בבא מציעא נז ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נז - ב

והיינו, דאפילו פחות מכדי אונאה חוזר. ולכן סובר ריש לקיש שצריך לעשות לו דמים מן התורה, ורבי יוחנן חולק על רב חסדא ומפרש כפשוטו, שאין להם אונאה כלל, ולכן אינו צריך להוסיף אלא מדרבנן.

מיתיבי ממה ששנינו בברייתא: יש רבית ואונאה להדיוט, ואין רבית ואונאה להקדש.

ובפשטות הכונה היא, שאין דין אונאה נוהג כלל בהקדש. וקשה על רב חסדא, הסובר שגם פחות מכדי אונאה חוזר?

ומתרצינן: מי אלימא הברייתא ממתניתין, דאוקימנא שפירשנו את מה שכתוב בה "אין להם אונאה" שאינן בתורת אונאה!?

ואדרבה, אפילו פחות מכדי אונאה חוזר.

הכי נמי נפרש את הברייתא: ריבית ודין אונאה להדיוט, ואין רבית ודין אונאה להקדש. וכרב חסדא, שחוזר אפילו בפחות מכדי אונאה.

ומקשינן: אי הכי, היינו דקתני סיפא בברייתא: זה חומר בהדיוט מבהקדש, אינו מתפרש כהוגן, שהרי באונאה ההקדש חמור שחוזר אפילו בפחות מכדי אונאה!?

ומתרצינן: אכן, מה שאמרנו "חומר בהדיוט מבהקדש" אינו אלא ארבית, שההדיוט חמור בזה, שאין רבית להקדש.

ומקשינן: ליתני נמי "זה חומר בהקדש מבהדיוט", אאונאה, שההקדש חמור, שחוזר אפילו בפחות מכדי אונאה? ודוחה הגמרא את הקושיה: הכי השתא!? הרי אין הענינים שוים!

כי בשלמא "זה חומר בהדיוט מבהקדש", יש בזה חידוש, שההדיוט חמור מההקדש, ותו לא, שבשאר דברים ההקדש חמור מן ההדיוט.

אלא הקדש, שחמור הוא מן ההדיוט, האם אפשר לומר חידוש, "זה חומר", ותו לא!

הרי אדרבה, אכן כך הוא בדרך כלל, ואין בזה שום חידוש.

והוינן בה: רבית דהקדש שאין בה איסור, היכי דמי, באיזה אופן נאמרה הלכה זו?

אילימא דאוזפיה [שהלוה] הגזבר מאה על מנת להחזיר ברבית מאה ועשרים, ועל זה נאמר שאינו אסור,

קשה, והלא מעל הגזבר כשהלוה את המעות בשוגג, ^[8] שסבור היה שאין בזה איסור, כיון שמרויח להקדש. וכיון שמעל הגזבר, יצאו מעותיו לחולין, והוו להו דהדיוט, וברשות הגזבר הם, ואין על הגזבר אלא חובת תשלום קרן וחומש להקדש, ואם כן, ודאי שיש איסור רבית במעות אלו?

ומתרצינן: אמר רב אושעיא, הכא במאי עסקינן, דין זה אמור, בכגון שקיבל עליו זה שקבל מעות מהקדש על מנת לספק סלתות להקדש עבור קרבן מנחה של צבור, במשך השנה, והתנו שהמחיר יהיה מארבע סאה חטים בסלע, ושוב התיקרו החטים ועמדו משלש סאה בסלע, ונמצא שאם יספק עתה במחיר שקבעו, הרי הוא נותן על כל סלע סאה נוספת, והרי זה רבית, ובהקדש מותר משום שאין רבית להקדש. ^[9]

כדתניא, המקבל עליו לספק סלתות להקדש, מארבע סאה בסלע, והתייקרו החטים ועמדו משלש סאה בסלע, מספק סלתות במחיר שקבעו, היינו מארבע סאה בסלע,

ואם המחיר שקבעו הוא משלש סאה בסלע, ושוב הוזלו ועמדו מארבע סאה בסלע, הרי הוא מספק להקדש מארבע סאה בסלע, כפי המחיר כעת, ולא כפי שקבעו מראש, משום שיד הקדש על העליונה, כדי שלא יהא הפסד להקדש, ואין בזה איסור רבית, שאין רבית להקדש:

רב פפא אמר, הכא, באבני בנין המסורות לגזבר כדי לבנות עבור הקדש, עסקינן. ואבנים אלו אין מקדישים אותן אלא לאחר שבנו אותן, וכעת הם אינם עדיין ברשות הקדש, ואין בהם קדושה, וגזבר זה הלוה אותם על מנת לשלם תוספת רבית, ובמקרה זה אין מעילה, שהרי האבנים עדיין חולין הם, ועל זה אמרו שאין בזה איסור רבית, משום שאין רבית להקדש. ^[10]

כדשמואל, דאמר שמואל בונין בחול, אבני הבנין הקדש לוקחם בהקפה ואין מקדישים אותם עד גמר הבנין, כדי שלא יבואו לידי מעילה בהם בזמן הבניה, ואחר כך מקדישין, ובגמר המלאכה מחללים מעות של הקדש על הבנין והמעות ניתנים לסוחרים והאומנים, וכן מי שרוצה להתנדב אבנים להקדישן, הרי הוא נותנם לגבאי, ואינו מקדישם אלא לאחר גמר הבנין.

שנינו במשנתנו: העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות, אין בהם תשלומי כפל.

והוינן בה: מנהני מילי מהיכן למדנו דין זה?

דתנו רבנן: נאמר בדין הגנב שמשלם כפל, [שמות כב] "על כל דבר פשע, על שור, על חמור, על שה, על שלמה, על כל אבדה אשר יאמר: כי הוא זה! ישלם שנים לרעהו".

ופסוק זה נדרש בלימוד של כלל ופרט וכלל:

"על כל דבר פשע", הרי זה כלל.

"על שור על חמור על שה על שלמה", הרי זה פרט.

"על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה", חזר וכלל.

ולימוד זה הוא זה אחת משלוש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהם. ולפי מידה זו, כל ענין שבתחילתו הוא נכתב בצורה כללית, ושוב חוזר הענין ונכתב בצורת פרט, ולאחר מכן חוזר הענין באופן כללי, הרי זה בא ללמד, כי כאשר באים ללמוד מפסוק זה, אי אתה דן אלא כעין הפרט האמור בפסוק.

וכך אנו דנים: מה הפרט מפורש בפסוק זה, הוא דבר המטלטל וגופו ממון, ואם הוא נגנב חייבים עליו תשלומי כפל, אף כל דבר המטלטל וגופו ממון, חייבים על גניבתו תשלומי כפל.

יצאו קרקעות, שאינן מטלטלין, ואין חייבים עליהם כפל.

וכמו כן, יצאו עבדים, שאין חייבים על גניבתם כפל, משום שהוקשו לקרקעות, בענין ירושה, שנאמר [ויקרא כה] "והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה", ולמדו מכאן [קידושין כב ב] שהקישן הכתוב לשדה אחוזה, לענין קנינים, וכן לשאר דברים, ובכללם תשלומי כפל.

וכן יצאו שטרות, שאין חייבים על גניבתם כפל, שאף על פי שהם מטלטלין, בכל זאת נתמעטו מכפל, משום שאין גופן ממון.

וכן הקדשות, אין על גניבתם חיוב כפל, שכן אמר קרא [שמות כב] "רעהו", ובכך ממעט הכתוב שדוקא כשגנב משל רעהו חייב כפל, ולא כשגנב של הקדש.

עוד שנינו במשנתנו, שאין בדברים אלו חיוב כפל, ולא תשלומי ארבעה וחמשה.

והוינן בה: מאי טעמא?

ומשנינן: רק תשלומי "ארבעה וחמשה" אמר רחמנא בחיוב טביחה ומכירה, ולא תשלומי "שלשה וארבעה". ובדברים האלו, כיון שאינו משלם עליהם כפל, נמצא שהוא ישלם על טביחתם או מכירתם תשלומי שלשה וארבעה בלבד, ואין זה חיוב שחייבה התורה. ולעולם אין תשלומי ארבעה וחמשה אלא רק כשיש חיוב כפל.

עוד שנינו במשנתנו, שעל דברים אלו, שומר חנם אינו נשבע, אם נגנב הפקדון או נאנס.

והוינן בה: מנהני מילי?

דתנו רבנן, נאמר בפרשת שומרים [שמות כב] "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור", ופסוק זה נדרש בכלל ופרט וכלל.

דהיינו: "כי יתן איש אל רעהו" הרי זה כלל, "כסף או כלים", הרי זה פרט, "לשמור " הרי הכתוב חזר וכלל.

וכיון שיש בכתוב הזה כלל ופרט וכלל, הרי כאשר אתה בא ללמוד ממנו במידה זו, אי אתה דן אלא דבר שהוא כעין הפרט:

מה הפרט, המפורש בפסוק, אינו אלא דבר המטלטל וגופו ממון.

אף כל דבר הנלמד מכאן אינו בדין שבועת השומרים, אלא אם הוא דבר המטלטל וגופו ממון.

יצאו קרקעות, שאינן מטלטלין, ואין בהם שבועה.

יצאו עבדים, שאין נשבעים עליהם משום שהוקשו לקרקעות,

וכן יצאו שטרות, שאף על פי שמטלטלין, אבל אין גופן ממון, ולכן אין בהם שבועה. ^[11] וטעם הקדשות שאין בהם שבועה, הוא משום שאמר קרא [שמות כב] "כי יתן איש אל רעהו", ובא הכתוב למעט ולומר, "רעהו" ולא של הקדש.

ועוד שנינו, שבדברים אלו נושא שכר אינו משלם, אם נגנבו או שאבדו אצלו.

והוינן בה: מנהני מילי?

דתנו רבנן, נאמר בפרשת שומר שכר [שמות כב] שהיא פרשה שניה שבפרשת שומרים, "כי יתן איש אל רעהו", הרי זה כלל, "חמור או שור או שה", הרי זה פרט, "וכל בהמה לשמור", חזר וכלל.

והרי כתוב זה נדרש בכלל ופרט וכלל, ולכן אי אתה דן אלא כעין הפרט:

מה הפרט, מפורש, דבר המטלטל וגופו ממון, שומר שכר חייב על גנבתו או אבדתו, אף כל דבר המטלטל וגופו ממון שומר שכר חייב עליו.

יצאו קרקעות, שאינן מטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות, שאף על פי שמטלטלין, אין גפן ממון, ויצאו הקדשות היות ואמר קרא "רעהו", רעהו ולא של הקדש.

שנינו במשנה אודות קרקעות והקדשות: שומר חנם אינו נשבע וכו':

ורמינהו סתירה לכך ממה ששנינו בתחילת מסכת שקלים: בני העיר ששלחו את שקליהן, מחצית השקל שהיו גובים מכל אחד כדי לקנות מהם את קרבנות הציבור עבור כלל ישראל, אם שלחו בני העיר את שקליהם לבית המקדש באמצעות שליחים, שהוא נחשבים לשומרים, ונגנבו או שאבדו השקלים מן השליחים השומרים, הרי:

אם באו השלוחים לדין בתורת נתבעים על שנאבדו השקלים או נגנבו מהם, משנתרמה ה"תרומה", דהיינו, לאחר הזמן שבו "תרמו" מכל השקלים שכבר הגיעו ונאספו במקדש. ^[1]

הערות

^[8] ופירשו בתוספות שאין לומר שהגזבר היה מזיד ואין מעילה במזיד, ומשום כך נשארו המעות בקדושתם, שאם כן אין זה רבית כלל, כיון שהלווה אינו רשאי להשתמש בהם ולא זכה במעות, אין התוספת רבית, שמשמעותה שכר המתנת המעות, וכשאינו יכול להשתמש בהם אין זה הלואה אלא פקדון, והמעות אינם רבית אלא מתנה בעלמא.

^[9] רבית זו אינה אלא מדרבנן שכן פסיקה היא דרך מקח, ומן התורה אין איסור אלא דרך הלואה, אך כבר כתבו הראשונים שהיתר רבית בהקדש הוא אף בדאורייתא, וכגון שהתנדב לספק להקדש סלתות בסלע כשמחירם היה ארבע בסלע, והוקרו החטים ועתה מחירם הוא שלש בסלע, אף על פי כן חייב הוא לספק להקדש ארבע, ובהדיוט כגון זה הוא איסור מן התורה ובהקדש מותר, ומה שלא אמרו כן בגמרא, משום שבברייתא מדובר באופן זה.

^[10] הרמב"ם השמיט דין שאין רבית להקדש, וכבר תמה עליו השער המלך, וכתב שהרמב"ם סובר שדין זה תלוי במחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא בשקלים [פ"ד ב] אם מותר להשתכר במעות הקדש, והרמב"ם פוסק כרבי עקיבא שאסור להשתכר, ולכן אי אפשר להלוות ממון הקדש. אך המשנה למלך [פ"ד יג] מהלכות מלוה ולוה בסוף דבריו, כתב בשם הראב"ד בהלכות כלי המקדש [פ"ז ט] שאין איסור זה אלא בדבר שאין בו צורך למזבח, אבל נסכים שהם צרכי ציבור מותר והוא הדין מותר להשתכר בהם כיון שיש צורך מהם ודמי לנסכים.

^[11] בשו"ע חו"מ [סי' רצא ה] יש שתי דעות אם שומר חייב כשלא עשה קנין לשמירה, אלא הסכים לקבל על עצמו את שמירת החפץ, האם יש עליו חיובי שומר או לא, ודעת רש"י והרמב"ם שאינו חייב בלי קנין, ולפי זה הקשה בקצות החשן מה צורך יש למעט שטרות מחיובי שמירה, הרי אין שטרות נקנין אלא בכתיבה ומסירה וזה לא שייך בשומר, ולדעת הרמב"ם יותר קשה שכן בהלכות שכירות [פ"ב ג] כתב ששומר שפשע חייב גם בדברים אלו, ובשטרות שאין בהם קנין איך יתחייב, ותירץ לפי מה שכתב מהר"ם מלובלין, שבהפקר אין צורך בקנין משום שאין המוכר משייר זכות לעצמו, הוא הדין בשומר אפשר שאין צריך קנין.

^[1] לפי שלא הוצרכו להשתמש בכל השקלים לקניית קרבנות ציבור, היו "תורמים", מרימים בתוך שלש קופות, שקלים מתוך השקלים שבלשכה, ובהם היו קונים את קרבנות הציבור עבור כל הציבור, ובשעה שהיו תורמים, היו מכוונים שיהיו השקלים הנתרמים עבור כל האנשים שתרמו למקדש, אפילו לאלו ששקליהם נאבדו, אך אינם יודעים מאבידתם.

אפילו פחות מכדי אונאה חוזר.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: יש רבית ואונאה להדיוט, ואין רבית ואונאה להקדש! ודוחים: מי אלימא ממתניתין [האם ברייתא זו חזקה יותר ממשנתנו] דאוקימנא [שהעמדנוה והסברנוה] שמדובר בתורת אונאה, כלומר, בפרטי דין אונאה ולא בעקרון. הכי נמי [כך גם כן] נסביר את הברייתא: יש רבית ודין אונאה להדיוט, ואין רבית ודין אונאה להקדש.

ומקשים: אי הכי [אם כך] אתה מפרש היינו דקתני סיפא [זה ששנוי בסופה] של אותה ברייתא: זה חומר בהדיוט מבהקדש?! והרי לפי הסבר זה הדבר להיפך, חומר בהקדש מבהדיוט! ומשיבים: ביטוי זה נוגע רק על ארבית, שמותר לגבות רבית מן ההקדש. ושואלים עוד: ליתני נמי [שישנה גם כן]: זה חומר בהקדש מבהדיוט —על אונאה אם מונה את ההבדלים בין הקדש והדיוט!

ודוחים: הכי השתא [כיצד אתה משווה]? בשלמא [נניח] כשהוא אומר זה חומר בהדיוט מבהקדש יש בכך חידוש. ועוד, שזה ותו לא [ולא עוד]. אלא הקדש, וכי יכול אתה לומר "זה חומר" ותו לא [ולא יותר]? והרי הקדש חמור מחולין בהרבה דברים!

א כיון שהוזכר הדבר בברייתא, שואלים: רבית של הקדש היכי דמי [איך היא בדיוק]? אילימא דאוזפיה [אם תאמר שהלווהו] הגזבר לאדם פרטי כסף הקדש מאה במאה ועשרים — והלא אסור להשתמש בהקדש לצרכי חולין, ונמצא כי מעל הגזבר, וכיון שמעל הגזבר עם נתינת הכסף, הרי מיד יצאו מעותיו לחולין על ידי המעילה, והוו להו [והרי נעשו] של הדיוט, ויש בהם דין רבית כשאר הדיוטות!

אמר רב הושעיא: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שקיבל עליו אדם לספק למקדש סלתות מארבע סאין בסלע, ועלה המחיר, ועמדו מחירי הסלתות משלש בסלע. וכדתניא [וכפי ששנויה ברייתא]: המקבל עליו לספק סלתות מארבע, ועמדו משלש, בכל זאת מספק מארבע, שהרי כך קיבל עליו. ואולם אם אירע להיפך, שקיבל עליו משלש, וירד המחיר, ועמדו מארבע — מספק מארבע. ונמצא איפוא שיש בכך כעין רבית, שיד הקדש על העליונה, ואף שבכגון זה אסור להדיוט — מותר להקדש.

רב פפא אמר: יכול שיהא דין רבית בהקדש גם באופן פשוט: הכא [כאן] באבני בנין המסורות לגזבר עסקינן [עוסקים אנו] וכדברי שמואל. שאמר שמואל: בונין את בנייני המקדש בחול, כדי לא לבוא לידי מעילה בקודש בתהליכי הבנין, ואחר כך מקדישים. ולכן יש לפי שעה לגזבר בידו רכוש שסופו להיעשות רכוש של קודש, אך בינתיים הוא חול, וכספים אלה השייכים להקדש, רשות לגזבר לעשות בהם כראות עיניו ואפילו להלוותם לאחרים.

ב שנינו במשנה שארבעה דברים שנמנו בה אין בהן תשלומי כפל. ושואלים: מנהני מילי [מנין דברים אלה]? ומשיבים: דתנו רבנן [ששנו חכמים] על הכתוב "על כל דבר פשע, על שור, על חמור, על שה, על שלמה, על כל אבדה... אשר ירשיעון אלהים, ישלם שנים לרעהו" (שמות כב, ח). ודרשו: "על כל דבר פשע" הרי זה כלל: "על שור, על חמור, על שה, על שלמה" — פרט, "על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה "— חזר וכלל.

ואם כך, יש בפסוק כלל ופרט וכלל. ולפי כללי מדרש ההלכה, אי [אין] אתה דן עניינו של פסוק זה, אלא כעין הפרט; מה הפרט מפורש — דבר המטלטל וגופו (הוא עצמו) ממון — אף כל דבר המטלטל וגופו ממון בכלל זה.

ולכן יצאו קרקעות — שאינן מטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו (הושוו) לקרקעות לענייני הלכה רבים. יצאו שטרות, שאף על פי שמטלטלין — אין גופן ממון, ואין הם אלא ראיה להתחייבות ממקרא, ואילו לענין הקדשות, אמר קרא [הכתוב] שם "רעהו" (שם), ונלמד מכך: רעהו ולא הקדש.

ג שנינו שאין בדברים אלה תשלומי ארבעה וחמשה. ושואלים: מאי טעמא [מה טעמו של דבר]? ומסבירים: תשלומי ארבעה וחמשה אמר רחמנא [אמרה תורה] ולא תשלומי שלשה וארבעה. וכיון שכבר הוכחנו מן הכתוב שאין בהם כפל, לא חל עליהם דין ארבעה וחמשה.

ד שנינו במשנה כי שומר חנם אינו נשבע על דברים אלה. ושואלים: מנהני מילי [מנין דברים אלה]? ומשיבים: דתנו רבנן [ששנו חכמים], נאמר "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור, וגונב מבית האיש, אם ימצא הגנב ישלם שנים. אם לא ימצא הגנב, ונקרב בעל הבית אל האלהים..." (שמות כב, ו–ז). ודרשו: "כי יתן איש אל רעהו" הרי זה כלל, "כסף או כלים" — פרט, "וגנב מבית האיש" — חזר וכלל.

ואם כן הרי זה כלל ופרט וכלל, ופסוק זה אי אתה דן אלא כעין הפרט: מה הפרט מפורש — דבר המטלטל וגופו ממון — אף כל דבר המטלטל וגופו ממון דינו כך,

יצאו קרקעות — שאינן מטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות שאף על פי שמטלטלין אין גופן ממון. ולגבי הקדשות הלא אמר קרא [הכתוב] "רעהו" (שם), לומר: רעהו ולא של הקדש.

ה עוד שנינו במשנה כי נושא שכר אינו משלם, אם נגנבו דברים אלה או אבדו מרשותו. ושואלים: מנהני מילי [מנין דברים אלה]? ומסבירים: תנו רבנן [ששנו חכמים] על הכתוב: "כי יתן איש אל רעהו חמור או שור, או שה, וכל בהמה לשמור, ומת או נשבר או נשבה אין רואה... ואם גנוב ייגנב מעמו ישלם לבעליו" (שמות כב, ט–יא). ודרשו: "כי יתן איש אל רעהו" הרי זה כלל, "חמור או שור או שה" — פרט, "וכל בהמה לשמר" — חזר וכלל.

הרי זה כלל ופרט וכלל, ואי [אין] אתה דן אלא כעין הפרט: מה הפרט מפורש — דבר המטלטל וגופו ממון — אף כל דבר המטלטל וגופו ממון.

הרי יצאו קרקעות — שאינן מטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות שאף על פי שמטלטלין אין גופן ממון. ולגבי הקדשות הלא אמר קרא [הכתוב] "רעהו" (שם), לומר: רעהו ולא של הקדש.

ו למדנו איפוא את המקור בתורה להלכות אלה שנזכרו במשנה, ועתה באים לבררן לגופן. נאמר במשנה זו ששומר חנם אינו נשבע על גניבה ואבידה. ורמינהו [ואנו משליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: בני העיר ששלחו את שקליהן שנותנים בחודש אדר לצורך המקדש, לירושלים, ונגנבו השקלים או שאבדו,

אם משנתרמה התרומה של הכסף במקדש, לפי שהיו מכניסים את כל השקלים שהגיעו לחדר מיוחד, ששם היו תורמים (מרימים ומקדישים) מהם חלק עבור צרכי הקרבנות של החודשים הבאים, ותרומה זו היתה כדי לשתף את כל ישראל בקרבנות הציבור,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

in that even if the difference in price is less than the measure of exploitation, the exploited party may renege on the transaction. Rabbi Yoḥanan does not accept the opinion of Rav Ḥisda and Reish Lakish does.

The Gemara raises an objection to Rav Ḥisda’s opinion from a baraita: Dealings with a layman are subject to the halakhot of interest and exploitation, but dealings with consecrated property are not subject to the halakhot of interest and exploitation. The Gemara answers: Is the objection from the baraita stronger than that from the mishna, which was defused when we established it to be referring to the principle of exploitation, i.e., that the principle that up to one-sixth is not considered exploitation does not apply to consecrated property? So too the baraita should be understood: The halakhot of interest and the principle of exploitation apply to dealings with a layman, but the halakhot of interest and the principle of exploitation do not apply to dealings involving consecrated property.

The Gemara raises a difficulty: If so, is that consistent with that which is taught in the latter clause of that baraita: This is the stringency with regard to the layman, in contrast to the halakha with regard to consecrated property? According to this explanation, the halakha with regard to consecrated property is more stringent than the halakha with regard to a layman. The Gemara answers: This stringency is only in the case of interest, as it is permitted to collect interest from consecrated property. The Gemara asks: If so, let the tanna also teach: This is the stringency with regard to consecrated property, in contrast to the halakha with regard to the layman in the case of exploitation.

The Gemara rejects this question: How can these cases be compared? Granted, the mishna states: This is the stringency with regard to the layman, in contrast to the halakha with regard to consecrated property, and nothing further, i.e., there are no other cases where the halakha is more stringent for the layman than it is for consecrated property. But with regard to consecrated property, can one say: This is the stringency, and nothing further, there are no other stringencies? There are many halakhot in which consecrated property is treated more stringently than non-sacred property.

§ The Gemara asks: What are the circumstances of interest in cases of consecrated property? If we say that the Temple treasurer lent one hundred consecrated dinars in exchange for repayment of one hundred and twenty dinars, didn’t the treasurer thereby misuse consecrated property? And once the treasurer misused the money by giving it to a layman, his money immediately leaves its consecrated state and assumes non-sacred status. And it is then money of a layman, and the halakhot of interest apply to it.

Rav Hoshaya said: With what are we dealing here? We are dealing with a case where one accepts upon himself to supply fine flour to the Temple at the price of four se’a for a sela, and the market price rose and stood at three se’a for a sela, as it is taught in a baraita: In the case of one who accepts upon himself to supply fine flour at four se’a for a sela, and their market price stood at three se’a for a sela, he is required to fulfill his commitment and supply fine flour at four se’a for a sela. If one committed to supply fine flour at three se’a for a sela, and their market price decreased until it stood at four se’a for a sela, he must supply fine flour at four se’a for a sela. This is a form of interest, as the result is that the Temple treasury is at an advantage. Although an arrangement of that kind is prohibited in transactions involving laymen, in dealings of the Temple treasury it is permitted.

Rav Pappa said that there is a less complicated case of interest involving consecrated property: Here we are dealing with building stones that are entrusted to the Temple treasurer, in accordance with the opinion of Shmuel, as Shmuel says: One builds the structures in the Temple with non-sacred materials to avoid misuse of consecrated property during construction, and one consecrates those materials thereafter. The treasurer has provisional possession of property that will ultimately belong to the Temple treasury. The stones are non-sacred and can be loaned to others, but nevertheless they are not subject to the halakhot of interest.

§ The mishna teaches: Slaves, documents, land, and consecrated property are not subject to the halakhot of payment of double the principal. The Gemara asks: From where are these matters derived? It is as the Sages taught in a baraita with regard to the verse that discusses double payment: “For any matter of trespass, whether it be for an ox, for a donkey, for a sheep, for a garment, or for any manner of lost thing about which one shall say: This is it, the claims of both of them shall come before the judges, the one whom the judges convict shall pay double to the other” (Exodus 22:8). “For any matter of trespass” is a generalization; “whether it be for an ox, for a donkey, for a sheep, for a garment” is a detail. And when the verse states: “Or for any manner of lost thing,” it then generalizes again.

Consequently, this verse contains a generalization, and a detail, and a generalization, and one of the thirteen rules of exegesis states that in such a case you may deduce that the verse is referring only to items similar to the detail. Therefore, just as each of the items mentioned in the detail is clearly defined as an item that is movable property and has intrinsic monetary value, so too double payment is practiced with regard to any item that is movable property and has intrinsic monetary value.

Land is excluded, as it is not movable property. Canaanite slaves are excluded, as they are compared to land in many areas of halakha. Financial documents are excluded, as, although they are movable property, they do not have intrinsic monetary value. The value of the material on which the document is written is negligible; documents are valuable only because they serve as proof for monetary claims. Finally, consecrated property is excluded because it is written in the verse that the one found liable shall pay double to the other, i.e., to another person, but not to the Temple treasury.

The mishna teaches: Nor payment of four and five times the principal, as these payments to do not apply to consecrated animals. The Gemara asks: What is the reason for this exclusion? The Gemara explains: The Merciful One states a payment of four or five times the principal, but not payment of three and four times the principal. It has already been established that there is no double payment in the cases in the mishna. The fourfold or fivefold payment in the case of the slaughter or sale of a stolen sheep or cow comprises the principal, the double payment, and then an additional two or three times the principle, respectively. Consequently, once the double payment is subtracted, the total paid would be three or four times the principal, and the verse makes no allowance for such a payment.

The mishna teaches: An unpaid bailee does not take an oath if these items were stolen or lost. The Gemara asks: From where are these matters derived? It is as the Sages taught in a baraita with regard to the verse that discusses an unpaid bailee: “When a man delivers to his neighbor money or vessels to safeguard, and it is stolen out of the man’s house; if the thief is found, he shall pay double. If the thief is not found, then the master of the house shall approach the judge” (Exodus 22:6–7). “When a man delivers to his neighbor” is a generalization; “money or vessels” is a detail. And when the verse states: “And it is stolen out of the man’s house,” it then generalizes again.

The mishna continues: A paid bailee does not pay if these items were stolen or lost. The Gemara asks: From where are these matters derived? The Gemara answers: It is as the Sages taught in a baraita with regard to the verse that discusses a paid bailee: “When a man delivers to his neighbor a donkey, or an ox, or a sheep, or any beast to safeguard, and it dies, or is hurt, or is driven away, no man seeing it, the oath of the Lord shall be between them both…but if it be stolen from him, he shall make restitution to its owner” (Exodus 22:9–11). “When a man delivers to his neighbor” is a generalization; “a donkey, or an ox, or a sheep” is a detail. And when the verse states: “Or any beast to safeguard,” it then generalizes again.

§ After determining the source of the halakhot in the mishna, the Gemara analyzes those halakhot. The mishna teaches: An unpaid bailee does not take an oath if these items were stolen or lost. And the Gemara raises a contradiction from a mishna. Half-shekels were donated by the people during the month of Adar and placed in a special chamber in the Temple, from where, as needed, some of the shekels were taken for use in purchasing public offerings in the coming months. This was done in order to give all of the Jewish people a share in those public offerings. Additionally, from the moment that the money is taken from there, both those shekels that arrived at the Temple and those that did not yet arrive become Temple property. The mishna teaches (Shekalim 5a): With regard to residents of the city who sent their shekels to the Temple, and the coins were stolen from the agent or were lost en route, the halakha depends on the circumstances.

If this occurred after the contributions of the chamber had already been collected from the chamber,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כגון שקבל עליו לספק סלתות מארבע ועמדו משלש. פירש"י ז"ל בהדיוט שקבל מעות הלשכה מן הגזבר לספק סלתות כל השנה למנחות של צבור מד' סאין בסלע ועמדו בשלש ואלו גבי הדיוט אסור לפסוק על הפירות עד שיצא השער וכאן אפילו לא יצא השער לארבע פוסקין.
ואיכא למידק, האי רבית דרבנן הוא ואנן רבית קצוצה קאמרי' דכתיב אחיך ולא הקדש ולהא לא אצטריך קרא דמדאוריתא אפילו בהדיוט שרי, ועוד קשה אף בזה מענל הגזבר שנתן לו מעות של הקדש ולא חללן על שום דבר אלא פסק על הפירות לזמן, וי"ל שחללן על מקצת הסלתות ופסק על השאר כדי דמיהן לספק מארבעה סאין בסלע, ומיהו ברייתא דקתני אין רבית להקדש רבית דרבנן נמי קתני ואנן ברייתא קא מפרשים, ומיהו כי איצטריך קרא כגון שקבל עליו מעצמו ליתן סאה לסלתות ועמד הגזבר והרויח לו הזמן כדי שיתן שתי סאים וכן במעות.
וי"מ שהברייתא עצמה דהמקבל כך פירושה מי שקבל עליו נדבה לספק סלתות בסלע והיו ארבע סאין בסלע ועמדו משלש מספק מארבע ובכה"ג משכחת רבית דאורייתא וכדפרישית אבל מפני שהברייתא שנויה בענין זה לא חשש לשנות:

ת"ר על כל דבר פשע כלל וכו'. הוא אחד מן המקומות שנמצא בתלמוד הדברים שלא בדקדוק ובמקום עיקרן מתבררין בע"א שהרי בריש פרק מרובה אסיקנא טעמא משום דכתיב כל דרבוייא הוא והני מימעטי מפריטי דכתיבי בה דהכי אמרי' התם מכדי הא כתיב מעיקרא כלל ופרט וכלל דכתיב כי יתן איש אל רעהו וכו' ואי ס"ד האי על דבר פשע לכלל ופרט הוא דאתא נכתבינהו רחמנא להני פרטי פי' דשור וחמור ושה דמימטטי עופות טמאים לגבי האיך כלל ופרט דכי היכי דממעטינן להו מדין דטוען טענת גנב ממעטינן להו ודאי מתשלומי כפל דכתיב בקרא קמא על כל דבר פשע למה לי ש"מ רבויא הוא, ואקשי' התם והשתא דאמרת כל רבויא הוא כל הני פרטי למה לי, חד למעוטי קרקעות וחד למעוטי עבדים וחד למעוטי שטרות שלמה למעוטי דבר שאינו מסוים פי' הינו חצי רמון וחצי אגוז.
וי"מ דבר שאינו במדה ובמשקל ובמנין כגון כיס מלא מסרתי לך דפטור משבועה דמודה מקצת כדאיתא בשבועות (מ"ב ע"ב) ופטור נמי מכפל.
ומיהו איכא למידק בה היכי אקשינן נכתבינהו רחמנא להני פרטי גבי כי יתן הא אי כתב הכי הוה אמינא דגבי שומרין נמי מפטר בעופות טמאים וכן גבי כפל והשתא לא מפטר מדין חיוב שומר חנם ולא מכפל דכתיב בקרא קמא אלא משבועת מודה מקצת דכתיב בהאי קרא בלחוד הוא דפטרי' ליה, ומדלא אמרי' הכי ש"מ דכל דמפטר גבי שבועה דקרא בתרא מפטר מכפל ומדין השומרין ושבועתן דכתיב בקרא קמא.
והשתא קשיא לי א"כ היכי דרשינן חד למעוטי דבר שאינו מסוים מקרא בתרא דהינו שבועה דמודה מקצת לימעיט נמי מקרא קמא דהינו דין השומרין וליפטר נמי מכפל.
ואיכא למימר כיון דאשכחן בשומר שכר דרבי רחמנא כל דבר המטלטל וגופו ממון בכלל ופרט ואע"פ שאינו מסוים ש"מ דהכא נמי לא פטרוה מדין חיוב השומרין כלומר שאם פשע בהן יהא פטור ולא משבועת השומרין ואע"ג דאיכא למיפרך לא פרכינן דהא לאו מילף הוא אלא גלוי מילתא בעלמא הוא דכי מיעט רחמנא דבר שאינו מסוים לענין שבועת מודה מקצת מעטיה ולא לפטרו מחיוב שומר חנם כי היכי דלא [ממעטינן] משומר שכר כל דבר המטלטל וגופו ממון תדע דהא דרשינן בשבועות מה כלים שנים אף כסף שנים ומה כםף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב ולא אמרי' הכי אלא לפוטרו משבועה דמידה מקצת אבל לפטור מחיובו של שומר חנם ומשבועת השומרין לא דליכא למימר דאי אפקיד גביה פרוטה ופשע בה יפטר כיון דגבי שומרין אחרים רבי רחמנא כל המטלטל וגופו ממון וחייב נמי כפל בין בטוען טענת גנב בין בגנב עצמו דהא אתרבי בפרשתיה וזו כדברי האומרים דלא בעינן שתי כסף בשבועת השומרין.
ויש לפרש דבר שאינו מסוים חצי כלי ואינו שוה שתי כסף ופטור בכל השומרין משבועה ואע"ג דאמרי' יצאו כלים למה שהן דוקא בשלם וכענין זה אמרו מה כסף דבר חשוב אף כל'ם דבר תשוב, ומיהו לא שימעטי מחיוב השומרים דהא רבינהו בשארא ואהני מיעוטא לשבועה ואהני רבויא לחיוב בכולהו ועוד דכולהו מיעוטי דהך פרשתא לשבועה ולכפל משתמע דהא לא כתיב ואם פשע ישלם כדכתיב בשארא אלא קרקעות ושטרות דממעטינן לגמרי משום דכתיבי בשאר השומרין הוא וזה דעתנו ומפורש עוד במסכתא שבועות, וכן גנב עצמו חייב כפל בפחות משתי כסף דאתרבי בפרשתיה משור עד חמור עד שה, ולא אימעיט הכא אלא לשבועה ולכפל דשומר עצמו:

וכיון דמעל הגזבר יצאו מעותיו לחולין. ואע"פ שהיה הגזבר מתכוין לתועלת ההקדש. ואוקמה רב אושעיא, כגון שקבל לספק סלתות מארבע ועמדו על שלש, ופירש רש"י ז"ל יחיד שקבל מעות מן הלשכה לספק כל השנה סלתות מד' סאין בסלע, והוקרו ועמדו על ג' ומספק מד', דאלו להדיוט הוי רבית דאין פוסקין על הפירות עד שיצא השער. ויש (להקל על הפירות) [להקשות על הפירוש], דכיון דהגזבר הוציא מעות לסלתות ולא קיבל הסלתות מעתה, אם כן גזבר מעל, שהרי לא נתחללו מעות על [שום] דבר, וכיון שכן מעל אע"פ שהיה מתכוין להנאת הקדש, וכענין שאמרו במלוה מעות מאה בק' ועשרים. וי"ל דכל כי הא לב בית דין מתנה עליהן, כיון שצריכים כל יום (לעשות) להוציא מעות לסלתות ומשום ריוח ההקדש, מה שאין כן במלוה מעות במעות. ואי נמי י"ל כשקבל עכשיו קצת הסלתות וחילל עליהן. ומכל מקום אין פירושו מחוור, דאנן רבית דאורייתא קאמרינן, דמקרא ממעטי הקדש מרבית, ואילו הכא רבית דרבנן, ואפילו להדיוט בכי האי גונא שרי דבר תורה. וי"ל דברייתא דקתני ואין רבית להקדש, אפילו רבית דרבנן קאמר, ואנן ברייתא קא מפרשינן, ומיהו כי אצטריך קרא, כגון שקבל על עצמו נדבה ליתן סאה סולת להקדש, ועמד הגזבר והרויח לו זמן כדי שיתן ב' סאין, וכן במעות.

רב פפא אמר הכא באבני בנין עסקינן וכדשמואל, דאמר שמואל בונין בחול ואח"כ מקדישין. וא"ת אם כן הוו להו דהדיוט ואסור כדאמרינן לעיל. לא היא, דהתם מעל ויצאו לחולין וקמו להו ברשותיה, הילכך דידיה חשבינן ליה לגמרי, אבל הכא לצורך התקדש הוא מלוה, וגזבר לאו לכיס דידיה קא מוסיף, הלכך שרי. וא"ת האיך קדושת הדמים מתחללת על האבנים אחרי שנבנו בבנין, והא אמרינן לעיל (בבא מציעא נד, א), דאין הקדש מתחלל על (ההקדש) [הקרקע] דכתיב ונתן הכסף וקם לו. י"ל דהכא הואיל ועושה הבנין במקדש, ואם [לא] יתחלל קדושת הדמים עליהם עומדים ליעקר, הרי הן כתלוש, ואפילו למאן דאמר (עי' חולין טו, ב) בעלמא דתלוש ולבסוף חברו כמחובר דמי.

שומר חנם אינו נשבע. פירש רש"י ז"ל (נו, א ד"ה אינו נשבע), לא הזקיקו התורה לישבע עליהן. נראה מדבריו, דדוקא בטוען שנגנבו או שנאבדו שלא (בשבועה) [בפשיעה] פטור, הא במודה שפשע או שיש עדים שפשע חייב, דפושע (כמזיד) [כמזיק] הוא. וכן כתב הראב"ד ז"ל. וכן דעת הרמב"ם ז"ל (פ"ב מהל' שכירות ה"ג). ומשום הכי לא קתני שומר חנם אינו משלם, [אלא] שומר חנם אינו נשבע. אבל הרי"ף ז"ל כתב בתשובה, (צ"ז) המפקיד שטרות אצל חברו ומודה שפשע בהן ונאבדו, פטור מן התשלומין. וכן עיקר דהא דתניא שומר חנם אינו נשבע, היינו משום דלא הוזכרו תשלומין בפרשת שומר חנם אלא שבועה, וכאן לא הזכיר אלא מה שנכתב בכל אחד בפרשתו, ולומר מה שאמרה תורה בשומר חנם שהוא נשבע, כאן פטור, ומה שאמרה תורה בשומר שכר שחייב בגנבה ואבדה, כאן פטור, והוא הדין בשומר (שכר) [חנם] דמכל מה שמתחייב במטלטלין שגופן ממון ובהדיוט, כאן פטור. ופושע לאו מזיק הוא, שהרי פשיעה בבעלים פטור, ואלו מזיק בבעלים חייב.
הא דלא קתני נמי שואל אינו משלם, לאו למימר דשואל חייב, דאיהו נמי בכלל ופרט זה (נמי) איכא לאפטוריה, דו"ו מוסיף על ענין ראשון (לקמן בבא מציעא צה, א), אלא משום דהא (אסיפא) [ארישא] קאי. דקתני אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה, והא לא קאי אלא בהקדשות ובגונב בהמה של הקדש דוטבחו כתיב, ואלו בהקדש לא שייכא ביה שאלה.
ומדמקשינן בגמרא מבני העיר ששלחו את שקליהן, דקתני ואם משנתרמה התרומה נשבעין לגזבר, ולא פרקינן ההיא בשבועה שאינה ברשותו, שמעינן מינה דכל הני פטורים משבועה לגמרי, ואף משבועה שאינה ברשותו.

אם משנתרמה התרומה נשבעים לגזבר. פירש רש"י ז"ל, אם כבר נתרמה התרומה כשבאין לדין, נשבעים השלוחים לגזברים שלא פשעו בהן, שהן בעלי דינין, שכיון שתרמו הלשכה אין אחריות האבדה על הבעלים אלא על ההקדש, כדאמרינן לקמן (בבא מציעא נח, א), תורמין על האבוד שיהא חלק בקופות הללו למי ששלח שקלו ונאבד ואינו יודע עכשיו שאבד. ובתוספות (שם, ד"ה נשבעין) פירשו, על האבוד שבא ללשכה ואבד, ועל הגבוי ביד שליח אע"פ שלא בא עדיין ללשכה, וכגון שלא אבד בשעת התרומה, דאי אבד קודם שנתרמה התרומה חייבים בעלים באחריות, והיינו דמפליג הכא בין אבד קודם שנתרמה התרומה לאבד לאחר כך, ועל העתיד לגבות וכגון שנגנבה לבסוף. והא דאמרינן בנדרים (לג, א) ובפרק בתרא דכתובות (קח, א) גבי מודר הנאה מחבירו, שוקל לו את שקלו משום דמצוה קעביד, ולא מהני ליה ולא מידי, כההיא דתנן תורמין על האבוד ועל הגבוי, היינו כגון ששוקל לו את שקלו תחת אותו שבא ללשכה ואבד קודם התרומה, או שהיה גבוי ביד שליח ואבד לאחר התרומה, דבהנך תרי גווני לא מחייבי בעלים באחריות.

גזבר של הקדש אסור לו להלוות מעות של הקדש ברבית האסור מן התורה כגון קצוצה ואם הלוה מאה במאה ועשרה מ"מ מעל שהרי הוציא מעות של הקדש לחולין ולא הכניס תחתיהן כיום להקדש והרי הוא שוגג שהיה סבור שמותר לעשות כן להרויח את ההקדש אבל אם נתן מעות לאחד לספק לו סלתות למנחות של צבור כל השנה והיו באותה שעה ארבעה סאין בסלע ונתיקרו ועמדו על שלש מותר ואין כאן צד מעילה שהרי הכניס תחתיהן משכון וכמו שאמרו בשקלים ואינו מקבל את המעות עד שיהא המזבח מתרצה ופירשו בו מתרצה במשכון וכשהוא בדרך זה מותר אע"פ שלא יצא השער מה שאין כן בהדיוט עד שיצא השער כמו שיתבאר:

הלוה אבני בנין מאה במאה ועשרים אסור מ"מ כמו שביארנו אלא שאין כאן מעילה שאבני בנין לא היו מקדישין אותן עד שיושקעו בבנין שכל שהיו בונין במקדש הן עצים הן אבנים הן שאר דברים לא היו לוקחין אותם ממעות הקדש ולא היו בונין על דעת הקדש שמא יהנה בישיבה על אבן או קורה או בעמידה בצל הבנין אלא הכל לחולין ואחר שישלם הבנין היו מחללין מעות של הקדש על הבנין כמו שיתבאר במקומו:

ויש מתירין רבית בהקדש בכל צד שלא יצאו המעות לחולין כפשוטה של שמועה זו ולמדו ממנה להתיר הלואת מעות של הקדש בזמן הזה ברבית ואין הדברים כלום שאף לדבריהם לא נאמר אלא בהקדש בדק הבית אבל הקדש עניים הרי הם בכלל אחים ואסור להלוות מעות שלהם אלא בקרוב לשכר ורחוק להפסד כדין יתומים על הצד שיתבאר בפרק נשך אלא שאף לעיקר הענין נראה לי לפסוק שאף בהקדש כל רבית של תורה אסור שאע"פ שרב פפא שהוא מן האחרונים פירשה להתר יראה שלא על דעת עצמו אמרה אלא לפרש הברייתא ר"ל שמועת רבית ואונאה להדיוט ואין רבית ואונאה להקדש ולענין פסק נוח לנו לפרשה בספוק סלתות שהוא רבית דרבנן על הדרך שתירצוה בגמרא תחלה:

ומ"מ זה שנהגו בקצת מקומות שהצבור לווים מן היחידים שבהם לרבית יראה שהוא אסור ויש מתירין בדרך מחילת חלקו מן המס הואיל ואין הרבית בא לידו והצבור יכולין למחול לו חלקו וכן אפשר להתירו במקום מצוה ממה שאמרו בתלמוד המערב בשני של מועד קטן לווין לחבורת מצוה ולקדוש החדש ואע"פ שיש לפרשה ברבית דגוי אין נראה כן שאף לדבר הרשות אין נראה לאסור אלא אף מישראל ואע"פ שאין יד גוי באמצע מותר ללוות ממנו למצוה שהיא צורך רבים כגון קדוש החדש וחבורת מצוה שבה וכיוצא בה אמרו שם בדברים האסורים שהיו סומכין עליהם להיתר אמר ר' אבא אלו היו חברי נמנין עמי הייתי מתיר בשר בכור לימכר בליטרא וכן הייתי מתיר מלאכה במועד וכן אמרו שם קובלין לרשות ליפטר מבולו כלומר שאם ראשי הצבור מעותים עליו את הדין להטיל עליו מס ביתר ממה שאין ראוי לו יש לו רשות להיות קובל לשלטון גוי כדי ליפטר מחלקו המוטל עליו ומלת מבולו מלשון בלו והלך ויש לפרשו לשון עשיר מלשון פרס בולי ובוטי כלומר קובל עליו להצילו מיד העשיר שידו תקפה עליו:

בשלמא זה חומר בהדיוט וכו'. אי גרסינן ותו לא יש לומר דהחומרא דאונאה שכיח אבל חומרא דכפלא וארבעה וחמשה ושבועת שומר חנם ותשלומי שומר שכר לא שכיח והכי קאמר בשלמא זה חומרא בהדיוט מבהקדש ותו לא פירוש תו ליכא חומרא דשכיח בהדיוט מבהקדש. אלא הקדש זה חומר ותו לא פירוש האי חומרא דשכיח איכא ותו לא אכתי איכא טובא דשכיחי. הרא"ש.
ובתוספות שאנץ מסיים ומיהו בכמה דוכתי אשכחן זה חומר אף על גב דאכתי איכא טובא בזבחים בפרק דם חטאת דקתני זה חומר בחטאת מבקדשי קדשים וקאמר בגמרא דחדא מתרי תלת חומרי נקיט ובערכין בפרק האומר משקלי דקתני זה חומר בנדרים מבערכין ובגמרא חשיב טפי מברייתא.

האי רבית דהקדש היכי דמי וכרי פירוש שהגזבר הלוה להדיוט. דליכא למימר שהדיוט הלוה להקדש דבהא לא לימא אין רבית להקדש דהא לא אפשר שהקדש יפרע יותר ממה שלוה דעל מה יתחלל ההקדש אלא על כרחך בשהקדש המלוה עסקינן. והא דאמרינן זה חומר בהדיוט מבהקדש רצה לומר שבעלמא אנו מחמירין לגבוה יותר מבהדיוט כגון מוקצה ונעבד ודומיהן וכאן אנו מתירין לגבוה דבר איסור דהיינו רבית שהוא אסור להדיוט וזהו חומר בהדיוט מבהקדש. הריצב"ש.

הכא במאי עסקינן שקבל עליו לספק סלתות מארבע. פירש הקונטרס קבל מעות הלשכה מן הגזבר לספק סלתות כל השנה למנחות של צבור וכו' וקשה דאם כן מועל הגזבר כיון שמוציא מעות של הקדש לחולין קודם שיכניס תחתיהן כלום אף על פי שמתכוון לטובתו של הקדש דהכי נמי לעיל מלוה מעות הקדש ברבית נתכוון להרויח להקדש ואפילו הכי אומרים דמעל הגזבר והכא נמי מאי שנא. ואין לפרש שאין הגזבר נותן כאן מעות עד אחר פיסוק דאם כן איזה רבית יש כאן. וכי תימא דמיירי באחד שאמר לחבירו קבל מאה זוז לספק מהן סלתות להקדש ולא מיירי במעות הקדש אם כן כהאי גוונא לוקמה בהלואה שהלוה לחבירו מאה זוז לשלם להקדש מאה ועשרים. ויש לומר דהכא לב בית דין מתנה על מעות הלשכה שלא יקדשו מה שיתנו בסלתות כדי שיוכלו לקנות מהם סלתות כענין זה שהדבר זה הוא צורך להקדש כדי שיהו סלתות מצויין להקדש כל השנה. ומיהו מכח זה לא מצי לאוקמה אפילו בהלואה שמלוה לצורך מאה במאה וכי היכי דשרינן באבני בנין מאה במאה ועשרים דדרך הלואה אין לב בית דין מתנה כדי שיהא מותר להלוותן ברבית אבל דרך משא ומתן לב בית דין מתנה לפי שיש בדבר צורך הקדש. וקשה דהאי רבית דרך משא ומתן אינו אלא דרבנן ואנן רבית דאורייתא קאמרינן דמהכא ממעטים הקדש מרבית. ויש לומר דתלמודא לא קאמר אלא דבר ההוה שהיו רגילים לקנות סלתות ומיהו כי איצטריך קרא כגון שהתנדב ליתן מאה סלעין להקדש ותבען ממנו הגזבר ולא היו בידו המעות והרויח לו הגזבר זמן כדי ליתן לו מאה ועשרים. הרא"ש.

וזה לשון הר"ן: פירש רש"י דאלו בהדיוט וכו'. ואם תאמר היכי דמי אי בשיש לו אפילו גבי הדיוט פוסקים אף על פי שלא יצא השער ואי בשאין לו הדרא קושיין לדוכתא והלא מעל גזבר שנתן לו מעות הקדש ולא חללן על שום דבר. ויש לומר דמשכחת לה כגון שיש לו מקצת מן הסלתות שיכול לחלל מעות של הקדש עליהם ואפילו הכי גבי הדיוט כיון שאין לו כל מה שפסק עמו אסור. ולדעת מי שאומר דכהאי גוונא אפילו בהדיוט שרי כגון שיש לו מקצת דומיא דאמרינן בסוף פרק איזהו נשך יש לו טפה לוה עליה כמה טיפין ולפי זה הדרא קושיא לדוכתא מאי איריא הקדש אפילו הדיוט כהאי גוונא שרי. איכא למימר דלעולם כשיש לו כל מה שפסק ואפילו הכי משכחת לה דבהדיוט אסור כהאי גוונא דאמרינן לקמן פוסק עמו על הגדיש דאמר רב מחוסר שלשה אינו פוסק. אי נמי לשמואל דאמר כל בידי שמים אפילו לאחת אינו פוסק. ומכל מקום איכא למידק דכל כהאי גוונא אינו אלא רבית דרבנן וכו'. איכא למימר דרב אושעיא כגון קאמר וכיון דאשכח הך ברייתא דהמקבל עליו שהיא רבית דרבנן מפרש לה בההוא גוונא וממילא שמעינן דקרא דאיצטריך למעוטי הקדש מיירי במי שקבל עליו לספק סאה לסלתות וכדי שירויח לו הגזבר זמנו קבל עליו ליתן שני סאין שזו רבית גמורה היא אלא שהתורה התירה. ע"כ.
וכתב הרמב"ן ז"ל ויש מפרשים שהברייתא עצמה דהמקבל כך פירושה מי שקבל עליו נדבה לספק סלתות בסלע והיו ארבע סאין בסלע ועמדו משלש מספק מארבע ובכהאי גוונא משכחת רבית דאורייתא וכדפרישית אבל מפני שהברייתא שנויה בענין זה לא חשש לשנות. ע"כ.
וזה לשון הריטב"א: והראב"ד ז"ל פירש כי משכון היו מקבלין ממנו וכן אמרו בירושלמי שאין נותנין לו מעות עד שיתרצה המזבח כלומר שיתרצה במשכון. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד ז"ל: הכא במאי עסקינן שקבל עליו לספק סלתות משלש ועמדו מארבע וכו'. ובשביל הקדמת המעות אין נוטלים ממנו זו היא הרבית שלא יצא השער עדיין לארבע סאין בסלע ובסוף נתייקרו ועמדו משלש. והא דתנן בשקלים בההוא פירקא ואינו מקבל המעות עד שיהיה המזבח מתרצה לאו מתרצה בסלתות קאמר אלא מתרצה במשכון שנוטלין ממנו משכון ונותנים לו את המעות. עד כאן.

וזה לשון רבינו חננאל ז"ל: כגון שקבל לספק סלתות משלש סאין בסלע וכן השער וקבל המעות והוזלה הסלת ועמדו ארבע סאין בסלע אף על גב דבהדיוט אסור משום רבית בהקדש שרי דתניא המקבל עליו לספק סלתות מארבע ועמדו משלש יספק מארבע וכו'. עד כאן.

משלש ועמדו מארבע מספק מארבע. וקשה מהא דאמרינן בקידושין פרק קמא פדאו במנה ולא הספיק למשכו עד שעמד במאתים מה שפדה פדוי ואינו נותן אלא מנה ומפרש התם דבהא לא אמרינן לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש כיון דבהדיוט נמי במי שפרע קאי אם כן הכא נמי הוה לן למיזל בתר נתינת המעות~ ויש לומר דלא דמי דהתם בנתינת המעות מתחלל הקדש על המעות וקנה מיד דבר תורה אבל הכא אין הסלתות בעין שיתחללו המעות עליהן בשעת נתינתן אלא מקבל עליו לספק משלש כל שעה שיצטרך הקדש. הרא"ש.

משלש ועמדו מארבע. ואם תאמר ומה יפוי כח איכא בהקדש הא מילתא אפילו בהדיוט איתא כדאמרינן בפרק איזהו נשך אף על פי שלא פסק עמו כשער הגבוה יכול הלוקח לומר תן לי מעותי או תן לי כזה. ויש לומר דלא דמי דהתם המוכר נמי יכול לחזור בו אלא צריך ליתן כשער הגבוה. תלמיד הר"ף.

כסף או כלים וכו'. ואם תאמר משמע דהכא ממעטינן שטרות משום דבעינן דומיא דפרט שגופו ממון יצאו שטרות שאין גופן ממון הא אמרינן בשבועות יצאו כלים למשהו שאם טענו שני מחטין והודה לו באחת מהן חייב שבועה אפילו דליכא שוה פרוטה. ויש לומר דמה שיש בהן חשיבות כלי מחשיבין כגופן ממון ועוד פירשתי בפרק קמא דקידושין דמיירי בשוח פרוטה ועוד לא דמי לשטרות דאין עומדין אלא לראיה.

ושומר חנם אינו נשבע ורמינהו וכו'. אין לחוש במה שפירש תחלה שומר שכר מנא לן דאינו משלם ואחר כך מקשה על שומר חנם וכי האי גוונא בפרק המוכר את הבית. ע"כ משאנץ.

שומר חנם אינו נשבע. איכא דאמרי דאינו נשבע אבל אם הודה או שבאו עדים שפשע חייב לשלם דמזיק הוא וזו היא דעת הרמב"ם ז"ל הספרדי. וקרובים דברי רש"י לדעת זו שכתב אינו נשבע שלא פשע שלא הזקיקתו התורה לישבע עליהם. ואחרים אמרו שאם פשע נמי פטור וכו' וזהו הראוי לסמוך עליו ואף על גב דדיינינן השתא דינא דגרמי הני מילי במזיק אבל שומר שלא שמר אפילו כדרך השומרים כלומר שפשע בשמירתו לא מחייב שהתורה פטרתו. הרמב"ן.

ורמינהו בני העיר ששלחו את שקליהן וכו'. פירש רש"י. משנתרמה תרומה נודע לבעלים פסידא דהקדש הוא דהא קיימא לן שתורמין על האבוד ולפיכך נשבעין לגזברין. והקשו עליו בתוספות חדא דלישנא דמשנתרמה תרומה לא משמע דקאי אידיעת בעלים אלא על הגנבה ואבדה עצמה. ועוד דכל היכא שנגנבו או שאבדו בדרך קודם תרומת הלשכה לבעלים אבד ואין תורמין עליו והא דתנן תורמין על האבוד היינו על האבוד שהגיע ליד הגזבר ותדע דהא קתני שתורמים על הגבוי ואם איתא דעל האבוד שאבד בדרך תורמין למה ליה למיתני על הגבוי. אלא ודאי כדאמרן והכא הכי פירושו שאם משנתרמה תרומה נגנבו או אבדו פסידא דהקדש הוא דכיון שהיה קיים בדרך בשעת תרומת הלשכה כבר נפטרו הבעלים דקיימא לן תורמין על הגבוי ואם לא נגנבו או אבדו אלא קודם תרומת הלשכה פסידא לבני העיר. הריטב"א.
ונראה לי על האבוד שבא ללשכה ואבדן ועל הגבוי ביד שליח אף על פי שלא בא עדיין ללשכה ובגורן דלא אבד בשעת התרומה דאם אבד קודם שנתרמה התרומה חייבין בעלים באחריותו והיינו דמפליג בין אבד קודם שנתרמה התרומה לאבד לאחר כך. ועל העתיד לגבות כגון שנגנבה לבסוף. והא דאמר בנדרים ובפרק בתרא דכתובות גבי מודר הנאה מחברו דשוקל לו שקלו משום דמצוה קעביד ולא מהני ליה מידי כההיא דתנן תורמין על האבוד ועל הגבוי. היינו כגון ששקל לו שקלו אחר שבא ללשכה ואבד קודם התרומה או שהיה גבוי ביד שליח ואבוד לאחר התרומה דבהנך תרי גווני לא מחייבי בעלים באחריות. משאנץ.

בד"ה בשלמא בהדיוט זה חומר ותו לא כו' בהקדש זה חומר בתמיה כו' ול"ג ותו לא שהרי אף כו' עכ"ל נראה מלשונם דגבי חומר בהקדש ל"ג ותו לא אבל גבי חומר בהדיוט גרסינן ליה שפיר ואפשר לקיים שם ותו לא וה"ק בשלמא השתא דתני חומר בהדיוט מבהקדש ותו לא דלא תני יותר דלא תני חומר בהקדש כו' ניחא שזהו חידוש שהדיוט חמור אבל אי תני נמי חומר בהקדש בתמיה מה חידוש הוא זה שהקדש חמור וק"ל:

בד"ה לספק סלתות כו' לא יצא השער כלל אסור דלמא אתי לאחלופי בהדיוט ולכך נקט כו' עכ"ל פי' דבהדיוט כה"ג אפילו ביצא שער של לקוטות אסור לפסוק עם בעה"ב אפי' באומר לתת לאיש אחר דחשיב כאלו הוא מקבל ממנו כמ"ש התוס' גבי הלואה אע"ג דהכא דרך מקח וממכר הוא אסור מיהת מדרבנן ולהכי אם לא יצא השער כלל אסור אפי' להקדש משום דאתי למחלף לעשות כך בהדיוט אבל ביצא שער של לקוטות אע"ג דבהדיוט אסור שרי בהקדש אפי' לפסוק עם הבעה"ב בשער לקוטות ולא אתי למחלף בהדיוט דהרואה יאמר דפסק בשער לקוטות ללקוטות דשרי אף בהדיוט ולעיל שכתבו ואי דלא יצא השער וגם אין לו על מה מחלל כו' ולא תקשה להו כי הכא דלמא אתי לאחלופי בהדיוט היינו משום דלעיל איירי שהגזבר עצמו פוסק עמו ומוכחא מלתא שהם של הקדש וכיון דהוי דרך מקח וממכר שרי ולגבי אבנים דבעינן תרי מוכחא מלתא היינו משום דהוי דרך הלואה ולא ניחא להו לפרש הכי נמי הכא שהגזבר נותנם לנחתום ושרי אפי' בלא יצא השער כלל דמוכחא מלתא שהם של הקדש ושרי דרך מקח וממכר דסתמא כיון דהמתנדב עדיין לא הקדישם לא באו ליד הגזבר עדיין ודו"ק:

ד"ה בשלמא בהדיוט זה חומר פי' זה חידוש כצ"ל:

רש"י ד"ה באבני בנין וכו' אלא שליח בעלמא הוא כצ"ל:

גמרא מיתיבי רבית כו'. ולא מסתבר ליה לומר דהתם פירושו אם הוא נתאנה מן ההקדש א"צ הקדש להחזיר לו האונאה אבל הוא להקדש אפילו פחות מכדי אונאה חוזר דמאין לו זה ועוד דומיא דרבית דלא [משכחת] שפיר שיתן לו הקדש רבית דעל מה מחולל:

גמ' זה חומר בהדיוט מבהקדש ארבית. לא מיושב שפיר מאי חומרא הוא זה שלחבירו אינו נותן רבית ולהקדש נותן רבית ובאונאה קרי זה קולא להדיוט אינו נותן פחות מכדי אונאה ולהקדש אפילו פחות מכדי אונאה חוזר ועיין:

גמ' כדתניא המקבל לספק. צ"ל כדתנן דמשנה הוא בהדיא בשקלים:

גמ' מנא הני מילי דת"ר על כל דבר פשע וכו'. צריך ליתן טעם דלכאורה כד מעיינת בקראי הו"ל להגמרא לאתויי פסוק דמביא אח"כ דכי יתן איש כו' דכתיב ביה ישלם שנים ובזה פליגי מ"ד במרובה לחד איירי בגנב עצמו ולחד בטוען טענת גנב אבל סיפא דקרא דעל כל דבר פשע לכ"ע איירי בטוען טענת גנב ולמ"ד (בטוען טענת גנב) [בגנב] ע"כ ליכא שבועה ברישא דקרא משא"כ סיפא דקרא ונקרב בעה"ב לשבועה על כל דבר פשע כו' [והו"ל לאתויי אח"כ לענין שבועה מהא דעל כל דבר פשע] ועיין:

ברש"י בד"ה על כל דבר פשע סיפא דקרא כו'. ר"ל על כל דבר פשע דהוא סיפא דקרא דמשתעי בטוען כו' ועיין ברש"י ברי"ף:

בתוס' בד"ה בשלמא בהדיוט זה חומר פירוש זהו וכו' כצ"ל. ומהר"ש נכנס לדוחק לפרש ותו לא לא תני יותר זה חומר בהקדש וכו':

בתוס' בד"ה לספק לו סלתות וכו' אי יצא השער וכו' אי דלא יצא השער וגם אין לו וכו'. משמע דאי יצא השער שפיר מחולל ההקדש אף דאין לו דכיש לו דמי ומיהו אין הסברא נותנת זו גם התוס' במנחות פרק שתי מדות (מנחות דף צ') ד"ה מארבע ועמדה כו' לא הזכירו זה רק תימה היכי דמי אי דיש לו סלתות שיחללו עליהן אפילו בהדיוט שרי וכו':

בא"ד ויצא השער של לקוטות וכו'. לכאורה מי דחקם לזה ולעשות גזירה דלמא אתיא לאחלופי בהדיוט ובמנחות לא הזכירו זה בתירוצם רק כפשוטו דלא יצא השער כלל וע"ש. והזכירו כאן תרתי לטיבותא דרך מקח וממכר וגם יצא השער כמו באבני בנין שהגזבר עצמו נותנו גם אבנים מוכחא מלתא וכו' וז"ל מהר"ש יצ"ו כו' ע"ש:

בתוס' בד"ה ש"ח אינו נשבע וכו' נראה דה"ה אינו משלם כו'. ודעת רש"י במתני' לא משמע כן. ויש קצת להקשות ממה נפשך אם פטור אף מפשיעה א"כ למה לי מיעוטא בש"ח ומה ש"ש פטור מפשיעה כ"ש ש"ח וכ"ת משבועה שאינו ברשותו וכו' (י):

גמרא על חמור כו' על שלמה כו'. כצ"ל בלא ווי"ן:

גמ' שם מ"ט תשלומי דו"ה א"ר ולא תשלומי גו"ד. לפי מש"כ רש"י בב"ק (עח ב) בד"ה גנב פטר עצמו ואליבא דר"ש נקט לה דמשמע דלרבנן פטור אפי' מן הקרן וכמש"כ שם ואפסידא דהקדש מיפטר ומדמי לה לשאר מזיקי הקדש וע"ש (ו ב) בתד"ה שור רעהו קשה תרתי חדא דהל"ל ולא ב' וג' שנית דגם כפל נמעיט משנים ולא אחד וי"ל דהיכא דהגניבה בעין ודאי חייב להחזיר להקדש וא"כ איכא קרן וכה"ג תירצו התוס' לענין שטרות בריש מרובה ועי"ל כגון דשגג הגנב דסבר שהן חולין דמעל וחייב קרן וחומש:

גמ' שם וגונב מבית האיש חזר וכלל. עיין בגליון גי' הגמרא בב"ק ושבועות ונ"ל פי' הגי' דכאן דאי הוי שב על הפרט הל"ל וגונבו אלא ע"כ דקאי אכי יתן ור"ל וגונב החפץ הנתון:

גמ' שם וכל בהמה לשמור חזר וכלל. קשה הלא לא דמי כללא בתרא לקמא וכדפריך במרובה (סד) והרע"ב בפ"ו דשבועות מ"ה העתיק חמור כו' וכל בהמה פרט לשמור חזר וכלל (וכדלעיל שם גבי כסף או כלים) וגי' זו ישרה ודלא כהתו"ח שמשבש לה ועי' בק"א בריש תו"כ במדת פרט וכלל כיצד:

רש"י ד"ה וכי יתן. צ"ל כי בל"ו:

רש"י ד"ה אם משנתרמה. אם כשבאו לדין כו'. לפי פירושו לקמן הלל"פ אם כשנודע להם כו':

תד"ה ש"ח. דאפי' ש"ש כו' ולא משני כשפשע. עי' ש"ך סי' ס"ו ס"ק קכ"ו ובתומים שם ונ"ל להוסיף ע"ד התומים דצ"ל בתוס' ואפי' בו':

[תד"ה רעהו. ובמרובה ממעיט כו'. כצ"ל ומש"כ התוי"ט דמלשון הרמב"ם משמע כתירוצם הראשון בשבועות תמוה ועמש"כ בב"ק (סג) בכוונת הרמב"ם] :

תד"ה כי. דבמרובה דרשינן מעל שור חמור ושה. כצ"ל:

גמ' בונין בחול. עיין לעיל דף נד ע"א תוס' ד"ה הקדש:

תוס' ד"ה בשלמא וכו' וכל הנך דמתני'. עיין זבחים דף צד ע"ב תוס' ד"ה אלא:

תד"ה ש"ח אינו נשבע וכו'. רבים תמהו דדלמא בהיפוך דגם ש"ח חייב בפשיעה, וא"כ מדקתני ברישא דאין אחריות שבת עליו ע"כ דמיירי בלא פשע, וא"כ בע"כ דאחריות שבת עליו היינו לענין חיוב גו"א, ובהכרח לומר בכוונת תוס' דמ"ש תחלה נראה דה"ה דאינו משלם דאפי' ש"ש כו' לא דלמדו ש"ח בדרך ק"ו מש"ש אלא דזהו פסיקא להו בהחלטה דש"ח אינו משלם כשפשע, ואפשר דס"ל כשיטת הראב"ד דבדברים אלו הקדשות וכדומה חייב מה"ת לישבע שא"ב של רב הונא. דכיון דבעלמא כשמשלם צריך לישבע מדרבנן שא"ב ה"נ בדברים אלו בין משלם בין אינו משלם, וא"כ אם איתא דחייב לשלם כשפשע אמאי א"צ לישבע מדין גלגול דהא בכל הש"ס דמיעטה רחמנא משבועה מ"מ מדין גלגול חייבים כדקתני נכסים שאין להם אחריות זוקקים עם נכסים שיש להן אחריות אלא עכ"ד אפי' פשע פטור, וזהו בעצמו הוכחת הראב"ד בהשגות, ושיעור דברי תוס' כך הם, נראה דה"ה דאינו משלם ר"ל מכח הוכחה הנ"ל, ואח"כ הוסיפו דאפילו היינו כמו ואפי' ש"ש ר"ל ואפי' ש"ש אינו משלם כשפשע, וע"ז הוכיחו שפיר דאם נימא דש"ש חמיר מזה מש"ח א"כ אמאי לא משני כשפשע. אע"כ אפי' ש"ש פטור, ובזה מיושב מה דקשה לכאורה על ראיית התוס' הא גם אף לפי האמת דפטור מפשיעה הא מ"מ עכ"פ מתקנת חכמים חייב בהקדשות בפשיעה כדמשני בשביעית תק"ח שלא יזלזלו בהקדשות, א"כ עדיין יקשה דלישני כשפשע ותק"ח הוא דלחייב, ולפי הנ"ל ניחא דעל זה שפיר יש לתרץ דהוי כשפשע ומטעם שלא יזלזלו הוא גם ברישא דהוא ש"ח הוא חייב בפשיעה מתק"ח.
גם יש לתרץ בלא"ה, די"ל דפירכת הש"ס מכח זרעים דהוי כקרקע דליכא תקנתא ואף דהוא לצורך הקדש, מ"מ י"ל דהתקנה רק במטלטלים דהקדש דמשלח הקדש לא יפטור מלשלם דהוי זלזול ומחייבים אותו חכמים שיהא חייב כאלו הי' בהדיוט, אבל בקרקעות דהקדש דאפי' בהדיוט פטור מטעם קרקע י"ל דגם בהקדשות פטור כיון דפטור לא מצד הקדש הוא:
אמנם לכאורה קשה בהיפוך דעדיין מנ"ל להוכיח דאפי' ש"ש פטור דלמא באמת ש"ח פטור וש"ש חייב, אלא דפירכת הש"ס הכי הוא והיינו מכח דהקדש דכיון דחכמים תקנו דחייב בפשיעה, א"כ ע"כ מיירי בלא פשע. ומש"ה פריך מסיפא אבל לעולם י"ל דבד"ת וכן בקרקעות לדידן ש"ח פטור מפשיעה וש"ש חייב, לכאורה הא אפשר לומר דסבירו לתוספות דהא דקאמר ר"נ שבועה זו תק"ח היא לא דחכמים מחייבים אותו בממון בהקדשות בדבר שאינו חייב, אלא דעיקר תק"ח הוא רק על השבועה, והיינו אף דאפילו הודה שפשע פטור, מ"מ י"ל דהשבועה היתה לענין שא"ב, וא"כ שפיר הוכיחו מדלא משני שפשע.
אמנם לפ"מ דביארנו בכוונת תוספות דהא פסיקא להו דש"ח ודאי אינו משלם כשפשע משום דס"ל דבאלו ג"כ חייב לישבע שא"ב מדאורייתא או מדרבנן, א"כ ע"כ הא דפריך הש"ס מנשבעים לגזברים, היינו דנגנבה או שאבדה נשבעים משמע אף דידע שא"ב חייב לישבע דנגנב שלא בפשיעה, א"כ ע"כ הא דמשני שבועה זו תק"ח היינו דתקנו שיהא חייב בפשיעה. א"כ תקשה כנ"ל. והנראה דראייתם מדפריך רב יוסף בר חמא לרבה מההוא דהשוכר את הפועל, והא לרבה דמשני לעיל נשבעים ליטול שכרן מבואר דלא ס"ל תקנה דלא יזלזלו בהקדשות ושפיר מצינו לאוקמי כשפשע, ומדוקדק לשון התוס' ולא משני כשפשע, ולא העמידו הוכחתם דמה פריך דלמא מיירי כשפשע והיינו די"ל דרב יוסף דפריך ס"ל כר"א דתקנו שלא יזלזלו, ומוכח דלא מיירי כשפשע, ולזה הוכיחו רק ממה דהשיב לו רבה לא להפסיד שכרן, והא רבה לשיטתי' דלא סבירא ליה תקנה דלא יזלזלו הנ"ל לשני כשפשע:

גמרא ורמינהו בני העיר וכו', עיין ברמב"ם דפסק בכאן אין נשבעים אפי' שבועה שא"ב ואפי' מדרבנן, ונראה דרמב"ם לשיטתיה דס"ל דבאלו חייבים בפשיעה וגם ס"ל להרמב"ם דבכל שומרים העיקר שבועה דא"ב ואם יש עדים שהעידו שא"ב א"צ לישבע כלל א"כ איך קתני במתני' ש"ח אינו נשבע אמאי אינו נשבע מכח גלגול שבועה דא"ב ואם דיש עדים דא"ב הא גם שומר דעלמא א"צ לישבע, ואף אם נדחק דמתני' דקתני דאינו נשבע היינו מדאורייתא וכמו דצריך לומר לפי האמת דאמרי' שבועה זו תק"ח היא ואיך קתני במתני' סתמא ש"ח אינו נשבע דקאי גם אהקדשות וצ"ל דמתני' דינא דאורייתא קתני מ"מ מאי פריך הש"ס ממתני' דבני העיר דנשבעים לגזברים דלמא התם מדרבנן ומשום שבועה שא"ב דר"ה, אע"כ דאינו נשבעים שא"ב אפי' מדרבנן, ולאינך פוסקים דס"ל דצריך לישבע שא"ב מדרבנן ס"ל באמת דבשאר שומרים הוי שלא פשע עיקר שבועה, וא"כ י"ל דס"ל להש"ס דלישנא דנגנבה או שאבדה נשבעים משמע אף דידוע דנגנבה, דלישתבע איך נגנבה אם בפשיעה או לא, אאף אם נימא דשלא פשע הוי רק גלגול, י"ל כאינך פוסקים דבאלו אף פשע פטור. וא"כ י"ל דלישנא דנשבעים לגזברים משמע דצריכים לישבע איך נגנבה ולזה פריך הא אף בהודה שפשע פטור ואין כאן גלגול:

בגמרא ריבית דהקדש היכי דמי כו' והלא מעל הגזבר. וקשיא לי אמאי לא מוקי לה בא' שאמר הרי עלי מנה לבדק הבית וכשתבעו הגיזבר אמר הרי עלי ליתן מאה ועשרים לזמן פלוני ואם כן הוי אגר נטר ואפשר משום דבכה"ג בהדיוט נמי שרי כיון דמעיקרא לאו בתורת הלואה אתא לידיה אלא ממון שלו הוא ודמי להא דאיתא בתשובת הרשב"א סי' תתקפ"ט הובא בש"ע י"ד סי' קע"ו וקע"ז לענין נדונית חתנים דמותר להוסיף בכה"ג ע"ש. אלא דאיהו גופא שדא ביה נרגא שסיים דדוקא כשהתנה כן קודם הנישואין והוסיף הט"ז דאיירי דוקא שהתנה כן בפעם הראשון בשעת הפסיקא שנתחייב ליתן מנה לנדוניא לזמן פלוני ואם לא יוסיף לו עשרים עד זמן פלוני אבל כשלא התנה בראשונה דאז חל החיוב של מנה וה"ל כמלוה ואסור להוסיף אח"כ מחמת הרחבת הזמן דה"ל כאגר נטר ואם כן הדרא קושיא לדוכתא אמאי לא מוקי לה הכא בכה"ג דאף ע"ג שאמר הרי עלי מנה סתם אלא שאח"כ כשתבעו הוסיף לו עשרים שירחיב לו הזמן דבכה"ג בהדיוט אסור וקמ"ל דאפ"ה בהקדש שרי וצ"ע. וליכא למימר נמי דלא מצי לאוקמי בכה"ג משום דכיון שנדר ליתן מנה מחויב ליתנה מיד ליד הגזבר כדתנן חייבי ערכין ממשכנין אותם ואם כן כיון דאסור לאחרה בידו אסור להרחיב לו הזמן אף ע"ג דאיכא רווחא דהקדש דאין עניות במקום עשירות וכמ"ש התוספות כאן נמי בד"ה לספק מדחזר בו משינויא קמא מוכח דכל היכא דאיכא מילתא דאיסורא לא חיישינן לרווחא דהקדש אלא דג"ז ליתא דבפ"ק דר"ה איתא להדיא דאפי' בקדשי ב"ה וחייבי ערכין אינו חייב בבל תאחר אלא לאחר ג' רגלים ואפי' עשה ליכא אלא לאחר רגל א' וכתבו שם התוס' דהא דתנן חייבי ערכין ממשכנין היינו דוקא כשרואין שמתעצל ליתן וא"כ עדין צ"ע:

בתוספות בד"ה לספק סלתות כו' וי"ל כגון שהתנדב אדם כו' אבל לא יצא השער כלל אסור דלמא אתי לאחלופי בהדיוט עכ"ל. הוצרכו לפרש כן משום דקשיא להו השתא דאתינן להכי דאיירי שאדם אחר נתן המעות למוכר סלתות ואיירי שלא הגיע עדיין ליד הגיזבר אם כן אמאי חזר בו משינויא קמא ודחיק לאוקמי בריבית דרבנן ואמאי לא מפרש בפשיטות שאותו אדם שהתנדב ליתן מנה נתן המעות לאדם אחר שיתן להקדש מאה ועשרים לכך הוצרכו לפרש דבכה"ג קושטא דמילתא אסור משום דאתי לאחלופי ואם כן ע"כ דאיירי שיצא השער של לקוטות דבכה"ג לא שייך האי חששא כמ"ש מהרש"א ואף על גב דלמאי דס"ד מעיקרא דאוזפיה מאה במאה ועשרים הוי אתי ליה שפיר היינו משום דבגזבר עצמו לא חיישינן לאחלופי דמוכחא מילתא אלא שראיתי למהרש"א ז"ל שכתב דבמידי דהלוואה לא סגי בהאי מוכחא מילתא דגזבר לחוד אלא בעינן תרי מוכחא מילתא כגון שהם אבנים ומיד הגזבר דוקא ובאמת שלפ"ז היה אפשר ליישב מה שהקשיתי לשאול בסמוך אמאי לא מוקי לה הש"ס באומר הרי עלי מנה לבדק הבית וכשתבעו הגזבר זקפן עליו במלוה ע"מ שיתן מאה ועשרים ולפי פירושו אתי שפיר דלמסקנא בכה"ג אסור דאתי לאחלופי בהדיוט דאף על גב דאיירי בגזבר גופא אפ"ה כיון דדרך הלואה הוא אסור אלא דקשיא לי הא למאי דס"ד מעיקרא דאיירי דאוזפיה מאה במאה ועשרים לא קשיא ליה אלא משום דמעל הגזבר הא לאחלופי לא חיישינן מיהא בהא איכא למימר דהמקשה לא חש לדקדק דעדיפא מיניה קפריך ודו"ק. אלא דאכתי קשיא לי מי הכריחם לפרש דאיירי ביצא השער של לקוטות דהא מצינן למימר בפשיטות דאיירי כשלא יצא השער כלל ואפ"ה שרי דכיון דדרך מקח וממכר הוא לא הוי אלא מדרבנן ולא חיישינן לאחלופי ומש"ה נמי לא מצי לאוקמי באומר הרי עלי מנה וזקפן אח"כ במאה ועשרים דבכה"ג כיון דריבית דאורייתא הוא אסור אף בהקדש דחיישינן לאחלופי אפילו בגזבר גופא אבל לקמן באבנים כיון דאיכא תרי מוכחא מילתא שרי אפילו בריבית דאורייתא. לכך נ"ל דעיקרא דמילתא מ"ש התוס' דאיירי דוקא ביצא השער של לקוטות היינו משום דפשטא דלישנא דועמדו אח"כ מג' משמע להו דבשעת הפסיקה היה השער בד' ואם כן משמע להדיא דיצא השער והוצרכו לפרש דהיינו שער של לקוטות דאל"כ בהדיוט נמי שרי ואם כן קשיא להו אברייתא גופא אמאי נקיט האי לישנא אלא ע"כ דבלא יצא השער כלל אסור משום אחלופי ובזה נתיישב מ"ש ולכך נקיט ועמדו אח"כ מג' ואף על גב דמעיקרא דהוו בעו לאוקמי בלא יצא השער לא קשיא להו אלא דעל מה מחלל ולא קשיא להו לישנא דועמדו אח"כ מג' היינו משום דעדיפא מיניה מקשו כן נ"ל ודו"ק:

בגמרא אין בהם תשלומי כפל מנה"מ דת"ר על כל דבר פשע כלל כו' אף על גב דבריש פ' מרובה אסקינן דמריבויא ומיעוטא ילפינן להו דאי מכופו"כ תקשי אימא למעוטי עופות כבר כתבתי שם כל השקלא וטרי' דהתם היינו כי היכי דלא תיקשי למ"ד בעלמא דבכל כללי ופרטי כללא קמא דוקא ומרבינן דוקא מידי דדמי בכל צד אבל למאי דקי"ל כמ"ד כללא בתרא דוקא ומרבינן אפי' מאי דדמי בחד צד אם כן לא שייך כלל להקשות למעוטי עופות דמהיכי תיתי הא דמו לפרט בדבר המטלטל וגופו ממון א"כ ילפינן שפיר בכו"פ והתוס' כתבו שם בע"א ע"ש:

בתוספות בד"ה ש"מ אינו נשבע נראה דה"ה דאינו משלם כו' מדפריך לקמן עכ"ל. ויש לדקדק אמאי לא מייתי ראיה בפשיטות דע"כ לגמרי ממעטינן להו בין משבועה בין מתשלומין דאלת"ה אלא בש"ח משבועה לחוד ממעטינן להו אם כן תיקשי בשומר שכר נמי מנא לן דפטירי מתשלומין דגניבה ואבידה דלמא קרא לא ממעט בש"ש נמי אלא שא"צ לישבע אבל בתשלומין אם נתברר שנגנבה או שנאבדה י"ל דחייב וליכא למימר דלשבועה בש"ש לא איצטריך דמש"ח אתיא הא ליתא דע"כ שו"ש מש"ח לא יליף דאיכא למיפרך דאלת"ה תיקשי להיפך למסקנת התוספות דקרא דש"ח לגמרי ממעט אפילו מתשלומין דפשיעה אם כן קרא בש"ש למה לי למעט כל הני נילף מש"ח אע"כ דלא אתיא והדרא קושיא לדוכתא ויש ליישב דודאי לענין שבועה יש ללמוד שפיר שו"ש מש"ח דשם שבועה אחד היא וכיון דממעטינן להו משבועה בש"ח ה"ה משבועה דשומר שכר ותדע דהא אפילו משבועה דמודה במקצת ממעטינן כל הני ואפילו משבועה דע"א דלא כתיב כלל בהאי ענינא נמי ממעטינן להו והיינו ע"כ דלענין שבועה גילוי מילתא בעלמא הוא משא"כ לענין תשלומין לא שייך למילף חדא מאידך שהרי נשתנה דין השומרים בענין התשלומין וכה"ג כתבתי בריש פרק מרובה ע"ש. אבל הא קשיא לי מאי ראיה מייתי מהא דפריך לקמן בהקדישות דהא בהקדישות נראה בפשיטות דכ"ע מודו דפטור אפילו מפשיעה שהרי אפילו במזיק בידים פטור בהקדש דכתיב כי יאכל פרט למזיק וכתבו התו' להדיא בפ"ק דב"ק ד"ח אפילו מקרן פטור לגמרי וכ"כ התוספות גם כן לקמן בפרק השואל דף צ"ע ע"ב. מיהו כבר כתבתי בלשון התוספ' שם בב"ק דמקרא דכי יאכל לחוד לא הוי ממעטינן מזיק אלא מחומש ולא מקרן אלא מדכתיב רעהו לפוטרו בש"ח מפשיעה וכתיב נמי רעהו למעט הקדש בנגיחה דקרן ממילא מוקמינן נמי מיעוט דכי יאכל למעט מזיק בידים אפילו מקרן ע"ש. ודע שבעיקר דבר זה מחלוקת ישנה היא בין הקדמונים שהרמב"ם ז"ל פסק להדיא שלא כדברי התוספות דש"ח לא מיפטר אלא משבועה אבל אם נתברר שפשע חייב לשלם וכן העלה הש"ך בח"מ סי' ס"ו בשם הרבה פוסקים וכן נראה שיטת רש"י בשמעתין ומה שהביאו התוספות ראיה לדבריהם מדלא מוקי לקמן ההיא דהשוכר את הפועל כשפשע ע"ז כתב הש"ך דא"א לאוקמי הכי דאם כן ברישא כשלא קיבל שכר שבת אמאי פטור נהי דש"ש לא הוי ש"ח מיהא הוי וניחייב בפשיעה אע"כ דלא איירי מפשיעה ואח"ז שדא ביה נרגא אלא שהאריך בראיות להחזיק שיטת הרמב"ם ולדבריהם קשה היאך אפשר לומר דהא דקתני במתניתין ש"ח אינו נשבע היינו לומר דבפשיעה חייב בתשלומין שזה עיקר ראיית הש"ך דלשון המשנה משמע כן ואם כן בהקדש נמי ע"כ חייב בפשיעה לדידהו וזה א"א דהא אפילו מזיק בידים פטור וליכא למימר דשאני הכא כיון דקיבל עליו שמירה גרע טפי ויש לחייבו מיהא בפשיעה הא ליתא דאי ס"ד דקבלת שמירה שלו מילתא היא אמאי פטור בשומר שכר מגניבה ואבידה הא קיבל עליו שמירת ש"ש אע"כ דהתורה מיעטה קבלת שמירתו מכל הני והרמב"ם ז"ל גופא לא חייבו בפשיעה אלא מטעם דהוי כמזיק וכיון דמזיק בידים גופא פטור בהקדש כ"ש דפטור מפשיעה ועוד דבשטרות נמי איכא למ"ד דאפילו במזיק בידים פטור ואפי' מאן דמחייב לא הוי אלא מדרבנן מדינא דגרמי אבל מדין תורה פטור וכיון שזכינו דבהקדש ושטרות ע"כ פטור מפשיעה ע"כ קרא לגמרי ממעט להו וכן במתני' דקתני ש"ח אינו נשבע ע"כ לאו דוקא דהא מפשיעה נמי פטירי וא"כ ממילא משמע דה"ה בקרקעות ועבדים נמי פטור אפילו מפשיעה דהא בחדא מחתא מחתינהו ולשון א' ושפה א' לכולם. אם לא שנאמר דהרמב"ם ז"ל לא ס"ל האי כללא שכתבו התוספות דמזיק בידים פטור מן התורה אפי' מקרן אלא ס"ל דלא ממעט קרא דכי יאכל אלא מחומש לחוד אף ע"ג שהתוספות כתבו שכן מבואר בירוש' בהדיא אפשר שהוא ז"ל סובר שהתלמוד שלנו חולק בזה וכן בשטרות נמי יש ליישב ואין להאריך שמלבד זה יש לי לדקדק הרבה על הכרעת וראיות הש"ך בדינים אלו ויבוארו בביאורי לח"מ אי"ה ובסמוך בסוגיא דשמעתין אכתוב עוד מזה:

בד"ה רעהו ולא של הקדש ובפ' מרובה ממעט מוגונב מבית האיש. עיין מ"ש בזה בריש פרק מרובה בלשון התוספות בדיבור המתחיל רעהו דהא דלא מפרשו דהא דוגונב מבית האיש היינו לגנב גופא ורעהו אתא לפטור טוען טענת גנב היינו משום דטוען טענת גנב לא איצטריך קרא דהא אינו חייב כפל אלא בשבועה וכיון דממעטינן להו משבועה ממילא פטור מכפל ואף ע"ג דשבועה גופא מרעהו נפקא מ"מ תרי רעהו כתיבי חד ברישא דקרא כי יתן איש אל רעהו וחד בסיפא דקרא ישלם שנים לרעהו ואם כן ע"כ חד אתא לשבועה וממילא ידעינן דלא שייך כפל בטענת גנב ואידך לגנב גופא ואם כן מקשו שפיר דגנב גופא מוגונב מבית האיש נפקא ובזה יש ליישב מה שרשימות התוספות מהופכין כאן שזה הדיבור שייך קודם לדיבור ש"ח א"נ ולפמ"ש יש ליישב דבלא"ה היה אפשר לומר דהני תרי רעהו איצטריכו חדא לפטור משבועה וכפל בט"ג ואידך לפטור מתשלומין דפשיעה דהא פשטא דקרא דעל כל דבר פשע איירי נמי בפשיעה לענין שמשלם הקרן אבל ממ"ש בדיבור הקודם דשבועה ותשלומין כחדא מימעטו בכל הני מקשו שפיר ואף על גב דתלתא רעהו כתיבי דכתיב נמי אם לא שלח ידו במלאכת רעהו ע"כ דאתא לדרשא אחריתי או דחד רעהו אורחא דקרא דהא בש"ש נמי כתיב תרי רעהו אף ע"ג דלא איצטריך אלא לפטור משבועה ותשלומין דהא כפל לא שייך ביה וליכא למימר דלשבועה ותשלומין נמי איצטריך תרי מיעוטי הא ליתא דאם כן בקרקעות ודכוותא נמי ליכתוב תרי מיעוטי ועוד דבשואל נמי כתיב רעהו אף ע"ג דלא איצטריך למעט הקדש דילפינן מוכי ישאל וי"ו מוסיף על ענין ראשון תדע דקרקעות ודכוותיה לא כתיב מיעוטא כלל בשואל ואפ"ה פטור וע"כ מוכי ישאל אע"כ דחד רעהו אורחא דקרא או למעט כותי למ"ד גזילו מותר ודו"ק:

גמ'. רבית דהקדש היכי דמי כו'
א.
ביסוד היתר רבית להקדש מדאורייתא
עיין בשיטה מקובצת בשם הרא"ש והר"ן דההיתר דרבית בהקדש חל מדין דאורייתא. והביאו אופן לזה וכגון שנדר אדם ליתן מאה סלעין להקדש ותבען ממנו הגזבר ולא היו בידו המעות והרוויח לו הגזבר זמן שישלם מאה ועשרים. והנה בחיוב רבית עבור הרווחת זמן ההלוואה פליגי הרמב"ם והראב"ד, דכתב הרמב"ם (פ"ו מהל' מלוה הל"ג) וז"ל הורו רבותי שהמלוה את חבירו ולאחר זמן תבע חובו ואמר לו הלוה דור בחצרי עד שאחזיר לך חובך הרי זה אבק רבית לפי שלא קצץ בשעת הלואה שנ' לא תתן לו בנשך עכ"ל. והראב"ד השיג וז"ל חיי ראשי לא יפה הורו שאם הגיע זמן הפרעון וארווח ליה זמניה משום ההוא דירה כשעת מתן מעות דמיא עכ"ל. ויוצא שהרא"ש והר"ן מסכימים עם הראב"ד דחל איסור רבית מדאורייתא בקציצת רבית בשעת הרווחת זמן ההלוואה ודלא כהרמב"ם. ונראה דיש לדון עוד בשיטתם, שהרי בביאור שיטת הראב"ד לכאורה יש לפרש בב' אופנים: א) דשעת הרווחת הזמן בעצמה הוי זמן דאורייתא לקציצת רבית. ב) דשעת הרווחת הזמן נחשבת כשעת מתן מעות מחדש, וכאילו באותה שעה דהרווחת הזמן המלוה הלוה ללוה את מעות המלוה מחדש. ולפי הצד השני לכאורה יש לומר דהראב"ד חולק על הראשונים הנ"ל (הרא"ש והר"ן), דהא מלכתחילא חסר כאן מתן מעות הלוואה ממלוה ללוה דהרי התחייב בחוב להקדש מחמת נדר, ולא היה כאן מתן מעות בתורת הלוואה כלל, ויתכן דבחוב שלא חל מחמת מתן מעות ליכא איסור רבית מדאורייתא. ועוד נראה דאפילו אם נאמר דמי שהתחייב מעות לחבירו בקנין, ואח"כ קצץ רבית להרווחת זמן שחל איסור רבית דאורייתא, י"ל דהיינו משום דההתחייבות בשעה הראשונה חלה מחמת קנין ממון, ובכך הוי דומה להלוואה ונאסר באיסור רבית מדאורייתא. משא"כ כאן, דעיקר ההתחייבות חלה מחמת נדר, דאינו מעשה קנין, אלא חלות דין דאמירתו לגבוה כמסירה להדיוט, כלומר, שהנדר, דבעצם הוי מעשה איסור, מחדש נמי חיוב ממון, אך מכיון דעיקר מעשה המחייב מעיקרא אינו מעשה קנין ממון י"ל דלא חל בחיוב זה איסור רבית דאורייתא, ואפילו להראב"ד ודלא כהרא"ש והר"ן.
ועיין במאירי דס"ל דפליגי רב הושעיא ורב פפא, דלרב הושעיא רבית דאורייתא אסורה להקדש והותרה רק רבית דרבנן בדרך מקרה, ואילו לרב פפא אפילו רבית דאורייתא הותר להקדש ופסקינן כרב הושעיא.
וע"ע ברמב"ן וז"ל וי"מ שהברייתא עצמה דהמקבל רק פירושה מי שקבל עליו נדבה לספק סלתות בסלע והיו ד' סאין בסלע ועמדו מג' מספק מד' ובכה"ג משכחת רבית דאורייתא עכ"ל. ויוצא דלי"מ ברמב"ן התחייבות דעלמא ואף מחמת נדר, הויא כמו שעת מתן מעות דהלוואה וחל עליה איסור רבית דאורייתא. וכך פירשו את האוקימתא דרב הושעיא דמיירי באופן כזה. ומאידך רש"י פירש את האוקימתא דרב הושעיא דמיירי ברבית בדרך מקח דבהדיוט הוי רק איסור רבית מדרבנן, דמותרת להקדש. ומשמע דסובר רש"י דלפי רב הושעיא ליכא היתר רבית מדאורייתא להקדש דכל הקולא דרבית בהקדש הוא רק מדרבנן כמאירי. ויתכן דרש"י סובר שחיוב נדר אינו נחשב למתן מעות דאורייתא לענין רבית, ומשו"ה נמנע מלפרש כהרמב"ן.
ב.
תוס' ד"ה לספק.
עיין בתוס' דף נז: ד"ה לספק וז"ל וליכא למימר שיחלל על פרוטה עכ"ל. לכאורה צ"ע דאם חלל כל קדושת הסלע על הפרוטה, כשנותנו הסלע לספק סלתות שוב הו"ל דהדיוט, ומ"ש ממעילה שאחרי המעילה הו"ל דהדיוט, ואינה של הקדש.
וצ"ל דשאני מעילה מחילול. דבמעילה הוציא את הסלע מהקדש באיסור, ולכן הו"ל ממון הדיוט שקונה את הסלתות. משא"כ בחילול, שהוציא את הסלע לחולין בהיתר ולכן י"ל שהסלע שיצא לחולין ושנתנו הגזבר לפודהו עבור סלתותיו ניתן לו מדעת הקדש, והקדש נחשב משו"ה כבעל הסלע שנתנו כדי לקנות הסלתות, ומשו"ה הו"ל קנייה דהקדש ולא קנייה דהדיוט.
בא"ד. כיון דבשעת חילול מחלל על דבר שאינו שוה זהו זילותא עכ"ל. ר"ל דבדיני הקדש אנו דנים על עצם מעשה החילול ולא על הרווחת ממון בעלמא. ולכן אסור לחלל הסלע על הפרוטה. ואע"פ דתהיה הרווחת ממון להקדש מהסלתות, אך עצם מעשה הפדיון הוא פחות משוויו ואסור.
בא"ד. כגון שהתנדב אדם כו' וכן בזוזי אם נתן ק' לאדם שיחזיר להקדש מאה ועשרים אסור דאפי' מדאורייתא נראה דאסור דחשיב כאילו מקבל מלוה עצמו כמו (קידושין דף ז.) תן מנה לפלוני ואקדש אני לך דמקודשת מדין ערב דחשיב כאילו קבלה ממנו עכ"ל. והנה בדין ערב דמקודשת קיימת מחלוקת בראשונים האם הוי כאילו קבלה האשה את הכסף עצמו ולפיכך היא מקודשת, או"ד דמקודשת בההיא הנאה דנעשית רצונה. ונ"מ באומרת לו לזרוק את הכסף לים - שמדין הנאה הריהי מקודשת ואילו מדין קבלת החפצא דהכסף אינה מקודשת שהרי הכסף לא הגיע לידי אדם, וא"א לומר בזה שכאילו הגיע הכסף לידה. ומתוס' דידן מוכח דס"ל דדין ערב הוי כאילו הכסף עצמו הגיע לידה, ומשו"ה ס"ל דאף בדיני רבית אמרי' שאם הלוה שילם את הרבית לאדם שלישי עפ"י ציווי המלוה הו"ל רבית, כי קבלתו חשובה כאילו המלוה עצמו קיבל את הרבית²⁶⁰.
בא"ד. והא דשרי בסמוך דאוזיל אבנים בק"כ היינו שהגזבר עצמו נותנן וגם אבנים הם דמוכחא מילתא שהם של הקדש עכ"ל. לכאורה צ"ע, שמאחר שבונין בחול הרי האבנים הם בבעלות דהדיוט, וא"כ היאך חל כאן דין אין רבית להקדש.
ונראה דאיתא במס' ב"ב (דף עט:) שמים שנפלו לבור של הקדש אין בהם מעילה. ועיין שם בריטב"א שהביא ב' פירושים בראשונים - א) דס"ל כהר"י שחצר קונה מטעם יד ואין קנין יד וחצר קונים להקדש, וב) כהרמב"ן שאע"פ שבאמת חצר קונה להקדש אך אין בקנינו דין מעילה מפני שחסרה קדושת פה דמעילה חלה רק בקדושת פה בלבד.
ולפי הרמב"ן ניתן לבאר את הדין דאבנים אליבא דר"פ. דכשבונין בחול, הקדש שפיר קנה את האבנים בקנין חצר אלא שחסרה קדושת פה, ולפיכך אין בהם מעילה. ובכן הלוואת האבנים היא מממון הקדש²⁶¹, שהקדש הלוותן בשביל רבית. ויתכן דזוהי נמי כוונת התוס' שלפנינו.
ג.
בדין רבית להקדש ולצדקה
ועיין בתוס' (מנחות דף צ: ד"ה מארבע) וז"ל (שם) ומיהו לפי טעם זה היה מותר להוליך מעות הקדש לסחורה כדי להשתכר בהן וזהו תימא דא"כ אמאי לא אשכחן רבית בהקדש בכה"ג בפ' הזהב, לכן נראה דאין נכון לעשות כן או משום בזיון הקדש או משום שלא יבא לידי מעילה עכ"ל. ויל"ע בכוונת התוס' - האם התכוונו שישתכרו במעות הקדש במקח וממכר ברבית דרבנן או"ד דמותר אפילו בהלוואה וברבית דאורייתא. ולכאורה למסקנתם שאינו נכון לעשות כן, אבל מעיקרא דדינא מותר, תהיה נ"מ גדולה האם התכוונו לרבית דאורייתא או לדרבנן. ולעיל (אות א') הבאנו מחלוקת הראשונים האם הקדש מותר ברבית דאורייתא או לא.
וע"ע בתשובות מיימוניות (רמב"ם ס' משפטים אות י"ד) הדן האם צדקה שוה להקדש ומותר להלוות מעות צדקה ברבית או לא. והנה ממון עניים וצדקה הו"ל ממון שאין לו תובעים דפטור מזיק מנזקם. אך אין בצדקה חלות קדושה כמו שחלה בהקדש. ובכן י"ל שאם היתר הרבית בהקדש מיוסד בבעלות דהקדש דשונה מבעלות דהדיוט, אזי ה"ה בצדקה דהוי ממון שאין לו תובעים המהוה חלות שם בעלות מיוחדת דאינה שוה לבעלות דהדיוט, ולכן כמו דרבית מותרת בהקדש ה"ה בצדקה. מאידך י"ל דאם ההיתר דרבית בהקדש מיוסד בחלות קדושה אזי אין לדמות צדקה להקדש, ורבית בצדקה אסורה. (ועיין במאירי לסוגיין שדן בזה).
ויתכן עוד ביאור בקולת הראשונים להלוות ממון צדקה והקדש ברבית, דס"ל דאיסור רבית חל רק ברבית בין הדיוט להדיוט משום דהלוואתם מהווה "עסק" להרוויח ממון, והרווחת ממון בעסק של רבית אסורה מן התורה. משא"כ בממון הקדש וצדקה, י"ל דכל חלות שם "עסק" לא חל בהם, דהו"ל חפצי שמים ומצוה, ולכן הלוואתם לא חשובה ל"עסק", ומשו"ה רבית דהלוואתם מותרת מאחר דאינה "עסק".
בא"ד. (שם) וכי תימא אפילו ריבית קצוצה לישתרי שילוו העשירים מאה של חולין לשלם להקדש מאה ועשרים כו' אבל הכא גזרינן כו' ועוד דאפילו כה"ג אסור מדאורייתא דחשיב כאילו הויא הנאה למלוה כיון דקעביד על פיו כגון תן מנה כו' מדין ערב עכ"ל. ויוצא שקיימת מחלוקת בין שתי דיעות בתוס' בהלוואת מלוה ע"מ שישלם הלוה הרבית להקדש, האם הוי רבית דהדיוט דמדאורייתא אסורה או דהוי רבית דהקדש דמדאורייתא מותרת. ובפשטות נראה דפליגי האם קבלת הרבית בידי הקדש הוי כאילו הגיע הרבית למלוה או לא. דהיינו דפליגי ביסוד דין ערב המועיל בקידושין - האם קבלת האדם השלישי של הכסף נחשבת כאילו קבלה האשה עצמה את הכסף לקידושין בידיה, ולעניננו שהמלוה עצמו קבל את הרבית דההלוואה בידיו. או"ד דדין ערב אינו אלא משום שיש הנאה בעלמא לאשה שנעשה רצונה, אך הכסף עצמו לא חשוב כאילו הגיע לידה עבור הקידושין, וכמו"כ לא הגיע הכסף לידי המלוה בהלוואה, והו"ל רבית דהקדש ומותר.
ולכאורה עוד יתכן לומר דפליגי האם שייך דין ערב בהקדש. די"ל דדין ערב חל בין הדיוט להדיוט, דקבלת האדם השלישי נחשבת כאילו האדם הראשון עצמו קבל את הכסף, דהו"ל כידה אריכתא. משא"א לומר כן בהקדש, כלומר דתהוי הקדש יד אריכתא דהדיוט, ומשו"ה ברבית המשתלמת להקדש אין הכסף חשוב כאילו הגיע למלוה עצמו דהוי הדיוט, ומותר מדאורייתא.
בא"ד. (שם) ולא דמי לאבני בנין שאין לגזבר חלק בהן עכ"ל. צ"ע בכוונת התוס'. והנה למעלה (סוף אות ב') דננו בכוונת ר"פ באבני בנין, וביארנו אותה עפ"י שיטת הרמב"ן בחצר הקדש, דס"ל דחל קנין ממון להקדש בלי חלות קדושה משום דחסר קידוש פה. וזהו יסוד הדין באבני בנין דקנויין הן להקדש בלי קדושה דחלה בחפצא, ומדהויין ממון הקדש בעלמא מותר לגזבר להלוותן ברבית, דאין רבית אסורה מן התורה להקדש.
אמנם הבאנו לעיל שהר"י חולק על הרמב"ן, ומשמע דס"ל לר"י דמדחל קנין ממון להקדש ממילא חלה נמי קדושת חפצא לאוסרו במעילה²⁶². ואליביה עדיין עלינו לבאר את שיטת ר"פ באבני בנין.
ויתכן לר"י דאבני בנין הריהן חולין, ואינן ממון הקדש כלל אלא ממון הדיוט של הבעלים שנדבן לבנין, דהיינו שמסר ההדיוט את אבניו להקדש לעשות בהן מה שהקדש רוצה, דלא איכפת ליה לבעל האבן באיזה דרך ישתמש הקדש באבניו. ונמצא שהאבנים שבידי הגזבר ממון הדיוט הן אלא שברשות הגזבר לעשות בהן מה שרוצה לטובת הקדש. והגזבר החליט להלוותן ברבית להרווחת הקדש, ומותר לו לעשות כן, משום שאין רבית להקדש. והקשו תוס' דלמה לא יאסר לגזבר להלוותן מדין ערב כמו שאסור להדיוט להלוות מעותיו לחבירו שחבירו ישלם רבית להקדש דאסור מדין ערב, כלומר שכשהקדש מקבל את הרבית הריהו כאילו הגיעה הרבית לידי המלוה, דה"ה כאן בהלוואת האבנים הקנויות עדיין להדיוט, כשמשלם הלוה את הרבית להקדש, מדין ערב היה צ"ל כאילו שילם הלוה את הרבית לבעל האבן דהוי הדיוט והיה צ"ל אסור.
ועל זה תירצו התוס' דאין הגזבר בעל האבן. כלומר, דרבית אסורה במעות שהלוום המלוה שהוא בעל המעות ללוה. אך כאן בעל האבנים לא הלוותן ללוה, אלא הגזבר הלוותן ברשות בעל האבנים. ולכן אע"פ שיש כאן הלוואה אך אין כאן חלות שם "מלוה" כי בעל האבנים לא הלוותן אלא שאינו מקפיד על הגזבר והגזבר שהלוותן הרי אינו הבעלים, ומשו"ה ליכא כאן איסור רבית בהלוואה מהדיוט, אלא היתר רבית בהלוואה מהקדש.
בענין גניבת קרקעות
גמ'. אין בהן תשלומי כפל. מנה"מ דת"ר על כל דבר פשע כלל על חמור על שה על שלמה פרט על כל אבדה אשר יאמר חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון אף כל דבר המטלטל וגופו ממון יצאו קרקעות שאינן מטלטלין יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות יצאו שטרות שאע"פ שמטלטלין אין גופן ממון, הקדשות אמר קרא רעהו רעהו ולא הקדש.
א.
גניבת קרקע
מבואר במשנה (לעיל נו. ובשבועות מב ב) דליכא תשלומי כפל בגניבת קרקע. ועיין בתוס' בשבועות (דף מב:) ד"ה ואין בהן תשלומי כפל. וז"ל דאפי' בקרקע שייכא גניבה כגון מסיג גבול עכ"ל. וכן קבע הרמב"ם בפ"ז מהל' גניבה הלי"א שהמסיג גבול רעהו בסתר עובר בלא תגנוב.
ועוד תירצו התוס' (שם) וז"ל א"נ בגפנים טעונות והלא טוען טענת גנב וכו' עכ"ל. ולכאורה צריך עיון דהרי אין שמירה בקרקע ולמה יעלה על הדעת שיחול חיוב טט"ג דהוי חיוב שחל דוקא בשומרים. ונראה שתוס' בתירוץ הזה ס"ל כשיטת הרמב"ם (פ"ב מהל' שכירות הל"ג) דיש חלות שמירה בקרקע וחייב השומר בפשיעה, ומיירי שנשבע בגלגול שנגנבו וחלה חלות שבועת השומרים, ולכן יתכן שיתחייב מדין שומר שטט"ג, קמ"ל דפטור.
וכן איתא נמי בתוס' שבועות (דף מב: ד"ה על) דמיירי דנשבע בגלגול. וצ"ע בזה, שכשנשבע בגלגול לכאורה אינו נשבע שבועת השומרים אלא שבועת דיינים בעלמא, וא"כ למה יתחייב בטט"ג. וצ"ל דחיוב טט"ג חל בשומר גם כשנשבע שבועת הדיינים בעלמא ואע"פ שאינה שבועת השומרים, ולא דמי לקפץ ונשבע דפטור מטט"ג דשם אינו נשבע שבוה"ד כלל ולא הוי אלא שבועת ביטוי בעלמא, ומשו"ה פטור, משא"כ בנשבע בגלגול שבועה דנשבע שבוה"ד ומשו"ה חייב. א"נ י"ל דמדין גלגול שבועה חל עליו חיוב לישבע שבועת השומרים ומשו"ה חייב בטט"ג.
והנה כתב הרמב"ם (בפ"א מהל' טוען ונטען הלי"ב) וז"ל ועד היכן כח גלגול עד שיאמר ובכלל שבועה זו שלא נמכרת לי בעבד עברי ועדיין עבדי אתה עכ"ל. ומוכח דס"ל שנשבע בגלגול שבועה אחת הכוללת גם את ענין השבועה הראשונה וגם את הענין שבגלגול. ויוצא לפי הרמב"ם שגלגול שבועה הויא חפצא של שבועה אחת ביחד עם השבועה הראשונה. וא"כ י"ל דבציור דהתוס' אינו נשבע שבועת השומרים דהא השבועה הראשונה איננה שבועת השומרים וגלגל את ענין השמירה בתוכה. וצ"ל דשבוה"ד בעלמא נמי מחייבת בטט"ג ואע"פ שאיננה שבועת השומרים.²⁶³
אמנם יש דרך אחרת לבאר את תירוצם של התוס', דהיינו דס"ל כצד א' ברשב"א ובר"ן (שבועות דף מב:) דשומר קרקע נשבע שבועת השומרים דאורייתא, דהדין שאין נשבעין על הקרקעות חל רק בשבוה"ד הבאה מחמת טענה, דאין טענת קרקע מחייבת שבועה, ומ"מ נשבעין שבועת השומרים על קרקע דחיובה חל בלי טענה. והרשב"א והר"ן ס"ל דהא דאימעיט קרקע משמירה היינו דאיתמעיט מתשלומי שומר ואף מפשיעה דש"ח על קרקע פטור מלשלם, ומ"מ חלות שמירה חלה אקרקע וחייב שומר קרקע בהשבה, ואם שלח בה יד חייב מדין שליחות יד. ולפיכך ס"ל לרשב"א ולהר"ן דשומר קרקע חייב לישבע שלא שלח בה יד ושאינה ברשותו, וחייב בטט"ג דנשבע שבועת השומרים. ולפי"ז אין הכרח דהתוס' סוברים כשיטת הרמב"ם דהפושע בקרקע חייב, דיתכן דסוברים שהפושע פטור דכך היא שיטת התוס' דעלמא (עיי"ש בשבועות דף מב: בתוס' ד"ה ש"ח) אלא דאעפ"כ הוי שומר וחייב בהשבת הפקדון דקרקע ונשבע עליה שבועות השומרים שלא שלח בה יד ושאינה ברשותו, ומשו"ה הטט"ג בקרקע הריהו חייב.²⁶⁴
וע"ע בתוס' ב"ק (סב ב ד"ה יצא) שהוסיפו קצת על תירוץ זה וז"ל כי ההיא די' גפנים טעונות וטוען שנגנבו לו ה' ונמצא שהוא גנבם עכ"ל. ולכאורה ר"ל שתלשם וגנבם לעצמו. ומבואר מתוס' שאם בשעת ההפקדה הפקדון היה מחובר לקרקע, אזי פטור מחיוב טט"ג אף שנתלש בשעת שבועה.
וקשה שבאופן זה הרי השומר גנב תלוש בידים וא"כ לכאורה יתחייב מדין גנב דעלמא. וצ"ל שהתוס' סוברים כדעת הראב"ד בפ"ד מהל' גניבה (הל"י) ששומר שגנב מרשותו אינו גנב ולפיכך אינו חייב בשביל מעשה גניבת התלוש. ודלא כשיטת הרמב"ם הסובר ששומר שגנב הפקדון מרשותו גנב הוא וחייב לשלם כפל. והגר"ח זצ"ל ביאר דלפי הראב"ד גניבה חלה רק כשיש מעשה גניבה מרשות הבעלים ולא בשומר שגנב מרשותו. ולכן לתוס' תלישת השומר לא חשיבא גניבה. ברם אם השומר טען טענת גנב בפקדון שבשעת ההפקדה לשמירה הפקדון היה קרקע דינו תלוי בחלות דין גניבה בקרקע ופטור.
ומתוס' חזינן שבהפקיד קרקע ותלשו ונשבע שנגנבו שפטור מטט"ג, כי אזלינן בתר המחייב דהשבועה דהוי קרקע כבשעת תחילת השמירה. ויעויין ברשב"א (מס' שבועות דף מב: ד"ה עשר גפנים) שהאריך בנידון זה ומסיק שלא כתוס' דלא אזלינן בתר המחייב דהשמירה דהוי קרקע אלא בתר עצם שעת השבועה דהוי מטלטלין.
ובנוגע לדיון זה עיין ברמב"ם בפ"ה מהל' טוען ונטען (הל"ב) שכתב ז"ל וכן החופר בשדה חבירו בורות שיחין ומערות והפסידה והרי הוא חייב לשלם בין שטענו שחפר והוא אומר לא חפרתי או שטענו שחפר שתי מערות והוא אומר לא חפרתי אלא אחת או שהיה שם עד אחד שחפר והוא אומר לא חפרתי כלום הרי זה נשבע היסת על הכל עכ"ל. הרמב"ם פסק שהמודה במקצת בנזק קרקע פטור מלישבע שבועה מדאורייתא כי דמי קרקע דינם כקרקע. והשיג עליו הראב"ד וז"ל נראין דברים שתבעו למלא החפירות ולהשוות החצרות אבל אם תבעו לשלם פחתו ה"ה כשאר תביעת ממון, וכמו שאמר לו חבלת בי שתים והוא אומר לא חבלתי אלא אחת עכ"ל. כלומר מ"ש מודה במקצת מזיק קרקע ממודה במקצת חבלה שזה פטור משבועה וזה חייב.
ולכאורה יסוד שיטת הרמב"ם במזיק קרקע הוי דאזלינן בתר המחייב דהשבועה דהוי קרקע ואע"פ שעצם תביעת התשלומין הריהן מעות דהויין מטלטלין, ואילו הראב"ד סובר דאזלינן בתר התשלומין דהויין מטלטלין ולא בתר המחייב. וכן נקט הרשב"א בביאור מחלוקתם. ובנוגע לקושיית הראב"ד מחבלה תירץ הרשב"א דרק עבדים הוקשו לקרקעות ולא בני חורין דדינן כמטלטלין ומחייבין שבועה אפילו אליבא דהרמב"ם, ומשו"ה חל חיוב שבועת מודה במקצת בחבלה.
אך ביאור זה לכאורה קשה בשיטת הרמב"ם שהרי פסק דבן חורין הריהי כקרקע לענין אונאה וכדכתב בפי"ג מהל' מכירה (הלט"ו) וז"ל השוכר את הפועל לעשות עמו בין בקרקע בין במטלטלין אין לו הונאה מפני שהוא כקונה אותו לזמן עכ"ל. וא"כ הדרא קושיית הראב"ד לדוכתא.²⁶⁵
וביאר הגר"ח זצ"ל שלדעת הרמב"ם חיוב שבועת מודה במקצת תלוי בעיקר חלות החיוב ולא בתשלומין עצמן. ובכן חלוקים נזקי ממון מחבלה. דעיקר החיוב בנזקי ממון הוא החזרת החפצא שהפסיד למצבו הראשון אלא שהתשלומין הם במקום החפצא. ומשום כך בנזק קרקע דמי קרקע כקרקע דמי שכן עיקר החיוב במזיק קרקע הוא להחזיר את הקרקע למצבו הראשון, אלא שמאחר שבלתי אפשר לעשות את זאת משלם דמים תחת הקרקע. ובכן המודה במקצת נזק קרקע פטור לישבע הואיל ועיקר חיוב של המזיק הוא קרקע. ומאידך עיקר החיוב בחבלה אינו החזרת גוף הנחבל למצבו הראשון אלא חיוב ממון בפני עצמו ולא בתורת חליפי הגוף. ובהתאם לכך מי שמודה במקצת חבלה חשוב למודה במקצת ממון ונשבע. והגר"ח זצ"ל הוסיף שחיוב התשלומין בחובל הוא מדין עונש, ובעונש אין לחייבו להחזיר את החפצא שהזיק למצבו הראשון אך תשלומי הדמים הם העונש. והראייה לכך משיטת הרמב"ם בפ"ה מהל' חובל (הל"ו) שנזק דחבלה בדומה לצער ובשת הוי קנס ולא ממון והמודה בקנס דנזק פטור. חזינן שתשלומי חובל הם חלות עונש ויסודם חיוב קנס ולא חיוב ממון²⁶⁶.
מאידך בחיוב מזיק דמי הנזק הם חליפי החפצא שהוזק כי עיקר החיוב הוא החזרת החפץ שהוזק למצבו הראשון. וסיוע לכך עולה אף משיטת הראב"ד דס"ל שבהזיק קרקע ניתן לתבוע מהמזיק למלא את החפירות ולהשוות את החצרות, ולכאורה דינו תמוה. ונראה לבאר דבריו לפי מה שנתבאר דעיקר החיוב במזיק הוא להחזיר את החפץ שהוזק למצבו הראשון וזה יסוד התביעה למלא את החפירות ולהשוות את החצרות. אמנם בשאר הדברים הניזוקים לא יתכן לתבוע תביעה כזאת כי א"א להחזיר את החפץ למצבו הראשון ממש שכן פנים חדשות באו לכאן. למשל אם שבר כסא ותקן אותו לא החזיר אותו כסא לקדמתו אלא יצר כסא חדש לניזק, ומשו"ה חייב לשלם דמים תחת הכסא. ואילו בקרקע סדנא דארעא חד הוא וכשימלא את החפירות הרי יחזיר אותה הקרקע עצמה למצבה הראשון. דזהו עיקר החיוב דמזיק, ולכן ניתן לתבוע כך.
ולפי"ד הגר"ח זצ"ל מבואר דהרמב"ם סובר דאזלינן בשבועות בתר עצם חלות החיוב ולא בתר המחייב שלא כתוס' דאזלו בתר עיקר המחייב, ושלא כדנקט הרשב"א דהרמב"ם אזל בתר המחייב.
ב.
דין קרן בגזילה וקרן בגניבה
ועוד צ"ע ל"ל קרא למעט הגונב קרקע מכפל, הרי יש פסוקים אחרים הממעטים קרקע מקרן דגזלן (ב"ק דף קיז:), ואם קרן דגזלן ליכא, כפל בגנב מנ"ל. ועיין בתוס' הנ"ל (בב"ק) וז"ל וא"ת גניבה בקרקע היכי שייכא וי"ל במשיג גבול א"נ במחובר לקרקע כי ההיא די' גפנים טעונות וטוען שנגנבו לו ה' ונמצא שהוא גנבם עכ"ל. והנה אליבא דהתירוץ השני בתוס' שמדובר בטט"ג ניחא כי סד"א שחיוב הקרן והכפל בטט"ג אינו תלוי בחיוב קרן וכפל בגזלן וגנב דעלמא, ובא הפסוק להוציא קרקע מגניבה דטוען טענת גנב.
ואליבא דהתירוץ הראשון בתוס' נראה שתשלומי קרן דגנב חלוק בעיקר דינו מחיוב תשלומי קרן דגזלן. דחיוב הקרן דגזלן נלמד מקרא "והשיב את הגזלה אשר גזל", משא"כ חיוב הקרן בגניבה שנלמד מהקרא "חיים שנים ישלם" המחייב קרן וכפל ביחד, ומהוה חיוב קרן חדש²⁶⁷. ולכן סד"א שלמרות מיעוט הגוזל קרקע מקרן, עכ"ז הגונב קרקע יתחייב בקרן וכפל, שכן חיוב הקרן בגנב הוא חיוב חדש של גניבה שחל עם הכפל, קמ"ל קרא שהגונב קרקע פטור אף מקרן וכפל דגניבה.
ג.
שיטת הראב"ד ביאוש בגזילת עבדים
כתב הראב"ד (פ"ט מהל' גזילה הל"א) ז"ל שהרי עשה עבדים כקרקעות לענין גזילה שהרי הזקינו אומר לו הרי שלך לפניך, מיהו הני מילי לענין כחושה אע"ג דלא הדרא גזילה מיהא בעינה איתא ואומר לו הרי שלך לפניך אבל מ"מ נגזלים הם ונקנית ביאוש דכתיב וישב ממנו שבי ואמרינן העבד שנשבה ופדאוהו לשם בן חורין אחר יאוש לא ישתעבד לא לראשון ולא לשני אלמא לאו כקרקע דמי דהא קני נפשיה ביאוש הלכך כשמת העבד או נשרף משלם את דמיו שהרי משמת אין שלו לפניו וכשמת לגזלן מת עכ"ל. דברי הראב"ד צ"ע, דמ"ש יאוש שקונה בעבד משינוי שאינו קונה; וכן צ"ע מ"ש במת העבד דחייב לשלם ואילו כשהזקין העבד אינו חייב לשלם.
וביאר מרן הגר"ח זצ"ל בספרו על הרמב"ם (פ"ט מהל' גזילה ה"א) דאע"פ שעבד הוקש לקרקעות היינו דוקא לענין שאין בעבד חלות גזילה גמורה עם קניני גזילה, אולם אף בעבד חל מעשה גזילה. ונ"מ לענין הדין דשינוי קונה ולענין הדין דיאוש קונה. דנ"ל דקנין שינוי חל מדין קנין גזילה, ולפיכך מאחר שעבד מופקע מחלות קנין גזילה אין בו קנין שינוי. מאידך יאוש קונה אף באבידה ועל כרחך דקנין יאוש אינו תלוי בחלות דין קנין גזילה אלא בחלות שם אבידה בלבד, ומאחר שחל בעבד מעשה גזילה שפיר חל בעבד שם אבידה והוי חפצא דאבידה שנקנית ביאוש. ונראה דבזה שאני עבד מקרקע, דבקרקע אין מעשה גזילה חל כלל מכיון דלא ניידא, ואילו בעבד יש מעשה גזילה, וגזילת העבד עושה אותו אבוד כאבידה. ומשו"ה יאוש קונה בעבד הגזול דמועיל מדין קנין יאוש דאבידה, ומאידך יאוש אינו קונה בקרקע גזולה, דמדלית בה מעשה גזילה אינה חפצא דאבידה ולא נקנית ביאוש דאבידה.²⁶⁸
ובנוגע לקושיא השניה ביאר הגר"ח זצ"ל שהגוזל עבד חייב בתשלומין מפני מעשה הגזילה. ולכן כשמת העבד חייב הגזלן לשלם מדין תשלומי גזילה, ואילו בהזקין העבד שהגזילה קיימת ולא קנה אותה הגזלן בשינוי, הגזלן פטור מלשלם בטענת הרי שלך לפניך.
ד.
יאוש בקרקע גזולה
הבאנו בשם הראב"ד שיאוש קונה בעבדים הנגזלים. ואילו קרקע אינה נגזלת כלל ואף אינה נקנית ביאוש. מאידך בתוס' למס' סוכה (דף ל: ד"ה וקרקע) יש דיון אם קרקע גזולה נקנית ביאוש.
וז"ל וכי תימא משום דקא סבר יאוש כדי לא קני ושינוי רשות לא שייך בקרקע עכ"ל. לתוס' יאוש מועיל בקרקע למ"ד יאוש כדי קונה, ואילו למ"ד יאוש ושינוי רשות קונה אינו מועיל בקרקע. ושיטתם מחוסרת ביאור.
וי"ל דלמ"ד יאוש כדי קונה היינו דמועיל מדין יאוש דאבידה, כי גזילה היא גם חלות שם אבידה, וגם קרקע גזולה נחשבת לאבידה, כי יש חלות שם גזילה בקרקע כדי להשוותה לאבידה, ובכן יש קנין יאוש בקרקע גזולה מדין אבידה בדומה לעבדים לראב"ד (בפ"ט מגזילה הל"א) עיין בשיעורים למעלה ובביאור הגר"ח זצ"ל. משא"כ למ"ד דיאוש כדי אינו קונה, ודוקא יאוש ושינוי רשות קונים, י"ל דהקנין חל מדין קנין גזילה, ואין קנין גזילה חל בקרקע דאינה נגזלת ולפיכך אין בה חלות קנין יאוש ושינוי רשות.
אמנם יתכן פירוש אחר, והיינו דלא מטעם אבידה קאתינן אלא מטעם גזילה. כלומר שתוס' סוברים שקרקע אינה נגזלת לבדה אך בהדי יאוש נגזלת. דאין דין גזילה בקרקע שוה לדין גזילה במטלטלין, דמטלטלים נגזלים הם מיד בהוצאה מרשות הבעלים. מאידך בקרקע, אין גזילה חלה ע"י מעשה גזילה לבדו, דתמיד הקרקע היא ברשות בעליה ואין בה חלות מעשה גזילה בעלמא, אלא דבהדי יאוש חל מעשה גזילה גם בקרקע²⁶⁹.
ולפי פירוש זה צריך ביאור למה לא חל יאוש ושינוי רשות בקרקע. ונראה דהנה בכל יאוש ושינוי רשות הקשו המפרשים, איך שייך שינוי רשות הרי אינו של הגזלן להקנותו ולא יתכן שינוי רשות כלל.²⁷⁰ ואמר הגר"מ זצ"ל דבאמת שינוי רשות דקונה בגזילת מטלטלין הוא דוקא שינוי רשות ממש, כגון ע"י קנין חצר או בקנין משיכה לרשות הלוקח, אבל קנינים דעלמא בלי שינוי רשות במציאות ממש, כגון קניני כסף וסודר אינם מועילים. ולפי"ז מבואר למה בקרקע לא חל דין שינוי רשות, דלא שייך בה שינוי רשות ממש כמו במטלטלין, דהא קרקע לא ניידא וע"כ קרקע נמצאת תמיד ברשות הבעלים הראשונים, ואף אחרי שהלוקח עשה בה מעשה קנין, דקנין בעלמא לא מהווה שינוי רשות, דשינוי רשות אינו אלא כשהגזלן תופס במציאות את הגזילה בידיו וברשותו כבמטלטלין.
בא"ד. וז"ל הא טעמא דיאוש לא קני משום דבאיסורא אתא לידיה כו' והכא גבי קרקע נמי כבר נתייאש קודם שהחזיק בה הלוקח עכ"ל. לפי"ז יאוש ושינוי רשות קונים בקרקע. ויתכן לבאר את יסוד המחלוקת בין שתי הדעות בתוס' בנדון זה בתרי אנפי:
א) אליבא דהפירוש הראשון למעלה יתכן לומר שפליגי אם יאוש ושינוי רשות קונים מדין אבידה או מדין גזילה. אם הקנין חל מדין אבידה גם קרקע נקנה דשייך בה קנין אבידה, אבל אם יאוש ושינוי רשות קונים מטעם גזילה אינם חלים בקרקע דאינה נגזלת.
ב) אליבא דהפירוש השני למעלה י"ל דפליגי במה שיש לחקור בדין קנין גזילה דיאוש ושינוי רשות - האם גוף הקנין הוא היאוש, ושינוי הרשות פועל כתנאי עבור הקונה להחשיב את החפץ כבהיתרא אתי לידיה, או דילמא היאוש ושינוי הרשות מצטרפים ביחד להקנות את החפץ לקונה ושניהם הויין מגוף הקנין. ונראה דאם שינוי רשות הוא חלק מגוף הקנין י"ל דצ"ל שינוי רשות במציאות ואינו שייך בקרקע. אבל אם עיקר הקנין הוא מדין יאוש, ושינוי הרשות מהוה רק תנאי דבהיתרא אתי לידיה, שפיר שייך שינוי רשות בקרקע, דחזקת הלוקח בקרקע מועילה לשוייה בהיתרא אתי לידיה וקונה מחמת היאוש.
בא"ד. וז"ל ובירושלמי דכלאים כו' משמע דיש יאוש לקרקע וכו', מאימתי נקרא שם אנס על הכרם ליחשב כשלו שיאסר בזריעתו משישקע שם בעלים ממנו ונקרא על שם האנס, ואע"פ שלא נתייאשו הבעלים דלא אמרו ווי ליה לחסרון כיס דאנן סברי דמיאשי ואפילו אמרי דלא מיאשי נעשה כצווח על ספינתו שטבעה בים ומיתסרא דאורייתא בזריעת האנס אבל נתייאשו ולא נשתקעו לא מתסר מדאורייתא דקרקע אינה נגזלת כו' עכ"ל. עלינו להבין מדוע לדעה זו בתוס' קרקע נקנית לגזלן מדאורייתא דוקא משנשתקע שם הבעלים ולא ביאוש דעלמא.
ונראה שיש לפרש את השיטה הזו בשני אופנים - מטעם אבידה או מטעם גזילה: א) יתכן שתוס' סוברים שכאשר נשתקע שם הבעלים מהקרקע נעשתה הקרקע אבודה מהבעלים; דאע"פ שאין קרקע נגזלת מ"מ קרקע יכולה להיות אבידה, ואזי האנס קונה מדין יאוש דאבידה. ואילו כשלא נשתקע שם הבעלים ממנה הקרקע אינה חפצא דאבידה ובכן יאוש אינו קונה בה דיאוש קונה רק בחפצא דאבידה. ברם בנשתקע שם הבעלים אין צורך ליאוש בפועל, כי אע"פ שעומד וצווח - הרי הוא כמי שצווח על ספינתו שטבעה בים. ומסתבר, שהטעם הוא מפני שבטלה דעתו אצל כל אדם, כלומר יאוש אינו חלות דעת מקנה בפועל אלא גומר את חלות שם האבידה דבחפצא האבוד, והפקעת ממון הבעלים חלה מחמת חלות השם של אבידה גמורה דחלה בחפצא²⁷¹. ולפיכך אף בנשתקע שם הבעלים, נגמר שם האבידה וממילא פקעה רשות הבעלים ממנה. עוד יתכן כי בנשתקע שם הבעלים ממנה אף הופך החפצא להיות אבודה ממנו ומכל אדם, כי א"א שהבעלים יקבלו את החפצא בחזרה, לכן בעלות הקרקע פקעה ממילא מדין אבודה ממנו ומכל אדם²⁷².
ב) ועוד יש לפרש דנשתקע שם הבעלים הופך את הקרקע לגזולה. מעשה גזילה רגיל אינו שייך בקרקעות דלא ניידי ואינן יוצאות מרשות בעלים במעשה גזילה רגיל. אבל משנשתקע שם הבעלים אפי' קרקע נגזלת. ברם נ"ל, שדין קרקע גזולה בשנשתקע שם בעלים שוה לדין עבדים לפי"ד הגר"ח זצ"ל בביאור הראב"ד, והיינו שיש בה מעשה גזילה בלבד אבל אין בה קניני גזילה. ונ"מ דיאוש חל בקרקע כי חלות דין יאוש תלוי רק במעשה הגזילה. ומאידך אין שינוי קונה בקרקע, כי שינוי תלוי בקניני גזילה. וכך הוא דין הקרקע לפי הירושלמי, דהיינו שבנשתקע שם הבעלים יש מעשה גזילה וקנין יאוש - אבל אין קניני גזילה וקנין שינוי.
אלא דקשה, דהא קיי"ל יאוש כדי לא קני, והכא בקרקע יאוש כדי קונה. ואפשר לומר שהירושלמי סובר שיאוש כדי לא קני בגזילת מטלטלין דבאיסורא אתי לידיה (לעיל סו א) וכ"ז במטלטלין שבאו לידו של הגזלן ממש באיסור שהביא את הדבר הגזול לרשותו, ולפיכך יאוש כדי אינו קונה את המטלטלין בשבילו. אבל בקרקע דאע"ג דנגזלת לא נכנסה באיסור לתוך רשות הגזלן, מכיון דקרקע לא ניידא, ולפיכך אינה נחשבת לבאיסורא אתי לידיה ויאוש כדי קונה. דבאיסורא אתי לידיה היינו שבא לרשותו באיסור, ובקרקע לא מיחשבא בא לרשותו, דהא קרקע תמיד ברשות בעליה קיימת. ואפילו בנשתקע שם הבעלים ויש בה חלות מעשה גזילה, מ"מ החפצא אינו גזול ולא יצא מרשות הבעלים לרשות הגזלן²⁷³, ולכן לא מיחשבא באיסורא אתא לידיה - ויאוש כדי קונה.
ה.
שיטת הרמב"ם בנשתקע שם הבעלים בקרקע
עיין ברמב"ם (פ"ה מכלאים הל"י) שמביא דין דנשתקע שם הבעלים בכרם גזול וזרעו אנס, שאף בלי יאוש בעלים, הכרם נאסר בכלאים מדאורייתא. הלכה זו צ"ע, דאין היא מתפרשת לפי שני הפירושים הנ"ל בתוס'. דהרי אבידה לפי הרמב"ם קנויה למוצאה דוקא ביאוש ממש - דפוסק יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש (פי"ד מגזילה ואבידה הל"ה) - וכאן באנס חסר מעשה יאוש. ואפי' באבודה ממנו ומכל אדם לכאורה מצריך הרמב"ם יאוש (שם פי"ד הל"ד). ואף אין משמע מהרמב"ם דהוי דין גזילה דעלמא, כי הרמב"ם לא הביא דין זה בהלכות גזילה, וגם לא קבע שם ששייך גזילה בקרקע דעלמא כשנשתקע שם הבעלים. ובכן צ"ע לרמב"ם מהו יסוד הדין דנשתקע שם הבעלים וזרעו אנס שנאסר הכרם בכלאים.
ונראה שלרמב"ם קיים כאן דין מסוים בכלאים, שסובר שהבעלים בנוגע לכלאים אינם הבעלים בדיני ממונות, אלא מי שמוחזק בחפצא ויהנה מהכלאים הוא נחשב כבעלים לאסור כלאים. ולפיכך בנשתקע שם הבעלים הראשונים, האנס נחשב כבעלים, הואיל והוא המוחזק בחפצא של הכרם.
וראייה לזה מפסק הרמב"ם (פ"ה מכלאים הל"ח) שהנוטע כלאים בשביעית אינו אוסר כי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. וצ"ע, דלגבי שביעית פשיטא שאין הקרקע הפקר, ואפילו הפירות אינם הפקר עד הבאת שליש, ולמה אין בעל הכרם נחשב בעלים לאסור הפירות מיד ע"י נטיעת הזרעים בכרם. אלא ע"כ צ"ל דאיסור כלאים אינו תלוי בבעלות הממון, אלא במוחזק. ומאחר שבפירות שביעית קיימת מצות תשמטנה ונטשתה, אינו בעלים ע"פ דין לאסור את הכרם בכלאים, כי מצות שמיטה מפקיעה את חזקתו לאסור כלאים. וכן כאן להיפך האנס הוא המוחזק במציאות מאחר שנשתקע שם הבעלים, ולכן נחשב כבעלים לאסור את הכרם בכלאים, ואע"פ שאינו הבעלים בדיני ממונות. יוצא דלרמב"ם דין נשתקע שם הבעלים הוא דין מסוים בכלאים - ולא בשאר דיני התורה - שלא כביאור התוס' בירושלמי²⁷⁴.
ע"כ ענין גניבת קרקעות
הקדשות אמר קרא רעהו רעהו ולא הקדש.
עיין בתוס' (דף נז:) ד"ה רעהו וז"ל ובריש מרובה ממעט מגונב מבית האיש עכ"ל. והנה כתב הרמב"ם (פ"ב מהל' גניבה ה"א). וז"ל שגנב נכסי הקדש אינו משלם אלא הקרן בלבד שנאמר ישלם שנים לרעהו ולא להקדש כו' וכן הגונב קדשים מבית בעליהן בין קדשי קדשים בין קדשים קלים בין קדשים שאין הבעלים חייבין באחריותן בין קדשים שהבעלים חייבין באחריותן הרי זה פטור מן הכפל ומתשלומי ד' וה' שנאמר וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש עכ"ל.
וצ"ע למה הביא הרמב"ם ב' פסוקים, הפסוק דרעהו לגניבת בדק הבית והפסוק דוגונב מבית האיש לגניבת קדשי מזבח. ותירץ מרן הגר"ח זצ"ל, דבאמת קדשי בדק הבית חלוק ביסוד דינו מקדשי מזבח. דקדשי בדק הבית ממונם של הקדש הם, ואין להדיוט המקדיש שום קניינים ובעלות בחפצא לאחר שהקדישו לבדק הבית. ונמצא שהגונב קדשי בדק הבית גנבו מהקדש ונראה דמשו"ה הביא הרמב"ם את הפסוק של "רעהו - ולא להקדש" המחדש דפטור מלשלם כפל להקדש, אבל משלם את הקרן להקדש. מאידך בקדשי מזבח, גופו של ההקדש הוא קדושת קרבן להקרבה. אבל עדיין נשארו קניינים ובעלות להמקדיש. ולכן הביא הרמב"ם את הפסוק של "וגונב מבית האיש" לפוטרו מלשלם כפל להדיוט אך חייב לשלם לו את הקרן.
והנה מן הפסוק של וגונב מבית האיש, נלמד ג"כ הדין שהגונב מן הגנב משלם קרן ולא כפל (עיין בב"ק דף סט:), ויל"ע האם הפטורים של הגונב מן הגנב וגונב קדשי מזבח הן ב' הלכות נפרדות או דלמא הלכה אחת הן ביסוד דינן.
ומרן הגר"ח זצ"ל אמר, שבאמת הפטורים מכפל בגונב מן הגנב ובגונב נכסי הקדש הם חלות פטור אחד. דנראה לומר דחלות גניבה חלה רק כשיש לקיחה מרשות הבעלים. מאידך גזילה חלה בכל כבישת ממון²⁷⁵. חילוק זה הוא היסוד של גזה"כ וגונב מבית האיש, דהיינו שיש חלות דין של גניבה רק כשיש מעשה גניבה מרשות הבעלים. ולפיכך הגונב מן הגנב פטור מכפל שהרי החפצא אינו ברשות הבעלים משעת הגניבה הראשונה. וכן בגונב קדשי מזבח אין גניבה מרשות הבעלים, כי אע"פ שהקרבן קנוי לבעלים בתורת שלו, עכ"ז אינו ברשותו, שאין לבעלים בעלות להקנות את קרבנו לאחר (רמב"ם פ"ד מהל' מעילה הל"ח), כי חלות השם של קרבן פוגמת את בעלותו בבהמה לענין הקנאה ותשמישין ושאר דברים ולכן הוי אינו ברשותו אע"פ שהקרבן שלו ויש לו קנין בגופו בנוגע להקרבה. ולפי' הגונב קרבן חבירו פטור מכפל, דאינו גנב, מאחר שלא הוציא ממון חבירו מרשותו, כי עכ"פ קרבן אינו ברשות בעליו²⁷⁶. וזהו גם יסוד הפטור מכפל בגונב מן הגנב, דאין החפצא ברשות הבעלים. ונמצא דגונב קרבן וגונב מן הגנב פטורים מכפל משום פטור א' - דהיינו, חסרון מעשה גניבה מרשות הבעלים. מ"מ שניהם חייבים בקרן מטעם גזילה, שהרי עכבו ממון חבירו בידיהם.
והנה כתב הרמב"ם (פ"ג מהל' מעשר שני הל' כ"ד) ז"ל כבר ביארנו שהמעשר ממון גבוה הוא. לפיכך אנו אומרים שהגונב מעשר שני אינו משלם תשלומי כפל והגוזלו אינו משלם חומש עכ"ל. ובביאור פסקו נראה דכיון דמע"ש ממון גבוה הוא ואינו יכול להקנותו אינו ברשותו. ובכן ליכא מעשה גניבה מרשות בעלים לחייב הגנב בכפל וכדדרשינן וגנב מבית האיש. ועכ"ז חייב לשלם קרן לבעלים מדין גזילה שהרי יש חלות בעלות וקנין הדיוט במעשר שני²⁷⁷.
²⁶⁰ ועיין במחנה אפרים הל' ריבית סימן י"א, ובס' ברכת שמואל עמ"ס קידושין סימן ו'.
²⁶¹ והממון הוי של הקדש אך בלי חלות קדושה דהוי חול ומותר להנאת הדיוט כשקבלו מהגזבר. וצ"ע לפי יסוד הגר"ח זצ"ל המובא כמה פעמים בשיעורים, דיסוד חלות קדושת בדק הבית הוא חלות ממון הקדש וקנינו, היאך יתכן לרמב"ן חלות ממון הקדש וקנינו בלי חלות קדושה, וצ"ע.
²⁶² וכדין בדק הבית אליבא דהגר"ח זצ"ל דחלות קדושתו משום דהוי ממון הקדש וקנינו.
²⁶³ בענין גלגול שבועה עיין עוד ברשימות שיעורים למס' שבועות דף מט. ד"ה איכא בינייהו.
²⁶⁴ עיין לעיל בשיעורים בענין פטורי השומרים אות א'.
²⁶⁵ ובביאור שיטת הרשב"א ברמב"ם י"ל לפי"מ שאמר רבנו זצ"ל פעם בשיעור דיתכן דהרמב"ם סובר דעצם הגוף דבן חורין דינו כמטלטלין וכדפסק לענין חבלה, אך פעולת האדם דינה כקרקע דהא פועל דומה לעבד עברי וע"ע דומה לעבד כנעני דכקרקע דמי.
²⁶⁶ אמנם כל הדיון במודה במקצת חבלה מיירי באונס ומפתה דהנזק ופגם בנערה הוי חיוב ממון ולא חיוב קנס, דבקנס לא שייך דין מודה במקצת דהא מודה בקנס פטור, וא"כ מנזק דחבלה דהוי קנס ועונש אין הוכחה לפגם דנערה אי הוי עונש או אי הוי חיוב ממון בעלמא כמו בנזקי ממון.
²⁶⁷ עיין עוד ברשימות שיעורים לב"ק דף סה. ד"ה ענין קרן כעין שגנב וכפל כשעת העמדה בדין. וע"ע שם בהקדמה לפרק מרובה.
²⁶⁸ עיין ברשימות שיעורים למס' ב"ק (עמ' שנ"ד, ת"ד, ועמ' תקע"ט). ולכאורה צ"ע דהא מצות השבת אבידה חלה באבידת קרקע (עיין לעיל דף לא.), ומשמע קצת דחל בקרקע שם אבידה וא"כ צ"ע אמאי אינה נקנית ביאוש. וי"ל דאין זו אלא חובת גברא להציל את הקרקע ובעליה מהפסד, ומ"מ גופא של הקרקע אינה חפצא דאבידה ולא נקנית ביאוש, דיאוש קונה רק בחפצא דאבידה בלבד. דחפצא דאבידה הוא רק דבר שאינו ברשות בעליו, ואילו קרקע תמיד ברשות בעליה נמצאת, ולכן אינה חפצא דאבידה ולא נקנית ביאוש. ועיין בשיעורים לעיל ריש פרק אלו מציאות.
²⁶⁹ וגזילה בהדי יאוש מהווה מעשה גזילה בקרקע, דהא הקרקע יצאה מרשות בעליה כשהתיאשו אחרי הגזילה. ולפי"ז מסתבר דלמ"ד יאוש בכדי אינו קונה דהגזלן יהיה חייב באחריות הקרקע שנגזלה מנתייאשו הבעלים ממנה בדומה לדין העבדים אליבא דהראב"ד. משא"כ לפי הביאור הראשון דקונה מדין אבידה ולא מדין גזילה דפטור מאחריות.
²⁷⁰ עיין בקצה"ח סימן שנ"ג ס"ק א', וברשימות שיעורים עמ"ס ב"ק דף סז. בענין יאוש ושינוי רשות.
²⁷¹ ובכך מבואר המ"ד דס"ל דיאוש שלא מדעת הוי יאוש (לעיל כא ב) כלומר שבאופן זה השם אבידה שבחפצא כבר נגמר משום שהחפצא עומד ליאוש, ואין צורך ליאוש בפועל, ועיין לעיל בשיעורים לאלו מציאות.
²⁷² ואמר רבנו זצ"ל שאף בדין אבודה ממנו ומכל אדם יש מחלוקת בראשונים האם הפקעת הבעלות חלה מעצמה בלי יאוש בעלים כלל או"ד דאנן סהדי דהבעלים נתייאשו ואם הם צווחים בטלה דעתם אצל כל אדם. ולכאורה ברמב"ם יש סתירה, דבפי"א מהל' גזילה ה"י הרמב"ם מבאר שהאבידה מותרת כי הבעלים בודאי נתייאשו ממנו, ואילו בפט"ז מהל' גזילה ה"ז - ה"ח מבואר שהממון פקע בלי יאוש בעלים כלל, ועיין לעיל בשיעורים לאלו מציאות (דף כא:).
²⁷³ ולפי"ז הבעלים יכולים להקדישו דהו"ל ברשותו.
²⁷⁴ עיין ברשימות שיעורים לב"ק (עמ' ת"ה - ת"ח).
²⁷⁵ עיין לעיל בשיעורים ד"ה בענין גניבת שטרות אות ג' וברשימות שיעורים לב"ק ח"ב בהקדמה לפרק מרובה עמ' של"ט - שמ"א.
²⁷⁶ צ"ע מדין הקדש עילוי דנחשב הקרבן ברשות בעליו, עיין ברמב"ם פ"ו מהל' ערכין ה"ח שיכול להקדיש קדשי מזבח לבדק הבית. ויתכן שיסוד החילוק שקדושת בדק הבית אינה סותרת עיקר דין קדושת הקרבן להקרבה ולפיכך בנוגע לזה יש לו כח הבעלים. ועיין בהערה הבאה.
²⁷⁷ עיין בס' קובץ חידושי תורה להגר"מ והגרי"ד זצ"ל בענין מעשר שני ממון גבוה (דף פ"ג - צ"ג). דרבנו זצ"ל ביאר שם את שיטת הרמב"ם במע"ש ממון גבוה. הרמב"ם פסק בפ"ג מהל' מע"ש הי"ז וז"ל מע"ש ממון גבוה הוא שנאמר לד' הוא לפיכך אינו נקנה במתנה עכ"ל. ומאידך פסק בפ"ג מע"ש הכ"ה שיכולים הבעלים להקדיש מע"ש הקדש עילוי לבדק הבית. וצ"ע שאם מע"ש אינו שלהם להקנותו להדיוט היאך יכולים הם להקדישו לבדק הבית. ותירץ רבנו זצ"ל שאע"פ שמע"ש ממון גבוה הוא אין זה מפקיע לגמרי את בעלות הבעלים כי בדיני ממונות עדיין המע"ש שלהם אלא דמצות מע"ש להאכל בירושלים ע"י הבעלים אוסרת את ההקנאה לאחרים ועוד תשמישין אחרים. ואילו הקדש עילוי לבדק הבית חל על מע"ש משום שאינו סותר את מצות מע"ש שבחפצא, ובכן יש לבעלים בעלות ורשות להקדישו הקדש עילוי. ועוד ביאר רבנו זצ"ל שמצות החפצא דמעשר שני אוסרת ומפקיעה את ההקנאה בין בגבולין ובין בירושלים, ולפיכך פסק הרמב"ם שאין להקנותו בכל מקום. ואילו דיני הפסול והפטור דמע"ש למצה, אתרוג, חלה, ובכור חלין רק בגבולין ולא בירושלים. עיין ברמב"ם פ"ו מהל' חמץ ומצה ה"ח, פ"ח מהל' לולב ה"ב, בפ"ו מהל' בכורים ה"ד, ופ"ה מהל' בכורות ה"ט. דינים אלו אינם תלויים בניתן למצותה דמעשר שני אלא בעצם חלות הקנין של ממון גבוה ושל ממון הדיוט. עצם חלות הקנין שונה בירושלים מחלות הקנין שבגבולים. בירושלים עיקר הקנין שייך יותר להדיוט ואילו בגבולים שייך הוא יותר לגבוה. ומ"מ מצות מע"ש דהיינו הניתן של מע"ש למצות אכילת הבעלים לא משתנה, ולפיכך גם בירושלים אין להקנותו שלא כמצותו.
מ"מ בנוגע להמבואר בשיעורים לענין חלות דין גניבה מע"ש אינו ברשות הבעלים. כי מאחר שלא ניתן להקנותו, אע"פ שיכולים להקדישו הרשות של הבעלים במעשר שני שלהם מוגבלת ואינה רשות גמורה. ומשו"ה לקיחת המע"ש אינה מעשה גניבה מרשות בעלים אלא חלות גזילה.
והנה דין הגונב מע"ש דומה לדין הגונב קרבן דשניהם פטורים מכפל אך חייבים לשלם קרן לבעלים מדין גזילה. אולם דיניהם שונים מדין הגוזל מבדק הבית המשלם קרן להקדש, כי בבדק הבית הקדש הוא הבעלים בדיני ממונות ומחייב תשלומי קרן. ואמר רבנו זצ"ל דפשיטא דתשלומי קרן לבדק הבית מתקדשים בחלות קדושה כמו כל הקנאת חפץ לבדק הבית המחילה בו חלות הקדש. ואילו כשמשלם את הקרן לבעל מעשר שני נראה שהתשלומין נשארו חולין ולא מתקדשים בקדושת מע"ש. התשלומין הם לבעלים לבדם מחמת הפסדם ולא למע"ש, דאי אפשר שהתשלומין יתפסו בקדושת מע"ש, כי אינם ככסף פדיון מע"ש המתקדש בקדושת מע"ש מחמת חלות הפדיון. ויל"ע בגנב קרבן דמשלם קרן לבעלים האם הדמים חולין או קדושים. ומסתבר שגם בקרבן אין הדמים קדושים אלא הם חולין כמו במע"ש. ברם יש מקום לחלק בין בעלות הבעלים במע"ש לבין בעלותם בקרבן. דמצות מע"ש בחפצא שתאכל לבעליו בירושלים. ולכן בעלותם בו מהווה חלות שם בעלות דהדיוט, וקרן דגניבת מע"ש משתלם להם והוי ממון הדיוט בעלמא. משא"כ הבעלות דבעל הקרבן, דעיקר בעלותו חלה מדין בעל הקרבן להקרבה, דזהו מה שנותן לו את קנין הממון בקרבנו. ובכן י"ל דהקרן דגניבת קרבנו שמשתלם לו צ"ל קדוש בקדושת דמים להקרבת קרבנו ולא ממון הדיוט בעלמא, וצ"ע בזה.
יש להעיר על הרמב"ם דפסק שהגונב מע"ש משלם קרן בין שגנב בירושלים ובין שגנב בגבולים ואינו מחלק ביניהם, ופסק דמשלם את הקרן לבעלים בכל מקום, וצ"ע דהרי הרמב"ם פסק שמע"ש בגבולים ממון גבוה לענין מצה, לולב, חלה, ובכור, ולכאורה הוא חלות דין קנין ממון לגבוה, וא"כ בגבולים למה משלם הגזלן את הקרן לבעלים ההדיוט ולא לגבוה דהוי עיקר הבעלים דמעשר שני.
והנה בגבולים רק הבעלים חייבים במצות הבאת מע"ש לירושלים. ונראה מזה שאף בגבולים יש חלות קנין להדיוט ביחד עם חלות דין ממון גבוה, ומשו"ה זוכה ההדיוט בקרן דגזילה. אלא שחלות דין ממון גבוה דבגבולים יותר חזק מקנין ההדיוט לענין מצה אתרוג וכו'. והחילוק שביניהם צריך ביאור. ורבנו זצ"ל ביאר שלדעתו אין לגבוה חלות קנין ממש במע"ש ואפילו בגבולים. אלא שבעלות וקנין ההדיוט במע"ש שבגבולים מצומצת יותר מהקנין שיש לו בירושלים. ומאחר שבגבולים קנין ההדיוט חלש יותר נחשב כממון גבוה לענין מצה אתרוג חלה ובכור. ברם כ"ז בנוגע לתוקף הקנין של הדיוט אך לגבוה עצמו אין קנין ממש. ולפיכך רק להדיוט יש חלות קנין ממש ושם בעלים דמע"ש ולא לגבוה. מאידך בנוגע למצה, אתרוג חלה ובכור קנין ההדיוט בגבולים חלש ביותר וחלים הפסולים ופטורים של גבוה. וע"ע בשיעורים לעיל (דף נג.) בענין מעשר שני.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2016), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

דאפילו פחות מכדי אונאה חוזר: ואין רבית ואונאה להקדש. אין איסור אונאה ואיסור רבית נוהג בהקדש ולקמיה מפרש היכי דמי רבית דהקדש: דין אונאה להדיוט. שתות: ואין דין אונאה להקדש. דאפילו פחות מכדי אונאה חוזר: היינו דקתני כו'. בתמיה והא חומרא דהקדש הוא: ומשני כי קתני חומר דהדיוט ארבית קאי: אאונאה. ומשום אונאה ליתני נמי זה חומש בהקדש: אלא הקדש זה חומר ותו לא. בתמיה: דאוזיף. שהלוה להדיוט: והלא מעל. שהוציא מעות הקדש לחולין ולא הכניס תחתיהן להקדש כלום ושוגג הוא אצלו כסבור שמותר משום שכר הקדש: והוו ליה דהדיוט. של גזבר שהרי עליו לשלם להקדש קרן וחומש: הכא במאי עסקינן. האי דקתני אין רבית להקדש לאו בהלואה קאי אלא בהדיוט שקיבל מעות מן הלשכה מן הגזבר לספק סלתות כל השנה למנחות של צבור ארבע סאין בסלע והוקרו ועמדו משלש סאין בסלע דאילו הדיוט אסור לפסוק על פירות עד שיצא השער וכאן אפילו לא יצא השער עדיין לארבע פוסקין: רב פפא אמר. לעולם בהלואה דאוזיף מאה במאה ועשרין ודקשיא לך הלא מעל: באבני בנין. עסקינן שהלוה הגזבר מהן להדיוט דאין בהן מעילה ואין על הגזבר לשלם אלא שליח בעלמא הוא: דאמר שמואל בונין בחול. כשהן בונין בניני הקדש לא היו קונין האבנים והטיט ממעות הקדש כדי שלא יבואו האומנין והעם לידי מעילה אם ישבו עליהם או אם יהנו מהם אלא לוקחין בהקפה והרי הן חול עד שיבנו בחומה ומשהן בנויות בחומה נותנין מעות הקדש ולוקחין אותן והוא הקדשן או אם התנדב אדם אבנים נותנן לבנאי ואינו קורא שם הקדש עליהן עד שיתננו בבנין הלכך לא מעל הגזבר: על כל דבר פשע. סיפיה דקרא משתעי בטוען טענת גנב או בגנב עצמו: ולא תשלומי שלשה וארבעה. שלשה לשה וארבעה לשור דכיון דאימעיט מכפל בצר להו חדא שהכפל בטובח ומוכר בכלל תשלומי ד' וה': וכי יתן וגו'. לקמן בהשואל (דף צד:) אמרינן פרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם שניה בשומר שכר וכתוב בפרשה ראשונה ונקרב בעל הבית וגו' ואוקימנא לשבועה בהמפקיד (לעיל דף מא:): שקליהן. שקלים של אדר לקרבנות צבור: ונגנבו. מן השלוחין: אם משנתרמה התרומה. אם כשבאו לדין כבר נתרמה התרומה שהיו תורמין הלשכה בג' קופות:

דאפילו כל שהוא חוזר. ודוקא הקדשות אבל קרקעות עד פלגא אינו חוזר: בשלמא בהדיוט זה חומר ותו לא. פי' זהו חדוש שהדיוט חומר אבל בהקדש זה חומר בתמיה פי' מה חידוש הוא שמצאנו חומר בהקדש מבהדיוט ולא גרסינן תו לא שהרי אף בהדיוט איכא טובא שומר חנם אינו נשבע וכל הנך דמתניתין: כיון דמעל הגזבר נפקא להו לחולין. ולא מצי למימר דאוזפיה במזיד דלא נפקא לחולין דא''כ ליכא אגר נטר כיון שהלוה אסור להשתמש בהם דלא זכה בהם: לספק סלתות מארבע ועמדו משלש. תימה היכי מיירי אי יצא השער או לא יצא השער ויש לו א''כ בהדיוט נמי שרי ואי דלא יצא השער וגם אין לו על מה מחלל מעות הקדש וליכא למימר שיחלל על פרוטה דהא אע''ג שזהו ריוח הקדש שמתנה לתת ארבע סאין בסלע להקדש כל השנה כיון דבשעת חלול מחלל על דבר שאינו שוה זהו זילותא דאם לא כן אמאי הדר ביה ממאי דאוקי דאוזיף במאה כו' ומזה הטעם נמי אין לומר לב ב''ד מתנה עליהם להתחלל בשביל ריוח הקדש דא''כ בחנם חזר בו משנויא קמא וי''ל כגון שהתנדב אדם לתת ק' סלעים ולא הקדישם עדיין ונתנם לנחתום כדי לתת להקדש ארבע סאין בכל סלע ויצא השער של לקוטות אבל לא יצא השער כלל אסור דלמא אתי לאחלופי בהדיוט ולכך נקט ועמדו אחר כך משלש וכן בזוזי אם נתן ק' זוזי לאדם שיחזיר להקדש מאה ועשרים אסור דאפילו מדאורייתא נראה דאסור דחשיב כאילו מקבל מלוה עצמו כמו (קדושין דף ז.) תן מנה לפלוני ואקדש אני לך דמקודשת מדין ערב דחשוב כאילו קבלה ממנו והא דשרי בסמוך דאוזיף אבנים במאה ועשרים היינו שהגזבר עצמו נותנן וגם אבנים הם דמוכחא מילתא שהם של הקדש אבל דרך מקח וממכר שנתן על הסלתות וגם יצא השער של לקוטות שרי להקדש: . שומר חנם אינו נשבע. נראה דהוא הדין דאינו משלם דאפילו שומר שכר אם פשע נראה דלא משלם מדפריך לקמן (דף נח.) מהשוכר פועל לשמור כו' ולא משני כשפשע והיינו טעמא דמכל דין הפרשה אמעיטו והא דלא קתני אינו משלם דהוי רבותא טפי משום דעיקרה בשבועות פרק הדיינים (דף מב:) ונסבה אגררה דהתם: רעהו ולא של הקדש: ובריש מרובה (ב''ק דף עו.) ממעט מוגונב מבית האיש.: כי יתן איש אל רעהו כלל. בריש ג' מינים (נזיר ד' לה.) דריש בפרט וכלל ופרט ובת''כ דריש בכלל ופרט לחודא ונראה דכל הני כללי ופרטי אסמכתא דבמרובה. דרשינן מעל חמור שור ושה חד למעוטי עבדים וחד למעוטי קרקעות וחד לשטרות בין מכפל בין משבועה והשתא אתי שפיר דכסף או כלים דרשינן פרק שבועת הדיינין (שבועות דף לט: ושם ד''ה מה) מה כלים שנים אף כסף שנים מה כסף דבר חשוב כו':

בבא מציעא נז ע"ב

דף נז - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד