בבא מציעא פ ע"ב

דף פ - ב

והביא  שש עשרה שעורים, היינו, סאה יותר משיעור לתך, חייב.

משמע, הא אם הוסיף שלושת קבין, פטור.

אם כן, מבואר כדעת רבא, שדוקא בתוספת סאה חייב. שאז משקלם שווה ללתך חיטים שסיכמו ביניהם, וקשה לאביי.

תרגמא אביי, מבאר אביי, שמדובר בכגון שהיו שש עשרה הסאין במחיקתא, לא גדושות, ואילו שיעור לתך הוא חמש עשרה סאין גדושות. וההפרש בין מחוקות לגדושות הוא חצי סאה - שלושה קבין.

ולפי זה לא הוסיף אלא ג' קבין - המחצית השניה מהסאה שהוסיף. ^[110]

תנו רבנן: השוכר סבל לישא משא על כתפו, כמה יוסיף על משקלו ויהא חייב?

קב לכתף [פועל הנושא על כתפו].

והשוכר ספינות משא, חייב אם הוסיף אדריב, לתך לעריבה, ספינה קטנה. כור לספינה בינונית. ושלושת כורים לבורני, ספינה גדולה. ^[111]

אמר מר, מה ששנינו אם הוסיף קב לכתף חייב, למה חייב? והרי אם איתא דלא מצי ביה, אם אינו יכול לשאתו, הרי בר דעת הוא, לשדיה, ישליכנו לארץ! ואם לא השליכו, אחריותו היא, ולמה חייב השוכר בנזקיו?

אמר אביי, כאן מדובר בשחבטו המשא לארץ לאלתר, בטרם הספיק לפורקו מעל כתפו. אבל אם אכן היה יכול לפורקו ולא פרק, פטור השוכר.

רבא אמר: אפילו תימא שמדובר בשלא חבטו לאלתר, והיה יכול להספיק לפורקו מעליו, לא צריכא - נעמיד משנתנו, שאין כוונתה לחייב את השוכר בנזקי הפועל, אלא לשלם לו אגרא יתירא, על כך שנשא משא כבד ממה שסיכמו בתחילה. ^[112]

רב אשי אמר: אף אם היה יכול הסבל להספיק לפרוק את המשא מעליו, חייב השוכר בנזקיו, ואין לשוכר לטעון, היה לך לפרוק מעליך, שהרי לא ידע הפועל שמשא זה כבד מכפי רגילותו, אלא הוא היה סבור חולשא זמנית הוא דנקיט ליה, ושיוכל להתגבר על כך במשך הדרך. ^[113]

לעיל נתבאר שיעור התוספת בספינות, הוא כור לספינה בינונית, שלושת כורין לבורני, ספינה גדולה.

אמר רב פפא: שמע מינה, סתם ספינות [בינוניות], בת תלתין כורין הן, שהרי שיעור תוספת לחייבו בנזקים הוא אחד משלושים, כמבואר בחמור [עיין הערה 109] ואם שיעור התוספת הוא כור, הרי שמשאה הרגיל הוא שלושים כור.

ומבארת הגמרא: למאי נפקא מינה? למקח וממכר, אם סיכם עמו שימכור לו ספינה בינונית, על המוכר ליתן לו ספינה בת שלושים כור.

מתניתין:

כל האומנין, שומרי שכר הן ^[114] על החפץ אותו קיבלו על עצמם לתקנו, וחייבים אם נגנב או אבד, כדין שומר שכר. ^[115]

וכולן - האומנין, שאמרו לבעל החפץ, טול את החפץ שלך, שכבר סיימנו מלאכתנו, והבא לנו מעות בשכר מלאכתנו, נעשים מכאן ואילך שומר חינם [בגמרא יתבאר].

ודין נוסף מתבאר במשנה: אדם האומר לחבירו, שמור לי על שדי היום, ואשמור אני לך את שדך מחר, שומר שכר הוא, שהרי בשכר שמירתו היום ישמור לו חבירו את שדהו מחר, וחייב בגניבה ואבידה כדין שומר שכר.

אדם האומר לחברו, שמור לי חפצי, ואמר לו חבירו הנח לפני את חפציך, אף שלא אמר לו במפורש אשמור לך, שומר חינם הוא, שמפרשים אנו את דבריו "הנח לפני" [שנתכוון בכך להתחייב לשומרם, ואם פשע בשמירתם חייב כדין שומרים. ^[116]

הלוהו אדם לחבירו על המשכון, כלומר, נתן לו הלווה משכון שאם לא יפרע לו חובו, יטלנו עבור מעותיו, נחשב המלוה שומר שכר על המשכון, שהרי קיים בהלוואתו מצות "פתוח תפתח את ידך", וכיון שנהנה מכך, שומר שכר הוא.

רבי יהודה אומר: הלוהו מעות, שומר חינם הוא על המשכון. וטעמו, שאין שכר המצוה נחשב הנאה להתחייב משום כך כשומר שכר.

אבל אם הלוהו פירות, ונתן לו משכון, שומר שכר הוא עליו, כיון שאם לא היה מלוה את פירותיו, הם היו נרקבים אצלו, כיון שעתה אין לו צורך בהם, והיה מפסידם. ולכן, נהנה הוא בכך שהלוום לחבירו, והלה יאכלם, ויחזיר לו לאחר זמן פירות אחרים עבורם, בשעה שיהיה צריך להם, ולכן מתחייב הוא על המשכון כדין שומר שכר.

אבא שאול אומר, רשאי אדם להשכיר משכונו של עני הנמצא בידו, להיות פוסק והולך עליו, כלומר, רשאי המלווה להשכיר את המשכון, אם הלווה עני הוא ואין בידו לפרוע לו מעותיו, וליטול את דמי השכירות כפרעון חובו, מפני שהוא כמשיב אבידה. שהרי אם לא ישכירנו, רשאי הוא ליטלו לעצמו כשיגיע זמן הפרעון תמורת חובו, אם לא יפרע לו העני מעותיו. ^[117]

גמרא:

שנינו במשנה: כל האומנין שומרי שכר הן.

והטעם, סברה הגמרא, משום שנהנים הם בכך שישלם להם שכר פעולתם.

והוינן בה: לימא, מתניתין דלא כרבי מאיר. ^[118]

דתניא, השוכר בהמה למלאכה, וניזוקה, כיצד משלם השוכר? האם כשומר חינם, שחייב רק אם פשע בשמירתה, או כשומר שכר שחייב אם נגנבה או אבדה? רבי יהודה אומר, כשומר שכר, משום שנהנה הוא בזה שהבהמה אצלו, שיכול לעשות עימה מלאכתו.

רבי מאיר אומר, אין הנאה זו נחשבת כשכר על שמירתו, שהרי משלם דמי שכירותה לבעלים, ואינו חייב אלא כשומר חינם.

ודין אומן דומה הוא לדין שוכר, שהרי אף האומן לא מקבל תשלום עבור שמירתו אלא רק שכר מלאכתו, ואם כן, לדעת רבי מאיר, אף האומן דינו כשומר חינם, שלא כמתבאר במשנתנו!?

ומפרשינן: אפילו תימא משנתנו רבי מאיר היא, שונה דין האומן משוכר, כיון שבאומן, מלבד התשלום עבור מלאכתו, נהנה הוא הנאה נוספת, מכך שהבעלים העדיף לתקן את החפץ דוקא אצלו.

ובההיא הנאה דקא שביק הבעלים כולי עלמא, שעזב הבעלים את שאר האומנים, ואגיר ליה לדידיה, ושכר רק אותו מבין כולם, הוי עילויה שומר שכר.

ומקשה הגמרא: אי הכי, שוכר נמי, מדוע לא נאמר כי בההיא הנאה דקא שביק המשכיר כולי עלמא ומוגר ליה לדידיה, ומשכיר דוקא לו, נהנה הוא בכך שלא סמך המשכיר אלא עליו, ומכח הנאה זאת הוי עילויה שומר שכר!?

אלא, מבארת הגמרא, מה ששנינו "כל האומנין שומרי שכר הן" לדעת רבי מאיר באופן אחר:

אפילו תימא משנתנו כדברי רבי מאיר היא, שונה האומן מהשוכר, כיון שאומן העושה מלאכתו בקבלנות [היינו שאם יתקן את החפץ יקבל בשכרו כך וכך], הרי הוא משתכר מעט יותר משכיר יום [פועל, הנשכר למלאכה לשעות או ימים]. ואם כן נהנה הוא בכך ששכרו בקבלנות, שעל כן מקבל מעט יותר.

ובההיא הנאה דקא יהיב ליה בשכרו טפי פורתא, מאשר אם היה שוכרו כפועל שכיר יום, הוי עילויה שומר שכר.

מה שאין כן השוכר בהמה, לא נהנה השוכר בכך כלום, ולכן, שומר חינם הוא.

ומקשה הגמרא: שוכר נמי, מי לא עסקינן דקא משוי ליה, במקרה שמוזיל לו המשכיר טפי פורתא מדמי שכירות הבהמה הקבועים בשוק. ולא שמענו שאכן במקרה כזה יודה רבי מאיר ששומר שכר הוא?

אלא מפרשת הגמרא באופן אחר:

אפילו תימא משנתנו רבי מאיר, שונה אומן משוכר, כי באומן יש הנאה נוספת מלבד התשלום עבור מלאכתו, שבידו לעכב אצלו את החפץ עד שישלם לו הבעלים שכרו.

בהיא הנאה דתפיס ליה את החפץ אאגריה, דלא בעי שלא צריך האומן למיעל ולמיפק, לעלות ולהכנס לבית הבעלים בבקשתו אזוזי, על דמי השכר של עבודתו, אלא הוא מחזיק את החפץ אצלו עד שיקבל את שכר עבודתו, הוי עליה שומר שכר.

אבל שוכר חפץ, כל הנאתו היא רק ההשתמשות בחפץ, ועבור הנאה זו הרי הוא משלם דמים, ולכן אינו אלא שומר חינם. ^[119]

אי בעית אימא, מה ששנינו "שומר שכר משלם", יש לשנות את הגרסה, כדמחליף רבה בר אבוה, ותני:

השוכר בהמה כיצד משלם?

רבי מאיר אומר כשומר שכר, רבי יהודה אומר כשומר חינם.

ולפי גירסא זו מה ששנינו "כל האומנין שומרי שכר הן", כדברי רבי מאיר הוא. ^[120]

שנינו במשנתנו: כל האומנין שומרי שכר הן, וכולן שאמרו לבעל החפץ, טול את החפץ שלך, והבא מעות - שכר מלאכתנו, אם לא לקח עדיין את החפץ, נעשה האומן מכאן ואילך שומר חינם בלבד.

תנן התם: אדם המבקש מחבירו, השאילני פרתך, והלה נאות להשאילו, ואמר לו השואל: שלח לי בהמתך ביד פלוני, ושלחה המשאיל בידיו, ומתה בדרך, קודם שהגיעה לביתו של השואל, חייב השואל בנזקי הבהמה. כי משעת מסירתה לשליח, לפי בקשת השואל, נתחייב השואל באונסיה.

וכן בשעה שמחזירה השואל לבית המשאיל, אם מסרה לשליח, שלא לפי בקשת המשאיל, חייב באונסיה עד שתגיע ליד הבעלים.

אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא: לא שנו שחייב השואל בנזקי הבהמה עד שתגיע ליד משאיל, אלא שהחזירה השואל בתוך ימי שאילתה, קודם שנסתיים הזמן שקצב לו המשאיל להשאלתה, ^[121] אבל אם החזירה לאחר שנסתיימו ימי שאילתה, פטור השואל ואפילו אם מתה בביתו. משום שמיד עם תום ימי השאילה בטל ממנו דין שואל, ואינו אלא כשאר שומרין, הפטורים אם מתה באונס.

מתיב רב נחמן בר פפא, הרי שנינו "וכולן [האומנין] שאמרו טול את החפץ שלך והבא מעות בשכרינו, בטל מראובן דין שומר שכר החייב בגניבה ואבידה, ואינו אלא שומר חינם".

ומשמע, דוקא משום שאמר לו טול את שלך,

הא דאמרי' בקב לכתף כסבור חולש' הוא דנקיט ליה. דמשמע דחייב משכיר בנזקיו. תמהני וכי שומר הוא על גופו שישלם לו ואי בשובר עבד מחברו אף הוא פטור אפי' מפשיעה ואם נאמר שנזקי אדם הם תימה הוא דהא לאו מכחו אתי ליה נזק ואפי' הטעינו הוא:

אף הספינות יש למשאן שיעור שאם הוסיפו על המשא הרגיל בהם במדינה או על המשא המותנה ביניהם שיעור אחד משלשים וטבעה הספינה חייב וכיצד דנין בשיעור זה הספינה קטנה שיעור תוספת שלה לתך וספינה סתם כור שספינה סתם מחזקת שלשים כור והספינות הגדולות ביותר שיעור תוספת שלהן שלשה כורין:

הכתף שהוסיפו במשאו על המשא הרגיל או המותנה קב אחד והוזק במשאו חייב המוסיף בנזקיו שמא תאמר הרי בר דעת הוא וכשהוא מרגיש בכובד המשא היה לו לסלקו מעליו מ"מ סבור הוא שמחמת חולשתו יהא המשא כבד לו ומוחזק בעצמו להביאו על כל פנים:

המשנה החמישית והכונה בה לבאר ענין החלק הרביעי ואמר על זה כל האומנין שומרי שכר וכלן שאמרו טול את שלך והבא מעות שומר חנם שמור לי ואשמור לך שומר שכר שמור לי ואמר לו הנח לפני שומר חנם אמר הר"ם אם אמר הבא מעות וטול את שלך שומר שכר וכשאמר הנח לפניך או הנח סתם אינו חייב כלום ואפילו השבועה המחויבת לשומר חנם לפי שלא קבל עליו שמירה בשום פנים ואפילו שמירה בחנם ואם אמר לו שמור לי ואשמור לך בזמן אחר זו היא שמירה בבעלים ואינו חייב לשלם ועוד יתבאר לך ואמנם יהיה שומר שכר כשיאמר לו שמור לי היום ואשמור לך מחר:

אמר המאירי כל האומנין שומרי שכר הם ר"ל כל האומנין שקבלו עליהם לעשות מלאכה בביתם כגון שמסר לצבע בגד לצבוע או לחייט בגד לתפור וכיוצא בזה נעשו שומרי שכר על אותו דבר להתחייב עליו בגנבה ואבדה וליפטר מאונסין וכולם שאמרו טול שלך והבא מעות ר"ל טול את שלך שכבר נגמרה מלאכה והבא מעות אחר שתטול נסתלקה שמירתו הואיל ומקדים נטילתו להבאת מעותיו שנמצא שאינו מעכבו מפני המעות ונעשה מ"מ שומר חנם ויתבאר בגמרא שכן הדין אם אמר גמרתיו אע"פ שלא אמר טול את שלך שכל שהוא מזכיר שהוא נגמר ואינו תובע מעותיו כונתו לומר שיטלנו אף בלא מעות ומ"מ אם אמר הבא מעות וטול את שלך עדין הוא שומר שכר:

שמור לי ואשמור לך נעשו זה לזה שומר שכר שהרי שומר זה לזה בשכר שאף הוא שומר לו ושמא תאמר והרי מ"מ יש כאן שמירה בבעלים שהרי נמצא זה במלאכתו של זה בשעה שנעשה שומר פירשוה בגמ' בשאמר שמור לי היום ואני אשמור לך למחר שנמצא שלא היו בעלים במלאכתו בשעה שנטל את החפץ לשמרו וכל שלא היו הבעלים עמו במלאכתו בשעה שנטל החפץ ונעשה שומר אע"פ ששכרן או שאלן אח"כ והיו עמו או במלאכתו בשעת הגנבה ואבדה אין זה שמירה בבעלים כמו שיתבאר:

שמור לי ואמר לו הנח לפני הרי זה שומר חנם ויתבאר בגמ' דוקא בהנח לפני אבל הנח לפניך אינו כלום ואפילו לשמירת חנם והרי זה כאומר הא ביתא קמך שאינו שומר כלל אף לשמירת חנם כמו שביארנו ובהנח סתם נשאר הדבר בגמרא בספק ומקילין בו אצל הנתבע ושמא תאמר אף בהנח לפני היאך הוא שומר חנם והלא למשיכה הוא צריך כמו שאמרו כשם שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים ואם כן היאך קנאו בהנח לפני להיות עליה שומר חנם יש מי שמפרשה בשהיה בעל הפקדון בחצרו של שומר וקנאה מתורת חצרו ואף אנו כך כתבנוה בבבא קמא פרק מרובה ולא יראה כן שהרי בגמרא פירשוה אף בשאמר לו כך בשוק וכמו שאמרו בסוגית הגמרא אבל בשוקא דלאו בר נטורי הוא וכו' ומתוך כך יראה לפרשה בשמשכה והוצרך לאמרה שלא להסתלק מדין שמירה בהנח לפני כמו שנסתלק בהנח סתמא אע"פ שמשכה אח"כ או בהנח לפניך ובהא ביתא קמך ויש שפירשוה בשעומדת בסימטא וארבע אמותיו נדונות כסמטא בחצרו וכן כתבוה גדולי המפרשים ואף הם פירשוה שכל שאמר הנח לפני הרי הוא כמי שאומר הכישה במקל והיא תבא שהיא משיכה ובסימטא שהמשיכה מועלת בה ולא יראה כן שאם כן תינח בהמה שאר דברים מה יאמר בהן ואפשר שכל שאמר הנח לפני הרי הוא כאלו אומר הביאה והניחה לפני וכל שמושך ומביא מחמת שליחותו כמו שמשכה הוא דמי וכבר כתבו גם כן גדולי המפרשים ומ"מ אלו שאמרו שאינו אף שומר חנם כתבו הגאונים שאע"פ שאין כאן שבועה מחרים הוא על כל מי שלקח פקדונו ואינו מחזירו:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה היא:

המשנה הששית ואינה מכלל כונת הפרק אלא שנתגלגלה על ידי ענין משנה שלפניה ואמר על זה הלוהו על המשכון שומר שכר ר' יהודה אומר הלוהו מעות שומר חנם הלוהו פירות שומר שכר אבא שאול אומר מותר לאדם להשכיר משכונו של עני להיות פוחת עליו והולך מפני שהוא כמשיב אבדה אמר הר"ם אין הפרש בין שהלוהו ואחר כך משכנו או שמשכנו ואחר כך הלוהו ומה שאמר אבא שאול מותר אדם להשכיר משכונו של עני הוא שיהיה אותו המשכון שהשכירו יהיה שכרו יותר ממה שמתקלקל בגופו כגון כלי ברזל שחופרין בהם את הקרקע וכיוצא בהם ואין הלכה כר' יהודה והלכה כאבא שאול:

אמר המאירי הלוהו על המשכון שומר שכר וחייב בגנבה ואבדה ופטור בה מן האונס ואם נאנסה הואיל והוא פטור הלה פורע את חובו משלם ואם נגנבה מעכב את חובו ואם המשכון שוה יותר משלם לו את השאר ואם החוב יתר מכדי המשכון מעכב את חובו ופורע את השאר ר' יהודה אומר הלוהו מעות שומר חנם ואע"פ שהוא נהנה כשתופסו על מעותיו וכמו שאמרו למעלה בההוא הנאה דתפיס ליה אאגריה וכו' פירשו גדולי המפרשים שלא נאמר כן אלא באומן ולא מפני שתופסו לאחריות פרעונו אלא שתופסו להתכבד בו שלא בפחת כדין שוכר וזה תמה ומ"מ נראה שלא נאמר אותו הטעם אלא לדעת ר' מאיר ועוד אני אומר שהאמן מתוך שלא נתחייב לו בעל הכלי מתורת חסד ודאי נהנה הוא כשתופש משכון על שכרו אבל מלוה שמתורת חסד נתחייב לו חברו אינו מתירא כלל עד שיעשה שומר שכר בהנאת תפישת משכון שאם אין הלוה כדאי אין עליו הכרח להלוותו אבל הלוהו פירות מתוך שהם עשויות לירקב והלה מחזיר לו פירות חדשים נעשה שומר שכר והלכה כתנא קמא ובין שהלוהו פירות בין הלוהו מעות בכלן נעשה שומר שכר שלא נאמר עליו שומר שכר אלא מצד מצות הלואתו ושהוא פטור מליתן פת לעני וכמו שאמרו בשומר אבדה כמו שהתבאר:

אבא שאול אומר רשאי אדם להשכיר משכונו של עני אם רואה שהיא מתאחרת בידו פרוטה פרוטה בכל יום או כמו שיוכל ובלבד לתועלת העני והוא שיהיה פוחת לו מן הקרן כמו שיגיע לידו מן השכירות והרי הוא כמשיב אבדה וכן הלכה אלא שפירשנוה בגמ' דוקא בכלים שאין פחתם גדול ושכירותם מתמיד כגון מרא פסל וקרדום אבל בהמות ובגדים לא ויש אומרים שאף בהמות כיוצא בהם:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

השוכר את הבהמה או איזה דבר המיטלטל הרי הוא נעשה על אותו דבר שומר שכר להתחייב בגנבה ואבדה ולפטור מאונסין נמצא בדין השמירה ארבעה שומרים ודיניהם שלשה השואל בדין אחד ושומר שכר ושוכר בדין שני ושומר חנם בדין שלישי כמו שיתבאר:

בפרק השואל יתבאר שכל ששאל מחברו איזה דבר ושלחה לו המשאיל ביד בנו או שלוחו או אפילו ביד בנו של שואל או שלוחו לא נעשה השואל שומר עליה עד שתבא לידו או לרשותו ואם מתה מקודם לזה פטור ואם היה זה מדעת השואל כגון שאמר לו שואל שלחה לי ביד בני או שלוחי או ביד בנך או ביד שלוחך או והמשאיל אמר לו הריני משלחה ביד אחד מאלו ואמר לו השואל שלח וכן עשה נעשה עליה שואל משבאה לידו של זה ואם מתה בדרך חייב וכן בשעה שמחזירה אם שלחה ביד אחד לא נסתלקה אחריות שמירתו עד שתגיע לרשות המשאיל אלא אם כן שלחה מדעת המשאיל על הדרך שביארנו בשואל ודברים אלו כלן בשהחזירה בתוך ימי שאלתה אבל לאחר ימי שאלתה פטור מן המתה שכל שכלו ימי שאלתה נסתלק ממנו דין שאלה אפילו היו עדין בביתו ומאותה שעה ואילך נעשה עליה שומר שכר לבד ואינו חייב באונסין אבל חייב בגנבה ואבדה כשומר שכר שהרי שומרה בשכר שנהנה בו ויש דנים מכאן שהשומר בשכר חסדים שקבל ממנו נעשה שומר שכר אלא שיש לפקפק ולומר שלא נאמר כן אלא כשנהנה באותו דבר בעצמו ואף באותו דבר בעצמו דוקא עד שלא החזירה שלא נשלם החסר עדין:

תרגמה אביי. פירשו בתוספות דיש ליישב פירוש ראשון ומה שהקשה בקונטרס לא קשיא דכיון שהתליעו והם גרועות כל כך כהאי גוונא לא יאמר אביי נפח כמשאוי וכו' ככתוב בתוספות. ואי משום תבן דמתניתין יש לומר דמיירי בתבואה במוץ שלה דדמי קצת לתבואה. תוספות חיצוניות.

וזה לשון הריטב"א: תרגמה אביי במחיקתא. יש שפירשו שעורים שהתליעו. והקשה רש"י מה לי התליעו מה לי לא התליעו הרי יש כאן נפח של לתך ושלשה קבין וקתני פטור ולאביי נפח כמשאוי דהא כי לא התליעו נמי השעורים קלים הם ומחייב ליה אביי. ויש מתרצים דלא בכל דבר קל אמר אביי שהנפח כמשאוי שהרי שק של נוצה אינו כשק של חטים ולא אמר אביי אלא בין חטים לשעורים או בין תבואה קלה לתבן שדומה קצת לתבואה הילכך כשהתליעו והם קלים הרבה לא אמר אביי ונכון הוא זה הטעם. ומיהו לשון מחיקתא נראה כפירוש רש"י שהשש עשרה סאין הללו לא היו אלא מחוקות שאינם עולות אלא חמש עשרה ושלשה קבין טפופות. ויש שפירש שנדחקו השעורים יפה עד שאין בהן נפח יותר מחטין אלא מעט כי בתוספת סאה אינו חשוב אלא כמשקל לתך ושלשה קבין. עד כאן.

אי דלא מצי ביה לישדייה. כלומר וכי לא שדייה מחל ואיהו אזיק אנפשיה. אמר אביי כשחבסו לאלתר דהוו ליה גיריה. רבא אמר לאגרא יתירא. פירוש דלעולם כשלא חבסו ואנזקו פטור וכי קתני קב לכתף להתחייב לו בשכר התוספת דבפחות מכאן פטור. ומכאן אתה דן שכשם שכל השיעורים הללו לחיוב אונסים כך הם לחיוב שכר דבפחות מכאן פטור. מפי רבי. הריטב"א.
הא דאמרינן בקב לכתף כסבור חולשא הוא דנקיט ליה דמשמע דחייב משכיר בנזקיו תמהני וכי שומר הוא על גופו שישלם לו ואי בשוכר עבד מחברו אף הוא פטור אפילו מפשיעה ואם נאמר שנזקי אדם הם תימה הוא דהא לאו מכחו אתי ליה נזק ואפילו הטעינו הוא. הרמב"ן.

וכתב הריטב"א וזה לשונו: רב אשי אמר כטבר חולשא הוא דנקיט ליה. פירוש ולהכי לא שדייה. ואם תאמר מכל מקום הוא הטעה את עצמו ולא יהא חייב זה עליו. יש לומר מפני שהוא גרם לו הטעות שהיה סבור שאמר לו אמת וכיון שעל פיו ועל סמך שלו ניזוק הרי זה גיריה כמראה דינר לשלחני ואמר לו שהוא יפה ונמצא שאינו יפה וכן כל כיוצא בזה. עד כאן.
ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: השוכר את החמור להביא עליה לתך חטים והביא עליה לתך שעורים ושלשה קבין עוד שהם אחד משלשים בלתך פטור שהרי לא הביא עליה משקל לתך חטין. הביא עליה לתך וסאה שעורים שהרי משקלן כמשקל לתך חטים ונפחן יתר חייב דנפחא קשה למשאוי ותיקלא כתיקלא ונפחא הוי תוספת. שכרה להביא לתך שעורים והביא עליה לתך חטים אפילו פחות ממנו שלשה קבין חייב שהרי משקלו גדול ממשקל לתך שלם של שעורים. ואף על גב דלעיל לא מחייב אלא אם כן הביא עליה מן השעורים כמשקל החטים או קרוב להן הכא מיחייב אף על גב דנפחא זוטר טפי כיון דתיקלא טפי חלק אחד משלשים דתיקלא קשי טפי ממאי דמקבל נפחא וצריך עיון הביא עליה לתך חטים פחות סאה פטור שמשקלו שוה ללתך שעורים. שכרו להביא חטים או שעורים והוסיף על משאו הראוי לו אחד משלשים במשאוי בין באדם בין בבהמה חייב וכן לספינה. וסתם משא ספינה בינונית שלשים כור וסתם בורני גדולה תשעים כור. אדריב הוא חצי לתך מדינה. נפקא מינה למקח וממכר ומשוי. שכר את הכתף והוסיף קב אחד על משאו שהוא בסתם שלשים קבין אם הזיקו לאלתר שחבסו חייב המשכיר בנזקיו וכן אם הזיקו לאחר זמן נמי מחייב לטפויי ליה אגרא ומשלם ליה נזקיה כרב אסי דאמר קסבר חולשא הוא דאלמא דאף על גב דלא סר טעוניה ואיחבס ואיתזק בסוף יומא לא אמרינן בר דעת הוא לישבקיה. ונראה לומר דהוא הדין אף על גב דלא אזקיה כיון דאוסיף על משאו מחייב לטפויי אגריה בין לאדם בין לבהמה בין לספינה אף על גב דלא איחבס ולא איתזק כיון דלא ידע ולא מחל ואליבא דרבא הוא דלא מחייב לטפויי ליה אגרא משיעורא דחד לתלתין וצריך עיון. ע"כ.

כתב רבינו בהלכות והלכתא כרב אשי וכן כתב רבינו חננאל וקיימא לן כרב אשי דהוא בתרא. ונראה לי דלאו לאפוקי פירוקי אחריני מהלכתא אמרה דרב אשי נמי לא פליג בהו אלא משום דאביי ורבא לית להו דרב אשי מדלא מפרקי הכי שהוא הפשט קאמר רבינו דהלכתא כרב אשי. שיטה.

כתוב בתוספות וקשה לריב"ם דבפרק מי שהחשיך אמר רב ירמיה מדפתי וכו'. ולא ידעינן מאי קושיא וכו' עד ואמנם משונה היה בין באכילה וכו' ככתוב בתוספות. וכולן שאמרו טול שלך והבא מעות שומר חנם. תימה דאפילו שומר חנם לא להוי כדאמרן בהזהב גבי אמרו ליה לית לן שומשמי תא ושקול זוזך. ויש לחלק דשאני הכא הואיל ונהנה מהנה מפי רבי. עד כאן.
מתניתין: הנח לפני שומר חנם איכא דמקשו כי אמר לו הנח לפני נמי אמאי חייב והא לא משך ואמרינן בפרק מרובה שתקנו משיכה בשומרים. ולאו קושיא היא דכי אמר לו הנח לפני כמי שאמר לו הכישה במקל והיא תבא דהויא משיכה ובסימטא עסקינן דמקום משיכה הוא וכי מייתי לה קמיה בשליחותא דידיה כמי שמשכה הוא דמי. אי נמי ד' אמות דידיה בסמטא כחצרו דמיא לכל דבר. הראב"ד.

גמרא: לימא מתניתין דלא כרבי מאיר דאמר שוכר כשומר חנם. ואומן כשוכר דמי שהוא עושה מלאכה בגוף החפץ כשוכר. הראב"ד. ואם תאמר והיכי מדמי שוכר לאומן שאני שוכר דלהכי לא חשבינן ליה שומר שכר משום דקיהיב שכר מלאכתו אבל אומן נותנין לו שכר. ויש לומר דשפיר מדמה דאומן נמי מה שנוטל שכר היינו על ידי טרחו שהוא מתקנו. תלמיד הר"פ.
הא דאקשינן הא גמרתיו שומר שכר משמע ודאי דאליבא דפירוקא בתרא דאמרינן כדמחליף רבה בר אבוה דוקא הוא אבל ללישנא קמא אף על גב שאמר גמרתיו שומר שכר ודאי הוא מן הדין דהא תפיס ליה אאגריה מה שאין כן שהחזירה לאחר ימי שאילתוה. הרמב"ן. והרא"ש תירץ דחשיב ליה קצת דלא תפיס ליה אאגריה כיון דלא אמר לו הבא מעות וטול את שלך דגמרתיו משמע קצת דאינו מעכבו על שכרו. ע"כ.

וזה לשון הראב"ד: הא דאקשינן בגמרא הא גמרתיו שומר שכר. קשיא דמדמי ליה לשואל אחר ימי שאלתו והא לא דמי דהא מכל מקום אאגריה תפיס ליה אפילו אחר גמרו אבל שואל עוד אינו רשאי להשתמש בה. ואולי נאמר דהאי תפיס ליה אאגריה דקאמר שהוא רשאי להתכבד בו קאמר כדין שוכר כל ימי אומנותו טפי לא שהוא כפקדון בידו ואפילו הכי הוי עליה שומר שכר בתחלתו ושואל נמי נימא הכי. אי נמי אנן אמסקנא סמכינן דרבי מאיר תני לה והיינו טעמא לאומן ושוכר דהוו שומרי שכר משום דאומן קא רוח במלאכתו באותו הכלי ושוכר נמי שהוא עושה בה צרכו והני מילי בימי המלאכה אבל לאחר המלאכה לא ואם כן גמרתיו אמאי הוי שומר שכר. אלא אין הפרש בזה בין ימי שאילתה לאחר ימי שאילתה. עד כאן.

בד"ה דקא תפיס ליה כו' וא"ת שוכר נמי בההיא הנאה כו' אשכרו שנתן ליהוי ש"ש כו' עכ"ל ק"ק דהא אין שכירות משתלמת אלא לבסוף כדמסיק בפרק איזהו נשך ויש ליישב ודו"ק:

רש"י ד"ה בת תלתין כורין וכו'. שתהא גדולה ותהא בכך הולכת וכו' כצ"ל:

תוס'ד"ה תרגמה אביי וכו' דכי אם התנה עמו להוליך ברזל או אבנים והוליך סובין או נוצות וכו'. ומה שהקשה רש"י דהא לאו התליע נמי שעורים קלים הם צ"ל דס"ל להתוס' דשאני שעורים דיש להם ג"כ משקל אלא שאין כבדים כ"כ כמו חטים אבל התליעו כמו סובין או נוצות ובהא אין סברא שנאמר שיהא הנפוח שלהם כמשאו ואביי נמי מודה בזה ולפי זה צריך לחלק בין סובין ונצות ובין תבן דהא תנן נמי במתני' תבואה והביא עליה תבן חייב ועליה נמי קאי מפני שהנפוח קשה כמשאוי וצריך לומר דתבן נמי יש לו משקל קצת ודוחק:

ד"ה דקא יהיב ליה טפי פורתא וכו' כצ"ל:

גמרא ש"מ סתם ספינות כו'. ל"י מדוע לא נקיט נמי עריבה ובורני:

רש"י סד"ה במחיקתא. ואין כאן אלא כו' ג' קבין על לתך כו'. כ"נ דצ"ל:

רש"י ד"ה שוכר. בהמה. ל"י כוונתו אי לאפוקי כלים אתא הא ודאי ליתא עי' שו"ע ר"ס ש"ז ובהגר"א שם סק"ב:

רש"י ד"ה משוי לישנא כו' סוכה דל"ד. נ"ב ופסחים ד״ל:

רש"י ד"ה קב לכתף וכו' לקמן פריך. עי' תשובת הר"ש הלוי חא"ח סי' כ:

השוכר את האומנין פרק ששי

במשנה כל האומנין שומרי שכר הן כו' הלוהו על המשכון ש"ש רבי יהודה אומר הלוהו מעות ש"ח כו' ופרש"י בטעמא דת"ק דאפילו במעות ש"ש משום שכר מצוה ובטעמא דר"י מפרש דלית ליה שכר מצוה לענין דינא עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה בל' רש"י דהא ממה שמפרש דטעמא דת"ק משום שכר מצוה כוונתו מבואר דמשמע ליה עיקר טעמא דמתניתין כמסקנת הש"ס לקמן בסוף הסוגיא דהלוהו על המשכון דמסקינן דר"א ור"ע פליגי בדרב יוסף וכמ"ש הפוסקים להדיא בשיטת רש"י שסובר דהלכה כרב יוסף לגבי רבה שכ"כ להדיא לקמן דרבה ודאי תנאי היא ומלתא דרב יוסף מיתוקמא אליבא דכ"ע ומש"ה מפרש רש"י בפשיטות דת"ק ור' יהודה נמי בפרוטה דר"י פליגי וא"כ לפ"ז קשיא טובא היאך כתב רש"י דר' יהודה לית ליה שכר מצוה לדינא ולית ליה דר"י וא"כ אכתי הוי מלתא דר"י כתנאי ואמאי לא מפרש בפשיטות לגמרי כמסקנת הש"ס לקמן דכ"ע אית להו דר"י ובמלוה צריך למשכון קמיפלגי וטעמא דמ"ד ש"ח היינו משום דלאו מצוה קעביד שלהנאתו הוא מתכוין. והנלע"ד בזה דרש"י ז"ל סובר דהא דאמרינן לקמן דכ"ע אית להו דר"י ודחקינן לאוקמי מתניתין וברייתא במלוה צריך למשכון דוקא היינו דרך דחייה בעלמא כדאשכחן בש"ס בכמה דוכתי דאמרינן לימא כתנאי ודחה דאפשר לאוקמי ככ"ע משא"כ לקושטא דמלתא לענין דינא אין אנו צריכין לדחוק ולאוקמי מתניתין וברייתא בדוחקא במלוה צריך למשכון דוקא לפחות מדמיו שאין זה מלשון המשנה וברייתא כלל וטפי אית לן לאוקמי ברווחא דהנך תנאי דמתני' וברייתא בדרבה ור"י קמיפלגי ואפ"ה הוי שפיר הלכה כר"י לגבי רבה כיון דרבה כר"א דשמותי הוא ור"י כר"ע דקי"ל הלכה כר"ע מחביריו ומכ"ש דת"ק דמתניתין נמי כר"י ס"ל ויחיד ורבים הלכה כרבים. ועוד נראה לי דל' סוגיא דשמעתין בסמוך הכריחו לרש"י לפרש כן והיינו מדשקיל וטרי הש"ס טובא בבבא דרישא דקתני האומנין ש"ש דאתיא דלא כר"מ דאמר שוכר כש"ח ומסיק הש"ס לעולם ר"מ כו' ואי ס"ד דסיפא דמתניתין איירי במלוה צריך למשכון דוקא א"כ קשיא דר' יהודה אדר"י דכיון דלמאי דמשמע השתא דר"י ס"ל דשוכר כש"ש דמי א"כ אמאי קאמר בהלוהו מעות ש"ח נהי דלאו מצוה קעביד דלא שייך האי דרב יוסף מ"מ אכתי להוי ש"ש מטעם שוכר דכיון דצריך למשכון להשתמש בו ולפחות מדמיו היינו שוכר ממש כמ"ש הפוסקים וכ"כ בספר תורת חיים לקמן אע"כ דבכל האי שקלא וטריא דבעינן למימר מעיקרא דשוכר לר"מ הוי כשומר חנם ולר"י כשומר שכר ולא מחלקינן א"כ תו לא מיתוקמא מתניתין כלל במלוה צריך למשכון אלא בסתם משכון דעלמא דלא דמי לשוכר כלל ואפ"ה לת"ק הוי ש"ש משום שכר מצוה דר"י ור' יהודה לית ליה דר"י לדינא כפי' רש"י. מיהו הא דמוקמינן לקמן במלוה צריך למשכון קמיפלגי היינו משום דס"ל עיקר כאידך שינויא דבסמוך כרבה בר אבוה דמחליף ותני וא"כ ר' יהודה לטעמיה דאע"ג דבכה"ג במלוה צריך למשכון ה"ל שוכר מ"מ הא ס"ל לר"י דשוכר כש"ח דמי כן נ"ל נכון בעזה"י בשיטת רש"י ודו"ק. ועיין עוד בסמוך:

תוספות בד"ה נימא תנן סתמא דלא כר"מ מדמה ליה אומן לשוכר כו' אע"פ שאינו נוטל שכר על השמירה כו' ה"נ שוכר כו' עס"ה. וכן מבואר ג"כ מלשון רש"י ונראה שהוצרכו לכך משום דבלא"ה לא שייך לדמות כלל אומן לשוכר דשכירות ליומא ממכר הוא וכל משך השכירות כל הנאות שלו דמי קצת לשואל אלא דעיקר קושית הגמרא דמדמי להדדי היינו מהאי טעמא גופא דכיון דאפילו בשוכר דאיכא כל הנך טעמי למעליותא למיהוי ש"ש ופשטא דקרא נמי הכי משמע דבענינא דשואל דחייביה קרא בשבורה ומתה מסיים סיפא דקרא ואם שכיר הוא בא בשכרו דמש"ה לא דמי לשואל שכל הנאות שלו בחנם משא"כ זה שהנאתו בא בשכרו א"כ ממילא הוי משמע דשומר שכר מיהא הוי ואפ"ה קאמר ר"מ דלא הוי אלא ש"ח וע"כ היינו משום דפשיטא ליה לר"מ מסברא דלעולם לא שייך דין ש"ש אלא כשנוטל שכר בפי' על השמירה ומש"ה דחיק לפרש לישנא דקרא דבא בשכרו לאידך גיסא א"כ כ"ש שאין לנו לומר באומן דהוי ש"ש כן נראה לי בכוונת רש"י והתוספות:

תוספות ד"ה דקא תפיס ליה אאגרי הוי ש"ש וא"ת הא דתנן בפירקין הלוהו על המשכון כו' ודחיק לאשכוחי טעמא כו' לימא טעמא דבההיא הנאה דתפיס ליה אחוביה כו' עכ"ל. ויש לתמוה טובא דלכאורה אין מקום לקושי זו כלל דודאי אי אפשר לאוקמי לקמן טעמא דת"ק דמתניתין ודר"ע דהמלוה על המשכון ש"ש דתפיס ליה אחוביה כדאמרינן הכא לשינויא קמא דהא להאי שינוי' בעי למימר דאע"ג דלר"מ שוכר הוי כשומר חנם כיון שאינו נוטל שכר על שמירתו אפ"ה סובר ר"מ דאומן הוי שומר שכר מה"ט דתפיס ליה אאגרי' שהוא טעם חשוב כאילו קיבל שכר על השמירה א"כ לפ"ז כ"ש דקשה דר"י אדר"י דלמאי דס"ל לר"י דאפילו שוכר הוי כש"ש א"כ אמאי קאמר דהלוהו מעות ש"ח דלית ליה שכר מצוה דאכתי ליהוי ש"ש מטעמא דתפיס ליה אחוביה וא"כ ה"ל פלוגתא דר"מ ור"י במתניתין כסברות הפוכות דלר"מ מלוה על המשכון עדיף משוכר ולר"י הוי איפכא וא"כ מהאי טעמא גופא לא ניחא ליה לתלמודא לקמן לאוקמי מהאי טעמא דתפיס ליה אלא מטעמא אחרינא ולית ליה הך סברא דתפיס ליה הוי ש"ש והיינו כשינויא דאיבעית אימא כדמחליף רבה ב"א ותני דלר"י שוכר ואומן נמי הוי שומר חנם ולר"מ בכולהו הוי ש"ש ולאו מטעמא דתפיס ליה אלא משום שנהנה פורתא כל חד כדאיתא מיהו אפ"ה צריכין אנו לחלק כסברת התוספות בתירוצם ולאו מטעמייהו שהכריחו כן מסוגיא דלקמן אלא מהאי טעמא גופא שכתבתי דמסוגי' דשמעתין גופא מוכח דצריך לחלק דאלת"ה לשינוי' קמא דאית ליה הך סברא דהיכא דתפיס ליה הוי ש"ש א"כ אכתי כ"ש דקשה דר"י אדר"י כדפרישית ולשון התוס' בקושייתם צ"ע ודוק היטב:

גמרא ואיבעית אימא כדמחליף כו' ופי' רש"י אי נמי דמי אומן לשוכר קא מיתוקמא מתני' כר"מ כו' ומהדר לאוקמי כר"מ משום דסתם משנה ר"מ היא וכ"כ התוספות בפרק הכונס דף נ"ז בד"ה ואבע"א ע"ש. וקשיא לי טובא היאך אפשר לומר דלקושטא דמלתא לשינוי' בתרא אומן דומה לשוכר לגמרי דלא משמע ליה האי טעמא דתפיס ליה וא"כ לפ"ז דלר"י הוי נמי אומן ש"ח כמו שוכר וא"כ קשיא מתניתין דהכא מדפליג ר"י בסיפא דהלוהו מעות הוי ש"ח משמע דברישא באומן מודה דבכה"ג מקש' הש"ס בכמה דוכתי. ויש לי ליישב ואין להאריך ויבואר קצת בסוגיא דלקמן בהמלוה על המשכון. מיהו לולי פי' רש"י היה נראה לי לפרש דלרבה בר אבוה גופא נמי לא דמי שוכר לאומן מסברא דודאי אומן עדיף טפי מטעמא דתפיס ליה אאגרי' אלא דאדרבה לרבה בר אבוה אלים ליה האי סברא דתפיס ליה אאגרי' טובא דאפילו במלוה על המשכון נמי שייך האי טעמא למיהוי כש"ש וכ"ש למאי דמסקינן דאיירי במלוה צריך למשכון להשתמש בו וכפי' ר"ח דהיינו שאינו רוצה להלוות לו בלא משכון א"כ פשיטא דטפי שייך בו האי טעמא דתפיס ליה אאגרי' ואפ"ה קאמר רבי יהודה דהלוהו מעות ש"ח וכי היכי דלא תיקשי דר"י אדר"י מש"ה הוצרך רבה ב"א להחליף השטה ולומר דר"י ס"ל בשוכר כש"ח ולפ"ז א"ש טובא ור"י לטעמיה ואה"נ דפליג ארישא במכ"ש דכיון דאפילו במלוה על המשכון דשייך נמי תפיס אאגרי' לפי' ר"ח ולפי' רש"י והתוספות עכ"פ שייך ביה פרוטה דר' יוסף ואפ"ה קאמר דהוי ש"ח כיון שאינו מקבל שכר על השמירה בפירוש מכ"ש באומן. ואי תיקשי א"כ אמאי קאמר ר"י הלוהו פירות ש"ש הא לא קיבל שכר על השמירה בפירוש משום הא לא איריא כיון דפירות עבידי דמירקבי ודרכן בכך כמו שפי' רש"י ובהאי הנאה שמקבל עליו אחריות הפירות הרי זה שכר פעולתו שיקבל עליו שמירת המשכון תמורת הפירות דלא שכיח כ"כ כמו הרקבת הפירות. והכי משמע להדיא בירושלמי דר' יוחנן ור' אבוה בשם ריב"ח מפרשי טעמא דר' יהודה דרוצה אדם ליתן כמה ולמכור פירותיו ע"י משכון ע"ש. ועוד דבלא"ה הא דמחליף רבה ב"א ותני לאו משום דבעי לאוקמי סתם מתניתין דהכא כר"מ אלא כי היכי דתיתוקם סתם מתניתין דשבועות פ' ד' שומרין דתני בהדיא דנושא שכר והשוכר משלמין בגניבה ואבידה מש"ה מוקי לה כר"מ דסתם משנה ר"מ וכמ"ש כל הפוסקים והמפרשים ודוק היטב:

משנה. כל האומנין שומרי שכר הן.
עיין ברש"י (ד"ה כל) וז"ל קבלנין המקבלין עליהן לעשות המלאכה בבתיהם עכ"ל. ומשמע שאם האומן עובד בבית הבעלים אינו שומר שכר להתחייב בגניבה ואבידה. ויש להעיר דבשלמא לפי הפירוש בגמ' דהאומן הוי ש"ש בההיא הנאה דתפיש ליה אאגריה, אזי י"ל דבבית הבעלים לא הוי ש"ש כי בבית בעלים אינו תופסו למשכון אאגריה. אך צ"ע לפי הלישנה בתרא דהוי ש"ש כמו שוכר, ולכאורה הטעם הוי משום דנהנה ממה דקא שביק כולי עלמא ואגיר ליה לדידיה כמו בשוכר דנהנה משום דמוגיר ליה לדידיה, וא"כ קשה למה אינו נמי ש"ש גם כשעובד בבית הבעלים. ועוד צ"ע, דפשטות לשון רש"י משמע דבבית הבעלים אינו שומר כלל, ואפילו דין ש"ח אין לו, וקשה למה אינו אפילו שומר חנם. ויעויין ברמב"ם (פ"י מהל' שכירות הל"ג) שכ' וז"ל כל האומנין שומרי שכן הן עכ"ל, והרמב"ם אינו מחלק כרש"י בין כשעובד בביתו או בבית הבעלים, וצריך ביאור ביסוד מחלוקתם.
ונראה לבאר עפי"מ דאיתא בגמ' ב"ק (דף קו:) שאין חיוב טוען טענת גנב חל בקטן שהפקיד פקדון אצל שומר דכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור, איש פרט לקטן מלמד שאין נתינת קטן כלום. ובביאור דין הגמרא שאין נתינת קטן כלום פליגי הרמב"ם והראב"ד. דכתב הרמב"ם בפ"ב מהל' שכירות (הל"ז) וז"ל קטן שהפקיד ביד גדול או השאילו הרי זה הגדול נשבע שבועת השומרים לקטן. הורו רבותי שאין זה נשבע בטענת הקטן כדי שנאמר אין נשבעין על טענת קטן שכל השומרין שבועתן שבועת שמא היא עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל א"א ורבותי הורו ואני מסכים עמהם שאינו נשבע כלל ואפילו היסת שאין נתינת קטן כלום ואם פקדון אין כאן שבועה אין כאן ואפילו כאבידה אינו דאבידה אתיא מכח בן דעת. ותמה על עצמך דכולה פרשתא עיקר בשבועת השומרים ועלה קאמר איש פרט לקטן. ועוד על ודאי שלו אין נשבעין על ספק שלו נשבעין עכ"ל.
ומבואר דאליבא דהראב"ד דשמירה אינה חלה כלל בנכסי קטן, דס"ל דמגזיה"כ איש פרט לקטן - שאין נתינת קטן כלום, נלמד שאין שמירה חלה כלל בנכסי קטן. מאידך הרמב"ם הביא את ההלכה הממעטת קטן דוקא לענין פטור טוען טענת גנב בפקדון של קטן שכתב בפ"ד מהל' גניבה (הל"ט) וז"ל הטוען טענת גנב בפקדון של קטן אע"פ שנתן לו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול ונשבע ואח"כ באו עדים הרי זה פטור מן הכפל שנאמר כי יתן איש ואין נתינת קטן כלום וצריך שתהיה נתינה ותביעה שוין בגדול עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם ס"ל דהגזיה"כ איש פרט לקטן - שאין נתינת קטן כלום, חל דוקא בנוגע לפטור דטוען טענת גנב, ואילו שאר דיני שמירה חלין בנכסי קטן כמו בגדול.
ונראה שיש לבאר את שיטת הרמב"ם ע"פ המבואר בירושלמי (פ"ד ממס' מע"ש הל"ג) שממה שאין נתינת קטן כלום למדים לכתה"כ שאין לקטן כח הקנאה וז"ל הירושלמי: הכל מודים שאין מתנתו מתנה דכתיב כי יתן איש, מתנת איש מתנה ואין מתנת קטן מתנה עכ"ל. ולפי"ז י"ל שכדי שתחול שמירה לענין טט"ג זקוקין לדעת מקנה של המפקיד. והרי יש חלות שם הקנאה בהפקדת פקדון דעלמא, וכדחזינן ממה שתיקנו משיכה בשומרין (ב"ק דף עט.) וקטן אינו בר הקנאה, ולפיכך אינו יכול להקנות את הפקדון שלו לרשות השומר, ודין טט"ג חל דוקא בפקדון שהפקיד המפקיד אותו בדרך הקנאה לשומר, אך לא בשומר של קטן. משא"כ שאר דיני שמירה אינם תלויים בהקנאת המפקיד וחלין אף בקטן, כי הם חלין מחמת קבלת השמירה מצד השומר ולא מחמת הקנאת המפקיד⁵⁸.
ולפי"ז יוצא שיש שני דינים בשומרים: א) דין של קבלת אחריות וחיובים מצד השומר; ב) דין מסירת הפקדון לרשות השומר מדעת המפקיד. והרמב"ם סובר דדין טט"ג תלוי במסירת וכניסת הפקדון לרשות השומר, ולכן הדין דטט"ג אינו חל בקטן שהפקיד. אך שאר דיני שומר אינם תלויים בכניסת הפקדון לרשות השומר, ומשו"ה הן חלין אף בקטן המפקיד. מאידך הראב"ד סובר דליכא חלות שמירה כלל במפקיד קטן, משום דס"ל דקטן אינו יכול למסור את הפקדון לרשות השומר, דלית ליה דעת, ולפיכך כל דיני שומר אינם חלין במפקיד קטן, דשמירה חלה רק בפקדון שנכנס לרשות השומר ולא כשנשאר הפקדון ברשות בעליו.
ולכאורה יש עוד ראיות אחרות דיש הלכה דהפקדון נמסר לרשות השומר - וחלות דין שמירה אינה רק חלות דין חיוב אחריות על הפקדון. א) מדין שומר שמסר לשומר דלחד תנא (לעיל לה ב) השומר השני משלם לשומר הראשון ואפילו במקום שהראשון פטור מלשלם לבעלים, כי הראשון הוי הבעלים כלפי השני. ולכאורה הטעם בזה הוא משום דהפקדון ברשות השומר הראשון שנמסר לרשותו מהבעלים. ב) קיי"ל (פסחים ה ב) דחמץ של נכרי דהוי בבית שומר ישראל בפסח דהשומר עובר על בל יראה ובל ימצא מכיון דהחמץ הוי ברשותו, דעפ"י דין נחשב הוא לבעל החמץ כי חל לו מקצת קנין בחמץ דקבל מבעליו הגוי שמסר את החמץ לרשות השומר, ומשו"ה חל דין בעלים לשומר ישראל בנוגע לבל יראה ובל ימצא.⁵⁹
ולפי"ז י"ל דרש"י דידן ס"ל כהראב"ד, דשמירה לכל דיניה חלה רק כשהפקדון נמסר לרשות השומר, ולכן דוקא אם האומן לקח את החפצא לרשותו הו"ל שומר, אך לא אם החפצא עדיין בבית בעליו והאומן עובד שם - דלא נמסר הפקדון לרשות השומר, ולכן הריהו פטור לגמרי. וי"ל דרש"י אזיל לשיטתו (בב"ק קו ב) דשומר פקדון דקטן אינו שומר כלל וכדעת הראב"ד. ולפי"ז י"ל דהרמב"ם פליג עליו בנוגע לאומן, וסובר דאומן הוי שומר אף בבית הבעלים והרמב"ם אזיל לשיטתו בקטן דסובר דהוי שומר חוץ מלענין טט"ג, דה"ה באומן העובד בבית הבעלים דהוי שומר (חוץ מלגבי טט"ג).
אולם לכאורה צ"ע בזה, דלעיל בשיעורים (דף עט: ד"ה השוכר את הספינה ופרקה לה בחצי הדרך) ביארנו דכשבעל הספינה נוסע בספינתו עם השוכר אזי חלה חלות דין שמירת השוכר, אך אין הספינה נמסרת לרשות השוכר מאחר שבעל הספינה עדיין איתו - ונ"מ לשיטת הרמב"ם באין השוכר רשאי להשכיר. ועוד קשה מהדין בנתן לאומנין לתקן וקלקלו דחייבים (ב"ק צח ב) ומוכח דאומן העובד בבית הבעלים הוי שומר וחייב כשפשע במלאכתו, וצ"ע היאך מתיישב כל זה עם מה שנתבאר בשיטת רש"י שאין שמירה חלה בבית הבעלים מכיון דלא נמסר הפקדון לרשות השומר.
ונראה לומר דבאמת יש חלות מסירה במקצת לרשות האומן לשמור אף בבית הבעלים, דהיינו בנוגע למלאכתו ושלא יקלקל במלאכתו. שהרי לא שייך שבעה"ב ישמור וימנע האומן מלקלקל, דמה איכפת לן שהבעלים נמצאים איתו בספינה או שהטבח שוחט בבית הבעלים, הרי לענין מלאכתו הפקדון נמסר לידי האומן וברשותו הוא לתקן או לקלקל, ולכן י"ל דלענין עצם המלאכה הפקדון נמסר לרשות האומן לשמירה. אולם י"ל דלענין דברים אחרים, כגון לענין גניבה לא נמסר החפצא לרשות האומן, שהרי הבעלים עם החפצא שלהם בביתם שלא מסרו אותו לאומן לשומרו ברשותם, ולכן לענין גניבה לא חלה רשות ושמירת האומן, שאינו שומר כלל לענין גניבה ואבידה ולדברים אחרים הנוגעים לטובת החפצא חוץ ממה שנוגע למלאכתו. ובזה מדוייק לישנא דרש"י דכתב (בד"ה ש"ש) וז"ל להתחייב בגניבה ואבידה עכ"ל, דמשמע דלענין שלא לקלקל במלאכתן הריהן ש"ש גם בבית הבעלים ולא רק בבתיהם כמו בגניבה ואבידה, דהחפצא נמסר לרשות האומן לענין המלאכה בלבד וחל דין שמירה על החפצא גם אליבא דשיטת רש"י. ונראה דה"ה בספינה לענין השכרתה לטעון משא נמסרת היא לשוכר ולרשותו, ולכן יכול להשכירה לשוכר אחר, ואילו לענין גניבה ואבידה הריהי ברשות הבעלים המשכיר.
ולפי מה שנתבאר לכאורה נראה דאליבא דהראב"ד דס"ל דליכא חלות שמירה כלל בקטן שהפקיד את נכסיו לשומר, א"כ י"ל דחמץ של נכרי קטן שהפקיד את חמצו לישראל לשמור אותו אינו מחייב את הישראל בבל יראה ובבל ימצא. ועוד נראה דאומן דבעלים קטנים שקלקל ופשע במלאכתו הריהו פטור, מכיון דאינו שומר של הקטן כלל. ברם יש לדון בזה, די"ל דחיוב שומר של חמץ חל מפני דין גורם לממון בעלמא ולא משום חלות דין שמירה⁶⁰, ולפי"ז י"ל דאף במפקיד קטן השומר חייב, דהא הישראל התחייב בהתחייבות ממון בעלמא לשמור את חמצו של הנכרי הקטן, ואע"פ דלא חלה חלות דין שמירה ע"פ דין. ובאומן שקלקל במלאכתו יתכן לומר דחייב לשלם מדין מזיק ולא מדין שומר, ומשו"ה חייב אף בבעלים קטן⁶¹.
גמ'. שוכר כיצד משלם. יש לעיין בביאור המחלוקת שבין ר"מ ור"י האם שוכר כש"ש או כש"ח. ועוד יש לעיין בביאור השוואת הגמרא בין דין שוכר לבין דין אומן. ונראה שיש שני דרכים לבאר את הענין בפרש"י.
א) כתב רש"י (ד"ה ר' יהודה אומר כש"ש) וז"ל הואיל ולהנאתו הוא אצלו אע"פ שנותן שכר פעולתו ש"ש הוא דאי לא יהיב שכר הוי שואל וחייב באונסין, השתא דיהיב ליה אגרא לא הוי שואל והוי ש"ש עכ"ל. ומבואר דרש"י מפרש דלר"י שוכר חייב כש"ש משום דדומה לשואל, אלא דשואל הוי כל ההנאה שלו, דנהנה מתשמיש החפצא בלי לשלם. ואילו שוכר משלם עבור ההנאה שלו. ומ"מ הריהו נהנה ומשתמש בחפצא, ולכן דומה לשואל, דלשניהם זכות וקנין תשמיש בחפצא והו"ל מקצת בעלים, ובתורת בעלי החפצא חייבים באחריותו. אלא ששואל חייב על הכל, ואילו שוכר ששילם בעד הקנין שלו יורד דרגא משואל, וע"כ הקנין מחייבו רק על גניבה ואבידה אך לא על אונסין שבעל הפקדון חייב באונסין. ור"מ פליג על ר"י דס"ל דכיון דהשוכר שילם משו"ה קנין השוכר אינו מחייבו כלל, והו"ל רק ש"ח.
אך לפי פירוש זה צ"ע מהו הדמיון בין אומן לשוכר, דהרי אין לאומן קנין והנאת תשמיש מהחפצא. ולפי האיבעית אימא ההשוואה בין אומן ושוכר עדיין קיימת למסקנא, והיא צריכא ביאור.
ובביאור ההשוואה עיין בשיטה מקובצת בשם הראב"ד (ד"ה לימא מתניתין דלא כר"מ דאמר שומר שכר) וז"ל ואומן כשכיר דמי שהוא עושה מלאכה בגוף החפץ כשוכר עכ"ל, ונראה לבאר דר"ל דכי היכי ששוכר הוי מקצת בעל החפצא משום שמשתמש בו ונהנה ממנו כבעלים, דה"ה אומן נמי הוי מקצת בעל החפצא - שהרי בידיו לשנות את החפצא כפי צורך פעולתו, והו"ל בזה כבעל החפצא שיכול לשנותו כרצונו, ומשו"ה אומן חייב כשואל, אלא דשואל חייב באונסין משום שכל ההנאה שלו, משא"כ אומן שאין לו כל ההנאה וזכות תשמיש אינו חייב באונסין. אמנם עכ"פ אומן הוי מקצת בעל החפצא, ומשו"ה חייב באחריות החפצא כש"ש, דדומה לשואל דחייב באונסין מדין בעלים. ולפי"ז יוצא שאף שוכר ואומן הויין בעלים כשואל אלא דבעלותם היא בדרגא נמוכה משואל דכל ההנאה שלו, משא"כ בשוכר ואומן דאין להם כל ההנאה כשואל, ומשו"ה חייבים כש"ש בגניבה ואבידה ולא באונסים, כי חייבים הם בתורת בעלים.
ב) אך לפי הלישנא קמא בגמרא אומן הוי ש"ש מחמת שיש לו הנאה, ולמסקנא ההנאה היא דתפיש ליה אאגריה. והגמרא הביאה מלפני כן הנאות שונות שגם אומן וגם שוכר נהנין מהן דמשו"ה לר' יהודה תרווייהו ש"ש. וכתב רש"י (ד"ה ר"מ אומר כש"ח) וז"ל דקא יהיב אגר מלאכתו ואינו נוטל שכר על שמירתו ואומן דמי לשוכר שלהנאת שכר אומנתו היה אצלו אבל לא שכר שמירה הוא נוטל אלא שכר פעולה עכ"ל. ויש לדייק דברש"י מודגש שההנאות שהאומן והשוכר מקבלין אינן שכר השמירה ישירה, ולפי' ס"ל לר"מ דלא הויין ש"ש. ולפי"ז יוצא דלר"י הריהם ש"ש משום דמקבלין בעקיפין הנאות ששוות שו"פ מחמת השמירה, ואלו ההנאות עושין אותם לשומרי שכר. ויוצא לפי"ז ביאור אחר במחלוקת שבין ר"מ ור"י דפליגי בשומר שנהנה מהשמירה, אך אין ההנאה תשלומי השמירה באופן ישיר אלא הנאה צדדית, האם הוי ש"ח או ש"ש. ולמסקנת הלישנא קמא, ר"מ מודה באומן דההנאה שהוא קבל דתפיש ליה אאגריה נחשבת לדמי שמירה ישירים, דמשו"ה הו"ל אומן ש"ש. משא"כ בשוכר דההנאות שהוא נהנה מהן בעקיפין ובאין לו מן הצד ואינן דמי שמירה ישירים, ומשו"ה שוכר הוי ש"ח משא"כ אומן הוי ש"ש.
ונראה לפרש בדרך זו גם את הלישנא בתרא. דהנה כל אומן מקבל הנאה צדדית מזה דהבעלים נתנו לו את העבודה ומשתכר ומרוויח מדמי פעולתו, אלא שאין בזה דמים ישירים לשלמו כפועל בעד שמירתו. וכן כל שוכר נהנה מזה שהמשכיר משכיר לו את החפצא. אך השוכר שילם עבור התשמישין, וההנאה היא הנאה צדדית, ולא הוי תשלומי שמירתו באופן ישיר כפועל. ולכן ר"מ ור"י פליגי בין בשוכר ובין באומן - האם הנאה צדדית מחייבתם כש"ש או לא.
והנה לעיל (דף כט.) פליגי אמוראים בדין שומר אבידה, דלרבה הוי ש"ח ולרב יוסף הוי ש"ש, דלרב יוסף נהנה מפרוטה שאינו נותן לעני בשעה שמתעסק באבידה. וצ"ע שהרי ההנאה דפרוטה דרב יוסף הוי הנאה צדדית דלא באה ההנאה באופן ישיר מהבעלים לשומר בתורת תשלומי השמירה, וא"כ צ"ע למה אין המחלוקת שבין האמוראים רבה ורב יוסף תלויה במחלוקת של התנאים ר' מאיר ור' יהודה בשוכר.
ונראה לחלק דשומר אבידה נעשה שומר מן השמים, שלא קיבל את השמירה על עצמו במסירה מבעל האבידה, ומשו"ה ס"ל לרב יוסף שאפילו הנאה צדדית הבאה משמים משווה אותו לש"ש. משא"כ בשוכר שקבל את שמירת הפקדון במסירה ישירה מהבעלים, ומשו"ה רק תשלומי שמירה ישירים מהבעלים משווין אותו לש"ש ולא הנאה צדדית, כי ש"ש דעלמא הוי פועל דבעל הפקדון ורק דמים ישירים נקראים שכר פעולה להשוותו לש"ש. משא"כ שומר אבידה דאינו פועל דבעל האבידה⁶².
ועיין בגמרא להלן (דף פ:) וז"ל אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא לא שנו אלא שהחזירה בתוך ימי שאילתה אבל לאחר ימי שאילתה פטור. מתיב רב נחמן בר פפא וכולן שאמרו טול את שלך והבא מעות שומר חנם הא גמרתיו שומר שכר עכ"ל. והגמרא לכאורה תמוה, דבשלמא בשואל שחייב משום שכל ההנאה שלו והוי בעלים, אזי בכלתה ימי השאילה דאסור להשתמש בשאילתו בעלותו פקעה ופטור מאונסין, אך קשה מהו הדמיון בין דין שואל לבין אומן דהוי שומר שכר, דלכאורה אין לו דין בעלים, אלא רק דין שומר בעלמא, ויתכן דעדיין הוי ש"ש גם אחרי שגמר את מלאכתו דהא קיבל שכר לשמור ואפשר שגם אחרי שיכלו ימי מלאכתו עדיין חייב לשמור מפני השכר שקבל.
ועיין בשיטה מקובצת בשם הראב"ד (ד"ה הא דאקשינן הא גמרתיו ש"ש) דעמד על זה וז"ל קשיא דמדמי ליה לשואל אחר ימי שאילתו והא לא דמי דהא מ"מ אאגריה תפיס ליה אפילו אחר גמרו אבל שואל עוד אינו רשאי להשתמש בה, כו'. אי נמי אנן אמסקנא סמכינן דרבי מאיר תני לה והיינו טעמא לאומן ושוכר דהוו ש"ש משום דאומן קא רוח מלאכתו באותו הכלי ושוכר נמי שהוא עושה בה צורכו וה"מ בימי מלאכה אבל לאחר המלאכה לא וא"כ גמרתיו אמאי הוי ש"ש אלא אין הפרש בזה בין ימי שאילתה לאחר ימי שאילתה עכ"ל. ויש לדייק בלשון הראב"ד שהשווה שואל לשוכר ואומן. ונראה דהראב"ד סובר דשואל ושוכר ואומן חייבים באחריות החפצא ושומרים אותו מדין בעלים, ולכן לאחר שכלו ימי בעלותם הם שווים בדיניהם, ושואל לאחר שכלו ימי שאילתו דומה לאומן לאחר שכלו ימי מלאכתו. ונראה דדברי הראב"ד הן לשיטתו למש"כ לעיל (דף פ: ד"ה לימא מתני' וכו') "ואומן כשוכר דמי שהוא עושה מלאכה בגוף החפץ כשוכר" ובאירנו דר"ל דאומן חייב מדין בעלים כשוכר, דכי היכי דשוכר הוי מקצת בעל החפצא משום שמשתמש בחפצא ונהנה ממנו כבעלים, דה"ה אומן נמי הוי מקצת בעל החפצא - שהרי בידיו לשנות את החפצא כפי צורך פעולתו, והו"ל בזה כבעל החפצא שיכול לשנותו כרצונו. ומשום כך אומן חייב באחריות מדין בעלים. והוא חידוש גדול אך לכאורה הוא כפתור ופרח בביאור שתי הסוגיות שלפנינו⁶³.
ומסתבר לומר דרש"י ס"ל כהראב"ד, שהרי בשוכר ביאר דחייב בתורת בעלים ודומה לשואל, וא"כ מסתבר דההשוואה לאומן ג"כ הויא מדין בעלים (וכפירוש הראב"ד). ברם לכאורה לישנא דרש"י (בד"ה ר' מאיר) לא משמע הכי, דכתב וז"ל דקא יהב אגר מלאכתו ואינו נוטל שכר על שמירתו ואומן דמי לשוכר שלהנאת שכר אומנתו היה אצלו אבל לא שכר שמירה הוא נוטל אלא שכר פעולה עכ"ל, והנה רש"י לא השווה אומן לשוכר מפני חלות דין בעלים אלא השווה אומן ושוכר בזה שאינם מקבלים שכר ישיר על שמירתם, ומשמע דלר"י שניהם מקבלים שכר והנאה צדדית בעקיפין על שמירתם, ולכאורה היא סתירה למש"כ רש"י בראשונה דשוכר הוי בעלים כשואל, וצ"ע.
גמ'. אפילו תימא רבי מאיר בההיא הנאה וכו'. עיין בפרש"י (ד"ה ר' מאיר) דכ' וז"ל ואינו נטל שכר על שמירתו ואומן דמי לשוכר שלהנאת שכר אומנתו היה אצלו אבל לא שכר שמירה הוא נוטל אלא שכר פעולה עכ"ל. כלומר דלר"מ אינו ש"ש דלא מקבל הנאה ותשלומים ישירים בעד השמירה, אלא רק הנאה צדדית. דלר' יהודה הנאה צדדית נמי מחייבתו כש"ש ולא לר"מ דסובר דהוי ש"ש רק כשמקבל תשלומי שמירה ישירים. וא"כ כל הגמרא תמוהה, דהא כל ההנאות הנזכרות בסוגיין הן באות מן הצד ובעקיפין בלי כוונה לשלם ישיר את דמי תשלומי שמירה, וא"כ למה יהיה אומן ש"ש אליבא דר"מ.
ונראה דאין דין תשלומי שמירה אליבא דר"מ תלוי בדין מצוות צריכות כוונה, דגם בלי כוונה יתכן שיחול מאליו חלות תשלומי שכירה. והגמרא דנה בזה דיתכן דכל ההנאות הצדדיות האלה שיש לאומן נחשבות ע"פ דין כדמי ותשלומי שמירה ישירים מכיון דנוספות הן על דמי הפעולה שהאומן מקבל על פעולתו, וא"כ ההנאות אינן הולכות לאיבוד אלא נחשבין כדמי ותשלומי השמירה ישירים ע"פ דין, ואף בלי כוונה כלל הו"ל שומר שכר.
תוס' ד"ה דקא תפיס ליה.
וז"ל וי"ל דהתם לא איתהני כו' עכ"ל. ר"ל דבמלוה תפיסת המשכון אינה אלא מניעת הפסד, ואילו באומן תפיסת המשכון מאפשר לו ריווח, ושכר ש"ש צ"ל ריווח ולא רק מניעת הפסד⁶⁴.
בא"ד. וי"ל דאומן ודאי הוי ש"ש כו' עכ"ל. ר"ל דתפיסת החפצא בידי השוכר הוי חלק מהשכירות דעליה שילם. ושאני באומן שהיה יכול לעבוד בבית הבעלים בלי תפיסת החפצא, ובזה שנתן לו הבעלים את החפצא לתפוס אותו בביתו מהנהו בדבר נוסף לאומנתו ועבודתו ומהווה תשלומין להשוותו שומר שכר.
גמ'. תנן התם אמר לו שואל שלח ושלחה ומתה חייב. עיין לקמן בשיטה (דף צח:) דהראב"ד דן באריכות האם השואל מתחייב ע"י שלוחו של המשאיל משום שנעשה ההוא לשלוחו של השואל, או דהוי דין זכין לאדם שלא בפניו שהשואל רצה בזכייה הזו ואע"פ שיש בה נמי חובה דמתחייב בה ושלוחו של המשאיל זוכה לשואל וחל מדין זכייה. וע"ע שם שהר"ן פי' דמתחייב מדין ערב וכדמצינו במס' קידושין (דף ו: - ז א) לענין כסף. וצריך להבין יסוד פלוגתתם, ויל"ע בזה⁶⁵.
⁵⁸ עיין בשיעורים לריש השואל שנתבאר בשם הגר"ח זצ"ל דלרמב"ם חיוב שמירה חל אקרקע אך ליכא מסירה לרשות השומר, ולכן שומר קרקע חייב אפשיעה ופטור על שאר חיובי שומר. ולפי"ז קשה למה בקטן חייב השומר על הכל ולא רק אפשיעה ומ"ש מקרקע, דהרי בקטן נמי חסרה מסירה מדעת לרשות השומר. ויש לחלק דבקטן עכ"פ יש היכי תמצי של מסירת החפצא דהפקדון דהוי מטלטלין לרשות השומר. משא"כ בקרקע דליכא מסירה כלל דמדלא ניידי אינה יוצאת כלל מרשות המפקיד לרשות הנפקד. (רבינו זצ"ל).
⁵⁹ נראה שיש לדמות חלות דין רשות שומר לחלות דין רשות גזלן, דבגזילה אמרי' שגם הנגזל וגם הגזלן שניהם אינם יכולים להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו (ב"ק סט א) דהחפצא הגזול ברשות הגזלן הוי דיצא מרשות בעליו. וה"ה בשומר דהפקדון נמסר לו לרשותו מהבעלים. אך נראה דשאני רשות השומר שהפקדון נמי הוי שם ברשות הבעלים אפילו אחרי שמסרו הפקדון השומר, ומשו"ה הבעלים עדיין יכולים להקדיש את הפקדון שברשות השומר שלא כדין נגזל.
⁶⁰ ועיין ברמב"ם (פ"ד מהל' חמץ ומצה הל"ד) המחייב ישראל המחזיק חמץ בביתו עבור עכו"ם אנס בלי קבלת שמירה בבל יראה ובל ימצא.
⁶¹ לכאורה זה תלוי האיך האומן קלקל והזיק - דאם הזיק בידים הריהו מזיק בעלמא, אך אם הזיק בגרמא אינו חייב מדין מזיק אלא מדין שומר. ואליבא דרש"י והראב"ד דס"ל שאין שמירה חלה לקטן כלל אזי האומן שלו שקלקל יהיה פטור כשהזיק בגרמא.
⁶² ומאידך יתכן דרבה ס"ל כר"י בשוכר, דהא דסובר רבה דשומר אבידה הוי ש"ח הוא מפני שסובר שאינו נהנה כלל כי פרוטה דרב יוסף לא שכיח (נדרים דף לג:) משא"כ בשוכר דהנאתו שכיחא ומשו"ה הוי ש"ש.
⁶³ ונראה שיש להביא ראייה דאומן הוי מקצת בעלים מהגמרא בב"ק (דף צה.) דהשווה את דין שינוי קונה בגזלן לדין שינוי קונה באומן והוא לכאורה תמוה. אך לפי הראב"ד י"ל דכמו דגזלן הוי מקצת בעל החפצא הגזול דהוי ברשותו וקונה אותו לגמרי בשינוי, ה"ה אומן דהוי מקצת בעל החפצא דהוי ברשותו וקונה אותו בשינוי. ולכאורה עוד יש להביא ראייה לכך מדברי הרמב"ן (לקמן דף פב:) שכתב וז"ל שאין באומן הטועה במלאכה משום מזיק עכ"ל. וי"ל שהטעם בזה הוא משום דאומן הוי חלות שם בעלים על החפצא שבמלאכתו, ומשו"ה אם טעה במלאכה אינו חייב משום מזיק.
⁶⁴ לכאורה עדיין חסר קצת ביאור. ונראה דבהלוואה דעלמא הלוה נהנה ואילו המלוה אינו נהנה מההלוואה, ובכן המשכון אינו בא למלוה אלא למנוע הפסד. ואילו בפעולה שניהם נהנים, בעה"ב וגם הפועל ולכן המשכון בא לאפשר לפועל להרוויח.
⁶⁵ רבינו זצ"ל לא ביאר את יסוד מחלוקתם בשיעור. ואחי הרה"ג ר' ברוך שלום רייכמן שליט"א אמר דיתכן לומר דפליגי הר"ן והראב"ד האם קנין כסף חל לחייב שואל, דהא קנין ערב חל מדין קנין כסף. ונראה דהשאלה הזאת תלויה ביסוד חלות דין קנין כסף, (עיין בשיעורים לפרק הזהב שהארכנו כמה פעמים בביאור יסוד דין קנין כסף) דאם קנין כסף חל מדין פרעון כהסמ"ע, אזי י"ל דקנין כסף אינו חל לחייב שואל, דהא חיובי שואל חלין מחמת דכל ההנאה שלו, כלומר בקניית החפצא לתשמישיו, ולא שייך שיתחייב מדין כסף פרעון. משא"כ אם קנין כסף מהווה מעשה קנין דחל בלי פרעון וכהט"ז, אזי י"ל דחל נמי לחייב שואל באחריות החפצא דשאל.
ועיין בשיעורים לקמן (דף צח:) על המשנה דביארנו אליבא דהר"ן דנהי דקנין ערב חל לחייב את השואל באחריות, מ"מ לא נכנס החפצא לרשותו כ"ז דלא הגיע לידו ולתוך רשותו. ובכן י"ל עוד דלפי' לא קבל הראב"ד את שיטת הר"ן דביאר דחל כאן קנין ערב משום דסובר דבלי כניסת החפצא לרשות השואל אף האחריות דשואל נמי לא חלה. דעיקר המחייב דשואל הוי הקנין שקנה לו להשתמש בשאלה, וקנין ערב אינו מועיל לכך אלא רק לחדש חלות אחריות בלבד בלי זכויות תשמישין, ומשו"ה השואל לא התחייב לשיטת הראב"ד אף באחריות דשואל. ומשו"ה פי' הראב"ד דחלה כאן שליחות או זכייה, דבכך נכנסה חפצא דהשאילה לרשותו של השואל.
והנה יש לחקר בדין ערב - האם כשהמלוה נותן את הכסף ללוה והערב מתחייב באחריות ההלוואה - האם ע"פ דין נחשב כאילו הגיע הכסף ישיר לידי הערב ובכך חל אצלו קנין כסף, או"ד דהכסף לא נחשב כאילו הגיע לידי הערב אלא שהערב נהנה מזה שהמלוה עשה כרצונו והלווה את הכסף ללוה, וההנאה מהווה את כסף הקנין המחייבו. ונ"מ באמר אחד לשני זרוק כסף לים ואתחייב אני לך האם חל קנין ערב, כי א"א לומר בזה דהכסף נחשב כמעשה קנין של הערב, דהא ליכא כאן מעשה קנין כלל כמו שיש בכסף מלוה שהלוה עשה מעשה קנין והוי כאילו הערב עשה את הקנין. משא"כ בזרוק כספך לים דליכא מעשה קנין כלל, ולפיכך הערב לא מתחייב. ומאידך אם ערב מתחייב מחמת ההנאה גם כאן יש לו הנאה מזה דפלוני עשה כרצונו וזרק את כספו לים כפי שציווהו. ועיין ברא"ש לקידושין (פ"ק אות י"ג) דהניח דין זה בצ"ע, והרמב"ן שם סובר דמועיל גם בזה קנין ערב.
ונראה דשיטת הר"ן מבוארת אם ננקט דקנין ערב חל משום ההנאה, אך עצם החפצא של הכסף לא הגיע לידיו ולא נקנה לערב. ומשו"ה מועיל קנין ערב לחייב את שואל בהתחייבות של אחריות השאילה בלבד אך לא שיקנה קנין בגופו של החפצא דהשאלה, שעדיין לא קנהו ולא נכנס לרשותו, ושואל נעשה בעלים רק כשנכנס החפצא דהשאלה לרשותו. ולפי הראב"ד בלי קנין וכניסת החפצא לרשות השואל אף חיוב האחריות דשואל לא חל. ומאידך אם ננקט דקנין ערב חל משום דנחשב כאילו עשה הערב קנין בגופו דהחפצא דכסף שקנה אותו הלוה, אזי י"ל דקנין שליח שעשה בחפצא דהשאלה הוי כאלו השואל עצמו עשה את עצם מעשה הקנין בחפצא ובכך הכניס את השאלה גופא לרשותו ומתחייב בכל דיני שואל דחלין מחמת קנין השואל בחפצא. ויש לעיין בזה, דעדיין י"ל דמעשה הקנין שנעשה בחפצא מצטרף לשואל אך לא עצם חלות הקנין בגופו דהחפצא ומכיון דלא קנהו בגופו לא נעשה שואל, דסוכ"ס לא נכנס לרשותו, וצ"ע.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2016), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

שש עשרה. תוספת סאה להשוותן למשאוי החטין: חייב. בשביל הנפח: הא שלשת קבין פטור. כדרבא: במחיקתא. אני שמעתי שעורין שהתליעו וכן בפירוש תשובת הגאונים אבל לדידי קשיא לי מה לי התליעו ומה לי לא התליעו והרי יש כאן נפח של לתך ושלשת קבין וקתני פטור ולאביי נפח כמשאוי דהא לאו התליעו נמי שעורין קלים הם ומחייב להו אביי משום ניפחא ונראה לי שמשא החמור לתך ומדידתן טפופות ט''ו סאין ולא מחוקות ומוקי לה אביי בט''ז מחוקות שהמחק פחות ג' קבין ואין כאן אלא תוספת נפח שלש קבין של לתך טפופות. טפופות לא מחוק ולא גדוש: מחוקות. ריש''ש: קב לכתף. קב הוי תוספת לאדם הנושא בכתף וחייב המוסיף בקלקולו מכאן אתה למד שמשא אדם בינוני שלשים קב שהן חמש סאין דתנן תוספת החמור שלשה קבין שהן חצי סאה ומשאו לתך ט''ז סאין אלמא תוספת אחד משלשים במשא הוא ואשמועינן דאם הוסיף עליו קב חייב לקמן פריך והרי הוא בן דעת אי לא מצי ביה לשדייה אארעא: אדריב לעריבה. לתך הוי תוספת למשאוי ספינה קטנה: כור. הוי תוספת לספינה בינונית: בשחבטו לאלתר. לא הספיק לפרק המשא מעל כתפו עד שרבץ תחת משאו: בת תלתין כורין. צריכה שתהא [גדולה ותהא] בכך הולכת על פני המים דהא תוספת אחד מל' הוא ומדקתני כור לספינה ש''מ ספינה בת שלשים: ה''ג. א''ר פפא ש''מ סתם ספינה וכו' למאי נ''מ למקח וממכר: מתני' כל האומנין. קבלנין המקבלין עליהן לעשות המלאכה בבתיהם: שומרי שכר. להתחייב בגניבה ואבידה וטעמא מפרש בגמרא: וכולן שאמרו טול את שלך. שכבר גמרתי' ומשתוציאנו הבא מעות שאיני מעכבו לתופסו על שכרי הרי הוא מעתה ש''ח: הלוהו. מעות על המשכון: שומר שכר. שכר מצוה: הלוהו מעות שומר חנם. דלית ליה לר' יהודה שכר מצוה לענין דינא: הלוהו פירות שומר שכר. דדרך פירות להרקיב: מותר אדם להשכיר. לאחרים: משכונו של עני. שבידו: להיות פוסק עליו. שכר: והולך. תמיד ופוחת מן החוב בגמרא מפרש אאיזה משכון קאמר: גמ' שוכר. בהמה: כיצד משלם. דשומר חנם ושומר שכר ושואל כתיבי שוכר לא כתיב ומהו דין חיובו לענין גניבה ואבידה פטור או חייב רבי יהודה אומר כשומר שכר. הואיל ולהנאתו הוא אצלו אע''פ שנותן שכר פעולתו. ש''ש הוא דאי לא יהיב שכר הוי שואל וחייב באונסין השתא דיהיב ליה אגרא. לא הוי שואל והוי ש''ש: ר' מאיר אומר כשומר חנם. דקא יהיב אגר מלאכתו ואינו נוטל שכר על שמירתו ואומן דמי לשוכר שלהנאת שכר אומנותו היה אצלו אבל לא שכר שמירה הוא נוטל אלא שכר פעולה: דקא יהיב ליה טפי פורתא. שאי אפשר לצמצם שכר קבלנות לשכר דמי פעולה שלא יטול יותר: מי לא עסקינן דקא משוי ליה. אוזיל משאר משכירי בהמה מי לא אמר רבי מאיר נמי דהוי שומר חנם: משוי. לישנא דמוזיל ומשכיר בשוה כמו (סוכה דף לד:) אשוי זביני (לעיל ד' נב.) ושוי לכרסיך: ואיבעית אימא. אי נמי דמי אומן לשוכר קא מיתוקמא מתני' כרבי מאיר כדמחליף וכו' ומהדר לאוקמא כר' מאיר משום דסתם משנה ר''מ: תנן התם. לקמן בפרק השואל (ד' צח:) אמר לו השואל שלח אותה לי ביד עבדך או שלוחך: ושלחה ומתה. כדרכה בדרך קודם שתיכנס לביתו: חייב. באונסים שמשעה שמסרה לשלוחו במצות השואל נתחייב השואל באונסיה ואם לא אמר לו שלח אלא המשאיל שלחה לו כשאמר לו זה השאילני פרתך אמר לו הן ועמד ושלחה ומתה בדרך פטור: וכן בשעה שמחזירה. אם מסרה השואל ליד השליח להשיבה לבעלה ולא אמר המשאיל שלחה לי ביד פלוני ומתה חייב דלא קמה ברשותיה דמשאיל: לא שנו. שהשואל חייב בה עד שתבא ליד המשאיל: אלא שהחזירה בתוך ימי שאילתה. שא''ל השאילני עד זמן פלוני והחזירה בתוך הזמן דהתם אכתי לא כליא שאלה עד דאתיא ליד בעלים: אבל לאחר ימי שאילתה פטור. ואפילו בביתו של שואל מתה משכלו הימים אינו שואל עליה: וכולן שאמרו וכו'. טעמא דגלי דעתיה שאינו חפץ להיות עוד שומר עליה:

תרגמה אביי במחיקתא. מה שהקשה בקונטרס לפי תשובת הגאונים נראה דלאו פירכא היא דכי אם התנה עמו להוליך ברזל או אבנים והוליך סובין או נוצה ה''נ דאם יוסיף יהא חייב: סתם ספינה בת תלתין כורין. משמע דתוספת אחד משלשים ואם כן מדתנא סאה לגמל משמע דמשא גמל כור וק' לריב''ם דבפ' מי שהחשיך (שבת ד' קנה:) אמר רב ירמיה מדפתי לדידי חזי לי ההוא טייעא דאוכלה כורא ואטענה כורא משמע דשאר גמלים אין טוענים כל כך אלא ההוא שהיה משונה וי''ל כדפ''ה התם דאטענה כורא למזונות אותו הדרך לבד שאר המשאוי וכן נראה דאין סברא שיוכל להאכיל לגמל אפילו ע''י אביסה כדי משאו בפעם אחת: נימא תנן סתמא דלא כר' מאיר. מדמי ליה אומן לשוכר דכי היכי דאומן הוי שומר שכר אע''פ שאינו נוטל שכר על השמירה אלא שכר טורחו ה''נ שוכר הוי כשומר שכר אף על פי שאינו נוטל שכר שמירה אלא כיון שנהנה ממנה בשכר שנותן: דקא יהיב ליה [טפי] פורתא הוי עליה שומר שכר. והוה מצי לאקשויי מי לא עסקינן דלא יהיב טפי פורתא אלא בלאו הכי פריך ליה שפיר: דקא תפיס ליה אאגריה הוי שומר שכר. וא''ת הא דתנן במתני' הלוהו על המשכון שומר שכר ודחיק לאשכוחי טעמא בגמ' דהוי שומר שכר כדשמואל או כרב יוסף לימא טעמא דבההיא הנאה דתפיס ליה אחוביה הוי שומר שכר וי''ל דהתם לא איתהני מלוה מידי דאין מרויח במה שהלוה ממה שלא היה מלוה ולא היה לו משכון וא''ת שוכר נמי בההיא הנאה דתפיס ליה אשכרו שנתן ליהוי שומר שכר וי''ל דאומן ודאי הוי שומר שכר במאי דתפיס אאגריה לפי שרוב אומנים עושין מלאכה בבית בעל הבית ואינם תופסים כלום בשכרם וזה שעושה בביתו ותפוס בכלי נהנה הרבה אבל שוכר אין לו הנאה שכל שוכרים תפוסים בדבר ששכרו דאין יכולין לעשות מלאכתן אם לא שיהא ברשותם: