אמרינן זריקה תולדה דהוצאה היא והוצאה גופה מייתי לה ר' יוחנן דהיא מלאכה מהא ויצו משה ויעבירו קול במחנה וגו' משה היה יתיב במחנה לויה מחנה לויה רה"ר היא וקאמר להו משה לישראל לא תפיקו מבתיכון דהוא רה"י ותיתו לרה"ר והאי דגרסי' בתרה וממאי דבשבת הוה קאי ומשני דגמיר העברה העברה שמיע לן מרבוותא דליתא מעיקרא דשמעתא וגירסני דלאו בקיאין אינון קשיא להון וטפלה הדין גירסא וסוגיא דמשה רבינו בחול הוה קאי במחנה לויה דהוא רה"ר וקאמר לישראל לא תיתי מידי דשלים ליה צורכיה כדכתיב מרבים העם להביא מדי העבודה וגו' ומש"ה ויצו משה ויעבירו קול במחנה וגו' וכתיב והמלאכה היתה דים לכל:
ומנלן דהוצאה מרשות לרשות מלאכה היא דדייקינן מדלא אמרה תורה איש ואשה אל יביאו עוד לתרומת הקודש אלא אל יעשו עוד מלאכה קאמרה תורה ולא הוו עבדי מידי אחרינא אלא מפקי ומייתי ש"מ דהבאה קרי לה מלאכה וכיון דאמר להו אל יעשו עוד מלאכה קבילו כדכתיב ויכלא העם מהביא וכיון דהבאה מבתיהון ליתן לגזברים במחנה לויה בחול איקראי מלאכה וקי"ל דכל מלאכה אסור' בשבת איברירה לה מלתא דהוצאה והכנסה נמי מלאכה היא כשם שנמנעו העם מלהוציא ולהביא וליתן לגזברים כך נמנעו הגזברין מלקבל מהן ולהכניס ללשכה ומפורש נמי בירושל' ביציאות השבת שההוצאה קרויה מלאכה:
ולר' אליעזר מחייב אתולדה במקום אב והעושה אב ותולדה דידיה מחייב תרתי כאשר הוא מפורש בכריתות וכיון דאהוצאה ואהכנסה מחייב ואזריקה מחייב אמאי קרי להאי אב ולהאי תולדה ופשוטה היא וכבר פירשנוה למעלה:
ואמרי' אשכחן הוצאה וזריקה נמי מרשות לרשות דחייב:
הזורק ד' אמות ברה"ר מנלן דחייב א"ר יאשיה שכן אורגי יריעות זורקין מחטיהן זה לזה משום דברה"ר היתה מלאכת המשכן נעשית ואקשינן אורגין מחטין למה להו ותרצינן שכן תופרי יריעות זורקין מחטין ואקשינן תוב ומנלן שהתופרין הללו היו זורקין מחטיהן ארבע אמות ברה"ר שמא זה בצד זה היו יושבין ומשלימין מחט זה לזה ואפילו תימא לא היו זה בצד זה [מ"מ מנ"ל] דד' אמות היו ביניהן דלמא פחות מד' אמות הוו. ונדחת זו דרבי יאשיה ופירק רב חסדא שכן אורגי יריעות זורקין בוכיאן ביריעה ויש שגורסין בוכיאר פי' בוכיאר הקנה שהחוט של ערב תלוי בו שזורקו האורג בתוך היריעה לרחבה להיארג אותו החוט בכלל היריעה ושמעינן מרבותינו הגאונים כי בבבל קורין אותו אל נאזכה ויש מי שאומר אל מכנף ואקשינן עליה והלא איגדו בידו וקיי"ל דכל הזורק דבר ואגדו בידו אינו חייב דהא לא יצא מידו כדמפורש בהמצניע וכדגרסי' סוף הדין פרקא לענין לכתא ומתנא ובמתניתין דסוף עירובין דף צ"ט הקורא בס"ת על האסקופה הכא נמי עיקר החוט של ערב אצל האורג והוא משימו על הבוכיאן ואורג בו והוא נמתח מאצל האורג ובזה אין חייבין עליו ושנינן בניסכא בתרא פי' החוט של ערב שבסוף שאין איגודו ביד האורג ואקשינן תוב והא אותו מקום שהבוכיאן נזרק בו והוא נפש המסכת מקום פטור הוא ואינו רה"ר ואנן בעינן ד' אמות ברה"ר ונדחה גם הבוכיאן הנזרק ביריעה ושנינן אלא שכן אורגי יריעות זורקין בוכיאר לשוליהן פי' כגון שוליא דנגרי והוא כגון תלמיד המשרת ללמוד מלאכה נקרא שולא ודחינן ודלמא שוליהן גביהן הוו יתבי ולא מרחיקי ד' אמות מהן ושנינן אלא שכן אורגי יריעות זורקין בוכיאר זה לזה דליכא למימר כי האורגין גבי הדדי הוו יתבי דא"כ מטו הדדי בחפא פי' מגיעין זה לזה במסרק שמכסה בו על היריעה ואקשינן תוב וא' ודלמא שלחופי הוו משלחפי כלומר לא היו יושבין זה כנגד זה אלא זה אחורי זה כדגרסי' בפרק המוכר פירות לחבירו בענין כרובין בנס היו עומדין ואתקיף רב אשי ודלמא שלחופי הוו משלחפי או שמא באלכסון או זה יריעתו מתוחה לצפון וזה למערב ובהיות כן יתכן להיות קרובין זה לזה ועוד וכי שואלין היו זה מזה והתני לודא איש איש ממלאכתו אשר המה עושים ממלאכתו היה עושה ולא היה עושה ממלאכת חבירו ועמדו הקושיות הללו בלא פירוק ואקשי תוב אדבעית זורק [בר"ה מנ"ל] מכלל דמעביר פשיטא לן מנא לן דמעביר ד' אמות ברה"ר חייב אלא מעביר גמרא גמירי לה זורק נמי גמרא גמירי לה:
מגלת סתרים שהיה כתוב בה אבות מלאכות מ' חסר אחת ואם עשאן כולן בהעלם אחת אינו חייב על אחת מהן כלומר אינו חייב אלא ל"ח חטאות שיש אחת בהן שהוא פטור עליה ונמצא ספק בכולן ואמר שמואל מקושש מעביר ד' אמות ברה"ר הוה פי' כיון שנסקל נתברר כי המעביר ד' אמות ברשות הרבים אינו מן הספיקות אלא ודאי חייב:
במתניתא תנא תולש היה והוא הקוצר רב אחא אמר מעמר היה כל אחד מאלו אומרים זו היא הברירה בלא ספק [דחייב] ור' עקיבא שאמר מקושש זה צלפחד נדחו דבריו. ופירשו דלא גמר מפי רבו ג"ש זו אלא הוא לעצמו דן זה וקיי"ל אדם דן ק"ו מעצמו ואין אדם דן ג"ש מעצמו ומזאת אתה למד דכל ג"ש דלא גמרא הוא ליכא למיסמך עלה. ור' עקיבא כיון דלא הות גמרא בידיה לפיכך נידחת ולא קבלה ממנו. ואף לא עמד שאהרן נצטרע ואי משום דכתיב ויחר אף ה' בם בנזיפה בעלמא:

כגון דאמר עד דנפקא לי' לרה"ר תנוח. פי' לא שאמר תנוח סתם דא"כ תנוח ותעמוד משמע והרי לא נחה אע"פ שלענין שבת הויא כמונחת אלא ה"ק רוצה אני שתהי' כמונחת לענין שבת עם יציאתה שלא אתחייב בהוצאתה אלא בהנחת יציאתה ברה"ר ומ"ה מחייב לר"י כיון דקלוטה כמי שהונחה:

וכגון דאמר עד דנפקא לרשות הרבים תנוח. פירוש: לא שאמר סתם בלשון הזה עם יציאתה תנוח, דאם כן תנוח ותעמוד משמע, והרי לא נחה אעפ"י שלענין שבת הויא כמונחת. אלא הכי קאמר רוצה אני שתהא כמונחת לענין שבת עם יציאתה, שלא אתחייב בהוצאה אלא בהנחת יציאתה לרשות הרבים, ומשום הכי מחייב לר' יהודה כיון דסבירא ליה דקלוטה כמי שהונחה. הרמב"ן ז"ל.

הא דאמרינן: ממאי דלמא לעולם דעבד חדא חדא. תמיהא לי מאי קאמר, דהא כיון דאוקי פלוגתייהו דרבנן סברי תולדות נינהו ור' יהודה סבר אבות נינהו, אם כן אפילו עבדינהו תרוייהו בהדי הדדי מחייב ר' יהודה אתרוייהו משום דאבות נינהו. ויש לומר דכלפי מאי דקאמר ליה רב יוסף דקא עבדינהו תרוייהו בהדי הדדי, כלומר: דעיקר דברי רבי יהודה לחיוביה בדעבדינהו תרוייהו בהדי הדדי, ומשום אב ותולדתו, קא מהדר ליה איהו דלאו בדעבדינהו תרוייהו פליגי אלא אפילו בדעבדינהו חדא חדא, ואי אבות נינהו או תולדות נינהו פליגי. כך נראה לי.

אתמר נמי רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו לא חייב רבי יהודה אלא אחת. כלומר: דלא מחייב ר' יהודה אתולדה במקום אב, אבל רב יהודה משמיה דשמואל סבירא ליה דמחייב תרתי ומשום תולדה במקום אב. ואי נמי איכא למימר דשמואל סבירא ליה זורק ד' אמות ברשות הרבים אב חשיב ליה ומשום אב מחייב ליה, וכן כתב רבינו האי גאון ז"ל. והכי נמי איתא בירושלמי (ה"א) דמפרשי התם טעמיה דר' יהודה משום דזורק הוה ליה אב, והוא הירושלמי שכתבתי לעיל (שבת צו, ב) דגרסינן התם ר' יודה עבד ארבע אמות ברשות הרבים מלאכה בפני עצמו, על דעתיה דר' יודה ארבעים מלאכות נינהו, ר' זעירא בשם רבי יוחנן מתופרי יריעות למד ר' יודה שהיו זורקין את המחטין אלו לאלו. ותמיהא לי למה לא העמידוה כן בגמרין והוצרך לדחוק דרבנן פטרי לגמרי, ואם תאמר כדי שלא נעשה רבי יהודה חולק על מנין ארבעים חסר אחת, הא ליתא, דעל כרחין ר' יהודה פליג ולדידיה טפי הוו דהא איכא שובט ומדקדק דעביד להו אבות כדאיתא בסמוך. ויש לומר משום דפשטא דמלתא הכין מכרעא להו טפי דר"י מחייב חדא משמע וחכמים פוטרים נמי לגמרי משמע, דאפילו רב יוסף לא הוה מפיק ליה מהאי משמעותא אלא משום דלא הוה משכח ליה פתרי דהיאך אפשר דליפטרו רבנן לגמרי דהא קא מפיק, הא לאו הכי לישנא ודאי טפי משמע דפטרי לגמרי.
ואיכא למידק אשמעתין, דהכא משמע לכולי עלמא דר' יהודה אית ליה קלוטה, ואילו בעירובין פרק המוצא תפילין (עירובין צז, ב) תנן היה קורא בראש הגג ונתגלגל הספר מידו, עד שלא הגיע לעשרה טפחים גוללו אצלו, משהגיע לעשרה טפחים הופכו על הכתב, רבי יהודה אומר אפי' אינו מסולק מן הארץ אלא מלא חוט גוללו אצלו, דאלמא אפי' תוך ג' לרבי יהודה בעינן הנחה ע"ג משהו. וי"ל דלית ליה לר' יהודה אלא כשרוצה שתנוח שם וא"נ היכא דאמר כ"מ שתרצה תנוח, אבל התם דאינו רוצה שינוח שם הספר דאינו רוצה שיתגלגל הספר מידו, בהא לית ליה קלוטה ובעינן הנחה על גבי משהו.
והרמב"ן ז"ל תירץ דר' יהודה לית ליה קלוטה אלא היכא דראוי לנוח שם כגון זורק שנקלטה כולה באויר רשות הרבים, אבל במעביר אי נמי בתלוי ועומד שאין סופו לנוח שם, שדבר אחר גורם לו שלא ינוח כגון ההיא דעירובין דתלוי ועומד ואינו בעצמו קלוט באויר, לית ליה קלוטה.

ואם תאמר בין להדין סברא בין לסברא קמא, רבא דאמר לקמן (שבת ק, א) דלעולם בעינן הנחה על גבי משהו ואפילו בזורק כמאן סבירא ליה. ועוד היכי אמרינן התם בפרק המוצא תפלין גבי ההיא דהיה קורא בספר לימא רבא כתנאי אמרה לשמעתיה, דהא רבא לאו כחד מנייהו וכדאמרן. יש לומר דסבר רבא דמדר' יהודה נשמע לרבנן, דכי היכי דר' יהודה דאית ליה קלוטה ברוצה שתנוח, כי נקלטה במקום שאינו רוצה שתנוח בעי הנחה על גבי משהו ואפילו תוך שלשה, לרבנן נמי דלית להו קלוטה בשום מקום הכי נמי בעו הנחה על גבי משהו ואפילו תוך שלשה, ו[ד]אמרינן התם לימא רבא כתנאי אמרה לשמעתיה, לאו כולה שמעתיה קאמר, אלא דסבר כר' יהודה בהא דבעי הנחה על גבי משהו כל היכא דלית ליה קלוטה. כן תירצו בתוס'.

הא דאמרינן: לאו היינו דאמר ליה רבינא לרבא ואמר ליה באומר כל מקום שתרצה תנוח. פירשו רב האי גאון ז"ל ורש"י ז"ל דאפילו אקמייתא קאי, כלומר: אפילו נתכוון לזרוק שמונה וזרק ארבעה דפשיטא לך דאינו חייב שהרי לא נעשית מחשבתו, דהא אמר ליה רבא לרבינא דדוקא באומר כל מקום שתרצה תנוח, הא לאו הכי פטור משום דלא בעי לה הכא ולא נעשית מחשבתו, וגרסי' הכי אמאי הרי כתב שם משמעון: ולא גרסי אמר מר, וקושיא היא דקא מקשה אמאי דפטר אפילו בנתכוון לזרוק שמונה וזרק ארבעה, כלומר: מאי שנא מכותב שם משמעון, ופרקינן התם כל כמה דלא כתב שם לא מכתב ליה שמעון, אבל הכא כל כמה דלא זריק ארבע לא מזדריק תמניא, בתמיהא, כלומר: מי דמי זורק לכותב כותב כל כמה דלא כתב שם שי"ן מ"ם כל חדא באפי נפשא לא מיכתיב ליה שמעון, והלכך הרי אתעבידא מלאכה גמורה מדעתו, אבל זורק מי לא יכיל למיזרק תמניא בבת אחת כי לא נח בינייהו כלל, והלכך כי נח בסוף ד' לא מדעתו נח ולא אתעבידא מחשבתו.
וכתב רב האי גאון ז"ל ומיפרשא בסוף פרק כיצד הרגל מועדת (בבא קמא כו, ב) נתכון לזרוק שמונה וזרק ארבע אי אמר כל שתרצה תנוח אין ואי לא לא. ותימא בעיני קצת שזו מחודשת כאן בתלמוד, דלאחר שאמר פשיטא לי מבעיא ליה וחולק התלמוד אפילו באותה שהיתה פשיטא לשואל.
ויש מי שגורס אמר מר הרי כתב שם משמעון. ולפי גירסא זו נתכוון לזרוק שמונה וזרק ארבע חייב כדאפשיט ליה מעיקרא. והא דאמרינן: לאו היינו דאמר ליה רבא לרבה. אנתכוון לזרוק ד' וזרק ח' בלחוד קאי ובההיא הוא דפטרינן, אלא דהשתא הוא דקא מהדר ומדקדק אנתכון לזרוק שמונה וזרק ארבעה דפשיטא ליה ומדמינן לה לכתב שם משמעון, ומתמה ואזיל מי דמי התם כל כמה דלא כתב שם לא מכתב שמעון, אבל זורק אפשר שתנוח בסוף שמונה אע"ג דלא נח בסוף ארבע, [ופרקינן ה"נ כמה דלא זריק ארבע] לא מזדריק תמניא, כלומר: אי אפשר שתנוח בתמניא אלא אם כן עברו בתוך ארבע. ולפירוש זה הא דקא פשיט נתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע חייב הכא סלקא. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פי"ג, הכ"א). ולפי דבריו הא דאמרינן לעיל (בעמוד א) מידלי חד ומתתי חד גזירה דלמא נפלה ואתי לאתויי, דמשמע דוקא גזירה דלמא אתי לאתויי הא לדלמא נפלה בלחוד לא, התם היינו טעמא דנתכוון להיתר ועלה בידו איסור כנתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע, אבל אם זרק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע ונתכוון לזרוק ארבע אמות ברשות הרבים ונפלה ברשות היחיד חייב, דהוי ליה ככותב שם משמעון דהוצאה וזריקה מלאכה אחת הן, דזריקה תולדה דהוצאה היא ואפילו זריקת ארבע אמות ברשות הרבים, כדאיתא לעיל (שבת צו, ב). וההיא דפרק כיצד הרגל (שם) דמייתי מינה ראיה רבנו האי גאון ז"ל, גם שם הפכו הגירסא וגרסי נתכוון לזרוק ארבע וזרק שמונה.

המכוין לזרוק שמונה אמות וזרק ארבע חייב שהרי נעשית המלאכה בשיעור חיובה ואף החפץ נח במקום שהיתה מחשבתו עליו שהרי אי אפשר להיות החפץ מגיע לסוף ח' עד שיעבור על מקום סוף הארבעה והרי זה ככותב שם משמעון אבל אם נתכון לזרוק ארבעה ולא נח עד סוף שמנה פטור שהרי לא היתה מחשבתו כלל על אותו מקום שנח בו ואף לדעת האומר בפרק כלל גדול נתכון לזרוק שתים וזרק ארבע חייב פירושו שהיה סבור שלא יהו שם אלא שתים אבל מ"מ הוא נתכון לזרוק שם ואף בזו פטור כמו שכתבנו שם ומ"מ בנתכון לזרוק ארבע וזרק שמנה אם חישב בעצמו בשעת זריקה להיות החפץ נח באיזה מקום שיזדמן חייב כך היא שטתנו בסוגיא זו וכך פסקוה גדולי המחברים ומה ששאלו כאן מי דמי ענינו בלשון שאלה ולא בלשון קושיא וביאורו מה דמיון לשם משמעון בנתכון לזרוק ארבע וזרק שמנה ותירץ התם כמה דלא כתב שם לא כתיב שמעון והכא נמי כמה דלא זריק ארבע לא זריק תמני ומ"מ גדולי הרבנים גורסין נתכון לזרוק שמנה וזרק ארבע פטור ופי' הדברים לדעתנו שהרי לא נעשית מלאכתו אלא בפחות ממחשבתו אבל נתכוון לארבע וזרק שמנה שנעשית ביתר ממחשבתו מאי והשיבו על שניהם שפטור עד שיחשב באיזה מקום שתרצה תנוח והקשה על הראשונה והרי זה ככתב שם משמעון ותירץ מי דמי התם כל כמה דלא כתב שם לא כתיב שמעון וא"כ הוא מכוין הוא לכתיבת שם והרי כיון לשיעור זה ועשה כשיעורו והרי זה כנתכוין למלאכה והתחיל בה שמשעשה בה כשיעור חייב כגון נתכון לארוג בגד גדול חיובו משארג שני חוטין וכן כל כיוצא בזה אבל זה כל כמה דלא זריק ארבע לא מיזרקי תמני בתמיהה כלומר צריך הוא להנחה במקום ארבע כלל עד שלא יוכל להגיע לכונתו אא"כ נחה בסוף ארבע וא"כ אינו מתכוין להנחה זו כלל:

הזורק מרה"י לרה"ר והיה דעתו שתנוח תכף שיצא מן הפתח ועבר ארבע אמות ברה"ר פטור ואם לא חישב כן חייב:

זה שכתבנו בזורק מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע שהוא פטור דוקא בשאין שיעור ארבע אמות לזריקתו של רה"ר כגון שהיה קרוב אמה ומחצה לרה"י זה וזרק לרה"ר שכנגדו אמה ומחצה דרך רה"י זה אבל אם זרק ארבע אמות בין ב' הרשויות חייב משום זורק ארבע אמות ברה"ר שהרשויות מצטרפות הואיל ולא נח החפץ בנתים וכל שכן במעביר שתי אמות מרה"ר זה ונכנס לו לרה"י ולא נח והעביר שתי אמות ברה"ר שכנגדו שהוא חייב ומעתה אין צריך לומר בזורק מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע שאם היה ברה"ר שבאמצע ד' אמות חייב:

זה שכתבנו שהרשויות מצטרפות יש שואלין בה והלא פסקנו לענין הוציא חצי גרוגרת וחזר והוציא כחצי גרוגרת שבשתי רשויות פטור כר' יוסי וכמו שכתבנו בפרק המוציא ואפשר שכל שמוציא פחות מכשיעור ראוי להקל בו ואינה דומה לזו ומ"מ גדולי הרבנים גורסין כאן ודלא כר' יוסי אלא שאינו בספרים המוגהים:

בד"ה דאיתעביד ליה מחשבתו כו' ונעקרה ומונחה משום דהוי תולדה במקום אב עכ"ל לפום מאי דקיימינן השתא כגון דאמר עד דנפקא לר"ה תנוח לא אצטריך האי טעמא דהויא תולדה במקום אב אלא דאהעברה לא מחייב משום דלא נתקיימה מחשבתו דאי להכא אצל היציאה קבעי לה דתנוח הכא לסוף ד' לא בעי דתנוח וליתא לזריקה כו' כדפרכינן לקמן אהא דסלקא דעתין מעיקרא וק"ל:

בד"ה ואי להכא אצל היציאה כו' והכא עם יציאת הפתח הא לא נח והעביר כו' עכ"ל ודאי דעם יציאת הפתח לא נח דהא אצל היציאה קבעי לה קיימינן השתא אלא דר"ל דהא עם יציאת הפתח לא נח על דעת להעביר עד סוף ד' דנחייב גם אהעברה ולא מחייב אלא אהוצאה דנתקיימה מחשבתו לנוח עם יציאת הפתח וק"ל:

תוס' בד"ה לא ס"ד כו' א"נ לא מחייבי רבנן כו' ולדבריו דרבי יהודה כו' עכ"ל להאי תירוץ בתרא נמי צ"ל כמו כן לרבנן דשובט ומדקדק לאו היינו תולדה אלא היינו ממש מיסך ואורג וק"ל:

בד"ה הרי כתב כו' דלא הוה ליה לאתויי מלתא דרבינא אלא כו' עכ"ל דלפשוט איבעיא דיליה נתכוין לזרוק ד' וזרק ח' הוה ליה להשיב בפשיטות דהיכא דבעי הא לא נח ולא הוה ליה לאתויי מלתא דרבינא אי לאו לסתור גם פשיטותיה דיליה וק"ל:

בד"ה ה"ג כו' ולספרים דגרסי אמר מר פריך לפי מה דס"ד כו' עכ"ל ומי דמי כו' הוא לשון קושיא וצ"ל דהקושיא קיימת ולא קאמר קשיא וכה"ג איכא בתלמוד ודו"ק:

ברש"י ד"ה מאי מוסיף הלא לא נמנו אלא אבות משמע דרש"י ס"ל כפי' הראשון של התוס' דס"ד דרבנן נמי מחייבי אתולדות במקום אבות ולא פליגי אלא בשובט ומדקדק וקאמר ר' יהודה דאף שובט ומדקדק הוו נמי תולדות מיסך ואורג ולכך כתב רש"י מאי מוסיף הלא לא נמנו אלא אבות ר"ל בשלמא אי פליגי בהא דרבנן סברי דלא הוו אבות אלא הני ארבעים חסר אחת דקחשיב במתני' דפ' כלל גדול אבל שובט ומדקדק לא הוו אבות קאי שפיר עלה דר' יהודה מוסיף שובט ומדקדק וקאמר דהני נמי מקרי אבות אבל אי פליגי דרבנן סברי דלא הוו אפי' תולדות ור' יהודה מוסיף דהוו תולדות מאי מוסיף הלא לא נמנו התולדות בדברי רבנן דקאמר עלה דר' יהודה מוסיף:

ד"ה ולמאי דסלקא אדעתא וכו' הכא לאו תרתי וכו' והד"א:

בא"ד הכא לא מחייב אהעברת ד' דלא עבר מתחלת ד' לסוף ד' ברה"ר אלא אהוצאה לחודא הוא דמחייב וכו' כצ"ל:

ד"ה ואי להכא אצל היציאה קבעי לה דתנוח הכא לסוף ד' לא בעי לה דתנוח וכו' דבעינן עקירה בתחלת ד' ברה"ר והנחה בסוף ד' ברה"ר כצ"ל ומיהו אהוצאה הוא דמחייב וכו' כצ"ל והא דכתיב ברש"י שלפנינו והכא עם יציאת הפתח הא לא נח וכו' עד דניחייב אתרווייהו לשון מיותר הוא וק"ל:

בתוס' ד"ה למימרא דמחייב רבי וכו' ובפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש וכו' לשון זה אינו מדוקדק דמשמע דרבי ורבנן פליגי בפלוגתא דר' יוחנן ור"ל וזה אינו דהא רבנן פטרי לגמרי דאפי' אחת לא מחייבי אלא ר"ל דלמא הא דקאמר רב יהודה דרבי מחייב שתים היינו כשהידיעות מחלקות וכאותה פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש וס"ל לרב יהודה כמ"ד דידיעות מחלקות ואפשר שצ"ל וכפלוגתא בכ"ף:

בא"ד דא"כ לא היה רב יהודה משמיענו שום חידוש מקשים העולם הא טובא משמיענו לאפוקי ממ"ד דס"ל דידיעות אינן מחלקות ואין זה קושיא דאי הא אתא לאשמעינן למה ליה לרב יהודה לומר זה אמלתייהו דרבי ורבנן חו"ל לפסוק דין זה אכל אב מלאכה אם עשה ב' פעמים ונודע וחזד ונודע דידיעות מחלקות וה"פ לא היה רב יהודה משמיענו שום חידוש אמלתיה דרבי אלא הו"ל להשמיענו בעלמא דידיעות מחלקות וק"ל:

ד"ה לא ס"ד וכו' אמאי נקט טפי שובט ומדקדק וכו' פי' בין במילתיה דר' יהודה בין במילתיהו דרבנן ותירץ איכא למימר דס"ד דרבנן נמי מחייבי כו' ולא פליגי אלא בשובט ומדקדק וכו' והשתא אתי שפיר דנקט שובט ומדקדק דרבנן לא פליגי אלא אשובט ומדקדק ור' יהודה קאמר דאפי' שובט ומדקדק חייב במקום אב דהיינו במקום אורג ומיסך וכ"ש שאר תולדות במקום האבות שלהן א"נ לא מחייבי רבנן אתולדות במקום אב בשום מקום והא דנקטי במלתייהו שובט ומדקדק ואמרי שובט הרי הוא בכלל מיסך וכו' לדבריו דר' יהודה קאמרי וה"ק לדידן אפי' שאר תולדות לא מיחייבי במקום אב אלא לדידך אם ס"ל דחייב אתולדות במקום אב מ"מ בשובט ומדקדק לא היה לך לחייב דשובט הוא בכלל מיסך וכו' ור' יהודה דנקט שובט ומדקדק לרבותא נקט דאפי' שובט ומדקדק חייב במקום אב וק"ל:

ד"ה מאי לאו דעבדינהו לתרווייהו וכו' נראה דגי' רש"י מתיישבת טפי דגריס דעבדינהו לכולהו בהדי הדדי וק"ל:

בא"ד וה"פ לעולם דעבד האי לחודיה והאי לחודיה ופליגי במזיד ולענין התראה וכו' פי' ולא בשוגג לענין שיתחייב חטאת אתולדות במקום אב וה"ה דהוי מצי למדחי דעבדינהו לתרווייהו וכו' פי' ולענין שוגג להתחייב אתולדה במקום אב אלא דניחא ליה וכו':

ד"ה הרי כתב שם משמעון וכו' דאי דמי לא הוה פריך מידי דהא כי קא בעי דתנוח בסוף ד' וכו' כצ"ל:

בא"ד דלא הוי ליה לאתויי מילתיה דרבינא וכו' פירוש אלא הו"ל למימר ולאו היינו דאמר רב אשי באומר כל מקום שתרצה תנוח:

גמ' ממאי דלמא לעולם דעבדה להא לחודא והא לחודא ור"י אתולדה במקום אב לא מחייב כל זהנמחק. ונ"ב ס"א לא לעולם אימא לך דר' יהודה לא מיחייב אתולדה במקום אב ובהא כו':

רש"י בד"ה אמר ליה רב יוסף לרב חסדא כצ"ל והס"ד:

בתוס' בד״ה לא ס״ד כו' דס״ד דרבנן נמי מחייבי אתולדה במקום אב כו'. קצת קשה א״כ התרצן אמאי נדי מהך סברא ומוקמי בהיפך מסברת הס״ד דלס״ד לר״י תולדה ולרבנן אב ודוחה בהיפך לר״י אב ולרבנן תולדה יניח סברת הס״ד דלרבנן אב היינו מיסך ממש ודוחק לומר דלס״ד צריכין מכח הכרח לדחוק בכך אבל למאי דדוחה מוקמי ברווחא. ואפשר לומר דמוסיף לא אתי שפיר לפי״ז דגם לרבנן הוא אב רק ר״י מחלק לשובט ממיסך מיבעיא ליה משא״כ לס״ד בלא״ה מוסיף לא אתי שפיר אליביה. ועוד דלפי״ז הוא פלוגתא רחוקה דלרבנן מיסך ממש ולר״י אפילו מיניה תולדה לא הוי רק אב אחרינא משא״כ לס״ד או למאי דדחי השתא קרובים בסברתן וק״ל:

גמרא מחייב היה ר"י שתים כו' ואחת משום העברה. והוא משום דסבר קלוטה כמה שהונחה כדלקמן. והתוס' לעיל (דף פ) ד"ה והא"ר מוקי לה במתגלגל דוקא. ובתור"ע (אות קכ"ב) הקשה דלדידיה ישאר הקושיא שבתוס' לעיל (ה ב') דנימא על כל אמה כמו שהונחה ולא יתחייב אהעברה. ואי משום ההלכה. משכחת לה בזורק באויר ע"ש. ולי לק"מ דהא הש"ס קאמר בר"פ אלא כל ד"א בר"ה גמרא גמ"ל. ור"ל כל צדדי ד"א בין ע"י העברה ובין ע"י זריקה ובין ע"י גלגול. ויתיישב ג"כ בזה מה שהקשה על תוס' דעירובין:

רש"י ד"ה ה"ג וא' משום העברה. ורבנן פטרי אהעברה משום כו'. אינו מוכרח די"ל משום דל"מ אתולדה במקום אב:

[תד"ה למימרא. ובפלוגתא דריו"ח ור"ל כו'. כ"ה לשון הגמרא לעיל (ריש ד' צ"ד) ור"ל דלריו"ח כשנודע וחזר ונודע ולר"ל אחר כפרה נודע לו וכמו שפי' התוס' שם ולמהר"ם אישתמיט הא. וממילא מיושב קושיית העולם שהביא בסמוך. גם מאי דפסיקא ליה דחכמים פטרי לגמרי אינו מוכרח וכמו למאי דס"ד מעיקרא בברייתא הסמוכה לרבנן דר"י:

בא"ד דא"כ לא היה ר"י משמיענו שום חידוש כו'. ק"ק דילמא אשמעינן דגם לענין עקירה חשוב כמו מקום ד'] :

'דְּבָרִים', 'הַדְּבָרִים', 'אֵלֶּה הַדְּבָרִים', אֵלוּ שְׁלֹשִׁים וְתֵשַׁע מְלָאכוֹת, שֶׁנֶּאֶמְרוּ לְמֹשֶׁה בְּסִינַי. נמצא ל"ו מלאכות נרמזו בתיבת אֵלֶּה [36] ושלשה בתיבת הַדְּבָרִים, ובזה יובן בס"ד רמז הכתו' (שמות כא, י) אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע, וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ וכו' ונראה לי בס"ד כי השבת הוא מניק לימי החול כמו אם המניק את בנה, והאדם ניזון בימי החול מקדושת השבת ולכן השבת יקרא אֵם, וזהו שנאמר 'אֵם' אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ אֵם בציר"י, אַחֶרֶת רצונו לומר אחרון שהוא סוף השבוע, נמצא הוא אֵם אחרונה יִקַּח לוֹ האדם להיות נזון ממנו בימי החול, שְׁאֵרָהּ הם ג' סעודות כסותה בגדי שבת וְעֹנָתָהּ הזווג עם אשתו לֹא יִגְרָע, אך כל אלו הם ענין עשין, וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה המה הלאוין דשבת שנרמזו השלש בפני עצמו, והששה ושלשים בתיבת אלה בפני עצמו, לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ וְיָצְאָה חִנָּם, דמה בצע בעשין אם לא ישמרו את הלאוין! דף צ"ט

וְנִרְאִין קְרָסִין בַּלּוּלָאוֹת, כַּכּוֹכָבִים בָּרָקִיעַ. נראה לי בס"ד בזה להורות שהמשכן יתקיים אצל ישראל אם יהיו צדיקים תמיד שנמשלו לכוכבים, כמו שנאמר (דניאל יב, ג) וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד. ומה שאמרו גְדוֹלָה חָכְמָה שֶׁנֶּאֶמְרָה בָּעֶלְיוֹנוֹת, נראה לי בס"ד כי העליונים רומזים ללבושי האורה הנבראים מן המחשבה והדבור שהם למעלה בראש, והתחתונים רומזים ללבושי האורה הנבראים מן המעשה שהיא למטה בידים, גם העליונים רומזים למצות ומעשים טובים של הצדיקים אשר הם שלמים מעת עשייתם, לכך עשו מלאכים מעיקרא מעת היותם במחובר, והתחתונים רמז להמון אשר תחלת עשייתם חסדים ואחר זה נתקנים ונשלמים, ומה שנתן הקב"ה חכמה לנשים במעשה העזים, כי העזים הם גבורה והנשים גם כן שרשם בגבורה.

גמרא, רבי אומר דברים הדברים כו' אלו ל"ט מלאכות שנאמרו למשה בסיני.
מנינא דרבי היינו דקרא אשמועינן דאם עשה כולם בהעלם אחד, חייב על כל אחת ואחת, כמ"ש התוס' פ' כלל גדול (דף ע' ע"א ד"ה יכול).
ותימא איך קאמר לעיל שם (דף ע' ע"ב) ע"מ דאם עשאן כולם בהעלם א' חייב על כל א' וא', הניחא אי סבר לה כר"י דאמר כגון ששגג בכרת אעפ"י שהזיד בלאו משכחת לה דידע לי' שבת בלאו והרי גם ר"י לא אמר כ"א לרבנן דרבי, אבל לרבי דנפקא לי' מגז"ש דעלי' לדידי' מודה ר"י דבעי עד שישגג בלאו וכרת, וכמ"ש בתוס' שם (דף סט ע"א ד"ה כגון) וא"כ גם לר"י אכתי מי ניחא האי ברייתא דרבי, דתיקשי לרבי דידע ליה לשבת במה, וד' יראני נפלאות כוונת רבותינו בעלי תוס' ז"ל:

גמרא והיכי משכחת דאמר עד דנפקא לרה"ר תנוח (ור"י סבר קלוטה כמי שהונחה, ונעשה הנחה כדנפקא ואיתעבידא מחשבתו וחכמים ס"ל דלאו כהונחה ולא איתעבידא מחשבתו).
קשה לי, דא"כ למאי נקט ועבר ד' אמות הא גם בעבר רק אמה אחת היינו פלוגתייהו:

גמרא נתכוין לזרוק ח' וזרק ד', הרי כתב שם משמעון (וחייב), ולאו היינו דאמר ליה רבינא לר"א (בהא דמרה"י לרה"י ועבר ד' אמות ברה"ר דמחייב ר"י שתים, א' משום הוצאה, וא' משום העברה), ואמאי אי להכא קבעי לה, להכא לא קבעי לה, וא"ל באומר כל מקום שתרצה תנוח, (הא לא אמר הכי לא מחייב, אלא במקום מחשבתו וה"נ לפטור).
תימא דהא בעירובין (דף צז) במתני' בהי' קורא בספר ונתגלגל מידו, קסבר ר"י דל"א קלוטה כמי שהונחה, ובתוס' שם (דף צח ע"ב ד"ה אלא) הקשו מהכא, וכתבו דהכא דוקא כיון דאינו מקפיד על החפץ, אנה ינוח, סבר קלוטה כמ"ש דמיא, משא"כ התם דאין רצונו שיפול שם הספר, וא"כ מא פריך הכא, ומדייק דמדאמר ליה באומר כ"מ שתרצה תנוח, מוכח דבלא אמר אלא נתכוין לזרוק ח' וזרק ד' פטור, והא הוצרך לאוקמי בהכי, דאי אמר לכי נפקא לרה"ר ביציאתה תנוח, איך שייך לחייבו משום מעביר הא לא רצה כלל במלאכה זו, והוי לגבי' מלאכת מעביר מתעסק. ואי באומר שתנוח בסוף ד' לא הי' בו משום קלוטה כמי שהונחה דמי:

גמרא ולאו היינו דאמר ליה רבינא לרב אשי כו' וא"ל כ"מ שתרצה תנוח.
עי' בחידושי הרשב"א ז"ל דמפרש, דלא קאי רק על האיבעיא דמתכוין לזרוק ד' וזרק ח', אבל במתכוין לזרוק ח' וזרק ד' קיים הדין דחייב, וכ"כ הרמב"ם ז"ל, ואולם לא ביאר לנו הרשב"א, הא באמת לכאורה נסתר גם דין זה מדלא מוקי לה בבעי לה לסוף ד', ואעפ"כ חייב משום הוצאה, דדוקא לר"ה בדין נתכוין לזרוק ח' וזרק ד', ואולי י"ל לפ"מ שכתב הרשב"א מקודם בתירוצו על הקושי' בסתירת דר"י דהכא אדר"י דעירובין, ומחלק דר"י ס"ל דל"א קלוטה כמי שהונחה, אלא היכא דרצונו שתנוח שם או באומר כ"מ שתרצה תנוח, אבל אם הקפיד שלא תנוח שם, ל"א קלוטה כמי שהונחה, כיון דלא ניחא ליה שתנוח שם, וא"כ שפיר אמרינן דאי להכא קבעי' דהיינו לסוף ד', לאו להכא קבעי', ולית בי' דין קלוטה כמי שהונחה, ואי להכא קבעי לה, שתנוח כדנפקא לרה"ר, לאו להכא קבעי לה לסוף ד', והוי כנתכוין לזרוק ד' וזרק ח'.
ובזה הי' נראה לי לפרש דברי רש"י ז"ל בשמעתין. ד"ה ולמאי דס"ד כו', והכא לא מחייב משום העברה ד"א כו', והוצאה אריכתא היא, ולכאורה תמוה אדרבה לא הוי הוצאה אריכתא, כיון דמיד נפקא לרה"ר הוי קלוטה כמי שהונחה, וא"כ איפכא הו"ל לרש"י לפרש, דמשום הוצאה לא לחייב, דהא נעשה כמונח בדנפקא לרה"ר ולא נתחייב בזה, כיון דלא נתקיימה מחשבתו, ולחייב רק משום מעביר ע"י העקירה מרה"ר, מחחילת ד' ע"י קלוטה כמי שהונחה, ולפי הנ"ל ניחא, די"ל דכוונת רש"י ז"ל, דכיון דלא ניחא ליה דתנוח עד סוף ד', ל"א קלוטה כמי שהונחה עד סוף ד', אמנם לפ"ז יקשה דאיך ס"ל דהגמרא בא לסתור הדין, דנתכוין לזרוק ח' וזרק ד', הא זה לא נסתר, דמה דאמרינן דאי לסוף קבעי כו', היינו דמש"ה דלא קבעי לי' שתנוח כדנפקא לרה"ר, ל"א בי' קלוטה כמי שהונחה, ועל תוס' שכתבו כן י"ל, דאולי לאידך תירוצם, למה דס"ל (דף פ') לחלק דהכא מיירי במתגלגל, ולהך תירוצא גם באינו רוצה שתנוח שם, אמרינן קלוטה כמי שהונחה אבל דברי רש"י ז"ל צע"ג.
ובאמת תמוה לי להסוברים דמה דאמרינן ולאו היינו דא"ל רבינא לר"א בא לסתור הדין דנתכוין לזרוק ח' וזרק ד', והיינו מדלא מוקי בבעי ליה שתנוח לסוף ד', והיינו לפי הצד דאמרינן דאף בלא ניחא לי' שתנוח שם, אית בי' דין קלוטה כמי שהונחה, הא מה דבאמת בנתכוין לזרוק ח' וזרק ד' דלא דמי לשם משמעון, היינו כדאמרינן מי דמי התם כמה דלא כתב שם, לא מכתב ליה שמעון, הכא כמה דלא זריק ד' לא זריק ליה תמני', הא זהו שייך אם ל"א קלוטה כמי שהונחה אלא דנח לסוף ד', דהי' אפשר בזריקת תמני' בלא ההנחה שבנתים, אבל לר"י דקלוטה כמי שהונחה הא דמי ממש לשם משמעון דהא בזריקת עד סוף ד' בהכרח שנח כדנפקא מהבית מטעם קלוטה, והוי ממש כמו שם משמעון, וצע"ג:

תד"ה למימרא דמחייב כו' ואור"י דא"כ כו'.
תמיהני דמ"מ יקשה בהא דאר"י מחייב הי' ר"י שתים כו' ממאי כו' אבל אתולדה במקום אב לא מחייב הא אף אם ר"י מחייב שתים ליכא הוכחה דמחייב אתולדה במקום אב, די"ל דמיירי בנודע וחזר ונודע, דר"י ס"ל קלוטה כמי שהונחה, וחכמים ס"ל דלא כהונחה וחייב רק א' וצריך התבוננות להבין דברי קדשם:

ובהא קמפלגי דר"י סבר הני אבות נינהו. הרשב"א תמה מ"ט לא ניחא לש"ס למימר דמעביר נמי אב הוא לר' יהודה כמו דאיתא בהדיא בירושלמי דפרקין. וי"ל דס"ל לש"ס דילן דודאי אין להמציא מדעתינו מספר אבות אם לא רמזים בקרא וכמ"ש תוס' לעיל מ"ט ע"ב ד"ה ארבעים וד"ה כנגד וכו' ע"ש וא"כ י"ל ר' יהודה ס"ל ילפינן ממלאכה ומלאכתו וס"ל ויבא יוסף הביתה ממנינא וגם המלאכה היתה דים ממנינא וה"ל מ' אבות מלאכות וס"ל הבערה ללאו ומכניס שובט ומדקדק אבל מעביר גם כן א"א אע"כ מחייב אתולדה במקום אב:

בתוספות בד"ה למימרא דמחייב רבי וכו' הקשה הרב פורת וכו' דלמא הא דמחייב שתים היינו כשנודע לו וחזר ונודע וכו' ואומר ר"י דא"כ לא היה רבי יהודא משמיענו שום חידוש דמחייב שתים וכו' עס"ה. ולכאורה יש לתמוה דאכתי מעיקרא מאי קשיא ליה להרב פורת כיון דבפשיטות מצינן לתרץ כמו שאור"י ועוד דאי בנודע וחזר ונודע מאי איריא דקתני חייב שתים אפילו ד' וה' ואפילו טובא נמי. והנלענ"ד בזה דקושיית הרב פורת היינו משום דאיכא למימר דודאי עיקר רבותא דרבי דאמר חייב שתים היינו לאשמעי' דחייב משום הוצאה ומשום הכנסה ברה"י מקורה משום דאמרינן ביתא כמאן דמליא דמי ומהני האי טעמא בין לענין עקירה ובין לענין הנחה ומש"ה חייב שתים משום הוצאה ומשום הכנסה והיינו בנודע וחזר ונודע דאי לאו דאשמעינן רבי הך מלתא הו"א דדוקא לענין הנחה מהני האי טעמא דביתא כמאן דמליא דמי ומש"ה חייב משום הוצאה משא"כ לענין עקירה לא מהני האי טעמא דאפשר דבעינן עקירה מע"ג מקום דע"ד דוקא כדמפליג הש"ס להדיא לעיל בריש מכילתין דף ד' ע"ב בין הנחה לעקירה בכה"ג וא"כ לפ"ז לא שייך לחייב משום הכנסה מש"ה קמ"ל רבי דחייב בין משום הוצאה ובין משום הכנסה ברה"י מקורה והיינו בנודע וחזר ונודע דוקא א"כ שפיר הקשה הרב פורת ואפ"ה א"ש הא דאור"י דא"כ לא היה ר"י משמיענו שום חידוש משום דאפשר דר"י סובר כשיטת התוס' דלעיל דף ד' ע"ב בד"ה זרק ונח אליבא דרב יוסף דדוקא לענין קלוטה דר"ע דליכא הנחה כלל כגון ברה"ר או ברה"י שאינו מקורה מש"ה שייך לחלק בין הנחה לעקירה משא"כ למאן דלית ליה קלוטה וסובר דבעינן עקירה והנחה כל שהו תו לא שייך לחלק בין עקירה להנחה א"כ ממילא דכ"ש לענין רה"י מקורה דאמרינן ביתא כמאן דמליא דמי לא שייך לחלק בין עקירה להנחה כנ"ל נכון ודוק היטב:

בגמרא אמר ליה רב יוסף מר אהא מתני לה וכו' אנן אדרבי יהודא מתנינן ולא קשיא לן וכו'. לכאורה הסוגיא תמוה דנהי דלא קשיא לה אדר"י מ"מ אמאי דקאמר שמואל נמי להך מלתא דחייב שתים אליבא דרבי אכתי שפיר קשיא ליה לר"ח וליכא למימר דלרב יוסף ליתא להא דר"י אמר שמואל דחייב לרבי שתים דלא אמר ר' יוסף א"ש אלא אליבא דר"י לחוד ולא אליבא דרבי הא ודאי ליתא דהא לעיל בריש מכילתין דף ד' ע"ב קאמר רב יוסף גופא הא מני רבי היא ומסיק הש"ס דהיינו מהך ברייתא גופא דזרק מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע רבי מחייב ומייתי עלה הא דר"י אמר שמואל דמחייב רבי שתים אלמא דלרב יוסף שמואל תרתי מימרא קאמר חדא אליבא דרבי וחדא אליבא דר"י א"כ אכתי קשיא דרבי אדרבי וצ"ע ליישב ובישיבה הארכתי ליישב בכמה גווני ע"פ מה דפרישית בסמוך וע"פ מ"ש בריש מכילתין באריכות דלפ"ז הך מלתא דקושיית הרב פורת ותירוצו של ר"י תליא בשקלא וטריא דריש מכילתין באוקימתא דרב יוסף גופא ובמימרא דרב חסדא דף ז' ע"ב בהא דנעץ קנה ברה"י וכו' ע"ש דלפ"ז ממילא מתיישב סוגיא דשמעתין לנכון דר"ח לטעמיה ורב יוסף לטעמיה וכאן אין להאריך יותר והמשכיל יבין מדעתו ודוק היטב:

(צז סע"ב) כמה דלא זריק ארבע לא מזדרקי תמני.—עי' פירש"י ותוס' שלמסקנא בין נתכוין לזרוק ח' וזרק ד' ובין נתכוין לזרוק ד' וזרק ח' פטור. ולכאורה לא אתיא כאביי דמחייב בנתכוין לזרוק ב' וזרק ד' (לעיל עג א) וכל שכן בנתכוין לזרוק ד' וזרק ח'. שוב מצאתי בב"ק כו א תוד"ה נתכוין שכתבו, דאף אביי אינו מחייב בנתכוין לזרוק ב' וזרק ד' אלא כשהיה סבור שהוא ב' ונמצא ד'. ולפי זה מסקנא דהכא אף כאביי אתיא.