל' מכירה ה"ד) שהשיג על שיטת הרמב"ם דמחילת חוב מחמת מכר קונה במטלטלין בקנין גמור ומחילת חוב דעלמא קונה במטלטלין לענין מי שפרע וז"ל דבר זה אין לו שורש לענין קניה אלא לגבי מי שפרע וכו' עכ"ל. ויוצא דשיטת הראב"ד היא דמחילת חוב מחמת מכר קונה במטלטלין לענין מי שפרע ואילו מחילת חוב דעלמא אינה קונה כלל, וכמש"כ בסוף ההלכה דאינה קונה "ואפילו למי שפרע". וצ"ע בשיטת הראב"ד דמשמע דסובר שיש נ"מ מדאורייתא בין מחילת חוב מחמת מכר לבין מחילת חוב דעלמא, דמחילת חוב מחמת מכר קונה במטלטלין מדאורייתא אלא דרבנן תקנו דלא קני מגזירת נשרפו חטיך בעלייה, וקונה איפוא לענין מי שפרע. ואילו מחילת חוב דעלמא אינה קונה במטלטלין כלל ואף לא לענין מי שפרע, ושיטתו צ"ע, דמ"ש מחילת חוב מחמת מכר דקונה מה"ת לבין מחילת חוב דעלמא דלא קונה כלל.
ונראה דהראב"ד סובר דכשאדם מוכר חפץ בדמים אין הקנין של הלוקח נגמר עד שעת תשלומי דמי המכר. דיעויין בנתיבות המשפט (חו"מ ס' ק"צ ס"ק ז') שכתב וז"ל אם הלוקח עדיין אין לו מעות ורוצה ליתן מעות כשיזדמן לו, יכול המוכר לבטל המקח לגמרי, כי לא מכר לו רק אדעתא ליתן דמים, וכ"כ השיטמ"ק בהדיא ריש פרק האומנין (לקמן דף עז:) בד"ה וז"ל הרי"ף בתשובה ואמנם אם שום א' מהם אינו רוצה לחזור בו, והמוכר קבל מקצת מעות והוא דוחק לקבל השאר, והקונה אומר אני רוצה שימתין לי בשאר המעות עד שיזדמן לי, לא נגמר המקח לקונה לא בכולה ולא במקצתה וכו' ועוד נראה דבזה לא בעינן שיהיה עייל ונפיק אזוזי ביומו רק כיון שתבע מעות והלוקח טוען שאין לו, יכול המוכר לבטל המקח וכו' עכ"ל. והנה יל"ע בדין הרי"ף דאם הלוקח אינו משלם דמי המכירה שהמוכר יכול לבטל את המקח, האם המקח בטל מדין מקח טעות בעלמא, דהיינו דבשעת המקח חל הקנין אולם מדלא שילם הלוקח חלה טעות המבטל את הקנין למפרע, או"ד דכ"ז שלא שילם הקנין שעשה מעיקרא מיתלא תלי וקאי, דבתשלומי הדמים לבסוף נגמר מעשה הקנין, דהדמים גומרים את הקנין. ומלשון הרי"ף "לא נגמר המקח", משמע דס"ל שעצם הקנין דמעיקרא תלוי בתשלומי הדמים לבסוף, דהתשלומין הן גמר המכירה וקנין המקח עצמו נגמר בתשלומי הדמים. וזהו חידוש גדול, דבפשטות י"ל כהצד הראשון שבחקירתנו. אך הגר"ח זצ"ל נקט כהצד השני שבחקירה הנ"ל, דתשלומי הדמים גומרים את עצם הקנין דמעיקרא.
ולפי"ז נראה דבזה מבואר שיטת הראב"ד דס"ל דהקנין של הלוקח אינו נגמר עד שישלם את דמי המכירה, דהתשלומין גומרין את הקנין שעשה בשעת המכירה. והראב"ד סובר דבמחילת החוב ללוקח שהתחייב לשלמו מחמת מכר, לא רק שנסתלקו שעבודי דמי החוב מהלוקח אלא דבשעת המחילה נגמר עצם קנינו בחפצא דמכירה, דהקנין הראשון שעשה לא נגמר כל זמן שלא שילם דמי המכירה, ובמחילת החוב נגמר עצם הקנין. ולפיכך סובר הראב"ד שבמחילת חוב מחמת מכר קיבל הלוקח חפצא דכסף, דהיינו את החפצא דהמקח, דמעכשיו נקנה לו בקנין גמור, ומשו"ה ס"ל להראב"ד דמחילת חוב כזה מועלת לקנין כסף, דמהווה מעשה נתינת חפצא של כסף, ואינה רק מחילת שעבוד חוב בעלמא, וקונה מדין קנין כסף מדאורייתא.47
ועפ"י משנ"ת הקפיד הגר"ח זצ"ל שלא לקנות את הד' המינים שלו בהקפה אלא היה משלם דמי קניית ד' המינים לפני החג, דאע"פ שהמוכרים היו מאפשרים לו לשלם אחרי חג הסוכות מ"מ הגר"ח זצ"ל היה מקפיד לשלם בשעת קנינו לפני החג, משום דחשש לשיטת הרי"ף והראב"ד דס"ל דקנין המכירה אינו חל בשלימות אלא עד לאחר שמשלם הלוקח את דמי המכירה, וחשש דבלי גמר חלות המכירה חסר בדין "לכם" המעכב במצות ד' מינים.48
ובכך נמי מבואר את המנהג במכירת חמץ לזקוף זקיפת מלוה תחת החוב דהמכירה, דנמצא שהגוי שקנה את החמץ אינו מחוייב לשלם את דמי המכירה משום דשילמם בזקיפת המלוה דחייב לשלם חוב אחר ולא את דמי המכירה. והביאור בזה הוא דאילו היה הגוי מחוייב לשלם את עצם דמי המכירה אזי י"ל דאליבא דשיטת הרי"ף והראב"ד מכירת החמץ אינה נגמרה מכיון דלא שילם הגוי את דמי המכירה, ויש חשש דבל יראה ובל ימצא, ומשו"ה גוי משלם את החוב של מכירת החמץ בזקיפת מלוה, להחיל חוב אחר, דדמי המכירה כבר שולמו בזקיפת המלוה, וליכא חסרון בקנין החמץ של הגוי. אך לפי זה צ"ע בראב"ד דדינו נאמר בקנין מטלטלין, דבמחילת חוב מחמת מכר קנה לענין מי שפרע, אולם צ"ע דקיי"ל דהמקדש במלוה אינה מקודשת (פ"ה מהל' אישות ה"טו) וצ"ע למה לא כתב הראב"ד שמחילת חוב מחמת מכר קונה בקידושי אשה, שהרי מקדשה בחפצא דהמקח שעכשיו קנוי לה לגמרי במחילת החוב, וקשה מ"ש קידושין דלא מהני מחילת חוב מחמת מכר ממכירת מטלטלין דקונה, וצ"ע.49
ד.
שיטת הרמב"ן ביש דמים שהן כחליפין
עיין ברמב"ן (ד"ה ויש דמים שהן כחליפין) וז"ל ויכולני לפרש דמים שהן כחליפין כגון שמכר לו פרה בדמים וזקפן עליו במלוה ולא משך את הפרה ואח"כ א"ל תן לי מעותי ומשוך פרתך שאני רוצה לקנות בהן חמור, א"ל חמור יש לי שאני נותן לך בדמי הפרה, משוך את הפרה, וא"ל קנה חמור בכל מקום שהוא בדמי פרה זו קנה, דהשתא פרה גופה דיהיב ליה דמים נינהו ולא מלוה היא עכ"ל. ודבריו צ"ב, דמ"ש מכל קנין מעות בעלמא דגזרו בו שאינו קונה אלא לענין מי שפרע בלבד, והרי הפרה היא דמי החמור ומעות אינן קונות, ודבריו סתומים.
ונראה לבאר את דברי הרמב"ן עפ"י שיטת הרמב"ם במקדש בהנאת מלוה דמקודשת (קידושין דף ו:). דכתב הרמב"ם (בפ"ה מהל' אישות ה"טו) וז"ל המקדש בהנאת מלוה מקודשת. כיצד כגון שהלוה אותה עתה מאתים זוז ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת זמן שארויח לך במלוה זו שתהיה בידך כך וכך יום ואיני תובעה ממך עד זמן פלוני הרי זו מקודשת, שהרי יש לה הנאה מעתה להשתמש במלוה זו עד סוף זמן שקבע, ואסור לעשות כן מפני שהיא כרבית עכ"ל. הרמב"ם מפרש דהלוה לה כסף באופן דהקידושין הויין חלק מהתחייבות שלה לשלם את ההלואה. כלומר דעצם נתינת כסף ההלוואה מהווה מעשה קנין כסף לחייבה בתשלומי ההלוואה ולקנותה בקידושין. וה"ה אם אמר לה שאינה מחוייבת כלל לשלם את דמי ההלוואה אלא שהיא מקודשת תחת המלוה דמקודשת. ויוצא דס"ל להרמב"ם דהמלוה והלוה יכולים להשתמש בכסף ההלוואה עצמו להוי כסף קנין, כי הקנין בא במקום התחייבות ההלוואה.
ולפי"ז נראה דזהו הביאור בדברי הרמב"ן, דבעל הפרה זקף במלוה את פרתו לבעל החמור, כלומר דנתן לו את פרתו בתורת הלוואה, אלא שהתנה עמו שבמקום ההתחייבות לשלם דמים בעד הלוואת הפרה יחול קנין בגוף החמור תחת ההלוואה, דהקנין בחמור חל מדין התחייבות ההלוואה. ומאחר דקנין כסף זה מילתא דלא שכיחא, חל קנין גמור מדין מעות קונות, דקונה לכל דבר ולא רק לענין מי שפרע.
ה.
שיטת הראב"ד בארווח לה זימנא
איתא בגמרא קידושין (דף ו:) דהמקדש בהנאת מלוה מקודשת ואוקמה כגון דארווח לה זימנא. והבאנו לעיל את פירוש הרמב"ם בזה, דמיירי דארווח לה זמן בשעת מעשה ההלוואה דמעיקרא וקדשה בכסף המלוה. אולם עיין בראב"ד (פ"ה מהל' אישות ה"טו) שכתב וז"ל הראשונים פירשו כגון שהגיע זמן המלוה ליפרע ומעותיו בידה מזומנים לפרוע והיא היתה נותנת מיד ברצון דינר למי שמאריך לה הזמן חדש אחד והאריך לה בשכר הקידושין מקודשת, וזהו דארווח לה זימנא וכ"ש מה שכתב הוא עכ"ל. ונראה דהראב"ד הסכים לפסק הרמב"ם אלא שהוסיף אופן אחר. וצ"ע באופן של הראב"ד דמדוע צריך שדמי הפרעון יהיו בידה כשהאיש האריך לה זמן המלוה, והרי הכסף דידה הוי והאיש אינו יכול להשתמש בכסף דידה לקידושין, ומקדשה רק בהרווחת הזמן ולמה אינה מועילה הרווחת זמן לקדשה היכא דליכא כסף בידה ובשלא הגיע זמן פרעון החוב.
ונראה דיעויין ברמב"ם (פ"ו מהל' מלוה ולוה ה"ג) וז"ל הורו רבותי שהמלוה את חבירו ולאחר זמן תבע חובו ואמר לו הלוה דור בחצירי עד שאחזיר לך חובך הרי זה אבק רבית לפי שלא קצץ בשעת הלואה שנא' לא תתן לו בנשך עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד שם וז"ל חיי ראשי לא יפה הורו שאם הגיע זמן הפרעון וארווח לה זימניה משום ההוא דירה כשעת מתן מעות דמיא וקידושין יוכיחו עכ"ל. ומבואר דלהרמב"ם הרווחת זמן הפרעון שלא בשעת ההלוואה אינה רבית דאורייתא, משום שלא קצץ רבית בשעת ההלוואה. ואילו הראב"ד חולק וסובר שאם הגיע זמן הפרעון והאריך לה זמן, חלה הלוואה חדשה, ומשו"ה הויא קציצת רבית דאורייתא בשעת חלות ההלוואה השניה. והראב"ד הוכיח את שיטתו מדין ארווח לה זמן בקידושין, דס"ל דכשהגיע זמן הפרעון והכסף לשלם הוי בידה כשמרויח לה זמן, ההלוואה הראשונה פרועה וחלה במקומה הלוואה שניה חדשה. דהכסף שבידה הופך להיות כסף פרעון דידיה בתורת פרעון של ההלוואה הראשונה, כי קנין דמי הפרעון אינו זקוק למעשה קנין בידי המלוה אלא רק בהנחת דמים לפני המלוה עפ"י בקשתו, דהמלוה קונה את דמי הפרעון בלי מעשה קנין, עיין ברמב"ם (פ"טז מהל' מלוה ה"א) ובשו"ע חו"מ (סימן ק"כ סעיף א'). ומקנה לה את הכסף בחזרה בתורת הלוואה שניה ומקדשה בנתינת הכסף בשעת ההלוואה השניה. ודומה לשיטת הרמב"ם שכסף ההלואה יכול להשתמש ככסף קנין לקנות קנין קידושין. ויוצא שהרמב"ם והראב"ד והרמב"ן כ"ע סבורים שיש להשתמש בדמי הלוואה ככסף קנין לקנות דבר - בין אשה בקידושין ובין חמור בקנין מעות דאורייתא.
ו.
אינה לשכירות אלא לבסוף
עיין בגמ' בקידושין (דף מח.) דבאמרה לו עשה לי שיריים ואקדש אני לך למ"ד ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף אינה מקודשת דהו"ל מקדש במלוה, ואילו למ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף מקודשת. וצ"ע דהא עשה לה עבודת השיריים ובמקום שתשלם עבור השכירות הרי הוא מקדשה במחילת החוב ולכאורה הו"ל מקדש במלוה דקיי"ל דאינה מקודשת, ומאי איכפת לן דאינה לשכירות אלא לבסוף.
ונראה דלמ"ד אין שכירות אלא לבסוף המחייב לשלם חל לבסוף, ומקדשה במחייב זה, דהיינו שבמקום שיחול החוב יחול קנין הקידושין. והטעם שמועיל משום דאינו מקדשה במחילת החוב אלא דמקדשה בעיקר המחייב דהחוב דחשיב לחפצא דכסף. ודומה להלכה שברמב"ם דאפשר להלוות לה הלוואה ולקדשה עם דמי המלוה. משא"כ למ"ד ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, דהחוב חל פחות פחות משוה פרוטה בכל רגע ורגע דהעבודה, והוא אינו מקדשה אלא במחילת החוב דשוה פרוטה שחל בסוף העבודה, ואזי הו"ל מקדש במלוה דאינה מקודשת.
אמנם יש להעיר למ"ד ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף למה אינו יכול לקדשה בכל העבודה מתחילתה ועד סופה דשו"פ, ותהיה מקודשת ע"י המחייב ולא במחילת החוב. וי"ל דלמ"ד ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף כל חלק וחלק דהעבודה מחייב חיוב תשלומין בפני עצמו ולכן אין כאן חפצא דכסף לקדש בו, דכל חלק וחלק דהעבודה הוי פחות משוה פרוטה. משא"כ למ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף דלדידיה כל העבודה מצטרפת לבסוף לחפצא דכסף דשו"פ ומשו"ה אפשר לקדשה בחפצא דהעבודה המחייב לבסוף את כל החוב, ומחייב זה הוי חפצא דכסף להוות מעשה קנין של כסף קידושין.
ע"כ ענין יש דמים שהם כחליפין
תוס' ד"ה ולרב נחמן.
בענין קנין שוה בשוה
א.
יסוד חלות קנין שוה בשוה
עיין בתוס' שאנ"ץ (מובא בשיטמ"ק ד"ה כיצד החליף בשר שור). ומבואר דנחלקו תוס' עם התוס' שאנ"ץ בשיטת ר"ת דשוה בשוה קונה אף בפירי. לתוס' דידן קנין שוה בשוה אינו קונה במטבע. ואילו לתוס' שאנ"ץ אף מטבע קונה ונקנה בקנין שוה בשוה. ופליגי עוד דלפי תוס' שוה בשוה נמדד רק לפי שיווי דמי החפצים בלבד, דס"ל דחל קנין שוה בשוה במחליף פירות בכלים כששניהם שווים אותם דמים. משא"כ לפי התוס' שאנ"ץ קנין שוה בשוה אינו חל אלא רק כששני החפצים שווים בין בדמים ובין במינם, דהיינו במחליף פירות בפירות, ומטבעות במטבעות, משא"כ בשני מינים אע"פ ששווים בדמים קנין שוה בשוה אינו חל. ויש לבאר את יסוד מחלקותם.
ונראה דיש לחקור בשיטת ר"ת בקנין שוה בשוה - האם ס"ל דהקנין חל מדין קנין סודר או דקנין שוה בשוה מהווה חלות שם קנין בפ"ע. ונראה דבזה נחלקו תוס' דידן והתוס' שאנ"ץ, דלפי תוס' דידן קנין שוה בשוה חל מדין קנין סודר, ומשו"ה ס"ל דמועיל רק בפירי ולא במטבע. דיתכן דתוס' סובר כשיטת הרשב"א (שבועות לט ב ד"ה מה כלים שנים) דס"ל דכשקונין קנין סודר בכלי שמין את הכלי כפי שווי תשמישיו ולא כפי השווי שלו בשער שבשוק, ולכן כל קנין סודר הוי קנין שוה בשוה, דהכלי שוה בשיוויו לשיווי דבר הנקנה, וכגון במחט דאע"פ דבשוק שוה פחות משוה פרוטה מ"מ יכולים להשתמש בו ולהרויח ע"י אלף זוז. משא"כ פירי דאינו בר תשמישין, ושיוויו הוא רק כפי השער שבשוק בלבד, ומשו"ה פסול לקנין סודר. משא"כ במחליף פירי בפירי כשהם שוה בשוה בדמים דאזי חל קנין שוה בשוה, ומדין קנין סודר. ואילו מטבע מופקע מחלות דין קנין סודר, דהא אינו נמי נקנה בחליפין, ולכן אינו קונה בקנין שוה בשוה, המהוה חלות שם ודין קנין סודר, ומטבע מופקע מסודר.
מאידך התוס' שאנ"ץ סובר דקנין שוה בשוה מהוה חלות שם קנין בפ"ע, דאינו חל מדין קנין סודר, וקנין חדש זה חל אף במטבע. ונראה להוסיף דס"ל להתוס' שאנ"ץ דקנין שוה בשוה אינו חל מדין מעשה קנין דעלמא, וכשאר הקנינים שבתורה כמו קנין כסף, שטר, חזקה, משיכה, ומסירה וכו', דבהני קנינים הקנין חל מדין מעשה הקנין. משא"כ קנין שוה בשוה דהקנין אינו חל מדין מעשה קנין אלא מחלות דין חליפין, דהיינו, כשאחד קונה את החפץ הראשון השני קונה את החליפין שלו ממילא שוה בשוה בלי מעשה קנין, שהקנין בדבר הנקנה חל משום שהחפץ השני הוי חליפיו של החפץ הראשון וקם במקום החפץ הראשון. ומכיון דקנין שוה בשוה חל ממילא בלי דין מעשה קנין הריהו חל אף במטבע, דמטבע אינו נקנה במעשה קנין דסודר, אולם קנין שוה בשוה חל במטבע מכיון דקנין שוה בשוה חל ממילא. ונראה דהתוס' שאנץ ס"ל דשוה בשוה הוי חלות קנין דחל ממילא, דהיינו שהחפץ השני קם תחת החפץ הראשון, ומשו"ה ס"ל להתוס' שאנ"ץ דשני החפצים צ"ל שווים בין במינם ובין בשוויותם, דמאחר דשווים ממש זה לזה חל חלות שם חליפי שוה בשוה, והחפץ השני קם במקום החפץ הראשון בלי מעשה קנין.
ב.
שיטת הרמב"ם בקנין שוה בשוה
יש לעיין בשיטת הרמב"ם בדין קנין שוה בשוה, דפסק בפ"ג מהל' מכירה (ה"א) דמעות קונות מה"ת במטלטלין. ובפ"ז מהל' מכירה (ה"א) הביא את התקנה דרבנן דמעות אינן קונות אלא לענין מי שפרע. ואילו בפ"ה מהל' מכירה (ה"א) פסק וז"ל כל המטלטלין קונין זה את זה, כיצד החליף פרה בחמור או יין בשמן אע"פ שמקפידין על הדמים ושיערו כמה שוה זה ואח"כ החליפו כיון שמשך האחד או הגביה קנה השני המטלטלין האחרים בכל מקום שהם ונעשו ברשותו ואע"פ שעדיין לא משכן עכ"ל. (ובה"ג שם) הביא את הדין שדמים שאין מקפידין עליהם קונין דהוי דבר שאינו מצוי דלא חייבו בו משיכה, והקנין חל מדין מעות. (ובה"ד שם) הביא את הדין דמחילת חוב קונה במטלטלין, ורק אח"כ (בהל' ה') הביא את ההלכה דקנין חליפין. ומשמע דמש"כ (בה"א) שכל המטלטלין קונין זה את זה כשהן שוה בשוה הוי הלכה בפני עצמה, דאין הקנין חל מדין קנין חליפין, אלא מדין קנין מעות, דמשום דלא שכיחא לא גזרו רבנן דלא ליקני, דבשוה בשוה חל קנין גמור מדין קנין מעות. אך יתכן דהרמב"ם סובר דקנין שוה בשוה אינו חל מדין קנין מעות אלא דהוי חלות קנין בפ"ע דקונה אף בפירות. ומסדר ההלכות שברמב"ם משמע קצת כמו הצד הראשון, דהוי חלות קנין מעות.
ועיין ברמב"ם (פ"יג מהל' מכירה ה"א) וז"ל המחליף כלים בכלים או בהמה בבהמה אפילו מחט בשירים או טלה בסוס אין לו הונייה, שזה רוצה במחט יותר מן השיריים. אבל המחליף פירות בפירות בין ששמו אותם קודם המכירה בין ששמו אותם אחר המכירה יש להן הונייה עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד שם וז"ל דבר זה לא ידעתי מאין לו וכו' ואין זה מחוור דלענין קנייה אילו בתורת חליפין נתן לא קנה דס"ל פירות לא עבדי חליפין, ואם לא קנה אונאה היכן, ואם בתורת מכר ומקפיד על דמיהן אפילו סוס בפרה קנו ומחזירין אונאה דהא מכור לי קאמר עכ"ל. הראב"ד הקשה על פסק הרמב"ם בפירות בפירות דקנה ויש להן אונאה, דאם ס"ל דהקנין חל מדין קנין סודר, הרי פירות לא עבדי חליפין, ואם ס"ל דהקנין חל מדין קנין מעות והקפיד על דמיהן קשה למה א"כ אין דין אונאה חל במחליף בהמה בבהמה.
ומשמע דהרמב"ם ס"ל כר"ת דמחליף פירות בפירות קונה מדין קנין שוה בשוה. וס"ל נמי כשיטת הרשב"א שקנין סודר חל בכלי פחות משוה פרוטה משום דמשערין שיווי הכלי כפי שיווי דתשמישו ולא כפי שער דמיו לימכר בשוק. ובמחליף מחט בשיריים "רוצה במחט יותר מן השיריים", כלומר דשיווי תשמיש המחט חשוב לו כתשמיש השיריים ומשו"ה המחט והשיריים שווים זה לזה, דמחמת תשמישיהן הריהן שוה בשוה, ומשו"ה חל קנין שוה בשוה, ולכן ליכא בהם אונאה. דאונאה חלה בחלות מקח דהיינו כשהחפץ הנמכר נערך כפי שוויותו בשער שבשוק. משא"כ בכלים הנקנין מדין שוה בשוה שאינם נערכים כפי שיווי דמיהם בשער שבשוק אלא כפי ערך תשמישיהן, ולפי ערך זה כל הכלים שווים זה לזה, וזוהי כוונת הרמב"ם במש"כ "שזה רוצה במחט יותר משיריים", ומשו"ה ליכא בחליפי כלים דין אונאה. אמנם כ"ז נכון בדין חליפי כלים בכלים שוה בשוה או בחליפי סוס בפרה, משא"כ במחליף פירות בפירות שאינם בני תשמיש, דחל חליפיהן מדין שוה בשוה דוקא כפי ערכם בשוק, דמאחר דחל בהן דין שוה בשוה כפי ערך דמיהן בשער שבשוק משו"ה חל בהם דין מקח ודין אונאה. ובדרך זו שיטת הרמב"ם מבוארת. ולפי"ז יוצא שהרמב"ם סובר כשיטת ר"ת דקנין שוה בשוה חל מדין קנין חליפין וקנין סודר וכשיטת הרשב"א. ולפי"ז מש"כ הרמב"ם בפ"ה מהל' מכירה ה"א "דכל המטלטלין קונין זה את זה כיצד החליף פרה בחמור או יין בשמן אע"פ שמקפידין על הדמים וכו'", אין כוונתו דחל הקנין מדין קנין מעות במילתא דלא שכיחא, אלא דחל מדין קנין שוה בשוה. ומיושב נמי למה לא הביא הרמב"ם את ההלכה שמטבעות קונות זה את זה בחליפי שוה בשוה, דס"ל כשיטת התוס' בסוגיין דמטבעות מופקעות מקנין סודר ואף מקנין חליפי שוה בשוה, ודלא כשיטת התוס' שאנ"ץ.
אך עדיין לא ניחא לן בזה כי מסדר ההלכות שברמב"ם (בפ"ה מהל' מכירה) עדיין משמע דס"ל דחליפי מטלטלין דקונים זה את זה חל מדין קנין מעות דהו"ל מילתא דלא שכיחא, וצ"ע.
ע"כ ענין שוה בשוה
גמ'. מכור לי באלו. בגמ' לקמן (דף מז.) מבואר שקונה בתורת קנין מעות והוי מילתא דלא שכיחא דלא גזרו בה רבנן. ויל"ע מהו ביאור יסוד המחלוקת בין רבה לרב אבא אם יש אונאה או לא.
ונראה דבאונאה יש שני יסודות: א) יש הבדל בין המחיר שבשוק לבין המחיר של המקח, ב) אחד הטעה את חבירו. אך כשאמר מכור לי באלו אע"פ שיש הפרש בין המחיר שבשוק לבין מחיר המקח מ"מ ליכא הטעאה, דידוע למוכר וללוקח דמשלם רק באלו. ורב אבא ס"ל דליכא בכה"ג אונאה דלא הטעה א' לשני. משא"כ רבה סובר דחלה אונאה מאחר דיש הפרש בין המחיר שבשוק ובין מחיר המקח בלי ידיעת המתאנה.
והנה במשנה לקמן (דף נח:) איתא "כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים". ומשמע קצת דיסוד האיסור בשניהם הוי הדברים, ומשמע מזה דבמקח וממכר עיקר האיסור הוא דברי ההטעאה. ועיין ברמב"ם (פ"יד מהל' מכירה ה"יב) שהביא את המשנה להלכה. אולם עיין ברמב"ם (פ"יב מהל' מכירה ה"א) וז"ל אסור למוכר או לקונה להונות את חבירו וכו' ואע"פ שהוא עובר בל"ת אינו לוקה מפני שניתן להשבון עכ"ל, וממה שפסק דהלאו ניתן להשבון משמע דעיקר האיסור חל בממון ולא בדברים, דאם עיקר האיסור היה חל בדברים היה לו לומר דאינו לוקה משום דהוי לאו שאין בו מעשה. דעיין ברמב"ם (פ"א מהל' גזילה ה"ט) דפסק שאין לוקין על לאו דלא תחמוד משום דהוי לאו שאין בו מעשה, וז"ל כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו וכו' והכביד בו ברעים והפציר בו עד שלקחו ממנו אע"פ שנתן לו דמים רבים הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר לא תחמוד, ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה, ואינו עובר בלאו זה עד שיקח החפץ שחמד כענין שנא' לא תחמוד כסף וזהב ולקחת לך, חימוד שיש בו מעשה עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד שם וז"ל לא ראיתי תימה גדול מזה, והיכן מעשה גדול מנטילת החפץ וכו' עכ"ל. וצ"ל דאע"פ שהרמב"ם סובר דאינו עובר בלא תחמוד אא"כ עשה מעשה מ"מ אין המעשה עיקר הלאו, דעיקר חלות הלאו הוי חימוד ממון שבלב, והא דצריך לעשות מעשה של לקיחת החפץ היינו שיעור בחמדה שבלב, דרק כשלקח את החפץ אמרינן דחלה שיעור חמדה שבלב האסורה. ושיטת הרמב"ם היא דבלאו שאין בו מעשה אין אנו דנים אלא על עיקר חלות שם והגדרת הלאו ולא איכפת לן אי עשה הגברא מעשה בפועל או לא.50 ומשו"ה אע"פ שהחומד ממון עשה מעשה בפועל שלקח החפץ מ"מ מכיון דעיקר חלות שם והגדרת הלאו הוי חלות איסור חמדה שבלב, משו"ה ס"ל דלא תחמוד הוי לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו. ולפי"ז י"ל דאם עיקר האיסור באונאה הוי ההטעאה אזי אין מלקות על אונאה משום דההטעה הוי לאו שאין בו מעשה, אך הרמב"ם נקט דאין לוקין על אונאה משום דהוי לאו הניתן להשבון דאזיל לשיטתו דפסק כרבה דבמכר לי באלו חלה אונאה, וס"ל שדין אונאה חלה בחפצא של המקח, דהיינו בממון של המכירה, ולא בהטעת הגברא, וס"ל דעיקר הלאו היינו עצם המקח והוי לאו שיש בו מעשה, ומשו"ה כתב שפטור ממלקות משום דהוי לאו ניתן להשבון. ולפי"ז אין השוואה גמורה בין אונאה במקח וממכר דעיקר האיסור חל במעשה המקח והוי איסור שיש בו מעשה, לבין אונאת דברים דהאיסור חל בדברים והוי לאו שאין בו מעשה.
והנה הרמב"ם פסק שהמאנה את חבירו במקח וממכר פטור ממלקות משום דהוי לאו הניתן לתשתלומין. וכן פסק (פ"ה מהל' חובל ומזיק ה"ג) לענין החובל בחבירו דפטור ממלקות משום דהוי לאו הניתן לתשלומין. אולם נראה דיש לחלק בין חיוב התשלומין באונאה לבין חיוב התשלומין בחובל בחבירו. דבחובל בחבירו התשלומין חלין מדין עונש,51 משא"כ באונאה שהתשלומין אינן עונש אלא חיוב תשלומין דעלמא. וס"ל דאיסור חבלה הוי לאו דניתן לתשלומין משום דעיקר האיסור דחבלה הוי האיסור להכות את חבירו והתשלומין חלים מדין עונש. מאידך באונאה התשלומין מהווים דין תשלומין בעלמא ואינם חלות דין עונש, אך עיקר הלאו הוא עצם הממון שלקח שחייב איפוא להשיבו, ומשו"ה הוי לאו הניתן לתשלומין ודו"ק בזה.
ונראה שיש נפ"מ לענין דין קלבד"מ אליבא דשיטת המאירי (שמובא בשיטמ"ק ב"ק דף ע: ד"ה אתנן) דס"ל דקנינים הנעשים באיסור שבת חלים משום דקלבד"מ חל רק לפטור מעונשי תשלומי ממון כמו בחובל ומזיק ואינו חל בקניני ממון, דלפי"ז י"ל שאם אדם ימכר חפץ באונאה בשבת דיתחייב לשלם דמי האונאה ולא יחול דין קלבד"מ, משום דתשלומי אונאה הויין חלות תשלומי ממון בעלמא ואינן חלות עונש כבתשלומי חבלה ומזיק, ודין קלבד"מ חל רק בתשלומי ממון דהויין חלות עונש.
46 ודו"ק בלישנא דגמ' ועיי"ש בפרש"י שפי' את הגמרא בפשטות שלא כמו שביאר הגר"ח זצ"ל, אלא שהאשה מקפידה ולא מסכימה להתקדש בחליפין. ולרמב"ן קשה, שאם אשה ניחא לה בשיראי בכל דהו למה מקפידה ולא מתקדשת בחליפין. ועיי"ש ברש"י (דף ג: ד"ה לא) דכתב וז"ל דגנאי הוא לה עכ"ל, ולרמב"ן י"ל דאשה ניחא לה בכסף קידושין בלי שומא, אך כשיש לה גנאי מקפידה ולא מסכימה להתקדש, וחליפין הוי גנאי, שלא כשיראי בלי שומא דאינו גנאי.
47 וכן פסק הר"י מג"ש (בשו"ת סימן קי"ג) דחל הקנין מדאורייתא, עיי"ש.
48 ורבינו זצ"ל הוסיף עוד ענין בדין מעות דמכירה דממה שהקפיד אברהם אבינו לשלם כסף בקנין מערת המכפלה ולא רצה לקבלה בתורת מתנה מעפרון החתי (בראשית כ"ג: י"א - ט"ז) משמע דקנין מתנה אינו באותו תוקף כקנין מכירה, דחל הקנין ביתר עוז ותוקף כשמשלם דמי המקח. ואברהם אבינו רצה לקנות את מערת המכפלה בקנין גמור דחל דוקא במכירה עם תשלומי דמים. וכן מצינו שדוד המלך הקפיד לשלם עבור מקום המקדש ולא הסכים לקבלו במתנה מארנן היבוסי (עיין בדברי הימים א' פ"כא: כ"ב - כ"ה), שדוד נמי רצה שיהא הקנין קנין גמור דמכירה דחל בתשלומין ולא קנין גרוע דמתנה בעלמא. ויעויין בב"ר (פ"עט: ז) וז"ל ויקן את חלקת השדה אשר נטה שם אהלו וגו' במאה קשיטה, אמר ר' יודן בר סימון זה אחד מג' מקומות שאין אוה"ע יכולין להונות את ישראל לומר גזולין הן בידכם, ואלו הן מערת המכפלה וביהמ"ק וקבורתו של יוסף, מערת המכפלה דכתיב "וישמע אברהם אל עפרון וישקל אברהם לעפרון". ביהמ"ק דכתיב "ויתן דוד לארנן במקום וגו'" וקבורתו של יוסף דכתיב "ויקן את חלקת השדה", יעקב קנה שכם עכ"ל. ומבואר דבתשלומי דמי מכר נתחזק קנין הלוקח לבטל מעליו תרעומת המוכר. וסמך לכך יש להביא מדין תליוהו וזבין זביניה זביני (ב"ב דף מח.) דאיתא בגמ' שם "דסברא הוא אגב אונסיה גמר ומקנה", ואילו במתנה אי אנסיה לא קונה. וברש"י שם (ד"ה אלא) פירש וז"ל הואיל ואיכא תרתי, יסורין ומתן מעות דלא מפסיד מידי עכ"ל. ומשמע מזה דהדעת להקנות במקום תשלומין אלימתא מהדעת להקנות במתנה, שהרי הקנאת מתנה באונס אינה חלה ואילו מכירה באונס במקום שיש תשלומי דמים חלה. ובזוהר (פ' חיי שרה) איתא "תא חזי אי עפרון הוי חמי במערתא מה דהוי חמי אברהם בה לא יזבין לה לעלמין". ונמצא דאחרי שהתגלה שאדם וחוה היו קבורין בה ושאר המעלות של מערת המכפלה לענין תפילה וכו' היה עפרון יכול לבא ולטעון טענת טעות כדי לבטל את נתינתו, אך מכיון שמכרה וקיבל את דמי המכירה בכסף מלא תו לא היה לעפרון טענת טעות, דבקבלת הכסף בטלו כל התערומות. וה"ה בקניית מקום המקדש שקנה אותו דוד בכסף מלא מארנן, דמאחר ששילם דוד בטלו כל תערומותיו. ודומה לדין תלויה וזבין, דמאחר שקיבל דמים גמר בדעתו למכור וחלה דעת גמורה להקנות וחל הקנין אפילו באונס. וה"ה באופן שהמקנה לא הבין את ערך וחשיבות המקום שמכר. והנה טענות אוה"ע דג' מקומות אלו הן גזולין בידי ישראל לכאורה יסודו בדין מכר חטין ונמצאו שעורין דבטל המקח. אך נראה דטענה זו בדותא היא שהרי מעלות המקומות אינן משוות את המכירה לחיטין ושעורין אלא ליפות ורעות דקיי"ל דהמקח קיים, אלא שיש טענת אונאה שהמתאנה יכול לחזור בו (רמב"ם פי"ז מהל' מכירה ה"א). ברם טענת אונאה ברעות ויפות חלה רק ביפות ורעות שערכן ידוע לאחרים במקומם, ואחד המוכר או הלוקח הטעה את השני במכירתן, וכדכתב במגיד משנה (שם) וז"ל שאמר המוכר שהם יפות, ונמצאו שקורין לכמותן במקום שהן רעות, וכו' הלוקח יכול לחזור בו מפני שהטעהו ויש ביניהם שינוי השם והרי זה קצת כשינוי חפץ מחפץ שאם רצה המתאנה לחזור בו ולבטל מקחו רשאי וכו' רעות ונמצאו יפות וכו' שהטעה הלוקח את המוכר ואמר לו חיטים שלך רעות הן ונמצאו שהן מן היפות, מוכר שנתאנה יכול לחזור בו ולא לוקח עכ"ל. משא"כ בג' המקומות האלו דמעלתן לא היתה ידועה כלל בשעת המכירה, והמוכר איפוא לא נתאנה מאחר שלא הטעהו הלוקח, דכ"ע החשיבו את המקומות האלו כרעות, ורק אברהם אבינו דוד המלך ויעקב אבינו ידעו את סוד מעלתן, ומשו"ה לא חל בהן דין אונאה וביטול מקח מצד טענת המוכר, דאין טענת אונאה חלה כלל, דלא נתאנו מאחר שלא הטעום, דחשיבות המקומות האלה היה בסוד. אך עכ"ז למוכרים יש קצת מקום לתערומות מאחר שהקונים לא הודיעום ממעלות המקומות. וכדי לבטל גם מקצת תרעומת זו שילמו אבות העולם כסף מלא כי מי שמכר בכסף גמר בדעתו להקנות בדעת גמורה, ולכן אף שלאחר זמן נתגלו מעלות המקומות שנמכרו, מכיון שקיבלו המוכרים כסף מלא הרי גמרו והקנו את ג' המקומות האלה בדעת גמורה. ולפי"ז נראה דהנה עיין באבני מילואים (סימן מ"ב ס"ק א') שהביא את שיטת בעל העיטור דתלויה וקני לא קני, והרשב"א חולק דסובר דק"ו הוא דאם תלויה וזבין זביני כ"ש תלויה וקני, כי הקונה אינו מפסיד כלל, ורק מרויח את חפץ הקנין, וצ"ב בשיטת בעל העיטור. ונראה דשאני במכירה דקבלת תשלומי הדמים גומרת את דעת המקנה לדעת גמורה והחזקה ביותר, ומשו"ה המכירה חלה אפילו באונס. משא"כ דעת הקונה, דאינה דעת גמורה כדעת המוכר שקיבל דמים למכור, כי עיקר הדעת המחיל את הקנין במכירה ובמתנה הרי היא דעת המקנה ולא דעת הקונה, וכדחזינן מדין דעת אחרת מקנה אותו דמועלת להקנות לקטן ולא להיפך. ומשו"ה דעת הקונה באונס אינה קונה, דאונס מבטלה, משא"כ בדעת המוכר באונס דחלה המקח משום דע"י קבלת הדמים חלה דעת מקנה גמורה להקנות אפילו באונס.
49 אולי י"ל דשאני קידושין דזקוק למעשה קידושין מדין קיחה, ובמחילת חוב מחמת מכר חסר מעשה קידושין דאין כאן חלות מעשה קיחה, משא"כ בקנין כסף דמטלטלין דלא צריך מעשה קיחה, וצ"ע.
50 ועיין ברשימות שיעורים למס' שבועות ונדרים בענין לאו שאין בו מעשה וברשימות שיעורים למס' ברכות עמ' רע"א - רע"ג.
51 עיין ברשימות שיעורים לב"ק ריש פ"ק ובתחילת פרק החובל.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2016), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.
כל הנישום דמים באחר. כל שרגילים לשום אותו כשנותנין אותן דמים באחר דהיינו כל המטלטלים אם בא אדם לתתם דמים בחפץ אחר דרכן לשומן בכמה ינתנו לו: כיון שזכה זה כו'. אם נתנם בתורת חליפין כיון שמשכן זה כו' ואשמועינן דמטלטלי ופרי נעשין חליפין ולא בעינן כלי דשלף איש נעלו (רות ד) לאו דוקא דלקיים כל דבר דרשינן לקיים בכל דבר כדלקמן (דף מז.): הכי נמי מסתברא. דלאו במטבע עסקינן דקתני סיפא כיצד החליף שור בפרה כו': הכי קאמר ופירי נמי. כל מטלטלין אע''פ שאינו כלי עבדי חליפין כיצד כו' והכי מפרשינן לה כל העושה דמים באחר דהיינו מטבע אם נתנו בתורת חליפין כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין כיצד חליפין ומהו חליפין כגון המחליף שור בפרה ואשמועינן אגב אורחיה בסיפא דפירי עושים חליפים החליף שור בפרה גרסינן ול''ג בשר שור: הניחא לרב ששת כו'. בין למאי דסליק אדעתין מעיקרא בין למאי דשני רב יהודה סיפא דמתני' אשמעינן דפירי עבדי חליפין ולא בעינן כלי והא פלוגתא דרב נחמן ורב ששת היא לקמן בשמעתין (דף מז.) הניחא לרב ששת כו': ה''ק יש דמים שהן כחליפין. רישא וסיפא חדא היא ואשמעינן דיש תורת דמים שהמעות קונות בלא משיכה כחליפין של סודר: כיצד החליף דמי שור בפרה. מכר לו שור בכך וכך מעות ומשך את השור ונתחייב לו המעות א''ל הלוקח פרה יש לי שאני נותן לך בדמי השור וניאותו יחד וקבל עליו נתחייב בעל הפרה לתת לו את הפרה ואין אחד מהם יכול לחזור והכי קאמר כל הנישום דמים באחר כל המטלטלין שאדם שם לחבירו ונותן לו שומת דמיהן בשביל חפץ אחר שהיה לו ללוקח כיון שזכה זה לוקח ראשון במטלטלין הראשונים שמשכן ואפילו בתורת דמים על מנת להקנות לו חפץ שלו בדמים נתחייב זה לוקח שני בכל אונסי החליפין לפי שקנו לו מעותיו כל אונסי החליפין: כיצד החליף דמי שור בפרה. שם לו השור בדמים ע''מ שיתן לו זה פרה באותן מעות קנה: מאי טעמא דרב נחמן. דאמר דמים כי האי גוונא קנו ואנן תנן מעות אינן קונות: סבר לה כר' יוחנן. דאמר לקמן (דף מז:) דבר תורה מעות קונות כדאשכחן גבי קונה מן ההקדש שאמרה תורה ונתן הכסף וקם לו: ומפני מה אמרו משיכה קונה. ולא מעות: גזרה שמא. יניחם לוקח בבית מוכר זמן מרובה ותפול דליקה בשכונת המוכר ולא יחוש לטרוח ולהציל לפיכך העמידום ברשותו לחזור בו אם ירצה דכיון שאם יתייקרו ברשותו יתייקרו ויחזור בו מן המכר ויהא השכר שלו כי דידיה חשיב להו וטרח ומציל וכיון דתקנתא דרבנן בעלמא הוא במכר דשכיח עבוד רבנן תקנתא במכר דלא שכיח כגון האי שיהיו שמין דמי מטלטלין במטלטלין לא עבוד רבנן תקנתא במשיכה: ולריש לקיש דאמר. לקמן בפרקין (דף מז:): משיכה מפורשת מן התורה. וכיון דמדאורייתא מעות לא קנו לא שנא מכר דשכיח ולא שנא מכר דלא שכיח מעות לא קנו הניחא אי סבר לה כרב ששת דאמר פירי עבדי חליפין מתרץ לה למתני' כרב ששת וכדשני רב יהודה כל הנישום דמים באחר כגון מטלטלין ופירי שאדם רגיל לשומן כשנותנן דמים באחר היכא דעשאם חליפין כיון שזכה זה כו': אלא אי סבר לה כרב נחמן דאמר. כלי בעינן: ומטבע. בתורת דמים נמי לריש לקיש לא קני דנישני כרב נחמן דאמר יש דמים שהם כחליפין דהא לריש לקיש מדאורייתא יליף דמעות אינן קונות ואפילו דמכר דלא שכיח נמי: היכי מתרץ להאי. החליף שור בפרה דמתניתין לא בחליפין ולא בדמים: ואפי' כיס מלא מעות. ועל כרחך בחליפין קאמר דאי בתורת דמים מעות לא קנו ש''מ מטבע נעשה חליפין ונקנה בחליפין: תרגמא רב אחא. בששתיהן מעות פסולות דהוה ליה כשאר מטלטלין מחליף כיס מלא דינרי אניקון בכיס מלא של דינרים אניגרא: אחד מהם פסלתו מלכות ואחד מהם פסלתו מדינה. המלך גזר שלא יוציאו ובני מדינה לוקחין אותו בהצנע ואחד מהם פסלתו מדינה. בני מדינה שנאוהו אבל המלך לא צוה ומוציאין אותם בשאר מדינות המלך: דלא סגי כלל. לשון הילוך הוא: מכור לי באלו. אחז בידו מעות ואמר לחבירו מכור לי חפץ שלך באלו שבידי ולא הקפיד לשאול כמה הם וקיבלם מיד הלוקח: קנה. לוקח החפץ במעות הללו ואין אחד מהם יכול לחזור:
ופירי נמי עבדי חליפין כיצד החליף בשר שור בפרה. רש''י ל''ג בשר דשור ופרה חיים מיקרו נמי פירי ופריך לרב נחמן בין למאי דס''ד מעיקרא בין למאי דמשני כל הנישום וקשה דא''כ הכי נמי מסתברא לא קאי לפי המסקנא לרב נחמן שצריך לומר יש דמים שהם כחליפין ועוד קשה לרש''י דפסק לקמן כר''ל לא מתוקמא כלל מתני' דקיימא לן דפירי לא עבדי חליפין כרב נחמן וליכא לשנויי ופירי נמי עבדי חליפין ולא יש דמים שהם כחליפין לדברי רש''י דפסיק כר''ל ועוד דר''ח ורב אלפס וספרים קדמונים גרסי ופירי נמי עבדי חליפין כיצד החליף בשר שור בפרה ובשנויא דכל הנישום לא קאמר בשר שור ועוד דתניא לקמן פרתך בכמה בכך וכך תקשה לרב נחמן דאמר פירי לא עבדי חליפין דלא מצי מיירי בדמים ומיהו לפר''ת דחליפין שוה בשוה קני לכ''ע אפילו פירי אתי שפיר ברייתא דבסמוך ונראה דשור ופרה חיים הוי כלי חשוב לפי שמשתמש בהם לטעון משוי ולחרוש ולמאי דשני כל הנישום אתי שפיר אפילו לרב נחמן ולא פריך לר''נ אלא לפי מאי דס''ד מעיקרא דאמר ופירי נמי עבדי חליפין וא''ת לישני דר''נ יתרץ כל הנישום כמו שהוא לפי האמת ויש לומר דמסתמא לא יחלוק ר''נ על רב ולוי שהיו קדמונים דמ''ד מטבע נעשה חליפין צריך לשנות כל הנעשה דכל הנישום משמע למעוטי מטבע וצריך לומר לדידיה ופירי נמי עבדי חליפין ומ''ד אינו נעשה אינו חולק כי אם במטבע אבל בפירי יסבור זה כזה: ולרב נחמן דאמר פרי לא עבדי חליפין מאי כיצד. וא''ת ולפר''ת לוקמיה בחליפין שוה בשוה גם ר''ל אמאי ע''כ כרב ששת ס''ל ולוקמא בפירי ובשוה בשוה וי''ל דומיא דרישא דכל הנישום דמיירי בחליפין כלי בכלי או כל הנעשה למאן דאמר נעשה חליפין דמיירי באינן שוה בשוה ה''ה סיפא דהחליף שור בפרה מיירי באינן שוה ומיהו למאן דאמר אין מטבע נעשה חליפין לא מצי למימר דבשוה בשוה יועיל דא''כ מאי פריך מכל הנעשה דמים באחר וממתני' דמטלטלין קונים זה את זה דמייתי בסמוך דמטבע נעשה חליפין דלמא איירי שוה בשוה ולעיל נמי אמאי הוצרך לשנויי בפרוטטות הא שוה בשוה הוא דמשום טריסית היתר לא מקרי אינו שוה בשוה אלא היכא שהמקח שוה כפלים מן המעות דאז דומה לחליפין אלא ודאי קרא דמייתר לשוה בשוה לפירי אתי ולא למטבע וא''ת למ''ד בין פירי בין מטבע עושה חליפין קרא למאי אתא י''ל דאתא לרבות מרוקא או דבר שאינו מסוים היכא דהוי שוה בשוה דממעטינן להו לקמן מתורת חליפין א''נ ללוי דאמר לקמן בכליו של מקנה אתי קרא למימר דאם הוא שוה בשוה אפי' בכליו של קונה מועיל: יש דמים שהם כחליפין. ומקני להו במחילת הדמים אף על גב דאמר בקדושין (דף ו:) המקדש במלוה אינה מקודשת ובמכר לא קנה היינו כי קדשה או קנה החפץ במעות שחייב לו אבל קדשה או קנה בהנאת מחילת מלוה מועיל כמו ארוח לה זמנא ואדבר עליך לשלטון:
203ימים לסיום הש״ס