דף מז - ב
קונין במרוקא, כלי העשוי מגללי בקר, [1] ואין הלכה כשמואל, אלא אין קונין במרוקא, ועל כן תיקנו לכתוב במנא "דכשר" ללמדנו שאין קונין במרוקא.
ומה שכותבים בשטר: במנא דכשר למקניא, הוא: לאפוקי מדעת לוי. [2] דאמר: חליפין נעשים בכליו של מקנה.
וקא משמע לן: אין עושים חליפין אלא בכליו של קונה, וזוהי משמעות הלשון שכותבים בשטר: למקניא, לקנות בו, כדרך לוקח הנותן דבר מה כדי לקנות חפץ.
ולא אמרו: לקנויי, כי לשון "לקנויי", יכול להתפרש כמו לאקנויי, להקנות בו, כדעת לוי.
ומה שכותבים בשטר: במנא דכשר למקניא ביה, ומשמע מיעוט: בו ולא בדבר אחר. [3]
רב פפא אמר: "ביה" - למעוטי מטבע, שאין קונים במטבע. [4]
ורב זביד אמר, ואיתימא [יש אומרים] שרב אשי אמר: "ביה" - למעוטי איסורי הנאה, שאין קונים בכלי האסור בהנאה. [5]
איכא דאמרי: "ביה" שכותבים בשטר, אמר, פירש, רב פפא: למעוטי מטבע, כדלעיל. ואף רב אשי סובר ש"ביה" בא למעט מטבע.
ו"דכשר" שכותבים בשטר, לאו למעוטי מרוקא הוא בא, אלא אמר רב זביד ואיתימא רב אשי: למעוטי איסורי הנאה.
אבל מרוקא, לא אצטריך למעט אותו, ולומר שאין קונין במרוקא, היות ודבר פשוט הוא שאין קונין במרוקא. [6]
שנינו במשנה: אסימון קונה את המטבע, והמטבע אינו קונה את האסימון.
ומפרשינן: מאי "אסימון"?
אמר, פירש, רב: מעות פחותות ורעות, הניתנות בתור סימן לבלן בית המרחץ, כדי שידע, לפי מספר המעות, כמה באו לרחוץ בבית המרחץ, ולפי מספר הבאים - יחמם מים ויכין להם מגבות לאחר הרחיצה. [7] מיתיבי מברייתא, על דברי רב:
נאמר בפרשת מעשר שני [דברים יד כה]: "ונתתה בכסף, וצרת הכסף בידך, והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו. " ולמד רבי עקיבא [להלן בסוף הסוגיא] מלשון "וצרת הכסף" שאין מחללים פירות מעשר שני אלא על כסף שיש בו צורה.
אין מחללין מעשר שני על אסימון, ואין מחללין מעשר שני על [8] מעות הניתנות בסימן לבית המרחץ.
וממה ששנינו בברייתא שני דברים: אסימון ומעות הניתנות בסימן, מכלל, משמע, דאסימון לאו היינו מעות הניתנות בסימן לבית המרחץ!? [9]
וכי תימא: דין מעות הניתנות בסימן דסיפא, אינו דין שני בברייתא, אלא פרושי קא מפרש סיפא לרישא, והכי קאמר: אין מחללין מעשר שני על אסימון, ומה הוא אסימון? - מעות הניתנות בסימן לבית המרחץ. [10]
והא לא תנא הכי, בברייתא אחרת!?
דתניא: מחללין מעשר שני על אסימון, אלו הם דברי רבי דוסא.
וחכמים חולקים ואומרים: אין מחללין מעשר שני על אסימון.
ושוין רבי דוסא וחכמים, שאין מחללין על מעות הניתנות בסימן לבית המרחץ.
וממה שנחלקו רבי דוסא וחכמים באסימון, ולא נחלקו במעות הניתנות בסימן, מוכח שאסימון ומעות הניתנות בסימן, שני דברים הם, ותיקשי על רב שאמר: אסימון היינו מעות הניתנות בסימן לבית המרחץ!?
אלא, אמר, פירש, רבי יוחנן: מאי אסימון ששנינו במשנתנו? פולסא, מטבע חלק שעדיין לא הטביעו בו את צורת המטבע. [11] ואזדא רבי יוחנן לטעמיה, דברי רבי יוחנן שאסימון הוא "פולסא" - דבר שאין בו צורה, מתאימים לדברי רבי יוחנן להלן: [12]
דאמר רבי יוחנן: רבי דוסא, בדבריו לעיל, ורבי ישמעאל, בברייתא להלן, אמרו דבר אחד.
רבי דוסא - הא דאמרן, מה שכבר הוזכר לעיל, שרבי דוסא אומר שמחללין מעשר שני על אסימון.
ורבי ישמעאל מאי היא? היכן שנינו בדברי רבי ישמעאל כדעת רבי דוסא? דתניא בברייתא: נאמר [דברים יד כה]: "ונתתה בכסף וצרת הכסף בידך" ולמדנו מכאן [13]: לרבות כל דבר הנצרר ביד, - ואפילו אסימון, ואין צורך דוקא במטבע שיש לו "צורה", כי ו"צרת הכסף" הוא לשון "צרורות כספיהם" [בראשית מב לה]. [14]
אלו הם: דברי רבי ישמעאל, וכדברי רבי דוסא, הסובר אף הוא, שמחללים מעשר שני על "אסימון" שאין בו צורה, כדברי רבי יוחנן לעיל.
רבי עקיבא אומר: "וצרת הכסף" שאמר הכתוב, הוא מלשון "צורה", [15] ויש ללמוד ממנו: לרבות כל דבר שיש עליו צורה - פרט לאסימון שאין עליו צורה. [16]
שנינו לעיל במשנה: כיצד, משך הימנו פירות ולא נתן לו מעות, אינו יכול לחזור בו, וכו'
וחוזרת ומביאה עתה הגמרא את דברי רבי יוחנן, שהובאו בדף הקודם:
אמר רבי יוחנן: דבר תורה, מעות קונות את המטלטלים. ומפני מה אמרו חכמים שרק משיכה בלבד קונה את המטלטלים ולא מעות, גזירה, שמא יאמר לו המוכר לקונה "נשרפו חטיך בעליה". [1]
ודנה הגמרא בביאור דבריו:
מדוע יש לנו לחשוש להפסדו של הלוקח אם תיפול דליקה וישרפו החיטים בשעה שהם מצויים עדיין בידי המוכר? והרי סוף סוף, מאן דשדא דליקא, בעי שלומי!? הרי בסופו של דבר, מי שיבעיר את הדליקה יתחייב לשלם לקונה החיטים את כל היזקו, ואם כן, לא יגרם הפסד לקונה החיטים, ומדוע הוצרכו חכמים לתקן שלא יקנה את החיטים כל עוד לא משך אותם אליו!?
ומבארת הגמרא: אלא, לכך תיקנו חכמים שלא יקנו מעות, גזירה שמא תפול דליקה באונס, מאליה, מבלי שיהיה אדם האחראי לגרימתה, ולכן, אי מוקמת להו, אם נעמידם לחיטים ברשותיה, ברשות המוכר, עד שיבוא הקונה וימשכם אליו, מסר נפשיה, טרח ומציל. ימסור המוכר את נפשו כדי להצילם, שהרי עדיין הם שלו, ואם לא יצילם הוא יצטרך להחזיר לקונה את המעות שקיבל ממנו עבורם, ואי לא, אם לא נעמידם ברשות המוכר, אלא יקנו מעותיו של הקונה את החיטים גם אם לא משכם אליו, לא מסר המוכר נפשיה, טרח ומציל. אין הוא מוסר נפשו כדי לטרוח ולהצילם עבור הקונה.
ואילו ריש לקיש אמר, משיכה מפורשת מן התורה כמעשה קנין.
ומבארת הגמרא: מאי טעמא דריש לקיש? דהיינו, מה הוא המקור מן התורה לדבריו?
אמר קרא [ויקרא כה]: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך, או קנה מיד עמיתך, אל תונו איש את אחיו". מלמד הכתוב "או קנה מיד עמיתך" על קנין משיכה, שהוא דבר הנקנה מיד ליד, שמושך הקונה בידיו את הדבר הנקנה מידיו של המוכר.
ומבארת הגמרא מדוע חולק רבי יוחנן על לימוד זה:
ורבי יוחנן אמר, מה שאמר הכתוב "מיד", אין כוונתו ללמד על קנין משיכה. אלא הוא בא ללמד לגבי דיני אונאה, שבה עוסק הכתוב, ולמעוטי קרקע, שאי אפשר להעבירה מיד ליד, ולומר, דלית ביה, במכירת קרקע, דין אונאה, כיון שאינה נקחת מיד ליד. [2]
וריש לקיש ענה על טענתו של רבי יוחנן: אם כן, אם נאמר כדבריך שכוונת הכתוב רק למעט קרקע מדיני אונאה, לכתוב קרא "וכי תמכרו ממכר מיד [3] עמיתך, אל תונו", והיה די בכך למעט קרקע מאונאה, לפי שקרקע אינה מועברת מיד ליד.
זה שהוסיף ואמר הכתוב "או קנה מיד עמיתך", למה לי!?
שמע מינה, בא הכתוב המיותר ללמד לקנין משיכה". והיינו, בא הכתוב המיותר כדי להסמיך את הקנין ל"מיד עמיתך", לומר שאין מטלטלים נקנים לקונה אלא רק משיצאו מיד המוכר ליד הקונה, שהוא קנין משיכה. [4]
ורבי יוחנן, הכתוב המיותר "או קנה מיד עמיתך", מאי עביד ליה? לאיזה ענין הוא דורשו?
מיבעי ליה לכדתניא:
דתניא: "וכי תמכרו ממכר, אל תונו".
אין לי ללמוד מדברי הכתוב הזה אלא למקום שנתאנה לוקח על ידי המוכר.
אם נתאנה מוכר על ידי הקונה, מנין לי שגם כאן נוהג דין אונאה? תלמוד לומר, לכך הוסיף הכתוב ואמר, "או קנה מיד עמיתך, אל תונו", ללמד דבר נוסף, שגם הקונה לא יאנה את המוכר. [5]
וריש לקיש, הדורש מן הכתוב הזה שמשיכה קונה דבר תורה, תרתי גמר מיניה. את שני הדברים הוא לומד מהפסוק המיותר הזה. את דין אונאת המוכר על ידי הלוקח, הוא לומד מעצם דברי הכתוב "או קנה מיד עמיתך, אל תונו". ואילו את קנין המשיכה, הוא לומד מכך שהסמיך הכתוב את המילה "מיד" אל "או קנה", ולא הסמיכה אל "ממכר". שהרי יכול היה הכתוב לומר "וכי תמכרו ממכר ליד עמיתך". ומכך שהסמיך הכתוב את המילה "מיד" דוקא אל "קנה", משמע שבא הכתוב ללמד על דין הקנין הנעשה מיד ליד, שהוא קנין משיכה. [6]
ומקשה עתה הגמרא על ריש לקיש, מדברי רבי שמעון [הנזכרים במשנתנו, בתחילת הפרק, בדף מד א], שהוא חולק על חכמים, הסוברים שאם נתן הקונה למוכר מעות שניהם יכולים עדיין לחזור בהם, ולדעתו רק המוכר, שהכסף בידיו יכול לחזור בו, ולא הקונה:
תנן: רבי שמעון אומר, כל שהכסף בידו [דהיינו, רק המוכר, שקיבל את המעות לידיו], ידו על העליונה, שאם רוצה לחזור בו, מתבטל המקח, אך אם אינו חוזר בו, קיים המקח גם אם יחזור בו הקונה.
ומוכיחה הגמרא מכאן נגד דברי ריש לקיש: הרי לדברי רבי שמעון, רק מוכר הוא דמצי הדר ביה, הוא בלבד יכול לחזור מן המקח כל עוד לא משך הקונה את החפץ אליו, אבל הלוקח לא מצי הדר ביה.
אי אמרת בשלמא "מעות קונות דבר תורה", ורק חכמים תיקנו שאפשר לחזור לפני המשיכה, משום הכי, מוכר מצי הדר ביה, לוקח לא מצי הדר ביה.
דהיינו, שפיר יש לחלק בין חזרת המוכר לחזרת הלוקח, כי סובר רבי שמעון, שדיינו בכך שיתקנו חכמים שהמוכר בלבד יכול לחזור בו, כדי לגרום לכך שהוא יטרח להציל את החיטים מהשריפה. כי המוכר יחשוב בלבו, שכדאי לו לטרוח ולהציל, משום הצד שיתייקרו החיטים בעתיד, ואז הוא יוכל לחזור בו מהמקח ולהרוויח את התייקרות החיטים. ואין צורך להפקיע את המקח אם רוצה הקונה לחזור בו. [7]
אלא, אבל, אי אמרת מעות אינן קונות דבר תורה, כמו שסובר ריש לקיש, לוקח נמי ליהדר ביה, שהרי מן התורה הוא לא קנה עד שימשוך, לדברי ריש לקיש!?
אמר לך ריש לקיש: אכן, אליבא דרבי שמעון, לא קאמינא, לא אמרתי שמעות אינן קונות דבר תורה אלא משיכה, כי הוא סבור שמשיכה היא רק תקנת חכמים, ומעות הן הקונות דבר תורה, ולכן, לפי רבי שמעון דיינו שנפקיע את קנין המעות רק לגבי חזרת המוכר ולא לגבי חזרת הקונה.
כי קאמינא לדברי, שמשיכה קונה דבר תורה ולא מעות, אליבא דרבנן אמרתי את דברי, ולכן, כל עוד לא משך, שניהם יכולים לחזור בהם מן התורה.
ועתה מקשה הגמרא לדברי רבי יוחנן:
בשלמא לריש לקיש, הסובר שלפי רבנן, משיכה היא הקונה מן התורה, היינו שאיכא בין רבי שמעון לרבנן, שבזה עצמו הם נחלקו, אם משיכה קונה מן התורה או מעות קונות.
רבי שמעון סובר שרק המוכר חוזר, כיון שקנין המעות, לדעתו, הוא מן התורה, ודיינו להפקיע את קנין המעות מן התורה ולתקן שיוכל המוכר לחזור בו עד שיעשה הלוקח קנין משיכה, ולא להפקיע את קנין המעות לגבי חזרת הלוקח.
כי כל תקנת משיכה היא רק כדי שיטרח המוכר להציל את חיטי הלוקח בשעה שהם אצלו, ולכן, רק לגבי חזרתו של המוכר תיקנו חכמים שיוכל לחזור בו עד שימשוך הלוקח, שלכן הוא יציל את החיטים, שמא הם יתייקרו ויוכל לחזור מהמקח, ולהרוויח, אך אין טעם לתקן שיוכל הלוקח לחזור בו.
ואילו חכמים סוברים שרק משיכה קונה מן התורה, ולכן, לדעתם, כל עוד לא משך הקונה את החיטים, שניהם יכולים לחזור בהם.
אלא לרבי יוחנן, הסובר שבין לרבי שמעון ובין לרבנן קנין משיכה הוא רק תקנת חכמים, ומן התורה מעות קונות לדברי שניהם, תיקשי: מאי איכא, מהו טעם המחלוקת, בין רבי שמעון לרבנן!?
ומתרצת הגמרא: איכא בינייהו, טעם מחלוקתם הוא בדרב חסדא.
דאמר רב חסדא: כדרך שתיקנו חכמים משיכה במוכרין, שיוכל המוכר לחזור בו מן המקח כל עוד לא משך הלוקח, כך תיקנו חכמים משיכה בלקוחות, שיוכל הלוקח לחזור בו לפני שמשך.
וטעמו של דבר, שמחמת אותה סיבה עצמה שתיקנו חכמים את חזרת המוכר לפני המשיכה, כדי שיטרח בהצלת החיטים, כך גם תיקנו שיוכל הלוקח לחזור, שדבר זה יגרום למוכר לטרוח בהצלת החיטים, משום שיחשוש המוכר שאם לא יצילם, יחזור בו הלוקח מן המקח מיד בראותו את הדליקה, ואז יהיה כל הנזק על חשבון המוכר.
רבי שמעון לית ליה דרב חסדא, אלא הוא סבור, שדיינו בכך שנתקן את אפשרות החזרה של המוכר בלבד כדי לגרום לכך שהוא יטרח ויציל את החיטים.
רבנן אית להו דרב חסדא. שהוסיפו חכמים סיבה נוספת שתגרום למוכר לטרוח ולהציל את החיטים, בכך שתיקנו שיכול גם הקונה לחזור בו, ולכן יציל המוכר את החיטים מחמת החשש שמא הלוקח יחזור בו כשיראה את הדליקה, ויהיה הפסד השריפה עליו.
ועתה מקשה הגמרא לדברי ריש לקיש:
תנן בסוף המשנה: נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות יכול לחזור בו, אבל אמרו: מי שפרע מדור המבול, הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו!
וטוענת הגמרא: אי אמרת, בשלמא מעות קונות דבר תורה, משום הכי קאי, לכן עומד החוזר בו מהמקח, בקללת "אבל אמרו, מי שפרע מדור המבול, הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו".
אלא, אי אמרת מעות אינן קונות דבר תורה, כדברי ריש לקיש, אמאי קאי מי שחור בו מהמקח, בקללת "אבל אמרו מי שפרע מדור המבול הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו"!? והרי המקח עדיין לא חל, כיון שמעות אינן קונות!
ומתרצת הגמרא: אכן המקח לא חל על ידי קנין מעות, ובכל זאת הוא מתחייב ב"מי שפרע", משום דברים, על כך שלא עמד בדיבורו שהסכים למקח.
אך תמהה הגמרא: ובדברים, על הפרת הבטחתו בדיבור גרידא, מי קאי ב"אבל"!?
והתניא:
הערות
[1] התוספות מביאים את קושיית הריב"ן, מדוע הפקיעו חכמים את קנין המעות שהוא מן התורה, והעמידו במקומה את קנין המשיכה בלבד, שהוא קנין מדבריהם, והרי יכלו להשאיר את הקנין מן התורה, ולתקן שצריך גם קנין משיכה בנוסף לקנין המעות. ותירץ, שאם משיכה בלבד לא תקנה, הרי יש לחוש למקרה הפוך, שמא ימשוך הקונה את החיטים, לפני שיתן את דמיהם, וכיון שמשיכה בלבד אינה קונה, הרי אם ישרפו החיטים בבית הקונה יאמר הקונה למוכר, נשרפו חטיך בעליה, ולכן תיקנו חכמים שמשיכה בלבד תקנה.
[2] רש"י.
[3] במסורת הש"ס כתב שאולי צריך לומר "ליד עמיתך".
[4] רש"י.
[5] כגון שמאנה אותו בכך שהוא קונה ממנו את החפץ במחיר הנמוך ממחירו האמיתי.
[6] רש"י.
[7] התוספות הביאו בשם רש"י שהלוקח אינו יכול לחזור בו גם אם הוזלו החיטים. והקשו התוספות, וכי תקנו חכמים תקנה עבור אנשים שאינם מהוגנים? שהרי אם המוכר חוזר בו כשמייתקרים החיטים, הוא עושה מעשה שאינו הגון, והוא מתחייב על כך בקללת "מי שפרע"! ? ותירצו, שאכן כל התקנה היא משום אנשים שאינם מהוגנים, כי מוכר הגון לא יעמוד מנגד כאשר ממון חבירו נשרף, אלא ישתדל להצילו. ואילו רבינו תם סובר, שאם נשרפו החיטים, יכול לחזור בו אפילו הקונה, גם לרבי שמעון, ובמקרה כזה אפילו "מי שפרע "אין לו, ולכן יטרח המוכר להציל את החיטים מהשריפה, כיון שיכול הלוקח לחזור בו בהיתר גמור. וכמו כן, במקרה והוזלו החיטים או הוקרו, יכולים המוכר והלוקח לחזור בהם, אפילו לרבי שמעון, אלא שכאן יהיה "מי שפרע", כיון שאין כאן הפסד גמור של החיטים. ורק במקרה שלא חל שינוי בשער חולק רבי שמעון וסובר שרק המוכר יכול לחזור בו ולא הלוקח.
[8] לא גרסינן בברייתא: ולא על מעות הניתנות בסימן, אלא ועל מעות כו' - ב"ח ועל פי תוספות ד"ה וכי. ותיבות "אין מחללין" דרישא קיימי גם אסיפא.
[9] ואם תאמר: הרי לפי זה, הסיפא מיותרת, שהרי יש ללמוד דין מעות הניתנות בסימן בקל וחומר מדין אסימון, ומה באה הסיפא ללמדינו! ? יש לומר: הא קא משמע לן שאסימון דרישא איננו מעות הניתנות בבית המרחץ - על פי "פורת יוסף".
[10] כתבו התוספות: ולא תגרוס וי"ו דועל מעות הניתנות במרחץ, דמשמע שיש בברייתא שני נושאים, אלא הוי כמו: אין מחללין על אסימון, ומה הוא אסימון, על מעות הניתנות בסימן.
[11] א. רש"י. "אסימון" לשון סומא הוא שאין לו עינים, כך אסימון אין עליו צורה - ערוך [וב"מוסף הערוך" נראה שא - שבאסימון, על פי לשון יוני, הוא כמו בלא סימן וצורה]. וכן הרמב"ם כתב בפירוש המשניות ש"אסימון" אין לו צורה. ואם תאמר: במה עדיף "אסימון" על מעות הניתנות כסימן בבית המרחץ! ? יש לומר: "אסימון" הם מעות שנעשו ברוחב ובעובי ובמשקל המטבע היוצא בעיר, ובדבר מועט יטביעו הרבה מהם - תוספות. ובתוספות הרא"ש הוסיפו: בעינן מטבע כדכתיב: "ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך", ואין קונין כל דבר אלא במטבע, ואסימון חשוב מטבע כיון דלא מיחסר אלא תיקון מועט, ומעות הניתנות בסימן לאו מטבע הוא. והר"ש משאנץ [מעשר שני א ב] כתב: במעות הניתנות לסימן יש תרתי לריעותא, אינן של כסף ואין יוצאים בהוצאה, וכיון דלא חשיב, לא קרינן ביה "נצרר ביד" [כדברי רבי ישמעאל להלן]. אבל על אסימון וליטרא של כסף [מחללין], אף על פי שאינם יוצאים בהוצאה, וכן על מטבע של נחשת מחללין היות והוא יוצא בהוצאה. ב. רבינו תם הקשה על רש"י מסוגיא דשבת סה א דהתם משמע שלאסימון יש צורה, על כן פירש רבינו תם: אסימון הוא מטבע שיש לו צורה, אבל הוא מטבע שנפסל ואינו יוצא בהוצאה מחמת צורתו [בעינן מטבע שיכול לישא וליתן עמו, שהרי התורה הקפידה על דבר שהוא מצוי בידו, אבל אם אין מטבע [זה] בידו, אפילו בירושלים בלבד, אין מחללין - חידושים המיוחסים לריטב"א. וראה בר"ש משאנץ [שם] שהקשה על דבריו מהמשנה שם ומן הירושלמי האומר שלדעת רבי דוסא מחללים מעשר שני על ליטרא של כסף שאינו אלא מטיל של מתכת שאין בו צורה כלל.
[12] אבל אם רבי יוחנן היה סובר כדברי רב, לא היה אפשר לומר שרבי ישמעאל סובר כדברי רבי דוסא שהרי מעות הניתנות בסימן אינם דבר חשוב שצוררים ביד. [ועל פי דברי הר"ש משאנץ יש לומר: מעות הניתנות בסימן לא נתרבו לחילול לפי רבי ישמעאל היות ויש בהן תרתי לריעותא].
[13] שהרי כסף יתירא כתיב בפרשה - על פי רש"י מה א ד"ה הכסף, וראה שם בהערות.
[14] על פי המלבי"ם. [וגם "אסימון" הוא דבר שצוררים ומצניעים לשום צורך - תוספות הרא "ש].
[15] כמו: "נצור עליה לוח ארז" [שיר השירים ח ט] וכן "ויצר אותו בחרט" [שמות לב ד] - פירוש המלבי"ם. [ובמפרשים פירשו שם ושם בענין אחר, ראה רש"י בפירוש שמות ו"מצודת ציון" על שיר השירים]. ביאור זה, שנתפרש בפנים, הוא על פי שיטת רש"י, שאסימון אין לו צורה. אך לדברי רבינו תם, שגם לאסימון יש צורה, אם כן, על כרחך "וצרת הכסף", לשון צורה הוא, בין לרבי עקיבא בין לרבי ישמעאל, ולא נחלקו אלא אם צריך צורה חשובה - שיוצא בהוצאה או שמספיק צורה כל דהו. [ואף לדעת רבי עקיבא, אין צורך במטבע שיצא לגמרי בהוצאה, דהא איצטריך קרא לרבות כל דבר שיש לו צורה, ואם יוצא הוא לגמרי בהוצאה, אין צריך קרא לרבותו - תוספות מד א ד"ה אסימון]. וביאור לשון הברייתא לרבות כל דבר שנצרר ביד, אליבא דרבינו תם, יש שפירשו: היות ונקט קרא לשון שיכול להתפרש מלשון צרור וקשר [ראה תוספות קידושין יח ב] אם כן לשון צורה לאו דוקא צורה גמורה, וסגי בצורה כל דהו. [וראה לשון תוספות הרא"ש].
[16] כך הוא לשון הספרי, ומשמע כפירוש רש"י דהא לדעת רבינו תם לאסימון יש צורה - "עמק הנצי"ב". [ולדעת רבינו תם צריך לפרש: פרט לאסימון שאין לו צורה חשובה].
[1] התוספות מביאים את קושיית הריב"ן, מדוע הפקיעו חכמים את קנין המעות שהוא מן התורה, והעמידו במקומה את קנין המשיכה בלבד, שהוא קנין מדבריהם, והרי יכלו להשאיר את הקנין מן התורה, ולתקן שצריך גם קנין משיכה בנוסף לקנין המעות. ותירץ, שאם משיכה בלבד לא תקנה, הרי יש לחוש למקרה הפוך, שמא ימשוך הקונה את החיטים, לפני שיתן את דמיהם, וכיון שמשיכה בלבד אינה קונה, הרי אם ישרפו החיטים בבית הקונה יאמר הקונה למוכר, נשרפו חטיך בעליה, ולכן תיקנו חכמים שמשיכה בלבד תקנה.
[2] רש"י.
[3] במסורת הש"ס כתב שאולי צריך לומר "ליד עמיתך".
[4] רש"י.
[5] כגון שמאנה אותו בכך שהוא קונה ממנו את החפץ במחיר הנמוך ממחירו האמיתי.
[6] רש"י.
[7] התוספות הביאו בשם רש"י שהלוקח אינו יכול לחזור בו גם אם הוזלו החיטים. והקשו התוספות, וכי תקנו חכמים תקנה עבור אנשים שאינם מהוגנים? שהרי אם המוכר חוזר בו כשמייתקרים החיטים, הוא עושה מעשה שאינו הגון, והוא מתחייב על כך בקללת "מי שפרע"! ? ותירצו, שאכן כל התקנה היא משום אנשים שאינם מהוגנים, כי מוכר הגון לא יעמוד מנגד כאשר ממון חבירו נשרף, אלא ישתדל להצילו. ואילו רבינו תם סובר, שאם נשרפו החיטים, יכול לחזור בו אפילו הקונה, גם לרבי שמעון, ובמקרה כזה אפילו "מי שפרע "אין לו, ולכן יטרח המוכר להציל את החיטים מהשריפה, כיון שיכול הלוקח לחזור בו בהיתר גמור. וכמו כן, במקרה והוזלו החיטים או הוקרו, יכולים המוכר והלוקח לחזור בהם, אפילו לרבי שמעון, אלא שכאן יהיה "מי שפרע", כיון שאין כאן הפסד גמור של החיטים. ורק במקרה שלא חל שינוי בשער חולק רבי שמעון וסובר שרק המוכר יכול לחזור בו ולא הלוקח.
גמ'. למעוטי איסורי הנאה.
יש לעיין ביסוד הפסול של איסורי הנאה בקנין סודר. ועיין ברשב"א (מס' שבועות דף לט. ד"ה ה"ג מה כלים) שכתב שכלי שאין בו שוה פרוטה כפי השיווי שבשוק נחשב לכלי שוה פרוטה מחמת שראוי לתשמיש, דהתשמיש תמיד יכול להיות שוה יותר משו"פ, ומה שראוי לתשמיש משווה ליה לכלי לחפצא דממון שו"פ. ומשו"ה קיי"ל דקונין קנין חליפין בכלי פחות משו"פ, דמאחר שראוי לתשמיש שוה פרוטה הכלי נחשב לחפצא של ממון ששוה פרוטה. ולפי"ז י"ל דמכיון דאסה"נ אינם ראויים לתשמיש כלל, אין בהם דין שו"פ ומשו"ה פסולים לקנין סודר.
ועוד נ"ל דקנין סודר חל בכלי פחות משו"פ משום דאע"פ דחסר לו השיעור דשו"פ מ"מ הוי חפצא דממון, משא"כ אסה"נ שאינו חפצא דממון כלל, דחלות שם אסה"נ מפקיע כל שיווי מהחפצא ואין בו חלות דין ממון, ומשו"ה אסה"נ פסול לקנין סודר. וראייה דאסה"נ אינם חפצא דממון כלל מהא דקיי"ל דמותר ליהנות מאסה"נ מדאורייתא שלא כדרך הנאתן, וא"כ אסה"נ ראויים לתשמיש ובמציאות יש להן שוויות דשו"פ, ומ"מ עפ"י דין אין לאסה"נ שוויות כלל, דחלות שם איסורי הנאה מפקיע מהן את כל שוויותם ואינם חפצא דממון כלל.
ובעיקר השאלה האם חל דין ממון בפחות משוה פרוטה או לא, עיין ברמב"ם (פ"א מהל' גניבה ה"ב) וז"ל אסור לגנוב כל שהוא דין תורה ואסור לגנוב דרך שחוק או לגנוב ע"מ להחזיר או ע"מ לשלם הכל שלא ירגיל עצמו בכך עכ"ל. ובמגיד משנה שם נקט דהאיסור לגנוב כל שהוא חל משום דקיי"ל חצי שיעור אסור מה"ת. ולפירושו צ"ע מדוע כלל הרמב"ם את ההלכה שאסור לגנוב כל שהוא - דאסור מדין חצי שיעור אסור מה"ת דחל בכהת"כ, ביחד עם האיסור של הגונב דרך שחוק או הגונב ע"מ לשלם האסורים לכאורה רק מדרבנן כדי "שלא ירגיל עצמו בכך". וביאר הגר"ח זצ"ל דבאמת דין פחות משו"פ אינו חל מדין חצי שיעור, דשיעור פרוטה אינו שיעור בחיוב אלא דהוי שיעור בעצם חלות שם ממון בחפצא, דפחות משו"פ אינו חפצא דממון כלל. חצי פרוטה חלוקה ביסוד דינה מחצי כזית חלב, דחצי כזית חלב הוי חפצא דחלב, דחל בו חלות שם ואיסור של חלב, ומה דבעי שיעור שלם דכזית הוא רק כדי להתחייב בקרבן ומלקות. משא"כ חצי פרוטה דאינה חפצא דממון כלל, דשיעור פרוטה אינו שיעור דחל רק בחיוב הגברא בלבד אלא הוי שיעור בחלות דין ממון דחל בחפצא. והגר"ח זצ"ל הביא ראייה לזה מהמשנה דחמש פרוטות (לקמן דף נה.)56 דכללה דין פרוטה במודה במקצת במעילה ובגזילה עם פדיון הקדש ובקידושין, ולכאורה בפדיון הקדש ובקידושין ליכא דין שיעור לענין חיוב, ואי שיעור פרוטה הוי שיעור בנוגע לחיוב צ"ע מדוע נכלל דין פרוטה בקידושין ובפדיון הקדש ביחד עם שאר ההלכות שבמשנה שם. ומוכח דשיעור פרוטה הוי הלכה בעצם חלות שם ממון, דחסר חפצא דממון אא"כ יש בו שוה פרוטה, ובקידושין ופדיון הקדש בעינן חפצא דממון, ומשו"ה נכללים הם בדין חמש פרוטות57.
אולם אליבא דהגר"ח זצ"ל צ"ע למה כלי פחות משו"פ כשר לסודר ולא כלי שאסור בהנאה, דהרי תרווייהו אינם חפצא דממון. ונראה דשאני פחות מש"פ מאסה"נ משום דפחות מש"פ אע"פ שאינו חפצא דממון מ"מ יש בו שוויות כל שהיא, דעכ"פ פחות משו"פ חזי לאיצטרופי לשו"פ. משא"כ באסה"נ שאינו חפצא דממון ואף אין לו שוויות ולא חזי לאיצטרופי לשו"פ כלל. ומשו"ה כלי פחות משו"פ כשר לקנין סודר אבל כלי דאסור בהנאה פסול משום דאין לו שוויות כלל58. א"נ י"ל דאסה"נ אינו חשוב לכלי לענין קנין סודר, דכלי לקנין סודר צ"ל כלי הראוי לתשמיש כעין נעל, ואסה"נ אינו ראוי לתשמיש, ומשו"ה לגבי קנין סודר אינו נחשב לכלי. משא"כ כלי ששוה פחות משו"פ דראוי לתשמיש ומשו"ה הוי כלי לקנין סודר.
גמ'. אמר ר' יוחנן דבר תורה מעות קונות. עיין בקצות החשן (חו"מ קצ"ח ס"ק א') שהביא את מחלוקת הראשונים אליבא דר' יוחנן האם משיכה קונה במתנה, דשיטת התוס' היא דמשיכה קונה במתנה, ואילו הרמב"ן סובר דלא קונה משיכה במתנה דאין מתנה נקנית לר' יוחנן אלא בחליפין בקנין חצר או בקנין אגב. והקצות הקשה על שיטת הרמב"ן דהרי חצר משום יד איתרבאי (ב"מ דף י':) ואי קנין יד אינו חל במתנה אמאי חל בה קנין חצר, דהא חצר קונה מדין יד.
ובביאור מחלוקת הראשונים י"ל דלשיטת התוס' ר' יוחנן סובר דכל זמן שלא פרע הלוקח מקצת חובו, חסרה דעת המוכר להקנות את החפצא, ומשו"ה במתנה דלית בה פרעון אף קנינים אחרים קונים, דס"ל כסברת הסמ"ע (חו"מ ק"צ ס"ק א') דקנין מעות חל מדין פרעון ותשלומין, ומשו"ה במכירה הפרעון מעכב קנינים אחרים שלא יחולו, משא"כ במתנה.
ומאידך הרמב"ן סובר דלר"י במקום שיש מקנה וקונה, בין במכירה ובין במתנה, קנינים שהקונה עושה לבדו אינם קונים מכיון דחסרה פעולת המקנה. ומשו"ה קניני משיכה יד והגבהה אינם קונים בהם. ורק קנינים שמשתתף בהם המקנה מועילים דהיינו קניני מעות חליפין ואגב. ונראה דהרמב"ן סובר שאף קנין חצר חל מפאת המקנה מדאמרינן בגמ' (לעיל יא ב) דאם חצר משומרת לדעת המקנה החצר קונה ואע"פ שאינה משומרת לדעת הקונה. ואע"פ דחצר קונה משום יד מ"מ חצר אינו דומה ליד, דבקנין יד הקנין חל מפאת הקונה לבדו, ואילו קנין חצר חל אף משום פעולת ודעת המקנה. ומשו"ה ר' יוחנן סובר דחל קנין חצר במכירה ובמתנה ואע"פ שקנין יד אינו חל. ולפי"ז י"ל דאף קנין מסירה חל במתנה לר' יוחנן דהרי משתתף בו המקנה ודומה לחליפין אגב וחצר דקונים אפילו לר' יוחנן. ואילו משיכה אינו קונה במתנה משום דאין בו השתתפות המקנה.
גמ'. כדרך שתקנו משיכה במוכרין כך תקנו משיכה בלקוחות. עיין ברי"ף ברמב"ן במלחמות ה' ובבעה"מ דנחלקו בדין החיטין דנשרפו לפני משיכה, דהרמב"ן והרי"ף סברי דבכה"ג ההפסד למוכר, ואילו הבעה"מ סובר דההפסד ללוקח. ולכאורה י"ל דפליגי בגדר התקנה דרבנן שהצריכו משיכה אחרי נתינת מעות, דהרי"ף סובר דרבנן הפקיעו את עצם חלות קנין המעות לגמרי, דהחיטין הן ברשות המוכר כל זמן שלא משכן הלוקח, ומשו"ה אונסן חל על המוכר. ומאידך הבעה"מ סובר שאף אחרי שהרבנן תיקנו דבעינן משיכה מ"מ קנין המעות חל אלא דלא הוי קנין גמור משום ששניהם יכולים לחזור בו. אולם זכות החזרה חלה רק כל זמן שהחיטין הן בעולם, ואילו כשהחיטין נשרפו ואינם בעולם תו אין חזרה, ומשו"ה הלוקח אינו יכול לחזור בו וחלה אחריות אונס השריפה על הלוקח.
בענין קנין מעות
א.
שיטת הרמב"ם בדין מעות קונות
עיין ברמב"ם (פ"ז מהל' מכירה הל"ג) שכתב וז"ל: הנותן דמי המטלטלין או מקצת הדמים וחזר בו הלוקח ואמר לו המוכר בוא וטול מעותיך הרי המעות אצלו כפקדון ואם נגנבו או אבדו אינו חייב באחריותן. אבל אם חזר בו המוכר הוי המעות ברשותו וחייב באחריותן. ואע"פ שחזר בו ואמר ללוקח בוא וטול את שלך, עד שיקבל עליו מי שפרע ויאמר לו אח"כ בו וטול את שלך עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל: אני לא ידעתי מאין לו זה ההפרש בין שחזר בו הלוקח שהוא ש"ח לחזר בו המוכר שהוא חייב בגניבה ואבידה. והגאון לא הפריש בזה ומשמע בשניהם חייב באחריותה עד שיקבל עליו מי שפרע. וחיי ראשי יותר נ"ל כשהלוקח חוזר בו דהמוכר רצה המכר שיהא חייב באחריות שהרי המעות בע"כ יוצאות מידו, וכל זמן שלא קיבל הלוקח מי שפרע המעות עומדות באחריותו עכ"ל. וצ"ב ביסוד פלוגתתם.
ונראה דהנה כתב הרמב"ם (פ"ג מהל' מכירה ה"ו) וז"ל נמצאת אומר שאם נתן דמי המקח ונאנס קודם שיקחנו ואומר לו הלוקח תן לי מקחי או החזר לי את מעותי, ואע"פ שיש עדים שאבד באונס ולא היה במוכר כח להצילו ולא נתרשל בדבר הרי זה מחזיר את הדמים שהרי תקנו חכמים משיכה וכו' עכ"ל. וממש"כ "שהרי תקנו חכמים משיכה" משמע דמדרבנן מעות אינן קונות כלל ורק משיכה קונה. אמנם עיין עוד ברמב"ם (פ"ט מהל' תרומות ה"י) שכתב וז"ל יראה לי שאם מכר הכהן פרתו לישראל ולקח הדמים אע"פ שעדיין לא משך הלוקח הרי זה אסור להאכילה תרומה שדין תורה מעות קונות וכו' ואם מכר ישראל לכהן אע"פ שנתן הדמים לא תאכל בתרומה עד שימשוך עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם פסק דמעות קונות לחומרא, דאם מכר הכהן את פרתו לישראל בקנין מעות שוב אינה מאכילה תרומה, דלחומרא נקטינן דהישראל קנה את הפרה במעות ששילם, וס"ל דהרבנן לא ביטלו את חלות המכירה דאורייתא לגמרי, וצ"ע.
ולפי"ז יש לבאר את פסק הרמב"ם לגבי תרומה דפסק דלחומרא אמרינן דחל קנין במעות בלבד, דאם ישראל שילם לכהן מעות עבור פרתו, חל מקצת קנין ללוקח לענין מי שפרע, ומקצת הקנין שיש לו לישראל בפרת הכהן פוגם את קנין הכהן ומשו"ה הכהן אינו יכול להאכילה עוד תרומה, דכדי להאכיל את פרתו תרומה הפרה צ"ל קנין כספו לגמרי דהכהן והיכא שחל מקצת קנין לישראל בפרת הכהן תו אינו יכול להאכילה תרומה.
ובכך נמי מבוארים את דברי הרמב"ם הנ"ל (פ"ז מהל' מכירה ה"ג). ויעויין במגיד משנה ובכס"מ (שם) שדנו מהו גדר האחריות אליבא דהרמב"ם כשחזר בו המוכר. והנה הרי"ף פסק דחל אחריות אף באונסין גמורים (וכן הוא דעת הרמב"ן). והכס"מ הכריע שהרמב"ם נמי ס"ל כשיטת הרי"ף והרמב"ן משום שכתב "שהמעות ברשותו וחייב באחריותן" דמשמע שהמעות הן לגמרי ברשות המוכר וחייב גם באחריות דאונסין. ומזה נמי מוכח דחל מקצת קנין ע"י המעות ולכן חשיבי המעות ברשות המוכר וחייב באחריותן, דאי נימא דהרבנן ביטלו את קנין המעות לגמרי דלא קנו כלל קשה מדוע נכנסו המעות לרשות המוכר להיות חייב באונסים, אלא מוכח דחל מקצת קנין בחפצא ע"י נתינת מעות ואפילו לאחר שתיקנו הרבנן דבעינן משיכה, ומשו"ה המעות דמי מקח הם דחייב המוכר באחריותן.
אמנם צ"ב מהו הנ"מ אליבא דהרמב"ם בין חזרת המוכר לבין חזרת הלוקח בדין אחריות המעות ובדין מי שפרע. ונראה דבקבלת מי שפרע המקח בטל לגמרי והמעות יוצאות מרשות המוכר לרשות הלוקח ואז חייב הלוקח באחריות המעות. אך לפני קבלת מי שפרע הדין חלוק, דכשהמוכר חוזר בו ועוד לא קיבל מי שפרע חזרתו לא חלה והמעות ברשותו הן וחייב באונסי המעות כאילו לא חזר בו, דהלוקח מעכב בחזרתו דטוען שאין למוכר רשות לחזור בו כל זמן שלא קיבל עליו מי שפרע בב"ד. ומאידך כשהלוקח חוזר בו והמוכר אומר טול את מעותיך המוכר מוחל על זכות העיכוב שלו, וכאילו אמר ללוקח שאינו צריך לקבל מי שפרע, והסכים שחזרת הלוקח תחול מיד ולכן אמר לו טול את מעותיך אף בלי קבלת מי שפרע, ומשו"ה המקח בטל מיד והמעות יוצאות מרשות המוכר לרשות הלוקח והמוכר פטור מאחריות האונסין (עיין במגיד משנה).
אולם יש ראשונים שסוברים דאחריות המעות המוטלת על המוכר אינה אלא לענין גניבה ואבידה בלבד וכדין שומר שכר. ונראה דחלוקים עם הרמב"ם וס"ל דהרבנן ביטלו את קנין המעות לגמרי, דאינו חל כלל, ומשו"ה המעות ברשות הלוקח לענין אונסין, אלא דחל חיוב שמירה על המוכר לשמור את המעות כל זמן שלא לקח הלוקח את מעותיו חזרה.
ובביאור שיטת הראב"ד בהשגות דס"ל דשיעור האחריות אינו אונסין אלא גניבה ואבידה, י"ל דס"ל דהרבנן ביטלו את חלות קנין המעות לגמרי, ויוצא שהמעות הן ברשות הלוקח שחייב באונסיהן, ואפילו אחרי שקיבלם המוכר. אך המוכר נעשה עליהן שומר שכר משום שהמעות ראויין הן להיות שלו כשהלוקח ימשוך את המקח. ובההיא הנאה נעשה המוכר ש"ש. ולכן כל זמן דליכא קבלת מי שפרע המקח מיתלי תלוי, דיתכן שיחול המקח עם משיכה, ויש הנאה שהמוכר הוי ש"ש עד שתחול חזרה מוחלטת בקבלת מי שפרע. והראב"ד סובר דכשהלוקח חוזר בו המוכר עדיין רוצה שיהא המקח קיים, ויש לו הנאה מהאפשרות דיחול המקח במשיכה ומשום כך הוי שומר שכר. משא"כ היכא שהמוכר חוזר בו דכלתה ההיא הנאה דהקנין יחול עם המשיכה ולכן פקע מיניה חיוב אחריות דשומר שכר והו"ל רק ש"ח.
ב.
שיטות הרי"ף והרמב"ן בדין מעות קונות
וכתב הרי"ף לסוגיין וז"ל: חזינן לרבינו האי גאון זצ"ל דכתב דאי בחזרת דמים שקלינן לאנפוקינון ולמעבד בהו מאי דבעי מחייב באחריותן דהוו להו כהלוואה גביה, אפילו א"ל למרייהו תא שקול זוזך ולא אתי ואיתניסו מיחייב בהו, ואע"ג דמשלם בעי לקבולי מי שפרע. ומילי בטעמא נינהו דודאי מאן דיהיב זוזי בזביני ולא יהיב להו אלא אדעתא דלית ליה גבי חבריה אלא ההוא זבינא בלחוד, הילכך קיימי הנהו זוזי ברשותיה דמזבנה דדיליה אינון ואית ליה לאנפוקינון בכל מאי דבעי כו' הילכך כל כמה דלא קביל עליה מוכר מי שפרע קמו זוזי ברשותיה אוי איתניסו איתניסו ליה עכ"ל. ונראה דאליבא דרבינו האי גאון והרי"ף קנין מעות חל בשעתו וזוזי המקח הויין לגמרי ברשות המוכר ושלו הם דכל זמן שלא קיבל עליו מי שפרע חייב הוא באחריותן ובאונסיהן ככל בעל זוזי דעלמא. וכשקבל עליו מי שפרע המקח בטל למפרע והמעות אינן של המוכר אלא של הלוקח ועכשיו הלוקח חייב באחריותן כבעלים.
ויעויין בחידושי הרמב"ן (דף מט. ד"ה ההוא גברא) דהאריך בדין זה ונבאר את דבריו קטע קטע:
וז"ל: ובתוספות ראיתי במס' עירובין59 שהם סבורים להוכיח דמעות ביד המוכר קודם משיכה לא הוי הלוואה גביה ולא שואל נמי הוי עלייהו מדאמרינן לעיל נתנה לספר מעל והא בעי מימשך תספורת כו' ואי ס"ד מותר מוכר להשתמש בהן ולהוצאה יהבינהו ניהליה והוי שואל עלייהו או לוה כי לא הוציא נמי מעל כדאמרינן לעיל בפ' המפקיד (דף מד.) ואי אמרת אפילו נאנסו מאי איריא הוציא אפילו לא הוציא נמי עכ"ל, כלומר דלגבי הפקיד מעות אצל שולחני דאם מותרין הן ישתמש השולחני בהן, ואליבא דרב הונא השולחני חייב באונסין, ולכן אם גזבר הקדש נתן מעות של הקדש לשולחני הגזבר מעל, וקשה למה בקנין מעות אליבא דריש לקיש לא מעל הלוקח בנתינת המעות למוכר בלי משיכה. אלא מכאן מוכח דאסור למוכר להשתמש במעות.
בא"ד. וז"ל והם ז"ל סבורים דמותר הוא ודאי להשתמש בהם והוי שומר שכר עלייהו אבל נאנסו לא דקי"ל כרב נחמן (לעיל מד א) דאמר נאנסו לא ואליבא דידיה הוא דמסיעיה הכא לריש לקיש כו' עכ"ל. תוס' סוברים דקיי"ל כרב נחמן דהיתר השתמשות אינו מחייב השולחני באונסין, וה"ה דהיתר השתמשות דהמוכר במעות דהקנין אינו מחייב המוכר באונסי המעות. ותוס' משווים דין אחריות המעות לר' יוחנן לדין אחריות המעות לריש לקיש, דס"ל לתוס' דאליבא דר"י נמי קנין המעות אינו חל מדרבנן, ומשו"ה המוכר אינו חייב באונסי המעות דעדיין ברשות הלוקח הן והמוכר אינו אלא שומר עליהן, ואע"פ שיש לו רשות השתמשות.
בא"ד. וז"ל ולי נראה כדברי הגאונים דודאי בתורת דמים הן בידו ומותר להתשמש בהם וכיון דשניהן על דעת כן עשו חייב באונסין הוא מעתה, ולא דמי למפקיד מעות לשולחני שאין שולחני רוצה בהם בשאלה עד דמתרמי ליה זבינתיה ויצטרך לאלו. ומיהו לענין מעילה בנותן דמים למ"ד משיכה מפורשת מן התורה כיון דיכול לוקח לחזור בו, ומכיון שחזר בו אסור הלה להשתמש בהם שעל דעת מקח הותר בהם מתחלה והרי חזר בו הלכך לא מעל עד שיוציא, כי ההיא דפ' השואל (דף צט.) דאמרינן ואי לאו דקנה אמאי מעל לפי טובת הנאה שבו, אבל מפקיד מעות מותרין לשולחני לרב הונא מתחילה הלואה הם, וכשהוא רוצה אותם ממנו, נותן לו אחרים וקיימי הני ברשות שולחני לחזרה וה"ה לאונסין כו' עכ"ל. הרמב"ן הבחין בין חיוב אונסין דשואל לבין חיוב אונסין דלוה. דשואל חייב באונסין מדין אחריות דשומר ולא מחמת קנין60. משא"כ לוה דחייב באונסין מחמת קנין. ונ"מ למעילה, דבמקום קנין מעילה חלה משעת הקנין, וזהו דינא דשולחני אליבא דרב הונא. משא"כ אליבא דריש לקיש דאע"פ דחלה רשות השתמשות וחיוב אונסין, מ"מ משום שיש אפשרות דחזרה ליכא מעילה. ונראה דהביאור בזה הוא דמעילה תלויה בחלות שם הוצאה מרשות הקדש, וכל זמן שיכולים לחזור בהם ולבטל רשות ההשתמשות עדיין ליכא חלות שם הוצאה מרשות הקדש, ומשו"ה מעילה אינה חלה ואפילו המעילה דטובת הנאה. משא"כ לוה דחל לו קנין דמשו"ה מועל, כי חלות הקנין מהוה הוצאה מרשות הקדש.
בא"ד. וז"ל עוד י"ל דלרי יוחנן כיון דמעות קונות אע"פ שאמרו יכול לחזור בו עד שימשוך כו' לענין אונסין דמעות אדינא דאורייתא מוקמינן להו וחייב בהן המוכר כדין תורה, והיינו דאמרינן דלר' יוחנן מעל משעת נתינת המעות, ואמאי והא בטלוה רבנן לקנית מעות וקיי"ל הפקר ב"ד הפקר אלא ש"מ לא תיקנו אלא שיחזור בו ומחזרה ואילך מתבטל מקח עכ"ל. כאן הבחין הרמב"ן בין ר' יוחנן לבין ר"ל דאליבא דר"י אפילו אחרי תקנת הרבנן מעות עדיין קונות דלא ביטלו הרבנן את חלות הקנין, אלא שהתקינו זכות חזרה, וכל זמן דלא חזרו בהם הקנין חל ומשו"ה לר' יוחנן חלה מעילה במעות מיד משעת הקנין, דכשיש חלות קנין זכות חזרה אינה מפקיעה מעילה. שלא כר"ל, דאליבא דר"ל ליכא קנין מעות אלא זכות השתמשות והנאה בעלמא, ומשו"ה לריש לקיש ליכא מעילה כל זמן דניתן לחזור בו דחסרה הוצאה מרשות הקדש.
ע"כ ענין קנין מעות
גמ'. ר"ש אומר כל שהכסף בידו על העליונה מוכר הוא דמצי הדר ביא לוקח לא מצי הדר בין, אי אמרת בשלמא מעות קונות משו"ה מוכר מצי הדר ביה לוקח לא מצי הדר ביה, אלא אי אמרת מעות אינן קונות לוקח נמי ליהדר ביה, אמר לך ר"ל אליבא דר"ש לא קאמינא כי קאמינא אליבא דרבנן אלא לר"י מאי איכא בין ר"ש לרבנן, איכא בינייהו דרב חסדא דאמר רב חסדא כדרך שתיקנו משיכה במוכרין כך תיקנו משיכה בלקוחות ר"ש לית ליה דרב חסדא רבנן אית להו דרב חסדא. ונראה לבאר את הגמרא - אליבא דריש לקיש הסובר מעות אינן קונות מדאורייתא, בהא פליגי ר"ש ורבנן, דר"ש סובר מעות קונות מדאורייתא וחז"ל תיקנו זכות חזרה למוכר אך לא ביטלו את עצם חלות הקנין, ואילו הלוקח אינו חוזר בו. מאידך הרבנן סוברים מעות אינן קונות כלל - לא מדאורייתא ולא מדרבנן - ובנתינת המעות חלה התחייבות בעלמא על המוכר והלוקח לקיים את דבריהם מפני חיוב מי שפרע, אך קנין לא חל בחפצא. ור' יוחנן סובר שמעות קונות מדאורייתא לכו"ע, ופליגי ר"ש ורבנן בזכות החזרה, דלר"ש זכות החזרה חלה רק למוכר, ורבנן סברי דללוקח נמי חלה זכות חזרה.
תוס' ד"ה אי אמרת. ז"ל ור"ת מפרש דאם נשרפו יכול הלוקח לחזור אפילו לר"ש וכו' ואפילו מי שפרע ליכא כיון דאיכא הפסד לגמרי וכו' ואפילו משום יוקרא וזולא יכול לחזור בו לוקח וכו' דאי לא תימא הכי מי שפרע בלוקח לית ליה עכ"ל. בביאור שיטת הר"ת נראה דס"ל דאם נשרפו החטין המקח בטל ממילא, ולא נתבטל מחמת מעשה החזרה דלוקח. ובזה חלוק נשרפו החטין מזולא, דבזולא הלוקח חוזר במעשה חזרה ומקבל מי שפרע. משא"כ בשריפה, דהרבנן תקנו דהקנין יתבטל מאליו, דתקנו תקנה בעד הלוקח שלא יפסיד מעותיו בשריפת החטין, ולכן אף בלי מעשה חזרה הקנין בטל ממילא, ומשו"ה לא חלה בכה"ג קללת מי שפרע דהלוקח לא ביטל את הקנין אלא הקנין נתבטל מאליו. ועיין ברמב"ן במלחמות ה' דהביא שיטה זו דליכא מי שפרע כשהלוקח חוזר בו כשאירע אונס, דחל מי שפרע רק כשחוזר בו מחמת זולא.
מלחמות ה'. וז"ל שחביריו של ר"ש חולקים עליו ואומרים שהשוו חכמים מדותיהם ואמרו ששניהם יכולין לחזור בהם, שכדרך שתקנו במוכר שיכול לחזור תקנו אף בלוקח וכ"ש שיטרח ויציל וכו' שהרי עיקר התקנה שיחזור בו המוכר בשביל שכספו ופירותיו בידו כדברי ר"ש ובהכי סגי לן דודאי טרח ומציל וכו' אלא אמרו שיחזור בו לוקח אלא להשוות מידותיהם וכו' עכ"ל.
ובביאור דבריו נראה דר"ל דתקנו רבנן זכות חזרה למוכר משום יוקרא כי הפירות והמעות בידו ומשו"ה ידו על העליונה לעקור את הקנין. אך הרבנן ס"ל דהוי תרתי דסתרי לומר שרק המוכר יכול לחזור בו ולא הלוקח מאחר דהקנין חל בשוה לשני הצדדים. ומשו"ה השוו את מידותיהם וקבעו דשניהם יכולים לחזור בו. ולפי"ז י"ל דאף לאחר התקנה עצם קנין המעות חל, אלא שיש למוכר וללוקח זכות לחזור בהם משום יוקרא וזולא, וכשנאנס יש זכות ללוקח לחזור בו.
מאידך הבעה"מ סובר שיכולים לחזור בהם רק כל זמן דהחפצא קיים בעולם דהמוכר מחזיר ללוקח את מעותיו והלוקח מחזיר לו את החפצא שקנה. ואילו אם נשרף אי אפשר להם לחזור מהקנין משום שהחפצא אינה קיימת בעולם להחזירו למוכר, ומשו"ה אין הלוקח חוזר בו.
ולולא דמסתפינא מדברי הרמב"ן, לכאורה היה נראה לבאר את שיטת הרי"ף באופן אחר, דס"ל דאליבא דהרבנן שניהם יכולים לחזור בהם משום דמדרבנן אין הקנין חל בכלל. ובנאנסו המוכר חייב לשלם, דמכיון דהקנין לא חל החפצא באחריותו.61
והנה מפורסמת המחלוקת שבין הסמ"ע והט"ז (חו"מ סימן ק"צ ס"ק א') בגדר חלות דין קנין מעות, דהסמ"ע סובר דקנין מעות חל מדין פרעון, ואילו הט"ז סובר דחל מדין מעשה קנין דעלמא. ויתכן לומר דבזה גופא ג"כ נחלקו ר"ש ורבנן, דלרבנן קנין מעות חל ממילא מדין פרעון, דע"י שפרע הלוקח למוכר את דמי החפץ ממילא חל הקנין ונעשה לבעל החפץ. ומאחר שקנין מעות חל ממילא ואינו חל מדין מעשה קנין דעלמא, סברי הרבנן דעקרו לגמרי את כל חלות הקנין מאחר שהוא חל ממילא. משא"כ ר"ש הסובר דקנין מעות חל מדין מעשה קנין ואינו חל מדין פרעון, ודומה איפוא לשאר חלותי קנינים דעלמא, ולכן לא עקרו הרבנן את חלות הקנין אלא תיקנו זכות חזרה רק למוכר לבדו.
ועוד יתכן לבאר שיטת הרי"ף דס"ל דהקנין חל ואעפ"כ שניהם יכולים לחזור בהם. ברם בנשרפו החטין המוכר חייב באחריות האונסין, בדומה לשואל וגנב שחייבין באחריות דאונסים, דרבנן תיקנו גם כאן שהמוכר יהיה חייב באחריות האונסים. ויוצא דלענין עצם הקנין החפצא הוי ממון של הלוקח משום דחל קנין מעות, אמנם מ"מ מכיון דהחפצא נמצא ברשותו של המוכר, משו"ה חייב המוכר באחריות האונסים. דדין המוכר דומה לדין גנב, דהחפצא הוי ממונו של הנגנב ונמצא ברשות הגנב וקיי"ל דהגנב חייב באונסים, וה"נ מכיון דהוי החפצא ברשות המוכר הריהו חייב באחריות דאונסים62.
56 ועיין בשיעורים לקמן על אותה משנה.
57 והא דאיתא בסנה' (דף נז.) דמשו"ה שאני גזל פחות משו"פ בישראל שפטור משא"כ בכותי דחייב, משום דישראל מוחל אפחות משו"פ, אינו ר"ל שמוחל במציאות גזילת ממון, אלא טעמא דקרא נקט, דמשו"ה אצל ישראל קבעה התורה דפחות משו"פ אינו ממון משום דדרכן של ישראל למחול אפחות משו"פ משא"כ אצל כותים. ומשו"ה בכל אופן אצל ישראל פחות משו"פ אינו ממון.
58 ויש לבאר חילוק זה אף לפי שיטת הראב"ד (שלא כהגר"ח זצ"ל) דקנין סודר חל מדין קנין כסף, די"ל דכלי פחות משו"פ אינו ממון אך מ"מ מהווה "חפצא דכסף" דחזי לצטרופי לשו"פ, וקנין סודר חל עם חפצא דכסף אע"פ שאינו ממון. ואילו איסה"נ אינו "חפצא דכסף" דלא חזי לצטרופי.
59 עיי"ש דף פא: וליתא בתוס' דידן.
60 עיין ברשימות שיעורים לב"ק (דף יא.) תוס' ד"ה אין שמין.
61 ויתכן דנפ"מ לענין לאו דבל יראה וב"י, כשקנו חמץ בפסח במעות דלפי"ד רבינו זצ"ל המוכר יעבור בב"י ואילו לפי שיטת הרמב"ן הלוקח יעבור בב"י.
62 ולפי"ז י"ל דשניהם אינם יכולים להקדישו זה משום דאינו שלו וזה משום דאינו ברשותו וכדין גניבה.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2016), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.
203ימים לסיום הש״ס