|
⎯
טקסט הדף
האי קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא אמר ליה כיון דמקבל עליה זולא קרוב לזה ולזה הוא:
⎯
רש"יקרוב לשכר. אם יקרא: רחוק להפסד. אם תקפה לא מקבל עליה. ותניא בפירקין (ד' ע.) קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע דשקיל רבית דכיון דאינו מקבל עליו אחריות המקח נמצא שאין זה מכר ומעות הלואה הן אצלו וקריבת השכר מחמת רבית הוא: ה''ג כיון דקביל עליה זולא קרוב לזה ולזה הוא: אע''פ שאמרו. בבבא קמא פרק שני (ד' כא.): אינו צריך להעלות לו שכר. ואוקימנא בחצר דלא קיימא לאגרא אבל האי גברא שדר בה עביד למיגר בית לדירתו דהוה ליה זה נהנה וזה לא חסר: בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר. המלוה הזה היה שוכר אחרת אם לא מצא זה דהוה ליה הוא נהנה ובעל חצר חסר דהא קיימא להכי שהיה משכירה לאחרים: אבל חצר דלא קיימא לאגרא. דהוה ליה זה לא חסר: וגברא דלא עביד למיגר. דהוה ליה זה לא נהנה דבלאו הכי נמי לא הוה מיגר שיש לו אחרות: קא משמע לן. דמיחזיא כרבית ויש ללמוד מכאן שאסור להלוות על בית ולדור בו אפילו בנכייתא דתנן לא ישכור ממנו בפחות ולא דמי למשכונא של כרם (לקמן ד' עב:) דהתם זימנין דלא שקיל ביה מידי ואפילו הכי מנכי ליה והוה ליה קונה את הפירות בנכייתא זו על הספק אבל כאן זה נהנה תמיד ואין כאן ספק נמצא שוכרה בפחות: מאן דאמר הלוהו. ולא קצץ עמו על מנת לדור ואפילו הכי אסור: כ''ש הלויני. דקצץ לו דירת הבית בתורת רבית: אבל הלוהו לא. ומתניתין בדקצץ ליה או בשעת מתן מעות או לאחר כן: תקיף עבדי דאינשי דמסיק בהו זוזי. מחזיק בעבדיהם של בעלי חובות שלו וכופם לעשות מלאכתו: נהום כרסיה. לחם מאכלו והריני זנו ביום מלאכתו: דארי עבדיה. כך שמו: דמרקיד בי כובי. ליצן היה ומרקד בחנויות לשתות יין:
⎯
תוספותהאי קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא. וא''ת תיקשי ליה אמתני' (לקמן עב:) דיצא השער פוסקין דהתם נמי אין הלוקח מפסיד כלום בתקיפה וי''ל דשאני התם כיון דאין הפירות מבוררין ללוקח אין ניכר שיהא קרוב לשכר ורחוק להפסד ופוסק עמו על הגדיש (שם) וברייתא דרבי אושעיא דקתני (לעיל ד' סג.) יש לו מותר איכא למימר דאם מתקלקל כל הגדיש או כל חיטין שיש לו אין נותן לו אחרים אלא מאותם וכן משמע לקמן (ד' עג:) דקאמר מעיקרא דחלא חלא ואחלא לא יהבי משמע דקלקול אחר דלאו חימוץ הוו מקבלי ומיהו נראה קצת דפוסק על הגדיש הוי דומיא דפוסק על שער שבשוק שאין הלוקח מפסיד בשום ענין ומכל מקום לא קשה דהתם יכול המוכר לתת לו חטין אחרים ואלו שיש לו מסתברא דיכול לאוכלם ולא מהני יש לו אלא לענין היתר פסיקה בלבד ורבנן דיהבי זוזי אחמרא משמע דקלקול אחר בר מחימוץ הוו מקבלי היינו לפי שהיו סומכין על יין של בעלי בתים דוקא ולא היו יכולין לקנות מן השוק אחר וליתן להם: ולא ישכור הימנו בפחות. פי' בקונטרס בגמרא דיש ללמוד מכאן שאסור להלוות על הבית ולדור בו אפילו בנכייתא דתנן לא ישכור הימנו בפחות ולא דמי למשכונא של כרם (לקמן ד' עב.) דהתם זימנין דלא שקיל מידי ואפילו הכי מנכה ליה והוה ליה קונה פירות בנכייתא על הספק אבל בבית נהנה תמיד ואין כאן ספק ונמצא שוכר בפחות ור''ת אמר דבית נמי זימנין דלא שקיל מידי או נופל או נשרף או שלא יצטרך לו אלא בין בית בין שדה היכא שאינו מלוה מעותיו עליהם אסור בפחות לאכול הפירות ולדור בבית דבהכי מיירי מתני' מדקתני המלוה את חבירו לא ידור בחצירו ולא קתני המלוה על חצירו של חבירו אבל היכא שהלוה על הבית או על השדה מותר בנכייתא דאין מפסיד בעל שדה ובעל חצר דבלאו הכי לא יוכל להשכירו לאחרים שזה החזיק בו במשכון וקשה דאטו לפי שזה מוחזק במשכון ירקבו הפירות ולמה לא יוכל הלוה למכור פירותיו ולפרוע חובו או יקח המלוה פירות עצמם בחובו ויש לתת טעם אחר לדבריו דכשמלוה על הבית או על השדה שרי טפי בנכייתא דהוי כאילו השדה בידו בתורת מכר כל אותן השנים כדאמרינן לעיל (ד' סב:) גבי משכנתא בלא נכייתא אינהו בתורת זביני אתו לידיה ומיהו בערכין (ד' לא.) דקאמר רבית גמורה היא והתורה התירה משמע כפירוש הקונטרס דבבית לא שייך תיוהא ושום ספק מדחשיב ליה רבית גמורה דבשדה בלא נכייתא לא חשיב לה לעיל אלא אבק רבית ולפירוש רבינו תם צ''ל דה''פ רבית גמורה היא מדרבנן ולפי שהתורה התירה בהדיא לא רצו להעמיד שם חכמים דבריהם ומתני' דקתני כעין רבית ואינה רבית יש לפרש אינה רבית אפילו מדרבנן וצריך לדחוק ולפרש לרבא דאע''ג דההוא תנא סבר דצד אחד ברבית שרי אפילו מדרבנן מ''מ סבר רבא דלית לן למימר שיתיר ר' יהודה צד אחד אפי' מדרבנן כל כמה דלא מפרש בהדיא ומה שדקדק רבינו תם מדלא קתני המלוה את חבירו על חצירו מכלל דאיירי בשלא הלוהו על חצירו אין זה דיוק דבפרק השולח (גיטין ד' לז. ושם ד''ה אלא) גבי הא דקתני המלוה את חבירו על המשכון אינו משמט פריך אלא מעתה הלוהו ודר בחצירו הכי נמי דלא משמט והתם בעי למימר הלוהו על חצירו דאפילו הלוהו על חצירו משמט כדאמרינן לקמן (ד' סז:) האי משכנתא באתרא דמסלקי שביעית משמטתו ועוד דאי לא אהלוהו על חצירו פריך אמאי נקט חצר הוה ליה למינקט מטלטלין הלוהו ומשתמש במשכונו הכי נמי דלא משמט אלא ודאי דמשכון דחצר אמשכון דמטלטלין פריך: אמר רב נחמן אע''פ שאמרו כו'. בפרק כיצד הרגל (ב''ק ד' כא.) גבי ההוא גברא דבנה אפדנא אקלקלתא דיתמי דקאמר לימא קסבר רב נחמן הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר המ''ל אם כן קשיא דרב נחמן אדרב נחמן דהכא אלא לא קאי התם הכי ועוד דהכא מיירי בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דהוי זה לא נהנה וזה אינו חסר כדמסיק: אבל חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר אימא לא קא משמע לן. כהאי לישנא קמא דאפילו הלוהו אסור קיימא לן . כדמוכח רבא מיניה בסמוך והשתא קשה דאדם שמלוה לחבירו וכי אסור לעשות לו שום טובה שבעולם לא מיבעיא דברים שאין רגילות להשאיל חנם כגון בית או סוס וכיוצא בהן דאסור להשאיל למלוה אפילו הוא אוהבו כל כך דבלאו הכי היה משאיל אלא אפילו דברים שרגיל להשאיל חנם לאחרים שאין רגילות ליטול שכר מהם יהא אסור דומיא דחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דמסיק דאסור וי''ל דדוקא במילי דפרהסיא ואוושא טובא אסר הכא כולי האי כגון לדור בחצירו ולתקוף בעבדו אבל להשאיל כליו או סוסו מותר כיון דבלאו הכי נמי הוה משאיל לו ודיקא נמי דנקט במתני' חצירו ולא נקט ולא ישכיר את כליו או בהמתו בפחות ועוד י''ל דדוקא לדור שלא מדעת חבירו אסור בכל ענין אפי' בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דכיון שלא ברשות עושה נראה דעל המלוה סומך שבשבילו יסבלו הבעלים אבל מדעתו לא אסור אלא בדבר שלא היה עושה לוה למלוה בלא הלואה דומיא דהקדמת שלום דסוף פרקין (ד' עה:) שאין אסור אלא באותו שלא היה רגיל מקודם לכן להקדים ובהכי איירי מתניתין כדמשמע הפשט דאיירי במלוה הדר מדעת לוה ולא אסור אלא בחצר דקיימא לאגרא וכן משמע מדקתני לא ישכור הימנו בפחות ומשמע נמי דמתחילת דירתו שוכר הימנו מדעתו והא דקא מסיק קמ''ל לא בעי למימר קא משמע לן דמתניתין איירי אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא דמתני' לעולם איירי בדקיימא לאגרא כיון דמדעתו נכנס: +
רמב"ןהלוהו ודר בחצרו. פי' והוא דר בחצרו, אבל אם כבר דר בה אינו צריך להעלות לו שכר דמאי שקל מיניה ומאי חסרה ואפי' בא לצאת י"ש פטור כך נ"ל, והכי משמע מדאמרי' מחזי כרבית אלמא לאו אבק רבית הוא אלא מחזי בעלמא דאי אבק רבית הוא כיון דבסתם אכיל בא לצאת י"ש חייב, ומיהו לדעתו של נותן אבק רבית אינו חוזר כלל ואפי' בא לצאת י"ש וכדפרש"י לעיל וזה אין צריך לפנים דאבק רבית אינו חוזר כלל ורב יוסף דאוקמה ליה לרבא בריה הדרי ביה ולא אמר דמנכה ליה מחוביה בכדי מאי דאשתמש בהו משום דלא עביד למיגר ואחר שנשתמש בהם פטור ש"מ אף זה פטור והלויני ודור בחצרי דקאמר בלישנא בתרא נמי בחצר דלא קימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר כלישנא [קמא] קאמר וכדקאמר בהדיא אע"פ שאמרו וההיא ליתא אלא בדלא קימא לאגרא והינו דאתא לאשמועינן ואף בהלויני מסתבר דלא צריך להעלות לו שכר בדיעבד דלאו מידי שקיל מיניה. +
רשב"אמתניתין: המלוה את חברו לא ידור בחצרו חנם ולא ישכור ממנו בפחות. בגמ' מוקי לה, אילו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר, ואפילו למאן דאמר הדר בחצר חברו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר דלא מידי חסריה, הכא כיון דמסיק ביה זוזי מחזי כרבית. וא"ת, אם כן משכנתא דנכייתא היכי שריא, והרי זו גריעא טפי משוכר בפחות. כבר נשמר מזו רש"י ז"ל, ופי', דכל משכנתא דשריא בנכייתא, הני מילי בשדה וכרם דשייכי בהו תיוהי, שמא לא יוציאו פירות ואם יוציאו שמא ישתדפו, ואין זה רבית קצוצה ואפילו בלא נכייתא, אלא אבק רבית בספק הוא, ובנכייתא שרי, אבל חצר אוכל הוא ממנה פירות על כל פנים ולא שייך ביה תיוהא, הילכך אפילו בנכייתא אסיר, וכן פירש למעלה (סב, ב), וכן בכמה מקומות בפרק זה. ואף הרב בעל הלכות הלך על דרך זה. ואין דרכם בזה נכון, דאף בבית נמי שייך תיוהא שמא יפול ושמא תפול בו דליקה. ויש מתרצים, דמשכנתא כיון דמנכה לו [מדמי] המשכונה, בין עושה פירות בין אין עושה פירות, ואפשר שכל חובו כלה בניכוי זה, מותר, אבל הלוה ודר בחצרו הקרן קיים בחובו, אלא שהוא פורע לו מכיסו ממקום אחר והלכך אסור, דהוה ליה כרבית. הלוהו ודר בחצרו, חייב להעלות לו שכר. פירש הרמב"ן ז"ל, והוא דר עכשיו בחצרו, אבל אם כבר דר אין צריך להעלות לו שכר ואפילו בא לצאת ידי שמים, דלא מידי שקיל מיניה ולא מידי חסריה, והילכך אפילו דר בה שלא מדעת הבעלים אינו משלם מידי, דלא אמרו שצריך להעלות אלא משום דמחזי כרבית, דאלמא דאפילו כאבק רבית אינו. ולקמן, בעובדא דרב יוסף בר חמא, דהוה תקיף בעבדי דאינשי דמסיק בהו זוזי ועביד בהו עבידתא, ואמר ליה רבא בריה דאסור משום דמחזי כרבית, ואמר ליה הדרי בי, אפילו הכי לא אמר דמנכי להו כדי דמי דאשתמש בהו, אלמא במשתמש כבר פטור, והכא נמי פטור דכותה היא, ומינה קאמר ליה רבא בריה, ונכון הוא. הלוני ודור בחצרי, צריך להעלות לו שכר. והכא נמי בחצר דלא קיימא לאגרא היא, וכדאמרן אע"פ שאמרו, (בההיא) [וההיא – ש"מ] דהדר בחצר חברו שלא מדעתו [וההיא] בחצר דלא קיימא לאגרא היא, והיינו דאצטריך רב נחמן לאשמועינן, דאי בחצר דקיימא לאגרא פשיטא. ועוד דאי בחצר דקיימא לאגרא (אפי') [מאי] הלוהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר, ואפילו לא הלוהו וכל שכן דהלוהו דאיכא אסורא, וא"כ היכי אמרינן מאן דאמר הלויני אבל הלוהו לא, ודבר ברור הוא זה. מ"ד הלוני אבל הלוהו לא. דמעקרא אדעתא דהכי לא איכוון ודוקא הלוהו ודר לא, אבל הלוהו ואמר לו לוה ארוח לי זימנא ודור לי בחצרי הרי הוא כהלוני, דכל אגר נטר לי אסור, ואי חצר דלא קיימא לאגרא אסור, ואי חצר דקיימא לאגרא רבית קצוצה ומוציאין ממנו בדיינים, שאין הפרש בין קצץ לו בשעת הלואה בין קצץ לו לאחר הלואה מחמת הרוחת זמן. ושלא כדעת הרמב"ם ז"ל (הל' מלוה ולוה פ"ו ה"ג) שכתב, הורו רבותי שהמלוה את חברו ולאחר זמן תבע חובו, ואמר לו הלוה דור בחצרי עד שאחזיר לך חובך, הרי זה אבק רבית לפי שלא קצץ בשעת הלואה, שנא' לא תתן לו בנשך. ובאמת הדברים נראים אם קבע לו זמן להלואתו ובתוך זמן אמר לו הלוה דור בחצרי חנם בשכר מעותיך שהם בטלות אצלי, שאין כאן רבית, אלא מחזי כרבית וכרבית מאוחרת היא זו, אבל במרויח לו זמן רבית קצוצה היא. וזו אחת מתשובותיו של הראב"ד ז"ל, וזה לשונו שכתב שם, אמר אברהם חיי ראשי לא יפה הורו, שאם הגיע זמן הפרעון וארוח ליה זימנא משום ההיא דירה כשעת מתן מעות דמי, ע"כ. +
המאיריהמשנה השניה והכונה בה לבאר החלק השני והוא שאמר המלוה את חברו לא ידור בחצרו חנם ולא ישכור ממנו בפחות מפני שהוא רבית אמר המאירי המלוה את חברו לא ידור בחצרו חנם ואע"פ שלא מדרך תנאי הלואתו עושה מכל מקום רבית דרבנן הוא שנראה כשכר מעותיו ופירשוה בגמרא אע"פ שאין המלוה צריך לשכור שנמצא שאינו נהנה כל כך ושאין הלוה עשוי להשכיר שנמצא שאינו חסר ומכל מקום אם עשה כן מתנאי הלואתו ר"ל שהלוהו והתנה עמו שידור מכח הלואתו בחצרו חנם הרי זה רבית תורה ויוצאה בדיינין: ולא ישכור ממנו בפחות כלומר לא סוף דבר דירת חנם שהיא אסורה אלא אף שכירות בפחות שאף זה אע"פ שלא מדרך תנאי הלואתו הוא עושה מכל מקום רבית דרבנן הוא ומכל מקום אם עושה כן מדרך תנאי הלואתו ר"ל שהתנה עמו כן וקצצו הדבר הפוחת בשביל הלואתו הרי זו רבית תורה ושמא תאמר והרי משכונה בנכיתה שהוא כעין שכירות בפחות שהרי מנה הלוהו ודר בו בנכיתת פשוט בכל שנה תדע שחכמי הצרפתים למדו מכאן שלא הותרה משכונה בנכיתא אלא בכרם ושדה שאין פירותיו מצויות תמיד ובעת ההלואה ושמא יבאו ושמא לא יבאו ואם יבאו שמא לא יספיקו לשכר עבודת הקרקע שלהם אבל בית ששכר דירתו מצוי בכל יום ובזמן ההלואה אסור וכן כתבוה גדולי המחברים והיא עיקר הדברים ומכל מקום יש מחכמי הצרפתים שכתבו שאף בבית מותר אף הוא עשוי ליפול ושדה וכרם אף הם אי אפשר שלא ירויח יותר מנכיתת פשוט בשנה ואעפ"כ הותרה וזה שאמרו לא ישכור ממנו בפחות דוקא שלא הלוהו על הבית אלא שהלוהו על פה וכשדר בה מכח הלואתו נראה כרבית אבל כשממשכן לו את הבית הן בשעת הלואה הן בחובו שקדם לו ומעמידו ברשות מלוה במשכונא בנכיתא מיהא מותר מפני שהוא כעין מכר שהרי אין יכול לסלקו בלא מעות משא"כ בהלוהו ודר בחצרו שיכול לסלקו אף בלא מעות ואף בלא נכיתה הואיל וכעין מכר הוא אינו אלא אבק רבית ובנכיתה מותר אבל הלוהו ודר בחצרו או הלויני ודור בחצרי הואיל ומכל מקום לא מתורת משכונה מורידו בקרקע אין זה אלא הלואה גמורה וכששוכר בפחות הרי הוא רבית מאוחרת ואע"פ שאין רבית מאוחרת אסורה אלא כשאומר לו בשכר מעותיך כמו שיתבאר דוקא אחר שפרע קודם אסור שכל שהמלוה קיימת רבית קצוצה היא ולא מאוחרת: זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: כבר ביארנו במסכת בבא קמא שהדר בחצר חברו שלא מדעתו אם היה חצר עומדת לשכירות בין שהיה זה הדר עשוי לשכור שנמצא נהנה בין שאינו עשוי לשכור שנמצא שאינו נהנה הואיל והאחר מכל מקום נמצא חסר חייב להעלות לו שכר הא אם חצר זה אינה עומדת לשכירות אפילו היה הדר בה צריך לשכור אין צריך להעלות לו שכר שהרי זה נהנה וזה לא חסר וכל שכן אם הדר אינו עשוי לשכור ובעל המצר אינו עשוי להשכיר ומכל מקום אף בזה אם הלוהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר אע"פ שלא מכח תנאי הלואתו הוא עושה שלא יראה כרבית ויש מתירין מיהא אם החצר אינה עומדת לשכר ולא הדר בה עשוי לשכור הואיל וזה לא נהנה וזה לא חסר ומכל מקום הואיל ולא על דעת כן הלוהו אין זה אלא אבק רבית וכרבית מאוחרת ואין יוצאה בדיינין אבל אם אמר לו הלויני ודור בחצרי הרי זה רבית קצוצה ויוצאה בדיינין: זה שביארנו במי שהלוהו ודר בחצרו שאינו יוצא בדיינין גדולי הפוסקים פרשו שלא סוף דבר אחר שפרעו ותובעו אחר הפרעון שכר דירתו אלא אפילו תבעו קודם שיפרענו אין מחייבין אותו לנכות מחובו שכר דירה שאף זו הוצאת דיינין היא וכמו שאמרו למטה כל סלוקי בלא זוזי אפוקי בדיינין הוא וגדולי תלמידיהם חולקים לומר שאם תבעו קודם שפרעו מנכין לו ואין זה הוצאה בדיינין ומה שאמרו למטה כל סלוקי בלא זוזי אפוקי בדיינין הוא לא נאמר אלא במשכונה שהיא עומדת ברשות מלוה ואינו יכול לסלקו בלא מעותיו אבל זה שלא משכנה אלא שדר בה מאליו או שאמר לו לוה לאחר הלואה דור בחצרי הואיל ולא על זה הלוהו אין זה הוצאה בדיינין ומנכה לו שכר דירתו וגדולי המחברים כתבו שאם היה שכר דירה כנגד החוב ובעל חצר מעכב את כלו הרי זה ודאי הוצאה בדיינין ואין הרשות בידו אלא שמנכה לו מקצת כפי מה שיראו הדיינין: אף בהלויני ודור בחצרי שביארנו עליו שהוא רבית קצוצה כתבו גדולי המפרשים דוקא בעומדת לשכירות ואע"פ שמשכונה בלא נכיתא אבק רבית הוא דוקא במשכונה שהיא כעין מכר או שמא לא נאמר דין נכיתה אלא בכרם ושדה כמו שביארנו לדעת קצת הא בשאין עומד לשכירות אין זה רבית קצוצה ואיני מודה בה אם זה מיהא עומד לשכור שהרי יש כאן רבית אע"פ שאין בו נשך ושמא תאמר אם כן מצינו רבית בלא נשך אומר אני מכיון שאמר דור בחצרי ומכח הלואתך הרי זה עשאה מעתה עומדת לשכר ואף זו שלא כדבריהם: התוקף בעבדו של חברו ועשה בו מלאכה אם לא בטלו ממלאכה פטור מלשלם שכר לבעליו דיו בשכר אכילתו אפילו נהם כריסיה לא שוי ואדרבה הנאה היא לו שלא ירגיל העבד עצמו בבטלה ואם בטלו משלם ואע"פ שהחזירו כמו שביארנו בפרק הגוזל ומכל מקום אם הלוהו אע"פ שלא בטל את עבדו צריך להעלות לו שכר ואם לא העלה הרי זה אבק רבית: אע"פ שבהלויני ודור בחצרי ביארנו שהיא רבית קצוצה הורו גאוני ספרד שאם לאחר זמן ההלואה תבע את חובו ואמר לו לוה מעות אין לי אלא דור בחצרי עד שאחזיר את חובך הואיל ולא קצץ בשעת הלואה אינו אלא אבק רבית שלא נאמר רבית קצוצה אלא כשהתנה בשעת הלואה שנאמר לא תתן לו בנשך ולא יראה כן שאם כן מה הוצרכנו לבאר ברבית מאוחרת שהיא לאחר הפירעון: +
תוספות רי"דהמלוה את חבירו לא ידור בחצרו חנם. פי' אחר שהלוהו דאי בעת ההלואה אתני בהדי' לדור בחצרו חנם זו היא רבית קצוצה ולא הוי תנא לה בכלל אבק רבית כדאמרן דמאי זו היא רבית ועד סוף פירקא אזיל ומפרש רבית דרבנן ודוקא בחנם לא ידור בו אבל אם רוצה לשכור ממנו בפחות לאחר שהלוהו מותר כיון דלא אתני בהדי' בעת ההלוא': ולא ישכור ממנו בפחות מפני שהיא רבית פי' לאו ארישא קאי דא"כ בפחות אסור כ"ש חנם אלא מילתא באנפי נפש' היא. וה"ק ואל ישכור ממנו בפחות בעת ההלוא' שמתנ' עמו שישכיר לו חצרו בפחו' ואם השכיר היא מדרבנן דמדאוריית' רשאי להלוות לו ע"מ שימכור לו מקחו ביוקר או שיקנה ממנו בפחות או שישכיר לו חצרו ביוקר או שישכיר ממנו בפחות כדפרישי' במה"ק לקמן בה' ומפריז על שדהו: קמ"ל דר"נ דאפי' בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר אסור כך מצאתי כתוב בספרי'. וכך גריס המור'. ואינו נר' לי דבפ' כיצד הרגל אוקימנ' להאי דאמרי' א"צ להעלות לו שכר בחצר דלא קיימא לאגר' וגבר' דעביד למיגר דהי"ל זה נהנ' וזה לא חסר. ודוקא בענין זה אסרנו גבי מלוה אבל חצר דלא קיימ' לאגר' וגבר' דלא עביד למיגר דזה לא נהנ' וזה לא חסר אפי' גבי מלו' שרי ותדע דהכי הוא דהא מייתי' לקמן עובדא דרב יוסף בר חמא דהוה תקיף עבדי דאינשי דמסיק בהו זוזי ועביד בהו עבידתא כו' ומדמה לי' רבא ברי' להא דהלוהו ודר בחצרו והתם הוה נהנ' רב יוסף בר חמא מעבידתייהו ובעל העבד לא הי' חסר כלום כדאמרן דניחא לי' דלא ניסתרי עבדי' ש"מ דהכא נמי בגברא דעביד למיגר הוא וחצר דלא קיימ' לאגר': ומאן דאמר הלויני אבל הלוהו לא כו'. פי' ומתני' דקתני הלוהו ואפ"ה אסר בחצר דקיימ' לאגר' אבל לעולם חצר דלא קיימא לאגר' הלוהו שרי: +
שיטה מקובצתמתניתין. המלוה את חברו לא ידור וכו' אסיקנא בגמרא אליבא דהלכתא אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר. ואיכא למידק דאם כן דאפילו בכהאי גוונא שזה אינו נהנה וזה אינו חסר אסור ליהנות המלוה מן הלוה כל שכן שהוא אסור להשאיל לו שום כלי או לתת לו שום מתנה ויהא המלוה מודר הנאה מן הלוה ומעשים בכל יום שהוא שואל ולוה ממנה ויש לומר דשאני חצר דאף על גב דלא קיימא לאגרא אין דרך בני אדם להשאיל חצרם זה לזה בחנם מה שאין כן בשאלת כלים וכיוצא בו שבני אדם נוהגים לשאול ולהשאיל ולתת וכל מידי דבלאו הלואה זו לא היו מקפידים הלוה עם המלוה הרי זה מותר לכתחלה וכן כתבו בתוספות. הריטב"א. אמר רב נחמן אף על פי שאמרו וכו'. לאו אסוגית התלמוד דכיצד הרגל קאי אלא משום דרב נמי אמר התם הכי. ובסוף סוגיא דהתם גבי קילקלתא דיתמי דבעי למימר דקסבר רב נחמן הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר הוה מצי למימר אם כן קשיא דרב נחמן אדרב נחמן מהכא אלא לא קאי התם הכי. ועוד דהכא מיירי בחצר דלא קיימא לאגרא עבד (אלא עביד) והאי למיגר דהוי זה נהנה וזה אינו חסר כדמסיק. תוספות שאנ"ץ. אבל חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר וכו'. קצת קשה אמאי הוצרך לכל זה החדוש כיון דמצינא לאוקומי מתניתין בדעביד למיגר ולאגורי בחדא בלחוד איכא חדושא ועוד מנא ליה הא דילמא לא קאמר רב נחמן אלא כגון ההיא שאמר דצריך להעלות לו שכר דזה נהנה וזה לא חסר הך הוי כעין ויתור וגריעא מינה דפליגי בה לענין מודר הנאה. ויש לומר דלעולם לא היה צריך לזה אלא דקושטא קאמר דכיון דלא הוי מדינא אלא משום דמחזי ואין כל אדם בקי במאן הוא דעביד למיגר ולאוגורי אלא דמי לויתור דהוי שוה בכל וידוע הילכך הכא אפילו בזה אינו נהנה וזה אינו חסר אמרה רב נחמן. ומאי דקאמר אף על פי שאמרו לומר דלא מדינא קאמרינן אלא משום דמחזי וממילא נדע דהוא הדין והוא הטעם בזה לא נהנה וזה לא חסר דליכא לאפלוגי בינייהו. אי נמי יש לומר דאמאי וגברא או גברא דהאי עביד או האי עביד לחוד ליכא למשמע ממתניתין אלא תרווייהו עבדינן קמשמע לן דאפילו חד לא עביד וזה דוחק וראשון עיקר. שיטה. גמרא: הלויני ודור בחצרי צריך להעלות לו שכר. והכא נמי בחצר דלא קיימא לאגרא היא וכדאמרינן אף על פי שאמרו וההיא דהדר בחצר חברו שלא מדעתו בחצר דלא קיימא לאגרא היא והיינו דאיצטריך רב נחמן לאשמועינן דאי בחצר דקיימא לאגרא פשיטא. ועוד דאי בחצר דקיימא לאגרא אפילו הלוהו ודרך בחצרו צריך להעלות לו שכר ואפילו לא הלוהו וכל שכן בהלוהו דאיכא איסורא ואם כן היכי אמרינן מאן דאמר הלויני אבל הלוהו לא ודבר ברור הוא זה. הרשב"א. וזה לשון הריטב"א: הלוהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר. פירש רבינו בשם רבו צריך להעלות לו שכר מכאן ולהבא דאלו בדיעבד ליכא למימר דכיון דחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר הוא הא ודאי אין כאן אפילו אבק רבית וכל שכן רבית קצוצה שהיא יוצאת בדיינים אלא ודאי כדאמרן והכי פירושו הלוהו והוא דר בחצרו צריך להעלות לו שכר כלומר אסור לו לדור בו אלא בשכר בין מדעת חברו בין שלא מדעתו והיינו דמסייעין ליה ממתניתין דקתני לא ידור בחצרו ואם איתא דרב נחמן אתי לחיובי בדיעבד מנא ליה דמתניתין נמי מחייב בדיעבד. ומיהו בזו יש לומר דכיון דקתני מפני שהוא רבית משמע שיש כאן רבית קצוצה שהיא יוצאה בדיינים אבל הטעם הראשון טעם כעיקר. איכא דאמרי וכו' ולפום האי לישנא אם אמר לו הלויני ודור בחצרי צריך להעלות לו שכר מכאן ולהבא דאלו בדיעבד אפילו בהא פטור כיון דחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר והלוהו ודר בחצרו אין צריך להעלות לו שכר אפילו מכאן ולהבא ומתניתין דקתני לא ידור בחצרו חנם בחצר דקיימא לאגרא דבהא אפשר הלוהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר ואפילו לשעבר בין שדר בה מדעתו בין שדר בה שלא מדעתו דלא עדיף איהו מאיניש דעלמא הדר בחצר חברו שלא מדעתו שצריך להעלות לו שכר בחצר דקיימא לאגרא הכא נמי חייב ולא מדין רבית אלא מדין גזל ואפילו יורשיו חייבים לפרוע השכר אם הניח להן אחריות נכסים וכן אם דר בה מדעתו אם התנה בפירוש שידור בה חנם הא ודאי שכר מעותיו עומד ונוטל ורבית קצוצה היא ואף על פי שלא קצץ (שלא) בשעת הלואה ושלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב דכל שלא קצץ בשעת הלואה אינו רבית קצוצה וזה אינו דמה לי בשעת הלואה ומה לי אחר כך כיון דשכר מעותיו נוטל משום אגר נטר לי. ומיהו בדליכא אגר נטר לי ולא האריך לו זמן כלל אלא שהלוהו ודר בחצרו מדעתו בחנם עד הזמן שקבע לפרעו זה ודאי אינו אלא אבק או פחות מאבק רבית. והיכא דהלוהו ודר בחצרו מדעתו שאמר לו סתם דור בחצרי ולא פירש לו אם בשכר אם בחנם נראין דברים שזה כאלו פירש שידור בה בשכר בחצר דקיימא לאגרא דהא אפילו אם תמצא לומר דבאיניש דעלמא כיון שהרשהו סתם בתורת חנם משמע שאני הכא דאי עביד בחנם איכא איסורא דרבית ומסתמא לא עביד איסורא ודעתו שידור בה בשכר. וכן נראה בירושלמי שאמר חד בר נש אשאיל לחבריה דינרין אשריתיה ביתא אמר ליה הב לי אגר ביתאי אמר ליה הב לי דינראי אתיא עובדא קמי רבי אבא בר ביזני ומריקיז ליה מאי דהוה חמי ליה למשרייה. עד כאן. אלמא כל שהלוהו ואחר כך אמר לו סתם שידור בחצרו חייב להעלות לו שכר על שעבר דהא הכא אשריתיה גו ביתיה סתם קאמר ועל זה חולקים כי המלוה היה סבור דכיון דסתם אשרייה בחנם משמע ואפילו היא חצר דקיימא לאגרא אין כאן אלא אבק רבית כיון דלבתר הלואה הוה ולא פירש כלום ורבי אבא דן ומחייב למפרע אגריה ממה נפשך ואף על פי שלא נתפרש יפה בירושלמי זה אם חייב מדין רבית או משום דדעתו היה שידור בשכר ונפקא מינה להוציא מיורשיו ונראין דברים דמשום דסתמו כפירשו שעל דעת שכר הורידו לשם מן הסתם דהא ודאי כיון שלא קצץ בפירוש. ועוד שאפילו קצץ לא הרויח לו זמן מחמת כן אין כאן רבית קצוצה לסלוקי. והא דאמר ליה יקיז ליה מאי דחמי למשרייה משום דאפוכי מטרתא למה לי לפרוע לו חובו ולחזור ולגבות ממנו שכירות ולפי זה אין מן הירושלמי הזה קושיא להרמב"ם לומר דרבית דלבתר הלואה הוי רבית קצוצה. וכל שאמר לו דור בחצרי חנם בתורת מתנה ושלא בשכר מעותיך כלל ולא הרויח לו זמן מפני כך לא מיבעיא דלא הוי רבית קצוצה אלא אפילו אבק רבית לא הוי אלא הוה ליה כרבית מאוחרת ואסור לעשות כן. אבל אם משעת הלואה אמר דור בחצרי חנם בתורת מתנה ולא בשכר מעותיך נראין דברים דהערמה בעלמא הוא דעביד ורבית קצוצה היא בחצר דקיימא לאגרא או בגברא דעביד למיגר. אבל מורי היה אומר שאינו אלא אבק רבית. עד כאן. אמר לו הלויני ודור בחצרי בחנם רבית קצוצה היא. ואי מנכה ליה מקרנא דיליה בכל שתא ושתא פורתא אסור מדרבנן. ובכרם ושדה הוא דשרי למיכל בנכייתא ואפילו לכתחלה שהוצאתן מרובה וזימנין דלא עבדי שיעור אפקותיה אבל בית וגן אילנות וחצר ואשפות וכיוצא בהן דודאי עבדי ואיהו לא מפיק בהו הני ודאי אפילו בנכייתא אסירי דאבק רבית הוא ועל דעת זו הלך הר"מ. ויש מקילין והמתמיר משובח. אבל משכונת ספרים ושאר דברים שאין דרך להשכירן וכשמשכירין אותם שכרם מועט בהני ודאי איכא למימר דבנכייתא כל דהו שרי ואף על גב דודאי עבדי. וצריך עיון. בתשובה. מי שהלוה על השדה לזמן ידוע ולא התנו לאכול פירות כל זמן שתמשך המשכונה בידו כיון שהגיע זמן המעות להפרע הרי הן בתורת מלוה לא בתורת משכונה ואסור למלוה לאכול פירותיה דאבק רבית הוא. עד כאן. וכתב הרמב"ן ז"ל וזה לשונו: כתב רבינו הגדול אפילו קא תבע ליה באגר ביתיה מקמי דליפרעיה וכו'. והרב רבינו אפרים ז"ל חלק עליו ואמר דלא אמר רב אשי כל סלוקי בלא זוזי וכו' כמו שכתוב בפסקי הרא"ש ז"ל. ורבי הכריע כדבריו מפני שמצינו חד בר נש אשאיל לחבריה דינרין אשריתיה גו ביתיה אמר ליה הב לי אגר ביתי אמר ליה הב לי דינראי אתא עובדא קומי רבי אבא בר ביזנא ומריקיז ליה מאי דהוה חמי למשרייה וזו ההכרעה אינה מכרעת שיש לפרשה כגון דהלוהו ואחר כך אמר לו אדור בחצרך ואמר ליה דור בחצרי לא אמר לא בחנם ולא בשכר ולבסוף תבעו ליתן לו שכר ביתו ואמר ליה אף אתה תן לי מעותי כלומר בשכר מעותי שהיו בטלות אצלך דרתי בה ולא אעלה לך שכר ודן רבי אבא דמנכה ליה שכר ביתו הואיל ולא התנה עמו בפירוש שידור בה בחנם ולישנא דייקא הכי דקאמר ליה הב לי אגר ביתי ואלו התנה עמו בפירוש שידור בה בחנם אם תבעו אחר כך מפני איסור רבית הוה לן למימר תבעיה באגר ביתיה ולא הוה ליה למימר הב לי אגר ביתי והלה נמי הוה ליה למימר מחלת לי ולא הוה ליה למימר הב לי דינראי. ובר מן דין מאן לימא לן דרבי אבא לאו כמר בריה דרב יוסף משמיה דרבא סבירא ליה וכו' ככתוב בפסקי הרא"ש. וזה הירושלמי כתוב היה מתחלה בנוסח ראשון שבהלכות וחזר רבינו ומחקו. ואין דברי הרב רבינו אפרים קרובים אל הדעת שהמלוה את חברו מנה אם נתן לו לוה כלום במתנה סתם אינו בדין שנחשב לו להלואתו ולא דמי כלל למשכנתא דהוי הלויני ואכול פירות כל זמן שמעותיך אצלי וכל שכן חצר דלא קיימא לאגרא בין דדר בה מנפשיה בין מדעתו דלוה סתם. ואיכא דמותבי אשמעתין היכי תנן ולא ישכור ממנו בפחות והא רבינא אכל משכנתא בנכייתא. ורש"י ז"ל פירש דההיא במשכנתא דשדות וכו' ובעל הלכות נמי כתב ומאן דמוזיף זוזי לחבריה ושקיל מיניה ביתא במשכנתא ויהיב ליה אגר ביתא בפחות אסור דתנן המלוה את חבירו וכו' וזה נראה כדברי רש"י ז"ל אף על פי שהוא אמר במקום אחר ואי מנכה ליה שרי אפשר דשיעור אגריה כוליה קאמר אף על פי שזה לא הוצרך ליכתב ויש מפרשים ולא ישכור ממנו בפחות שלא יאמר לו דור בחצרי במחצית שכר. ולאו מילתא היא דהא פשיטא. ועוד דאם כן הוה ליה למיתני ולא יאמר לו דור בה בפחות ותניא בתוספתא היה חייב לו מעות והשכיר לו בית מדינר לחוש והיה יפה סלע בחדש אסור. והתירוץ הנכון דמשכנתא כיון דמפיק דמי עלה כזביני דמיא שהרי מעותיו על אותה משכונא הם ובין נעשה פירות ובין אינה נעשה מנכה לו וכל חובו כלה באותו נכייתא דמי למה ששדי עושה מכור לך דמותר אבל בהלוהו ודר בחצרו הקרן שלו קיים בחובו והוא משכיר לו חצרו בפחות ופרע מכיסו ואין מעותיו כלין כאן. ויש מפרשים הטעם משום דמשכנתא שכונה גביה וגופא של קרקע קנוי לו בזביני מה שאין כן בהלוהו ודר בחצרו שלא על אותה חצר הלוהו אלא על אמונתו הלוהו ואינו נכון. והרב אב בית דין כתב כך ותירצה הגאון רבי יצחק בתשובותיו בחוב שקדם שהמשכונה אסורה בחוב שקדם כדתנן ולא ישכור ממנו בפחות דנהי כדאמר ליה בשעת מתן מעות הריני אוכל פירות קרקע זו בנכייתא פשוט מאלו המעות בכל שנה הוה ליה לוקח ואוזולי אוזיל גביה אבל בחוב שקדם אף על גב דקא מנכה ליה מכל מקום לא יהיב ליה מידי במאי קני להו להנך פירי ואף על גב דקמנכה ליה מיחזי כרבית. ותמה אני בזה הטעם אם אמר רבינו הגדול דכיון דממשכן ליה שדהו באותה מלוה ואמר לו לך חזק וקנה מי לא קנה וכי אין זה דרך מקח וממכר והלא הקרקע נקנה בשטר וחזקה ושכירות קרקע נמי נקנה בשטר ובחזקה והיכי מיחזי טפי כרבית אדרבה כל בשעת הלואה מיחזי טפי כרבית. ואני לא מצאתי דבר זה מפורש בתשובותיו. וזה נוסח תשובת רבינו הגדול ושתי תשובות השיב בענין זה והילך המפורשת יותר. שאלת לענין משכונה שלא התנו ביניהם שכל זמן שתמשך משכונה זו וכו'. כיון שנשלם זמן אותו משכונה אסור לאותו שהיא ממושכנת בידו שיאכל מפירותיה כלום משום שכשנשלם הזמן נעשו המעות אצל הלוה בתורת הלואה ובה אמרו המלוה את חברו לא ידור בחצרו חנם ולא ישכור ממנו פחות מפני שהוא אבק רבית שהמלוה אם קדמה לזמן המשכונה נעשה כאגר נטר לי והוא אבק רבית ואינה יוצאה בדיינים. ואיני רואה בכאן אותו תירוץ שאמרו בשמו ודבריו ברורים שאמר שכיון שנשלם זמן המשכונה ואינה ממושכנת לו אצלו עוד אסור לאכול פירות ואפילו בנכייתא שעל זה שנינו המלוה את חברו לא ידור בחצרו חנם ולא ישכור ממנו בפחות מפני שהוא אבק רבית כיון שאין זו משכונה אלא הלואה בעלמא. ואם תאמר בלא שכירות למה אינה רבית קצוצה כיון שקדמה המלוה למשכונה או לשכירות ולאו אדעתא דהכי אוזפיה. אינו רבית קצוצה אלא שנעשה כאגר נטר לי ואינו יוצא בדיינים ואלו אמר הלויני ודור בחצרי חנם בין בתורת משכונה בין בשכירות רבית קצוצה היא ויוצאה בדיינים. זהו פשט דבריו ופירושן ולמדנו התירוץ הראשון שכתבנו וכן דעתו באמת. עד כאן. +
מהרש"א - חידושי הלכותבד"ה האי קרוב לשכר כו' וא"ת תקשי ליה אמתני' דיצא השער פוסקין כו' עכ"ל צ"ע למאי דלא מסקי אדעתייהו לחלק בין הך דהכא ובין הך דיצא השער פוסקין כו' טפי ועדיפא ה"ל לאקשויי נמי לאביי דאפי' לא קביל עליה אפילו זולא לישתרי כי הך דיצא השער פוסקין דפוסק עמו בשער הגבוה דכל האחריות על המוכר ושרי ושוב מצאתי כדברים אלו בהגהת מרדכי ובהגהת אשר"י וז"ל ואי לא קביל עליה אפילו זולא אסור כו' ומיהו לקמן גבי פוסק עמו בשער הגבוה דמשמע דכל כו' וטעמא כיון שאין מזומן כו' עכ"ל ע"ש: בא"ד יש לו מותר איכא למימר דאם מתקלקל כו' משמע דקלקול אחר דלאו חימוץ הוו מקבלי כו' עכ"ל ולאביי דהתיר אפילו אם לא קבל עליו קלקול תקפה היינו דקבל עליו הפסד זולא משא"כ התם דלא קבלו הפסד זולא להכי בעי לקבולי הפסד הקלקול ומיהו לפ"ז קשה מאי קשיא להו לעיל ל"ל התם טעמא דמעיקרא חלא חלא ת"ל דאפילו בתקפה כו' שרי להתנות כו' דהא כיון דמיירי התם דלא קבלו הפסד הזול צריך לקבל עליו הפסד הקלקול של תקפה ולהכי הוצרך למימר דקלקול של חימוץ הוי מקח טעות דמעיקרא חלא כו' ודו"ק: בד"ה ולא ישכור כו' בלא נכייתא אינהו בתורת זביני אתו כו' עכ"ל ולדידן נמי לא אסרי' ליה אלא משום אבק רבית דהוה קרוב לשכר ורחוק להפסד ולהכי בנכייתא אפילו לדידן שרי וק"ל: בפרש"י בד"ה אינו צריך כו' ואוקימנא בחצר דלא קיימא לאגרא אבל האי גברא שדר בה עביד למיגר כו' עכ"ל יש לדקדק לפ"ז לא הל"ל דקמ"ל לאסור בהלוהו אלא דומיא דהכא בלא קיימא לאגרא ועביד למיגר ומנא ליה לתלמודא למימר דקמ"ל לאסור אפי' בלא קיימא לאגרא ולא עביד נמי למיגר וי"ל דמשמע ליה לתלמודא כיון דקאסר לא קיימא לאגרא ועביד למיגר אע"ג דליכא נשך ואמרינן בר"פ דליכא תרבית בלא נשך וע"כ משום דמחזי כרבית דהרואה יאמר דקיימא לאגרא מה"ט נמי יש לאסור נמי אפילו בלא קיימא לאגרא ולא עביד נמי למיגר ודו"ק: תוס' בד"ה אמר רב נחמן כו' אלא לא קאי התם הכי ועוד דהכא מיירי כו' עכ"ל נראה ודאי דגם לתירוץ השני לא קאי התם הכי דרב נחמן לא מחייב התם אלא משום דקרמנאי הוו דיירי ביה וה"ל חצר דקיימא לאגרא אלא דלתירוצם הראשון מיירי נמי הך דרב נחמן דהכא בדאינו צריך להעלות שכר אפי' בעביד למיגר כפרש"י בשמעתין ואם כן לפום מאי דבעי למימר בהך קלקלתא דיתמי דלא הוו דיירי ביה קרמנאי ולא הוה קיימי לאגרא המ"ל וליטעמיך תיקשי דרב נחמן דהכא אדהתם אלא כיון דלא קאי התם הכי אלא דהך קלקלתא איירי בקיימא לאגרא כדאמר דקרמנאי הוו דיירי ביה לא חש תלמודא להקשות כן דבכמה מקומות המ"ל ולטעמיך ולא קא"ל ולתירוץ השני של התוספות למאי דבעי למימר דהך קלקלתא איירי בלא קיימא לאגרא איכא למימר דאיירי בעביד למיגר לא תקשי ליה כלל מרב נחמן דהכא דאיירי בלא קיימא לאגרא ולא עביד נמי למיגר ודו"ק: +
מהר"םד"ה האי קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא וכו' וי"ל דשאני התם כיון דאין הפירות שלוקח בעין אין ניכר וכו' כן צריך להגיה: ד"ה ולא ישכור הימנו בפחות וכו' ור"ת אמר דבית נמי זימנין דלא שקיל מידי וכו'. מדברי התוס' משמע דרבינו תם תרי טעמי קאמר חדא דבין בית ובין שדה בתרוייהו זימני דלא שקיל מידי וגם מצריך שילוה לו על הבית ועל השדה ונראה דלתרוייהו אצטריך דע"כ צריך לחלק בין היכא דלא הלוהו מתחלה על הבית ועל השדה דאסור ובין היכא דהלוהו על הבית ועל השדה דבין בית ובין שדה שרי בנכייתא דאל"כ תקשה ליה מתניתין דהכא דקתני ולא ישכור ממנו בפחות וע"כ צריך לחלק ולומר דאיירי מתניתין דלא הלוהו על הבית לכך אסור ואי לאו טעמא דזימנין דלא שקיל מידי וקונה הפירות או דירת הבית בנכיית' על הספק לא היה מסתבר להתיר בין בבית ובין בשדה כיון דמשתכר הרבה בודאי בלא שום ספק אם כן אגר נטר הוא וק"ל: בא"ד וצריך לדחוק לפי' [לרבא] דאע"ג דההוא תנא סבר דצד אחד בריבית שרי אפי' מדרבנן וכו'. ונראה דלפר"ת לא מוקי רבא מתניתין וברייתא דהתם הא רבנן הא ר"י דהא לדידיה לר"י נמי אית ליה צד אחד ברבית אסור מדרבנן אלא ההוא תנא דמתניתין דהתם תנא אחרינא הוא דאית ליה דצד אחד בריבית אינו ריבית אפילו מדרבנן ואעפ"כ מוקי רבא לעיל פלוגתא דרבנן ור"י דפליגי בריבית על מנת להחזיר ולא בעי לאוקמי דבצד אחד בריבית פליגי וס"ל לר"י דאפילו מדרבנן שרי דנראה לו דוחק שיסבור ר"י כן ואע"ג דההוא תנא דערכין שרי אפילו מדרבנן מ"מ ס"ל לרבא דליכא לאוקמי שיסבור רבי יהודה כן להתיר אפילו מדרבנן כל כמה רלא פירש כן ר"י בהדיא הואיל ונוכל לאוקמי פלוגתא דפליגי בריבית בעל מנת להחזיר: +
מהר"ם שיףברש"י בד"ה א"צ להעלות וכו' ואוקימנא בחצר דלא קיימא כו' אבל כו'. לפי זה מנ"ל להגמרא לומר דקמ"ל לאסור אף בתרתי לטיבותא ומהר"ש מתרץ דכיון דליכא תרבית בלא נשך ולא קיימא לאגרא ועביד למיגר לא אסרוה אלא משום הרואים מה"ט יש לאסור נמי לא עביד למיגר ולא קיימא לאגרא ותירוץ זה לא נהירא כלל. ואפשר לומר לפי ענ"ד שרש"י ז"ל מפרש לצדדין קאמר [או חצר כו' או גברא כו'] קמ"ל אפילו חדא לטיבותא וכן משמעות לשונו בד"ה אבל חצר וכו' וד"ה וגברא וכו' דחלקן לתרתי ולא כללינהו כדלעיל בד"ה א"צ ובד"ה בחצר וכו' גם דאל"כ לא קמשמע מידי באלו הדבורים אבל תרתי לטיבותא לא מסתבר ליה לאסור וכקושית התוס' בד"ה אבל חצר וכי אסור. לעשות שום טובה וכו' והלוהו ודר בחצירו צריך כו' הוא דומיא דדר בחצירו כו' א"צ להעלות כו' וע"כ לתירוץ שני של התוס' דמחלק במדעתו אסור דוקא בחצר דקיימא לאגרא ובלא מדעת אסור אף בחצר דלא קיימא לאגרא ולא אמרינן גזירת הרואים [במדעתו]. מיהו דקדק רש"י דמחזי כרבית [משמע קצת דמשום גזירת הרואים]: ברש"י בד"ה אבל הלוהו לא ומתני' בדקציץ ליה כו'. ולא מוקי מתני' בחצר דקיימא לאגרא דחדא לריעותא אסור מתני' בהלוהו ובהלוני אף בתרתי לטיבותא אסור או לפי מ"ש [דלצדדין קאמר דומיא דהדר] בהלוני דומיא דהדר כו' שלא מדעתו בחד לטיבותא אסור ובהלוהו בתרתי לריעותא אסור כדלעיל אי ממתני' ה"א וכו' ועיין: בתוס' בד"ה האי קרוב וכו' כיון דאין הפירות שלקח בעין אין ניכר וכו'. כצ"ל: בא"ד וכן משמע לקמן וכו' ורבנן דיהבי זוזי אחמרי כו'. מקשין מאי ראיה היא זו דכבר כתבו לעיל בד"ה אי תקפה דאצטריך טעמא דמעיקרא חלא וכו' ובתקפה לא אצטריך טעמא ובתחלת הדעת הייתי ר"ל דזה כתבו לפי סברת המקשן דמקשה האי קרוב לשכר וכו' וסבירא ליה אסור אם לא מקבל עליו תקפה [ולעיל כתבו כן למסקנא דאביי בעל כרחך צריך לומר כמו שכתוב לעיל] וזה אי אפשר לומר דמאי וכן משמע לקמן מדקאמר טעמא מעיקרא וכו' לפי סברת הה"א או מאי ראיה דלמא בתקפה לא אצטריך טעמא כמ"ש תוס' לעיל גם מ"ש ומיהו נראה דפוסק וכו' דומיא דפוסק על שער שבשוק וכו' ומ"מ לא קשה כו' מאי קשה על רב שרביא שיקשה על מתני' דלמא אינן שוין [ואינו דומיא דפוסק כו']. ויש מפרשים ממשמעות לישנא ואחלא הא לא יהבו דמיותר דהא על כל קלקול נמי לא יהבי ולא הול"ל רק (כיון) [אף] דחימוץ שכיחא הוא מעיקרא דחלא חלא וזהו דוחק: בתוס' בד"ה ולא ישכור וכו' וצריך לדחוק לפירושו לרבא וכו'. דמוקי לפלוגתייהו ברבית ע"מ להחזיר וצד אחד לכ"ע אסור והתם קאמר הא דרבית ואינו רבית ר"י ובלאו ר"ת י"ל דרבא מודה דמן התורה ס"ל לר"י צד אחד מותר וכמ"ש תוס' לעיל וצריך לדחוק דאע"ג דהאי תנא ס"ל כן דצד אחד שרי אפילו מדרבנן מ"מ כל כמה דלא מצינו בהדיא שאמר ר"י כן דמצינו למוקמי פלוגתא בע"מ להחזיר [ס"ל לרבא] דלית לן למימר דהוא התנא שסובר כן [והא דקאמר התם הא ר"י לאו אליבא דרבא וכ"כ מהר"ם]: בתוס' בד"ה אמר ר"נ כו'. מהר"ש מאריך כאן בדברים שאין צריכין ע"ש בגמ': בתוס' בד"ה אבל כו' ועי"ל דדוקא לדור שלא מדעת כו'. ומ"מ שפיר קאמר לא"ד הלויני אבל הלוהו לא [אף דהלויני הוא לדעת] דפשיטא דגרע אם קצץ מתחלה דפי' בהדיא בשביל רבית משלא מדעתו שאינו רק נראה כעושה וסומך עליו משום הלואתו: +
רש"שרש"י ד"ה אבל הלוהו לא. ומתניתין בדקצץ כו'. הא דלא אוקמה בדקיימא לאגרא כו' כדלעיל דס"ל ז"ל דפשטא דמתניתין משמע אפי' בדלא קיימא לאגרא וכן התוס' בב"ק (צז) בסד"ה הלוהו כתבו כעין זה (ודלא כהתוס' כאן) ולעיל אינו אלא לסד"א אבל לא לפי האמת וגם עתה נצרך לה"א דלעיל ולכן לא קאמר לעיל סד"א הנ"מ בקצץ משום דרוצה לומר ס"ד שיעלה גם להא"ד: תד"ה אבל (בסופו). ועוי"ל דדוקא לדור שלא מדעת כו' עד סוה"ד. ולפ"ז מאי דקאמר הש"ס ומ"ד הלוני אבל הלוהו לא כו' לא שמוכרח דא"א לדייק אלא דכוותיה דהיינו מדעת מותר בהלוהו אלא ר"ל דאפשר או י"ל שמכריח מדלא אשמעינן רבותא טפי בהלוהו והוה שמעינן הלוני בכש"כ כמש"א לאידך: +
בן יהוידעאָמַר לֵיהּ: אֲנָא, כִּי הָא דְּרַב דָּנִיֵּאל אָמַר רַב סְבִירָא לִי. קשא אמאי לא אמר לו להא דרב מתחלה דודאי הוכחה מדברי רב עדיפה מהוכחה מדברי רב נחמן? +
גליון הש"ס - רבי עקיבא איגרתוס' ד"ה ולא וכו' דבית נמי זמנין דלא שקיל. קשה לי הא אם יפול לא יהיה הנכייתא רק לפי ערך שדר בו כמו בשוכר חמור ומת בחצי דרך לקמן דף עט ע"א ואם נימא דענין נכייתא לא הוי בדרך זה ולא נחשוב לפי ערך שדר בה א"כ ממילא יש לקיים יסוד חלוקו דרש"י ובאמת גם בית יהיה מותר בנכייתא דאם יפול או ישרוף יפסיד ושאני ההיא דלא ישכיר לו בפחות דבשכירות ליכא מקום שיפסיד דאם יפול או ישרוף יתן לו השכר רק עד זמן ההוא לפי ערך וצ"ע: בא"ד אבל היכא שהלוה על הבית. עיין לקמן דף ע ע"ב תוס' ד"ה אין: +
חידושי רבי עקיבא איגרמתני' המלוה את חבירו כו' ולא ישכור הימנו בפחות. הרמב"ם פ"י מהל' מלוה ה"א כ' או ששכר ממנו בפחות וקצב הדבר שפוחת לו מן השכר וכו' ה"ז רבית קצוצה ע"ש. וע' במהריב"ל שהקשה מדברי הרמב"ם בפ' הנ"ל שכ' דבמשכנתא בנכייתא אף בבית הוא רק אבק רבית ואמאי לא הוי רבית קצוצה כמו בשוכר בפחות דהרי ע"כ גם במשכנתא הוי כקנין מדהוי בלא נכייתא ר"ק ע"ש. נלע"ד דר"ק לא הוי דאין כאן אגר נטר די"ל שעושה כן בעד פרוטה ששוכרו ממנו ומקדים לו השכירות דזהו מותר מטעם מרבין על השכר ושאני שכירות דעלמא אף היכא שמקדים לו השכירות מ"מ כיון שאומר שמלוה לו והוא ישכור בפחות כיון שאומר כן בשעת ההלואה הוי כאומר בשעת הלואה משכיר בפחות דאלולי בהלואה לא היה עושה כן אף בהקדמת שכירות. אבל היכא דנכייתא מגוף ההלואה שאמר כן בשעת ההלואה כיון דמקצת המעות שוכרו בפחות ולעולם אף בלתי הלואה הוא עושה כן מחמת פרוטה זו שמקדים לו. כנלענ"ד נכון. ובאמת צריכים לע' אמאי דהוי א"ר בנכייתא הלא לשכירות כזה שהוא מקדים לו המעות אין שייך שער קבוע דסתם השכירות הוא לבסוף. וא"כ כיון שזה שמוזיל אצלו לא הוי יצא שער ואין ראיה שעושה כן בשביל מותר הלואה ולישתרי. ודומה למ"ש תוס' (דף סג) ד"ה דא"ל יהיבנא לך כו'. ונלענ"ד דהפרש גדול יש ביניהם. דשאני בנידון דתוס' דהוא דרך מקח ומד"ת ל"ש בהו רבית ולא הוי כאן הלואה וחכמים אסרו רק כיון שלא נגמר מיד המקח הוי המעות עד עתה כמו הלואה. ולזה אסרו. רק היכא דמוכח דעושה כן בשביל הקדמת מעות. אבל היכא דאינו מוכח לא. אף בידע בנפשו שעושה כן בשביל הקדמת מעות מ"מ ליכא איסור כיון דלעולם אין כאן הלואה והאיסור רק דמחזי כרבית. מש"ה אם אינו ניכר כלל שום מלתא יתירתא אינו איסור. אבל בשאר א"ר כגון רבית שלא בשעת הלואה דתקנת חכמים שאסרו שלא יתן רבית אף בלא קציצה בזה אף שאינו ניכר מ"מ אם ידע בנפשו שעושה כן בשביל הלואה אסור דהאיסור לא מטעם מיחזי רק האיסור בעצמו שלא יתן רבית בשביל הלואה. כנלענ"ד נכון בסברא. תד"ה ולא ישכור הימנו בפחות, ור"ת אמר דבית נמי וכו'. נראה מדבריהם דר"ת דחה להך תירוץ דא"כ גם בבית לישתרי דשמא יפול ואמאי אסור במתני' לשכור בפחות. אע"כ דחילוק אחר יש בין שמלוה מעותיו על חצר זה או לא כמ"ש בדבריהם, ותמוה לי מאד דהרי אם נימא דבנכייתא גם בבית הוי קרוב להפסד דשמא יפול. ע"כ צ"ל דאם נפל הבית אעפ"כ מנכה לו ולא דמי לההוא דאמרי' לקמן (דף עט) השוכר את החמור ומתה בחצי הדרך אין לו אלא שכרו של חצי הדרך. והכי פסקי' בש"ע וכן פסקינן בשוכר בית דאם נפל א"צ ליתן לו שכר וע"כ דבנכייתא אין הדין כן דע"ז הוא הנכיון בין יפול ובין לא יפול. וכיון שכן אמאי קשה להו ממתני' אימא דבאמת גם בבית מותר מטעם קרוב לשכר ולהפסד ושאני מתני' דלא ישכיר דהוא רק שכירות ופשיטא דהדין דאם נפל א"צ ליתן לו שכירות וליכא הפסד כלל. ואם נימא דתוס' ס"ל גם בנכייתא הוי רק שכירות ואם נפל פסידא דמשכיר. א"כ היכי ס"ד לומר דהוי קרוב לשכר ולהפסד. ופשיטא דלא הקשו מידי על רש"י דשאני שדה שלא יעשה פירי דודאי פסידא דשוכר אבל בבית אם יפול הוא פסידא דמשכיר. א"כ ממנ"פ לא הקשו תוס' מידי. וצלע"ג: +
חידושי חת"סהמלוה את חברו לא ידור בחצרו חנם. לא זו אף זו קאמר לא מיבעי חנם דה"ל בלא נכייתא דלא אלא אפי' בפחות דה"ל בנכייתא נמי לא וזה יתכן לפרש"י דמיירי נמי במשכנתא דהוה כעין מכר ושם מצינו חילוק בין נכייתא ללא נכייתא וקמ"ל דבחצר ובית דלית בהו תיוהא מחלקינן בהא אבל לר"ת דמיירי בהלואה גמורה בלי משכנתא ק"ק מאי קמ"ל תרי בבא בחנם ובפחות פשיטא מה לי ריבית פורתא או טובא: מפני שהוא ריבית. לפום רהיטא הי' נ"ל דמשנתינו סיומא דמתני' דר"פ איזהו נשך היא וכן הוא במשנה שבתלמוד ירושלמי וכלפי שאמר איזהו נשך המלוה סלע בה' דינרין ומסיים מפני שהוא נושך כך אומר אח"כ איזהו תרבית דרבנן המרבה בפירות והמלוה את חבירו לא ידור בחצרו חנם ומסיים דריבית דרבנן קורא לי' תרבות עתי"ט ריש פירקין: אלא שראיתי בש"מ סברא א' דמסיים מפני שהוא ריבית לומר שהוא ריבית דאורי' ממש וכ"כ בת"ח וא"כ צריך טעם מ"ש דלעיל קורא לי' נשך והכא קורא לי' ריבית הלא דבר הוא וי"ל דבדאורי' ליכא נשך בלא תרבית ולא תרבית בלא נשך והנה המלוה סלע בה' דינרין הרי נראה לעינים שממונו של מלוה מתרבה אך הוה ס"ד שאנינו נשך כי הלוה הזה עסק בפרגמטי' והרויח כמה דינרין בסלעו של זה ונותן ממנו דינר א' להמלוה והרי אנינו נשוך בזה וכמה אנשים חפצים לעשות כן וכ"כ רמב"ן עה"ת והוה סד"א דאנינו נשך קמ"ל שאסור מה"ת מפני שהוא נשך ג"כ והטעם משום שמן התורה מחוייב להלותו חנם ויהי' כל הריוח שלו ואם נותן ממנו פרוטה א' להמלוה הרי נותן משלו והרי הוא נשוך וזה קמ"ל משנתינו ריש פירקין: אמנם משנתינו דהמלוה את חברו לא ידור בחצרו חנם נהפוך הוא דהנשך נראה לעינים בחצר דקיימא לאגרא והרי הוא נשוך אך לשי' הרי"ף פ' כיצד הרגל דכל שהחצר קיימא לאגרא אפי' גברא לא קיים למיגר והי' לו כמה חצרות לדור בו בלא"ה מ"מ מתחייב לשלם משום שעכ"פ נהנה מחסרונו של זה ורמזו רא"ש בשם רמב"ן בשמעתין כמ"ש ופי' מע"מ את דבריו דכל שהחצר עומד לאגרא ואפי' המלוה לא הי' שוכרו מ"מ עתה שדר בו ונהנה מחסרונו של זה ה"ל ריבית קצוצה ע"ש נמצא באופן זה הנשך נראה לעיני' אך הוה סד"א ריבית לא מיקרי שהרי המלוה לא נתרבה ממונו דבלאה"נ לא הי' מיגר קמ"ל שאסור מה"ת מפני שהוא ריבית ג"כ דכל שנהנה מחסרונו של זה חייב: ובזה נ"ל ליישב מ"ש רמב"ם ופי' קיימא לאגרא ועביד למיגר דשמעתין הכל בהלוה דחצרו קיימא לאגרא וגם הוא גברא שרגיל להשכיר חצרו ומהמלוה לא הזכיר כלל והקשה לח"מ מ"ש דבשמעתין פי' כן ובפ' כיצד הרגל מודה רמב"ם דגברא עביד למיגר קאי אהשוכר והא"ש דאס"ד הכי א"כ כשאמר ש"ס משנתינו בקיימא לאגרא ועביד למיגר ר"ל דהלוה והמלוה שניהם עבידי לאוגרי א"כ לפי אותה הס"ד מ"ט נקט משנתינו מפני שהוא ריבית שהרי הוא נשך ותרבית בשוה אע"כ מעולם לא ס"ד דמיירי מתני' במלוה דעביד למיגר אלא הכל קאי אהלוה שחצרו ראוי להשכיר והוא עביד להשכירו וא"כ אפי' מלוה לא עביד למיגר מ"מ ה"ל ריבית כיון שנהנה מחסרונו של זה: קמ"ל. פרש"י ויש ללמוד מכאן כו' מבואר מלשון רש"י דגם הוא מודה דפשטא דמשנתינו לא מיירי במלוה על החצר במשכנתא אלא במלוה סתם ואח"כ דר בחצרו אלא שיש ללמוד מכאן ה"ה במשכנתא דלא ס"ל לרש"י לחלק בכך אלא לחלק בין בית לכרם משום תיוהא דאלת"ה מאי ויש ללמוד מכאן היינו הך ולא הל"ל אלא ואי קשי' מ"ש ממשכנתא דכרם אע"כ מודה רש"י דיש לפרש משנתינו בהלוה סתם ולא על החצר: וא"כ צריך טעם מנ"ל לרש"י לחלק בין כרם לחצר דלמא חדא מילתא היא והחילוק הוא בין משכנתא להלוה סתם וי"ל ההכרח דא"כ מ"ט נקטה משנתינו חצר ולא שדה ועי' במשנה דלקמן ס"ה א' מכר לו שדה כו' ומ"ש רמב"ם במלחמות ה' הכרח דהיה צריך לשנוי' בסיפא שדה א"כ קשה ברישא נמי ה"ל למינקט שדה אע"כ לחלק בין חצר לכרם א"כ ממילא לא נדחק עוד לחלק בין הלוה עליו ממש או הלוה סתם. ובזה מיושב מ"ט נטר רש"י עד הכא ולא כ' כן במשנתינו דיש ללמוד מכאן כו' והא"ש דה"א לעולם בין חצר לכרם אין לחלק והא דלא נקטה משנתינו שדה או כרם משום דהתם לא שייך לא עביד לאגרא ולא עביד למיגר דהפירות הגדלי' בתוכו לעולם עשוי' ליהנות מהם או במחירם וזה לא שייך אלא בחצר כשיש לו כמה חצרים אחרים בלא זה ומש"ה נקטה בחצר אבל השתא דמסיק דמשנתינו בקיימא לאגרא ועביד למיגר ולהתו' קיימא מסקנא הכי דמתני' דמיירי מדעתו לא מתוקמא אלא בהנ"ל א"כ ה"ל למינקט שדה אלא ש"מ לחלק בין חצר לכרם א"כ יש ללמוד מכאן: ודע דהרמב"ם ס"ל נמי כשי' רש"י לחלק בין בית לכרם ולדידי' א"א לומר שהוציא כן ממשנתינו דה"ל למינקט כרם דהא כ' לעיל בסמוך דלדידי' מיירי לעולם שאין המלוה מיגר וגברא דעביד למיגר קאי אהלוה וזה לא שייך בכרם דודאי נהנה הוא מענבי' של זה וליתא למאי שכתבתי וק"ל. ועי' לשון הרמב"ם רפ"ו ממלוה שכ' וז"ל או שמשכן בידו מקום שפירות' מצוי' בעת ההלואה כו' דבריו מבוארי' שבא לתרץ החילוק שבין חצר לכרם דבבית פירותיו מצויין מיד בשעת הלואה ואע"פ שאפשר שאחר זמן יהי' בו תיוהא מ"מ הנאתו מזומן לפניו משא"כ כרם דסתמא דמילתא כשהכרם מלא פירות לא יעשנה משכון עד שימכור פירותיו תחלה נמצא אין ההנאה מזומנת עד אחר שיעשה פירות ובין כך אפשר שיהי' בו תיוהא ולא יהנה ממנו כלל. ונראה דגם ר"ת לא פליג אלא בנכייתא משום דס"ל מה בכך שההנאה מזומנת מ"מ כיון שמנכה לו דינר לשנה ואפשר טרם שידור בו מה ששוה דינר יפול הבית ומפסיד וכיון שאפשר שיפסיד תו לא מיקרי ריבית אמנם מודה ר"ת בדר בו בלא נכייתא כלל שיש לחלק דבבית שההנאה מזומן ואפי' יפול אח"כ מ"מ כבר נהנה שעה א' בחנם וה"ל ריבית קצוצה משא"כ כרם בלא נכי' כיון דאפשר שלא יהנה בו כלל לא הוה ר"ק מיהת וא"כ מיושב ק' תו' על ר"ת מבתי ערי חומה דהתם הוה בלא נכי' כלל מודה ר"ת דבבית הוה ריבית גמורה: ומ"מ י"ל שי' רש"י ורמב"ם ולומר כיון דעכ"פ בלא נכי' יש לחלק ביניהם א"כ ממילא י"ל בנכי' נמי דבבית דבלא נכי' איכא ר"ק א"כ בנכי' נמי גזרו משום אבק ריבית משא"כ בכרם דבלא נכי' ליכא ר"ק גם בנכי' ליכא אבק ריבית: ולולי דמסתפינא ה"א עוד סברא לחלק בין תיוהא דבית לדכרם בשלמא בכרם לא שייך תיוהא אלא בריבית שלו רצוני לומר שאפי' אם יופסדו פירות דהאי שתא מ"מ חובו נשאר ולא הפסיד אלא ריוח שלו ומקצת קרנו המיעוט ממנו נמצא הספק הוא בריבית שהרי נשאר חייב לו בלי שום ריוח שיש לו ממנו שהרי הפסיד הריוח וגם קצת מקרנו נמצא נשאר לו הלואת חן וחסד ואין זה ריבית משא"כ בבית לא שייך בו תיוהא אא"כ נפל הבית ואז אבד חובו לגמרי כיון שהלוה על הבית בתורת משכנתא אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי ולרוב הפוסקי' מה שכנגד המשכון אבד עכ"פ נמצא ה"ל כאלו נפרע חובו אבל כל זמן שלא נפרע חובו כלומר שלא נפסד הבית הרי הריוח להמלוה וה"ל ריבית טפי. ואמנם ר"ת לטעמי' דלי"ל הא דחייב באונסי המשכון וא"כ שפיר לי"ל לחלק בין תיוהא דבית לדכרם ומ"מ י"ל ק' תו' מבתי ערי חומה דהתם אי נפל הבית פסידא דלוקח בלי ספק מודה ר"ת דלא שייך תיוהא. ודע מ"ש תו' שמא לא יצטרך הבית אינו עיקור טעם אלא עיקר סמיכתם שמא יפול הבית וכדומה: ואמר א' מן התלמידים ע"ד הנ"ל לחלק באופן זה דבבית אין ההיזק בא לו מפני שאוכל פירותי' כי גם אם לא הי' אוכל פירותי' ונפל נמי אבד חובו נמצא במה שהוא אוכל פירותי' ודר בו בחנם היינו ריבי' משא"כ בכרם אלו לא היה אוכל פירותי' לא הי' בא לידי פסידא בשדפון וכדומה נמצא שההפסד בא ע"י אכילת הנכי' ולא הוי ריבית ויפה כיון ועפ"י דבריו י"ל מה שסיימי' במתני' מפני שהוא ריבית ר"ל דמש"ה יש לחלק בין בית לשדה מפני שהוא ריבית שממונו מתרבה בבית משא"כ בכרם: והנה שי' ר"ת לחלק בין הלוהו סתם ודר בחצרו ובין הלוהו עליו במשכנתא ומ"ש תוס' בטעם לחלק דחוק מאוד ועיינתי בפנים בס' הישר לר"ת בב"מ סי' תצ"ז ושם נאמר בנוסחא אחרת באופן שהבנתי כוונתו לחלק בכך בשלמא הלוהו סתם א"כ ביד הלוה להשכירו בשויו ואם משכירו לזה בפחות הרי נותן לו ריבי' בידי' שמוסר לו חצרו לדור בו משום אגר נטר משא"כ כשמוסר לו חצרו בתורת משכנת' א"כ הלוה מסולק ממנו לגמרי וביד המלוה להשכירו או לדור בעצמו בתוכו ולבוא בחשבון עמו בסוף א"כ ה"ל אח"כ רק כמו הפקעה בעלמא ולא מחזי כריבית שלא נתן לו הלוה שום דבר בתורת ריבית כי מה שמסר לו החצר לא בתורת ריבית מסרו לו רק בתורת משכנתא ועי' נמוק"י בשם רשב"א קרובים דבריו לדברי ר"ת האלו: ומ"ד הלויני. כ' רש"י מתני' בקצץ בשעת הלואה או לאחר מכאן עי' בקידושין ו' ב' גבי מקדש במלוה דמסיק דארוח לה זימנ' כ' רש"י דאין כאן ריבית כיון דלא קצץ ולאו מידי יהבי לי' ופי' הראשונים שם כוונת רש"י דאי הוה קץ בשעת הלואה ה"ל ריבית דאורי' ואסור אפי' דלאו מידי יהיב ליה אבל השתא דלא קץ בתחלת הלואה רק בשעת הרוחת זמן וליכא אלא אבק ריבית לא גזרו רבנן כיון דלאו מידי יהבי לי' דמה שמתקדשת לו לא היה הנאה גמורה שיאסרו רבנן וא"כ מ"ש כאן דקץ לי' אחר מכאן היינו לאסור מדרבנן מיהת דדירת הבית הוה כמאן דיהיב ליה ולא דמי לקדושי אשה. והרמב"ם כ' בשם רבותיו דאם בשעת פרעון א"ל הרוח לי זמן ודור בחצירי ליכא ריבית קצוצה דכתיב את כספך לא תתן לו בנשך והשיג עליו הראב"ד מקידושין הנ"ל ונ"ל הכוונה כך דרבותיו של רמב"ם ס"ל את כספך לא תתן לו היינו שהמלוה לא יתן כספו ללוה ע"מ לנשכו לכשיגיע זמן הפרעון אבל כשנתן לו כספו סתם ואח"כ בשעת הרוחת זמן קוצץ לו לא קרינן בי' לא תתן לו דהרוחת זמן לא מיקרי נתינה וע"ז השיג הראב"ד אס"ד דהרוחת זמן לא מיקרי נתינ' א"כ האשה במאי מתקדשת בדארוח לה זימנ' הרי לא יהיב לה מידי אע"כ היינו נתינה א"כ הה"נ לענין ריבית ה"ל נותן כספו בנשך ואמנם רמב"ם לטעמי' דמפרש שם ארוח לי' זימנ' בשעת ההלואה כשנותן מעות ההלואה לידה אומר לה שתתקדש לו במה שתהנה בהרוח' זמן שהמעות בידה אבל אי אח"כ ארוח לה זימנ' אינה מתקדשת משום דלא מיקרי נתינה ולק"מ ק' הראב"ד ולזה נתכוון הרמב"ם שם בהל' אישות שכ' ורבותי פי' בארוח לה זימני דברים שאסור לשומען כוונתו להשגת הראב"ד שהרי רבותיו הם בעצמם ס"ל הכא דבשעת הרחבת זמן ליכא ריבית קצוצה משום דלא מיקרי נתינה ואיך פי' הם בעצמם ארוח לה זימני שלא בשעת מתן מעות והיא בעצמו ק' הראב"ד: ונ"ל ליישב סברת הרמב"ם באומר לה תחלת ההלואה תתקדש לי בהנאת הרוחת זמן המלוה ולא הוה ריבית קצוצה היינו טעמא משום דמצינו על כמה אופנים דמהדרי הדרי אם יתבטלו הקידושין כמבואר ספי"נ וא"כ אז צריכה היא להחזיר לו כל מה שהרויחה במעות בלי שום שיור פרוטה א' רק אם לא יתבטלו הקידושין היא מקודשת לו בזה נמצא ה"ל כנותן מעותיו לפלוני שירויח בו לטובתו של נותן שאין כאן מלוה כלל ואפי' אם יקבל עליו אחריות כל המעותיו כשנותן כל הריוח להנותן אין כאן מלוה כמבואר ברמ"א רסי' קע"ז וק"ל: +
פני יהושעבגמרא האי קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא. עיין פרש"י ובל' הרא"ש מפרש יותר דה"ל כאגר נטר וכוונתו למ"ש דע"כ איירי הכא שקבע זמן ליקח היין ואף למ"ש התוספות דמימרא דאביי איירי אפילו כשמשך והרא"ש ז"ל מפרשו דאפילו כשכבר הביאו הלוקח לביתו נמי צריכא מימרא דאביי וא"כ כשמשך והביאו לביתו תו לא שייך קביעות זמן מ"מ משמע דאיירי שקבע זמן שעד יום פלוני יהא באחריות המוכר לענין תקפה וא"כ הרי גילה בדעתו שאינו רוצה לקנות במשיכה זו קנין גמור אלא דבחד צד ליהוי צד הלואה עד יום פלוני דהיינו אם תקפה נמצא שע"י הקדמת המעות מקבל הלה אחריות התקיפה ומיחזי כאגר נטר לי' אלא דאכתי יש לדקדק מאי אגר נטר ליה שייך הכא דכיון שזה יחד החבית יין שיש למוכר עכשיו בעין וא"כ מה הנאה יש למוכר בהרחבת הזמן דודאי הוי ניחא ליה טפי שיקחו הלוקח לגמרי לרשותו בקנין גמור וכיון דלא מטי ליה הנאה בהמתנה זו ע"כ מה שמקבל אחריות עד זמן פלוני טובת הלוקח הוא והמוכר טיבות' בעלמא הוא דעבד לגבי' אלא דיש לומר כיון שהלוקח אינו רוצה לקנות מעכשיו בקנין גמור אלא לאחר זמן א"כ ע"כ מה שמקדים לו המעות מיחזי כהלואה עד אותו זמן שהרי מקבל הלה עליו אחריות ונמצא שאם יתייקר עד אותו יום מיחזי כאגר נטר ליה. אבל עדיין קשיא לי טובא דמאי ריבית שייך כאן דכיון שיחד לו החבית יין שיש לו בביתו ה"ל זבינא גמורה ואף אי איירי כשלא משך מ"מ כיון שנתן דמים וקאי במי שפרע ה"ל קנין גמור לענין ריבית דאוקמוה אדאורייתא כמבואר לעיל בכל הסוגיא בפשיטות וכ"ש אי איירי כשמשך כמ"ש התוספות בסמוך בד"ה אי תקפה וכ"כ הפוסקים א"כ כ"ש דה"ל מקח גמור וע"כ שאין לנו לדמותו להלוואה אלא במה שמקבל עליו אחריות דתקפה ואכתי למה נתלי בהלואה יותר שייך לדמותו דה"ל כאילו חזר הלוקח והפקידו אצל המוכר והמוכר קיבל אחריות ואע"ג דאחריות דתקפה ה"ל אונס ושומר פטור מאונסין מ"מ כיון שהתנה הא קי"ל מתנה ש"ח להיות כשואל וזו הסברא מבואר בפוסקים בכמה דוכתי ובש"ע י"ד סימן קס"ט שזה היתר גמור לענין ריבית ועיין בס' טורי זהב סי' קס"ז סק"א שכתב כמה חילוקי סברות בהא דמתנה ש"ח להיות כשואל לענין ריבית ויראה משם דכל החילוקי' לא שייכי כאן ויש לתלות שפיר קבלת האחריות שקיבל להיות כשואל. ואפשר לחלק וליישב עפמ"ש התוס' לעיל דהאי תקפה איירי שהוא כיין הנמכר בחנות וא"כ אחריות זו אינו ענין כלל לאחריות השואל דבשואל גופא אם החזירו בעין ונעשה אצלו יין הנמכר בחנות נראה פשוט שאין עליו חיוב כלל דמצי א"ל הרי שלך לפניך וא"כ אחריות זו שקיבל המוכר אין לנו לתלותו אלא לומר שהוא תנאי בגוף המקח שאם ימצא שהוא יין הנמכר בחנות יתבטל המקח מעיקרו ושאר המעות הלואה וכיון דאיכא צד הלואה מיחזי כריבית אם יתייקר כן נ"ל וכ"ש דא"ש טפי לשיטת הפוסקים דתקפה היינו החמיצה עפ"י חילוקי דינים שלהם אלא שאין כאן מקומו להאריך עיין בב"י י"ד סי' קע"ג ובפרישה. ואע"ג דלפ"ז לא שייכי קושיות התוספות בד"ה האי קרוב לשכר שהקשו דבפוסק על הגורן נמי שייך להקשות קרוב לשכר ואמאי ותיפוק ליה כיון דהתם לא איירי מאחריות דתקפה אלא משאר אונסין א"כ נוכל לומר דקבלת האחריות הוא כשואל אלא די"ל דבכל הני דמייתי התוספות אין הפירות מיוחדים ללוקח כלל וא"כ לא שייך לומר דהוא כשואל וכן משמע שם מדברי הטורי זהב בשם הטור סימן קס"ט דכל דבר שניתן להוצאה לא שרינן מטעמא דמתנה להיות כשואל והכא גרע טפי כיון שאין הפירות מיוחדי' לא שייך לומר דה"ל כחזר והפקידן ויש לתלות יותר דה"ל זוזי הלואה עד סוף הזמן שיברר הלוקח מקחו וייחדן לרשותו כנ"ל נכון ודו"ק: בתוספות בד"ה האי קרוב לשכר כו' וא"ת תקשי ליה אמתניתין דיצא השער כו' וי"ל דשאני התם שכיון דאין הפירות מבוררים ללוקח אין ניכר כו' עכ"ל. לכאורה נראה בכוונת התוס' דאאחריות אונסין לחוד קאי כגון תקפה או שאר אונסין. וע"ז כתבו שפיר דכיון שאין הפירות מבוררין לא שייך כלל אחריות אונסין לגבי דלוקח שאם נתקלקלו או נגנבו קצת פירות יהיו באחריות הלוקח דמהיכי תיתי כיון שאינם מבוררים ללוקח שאלו הפירות הם שלו. אבל לענין אחריות דזולא לא שייך לחלק בין מבוררים לאינם מבוררין דלעולם צריך הלוקח לקבל אחריות הזולא וכ"כ הש"ך בי"ד סימן קע"ג והב"ח שם בקונטרס אחרון אלא דיש לתמוה שהרי משנה מפורשת לקמן סוף פירקין דביצא השער מותר לפסוק כשער הגבוה והיינו שהמוכר מקבל אחריות הזולא ואפ"ה שרי אמת שמהרש"א ז"ל הרגיש בזה וכתב על קושיית התוספות דלמאי דלא סליק אדעתייהו לחלק בין מקח מבורר כו' ה"ל לאקשויי טפי מההיא דפוסק כשער הגבוה כו' ע"ש אלא דלמאי דפרישית קשה יותר שע"ז לא תירצו התוספות כלום דנהי דבההיא דפוסק כשער הגבוה לא שייך לאסור משום אחריות האונסין דלא שייך כשאין הפירות מבוררין אפ"ה ליתסר דאכתי ה"ל קרוב לשכר אם נתייקר ורחוק להפסד אם יוזלו ומ"ש הש"ך בסי' קע"ג סעיף קטן כ"ד דההיא דפוסק כשער הגבוה לא דמי לקיבל המוכר אחריות דיוקרא וזולא ונראה שכיון למ"ש הדרישה ג"כ בסוף סימן קע"ה גבי פוסק כשער הגבוה שאם נתייקרו הם ברשות המוכר ע"ש. לא זכיתי להבין בדבריהם דנראה בפשיטות מל' המשנה והש"ס דההיא דפוסק כשער הגבוה היינו שפוסק עמו כשער של עכשיו והיוקרא הוי ללוקח אלא שמתנה הלוקח שאם יוזלו יתן לו כשער הזול וכ"כ רש"י להדיא שם במשנה וכ"כ הטי"ד סימן קע"ה וע"ז כתב שם הש"ע הדין שלו הרי שאחריות היוקרא והזולא הכל על המוכר ואפ"ה שרי וזה שלא כדברי הש"ך סי' קע"ג והב"ח בקונטרס אחרון אלא כדברי הדרישה שם שהאריך בזה מאד. ולענ"ד דברי' ברורי' הם דבמקח שאינו מבורר אפילו כל האחריות על המוכר אפילו דיוקרא וזולא אפ"ה שרי והן הן דברי התוס' כאן וכמו שמבואר היטב בל' הגהות אשר"י בשם ר"י בעל התוס' ע"ש שכתב בתחילה אמימרא דאביי בחביתא דחמרא דאי לא קבל הלוקח זולא אסור וע"ז כתב ומיהו לקמן גבי פוסק כשער הגבוה משמע דכל אחריות על המוכר וטעמא כיון שאין המקח מזומן בידו במה שיש לו למכור אין נראה שיש לו להיות באחריות הלוקח בדין והלכך לא חשיב אגר נטר ליה כל זה פר"י עכ"ל ההג"א והנני מפרש דבריו בהרחבת הביאור דמה נתינת טעם הוא זה כיון שאין המקח מזומן לענין אחריות הזולא שהרי הזול הוא על כל מין המקח. אמנם לענ"ד דברים ברורים הם דהא חזינן לקמן בסוף פירקין במשנה דפוסק כשער הגבוה דפליג ר' יהודא ואמר דאף על פי שלא פסק כמאן דפסיק דמי ובגמר' אמרינן נמי דסלקא דעתא דרבינא דאף לרבנן דפליגי אדר' יהודא היינו אליבא דר"ש דאמר מעות קונה קנין גמור אבל לרבנן דר' שמעון דס"ל מעות אינו קונה אלא לענין מי שפרע מודו דבכה"ג אפילו לא פסק שקיל כדהשתא דדעתיה דאינש אתרעא זילא ופרש"י שם דדעתיה דאינש הפוסק עד לאחר זמן אתרעא זילא שאם יוזל השער בתוך הזמן יקחנו כשער הזול. ולפ"ז נהי דלמסקנא לא קי"ל הכי אלא דאף לרבנן דרבי שמעון אם לא פסק לא שקיל כשער הזול מ"מ חזינן דסברא אלימתא הוא דדעתיה דאינש אתרעא זילא ונהי שצריך להתנות על כך מ"מ אם התנה דרך מקח ממכר הוא בכך שגילה דעתו דאתרעא זילא יהיב ולא דמי כלל להלואה דלא מיחזי כאגר נטר ליה והמעיין יראה שוודאי כיון בעל ההג"א לדברי אלה. ולפ"ז נתיישבה קושי' מהרש"א דמעיקרא נמי לא רצו התוספות להקשות מההיא דפוסק כשער הגבוה דליתסר משום רחוק להפסד דזולא דהוי ידעי שפיר דלא שייך לומר כן דכיון שהתנה דרך מקח וממכר הוא שגילה דעתו דאתרעא זילא יהיב ואין כאן צד הלואה כלל ופשיטא דלא שייך קרוב לשכר ורחוק להפסד בדבר שהוא דרך מקח וממכר מכל הצדדי' והמקשה דהכא דמקשה אדאביי קרוב לשכר ורחוק להפסד היינו דוקא אחריות דתקפה שהוא צד הלואה כיון שיתבטל המקח לגמרי כמ"ש הנמוקי יוסף בשם הרשב"א ז"ל ולשיטת התוספות א"ש טפי שכבר כתבו דתקפה היינו קלקול בעלמא כמו יין הנמכר בחנות ועליה יהבי אינשי זוזי נמצא שאין לומר דתנאי זה דרך מקח וממכר הוא דאדרבא אם היה נותן המעות דרך קנין גמור היה ראוי שאונס כזה ברשותיה איתרע כיון שלא היה ראוי לבא מעיקרא אע"כ דה"ל כאילו התנה בפירוש שאם תקפה יהא המעות למפרע בהלואה אצלו ומקשה דליתסר משום ריבית. וע"ז מקשו התוספות שפיר מההיא דיצא השער פוסקין דאחריות דתקפה נמי על המוכר ואפ"ה שרי ותירצו דאף לענין אחריות דתקפה אין ניכר שיהא קרוב לשכר כיון שאין הפירות מבוררין כן נ"ל נכון ודברי הש"ך צ"ע וכמדומה לי שנעלם ממנו לשון הגה"ת אשר"י שכתבתי ובקונטרס כתבתי דיש ליישב דברי הב"ח בקונטרס אחרון ותוכן הדבר דביש לו לא שייך לומר דעתיה דאינש אתרעא זולא דכיון שיש לו נראה שנגמר המקח מעכשיו וגם המוכר היה יכול למכור כשער של עכשיו ביוקר וא"כ שפיר כתב הב"ח דאחריות דזולא צריך להיות על הלוקח משא"כ הש"ך דאיירי אפי' באין לו קשיא וצ"ע. ובחיבורי לי"ד נאריך בזה אי"ה: בא"ד וכן משמע לקמן כו' משמע דקלקול אחר דלאו חימוץ הוו מקבלי עכ"ל. מהרש"א ז"ל הבין בדברי התוספות אלו שהוצרכו לקבל אחריות הקלקולים משום איסור ריבית וע"ז כתבו דלמסקנא דאביי צ"ל דלא קיבלו עליהם אחריות דזולא ומש"ה הוצרכו לקבל אחריות האונסין דלאו חימוץ ומחמת כן הקשה על דברי התוספות בדיבור הקודם. ולענ"ד תימה גדולה פירש שלא נזכר כלל בגמ' שלא קיבלו עליהם הזולא וכל כי האי לא הוי שתיק הש"ס לפרש דהא מסתמא הזולא הוא על הלוקח מלבד שיש להקשות בעיקר הדין לפירושו וכן במה שכתבו התוספות דההיא דפוסק על השער סבר המקשה דאיירי שקיבלו עליהם אחריות הקלקול כדי לצאת מידי איסור ריבית כן הוא לפירוש מהרש"א לפי הבנתו ותימה דא"כ עיקר הדין חסר מן המשנה שצריך לקבל עליו אחריות הקלקולים. אמנם לענ"ד דברי התוס' מבוארים בלי שום גמגום שמה שכתבו ופוסק עמו על הגדיש וברייתא דר' אושעי' כו' איכא למימר דאם מתקלקל כו' אינו נותן לו אחרים אלא מאותם כו' אין כוונתם בזה שמתנה כן בפירוש משום איסור ריבית אלא שרצו לומר דבלא איסור ריבית עיקר הדין כן הוא שכל הפוסק על הגדיש ויש לו הדין נותן שאחריות הקלקול מסתמא הוא על הלוקח דהכי משמע להו מצד הסברא וממילא מיתרצ' קושייתם אליבא דמקשה דלא קשיא ליה מההיא דפוסק על הגדיש ומברייתא דר"א דכיון שהדין פשוט דאחריות הקלקולים דלאו חימוץ מסתמא על הלוקח א"כ ממילא ליכא איסור ריבית. וע"ז רוצים התוס' עכשיו להביא ראיה לדבריהם דלקושטא דמילתא מצד הדין בעיקר המכירה אחריות הקלקולים על הלוקח והיינו מדקאמר מעיקרא חלא כו' משמע דקלקול אחר הוו מקבלי ואע"ג שלא הוצרכו לקבל משום איסור ריבית דהא קיבלו אחריות הזולא וסגי בכך למסקנא דמילתא דאביי דהא שאר קלקולים לא שכיחי כמו החמיצה אע"כ שמה שהיה עליהם אחריות הקלקולים אין זה משום איסור ריבית אלא משום שכן הוא גוף הדין מי שפוסק סתם על הגדיש שיש לו וכן ביין הוי כל הקלקולים דלאו חימוץ על הלוקח והנהו רבנן נמי לא אישתנו ממנהגא כל זה כתבו התוס' מעיקרא ואח"ז מסקו ומיהו נראה כו' פירוש דנראה דלקושטא דמילתא ליתא להאי סברא כלל בעיקר הדין דמשמע שאין הלוקח מפסיד בשום ענין ומש"ה כתבו ליישב שיטת המקשה בדרך אחר זה נ"ל ברור ול' מהרש"א צ"ע: בגמרא א"ר יוסף בר מניומי כו' הלוהו ודר בחצירו צריך להעלות לו שכר. פירוש שלכתחילה אסור לדור בה אלא על מנת שיתן שכר אבל בדיעבד שכבר דר בה ע"מ שלא ליתן שכר תו לא מחייבינן ליה ליתן דהא אבק ריבית הוא כיון שלא קצב בתחלה ועוד שאפי' באומר לו הלויני ודור בחצירי אפ"ה לא שייך בתשלומין בדיעבד דהא חצר דלא קיימא לאגרא הוא כ"כ הרי"ף והרא"ש ז"ל עיין באריכות בבעל המאור ובספר המלחמות להרמב"ן ז"ל: שם אי ממתניתין ה"א ה"מ בחצר דקיימא לאגרא כו' הקשה מהרש"א דאכתי מנ"ל לתלמודא גופא דר"נ אוסר אף בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דלמא לא אתא לאשמעינן אלא דאסור בגברא דעביד למיגר אף בחצר דלא קיימא לאגרא ותירץ שם דדא ודא אח' היא ע"ש באריכות ועי"ל דבלא"ה מימרא דר"נ גופא משמע דאיירי בגברא דלא עביד למיגר דאי בעביד למיגר לא שייך לשון אע"פ שאמרו דמשמע דהלכה פסוקה היא ובעביד למיגר פלוגתא דרב ושמואל היא ושמואל סבירא ליה צריך להעלות לו שכר ור"נ תלמידא דשמואל הוי ובדר"נ גופא מספקא להש"ס פ' כיצד כמאן ס"ל כדמייתו התוס' הכא ועוד דבימי רב חסדא ורמי ב"ח ורבא דהוו בתר ר"נ נשאלה שאלה זו בבית המדרש בימיהם כדאמר ר"ח שם דאיבעי' להו מילי מעליותא ופשט רמי ב"ח דצריך להעלות שכר ורבא נמי לא אמר אלא בלשון דחי' אע"כ דהא דקאמר ר"נ אע"פ שאמרו אגברא דלא עביד למיגר קאי ובחצר דלא קיימא לאגרא וק"ל: בפרש"י בד"ה קמ"ל דמיחזי כריבית ויש ללמוד מכאן כו' עכ"ל. מה שלא פירש כן במתני' משום דהיה אפשר לחלק בדין המשכנתא בין חצר דקיימא לאגרא או לא אבל מכאן משמע ליה דבכל ענין אסור להלוות על בית בנכייתא: בתוספות בד"ה ולא ישכור הימנו בפחות פי' בקונטרס כו' ומיהו בערכין כו' משמע כפירוש הקונטרס דבבית לא שייך תיוהא כו' מדחשיב ליה ריבית גמורה כו' עכ"ל. משמע להו בפשיטות דלפרש"י גבי בתי ערי חומה ריבית קצוצה היא ואפ"ה התירה התורה והיינו משום דבכל ענין התיר הכתוב בתי ערי חומה אף בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר דסתמא דמילתא הכי הוא. אלא דקשיא לי דלכאורה משמע דרש"י גופא לא מחלק בין בית לכרם אלא דוקא בנכיית' דהתם שייך שפיר לחלק ולומר דבכרם איכא תיוהא דזימנין דלא שקיל מידי ואפ"ה מנכי ליה א"כ הוי קרוב להפסד ולשכר כיון שלפעמים מפסיד מן הקרן משא"כ בבית אבל בלא נכיית' נראה דלרש"י נמי אין חילוק בין בית לכרם דבכרם נמי לא הוי קרוב להפסד דאף אם יתקלקלו הפירות נמי אינו מפסיד מן הקרן ובכל דוכתי משמע דהיכא דלא שייך שיפסיד מהקרן ואיכא נמי קרוב לשכר מיקרי שפיר קרוב לשכר ורחוק להפסד אע"פ שהריוח אינו בודאי וזה אין צריך לפנים וכן נראה מל' רש"י להדיא דתיוהא דכרם היינו משום דמנכי ליה אע"ג דזימנין דלא שקיל מידי אם לא שנדחוק לומר דזה הלשון לאו דוקא אלא אפילו בלא נכיית' שייך תיוהא בכרם כיון שצריך להוציא הוצאות על עבודת הכרם וזימנין דלא שקיל מידי. אח"ז מצאתי שהרמב"ם ז"ל כתב כן להדיא והראב"ד ז"ל השיג עליו דלא שייך לחלק בין שדה לחצר אלא בנכיית' דוקא והא דפשיטא להו להתוס' דרבינו תם פליג עלי' דרש"י גם בלא נכייתא וס"ל דאפי' בבית לא הוי אלא אבק ריבי' אע"ג דלא שייך שום תיוהא בבית בלא נכיית' שהרי אף אם יפול או ישרף אין מפסיד מהקרן כלום מכל מקום לענין בתי ערי חומה ודאי ס"ל הכי כיון דר"ת חייש לנפילה או שריפה א"כ לא הוי ריבית קצוצה בבתי ערי חומה שאם יפול או ישרף יפסיד מעותיו לגמרי משא"כ לרש"י דלא חייש לנפילה ושריפה הוי שפיר ריבית קצוצה בבתי ערי חומה כמו במשכנת' בלא נכיית' בבית כנ"ל לשיטת התוס' אליבא דרש"י אבל מל' הרא"ש ז"ל והטוי"ד סימן קע"ד משמע דלרש"י ליכא ריבית קצוצה כלל במשכנת' ומה שמחלק בין כרם לחצר נראה מדבריהם דהיינו בנכיית' דוקא כדכתיבנא אלא דמל' רש"י ז"ל לקמן בסוגיא דהדרא ארעא והדרא פירי ודאי משמע דאיכא ריבית קצוצה במשכנת' בלא נכיית' והיינו כמתניתין דערכין וכמ"ש התוספות כאן אליבא דרש"י אלא דעדיין קשה דהא לקמן אמתניתין דהלוהו על שדהו קאי וא"כ משמע דבשדה נמי הוי ריבית קצוצה לרש"י בלא נכיית' והא דאמרינן לעיל דאבק ריבית הוא היינו באתרא דלא מסלקי דכמכורה לו דמיא ואע"ג דלקמן גבי הא דאמר רבה ברי' דר"י משכנת' באתרא דמסלקי לא ניכול אלא בנכייתא כתב רש"י להדיא דבאתרא דלא מסלקי מותר אפילו בלא נכיית' אפ"ה "ל דרבינא ורב אשי דאמרי לעיל דאבק ריבית הוא לא ס"ל הא דרבה בריה דר"י ואין זה תימה שכן היא שיטת הרי"ף והרבה מהמפרשים ז"ל וכן מ"ש רש"י לקמן גבי רבינא אכיל בנכייתא נמי יש ליישב ויבואר שם ומ"מ חזינן מיהא להדיא דלרש"י איכא ריבית קצוצה אפילו בשדה וכרם והיינו באתרא דמסלקי וא"כ מצינן למימר דהיינו טעמא דבתי ערי חומה דחשבינן ליה ריבית קצוצה משום דכאתרא דמסלקי דמי שהרי יכול לסלקו מיד אחר המכירה ועד מלאת שנה תמימה ואע"ג דלבתר הכי לא מצי מסלק ליה מ"מ עיקר חשש אכילת הריבית אינו אלא תוך שנתו. ובלא"ה ממקומו הוא מוכרע דבתי ע"ח מיקרי אתרא דמסלקי דהא אף לשיטת התוספות בשיטת רש"י נראה מדבריהם דבדלא מסלקי מותר בשדה אף לכתחלה בלא נכייתא והיאך יתכן לומר דבבית ליהוי ריבית קצוצה אע"כ משום דבתי ע"ח אתרא דמסלקי הוא וכן הוא האמת. וא"כ לא הוי צריכי להתוספות לחלק אליבא דרש"י בלא נכיית' בין כרם לחצר אלא ה"ל לפרושי ולחלק בין אתרא דלא מסלקי לאתרא דמסלקי דבלא מסלקי הוי אבק ריבית ובמסלקי ריבית קצוצה והיינו טעמא דבתי ערי חומה הוי ריבית של תורה וליכא למימר דאי ס"ד דלרש"י שני ליה בין מסלקי ללא מסלקי משום דבלא מסלקי כמכורה לו דמי' א"כ בנכיית' נמי ה"ל לחלק בכה"ג ומי דחקו לפרש כאן ולחלק בין כרם לחצר משום קושיא דלא ישכור בפחות ואמאי לא מפרש בפשיטות דהא דמותר להלוות בנכיית' היינו בדלא מסלקי דכיון דכמכורה לו דמי לא שייך לדמותו לההיא דלא ישכור ממנו בפחות דהא לא הוי הלואה גבי' כל זמן דלא מצי מסלק ליה. אלא דמצינן למימר דרש"י ס"ל כרבינא לקמן דאכיל בנכייתא אפילו באתרא דמסלקי כפרש"י שם וכן הוא האמת דרש"י סובר כן כמ"ש הטוי"ד סימן קע"ב בשמו וא"כ שפיר הוצרך לחלק בנכיית' בין כרם לחצר משא"כ בלא נכייתא לא צריך לחלק בין כרם לחצר אלא בין מסלקי ללא מסלקי כדמוכח מפירושו בההיא דהדרא ארעא וא"כ דברי התוספות כאן אליבא דרש"י צ"ע ועיין מ"ש לקמן בזה גבי סוגיא דהדרא ארעא ודוק היטב: בא"ד ולפר"ת צ"ל דה"פ ריבית גמורה היא מדרבנן כו' ולפמ"ש בסמוך באריכות הי' אפשר לומר שאין דברי התוס' מוכרחים דלר"ת נמי מצינן למימר דאע"ג דלא שני ליה בין כרם לחצר אפ"ה אתי שפיר דבתי ערי חומה מיקרי ריבית קצוצה משום דכאתרא דמסלקי דמי והא דאמר רבינא לעיל דמשכנת' בלא נכייתא היינו אבק ריבית באתרא דלא מסלקי איירי אלא דקושטא דמילתא מוכח מפי' רבינו תם לקמן בסוגי' דהדרא ארעא דליכא ריבית קצוצה בשום ענין במשכנת' וא"כ ע"כ לדידי' ריבית גמורה דקאמר בערכין היינו מדרבנן ולקמן אכתוב עוד מזה: בא"ד וצריך לדחוק לפירושו לרבא כו' עכ"ל. פירוש דהתם מקשה בגמרא מתניתין דערכין דקתני ריבית גמורה אברייתא דקתני כעין ריבית ומשני אביי דפליגי בפלוגתא דר' יהודא ורבנן לענין צד א' בריבית ורבא אמר דכ"ע צד א' בריבית אסור ובריבית ע"מ להחזיר פליגי ולפי הבנת התוספות כאן דהא דאמר רבא דכ"ע כו' לאו ארומי' דמתניתין אברית' קאי אלא אפלוגתא דר' יהוד' ורבנן אבל מתניתין וברייתא ודאי בצד א' בריבית פליגי וכן כתבו התוס' להדיא לעיל דף ס"ג ד"ה ריבית ע"מ להחזיר דמדאורייתא מודה רבא דאיכא פלוגתא בצד א' בריבית ע"ש במ"ש שם וא"כ כתבו כאן שפיר דזה יתכן לשיטת רש"י שכתב כאן דמתני' וברייתא בריבית דאורייתא פליגי משא"כ לפר"ת דמתני' וברייתא נמי בדרבנן פליגי ולברייתא אפי' מדרבנן מותר צד א' בריבית וא"כ קשה אמאי לא מוקי רבא פלוגתא דר"י ורבנן נמי בהכי וע"ז תירצו משום דר' יהודא לא פירש בהדי' לא רצה רבא לפרש כן דליהוי מותר לר"י צד א' מדרבנן וזה נראה דוחק בעיניהם. מיהו בערכין כתבו רש"י ותוספות להדיא דהא דאמר רבא דכ"ע צד א' בריבית אסור אמתניתין וברייתא נמי קאי וא"כ אין כאן שום סתירה לפר"ת ודו"ק: +
חידושי הרי"מהמלוה כו' לא ידור כו' ולא ישכור ממנו בפחות כו'. התוס' הביאו פרש"י דאסור נכייתא בבית במתני'. ורש"י ז"ל כתב זה בגמרא אהא קמ"ל כו'. ותמוה דבאמת הוי ליה לרש"י לומר הדין על המשנה דלא ישכור בפחות כו' ואינו ענין שם. ונראה דכוונת רש"י לדחות חילוק דר"ת שכתב דכשכבר ממושכן ואינו יכול להשכירו לאחר הוי כזה נהנה וזה לא חסר דמותר נכייתא אף בבית. לזה כתב רש"י ז"ל אהא דאמר קמ"ל דאף לא קיימא לאגרא כו אסור. וממילא גם אם אינו יכול להשכירו במשכון ג"כ אסור דמה בכך דחשיב זה נהנה כו' מ"מ אסור כנ"ל. ועוד דכיון דאמר דמתני' איירי בלא עביד למיגר כו' ועלה קאי לא ישכור בפחות מוכח דכה"ג אף דלא חסר מ"מ כששוכרו אסור בפחות וממילא גם במשכון כן. רק מחלק בין בית לשדה ותוס' לטעמייהו שכתבו אח"כ דהך קמ"ל לא קאי אמתני' דדוקא שלא מדעת אסור בזה נהנה כו' אבל מדעת מותר. ומתני' מיירי בקיימא לאגרא ע"ש בתירוץ הב'. ולכך שפיר מחלק ר"ת במשכון בנכייתא שהוא זה נהנה כו' והוי מדעת מותר. אבל רש"י שמפרש קמ"ל אמתני' דמיירי בלא קיימא כו' (ח"ש) שפיר הוכיח דאסור גם במשכון. וממילא לתירוץ א' בתוס' בין דבר שבפרסום כו' מיירי מתני' אף כו'. ומדעת סבר ג"כ כרש"י. וא"כ יש עוד חילוק לדינא דלרש"י ותירוץ א' שבתוס' אף בלא קיימא לאגרא כו' מ"מ כששוכר אסור לשכור בפחות בבית. ולר"ת ז"ל ותי' ב' מותר כיון שזה לא חסר כו'. דכל ההיתר במשכון רק משום דלא חסר וכ"ש בלא קיימא כו'. אך אפשר דגם רש"י מודה בזה כיון דלא חסר כל מה שנותן לא נקרא שוכר בפחות כיון שאם היה דר בלא שכירות הי' פטור לגמרי. וממילא אף אי רישא מיירי בלא קיימא כו' מ"מ לא ישכור כיון דתני בפחות קאי אקיימא לאגרא דאל"ה לא מיקרי בפחות: תוס' על ר"ת הנ"ל וקשה דאטו לפי שזה מוחזק במשכון ירקבו הפירות ולמה לא יוכל לוה למכור כו' ע"ש. והוא תימה על ר"ת ז"ל. ונראה די"ל כמ"ש תוס' פ' הכותב במלוגי דשטרי דלענין זה מקנה מסירה לחוד שידחוק המלוה לשלם שאל"כ לא יוכל לגבות. ואף דשטר שבידך זכות יש לו בו קי"ל דחייב להראותו מ"מ כיון שמדעת מוכרו או ממשכון וזה עצמו הוא זכות שנותן לו שלא יצטרך להראותו כדי לכוף לפרעו או לקנות ממנו. וכן תפיסה של האשה בחובה כדי לדחוק היה מהני ע"ש וגם משכון מטלטלין היכא דצריך להשיב וא"י למכרו לעולם ואמר קט"ו ובתוס' שם כדי שיתבייש וישלם. ולא אמרינן דהוי זה נהנה וזה לא חסר שיהיה מחזיר לחלוטין דחסר שעי"כ יהיה מוכרח לפרוע כנ"ל. וא"כ יש לומר במשכון בית או שדה ומחזיק למלוה בו דאין שום תועלת במשכונא באתרא דמסלקי דבלא"ה יכול לגבות לגוביינא אם יגיע ז"פ גם מלקוחות א"כ ע"כ ענין המשכון כדי שכשיגיע זמן פירעון יוכל להחזיקו במשכון שלא להניחו להשכיר הבית ולעבוד השדה למכור הפירות כדי שיהיה דחוק לשלם לו המעות לא לגבות הקרקע. ולא חשיב זה נהנה וזה לא חסר דחסר כנ"ל כדי שיהיה דחוק ויפסיד כדי שישלם לו. וכן הזכות עצמו ממשכון כמו במטלטלין כדי שיתבייש כנ"ל. וכן יליף מתהיה צדקה דקנו. ואי לאו הצדקה מחזיק בשל לוה כדי שיהיה יגוש כנ"ל. וממילא בקרקע ע"כ כנ"ל. ושוב כיון שהיה הדין כן ממילא כמה שנותן לו מלוה ומנכה לא חשיב בפחות דהוי זה לא חסר כיון דבלא"ה לא היה לוה יכול להשכירו לאחר כנ"ל. וכמו שכ' הרא"ש ז"ל דהלויני ודור בחצרי בלא קיימא לאגרא דלא הוי ריבית קצוצה אף דהא משכירו משום דאסורא לא מחזקינן ואין כוונתו שמשכירו רק שידע בו כיון דלא קיימא לאגרא ולא חסר ע"ש. כן ממש בהנ"ל במשכן לו בית ושדה בנכייתא אמרינן שב"כ וב"כ ממשכנו שיהיה מוכרח עי"כ לשלם לו וכל זמן שלא ישלם יהיה ממושכן כנ"ל שלא יוכל להשכירו או לעבוד השדה לפירות. כדי שעי"ז ישלם כנ"ל וזה יהיה אף אם לא ירצה מלוה ליקח הפירות בנכייתא כנ"ל וממילא שוב מה שמשכירו ונותן בנכייתא לא חסר כלום וזה נהנה והוי כלא קיימא לאגרא (ח"ש) דאין הכונה רק משום דלא קיימא לאגרא לכך מרוצה שידור בו כנ"ל. כן בנכייתא לפי שמשכון כנ"ל שלא יוכל להשכירו כל שלא ישלם לכך הוא משכיר לו בכו"כ שלא חסר. וממילא אף דשם אסור מדרבנן מ"מ בהנ"ל מותר גם מדרבנן דלא חשיב בפחות כנ"ל. ולכך י"ל דלר"ת ז"ל מה"ט בלא נכייתא אסור מדרבנן כמו הלויני ודור בחנם לגמרי אסור כנ"ל: ומיושב בזה מה שתמהו תוס' מבתי ערי חומה דאמר רבית גמורה לר"י והא קי"ל משכנתא בלא נכייתא רק דרבנן ע"ש. ולמ"ש א"ש דאדרבא דוקא בהלואה ומשכון ממש דיכול לתבוע החוב אז שייך כנ"ל דעל דעת כן משכנו שכל שלא ישלם לא יוכל להשכיר כנ"ל. משא"כ בע"ח דבאמת מכר לו וא"י כלל לתבוע שישלם לו ומ"מ צד א' ברבית כשמשלם תוך שנה (חסר) והא הלואה שפיר רבית גמורה דלא שייך כלל שנתן לו כדי שיהיה דחוק לפרוע שלא היה מחויב כלל לפרוע ומכרו רק ע"ד שידור בו בחנם וכמו אם היה משכירו לאחר דמה שלא היה יכול להשכיר לאחר הוא בשביל שמכר לזה לא מצד משכון על הלואה ושוב כשמשלם ואגלאי דחשיב רק הלואה (חסר): מ"ש תוס' אח"כ הטעם דהוי במכר תמוה דהא גם במכירה גמורה כשמתנה כשיהיה לי מעות תחזיר לי אסור. משום דלא חשיב מכר כה"ג ויש לישב. גם הראיה מדאמר לעיל אינהו בתורת זבינא כו'. ג"כ אינו מובן דאדרבא לשון אינהו כו' דאנן לאו בתורת זבינא כנ"ל. גם תמוה לי מה שדימו תוס' כמו דאמר משכנתא בלא נכייתא בתורת מכר מן בנכותא. והא ע"כ דברי רש"י ז"ל לקמן ס"ז ולעיל ס"ב ותוס' דחשיב מכר לזמן ולמה הא בל"נ הוי מתנה לא מכר שישלם אח"כ כל מעות שלוה והשדה לזמן הוי ברבית. ואי חשיב מכר שמכר לזמן בעד המעות א"כ יפטר מלשלם אח"כ והיינו מ' דסורא. וע"כ הפי' שמכר לגמרי בעד המעות שלוה ולא הוי הלואה כלל. רק אחר הזמן שקבע חוזר ומוכר בעד מעות הנ"ל והגם דקשה דא"כ יוכל לחזור בו בקנין לאחר ל' וי"ל דהוי כתנאי ע"מ שיחזור וימכר' לו אז דבתורת חיוב מהני בחליפין. אבל עכ"פ זה שייך רק בלא נכייתא אבל בנכייתא אדרבא איך יחשב מכר דא"כ אין הלואה וקיבול השדה בעד המעות ולמה מנכה לו בעד הפירות ומ"מ אפשר בדוחק דהני מכר ומתנה שיחזור וימכרנו אחר זמן בפחות ממה שקיבל עתה כפי הפסיקה דנכותא ודוחק. ועוד דבאתרי דמסלקי לא שייך כמכר כנ"ל. ולר"ת ז"ל נמ"ש דוקא דלוה על הבית ושדה ומתנה בנכותא מיד אחר הלואה אמרינן כנ"ל. אבל בלוה על זמן על משכון בית כו' ואח"כ משכיר בנכותא חשוב בפחות ואסור כיון שכבר קבע זמן יכול תוך הזמן להשכיר לאחר שא"ל לדחוק שכבר יש זמן כנ"ל. רק שבשעת הלואה מתנה בנכותא אף לזמן אמרינן דמצד הלואה עצמו לא היה קובע זמן כלל והיה למשכון שיהיה יגוש לפרוע רק הזמן קובע מחמת הנכותא שיאכל ואז מותר. או שהלוהו באמת בלי קביעת זמן על בית ג"כ מותר פסוק נכותא אח"כ לזמן כנ"ל: ועיקר נראה דהחילוק בין נכותא לשוכר בפחות דכשמתנה בשעת הלואה בנכותא עלי כל שנה לנכות מדמי הלואה הוי על אותו סך רק שכירות ואינו מתחיל הלואה כלל רק כדקי"ל מרבין על השכר משום דאין משתלמת אלא בסוף ומוזיל גביה משום הקדמת המעות ואף דמוזיל הרבה דלא מחלק במשנה ע"ש. וכן כשמתנה ג' שנים י' זה' לנכות כל שנה והלוהו ק' הוי ע' רק הלואה ול' שכירות שהקדים לו מעות ולא חשיב שוכר בפחות כלל דמה שפוחת שכר הוא בשביל שהקדים דמי השכירות ככל מרבין על השכר. לא בשביל המותר היינו ע' שהם הלואה כנ"ל. וכמו אלו עשה פיסוק השכירות מן ל' קודם ואח"כ הלוהו ע'. כן בב"א. וע"ז כשמקדים שכירות אין ידוע כלל קצוב כיון דשכירות אין משתלמת אלא בסוף כנ"ל. משא"כ כששוכר בפחות אחר הלואה דדין כשאר שכירות שישלם בסוף והוי רבית בשביל הלואה דכבר ואפשר דכששוכר בפחות ומקדים השכירות ג"כ לא חשיב כלל בפחות כיון דקי"ל מרבין כו'. ובנכותא אחר ההלואה אסור כיון ש כבר קבע זמן פירעון א"כ מה שינכה שלא יפרע חשיב נותן השכירות כשהגיע זמן פירעון החוב א"כ תוך זמן אסור הנכייתא כשאר שוכר בפחות דמשתלם בסוף כנ"ל. וכשהגיע זמן פירעון וארוח ליה על משכון בנכותא שוב הוי בשעת הלואה על בית כנ"ל. ואפשר דכוונת תוס' ג"כ כן דכמו בלא נכייתא חשיב כמכר וחשבינן דמי הלואה שאינו הלואה רק דמי השדה כן בנכותא חשבינן להו לדמי שכירות על שנים שפסק רק המותר הלואה כנ"ל. ואף כשמלוה יכול לתבעו תוך זמן לפדות י"ל מ"מ דהוי רק כאילו התנה שיכול לבטל השכירות מזמן שירצה ואילך אבל מ"מ עד שעת התביעה היה השכירות קיים כנ"ל. ואין כאן רבית. ונ' אף דיכול לסלקו בכל עת מ"מ כל זמן שאינו מסלק הוי שכירות. ואף דבמכר ומתנה כשיהיה לי מעות תחזירם אינו מכר ואסור היינו דלענין שיהיה חשיב מכירה לגמרי שאוכל פירות חנם שפיר כיון שכל עת יכול לסלקו אינו מכר והוי כמו ברבית. משא"כ לענין שיהיה חשיב שכירות שכל ענין שכירות הוא רק לזמן אינו מזיק כלל מה שיכול לסלקו בכל עת שישלם שאז יפסוק השכירות מאז ואילך מ"מ עד אותו זמן הוי שכירות גמורה ומרבין כו' כיון שהקדים לו המעות כנ"ל ומותר. ומ"מ צורבא כו' לא ליכול בנכותא דמ"מ מחזי כרבית שבשביל שאר המעות שהן הלואה מוזיל על אותו מקצת דהוא שכירות דאינו מבורר מה שמוזיל אם בשביל הקדמת מעות השכירות או משום שאר שהוא הלואה. ומה"ט משכנתא דסורא גם לת"ח מותר. ולא קשה קושית תוס' ס"ז ע"ב מה חילוק בין בנכותא למשכנתא דסורא ע"ש. ולמ"ש מיושב היטב דבמשכנתא דסורא הכל שכירות ולא נשאר הלואה כלל והוי רק כמו מרבין על השכר כנ"ל: |