בבא מציעא נו ע"ב

דף נו - ב

קדשים שהוא חייב באחריותן - שאם מתו או נגנבו או אבדו, חייב להביא אחרים תחתיהם, והיינו באופן שהקדיש את הקרבן בלשון: "הרי עלי קרבן".

אם נפל בהם מום ומכרם יש להן דין אונאה, כי הואיל וחייבים הבעלים באחריותם הרי הם כנכסיהם, וקוראים בהם: "אל תונו איש את אחיו".

ושאינו חייב באחריותן, אם מתו או נגנבו או אבדו אינו צריך להביא אחרים תחתיהם, והיינו באופן שהקדישם בלשון: "הרי זו קרבן".

אם נפל בהם מום ומכרם באונאה, אין להן אונאה, ואין חייבים להחזיר את האונאה, כי אין כאן משום "אל תונו איש את אחיו".

רבי יהודה אומר: אף המוכר ספר תורה, בהמה, ומרגלית - אין להם אונאה. ובגמרא יתבאר מדוע אין להם אונאה.

אמרו לו חכמים לרבי יהודה: לא אמרו אלא את אלו, העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות, שאלו בלבד אין להם אונאה, אבל שאר הדברים יש להם אונאה.

גמרא:

מנהני מילי? מנין אנו לומדים כי בעבדים, שטרות, קרקעות והקדשות, אין דין אונאה?

דתנו רבנן:

נאמר בפסוק [ויקרא כה יד]: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו" - ודורשים מהמילים "מיד עמיתך" כי רק דבר הנקנה מיד ליד נכלל באזהרה של "אל תונו".

יצאו קרקעות מכלל דין אונאה, כיון שאינן מטלטלים ^[8], ואינם נקנים מיד ליד.

יצאו עבדים מכלל דין אונאה, כיון שהוקשו לקרקעות, שנאמר [ויקרא כה מו]: "והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחזה, לעלם בהם תעבדו" - הוקשו עבדים לאחוזה [לקרקע], מה קרקע אין בו דין אונאה אף עבדים אין בהם דין אונאה.

יצאו שטרות מכלל דין אונאה, כיון דכתיב שם גבי איסור אונאה "וכי תמכרו ממכר"

- ואנו לומדים משם כי רק דבר שגופו מכור וגופו קנוי נאמר עליו דין אונאה, יצאו שטרות מכלל דין אונאה כיון שאין גופן מכור ואין גופן קנוי, ואינן עומדין אלא לראיה שבהם ^[9]. מכאן אמרו: כיון שלא נתמעטו בברייתא שטרות אלא משום שאין גופן קנוי ומכור, מבואר כי המוכר שטרותיו לבשם בשביל שישמש לו כיסוי עבור צנצנות הבשמים שלו - יש להם אונאה, כיון שהם נמכרו לצורך שימוש בגופן.

ומקשינן: מה החידוש בזה, פשיטא שיש להם דין אונאה באופן זה, כי במה שונים שטרות אלו המיועדים לשימוש בגופם, משאר מטלטלים שיש בהם אונאה.

ומתרצינן: מימרא זו נאמרה כדי לאפוקי מדרב כהנא, דאמר לעיל [נה א]: כי אין אונאה לפרוטות - למקח של "פרוטות" שהם מטבעות של נחושת, אלא רק במקח של "איסר" - שהוא מטבע של כסף - יש אונאה.

קא משמע לן בזה שאמרו שיש אונאה לשטרות: כי יש אונאה לפרוטות, שהרי בסתם מוכר שטרות לבשם, אין המקח בסכום המגיע לאיסר, אלא רק סכום של פרוטות.

הקדשות, מנין לומדים שאין בהם דין אונאה - אמר קרא [ויקרא כה יד]: "אל תונו איש את אחיו" - ודורשים מ"אחיו" כי רק גבי אחיו יש דין אונאה ולא גבי הקדש שאינו אחיו.

מתקיף לה רבה בר ממל: על מה שהברייתא דייקה לעיל מ"מיד עמיתך" שהכוונה למטלטלים דווקא הנקחים מיד ליד, וכי כל היכא [מקום] דכתיב "ידו" הכוונה ידו ממש הוא?

אלא מעתה דכתיב [במדבר כא כו]: "ויקח את כל ארצו מידו", וכי הכי נמי דכל ארעא בידיה הוה נקיט לה? וכי גם שם תפרש שכל הקרקע היתה תפוסה בידו, ומידו לקחה?

והרי אי אפשר לפרש כן!

אלא ודאי הכוונה שם - כי לקח את הקרקע מרשותו, ו"ידו" הכוונה "רשותו", הכא נמי, כאן [גבי אונאה שכתוב "מיד עמיתך"] גם כן תפרש כן, כי הכוונה מרשותו - מרשות עמיתך, ואף קרקעות בכלל הכתוב "מיד עמיתך".

ומתרצינן: באופן של שאלה, וכל היכא [מקום] דכתיב "ידו", לאו - אין הכוונה ידו ממש הוא?

והתניא בברייתא: כתוב בפסוק [שמות כב ג]: "אם המצא תמצא בידו הגניבה וגו' שנים ישלם" - אין לי ללמוד משם שחייב הגנב כפל, אלא באופן שלקח הגנב את הגניבה על ידי ידו. אבל אם נכנסה לתוך גגו או לתוך חצירו וקרפיפו ונעל בפניה ^[10] את הפתח כדי לגנבה מנין שגם אז קנתה לו חצירו וחייב כפל?

תלמוד לומר: "אם המצא תמצא" לרבות כי מכל מקום חייב כפל, אף אם לא גנב בידו ממש אלא על ידי רשותו.

רואים אנו מהברייתא, כי רק מטעמא [מחמת] דכתב רחמנא "אם המצא תמצא", אנו לומדים לרבות את כל רשותו, הא לאו הכי - הוה אמינא [היינו אומרים] כי כל היכא [מקום] דכתב הכתוב "ידו" - הכוונה ידו ממש הוא.

ותו, ועוד ראיה, מברייתא נוספת.

תניא בברייתא: כתוב בפסוק [דברים כד א]: "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה" אין לי ללמוד משם אלא שמגורשת באופן שנתן את הגט לתוך ידה ממש.

ואם נתן את הגט לתוך גגה חצירה וקרפיפה מנין שגם באופנים אלו מגורשת?

תלמוד לומר: "ונתן", ומכך שלא כתב "ובידה יתננו" אלא "ונתן" אנו לומדים לרבות כי מכל מקום מגורשת, גם אם לא נתן את הגט לתוך ידה ממש אלא לתוך רשותה.

מבואר בברייתא, כי רק מטעמא [מחמת] דכתב רחמנא "ונתן" אנו לומדים לרבות את כל רשותה לקבלת הגט, הא לאו הכי - הוה אמינא, היינו אומרים, כי כל היכא דכתב "ידו" - הכוונה ידו ממש.

אלא ודאי, מוכח מברייתות אלו, כי כל "ידו" שבכתוב - הכוונה ידו ממש הוא.

ושאני התם גבי הכתוב "ויקח את כל ארצו מידו" דליכא למימר הכי, שאי אפשר לפרש את "ידו" כך [שהכוונה לידו ממש] אלא הכוונה שם ברשותו.

אבל בשאר מקומות, אנו אומרים כי הכוונה ידו ממש.

בעי רבי זירא: גבי שכירות, אם הונה אותו בסכום השכירות, האם יש לו דין אונאה או אין דין לו אונאה?

וצדדי הספק:

האם דורשים אנו את מ"ממכר" הכתוב גבי אונאה למעט, כי רק "ממכר" אמר רחמנא - אבל לא שכירות.

או דלמא [שמא] לא שנא, אין הבדל בין מכר לשכירות, ובשניהם יש דין אונאה?

אמר ליה אביי: מי כתיב גבי אונאה "ממכר לעולם"? "ממכר" סתמא כתיב, והאי שכירות נמי ביומיה מכירה היא, ליום השכירות היא מכירה, ששכירות חפץ נחשבת מכירה לזמן.

בעי רבא: חטין וזרען בקרקע, אם מכרם לאחר שזרען בקרקע מהו? האם יש להם אונאה או אין להם אונאה? וצדדי הספק:

האם כמאן דשדיין בכדא דמיין [כאילו הונחו החיטים בכד נחשבים], ועדיין הם נחשבים מטלטלים ויש להם אונאה, או דלמא, או שמא בטלינהו ביטלם על גב ארעא הקרקע, והרי נחשבים כקרקע שאין להם דין אונאה?

והוינן בה: היכי דמי? כיצד היתה אופן ההונאה שבה הסתפק רבא האם יש דין אונאה לחיטים שזרען או לא.

אילימא אם נאמר, שההונאה היתה באופן דאמר איהו [המוכר]: שדאי בה שיתא, זרעתי בה [בקרקע] שש סאין, ואתו סהדי ואמרי דלא שדא זרע בה אלא חמשה, ובאו עדים ואמרו שלא זרע בה אלא חמשה סאין.

באופן זה אין להסתפק אם נחשב קרקע או מטלטלים לענין אונאה.

כי והאמר רבא: כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין - אפילו פחות מכדי אונאה, חוזר מחמת שמקח טעות הוא, שהרי המוכר אמר במפורש את המדה, והתברר שאינו כן, וכיון שהמקח טעות, אפילו אם החיטים שזרעם בטלים לקרקע, חוזר בו הלוקח מן המקח, כי אף על פי שנתמעטו קרקעות מדין אונאה, מכל מקום לא נתמעטו מדין מקח טעות, שהרי במקח טעות אין מכר כלל, כי לא היה בדעת הלוקח לקנות לפי מה שהתברר בסוף שהמקח לא היה כמו שסיכמו.

אלא יש לומר שהספק בחיטים וזרעם אם יש להם דין אונאה הוא באופן דאמר איהו המוכר ^[11]: שדאי זרעתי בה כדאבעי לה, זרעתי בקרקע כמה זרעים שהיא צריכה, ואיגלאי מילתא דלא שדא זרע בה כדאבעי לה, והתברר שלא זרע בה כמה שהקרקע צריכה.

שדבר זה תלוי באומד, ושכיח הוא שיטעו באומד, ולכן דינו כדין אונאה [ולא כדין מקח טעות], ובאופן זה הסתפק רבא, האם יש להם אונאה או אין להם אונאה?

וצדדי הספק: האם החטים כמאן דשדי בכדא דמיין - כאילו הניחם בכד נחשבים, ויש להם אונאה כדין מטלטלים, או דלמא בטלינהו אגב ארעא - או שמא ביטלם אגב הקרקע ואין להם אונאה?

וכמו כן יש להסתפק בחטים אלו שזרעם בקרקע, לענין שבועת מודה במקצת, כגון: אם טענו התובע: פסקת עמי לזרוע שש סאין שמסרתי לך, וזרעת רק חמש, והנתבע טוען: זרעתי חמש וחצי סאין.

האם באופן זה נשבעין עליהן כדין מטלטלין, או אין נשבעין עליהן כדין קרקע ^[12]?

שיש להסתפק: האם החטים כמאן דשדיין בכדא דמיין - כאילו הניחם בכד נחשבים, ונשבעין עליהן כדין מטלטלים, או דלמא בטלינהו אגב ארעא - או שמא ביטלם אגב הקרקע ואין נשבעין עליהן כדין קרקע?

וכמו כן יש להסתפק בחטים אלו שזרעם בקרקע, האם הבאת קרבן עומר מתירן מאיסור חדש או אין עומר מתירן מאיסור חדש?

הגמרא הבינה שהספק האם העומר מתירן מאיסור חדש הוא על הגידולים של החיטים, ולכן הקשתה, היכי דמי האופן שנסתפקו בו?

אי נסתפקו באופן דאשרוש שהשרישו כבר החיטים קודם הקרבת העומר כבר - תנינא שהעומר מתיר את כל הגידולים שכבר השרישו קודם לעומר.

אי נסתפקו באופן דלא אשרוש שלא השרישו החיטים קודם הקרבת העומר, גם כן תנינא שהעומר אינו מתיר מאיסור חדש את הגידולים שהשרישו לאחר הבאת העומר.

דתנן: אם השרישו קודם לעומר אותם גידולים שגדלו אחר העומר - עומר מתירן מאיסור חדש, ואם לאו, ואם לא השרישו אלא אחר הבאת קרבן העומר - אסורין אותם גידולים באיסור חדש עד שיבא עומר הבא בשנה הבאה.

אם כן קשה באיזה אופן הסתפקו האם עומר מתיר את החיטים שבקרקע מאיסור חדש.

ומתרצינן: לא צריכא, לא הוצרכו להסתפק אלא באופן דחצדינהו וזרעינהו שקצר את החיטים מן התבואה החדשה וזרעם בקרקע קודם לעומר, ואתא ליה עומר וחליף עילוייהו, והגיע זמן הקרבת העומר ועבר עליהם כשהיו זרועים בקרקע, ולא אשרוש - ולא השרישו החיטים קודם לעומר.

הא דאמרינן שכירות יש לה אונאה. בשכירות בהמה וכלים וכיוצא בהן היא אבל בשכירות קרקע אין לה אונאה ולא בעבדים דהא שכירות מכירה ליומיה היא ובשכירות ישראל כגון ששכר פועלים יש אומרים שאין בהם אונאה דלאו ממכר הוא וכן בקבלנות:

חטין שזרען בקרקע יש להם אונאה או לא. ואוקימנא כגון דאמר שדאי בה כדאיבעי לה ואיגלי מילתא דלא שדא בה כדאיבעי לה ראיתי מי שכחב בפירושא כגון שקבל עליו לזרוע שדהו ככך וכך כענין שהוא ראוי לאותה שדה ואמר זרעתי בה סאה ואמרו בקיאין שאין די לאותה שדה בסאה מי אמרי' אותו הזרוע כקרקע הוא ואין לו אונאה וקשי' ליה ולהוי נמי כקרקע וליתוב וליזרע עד כדי שראוי לה כי עדיין לא נגמרה מלאכתו וניחא ליה מפני שתוספת הזרע אינו מעלה לה.
וזה הפי' אין לו רגלים וכי מפני שהוא קרקע לא ישלים תנאו ואם לא זרע בה כראוי הפסידה ואם קבל עליו לשלם ישלם כדתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא ואם אין עליו תשלומין הפסיד שכרו ומה מקום בזה לאונאה.
ורש"י ז"ל פירשה כגון שמכרן ואמר שדאי בה כדאיבעי לה כמה ששוין וקרקע דמידי דאומדנא דשכיחי דטעו בה הוי כדין אונאה אף זה תימא אם מכרן ואמר שהיא זרועה כראוי ולא נזרעה כראוי אין זה אונאה אלא מקח טעות שהרי לא ע"מ כן לקחה ואין אונאה אלא ביוקרא וזולא וגמרא נמי קשיא לן למה לי לדחוקי בהך דוחקא לימא כגון שמכר לו זרעוני שדהו זרועה כראוי ביותר מכדי דמיהן.
ובפירושי ר"ח כתוב: מי שזרע חטין בקרקע ומכרן לחבירו וא"ל שדאי בה כמה דבעיא מאי הני מטר כמאן דשדיין בכדא דמו ואית ליה אונאה או בטלו להו לגבי קרקע ואין כתוב בהן ואיגלי מילתא דלא שדא בה כדאיבעי לה ולזו הגירסא אפשר' שפי' אונאה שמכרן ביותר מכדי דמיהן וה"ה לאומר זרעתי בה כך וכך שהדין אחד ודשכיח ליה נקט:

הא דבעי ר' זירא שכירות יש לו אונאה. בשכירות מטלטלין קאמר, והיינו דאסיקנא דיש לו אונאה, משום דשכירות [ביומיה מכירה] היא, ואלו בקרקע מהאי טעמא הוה לן למימר דלית ליה אונאה, דהא במכירה ליכא אונאה. והלכתא אף בשכירות עבדים ליכא אונאה. ובשכירות ישראל כגון פועלים יש אומרים שאין להם אונאה, דלאו ממכר הם, וכן בקבלנות.
וא"ת, והיכי קאמר הכא דשכירות מכירה ליומא היא, והא אסיקנא בפרק קמא דע"א (טו, א), דשכירות לא קנייה וכדתניא כהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה. י"ל דביתו (במדבר יח, כא) וקנין כספו (ויקרא כב, יא) לא מיקרי, אבל מכל מקום קנוייה היא לו להשתמש בה כל ימי שכירותה.

אלא שאמר שדאי בה כדאבעי ואגלאי מילתא דלא שדא ביה כדאבעי. פירש הראב"ד ז"ל, כגון שקבל עליו לזרוע שדהו בכך וכך, בעניין שהוא ראוי לאותה שדה, ואמר זרעתי סאה, ואמרו בקיאין שאין די לאותה שדה בסאה. והקשה הוא עצמו ז"ל, ולהוי נמי כקרקע, ליהדר תו וליזרע עד כדי שראוי לה כי עדיין לא נגמרה מלאכתו. והוא מפרק לה, שתוספת הזרע אינו מועיל לה, שמא למקום שנפל הראשון יפול השני ויתקלקל זה עם זה. ואינו מחוור, מכל מקום הרי הפסידה והוביר מקצתה, והרי הוא חייב לעולם כדתנן (לקמן בבא מציעא ק"ד ע"א) אם אוביר ולא אעביר אשלם במיטבא. ורש"י ז"ל פירש, כגון שמכרן ואמר שדאי בה כדבעי ואשתכח דלא. גם זה אינו מחוור, דאדרבה מקח טעות הוא, שאמר שהוא זרעה כדבעי ואינה. ובתוספות הקשו, מפני מה מחזר להעמידה בהני אנפי, לוקמה ביוקרא וזולא כגון שזרע סאה והרי היא שוה ה' ומוכרה (וכו') [בו'], וניחא להו, דבכי הא פשיטא ליה דאינו אלא כמוכר חטים שבכד. ואין התירוץ מוציא מידי קשיא, דהיא היא דאיבעיא לן בנשבעים ובעומר, ובודאי כך היה יותר ראוי להעמידה כשנתאנה בדמיהן. ור"ח ז"ל לא גריס ואשתכח דלא שדא ביה כדבעי, אלא הכי גרס ואמר ליה שדאי ביה כמה דבעי מאי. וזה לשונו, מי שזרע חטים בקרקע, ומכרן לחברו, ואמר ליה שדאי ביה כמה דבעי מאי, הני חיטי כמאן דשדיין בכדא דמיין ואית להו אונאה, או בטלי להו לגבי קרקע וקרקע אין לה אונאה. ונראה שהוא ז"ל מפרש שאין האונאה כאן אלא ביוקרא וזולא, והוא הנכון.

המוכר שטרותיו לבסם כדי לכרוך בהם סמנין או מרקחות הרי זה דבר שגופו מכור ויש בהם אונאה ומ"מ לדעת הפוסקים שאין אונאה בפרוטות אין בהם אונאה אא"כ עולות לחשבון שתעלה אונאתם יתר מפרוטה:

כבר ביארנו בפרק ראשון שחיוב כפל הנאמר בגנבה לא סוף דבר שגנב בידו אלא אפילו בגגו וחצרו וקרפיפו כגון שנכנסה שם ונעל בפניה לגנבה וכן ביארנו לענין גט שכמות שהיא מתגרשת בגט המגיע לידה כך מתגרשת בגט המגיע לחצרה ולגגה ולקרפיפה שנאמר ונתן מ"מ:

המכירה והמתנה הם שאדם זוכה בהם זכייה מוחלטת ותולדותיהם השאלה והשכירות שהשאלה ממין המתנה והשכירות ממין המכירה שהמכירה ליומה מכירה היא ולא אמרו שכירות לא קניא אלא לענין איסור כמו שביארנו במסכת ע"ז מעתה שכירות קרקע אפילו שוה דינר במנה או שוה מנה בדינר אין לו אונאה ושכירות בהמה או מטלטלין יש בהם אונאה ופירשו גדולי המחברים שאין שם שיעור זמן שאין דרך להראות שכירות לבני אדם אלא שעושה מלאכתו ומחזירה ומתוך כך מחזיר אונאה לעולם ואם לא נשתמש בו עדין ויש שם אונאה ביתר משתות בטל שכירות מעתה אף בעבדים שאין במכירתם אונאה אם שכר הפועל לעשות עמו מלאכה בין לקרקע בין למטלטלין אין לו אונאה שהרי קנאו לזמן ואע"פ שרשאי לחזור בו כבר נתגלה הטעם משום כי לי בני ישראל עבדים:

וגדולי המחברים כתבו שהקבלן והוא שקבל לארוג בגד בעשרה דינרין וכיוצא בו יש בו אונאה שהקבלנות דבר המיטלטל הוא:

מי שהתנה עם חברו לזרוע לו שדהו וקבל עליו לזרוע בה ששה קבין ולא זרע אלא חמשה הרי זה מחזיר אונאה שכל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר ואע"פ שיש מפרש בחוזר זה שהוא נאמר בבטול מקח לא יראה כן שהרי בפרק בית כור אמרו בית כור עפר מדה בחבל אני מוכר לך פחות כל שהו ינכה יתר כל שהוא יחזיר אלא לא אמרו חוזר אלא להחזיר אונאה ומפני כן יש שגורסים אפילו פחות מכדי אונאה יחזיר וכן פרשוה גדולי המחברים וכן הדין אם אמר קנה לך זרע השדה במאה דינרין והיא זריעת שש סאין ונודע שלא היו שם אלא זריעת חמש:

התנה עמו שיזרענה כראוי לה ולא הזכיר מנין ונתברר שלא זרעה בכדי הראוי לה אלא שזרע פחות מן הראוי כגון שהיתה ראויה לזריעת שש סאין ופיזר זריעותיו כל כך שזרע בחמש ואין לומר שיחזור ויזרע שמא תפול במקום הזרוע תחלה או שעבר זמן הזריעות הרי זה ספק אם יש בזה אונאה או אם נדון כדין קרקע אע"פ שלא השריש ומ"מ התנה לזרוע את כלו ולא זרע אלא מקצתו או רבו ועבר זמן הזריעות הרי זה בכלל דבר שבמדה ואין ספק בהחזרתו זרעה כראוי אלא שנתאונו בסך כגון שנתן לו בזריעתו מאה דינרין והזריעה שוה ק"כ או שאין שוה אלא שמנים יראה שאין כאן אונאה הואיל ונמכר עם הקרקע ביחד הרי הוא בכלל קרקע ויש שנסתפקו בכך:

כל שהוא בספק אם יש בו אונאה אם לאו אין מוציאין אותו מיד הנתבע ואם תפש הלה אין מוציאין מידו:

כבר ביארנו במשנתנו שאין נשבעין על הקרקעות היתה התביעה בדרך זה על הזרעים כגון שאמר לו חטים שזרעת בקרקע זה הלויתי לך והוא אומר לא כי אלא מקצתן או שמכר לו זריעת השדה שבאותה שנה ואמר לו שהיא זרועה בכדי הראוי ונודע שלא נזרעה אלא בפחות מן הראוי או שמכר לו זריעת השדה ואמר לו חמש סאין זרעתי ופרעו מנה וטען הלוקח אח"כ שלא נזרע אלא בשלש ושיחזיר לו ארבעים ואמר לו ארבעה זרעתי וליטרא אני חייב לך או שאמר לו קרקע וזרעים שלי והלה אומר לו חצי קרקע וחצי זרעים שלך ואם נדון הזרעים כמטלטלים הרי מתגלגלת שבועת הקרקע עליהן בכל אלו ספק אם נדון הזרעים כמטלטלין לענין שבועה ואם נדון אותם כקרקע אע"פ שלא השרישו והילך על הזרעים אין כאן שאינם בעין ובקרקע יש שפרשו בזו האחרונה שחפר בה בורות שיחין ואין זה הילך ואין צריכין לכך שאם הזרעים אין בהם הילך ונדון אותם כמטלטלין הרי שבועה הקרקע מתגלגלת על כל פנים:

מסר לשומר שדה זרועה לשמרה ובא נהר ושטף זרעיו וטוען בעל השדה שזה פשע על שלא סגר כנגד המים וזה טוען שבאונס נעשה גדולי המפרשים כתבו שאף זו בספק אם נשבע אם לאו:

טענו עשרה סאין יש לי בידך חציין זרועות וחציין שאינן זרועות והלה טוען אין לך בידי אלא אותן הזרועות ואין זה הילך כמו שביארנו אף זו ספק אם נדונן כמטלטלין ויש כאן הודאה במקצת מטלטלין אם לאו ויש אומרים שהזרועות הילך הן ומפרשים בפירוש זה שהודה בשאין זרועות ולא יראה כן:

תבואה שהשרישה קודם העומר אע"פ שלא צמחה הותרה בהבאת העומר אבל אם לא הושרשה עד לאחר הבאת העומר אע"פ שהיתה זרועה קודם לכן לא הותרה עד שיבא עומר הבא:

או דילמא בטיל להו אגב ארעא. פי' ודוקא קודם השרשה אבל לאחר השרשה עומר מתירן שהעומר מתיר כל דבר הנשרש בין הגידולין בין ללקט להגרעונין שהשרישו ולאוכלן:

רבי יהודה אומר אף המוכר ספר תורה וכו'. פירוש אין אונאה (למוכר) ללוקח לפי שאין קץ לדמיו ואין הלוקח יכול לתובעו. אבל אם נתאנה המוכר יכול לתבוע מהלוקח וכן הא דרבי יהודה בן בתירא בגמרא. הראב"ד.

גמרא: יצאו שטרות וכו'. עייו בהר"ן שעל ההלכות בכתובות פרק הכותב דף תקט"ו ע"ב.

וכל ידו לאי ידו ממש הוא והתניא אם המצא תמצא וכו'. ואסיקנא כל ידו ידו ממש הוא ושאני הכא דליכא למימר גבי גנב וגבי אשה אלא ברשותו. רבינו חננאל.

שכירות יש לו אונאה. כלומר אם אדם משכיר לחברו בית אחד יותר משתות שראוי לשוכרה מי מתבטל השכירות מן הדין כדין מטלטלים או דילמא דין מכר יש לה ובמכר הא אמרינן דאין לקרקע אונאה. אי נמי יש לומר בשכירות מטלטלים אם הזהירה עליו תורה שלא ירמה או לא וזה הפירוש האחרון עיקר. רבינו יהונתן.

וזה לשון הריטב"א: בעי רבי זירא שכירות וכו'. פירוש שכירות מטלטלין קא מיבעיא ליה דאלו שכירות קרקע פשיטא דהא אפילו נימא שכירות מכירה ליומיה היא הרי אין אונאה לקרקעות. ואסיקנא דשכירות מטלטלים יש לו אונאה דמכירה ליומה היא ואלו בקבלת מלאכה ושכירות פועל פשיטא שאין בו אונאה דממכר אמר רחמנא והכא ליכא מכירה כלל. ויש סעד לדבר מהא דאמרינן בפרק הגוזל טול דינר והעבירני פטור דיכול לומר משטה אני בך הא לאו הכי חייב ולא הוי אונאה. וליכא למימר דההיא בכדי שאין הדעת טועה קאמר דידע ומחל דהוי כמי שאמר יודע אני שיש בו אונאה שאין בו אונאה כדאיתא בפרק המוכר דהא ההיא דפרק הגוזל סתמא איתמר ואפילו בכדי שאין הדעת טועה. עד כאן.

וליומיה מכירה היא. והא דאמר בפרק קמא דעבודה זרה וכו' ככתוב בתוספות. היינו לענין דאינו קרוי ביתו של שוכר ולא קנין כספו אבל מכל מקום קניא להשתמש כל ימי השכירות.

חטים שזרען בקרקע. ליכא לפרושי במי שקבל עליו לזרוע שדה חברו דהתם מאי אונאה שייכה פעולה הוא דקביל עליה ואי לא זרע כדבעי לה דיניה כאריס ודינם מפורשים לקמן בפרק המקבל. אלא הכא במוכר לחברו חטים שהיו זרועין לו בשדהו ומכרן לו בחליפין דבין דליהוו כקרקע או כמטלטלין נקנין הם בחליפין. וקא מבעיא ליה אם יש בהם אונאה אם לאו וכן פירש רש"י. ואמרינן היכי דמי אילימא דאמר ליה בשמכרן לו שדאי בה שיתא סאין ואשתכח דלא הוו ביה אלא חמשא הא אמר רבא כל דבר שבמדה וכו' משום דהויא מקח טעות הוא הילכך אפילו בקרקעות איתא והכי נמי משמע בפרק ב' דקידושין מיהו אפילו כשתמצא לומר דההיא ליתא אלא במטלטלים מכל מקום שפיר פרכינן הכא דכהאי גוונא לא הוה לן למיבעי אם יש בו אונאה אם לאו דהא לאו אונאה היא אלא מקח טעות והוה לן למיבעי יש בהם משום מקח טעות או לא. הריטב"א.

וכתב הרמ"ך כל דבר שבמדה וכו'. מחוי למימר דאין בזה דין ביטול מקח כלל כשם שאין בו דין מחילה. וצריך עיון.

אלא דאמר איהו שדאי בה כדבעי לה וכו'. פירש רש"י דכהאי גוונא אונאה מיקרי ולא דבר שבמדה דכיון דמילתא דאומדנא היא ושכיח דטעו בה אינשי כאונאה דיוקרא וזולא דמי דשכיח דטעו בה ולאו כדבר שבמדה. ואינו מחוור דכיון שהוא אמר לו כן בפירוש ולוקח על דעת כן לקחה אין זה אונאה אלא מקח טעות בדבר שבמדה ולא דמי ליוקרא וזולא כלל. ומדברי הרמב"ם בפרק י"ג מהלכות מכירה נראה שהוא מפרשה בשוכר את הפועל שיזרע שדהו כדבעי לה ואיגלאי מילתא דלא זרעה כל צרכה וכן פירש הראב"ד וזה לשונו: כגון שקבל עליו לזרוע את שדהו של זה בכך וכך בענין שהוא ראוי לאותה שדה ואמר כן זרעתי כמו שראוי לה וסאה היה ראוי לה וסאה זרעתי ואמרו בקיאין שאין די לאותה שדה בסאה ועדיין צריך חצי סאה לזרעה מי אמרינן אותו הזרוע אף על פי שלא השריש כקרקע הוא ואין לו אונאה או לא. וקשיא לי וליהוי נמי כקרקע ליהדר תו ליזרע עד כדי שראוי לה כי עדיין לא נגמרה מלאכתו. ונראה מפני שאי אפשר לזריעה בלא פיתוח ושידוד כדכתיב פתח וישדד אדמתה והזורע מעודר הרגבים בשוורים וזורע דרך חרישתו והוא לא קבל עליו אלא לפתח פעם אחת ולזרוע וכבר פתח וזרע והיה סבור שזרע בה כל הצורך כבר נגמרה מלאכת הזריעה ההיא ואין עוד עליו לחרוש בבקרים ולזרוע. ואני סובר עוד שאין תקנה דתוספת הזרע עם חרישה אחרת כי שמא יפול התוספת וכו' כמו שכתב הרב המגיד בפרק הנזכר. ואינו מחוור שאם כן מכל מקום הרי הפסידה והוביר מקצתה והרי הוא חייב לשלם וכו' כנזכר בהרב המגיד שם.

ובתוספות הקשו מפני מה מחזר להעמידה בהני אנפי לוקמה ביוקרא וזולא וכו'. וניחא להו דבכי הא פשיטא ליה דאינו אלא כמוכר חטים שניכר. ואין התירוץ מוציא מידי קושיא דהיא היא דאיבעיא לן בנשבעים ובעומר ובודאי כך היה יותר ראוי להעמידה בשנתאנה בדמיהם. ורבינו חננאל לא גריס וכו' ככתוב בהרב המגיד שם. הרשב"א והר"ן ז"ל.
וזה לשון הריטב"א: גירסת הקונטרס והיא גירסת רש"י ז"ל אלא דאמר שדאי בה כדבעי לה ואיגלאי מילתא דלא שדי בה כדבעי לה ופירש דבהא שכיח איניש דטעי באומדן דעתא דסבור דהוה בה כדבעי לה ואין כאן אונאה ולא דק בה מרן דמכל מקום היינו קמייתא דהא נמי דבר שבמדה הוא דהא כי אמרת דלא הוה ליה למטעי באומדן דעת אמאי דטעה שבמדה הוא וליכא למקרייה אונאה כלל והוה ליה למבעי יש בו מקח טעות או לא. ויש גורסים ואיגלאי מילתא דשדאי בה כדבעי לה. ורבינו חננאל גריס אלא דאמר שדאי בה כדבעי לה ותו לא גריס והיא הנכונה יותר והכי פירושו בדשדא בה כדבעי לה אלא שמכרן לו במנה ולא היו שוים אלא נ' וכיוצא בו בכדי אונאה או ביטול מקח והא דלא פריש לה בהדיא משום דפשיטא דכל היכא דשדי בה כדבעי לה תו ליכא בהו אונאה אלא בדמים שמכרן לו ביותר מדבריהם. עד כאן.
וזה לשון הרמ"ך: שכרו לזרוע שדהו חטים וזרעו ואמר זרעתי בה כדבעי לה ואשתכח דלא עביד הכי שלא עשתה השדה כמו שעשאה השדה הסמוכה לה שהיא כמותה הא מילתא בעיא ולא איפשיטא היא ולקולא לנתבע עד כאן.

נשבעין עליהן או אין נשבעין עליהם. פירש הקונטרס אם הודה במקצת כגון שטוענו פסקת לזרוע שש שמסרתי לך וזרעת חמש והוא אומר זרעתי חמש ומחצה. וקשה דמה שייך כאן בטול אגב ארעא והרי דבר תלוש שואל הימנו והרי הוא כתובעו שש והוא אומר פרעתיך חמש ומחצה. ונראה דאיירי בעד אחד שמעיד שחטין הללו הזרועים בקרקע הם של תובע. תוספי הרא"ש.
והר"ן פירש דהכא במאי עסקינן דאמר ליה זריעת שש סאין מסרתי לך מתבואה שלא השרישה והלה אומר לא מסרת לי אלא חמש. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א: הנכון כגון שאמר לו מסרתי לך לשמור חמש סאין זרועין והוא אומר לא מסרת אלא ארבע ופשעתי בהם ולא שמרתים דלא הוי הילך. עד כאן.
והראב"ד פירש כגון שהפקיד לו שדהו זרועה לשומרה מן המים היוצאים ושוטפים הזריעות והוא טוען עליו פשעת בה בשטיפתה שהרי היה לך לסגור בפניהם וזה אומר לא פשעתי כי אונס היה אם נשבע עליו או לא.

לא צריכא דחצדינהו וזרעינהו קודם לעומר ואתא עומרא וחליף עלייהו ועדיין לא השרישו מהו למנקט ולמיכל מינייהו. דכי תנן אסורין עד שיבא עומר הבא בשהשרישו לאחר העומר אבל אלו שעדיין לא השרישה כמאן דשדא בברא דמיא או דילמא אף עומר של שנה אחרת נמי לא התירן שהרי נזרעו ונקצרו אחר אותו העומר ואלו היה מעשה כן שלקח חטים של שנה שעברה והתירה העומר ההוא שעבר וזרע אותם עתה סמוך לעומר הזה ועדיין לא השרישו אף על פי שלא ראו זה העומר עדיין כבר הם מותרים מן העומר ההוא שעבר שראו אותו כשהן זרועין ונשרשין ולא יצאו מהיתרן הראשון אף על פי שנזרעו הואיל שלא השרישו עדיין. אבל באלו שנזרעו ונקצרו בין שני העמרים והעומר השני לא מצא אותם לא נשרשין ולא תלושין אלא נזרעין אם יכול להתירן כאילו הן תלושין או לא. הראב"ד.

רש"י בד"ה עומר מתירן כו' מפרש טעמא הס"ד:

גמרא לאפוקי מדרב כהנא כו'. לכאורה לא נסתיים שפיר מכאן אמרו דלמא לעולם פחות מאיסר אין אונאה וזהו דין פשוט כדרב כהנא דסתם מוכר שטר לבשם אין בו איסר ואין להם אונאה אבל מוכר שטר למשמעות החוב שבו ואינהו בדמים הרבה איצטריך קרא למעטינהו משום דאין גופו ממון וכו' ואפשר דקאמר ואין גופו ממון וכו' ואין גופו מכור שאין רוצה לקנות רק החוב לא גוף השטר הא רוצה לקנות גוף השטר שיהיה גופו מכור יש בו אונאה אע"פ שסתם אין בו איסר או מיתור לשון ואין עומדין אלא לראיה שבהן מיותר מכאן דקדקו וכו':

גמ' וכל היכא דכתיב ידו לאו ידו ממש הוא והתניא כו'. ר"ל אף שיש פנים לפרשו יד ממש או רשות אפ"ה היינו מפרשים יד ממש [וע"ז הוצרך להביא והתניא דאל"כ הא כמה קראי דאי אפשר רק יד ממש]:

גמ' שכירות יש לו אונאה וכו'. צ"ל שכירות מטלטלין וכ"כ הרא"ש ז"ל או מקרקע ויותר מפלגא אבל המרדכי מפרשו אשכירות קרקע דדוקא לענין קנין אמרינן כשם שקרקע נקנה בכסף ושטר וחזקה כך שכירות וכו':

ברש"י בד"ה נשבעין עליהן אם הודה במקצת וכו' חמש ומחצה. דלאו הילך הוא דמודה חצי סאה חטין שחייב לו:

בתוס' בד"ה יצאו שטרות כו' ולר"ח נראה וכו'. לפי"ז לא מיושב שפיר למה לי מיעוטא לשטרות כיון דבע"כ איירי בשטר שעבוד קרקעות ומ"מ יש לחלק קצת וגם לענין דאין נשבעין אשטרות וקרקעות ממעטינן תרוייהו לקמן שטרות ממעטין דאין גופו ממון ואפשר דה"ק אין גופן ממון רק שעבוד קרקעות ואפשר דר"ח פסק הוא ולא תירוצא. רק בתירוץ א"נ נמי כתבו כדי לעשות שטר שעבוד וכו' ודוחק לומר שעבוד אגוף לראיה:

בתוס' בד"ה והאי ביומיה וכו' ומולא לבית דירה וכו'. ר"ל מהא דלא לבית דירה אסור להשכיר לעובד כוכבים בית שמכניס בה ע"ג כו':
בסה"ד ממכר מיותר לרבות שכירות. לישנא דגמרא לא משמע כן הן באיבעיא ממכר אמר רחמנא ולא שכירות הן מלישנא דאביי מי כתיב ממכר לעולם ממכר סתמא כתיב וכו' גם הא אצטריך ממכר למעוטי שטרות:

בתוס' בד"ה כל דבר וכו' וי"ל בענין זה פשיטא שיש אונאה שהטעות אינו תלוי וכו'. כצ"ל וכן הוא בדפוסים אחרים:

במשנה לא אמרו אלא את אלו. כצ"ל:

גמרא אחיו ולא הקדש. בתור"ע הקשה הא האי קרא מוקמינן לי' לקמן (נח ב) באונאת דברים ותמוה דקרא ב' דולא תונו איש את עמיתו הוא דמוקמינן באנ"ד ע"ש ומה שהקשה דנמעט הקדש מעמיתך אישתמיטתיה במחכ"ת סוגיא דבכורות (יג ב) ע"ש ועי' רמב"ם פי"ג מהל' מכירה הל"ז וח' ובל"מ שם:

רש"י ד"ה דבר הנקנה. הזהיר על בל תונו. ונ"ל דמ"מ לכתחילה אסור להונות וראיה מהא דתנן לקמן אין מפרכסין את האדם ואף דיש לחלק מ"מ נראה לי דל"ש:

תד"ה כ"ד. משמע דרבא מיירי אף בקרקעות כו' וקשה כו'. ולע"ד י"ל דלעולם רבא ל"א חוזר אלא במטלטלי רק דהש"ס מייתי דכמו דאפי' פחות משתות דלא קאי קרא עליה (ועי' רא"ש סי' כ) מ"מ בדבר שבמדה כו' א"ר מסברא דחוזר ה"ה במקרקעי נמי מיהו הא כדאיתא והא כדאיתא מטעם שחילק הרשב"ם שם ובקדושין הגי' שלפנינו איננה כמו שהעתיקו התוס' חוזר אלא לא סתמא [וכן העתיקו התוס' בב"ב (קד) בד"ה פיחת] וכ"ה גי' הרי"ף והרא"ש ובלא"ה בחלוקת אחים לא שייך טעמא דרשב"ם ומודה שם דחוזר:

גמ' אלא כל ידו ידו ממש הוא. עיין סנהדרין דף פה ע"ב תוס' ד"ה עד:

תוס' ד"ה יצאו וכו' ויהיה מלוה ע"פ. ועיין בסמ"ג עשין עשה פב:

בגמרא מכאן אמרו המוכר שטרותיו לבשם כו' וקשה כיון דעיקר הרבותא בזה דיש אונאה לפרוטות אם כן היאך מוכח זה ממאי דאיצטריך למעט שטרות דהא אפי' אם נאמר דאין אונאה לפרוטות אפ"ה איצטריך שפיר למעט שטרות אפי' שוים מאה מנה ויש ליישב בדוחק:

בתוספות בד"ה והאי ביומיה ממכר הוא. עי' מ"ש מהרש"ל ז"ל בזה בספר ים של שלמה בב"ק פ' הפרה סי' ל"ג:

בד"ה כל דבר שבמדה כו' וקשה דבפ' בית כור כו' ופי' רשב"ם שם כו' וקשה לפירושו מהכא עכ"ל. ולענ"ד יש ליישב פירושו דודאי לא נעלם מהרשב"ם ז"ל דההיא דדבר שבמדה שייך אפי' בקרקעות שכ"כ הוא ז"ל עצמו שם באותו הדיבור וז"ל ואע"ג דקי"ל אין אונאה לקרקעות כו' אבל הכא טעה בדבר שבמדה עכ"ל. אלא שהוא ז"ל סובר דנהי דעיקר הדין דדבר שבמדה הוי כעין מקח מעות דמה"ט אפי' פחות מכדי אונאה חוזר וממילא דשייך אפי' בקרקעות דהא לא אימעטו קרקעות אלא מקרא דלא תונו אבל לענין מקח טעות דלא איצטריך קרא אין לחלק בין מטלטלים לכל מילי מ"מ משמע ליה דלשון חוזר דנקיט רבא דמשמע שנתבטל המקח לגמרי נקיט האי לישנא משום מטלטלין ונ"ל כוונתו באותן מטלטלין דשייך בהו קפידא דכשהן פחותים מהמדה והמשקל הידוע לא חזו להאי מילתא כשהם במדה ומשקל היותר מזה כגון בגד קטן ונמצא גדול וכיוצא בזה דנמצא דהוי מין אחר לגמרי אבל בקרקעות לא שייך לומר שיתבטל המקח בשביל חסרון או יתר המדה כמו שסיים הרשב"ם ז"ל שם דקים להו לחכמים דלא ניחא להו לבטל המקח בשביל כך. ובאמת דבמטלטלין גופא נמי מצינו חילוקי דינים בזה בהלכות אונאה אלא דמילתא דפסיקא נקיט כיון דאיירי שם בקרקעות כן נ"ל וק"ל:

בענין שכירות ביומיה מכירה היא
גמ'. בעי ר' זירא שכירות יש לו אונאה או אין לו אונאה, ממכר אמר רחמנא אבל לא שכירות או"ד לא שנא. א"ל אביי מי כתיב ממכר לעולם ממכר סתמא כתיב והאי נמי ביומיה מכירה היא.
א.
בעיא דר' זירא
עיין בתוס' (ד"ה והאי) שכתבו וז"ל תימא דבפ"ק דע"ז (דף טו.) מוכח דשכירות לא קני כו' וי"ל דהכא גבי אונאה כתיב ממכר מיותר לרבות שכירות עכ"ל. ודבריהם מחוסרין ביאור. ונראה דר"ל דבמס' ע"ז דנה הגמרא בקנין שכירות האם קנין גמור הוא לשעה המפקיע את קנין המשכיר לגמרי או לא. ונ"מ לכהן ששכר פרת ישראל האם הכהן מאכילה בתרומה או לא. דהא רק כשכל הקנין בפרה הוי לכהן מאכילה תרומה, כי כהן ששותף הוא בפרת ישראל אינו מאכילה (עיין ברמב"ם פ"ז מהל' תרומות הלי"ז ובכ"מ ורדב"ז שם בשם הירושלמי סוף מס' תרומות ה"ו). ואם אמרינן דשכירות קניא, י"ל דכהן שוכר קונה כל חלות הקנין בגוף הפרה לזמן השכירות ומאכילה בתרומה משום שאין לישראל קנין כלל בפרה לשעות שהשכירה הכהן. ומסקנת הגמרא היא דשכירות לא קניא, דהיינו דיש גם למשכיר חלות קנין בגוף הפרה בשעת השכירות, ומשו"ה כהן ששכר פרה אינו מאכילה תרומה.
ומאידך בעיית ר' זירא לענין אונאה בסוגיין הויא בעיא אחרת די"ל שמסופק האם דיני אונאה חלין בשכירות או לא. ונראה דניתן לבאר את ספקו בשני אופנים:
א) י"ל שמסופק באיכות חלות הקנין שיש לשוכר בפרה ששכרה. דמצד אחד יתכן שיש לשוכר חלות קנין בפרה. דנהי דלמשכיר יש את קנין הגוף שבפרה מ"מ לשוכר נמי יש קנין לפירות. ולכן שכירות נחשבת לחלות מכירה ונאסרת בדיני אונאה. מאידך יתכן דאין לשוכר קנין גוף או קנין פירות בפרה אלא רק זכות השתמשות בעלמא²⁴¹, ומשו"ה אין לשכירות חלות דין מכירה כי מכירה חלה רק במקום דחל קנין גוף או קנין פירות בחפצא ולא כשחל זכות השתמשות בעלמא. ועוד נראה די"ל דעיקר חלות דין שכירות חל מדין שומר - דשוכר הוי שומר, ומדיני שמירה חלה לו זכות להשתמש, ולכן ליכא בשכירות חלות שם מכירה מדהויא בעיקרה חלות דין שמירה.
ב) ועוד י"ל דר' זירא מסופק בהגדרת חלות דין מכירה לענין אונאה - די"ל דמאחר דליכא חלות קנין בשכירות, דהשוכר מקבל רק זכות השתמשות בעלמא, משו"ה אין שכירות מהווה חלות מכירה, ובכן לא חל בה דין אונאה. מאידך י"ל דחלות שם מכירה לגבי אונאה אינו תלוי בחלות קנין בחפצא אלא רק במעשה הקנאה והתחייבות לשלם, ומאחר דהמשכיר הקנה לו לשוכר זכות להשתמש בפרתו והתחייב השוכר לשלם הו"ל חלות מכירה דחל בה דין אונאה.
ב.
קנין פירות כקנין הגוף דמי
והנה לפי הביאור הראשון הגמרא מסתפק בחלות דין שכירות - האם מהווה חלות קנין בחפצא או חלות זכות השתמשות דחל מדין שומר. ואילו לפי הביאור השני פשיטא לגמרא דשכירות אינה חלות קנין אלא רק חלות זכות השתמשות, והספק הוא בהגדרת חלות שם מכירה באונאה. ונראה דנ"מ לכמה דינים אחרים:
א) בגמ' ב"ב (דף קלו:) איתא: המוכר שדהו לפירות ר' יוחנן אמר מביא וקורא ור"ל אמר מביא ואינו קורא ע"כ. ובהסבר דין דר"ל דמביא ואינו קורא פליגי הרשב"ם והתוס'. דכתב הרשב"ם שמביא מדאורייתא וז"ל מביא ואינו קורא שאינו יכול לקרות האדמה אשר נתתה לי ומיהו בהבאה חייב דכתיב אשר תביא מארצך שהרי שיעבד לו יניקת הקרקע לפירותיו עכ"ל. והשיגו התוס' (בד"ה מביא ואינו קורא) ז"ל ותימא דאי קרינא ביה אדמתך קרינא ביה נמי מן האדמה אשר נתתה לי ונראה שתקנו מדרבנן להביא משום קנין פירות אבל קריאה לא כו' עכ"ל.
ונראה שלרשב"ם ישנן שתי הלכות: א) שהפירות יהיו שלו בשעת גידולם. ב) שהקרקע תהיה שלו. ונראה דהדין שהפירות יהיו שלו מעכב בהבאה ואילו הדין השני שהקרקע תהיה שלו מעכב בקריאה ולא בהבאה. ולכן הקונה את הפירות בקנין פירות מביא ואינו קורא, כי אף שקנה את הפירות בשעת גידולם, מ"מ מאחר שאין גוף הקרקע שלו אינו קורא. ולכאורה יש לדמותו לדין המפריש ביכורים משדהו ואח"כ מכר שדהו, שמביא ואינו קורא (פ"ק דביכורים מ"ז) מפני שאינו יכול לומר "האדמה אשר נתת לי ד'" שהרי אין לו קרקע בשעת קריאה, ואע"פ שקנה את הפרות בשעת גידולם. ולהרשב"ם המחלוקת בין ר"ל ור"י היא - דלר"י הסובר דקנין פירות כקנין הגוף דמי הריהו נחשב לבעל הקרקע ומביא וקורא. מאידך לר"ל דאינו כקנין הגוף מביא ואינו קורא. אמנם אליבא דהתוס' מן התורה גם לענין הבאה צריך שיהיה לו קנין בגוף הקרקע בשעת גידול. ואינו דומה למי שמכר שדהו לאחר הפרשה שמביא מדאורייתא מכיון שהיתה לו קרקע בשעת גידול הפירות, ואילו בציור דר"ל לא היתה לו קנין בגוף הקרקע בשעת גידול הפירות ולכן אינו מביא ביכורים מן התורה.
והנה הרמב"ם פסק כר"ל (בפ"ד מהל' ביכורים הל"ו) ז"ל המוכר שדהו לפירות הלוקח מביא ואינו קורא שקנין פירות אינו כקנין הגוף אבל מביא אדם מנכסי אשתו ביכורים וקורא אע"פ שאין לו גוף הקרקע שנא' אשר נתן לך ד' אלקיך ולביתך עכ"ל. ומסתימת לשונו משמע קצת שסובר כהרשב"ם שמביא ואינו קורא מדאורייתא. ועוד יש לדייק הכי ממה שחילק בין זה לבין בעל בנכסי אשתו שמביא וקורא מדאורייתא, דמשמע שגם בקנין פירות דעלמא מצות ההבאה היא מצוה מדאורייתא.
ועיין ברמב"ם (פ"ב מהל' ביכורים הלי"ב) שפסק ז"ל האריסין והחכירין כו' והגזלנין אינן מביאין בכורים ואפילו נתייאשו הבעלים שנא' בכורי אדמתך עכ"ל. והקשה הגר"ח זצ"ל שהרי לאריס ולחוכר יש קנין פירות וא"כ למה פסק הרמב"ם שאינם מביאים ביכורים ומ"ש מהלוקח שדה לפירות שמביא ביכורים. וכן הקשה מהקונה אילן בתוך שדה חבירו שאינו מביא לפי שאין לו קרקע (שם הלי"ג) והרי יש לו קנין פירות ולמה אינו מביא.
ותירץ הגר"ח זצ"ל דיש שני מיני קנין פירות: א) כשקונה את גוף הקרקע לפירותיה. וב) כשקונה קנין פירות לבדו אבל לא קונה את הגוף לפירות. ונראה דכשהלוקח קונה את הגוף לפירות אזי הוא מביא ביכורים. מאידך אם יש לאדם קנין פירות בלי קנין בגוף הקרקע אינו מביא כלל. ולפיכך האריס החוכר והקונה אילן אינם מביאים ביכורים, דאע"פ שיש להם קנין פירות מ"מ אין להם קנין בגוף הקרקע לפירותיה ולפיכך אינם מביאים. ברם הלוקח שדה לפירותיה קונה את גוף השדה לפירות ומאחר שקנינו בפירות הוא בגוף הקרקע לפיכך מביא ואינו קורא.
ואמר הגר"ח זצ"ל שחילוק זה מבואר מהלכות הרמב"ם (פכ"ג מהל' מכירה הל"ח) שפרט שני אופני קנין פירות, וז"ל ומה הפרש יש בין הקונה שדה זו לפירותיה ובין השוכר שדה מחבירו, שהקונה שדה לפירותיה יש לו לנטעה או לזרעה כל זמן שירצה או להובירה, והשוכר אינו כן כמו שיתבאר בענין שכירות, ואין השוכר רשאי להשכיר אבל הקונה מקנה לאחרים כל מה שקנה עכ"ל. וקבע הגר"ח זצ"ל דלפי הרמב"ם ההבדל בין הקונה שדה לפירות ובין השוכר הוא שהקונה שדה לפירות קונה את גוף השדה לפירותיה ויש לו קנין גוף לפירות בגוף השדה עצמה. ואילו השוכר אינו קונה את הגוף לפירות ורק קונה את קנין הפירות בעצמו בלי קנין גוף כלל, ומשו"ה קנין השוכר מוגבל יותר מהקונה שדה לפירותיה. ועיין עוד ברמב"ם (פכ"ג מהל' מכירה הל"א) וז"ל מקנה אדם הגוף לפירותיו כו' ואין זה מקנה דבר שלא בא לעולם שהרי הגוף מצו' ומקנה לפירות הא למה זה דומה לשוכר בית או שדה לחבירו שלא הקנה לו הגוף אלא הנאת הגוף עכ"ל. ונראה שכוונת הרמב"ם היא לומר דשוכר שאין לו קנין הגוף אינו קונה את הגוף לפירות ורק את עצם קנין הפירות עצמו והנאתו, וכמו שחל לשוכר קנין פירות בעצמו, ה"ה שחל קנין גוף לפירות. אבל שני קנינים שונים הם - כי השוכר קונה רק את קנין הפירות בלבד ולא את גוף הקרקע, ואילו הקונה גוף הקרקע לפירותיו קונה את גוף הקרקע עצמה בשביל הפירות. וממשיך הרמב"ם (שם הל"ה - ו) וז"ל המוכר אף הקרקע לזמן קצוב הרי זה מכירה ומשתמש הלוקח בגוף כחפצו ואוכל הפירות כל זמן המכירה ובסוף תחזור לבעליה. ומה הפרש יש בין המוכר קרקע לזמן קצוב ובין המקנה אותה לפירותיה, שהקונה לפירות אינו יכול לשנות צורת הקרקע ולא יבנה ולא יהרוס אבל הקונה לזמן קצוב הוא בונה והורס ועושה בכל זמנו הקצוב כמו שעושה הקונה קנין עולם לעולם עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם הבחין בין המוכר לזמן קצוב לבין המקנה שדה לפירות. בשניהם הקונה קנה קנין בגוף הקרקע אלא שבקנין לזמן יש לקונה רשות לשנות ולהרוס את גוף הקרקע לכל דבר שרוצה כי יש לו קנין הגוף, והוא מוגבל רק לגבי זמן אבל לא בנוגע לדברים אחרים. ואילו בקונה גוף לפירות הרי גוף הקרקע קנוי לו לפירות בלבד אבל לא לדברים אחרים, ולכן אסור לו לשנות את הקרקע ולהרסה. ועל פי היסוד של הגר"ח זצ"ל נראה שהמחלוקת בין ר"י ור"ל אי קנין הפירות כקנין הגוף דמי או לא קיימת רק בקנין הגוף לפירות, אבל בקנין פירות לבדו כבשוכר כ"ע מודי דלאו כקנין הגוף דמי.
ועפי"ז נראה לבאר את דברי התוס' ביבמות (דף לו: ד"ה קנין פירות כו') שהקשו אליבא דר"י דס"ל דקנין פירות כקנין הגוף דמי למה יש צורך בתקנת אושא שהרי גם בלי התקנה בדין הוא שהבעל יוציא המקח מידי הלקוחות כי יש לו קנין הפירות שכקנין הגוף דמי. ותירצו התוס' וז"ל קנין הגוף דאשה עדיף שאין לבעל פירות אלא מכחה ועוד דאין לבעל פירות אלא בתקנתא דרבנן עכ"ל. ולפי"ד הגר"ח זצ"ל נראה דר"ל דשאני קנין הפירות דבעל בנכסי אשתו שאינו קנין גוף לפירות אלא קנין פירות דעלמא בלי קנין בגוף הנכסים כלל והוא מהטעמים שכתבו. ולפי' לכ"ע לא אמרי' קנין הפירות דבעל כקנין הגוף דמי²⁴², וכמו דלא אמרינן כן בנוגע לקנין הפירות דשוכר, ומשו"ה בעינן תקנת אושא כדי לזכות את הבעל בזכות ביטול המכירה.
ובכן נמי מבואר למה המשכיר שדה לחבירו יכול למוכרו לאחר ולא אמרי' שקנין הפירות דשוכר כקנין הגוף דמי אליבא דר' יוחנן ויעכב את המשכיר מלמכור. דמכיון שאין להשוכר קנין בגוף השדה לפירות אלא קנין פירות לבדו, קנין הפירות שלו לאו כקנין הגוף דמי, ואינו יכול לעכב את המשכיר מלמכור²⁴³.
והנה גמרא דידן הסיקה דשכירות נקראת מכירה ליומיה. ולפי הביאור הראשון (דהבאנו לעיל) המסקנא ר"ל שיש לשוכר קנין בחפצא ששכרו - דהיינו קנין פירות בלבד בלי קנין גוף לפירות וכדביאר הגר"ח זצ"ל. ואף הקנאת קנין פירות בפני עצמו מהווה חלות שם מכירת חפצא. ואילו לפי הביאור השני (הנ"ל) לא חל בשכירות חלות קנין פירות כלל, אלא חלה רק זכות השתמשות בלבד, ואעפ"כ שכירות הויא כמכירה לענין אונאה, כי אונאה חלה בכל מעשה הקנאה כל שהוא המחייב תשלומין ולאו דוקא בהקנאת קנין בחפצא, ויש בשכירות מעשה דהקנאת זכות השתמשות לשוכר, ומשו"ה חל בה דין אונאה²⁴⁴.
ב) כתב הרמב"ם (פ"ו מהל' שכירות הל"ה) ז"ל הזבל שבחצר הרי הוא של שוכר, לפיכך הוא מטפל בו להוציאו כו' בד"א כשהיו הבהמות שעשו הזבל של שוכר אבל אם הבהמות של אחרים הזבל של בעל החצר שחצירו של אדם קונה שלא מדעתו אע"פ שהוא שכורה ביד אחרים עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל דבר זה אינו מבואר כו' דאי אגירא ליה כדידיה דמי וקניא ליה מידי דהוי אשוכר את מקומו עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם והראב"ד פליגי בקנין חצר דחל בחצר שכור, דלרמב"ם המשכיר קונה בו חפצי הפקר שנמצאו בחצר, ואילו לראב"ד השוכר קונה נכסי הפקר בחצר ולא המשכיר. וי"ל דפליגי בדין זכות השוכר בחצר, דלראב"ד יש לשוכר חלות קנין בחצר ומשו"ה הוי החצר רשותו לקנות בו. ואילו לרמב"ם אין לשוכר קנין בחצר ומשו"ה אינו קונה בו הפקר.
ומסתבר דלראב"ד קנין השוכר הוי קנין גוף לפירות (שלא כדברי הגר"ח זצ"ל), ומשו"ה הוי רשותו לקנות בו הפקר. ואילו להרמב"ם אין לשוכר חלות קנין כלל בחצר (אפילו קנין פירות) אלא שיש לו רק זכות השתמשות בלבד, ומשו"ה לא הוי רשותו לקנות הפקר.
אך יתכן דלכ"ע יש לשוכר רק קנין הפירות בלי קנין הגוף וכדברי הגר"ח זצ"ל, והרמב"ם והראב"ד פליגי אם קנין חצר תלוי בקנין הגוף שאין לו לשוכר אלא למשכיר, או שקנין חצר תלוי בקנין פירות שיש לו לשוכר. דלהרמב"ם חצר הוי רשותו לקנין רק כשקנוי לו את גופו של החצר - אפילו גוף החצר לפירותיה - ולשוכר אין לו קנין כזה, ומשו"ה אין חצרו קונה לו. ואילו הראב"ד סובר דאפילו קנין פירות בעלמא משווה את החצר לרשותו לגבי קנין, ומשו"ה השוכר קונה נכסי הפקר הנמצאים בחצרו.
ובנידון זה קיימת מחלוקת גדולה בין הפוסקים. בשו"ע (חו"מ סימן ר"ס סעיף ד') פסקו המחבר והרמ"א דחצר המושכר קונה חפצא דהפקר למשכיר ולשוכר ביחד כשותפים. ונראה דס"ל דלמשכיר יש את קנין הגוף דבחצר ולשוכר יש את קנין הפירות ולכן שניהם מהווים שותפים ובעלי החצר לקנין החצר. ברם הש"ך (חו"מ סי' שי"ג סעיף ג' אות א') הבחין בין חפצא דהפקר דהמשכיר קונהו בקנין חצר לבין מתנה דדעת המקנה יכולה לבחור ולהקנותה לשוכר בקנין חצר ושיקנה הוא לבדו את החפצא. ובביאור שיטתו נראה דבנוגע להפקר קנין הגוף דהמשכיר אלים טפי מקנין הפירות דהשוכר להחשיב את החצר כרשותו בלבד לקנות בו הפקר ולהפקיע את השוכר מהקנין. ואילו שאני מתנה כשדעת אחרת מקנה, שיש למקנה כח להעדיף את השוכר ולהחשיבו לבדו כבעל החצר לקנות את מתנתו בלי המשכיר²⁴⁵.
ג.
אונאה באומן קבלן
הגמרא הסיקה דשכירות ממכר ליומיה היא ומיירי בשכירות חפצא להשתמשותו. ואילו בשכירות וקבלנות פועלים ואומנים קיימת מחלוקת בראשונים האם חל דין אונאה או לא.
יעויין בשיטה מקובצת וז"ל הריטב"א ואילו בקבלת מלאכה ושכירות פועל פשיטא שאין בו אונאה דממכר אמר רחמנא והכא ליכא מכירה כלל עכ"ל. ונראה דלריטב"א חלות שם ממכר חל רק בשכירות חפצים ולא בשכירות בני אדם לעבודה. אולם נראה דהרמב"ם חולק עליו, שכתב (פי"ג מהל' מכירה הלי"ח) ז"ל נראה לי שהקבלן יש לו הונאה, כיצד כגון שקבל עליו לארוג בגד זה בעשרה זוזים הרי יש לו הונאה, וכל אחד משניהם בין קבלן בין בעל הבגד חוזר לעולם כמוכר עכ"ל. וצ"ב ביסוד מחלוקתם. ונראה דיש לבארה בכמה אנפי.
י"ל דלריטב"א חלות שם ממכר חל רק בהקנאת חפצא, ולכן חל הוא בשכירות חפצא דעלמא דהויא מכירת חפצא לתשמישו לזמן השכירות. משא"כ בקבלנות דליכא בה הקנאת חפצא אלא רק התחייבות הקבלן למלאכתו ומשו"ה לא חל בה דין אונאה. ואילו הרמב"ם סובר דלא צריכא הקנאת חפצא לחלות שם ממכר אלא כל מעשה התחייבות וקנין מדעת עבור תשלומין חשיבא לממכר - ולכן אף קבלנות, דהויא מעשה התחייבות וקנין למלאכה עבור תשלומין חשובה לממכר דחל בו דין אונאה.
א"נ י"ל דלרמב"ם יש בקבלנות תשלומין בעד החפצא דהיינו בעד השבח שבכלי שהקבלן יצר במלאכתו. והנה דנו בגמרא (עיין בקידושין דף מח: ולקמן בב"מ דף קיב.) האם אומן קונה בשבח כלי. ואם אומן קונה בשבח כלי התשלומין הם עבור הקנאת השבח שבחפצא דהכלי בגמר המלאכה, והוי ממכר דחפצא דחל בו דין אונאה. אך הרמב"ם פסק דאין אומן קונה בשבח כלי (פ"י מהל' שכירות הל"ד), וצ"ע לפי"ז א"כ למה פסק שיש בו דין אונאה.
ונראה דהרמב"ם סובר דאף למ"ד דאין אומן קונה בשבח כלי מ"מ משלם בעל הכלי לאומן גם בעד שבח הכלי. דאילו למ"ד אומן קונה בשבח כלי השבח שיצר קנוי לאומן, והאומן כשגומר את מלאכתו לבסוף מקנהו לבעל הכלי בעד התשלומין. ולכן ס"ל דהאומן יכול לקדש בו אשה, ואין בתשלומי האומן איסור בל תלין, כי השבח קנוי לאומן והוא מקנהו בגמר מלאכתו לבעל הכלי. ומאידך אליבא דמ"ד דאין אומן קונה בשבח כלי האומן קונה את השבח מיד בשעה שיצרו²⁴⁶ אלא דהשבח עובר בכל שעה ושעה ממנו לבעל הכלי ממילא בלי מעשה הקנאה. ומשו"ה אין האומן יכול לקדש בו אשה מכיון דבכל מכוש ומכוש כבר יצא השבח מרשותו לרשות דבעל הכלי, וחל נמי איסור בל תלין כי התשלומין אינם רק עבור שבח הכלי, אלא אף עבור המלאכה. ומ"מ מכיון דבשעת יצירתו הוי השבח של האומן אלא שעובר ממנו לרשות בעל הכלי עבור תשלומין חל בזה חלות שם ממכר דחל בו דין אונאה²⁴⁷.
ד.
דין אונאה בפועל שכיר יום
והנה הרמב"ם מחלק בין פועל לקבלן וכדכתב (פי"ג מהל' מכירה הל' ט"ו) וז"ל השוכר את הפועל לעשות עמו בין בקרקע בין במטלטלין אין לו הונייה מפני שהוא כקונה אותו לזמן ועבדים אין בהם הונייה עכ"ל. הרמב"ם סובר דפועל אע"פ שהוא בן חורין שוה לעבד עברי ולעבד כנעני דכקרקע דמיין דאין בהם אונאה. והנה בעבד עברי איתא בגמרא קידושין (דף טז.) "ע"ע גופו קנוי", ופשיטא דאינו ר"ל דגופו דע"ע קנוי ממש לאדונו כעבד כנעני שהרי עבד כנעני ממונו הוא כשורו וחמורו דיכול למוכרו בע"כ לאדם אחר ואילו האדון אינו יכול למכור את העבד עברי שלו כלל. אלא כוונת הגמרא דיש לאדון חלות קנין למלאכה בע"ע שלו דאינו רק חלות שעבוד בעלמא למלאכתו אלא חלות קנין בגופו דהעבד למעשה ידיו. ומהרמב"ם משמע דאף בכל פועל חל לבעליו חלות קנין בגוף הפועל למלאכתו לעשותה, ומאחר דהוי קנין בגופו של הפועל הו"ל כעבד עברי, ואין בו אונאה דדינו כקרקע לענין אונאה²⁴⁸.
ה.
שיטת הרמב"ם האם בן חורין כקרקע דמי או לא
והנה הרמב"ם כתב (פ"ה מהל' טוען ונטען הל"ב) וז"ל וכן החופר בשדה חבירו בורות שיחין ומערות והפסידוה והרי הוא חייב לשלם וכו' שטענו שחפר שתי מערות והוא אמר לא חפרתי אלא אחת או שהיה שם עד אחד שחפר והוא אמר לא חפרתי כלום הרי זה נשבע היסת על הכל עכ"ל. לדעת הרמב"ם דמי קרקע כקרקע דמיין ופטור משבועה דאורייתא. והשיג עליו הראב"ד וז"ל נראין הדברים שתבעו למלאות החפירות ולהשוות החצירת אבל אם תבעו לשלם פחתו ה"ה כשאר תביעת ממון ומי שאמר לו חבלת בי שתים והוא אומר לא חבלתי אלא אחת עכ"ל²⁴⁹.
וכלפי קושית הראב"ד מחבלה כתב המגיד משנה וז"ל דכי אמרינן דאדם הוקש לקרקע ה"מ עבדים וכו' אבל שאר אינשי ודאי לא עכ"ל. ולכאורה חילוקו תמוה שהרי הרמב"ם פסק בפי"ג מהל' מכירה (הלט"ו) וז"ל השוכר את הפועל לעשות עמו בין בקרקע ובין במטלטלין אין לו הונייה מפני שהוא כקונה אותו לזמן ועבדים אין בהם הונייה עכ"ל, ומבואר שאף אדם בעלמא כעבדים וכקרקע דמי ואין בהן אונאה. וצ"ל שהרב המגיד סובר שהקנין שיש לבעה"ב בגוף הפועל הנשכר לעשות מלאכה דומה לדין העבד ואין בו אונאה, ואילו גוף האדם עצמו כשנחבל אינו כעבד ונשבעין עליו בחבלה ודו"ק היטב.
אך הגר"ח זצ"ל אמר תירוץ אחר להשגת הראב"ד מחבלה. וביאר הגר"ח זצ"ל דחיוב חבלה שאני מחיוב נזקי ממון כי בנזקי ממון עיקר החיוב הוא לתקן ולהחזיר את החפצא שהזיק למצבו הראשון, ועקב חיוב זה שא"א לקיימו בפועל מתחייב בתשלומין. ולפיכך התשלומין הם חליפי החפצא שהזיק. ולכן פסק הרמב"ם בנזקי ממון שדמי קרקע כקרקע דמיין כי משלמים דמי היזק הקרקע כחליפי הקרקע הניזקת. משא"כ בחבלה עיקר החיוב מעיקרו אינו לתקן את גוף הנחבל אלא החיוב מעיקרא הוא לשלם לו דמים, ולפיכך דמי חבלת האדם אינם כאדם, ומחייבים שבועה ואע"פ שהאדם עצמו כקרקע דמי²⁵⁰. ולפי דברי הגר"ח זצ"ל יתכן שהרמב"ם סובר דבכהת"כ אדם בן חורין הריהו כקרקע כמו עבד.
ו.
שיטת ר' יהונתן
עיין בשיטה מקובצת בשם ר' יהונתן וז"ל שכירות יש לו אונאה כלומר אם אדם משכיר בית אחד יותר משתות שראוי לשוכרה מי מתבטל השכירות מן הדין כדין מטלטלים או"ד דין מכר יש לו ובמכר הא אמרינן דאין לקרקע אונאה עכ"ל. ספק הגמרא אליביה מחוסר ביאור. ונראה דס"ד דנ"מ בין קרקע למטלטלין חל רק בקניית גופין אך לא בתשמישן, דלכל תשמיש יש אותו חלות שם תשמיש. ולכן סד"א דבתשמישי קרקע נמי חל דין אונאה. אך למסקנא אף בתשמישין יש נ"מ בין תשמישי קרקע לבין תשמישי מטלטלין, דשכירות ממכר ליומיה הוא, ולפיכך אין דין אונאה חל בשכירות קרקע. ומהרמב"ם משמע דפירש הגמרא כפירוש ר' יהונתן דכתב (פי"ג מהל' מכירה הלי"ד) וז"ל כשם שאין לקרקעות הונייה רק שכירות קרקע אין לו הונייה, אפילו שכר טרקלין גדול בדינר בשנה או רפת קטנה בדינר בכל יום אין לו הונייה עכ"ל.
ז.
ביטול מקח בשכירות
יל"ע בספקא דר' זירא באם יש אונאה בשכירות או לא - דמה יהיה לגבי דין ביטול מקח ביותר משתות האם דין זה דביטול המקח חל נמי בשכירות או לא. והנה לקמן (דף נז.) פליגי האמוראים בדין הקרקעות וההקדשות האם יש להם דין ביטול מקח ביתר משתות ואע"פ דלא חל בהם דין אונאה בשתות, ותמוה דלא הסתפק ר' זירא בדין זה לענין שכירות.
ואפשר דפשיטא לר"ז דחל דין ביטול מקח בשכירות, ומשו"ה לא מיבעיא ליה. ולפי"ז צריך ביאור מ"ש שכירות דפשיטא ליה דיש בה ביטול מקח מקרקעות ומהקדשות דפליגי בהון האמוראים. ונראה דבקרקעות ובהקדשות ההפקעה מאונאה היא בחפצא. ולכן יש מקום להסתפק דאולי החפצים האלה שווים הם כל מחיר, וכמו דלא חל בהם דין אונאת שתות ה"ה דלא חל בהם דין ביטול מקח ביתר משתות. משא"כ בשכירות, דההפקעה אינה חלה בחפצא דא"א לומר דשכירות שוה כל מחיר, אלא דחסר בשכירות חלות שם ודין ממכר לענין דין אונאה בשתות. אמנם פשיטא דיש חלות של תשלומי שכירות. וההתחייבות לשלם יתר משתות הויא טעות דלא חלה, מדהויא טעות בדעת המתחייב ובטילה בכל מקום, דלא דחל דין ביטול המקח ביתר משתות מדין אונאה בלבד, ומשו"ה היה פשיטא לר"ז דביתר משתות חל דין טעות וביטול מקח בשכירות, דטעות מבטלת כל דעת מתחייב ומקנה.
אך כל זה ניחא אם נוקטים דדין יתר משתות בטל מקח חל מדין טעות דכהת"כ המבטל כל דעת מקנה והתחייבות בטעות, ומשו"ה חל דין ביטול מקח אף בשכירות. משא"כ אם ננקוט דדין ביטול מקח ביתר משתות אינו חל מדין טעות דעלמא אלא שמהווה דין מיוחד בהלכות אונאה, דמהלכות אונאה הוא דחל דין ביטול מקח ביתר משתות, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא, מ"ש בשכירות דלא מיבעיא ליה בדין ביטול מקח מקרקעות ומהקדשות דדיניהם בביטול מקח תלויים במחלוקת.
ונראה לומר דדין אונאה בשתות דקנה ומחזיר אונאה חל בכל מקום שיש תשלומין, ומאחר שיש תשלומין בשכירות חל דין אונאה בשתות דקנה ומחזיר את האונאה. משא"כ דין ביטול מקח באופן שנתאנה ביתר משתות, המהווה זכות חזרה בממכר לבטלו מעיקרו, דזכות זו המיוחדת ניתנת למתאנה רק בממכר גמור, כשנתאנה בממכר ובקניית גופא דחפצא, ולא בנתאנה בטעות בשכירות דלית בה חפצא הנמכר בקנין הגוף כבמכירה דעלמא. ואע"פ דהגמרא הסיקה דשכירות ממכר ליומיה הוא דחלה בה דין אונאה, היינו רק לענין חזרת אונאת שתות דבתשלומין, דאף בשכירות יש תשלומין, ובכן לענין דין זה שכירות נחשבת לממכר. משא"כ לענין דין אונאה לבטל את המקח ביתר משתות צריך להיות ממכר גמור דחל בחפצא, ומשו"ה דין אונאה ביתר משתות לא חל בשכירות.
וכן משמע מדברי הרמב"ם שכתב (פי"ג מהל' מכירה הל' י"ז) ז"ל השוכר את הכלי או את הבהמה יש בהם הונייה, שהשכירות מכירה בת יומה היא. ואם יש בה הונייה שתות או יתר בין שנתאנה שוכר בין שנתאנה משכיר הרי זה מחזיר הונייה אפילו לאחר זמן מרובה עכ"ל. ומשמע דהרמב"ם ביאר את הגמרא דהספק של ר' זירא הוא בין בשתות ובין ביתר משתות, דאין לחלק בין דין זה לזה. ופסק בשני האופנים דחל דין אונאה דקנה ומחזיר האונאה, אך לא חל דין ביטול מקח, דאפילו ביתר משתות הדין בשכירות הוי דמחזיר את האונאה, אך המקח אינו בטל, דחסר חפצא דממכר גמור.
ח.
זמן אונאה בשכירות
עיין במגיד משנה (פי"ג מהל' מכירה הלי"ז) שכ' וז"ל אפילו לאחר זמן מרובה, דבר נכון הוא שאין זמן קצוב אלא בלוקח שמקחו בידו ומראה לתגר או לקרובו ואין כן דרך בשכירות עכ"ל. ק"ק להבין את הביאור דהרב המגיד. ונראה בכוונתו דדין הזמן "עד דמראה לתגר" אינו רק היכי תמצי אלא דתקנת חכמים הוא לתת ללוקח המתאנה זמן לחזור בו. והתקנה הותקנה בקניית חפצים דדרכם להראותם לתגר ולקרוביו משא"כ בשאר הקניות כמו שכירות דלא תיקנו זמן זה מדליכא חפצא דממכר ומשו"ה לעולם חוזר בו ותובע את אונאתו.
ט.
חיוב שואל
חקרנו לעיל (אות א') בדין שכירות - האם שוכר משלם עבור חלות קנין שיש לו בחפצא או בעבור זכות השתמשות. ונראה דבדומה לזה יש לעיין בדין שואל - האם שואל משלם על אונסין מחמת הקנין שיש לו בחפצא השאולה לו, או בעד זכות ההשתמשות שיש לו וחייב באחריות דאונסין מדין שומר.
והנה יעויין במס' ב"ק (דף יא.) דפליגי בגמרא האם שמין לשואל או לא, דלמ"ד שמין אין לשואל חלות קנין שינוי, ואילו למ"ד אין שמין שואל קונה בשינוי. ויעויין שם בתוס' (ד"ה אין שמין) שביאר את המ"ד דאין שמין וז"ל וה"ט דמ"ד אף לשואל כיון דחייב באונסין נמצא שקנאו משעה שהוציאו מיד הבעלים והדמים הוא דנתחייב כמו גנב וגזלן עכ"ל, כלומר דלמ"ד אין שמין יש לשואל קנין בגוף החפצא המחייבו בהשבת החפצא השאול לבעליו, ולמ"ד שינוי קונה השינוי מפקיע את קיום השבת החפצא והשואל קונה את החפץ שנשתנה.
אמנם ע"פ שיטת התוס' יוצא דלמ"ד הסובר דשמין לשואל, אין השואל חייב משום קנין שאלה שבחפצא אלא מטעם אחריות - בדומה לשומרים אחרים, כי אין לשואל קנינים בחפצא ולפיכך אינו קונה בשינוי. ואין שואל דומה לגנב וגזלן שיש להם קנינים בחפצא²⁵¹. והנה בכתובות (לד:) מצויה מחלוקת האם שואל חייב משעת משיכה או משעת אונסין, ומסתבר לומר דיסוד המחלוקת נמי תלוי בחקירה הנ"ל, שאם שואל חייב מדין קנין אזי שעת המשיכה מחייבת. ומאידך אם שואל חייב מדין אחריות כמו שומרים אחרים אזי חייב הוא משעת אונסין כמוהם. ולפלא שהתוס' לא תלו את שתי השאלות זו בזו, וצ"ע²⁵².
ועיין בתוס' שבועות (דף מב: ד"ה ואין בהן וכו') שקבעו ששואל קרקע פטור מאונסין לפי שאין דיני שמירה חלים בקרקע, ואם נאמר ששואל חייב מדין קנין, קשה, שהרי אף קרקע שאולה לכאורה קנויה לשואל וא"כ צ"ע למה כתבו התוס' שפטור.
ואמר הגר"מ זצ"ל שאפילו אם נימא דשואל בעלמא חייב באחריות מדין קנין יתכן שגם שחלות זו תלויה נמי בחלות דין שומרים, והואיל וליכא חלות דין שמירה בקרקע אף חיוב השואל מדין קנין אינו חל. וסמוכין לכך מדין בעליו עמו, שגם שואל פטור כשבעליו עמו. וחזינן שכשחסרה חלות שמירה ליכא חלות דין קנין, ולכן השואל בבעלים פטור, וה"ה בקרקע.
ולפי"ז אמר הגר"מ זצ"ל מתיישבת קושיא אחרת. דמצינו (בב"מ דף מג:) מ"ד שהשואל שלא מדעת הוי שואל, ואע"ג שלא קיבל עליו אחריות דשומר. ומוכח לכאורה דהשואל חייב מדין קנין שאינו כלול בפרשת השומרים. וא"כ קשה למה לא יחול דין שאלה בקרקע מדין קנין. והשיב הגר"מ זצ"ל די"ל דכשם שהטילה התורה דין שמירה על המוצא אבידה בלי שיקבל על עצמו אחריות כמו כן הטילה התורה דין שמירה על השואל שלא מדעת לחייבו באחריות מדין שמירה. משא"כ בקרקע לא חלה חלות שמירה, ולפיכך אין בקרקע דין שואל - לא מדין שומר ולא מדין קנין.
ע"כ ענין שכירות מכירה ביומיה הוא
גמ'. חטין וזרען בקרקע מהו
יעויין בפרש"י בתוס' ברמב"ן ובשיטה מקובצת. והנה בתוס' (ד"ה כל) כ' וז"ל וא"ת לימא דידע דשדא שיתא ומוכרו יותר משויו וכיון דזרעינהו דלמא בטל אגב קרקע וי"ל בענין זה פשיטא דיש אונאה שהמכר אינו תלוי בקרקע אלא בחטי שבשוק עכ"ל. מאידך הרמב"ן פירש בשם הר"ח וז"ל לימא כגון שמכר לו זרעוני שדה זרועה כראוי ביותר מכדי דמיהן ובפירושי ר"ח כתיב מי שזרע חטין בקרקע ומכרן לחבירו וא"ל שדאי בה כמה דבעיא מאי, הני חטי כמאן דשדיין בכדא דמו ואית ליה אונאה או בטלו להו לגבי קרקע ואין כתוב בהן ואיגלו מילתא דלא שדא בה כדאיבעי לה ולזו הגירסא אפשר שפי' אונאה שמכרן ביותר מכדי דמיהן כו' עכ"ל. ועלינו לבאר יסוד מחלוקתם.
ונראה דפליגי ביסוד דין אונאה - האם תלוי בחפצא דהמכירה או בהשומא. דלפי הרמב"ן דין אונאה תלוי הוא בחפצא, ולכן אם החטין שזרען חפצא דקרקע הן לית בהן אונאה. משא"כ לתוס' י"ל דדין אונאה תלוי הוא בסיבת השומא, ולכן מאחר דבכל אופן שומת החטין שזרען נקבעת ע"י מחיר החטין שבשוק, דמטלטלין הריהן סיבת השומא, לפיכך יש אונאה, דהשומא היא חלות שם שומת מטלטלין ולא שומת קרקע.
ולפי"ז נראה לבאר נמי דברי התוס' (ד"ה אלא) וז"ל וי"ל דהמוכר מודה דלא שדא אלא ה' ואמר דלא בעי אלא ה' וקרקע זו אם זרעה כדבעי לה שוה אותם דמים ואגלאי מילתא דבעי שיתא. וא"ת למה לא יחשב זו אונאת קרקע כיון שלא טעה לא במדת מנין החטין ולא בשומא, לא טעה אלא במה שלא הושבח הקרקע כדבעי לה. וי"ל כיון דאי הוה שדא בה כדבעי לה כמו שאמר היו שוה אותם דמים נמצא שהאונאה מן החטין ולא מן הקרקע עכ"ל. ונראה דהתוס' אזלי לשיטתם דס"ל דסיבת השומא קובעת דין האונאה ולא החפצא דהמכירה, ולכן אם חטין שזרען כמטלטלין חל דין אונאה. ואע"פ דהחפצא דהמכירה הויא הקרקע, מ"מ החטין הריהן סיבת האונאה שבשומת הקרקע, וסיבת השומא קובעת דין האונאה, דמדהויא סיבת השומא מטלטלין חל דין אונאה, ואע"פ דעצם החפצא הנמכר הויא קרקע.
גמ'. עומר מתירן כו' דחצדינהו וזרעינהו כו' או"ד בטלינהו אגב קרקע לכאורה נראה דספק הגמרא לענין עומר ספק בפני עצמו הוא - דיסוד הספק הוי האם הזרע נחשב לחפצא של אוכל והותר בעומר, או"ד דבטל שם אוכל ממנו, דבטלינהו אגב קרקע והעומר אינו מתירו.
והנה יש שני דינים בכהת"כ ביחס לקרקע: א) דין קרקע ומטלטלין, ב) דין תלוש ומחובר לקרקע, (ועיין להלן בשיעורים דף נו: ד"ה בענין חפצא של קרקע ומחובר לקרקע שנתבאר יסוד זה בארוכה). ונראה דחלוקים ב' דינים אלו זה מזה דהרי עבדים דינם כקרקע אך פשיטא דעבדים הם תלושים ואינם מחוברים לקרקע, דהויין קרקע דניידי. והנה קיי"ל דדיני אונאה ושבועות אינם חלין בעבדים - ומוכח דדיני אונאה ושבועות תלויים בחלות שם קרקע דחל בחפצא ולא בחלות דין מחובר לקרקע. אולם מסתבר לומר דחלות שם אוכל תלוי בדין תלוש ומחובר לקרקע, ולא בחלות שם קרקע שבחפצא. ומשו"ה י"ל דהספק לגבי עומר - דביסודו הוי ספק בנוגע לחלות שם אוכל - הוי ספק אחר מהספק בנוגע לאונאה ושבועות. דהספק בעומר הוא האם הזרעים הם מחוברים לקרקע או לא, ואילו באונאה ושבועות הספק הוא האם חלות שם קרקע חל בחפצא דהזרעים או לא.
ונראה דגם ברמב"ם מוכח דשני ספקות בפ"ע הם, דכתב (בפי"ג מהל' מכירה הלי"ח) וז"ל שכרו לזרוע לו קרקע ואמר זרעתי בה זריעה הראוי בה ובאו עדים שזרע בה פחות מן הראוי לה הרי זה ספק אם יש לו הונייה מפני הזרע או אין לו הונייה מפני הקרקע עכ"ל. ונראה דאליביה הספק הוי בקביעת חלות שם המלאכה - האם מלאכת מטלטלין היא או דהויא מלאכת קרקע, ואינו מזכיר בכלל ענין ביטול הזרע לגבי הקרקע. ומאידך (בפ"י מהל' מאכ"א הל"ה) כתב וז"ל תבואה שהשרישה אחר העומר וקצרה וזרע מן החטים בקרקע ואח"כ קרב העומר הבא ועדיין החטים בקרקע הרי אלו ספק אם התירן העומר כאילו היו מונחין בכד או לא יתיר אותן מפני שבטלו בקרקע עכ"ל. ויש לדייק דכאן הרמב"ם הביא את הספק האם הזרעים בטלים לקרקע או לא. ובאמת צ"ע למה בדין קבלן השמיט הרמב"ם את הענין דביטול לקרקע. ומ"מ מוכח מהרמב"ם ששני ספקות שונים הם שאינם תלויים זה בזה. ונראה דכן הוא אף לפי גרסתנו שבגמרא, דספקות שונים הם, כי הספקות באונאה ושבועות הרי הם בנוגע לחלות שם קרקע ומטלטלין בחפצא, ואילו הספק בעומר הרי הוא בנוגע לדין מחובר לקרקע וביטול שם אוכל.
בענין חפצא של קרקע ומחובר לקרקע
א.
ב' דינים בקרקע - חלות שם בחפצא ודין מחובר לקרקע
ביארנו (בשיעורים לעיל ד"ה דף נו: גמ'. עומר מתירן כו' דחצדינהו וזרעינהו) שהספקות בגמרא בזרעים שזרעם בקרקע נוגעים לחלות שם חפצא דקרקע ולחלות דין מחובר לקרקע. והגר"מ זצ"ל הוכיח יסוד זה דיש ב' דינים בקרקע מסוגיית הגמ' ב"ק (דף יא:) דהסוגיא דנה האם עבדים כקרקע דמיין או כמטלטלין דמיין בנוגע לשלשה דינים: א) גביית בעל חוב; ב) כתיבת פרוזבול; ג) קנין אגב. והנה התוס' (ב"ק דף יב. ד"ה אנא) הקשו מאונאה ומשבועה דקיי"ל עבדים כקרקע דמיין (וכה"ג קיי"ל אף בשאר דיני תורה כגון בנוגע לגנב גזלן ושמירה). והשיב הר"י שכאן מדובר בדין העבדים רק בנוגע לדינים מדרבנן, כי סוגיין אזלא אליבא דמ"ד שעבודא לאו דאורייתא, ופרוזבול וקנין אגב הויין דינים דרבנן. אמנם לשיטת הרמב"ם לא יתכן לחלק כך, שהרי פסק בפי"א מהל' מלוה (הל"ד) שעבודא דאורייתא וז"ל שכל נכסי הלוה תחת שיעבוד המלוה מן התורה עכ"ל. וכן בנוגע לאגב (פ"ג מהל' מכירה הל"ח - ט) דברי הרמב"ם כפשוטם מורים דס"ל שהוא קנין דאורייתא. וא"כ חזרה הקושיא לדוכתא למה דנה הגמרא בדין העבדים אם הם כמקרקעי או כמטלטלין דמיין מאחר שבנוגע לאונאה, שבועה, שמירה, וגזילה קיי"ל דעבדים כקרקע דמיין.
וביאר מרן הגר"מ זצ"ל דמכאן מוכח דישנן שתי דינים בקרקע: א) דין קרקע ומטלטלין, ב) ודין תלוש ומחובר. ונראה דבכל התורה כולה יש לעבדים חלות שם קרקע בחפצא, אבל הם תלושים (כלישנא דגמרא - עבדים קרקע דניידי). ושאר דיני התורה כמו אונאה, גניבה, שבועה, ושמירה תלויים בשם קרקע שחל בעבד, ובזה קיי"ל דעבדים כקרקע דמיין. אולם הסוגיא בב"ק לעומת זאת דנה בדיני שעבוד נכסים, פרוזבול, ובקנין אגב - האם דינים אלו תלויים בדין תלוש ומחובר או בחלות שם קרקע בחפצא.
ולפי"ז יש ליישב את קושית הגרעק"א זצ"ל בחידושיו ליו"ד (סי' ו' סעיף ב') שר"ל שצפורן אדם פסול לשחיטה מפני שהוא נחשב מחובר לקרקע. אמנם נראה דלפי"ד הגר"מ זצ"ל י"ל, כי דין שחיטה אינו תלוי בחלות שם קרקע בחפצא, אלא בדין תלוש ומחובר, בדומה לדין שעבוד נכסים, פרוזבול, וקנין אגב, ועבד הוי תלוש ולא מחובר, וה"ה לצפורנו.
ב.
בדין שעבודא דאורייתא בקרקעות
אמנם עלינו להסביר למה שלשת הדינים שבסוגיא (שם) תלויים בדין תלוש ומחובר ולא בחלות שם קרקע בחפצא. והנה בדין שעבוד נכסים כתב הרמב"ם בפי"א מהל' מלוה (הל"ד) ז"ל שכל נכסי הלוה תחת שיעבוד המלוה מן התורה עכ"ל. אך בפי"א שם (הל"ז) פסק וז"ל שהמטלטלין אינן תחת שיעבוד בעל חוב מן התורה עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם ס"ל דשעבודא דאורייתא חל מן התורה על קרקעות ולא על מטלטלין, ולפיכך פסק דרק קרקעות דיורשים משועבדים לפריעת חוב אביהם ולא מטלטלין שירשו, עיי"ש.
ונראה להסביר את החילוק בין קרקע למטלטלין על פי דברי הראב"ד בראש פ' הניזקין - שגבייה מנכסים משועדים חלה מדין ערבות שכן נכסי בני אדם ערבין לו לשלם את חובותיו. דנכסי הלוה המשועבדים מבטיחים את החוב למלוה כמו ערב המבטיח למלוה את חוב הלוה. וכל זה שייך במחובר לקרקע שהרי אי אפשר להבריחו או להעלימו. ואילו דבר תלוש אינו מבטיח את החוב למלוה כי ביד הלוה להבריחו ולהעלימו מהמלוה ומבי"ד הבאין לגבותו. לפיכך מטלטלין שהם תלושים אינם משתעבדים אבל קרקעות המחוברות משתעבדות. ולפי"ז נראה דאע"פ שחל בעבד חלות שם ודין קרקע, עכ"ז אינו משתעבד כי הואיל ודבר תלוש הוא - אינו מבטיח את החוב למלוה, ודין ערבות הקובע את חלות השעבודים אינו חל בעבדים.
ונראה דמהאי טעמא נמי קיי"ל דאין כותבין פרוזבול על עבד - שכן כותבין פרוזבול רק על דבר המבטיח את החוב עבור גביית בי"ד²⁵³, ולא על עבד שהוא תלוש. אשר לקנין אגב נראה שגם הוא תלוי במחובר לקרקע ולא בשם קרקע בחפצא. ובביאור הדבר נראה לפרש עפ"י דברי הנ"י (ב"ק דף לד: בדפי הרי"ף) שכ' וז"ל וכן בדינא דאגב כו' אף הוא תלוי בדעתו של אדם שאדם סומך הדבר המטלטל על הקרקע שהוא עיקר לעולם שאדם סומך בו ולפיכך עבדים כיון שאין אדם סומך עליהם אי אפשר לסמך מטלטלין עליהם עכ"ל. ומבואר מדבריו שהעבדים פסולים לקנין אגב משום דמכיון שהם תלושים אין אדם סומך מטלטלים עליהם, וקנין אגב מועיל רק כשיש דעת לסמוך את המטלטלין על הקרקע²⁵⁴.
ג.
בדין תלוש ומחובר לקרקע ובדין חלות שם קרקע
והגר"מ זצ"ל אמר שיש שני עניינים אחרים אשר מהם יוצא החילוק בין חלות שם קרקע בחפצא לבין חלות דין מחובר לקרקע.
א) במס' חולין (דף טז.) דנה הגמרא בדין תלוש ולבסוף חברו בנוגע למעילה, ע"ז, וסכין של שחיטה. והנה פסקי הרמב"ם נראים כסותרים. דבפ"ה מהל' מעילה (הל"ה) פסק וז"ל אין מעילה אלא בתלוש מן הקרקע אבל הנהנה בקרקע עצמה או במחובר לה לא מעל וכו' וכן המקדיש בית בנוי הדר בו לא מעל וכו' עכ"ל. ויוצא שבמעילה פסק דתלוש ולבסוף חברו כמחובר לקרקע דמי. ואילו בע"ז העלה בפ"ח מהל' עכו"ם (בהל"א ובהל"ד) וז"ל כל שאין בו תפיסת יד אדם ולא עשהו אדם אע"פ שנעבד הר"ז מותר בהנאה, לפיכך עובדי כוכבים העובדים את ההרים ואת הגבעות ואת האילנות הנטועין וכו' הרי אלו מותרין בהנאה וכו' בית שבנאו העובד כוכבים מתחלה שיהא הבית עצמו נעבד וכן המשתחוה לבית בנוי הרי זה אסור בהנאה כו' עכ"ל. הרי שלגבי אסה"נ דע"ז פסק שתלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי.
ואמר הגר"מ זצ"ל די"ל דהרמב"ם סובר שתלוש ולבסוף חברו דינו כתלוש בדברים התלויים בחלות דין תלוש ומחובר - כגון באסה"נ דע"ז, לגבי מים שעל כותל הבית ביחס להכשר וקבלת טומאה (בפי"ב מהל' טומאת אוכלין הל"ג), ולענין שחיטה (בפ"א מהל' שחיטה הלי"ט). אולם נראה דחיוב מעילה לעומת זה תלוי בדין קרקע ומטלטלין, ותלוש ולבסוף חברו נקרא בשם קרקע, ולפיכך אין מועלין בו.²⁵⁵
ב) במס' שבועות (דף מג) דנה הגמרא בדין ענבים העומדות להבצר בנוגע לשבועת הדיינים. ובתוס' שם (ד"ה כבצורות) כתבו וז"ל נראה דלענין שבת לכ"ע לאו כבצורות דמיין עכ"ל, ודבריהם צ"ע דמאי שנא שבת משבועת הדיינים. וביאר הגר"מ זצ"ל די"ל דאיסור קצירה בשבת תלוי רק בדין מחובר לקרקע ולא בחלות שם קרקע בחפצא, וענבים העומדות להבצר לכ"ע מחוברות לקרקע הן. דאף ר"מ הסובר כבצורות הן היינו רק בנוגע לשם קרקע בחפצא ולענין דיני שומרים אונאה ושבועה, אך בנוגע לשבת נחשבות הן כמחוברות לקרקע, ולפיכך אסור לקוצרן.
עוד כתבו התוס' שם וז"ל ולענין בע"ח כיון דלא צריכי לארעא לכ"ע כבצורות דמיין כו' עכ"ל. והוסיפו על זה התוס' בסנה' (טו א ד"ה בענבים וכו') וז"ל דלא סמכא דעתיה עכ"ל. ובביאור דבריהם נראה שדין גבייה תלוי בערבות וכנ"ל אליבא דהראב"ד שהנכסים המשועבדים ערבים עבור החוב ומבטיחים למלוה את מעותיו. ואע"פ שעבדים שכקרקע דמיין וחל בהם דין קרקע בחפצא שלהן, מ"מ הואיל וניידי ותלושים הם אינם מבטיחים למלוה את מעותיו, שכן עלולים למות או לברוח, ולכן אין שעבוד בעל חוב חל עליהם. ונראה דה"ה ענבים העומדות להבצר מאחר שאינן מבטיחות את מעות המלוה, אינן בני שעבוד.
ועיין עוד בתוס' (ב"ק יב א ד"ה פרוזבול) ז"ל ואע"ג שכותבין על עציץ נקוב כיון דחשיב קרקע לא פלוג רבנן עכ"ל. וצ"ע דהא עבד ג"כ חשוב קרקע. ונראה לבאר דבריהם עפ"י דברי מרן הגר"מ זצ"ל הנ"ל דיש חילוק בין חלות שם ודין קרקע שחל בחפצא לבין דין מחובר ותלוש. דהנה בעבדים יש חלות שם קרקע אך דינם כתלוש ולא כמחובר לקרקע. מאידך לעציץ נקוב יש חלות שם קרקע בחפצא ואף נחשב ע"פ דין כמחובר לקרקע. והראייה מדין התולש ממנו בשבת שחייב (עיין ברמב"ם פ"ח מהל' שבת הל"ד ובתוס' במס' שבת (דף פא:) ד"ה והניחו וכו') והוא דין שחל במחובר לקרקע ואינו תלוי בשם קרקע שבחפצא²⁵⁶.²⁵⁷
ע"כ ענין חפצא של קרקע ומחובר לקרקע
²⁴¹ בדומה לשעבוד.
²⁴² צ"ע דהא לקמן (דף צו.) א"ל רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי דהמחלוקת בין ר"י לבין ר"ל בקנין פירות כקנין הגוף דמי חלה נמי בקנין הבעל בנכסי אשתו.
²⁴³ ועיין ברשימות שיעורים למס' ב"ק דף פח: תוס' ד"ה הכי אות ג' (עמ' תקל"א - תקל"ג).
²⁴⁴ עיין ברמב"ם (פ"ה מהל' שכירות הל"ה) דפליגי הראשונים עליו האם יש אופן שהשוכר בית יכול להשכירו לאחרים, דהרמב"ם פסק דהשוכר יכול להשכיר והם פסקו דא"א לו להשכיר. ויתכן דפליגי בזאת השאלה - דלרמב"ם יש לשוכר קנין פירות בחפצא וממילא הוי בעלים להשכירו לאדם אחר. ואילו לאחרים אין לשוכר אלא זכות השתמשות בעלמא בלי קנין בחפצא כלל, ולכן א"א לו להשכירו לאחרים, מדלית ליה קנין.
²⁴⁵ ונראה, כדמבואר בשיעורים אחרים, דכח זה יש למקנה משום דבמקום דעת מקנה החצר הופך למעשה הקנין של המקנה, ובדליכא דעת מקנה, החצר מהווה קנין דהקונה ואכמ"ל.
²⁴⁶ כל זה נכון מאד כפי יסודו של הגר"ח זצ"ל שיצירת דבר נותנת ליוצרו חלות קנין. ומשו"ה הזורע שדה הפקר חייב בביכורים דקונה את הגידולים בקנין יצירה. ומשו"ה לכ"ע יצירת השבח נותנת לאומן קנין בשבח בשעת היצירה.
²⁴⁷ ע"ע ברשימות שיעורים לב"ק (דף תקצ"ט - תר"א), ובמש"כ הרמב"ן במלחמות ה' למס' שבועות (דף כז. בדפי הרי"ף).
²⁴⁸ עפי"מ המבואר לעיל בשיעורים בשם הגר"ח זצ"ל יל"ע בטיב חלות הקנין דחל בעבד עברי ובפועל, האם הוי קנין גוף לפירות או קנין פירות בלבד. ומסתבר דבע"ע הוי גוף לפירות ואילו בפועל הוי רק קנין פירות. ועיין לעיל דף י. דפועל יכול לחזור בו פילו בחצי יום דכתיב כי לי בנ"י עבדים, עבדי הם ולא עבדים לעבדים. ופשיטא דע"ע אינו חוזר בו בחצי היום, דשאני ע"ע מפועל כי ע"ע עצם גופו קנוי למלאכתו משא"כ בפועל ליכא חלות קנין בגופו אלא רק במלאכתו, אך פשטות הרמב"ם השוותם, וצ"ע.
²⁴⁹ ועיין ברמב"ם (פ"ב מהל' נערה בתולה הלי"ג).
²⁵⁰ ועיין עוד ברשימות שיעורים לב"ק (עמ' ט"ז, לג) שביאר שם רבינו זצ"ל דברי מרן הגר"ח זצ"ל.
²⁵¹ עיין בחידושי הריטב"א לקידושין (דף מז:) ד"ה הא דרב הונא.
²⁵² עיין ברשימות שיעורים שבועות ונדרים חלק שני דף ר"א - ר"ב.
²⁵³ וכדכתב רש"י (ד"ה חל) דהטעם דפרוזבול חל רק על קרקע וז"ל דכיון דלא מחוסרי גוביינא כו' עכ"ל.
²⁵⁴ ולפי"ז אף מתורצת שאלת האחרונים למה קנין אגב אינו מועיל לקנות מטלטלין שהם הפקר וכל המציאות שבעולם לאחר יאוש ואע"פ שאינם צבורים כי מאחר שאין כאן דעת מקנה המצרף את המטלטלין לקרקע אין אגב מועיל כי אגב מועיל רק בצירוף המטלטלין לקרקע הנקבע ע"י דעת מקנה הסומכת את המטלטלין לקרקע כדברי הנ"י. אך עיין ברש"י לקמן (קיח. ד"ה פרה) שכתב שאגב קונה מטלטלין לגזלן בלי דעת מקנה. עיין בקצות החושן (ער"ה: א') ובנתיבות (ר"ב: ב').
²⁵⁵ עוד אמר רבינו זצ"ל די"ל דאע"פ דתלוש ולבסוף חברו הוי כתלוש לכהת"כ מ"מ אין מועלין בו, דמעילה אסורה מדין גזילה וכדביאר הגר"ח זצ"ל, ומכיון דתלוש ולבסוף חברו אינו ניידי ובמציאות הוי כקרקע משו"ה אינה נגזלת, דדין גזילה תלוי במציאות דהחפצא ולא בחלות שמו ודינו.
²⁵⁶ וא' מגדולי התלמידים ידידי הרה"ג יוסף וונפסקי זצ"ל הקשה לרבינו זצ"ל שלפי מה שנתבאר דעבד אינו בר ערבות ושעבוד משום שניתן ללוה להבריחו ולהעלימו, לכאורה ה"ה צ"ל בעציץ נקוב כי במציאות קל להבריחו ולהעלימו וא"כ צ"ע למה חל עליו שעבוד, ומה זה נוגע לנו החילוק בין עבד שע"פ דין הוא תלוש לבין עציץ נקוב שע"פ דין הוא מחובר. ורבינו זצ"ל ענה לו שבאמת הדבר צריך עיון, אך כך משמעות ההלכה. ואולי יש לומר שמכיון דעציץ נקוב מחובר לקרקע הוא ונחשב כחלק דהקרקע, ומכיון שאי אפשר להעלים את הקרקע מהמלוה חל אותו הדין על כל חלק ממנה ואע"פ שניתן להעלים את העציץ, ואילו עבד אינו מחובר לקרקע. אך קשה מדין ענבים העומדות להבצר אליבא דמש"כ בתוס' (בשבועות דף מג ובסנה' דף טו.) דלכ"ע אין גובין מהן דלא סמכא דעתיה אע"פ דמחוברים הם לקרקע, דמ"ש מעציץ נקוב שכן גובין ממנו, וצ"ע. ויתכן דשאני ענבים העומדות להבצר, דעמידתן לביצור משוותן כדברים שאינם מבטיחים את החוב משום שבבצירה יעלמו מהמלוה ומגבייתו, וכן עבד מכיון דניידי יעלם מהמלוה ולכן אינו מבטיח לו את חובו. משא"כ עציץ נקוב המונח על גבי הקרקע ומחובר לה עפ"י דין דאינו עומד לנוד, ולפיכך דינו כקרקע עצמה המבטיחה את החוב ואת גביית המלוה.
²⁵⁷ ועיין עוד ברשימות שיעורים למס' ב"ק דף יא: ד"ה גובין מן העבדים (עמ' צ"ח - ק', ועמ' תק"פ - תקפ"ב), ועיין בחידושי הגר"מ הלוי פ"ח מהל' עכו"ם ה"ד, ופ"ח מהל' שבת ה"ד, ופ"ה מהל' מעילה ה"ח שדן הגר"מ זצ"ל בארוכה ביסוד זה דיש ב' דינים בקרקע, ואכמ"ל.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2016), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

קדשים שחייב באחריותן. אמר הרי עלי עולה והפרישה והוממה ומכרה: יש להן אונאה. דכיון דאם מתה או נגנבה חייב באחריותה דידיה היא ואל תונו איש את אחיו קרינא ביה: ושאינו חייב באחריותן. כגון דאמר הרי זו: אף המוכר ספר תורה כו'. מפרש טעמא בגמרא בברייתא: גמ' דבר הנקנה מיד ליד. הזהיר עליו בבל תונו: שהוקשו לקרקעות. [דכתיב] והתנחלתם אותם וגו' (ויקרא כה) הוקשו לאחוזה: מכאן אמרו. מדלא אמעוט שטרות אלא משום דאין גופן קנוי ומכור: המוכר שטרותיו לבשם. לצור בהם אבקת סממנין נמצא ממכרן של אלו לצורך תשמיש גופן הוא: יש להן אונאה. דגופן קנוי ומכור: פשיטא. מאי שנא מכל מטלטלי דעלמא: לפרוטות. סתם מוכר שטרות לבשם אין שם המקח של איסר ביחד אלא של פרוטות: ידו ממש הוא. דקדייקת לעיל מיד עמיתך מטלטלים דוקא הנקחין מיד אל יד: הכא נמי מרשות. עמיתך קאמר ואפילו קרקעות נמי במשמע: אין לי. שיתחייב כפל: אלא. בזמן שלקחה בידו: גגו חצירו [קרפיפו] מנין. שאם נכנסה שם ונעל בפניה לגנבה מנין שקנתה לו חצירו ומתחייב כפל: ת''ל ונתן מ''מ. מדלא כתיב ובידה יתננו: ושאני התם. ויקח את כל ארצו: יש להם אונאה. אם מכרן: בטלינהו אגב ארעא. ואין אונאה לקרקעות ובשלא השרישו קאי: שדאי. זרעתי בה שש סאין: חוזר. דמקח טעות הוא דהא בהדיא פי' בחזקת כן ואינו כן וכיון שהמקח טעות הוא אפי' בטיל להו אגב ארעא חוזר דנהי דאימעיט קרקעות מדין אונאה מדין מקח טעות לא אימעיט שהרי אין זה מכר דאדעתא דהכי לא זבן: כדבעי לה. כמה שצריך לקרקע דמידי דאומדנא דשכיח דטעו הוי כדין אונאה: נשבעין עליהן. אם הודה במקצת כגון טענו פסקת עמי לזרוע ו' שמסרתי לך וזרעת חמש והוא אומר זרעתי חמש ומחצה: עומר מתירן. קס''ד אגידולין דידהו קמיבעיא ליה ולהכי קמהדר אי דאשרוש קודם לעומר: תנינא. דעומר מתיר את גידוליהן במסכת מנחות (דף עא.) והתם מפרש טעמא: ואי דלא אשרוש. בשעת הבאת עומר: תנינא. דאין עומר מתירן: דחצדינהו. מן החדש והיו צריכין שיתירם עומר לאכילה: וזרעינהו קודם לעומר. וחלף ליה עומר עלייהו בדלא אשרוש:

יצאו שטרות. מדממעט להו מאונאה משמע דחל המכר מדאוריית' בשטרות וא''ת פרק מי שמת (ב''ב דף קמז:) אמרינן מתנת שכיב מרע מדרבנן ופריך והאמר רב נחמן המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל ומודה רב נחמן שאם נתנו במתנת שכיב מרע שאינו יכול למחול אי אמרת בשלמא מתנת שכיב מרע דאורייתא משום הכי אינו יכול למחול כו' והשתא והלא מכר שטר חוב דאורייתא ואפי' הכי יכול למחול ומפרש ר''י דה''פ אי אמרת בשלמא דאורייתא היינו מוהעברתם א''כ עשאו הכתוב יורש וא''כ אמאי יורש מוחל מאי אולמיה דהאי יורש מהאי אי נמי אפי' הוי מכר שטר חוב דרבנן משכחת ביה אונאה מדאורייתא כגון שהלוהו על פה ונתן לו יותר מדאי כדי לעשות שטר שיעבוד או הלוהו בשטר ונתן לו הלוה יותר מדאי שיחזיר לו השטר ויהיה מלוה על פה ולרבינו חיים נראה דקנה מן התורה אם יש ללוה קרקעות שמוכר לו שיעבוד שיש לו בקרקעות ובמרובה (ב''ק דף סב:) כתבתי באריכות: והאי ביומיה מכירה הוא. תימה דבפ' קמא דע''ז (דף טו. ושם ד''ה והשתא) מוכח דשכירות לא קני מישראל ששכר פרה מכהן ומלא לבית דירה אמרו וי''ל דהכא גבי אונאה כתיב ממכר מיותר לרבות שכירות: כל דבר שבמדה כו' אפילו פחות מכדי אונאה חוזר. הכא משמע דרבא מיירי אף בקרקעות וכן נמי פרק האיש מקדש (קדושין דף מב: ושם ד''ה ה''ג) דקאמר ובמקרקעי נמי לא אמרינן אלא דפליג באומדנא אבל פליג במשחתא אפילו פחות מכדי אונאה חוזר דאמר רבא כל דבר שבמדה חוזר וחוזר דקאמר היינו שהמקח בטל לגמרי כדמוכח ריש התודה (מנחות דף עז.) ושלהי הספינה (ב''ב דף צ.) וקשה דבפרק בית כור (שם דף קד. ושם ד''ה פחות) תנן בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל פיחת כל שהוא ינכה הותיר כל שהוא יחזור ופירש רשב''ם התם דהא דאמר רבא דחוזר מילתיה לא הוי בקרקעות וקשה לפירושו מהכא וי''ל דהתם אינו אומר המוכר מדדתי שיש בה בית כור דאז ודאי היה חוזר כדרבא אלא סתמא אומר כך וסבור היה המוכר שיש כך ולכך המקח קיים וא''ת לימא דידע דשדא שיתא ומוכרו יותר משויו וכיון דזרעינהו דלמא בטל אגב קרקע וי''ל בענין זה פשיטא דיש אונאה שהמכר אינו תלוי בקרקע אלא בחטי שבשוק: אלא דאמר שדאי בה כדבעי לה. וא''ת היינו מקח טעות דבעי ליה ו' והוא לא שדא אלא ה' וי''ל דהמוכר מודה דלא שדא אלא ה' ואמר דלא בעי אלא ה' וקרקע זו אם זרעה כדבעי לה שוה אותם דמים ואגלאי מילתא דבעי שיתא וא''ת למה לא תחשב זו אונאת קרקע כיון שלא טעה לא במדת מנין החטין ולא בשומא לא טעה אלא במה שלא הושבח הקרקע כדבעי לה וי''ל כיון דאי הוה שדא בה כדבעי לה כמו שאמר היו שוה אותם דמים נמצא שהאונאה מן החטין ולא מן הקרקע: