בבא מציעא עז ע"א

דף עז - א

פסידא של איבוד יום עבודתם, הפסד דפועלים הוא. ואין הם יכולים לתובעו, כיון שעל מנת כן נשתכרו לו.

אך אם לא סיירא לארעא מאורתא, פסידא דבעל הבית הוא, ויהיב להו שכר כפועל בטל, כמתבאר לעיל.

ואמר רבא: האי מאן, מי שהוא בעל שדה, דאוגיר אגורי, ששכר פועלים לדוולא, לשאוב מים כדי להשקות שדותיו, ואתא מטרא, וירד מטר, ושוב הוא אינו צריך למלאכתם, פסידא דפועלים הוא, שעל מנת כן נשכרו, היות וזה מצוי שיבוא גשם ולא יהיה צורך בהם.

מה שאין כן אם אתא נהרא, בא נהר והציף את חריצי התעלות של שדהו, ואינו זקוק עוד לשאוב מים להשקיה, כיון שדבר זה אינו מצוי כל כך, ולא נשכרו על דעת כן, והיה על בעל הבית להודיעם על כך, הרי אם לא הודיעם, הוא פסידא דבעל הבית, ויהיב להו שכר כפועל בטל. ^{[27] [28]}

ואמר רבא: האי מאן דאוגיר אגורי לדוולא, ופסק נהרא, הנהר שממנו שאבו את המים, נפסקו מימיו בפלגא דיומא, באמצע היום, ואינם יכולים להשלים מלאכתם,

אי לא עביד דפסיק, אם אין דרך הנהר שיפסקו מימיו, פסידא דפועלים הוא, שהרי אף בעל הבית לא ידע, ולא יכול היה להודיעם על כך, ומזלם גרם.

אבל אם עביד דפסיק מימיו, אי הפועלים הם בני מתא, בני העיר, היודעים את מנהגו של הנהר להפסיק לעיתים, פסידא דפועלים הוא, משום שעל מנת כן נשכרו לו.

אבל אם הפועלים לאו בני מתא, פסידא דבעל הבית, משום שהיה לו להודיעם על כך.

ואמר רבא: האי מאן דאגר אגורי לעבידתא, מי ששכר פועלים ליום אחד לעבודה מסוימת, ושלים עבידתא בפלגא דיומא, וסיימו את העבודה הזאת באמצע היום, הרי:

אי אית ליה, אם יש לבעל הבית לתת להם לעבוד בהמשך היום עבידתא דניחא מינה, עבודה שהיא קלה ממנה, יהיב להו, זכותו של הבעל היא לחייבם להמשיך ולעבוד בה.

אי נמי, וכן אם יש לו לבעל הבית עבודה דכוותה, לא קשה ממנה ולא קלה, מפקד להו, זכותו לחייבם לעשותה.

אבל אם יש לו רק עבודה קשה הימנה, לא מפקד להו. אינו יכול לחייבם לעבוד, שהרי לעבודה קשה כזו הם לא נשכרו. ונותן להם שכרן משלם, כאילו עבדו כל היום כולו.

ומקשה הגמרא: ואמאי משלם להם תשלום מלא!? וליתיב להו כפועל בטל! וכמו שנתבאר.

ומתרצינן: כי קאמר רבא ש"נותן להם שכרם משלם", באיכלושי, סבלים ^[29] דמחוזא, דאי לא עבדי, חלשי, הם נחלשים.

ומשום כך, אינו מנכה משכרם, שהרי הם מעדיפים לעבוד כל היום ולא לישב בטל. ^[30]

אמר מר, שנינו לעיל בברייתא, שלקבלנים החוזרים בהם לאחר שהתחילו במלאכה, שמין להם את מה שעשו. כיצד? היה יפה שישה דינרים, נותן להם סלע. ואף שבעל הבית לא ימצא פועלים להשלים מלאכתו בפחות משישה דינרים, ונמצא שהוא נפסד בשני דינרים, מכל מקום נותן להם סלע.

והטעם, קא סברי רבנן, יד פועל על העליונה. ולעולם רשאי הוא לחזור בו. כמו שכתוב "כי עבדי הם", ולא עבדים לעבדים [קידושין כב ב]. ^[31]

עוד שנינו בברייתא: או יגמרו מלאכתן, ויטלו שני סלעים.

ומקשינן: אם יגמרו מלאכתן, פשיטא שיקבלו שני סלעים, שהרי עשו מלאכתן, ואם כן, ודאי יתן להם כפי שהתנו בתחילה?

ומתרצינן: לא צריכא, דאייקר עבידתא, ואימרו פועלים, חזרו בהם. ^[32] ואזל בעל הבית, ופייסינהו, פייס אותם עד שנתרצו לשוב למלאכתם.

מהו דתימא, כיון שיד פועל על העליונה, מצי אמרי ליה פועלים עתה לבעל הבית, כי מפייסינן, אדעתא דטפת לן אאגרה, על דעת שתוסיף לנו על שכרנו, ותשלם לנו עבור חציה השני של העבודה כשיעור השכר של פועל בשעה שנתרצינו לשוב למלאכתך.

קא משמע לן, דאמר להו: שמא נתרצתם אדעתא דטרחנא לכו באכילה ושתיה. ^{[33] [34]}

עוד נתבאר בברייתא: ואם סלע יוציא בעל הבית בכדי להשלים מלאכתו, נותן להם סלע.

ומקשינן: פשיטא! הרי לא הפסידוהו כלום? ומתרצינן: לא צריכא, דזל עבידתא מעיקרא, בשעה ששכרם מתחילה, ופועלים אלו לא נתרצו להשכר לו בשכר הקבוע בשוק, ומשום כך אגרינהו בטפי זוזא, שכרם בזוז נוסף על השכר הרגיל.

ולסוף, אייקר מחיר הפועלים בשוק, וקם בטפי זוזא, התייקר שכר הפועלים הרגיל בזוז, ונהיה השכר הרגיל כמו השכר שסיכם עם הפועלים הללו מתחילה.

מהו דתימא, אמרו ליה הפועלים עתה: טפי זוזא אמרת לן בשעה ששכרתנו מתחילה.

ואם כן, גם עתה עליך להוסיף לנו יותר משכר שאר פועלין,

קא משמע לן, דאמר להו: כי אמרי לכו אשלם לכם טפי זוזא, כיון דלא הוה קים לכו. ^[35] כלומר, לא היה ראוי לכם לעשות מלאכה תמורת שכר מועט, ועל כן נתרציתי לשלם יותר.

אבל השתא, קים לכו. כבר נתרצתם לסכום זה. ומה נשתנה בכך שאף שאר פועלים משתכרים כך.

עוד שנינו שם: רבי דוסא אומר, שמין להן את מה שעתיד להעשות. היה יפה שישה זוזים, נותן להם שקל. והטעם, קא סבר יד פועל על התחתונה. ומשום כך עליו לשאת בנזק בעל הבית, וכמו שנתבאר.

עוד שנינו שם: או יגמרו מלאכתן, ויטלו שני סלעים.

ומקשה הגמרא: פשיטא!? כדלעיל.

ומתרצינן: לא צריכא, דזל עבידתא, שכר פועלים. ואימר בעל הבית, חזר בו בעל הבית משכירותם, ואזול פועלים, ופייסוהו.

מהו דתימא, כיון שדעת רבי דוסא היא שיד פועל על התחתונה, ^[36] מצי אמר להו בעל הבית: נתרציתי אדעתא דבצריתו לי מאגרייכו, שתפחתו משכר עבודתכם.

קא משמע לן, שעל אף שיד פועל על התחתונה, משלם בשכרם שני סלעים, כיון דאמרי ליה: נתרצית אדעתא דעבדינן לך עבידתא שפירתא. ^[37]

עוד שנינו בברייתא: סלע, נותן להם סלע

ומקשינן: פשיטא!? הרי לא הפסידוהו?

ומתרצינן: אמר רב הונא בריה דרב נתן: לא צריכא, דאוזילו אינהו הפועלים גביה בעל הבית זוזא מעיקרא, בשעה ששכרם מתחילה, פחתו לו זוז משכרם.

ולסוף זל עבידתא, הוזל שכר פועל בשוק, ונקבע כשכר שהתנו עמו.

מהו דתימא, יטען עתה בעל הבית: בציר זוזא אמריתו לי, אם כן, אף עתה, בציר זוזא יהיבנא לכו.

קא משמע לן, דאמרי ליה הפועלים: כי אמרנא לך מתחילה בציר זוזא, משום דלא הוה קים לך, לא נתרצית לתת סלע. אבל השתא, קים לך. ואין זה תלוי בשיעור דמי שכר פועל בשוק.

אמר רב: הלכה כרבי דוסא, שכל החוזר בו ידו על התחתונה.

ומקשה הגמרא: ומי אמר רב הכי?

והאמר רב: פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום. ^[38]

ואם כן, למה ידו על התחתונה, הרי כדין עשה? ^[39]

וכי תימא לחלק, ולומר: שאני ליה לרבי דוסא בין שכירות, שכיר יום, לקבלנות, המקבל עליו מלאכה מסוימת, ושכיר יום רשאי לחזור בו [משום "עבדי הם", ולא עבדים לעבדים] גם לרבי דוסא. ^[40] ורק קבלן אינו רשאי לחזור בו, ואם יחזור ידו על התחתונה [משום שאין זה דרך עבדות כל כך].

אי אפשר לחלק כך!

כי - ומי שאני ליה לרבי דוסא בין שכירות לקבלנות!?

והא תניא, השוכר את הפועל, ולחצי היום שמע הפועל שמת לו מת, קרוב שחייב להתאבל עליו, או שאחזתו חמה, חלה הפועל,

ואתא מיטרא פסידא דפועלים, קשיא ליה לרבינו הגדול ז"ל הא דאמרי' במסכת גיטין פרק מי שאחזו ההוא גברא דאמר ליה לאריסיה כ"ע דלו תלת דוולתא ושקלי ריבעא את דלי ארבעה ושקול תילתא לסוף אתא מיטרא אמר רב יוסף הא לא דלה רבה אמר הא לא איצטריך וקאמרי' עלה בגמרא דקי"ל כוותיה דרבה והכא אמרינן פסידא דפועלים ופריך שאני אריס דכמאן דאית ליה חולקא בארעא דמי וגופיה מיקניא ליה וכשותף דמי למיקני רווחא לנפשיה אבל פועל לא.
והראב"ד ז"ל כתב נ"ל שאף בכל קבלן כך הוא דינו שאם קבל קמה לקצור וקצר חציה ובאו גוים וקצרו חציה או נמלים וקרסמוה נותן לו קבלנותו משלם, וי"א שאפילו פועל שהתחיל במלאכה ואתא מיטרא בפלגו דיומא פסידא דבע"ה, אי אית ליה מלאכה אחריתי עבדי ואי לא יהיב להו כפועל בטל, והיינו דאמר רבא האי מאן דאגר אגירי לעבידתא ושלים עבידתא בפלגו דיומא וכו' וכיון דאתא מיטרא בפלגו דיומא כמאן דמשלם עבידתיה דמי והא דרבא בשלא התחילו במלאכה קאמר, אלו [דברי] הרב ז"ל.
והך סברא דיש אומרין טעותא היא דכל היכא דלא עבד שליח שליחותיה לא יהיב ליה אלא כמה שעשה הוא בעצמו כדאמרי' בפרק הגוזל בתרא השוכר את הפועל להביא לו כרוב ודורמסקנין לחולה ומצאו שהבריא נותן לו שכרו משלם ואמרינן התם עביד שליחותיה אלמא אלמלא לא הביאם אע"פ שהבריא או שבאו לו דורמסקנין ממקום אחר ואינו צריך לאלו אינו נוטל שכרו והיינו דרבא דאמר האי מאן דאגר אגירי לדוולא ופסק נהרא בפלגו דיומא אי לא הוה רגיל דפסיק פסידא דפועלים משום דלא הוה ליה לבע"ה לאתנויי והא דאתא מיטרא אע"ג דלא איתעבידא ההיא עבידתא וכי האי דינא הוא ואפילו בפלגא דיומא פסידא דפועלים ודקא גמר לה מאידך דרבא ליתא משום דהיכא דשלים עבידתא הוה ליה לאתנויי ולמימר דאי שלמה עבידתא דיהב להו לפום מאי דעבוד הואיל ולית ליה עבידתא דניחא מינה מדלא אתני איהו אפסיד אנפשיה כראמרי' אתא נהרא פסידא דבע"ה משום דהוה ליה לאתנויי ולא אתני אבל בקבלנות אפשר כדברי הרב ר' אברהם ז"ל דכל רווחא דמיתרמי בקבלנות מאחר שהתחיל במלאכה דקבלן הוי, ואני אין לנו אלא כדברי רבינו הגדול ז"ל דטעמא דמסתבר הוא.
וגבי שטף נהר חמורו אשכחן בירושלמי בפרק הגוזל בתרא (י, ד) תני הניח את שלו להציל את חבירו ועלה של חבירו מאליו אינו נזקק לכלום, ואפשר נמי דהא דאמרי' בגמרא דילן ירד להציל ולא הציל אין לו אלא שכרו אפילו עלה מאליו בכלל זה ואע"פ שזו קבלנות היא והתחיל בה שהרי ירד להציל [רווחא] שבא בו לבעל הבית הוא:

דקשי' מינה לא מפקיד להו. האי דינא ליתיה אלא היכא דאגר אגירי בפי' להאי עבידתא אבל שכרן סתם אפי' דקשי' מינה מפקיד להו דהא מצפרא נמי אי בעי מפקיד להו הך דקשי'. והכי תניא בתוספתא רשאי בע"ה לשנותו למלאכה קלה אבל לא למלאכה חמורה הא כיצד שכרו לנכש בשדהו וגמר את שדהו אומר לו מדעתו בא ועדור תחת שתי גפנים פי' ולא בע"כ שכרו לעדור וגמר את שדהו אומר לו בע"כ בא ונכש שני גפנים אלמא דדוקא שברו לנכש אבל שכרו סתם נותן לו כל מלאכה שירצה ואין זה צריך לראייה:

ואימרו פועלים ואזל בעל הבית ופייסינהו. איכא למימר בשאימרו ואמרו סתם לא נעשה עמך מלאכה באותו תנאי אבל פירשו ואמרו אין אנו עושין עמך אלא בשכר כך וכך ואזלו להו ואזל בע"ה ופייסינהו לא מצי למימר להו אדעתא דטרחנא להו באכילה ושתייה אלא יהיב להו כמה דבעו מיניה כדתניא בתוספתא וכן המוכר חפץ לחבירו זה אומר במנה וזה אומר במחתים והלך זה לביתו וזה לביתו ואח"כ תבעו זה את זה אם הלוקח תבע את המוכר יעשו דברי המוכר וכו'.
ורבינו הגדול ז"ל כתב הך בריתא בפ' האשה נקנית אבל השתא דאימרו סתם אע"ג דאייקור עבידתייהו לא יהיב להו כההוא יוקרא אלא אדעתא דטרח להו באכילה וכשתיה איפיוס ואיכא למימר שאני הכא דכיון דמעיקרא אגרינהו ואי הדרי בהו אית ליה תרעומת עלייהו כי פייסינהו אדעתא דתנאה קמא איפיוס ולטפויי להו טפי פורתא באכילה ובשתייה:

האי מאן דזבן מידי לחבריה וקא עייל ונפיק אזוזי לא קני. פי' מכר לו קרקע והחזיק בו או מטלטלין ומשכן לרשותו ולא נתן לו מעות כלל לא קני כלום דלא אקני ליה עד דיהיב ליה זוזי, לא קא עייל ונפיק אזוזי קני הכל בקרקעות בחזקה ובמטלטלין במשיכה אבל נתן לו מקצת דמים בהא לא אמר לא לאו ולא הן, ומיהו כיון דאמר רבא דהיכא דעייל ונפיק אזוזי לא מקני ליה אלא עד דיהיב זוזי שטעי' מינה דהיכא שנתן מקצת דמים על השדה אפי' בתורת פרעון אינו קונה יותר מכדי מעותיו אבל כדי מעותיו ודאי קנה וכדתניא בתוספת' בבריתא קמיתא ובתריתא דקתני דבתורת פרעון קנה הכל בדלא עייל ונפיק אזוזי דקני במקצת כסף כדאמר רבא דקני בחזקה בלא כסף.
ויש מחלוקת בדבר זה, שהגאונים הראשונים ז"ל פירשו בריתא קמיתא בפורע מקצת דמים סתם ואפ"ה קונה כנגד מעותיו, ור"ח ז"ל חלק ואמר דהיכא דעייל ונפיק אזוזי ונתן מקצת דמים בתורת פרעוו סתם לא קנה כלום, ומפרש לה בשאמר ערבוני יקן והזקיקו לומר כן מה שאמר רבא לא קני דמשמע כלל לא קני והוא סבר דבשנתן מקצת דמים הוא וכבר פרשתי הדבר לדעת הגאונים ז"ל יפה הכי ומסתבר טפי חדא דקתני לה סתם ולא מפרש בערבוני יקן ועוד מדקאמרי' רוצה אומר לו תן לי מעות או תן לי קרקע שיכול לומר כשפרעתי מקצת דמים לא נתתי [אלא ע"מ ליקח כולה אבל לא על מקצתה ואע"פ שאין מעותי קונות אלא כנגדן מיהו על דעת ניקח הכל נתן, אבל לדברי ר"ח ז"ל דמוקי לה בשאמר ערבוני יקן למה ידו על העליונה על כרחו של זה יקח קרקע כדי מעותיו ולא מן העדית אלא כעין חצי שדה אני מוכר לך שמשמנין ביניהם ולוקח נוטל כחוש ואין כאן לקנוס אחד מהם שהרי לא מכר לו אלא חציו כנגד ערבונו אלא ש"מ כדברי הראשונים ז"ל:

אמר רבא האי מאן דאגר אגירי לדוולא אתא מטרא פסידא דפועלים אתא נהרא פסידא דבעל הבית. קשיא מאי שנא נהר מא שנא מטר, שהרי אין הנהר מתרבה אלא מן הגשמים, וכדאמרינן (שבת סה, ב) מטרא במערבא סהדא רבה פרת. ועוד מאי שנא דכדפסיק נהרא שני ליה בין פועלים דבני מתא לפועלים דלאו בני מתא, והכא לא שני ליה בין בני מתא למדינתא אחריתי ובין שכיני אותה שדה לשאינם שכנים. ונראה דנהרא לא עלה על שדהו ולא השקה אותה, דאלו כן הרי הוא כמטר ולא איצטריך כלל, אלא בשעלה ונתקרב אל השדה, ובמעט שיפחתו ראשי תלמים יכנסו המים וישקו את השדה. וכן נראה מדברי הראב"ד שכן כתב, זה לשונו, הכא לא מפלגינן בין בני מתא לבני מתא אחריתא, משום דפועלים עדיין לא פסקו עבידתייהו דמנהרא משקו ליה בהמשכה, אלא שהוקלה עליהם המלאכה וכמאן דשלים עבידתייהו בפלגא יומא דמי דיהיב להו עבידתא דניחא מינה, ואי לא יהיב להו כפ"ב, ע"כ. עוד כתב הרב, לא גרסינן הכא בפלגא דליליא, דהתם אפילו תרעומת ליכא דליכא התחלה, ואפילו הלכו אינו כלום ומה להם לילך והוא אינו צריך לדוולא, ע"כ. למדנו מדבריו שאע"פ שלא נגמרה מלאכה, שהרי עדיין צריך לפתוח פתחים בראשי תלמים, כל שהוקלה כל כך עד שאינו צריך אלא מלאכה מועטת, הרי זה כאלו אינו צריך להם כלל, ואפילו הלכו עד שלא חזר בהם אינו נותן להם כלום. (שיטמ"ק).

ואמר רבא האי מאן דאגר אגורי לעבידתא ושלם עבידתא בפגלא דיומא. וכתב הרשב"א ז"ל, כי אמרינן דדוקא כמותה אבל קשה ממנה לא, דוקא בשאמר להם בפירוש כששכרם למלאכה זו, הא סתמא אע"פ שמסר להם זו בבוקר, כשנשלמה, מפקד להן אפילו קשה ממנה, שהרי הי' מוסר להם קשה בדקה וכן דעת הרמב"ן ז"ל. (ל' המ"מ פ"ט ה"ז משכירות).

דאמר להו אדעתא דטפאי לכו באכילה ושתייה. ומינה, דאי קצץ להו בפירוש בטפי, יהיב להו כל מאי דקצץ, שאין כאן דרך להטעאה שהרי יכולין הן לחזור בהם, אלא הכא בשפייסן סתם ואמר להם אני אוסיף לכם. ויש אומרים דדוקא בשלא פירשו לו דמשום שנתייקרה המלאכה כך הם חוזרים בהם, אבל פירשו ואמרו אין אנו עושים עמך אלא בכך וכך וזה בא ופייסם, על דעת תוספת שאמרו פייסם, וכדתניא בתוספתא (קדושין פ"ב הי"א) וכן המוכר חפץ לחבירו זה אומר במנה וזה אומר במאתים וכו' עד יעשו דברי הלוקח. ויש אומרים, דשאני הכא דכיון דמעיקרא אגרינהו וכי הדרי בהו אית ליה תרעומת עלייהו, כי פייסינהו ואיפייסו, אדעתא דתנאה קמא איפייסו ולטפויי פורתא דאכילה ושתייה, כן כתב הרמב"ן וזה נראה עיקר. (שיטמ"ק).

שכר פועלים להשקות שדהו ובא המטר והשקה אין נותן להם אלא מה שעשו ואם לא התחילו אין נוטלין כלום שהרי אונס הוא זה בא הנהר והשקה הרי היה לו לבעל הבית להעלות כן על לבו והיה לו להתנות והילכך כל שהוא אבד אצלם נותן שכרם ואריס שהתנה לו בעל הקרקע שאם ישקה שדה זו ארבעה פעמים יטול חצי הפירות והדבר ידוע בשאר אריסים שאין משקין אלא שתים ואין להם אלא שליש הפירות ובא המטר ולא הוצרך אלא לשלש יתבאר במסכת גיטין שנוטל חצי הפירות ואין דומה לפועל שהפועל כל שבא המטר ואין צריך למלאכתו של פועל מסלקו משם בלא כלום אבל אריס אע"פ שאין צריך להשקאה זו אין מסלקו והרי הוא שותף בקרקע ומן השמים סייעוהו והרי הוא כמי שבאו אחרים ועשו בשבילו וכן שאם נאנס הקרקע אין לאריס כלום אלא כל דינו בגוף הקרקע הוא וכבר כתבנוה בפרק קורדיקוס:

גדולי המפרשים כתבו בזו שאם בא הנהר והשקה עד שאין צריך עוד להשקות יש להפריש בין נהר הרגיל להכנס לשם או שאינו רגיל אלא שבזו פירשוה שעדין צריך להשקות אלא שהוקלה המלאכה אצלם שאין צורך להשקות בדולה אלא בהמשכה ומן השמים נסתייעו ואותם שכרם כאלו דלו כל היום:

שכרן להשקות שדהו ופסק הנהר שהיו משקין ממנו לחצי היום אם לא היה דרך הנהר להפסק אין להם אלא שכר מה שעשו ואם לא עשו כלום אין להם כלום אונס גדול הוא זה היה דרך הנהר להפסק אם פועלים אלו בני העיר שאף הם היה להם לידע בכך אף בזו הדין כן היה דרך הנהר להפסק ואין פועלים אלו בני העיר אף הוא היה לו להודיע ולהתנות הואיל ולא התנה נותן שכרם כפועל בטל:

שכרם כל היום לעשות מלאכה זו והשלימוה בחצי היום אם יש לו מלאכה אחרת קלה הימנה או שכמותה לעשות יעשו ואם אין לו מה לעשות אלא בקשה הימנה נותן להם שכרם כפועל בטל וכל שאמרנו עליו כפועל בטל אם הוא מאותם בעלי כח המתמידים בכך והורגלו בעבודת הארץ כל כך שאף בטולם מביאם לידי חולשא אף הוא נותן שכרם משלם:

פירשו בתוספתא שהשוכר את הפועל להביא שליחות ממקום למקום והלך ולא מצא נותן שכרו משלם להביא קנים ודוקרנים לכרם ולא מצא משלם שכרו משלם אלא שאם הוא דבר שיש לחלק בו בין בא טעון לבא ריקן עושים שכרו להביא ענבים ותפוחים ודורמסקנין לחולה והלך ומצאו שמת או הבריא אין אומרין לו טול מה שהבאת בשכרך אלא נותן שכרו משלם וכן אתה דן לכל שכיוצא בזו התבאר עוד בתוספתא שהשוכר את הפועל ונאחז לעבודת המלך אינו אומר הריני לפניך אלא נותן לו שכר מה שעשה ודיו:

מתוך שמועות אלו למדו קצת מחברים שהמשכיר מלמד לבנו וחלה התינוק אם אינו חולני לא היה לו להתנות ואינו נותן לכל ימי חליו כלום ואם היה חולני או שנתבטל לאיזו סבה שהיה לאב להודיעה נותן כפועל בטל ואם לא התחיל בלמוד אין לו עליו אלא תרעומת ואם התחיל ועשה מקצתה אם הוא נשכר לימים או לשנה או לשבוע הרי הוא פועל ואם הוא קבלן שמין לו מה שעתיד לעשות וכן לשאר הדברים אתה דן בכלם על דרך זה שכתבנו:

זה שבארנו בפועל שחזר בחצי היום ששמין לי מה שעשה לפי מה שהתנה ואם היה התנאי בשני סלעים והחצי שעשה שוה ששה שאינו נותן לו לחציה אלא סלע או יגמור מלאכתו ויטול שנים ואפילו הוקרה מלאכה אחר שחזרו והתאמרו הפועלים ולבשו גאוה עד שזה הרבה תחנונים להם לחזור למלאכתם אין אומרין על דעת ליתן להם כשל עכשו הוא מפייסם שלא עשה כן אלא על דעת אכילה ושתיה ומ"מ כל שאינו יכול להטעותן כגון חזרה בדבר שאינו אבד אם הוסיף להם בפירוש חייב ליתן וכן מה שביארנו בו שאם אין החצי שוה אלא סלע נותן סלע אפילו היתה מלאכה בשעת שכירות בזול ושכרם הוא ביתר מכדי דמיהם ולבסוף הוקרה עד שעמד שכרם בכדי הראוי לכל אין אומרים כבר שכרתנו על דעת ליתן יותר מן הראוי לאחרים שאף הוא אומר אף אני לא הוספתי לכם אלא שהייתי מרגיש בכם שאתם סבורים שאינכם ראויים לכך ואני הייתי יודע שכן אבל עכשו שכבר שכרכם על שער העליון איני מוסיף לכם כלום:

מה שביארנו בקבלן ששמין מה שעתיד לעשות ואם החצי שעתיד ליגמר שוה ששה סלעים אינו נותן לו בחצי העשוי אלא שקל או יגמור ויטול שני סלעים אפילו הוזלה מלאכה הרבה אחר שחזרו ונתגאה בעל הבית וחזרו ופייסוהו אין אומרים על דעת להפחית שכרם פייסוהו אלא על דעת להפליג במלאכה וגומרין ונוטלין שתי סלעים הא אם התנו לגרוע הואיל וחזרתם חזרה ר"ל שאינו דבר האבד תנאי שני קיים כמו שביארנו בבעל הבית וכן מה שבארנו שאם החצי שעתיד ליעשות שוה סלע נותן להם סלע אפילו היתה מלאכה בשעת שכירות ביוקר והוזילו אלו עצמם בפחות מן הראוי להם ואח"כ הוזלה עד שעמד שכרם בכדי הראוי לא יאמר כבר נשכרתם לי על דעת לפחות מן הראוי לאחרים אלא נותן להם סלע שאף הם אומרים לא פיחתנו אלא לפי מחשבתך:

פייסינהו. פירוש אמר להטיב להם והכי משמע דקאמר אדעתא דטרחנא לכו וכו' וכן בסמוך דקאמר ואזלו פועלים ופייסוהו לבעל הבית פירוש אמרו להטיב לו. תלמיד הר"פ.

ואימור פועלים. לא שיכולים לחזור בהם אם נתייקרה המלאכה אלא לא היו עושין מלאכתם בפנים יפות ופייסינהו בעל הבית ואמר להטיב להם וכן אימור בעל הבית דלקמן. הרא"ש.

דאמר להו אדעתא דטפאי לכו באכילה ושתייה. ומינה דאי קצץ להו בפירוש בטפי יהיב להו כל מאי דקצץ שאין כאן דרך להטעאה שהרי יכולין הן לחזור בהם אלא הכא בשפייסן סתם ואמר להם אני אוסיף לכם. ויש אומרים דדוקא בשלא פירשו לו דמשום שנתייקרה המלאכה כך הם חוזרים בהם אבל פירשו ואמרו אין אנו עושים עמך אלא בכך וכך וזה בא ופייסם על דעת תוספת שאמרו פייסם. וכדתניא בתוספתא וכן המוכר חפץ לחבירו זה אומר במנה וזה אומר במאתים וכו' עד יעשו דברי הלוקח. ויש אומרים דשאני הכא דכיון דמעיקרא אגרינהו וכי הדרי בהו אית ליה תרעומת עלייהו כי פייסינהו ואיפייסו אדעתא דתנאה קמא איפייסו ולטפויי פורתא דאכילה ושתייה. כן כתב הרמב"ן וזה נראה עיקר. הרשב"א.

וזה לשון הריטב"א: אדעתא דטפינא לכו באכילה ובשתיה. פירש רבינו דדוקא דמעיקרא אמרו סתם ואמרו לא נעשה עמך בתנאי דפסקת ומנו ואיהו פייסינהו סתמא. אבל אי היכא דאמרו לו בפירוש איו אנו עושין עמך אלא בכך וכך ופייסינהו בעל הבית סתם ואיפייסו על דעת הפסק שאמרו לו נתפייסו. וכדתניא בתוספתא המוכר חפץ לחברו זה אומר במנה וזה אומר במאתים והלך זה לביתו וזה לביתו ואחר כך תבעו זה את זה אם המוכר תבע את הלוקח יעשו דברי הלוקח ואם הלוקח תבע את המוכר יעשו דברי המוכר. עד כאן.
וכן הא דלקמן דאימור בעל הבית הכי מיירי דאימרו סתמא ופייסום סתמא אבל אי היכא דאימור אמר לא בעינא למיתן לכו אלא כך וכך ופייסוהו סתם על דעת תנאו ירדו. ואין זה דעת התוספות. עד כאן.

כי טפאי לכו משום דלא קים לי בגווייכו. בלאו האי טעמא נמי יכול למימר להו באגרא קמא טפאי לכו ובהא לא בעינן לטפויי לכו אלא דניחא ליה למיתן טעמא למילתיה דמעיקרא סבר דכפי לטפויי להו טפי משאר פועלים והשתא קים ליה בגוייהו דלית להו לקבולי אלא כשאר פועלים. ורש"י פירש בענין אחר. הריטב"א. (כתוב בהלכות).
תוספתא: השוכר את הפועל להביא לו שליחות ממקום למקום ההלך ולא הביא נותן לו שכרו משלם דהא אונס היה בדבר שלא רצו לתת לו. ומיירי שלא היה שליחות שישא משא על כתפו דלא שייך למימר בהא אינו דומה הבא טעון לבא ריקן. טול מה שהבאת בשכרך כלומר אף על פי ששוה שכרו שלא שכר עצמו על מנת שיטרח למכור. ה"ר יהונתן.

אם שכיר הוא נותן לו שכרו. פירוש כפי מה שעשה. אבל אין לפרש כל שכרו דאם כן מאי פריך אילימא רבנן מאי איריא אחזתו דאניס אפילו לא אניס הא לא סברי דכי לא אניס שיטול כל שכרו אלא דוקא כפי מה שעשה לכך נראה כדפרישית תלמיד הר"פ. ואף על גב דאמרינן בפרק קמא דקידושין גבי עבד עברי חלה שלש אינו חייב להשלים ויוצא בשש. שאני התם דגלי קרא מדכתיב ובשביעית יצא וגזירת הכתוב למפטריה כיון דאניס אחר שעברו שלש וכי היכי דגלי קרא דאפילו חלה שש פטור אם היה עושה מעשה מחט דבעבודה כל דהו פטריה רחמנא שהרי לא נשכר למלאכה ידועה. אבל השוכר את הפועל למלאכה ידועה אין לו לקבל שכר על מה שלא עשה ואף על גב דאניס ולא מצי פטר נפשיה דלעביד ליה מלאכה אחרת דלא צריכא ליה ואפילו כבדה כראשונה וכל שכן במעשה מחט וזה ברור. הריטב"א.

כתוב בספר המאור אבל בקבלנות אם חזרו זה בזה עד שלא התחילו במלאכה דינו כמו שפירשנו בשכירות וכו'. וכתב עליו הראב"ד וזה לשונו: אמר אברהם ואיך אפשר זה להיות בקבלנות כמו בשכירות והלא בשכירות אם מצאו שדה כשהיא לחה נותן להם שכרם משלם בדלא סייריה לארעא מאורתא דאמרי ליה הב לן ארעא אחריתי דכיון דבטלינהו עד שותא דתו לא מתגרי פועלים יהיב להו כפועל בטל אבל בקבלנות מי איכא למימר להו הכי והלא קבלנות מלאכה ידועה היא. ועוד אם עכשיו היא לחה יעשו אותה ביום אחר כי לא לזה היום שכר אותם. עד כאן.

בד"ה מהו דתימא כיון דיד פועל על העליונה עכ"ל לכאורה נראה מתוך שמעתין דרבנן פליגי ארבי דוסא וסברי דידו דבע"ה נמי על העליונה ואם הוזלו פועלין ואין שוה החצי אלא שקל וחזר בו בע"ה אפ"ה לא יתן להם אלא סלע ומקרי ידו על העליונה כלומר שאינה על התחתונה כדאמר ר' דוסא שנותן להם סלע וחצי ובחצי סלע יגמור קצירו וכה"ג פירשו התוס' ידו על העליונה דגבי פועלים אבל ק"ק לפי זה המ"ל הכא לרבנן נמי כדקאמר לקמן לר' דוסא לא צריכא דזל עבידתא ואומר בע"ה ואזול פועלים ופייסוהו מ"ד כיון דיד בע"ה על העליונה מצי א"ל אדעתיה דבצריתו לי כו' ואם נאמר דרבנן לא פליגי אר' דוסא אלא בפועל דיכול לחזור דכתיב קרא עבדי אבל בבע"ה מודו דאינו יכול לחזור ואם הוא חוזר ידו על התחתונה ניחא דנקט הכא בכה"ג ולא נקט כדלקמן ודו"ק:

בד"ה מ"ד הואיל כו' טעמיה משום דתפיס בע"ה כו' עכ"ל מפי' מהרש"ל דכל זה בכלל הסד"א אבל לפי האמת טעמא דר' דוסא משום דכל החוזר ואפי' בב"ה דתפיס נמי דינא הכי ומש"ה כתב רש"י טעמיה כו' עכ"ל וק"ק לפי זה דלפי הס"ד אתיא מתני' דלא כמאן ועוד דהל"ל בפשיטות קמ"ל דלאו טעמיה משום דתפיס ובע"ה נמי אינו יכול לחזור ויש ליישב דאע"ג דשמעי' ליה ממתני' דלא נימא הכי אשמעינן לן נמי בברייתא ודלא קאמר קמ"ל דלא נימא הכי היינו משום דאם כן לא הוה איצטריך למיתני שוב סלע נותן להם סלע כדמסיק דאיצטריך ליה נמי למיתני משום דלא נימא יד פועל דוקא על התחתונה ואי הוה שמעינן ליה מרישא דלא נימא הכי לא הוה איצטריך למיתני הסיפא כלל ומש"ה קאמר קמ"ל בענין אחר ודו"ק:

גמ' מהו דתימא א"ל בציר זוזי אמריתו לי וכו' כצ"ל:

רש"י ד"ה סלע נותן להם סלע ואם העתיד וכו' כצ"ל:

גמרא לא צריכא דזל עבידתא ואוזילו אינהו גבי' זוזא מעיקרא מ"ד כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה מ"ד כו' טעמיה משום דתפיס כו' נ"ב פי' כל זה הוא בכלל הסלקא דעתא אמינא אבל לפי האמת טעמא דר' דוסא משום כל החוזר ואפי' בבעל הבית דתפיס נמי דינא הכי הוא מש"ה כתב רש"י טעמיה ולא כתב וטעמיה ודו"ק. (עיין במהרש"א) ואין להקשות היכי יכול הבעל הבית לחזור בהן מאחר שידו על התחתונה כבר תירצו התוס' דאין הכי נמי שידו על התחתונה ואפי' הכי בקש לחזור כו' עיין שם בריש פירקין בד"ה השוכר כו':

ברש"י בד"ה אלא התם כו' ואי קשיא כו'. יש מקשין לישני [רש"י] דה"ק השתא דאמר ר"נ אינה מגורשת לא תוכל לפשוט בעיין מזה דשמא טעמא משום דעקר אבל אי הוה אמר [איפכא ואמר משהגיע גט לידו] מגורשת בהכרח הוי שמעינן כסברת המקשה דלא ס"ל עקר ולפי מ"ש התוס' בגיטין אמאי לא אמר בציור זה [בהבא לי גיטי והיה אמר ר"נ מגורשת כו'] בע"כ צ"ל אף דעקר ודאי מ"מ איבעיא בהכרח נפשטה. ואינו נראה שזה ביקש רש"י לתרץ [דלכך לא אמר בציור זה] דחזינן שהיה רוצה לומר ציור לקושטא דמלתא [וכמו שתירץ רש"י דלא שייך כאן עקר ולכך לא אמר בציור זה דודאי עקר]. ואני אמרתי [דלכך הוצרך רש"י לפרש דלא שייך כאן עקר] דאם נניח דגם כאן הוא עקר א"כ נפשוט היום האיבעיא דבתר דידיה אזלינן דאי ס"ד אדידה [ואינה מגורשת משום דעקר] אמאי אמר ר"נ דינא דאינה מגורשת כלל בהיא אמרה הבא וכו' דהשתא ממ"נ בין סמך אדידה או אדידיה מ"מ הא הוי עקירה [ולא שמעינן מינה בהכרח סברת עקר דאפשר משום דאדידיה סמך] לאשמעינן אפילו אמרה היא התקבל כו' דהשתא אי אדידי' סמך מגורשת מיהא משתגיע לידה ואפ"ה אינה מגורשת כלל דאדידה סמכינן והוי עקירה [והיה נשמע מינה תרתי דאדידה וסברת עקר]. וזה א"ל דלמא לר"נ גופיה מבעיא ליה ומספקא ליה ג"כ אין זה סברא וק"ל:

ברש"י בד"ה בד"א דשוכר עליהן וכו'. הקשה האשר"י פשיטא כיון שמוצא לשכור בלא תוספת למה יעשה מעותיו אנפרות ויתן להם יותר ממה שמוצא לשכור ונראה דקאי אמטען דאם מצא אחרים לשכור ואמרו ליה צא ושכור וכו' אם הטעו צריך ליתן להם התוספת עכ"ל:

בתוס' בד"ה אין להם זה ע"ז וכו'. מסיים בזה האשר"י ומבואר יותר בטור סימן של"ג מיהו נ"מ במאי דהלכו במקום שאין פועלים מוצאין להשתכר ואף אלו לא הלכו לא היו מוציאין להשתכר במקום אחר אם הלכו דהו"ל התחלת מלאכה נותן להם כפועל בטל ואם לא הלכו אפילו תרעומות אין להם על בעל הבית וכן במקום שהפועלים נשכרין בג' וזה שכרן בו' אם הלכו הרי התחלה ואינו יכול לחזור וכו' ע"ש ומ"מ אין לאוקמי הבד"א בענין זה דאיירי באופן שלא יכלו הפועלים למצוא לשכור אף אם לא השכירן זה [ולמה להו למימר דאורחא דמלתא כו'] דא"כ בלא הלכו אמאי יש להם תרעומות אבל הנ"י מפרש באמת הכי וז"ל והא דנקט הלכו אע"ג דבלא הלכו שעיכבן והפסידן שכירות אותו היום חייב בעה"ב דדבר האבד הוא להם דכי היכי דפועלים מחוייבין לי' לבעה"ב בדבר האבד כדתנן במתני' אלא הכל מיירי כגון שלא היו מוצאין להשתכר עצמן מתחלה מש"ה דוקא כשהלכו שהוא כהתחלת המלאכה כשם ששאר דברים נקנין בקנין כך שכירות פועלים נקנין בהתחלת מלאכה וכו'. ומה שמדמה לדבר האבד קצת קשה לי דהוא בעצמו כתב שם [בדבר האבד] דוקא שוכר עליהם או מטען [אפילו עד מ' ונ'] ואם לא שכר עליהן אחרים אין הפועלים חייבין לשלם לו הזיקו [והפסד הפועלים כלא שכר דמי] (ז). ועיין לקמן בפירש"י עד כדי שכרן. והאי בד"א מבוארין באשר"י וטור בע"א ממ"ש רש"י וז"ל אחר שכתב חילוק בין הלכו וכו' בד"א כשלא התחילו במלאכה הלכך בעה"ב יכול לחזור כ"ז שאינו גורם להם הפסד אבל אם התחילו במלאכה אין בעה"ב יכול לחזור ואם חוזר נותן להם שכרן כפועל בטל והפועל אם הוא שכיר יום יכול לחזור אפילו בחצי יום וידו על העליונה ושמין כמה שוה מה שעשה ונוטל אפילו אם נתיקרה המלאכה שאינו יכול לגומרה בחצי שכר הנשאר בידו כגון ששכרו בח' דינרין ליום ועשה עמו חצי יום ואפילו אם נתיקרה שצריך ליתן לאחר מחצי יום הנשאר ו' דינרין אפ"ה צריך ליתן לראשון ד' דינרין מחצי יום שעושה ולא אמרינן לא יתן לו אלא ב' דינרין כדי שתגמר לו מלאכת היום בח' דינרין כפי מה שהתנה וה"ה נמי אם הוזלה שיכול לגמור חצי יום הנשאר בב' דינרין צריך ליתן לו ו' דינרין ואינו מעכב עליו אלא ב' דינרין כדי שתגמר מלאכת היום כפי מה שהתנה ואם הוא קבלן וכו' גם הוא אינו יכול לחזור בו ואם חוזר בו ידו על התחתונה ששמין לו מה שעתיד לעשות וע"ש באריכות. בזה [ר"ל בהוזלה] צ"ע ועיין מה שאכתוב בסמוך [דף ע"ז ע"א בתוס' בד"ה יד פועל]. והנ"י כתב בד"א שלא התחילו במלאכה וכו' לא נקיט הכא הלכו כדלעיל [דהוי נמי כהתחילו במלאכה] משום דהשתא מיירי בחזרת פועלים ופועלים כשחזרו בהם בדבר שאינו אבד אינן חייבין לשלם כלום מכיסן [להיות שוכר עליהן] אלא מחשבין להם במה שעשו לפרוע מה שהפסיד בעה"ב לפיכך נקיט הכא בד"א שאין לבעה"ב אפועלים אלא תרעומות בשלא עשו מקצת מלאכה אבל עשו מקצת מלאכה מחלוקת ר"ד וחכמים דלר"ד דקיי"ל כוותיה מפסידין ממון מה שהתחילו במלאכה וכו'.

גמרא לא צריכא דזל עבידתא ואוזולי אינהו גביה זוזא מעיקרא מהו דתימא וכו'. כן הגיה מהרש"ל וכן משמע מפירש"י:

ברש"י בד"ה לא סיירה מאורתא פסידא כו'. מפרש כאן בע"א מבסמוך ואפשר לומר דס"ל שאין לבעה"ב לידע שימנעו הגשמים הריפקא [דלא כסברת התוס' ואם לשניהם אין לידע חזר להיות פסידא דפועלים לז"א טעמא מי יימר וכו' ולעיל מפ' כפשוטו ועיין והאשר"י כתב ב' טעמים בריפקא:

ברש"י בד"ה לא קים לכו וכו'. נתרציתי לכם בסלע שלם שלא הייתם יודעין שיתיקרו הפועלים ותהיו ראוין ליתן סלע וראיתי בדעתכם כו' ומיירי שאחר ששכרן נתיקרו הפועלים קודם עשיית המלאכה ולשון רש"י לא נתברר לי. וז"ל הסמ"ע ס"ס של"ב אמ"ש הש"ע אם המלאכה שוה ה' ושכרן בד' והוזלה ועמדה על ד' נותן להם ד' ולא יוכל לומר להם גם עתה תקחו דינר פחות ממה ששוה וכן אם שכרן ביותר דינר מהראוי והוקרה המלאכה אינם יכולין לומר גם עתה הוסף לנו דינר יותר מהראוי לפי היוקר של עכשיו כתב הוא ז"ל בגמרא מפרש טעמא דיאמרו פועלים מתחלה לא נתרצינו בפחות אלא מפני שראינו שאינך יודע דרך שכירות פועלים ולדעתך גם שאר פועלים לקחו כן ואנו היינו דחוקים למעות נתפייסנו בפחות מהראוי לנו משא"כ עתה שאתה רואה שכל הפועלין נשכרין בכך וכן הטעם באידך דהבעה"ב אומר כן להפועלין ואין בידי להלום זה לא ברש"י בד"ה קמ"ל וכו' דלא קים לך לעשות בסלע ודינר הול"ל ולעיל ד"ה ואגרינהו וכו' לא רצה להשתכר כשאר פועלים משמע יודעין ולא רצו וד"ה לא קים לכו כו' סלע חסר דינר הול"ל גם לישנא דגמרא טפי זוזא אמרת לן וכו' אי אפשר לפרש אליביה:

ברש"י בד"ה מהו דתימא הואיל וכו' טעמיה משום דתפיס וכו'. כתב בח"ש כ"ז הוא בכלל הסד"א אבל לפי האמת טעמא דר' דוסא משום דכל החוזר אפילו בעה"ב דתפיס נמי דינא הכי הוא ומש"ה לא כתב רש"י וטעמיה ודו"ק. וא"ל היכי יכול בעה"ב לחזור בהן מאחר שידו על התחתונה [ומה מרויח בחזרה] כבר תירצו התוס' ריש פרקין בד"ה השוכר דאה"נ וכו' עכ"ל. ודאי דא"ל כלל בה"א [דטעמי'] משום דתפיס דא"כ מתני' דלא כמאן [אלא] ה"ק ר"ד הוכרח לומר אי יגמר כו' דלא תטעה בדבריו טעמיה משום וכו' קמ"ל דטעמיה הוא משום דכל החוזר וכו' אבל קשה אמאי לא קאמר בקצרה מהו דתימא טעמא משום דתפיס ואפילו אם חזר בעה"ב ידו על התחתונה וכו' [קמ"ל דלא אמרינן משום דתפיס ולמה ליה קמ"ל דאמרי אדעתא כו'] ומ"ש מהר"ש משום דא"כ ישאר בקושיא ל"ל ואם סלע נותן סלע כו' כיון דאשמעינן ברישא דכל החוזר כו' לא ידענא מאי קאמר חדא דמ"מ אף אם טעמא משום דכל החוזר מ"מ בהא דר"ה ברי' דר' נתן שקולין הן והיאך יוציאו מבעה"ב המוחזק דליכא כאן חזרה ועוד בהא דאם סלע נותן להם סלע לישני דהא קמ"ל כו' [דטעמא לאו משום דתפיס רק משום דכל החוזר] ויש ליישב ודו"ק. גם לפי זה לא קשה קושית התוס' [ריש פירקין] דהא מהו דתימא וכו' ר"ל ויד בעה"ב על העליונה לעולם ולא ידעתי מאי קאמר בח"ש ואין להקשות היכי יכול וכו' ועיין:

ברש"י בד"ה לא צריכא דזל כו' לכך יגמור בסלע כו'. נראה שר"ל לכך יכול לגמור בסלע מפני שהוזל אבל בשעת כו':

ברש"י בד"ה קמ"ל וכו'. דלא הייתי יודע שישכרו פועלים בסלע רק בה' דינרין ואדעתא דהכי אמרינן לך בציר זוזא ועיין:

בתוס' בד"ה דאגר אגירי כו'. דבריהם מבוארין בר"ן יותר וז"ל כיון דלא הוי פשיעה דבעה"ב טפי מדפועלים והפועל תלוי שכירתו בעשיית הפעולה א"כ כל שלא עשה פעולתו פסידא דידיה הוא והיינו דוקא בפועל אבל באריס כיון דהוי שותף בגוף הקרקע זכה בכל שבח שיגיע בקרקע א"כ אתיא מיטרא זוכה במה שהשביח מאליו וזה שבח לו שלא יצטרך לטרוח אבל אם היה מפסיד משכירתו בסיבת המטר חובה הוי ליה כו'. והראב"ד ז"ל כתב דלא מיבעיא אריס דאפילו קבלן ואפילו פועל כ"ז שהתחיל במלאכה כך הוא דינו שמאותה שעה זכה בשכירות ואע"פ שלא נעשה על ידו רווחא דידיה הוא וכי אמרינן הכא פסידא דפועלים וכו' דוקא בשלא התחילו במלאכה וראיה מבסמוך ושלים עבידתא בפלגא דיומא כו' דאי לית ליה דכוותיה נותן להם שכרם משלם כלומר של כל היום אלמא דאפילו פועל כל שהתחיל במלאכה אע"פ שלא טרח בה כפי מה שנשכר נוטל שכרו משלם ורמב"ן חולק בשניהם [בפועל ובקבלן] וע"ש דברים נכונים [דלא דמיא להך דבסמוך דכיון דשכרו למלאכה ידועה פשיעה דבעה"ב הוא דאיהו ידע ופועל לא ידע] ועל פי סברת הראב"ד נ"ל גירסת בלילה לאפוקי ביום אחר שהתחילו רווחא דפועל הוא. וא"ל אמאי רק כפועל בטל אי לאו אוכלסי דמחוזא (ח):

בתוס' בד"ה ואתא מיטרא כו' ואצטריך הך דהכא כו'. לכאורה היה נראה לומר אצטריך דלא תימא משמיא רחימו וקמ"ל חילוק בין פועל לאריס אבל באגר לרפקא ליכא למימר משמיא רחימו דהא אין המלאכה נעשית שם וק"ל:

בתוס' בד"ה יד פועלים וכו'. העולם מפרשין פשוט שר"ל כיון דידו על העליונה א"כ כיון שנתייקרו אמאי נותן להם אלא סלע ו' דינרין בעי למיתב וא"ל על העליונה לענין הוזל ובעי למיתב עד כדי שיכול לגמור במה שמעכב הא ביוקרא איירינן הכא ולא מיקרי על העליונה מה שנותן על החצי כמו שפסק עמם כמ"ש לעיל ריש פירקין בתוס' בד"ה השוכר לז"א כלו' אינה על התחתונה וכו'. אבל היה נראה לומר ששללו שאינה על העליונה לענין הוזלה כיון שהוא חוזר וקצת משמע כן מתוס' ריש פ"ק דף י' בד"ה יכול לחזור וכו' והסברא נותנת כן מה שצריך ליתן לו ו' דינרין על החצי אם הוזל [היכא שבעה"ב חוזר] משום קנסא הוא ואף דפועל יכול לחזור מ"מ יותר ממה שפסק אין לו ליתן וכן קבלן לת"ק דר' דוסא דלא שמין מה שעתיד לעשות בהוקרה אפ"ה בהוזלה אינו נותן לו רק כמו שפסק עיין באשר"י שכתב בהדיא כן מיהו הטור פסק בהדיא אף בהוזלה והעתקתי לשונו לעיל ועיין:
וכתב מהר"ש ברש"י בד"ה מהו דתימא כיון דיד פועל על העליונה לכאורה נראה מתוך שמעתין דרבנן פליגי אר' דוסא וסברי בבעה"ב דידו נמי על העליונה ואם הוזלו פועלים ואינו שוה החצי אלא שקל וחוזר בו בעה"ב אפ"ה לא יתן להם אלא סלע ומיקרי ידו על העליונה כלומר שאינה על התחתונה כר' דוסא שנותן להם סלע וחצי וכו' וכה"ג פירשו התוס' ידו על העליונה דגבי פועלים וקצת קשה לפי"ז הומ"ל הכא לרבנן נמי כדאמר לקמן לר' דוסא לא צריכא דזל עבידתא ואימר בעה"ב ואזלו פועלים ופייסוהו מהו דתימא כיון דבעה"ב ידו על העליונה מצי אמר להו אדעתא דבצריתו כו' ואם נאמר דרבנן לא פליגי אר' דוסא אלא בפועל דיכול לחזור דכתיב קרא עבדי אבל בבעה"ב מודים דאינו יכול לחזור ואם היא חוזר ידו על התחתונה ניחא דנקיט הכא בכה"ג ולא כדלקמן ודו"ק עכ"ל ועיין:

גמרא אי אית ליה עבידתא דניחא מינה יהיב להו כו' מפקיד להו כו'. לכאורה יפלא שנויי הלשונות ונ"ל דצ"ל דיהיב להו ור"ל דניחא מאותה עבידתא דיהיב להו ברישא פי' דפסיק בהדייהו דבהכי איירי כמש"כ הרא"ש ונ"י. ועי' גי' הרי"ף והרא"ש:

גמ' שם כי קאמר רבא באכלוסי דמחוזא. עפרש"י ור"ל דוקא באותן שהן נושאי סבל אבל שאר פועלין כגון דריפקא דלעיל אמר רבא גופי' שם דדינייהו בכפועל בטל ומסתמא אמר ג"כ אף למחוזאי בני עירו וכ"מ בערוך אבל לפירוש הרמב"ם בחבורו דאכלוסי הם חופרי אדמה קשה הא דלעיל שוב התבוננתי בהרמב"ם שם ריש הל' ד' דמשמע דמפרש לרפיקא הוא להשקות את השדה וא"כ מיושב גם פירושו דהכא ע"ד הנ"ל:

רש"י ד"ה קמ"ל. וראינוך שאי אפשך להוסיף כו'. כ"נ דצ"ל:

גמ' בין שכירות לקבלנות. עיין לעיל דף מח ע"א תוס' ד"ה והא:

גמ'. האי מאן דאוגיר אגורי לדוולא ואתא מטרא פסידא דפועלים אתא נהרא פסידא דבעה"ב.
עיין בתוס' (ד"ה ואתא) שכתבו וז"ל בדוולא רוב השדות מתמלאות בהם יאורים ע"י המטר ולא היה לו לירא יותר מפועלים ולא פשע במה שלא הוליכם שם עכ"ל. כלומר דבירד מטר לא פשע בעה"ב ולכן הפסידא דפועלים, ואילו באתא נהר פשע הבעה"ב דמיירי בדלא סיירא. ותוס' ס"ל כשיטת הרא"ש דתלוי בדין אונס ופשיעה דבעה"ב וכדנתבאר לעיל.
אולם עיין ברמב"ם (פ"ט מהל' שכירות הל"ו) שכתב וז"ל שכרן להשקות השדה ובא המטר והשקה אין להן אלא מה שעשו. בא הנהר והשקה נותן להן כל שכרן מן השמים נסתייעו עכ"ל. ונראה דיש לרמב"ם ביאור אחר בגמ', דהיינו ששכרן הבעה"ב להשקות את שדהו ממי הנהר ולא ממי גשמים. ובכן אם הנהר מעצמו השקה את השדה הרי "נסתייעו משמים" מאותם מימי הנהר שממנו היו צריכים להשקות את שדהו, וסיוע דשמים מצטרף להם ליחשב כאילו הם עצמם עשו את ההשקאה, ומשו"ה הפועלים מקבלים את שכרם. משא"כ מי גשמים שבכלל לא היו חלק ממלאכתם להשקות את שדהו ממנו, ומשו"ה אינם מצטרפים למלאכתם ולכן אם בא המטר אינם מקבלים שכר אלא מה שעשו.
גמ'. אי בני מתא פסידא דפועלים. עיין ברמב"ם (פ"ט מהל' שכירות הל"ו) ז"ל השוכר את הפועלים להשקות את השדה מזה הנהר ופסק הנהר בחצי היום, אם אין דרכו להפסיק אין להן אלא שכר מה שעשו. וכן אם דרכו שיפסיקו אותו בני העיר והפסיקוהו בחצי היום אין להן אלא שכר מה שעשו שהרי ידעו הפועלים דרכו של נהר. ואם דרכו להפסיק מאליו נותן להם שכר כל היום מפני שהיה לו להודיעם עכ"ל, ובראב"ד השיג עליו. וכתב הרב המגיד וז"ל ולשון הגמרא אי הוה רגיל דפסיק בני מתא פסידא דפועלים לאו בני מתא פסידא דבעה"ב ועיקר הפירוש אי פועלים בני אותה העיר ויודעים מנהג הנהר פסידתם, ואם הם מעיר אחרת פסידת בעל הבית, שהיה לו להודיעם וכיון שלא הודיעם נותן להם שכר כל היום כפועל בטל עכ"ל. אך הרמב"ם לא פירש כן, ועלינו לבאר את שיטתו.
ונראה דהרמב"ם מפרש דכשיש תקנת הקהל להפסיק את הנהר באמצע היום הריהי פוטרת את בעל השדה משכירותו. דהיינו דאם דרך הנהר להפסיק מאליו אזי צריך הבעה"ב להודיע לפועלים כשאינם יודעים ולהתנות עמהם, דאל"כ חייב לשלמם. משא"כ בתקנת הקהל דאפי' לא התנה עמהם והם לא ידעו, הרי עליהם לדעת בעצמם מתקנות הקהל הנוגעות למלאכתם, ובעה"ב בכל אופן משו"ה פטור מלשלמם, דבני העיר כופין על דברים כאלה (עיין בב"ב דף ז:).
בענין פועל קבלן ואריס שנאנסו
א.
ביאור שיטת התוס' בגדר דין אריס
תוס' ד"ה דאגר.
עיין בסוגיא בגיטין (דף עד:) דרבה סובר דבאתא מטרא אריס מקבל את חלקו אף בלי שיעשה פעולה דמשמיא קא מרחמי עליה. והקשו בתוס' (ד"ה דאגר) דבסוגיין נפסק דבאתא מטרא ההפסד הוא לפועלים שאינם מקבלים את שכרם. ובתוס' חילקו בין אריס לפועל, וז"ל וי"ל דדוקא באריס שיורד לקרקע באריסות נותן לו השליש אפילו אתי מיטרא מספק דשמא לא אתי, כמו שאר אריסי דשקלי ריבעיא אפילו אתי מיטרא לא יצטרך לדלות תלתא, אבל הכא פועלים שאינם אריסין אלא נותן להם שכירות על המלאכה אפילו התחילו במלאכה אין להם ליטול אלא לפי מה שעשו, כיון דלא נחתי לארעא להיות בחזקת אריסין עכ"ל. ועיין בתוס' גיטין (דף עד: ד"ה רבה) שג"כ חילקו ביניהם, אך שם כתבו וז"ל וי"ל דשאני התם שאינו אלא שכיר יום שלא שכרו בעל הבית אלא לדלות וכיון שלא הוצרך אינו שכירו, אבל הכא שהוא אריס ועושה כל מלאכות שבשדה ויש לו חלק בקרקע כמו בעל השדה ומיד כשהתנה עמו לדלות זכה בשליש השדה ואפילו אתא מיטרא וכו' עכ"ל. ויש לדייק בלשון התוס' בסוגיין שלא כתבו שיש לאריס חלק וקנין בקרקע, כמש"כ התוס' בגיטין.
ומשמע דשני התוס' פליגי ביסוד דין אריס, דלפי התוס' בגיטין (דף עד: ד"ה רבה) יש לאריס זכות וקנין בגוף הקרקע לפירות, והואיל ויש לו קנין בגוף הקרקע לפירות מקבל את חלקו בפירות אפילו באופן ששבח הקרקע בא ע"י מטרא. משא"כ בפועל שדין שכירותו הוא שמשתלם עבור פעולתו, ולכן היכא דאתא מטרא שלא פעל הפועל שום פעולה להשביח את הקרקע אינו מקבל שכר. ואילו אליבא דתוס' בסוגיין (עז. תוס' ד"ה דאגר) אריס אינו הבעלים דהקרקע ומשתלם מדין שכר פועל, אלא ששכרו נמדד כפי השבח ולא כפי שעות מלאכתו וטרחתו. והנ"מ בין פועל לאריס באתא מטרא הוא משום דיסוד תשלומי פועל היינו שמקבל את שכרו עבור פעולתו וטרחתו המביאה לידי שבח. ולכן באתא מטרא שלא טרח אינו מקבל שכר. ואילו אריס התחייב רק שיהיה שבח וימציא את השבח לבעה"ב, ולכן בכל אופן שיש שבח הוא משתלם. ומשו"ה אפילו בדאתא מטרא שלא טרח האריס בעצמו, מכיון דעכ"פ יש שבח הריהו מקבל את חלקו. ונראה דלפי סברת התוס' בסוגיין דיסוד החילוק בין אריס לפועל הוא דאריס משתלם עבור המצאת השבח ופועל משתלם עבור מלאכתו וטרחתו, דיש גם נ"מ הפוכה, דלפעמים פועל מקבל שכר בעד התחלת מלאכתו ואע"פ שלא עשה את כולה מחמת אונס, וכגון דאגריה לרפקא ולא סיירא לארעיא מאורתא ואתא מטרא, דההפסד בכה"ג דבעה"ב. דבהאי גוונא אמרינן דמחמת התחלת מלאכה הרי זה נחשב כאילו עשה הפועל את כל המלאכה⁸, ואע"פ דליכא שבח כלל הבעה"ב משלם לפועל את שכרו כפועל בטל. משא"כ באריס י"ל דלא יהיה הדין כן, דהואיל דהאריס אינו מקבל שכר בעד המלאכה שעשה אלא בעד עצם השבח, י"ל דאם ליכא שבח ואפילו אם אין שבח מחמת אונס, וכגון דאגריה לרפקא ואתא מיטרא, אין לו שכר כלל.
ונראה שיש עוד נ"מ בהגדרת דין דאריס - האם דינו כפועל קבלן ומשתלם מדין שכר או דהוי כשותף דיש לו חלות קנין בקרקע - בנוגע ללאו דבל תלין. דאם דינו כפועל קבלן אזי י"ל דחל איסור בל תלין בתשלומיו דהויין שכר פועל, ואילו אם הוי כשותף ונוטל את חלקו משום שיש לו קנין בגוף הקרקע לפירות אזי י"ל דלא חל איסור בל תלין בתשלומי אריס.
ב.
שיטת הרמב"ם בדין אריס
עיין ברמב"ם (פ"ב מהל' בכורים הלי"ב) וז"ל האריסין כו' אינם מביאים בכורים כו' שנא' בכורי אדמתך עכ"ל, ומבואר להדיא דס"ל שאין לאריס קנין בקרקע. וכן מפורש נמי ברמב"ם (פ"א מהל' תרומות הלי"ז) דישראל שהוא אריס לגוי בסוריא, מכיון דיש לגוי קנין בסוריא להפקיע מתרומות ומעשרות, פירותיו דהאריס נמי פטורין מתו"מ וז"ל לפי שאין לו בגוף הקרקע כלום עכ"ל. ולכאורה מוכח דהרמב"ם ס"ל כתוס' דידן דאריס אין לו חלק בקרקע, ומשלתם מדין שכר פועל.
אולם צ"ע בזה, דכתב הרמב"ם (בפ"ט מהל' שכירות הל"ו) וז"ל שכרן להשקות השדה ובא המטר והשקה אין להן אלא מה שעשו כו' בד"א בפועל אבל מי שפסק עם אריסו שאם ישקה שדה זו ד' פעמים ביום יטול חצי הפירות וכל האריסין שהן משקין שתי פעמים אינן נוטלין אלא רביע הפירות ובא המטר ולא הוצרך לדלות ולהשקות נוטל חצי הפירות כמו שפסק עמו שהאריס כשותף ואינו כפועל עכ"ל. וקשה דהא כאן כתב סברת התוס' בגיטין דלאריס יש קנין והוי כשותף, ומשו"ה באתא מטרא נוטל בשבח ואע"פ שלא טרח ולא עשה פעולה.
ותירץ מרן הגר"ח זצ"ל שיש שני דינים בקנין פירות: א) קנין בגוף הקרקע לפירותיה, ב) קנין וזכות לפירות בלבד בלי קנין בגוף הקרקע עצמה לפירותיה. ונראה דהרמב"ם (פ"ב מהל' בכורים הלי"ב) סובר דאריס אינו מביא בכורים משום דס"ל דאין לאריס קנין בגוף הקרקע לפירותיה, ולא הוי בכלל "ביכורי אדמתך". ומ"מ בנוגע לחלקו בשבח הרמב"ם סובר דאריס זוכה בפירות מדין קנין וזכות בעלים - ולא מדין שכר פועל בעלמא, דיש לאריס קנין וזכות בשבח מדין קנין פירות, ומשו"ה פסק הרמב"ם (בפ"ט מהל' שכירות הל"ו) דבאתא מטרא השבח הוא שלו דיש לו קנין וזכות מדין קנין פירות, והוי כשותף.
ונראה דאריס דומה בזה לשואל ולשוכר, דשואל ושוכר אינם קונים את עצם גוף החפצא השאולה לפירות ולהשתמשות, אלא קונים זכות ההשתמשות בחפצא בלבד בלי קנין הגוף. ועיין ברמב"ם (פכ"ג מהל' מכירה הל"ח) שחילק בין הקונה שדה לפירותיה לבין שוכר שדה מחבירו, דמי שקונה גוף לפירות הוי בעלים יותר לנטעה ולזרעה כפי שרוצה, משא"כ שוכר המוגבל להשתמש בשדה כפי הלכות שכירות, והוא משום דאין לשוכר קנין בגוף לפירות אלא רק זכות וקנין פירות בעלמא. וה"ה באריס יש לו קנין וזכות פירות בלבד. ולפי"ז יוצא דהרמב"ם סובר כהתוס' בגיטין ולא כתוס' בסוגיין⁹. ועוד נראה דיש לדמות דין אריס לדין הזורע שדה הפקר, דעיין ברמב"ם (פ"ב מהל' תרומות הי"א) וז"ל וכן ההפקר פטור מן התרומות ומן המעשרות וכו' אבל הזורע שדה הפקר חייב בתרומות ומעשרות עכ"ל. וצ"ע דמאחר שלא קנה את השדה אמאי חייב בתרו"מ דלכאורה הפירות הן הפקר ופטורין מתרו"מ. וביאר הגר"ח זצ"ל דהשבח הוא של הזורע, כיון דבא ע"י מלאכתו. ואע"פ דבעלמא קיי"ל דהשבח של בעה"ב וכגון ביורד לתוך שדה חבירו, היינו משום דהתם השדה היא של בעה"ב ויש לו טענה דארעי אשבח, אבל דין זה לא שייך בשדה הפקר. ומוכח דהיכא דאין לבעה"ב טענה דארעי אשבח השבח הוא של עושה המלאכה. ומשו"ה הזורע שדה הפקר חייב בתרו"מ. ונראה דה"ה לגבי אריס, דיש לו זכות וקנין בפירות עצמן מחמת מלאכתו.
ולכאורה יש נ"מ בזה לדינא, דאם יש לאריס קנין גמור בגוף הקרקע לפירות אזי י"ל דכל קניני קרקע קונים לו - דהיינו קניני כסף שטר וחזקה. מאידך אם אין לו חלות קנין כלל אלא הוי פועל בעלמא אזי אין קניני קרקע דעלמא קונים לו וחל דין אריס רק ע"י התחלת המלאכה כמו בפועל בעלמא. אמנם יל"ע לפי"ד מרן הגר"ח זצ"ל דיש לאריס קנין פירות בלי קנין בגוף הקרקע האם האריס קונה זכות בפירות ע"י קניני קרקע דעלמא ככסף שטר וחזקה, או"ד דקונה רק ע"י התחלת המלאכה. ולכאורה נראה דקונה רק בהתחלת המלאכה ולא בכסף שטר וחזקה. ונראה שיש עוד נ"מ לענין איסור בל תלין, דאי אריס הוי פועל אזי י"ל דחלין בתשלומיו איסור בל תלין, ואם אינו פועל אלא שותף לא חל בתשלומיו איסור בל תלין.
ג.
בדין פועל - קבלן ובביאור פלוגתת הרמב"ן והראב"ד
עיין ברי"ף (פרק מי שאחזו דף לה: בדפי הרי"ף) וז"ל ההוא גברא דאמר ליה לאריסיה כולי עלמא דלו תלת דליאתא ואכלי ריבעא ואת דלי ארבעה ואכול תילתא, לסוף אתא מיטרא ולא דלה אמר רב יוסף הא לא דלה, רבה אמר הא לא איצטריך, והלכתא כרבה. וקשיא לן ההיא דאמר רבא בהשוכר את האומנין האי מאן דאגיר אגירי לדוולא ואתא מיטרא פסידא דפועלין, ומסתברא לן דשאני אריס מפועל, דאריס כשותף דמי דאי איתניסא ההיא ארעא לא הוה שקיל מידי הלכך כיון דקביל עליה דדלי ארבעה קנה ליה תילתא וכיון דלא איצטריך לא פקעה מנתא דיליה עכ"ל. ומבואר דהרי"ף ס"ל כשיטת הרמב"ם דאריס הוי כשותף, ומשו"ה דינו שאני מדין פועל, ונוטל את שכרו אע"פ שלא טרח.
ועיין שם בהשגת הראב"ד (על הרי"ף) וז"ל ולי נראה דכל קבלנות נמי דיניה הכי, דכיון דנחית לעבידתא כל מאי דמיתרמי רווחא בההיא עבידתא לקבלן הוי, דאי מיתרמי ליה נמי טרחא יתירא עליה דידיה רמי, הלכך רווחא נמי לדידיה הוא דהוי, עכ"ל. ומבואר דהראב"ד סובר דהא דאמרינן דפסידא דבעה"ב אינו רק לגבי אריס אלא אף בקבלן קיי"ל הכי משום שקבלן קיבל על עצמו לעשות מלאכה מסוימת והיא נעשתה, והקבלן משתלם עבור המצאת השבח לבעה"ב ולא עבור מלאכתו ופעולתו. ועיי"ש בראב"ד שהוסיף דיש דיעה בראשונים דאפילו בפועל אמרינן דאי אתי מטרא נותן לו שכר של כל יום מלאכתו. וז"ל גם יש מי שאומר שאפילו פועל שהוא כמו זה הענין הכי דיניה, דאי אגריה לדוולא ואתא מטרא, והיכי דמי דאתא ליה מטרא בפלגא דיומא כי הכא, אי נמי משהתחיל במלאכה הוי פסידא דבעה"ב, ואי אית ליה עבידתא דניחא מיניה, אי נמי דכוותה עביד לה, ואי לית ליה יהיב ליה כפועל בטל דכולי יומא, דדמיא להא דאמר רבא האי מאן דאגר אגירי לעבידתא ושלים עבידתיה בפלגי דיומא אי אית ליה עבידתא דניחא מיניה וכו' עבדי דקשיא מיניה לא עבדי ויהיב להו כפועל בטל וכיון דאתא מיטרא בפלגא דיומא כמאן דשלים עבידתא דמי, וכו' והא דאמר רבא דאי אתא מיטרא פסידא דפועלים כשלא התחילו במלאכה קאמר אבל משהתחילו במלאכה משמיא הוא דמסייע בהדייהו, תדע שאם שכר אדם פועלים לקצור קמתו ובא הרוח ושברתה או באו נמלים וקרסמוה הלא הוא נותן להם שכרם משלם והא נמי להא דמיא עכ"ל. ומבואר דלפי שיטה זו אף בפועל נותן לו שכר כל היום, ואפילו אם אחרים עשו את המלאכה בשבילו, כי היכי דאי שלים עבידתיה בפלגי דיומא דנותן לו שכר כל היום.
ועיין בר"ן (שם ד"ה וקשיא לן) שכתב בשם הרמב"ן וז"ל והרמב"ן ז"ל חולק בשתיהן, בפועל כל שלא עשה שליחותו אע"פ שמשהתחיל במלאכה נעשית מלאכתו מאליה לא זכה בשכרו, וראיה לדבר מדאמרי' בפ' הגוזל בתרא (ב"ק קטז א) גבי שטף נהר את חמורו וחמור חבירו וכו' ירד להציל ולא הציל מהו א"ל זו שאלה היא אין לו אלא שכרו, איתביה השוכר את הפועל להביא לו כרוב ודרומסקנין לחולה ומצאו שמת או שהבריא נותן לו שכרו משלם, ושני ליה התם עבד שליח שליחותיה הכא לא עבד שליח שליחותיה, אלמא טעמא דעבד שליחותיה הא לאו הכי אע"פ שנעשית מלאכה מאליה כגון שבאו לו דורמסקינן ממקום אחר הפסיד שכרו, ואפילו בקבלן נמי הפסיד דמסתמא הך ברייתא דמצאו שמת או שהבריא בקבלן היא, ואעפ"ה טעמא דעבד שליח שליחותיה הא לאו הכי אינו נותן לו שכרו. וכי תימא א"כ קשיא הך דאמר רבה התם בסמוך דאי לית ליה עבידתא דכוותה נותן להם שכרן משלם, ואמאי והא לא טרח, לאו קושיא היא דהתם נמי עבד שליח שליחותיה, דההיא ע"כ בששכרו בפירוש למלאכה ידועה היא וכו' וכיון שכן בעל הבית דהוה ליה לאתנויי ולא אתני איהו דאפסיד אנפשיה דכוליא פשיעותא דידיה היא עכ"ל.
והנה הראב"ד הביא ראיה לשיטתו שאם פועל התחיל בעבודה להשקות שדות ואח"כ הגיע מטר מקבל את שכרו בעד שאר העבודה כפועל בטל, מהא דאיתא בגמ' עז. "ואמר רבא האי מאן דאגר אגירי לעבידתא ושלים עבידתיה בפלגי דיומא אי אית ליה עבידתא דניחא מיניה יהיב להו א"נ דכותה מפקד להו דקשיא מיניה לא עבדי ויהיב להו כפועל בטל", דכי היכי דפועל שגמר עבודתו בחצי היום מקבל שכרו על כל היום כפועל בטל ה"נ היכא דאתא מיטרא מקבל שכרו על שאר העבודה כפועל בטל. והרמב"ן דחה את ראייתו דלא דמי להיכא דפועל גמר את מלאכתו בחצי היום דהתם עשה את כל המלאכה, ומיירי ששכרו למלאכה ידועה דהו"ל פועל - קבלן¹⁰, ואף אם שכרו כל היום לעשות אותה המלאכה, ונגמר מלאכתו בחצי היום הבעה"ב חייב לשלם לו כפועל בטל, דהבעה"ב פשע דהוי ליה לאתנויי שאם יגמור העבודה בחצי היום שאינו ישלם אלא על חצי היום, ומאחר שלא התנה איהו דאפסיד אנפשיה, ומשלם מחמת פשיעותא דידיה. משא"כ אם באו אחרים ועשו את העבודה בשבילו או דאתי מטרא דלא פשע הבעה"ב, ולא טרח הפועל ולא עשה מלאכה כלל, י"ל דהבעה"ב אינו משלם לו כפועל בטל אלא על עבודתו שעשה.
ונראה דהרמב"ן והראב"ד פליגי בדין פועל - קבלן, דהיינו ששכרוהו לעשות מלאכה מסוימת במשך זמן מסוים. דבפועל - קבלן חלה התחייבות הפועל לעבוד עבודה מסוימת - אולם השכר היא לפי זמן העבודה - דשכרוה לעבוד עבודה זו במשך זמן מסוים. דהראב"ד סובר דפועל - קבלן משתלם עבור השבח ולא עבור עצם הטירחא ועשיית המלאכה, ודין פועל - קבלן דומה לדין קבלן דעלמא - דמשתלם עבור השבח שהשביח. ומשום הכי ס"ל להראב"ד דאין לחלק בין היכא שגמר הפועל - קבלן את מלאכתו בחצי היום, לבין היכא שנגמרה המלאכה ע"י אחרים, דאע"פ שלא טרח הפועל בעצמו כלל בכל מעשה המלאכה, מ"מ מקבל את שכרו משום דמשלמין לו עבור השבח שנתהוה והמציא לבעה"ב. ולכן אין חילוק בין אם הוא עשה את העבודה בעצמו או שנעשתה ע"י אחר. ונראה דהראב"ד סובר דאם שכר בעה"ב פועל - קבלן לעשות מלאכה מסוימת במשך כל היום וגמר הפועל את מלאכתו בחצי היום, מה שהבעה"ב משלם לו שכרו על כל היום אינו משום פשיעותא דבעה"ב (כסברת הרמב"ן), אלא דמאחר שהושכר למלאכה מסוימת ונגמרה מלאכתו הו"ל כאילו הפועל עבד ועשה את המלאכה כל היום, דמה איכפת ליה להבעה"ב שסיים את עבודתו בחצי היום, והלא הבעה"ב השכירו עבור גמר המלאכה והשבח, ואם הפועל ממציא לו את השבח בחצי היום לגבי הבעה"ב זה נחשב כאילו עבד כל היום ומשלם לו שכרו על כל היום. ומבואר דהראב"ד סובר דבפועל - קבלן יש ב' חיובים: א) להמציא את השבח וגמר המלאכה לבעה"ב, ב) לעבוד במשך זמן מסוים. ואם גמר את מלאכתו בחצי היום או שנעשתה המלאכה ע"י אחרים הרי זה נחשב כאילו עבד משך כל זמן העבודה, דאין זמן העבודה נמדדת בשעות ממש אלא בתוצאה והשבח של גמר העבודה. אולם נראה דאף הראב"ד סובר דבשכיר יום סתם שמשתלם עבור זמן עבודתו דאינו משתלם אלא כפי שעות עבודתו ממש, ואם הפסיק לעבוד בחצי היום אין לו אלא שכר חצי היום בלבד.
אולם הרמב"ן סובר דפועל - קבלן הוי כפועל דעלמא דנשכר לזמן מסוים ומשתלם כפי שעות וזמן עבודתו. ואי גמר את עבודתו בחצי היום וליכא פשיעה דבעה"ב נותן לו רק שכרו של חצי היום, ומה שנותן לו שכרו על כל היום הוא רק משום פשיעותא דבעה"ב.
ולכאורה תהיה עוד נפ"מ בזה לענין אונאה, דעיין ברמב"ם פי"ג מהל' מכירה הט"ו) וז"ל השוכר את הפועל לעשות עמו בין בקרקע בין במטלטלין אין לו הונייה, מפני שהוא כקונה אותו לזמן, ועבדים אין בהם הונייה עכ"ל. ומבואר דפסק דאין אונאה בשכירות פועל לעבדים שאין בהם אונאה. אולם עיין ברמב"ם (פי"ג מהל' מכירה הי"ח) שפסק דיש אונאה בקבלן וז"ל נראה לי שהקבלן יש לו הונייה, כיצד כגון שקבל עליו לארוג בגד זה בעשרה זוזים וכו' יש לו הונייה, וכל אחד משניהם בין קבלן בין בעל הבגד חוזר לעולם כמוכר עכ"ל. ונראה דהחילוק בין פועל לקבלן הוא דבפועל (שכיר יום) משלם עבור מעשה המלאכה והטירחא בזמן העבודה, ומשו"ה דומה לעבד שאין בו אונאה. משא"כ בקבלן התשלומין הם עבור השבח, ובזה חל אונאה כמכירה בעלמא. ולפי"ז יל"ע בדין פועל - קבלן האם חל בו אונאה או לא. וי"ל דזה יהיה תלוי במחלוקת בין הרמב"ן והראב"ד, דלשיטת הרמב"ן פועל - קבלן משתלם כפועל בעלמא עבור המלאכה והטירחא בזמן העבודה, והוי כפועל דעלמא שאין בו אונאה דהוי דומה לעבד. משא"כ לפי הראב"ד י"ל דיש בו אונאה דמשתלם עבור השבח שהמציא כקבלן. אמנם יתכן דאף לפי הראב"ד אין בפועל - קבלן אונאה, דמאחר דחל בו נמי חיוב זמן עבודה כפועל דעלמא, דהרי קיי"ל שאם גמר מלאכתו בחצי היום ואית ליה לבעה"ב מלאכה דניחא ליה מהעבודה הראשונה שהשכירו עבורה, הרי הוא יכול ליתן לפועל - קבלן העבודה הקלה (וכאיתא בגמ'), א"כ מוכח דהוי כפועל שחל בו חיוב זמן עבודה, והוי כעבד שאין בו אונאה. ועוד יש לעיין דקיי"ל (דף י. ובדף עז.) דפועל יכול לחזור בו בחצי היום משום "כי לי בנ"י עבדים ולא עבדים לעבדים", משא"כ קבלן דמשתלם עבור השבח ולא דמי לעבד, ויל"ע מה הדין לגבי פועל - קבלן האם יכול לחזור בו בחצי היום או לא. ולכאורה י"ל דזה תלוי במחלוקת הרמב"ן והראב"ד הנ"ל, דלפי הרמב"ן דינו כפועל ויכול לחזור בו בחצי היום. משא"כ להראב"ד דינו כקבלן ואינו חוזר בו בחצי היום. אולם יש לדחות דאף לפי הראב"ד יכול לחזור בו, דמאחר דכשגמר מלאכתו בחצי היום יכול הבעה"ב ליתן לו עבודה קלה לשאר היום, א"כ מוכח דחל ביה נמי חיוב זמן עבודה והוי כעבד, ויכול לחזור בו בחצי היום משום "כי לי בנ"י עבדים ולא עבדים לעבדים". דיש לעיין אם הפועל צריך להיות דומה לגמרי לעבד כדי להפקיע ממנו דין אונאה ושיחול בו דין חזרה בחצי היום, וא"כ י"ל דפועל - קבלן אינו דומה ממש לעבד. או"ד דאם יש בו חיוב זמן עבודה כעבד שפיר דומיא לעבד להפקיע ממנו דין אונאה ושיחול בו דין חזרה בחצי היום, וצ"ע בזה.
והנה כתב הראב"ד (שם) דהא דאמר רבא בסוגיין דבאתא מטרא פסידא דפועלים מיירי דלא התחילו עדיין במלאכה, אבל משהתחילו במלאכה משמיא הוא דמסייע בהדייהו ונותן להם שכרם משלם. ועיין ברמב"ם פ"ט מהל' שכירות ה"ו וז"ל שכרן להשקות השדה ובא המטר והשקה אין להם אלא מה שעשו, בא הנהר והשקה נותן להן כל שכרן מן השמים נסתייעו עכ"ל. ולכאורה מיירי בפועל - קבלן שכתב הרמב"ם "שכרן להשקות השדה" דהיינו ששכרן למלאכה ידועה (להשקות השדה) לעבוד בזמן מסוים. והיכא דבא הנהר והקשה השדה פסק הרמב"ם דהבעה"ב נותן להן כל שכרן דמן השמים נסתייעו. ומשמע מזה דהרמב"ם ס"ל כדעת הראב"ד דפועל - קבלן משתלם עבור השבח ולא עבור הטורח וזמן עבודתו, ולכן אע"פ שהנהר השקה את השדה, הבעה"ב נותן לפועל שכרו משלם, שנגמרה המלאכה ונתהוה השבח ע"י אחר. ונראה דזוהי כוונת הרמב"ם במש"כ "דמן השמים נסתייעו" כלומר שמשתלם עבור גמר המלאכה והשבח שנתהוה ע"י אחר מן השמים. אולם לפימש"נ בשיטת הרמב"ן דפועל - קבלן משתלם כפועל דעלמא עבור הטירחא וזמן העבודה י"ל דאין חילוק בין בא המטר והשקה השדה או בא נהר והשקהו דהרי לא טרח הפועל, ובתרווייהו הבעה"ב פטור מלשלם. אמנם הרמב"ן סובר דכשגמר הפועל מלאכתו בחצי היום כשפע הבעה"ב אזי הוא חייב לשלם לפועל שכר כל היום, מחמת פשיעותא דידיה. ולפי"ז י"ל דצ"ל דהא דהעבה"ב משלם לפועל כשבא הנהר והשקה השדה בחצי היום הוא משום פשיעותא דבעה"ב, וכמש"כ רש"י (ד"ה אתא נהרא וד"ה פסידא דבעה"ב) וז"ל גדל הנהר ועלה לנכנס בחריצין העשויין בשדה ומהן היא שותה ואינה צריכה לדוולא, פסידא דבעה"ב דפועלין אינם יודעין במנהג שדהו שיהא הנהר רגיל לעלות ולהשקותה אך הוא היה יודע עכ"ל.
והנה הראב"ד סובר דבאתא מטרא פסידא דפועלין היכא דאתא מטרא לפני שהתחילו הפועלים במלאכה. אולם אם התחילו כבר במלאכה ואח"כ אתא מטרא נותן להן שכרן כיון דעכ"פ נעשתה המלאכה ונתהוה השבח. אמנם מדברי הרמב"ם (פ"ט שכירות ה"ו) משמע דאף לאחר שהתחילו במלאכה אם הגיע המטר אין להן אלא שכר מה שעשו. וצ"ב ביסוד פלוגתתם. ונראה דלפי הרמב"ם הא דפועל - קבלן משתלם עבור המלאכה אפילו כשנגמרה ע"י אחר היינו כשנעשתה המלאכה ע"י אותה צורת המלאכה שהושכר מעיקרא לעשות, ולכן היכא שנשכר להשקות השדה - ע"י הנהר עצמה וכו' ובא הנהר והשקה השדה מאליו, דנעשתה המלאכה באותה צורה שהושכר הפועל לעשות אזי משתלם שכרו משלם. משא"כ באתא מטרא לא חשיב שנעשתה המלאכה באותה צורה ששכר את הפועלים לעבוד, ומשו"ה אין להן אלא מה שעשו. משא"כ הראב"ד סובר דנשלם ונתהוה החפצא של השבח לא איכפת לן באיזה צורה נעשה המלאכה והפועלים מקבלים כל שכרן עבור השבח.
ד.
ביאור הלכות הרמב"ם בפ"ט מהל' שכירות
והנה יש לעיין בשיטת הרמב"ם, דנתבאר דס"ל דפועל - קבלן משתלם עבור השבח, וע"כ כשבא הנהר והשקה את השדה הפועל משתלם כל שכרו דנגמרה המלאכה ע"י הנהר והפועל המציא את השבח לבעה"ב. אולם עיין ברמב"ם (פ"ט שכירות ה"ד) שכתב שאם "הלכו פועלים ומצאו שדה כשהיא לחה, או ששכרן להשקות השדה ומצאוה שנתמלאית מים וכו' נותן להן שכרן כפועל בטל". וצ"ע מ"ט פסק (בה"ד) דנותן להן שכרן כפועל בטל, ואילו (בה"ו) כשבא הנהר והשקה את השדה פסק דנותן להן כל שכרן. ונ"ל דבה"ד מיירי בשכיר יום שהושכר לעבוד כל היום, ואם התחילו במלאכה וכמש"כ "שהלכו הפועלים לשדה" ומצאוה מלא מים אינו משלם להם על גמר המלאכה דהרי אינם אלא שכיר יום וחייבים לעשות מלאכה כל היום ומאחר שאין להן מה לעשות משו"ה משלם להם על שאר היום כפועל בטל. משא"כ (בה"ו) כשבא הנהר מיירי בפועל - קבלן דמשתלם עבור השבח ולא עבור הטורח וזמן עבודתו, ולכן אע"פ שהנהר השקה את השדה, הבעה"ב נותן לפועל שכרו משלם, שנגמרה המלאכה ונתהוה השבח ע"י אחר. וכן מבואר מדברי הרמב"ם (פ"ט שכירות ה"ז) וז"ל השוכר את הפועל לעשות מלאכה כל היום ושלמה המלאכה בחצי היום, אם יש לו מלאכה אחרת כמותה או קלה ממנה עושה שאר היום. ואם אין לו מה יעשה נותן לו שכרו כפועל בטל עכ"ל. ומבואר דבפועל שכיר יום שנגמרה מלאכתו בחצי היום ואין לבעה"ב עוד מלאכה קלה ממנה או כמותה ליתן לו הריהו נותן לפועל שכרו על שאר היום כפועל בטל. משא"כ בפועל - קבלן פסק הרמב"ם (שם ה"ו) שאם בא הנהר והשקה את השדה נותן לפועל כל שכרו. דשכיר יום משתלם על עבודת היום ואינו משתלם מחמת השבח וגמר העבודה. משא"כ פועל - קבלן משתלם עבור השבח וגמר המלאכה.
אמנם עיין ברמב"ם (פ"ט שכירות ה"ו) וז"ל השוכר את הפועל להשקות את השדה מזה הנהר ופסק הנהר בחצי היום, אם אין דרכו להפסק אין להן אלא שכר מה שעשו וכו' ואם דרכו להפסק מאליו נותן להם שכר כל היום מפני שהיה לו להודיעם עכ"ל. וצ"ע אמאי נותן להן שכר כל היום דהיינו שכרן משלם הרי לא נגמרה המלאכה, וא"כ לכאורה לא יהיה להן אלא שכר כפועל בטל. וי"ל דיש לחלק בין התחלת המלאכה ע"י שהלכו הפועלים לשדה (ה"ד), לבין כשהתחילו הפועלים במלאכה עצמה אלא שהפסיק הנהר בחצי היום (ה"ו). דהיכא שהתחילו ע"י שהלכו לשדה אמנם לא התעסקו בגוף המלאכה להשביח את השדה אזי י"ל שאם נמצא לחה הבעה"ב חייב לשלם להן כפועל בטל. משא"כ היכא דהפסיק הנהר בחצי היום דהתחילו במלאכה עצמה והשביחו את השדה במקצת נתחייב הבעה"ב לשלם להן שכר שלם כשאינם יכולים לגמור עבודתם מחמת פשיעתו דבעה"ב.
ע"כ ענין פועל קבלן ואריס שנאנסו
גמ'. מהו דתימא מצי אמר להו אדעתא דבצריתו לי מאגריי קמ"ל דאמרי ליה אדעתא דעבדינן לך עבידתא שפירתא. לכאורה הדיון שבגמרא הוא באומדן דעתם של בעה"ב והפועלים כשהסכימו שיעשו שוב מלאכתם, מהו סכום משכורתם שהסכימו עליו. אך לפי"ז קשה להבין מה היתה הה"א לגרוע ממשכורתם, ומהי סברת המסקנא לשלם להם כמלוא משכורתם הראשונה. ועוד צ"ע ברש"י (ד"ה מהו דתימא) שכתב בביאור הה"א וז"ל הואיל ואמר רבי דוסא יד פועל על התחתונה טעמיה משום דתפיס בעל הבית הוא והשתא כי פייסוהו פועלין מצי אמר להו וכו' עכ"ל, ודבריו תמוהים, דהא הדין דיד פועל על התחתונה חל כשחזרו הפועלים והזיקו לבעה"ב דחייבים לשלם, וקשה דהיאך נוגע הדין ההוא לכאן בנוגע להיאך לשער את דעתם של הבעה"ב והפועלים כשהשכירם למלאכתם פעם שנית, ובאיזה סכום הסכימו ביניהם להשכרת מלאכתם, שכאן השאלה היא תלויה באומדן דעתם ולא נוגע כלל לדין חזרה ולדין יד פועל על התחתונה, וצע"ג¹¹.
רש"י ד"ה מהו דתימא.
וז"ל הואיל ואמר רבי דוסא יד פועל על תחתונה טעמיה משום דתפיס בעל הבית הוא וכו' עכ"ל. ומשמע דס"ל לרש"י שאם הפועל מוחזק בדמי השכירות לא אמרינן ידו על התחתונה ויכול להחזיק בסלע ואע"פ שנתייקרו הפעולה כדי לגמור את המלאכה ובעה"ב מפסיד. וקשה דעל המשנה לעיל (דף עו. בד"ה ואם) כתב רש"י וז"ל יתן להם לפי מה שעשו ואם הוזלה מלאכת הפועלים על כרחו יתן להם כמה שפסק חוץ ממה שצריך להוצאות בהשלמתה עכ"ל, ויוצא מרש"י שם שאע"פ שהבעה"ב הוי מוחזק מ"מ כשיד בעה"ב על התחתונה הפועלים מוציאים ממנו את ההפרש בין שכרם לבין הוצאותיו עבור פועלים אחרים שהוזלו במלאכתם. וצ"ע מ"ש דביד פועל על התחתונה שאם הפועל מוחזק אינו מפסיד, ואילו בדין יד בעה"ב על התחתונה הבעה"ב מפסיד ואע"פ שהוא המוחזק.
וי"ל דכשבעה"ב חוזר וגמר המלאכה הוזלה אזי יש זכות לפועלים הראשונים לומר שהפועלים האחרונים שהוזלו בשכירתם הריהם עובדים בשביל הפועלים הראשונים, כי עדיין הם רוצים לעבוד ואע"פ שבעה"ב החליפם באחרים. ומשו"ה הריוח הוא של הפועלים הראשונים דעדיין הם הויין הפועלים של בעה"ב לגמור את המלאכה ולהשתלם עליה כפי השיעור של השכירות הראשונה, כי האחרונים הם שלוחי הראשונים העובדים בשבילם. ומשו"ה יד בעה"ב על התחתונה אפילו להוציא ממנו ממון גם כשהוא המוחזק. משא"כ כשהפועלים חזרו בהם וידם על התחתונה ובאופן שגמר המלאכה נתייקרה, דא"א לומר שהאחרונים הריהם פועלי הראשונים ושלוחיהם, שהרי הראשונים חזרו בהם. ולכן אם הראשונים קבלו כבר את משכורתם והם המוחזקים בממון אין להוציא מהם את הממון שמוחזקים בו, ואע"פ שידיהם על התחתונה. כי דוקא כשלא קבלו את משכורתם וחזרו בהם אזי יש זכות לבעה"ב להחזיק במשכורתם בעד ההפסד שגרמו לו מאחר שגמר המלאכה נתייקרה, שאינו מחוייב לשלם להם כל משכורתם ולהפסיד עבור התייקרות דגמר המלאכה. משא"כ כשכבר שילם להם והריהם המוחזקים אזי ההפסד של בעה"ב ולא שלהם.¹²
א"נ י"ל דשאני דין חזרת בעה"ב מדין חזרת הפועלים. דזכות בעה"ב לחזור בו יסודה בדיני התחייבות של השכירות, דדיני שכירות תלויים הן במנהגי המדינה הנוהגים בין השוכרים ובין הפועלים. ומתנאי התחייבות השכירות קיימת זכות בין לבעה"ב בין לפועלים לחזר בהם באמצע המלאכה, והוי חלות שיור בעיקר ההתחייבות דהמלאכה מעיקרא, דמשיירים לעצמם זכות לחזור בהם באמצע המלאכה מאיזה טעם שיהיה. אולם מתנאי השיור הזה חל דין שהחוזר בו ידו על התחתונה. ואה"נ דמדין זה מוציאים ממון אף מהמוחזק. ומשו"ה כשבעה"ב חוזר בו וידו על התחתונה מוציאים ממון ממנו לשלם לפועלים הריוח שישנו בשאר המלאכה וכדביאר רש"י במתניתין. מ"מ פועלים שאני מבעה"ב דבנוסף לזכות חזרה שלהם דחל מדיני ההתחייבות שביניהם ובין הבעה"ב, יש להם נמי זכות לחזור בהם באמצע המלאכה מדין "עבדי הם ולא עבדים לעבדים". ונ"מ לענין להוציא מהם ממון כשהם מוחזקים וחזרו בהם, דמדין חזרה דחל מדיני ההתחייבות דמעיקרא היה בדין להוציא גם מממונם. אך בחזרתם דחל מדין "עבדי הם" יכולים הם להחזיק בממונם שכבר שילם להם בעה"ב בעד מלאכתם דאינם חייבים להפסיד ממונם.
גמ'. וכי תימא שאני ליה לר' דוסא בין שכירות לקבלנות ומי שאני ליה כו'. יש לעיין למה הגמרא לא תלה את השאלה האם קבלן דומה לשכיר בדין חזרה בספק האם אומן קונה בשבח כלי או לא - דאם קבלן קונה בשבח כלי אינו דומה לשכיר, דשכיר יום משתלם כפי מלאכתו ואילו קבלן משתלם בעד החפצא דשבח שמקנה לבעלים. ומאידך אם אומן אינו קונה בשבח כלי הריהו דומה לשכיר המשתלם בעד מלאכתו.
וי"ל דאף למ"ד אומן קונה בשבח כלי, עיקר חלות האומנות מלכתחילא מהווה חלות התחייבות לעשות המלאכה עבור הבעלים, אלא דבסוף המלאכה האומן קונה את שבח הכלי ומקנהו. ומאחר דתחילת האומנות הויא התחייבות לעשות את המלאכה הריהו כשכיר יום וחלה עליו גזיה"כ עבדי הם. דא"א לומר דבקבלן ליכא התחייבות למלאכה ויש רק הקנאת השבח, דהא כשהתחיל הקבלן במלאכתו השבח היה דבר שלא בא לעולם דא"א להקנותו, ומוכח דלכתחילה התחייב הקבלן בהתחייבות לעשות המלאכה שתיצור את השבח, ולכן קבלן דומה לפועל וא"כ יתכן דחלה בו הגזיה"כ דעבדי הם.
⁸ ואמר רבנו זצ"ל דלכאורה תהיה נפ"מ בדין זה דהתחלת המלאכה נחשב כאילו עשה הפועל את כל המלאכה לענין דמי ע"ז וכגון היכא שפועל בנה ע"ז דהדמים נאסרין משום דנתפסין באיסור ע"ז, ולו יצוייר שהפועל התחיל לבנות ע"ז ונאנס הפועל בחצי היום דהבעה"ב חייב לשלם לו כל שכרו י"ל שכל הדמים נאסרים באיסור דמי ע"ז, ולא רק הדמים שהן כנגד מה שעשה, דמאחר שכל התשלומין הם חלין מחמת התחלת המלאכה, כל הדמים הויין דמי ע"ז.
⁹ וע"ע ברשימות שיעורים לב"ק עמ' תקל"ב - תקל"ג.
¹⁰ ואמר רבינו זצ"ל דעל כרחך צ"ל דהרמב"ן מיירי בפועל - קבלן, דהיינו פועל שנשכר עבור עבודה מסוימת אולם אינו משתלם כקבלן בעלמא - עבור גמר העבודה והשבח שהשביח, אלא בעד שעות עבודתו. דאי מיירי בפועל שכיר יום ששכרו לעבוד יום שלם בשדהו אז אם נגמר העבודה שהתחיל כגון שקצר כל השדה בחצי היום אז הבעה"ב יוכל ליתן לו עבודה אחרת בשדה כמו ניכוש וכו' למשך שאר היום, דהרי נשכר לו לעבוד בשדהו כל היום. וזה כוונת הרמב"ן שכתב "דההיא ע"כ בששכרו למלאכה ידועה היא, דאלת"ה דקשיא מינה אמאי לא מפקד להו והא כיון ששכרו סתם אי בעיא מסר ליה עבידתא קשיא ברישא, אלא ודאי בששכרו למלאכה ידועה היא". ור"ל דעל כרחך מיירי בפועל - קבלן ששכרו הבעה"ב לעבודה ידועה - למשל שיקצור השדה כל היום. ולכן אם גמר הפועל לקצור את השדה בחצי היום הבעה"ב משלם לו שכרו על כל היום כפועל בטל, דהבעה"ב פשע דהו"ל לאתנויי ולא אתני. אולם נראה דבקבלן בעלמא אינו משתלם אלא על גמר העבודה שעשה. ובפועל שכיר יום דעלמא שמשתכר לפי שעות הבעה"ב יכול ליתן לו עוד מלאכות לעשות כל זמן משך יום שכירתו.
¹¹ לכאורה י"ל דהסוגיא כאן סוברת שאם הפועלים שבים לעשות שוב את מלאכתם, אזי למפרע חזרתם אינה חזרה, והמלאכה הראשונה נמשכת בשובם למלאכתם. אלא שבשעת חזרתם הזיקו לבעה"ב דלא היו לו אז פועלים והפסיד זמן והיתה לו גם עגמת נפש וטרדא. ולכן היה מקום לומר שיחול כאן דין יד פועל על התחתונה, ויקנסו הפועלים באיזה שהוא אופן עבור נזק דבעה"ב. ולכן סד"א שאם יש פועלים אחרים בזול שכשהראשונים חוזרים למלאכתם נקנס אותם בדין יד פועל על התחתונה ובמקום שישתלמו כמלוא סכום משכורתם הראשונה שיקבלו רק כסכום הפועלים האחרים שעובדים בזול. קמ"ל במסקנא שכששבו הפועלים למלאכתם הראשונה מקבלים כסכום משכורתם הראשונה המלאה דדין יד פועל על התחתונה חל לחייבם רק כשבעה"ב הפסיד ממון כשהשכיר פועלים אחרים ביוקר. אך כשהראשונים שבו למלאכתם הוברר הדבר למפרע שחזרתם לא היתה חזרה ושלא עזבו מלאכתם הראשונה כלל, ולפיכך לא חל בם דין יד פועל על התחתונה.
ונראה עוד נ"מ לענין שעבוד נכסים. דלמסקנא כששבים למלאכה הראשונה ולאותו סכום משכורת ה"ה דגובים את המשכורת מהנכסים שנשתעבדו לשלם את משכורתם הראשונה, דאותה המשכורת לא בטלה ושעבודה עדיין קיים.
¹² ולפי המהלך בסוגיא דבהערה לעיל, סד"א בגמרא דמפני שבעה"ב המוחזק כשחזרו הפועלים וידם על התחתונה, כששבים למלאכתם נקנסים לשלם להם בזול כי הבעלים המוחזק. ולמסקנא קונסים אותם רק כשבעה"ב מפסיד ממש שמשלם לאחרים ביוקר אך כששבים הראשונים למלאכתם חזרתם אינה חזרה והמלאכה הראשונה נמשכת במשכורת הראשונה.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2016), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.