בבא מציעא נד ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נד - א

אמר אחד הרי עלי בעשרים ואחד, הבעלים נותנין על כרחן עשרים ושש.

כיון שאי אפשר לתת לזה בעשרים ואחת, שנמצא ההקדש נפסד בארבעה סלעים שהיה על הבעלים להוסיף בחומשן.

ומאידך, אי אפשר לפחות לבעלים מהקרן ששמאה אדם אחר.

לכן, נותים עשרים ואחד עבור הקרן כפי ששמאה האחר, ועוד חמשה עבור החומש מהקרן כפי ששמאה הוא.

וכן אם אמר עשרים ושנים, הבעלים נותנין עשרים ושבע.

בעשרים ושלש, הבעלים נותנין עשרים ושמונה.

בעשרים וארבע, הבעלים נותנין עשרים ות שע.

עשרים וחמש, הבעלים נותנין שלשים.

לפי שאין מוסיפין חומש על עילוי של זה, אלא החומש נמדד לפי מה ששמו הם בתחילה. דהיינו חומש מעשרים".

ואם אמר - בעשרים ושש, אין כופין את הבעלים לפדותו. וזכה בו.

על כל פנים שמע מינה מדקתני חומש על עשרים סלעים חמשה סלעים, הרי חומשא מלבר.

ומסקינן: אכן שמע מינה ^[83].

ברם, לפי האמת נדון זה תלוי במחלוקת תנאים:

כתנאי. נאמר בתורה [ויקרא כז כז] "ואם בבהמה הטמאה, ופדה בערכך, ויסף חמישיתו עליו".

ודרשינן: שיהא הוא וחומשו חמשה. דהיינו חומשא מלבר. דברי רבי יאשיה.

אך רבי יונתן אומר: "חמישיתו" - חומשו של קרן. דהיינו חומשא מלגיו.

נידון נוסף בהלכות חומש:

איבעיא להו: חומש מעכב או אינו מעכב? כלומר, אם פדה את המעשר ולא הוסיף חומש, האם מותר לו לאכול את המעשר חוץ לחומת ירושלים, או עליו להמתין עד שיתן את החומש.

וצדדי הספק: האם ארבעה בארבעה פריק, [ארבעה זוזים פדו את המעשר שכנגדם], ואכנפשיה [מאליו, ואינו בכלל הפדיון] מוסיף חומש, ולפי צד זה - אלמא חומש לא מעכב.

או דלמא גזירת הכתוב דארבעה בחמשה פריק, ואין מעשר שוה ארבעה נפדה בפחות מחמשה. ולפי צד זה - חומש מעכב ^[84].

אמר רבינא: תא שמע, שנינו בברייתא: הדמאי [מעשר שני של דמאי, שתקנו חכמים להפריש מתבואה הלקוחה מעם הארץ], אין לו חומש [אינו צריך להוסיף חומש כשפודהו], ואין לו ביעור [אינו צריך לבערו בשנה השלישית, כשאר מעשרות, שנצטוו לבערם בשנה השלישית, כאמור [דברים יד - כח] - "מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך"].

מדייקת הגמרא: חומש אין לו, הא קרן יש לו. כלומר, אם בא לפדותו חייב לתת כשויו.

מאי טעמא? קרן דמעכב בפדיון מעשר דאורייתא, איתא בפדיון מעשר דרבנן, אך חומש דלא מעכב בדאורייתא ליתא בדרבנן ^[85].

וקא משמע לן שחומש אינו מעכב.

ודנה הגמרא: לימא ספק זה, כמחלוקת התנאים המובאת להלן:

שנינו בתוספתא [מעשר שני פרק ד הל ד]: מי שהיה בידו פירות מעשר שני, ובא לפדותם, ולאוכלם מחוץ לחומות ירושלים, ונתן את הקרן ולא נתן את החומש,

רבי אליעזר אומר: יאכל.

רבי יהושע אומר: לא יאכל.

אמר רבי: נראין דברי רבי אליעזר בשבת, דמפני כבוד השבת לא יעכב מלאוכלם עד שיתן את החומש.

ודברי רבי יהושע, בחול. גזירת חכמים שלא יאכלם עד שיתן את החומש. שמא יפשע וישכח להוסיף את החומש.

והוינן בה: מדאמר רבי, "נראין דברי רבי אליעזר בשבת", משמע מכלל דבריו, דפליגי אפילו בחול. ולדעת רבי אליעזר מותר לאוכלו בלא חומש גם בחול.

וכן מדאמר "נראין דברי רבי יהושע בחול", מכלל דפליגי אפילו בשבת. ולדעת רבי יהושע, אסור לאוכלו אף בשבת.

מאי לאו בהא סברא קמיפלגי, דרבי אליעזר סבר - חומש לא מעכב. ד"ארבעה בארבעה פריק, ואכנפשיה מוסיף חומש", כדלעיל.

ורבי יהושע סבר - חומש מעכב. ד"ארבעה בחמשה פריק".

ודחינן: אמר רב פפא, לא! דכולי עלמא סברי "חומש לא מעכב", מעיקר הדין.

והכא, בסברת "חיישינן לפשיעותא" קמיפ לגי.

מר סבר, חיישינן לפשיעותא. שמא יפשע ולא ישלם את החומש. ולכן גזרו עליו שלא יאכל עד שיוסיף חומש ^[86].

ומר סבר: לא חיישינן לפשיעותא.

אמר רבי יוחנן: אף על פי שנחלקו במעשר, הכל מודים בהקדש שחיללו ולא הוסיף חומש, שהפדיון חל.

ולא חיישינן לפשיעותא, הואיל וגזברין תובעין אותו לשלם את החומש בשוק ^[87].

ומקשינן: וכי בהקדש לא פליגי?!

והתניא - "נתן את הקרן ולא נתן לו את החומש, רבי אליעזר אומר: חילל.

וחכמים אומרים: לא חילל.

אמר רבי: נראין דברי רבי אליעזר בהקדש, ודברי חכמים במעשר".

ומדייקינן: מדאמר רבי "נראין דברי רבי אליעזר בהקדש", מכלל, דפליג אפילו במעשר.

וכן מדקאמר "נראין דברי חכמים במעשר", מכלל, דאינהו פליגי אפילו בהקדש.

ולא כדברי רבי יוחנן, דבהקדש לא נחלקו.

ומסקינן: אלא אי אתמר הכי אתמר [אם נאמרו דברי רבי יוחנן, כך נאמרו]:

אמר רבי יוחנן, הכל מודים בשבת, בהקדש, שאם חילל ולא הוסיף חומש, מותר לאוכלו.

מאי טעמא: חדא, דכתיב "וקראת לשבת עונג". ועוד - הואיל וגזברין תובעין אותו בשוק ^[88].

אך בימות החול, דליכא סברת "וקראת לשבת עונג", נחלקו רבי אליעזר ורבנן, האם יכול לאוכלו קודם שיתן חומש.

נידון נוסף בדין "חומש":

אמר רמי בר חמא, הרי אמרו - "הקדש אינו מתחלל על הקרקע", משום דרחמנא אמר ונתן הכסף וקם לו [דכתיב [ויקרא כז - טו]: "ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף ערכך עליו והיה לו"] ודרשינן, דבעי כסף דוקא, ולא קרקע ^[89].

אך חומשו, מהו שיתחלל על הקרקע ^[90]? וכן יש להסתפק בזר שאכל תרומה בשוגג ^[91], שאינה משתלמת במעות, אלא בפירות מן החולין, שראויים להקדישם.

משום דרחמנא אמר [ויקרא כב - יד] - "ואיש כי יאכל קדש בשגגה, ויסף חמישיתו עליו, ונתן לכהן את הקדש".

ודרשינן: עליו לתת דבר הראוי להיות קדש. דהיינו פירות חולין ^[92].

אך חומשה, מהו שישתלם שלא מן החולין [אלא במעות או בגדים]?

וכן יש להסתפק במעשר, שאין מתחלל על האסימון [מטבע שאין עליו צורה],

משום דרחמנא אמר [דברים יד כה] "וצרת הכסף בידך", לרבות כל דבר שיש עליו צורה.

אך חומשו, מהו שיתחלל על האסימון?

אתגלגל מלתא, ומטא לקמיה דרבא: אמר להו, אמר קרא [ויקרא כב יד, כד טז, יט, דברים ידכה] "ויסף חמישיתו עליו", לרבות חומשו כמותו.

אמר רבינא: אף אנן נמי תנינא במסכת תרומות: "הגונב תרומה ולא אכלה, משלם תשלומי כפל דמי תרומה. כלומר, מלבד התרומה שחוזרת בעין ^[93], מוסיף עוד תשלום כפל, מעות, כדמי התרומה ^[94].

אך אם אכלה, משלם שני קרנים וחומש. קרן וחומש מן החולין, כלומר - מפירות חולין הראויים להיות תרומה, והקרן הנוספת, הבאה כתשלום כפל - מעות דמי תרומה".

הערות

^[83] לכאורה קשה, הרי משנה מפורשת היא, וכי המקשן לא ידע את המשנה? וצריך לומר, דאכן ידע, אלא הסתפק שמא רק בהקדש הוי חומשא מלבר, אבל במעשר חומשא מלגיו. ופשטינן ליה, שאין לחלק בין הקדש למעשר לענין חומש. וגילוי מילתא בעלמא הוא שלשון חומש האמור בתורה היינו חומש בלבר. [על פי הפני יהושע].

^[84] הקשו התוספות, והרי הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל, ומסתמא הוא הדין במעשר? ותרצו, דודאי אם אמר "הוא וחומשו מחוללים על פרוטה" מועיל. אבל אם לא הזכיר את החומש בהדיא לא מהני. והקשו האחרונים, כיצד יכול לחלל אותו ואת חומשו על פרוטה, הרי יוצא שהמעשר עצמו נפדה על פחות משוה פרוטה? אמנם עיין בתוספות [גיטין סה א ד"ה ואמה] - שפודהו על פרוטה וחומשה. ועיין בקהלות יעקב, דהתוספות דידן סברו, שאם בסך הכל יחלל על פרוטה שלמה שפיר דמי.

^[85] מבואר לכאורה, דבמעשר דרבנן אין מוסיפין חומש. ולכאורה קשה, לדעת הראב"ד [הובא לעיל] שמעשר פחות משוה פרוטה אינו חייב אלא מדרבנן, מדוע כשפודהו על מעות הראשונות [כחזקיה], אמרינן "הוא וחומשו מחוללים על מעות הראשונות"? ועיין בריטב"א, כיון שממילא מחלל על מעות הראשונות ואין כאן שום הוצאה יתירה, אומר "הוא וחומשו". ובחידושי רבי מאיר שמחה כתב, שכאשר מחלל על המעות הראשונות, מצטרפים החילולים יחד, והרי כעת יש בו שוה פרוטה. ולכן חייב לומר "הוא וחומשו".

^[86] בגידולי שמואל כתב, שאם הטעם משום "חיישינן לפשיעותא", הוי המעשר מחולל, ויכול למוכרו, או ליתנו במתנה, ורק באכילה אסור משום חשש פשיעותא.

^[87] דוקא בשוק, אבל לביתו אסור להכנס ולתובעו. כמו במלוה שאסור לו להכנס לבית הלוה. רש"ש. אך בהגהות טל תורה כתב - דבהקדש ליכא איסורא להכנס לביתו. ומאי דאמרינן - "בשוק", אורחא דמילתא נקט.

^[88] "פירוש והני הוו חדא. ועוד דצריכי אהדדי דתרווייהו טעמא בעינן כחדא. דאי משום טעם שבת לחוד, אפילו במעשר נמי. ואי משום טעם גזברים תובעים, אפילו בחול נמי. אלא ודאי כדאמרן". הריטב"א.

^[89] הקשו התוספות, מה נפשך, אי בעינן כסף דוקא, אם כן גם מטלטלין לא יועילו, ואם נלמד מנזקין ועבד, דדרשינן בהו "ישיב לרבות שוה כסף", אם כן אף קרקע נמי? ותרצו, דדרשינן בכלל ופרט וכלל, "ויסף חמישית" כלל, "כסף" פרט, "והיה לו" חזר וכלל. ואין אתה דן אלא כעין הפרט, דהיינו, דבר המיטלטל וגופו ממון. יצאו קרקעות שאין מיטלטלין.

^[90] הקשה התוספות הרא"ש: הרי עיקר קרא נאמר על חומש, ובודאי שאינו נפדה על הקרקע? ותירץ, אע"ג דבהאי קרא דכסף כתיב חומש, מכל מקום "כסף" משמע דאערכך דוקא קאי. ויש לפרש דהכי קאמר קרא, ויסף חמישית מכל דבר, על כסף ערכך.

^[91] רש"י. ומדייק המשנה למלך [תרומות י יח], שרק בזר האוכל תרומה בשוגג דהתשלומין הן תרומה, אזי חייב להביא דוקא פירות חולין, אבל האוכל במזיד, אין התשלומין נעשים תרומה, ולכן אינו חייב לתת דוקא פירות, ויכול לשם אף בכסף. אמנם דעת הרמב"ם [שם] דבין שוגג ובין מזיד צריך לשלם בפירות ולא בכסף.

^[92] רש"י פירש "מן החולין", היינו פירות. ו"שלא מן החולין", היינו מעות. אך הראב"ד פירש "שלא מן החולין" היינו לקט שיכחה ופאה, מעשר ראשון מעשר שני והקדש. וכשיטת רבי מאיר הנזכר במנה בתרומות [פרק ו ה]. ועיין בריטב"א, וברש"ש.

^[93] רש"י. ואפשר להעמיד גם כשאינה בעין, כגון שנזרק לים, או נשרף, דמשלם את הקרן כדמי תרומה, ואינו צריך להביא פירות מן החולין. שדין "מן החולין" אינו אלא באוכל תרומה. רש"ש.

^[94] דמי תרומה פחותין מדמי החולין, כיון שהתרומה אינה ראויה להאכל אלא לכהנים, ואינה ראויה לו בימי טומאתו, ואם מטמאה אסורה באכילה. לפיכך דמיה מועטין. רש"י. ובדברי רש"י, עיין תוספות יום טוב [תרומות ו ד], ובמל"מ [תרומות י יח].

הבעלים נותנין עשרים ושש בעל כורחם. כי אם ימכרו לאותו אדם בעשרים ואחת, נמצא ההקדש מפסיד. שהרי הבעלים נותנים בסך הכל יותר כשמצרפים קרן וחומש כאחד. ואם יתן בעל הנכסים רק עשרים ויוסיף חומש, נמצא שקיבל דבר בפחות משוויו, שהרי יש המעריך אותו בעשרים ואחד, על כן נותנים הבעלים כפי שהעריך אותו אדם, ומוסיף על כך את החומש שהוא עצמו היה צריך להוסיף לפי הצעתו שלו (חמשה דינרים), ונמצא שהבעלים נותנים עשרים ושש. וכן אם אמר אחר עשרים ושנים — הבעלים נותנין בעל כורחם עשרים ושבע. שנותנים כמו שנותן אותו אדם, ומוסיפים מה שאמרו לתת בחומש, וכן עשרים ושלש — הבעלים נותנין עשרים ושמונה. אמר בעשרים וארבע — הבעלים נותנין עשרים ותשע.

אמר עשרים וחמש — הבעלים נותנין שלשים עד שיגדל הסכום שיציע אחר יותר מקרן וחומש של הבעלים. והכלל הוא לפי שאין מוסיפין הבעלים חומש על עילוי (תוספת המחיר) של זה, אלא מוסיפים חומש רק על מה שהם עצמם הציעו. על כל פנים ברור מחשבונות אלה, כי חומש של עשרים הוא עשרים וחמש, ושמע מינה [למד מכאן] כי הכוונה היא חומשא מלבר [חומש מבחוץ], שהוא רבע מן הסכום הראשוני (הקרן), וחומש מהסכום הכולל. ומסכמים: אכן, שמע מינה.

ומעירים: בעיה זו היא כתנאי [כתנאים] שנחלקו בדבר. שכן שנינו ברייתא: מה שנאמר "ויסף חמשתו עליו" (ויקרא כז, כז) כוונתו: שיהא הוא וחומשו יחד חמשה (והוא חומש מלבר), אלו דברי ר' יאשיה. ר' יונתן אומר: חמישיתו כוונתו חומשו של קרן (חומש מלגו) ולא חמישית מן הסכום הכולל.

א איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים שאלה זו בדיני חומש: האם חומש מעכב, שאם פדה מעשר שני ולא הוסיף את החומש, האם מעכב בדבר את האכילה, עד שיתן, או אינו מעכב? ותוכן הבעיה: האם נאמר כי דבר השווה ארבעה, בארבעה פריק [פודה], ואכנפשיה [ומעצמו] מוסיף חומש, שהוא תוספת המוטלת על הפודה, אלמא [מכאן] שחומש לא מעכב, שהרי החומש הוא כתוספת בלבד. או דלמא [שמא] דבר השווה ארבעה של מעשר, בחמשה פריק [פודה דווקא], ואין הפדיון נתפס בפחות מכן, ולכן חומש מעכב.

אמר רבינא: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה ששנינו: מעשר שני של הדמאי, שתיקנו חכמים שינהג מספק, כאילו אינו מתוקן — אין לו חומש, שאף שפודהו, אינו חייב בתוספת חומש, ואין לו ביעור, שאין צריך לבערו בסוף שלוש שנים כמעשר שני גמור.

ונלמד מכאן: הא [הרי] קרן יש לו, שבכל זאת חייבים לפדות מעשר שני של דמאי, אף שאין חייבים בחומש. ומעתה נברר: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? מסתבר לומר כי חכמים תקנו תקנה זו משום שפדיון קרן עצמה שמעכב אכילה בדאורייתא [מן התורה] — איתא בדרבנן [ישנו גם בדמאי מדברי חכמים]. חומש דלא [שאינו] מעכב אף בטבל דאורייתא [מן התורה] — ליתא בדרבנן [איננו בדמאי, שהוא מדברי חכמים].

ומציעים: לימא כתנאי [האם לומר שהיא כמחלוקת תנאים], שכבר דנו בנושא זה? ששנינו: נתן את הקרן כפדיון מעשר, ואולם עדיין לא נתן את החומש, ר' אליעזר אומר: יאכל. ר' יהושע אומר: לא יאכל. אמר רבי: נראין דברי ר' אליעזר בשבת, שמפני כבוד השבת התירו לו לאכול מיד, ודברי ר' יהושע ביומות החול.

ונדייק מכאן: מדאמר [ממה שאמר] רבי, נראין דברי ר' אליעזר בשבת מכלל דפליגי [מכאן שהם חלוקים] אפילו בחול. ומצד שני מדאמר [מכיון שאמר], נראין דברי ר' יהושע בחול, מכלל הדבר אתה למד דפליגי [שהם חלוקים] אפילו בשבת. ואם כן מחלוקת עקרונית היא זו.

מאי לאו בהא סברא קמיפלגי [האם לא בסברה זו הם חולקים]: שר' אליעזר סבר [סבור]: חומש לא מעכב, ולדעתו עיקר הפדיון הוא בקרן, ואילו ר' יהושע סבר [סבור] שחומש מעכב את הפדיון.

אמר רב פפא בדחיית ראיה זו: לא, אפשר לומר דכולי עלמא [לדעת הכל] חומש לא מעכב את הפדיון מן התורה. והכא [וכאן] בשאלה אם חיישינן לפשיעותא קמיפלגי [חוששים אנו לרשלנות ולהזנחה חולקים הם]. מר סבר [חכם זה, ר' יהושע סבור] חיישינן לפשיעותא [חוששים אנו לרשלנות ולהזנחה], שמא יתרשל ולא יתן את החומש, ולכן אסרו עליו לאכול עד שישלם. ומר סבר לא חיישינן לפשיעותא [וחכם זה, ר' אליעזר, סבור שאין אנו חוששים להזנחה], ומן הסתם ישלם אחר כך.

אמר ר' יוחנן: אף שנחלקו במעשר שני, הכל מודים בהקדש, שאם נתן את ערכו בלא להוסיף חומש כפדיונו — שחילל וחל הפדיון. והטעם: הואיל וגזברין של ההקדש תובעין אותו בשוק שישלם את החומש, וכיון שיש לחומש תובעים, אין אנו צריכים לחשוש לרשלנות בענין זה, ויכול להשתמש בו מיד.

ותוהים: וכי בהקדש לא פליגי [נחלקו]? והתניא [והרי שנינו בברייתא] בדין הקדש: נתן את הקרן בפדיון, ולא נתן לו את החומש, ר' אליעזר אומר: חילל, וחכמים אומרים: לא חילל. אמר רבי: נראין דברי ר' אליעזר בהקדש, ודברי חכמים במעשר.

ונדייק: מדאמר [מכיון שאמר] נראין דברי ר' אליעזר בהקדש — מכלל הדבר אתה למד דפליג [שהוא חלק] אפילו במעשר. וכן מדקאמר [ממה שאמר] נראין דברי חכמים במעשר — מכלל דאינהו פליגי [מכאן שהם חלוקים] אפילו בהקדש. ואם כן בטלו דברי ר' יוחנן!

אלא אי אתמר, הכי אתמר [אם נאמר, כך נאמר]: אמר ר' יוחנן: הכל מודים בשבת בהקדש שחילל. חדא [טעם אחד] — דכתיב [שנאמר] "וקראת לשבת ענג" (ישעיה נח, יג) ומשום מצות עונג שבת, הקילו עליו. ועוד, הואיל וגזברין תובעין אותו בשוק.

ב ועוד בענין חומש. אמר רמי בר חמא: הרי אמרו כי הקדש אינו מתחלל על הקרקע, דרחמנא אמר [שהתורה אמרה] בגאולת שדה הקדש "ונתן הכסף וקם לו" (ראה ויקרא כז, יט). משמע: כסף ממש ולא קרקע. אבל יש לשאול: חומשו של הקדש מהו שיתחלל על הקרקע?

וכן יודעים אנו כי תרומה אינה משתלמת אלא מן החולין. שאם אכל זר תרומה בשוגג, משלם תמורתה לכהן, לא תרומה אחרת, אלא דווקא חולין. דרחמנא אמר [שהתורה אמרה]: "ואיש כי יאכל קודש בשגגה ויסף חמישיתו עליו ונתן לכהן את הקדש" (ויקרא כב, יד). לומר: דבר הראוי להיות קדש, כלומר — דבר של חולין, לפי שתרומה אינה ראויה להיעשות קודש. ויש לשאול: חומשה מהו שישתלם שלא מן החולין אלא מתרומה?

ועוד שאלה: מעשר שני אין מתחלל על האסימון (עיגול מתכת דמוי מטבע, שלא טבעו בו צורה), דרחמנא אמר [שהתורה אמרה] "וצרת הכסף בידך" (דברים יד, כה), ודרשו חכמינו: לרבות כל דבר שיש עליו צורה של מטבע. ובכסף בלא צורה אין פודין מעשר. חומשו מהו שיתחלל על האסימון?

שאלות אלה לא פתרן רמי בר חמא, אך אתגלגל מלתא ומטא לקמיה [התגלגל הדבר, השאלה, והגיע לפני] רבא. אמר להו [להם] למוסרי השמועה פתרון לשאלה: אמר קרא [אמר הכתוב] "עליו" ("ויסף חמשתו עליו"), ולשון זו בא ללמד לרבות חומשו כמותו, שדין החומש כדין הקרן, ואין מחלקים בין זה לזה.

אמר רבינא: אף אנן נמי תנינא [אנחנו גם כן שנינו] מעין זה, שלמדנו במשנה: הגונב תרומה ולא אכלה — משלם תשלומי כפל דמי תרומה, ככל גנב שמשלם כפל גניבתו, ומשלם רק דמי תרומה, שהתרומה (לפי שנאכלת רק לכהנים בלבד) זולה מן החולין, ואינו צריך לשלם חולין. אך אם אכלה הגנב — משלם שני קרנים (פעמים קרן) כדין גנב, ומשלם גם חומש. וכך מחלקים את התשלום הזה: קרן וחומש אחד — משלם מן החולין, שמשלם דבר זה ככל זר שאכל תרומה, והקרן הנוספת שחייב הגנב לשלם, משלם דמי תרומה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the owner gives a payment of twenty-six dinars. Were they to enable the other person to purchase it for twenty-one dinars, the Temple treasury would incur a loss, as the principal plus one-fifth paid by the owner is greater than the payment of the other person, who must pay only the principal. Were the owner to pay only twenty for the principal and add one-fifth, the principal paid by the owner is less than the sum offered by the other person. Therefore, the owner pays the principal proposed by the other person and then adds the payment of one-fifth that he was obligated to pay based on his own offer, i.e., five dinars, for a total of twenty-six. Likewise, if the other person offers twenty-two dinars, the owner gives twenty-seven; if the other person offers twenty-three, the owner gives twenty-eight; if the other person offers twenty-four, the owner gives twenty-nine.

If the other person offers twenty-five dinars, the owner gives thirty, due to the fact that the owner does not add one-fifth based on the raise in the offer of this other person, but only on the principal according to his own offer. It is clear from these calculations that a principal of twenty plus an addition of one-fifth equal twenty-five dinars. Learn from it that one-fifth is calculated from without, meaning one-quarter of the value of the redeemed item. The Gemara affirms: Learn from it that this is the halakha.

The Gemara comments: The two sides of this dilemma are parallel to a dispute between tanna’im, as it is taught in a baraita that it is written: “And shall add unto it one-fifth part thereof” (Leviticus 27:27). This means that the item and its additional one-fifth payment will total five parts; one-fifth is calculated from without; this is the statement of Rabbi Yoshiya. Rabbi Yonatan says: Its one-fifth means one-fifth of the principal; one-fifth is calculated from within.

§ A dilemma was raised before the Sages: Does failure to pay the additional one-fifth prevent consumption outside of Jerusalem of second tithe that was redeemed, or does it not prevent consumption? The dilemma is: Is second-tithe produce worth four dinars redeemed with four dinars, and the obligation to add the payment of one-fifth is an obligation incumbent upon the owner himself? In that case, apparently, failure to pay the additional one-fifth does not prevent consumption. Or perhaps second-tithe produce worth four dinars is redeemed with five dinars, no less, and failure to pay the additional one-fifth prevents consumption.

Ravina said: Come and hear a resolution to this dilemma from a mishna (Demai 1:2): For second tithe of doubtfully tithed produce [demai], whose status is that of untithed produce by rabbinic law, there is no payment of one-fifth if the owner redeems its second tithe, and there is no obligation of the eradication of tithes after three years, as is the case with tithes taken from untithed produce.

Ravina explains: But by inference, there is payment of principal. Although there is no obligation to add one-fifth, second tithe separated from demai requires redemption. What is the reason for this? Apparently, concerning the principal, about which failure to pay it prevents consumption of second tithe of untithed produce by Torah law, it is also a sum that must be paid in the case of demai by rabbinic law. Concerning the payment of one-fifth, about which failure to pay it does not prevent consumption of second tithe of untithed produce by Torah law, it is not a sum that must be paid in the case of demai by rabbinic law.

The Gemara suggests: Let us say that the two sides of this dilemma are parallel to a dispute between tanna’im, as it is taught in a baraita: In a case where one gave payment to redeem the principal but did not give payment of the additional one-fifth, Rabbi Eliezer says: One may eat it, and Rabbi Yehoshua says: One may not eat it. Rabbi Yehuda HaNasi said: The statement of Rabbi Eliezer appears correct with regard to Shabbat, when the Sages deemed it permitted for one to eat without the additional payment, in deference to Shabbat, and the statement of Rabbi Yehoshua appears correct with regard to the days of the week.

The Gemara infers: From the fact that Rabbi Yehuda HaNasi says: The statement of Rabbi Eliezer appears correct with regard to Shabbat, by inference they disagree even with regard to the days of the week. Likewise, from the fact that Rabbi Yehuda HaNasi says: The statement of Rabbi Yehoshua appears correct with regard to the days of the week, by inference they disagree even with regard to Shabbat. Apparently, theirs is a fundamental dispute.

What, is it not that they disagree with regard to this reasoning, that Rabbi Eliezer holds that failure to pay the additional one-fifth does not prevent consumption, as redemption of the principal alone suffices; and Rabbi Yehoshua holds that failure to pay the additional one-fifth prevents consumption?

Rav Pappa said: No, perhaps the explanation is that everyone agrees that failure to pay the additional one-fifth does not prevent consumption, and here they disagree with regard to whether we are concerned for potential negligence. One Sage, Rabbi Yehoshua, holds: We are concerned for negligence, lest one fail to pay the additional one-fifth and therefore the owner may not eat the second-tithe produce until he adds the one-fifth payment. And one Sage, Rabbi Eliezer, holds: We are not concerned for negligence, and one will presumably add the one-fifth payment later.

Rabbi Yoḥanan says: Although the tanna’im disagree with regard to second tithe, all concede with regard to consecrated property that if the one who consecrated it paid the principal and did not add one-fifth, that he successfully desacralized the produce, since the Temple treasurers demand payment from him in the marketplace, preventing any potential negligence. Therefore, he may use the property immediately.

The Gemara asks: And do they not disagree with regard to consecrated property? But isn’t it taught in a baraita: In a case where one gave payment to redeem the principal but did not give him payment of the additional one-fifth, Rabbi Eliezer says: He successfully desacralized the produce, and the Rabbis say: He did not desacralize the produce? Rabbi Yehuda HaNasi said: The statement of Rabbi Eliezer appears correct with regard to consecrated property, and the statement of the Rabbis appears correct with regard to second tithe.

The Gemara infers: From the fact that Rabbi Yehuda HaNasi says that the statement of Rabbi Eliezer appears correct with regard to consecrated property, by inference they disagree even with regard to second tithe. Likewise, from the fact that Rabbi Yehuda HaNasi said that the statement of the Rabbis appears correct with regard to second tithe, by inference they disagree even with regard to consecrated property. This contradicts Rabbi Yoḥanan’s statement that there is no dispute with regard to consecrated property.

Rather, if it was stated, it was stated like this: Rabbi Yoḥanan says: All concede that concerning Shabbat with regard to consecrated property that he successfully desacralized the property. One reason for this halakha is as it is written: “And you shall call Shabbat a delight” (Isaiah 58:13). The Sages sought to facilitate that delight in Shabbat by ruling leniently. And furthermore, it is desacralized without payment of the additional one-fifth, since the Temple treasurers demand payment from him in the marketplace.

§ Rami bar Ḥama says: The Sages said that consecrated property cannot be desacralized with land, as the Merciful One states with regard to the redemption of a consecrated field: “And he will give the money and it will be assured to him” (Leviticus 27:19), indicating that redemption is accomplished with money. The question is with regard to payment of its additional one-fifth: What is the halakha in terms of the possibility that it will be desacralized with land?

If a non-priest unwittingly ate teruma, his debt can be repaid to the priest only with non-sacred property, not with teruma, as the Merciful One states: “And if a man eats that which is sacred unwittingly…and he shall give that which is sacred to a priest” (Leviticus 22:14), from which it is derived that repayment must be with an item fit to become sacred, i.e., a non-sacred item, not teruma, which cannot be consecrated again. The question is with regard to payment of its additional one-fifth: What is the halakha in terms of the possibility that it will be repaid not from non-sacred items, but from teruma?

Second-tithe produce cannot be desacralized with an unminted coin, as the Merciful One states: “And you shall bind up [vetzarta] the money in your hand” (Deuteronomy 14:25), which the Sages interpret as serving to include any item that has the imprint [tzura] of a coin upon it for desacralization, not an unminted coin. The question is with regard to payment of its additional one-fifth: What is the halakha in terms of the possibility that it will be desacralized with an unminted coin?

Rami bar Ḥama was unable to resolve this series of dilemmas, and the matter proceeded and came before Rava, who said to the people who related the dilemmas to him: The verse states: “And shall add unto it one-fifth part thereof” (Leviticus 27:27), which serves to include its additional one-fifth within the same legal status as that of its principal.

Ravina said: We too learn this in a mishna (Terumot 6:4): One who steals teruma and did not partake of it pays a payment of double the principal at the price of the teruma, as a thief pays double the value of the item that he stole. Both payments are calculated based on the price of teruma, which is lower than the price of non-sacred food, as the demand for it is lower because it is eaten only by priests. If the thief ate it unwittingly, he pays a payment worth the value of two principals and adds one-fifth in this manner: He pays one principal and one-fifth from non-sacred items, like any non-priest who partakes of teruma, and with regard to the other principal, he pays it according to the price of teruma.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מאי לאו בהא קא מפלגי דר' אליעזר סבר חומש לא מעכב ור' יהושע סבר חומש מעכב. ורבי דאמר נראין דברי ר' יהושע, [לאו מטעמיה, דלדידיה] חומש מעכב ולטעמיה אפילו בשבת נמי לא יאכל, אלא נראין לי קאמר ומשום פשיעותא, אבל חומש לא מעכב, ולפיכך בשבת יאכל.

אמר קרא עליו לרבות חומשו כמותו. ולאו לכל דבר קאמר שיהא חומשו כמותו, דהא במעשר אין מוסיף חומש על חומש, וגם אין החומש מעכב, אלא לא נאמר אלא שיהא חומש משתלם ממה שהקרן משתלם, הקדש מן המטלטלין, ומעשר על דבר שיש בו צורה, ותרומה מן החולין, והיינו דלקמן (בבא מציעא נד ע"ב) לא דייקינן שיהא מוסיף חומש על חומש דהקדש מעליו, אלא מחמשית כסף ערכך.

חומש זה שצותה תורה להוסיף בפדיון מעשר לא מעיקר הפדיון הוא לומר שלא יהא המעשר פדוי כלל עד שיפדה בכשכנגדו ובתוספת חומש שכל שנפדה בשכנגדו פדוי ומחולל ואין החומש מעכב וכשנתן את הקרן ולא נתן את החומש אם אכל חוץ לירושלם אינו לוקה ומ"מ מדברי סופרים שלא יאכל עד שיתן את החומש ואפי' בשבת חוששין לפשיעה דשמא אחר שהותרה אכילתו יפשע ולא יתן את החומש כך כתבוה גדולי המפרשים ויש חולקין להתיר מיהא בשבת מפני שהם דברי המכריע בסוגיא זו:

הדמאי מפרישין ממנו מעשר שני כשאר תרומות ומעשרות שבו ואינו אוכל מעשר שני זה אלא בירושלם כשאר מעשר שני עד שיפדהו וכשפודהו אינו מוסיף בו חומש:

כבר ידעת שכל שנה שלישית לשמטה מבערין כך מתנות שיש לו בבית ומתודה ואומר בערתי הקדש מן הבית וכו' כמו שכתוב בפרשה ומתנות הראויות ליתנן נותנן כראוי לו תרומה ותרומת מעשר לכהן מעשר ראשון ללוי מעשר עני לעניים היה בידו מתנות שאין ראויות ליתנן כגון מעשר שני ונטע רבעי או מעות פדייתן שורפן או מטילן לים ומ"מ מעשר שני של דמאי אינו חייב לבערן אלא משאירן ברכה ליום טוב הבא ואוכלן בירושלם:

כבר ביארנו למעלה על ההקדש שכל שהבעלים פודין אותו מוסיף חומש אף בזה אין החומש מעכב וכל שנתן את הקרן יצא ההקדש לחולין ומותר ליהנות בו מן התורה ומדברי סופרים שלא ליהנות עד שיתן את החומש שמא יפשע ומ"מ הואיל ואין הפשיעה מצויה בו כל כך שהרי הגזברים תובעים אותו אם באה שבת ולא נתן עדין את החומש מותר לאכול בשבת מפני כבוד השבת הקלו בכך אע"פ שאסרו לענין מעשר מפני שבזו הגזברין תובעין אותו כמו שביארנו:

כל שחששנו בחומש זה לפשיעה יש אומרים שאם נתן משכון על החומש אין כאן עוד חשש פשיעה ורשאי לאכול אף בחול:

ההקדשות אין פודין אותם בקרקע שהרי נאמר בו ואם המקדיש יגאל וגו' ויסף חמישית כסף ערכך עליו וקם לו כסף והדומה לו יצאו קרקעות ועבדים ושטרות וכן החומש שהוא מוסיף חומש אינו נותנו בקרקע אלא במטלטלין:

זר שאכל תרומה בשוגג משלם קרן וחומש ותשלומין אלו לא בכסף ולא בשוה כסף אלא פירות כאותן פירות שאכל שנאמר ונתן לכהן את הקדש כאותו הקדש שאכל ולא ממין על שאינו מינו ואינו משלם אלא פירות של חולין מתקנין ראויים להיות תרומה אבל לא ממעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו או ממעשר שני והקדש שלא נפדו ומ"מ אם נפדו מותר אע"פ שלא נפדו כהלכתן וכן משתלמת מן הלקט והשכחה והפאה ומן ההפקר וממעשר ראשון שניטלה תרומתו ומן החדש על הישן וחומשו משתלם כדין הקרן:

כבר ביארנו במעשר שני שאינו נפדה באסימון אלא במטבע שיש עליו צורה כשם שאמרו בקרן כך אמרו בחומש נאמר בפסוק חמישיתו עליו לרבות חומשו כמותו לענין זה:

הגונב את התרומה ולא אכלה והרי היא חוזרת בעין לבעליה משלם את הכפל ולא בפירות שכמותן אלא במעות כמה שהיתה התרומה שוה לימכר בשוק והוא שאמרו בכאן בדמי תרומה שדמיה מועטין משל תולין מפני שאינה ראויה אלא לכהנים ושאינה ראויה להם בימי טומאתם ושאם נטמאה היא אינה ראויה אף לכהן טמא גנבה ואכלה בשוגג משלם שני קרנות אחד לקרן ואחד לכפל ומשלם עוד חומש ותשלומין אלו קרן אחד וחומש מן החולין המתוקנים והקרן האחר הבא בשביל הכפל משתלם במעות ובדמי תרומה ואע"פ שבפרק מרובה אמרו לענין שבועת הפקדון שאין חומש ואשם משתלמין במקום כפל והוא שאמרו ממון שאינו משתלם בראש אינו מוסיף חומש לא נאמר אלא בפקדון שאם טען טענת גנב ונשבע ובאו עדים ואח"כ הודה הואיל ומשלם כפל אין משלם חומש ומשום דכתיב בראשו וחמישיתו אבל בשאר מקומות לא:

איבעיא להו חומשא מעכב או וכו'. ואם האמר ותפשוט ליה מהא דתנן בכמה דוכתי מעשר שני והקדש שנפדו ואוקימנא בשנתן את הקרן ולא נתן את החומש וקמשמע לן שאין החומש מעכב. יש לומר דההיא לאו מהכרחא דמתניתין מוקמינן לה בהכי אלא דסמכינן אמסקנא דהכא דאלו ממתניתין הוה אמינא שנפדו לגמרי שנתן קרן וחומש ודקאמרת פשיטא איירי דקתני רישא שלא נפדו לרבותא דמפרש התם נקט סיפא שנפדו. הריטב"א.

דמר סבר חומש מעכב ורבי סבירא ליה חומש לא מעכב אלא דבחול חייש לפשיעותא. והא דקאמר נראין דברי רבי יהושע בחול לאו מטעמיה דטעמא דרבי יהושע משום דחומש מעכב וטעמא דרבי משום דחייש לפשיעותא וחומש לא מעכב. עד כאן משאנץ.

והכא בחיישינן לפשיעותא קמיפלגי. ואם תאמר מעיקרא דקאמר דפליגי בחומש מעכב או לא אם כן קשה דמאי טעמיה דרבי דקאמר נראין דברי רבי אליעזר בשבת וכו' אי קסבר חומש מעכב אם כן אפילו בשבת נמי אמאי יאכל ואי קסבר חומש לא מעכב אם כן בחול נמי יאכל. ויש לומר דהוא ידע שפיר דרבי קסבר דחומש לא מעכב אלא דבחול חייש לפשיעותא דאי סבירא ליה חומש מעכב לא הוה מפליג והא דקאמר נראין דברי רבי יהושע בחול לאו מטעמיה דטעמא דרבי יהושע משום דחומש מעכב וטעמא דרבי משום דחייש לפשיעותא. וקשה לי כיון דידע טעמא דפשיעותא היאך סלקא דעתיה לאיתויי תנאי לימא דבחייש לפשיעותא פליגי. ונראה לי דלא מסתבר ליה למימר דמשום פשיעותא יחמיר רבי יהושע לאסור אפילו בשבת. ומשני דבפשיעותא פליגי והכי קאמר נראין דברי רבי אליעזר לרבי יהושע בשבת שדברי רבי יהושע לא היו אלא בחול אבל בשבת מודה הרא"ש.

והא תניא נתן לו את הקרן. נראה דלא גרסינן לו מדאיצטריך למידק דפליגי בהקדש מדקאמר נראין דברי חכמים במעשר דהוה ליה למידק מדקתני לו דמשמע נתן לו לגזבר. ומיהו נראה דגרסינן לו מדלא תירץ דהאי דקאמר וכו' ככתוב בתוספות. אבל אי גרסינן לו ניחא ואף על גב דמדקדק מדקאמר נראין דברי חכמים במעשר אלו קסמיך. הרא"ש

הכל מודים בשבת וכו'. פירוש והני הוו חדא ועוד דצריכי אהדדי דתרווייהו טעמא בעינן כחדא דאי משום טעם שבת לחוד אפילו במעשר נמי ואי משום טעם גזברים תובעים אפילו בחול נמי אלא ודאי כדאמרן. הריטב"א.

ונתן הכסף וקם לו. ואם תאמר אי כסף דוקא וכו' ככתוב בתוספות ואיכא מאן דפריש דבגזרה שוה נפק לן מפדיון הבן שאינו נפדה אלא במטלטלין חומש הקדש מהו שיתחלל על הקרקע. תימה דהא בהאי קרא חמישה כסף ערכך כתיב ואם כן דרשא דדרשינן על החומש הוא גם כן. ויש מתרצים בתוספות דאנן לא דרשינן אלא מכסף ערכך דהיינו קרן. הריטב"א.
וזה לשון הרא"ש: והא דמיבעיא ליה חומש מהו שיתחלל על הקרקע אף על גב דבהאי קרא דכסף כתוב חומש מכל מקום כסף משמע דאערכך דוקא קאי ויש לפרשו דהכי קאמר קרא ויסף חמישית מכל דבר על כסף ערכך. הרא"ש.
הקדש אין מתחלל על הקרקע הא דאמרינן לקמן בונין בחול ואחר כך מקדישין שהיו חוזרין ומחללין על הבנין מעות של הקדש ואפילו למאן דאמר בפרק קמא דחולין דתלוש ולבסוף חברו הוי כמחובר לענין הכשר זרעים והוא הדין נמי לענין הקדש ואם כן היאך מחללין עליו. ויש לומר שהיה הבנין עומד ליעקר אם לא מתחלל עליו ההקדש כי צריך לבנותו משל הקדש אם כן חשוב הוא כתלוש.

ותלמיד הר"ף כתב וזה לשונו: ויש לומר דתלוש ולבסוף חברו הוי תלוש לענין מעילה. עד כאן.

תרומה אינה משתלמת אלא מן החולין. ולא מן הלקט ולא מן השכחה והפאה וההפקר ולא ממעשר ראשון שניטלה תרומתו ולא ממעשר שני והקדש שלא נפדו משום דכתיב ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קדש כלומר דבר שהיה ראוי להיות ממנו תרומה. הראב"ד.

בפרש"י בד"ה הרי אמרו כו' ואם המקדיש יגאל וגו' ויסף חמישיתו וגו' עכ"ל דונתן הכסף וקם לו אינו פסוק בכל התורה אבל התלמוד קיצרו כמה שכתבו התוספות בעלמא מיהו קרא דכתיב גבי הקדש שדות ה"ל לאתויי שהוא יותר קרוב ללשון התלמוד אבל רש"י הביא המקרא דכתיב גבי הקדש בתים לפי שהתלמוד הביאו לקמן בשמעתין ודו"ק:

תוס' בד"ה מכלל דפליג אפילו כו' תימה לישני דה"ק נראין דברי ר"א לר"י כו' עכ"ל והתימה למה לא סמכו תמיהתם לעיל גבי מכלל דפליגי אפילו בשבת דאימא דה"ק נראין דברי ר"א לר"י בשבת שאף ר"י לא פליג אלא בחול דבחול לא חילל דחיישינן לפשיעה ובשבת לא חיישינן משום עונג אבל לכ"ע חומש אינו מעכב ואפשר דלעיל היתה גירסת ספרים שלהם נראין ונראין ב' זימנין וק"ל:

בא"ד ולספרים דגרסינן נתן לו מוכח בהדיא דמיירי בהקדש כו' עכ"ל יש לדקדק דא"כ לאותה גירסא ל"ל לתלמודא לאוכוחי מדקאמר נראין דברי חכמים במעשר מכלל דפליגי אפילו בהקדש דבפשיטות הו"ל לאוכוחי דפליגי בהקדש מדקתני ונתן לו ויש ליישב דה"ק דהשתא דתנן ונתן לו ע"כ בהקדש פליגי ליכא למימר כדאקשינן לפרש נראין דברי ר"א לר"י בהקדש כו' אלא דע"כ אית לן לפרש נראין לי דברי ר"א בהקדש ומכלל דפליגי במעשר ונראין לי דברי חכמים כו' ודו"ק:

בד"ה ונתן כו' וא"ת דאי לא הוה כתיב אלא כסף לחודיה ה"א שוה כסף כו' עכ"ל מצינן למימר השתא דכסף דהכא דוקא ולא גמרינן ליה מנזקין ועבד אלא דניחא להו למימר דכסף דהכא נמי כסף ואפי' שוה כסף וגמרינן ליה מנזקין ועבד וק"ל:

רש"י בד"ה הבעלים כו' נפסד בארבעה סלעים כו' לקרן וחמשה לתוספת כו' כצ"ל:

בד"ה עשרים וחמש כו' לתת שלשים הס"ד ואח"כ מתחיל הדבור וסיום המשנה אומר א' הרי הוא כו' כצ"ל:

בא"ד אומר הגעתיך נ"ב פי' הבעל אמר לגזבר:

ברש"י בד"ה הבעלים נותנין על כרחם כו' נפסד בארבעה סלעים וכו'. כצ"ל:

ברש"י בד"ה עשרים וה' וכו' התם פריך וכו' וסיום המשנה וכו'. לא ידעתי אמאי הביא רש"י לכל זה:

ברש"י בד"ה הרי אמרו וכו' ונתן הכסף ואם המקדיש כו' ויסף חמישית כו'. דונתן הכסף וקם לו אינו פסוק בכל התורה כמ"ש התוס' בריש מגילה ובכמה דוכתי ועיין במס' שבת בתוס' דף קכ"ח ע"א. וכתב מהר"ש דהו"מ לאתויי קרא דבהקדש שדות דדומה יותר לקרא שהביא תלמודא אלא מייתי קרא דהביאו הגמרא בסמוך:
מה שהקשו כיון דילפינן מחמישית כסף ערכך והתם חומש בהדיא כתיב א"כ מאי קמבעיא ליה חומש וכו' לכאורה אין קישיא די"ל חמישית של כסף ערכך וכן (א) בסמוך מעבר לדף:

בתוס' בד"ה או דלמא כו' וא"ת וכו' ה"ה במעשר. אבל אהקדש עצמו דפליגי בסמוך גם מדאורייתא צריך עכ"פ להשלים עיין בדף נ"ה ברש"י בד"ה הקדישו פדוי רק אחומש מעכב דאורייתא מקשו (ב):

בתוס' בד"ה אמר רבי כו' סובר חומש לא מעכב כו'. דאי מעכב מדאורייתא עונג שבת לא דחיא:

בתוס' בד"ה מכלל כו' תימה לישני כו'. ולמה חזר מקמייתא וקאמר אלא אי אתמר וכו' אבל לעיל יש לו שינויא לפרש נראה כפשטיה או אפשר דלעיל היה גריס ב' פעמים נראה וזה האחרון תי' ג"כ מהר"ש:

בא"ד ולספרים דגורסין כו'. דונתן לו משמע לגזבר. ואיכא להקשות אמאי לא מדייק הגמרא בקיצור מהך ומהר"ש רוצה לישב בדברים שאינו מובן:

בתוס' בד"ה ונתן הכסף וכו' וא"ת דאי לא הוי כתיב וכו'. למה שנתנו בתחלה הברירה אי כסף דוקא מטלטלי נמי לא לק"מ וכ"כ מהר"ש:

גמרא ואכנפשי'. דומה לה במגילה (לא ב):

גמ' שם הואיל וגזברין תובעין אותו בשוק. מלשון בשוק נראה דגם גזבר אינו רשאי לבוא אל ביתו לעבוט כמו הדיוט:

רש"י ד"ה ואין לו ביעור. בשנה שלישית כו'. עמש"כ בסנהדרין (יא ב) ע"ד:

רש"י ד"ה אינה משתלמת. מעות אלא פירות כו'. הן גם מעות נקראות חולין בכ"ד ומהן לקמן (נה ב) ויותר הנל"פ דבא לאפוקי תרומה וכדאיתא רפ"ו דתרומות אינו משלם תרומה אלא חולין מתוקנים ועמש"כ שם:

רש"י ד"ה ולא אכלה. דהיא חוזרת בעין. וכן בסמוך פי' את הכפל של קנס משמע דהקרן אם אינו בעין משלם מן החולין וצ"ע דמשמע בכ"ד דא"מ מן החולין רק אם אכלה בשוגג משום כפרת אכילה ועמש"כ שם ברפ"ז:

תד"ה או. ומסתמא ה"ה במעשר. לכאורה קשה א"כ בדמאי יהא מותר לכתחלה לחללו על פרוטה וק"ו הוא מחומש דעכ"פ מחוייב לשלמו מה"ת ובחללו על פרוטה אינו חייב להשלים מה"ת לשמואל ולר' ירמיה לקמן (נז) וי"ל דמ"מ לכתחלה משמע דאסור מה"ת לאנות את ההקדש עי' תוס' שם ד"ה ומר אבל בלא חומש מותר לכתחלה לחלל מה"ת ויוצא לחולין אפי' לר' יהושע וישלמנו אח"כ אולם לפי משמעות פרש"י שם באוקימתא דמ"ס אפי' לכתחלה קשה והא דלא מוקי הש"ס בברכות (מז ב) וש"מ להא דמע"ש והקדש שנפדו כדשמואל הוא משום אינך אמוראי דפליגי עליה שם לקמן:

תד"ה ונתן. וא"ת דאי לא כו' והשתא דכתיבי כללי כו'. אלמה לא דכללי מגלי לן דלא נילף מנזקין ועבד ועי' רש"א:

תוס' ד"ה או דלמא וכו' וא"ת והלא בהקדש. לקמן נז ע"א ועיין ר"ה דף לא ע"ב תוספות ד"ה וביקש ועיין בבכורות דף ל ע"א תוס' ד"ה באתריה:

תד"ה מכלל דפליג. ולספרים דגרסי ונתן לו. ע"ש במהרש"א. ולענ"ד בפשוטו יש ליישב. בפשטא לא הוי מצי למיפרך די"ל דהא דאמרי' הכא בהקדש וכו' קאי רק על פלוגתא דר"א ור"י. דס"ל לר"י דסברי דמדאורייתא אינו מעכב ופליגי רק בפשיעות מש"ה ס"ל דמודה במעשר. אבל רבנן דהך ברייתא דהקדש י"ל דס"ל דמדאורייתא מעכב. וכדמצינו בהרבה מקומות דלישנא דהכל מודים לא הוי כללא רק על הפלוגתא דקאי עלייהו דאינהו מודים. ולזה פריך הש"ס מדא"ר נראין והיינו דע"כ ל"ל דרבנן ס"ל דמדאורייתא לא חילל. דא"כ ממילא ס"ל לרבנן דאפי' בשבת לא חילל. וא"כ איך אמר ר' דנראין דברי חכמים במעשר דמשמע כי היכי דס"ל לרבנן בהקדש ס"ל לר' במעשר. דהא ר' אמר לעיל דבשבת נראין דברי ר"י. אע"כ דבאמת הנך חכמים דמחמרים בהקדש ס"ל ג"כ דבשבת חילל. א"כ מוכח דס"ל דמה"ת הוי חילול וע"כ בחולין הטעם משום פשיעותא ושפיר פריך:

בגמרא ש"מ חומשא מלבר ש"מ. וממילא דה"ה בכל היכא דאיכא חיוב חומש היינו מלבר ואע"ג דלענין חומשא מצריך לקמן קרא בכל א' בפני עצמו וכן לענין חומשא דחומשא נמי אינן שוין מ"מ שאני הכא דגילוי מילתא בעלמא הוא דלשון חומש דקרא היינו חומש מלבר וממילא דבכל דוכתין פשטא דקרא היינו חומש מלבר:

בפירש"י בד"ה עשרים וחמש כו' והתם פריך כו' וסיום המשנה כו' עכ"ל. ויש לתמוה על כל אריכות לשונו שאין ענינו כלל לכאן ואפשר דקשה לרש"י אמאי הביא הפשטן כל המשנה כצורתה דהא מבבא דרישא לחוד הוי מצי למיפשט מדנקיט שכשהבעלים אומרים עשרים והלה אומר כ"א הבעלים נותנין עשרים ושש ע"כ היינו חומשא מלבר ואף אי ס"ל דמוסיף חומש ג"כ על עילויו של זה אכתי אי ס"ד חומש מלגיו כ"ה וחומש ה"ל למיתני וכ"ו מאי עבידתיה אלא ע"כ דהיינו מלבר לכך הביא רש"י והתם פריך נימא ליה אתא גברא בחריקאי שהרי בסיום המשנה כשהלה אומר כ"ו א"ל הגעתיך א"כ ה"ה בכ"ה נמי שייך הגעתיך. ובאמת משני התם ע"ז בגמרא דהא דקאמר מעיקרא הבעלים אומרים עשרים היינו יותר מעשרים אלא כיון דלא הוי סלע שלם לא קחשיב ואם כן לקושטא דמילתא מבבא דרישא לחוד לא מצי למיפשט דכיון דעשרים לאו דוקא י"ל דאיירי שהבעלים אמרו מעיקרא עשרים ומחצה והלה אומר כ"א ומחצה ומש"ה נותנין הבעלים כ"ו דהיינו כ"א ומחצה קרן והחומש ואי ס"ד דמוסיף על עילויו של זה אף אי חומש מלגיו אכתי ה"ל החומש ארבעה וחומש ומחצה וה"ל כ"ו פחות חומש ובההיא חומש נמי אפשר דלא דק ועוד דאפשר שהלה אמר מעיקרא כ"א וג' חומשין או ד' אלא משום דלא הוי סלע שלם לא קחשיב מש"ה הוצרך להביא סוף המשנה שאין מוסיף חומש על עילויו של זה וא"כ פשיט שפיר ודו"ק:

בתוספות בד"ה מכלל דפליג כו' תימא לישני דה"ק נראין כו'. עיקר קושיית התוספות דמשום האי דיוקא ה"ל לסתמא דתלמודא לדחות מימרא דרבי יוחנן ולאוקמי בגוונא אחריתי ויותר ה"ל לפרש דה"ק נראין דברי ר"א כו' כי היכי דתיקו שפיר מימרא דר' יוחנן כדאמר מעיקרא דהכל מודים בהקדש משא"כ לעיל דקאמר לימא כתנאי לא שייך להקשות כן דנימא דה"ק נראין דאטו בכל דוכתא דקאמר נראין נפרש בהכרח דאדרבא יותר שייך לפרש כפשוטו אלא דוקא היכא דאיכא איזו קושיא מוכרח לפרש כן והתם בלא"ה רב פפא מוקי לה שפיר וק"ל:

תוס' ד"ה או דלמא
וז"ל וא"ת והלא בהקדש שוה מנה שחללו על שו"פ מחולל כו' וי"ל דודאי אם אמר הוא וחומשו מחולל על פרוטה מועיל אבל כי לא מזכיר בהדיא החומש לא מהני עכ"ל. ובביאור דבריהם נראה שאם חומש מעכב י"ל שאין עצם נתינת החומש מעכבת, אלא רק דמעשה הפדיון צ"ל פדיון שיש בו חומש, ומשו"ה אם הזכיר את החומש בפדיונו יצא ואע"פ שלא נתנו.
אולם מפרש"י (ד"ה חומש) משמע שעצם נתינת החומש מעכבת. וכן משמע מהגמרא בפסחים (לה:) וגם מלשון הרמב"ם (פ"ז מהל' ערכין הל"ג) וז"ל הפודה קדשיו אין החומש מעכב אלא מאחר שנתן את הקרן יצא הקדש לחולין ומותר ליהנות בו. ומדברי סופרים שאסור לו ליהנות עד שיתן החומש שמא יפשע ולא יתן אבל בשבת מפני עונג שבת התירו לו לאכול ואע"פ שעדיין לא נתן את החומש והרי הגזברין תובעין אותו עכ"ל. ובכן הדרא קושית התוס' לדוכתא, ועוד צ"ע ברמב"ם שהביא את שתי ההלכות (בפ"ז מהל' ערכין בהל"ג ובהל"ח). ולולי דמיסתפנא הייתי אומר דדין דשמואל חל להתיר את איסורי החפצא דהקדש ומע"ש דיצאו לחולין בפדיון שו"פ, אך החומש מעכב בקיום מצות הבאת מעות מע"ש לירושלים ובמצות אכילת מע"ש בתוכה דאינן מתקיימות בלי נתינת החומש המעכבת במצוות האלו. אך פירוש זה בדותא, דהניחא בפדיון מע"ש, אך בסוגיין אף דנו לגבי פדיון הקדש האם החומש מעכב, והרי שם ליכא מצות הבאה לירושלים, ואף במע"ש משמע דהחומש מעכב ביציאת פירות מע"ש לחולין ולא רק בקיום מצות ההבאה לירושלים, ועיין בלשונם דרש"י הרמב"ם, וצע"ג¹⁶³.
גמ'. אמר רמי בר חמא יש ג' אבעיות לרמי בר חמא בדין אי חומש כמותו: א) האם החומש דפדיון הקדש מתחלל על קרקע. ב) האם החומש דתשלומי תרומה משתלם שלא מן החולין. ג) האם החומש דפדיון מע"ש מתחלל על אסימין. ויל"ע האם יש רק אבעיא אחת או שיש שלש אבעיות שונות.
ועיין ברש"י ד"ה עליו שכ' וז"ל בכולהו חומשין כתיב אף עליו עכ"ל. ומלשונו דכתב "בכולהו" משמע דס"ל דיש ג' אבעיות שונות ופשטינן כל אחת מהן מדכתיב בכל א' מהן "עליו" ללמד שחומשו כמוהו. ונראה לבאר את הגמרא אליבא דרש"י ששלש אבעיות שונות הן.
א) בנוגע לאבעיא בפדיון הקדשות י"ל דהאבעיא היא האם החומש הוי חלק מגופו של הפדיון ומשו"ה אינו מתחלל על קרקע כמו עצם כסף הפדיון, או"ד דהחומש הוי חיוב תשלומין בפני עצמו וניתן לחללו על קרקע משום דאינו מעצם כסף הפדיון.
והנה לעיל בגמרא איתא דאם חומש מעכב "ארבעה בחמשה פריק" ובפשטות ר"ל דהחומש הוי חלק מעצם כסף הפדיון. ולפי"ז אין מקום לספקו של רמי בר חמא ופשיטא דהחומש אינו מתחלל על הקרקע. אך יש מקום לספקו אליבא דמ"ד דחומש אינו מעכב.
ורבא הסיק "עליו לרבות חומשו כמותו". ועיין בתוס' (ד"ה עליו) שכ' וז"ל וא"ת והלא אין חומש מעכב כו' וי"ל דעליו לא מיירי אלא בדבר שמשלם קרן משלם חומש עכ"ל, ובביאור דבריהם נראה דהפודה א"צ לתת חומש, דהפדיון חל בלי החומש, אך כשנותן את החומש הריהו מצטרף לעצם הפדיון, ודיני הפדיון חלים בחומש ואין החומש מתחלל על הקרקע.
ב) והנה בנוגע לתשלומי דמי תרומה וחומש נראה דהחומש חל מדין מכפר. דכ"כ התוס' (כתובות דף ל: ד"ה זר) דיש נ"מ בין החומש דתשלומי תרומה לבין החומש דתשלומי מעילה. דבתשלומי תרומה הקרן והחומש חלים מדין מכפר ומשו"ה לא חל בהו דין קלבד"מ. משא"כ בקרן וחומש דתשלומי מעילה דחלין מדין תשלומי גזילה (דהוי חלות דין של תשלומי נזק) ולא חלין מדין כפרה, ומשו"ה חל בהן דין קלבד"מ לפטור מתשלומיהן. ולפי"ז מבואר דהחומש דתשלומי תרומה מהווה חלות מכפר כמו עיקר דמי הקרן - אלא דהאבעיא היא האם הזר נותן את הקרן והחומש דוקא בנתינה אחת או דנותנם בשתי נתינות, דאם נותנם בנתינה אחת צריך לתת לכהן גם את החומש נמי מדבר הראוי להיות קדש. ואילו אם נותן את החומש בנתינה בפני עצמה, ולא כחלק מנתינת הקרן, אינו צריך לתתו מדבר הראוי להיות קדש. ויוצא דאף אם החומש אינו ניתן מדבר הראוי להיות קדש והוי תשלומי דמים מ"מ אף הדמים מכפרין.
ויעויין ברמב"ם (פ"י מהל' תרומות הלי"ח) שכתב וז"ל כל האוכל תרומה בין בשוגג בין במזיד אינו משלם אלא מן החולין המתוקנים שהוציאו מהן תרומות ומעשרות כו' עכ"ל. ועיי"ש במשנה למלך דרש"י ותוס' פליגי על הרמב"ם דס"ל דדין ראוי להיות קדש חל רק באוכל תרומה בשוגג כשהתשלומין חלים מדין כפרה. ואילו במזיד דפטור מלשלם חומש אינו משלם את הקרן מדין כפרה אלא מדין דמי מזיק בעלמא, ולכן אינו משלם מדבר הראוי להיות קדש. אך הרמב"ם סובר שגם הקרן דתשלומי תרומה שאכלה זר במזיד נמי אינו משתלם אלא מדבר הראוי להיות קדש.
ולפי הרמב"ם צ"ל דאף תשלומי מזיד כשמשלם קרן בלי חומש הויין חלות מכפר, ולכן צ"ל דבר הראוי להיות קדש. ותמה ע"ז במל"מ מפסק הרמב"ם (פ"י מתרומות הלט"ו) דכהן אינו יכול למחול תשלומי הקרן והחומש בשוגג, משום דאינם חיובי תשלומין בעלמא דניתן למוחלם אלא מהווים תשלומי כפרה דא"א למוחלם. ומאידך הרמב"ם פסק (שם) דבאכל תרומה במזיד מכיון דמשלם קרן בלי חומש והתשלומין חולין דאם רצה הכהן למחול הריהו מוחלם. וצ"ע דמאחר דהרמב"ם מחייב נמי את האוכל תרומה במזיד לשלם מדבר הראוי להיות קדש משמע דהוי חלות כפרה, וא"כ היאך יכול הכהן למחול, דמ"ש מזיד משוגג דא"א לכהן למוחלם.
ונראה דהרמב"ם סובר דשני דינים חלין בתשלומי אכילת תרומה במזיד: א) דין תשלומין דעלמא מדין מזיק וגזלן, ב) דין כפרה, אלא דס"ל דשני הדינים תלויים זה בזה. ולכן חייב לשלם מדבר הראוי להיות קדש כדי לקיים את הדין דכפרה. ומאידך, הכהן יכול למחול את הקרן כי במחילתו הריהו מפקיע את חיוב התשלומין שחל מדין מזיק. ודוקא כשהזר חייב לשלם את הקרן מדין מזיק הריהו נמי חייב לשלם מדין כפרה. אך במחילת החיוב לשלם מדין מזיק פקע נמי החיוב לשלם את הקרן מדין כפרה.
ונראה דכל זה הוא הביאור בשיטת הרמב"ם באכילה במזיד. ובאכילה בשוגג, לפי צד האבעיא שיכול לשלם את החומש מכל דבר ולא רק מדבר הראוי להיות קדש ג"כ נראה שיש שני דינים: א) דין תשלומין, וב) דין כפרה. אלא שדין דשוגג הריהו הפוך מדין מזיד לפי הרמב"ם, דעיקר המחייב ודין דחומש בשוגג הוי חלות כפרה. ומכיון שכפרה הוי עיקר החיוב משו"ה א"א לכהן למוחלו, דאין מחילה חלה אכפרה. אלא שמדין התשלומין בעלמא שחל בחומש הריהו משתלם בדמים בלי שיהיה דבר הראוי להיות קדש. ואילו לרמב"ם במזיד עיקר המחייב וחלות דינו הוא מצד דין תשלומין, ומשו"ה יכול הכהן למוחלו. ומ"מ כשמשלם במזיד את הקרן חל נמי דין כפרה, ולכן צריך לשלם את הקרן במזיד מדבר הראוי להיות קדש.
ברם עדיין צ"ע ברמב"ם דפסק דתשלומי מזיד צ"ל מדבר הראוי להיות קדש, דהא לרמב"ם (בפ"י מהל' תרומות הלט"ו) תשלומי מזיד הריהם חולין ולא מתקדשים בקדושת תרומה, שלא כתשלומי שוגג המתקדשים בקדושת תרומה, וקשה א"כ דאם תשלומי מזיד חולין הם ולא מתקדשים ל"ל שיהיו מדבר הראוי להיות קדש. ועוד קשה אליבא דצד האבעיא דהחומש אינו צ"ל ראוי להיות קדש, למה תשלומי מזיד צ"ל מדבר הראוי להיות קדש, דאדרבא, אם החומש דעיקר דינו הוא כפרה אינו צ"ל דבר הראוי להיות קדש ק"ו שתשלומי מזיד דעיקר דינם חל מדין תשלומי נזק, וכפרתם אינה אלא דין צדדי, דאינם צ"ל ראוי להיות קדש, וצ"ע.
ג) רמי בר חמא אף הסתפק האם אפשר לתת החומש דמע"ש מאסימון. וצ"ע דהא פדיון מע"ש מתקדש בקדושת מע"ש וכדכתיב "וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך בו ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך וגו' ואכלת שם לפני ה' אלקיך" (דברים י"ד: כ"ה - כ"ו), וה"ה לחומש, והרי א"א להקדיש כסף לקדושת מע"ש בקדושת פה אלא רק בדרך התפסת קדושת הפירות דמע"ש על הכסף, ומכיון דהחומש מתקדש הרי קדושתו נמי חלה דוקא בהתפסה מקדושת הפירות המתחללת ע"ג החומש, והוי החומש איפוא חלק מעצם כסף הפדיון, והיאך סד"א להשתמש באסימון לחומש מדאינו חפצא דכסף הראוי לקדושת מע"ש כדי להוציאו על אוכלים בירושלים.
וי"ל דבפרשת "וצרת הכסף" לא הוזכר החומש כי החומש מוזכר רק בפ' בחוקותי (ויקרא כ"ז: ל"א) וכדכתיב "ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמשיתו יסף עליו", ושם לא הוזכרה את מצות ההבאה לירושלים. ובכן י"ל דהחומש אינו חלק ממצות הבאת מע"ש לירושלים, ומשו"ה אינו צ"ל כסף צורה¹⁶⁴, דאינו חל אלא מדין פדיון בעלמא וכחיוב ממון בפני עצמו, ואינו צ"ל כסף צורה דהוי דין דחל רק בהבאת כסף מע"ש לירושלים¹⁶⁵.
תוס' ד"ה עליו וז"ל וא"ת והלא אין חומש מעכב עכ"ל. ובפשטות י"ל דאע"פ דאין החומש מעכב והפדיון חל בלעדיו מ"מ אם נותן חומש הדין הוי דחומשו כמותו. אמנם התוס' הקשו קושיא אחרת - דלמה לא נדרש מגזיה"כ דעליו דחומש מעכב כמו שדרשינן שדינו כמותו.
בא"ד. וי"ל דעליו לא מיירי אלא בדבר שמשלם קרן משלם חומש עכ"ל. ר"ל דגזיה"כ דעליו נוגעת לקדושת החפצא דהחומש, דקדושתו שוה לקדושת הקרן. ומאידך הדינים דאין חומש מעכב ושלא לשלם חומש על חומש אינם נוגעים לקדושת החפצא אלא נוגעים לחיובי הגברא, וע"ז לא חלה גזיה"כ דעליו שחומשו כמותו.
ולפי תירוצם של התוס' מסתבר דלרמי בר חמא היתה רק אבעיא אחת - דהיינו האם קדושת החפצא דהחומש שוה לקדושת הקרן או לא, ונ"מ בהקדש לגבי קרקע, בתרומה לגבי דבר הראוי להיות קדש, ובמע"ש לגבי כסף צורה ולא אסימון.
תוס' ד"ה הקדש.
ז"ל ואפי' למ"ד חשוב כמחובר מ"מ כיון דאם לא היה קדוש סופו ליעקר מקרי תלוש עכ"ל. כלומר דבונין בחול ע"מ להקדישו לבסוף דבלי ההקדש שחל לבסוף לא היה בונה, ולפיכך כל זמן דהוי חול אינו חשוב כמחובר דעומד ליעקר, ומשו"ה פודין עליו. ואה"נ שעם חלות ההקדש נעשה מחובר, אבל מאחר דחלות שם ודין מחובר חל מחמת ההקדש הפדיון חל, דאין פודין על מחובר לקרקע כדהוי מחובר לקרקע בלי חלות ההקדש, אך לא דהוי מחובר מחמת חלות ההקדש דאזי פודין עליו.
ב) עיין בשיעורים (דף נו:) ד"ה בענין חפצא של קרקע ומחובר לקרקע אות ג' בביאור שיטת הרמב"ם לפי מרן הגר"מ הלוי זצ"ל.
¹⁶³ רבנו זצ"ל יגע ודן שעות ארוכות בשיעוריו לבאר את תמיהת התוס' אליבא דרש"י והרמב"ם, ולא עלה הביאור בידו, וה' ית' יאיר עינינו בתורתו הקד'.
¹⁶⁴ עיין למעלה בשיעורים (דף מד.) בענין פדיון מע"ש.
¹⁶⁵ צ"ע דאם קדושת "החומש" אינה לשם הבאה לירושלים, מה יעשה עם החומש דנתקדש מדין פדיון בעלמא. ולכאורה יוציאנו על אוכלים בירושלים, דהרי קדושתו הריהי קדושת מע"ש, ויל"ע ביתר דיניו.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2016), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

הבעלים נותנין. על כרחן עשרים ושש שאי אפשר לתת לזה באחד ועשרים שנמצא הקדש נפסד בחמשה סלעים ולבעלים נמי לא פחתינן מן הקרן ששמאה איש אחר הלכך נותנין כ''א לקרן וחמשה לתוספת חומש ועל עילויו של זה שהעלה בדמיו סלע אין מוסיף חומש אלא על קרן ששמאה הוא: עשרים וחמש הבעלים נותנין שלשים. והתם (ערכין ד' כז:) פריך ונימא לגיזבר אתא גברא בחריקאי הרי בא אחר תחתינו שחפץ ליתן כמה שעולה קרן וחומש שאמרתי ואין הקדש נפסד ולמה נכוף את זה לתת שלשים וסיום המשנה אמר אחד הרי הוא שלי בעשרים ושש. אומר הגעתיך: ש''מ חומשא מלבר. מדקתני חומש על עשרים סלעים חמש סלעים. הרי חומש מן החוץ: הוא וחומשו חמשה. היינו חומש מלבר שהוא רביע של קרן: חומש מעכב. אכילה חוץ לחומה עד שיתן החומש: אכנפשיה. מאיליו אינו בכלל הפדיון שארבעה הזוזים פדו מעשר שהוא כנגדם: או דלמא ארבעה בחמשה פריק. כך הוא גזירת הכתוב שהחומש מן הפדיון הוא ואין שוה ארבעה נפדין בפחות מחמשה: הדמאי. מעשר שני של דמאי שחייבו חכמים להפריש הלוקח מעם הארץ: אין לו חומש. אם פודהו בעליו: ואין לו ביעור. בשנה שלישית שנצטוו ישראל לבער כל מעשרותיהם מן הבית ולתת למי שהם רוצים כדכתיב (דברים יד) מקצה שלש שנים וגו': הא קרן יש לו. דכל זמן שלא פדאו אסור לאוכלו חוץ לחומה: מ''ט. אין לו חומש ויש לו קרן: דמעכב מדאורייתא. במעשר דאורייתא: איתיה בדרבנן. במעשר דמאי דרבנן: בשבת. מפני כבוד שבת לא יעכב מלאכול בשביל חומש: מדקאמר רבי נראין דברי ר' אליעזר בשבת. אבל בחול אינו רואה את דבריו: מכלל דאיהו אפילו בחול. אמר יאכל ובמעשר ודאי קאמר: דכ''ע חומש לא מעכב. שיהא האוכלו לוקה עליו משום לא תוכל לאכול בשעריך (שם יב): והכא בחוששין לפשיעותא. הא דקאמר רבי יהושע לא יאכל מדרבנן קאמר שמא יפשע ויתיאש ולא יתן חומש עוד. הואיל וגזברין תובעין אותו. את החומש וליכא למיחש לפשיעותא: נראין דברי רבי אליעזר בהקדש. הואיל וגזברין תובעין אותו: הרי אמרו. במסכת בכורות בפרק בתרא (ד' נא.): ונתן הכסף. ואם המקדיש יגאל וגומר ויסף חמישית כסף ערכך עליו והיה לו: תרומה. זר האוכלה בשוגג: אינה משתלמת. מעות אלא פירות חולין שהתשלומין נעשין תרומה כדכתיב בו את הקודש מה שהוא נותן לו נעשה קודש אלמא מידי דחזי להכי בעינן: שלא מן החולין. מעות או בגדים שוה כסף: עליו. בכולהו חומשין כתיב יוסף עליו: ולא אכלה. דהיא חוזרת בעין: משלם את הכפל. של קנס גניבה במעות: דמי תרומה. כמה שהיא שוה לימכר בשוק ודמיה פחותין מדמי חולין שאינה ראויה אלא לכהנים ואינה ראויה בימי טומאתו ואם מטמאה אסורה באכילה לפיכך דמיה מועטים והיינו דקאמר דמי תרומה: אכלה. בשוגג דלא ידע שהיא תרומה: שני קרנין. אחד לקרן ואחד לכפל וחומש בשביל אכילתה: מן החולין. פירות מתוקנין: והקרן. השני שהוא בא מחמת כפל של קנס גניבה משלם נמי דמי תרומה כלומר מעות כמו שנמכרת תרומה בשוק:

או דלמא ד' בה' פריק וחומש מעכב. וא''ת והלא בהקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל ומסתמא הוא הדין במעשר וי''ל דודאי אם אמר הוא וחומשו מחולל על פרוטה (פחות) מועיל אבל כי לא מזכיר בהדיא החומש לא מהני: אמר רבי נראין כו'. סבר חומש לא מעכב ולכך בשבת חילל אבל בחול לא חילל דחיישינן לפשיעה ובשבת לא חיישינן משום עונג: מכלל דפליג אפילו בהקדש. תימה לישני דה''ק נראין דברי ר' אליעזר לר' יהושע בהקדש שאף ר' יהושע לא פליג אלא במעשר דהכי משני בפ''ק דחולין (דף יב.) ואי גרסינן הכא תרי זימנין נראין ונראין אתי שפיר ולספרים דגרסינן נתן לו מוכח בהדיא דמיירי בהקדש דנתן לו משמע לגזבר'.: הקדש אינו מתחלל על הקרקע. הא דאמר שמואל לקמן (דף נז:) בונין בחול ואח''כ מקדישין למ''ד (חולין דף טז.) תלוש ולבסוף חיברו הוי תלוש אתי שפיר ואפי' למ''ד חשוב כמחובר מ''מ כיון דאם לא היה קדוש סופו ליעקר מקרי תלוש: ונתן הכסף וקם לו. וא''ת אי כסף דוקא מטלטלין נמי לא ואי גמרי' מנזקין ועבד דכתיב בהן (שמות כא) ישיב לרבות שוה כסף ככסף א''כ קרקע נמי וי''ל דדרשינן בכלל ופרט ויסף חמישית כלל כסף פרט והיה לו חזר וכלל וכן משמע פ' יש בכור (בכורות ד' נא.) דתנן אין פודין את הבכור בקרקעות כו' ולא בהקדשות ומפרש בגמ' ולא הקדשות בכל אלו והתם גבי בכור דריש בכלל ופרט וכלל וא''ת דאי לא הוה כתב אלא כסף לחודיה ה''א שוה כסף ככסף והשתא דכתיבי כללי ממעטינן קרקעות וי''ל דהכא כסף מיותר דה''מ למכתב חמישית ערכך וגבי בכור נמי ופדויו מבן חדש תפדה בערכך ה' שקלים ומדכתיב כסף למדרשיה לפרטא הוא דאתא: עליו לרבות שחומשו כמותו. וא''ת והלא אין חומש מעכב א''כ אין חומש כמותו ובסמוך גבי מעשר נמי אמרינן דאין מוסיף חומש על החומש וי''ל דעליו לא מיירי אלא בדבר שמשלם קרן משלם חומש: אף אנן נמי תנינא. ה''מ לאתויי מתני' דמייתי בסמוך דמשלם חומשא דחומשא וכיון שנעשה החומש תרומה א''כ משתלם מדבר הראוי להיות קודש ומיהו יש לדחות דמצי לשלם בכל דבר וכי משלם דבר הראוי להיות קודש אז נעשה תרומה אי נמי מהך דהכא עדיפא ליה לאתויי דקתני בהדיא חומש מן החולין:

בבא מציעא נד ע"א

דף נד - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד