בבא מציעא עו ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עו - ב

הכי השתא!? מהו הדמיון!? והרי אין הנידון דומה לראיה.

בשלמא אי אתמר איפכא, שהאשה אומרת לשלוחה התקבל לי גיטי, ואמר השליח לבעל "אשתך אמרה הבא לי גיטי", והוא, הבעל, אומר הילך גט זה, כמו שאמרה.

ועל כך אמר רב נחמן, אמר רבה בר אבוה אמר רב: משיגיע גט לידו, מגורשת.

אלמא, אז היה מוכח, דאדיבורא דידה קסמיך, ולכן, נותן לו את הגט כמו לשליח קבלה. ומשום כך היא מגורשת מיד.

אי נמי, אם היה אומר רב נחמן: משיגיע לידה מגורשת, והשליח אינו אלא שליח להולכה, אלמא, היה מוכח, אדיבורא דידיה קסמיך, ולא נתן לו את הגט אלא על דעת ששליח להולכה הוא, ולא לקבלה כרצון האשה. ^[19]

אלא התם, כאשר אמרה האשה לשליח "הבא לי גיטי", ובא לבעל ואמר לו: אשתך אמרה התקבל לי גיטי, הרי היא אינה מגורשת. והטעם משום דעקר שליח לשליחותיה לגמרי!

כלומר, אומדים אנו דעתו של השליח, דאמר ליה, שאמר השליח לבעל, איני רוצה לטרוח לתת את הגט ביד האשה. ועל כן, שליח לקבלה הוינא, ותתגרש מיד, ולא אצטרך לטרוח כדי לתת לה אותו. אבל לטרוח לבית האשה כשליח להולכה, לא הוינא! איני חפץ בכך. ומשום כך אינה מתגרשת, שהרי אינו שליח, לא לקבלה ולא להולכה.

ועתה שבה הגמרא ומבארת את מה ששנינו במשנה "הטעו זה את זה", באופן אחר: איבעית אימא, האי תנא במשנתנו, כוונתו לומר, אם חזרו בהם פועלים או בעל הבית, אין להם זה על זה אלא תרעומת, ומה דנקט לשון "הטעו", הוא משום ש"חזרו" נמי, "הטעו" קרי ליה התנא.

והראיה שקורא התנא לחזרה בלשון הטעיה, מזה ששנינו לגבי חזרת פועלים בלשון "הטעו".

דתניא, השוכר את האומנין, והטעו את בעל הבית, שחזרו משכירותם, או שבעל הבית הטעה אותן, וחזר בו, אין להם זה [שאינו חוזר בו] על זה [שחוזר בו] אלא תרעומת. ^[20]

במה דברים אמורים: שלא הלכו עדיין הפועלים למקום עבודתם בשדה, וחזר בו בעל הבית, שאז אינו חייב להם שכר, כיון שלא התחיל עדיין קנין השכירות.

אבל אם הלכו חמרים, על דעת השוכר להביא תבואה, ולא מצאו שם את התבואה שנשכרו לקצור או להביא.

או הלכו פועלים שנשכרו לחרוש שדה, אל השדה, ומצאו את השדה שנשכרו לחרוש, כשהיא לחה, ואי אפשר לחורשה,

נותן להם בעל הבית שכרם משלם. ^[21]

אבל דוקא כפי הראוי להם, וכפי שיתבאר, שהרי אינו דומה פועל הבא מן השדה כשהוא טעון תבואה לבא מן השדה ריקן,

ואינו דומה עושה מלאכה, ליושב בטל.

על כן אומדים דעתם של חמרים, כמה יסכימו לפחות משכרם וליבטל ממלאכה, וסכום זה ישלם להם בעל הבית.

וחילוק זה בין הלכו פועלים או לא, נאמר לענין שכיר יום.

ועתה מבארת הברייתא דבר זה בקבלן.

במה דברים אמורים, מה ששנינו, אין להם זה על זה אלא תרעומת, בשלא התחילו הקבלנים במלאכה. ^[22]

אבל התחילו במלאכה, וחזרו בהם הקבלנים, שמין להן מה שעשו, וסכום זה ישלם להם בעל הבית.

ולדעת התנא הזה, אין ידם של החוזרים על התחתונה.

כיצד?

קיבלו קמה לקצור, ובתמורה יקבלו שני סלעים, וקצרו חציה והניחו חציה,

או קיבלו בגד לארוג בשני סלעים, וארגו חציו והניחו חציו, ובא הפועל או בעל הבית וחזר בו,

שמין להן את מה שעשו, אם עשו מחצית המלאכה, יקבלו מחצית השכר, שהוא סלע, לפי מה שסיכמו ביניהם.

וזאת, אפילו מפסיד בכך בעל הבית, כגון אם היה יפה [שוה] שכר העבודה כדי להשלים עתה את מה שהשאירו במחצית מלאכתם, ששה דינרים [שהם סלע וחצי, כיון שהתייקר מחיר המלאכה].

בכל זאת נותן להם סלע, שהוא התשלום המתאים למחצית עבודתם.

או יגמרו מלאכתם [אם רצונם להמשיך ולסיים את המלאכה], ויטלו אז שני סלעים [על כל העבודה. על אף שלקבלן אחר שהיה בא במקומם להשלים את מחצית העבודה, היה בעל הבית משלם לו עבור השלמת העבודה סלע וחצי, ובסך הכל היה משלם על כל העבודה שנים וחצי סלעים].

ואם היה יפה חלק העבודה שצריך להשלים סלע, נותן להם סלע. ולקמן יתבאר מה החידוש בכך.

וזה אחרת מהמבואר במשנה, שכל החוזר בו ידו על התחתונה.

שהרי לדעת תנא קמא בברייתא, אף אם היה החלק שנשאר להשלים יפה שישה זוזים, וחזר בו הקבלן, בכל זאת מחויב בעל הבית לשלם לו סלע, ומפסיד בזאת בעל הבית חצי סלע, שאותו הוא צריך להוסיף לפועלים האחרים עבור השלמת העבודה!

רבי דוסא אומר: כל החוזר בו, ידו על התחתונה. ומשום כך שמין להם לקבלנים מה שעתיד להעשות - כמה זוזים יצטרך לשלם בעל הבית לפועלים כדי שיגמרו מלאכתו.

הילכך, אם היה יפה מה שעתיד להעשות שישה דינרים, מנכה בעל הבית משכר פועלים הראשונים שני דינרים, ואינו נותן להם אלא שקל, שהוא מחצית הסלע. שהרי אם ישלם להם בעל הבית סלע לפי חשבון מחצית המלאכה, נמצא שהוא מפסיד שני דינרים.

או יגמרו עתה הפועלים הראשונים עצמם מלאכתן, ויטלו שני סלעים.

ואם דמי השכירות של הפועלים אחרונים אינם אלא סלע, נותן להם סלע, שכר מחצית המלאכה.

ונמצא, שאף לרבי דוסא, אין מחייבין את הפועלים יותר מדמי השלמת שכר פועלים אחרונים.

במה דברים אמורים, כאשר שכרם בעל הבית לעשות מלאכה בדבר שאינו אבוד אם יבטלו ממלאכתם.

אבל בדבר האבוד, שוכר עליהן בעל הבית פועלים אחרים, ואפילו ביוקר רב, על חשבון הפועלים הראשונים, או מטען.

כיצד מטען?

אומר להם: אמנם מתחילה רק סלע אחד קצצתי לכם בשכר מחצית העבודה, אבל עתה, מעלה אני לכם את שכרכם כדי שתתרצו להשלים לי את העבודה, ולכן, בואו וטלו שתים סלעים עבור השלמת מחצית העבודה, שנשארה. ^[23] אך למעשה, אינו משלם להם אלא סלע אחד עבורה.

ועד כמה זוזים שוכר פועלים ועליהן לשלם שכרם?

עד ארבעים וחמישים זוז.

במה דברים אמורים, ששנינו "שוכר עליהן ביוקר", בזמן שאין שם פועלים אחרים לשכור.

אבל יש שם פועלים אחרים לשכור בזול, ואמר אחד מהפועלים שחזרו בהם לבעל הבית: צא ושכור מאלו הפועלים הנשכרים בזול, אין לו לבעל הבית עליהן אלא תרעומת. ^[24]

תני תנא [אמורא] קמיה דרב את דברי הברייתא: הלכו חמרים ולא מצאו תבואה, נותן להם בעל הבית שכרם משלם.

אמר לו רב לאמורא ששנה לפניו: חביבי, רבי חייא, דודי אמר: אילו אנא הואי, אילו אני הייתי בעל הבית, לא הוה יהיבנא להן אלא כפועל בטל. וכמו שנתבאר לעיל, שאינו דומה הבא טעון לבא ריקן.

ואילו את אמרת בברייתא ששנית לפני עתה, שנותן להם שכרם משלם, כשכר פועל שעשה מלאכתו!?

אך מיד תמהה הגמרא, על מה שאמר רב לאותו אמורא:

הכיצד הבין כך רב בדבריו של אותו אמורא ששנה לפניו את הברייתא?

והלא עלה קתני בברייתא במפורש, כטענתו של רב: אינו דומה הבא טעון לבא ריקן, עושה מלאכה ליושב ובטל. ואכן, אינו משלם לו אלא כפועל בטל!

ומתרצינן: לא סיימוה קמיה, אותו האמורא לא הספיק לסייים את דברי הברייתא, עד ששאלו רב עליה.

איכא דאמרי, כן סיימוה קמיה דרב, והכי קאמר רב: חביבי אמר: אילו הואי אנא השוכר, לא הוה יהיבנא ליה כלל, אף לא כפועל בטל, ואילו את אמרת משלם לו כפועל בטל!? ^[25]

ומקשה הגמרא: אלא קשיא לדברי רב בשם רבי חייא, הך ברייתא, החולקת על דברי רבי חייא, והיא גם מסתברת מסברא, כי מפני מה לא ישלם לו כלל? והרי הפסידו, שהרי יכול היה להשכיר עצמו לאחרים!?

ומפרשינן: לא קשיא.

הא, מה שאמר רבי חייא, הוא במקום דסיירא בעל הבית עם הפועלים ^[26] לארעא מדאורתא. שלקחם בעל הבית לסיור בשדה מבערב. ומכיון שראו הפועלים את הקרקע, היה עליהם לתת לבם לכך שהקרקע לחה, ואף אם בערב לא הבחינו בלחות הקרקע וסברו שהיתה יבשה, הרי על מנת כן נשתכרו. וכמו כן קבלו על עצמם כל נזק שיבא אחר כך, גם אם יירד במשך הלילה גשם, ולא יצטרכו להם.

הא, הברייתא, מדברת באופן דלא סיירא בעל הבית עם הפועלים לארעא מדאורתא, ולכן, היה עליו להתנות עמם שאם תמצאו שדה לחה, לא אשלם לכם כלל, ומכיון שלא התנה, ישלם שכרם כפועל בטל.

כי הא דאמר רבא: האי מאן דאגר אגורי לרפקא, מי ששכר פועלים כדי לחפור חריצים בשדהו, ואתא מטרא, ומלייה מיא, ומילא המטר את השדה במים, כך שאינם יכולים לעשות מלאכתם,

אי סיירא, אם סייר בעל הבית עם הפועלים לארעא מאורתא, מבערב,

הערות

^[19] ויש להקשות שמא ספק הוא לגמרא אם דעתו להולכה או קבלה, וכוונת הגמרא כשיגיע גט לידה מגורשת בודאי, בין אם כוונתו לקבלה ובין אם כוונתו להולכה? וכתבו האחרונים דמלשון הגמרא משמע אם לא יגיע גט לידה אינה מגורשת אפילו לא מספק אם כן מוכח דאדיבורא דידה סמיך.

^[20] ומוסיף קצות החושן שדעת הטור בשם רמ"ה שאין חיוב בגרמי אלא בנזק ולא בשבת שלא כמתבאר בדעת תוספות.

^[21] יש לבאר מה היא סיבת החיוב אם הלכו. שיטת התוספות היא, ש"אורחא דמילתא נקט". ועיקר החילוק הוא בין אם ימצאו מלאכה אחרת לאם לא ימצאו. והרמב"ן הקשה, אם כן למה נקט לשון הלכו, היה צריך לומר הפסידו או לא הפסידו? ולכן, שיטת הרמב"ן היא, שמדובר בפועלים שלא נזוקו כלל, שבלאו הכי לא היו מוצאים מתחילה מלאכה אחרת, ועל כן לא שייך בזה לחייבו מצד דינא דגרמי. ומה שמשלם שכרם אם הלכו, הוא משום שההליכה נחשבת כתחילת המלאכה, ותחילת המלאכה היא קנין שכירות פועל. וכתב הדרכי דוד שהוא רק קנין דרבנן. אך מהתוספות שלא פירשו כך, נראה שסברו כי אין התחלת מלאכה נחשבת לקנין שכירות, וכל החיוב הוא רק מחמת הפסדם.

^[22] לעומת זאת הנמוקי יוסף כתב, שברישא מדובר כאשר השוכר חוזר בו ומשום כך חייב כבר בזמן הליכתם. אבל בסיפא מדובר כאשר הפועלים חזרו משכירותם ועל כן חייבים דוקא אם כבר התחילו במלאכה. וטעמו של דבר, דחלוק חיוב השוכר מחיובם של פועלים שהרי הפועלים אינם חייבים לשלם מכיסם את נזקו של בעל הבית, אלא אם כן נשכרו למלאכת דבר האבד. אלא שרשאי השוכר לנכות משכרם כפי הצריך לו לשכור פועלים אחרים, ועל כן דוקא כשהתחילו במלאכה ונתחייב שכר פעולתם אפשר לדון כמה ינכה משכרם לצורך שכירת פועלים אחרים. אבל בעל הבית מחויב לשלם על שביטלם ממלאכה ואם כן כבר כשהלכו נתבטלו ממלאכתם ונתחייב לשלם.

^[23] רש"י כתב, שכוונת הברייתא לומר, שוכר עליהן כשאינו מוצא לשכור. אך הרא"ש כתב, שכונת הברייתא היא לבאר את האמור "מטען", כשאינו מוצא אחרים. אך אם מוצא אחרים לשכור, לא רק שאינו שוכר עליהן, אלא אף אם הטען והבטיחם שיוסיף לשכרם, מחויב לקיים הבטחתו. שהרי רשאים הם לחזור בהם בכהאי גוונא, ולא נשכרו לו אלא תמורת השכר שהבטיחם.

^[24] אכן לדעת התוספות צריך לומר שמתרעם משום הטורח לחפש אחר פועלים אחרים.

^[25] כתב רש"י "דמזלייהו גרם, ואינהו נמי הוי להו לאסוקי אדעתייהו שמא ימצאו שדה לחה". ולכאורה שני טעמים נפרדים הם: א. מזלם גרם. ב. על דעת כן נשכרו. וצריך ביאור למה צריך את שני הטעמים? ויתכן לומר, שאם היה על שניהם לדעת שנזק זה עלול לבא, הטעם שהוא פסידא דפועלים הוא משום שעל דעת כן נשכרו. אבל במקרה שגם בעל הבית וגם הפועלין לא היה עליהם לדעת, הטעם שהוא פסידא דפועלים, הוא משום שמזלם גרם.

^[26] כן פירש רש"י. אבל הרמב"ם [הובא בביאור הגר"א] מפרש, שבעל הבית ביקר בעצמו בשדה, וראה שראויה היא למלאכה, ולכך פטור, משום שאנוס הוא. אבל אם לא סייר בעל הבית בשדה, גילה בדעתו שדעתו להתחייב אף אם לא תהיה השדה ראויה למלאכה.

הכי השתא [כיצד אתה משווה]?! בשלמא אי איתמר איפכא [נניח אילו היה נאמר ההיפך], שהיינו דנים במקרה הפוך; שהיא אמרה לשליח "התקבל לי גיטי" והוא הלך לבעל ואמר "אשתך אמרה הבא לי גיטי", והוא הבעל אומר: "הילך כמו שאמרה". ואילו אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב על זה: משיגיע גט לידו הריהי מגורשת, הרי היתה זו ראיה — אלמא [מכאן] דאדיבורא דידה קא סמיך [שעל הדיבור שלה הוא סומך].

אי נמי [או גם כן] אם באותו מקרה היה אומר: משהגיע גט לידה מגורשת — הייתי מוכיח אלמא [מכאן] דאדיבורא דידיה קא סמיך [שעל הדיבור שלו הוא סומך]. אלא התם [שם] במקרה שבאמת אמר רבה בר אבוה — אין הטעם משום שסמך או לא סמך על דעתה שלה, אלא משום שעקר השליח לשליחותיה [את שליחותו] לגמרי ובעצם אינו עוד שליח. ומדוע — שאמר ליה [לו] לבעל: "שליח לקבלה הוינא [אני], ולהולכה לא הוינא [אינני] ", וכיון שלא נתמנה כלל להיות שליח לקבלה — פסקה שליחותו, ולכן אין בה ממש. והשאלה לא נפתרה איפוא.

א ושוב אנו חוזרים לפירוש המשנה גופה, לגבי הביטוי של "הטעו זה את זה", ומציעים הצעה שונה לגמרי: איבעית אימא [אם תרצה אמור]: האי תנא [תנא זה] במשנתנו גם אם "חזרו" בהם הצדדים נמי [גם כן] בלשון "הטעו" קרי ליה [קורא לו], דתניא [שכן שנינו בברייתא] כיוצא בזה: השוכר את האומנין והטעו את בעל הבית, או שבעל הבית הטעה אותן — אין להם זה על זה אלא תרעומת.

וממשיכה הברייתא: במה דברים אמורים — שלא הלכו למקום העבודה אלא חזר בו בעל הבית מיד. אבל אם כבר הלכו החמרים ולא מצאו תבואה להוביל, או שהלכו הפועלין לעבוד ומצאו שדה כשהיא לחה ואי אפשר לעבד אותה בעידור — נותן להן בעל הבית שכרן משלם, אבל אינו נותן להם שכר עבודה מלא, כי אינו דומה הבא טעון לבא ריקן, ואינו דומה העושה מלאכה ליושב ובטל.

במה דברים אמורים שאם חזרו בהם אין להם אלא תרעומת — כשלא התחילו כלל במלאכה, אבל אם כבר התחילו במלאכה — שמין (מעריכים) להן מה שעשו, ומקבלים תמורה מסויימת עבור מה שגמרו. כיצד? — קבלו קמה לקצור את כולה בקבלנות בשני סלעים, וקצרו חציה והניחו חציה. או שקיבלו על עצמם בגד לארוג את כולו בשני סלעים, וארגו חציו והניחו חציו — במקרה כזה שמין להן את מה שעשו, כיצד?

— אם היה מה שצריכים להשלים יפה (שווה) ששה דינרים שהוא סלע וחצי, כגון שנתייקר שכר העבודה — נותן להם סלע כפי הסכום שהתנו מראש, שאין העובדים מפסידים שכר שנקצב להם, או יגמרו מלאכתן ויטלו שני סלעים. ואם צריך להשלים כדי סלע — נותן להם סלע.

ואילו ר' דוסא אומר: שמין (מעריכים) להם את מה שעתיד להעשות, אם היה יפה לפי האומדן ששה דינרים, כלומר, שעדיין שווה ששה דינרים, שמה שצריך להיעשות אפשר לעשותו על ידי פועלים אחרים רק בששה דינרים — נותן להם שקל (חצי סלע), או שיגמרו מלאכתן ויטלו שני סלעים. ואם צריך להשלים כדי סלע — נותן להם סלע.

במה דברים אמורים, שהפועלים מקבלים שכר על מה שעבדו ואין לבעל הבית אלא תרעומת — בדבר שאין אבוד על ידי שביתת הפועלים, אבל בדבר העלול להיות אבוד — שוכר עליהן (על חשבונם) פועלים אחרים ביוקר או מטען. כיצד מטען? — אומר להן למשל: סלע קצצתי לכם — באו וטלו שתים. ועד כמה שוכר עליהן — עד ארבעים וחמשים זוז, שיכול לשכור פועלים אחרים ולהוסיף להם הרבה מאוד על שכרם כדי שיגמרו את העבודה.

ובדבר האבוד, במה דברים אמורים — בזמן שאין שם פועלים אחרים לשכור באותו מקום ונמצא בעל הבית מפסיד הרבה, ומותר לו להשתמש בדרכים אלה. אבל אם יש שם פועלים אחרים לשכור, ואמר הפועל שחזר בו לבעל הבית: "צא ושכור מאלו" — אין לו עליהן אלא תרעומת.

תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות בפני] רב בברייתא זו: נותן להם שכרן משלם. אמר ליה [לו]: חביבי [דודי, ר' חייא] אמר: אילו אנא הואי [אני הייתי פוסק] — לא הוה יהיבנא [הייתי נותן, פוסק] להן אלא כפועל בטל ולא יותר, ואת אמרת [ואתה אומר] נותן להם שכרם משלם! ושואלים: והא עלה קתני [והרי עליה, על קטע זה שבברייתא, שנו מיד אחר כך]: אינו דומה הבא טעון להבא ריקן, עושה מלאכה ליושב ובטל! ומשיבים: לא סיימוה, את הברייתא קמיה [לפניו] ולכן אמר שאין מגיע להם כל שכרם.

איכא דאמרי [יש שאומרים] ושונים בנוסח אחר: שבאמת סיימוה קמיה [לפניו], והכי קאמר [וכך אמר], חביבי אמר: אי הואי אנא [אם הייתי אני] פוסק — לא הוה יהיבנא ליה [הייתי נון, פוסק לו] כלל, ואת אמרת [ואתה אומר] כפועל בטל! ושואלים: אלא אם כן קשיא [קשה באמת] וכיצד נסביר את ההבדל בין הברייתות והשיטות? ומשיבים: הך

לא קשיא [זו אינה קשה]: הא [זה] שאמר שאינם מקבלים כלל — הרי זה באופן דסיירא לארעיה מדאורתא [שסייר ובדק את אדמתו מבערב] והוליך גם את הפועלים עימו, ומכיון שהם עצמם ראוה הרי שהיה להם להעלות על דעתם שיירדו גשמים ולא תהיה השדה ראויה לעיבוד, שעל דעת כן נשכרו לו, ולא היה להם איפוא ללכת אליה בבוקר, ולכך הפסידו. הא [זה] שאמר שהם מקבלים כפועל בטל — הרי זה באופן שלא סיירא לארעיה מאורתא [סייר באדמתו מבערב], שכיון שלא עשה את המוטל עליו ולא בדק כראוי — האחריות עליו.

כי הא [כמו זו] שאמר רבא: האי מאן דאגר אגירי לרפקא ואתא מטרא ומלייה מיא [מי ששכר שכירים לעדור ובא הגשם ומילא את האדמה הזו מים] שאי אפשר לעדור בה, אי סיירא לארעיה מאורתא [אם סייר באדמתו מבערב] עם הפועלים ועשה כל מה שהוא יכול

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

How can these cases be compared? Granted, if the opposite was stated, i.e., in a case where the woman said: Receive my bill of divorce for me, and the agent said to the husband: Your wife said: Bring me my bill of divorce, and the husband said: Here you are, as she said; and Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says that Rav says: From when the bill of divorce reaches the agent’s possession, she is divorced, it would be understandable. Apparently, the husband relies upon her statement that the agent is an agent of receipt.

Alternatively, had Rav Naḥman ruled: From when the bill of divorce reaches her possession, she is divorced, one could conclude that evidently, the husband relies on the agent’s statement, and based on that statement, the agent is designated as an agent for delivery. But there, in the case cited, where Rav Naḥman rules that she is not divorced, it is not because the husband relies on one statement or the other. Rather, it is due to the fact that by means of his statement the agent negates his agency entirely, as he said to the husband: I am an agent for receipt, meaning: I am not to be an agent for delivery. He is essentially saying that he is not prepared to go to the trouble of delivering the bill of divorce to her. Therefore, even if he does ultimately deliver the bill of divorce to her, he is an agent neither for the woman nor for her husband. No conclusion can be drawn with regard to the question of which statement the husband relies upon.

§ The Gemara had assumed that the term deceived used in the mishna must be referring to an inaccuracy stated by the middleman in his discussion with the laborers. The Gemara now offers an alternative explanation. If you wish, say that when the mishna teaches: They deceived one another, it means that one of the parties reneged on the agreement, as this tanna also calls a circumstance described by the term reneged, meaning that either the employer or the laborers reneged on their agreement, by the term deceived. As it is taught in a baraita in a similar manner: With regard to one who hires artisans or laborers, and they deceived the employer, or the employer deceived them, they have nothing but a grievance against one another, and no monetary claim.

The baraita continues: In what case is this statement said? When they did not go to the workplace, i.e., the employer reneged immediately. But if donkey drivers went and could not find any produce to carry, or laborers went off to work and found that the field was too moist for tilling, the employer must give them their full wages to which they are entitled. But he does not give them the entire stipulated amount, as a donkey driver who comes back loaded cannot be compared to one who comes back empty, nor can a laborer who performs work be compared to one who sits idle. The employer deducts a sum from the laborers’ wages, paying them the amount they are willing to receive given that they do not actually have to perform the work.

In what case is this statement, that if they reneged they have only a grievance, said? When they had not started the work at all. But if they had started the work, the court appraises for them that which they have done, for which they receive some form of compensation. How so? If they received standing grain to reap for a contractual agreement of two sela for the entire field, and they reaped half of it and left half of it, or if they took a garment to weave at two sela, and they weaved half of it and left half of it, in these cases the court appraises for them that which they have done.

The baraita details this appraisal: If the current wage for the part of the task they had done was now worth six dinars, a sela and a half, as the price for this assignment increased, either he gives them a sela, as originally agreed upon, since they do not forfeit their stipulated wages, or they finish their work and take two sela. And if the current wage for the part of the task they had done was worth a sela, he gives them a sela. This statement will be explained by the Gemara.

Rabbi Dosa says: The court appraises for them that which must still be done. If the current wage for the part of the task they had not done was worth six dinars, i.e., he can only find laborers who will complete it for six dinars, which is equivalent to one and a half sela, either he gives the first laborers a shekel, which is equivalent to half a sela, or they finish their work and take two sela. And if the current wage for the part of the task they had not done was worth a sela, he gives them a sela.

The baraita continues: In what case is this statement said, i.e., in what circumstance are the laborers paid for the amount they performed and the employer has only a grievance against them? It is said with regard to a matter that does not involve financial loss due to the work stoppage, but with regard to a matter that involves financial loss due to the work stoppage, the employer may hire replacement laborers for a high price at the expense of the first laborers or deceive the first laborers. How does he deceive them? For example, he can say to them: I fixed a sela as wages for you; come and take two. And up to what amount may he hire at their expense? Even up to forty or fifty dinars. He can pay other laborers far more than the first laborers’ wages to ensure that the work is completed.

In what case is this statement said, i.e., in what circumstance may the employer deceive them to such an extent in order to ensure that the work is completed? When there are no other laborers there, in that place, to hire. Since the employer will suffer a heavy loss, he may resort to one of these methods. But if there are laborers there to hire, and the laborers who reneged said to the employer: Go and hire from these, the employer has nothing but a grievance against them.

A tanna taught that baraita before Rav: The employer must give them their full wages. Rav said to him: My uncle [ḥavivi], Rabbi Ḥiyya, said: If I were ruling on this case, I would give them only the wages of an idle laborer, but no more, and yet you said that he gives them their full wages? The Gemara asks: But the baraita teaches concerning this very matter: A donkey driver who comes back loaded cannot be compared to one who comes back empty, nor can a laborer who performs work be compared to one who sits idle. Evidently, even the tanna of the baraita agrees that they do not receive their full wages. The Gemara answers: The tanna teaching the baraita before Rav did not conclude it, and he was unaware of this limitation, which is why he commented that they do not deserve their entire wages.

There are those who say that the tanna indeed concluded it before him, and this is what Rav is saying: My uncle said: If I were ruling on this case I would not give them anything, and yet you said that he gives them the wages of an idle laborer? The Gemara questions this version: But this is difficult. How can one account for the difference between the ruling of the baraita and that of Rav’s uncle, Rabbi Ḥiyya?

The Gemara responds: It is not difficult, as this case, where Rabbi Ḥiyya would rule that the laborers are not paid at all, is referring to one who surveyed his land the night before, observed that it was fit to be tilled, and hired laborers on the basis of this examination. It is their misfortune that something occurred in the meantime to prevent them from carrying out the task. Conversely, that case, where the baraita rules that they are given some payment, is referring to a landowner who did not survey his land the night before. Since he failed to check his own field, he must bear the responsibility.

This is like that which Rava said: With regard to one who hires laborers to till, and rain fell and filled his land with water, preventing the laborers from performing the work, if he surveyed his land the night before and did all he could,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

פרק ו'

הא דאמרי' נותן להם שכרם משלם. דהיינו כפועל בטל. נראה דוקא בשאין יכולין לשכור עצמן אבל אם יכולין לשכור עצמן אחר שחזרו מן השדה או ממקום התבואה אומר להם (התירו) [השכירו] עצמיכם דומיא דפועלים שחוזרים בדבר האבד שאם יש שם פועלין לשכור אין לו עליהן אלא תרעומות הכא נמי [אם] יכולין לשכור עצמן לא יהיב להו וכדאמרי' בשוכר את הספינה ופירקה בחצי הדרך דאי משכח לאוגורא נותן לו שכרו של חצי הדרך ואין לו עליו אלא תרעומת, וכן הא דאמרי' לקמן ושלים עיבידתא בפלגא דיומא וכו' ונותן להם שכרן משלם בשאינן מוציאין להשכיר אבל יכולין להשכיר עצמן נותן להם כפי מה שעשו.
ותניא בתוספתא [ז, ג] שכרו לחרוש וגמר את חרישו בחצי היום לא יאמר לו בא וחרוש בשדה אחרת שיאמר לו פרנס לי מלאכה מתוך שלך או תן לי שכרי במה שעשיתי וכן הוא שגמר חרישו בחצות היום לא יאמר לו הרני מנכש עמך בשדה פלונית וכו' ואם התנה עליה מתחלה ע"מ כן הרי זה [מותר] משמע דלא יהיב להו אלא מה שעשו כיון שיכולין להשכיר עצמן:

ואם בעל הבית חוזר בו ידו על התחתונה. ופרש"י שאם עשו חצי פעולה והוזלה מלאכת פועלים נותן להם כמו שפסק חוץ ממה שצריך להוציא בהשלמתה והתם זה נתחייב בכל שכרן שהרי נותן להם יותר ממה שעשו וכיון שכן למה אינו נותן שכרן משלם אלא מתני' בשמוציאין להשכיר עצמן בקבלנות אחרת ואינן מפסידין אלא בין יוקרא דשעת שכירות לזולא דהשתא והא קא יהיב להו וש"מ דהיכא דמתחייב בשכרן כשמוציאין להשכיר עצמן פטור ואם עשו מקצת במקום שיכולין להשכיר עצמן אינו נותן להם אלא כפי מה שעשו.
והא דקתני הלכו חמרין, י"מ דה"ה אם לא הלכו הם אלא ששלח בע"ה שלוחו ומצא שדה לחה כיון שעכבן עד שעה שאין הפועלים נשכרים נותן להם שכרם כפי מה שקבל עליו והר' יצחק אלברגלוני פי' כך ואלו דבריו בד"א שחזר בהם קודם שיספיקו לילך לשדה ואמר להם השכירו עצמכם אבל הלכו נותן שכרם משלם שהרי נתבטלו משכירות היום על ידו ואין זה מחוור דא"כ למה ליה לאפלוגי בין הלכו ללא הלכו ועוד קשה דאי משכחי לאוגורי ודינא הוא אמאי איכא עליה תרעומת כדמקשי' לקמן בגמרא גבי ספינה. ואני מודה לו בדין זה שאם היו יכולים להשכיר עצמן בתחלת היום או מאמש ועיכבן עד שעה שאינן מוציאין להשכיר ודאי נותן להם שכרן דהוה ליה לדידהו כדבר האבד ומיהו בריתא הלכו דוקא קתני שאע"פ שלא היו יכולין מתחלה להשכיר עצמן שאינן במקום שמשכירין בו פועלים או שהיו הפועלים נשכרין בתלתא ואמר להו ליתן להם עשרה כיון שהתחילו במלאכה נתחייב מעכשיו ליתן להם שכרן משלם כמו שקבל עליו שכשם ששאר הדברים נקנין בקנין כך שכירות פועלים נקנית בהתחלת מלאכה ובזה יפה כח פועל מכח בעל הבית שפועל חוזר בו בדבר שאינו אבד אפילו בחצי היום וטעמא דמילתא משום דלא מפסיד בע"ה מידי אי לא עביד השתא עביד למחר אבל פועל הא פסיד שכירות דיומיה וכבר נשתעבד לו בע"ה בהתחלת מלאכה, ומיהו אם מוצאין להשכיר עצמן משכירין ואם מוצאין לשכור בפחות שוכרין ומשלם הוא להן עד כדי שכרן שקבל עליו משלם לפי מה שכתבנו.
וברייתא כולה ה"פ: אין להם זה על זה אלא תרעומת דכיון שלא התחילו במלאכה לא נתחייבו זה לזה ולא הפסידו זה על זה כלום דפועלים לבעל הבית לא הפסידו דלאו דבר האבד הוא ובע"ה לפועלים לא גרם הפסד שהרי לא היו יכולין להשכיר את עצמן מאמש כדפרישית בד"א שלא הלכו חמרין כלומר בד"א שאין לפועלים על בע"ה אלא תרעומת כשלא התחילו במלאכה אבל הלכו חמרין (כלל) התחלת מלאכה היא ונתחייב בע"ה מעתה בשכירות היום והינו דאמרינן בכולה שמעתין פסידא דבע"ה ואמרי' נמי ונותן להם שכרם משלם באכלושי, וה"נ אקשי' לקמן בספינה אי לא משכח לאוגורא כוליה [אגרא] בעי למיתב ליה ומדמקשי' הכי ש"מ דאפילו לא היה מוצא מתחלה שכירות כלל חייב, ותו קתני בריתא בד"א שלא התחילו במלאכה פי' בד"א נמי שאין לבע"ה על פועלים אלא תרעומת בשלא עשו מקצת מלאכה אבל עשו מקצת מלאכה מחלוקת ר' דוסא וחכמים ולר' דוסא מפסידין הם ממון ולא קתני בחזרה דפועלים הלכו משום דאין פועלים חייבן לשלם מכיסם אבל מחשבון להם במה שעשו כנ"ל שיטה זו על נכון.
ורש"י כתב ברישא אין להם זה על זה אלא תרעומת איכא שיהו צריכין לחזר אחר שכרן ותביעת ממון ליכא דהא דברים בעלמא נינהו שפירש לפירושו השכיר עצמכם אם תמצאו שלא נתחייבתי לכם דדברים בעלמא נינהו דכיון שלא התחילו במלאכה לא נתחייב זה לזה הא אם התחילו במלאכה קנו.
והוי יודע שהפועלים שחזרו בהן בדבר האבד אע"פ שלא התחילו במלאכה שוכר עליהן או מטען והינו מתני' ואע"פ שכל זמן שלא באתה חבילה לידו אין כאן אלא דברים חייבין לשלם עד כדי שכרן ולא יותר דסמכא דעתייהו מעיקרא ואין כאן דרך לקנין ומי' אם לא שכר עליהן אלא הפסיד בהמתנתן אינן משלמין שהרי לא קבלו עליהן לשלם וכל זמן שלא נעשו שומרין אע"פ שפשעו פטורין, ואם באתה חבילה לידו שוכר עליהן מדמי החבילה אפי' עד ארבעים וחמשים זוז דקנה אותם להשתלם ממנה שכירותו ומיהו אם שכרן במנה אינו משתלם ממנה שאין זו שכירות וה"מ בדבר האבד חבל אם הוקרו פועלים אפילו התחילו במלאכה אינו שוכר עליהן אלא ממה שעשו בקבלנות וכר' דוסא אבל לשלם מכיסן לא נתחייבו כיון שאינו דבר האבד.
ומיהו אם נתנו לבע"ה כלי אומנתן ואע"פ שלא התחילו במלאכה שוכר עליהן בדמי שכירות של אותה שעה מדמי החבילה שמשעת שנתנו לבע"ה כלי אומנתן קנו זה מזה ושוב אינן יכולין לחזור בהן הילכך אפי' הוזילו גביה או שהוקרה מלאכה שוכר עליהן בשווין של פועלים שמשיכה קונה להם כמו שכתבנו בפרק הזהב (בבא מציעא מ"ח ע"א):

כבר ביארנו במשנה על לשון והטעו זה את זה לפי מסקנת הסוגיא שבענין חזרה הוא אמור ובבעל הבית עצמו עם הפועלים אלא שלא נתברר הדין במשנתנו וכיצד הוא דין זה הרי ששכר את האומנין וחזר בו אם לא הלכו למלאכתן כלל אין להם עליו אלא תרעומת הלכו למלאכתם ולא מצאו צד להשלים שליחותם כגון ששכר חמרים להביא תבואה והלכו ולא מצאו נותן להם שכרם משלם אלא שמנכה להם כמה שאדם רוצה לפחות משכרו לבא ריקם שאין דומה בא טעון לבא ריקן ודבר זה אתה צריך לפרשו בששכרם להביא תבואה מן הגרן ולא מצאוה מתוקנת בכדי להביאה שאין כאן אונס ולא עוד אלא שיש שם קצת פשיעה והוא דומה לשכרו לעדור ומצאה לחה ולא הלך שם מבערב כמו שיתבאר בסמוך שאם היה בזה צד אונס כגון ששכרם להביא לו תבואה מן השוק ואירע אונס שלא היה יכול בכך כגון שמיחו מבית המלך וכיוצא בזה אינו נותן להם כלום שהרי אונס גמור הוא וכן אי אתה יכול לפרשו אלא ממקומות הסמוכים שעדין כל היום לפניהם שאם שכרם לילך ברחוק מקום ולא מצאו הרי כלה היום בשליחותם ואפילו אירע כן באונס גמור נותן להם שכרם משלם וכן התבאר בתוספתא כמו שיתבאר למטה:

שכרו לעדור לו שדהו והלך ומצאה לחה ואינה ראויה לעדור יתבאר למטה שאם כבר הלך בעל הבית מבערב אצל שדהו ומצאו שצריכה פועלים אלא שאח"כ נכנסו שם מים בחצי הלילה חוזר בו ואינו נותן כלום אונס גמור הוא זה ואם לא הלך שם מבערב אף הוא פושע בכך ונותן שכרו כפועל בטל שאינו דומה עושה מלאכה ליושב ובטל ודברים אלו בשלא מצאו מלאכה שכמותה לעשות שנמצאת חזרתו דבר האבד אצלם וכל שהוא דבר האבד עליו לשלם אבל אם מצאו מלאכה קלה הימנה או שכמותה לעשות ואמר להם בעל הבית צאו ועשו אין כאן אלא תרעומת:

אחר שבארנו שכל שהוא אצלם דבר האבד עליו לשלם אף כשחזר בו ולא הלכו כלל שביארנו שאין לו עליו אלא תרעומת ולא נאמר כן אלא שמן הסתם הואיל ולא הלכו עדין צפרא הוא ויכולים להשתכר הא כל שהיה אבד אצלם והוא על צד שאין מוצאין אף בלא הלכו חייב להם לשלם:

חזרו הפועלים אפילו קודם שהלכו אם הוא דבר האבד אצל בעל הבית שוכר עליהם או מטען והוא הדין להלכו והיו יכולים לעשות ולא עשו ולא התחילו שכל שהוא אבד התחילו ולא התחילו הכל שוה ומדרישא בלא התחילו אף סופא בלא התחילו ואעפ"כ אמרו עליה ששוכר עליהם או מטען ואם לא היה דבר האבד אין לו עליהם אלא תרעומת וכל שאמרו בבעל הבית מטען אף פועלים אם חזר בו בעל הבית מטעין אותו ולערב נותן כמו שהתנה:

חזר בעל הבית אם אינו דבר האבד אצלם כגון שמצאו לעשות אין להם עליו אלא תרעומת ואם הוא דבר האבד אצלם נותן שכרם כפועל בטל התחילו במלאכה וחזרו בהם אם היה פועל ר"ל שכיר יום אם הוא דבר האבד שוכר עליו או מטעהו ואם אינו דבר האבד הרי זה חוזר שהפועל חוזר בו אף בחצי היום שנא' כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים ושמין לו מה שעשה ונותנין לו שכרו לפי חשבון וכן הדין בחזר בו בעל הבית שאם הוא אבד אצל פועל נותן לו כפועל בטל ואם אינו אבד שם להם מה שעשה היה קבלן שאין כאן טעם כי לי בני ישראל עבדים שהרי עושה לכשירצה אם חזר בו שמין לו מה שעתיד לעשות ואם קבלו קמה לקצור או בגד לארוג בשתי סלעים וקצר חציה או ארג חציה שהיה ראוי לפי חשבון ליטול סלע אם אין זה מוצא לגמור בסלע אלא בסלע וחצי אינו נותן לו במה שעשה אלא שקל ואם מוצא לגמור בשקל אינו נותן להם אלא סלע ואם הוא דבר האבד שוכר עליו או מטעהו ואם בעל הבית חוזר שם להם מה שנעשה לפי חשבון ואם הוא אבד אצלם משלם כפועל בטל:

כל שאמרו עליו בחזרת פועלים בשהוא אבד ששוכר עליהם או מטען דוקא בשלא נאנס הא אם נאנס כגון שחלה או שמת לו מת וכיוצא באלו אין כאן אלא תרעומת ואף תרעומת אין כאן אלא אם כן היה לו להעלות על לב חליו ומיתת קרובו ושמין לפועל מה שעשה ומ"מ קבלן הרי יכול לעשות לאחר האונס ואם הוא דבר שאי אפשר לו ליעשות אחר האונס אף הוא פטור מ"מ ושמין לו מה שעתיד לעשות וכל שיש פועלים אחרים לעשות בשכרן של אלו בין פועל בין קבלן אין כאן אלא תרעומת ושמין לפועל מה שעשה ולקבלן מה שעתיד לעשות:

זה שאמרנו בבעל הבית שהוא רשאי להטעותם כיצד הוא מטעם אומר להם סלע קצצתי לכם באו וטלו שתים ולערב נותן להם כמה שהתנה וגדולי המחברים כתבו שאפילו נתן חוזר וגובה מהם התוספת וזה שאמרו שוכר עליהם עד כמה אם אין בידו מהם ממון עד כדי שכרן ופרשו גדולי המפרשים כפלים בשכרן וגדולי הצרפתים פרשו שאם עשו מקצת המלאכה ולא נתן להם כלום מרבה בשכר הנשאר מה שהוא חייב להם ויראה מדבריהם שאם לא עשו כלל או שעשו וקבלו הואיל ואין לו מהם תחת ידו כלום אינו שוכר עליהם ולא יראה כן ואם היה ממון שלהם תחת ידו שוכר עליהם אפילו עד ארבעים וחמשים ואפילו לא היה שכרן של אלו אלא שלשה וארבעה:

כבר ביארנו למעלה שהשוכר את הפועלים לעדור ובא המטר בחצי הלילה עד שאינה ראויה עכשו לעדור שאם הלך לשדה מבערב אין נותן להם כלום ואם לא הלך נותן שכרם כפועל בטל ודבר זה יראה אף כששכרם לחרישה סתם ולא פירש לשדה זו ויש לו שדות שנתרבה לחותם בסבת המים עד שאינם ראויים לחרישה ויש לו גם כן שלא נתלחלחו כל כך ואף הם אומרים הואיל ולא פירשת באיזה ויש לך ראויים לחרישה פסידה זו שלך היא וכשסיירה מבערב הרי הוא כפורש לשדה זו ואין להם עליו כלום:

בשלמא אי איתמר איפכא אשתך אמרה. פירוש דהתם משנה השליח דבורא להחמיר על עצמו ולא עקר לשליחותא אדרבה יש בכלל שליחות הולכה שליחות קבלה. אלא הכא טעמא משום דעקר שליח לשליחותיה דאמר שליח לקבלה הוינא שליח להולכה לא הוינא. פירש רש"י דבעל ודאי אדיבורא דידה קסמיך ודעתו לשליחות הולכה כמו שאמרה ומיהו זה ברצון השליח תלוי והשליח עקר לשליחותו ואינו רוצה להיות אלא שליח קבלה שאין בו טורח ואף על גב דחזינן דאמטייה ניהליה בתר הכי אמלוכי הוא דאמליך.

ובתוספות פירשו אלא הכא טעמא משום דעקר וכו'. כלומר לעולם אימא לך דבעלמא אדיבורא דמשלח סמיך והא דסמיך הכא אדיבורא דשליח משום דאמר בעל בנפשיה אם איתא דאיתתא לא אמרה אלא הבא לי והוא אומר התקבל לי עוקר הוא שליחותו שאינו רוצה להיות שלית הולכה ואם כן מה אעשנו שליח הולכה מוטב שאסמוך על דיבורו כי אולי אומר אמת וגם זה נכון. ובעיין לא איפשיטא והוה ליה חומרא לתובע וקולא לנתבע ולית להו אלא תלתא ואית פסידא לא נפקי מינייהו. הריטב"א.
ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: אמר ליה בעל הבית בארבע ואמר להו שליחא בתלתא ואמרו ליה כמה שאמר בעל הבית הא איבעיא אי אמילי דשליחא סמכי ואף על גב דעבדי מאי דשוה ארבעה לא שקלי אלא תלתא או דילמא הכי אמרי ליה כדקאמר בעל הבית מתגרינן ולא כדקאמרת את ולהכי טרחו שוה ארבעה כי היכי דלשקלו ארבעה ולא איפשיטא ולקולא לנתבע ולא שקלי אלא תלתא. ואי תפסו ארבעה מבעל הבית נראה לומר דלא מפקינן מינייהו. והיכא דאמר ליה בעל הבית בתלתא ואזל ואמר להו בתלתא ואמרו ליה כמה שאמר בעל הבית נראה לומר דאף על גב דטרחו שוה ארבעה כיון דרובא דאגירי דמתא מתגרי בתלתא לית להו אלא תלתא ואף על גב דשקלו טפי מפקינן מינייהו וצריך עיון. עד כאן.

ואי בעית אימא חזרו נמי הטעו קרי ליה. תמיה לי אם כן למה שנו חזרה דרישא בלשון הטעו ובבבא דסיפא שנו חזרה כדתנן השוכר את האומנין וחזרו בהם ידו על התחתונה. ואפשר כי מפני שחזרה דרישא היא נתלית בטעות שחשב בעל הבית שהשדה ראויה ליעדר ומצאה לחה או שהיתה לו תבואה להביא ולא מצא לפיכך שנו אותם בלשון טעות שהוא הגורם בחזרה. הרשב"א.
אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה ופועלים ומצאו שדה לחה נותן להם שכרם ודוקא הלכו הם בעצמם לפי שמכיון שהתחילו במלאכתם נתקיים ביניהם שכירות ונשתעבד להם בעל הבית שכשם שהקרקע נקנה בחזקה ומטלטלים במשיכה וכן שכירות קרקע או מטלטלים כך שכירות פועלים בהתחלת מלאכה והליכת פועלים למלאכתם היא היא התחלת מלאכתם. אבל כל שלא הלכו הם בעצמם אף על פי שהלך שליח ומצא שדה לחה אין זו התחלה ואין להם על בעל הבית אלא תרעומת. הרשב"א.
והרמב"ן כתב וזה לשונו: יש מפרשים דהוא הדין אם לא הלכו הם אלא ששלח בעל הבית שלוחו ומצא שדה לחה כיון שעכבן עד שעה שאין הפועלים נשכרים נותן להם שכרם כפי מה שקבל עליו. וה"ר יצחק אלברגלוני פירש כך ואלו דבריו במה דברים אמורים שחזר בהם קודם שיספיקו לילך לשדה ואמר להם השכירו עצמכם אבל הלכו נותן שכרם משלם שהרי נתבטלו משכירות היום על ידו. ואין זה מחוור דאם כן למה ליה לאפלוגי בין הלכו ללא הלכו. ועוד קשה דאי משכחי לאוגורי ודינא הוא אמאי איכא עליה תרעומת כדמקשינן לקמן בגמרא גבי ספינה ואני מודה לו בדין זה שאם היו יכולין להשכיר עצמן וכו' ככתוב בנמוקי יוסף.
ורש"י כתב ברישא אין להם זה על זה אלא תרעומת דאמר להם השכירו עצמכם לאחרים ומיהו תרעומת איכא שיהיו צריכין לחזר אחר שוכרין ותביעת ממון ליכא דהא דברים בעלמא נינהו. פירוש לפירושו השכירו עצמכם אם תמצאו שלא נתחייבתי לכם דכיון דדברים בעלמא נינהו שלא התחילו במלאכה לא נתחייבו זה לזה הא אם התחילו במלאכה קנו. עד כאן.
מדקתני חמרים דומיא דפועלים משמע דהך תבואה דקתני בחמרים מן הגורן לעיר או מן הכפר לעיר היא כגון שהיתה תבואתו בגורן או בכפר הסמוך לעיר ושכר את החמרים להביאה ואם לא הלכו חמרים ופועלים למקום המלאכה וגם הוא לא קרא אותם דומה דלא סמכא דעתייהו שהדדי ומשום הכי אין להם זה פל זה אלא תרעומת. אבל אם הלכו לגורן או לכפר הויא התחלה גבייהו ואי משכחי לאיתגורי בההוא אגרא דהוה יהיב להו הא ליכא פסידא גבייהה ולא יהיב להו מידי דחזינא כאלו מתגרי ליה כוליה יומא ואי בציר מאגרייהו מידי בההוא בטלה משלם להו לחמרים בשכר חזרה כפועל בטל ולפועלים שכר הליכתם ואי לא משכחי לאתגורי וכו' וכבר יצאנו בפירוש זה מדעת המפרשים שפירשו חמרים ולא מצאו תבואה כגון ששכר חמרים לקנות לו תבואה במקום הזול ולהביאם אליו וההליכה והחזרה הם שכירי יום שנתן להם שכר הדרך כבאים ריקם ולא כבאים טעונים. ואם כפירוש הזה הנה בעל הבית הוא אבוס הוא וכמאן דסיירוה לארעא מאורתא דמי דלא מצו למימר ליה הב לן תבואה אחריתי ואמאי יהיב להו כפועל בטל כלל וכדאמר רבא לקמן האי מאן דאגר אגירי לרפקא ואתא מטרא בפלגא ליליא ומלא ארעא מייא פסידא דפועלים. אלא הכא בששכרן להביא לו תבואה שיש לו מן הגורן לעיר והלך ולא מצא דזו פשיעה היא אצל בעל הבית דהוה ליה כדלא סייריה לארעא מאורתא. הראב"ד והרשב"א.
וכתב הר"ש די וידש וזה לשונו: ולכאורה נראה דקשה לפירוש המפרשים לישנא דמתניתא דקרי להו חמרים בלחוד ולפירושם שלוחין נמי הן. ולפירוש הראב"ד קשה ולא מצאו תבואה דהתבואה היה לו לומר. אבל זה נקל לתרץ ונראה בעיני פירושו. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: במה דברים אמורים שלא הלכו פועלים וכו'. ונקט התנא פועלים כחמרים לאשמועינן דהאי דינא איתיה בין בפועל בין בקבלן. ואיכא למידק היכי דמי אי בשמוצאין פועלים להשכיר לעצמן אמאי נותן להם כלום לימא להו השכירו עצמכם וכדאשכחן בסיפא דאמרי פועלים לבעל הבית שכור מאלו ואי בשאין מוצאין פועלים להשכיר עצמן אפילו לא הלכו נמי יתן להם שכרן דהא דבר האבד הוא. ותירצו בתוספות דמיירי בשאין פועלים מוצאין להשכיר עצמן ותנא אורחא דמילתא נקט דמסתמא כל היכא שלא הלכו בעל הבית מיד הוא חוזר קודם שיעבור זמן שכירות הפועלים אבל כשהלכו וחזרו מסתמא כבר עבר זמן שכירותם ולא ימצאו מי שישכירם וכן פירש רבינו. והוא הדין אם הלכו ומצאו שדה כשהיא לחה וחזרו בבקר בעוד שבני אדם מבקשים פועלים לא היה נותן שכרן לפי שיאמר להם שעדיין יכולין להשתכר אצל אדם אחר. וגם לא הלכו לשדה והוא חזר בו אמרי שיעכבם עד שעה שאין בני אדם שוכרין עוד פועלים לפי שנמלך מלעשות מלאכתו היום נותן להם שכרן. משאנץ.
אבל הרמב"ן פירש דמשכחת לה אפילו כשהלכו דוקא כשאין מוצאין להשכיר את עצמן וכגון דאינהו נמי בלאו הכי לא היו מוצאין תחלה מי שישכיר ונמצא שלא הפסידו כלום מפני הבטחתו של בעל הבית ולפיכך פטור כשלא הלכו אבל הלכו כיון שהתחילו במלאכת שכירותם בהליכה בעלמא נתחייב להם בשכרם שכשם ששאר דברים נקנין בקנין כך שכירות פועלים נקנה בתחלת מלאכה. והא דפועל חוזר בו בחצי היום גזרת הכתוב הוא משום כי לי בני ישראל עבדים הילכך כיון שאין מוצאין עצמן לשכור חייב בעל הבית בשכרן. ואין מוסיפין על פירוש רבינו דסיפא לאו משום דהתחלת מלאכה עבדא קנין אלא משום דיכלי למימר ליה אף על גב דמעיקרא לא הוינא משכחין לאיתגורי הוה טרחינן ומשכחינן בעוד שהלכנו למלאכתיך. והפירוש הראשון יותר נכון.

ואם תאמר והא בעל הבית אנוס הוא במה שמצאו שדה לחה או שלא מצאו תבואה. ויש לומר כדפירש הראב"ד דמתניתא לאו בשכר חמרים לקנות לו תבואה מן השוק ולהביאה לו והלכו ולא מצאו דכל כהאי גוונא כיון דבעל הבית לא הוה ליה למידע טפי מפועלים פסידא דפועלים הוא והוה ליה דומיא דפסק נהרא ואתא מיטרא דאמרינן לקמן דהוי פסידא דפועלים והכא במאי עסקינן שהשכירן להביא תבואה שלו שהיה לו במקום פלוני דהשתא איהו הוה ליה למידע אם ישנה שם אם לאו ופשיעה דבעל הבית הוא בלחוד והוה ליה כי ההיא דאמרינן לקמן בפועלים דלאו בני מתא והיינו דקתני לה דומיא דההיא שמצאו שדה שהיא לחה דהויא פשיעה דבעל הבית כיון דלא סיירוה פועלים לארעא מאורתא. עד כאן.

במה דברים אמורים שלא התחילו במלאכה וכו'. בתחלה פירש חזרה דבעל הבית בהתחלה עתה מפרש חזרה דפועלים אם חזרו בהם מה יהיה ענשן. ולתנא קמא יד פועל על העליונה ויד קבלן נמי על העליונה ונותן להם שכרם כפי מה שעשו. ולרבי דוסא ידן על התחתונה ונותן להם כדי שלא יפסיד כלום בחזרתן שאם תתיקר המלאכה אותו היוקר הם מפסידים כדמפרש ואזיל. והתחלה גבי פועלים לא שייכא דלתנא קמא דאמר נותנין להם מה שעשו הכא לא עשו ולא כלום ומה יתן להם ולרבי דוסא נמי דאמר שמין מה שעתיד להעשות ואם תתיקר המלאכה פוחתין להם אותו היוקר ממה שעשו הני מילי במה שעשו שאין מוציאין מיד בעל הבית אלא לפי היוקר כדי שלא יפסיד בחזרה כלום ומאי דתפיס תפיס אבל אם לא עשו כלום אף על פי שהלכו והויא התחלה אין מפסידין אלא טרחן בהליכה ובחזרה שהן גרמו לעצמן ולא הועילו לבעל הבית כלום אבל ביוקר המלאכה אין ממשכנין אותן לגבות מהן אותו היוקר. חוץ מדבר האבד שאפילו לא התחילו כלל ששוכר עליהן או מטען ודבר זה למדנו אותו ממשנתנו דתנן השוכר את האומנין והטעו זה את זה דהיינו חזרו אין להן זה על זה אלא תרעומת והא ודאי בשלא הלכו ועלה קתני שכר את החמר ואת הקדר להביא וכו' וכל דבר שהוא אבד שוכר עליהן או מטען שמע מינה אפילו לא הלכו בדבר האבד שוכר עליהן או מטען. הראב"ד.

וכתב הר"ש די וידש וזה לשונו: צריך עיון על מה שכתב הרב ודבר זה למדנו אותו ממשנתנו וכו'. עד דהיינו חזרו דבגמרא אמרינן חזרו זה בזה לא קתני אלא הטעו. עד כאן.

במה דברים אמורים בשלא התחילו במלאכה. פירוש במה דברים אמורים דכיון דליכא דבר האבד ליכא אלא תרעומת לדברי הכל כשלא התחילו במלאכה אבל התחילו במלאכה פלוגתא דרבנן ורבי דוסא דלרבי דוסא ידן על התחתונה מיהת ואף על גב דליכא דבר האבד דאלו איכא דבר האבד אפילו רבנן מודה כדקתני סיפא דברייתא בהדיא והא דנקט במה דברים אמורים משום רבי דוסא הוא דאיהו מפליג בין שהתחילו ללא התחילו דאלו לרבנן לא שני לן בינייהו ואפילו רבי דוסא נמי דוקא בשהתחילו בגופה של מלאכה עצמה ממש כדקתני בהדיא דהוה ליה מעין דבר האבד שאין אדם רוצה שתהא מלאכתו מותחלת אף על פי שהוא יכול להמתין ומיירי בשאין מוצא עכשיו פועלים להשלימה כדקתני סיפא בהדיא. והא פרישנא במתניתין דבחזרת בעל הבית בפועלים אפילו רבנן מודו משום דהוה ליה דבר האבד. והא דקתני בגד לארוג בשני סלעים וארגו חציו מיירי בשלא משכו צמר אלא כדי חציו שאלו קבלו כל הצמר מיד נתחייבו במלאכה דאומן שמשך כלי שנתנו לו לעשות מיד זכה בשעבודו לשכרו ואין בעל הבית יכול לחזור בו ובההיא הנאה נמי נשתעבד אומן לעשותו ואינו יכול לחזור בו שהרי תקנו בשומרים משיכה מפי רבי. הריטב"א.

וכמה שוכר עליהם עד ארבעים וחמשים זוז. ואוקימנא לקמן בשבאת חבילה לידו דמשעה שמסר חבילתו לבעל הבית קנאה לשכור עליה עד כדי מה שדרך בני אדם להתייקר במלאכתה כדי שלא תאבד. אבל כשלא באה חבילה לידו אסיקנא לקמן שאינו שוכר עליהם אלא עד כדי שכרן ואני תמה מה שיעור ארבעים וחמשים שלא כל המלאכות שוות ולא כל המקומות שוין ויש מלאכה שהפסידה מרובה ואדם מתייקר בה הרבה כדי שלא תאבד ויש מלאכה ששכרה יותר מחמשים זוז ואם כן פעמים שהחבילה לגרע שבלא חבילה שוכר עליהם עד כדי שכרן שהוא כפל מה שהתנה להן בשכרן. ועוד אני תמה מהו עד ארבעים וחמשים אם חמשים ארבעים צריכא למימר ובכל מקום מקשים כן וכאן לא הקשו. עוד אני תמה אם בא חבילה לידו מאי שנא מלאכת האבד אפילו בדבר שאינו אבד שהרי קנה החבילה במשיכה וכדאמרינן בפרק הזהב גבי נתנה לספר דמשמע דמכי משך תספורת קנה תספורת ואם חזר בו ספר תספורת קנויה לו להשתלם ממנה וכל שכן לדעת רבינו תם ז"ל שאמר דאין פועל יכול לחזור בו מכי משך בעל הבית כלי אומנותו ולומר שאפילו אין כלי אומנות שוין פלג שכירתו נשתעבד לו למלאכה זו ושוכר עליו וכמו שכתבתי שם וסבור הייתי לומר דאפילו בדבר שאינו אבד כל שבאת חבילה לידו משתלם ממנה עד כדי שכירות של אותה שעה ואפילו נתייקרה בין שכירות לחזרה או אפילו אוזילו פועלים גביה מעיקרא ואמור פועלים שוכר עליהם ומשתלם מדמי החבילה. ובלבד שלא יתייקר בה אלא יטרח וישכור כדרך שנשכרים רוב הפועלים לפי שאינו צריך למהר ולשכור שהרי אין מלאכתו נאבדת מה שאין כן בדבר האבד שאי אפשר לו להמתין עד שיטרח וישכור אלא שוכר מיד ואף על פי שמחמת ניחוצו צריך להתייקר וכן נראה גם מדברי הרמב"ן ז"ל. אלא שעדיין קשה לי דבברייתא זו משמע דבדבר שאינו אבד כלל כלל לא דהא ברייתא דעד ארבעים וחמשים זוז כשבאת חבילה לידו מתוקמא כדאיתא לקמן וקתני דבדבר שאינו אבד לרבנן קצר חציה והניח חציה ומה שעתיד ליעשות יפה ששה דינרים נותן להם סלע שהוא שכר חציה ולרבי דוסא נמי אין משלמים מכיסם כלום אלא שמעכב בידו ממה שעשו כמה ששוה מה שעתיד לעשות כדי שלא יפסיד בחזרתה אבל מכיסם כלל כלל לא ואפילו לרבי דוסא אלמא אינו משתלם מן החבילה כלום. ויש לומר דברייתא זו פיסקי פיסקי קתני והכי קאמר בדבר שאינו אבד קצר חציה והניח חציה פלוגתא דרבי דוסא ורבנן אבל בדבר האבד שוכר עליהם או מטען ואפילו לא באה החבילה לידו ופעמים ששוכרין עליו אפילו עד ארבעים וחמשים זוז והיינו כשבאה חבילה לידו. הרשב"א.
וזה לשון הרמב"ן ז"ל: ואם באת חבילה לידו שוכר עליהם מדמי החבילה אפילו עד ארבעים וחמשים זוז דקנה אותה להשתלם ממנה שכירותו. ומיהו אם שכרן במנה אינו משתלם ממנה שאין זו שכירות אבל עד ארבעים וחמשים דרך בעלי בתים לשכור כן בדבר האבד. עד כאן לשונו.
והר"ן ז"ל כתב אבל ביותר מארבעים וחמשים לא שאין זו שכירות. עד כאן.
והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: אבל דבר האבד שוכר עליהן או מטען. פירוש והא דברי הכל היא ואפילו כשלא התחילו במלאכה. ועד כמה שוכר עליהם עד ארבעים וחמשים. אוקימנא לקמן כשבאת חבילה של פועלים לידו וארבעים וחמשים לאו דוקא אלא עד כדי חבילה בין רב למעט. והיינו דלא פרכינן כדפריך בעלמא חמשים אמרת חייבים ארבעים מיבעיא משום דכל היכא דמניינא לאו דוקא ליכא למיפרך הכי כדאיתא בפרק מפנין. ושלא כדברי מי שפירש דדוקא נקט ארבעים וחמשים שעד כאן דרך בעלי בתים להשכיר פועלים והא כהלכתא בלא טעמא היא וליתא. עד כאן.

וזה לשון שיטה: מקום שאין שם אדם שוכר עליהן או מטען. נראה לי והוא שהיה שם אדם לכתחלה ואף על גב דלא הוי אלא כעין גרמא ואין מחייבין אותן לשלם הפסד ומכל מקום יכול לעשות על ידי הטענה או לשכור עליהן ובלבד כנגד מה שעשו ולא לפרוע מבתיהם כלל ורבותא דהא דשוכר עליהן בכמה שימצא הן רב הן מעט. אבל כשאינו דבר האבד כי ההיא דבסמוך אינו משכיר עליהם ובכל מה שימצא אפילו למאן דאמר ידן על התחתונה אלא שישומו כפי הנהוג והיינו טעמא דכיון דלאו דבר האבד הוא אם לא ימצא עכשיו ימצא למחר. ולרש"י בדבר האבד משלם פועל מביתו וכן משמע מההיא ברייתא דלקמן דקאמר עד כמה משכיר עליהם עד ארבעים וחמשים זוז ומשמע דלאו דוקא דהכי קאמר יותר ויותר ובלשון גוזמא ודכוותה נקטיה ולא כאומר דוקא אפילו והוא הדין יותר אלא שדבר בהוה ובלבד כשחבילתו בידו וכדלקמן ואם כן למה לי שוכר עליהן או מטען נימא חייבין לשלם כל מה שיפסיד בעל הבית באותו דבר האבד דהוו כעין מזיקין. ויש לפרש על פי דרכו דאין הכי נמי אלא שבא להודיענו שאם היה יכול להטעותן או לשכור עליהם ולא עשה דאפשר דפטירי מהפסד הנאבד כיון דאיהו גרם לנפשיה. וצריך לי תלמוד. עד כאן.

נותן להם שכרן משלם אבל אינו דומה וכו'. פירוש כגון שאין מוצאין עכשיו להשכיר עצמן אבל אם יכולים להשכיר עצמן אמר שחזרו מן השדה אומר להם השכירו עצמכם דומיא דפועלים שחוזרים בדבר האבד שאם יש שם פועלים לשכור אין לו עליהם אלא תרעומת הכא נמי אף על פי שהתחילו במלאכה כל שיכולים לשכור עצמן לא יהיב להו. וראיה לדבר מדאמרינן לקמן בפירקין גבי השוכר את הספינה ופרקה בחצי הדרך וכו' ככתוב בנמוקי יוסף. ומתניתין נמי דייקא דקתני אם בעל הבית חוזר בו ידו על התחתונה ופירש רש"י שאם קבל הפועל לעשות מלאכתו במנה ועשה חציה וראוי ליטול חמשים וחזר בו בעל הבית מפני שהוזלה מלאכה ידו על התחתונה ויטול פועל כל מה שפסק לו בעל הבית חוץ ממה שצריך בעל הבית להוציא בהשלמתה ובודאי דבמתניתין בעל הבית נתחייב בכל שכרם שהרי נותן להם יותר ממה שעשו וכיון שכן למה אינו נותן לו משלם. אלא על כרחך טעמא דמילתא לפי שמוצא הפועל מלאכה אחרת שהוא יכול להשתכר בה אלא שמחמת שהוזלה מלאכה לא ירויח בה כל כך ולפיכך נוטל מבעל הבית כמה שפחת משכרו מחמת הזול ודיה והילכך הא דאמרינן לקמן בהאי דשלים עבידתא בפלגא דיומא דאי לית ליה מלאכה דכוותה נותן להם שכרם משלם כגון שאינו מוצא להשתכר הוא. הר"ן.

אומרין לו צא ושכור מאלו. ומדנקט האי לישנא משמע שעליהם להראות ולברר דאיכא פועלים לשכור ואי איכא טענה וכפירה בזה בין בעל הבית לפועלים על הפועלים להביא ראיה. הריטב"א ז"ל.

ולא קשיא הא דסיירוה פועלים לארעא מאורתא וכו'. ואם תאמר וכיון דלא פליגא דחביבי מתניתא מאי קא מתמה רב אההוא תנא. ויש לומר דקשיא ליה משום דפסיק ותני לה ולא מפליג בין סיירוה לארעא להיכא דלא סיירוה והוה ליה למיתני בהא במה דברים אמורים כדקתני בכולהו אידך דלעיל. הריטב"א.

במה דברים אמורים בשאין שם פועלים לשכור וכו'. במה דברים אמורים דקאמר רבי דוסא שאם בא פועל לחזור דליהוי עלייהו פסידא בשאין שם פועלים לשכור אבל אם יש שם פועלים לשכור מצו אמרו לבעל הבית צא ושכור מאלו ואין לו עליהם אלא תרעומת דשינוי דעתם שהייתי רגיל עמכם והיתה דעתי נוחה מכם ועתה אשכור אחרים ואיני יודע אם תהיה דעתי נוחה מהם. רבינו יהונתן.

במה דברים אמורים שאין שם פועלים לשכור אבל יש שם וכו'. נראה לי דהא קמשמע לן דאפילו הוקרו פועלים או הם נשכרו עמו בתחלה בזול שאין לו עליהם חיוב כלום על מה שהוסיף לאלו אם לא יהיה כנגד מה שעשו אם התחילו ובדבר שאינו אבד וכדלעיל אבל לשלם מביתם אפילו בדבר האבד כיון שמוצא פועלים בהדיא והם הם שהוזלו נגדו או שנתייקרו ואחר כך אין להם לשלם דהויא לה כמי שאינו אבד כיון שמוצא פועלים אבל כשאינו מוצא פועלים בהדיא ואפילו כפי היוקר אלא שצריך להשכיר בעלי בתים או כדומה להם ביותר מן הראוי והוא אינו יכול להמתין עד שימצא פועלים כראוי ואף כפי היוקר מפני שהוא דבר האבד אז יש להם לשלם אפילו מביתם והיינו דאמרינן דבמלאכה שאינו דבר האבד ויכול להמתין אין לו עליהם לשלם מביתם אלא ימתין ואף אם יוקרו אחר כך אין בכך כלום כיון שיכול להמתין עד שימצא פועלים כפי הראוי ואף אם יהיה כפי היוקר כן נראה לי. שיטה. עד כאן.

כללא דנקטינן מהאי שמעתא: השוכר את הפועלים וחזר בו בעל הבית אם ברצונו חזר בו ולא התחילו במלאכה אין להם על בעל הבית אלא תרעומת והיינו רישא דמתניתין דקתני והטעו זה את זה אין להם וכו'. וקתני בברייתא בשלא הלכו. והני מילי בשלא היו יכולים פועלים להשכיר את עצמן אמש כששכרן אבל אם היו יכולים להשכיר את עצמן ועכשיו אינן מוצאין בסך שפסק להם זה ושהיו יכולים להשכיר עצמן בו משלם להם ונותן להם כפועל בטל דדבר האבד הוא להם שכירות יום זה ובכל דבר האבד אפילו לא התחילו כמי שהתחילו והיינו סיפא דמתניתין דקתני וכל דבר האבד מקום שאין שם אדם שוכר עליהן או מטען. ובמה דברים אמורים בשאינם מוצאים עכשיו להשתכר באותו סך אבל אם יש שם שוכרין אומר להם צאו והשכירו עצמיכם לאלו ואם פחתו להם ממה שפסק להם זה משלם להם אותו פחת וכדקתני בברייתא דלקמן השוכר את הספינה ופרקה בחצי הדרך נותן לו שכר חצי הדרך ואין לו עליו אלא תרעומת ואיקימנא דמשכח לאוגורה ומאי תרעומת משום שינוי דעתא. ואם התחילו במלאכה ואפילו התחלת הליכה בין כך ובין כך משלם להם על הדרך שאמרנו כשאין שם מי שישכירו עצמן לו עכשיו באותו סך וכדקתני בברייתא אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה פועלים ומצאו שדה לחה נותן להם שכרם משלמן אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקן. ואם חזר בו בעל הבית מתוך האונס בין כך ובין כך אינו נותן להם כלום ואפילו התחילו במלאכה וכדאמר רבא בסמוך האי מאן דאגר אגירי לדוולא ופסק נהרא בפלגא דיומא אי לא הוה רגיל דפסיק פסידא דפועלים וברייתא נמי דקתני הלכו ומצאו שדה לחה הא אוקימנא בדלא סיירה לארעא מאורתא הא סיירה פסידא דפועליט. ובשחזרו פועלים בבעל הבית אם דבר שאינו אבד הוא ולא באה חבילם לידו אין לו עליהם אלא תרעומת ואפילו אין שם פועלים לשכור דיד פועל על העליונה בשכירות וחוזר אפילו בחצי היום דאמר רב פועל יכול לחזור בו ואפילו בחצי היום ואם דבר האבד הוא שוכר עליהן או מטען ועד כמה שוכר עליהן עד כדי שכרן דהיינו כפלים בשכרן שפסק להם. ומסתברא לי דוקא בשהיה מוצא פועלים אחרים לשכור בשעה ששכר את אלו שהרי הפסידוהו אבל אם לא היה מוצא לשכור אחרים אין לו עליהם אלא תרעומת דמאי הפסידוהו. ואם באה חבילה לידו אם דבר האבד הוא שוכר עליהם ואפילו עד ארבעים וחמשים זוז ואפילו לא נתייקרה המלאכה ואם ימתין ויטרח מוצא בפחות מתייקר ושוכר ואינו ממתין כדי שלא תפסד מלאכתו עליו ואם דבר שאינו אבד הוא שוכר עליהם כדי שכר של עכשיו ואפילו נתייקרה המלאכה או שהוזילו אלו אצלו מעיקרא אבל לשכור ביוקר ביותר ממה שאין פועלים מתייקרים באותו יום לא אלא ממתין ושוכר שאין מלאכתו אבודה אצלו. ובמה דברים אמורים בשכירות אבל בקבלנות כגון ששכר פועלים לקצור לו קמה בשני סלעים או בגד לארוג בשני סלעים קצרו חציה והניחו חציה ולא באה חבילה לידו ושוה מה שעשו ששה דינרים אינו נותן להם אלא שקל ששמין מה שעתיד לעשות כדי שלא יפסיד בעל הבית בחזרתן דקיימא לן כרבי דוסא וכדפסק רב לקמן. ודוקא שפוחת להם משכר מה שעשו אבל לשלם מכיסם כלום בדבר שאינו אבד כלל כלל לא. ודוקא בשלא נאנסו אבל נאנסו כגון שאמרו לו שמת לו מת או שאחזתו חמה בין בשכירות א בקבלנות נותן להם שכרן וקבלנותם ואפילו באה חבילה לידו וכדתניא לקמן השוכר את הפועל ולחצי היום שמע שמת לו מת או שאחזתו חמה אם שכיר הוא נותן לו שכרו ואם פועל הוא נותן לו קבלנותו. הרשב"א.

אמר רבא האי מאן דאגר אגירי לדוולא אתא מטרא פסידא דפועלים אתא נהרא פסידא דבעל הבית. קשיא מאי שנא נהר מאי שנא מטר שהרי אין הנהר מתרבה אלא מן הגשמים וכדאמרינן מטרא במערבא סהדא רבה פרת. ועוד מאי שנא דכדפסיק נהרא שני ליה בין פועלים דבני מתא לפועלים דלאו בני מתא והכא לא שני ליה בין בני מתא למדינתא אחריתי ובין שכיני אותה שדה לשאינם שכנים. ונראה דנהרא לא עלה על שדהו ולא השקה אותה דאלו כן הרי הוא כמטר ולא איצטריך כלל אלא בשעלה ונתקרב אל השדה ובמעט שיפתחו ראשי תלמים יכנסו המים וישקו את השדה. וכן נראה מדברי הראב"ד שכן כתב וזה לשונו: הכא לא מפלגינן בין בני מתא לבני מתא אחריתא משום דפועלים עדיין לא פסקו עבידתייהו דמנהרא משקו ליה בהמשכה אלא שהוקלה עליהם המלאכה וכמאן דשלים עבידתייהו בפלגא יומא דמי דיהיב להו עבידתא דניחא מינה ואי לא יהיב להו כפועל בטל עד כאן. עוד כתב הרב לא גרסינן הכא בפלגא דליליא דהתם אפילו תרעומת ליכא דליכא התחלה ואפילו הלכו אינו כלום ומה להם לילך והוא אינו צריך לדוולא עד כאן. למדנו מדבריו שאף על פי שלא נגמרה מלאכה שהרי עדיין צריך לפתוח פתחים בראשי תלמים כל שהוקלה כל כך עד שאינו צריך אלא מלאכה מועטת הרי זה כאילו אינו צריך להם כלל ואפילו הלכו עד שלא חזר בהם אינו נותן להם כלום. הרשב"א.

הא דאמר רבא דקשיא מינה לא מפקיד להו האי דינא ליתיה אלא היכא דאגר אגירי בפירוש להאי עבידתא וכו'. ככתוב בנמוקי יוסף. והכי תניא בתוספתא רשאי בעל הבית לשנותו למלאכה קלה אבל לא למלאכה חמורה הא כיצד שכרו לנכש בשדהו וגמר את שדהו אומר לו מדעתו בא ועדור תחת שני גפנים פירוש ולא בעל כרחו. שכרו לעדור וגמר את שדהו אומר לו בעל כרחו בא ונכש שני גפנים אלמא דדוקא שכרו לנכש אבל שכרו סתם נותן לו כל מלאכה שירצה ואין זה לי ראייה. הרמב"ן.

כתב הרמ"ך וזה לשונו: דקשיא מינה לא עבדי ליה. ונותן להם שכרן על פלגא דיומא משלם ועל פלגא אחרינא כפועל בטל ואף על גב דאמר להו מטפינא לכו אגרא ושלימו יומא בהאי עבידתא דקשיא מקמייתא ידן על העליונה אי בעו עבדי ואי לא בעו לא כייפינן להו כן נראה. וצריך עיון. ואי אכלשי נינהו הני אגירי ולא עבדי חלשי נותן להם שכרם משלם. וצריך עיון אי מצי כייף לאכלושי למעבד בעבידתא דקשה מקמייתא היכא דליטפי להו אגרא פורתא כיון דאינהו רגילי בעבידתא דקשיא טפי. ע"כ.

בפרש"י בד"ה בד"א שלא התחילו כו' ועד השתא פריש מילי דשכירות והשתא פריש מילי דקבלנות עכ"ל דהא דקתני הכא קבלו קמה לקצור כו' משמע בקבלנות ור' דוסא נמי לא פליג אלא בקבלנות אבל בשכיר יום מודה כדאוקמא ברייתא דלקמן מיהו הא דקתני ברישא השוכר את האומנין והטעו כו' איכא לפרושי נמי בקבלנות אלא כיון דקתני בסיפא דברייתא בד"א בזמן שאין שם פועלים אבל יש כו' אין לו עליהן אלא תרעומת דאיירי בקבלנות ע"כ רישא לא איצטריך אלא משום שכיר יום וזה סותר מה שכתבו התוס' בר"פ דפועלין לא משמע אלא שכיר יום והכא בסיפא דקתני לישנא דפועלים ולא איצטריך ליה אלא משום קבלנות ויש ליישב ודו"ק:

רש"י ד"ה הכי השתא וכו' עד דאדיבוריה דידיה סמך ומהימנת לי דהכי אמרה לך ועשאו שליח להולכה וכו' כצ"ל והר"א:

גמ' דאגר אגירי לריפקא כו' כצ"ל ונ"ב פירוש לחרוש חריצים ואתא מיטרא שאין יכולין לחרוש:

רש"י בד"ה הא דסיירה כו' או שירדו גשמים כו' כצ"ל ונ"ב ובספרים אחרים איתא להדיא או שמא ירדו גשמים וק"ל:

גמרא בשלמא אי אתמר איפכא כו'. הא דלא קאמר ר"א בשלמא אי אמר מגורשת בהך ציור גופא עיין בתוספות גיטין:

גמרא אבל אם יש שם פועלים לשכור ואמרו לו צא כו'. כ"ה ברי"ף:

רש"י ד"ה הכי השתא. ואשתך אמרה הבא לי גטי וכו' ואר"נ כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה אלא התם. ואי קשיא הא אמרינן גבי איפכא כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה אין להם זע"ז. ותביעת ממון ליכא דהא דברים כו'. לכאורה איזה תביעת ממון איתא כיון דמוצא להשתכר ואי איתא באמת מחוייב מטעם גרמי כמש"כ התוס' וכדמוכח ג"כ מדברי עצמו:

רש"י ד"ה אבל אינו דומה. ואומדים כו' כמה אדם כו'. עמש"כ לעיל (סח ב) בכונת לשון זה בדבריו וכאן נ"ל שמוכרח לפרש כן דא"ת דאומדין בדידהו גופייהו א"כ היינו שכרן משלם ממש כיון דבנפש חפצה היו מתרצים לשכר זה חלף עבודתם ומאי קאמר רב עלה לקמן אנא כו' אלא כפועל בטל הא זהו שכר שלם אך מהא דרב ק"ק למה שפרש"י שם בדר"ש דאמר שכרו משלם דר"ל כפועל בטל אולם גם שם מסיימא בתוספתא (פ"ד) עלה דר"ש אבל אינו דומה כו' כדמסיים הכא והתוס' הביאוה שמה:

תד"ה אין להם. בין לא הלכו החמרים כו' להלכו כו'. כצ"ל:

גמ'. אין להם זה על זה אלא תרעומת.
בביאור הגמרא יש כמה שיטות בראשונים, ונבארן אחת אחת.
א) שיטת התוס'
כתבו בתוס' (ד"ה אין להם כו') וז"ל קשה לר"י דהא קי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי כו' א"כ אמאי לא יתן להם כפועל בטל כיון שעל ידו נתבטלו אותו היום וי"ל דמיירי שכשחוזר בו עוד ימצאו להשתכר ומכל מקום יש עליו תרעומת שעתה לא ימצאו אלא ע"י טורח, וכי מפליג בסמוך בין לא הלכו החמרים להלכו ומצאו שדה לחה, הוה מצי לפלוגי אף בלא הלכו כלל בין יכולין עוד להשתכר בין חוזר בו אחר שלא מצאו עוד להשתכר אלא אורחא דמילתא נקט דבהלכו לא שכיח שימצאו עוד להשתכר, ואם לא הלכו מסתמא כשבא לחזור חוזר מיד בעוד שימצא להשתכר עכ"ל. ויוצא דס"ל להתוס' דאם לא ימצאו הפועלים להשתכר ובעה"ב גרם לפועלים הפסד שמחוייב הוא לשלם להם מדינא דגרמי. וכן פסק הרא"ש (פ"ו סימן ב').
ושיטתם צ"ע, דלכאורה אין כאן מזיק דגרמי ואפילו לר"מ, דהא קי"ל דהמבטל כיסו של חבירו פטור מלשלם לו את מניעת הריוח שהפסיד (וכדאיתא בירושלמי ב"מ פ"ה הל' ג'), וכן פסק הרמב"ם (פ"א מהל' שלוחין הל"ה) וז"ל הנותן מעות לשלוחו ליקח בהם חטים או מין ממיני סחורה ולא לקח אין לו עליו אלא תרעומת עכ"ל, וא"כ אע"פ שלא ימצאו להשתכר ויפסידו ריוחם מ"מ הבעה"ב אינו אלא מי שביטל את כיסו של חבירו, וגרם לו מניעת הריוח שפטור מלשלם דאינו מזיק דגרמי אלא הוי מזיק בגרמא בעלמא דפטור.
והנה מצינו ציור דהמבטל כיסו של חבירו דחייב לשלם והיינו בתשלומי שבת דחבלה, שאם החבלה גרמה שיתבטל הנחבל ממלאכתו לזמן, דהו"ל רק מניעת הריוח, חייב החובל לשלם את הפסד הריוח דמלאכתו מדין שבת. אך כ"ז הוא במקום חבלה, ולא במבטל את חבירו ממלאכתו בעלמא בלי חבלה דפטור. וקיי"ל נמי (בב"ק דף פה:) דחייב אדם לשלם שבת לחבירו בלי נזק בגופו, כגון בדהדקיה באינדרונא, כלומר כשהסגיר את חבירו בחדר ועי"ז בטלו ממלאכתו, וכן פסק הרמב"ם (פ"ב מהל' חובל הל"ג). ולכאורה צ"ע דמ"ש בהדקיה באינדרונא דחייב ממבטל כיסו של חבירו דפטור, דהרי אף בהדקיה באנדרונא ליכא הפסד ממון ממש אלא רק מניעת הריוח.
ויעויין בטור שו"ע (חו"מ סי' ת"כ) דחילק בין מי שהכניס את חבירו בע"כ לחדר וסגרו שם בפנים דחייב לשלם משום שבת, לבין שכשחבירו היה כבר בחדר וזה בא ונעלו שם דפטור. ולכאורה הביאור בזה הוא דבהכניסו לחדר בע"כ ונעלו עשה מעשה חבלה המחייבו בשבת, ואילו אם לא הכניסו לחדר בעל כרחו, אלא רק נעלו אחרי שכבר היה בחדר חסר מעשה חבלה בגופו של הנחבל ומשו"ה פטור, דהו"ל מבטל כיסו של חבירו בגרמא בעלמא שהוא פטור¹.
וא"כ צ"ע למה בעה"ב שחזר מדבריו לפועליו הריהו מחוייב לשלם, דהרי הבעה"ב לא עשה מעשה חבלה בגופו דהנחבל ולא חל חיוב שבת דחבלה, וא"כ הו"ל מבטל כיסו דחבירו בעלמא דפטור מלשלם, ולמה ס"ל להתוס' דהבעה"ב מחוייב לשלם לפועליו מדינא דגרמי.
ונראה לבאר את שיטת התוס' והרא"ש עפ"י פסק הרמב"ם (בפ"ב מהל' שכירות הל"ג) דשומר קרקע אע"פ שפטור מלשלם עבור גניבה מ"מ מחוייב לשלם מחמת פשיעה, משום ששומר שפשע הוי מזיק. ולכאורה צ"ע, דהיאך מצינו חיוב אדם המזיק על פשיעה בלי שיזיק במעשה שעשה בגופו, דלכאורה הפושע אינו אלא גרמא בנזקין בעלמא דפטור. וביאר הגר"ח זצ"ל דעכצ"ל דהרמב"ם התכוון לומר דיש דין מסוים דשומר שפשע חייב לשלם מדין מזיק, ואילו אדם אחר שפשע בנכסי חבירו והוזקו הוי גרמא בעלמא שפטור. ומבואר לפי"ז דיש ב' דינים בחיובי שומר, דין אחד דחל מחמת חובת האחריות של השומר על הפקדון - והוא המחייב אותו אף בשב ואל תעשה. ועל חיובי שומר שחלין מחמת אחריות, שומר קרקע פטור. אולם יש דין שני כשפשע, דאם השומר ביטל את חובת שמירתו בפשיעה הרי זה נחשב כאילו עשה מעשה מזיק בידים וחייב, דהוי חלות דין מיוחד של מזיק דחל רק בשומר בלבד ולא באדם אחר.
ולפי"ז י"ל דה"ה אליבא דהתוס' לענין חיוב מזיק דגרמי דחל בחזרת בעה"ב, דהוי חלות דין מיוחד דמזיק דחל בנזקי פועלים, דמשו"ה בעה"ב חייב מדין מזיק דגרמי, דבהלכות פועלים נתחדש שאם העבה"ב חוזר בו מדבריו ומונע את הפועלים מהשכירות הריהו חייב מדין מזיק מיוחד דנזקי פועלים, ואע"פ דבשאר הנזקים שבעולם קיי"ל שהמבטל כיסו של חבירו פטור, מ"מ בפועלים בעה"ב שחזר בו חייב.
אמנם עדיין יל"ע בזה דבשלמא בשומר קרקע חלה חלות דין שמירה, ומשו"ה פסק הרמב"ם (בפ"ב מהל' שכירות הל"ג) דשומר שפשע בקרקע חייב מדין מזיק - דחל בפשיעה דין מזיק מיוחד מדין שומר. אך לכאורה לפני שהתחילו הפועלים במלאכתם עדיין אינם פועלים כלל, וא"כ היאך חל חיוב מיוחד דמזיק פועלים בחזרת בעה"ב.
וצ"ל דאע"פ דחלות הפעולה לכל דיניה וחיוב תשלומין מדין שכירות חלה רק בהתחלת המלאכה בלבד, מ"מ משעה שדבר הבעה"ב וקבע עם הפועלים שיעבדו עבורו חלה עליו התחייבות וחל בהם דין פועלים לענין נזק, ומשו"ה אם גרם להפסדם ע"י שחזר בו מדבריו חייב לשלם מדינא דגרמי, דלענין נזק הריהם פועליו משעה שדבר עמהם והסכימו שיעבדו אצלו, וחל על הבעה"ב דין מזיק מיוחד דנזק פועלים.
ונראה להוסיף ביאור בזה, דהנה מצינו דוגמא לכך בקדושין (דף ט:) בדין כמה אתה נותן לבנך כך וכך, וכמה אתה נותן לבתך כך וכך, דהן הן הדברים הנקנים באמירה. דלפעמים התחייבות ממון חלה בדבורים בעלמא בלי מעשה קנין. וי"ל דה"ה בפועלים, דההתחייבות לענין לשלם נזקם חלה על הבעה"ב בדבורים בלבד בלי שיעשה מעשה קנין, ובלי שיחולו כל שאר חיובי ודיני פועלים שחלין רק בשעת התחלת המלאכה. אך לענין החיוב לשלם הפסדם י"ל דמשעה שדבר עמהם ושכרן הריהם פועליו במקצת, ומשו"ה אם הבעה"ב חזר בו חל חיוב מזיק מיוחד לשלמם על מניעת הריוח שהיו מרויחים אילו עבדו אצלו. וחיוב זה הוי חלות דין מזיק מיוחד דחל רק בפועלים בלבד, בדומה לחלות דין מזיק מיוחד דחל בשומר שפשע אליבא דהרמב"ם.
ועוד נראה דבדין הן הן הדברים הנקנים באמירה איתא שם בגמרא דהקנין חל רק כשעמדו וקדשו. ואילו אם לא עמדו וקדשו אין הדברים קונים, ועיין ברמב"ם (פכ"ג מהל' אישות הלי"ג - ט"ו) דפסק נמי דהדברים קונים רק אם באים לבסוף לקדושין ולא שקונים בעצמם. ולפי"ז י"ל דבפועלים נמי הוי הכי, דדברי הבעה"ב לפועליו מחייבים אותו רק אם באים לבסוף לאיזה תוצאה ממש. ולכן אם הפועלים התחילו במלאכתם דהוי דבר ממש אמרינן דחלה ההתחייבות דהפעולה למפרע משעת הדברים. וה"ה אם הבעה"ב חזר בו מלפני התחלת המלאכה, והפועלים הפסידו ממון דלא ימצאו עוד מלאכה להשתכר בה, דהדברים שביניהם הגיעו לתוצאה ממש - דהיינו להפסד ממון של הפועלים - ומשו"ה הדברים חלין למחייב התחייבות דפעולה, ומאחר דלמפרע היו באמת פועלים משו"ה חל חיוב מזיק מיוחד על הבעה"ב שחזר בו והזיק את פועליו. משא"כ כשהבעה"ב חזר בו לפני התחלת המלאכה וגם לא הפסידו הפועלים ממון דיכולים למצוא מקום אחר להשתכר בו דאזי הדברים לא הגיעו לידי ממשות ונמצא דלא דבר אלא פטפוטי דברים בעלמא דאינם קונים ואינם מחייבים אותו, ויוצא שלא היו פועליו כלל, ולא חל עליו דין מזיק דפועלים.
ועיין ברש"י (ד"ה אין להן) שכ' וז"ל דאמר להן תשכירו עצמכם לאחרים כו' ומיהו תרעומת איכא שיהו צריכים לחזר זה אחר פועלים וזה אחר שוכרים, ותביעת ממון ליכא דהא דברים בעלמא נינהו עכ"ל. ודבריו צ"ע, דמתחילת דבריו משמע דליכא הפסד ממון אלא טרחא בעלמא דמשו"ה פטור, ולבסוף דבריו כתב דליכא תביעת ממון דהא דברים בעלמא נינהו, ומשמע דאפילו אם הפסידו ממון מ"מ פטור.
ונראה דרש"י נמי ס"ל כשיטת התוס' שבהפסידו הפועלים ממון אזי הבעה"ב חייב לשלם להם וכדמשמע מתחילת דבריו. וחיוב זה חל מדין מזיק מיוחד דנזקי פועלים. ומש"כ לבסוף דאינו משלם משום דדברים בעלמא נינהו ר"ל דאינו משלם להם מדין שכירת פועלים, דהא לא התחילו במלאכתם, ולא חלו חיובי הפועלים - ולא חל על הבעה"ב חיוב דשכירות פועלים, כי דברים בעצמם אינם קונים חיובי פעולה. אך במקום הפסד, דהדברים הגיעו לתוצאה ממש, אזי חל בדברים קנין פעולה והתחייבות דפעולה לשלם את הפסדם ומניעת ריוחם מדין מזיק פועלים².
והנה יל"ע אליבא דהתוס' האם על החיוב דבעה"ב לשלם נזק פועליו חל איסור בל תלין או לא. ולפום ריהטא י"ל דלא חל בזה איסור בל תלין כי איסור בל תלין חל רק בחיובי שכר שכיר ולא בחיובי מזיק. אך לפימש"נ דליכא כאן חלות חיוב מזיק דכהת"כ אלא חלות חיוב מזיק מיוחד דפועלים בלבד, יתכן לומר דאף על החיוב לשלם לפועלים מדין מזיק חל איסור בל תלין, ויל"ע בזה.
ועוד יל"ע האם הבעה"ב חייב לשלם ממיטב כדין מזיק דעלמא, או"ד דמשלם מבינונית כבחיובי תשלומי בע"ח. ולכאורה היה נראה דמשלם ממיטב מאחר דהוי חיוב תשלומין מדין מזיק, אך י"ל דמאחר דהחיוב חל מדין מזיק מיוחד דפועלים א"כ משלם רק כבשכירות פועלים דעלמא - מבינונית ולא ממיטב, וצ"ע.
והנה ביארנו לעיל דלפי הרמב"ם (בפ"ב מהל' שכירות הל"ג) חל חיוב מזיק מיוחד בשומר שפשע, ומ"מ נראה דלגבי שאר הדינים פשיעה שוה לשאר חיובי שומר, כגון לענין דין שבועת השומרים ופטור דבעליו עמו (עיי"ש ברמב"ם), ומשמע דחיוב פשיעה בשומר דומה יותר לשאר חיובי השומר ולא כ"כ לחיוב מזיק דעלמא. ולפי"ז מסתבר לומר דאף בתשלומי החיוב המיוחד דנזק דפועלים מחמת חזרת הבעה"ב דהבעה"ב משלם כמו תשלומי שאר חיובי הפועלים, ולא כמו שמשלם בחיוב מזיק דעלמא, ושפיר חל עליו איסור בל תלין ואף משלם נזקם מבינונית ולא ממיטב, וצ"ע.
ב) שיטת הרמב"ן והרשב"א
עיין ברמב"ם (פ"ט מהל' שכירות הל"ד), ועיין במגיד משנה שכתב בשם הרמב"ן והרשב"א וז"ל וכשאמרו אין להם אלא תרעומות כשלא הלכו דוקא בשלא היו יכולין להשכיר עצמם אמש כששכרם בעל הבית זה, אבל אם היו נשכרים אמש ועכשיו אין נשכרין כלל הרי זה כדבר האבד להם ונותן להם שכרן כפועל בטל כו' עכ"ל. ומבואר דהרמב"ן והרשב"א ס"ל דכשהפועלים הפסידו כגון שהיו יכולים להשכיר את עצמם אמש לאדם אחר לפני שקבעו עם בעה"ב זה, ועכשיו לאחר שחזר בו הבעה"ב הם אינם נשכרין כלל לאדם אחר אזי חלה על הבעה"ב התחייבות דשכירות פועלים לשלם להם שכרם כפועל בטל. ויוצא דס"ל דיש שני אופנים להחיל התחייבות דשכירות פועלים, או ע"י התחלת המלאכה ממש וכגון כשהלכו הפועלים למלאכתם דהו"ל מעשה קנין המחייב שכירות הפועלים, או ע"י דיבור דבעה"ב ביחד עם הפסד ממונם. דהיכא דאיכא הפסד ממון לפועלים אזי חל ע"י הדיבור של הבעה"ב התחייבות דשכירות פועלים. ומשו"ה ס"ל דאם אין הפועלים יכולים להשכיר את עצמן לאחר שהבעה"ב חזר בו, הבעה"ב משלם להם דמי שכירותם כפועל בטל. ונראה דהרמב"ן והרשב"א ס"ל דזה נכלל בהתחייבות של שכירות פועלים שבדיבור דבעה"ב דמעיקרא דאם יחזור בו ויפסידו את האפשרות לעבוד הריהם פועליו לקבל שכרם, ואם לא יפסידו וכגון שיש להם האפשרות להשכיר את עצמן לאדם אחר אזי דיבור דבעה"ב אינו אלא דברים בעלמא ולא חלה חלות התחייבות דשכירות פועלים ומשו"ה הבעה"ב פטור ואינו משלם כלל. ומבואר דהרמב"ן והרשב"א ס"ל דהבעה"ב חייב לשלם מדין ההתחייבות דשכירות פועלים ולא מדין מזיק מיוחד כשיטת התוס' והרא"ש הנ"ל.
ג) שיטת מוהר"ם והרמב"ם
עיין בקצה"ח (חו"מ סי' של"ג אות ב') שהביא מתשובת מוהר"ם ב"ר ברוך דאפילו כשהפועלים הפסידו ממון אך כל זמן שלא עשו קנין שכירות ולא הלכו למלאכתם אם חזר בו בעה"ב הריהו פטור מלשלמם, דאין כאן אלא מניעת ריוח בעלמא שפטור מלשלם עליו. והמוהר"ם ב"ר ברוך פליג על תוס' והרמב"ן המחייבים את הבעה"ב לשלם לפועלים עבור ביטול מלאכתם. ולכאורה ביאור שיטתו היא דס"ל דלא חל כאן חלות חיוב מזיק דהחיוב של הבעה"ב לשלם חל מדיני שכירות, ומשו"ה לא חל החיוב אלא רק אחרי התחלת מלאכה דאזי חלה השכירות לכל דיניה. וס"ל למוהר"ם דהבעה"ב אינו חייב מדין מזיק דלא הוי אלא מניעת הריוח בעלמא. ועיין ברמב"ם בפ"ט מהל' שכירות (הל"ד) דג"כ סובר דהחיוב של הבעה"ב לשלם חל רק אחרי התחלת המלאכה, כשהשכירות עצמה חלה ומשמע דסובר שאין בזה חיוב מזיק שלא כתוס'. ויתכן שיש עוד נ"מ בנידון הנ"ל, האם בעה"ב שחזר בו משלם לפועל בתורת מזיק או בתורת התחייבות מדיני שכירות פועלים לענין קלבד"מ, דחל פטור קלבד"מ בחיוב תשלומין מדין מזיק, ואילו בהתחייבות דפועל לא חל פטור קלבד"מ אליבא דהמאירי (ב"ק דף ע:) דס"ל דלא חל פטור קלבד"מ בהתחייבות ממון.
בדין שכיר וקבלן
עיין לעיל (דף י.) דאמר רב פועל יכול לחזור בו אפי' בחצי היום דכתיב כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם ולא עבדים לעבדים. וקבעו התוס' (דף עה: ד"ה השוכר) דאנן פסקינן דכ"ז בשכיר יום אבל לא בקבלן דאינו יכול לחזור בו, וכן פסק הרמב"ם (בפ"ט מהל' שכירות הל"ד). והוא כפי חילוק הגמרא לקמן (דף עז.).
וע"ע לקמן (דף קיב.) דאם אומן - היינו קבלן - קונה בשבח כלי, אזי לא חל האיסור של בל תלין שכר שכיר בהלנת תשלומיו, כי הקבלן אינו מקבל שכרו עבור מלאכתו אלא מקבל דמי השבח שיצר והקבלן מקנה את השבח לבעה"ב והתשלומין אינן תשלומי שכירות ופעולה, אלא תשלומי מקח וממכר דעלמא ומשו"ה ליכא בתשלומיו איסור בל תלין. ולפי"ז מסתבר דקבלן אינו דומה לעבד כלל, דכל תשלומיו הן דמי ממכר חפצא, ואינו יכול לחזור בו ממכירתו. ברם צ"ע למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי, דס"ל דחל איסור בל תלין בהלנת תשלומי קבלן, ובפשטות היינו משום דס"ל דקבלן משתשלם בעד מלאכתו, דא"כ צ"ע למה קיי"ל דקבלן אינו יכול לחזור בו ממלאכתו בחצי היום כמו שכיר יום, ולמה אינו נחשב כעבד כמו שכיר יום. וכמו"כ צ"ע ברמב"ם שפסק (בפ"י משכירות הל"ד) שאין אומן קונה בשבח כלי, ואף פסק (פי"א מהל' שכירות הל"ג) שהלאו דבל תלין חל בתשלומי אומן וז"ל שהקבלנות כשכירות היא וחייב ליתן לו בזמנו עכ"ל, וקשה א"כ למה פסק שהקבלן אינו חוזר בו בחצי יום, דדוקא שכיר יום שחזר בו בחצי יומו מקבל כל שכרו על מה שעשה, ואילו בקבלן ידו על התחתונה.
ועוד צ"ע בפסק הרמב"ם (פי"ג מהל' מכירה הלט"ו והלי"ח) שכ' וז"ל השוכר את הפועל לעשות עמו בין בקרקע בין במטלטלין אין לו הונייה מפני שהוא כקונה אותו לזמן. ועבדים אין בהם הונייה כו' נראה לי שהקבלן יש לו הונייה, כיצד כגון שקבל עליו לארוג בגד זה בעשרים זוזים או לתפור חלוק זה בשני זוזים הרי יש לו הונייה וכל אחד משניהם בין קבלן בין בעל הבגד חוזר לעולם כמוכר עכ"ל. וצ"ע דמאחר דפסק שאין אומן קונה בשבח כלי ושחל בו איסור בל תלין א"כ למה חילק הרמב"ם לענין אונאה בין שכיר דהוי כעבד ושאין לו אונאה - לבין אומן קבלן שאינו כעבד ויש לו אונאה.
ונראה לבאר כל זה על פי המחלוקת שבין הרמב"ם והראב"ד (בפ"ד מהל' שלוחין הל"ב) דכתב הרמב"ם וז"ל האומנין שנשתתפו באומנות אע"פ שקנו מידם אינם שותפין, כיצד שני חייטים או שני אורגים שהתנו ביניהם שכל שיקח זה וזה במלאכתו יהיה ביניהן בשוה אין כאן שותפות כלל שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם עכ"ל. וכ' ע"ז הראב"ד וז"ל ורבותי הורו שאדם יכול להקנות את עצמו לחבירו בקנין כדין עבדים וכשם שמצינו באומרת יקדשו ידי לעושיהן עכ"ל.
ונראה דהראב"ד סובר דיש לאדם קנין בגופו לענין מעשה ידיו, ולכן יכול הוא להקנות לאחר קנין בידיו למעשה ידים, ושני אומנין שפיר יכולים להשתתף ביחד ואין בזה קנין דבר שלא בא לעולם שהרי ידיהם הויין בעולם ומקנים את ידיהם זה לזה. והראב"ד הביא ראייה לזה מהדין (כתובות דף נט.) דאשה יכולה לקדש את מעשה ידיה, דמוכח מזה דיש לאדם קנין במעשה ידיו להקנותם לשני ולפיכך מעשה ידיה הן ברשותה להקדישם.
אולם הרמב"ם חולק עליו וסובר דאין לשכיר קנין במעשה ידיו, דחלות דין שכיר אינה אלא התחייבות הגברא לעבוד בשביל חברו, וההתחייבות הזו הוי חלות דין מיוחד דחל רק עם התחלת המלאכה - דהתחלת המלאכה מהווה קנין מסוים להחיל את ההתחייבות דשכיר ופועל. ברם לפני שעת התחלת המלאכה א"א להחיל חלות דין פועל והתחייבות דפועל, דלשיטת הרמב"ם ליכא קנין בגוף הפועל לענין מעשי ידיו ודין פועל לא הוי אלא חלות התחייבות לעשות מלאכה בעד חבירו וע"כ ההתחייבות לא חלה אלא ע"י התחלת המלאכה. ונראה דלשיטת הרמב"ם אם קנו שני אומנים מעשי ידיהם בקנין זה מזה קנינם אינו חל, משום דהו"ל קנין בדבר שלא בא לעולם, דהוי קנין מעכשיו להתחייב לעשות מלאכה לאחר זמן שאינו חל. ואילו הראב"ד סובר דהוי קנין בגופם למעשה ידיהם ואינו קנין בדבר שלא בא לעולם, ומשו"ה חל הקנין. ונראה דצ"ל דלפי הרמב"ם אין ראייה מהא דאשה יכולה להקדיש מעשי ידיה, די"ל דהקדש שאני דיכול לחול מדין נדר אף על התחייבות בדבר שלב"ל, עיין ברמב"ם (פ"ו מהל' ערכין הל' ל"א - ל"ג)³.
ולכאורה צ"ע אליבא דהראב"ד דס"ל דאפשר לקנות מעשה ידיו של חבירו בקנין בגופו כמו שקונים עבדים, א"כ למה לא חלין בשכירות פועל קניני העבדים דעלמא כמו קניני כסף שטר וחזקה. ונראה לתרץ דקניני העבדים דכסף שטר וחזקה חלין רק כשקונים את גופו של העבד ממש, משא"כ בשכיר דקונים בו קנין רק לענין מעשה ידיו בלבד, אך אין קונים את עצם גופו דשכיר כבעבד ולכן לא חלין בו קניני כסף שטר וחזקה, אלא רק הקנין של התחלת המלאכה או של קנין סודר, דרק שני הקנינים האלה מחילים הקנין במעשה ידיו דשכיר⁴.
ועוד נראה דלשיטת הרמב"ם דליכא חלות קנין בשכיר ואומן למעשה ידיהם, התחלת המלאכה אינו מעשה קנין דעלמא כמעשי קנין אחרים, כגון מעשי קניני כסף שטר חזקה, אלא דהתחלת המלאכה הויא שעת התחלת השכירות והפעולה במציאות, ומאחר שהפועל התחיל לעבוד והתחייב לעשות את כל המלאכה, חלה ההתחייבות מדין מסוים - דאם לא עכשיו אימתי תחול, אך אין כאן מעשה וחלות קנין דעלמא, אלא חלות התחייבות מיוחדת דפועל לעבוד בשביל בעליו, וההתחייבות חלה ממילא כשהתחיל לעבוד בלי מעשה קנין.
והנה, אם ננקוט אליבא דהראב"ד דהקנין למעשה ידים חל רק בשכיר יום אך לא בקבלן, אזי מבואר החילוק ביניהם לענין דין חזרה בחצי יום, דבשכיר חל קנין בגופו למעשה ידיו ודומה במקצת לעבד ומשו"ה יכול לחזור בו, משא"כ קבלן דאינו כעבד כלל. אך צ"ע לפי הרמב"ם שחולק על הראב"ד וס"ל דאין לשכיר קנין במעשה ידיו, דחלות דין שכיר אינה אלא התחייבות הגברא לעבוד בשביל חברו א"כ מ"ש שכיר מקבלן לענין חזרה בחצי היום. ועוד יל"ע דמהראב"ד עצמו אינו משמע שחילק בין שכיר לבין קבלן לענין קנין במעשה ידים, וא"כ צ"ע למה ס"ל דרק שכיר בלבד חוזר בו בחצי יום ולא קבלן.
ונראה לבאר דאליבא דהרמב"ם בין בשכיר יום ובין בקבלן ליכא חלות קנין בגופו של הפועל למעשה ידים, ובתרווייהו חל על הפועל רק התחייבות בלבד לעבוד, והבעלים מחוייבים לשלם לו עבור פעולתו. ולשיטת הרמב"ם החילוק בין שכיר יום לקבלן הוא דבשכיר יום ההתחייבות והתשלומין הם בשביל הטרחא שטרח לעבוד עבור בעליו בזמן עבודתו. ואילו בקבלן ההתחייבות והתשלומין חלין עבור השבח שהשביח ע"י פעולתו, אך לא עבור טרחתו וזמן עבודתו. ונראה דלכן קבלן ושכיר יום חלוקים הן בדיניהם לענין חזרה ואונאה. דמכיון דבשכיר יום חלה ההתחייבות לטרוח בטרחא בזמן מסוים דומה הוא במקצת לעבד המחוייב לטרוח בשביל אדוניו, ומשו"ה קיי"ל דשכיר יום חוזר בו בחצי יום. ואילו קבלן לא התחייב לטרוח כלל אלא רק לשבח את החפצא, ומשו"ה אינו דומה לעבד כלל ואינו חוזר בו בחצי יום. ונראה דלכן יש נפ"מ ביניהם נמי לענין אונאה, דבשכיר יום מכיון דמשלמים לו בעד טרחתו משו"ה תשלומיו אינם כלולים בדיני אונאה, דא"א לקראם דמי מכירה מכיון שאינם אלא דמי שכר טרחת הגברא, והויין איפוא כדמי עבד שאין בו אונאה. משא"כ בתשלומי קבלן הנקבעים לפי שווי השבח דבחפצא, חלין בהם דיני אונאה, כמו בתשלומי חפצא שנמכר. ואע"פ דליכא הקנאת חפצא דהשבח עצמו כיון דקיי"ל דאין אומן קונה בשבח כלי, מ"מ הרי התשלומין נמדדים כפי שווי השבח דבחפצא ומשום הכי חלין בתשלומי קבלן דיני אונאה. ובכך מבואר ההבדל בין שכיר יום לבין קבלן בדיני חזרה ואונאה. אמנם בין תשלומי שכיר יום ותשלומי קבלן נאסרים באיסור בל תלין, והוא משום דרק למ"ד אומן קונה בשבח כלי חל מכירת חפצא דהשבח מהאומן לבעל הכלי, דהקנאת השבח חלה מדעת מקנה של האומן, ולכן ס"ל דלא חל איסור בל תלין דפועלים מדליכא חלות תשלומי פעולה אלא תשלומי חפצא דהשבח הנמכר במכירה ובקנין מהאומן לבעל הכלי מדעת מקנה וקונה. ואילו לדידן דס"ל דאין אומן קונה בשבח כלי, משלמים לקבלן בעד פעולתו ועבודתו, אלא שהתשלומים משוערים כפי שווי השבח ולכן חל איסור בל תלין בתשלומי קבלן - דמשתלם מדין שכר פועלים ולא מדין מכירת החפצא דהשבח כמכירה דעלמא⁵.
ועיין בש"ך (חו"מ של"ג אות י"ד) שהביא מחלוקת בין הראשונים אם שכיר יום שעשה קנין סודר יכול לחזור בו כמו שחוזר שכיר שעשה קנין דהתחלת מלאכה. ונראה דהראשונים (עיין בשיטה דף עה. ד"ה השוכר את החמר בשם הריטב"א) המחלקים בין התחלת המלאכה לבין קנין סודר סוברים כשיטת הראב"ד דיש לאדם קנין במעשה ידיו שאפשר להקנותו לאחר בקנין, אלא דס"ל שהך קנין חל רק בקנין סודר דהוי חלות קנין בכהת"כ, ולפיכך כשהשכיר הקנה את מעשה ידיו בקנין סודר אזי אינו יכול לחזור בו כמו שאינו חוזר מקנין דעלמא. משא"כ בקנין דהתחלת מלאכה שאינו חלות קנין דכהת"כ אלא הוי חלות דין קנין מיוחד דפועל, דאינו חל כקנין דעלמא במעשה ידיו אלא כחלות התחייבות דפועל, ומשו"ה ס"ל שיכול השכיר לחזור בו - מדהויא התחייבות מיוחדת דפועל. ברם נראה דהראב"ד עצמו חולק ע"ז, וס"ל כדעת הש"ך שאין חילוק בין קנין סודר לבין קנין דהתחלת המלאכה. דקנין סודר נמי אינו קנין דעלמא במעשה ידי האדם דחל מדין קנין חפצא, דא"כ למה אין אדם יכול להקנות את מעשה ידיו לחבירו בקנין לעולם כמו שמקנה כל חפצא אחר לחבירו. וצ"ל, שא"א להיות שכיר לעולם משום שאין מעשה ידיו ברשותו ובבעלותו להקנותם לאחר לעולם⁶ אלא שיכול להקנותם מדין מיוחד דשכירות המהווה חלות קנין לזמן ולא לעולם. ומשו"ה יכול לחזור בו משכירות אף כשהקנה את השכירות בקנין סודר, דקנין שכירות אינו חלות קנין דעלמא אלא חלות קנין מיוחד דשכירות, ולכן חל בו דין חזרה. ועוד נראה דדוקא משום שיש האפשרות של חזרה משו"ה יכול אדם להשכיר את עצמו להיות פועל לזמן אצל אדם אחר - דבכך אינו עבד. דאילו לא היתה לו את זכות החזרה לא היה יכול להחיל דין שכירות כלל דאזי דומה ממש לעבד, ואין בנ"י עבדים לעבדים. ורק משום דיש האפשרות דחזרה חלה חלות שכירות לזמן בין ע"י קנין סודר ובין ע"י התחלת מלאכה, ובכל אופן חוזר בו - אחרי התחלת מלאכה ואף אחרי קנין סודר.
ועיין ברמב"ם (פ"ו מהל' שבת הלי"ב) ובמגיד משנה שהביא מהירושלמי שמותר לתת לקבלן נכרי לעשות מלאכת ישראל בבית הנכרי בשבת, אך לא לנכרי שכיר יום. ונראה דהביאור בזה הוא שקבלן אינו משתלם כפי שיעור זמן מלאכתו וטרחתו אלא כפי שווי השבח, ומשו"ה אין עצם מלאכת הקבלן נכרי מצטרפת לשבת ולא חשיב מלאכת שבת ומותרת. משא"כ בשכיר יום המשתלם עבור זמן מלאכתו וטרחתו, דאזי מלאכתו מצטרפת לשבת והו"ל מלאכת שבת עבור ישראל דאסורה.
ודרך אגב עיי"ש ברמב"ם שפסק וז"ל וכן השוכר את הנכרי לימים הרבה מותר, כיצד כגון ששכר הנכרי לשנה או לשתים שיכתוב לו או שיארוג לו הרי זה כותב ואורג בשבת ומותר כאלו קצץ עמו שיכתוב לו ספר או שיארוג לו בגד שהוא עושה בכל עת שירצה והוא שלא יחשוב עמו יום יום עכ"ל. והראב"ד שם השיג וז"ל לא נהיר ולא צהיר שאע"פ שאיני מדקדק עמו כשהוא בטל מ"מ אותה מלאכה משתרשא ליה ואינו דומה לקבלנות עכ"ל. ומבואר דהראב"ד הקשה על הרמב"ם דמאחר דהשכיר משתלם עבור מלאכתו וטרחתו בתוך השנה, הו"ל מלאכת שבת שעושה בעד ישראל וצ"ל אסור ולא דמי לקבלן שאינו משתלם כלל עבור זמנו וטרחתו וזמנו אלא רק בשביל השבח שעשה.
ויתכן דהרמב"ם מיירי באופן שלא השכיר הבעה"ב את הפועל לעשות איזו שהיא מלאכה במשך זמן השנה אלא שהשכירו שיהיה פנוי אצלו ומוכן לעבודה שכל זמן שהבעה"ב רוצה אזי יעבוד הפועל, ונמצא שהפועל אינו מקבל תשלומין בעד מלאכתו וטרחתו אלא רק על היותו מוכן ופנוי לעבוד עבור בעה"ב, ומשו"ה ליכא במלאכתו חלות שם מלאכת שבת מכיון דאינו משתלם בעד עצם זמן מלאכתו אלא רק על היותו פנוי ומוכן לעבוד אצלו, ויל"ע בזה.
גמ'. ר' דוסא אומר. לת"ק יד הפועלים על העליונה דאם חזרו בהם מקבלים כל שכרם עבור מה שעשו. ואליבא דר' דוסא ידם על התחתונה, ומנכים מהם שכירות הפועלים האחרונים. ויש לעיין מהו יסוד מחלוקתם.
ונראה דלת"ק חזרת הפועלים חלה לגמרי ומשו"ה מקבלים כל שכרם עבור מה שעשו. ואילו ר' דוסא סובר דיד בעה"ב על העליונה ולכן יכול הבעה"ב לומר דאם מפסיד בשכירות פועלים אחרים, דעולים לו למשל ששה דינרים במקום סלע, דאינו מקבל את חזרת הפועלים הראשונים דעדיין הם פועליו המחויבים לגמור את כל מלאכתם, אלא דהפועלים האחרונים נעשים פועלים עבור הראשונים, והראשונים מחויבים לשלם לאחרונים שכרם דששה דינרים, שהרי הם עובדים בשבילם ובמקומם⁷, ומשו"ה הראשונים מקבלים רק שקל. אך כשאין לבעה"ב הפסד חזרת הראשונים הויא חזרה ומקבלים כל שכרם של סלע.
והנה אם הפועלים האחרונים הוזלו מהראשונים יעויין לעיל ברש"י על המשנה (דף עה: ד"ה ידם על התחתונה) שכתב וז"ל ואם הוזלו פועלים וימצא שיגמרנה בפחות ישום להם מה שעשו ויתן להם מה שפסק, עשו חציה יתן להם חצי שכרן ואין יכולין לומר לו הרי פועלים אחרים תחתינו לגמור מלאכתך ותן לנו כל שכרנו חוץ ממה שנטלו אלו עכ"ל. אליבא דרש"י הבעה"ב מרויח את ההפרש, כי חזרת הפועלים הראשונים חלה ונמצא דהפועלים האחרונים עובדים בשביל בעה"ב ולא בשביל הפועלים הראשונים ומקבלים את שכר עבודתם מבעה"ב ולא מהפועלים הראשונים ובעה"ב מרויח את ההפרש, דלרש"י ר' דוסא והתנא דבמשנה סבורים דברשות בעה"ב להחליט האם לקבל את חזרתם של הפועלים הראשונים ובכן האחרונים הם פועלי בעה"ב, או שלא לקבל את חזרת הראשונים דאז האחרונים הם הפועלים של הפועלים הראשונים.
ברם יעויין בש"ך (חו"מ סי' של"ג אות י"ט) שכתב בדין שכיר שחזר בו בחצי יום והוזלו הפועלים האחרונים, וז"ל וכתב הטור דאם שכרו בח' דינרים והוזלה שיכול לגמור חצי יום הנשאר בב' דינרים צריך ליתן לו ו' דינרים ואין מעכב בידו אלא ב' דינרים, ולא מצאתי כן בשום פוסק יותר וגם באמת לא נהירא לפע"ד דלמה יתן לו ו' דינרים כו' למה יהיה יד הפועל על העליונה לענין שיתן לו יותר ממה ששכר עמו ח' דינרים ליום דהיינו ד' דינרים לחצי יום כיון שהפועל חוזר כו' עכ"ל. הטור פסק שאם הפעולה הוזלה והאחרונים עובדים בזול, למשל חצי יום בשביל שני דינרים בלבד אזי הפועלים הראשונים מרויחים את ההפרש ומקבלים ו' דינרים לחצי יום העבודה שעשו והפועלים האחרונים מקבלים שני דינרים. והש"ך תמה עליו דלמה ירויחו הראשונים, דהרי הם חזרו בהם בחצי היום, ומגיע להם רק ד' דינרים שהוא דמי עבודתם לחצי יום כפי מה שהם הסכימו מלכתחילא עם בעה"ב.
ונראה דהטור סובר דמה דנאמר דשכיר יום חוזר בו בחצי יום אינו ר"ל דמוכרח לחזור מכל ההסכם ומהחיוב לעבוד, אלא ר"ל שאם הוא מסרב לעבוד יותר אזי אין ב"ד כופין אותו לגמור בעצמו את כל העבודה, ויכול לגמור את העבודה עם פועלים אחרים. ולכן כשהזלו, הפועלים האחרונים נעשו הפועלים של הראשון ועובדים בשבילו, ומגיע לראשון כל שמונה הדינרים שהסכים עליהם עם בעה"ב מלכתחילא, אלא שמשלם השכיר ב' דינרים לאחרונים שהם פועליו והוא מקבל ששה דינרים כפי ההסכם לקבל ח' דינרים עבור כל המלאכה. ולפי הטור הפועלים האחרונים הם בעלי דין של הראשונים ומקבלים את שכרם באופן ישיר מהפועלים הראשונים ולא מבעה"ב. ואילו לפי הש"ך האחרונים הם פועליו של בעה"ב ובעלי דיניו והוא חייב לשלם להם ואין הראשונים משלמים להם בכלל.
והנה עוד שיטה נמצאת בראב"ד (פ"ט מהל' שכירות הל"ד) בציור של קבלן שקבל עליו לארוג בגד בשני סלעים וארג חציו וחזר בו שפסק הרמב"ם דיד הקבלן על התחתונה שאם הנשאר לעשות היה יפה ו' דינרין אזי הקבלן מקבל רק שני דינרים, ומאידך אם הנשאר היה יפה שני דינרים הקבלן מקבל סלע עבור חצי המלאכה שעשה, וע"ז כ' הראב"ד וז"ל אלא סלע יפה שני דינרין עכ"ל, ומשמע דס"ל להראב"ד דהקבלן אינו מקבל אלא שני דינרין כערך שער המלאכה עכשיו ולא סלע כדמעיקרא, ודלא כהרמב"ם דס"ל דמקבל סלע. ונראה בביאור מחלוקתם דהרמב"ם סובר שחזרת הקבלן חלה מכאן ולהבא, ומשו"ה אע"פ שהמלאכה הוזלה הקבלן מקבל לפי השער הראשון של המלאכה שהסכימו עליו מלכתחילא דהיינו סלע. ואילו הראב"ד סובר דבידו של בעה"ב לבטל את כל ההסכם שלהם למפרע והוי כאילו לא היה ביניהם הסכם כלל לשלם סלע עבור חצי המלאכה, ומשו"ה משלם כפי השער דעכשיו דהיינו שני דינרים.
גמ'. הא דסיירא לארעיא מאורתא.
א.
עיין ברא"ש (סי' ג') דהניח כלל בלא יכלו הפועלים לעשות את מלאכתם מחמת אונס וז"ל דכל אונסא דלא אבעי לאסוקי אדעתייהו לא פועל ולא בעה"ב א"נ תרוייהו איבעי להו לאסוקי אדעתייהו פסידא דפועלים עכ"ל, דס"ל דחל פטור אונס לבעה"ב הפוטרו מלשלם לפועליו במקום אונס המונעם מלעשות את מלאכתם. וכן משמע מרמב"ם (פ"ט מהל' שכירות הל"ד) שכתב וז"ל ששכר להשקות השדה ומצאוה שנתמלאה מיד, אם ביקר בעה"ב מלאכתו מבערב ומצא שצריכה פועלים אין לפועלים כלום מה בידו לעשות עכ"ל. והוא חידוש דין בחיובי שכירות הפועלים דכשהם אנוסים במלאכתם הבעה"ב פטור מלשלם. משא"כ בשאר חיובי ממון שבתורה איננו כן, דאחרי שכבר חל קנין והתחייבות ממון ואח"כ נאנס אמרי' נסתחפה שדהו של הקונה והמתחייב. משא"כ בשכירות פועלים, דאע"פ שהלכו למלאכתם וחל קנין הפעולה, מ"מ אם אירע אונס וא"א להם לעבוד ההפסד הוא של הפועלים ולא של בעה"ב. ונראה דבשכירות פועלים ליכא מעשה וחלות קנין דעלמא, אלא דההליכה והתחלת המלאכה מחייבים את הפועלים בעבודה מדין מיוחד, אך לא מדין מעשה קנין וכדנתבאר לעיל בשיעורים (דף עו: ד"ה בדין שכיר וקבלן). ויש להביא ראייה לזה ממה שכתב המגיד משנה (פ"ט מהל' שכירות ה"ד) בשם הרמב"ן דליכא שליחות בהליכה והתחלת מלאכה, אלא הפועל צריך ללכת ולהתחיל לעבוד במלאכתו בעצמו כדי שתחול ההתחייבות דפעולה. ולכאורה אי חל חיוב שכירות ע"י חלות קנין דעלמא צ"ע אמאי לא מהני בזה שליחות. ומוכח דההליכה והתחלת המלאכה אינו מעשה קנין והתחייבות דעלמא, אלא חלות חיוב מיוחד בפני עצמו. ונראה דמשו"ה קיי"ל דאם אירע אונס הבעה"ב פטור מלשלם, שלא כדין התחייבות שחל ע"י קנין דעלמא, דהדין דאונס הוי פטור הוי הלכה מיוחדת בדיני התחייבות בעה"ב לפועלים. ועוד נראה לבאר דיתכן דמאחר דחל בפועלים דין "עבדי הם ולא עבדים לעבדים" (לעיל דף י.) הנותן זכות חזרה לפועלים, דה"ה דגזיה"כ זו נותנת זכות חזרה לבעה"ב בכל אופן, ופוטרתו מתשלומין במקום אונס. ועוד י"ל דכל דיני פועלים וחזרתם נקבעים כפי מנהג השוכרים והפועלים ונכללים בדעת המתחייב שלהם מעיקרא להתחייב דוקא כפי מנהג השוכרים והפועלים, ומזה יוצאים כל דיני החזרה והתשלומין.
והנה יל"ע ברמב"ם כי (בהל"ד) פוטר את הבעה"ב אם ביקר בשדהו דהו"ל אנוס וכמש"כ "דמה בידו לעשות". ואילו (בהל"ו) כתב וז"ל השוכר את הפועל להשקות את השדה מזה הנהר ופסק הנהר בחצי היום אם אין דרכו להפסיק אין להם אלא שכר מה שעשו כו' ואם דרכו להפסיק מאליו נותן להם שכר כל היום מפני שהיה לו להודיעם עכ"ל. וצע"ק למה (בהל"ד) לא כתב שתלוי אם דרכו של שדהו להיות לחה מהנהר או לא אלא רק פסק שתלוי בביקור בעה"ב.
ויתכן לחלק בין (הל"ד) לבין (הל"ו), כי (בהל"ו) כבר התחילו הפועלים במלאכתם ואילו (בהל"ד) הלכו למלאכתן אך עוד לא התחילו לעבוד בה. וי"ל דאם התחילו הפועלים במלאכתם אזי הבעה"ב פטור רק באונס דכהת"כ, וכשאין דרכו של הנהר להפסיק. משא"כ כשלא התחילו אלא רק הלכו למלאכתן אזי אם הבעה"ב ביקר ולא ראה את שדהו לחה, אך לפעמים הנהר עושה את שדהו לחה, דליכא אונס דכהת"כ, אלא רק שגגת הבעה"ב בעלמא, דחשב בשוגג שהנהר לא ישטוף את שדהו לעשותו ליחה וצריך פועלים, דהו"ל בגדר שוגג אך לא בגדר אונס דכהת"כ, ברם לענין לשלם שכירות פועלים יש לו טענת אונס. דהליכה מחייבת את הבעה"ב רק במקום שיש לו חובה להודיע לפועלים שאולי שדהו יהיה ליחה, אך כשביקר ושגג הרי לא ביטל את חובתו להודיעם, והו"ל אנוס לענין חיוב שכירות פועלים, דהליכתם לא שמה הליכה דהלכו למקום שאין שם עבודה דהשדה הריהו ליחה, ולכן אין זו הליכה המחייבת את הבעה"ב, דהו"ל אנוס לענין הליכת הפועלים, ועוד צ"ע בזה.
ב.
מפרש"י משמע דמפרש את הסוגיא באופן אחר מהרא"ש ומהרמב"ם, דכתב (דף עז. ד"ה לא סיירא מאורתא פסידא דבעה"ב) וז"ל דאמרי ליה מי יימר דלדעתא דההוא ארעא אגרתן עכ"ל. לפרש"י כשבעה"ב פשע יש לפועלים טענה לומר שהם מוכנים לעבוד בשבילו בשדה אחר. וכל זה בדלא סיירוה. אבל בדסיירוה והפועלים ראו את הקרקע שיעבדו בה אזי אין להאשים את הבעלים בפשיעה יותר מהפועלים עצמם שהרי הם ראו את השדה כמוהו, ומשו"ה אין להם הטענה שהם מוכנים לעבוד בקרקע אחרת. שהרי הם ראו את הקרקע עצמה וקבלו עליהם בשתיקתם לעבוד רק בה.
אך לפי"ז קשה להבין למה בציור השני שבגמרא באגורי לדוולא ואתא מטרא הפסידא לפועלים, שהרי לא מיירי בדסיירוה מאורתא, וא"כ למה אין הפועלים יכולים לטעון שרוצים לעבוד בשדה אחר כמו פועל דאגירי לרפקא.
ונראה דשאני דוולא מרפקא, דבדוולא המלאכה נעשית ממילא בירידת המטר, ואילו ברפקא המלאכה לא נעשית כלל דא"א לעשותה. והפועלים דרפקא יכולים לטעון לבעה"ב "תן לנו מלאכה אחרת" משום שלא נעשית כלל מלאכתם. אבל בדוולא היכא דהמלאכה כבר נעשית בירידת המטר יש לבעה"ב טענה כנגדם לומר דאינו צריך כלל לפועלים דהפעולה כבר נעשית משמים, ופטור הוא לגמרי, דהשכרת הפועלים בטילה מעיקרא מאחר דאין לו צורך בפועלים כלל. וכל זה הוא בירידת מטר. משא"כ באתא נהרה דהבעה"ב ידע מהאפשרות הזאת מלכתחילא, ופשע בשלא הגידה לפועלים, דאזי טענתו אינה טענה מכיון דפשע ולא הודיעם מלכתחילא, וטענת הפועלים "תנו לנו מלאכה אחרת" איפוא קיימת, וחייב הבעה"ב לתת להם מלאכה אחרת ולשלמם. ועוד י"ל דמכיון דלא הגיד לפועלים אודות הנהר, מסתמא דעתו היתה שאם יבא הנהר יתן להם עבודה במקום אחר, דמשו"ה לא הודיעם מלכתחילא אודות הנהר, ומאחר דמסתמא רצה אותם לעבודה אחרת הרי זה חלק מהתחייבות השכירות שלו ויש להם טענת "תנו לנו מלאכה אחרת".
¹ ע"ע בחו"מ סי' שס"ג בקצה"ח אות ג'.
² עיין בשעורים לקמן (דף צד.) ד"ה פרה שהבאנו שם את שיטת רש"י והראב"ד דבאמירה בעלמא חל דין בעליו עמו. וחזינן דס"ל דבאמירה בעלמא חלה התחייבות ממון על הפועל לעבוד ואע"פ דעדיין לא התחיל הפועל במלאכתו וליכא חלות חיוב פעולה גמור. ורבינו זצ"ל ביאר שם דהתחייבות דחלה מדין תרעומת מהווה חיוב ממון ואע"פ שניתן לחזר בו מדאינה התחייבות גמורה. ומ"מ מחמת חלות התחייבות הממון הזו במקום שיש הפסד ממון חל חיוב מזיק מיוחד, וכדמבואר בפנים.
³ ועיין בשיעורים לעיל (דף מה:) בענין קנין דחל מדין דעת מקנה אות ב'.
⁴ ולפי"ז נראה דאף לשיטת הראב"ד אין קנין שכיר קנין גוף לפירות אלא רק קנין פירות בלבד. וע"ע בשיעורים לקמן (דף עז.) ד"ה בענין פועל קבלן ואריס שנאנסו (אות ב') מה שנתבאר שם בשם מרן הגר"ח זצ"ל. ועוד יל"ע בטיב הקנין דחל בעבד עברי דאמרו חז"ל ע"ע גופו קנוי (קידושין דף טז.), האם הוי קנין הגוף או לא, ורבינו זצ"ל דן בזה בשיעוריו למס' קדושין שם, ואכמ"ל.
⁵ ועיין במחנה אפרים הל' שכירות פועלים סי' א'.
⁶ לכאורה מחמת דין "עבדי הם ולא עבדים לעבדים". ודין עבד עברי מהווה חלות מיוחדת ולא שייך באופן אחר של הקנאה.
⁷ רבינו זצ"ל בשעוריו התבטא שהפועל האחרון הוי "גברא בחריקאי" של הפועל הראשון, כלומר הממלא מקומו שעושה את הפעולה עבור הראשון דעדיין הוי פועל דבעה"ב.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2016), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

הכי השתא בשלמא אי איתמר איפכא התקבל לי גיטי ואשתך אמרה הבא לי גיטי ואמר רב נחמן וכו'. כלומר ועלה שמעת לרב נחמן דאמר מגורשת היה לך ללמוד לפי דבריו שיאמר בהגעת הגט לידו או לידה דליהוי גירושין או אדיבורא דידיה סמיך או אדיבורא דידה סמיך כיצד אמר רב נחמן אם משיגיע גט לידו דשליח מגורשת יש ללמוד דאדיבורא דידה סמיך ולא לו האמין ונתרצה למסרו לו בתורת שליח לקבלה כדברי האשה והבעל עצמו גירש ואי הוה אמר רב נחמן עלה כשיגיע גט לידה מגורשת ולא בקבלת השליח יש ללמוד דאדיבורא דידיה סמיך ומהימנת לי דהכי אמרה קאמר ליה ועשאו שליח להולכה והשליח נתרצה להיעקר מתורת שליחות של אשה לקבלה ונעשה שליח לבעל לגרש והרי עשה שליחותו והגיעה לידה: אלא התם. דשמעת ליה דאמר אינה מגורשת. אין לך ללמוד מדרב נחמן דאדיבורא דידיה סמיך ואין כאן שליחות כדאמרת דא''נ אמרינן דאדיבורא דידה סמיך דאף הבעל עשאו שליח להולכה כדברי האשה אין כאן שליחות שהרי השליח לא נתרצה דהא עקר ליה לשליחותיה לגמרי דאמר ליה שליח לקבלה איפשי להעשות שלא אטרח להגיע לידה אבל שליח להולכה לטרוח ולהגיע לידה אי אפשי להעשות הלכך אפילו נמלך והגיעו אצלה אין זה שליח שניתן לגירושין שכשקבלו לא קבלו על מנת כן ואי קשיא הא אמרינן גביה איפכא היכא דהיא אמרה התקבל והוא אמר לבעל אשתך אמרה הבא והוא אמר הילך כמה שאמרה דאי הוה אמר עלה משיגיע גט לידו מגורשת הוה שמעינן דאדיבורא דידה סמיך ומסרו לו על מנת קבלה ולא קשיא לן הא שליח עקר לשליחותיה ולא נתרצה הוא בשליחות קבלה איכא למימר דאי הוה אמר רב נחמן הכי הוה קמ''ל דהאי לאו עקירה הוא דהא מתרצה להיות שליח להולכה כל שכן דמתרצה בשליחות קבלה שהקבלה בכלל הולכה לענין הטורח: ואי בעית אימא כו'. אשינויא דריש פירקא קאי: הטעו קרי ליה. וזה את זה דקתני במתני' בפועלים ובעל הבית נמי קאמר ולא בדאטעו פועלים אהדדי: דתניא. דגבי פועלים ובעל הבית נמי קרי להו הטעו: אין להן זה על זה אלא תרעומת. דאמר להן תשכירו עצמכם לאחרים ואינהו נמי אמרו ליה כי הדרי בהו צא ושכור אחרים ומיהו תרעומת איכא שיהו צריכים לחזר זה אחר פועלים וזה אחר שוכרים ותביעת ממון ליכא דהא דברים בעלמא נינהו: בד''א. דאין להם עליו ממון אם חוזר הוא: בשלא הלכו. למקום המלאכה ובבקר אמר להן חוזרני בי: אבל אם הלכו. אצל המלאכה כגון אם חמרים הן ששכרן להביא לו תבואה ממקום אחר והלכו ולא מצאו או אם פועלים הם ששכרם לעדור שדהו והלכו ומצאו שדה שהיא לחה במים ואינה ראויה לעידור: נותן להם שכרם. של כל היום משלם כפי הראוי להם וכדמפרש ואזיל: אבל אינו דומה הבא טעון להבא ריקם. ואומדים את החמרים כמה אדם רוצה לפחות משכרו של אותה הדרך לבא ריקם מלבא טעון: עושה מלאכה ליושב ובטל. ואומדין את הפועלים כמה אדם רוצה ליטול שכרו פחות ולישב בטל מלעדור כל היום וליטול כך וכך: בד''א שלא התחילו במלאכה. ארישא קאי ועד השתא פריש מידי דשכירות והשתא פריש מילי דקבלנות: בד''א. דהיכא דחזרו בהן או הוא חזר אין להם אלא תרעומת בזמן שלא התחילו במלאכה: אבל התחילו במלאכה. יש דין אחר ביניהם מהו הדין שמין להם מה שעשו לפי התנאי ויקבלו כפי חשבון שעשו: ארגו חציה. ומגיע לשכרן סלע לפי תנאם: היה יפה ו' דינרים. שאם היה בא לשכור שכיר לחציה אינו מוצא בפחות מששה דינרים ונמצא נפסד בעל הבית במה שעתיד להעשות אפ''ה אין הולכין אחר העתיד להעשות אלא שמין להן את מה שעשו לפי חשבון תנאו ונותן להם סלע דלית ליה להאי תנא הא דתנן במתניתין כל החוזר בו ידו על התחתונה: ואם סלע. ואם אין יפה אלא סלע דנמצאין פועלין לעשות חציה השני בסלע: נותן להן. במה שעשו סלע ולקמן (דף עז.) פריך פשיטא: שמין להן העתיד להעשות. רבי דוסא סבירא ליה כתנא דידן דאמר החוזר בו ידו על התחתונה ויעכב שכר מה שעשו כדי לשכור פועלים ולגמור כפי תנאי הראשון: היה יפה. העתיד להעשות ו' דינרים: נותן להן שקל. כדי שתהא נגמרת בשני סלעים: ואם סלע נותן להם סלע. לקמן פריך פשיטא: בד''א. דאין החוזר נפסד אלא לפי חשבון לר' דוסא ולרבנן מקבלין במה שעשו: בדבר שאינו אבוד. ואע''ג דאין פועלים מצויין עכשיו כדמוקי ליה בסיפא שאינו מוצא לשכור ימתין עד שימצא הואיל ודבר שאינו אבוד הוא: אבל בדבר שהוא אבוד. אם ימתין ואינו מוצא לשכור בכדי שכר פועלים אפי' לפי היוקר שנתייקרו: שוכר. פועלים אחרים עליהן ביותר מכדי שכרן: או מטען. לאלו: במה דברים אמורים. דשוכר עליהן בשאינו מוצא לשכור: תני תנא. בההיא דלעיל הלכו חמרים ולא מצאו כו': חביבי אמר. דודי ר' חייא: אי אנא הואי. אי אני השוכר לא הוה יהבינא כו': והא עלה קתני. נמי דכפועל בטל הוא דשקלו: לא סיימוה קמיה. לא סיימו סוף הברייתא לפניו: לא הוה יהבינא כלל. דמזלייהו גרם ואינהו נמי הוה להו לאסוקי אדעתייהו שלא ימצאו שדה לחה: הא דסיירא לארעא מאורתא. והוליך הפועלים לשם וראוה ולא הבינו שהיא לחה או שירדו גשמים בלילה לית להו כלל דהא חזו אינהו גופייהו ועל מנת כן נשתכרו לו והרי לא יכולין ולא היה להן לילך בבקר: לא סיירוה מאורתא. עליו היה לתת לב לדבר ולהודיעם אם תמצאו שדה לחה לא אתן לכם כלום ויהיב להו כפועל בטל:

אין להם זה על זה אלא תרעומת. קשה לר''י דהא קי''ל כר''מ דדאין דינא דגרמי בהגוזל קמא (ב''ק דף ק.) א''כ אמאי לא יתן להם כפועל בטל כיון שעל ידו נתבטלו אותו היום וי''ל דמיירי שכשחוזר בו עוד ימצאו להשתכר ומכל מקום יש עליו תרעומת שעתה לא ימצאו אלא ע''י טורח וכי מפליג בסמוך בין לא הלכו החמרים להלכו ומצאו שדה לחה הוה מצי לפלוגי אף בלא הלכו כלל בין יכולין עוד להשתכר בין חוזר בו אחר שלא מצאו עוד להשתכר אלא אורחא דמילתא נקט דבהלכו לא שכיח שימצאו עוד להשתכר ואם לא הלכו מסתמא כשבא לחזור חוזר מיד בעוד שימצא להשתכר:

בבא מציעא עו ע"ב

דף עו - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד