כִּי הֵיכִי דְּלָא לִדְחֲקוּהָ רַבָּנָן. פירוש חוששת שמא דוחקים אותו לצערו בדברים של קנטור מפני שהיו בכעס עליו מחמת אותה מעשה דהוה תפיס גנבי ואז צער זה שיהיו מצערים אותו בדברים יזיק לו בבריאות גופו כי בלילה חולה גמור הוא וביום על ידי מיני מאכל שעושה לו הוא בריא.
והא דהוו נַגְדֵין מִתּוּתֵיהּ שִׁיתִּין מְשִׁיכְלֵי דְּמָא וְכִיבָא אפשר מספר זה בדקדוק הוא כנגד שִׁתִּין פּוּלְסֵי דְּנוּרָא דמלקו בשמייא שהם כנגד שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים הנרמזים בפסוק הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל (שיר השירים ג, ז) ולהכי נזדמן אחר כך דאייתו לקמיה שיתין מיני דמא וטהרניהו שגם זה המספר היה בהשגחה פרטית להורות שמצליח ביסוריו למתק הדינין של ששים גבורים וטהרת הדם מורה על המיתוק.
אָמַר לָהּ: זִיל אִמְרִי לְאִמֵּךְ: "שֶׁלָּנוּ, גָּדוֹל מִשֶּׁלָּהֶם". קשא הוה ליה למימר גדול משליך או משלכם? ונראה לי בס"ד דקאי על ממון של בית אביה שהביאה עמה ושלנו קאי על רוח הקדושה הרוחני אשר מצידו בא לו החיל הזה.
קָרִי אַנַּפְשֵׁיהּ: "הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר, מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ" (משלי לא, יד). קשא קריאה זו נאמרה על התורה ולאו אנפשיה? ונראה לי בס"ד דידוע קושית המפרשים איך נטיל הנך שִׁיתִּין עַבְדֵּי וְשִׁיתִּין אַרְנְקֵי והא קיימא לן (משנה אבות ד, ה) הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תוֹרָה נוֹטֵל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם? ומתרצים כי הם לא נדרו זה בשביל זכות תורתו אלא בשביל קדושתו וזה נוגע לנפשו ולא שייך בזה נֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תוֹרָה עד כאן דבריהם.
וידוע כי פסוקים אלו של אֵשֶׁת חַיִל וכו' (משלי לא, י) שהם מן א' ועד ת' פירשום רבותינו ז'"ל תלת פירושי אחד על התורה אחד על הנפש לכך נהגו לאומרם על קברי הצדיקים ואחד על אשה ממש וזהו שאמר קָרִי אַנַּפְשֵׁיהּ דלא תקשי איך נהנה מדברי תורה? ולזה אמר קָרִי אַנַּפְשֵׁיהּ פסוק זה של הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר פירוש דאזיל בתר דרשה דדרשי פסוקים אלו על הנפש ולא על התורה וכונתו לומר דהנאה זאת באה לו מצד קדושת הנפש.
אי נמי נראה לתרץ קושיא הנזכר של המפרשים קרוב לתירוץ הנזכר דאיהו סבר הדורון הזה בא לו בזכות היסורין שהיה סובל ולאו בזכות התורה שהיה לומד וידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים בסוד ארבעה חלוקי כפרה) דהיסורין באים מחכמה בסוד אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּ־הּ (תהלים צד, יב) וידוע מה שאמרו המקובלים (בריש אדרא רבא) דרבי אלעזר בן רשב"י היה בסוד חכמה וידוע דהחכמה נקראת רחוק בסוד וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק (שמות ב, ד) וכנזכר בזוהר הקדוש. ולזה אמר קָרִי אַנַּפְשֵׁיהּ דייקא הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר מִמֶּרְחָק שהוא סוד חכמה שמשם באו לו היסורין ושם היה אחוז תָּבִיא לַחְמָהּ זכה לדורון הזה ולכן הוה קרי ליסורין אחי ורעי כי ממקום אחד הם.
ועוד נראה לי בס"ד לתרץ קושית המפרשים הנזכר הוא לא קבל הדורון להנות בו הנאה של תענוג אלא קבלו להברות עצמו שיש בזה פקוח נפש מאחר דאשתו מרדה והלכה לה ואין לו להברות עצמו.
אִם כְּמוֹתִי הוּא, יִהְיוּ כֻּלָּם זְכָרִים. יש להבין למה עשה המופת בכך ומאי תליא הא בהא? ונראה לי בס"ד ואקדים מעשה באשה משכלת שהיה לה בן חכם יושב ולומד כל היום בביתו גמרא ופוסקים והשלחן לפניו מלא ספרים ויהי היום והנה אשה אחת מן השכנים היתה יושבת על המשבר ללדת ואמו של אותו חכם שמעה קולה בחבלי יולדה ועלתה על הגג לראות בבית אותה היולדת ואחר שילדה אותה אשה ירדה אמו של החכם מן הגג בפנים שוחקות וצהובות ותאמר לבנה בעברה על מקומו בשמחת לב וצהלת פנים ילדה האשה בן זכר.
ואחר שני ימים נזדמן שגם בבית השכן השני היתה אשה יושבת על המשבר וגם כן אמו של החכם עלתה לגג לראות ואחר שעה ירדה מן הגג בפנים עצובות וכפיפת ראש ולא אמרה לבנה כלום בעברה על מקום מושבו עד שבנה שאל מאיליו לאימו מה ילדה? ותענהו בשפה רפה וקול נמוך ופניה פונים לקרקע ותאמר ילדה בת.
והבן החכם אמר לאמו תשבי אצלי כי שאלה גדולה יש לי לשאל מאתיך ותשב ויאמר לה הנה קודם שני ימים כשילדה אשת השכן בן זכר הנה את ירדת מן הגג בשמחה ופנים צוהבות ומאיליך הגדת לי שילדה זכר ולמה עתה בראותיך אשת השכן ילדה נקבה את עצובה מאוד, בשלמא האב והאם עצבים בלידת הנקבה הן בעבור שמוכרחים להזמין לה נדונייא ולהוציא הוצאות מרובות עליה והן מפני שאין יודעים סופה בחיק מי תנתן ושמא יקחנה אדם בליעל אשר ימרמר אותה ואותם כל הימים בקטטות ומריבות, אך את מה לך? אין זו הבת בתך ולא קרובתך ואינו מגיע לך מכל זה הצער כלום, ולמה נעצבת ואם הנקבה היא גרועה ופחותה אין מן הראוי שתהיה מאוסה אצלך מאחר שגם את נקבה ואיך תמאסי ותשנאי בריה שהיא כמותיך? אתמהא!
ותאמר לו אמו הנה קודם חמש שנים החפירה שיש באמצע זה החצר שלי שבה נשפכים כל מים של רחיצה וכיבוס וכיוצא נתמלאת מים סרוחים עד פיה מפני שהיה לה עשרים שנה שלא ניקו אותה והוכרחנו להביא שני בני אדם אשר זה עסקם במלאכה זו לפתוח החפירה ולנקות אותה להוציא הסרחון מתוכה אך להיות כי היה בה סרחון הרבה לא כלו מלאכתם אלא עד הערב ובעת הצהרים הבאנו להם לכל אחד סעודתו לאכול והם בעוד הבגדים הצואים עליהם רחצו ידיהם לפי שעה כדי לאכול וישב אחד בזוית אחת בסוף החצר כדי לאכול שם וחבירו לקח סעודתו בידו ויבא וישב אצלו לאכול וזה כיון שראה שבא חבירו וישב אצלו לאכול קם ממקומו והלך וישב בזוית אחרת רחוק מחבירו.
וחזר חבירו ובא אצלו למקום השני ויאמר לו למה ברחת ממני וכי מלאכתי אינה מלאכתיך ואם יש בבגדי ריח רע מן הטינוף הלא גם בבגדיך יש ריח רע מן הטינוף ולמה ברחת ממני? ויענהו ויאמר לו כן הוא כמוני כמוך אך עתה בעת אכילה די לי בסרחון שיש אצלי בבגדי וגופי כי הוא מוכרח שאין אני עתה יכול לרחוץ גופי ולפשוט בגדי הצואין מאחר שלא גמרנו המלאכה ולמה לי להוסיף סרחון יותר אצלי שאקבל ריח רע גם מבגדיך וגופך המטונפים? די לי בשלי שהוא הכרחי!
על כן אתה בני אל תתמה בדבר זה שאני נקבה ומואסת הנקבות הלא הנקבה סרחון שלה קשה ומר מצד דמי הנדה הטמאים שרואה ובזמן הקדמונים גם בני נח היו נמאסים מאד מדם הנדה וכל אשה בנדתה סורי טמא קראו לה כי לכן תכף ומיד ברח לבן מאצל רחל אמנו ע"ה באומרה לו דֶרֶךְ נָשִׁים לִי (בראשית לא, לה) ויצא תכף מן האהל ועל כן אני שנבראתי נקבה נמאסת אני בעיני עצמי אך מה בידי לעשות לעצמי כך נבראתי ודי לעולם בשלי ובשל נקבות שכבר נולדו והיו לנשים ולמה יהיו נוספים עליהם עוד? על כן בראותי נולדה ובאה לעולם נקבה שבה יהיה נוסף טומאה ומאיסות בעולם אני עציבה ומאוסה זאת בעיני עד כאן.
והנה דברי האשה הזאת המשכלת הן המה דברים שכתב הגאון חיד"א ז"ל בפתח עינים במסכת נדה (נדה לא:) על מאמר רבותינו ז"ל נולד זכר הכל שמחין נולדה נקבה הכל עצבין, דכתב הטעם לזה בשם מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל דחוה כשחטאה הנחש הטיל בה זוהמא ומשם נמשכה טומאה חמורה של הנדה אמנם אדם הראשון לא היה חטאו כמו חוה לכך לא היתה בו זוהמה גלויה אלא בערלה וכאשר יכרתו הערלה לזכר ישאר הזכר טהור מזוהמה הגלויה, עד כאן דבריו מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל.
ועל זה כתב הגאון חיד"א ז"ל שם כי על כן הכל ירונו וישמחו בלידת הזכר אפילו המלאכים מפני שאין לו זוהמה גלויה אלא בערלה וכל העומד לגזוז כגזוז דמי (כתובות נא.) והוא טהור מה שאין כן הנקבה שהיא מעותדת לטומאת דמים של נדה שהיא זוהמה גלויה שהאשה היא כלי מוכן לחלאת זוהמת הסטרא אחרא לכן הכל עצבין על כי נתחדש כלי להרבות הזוהמה, עד כאן לשונו עיין שם. ודברי האשה המשכלת ההיא קרובים ומכוונים לדברים אלו.
נמצא מחמת דם הנדה תהיה הנקבה מאוסה ושנואה גם אצל הנשים שהם נקבות כמוה ואדרבה תמצא על פי הרוב שהנשים שונאין הנקבות הנולדים להם יותר מן בעליהם האנשים הזכרים. ובזה מובן הטעם מה שעשה רבי אלעזר את האות לאותם הדמים שהראו לו דטהורין הם על ידי אופן זה שיהיו מתעברים אותם הנשים וילדו כולם ממש זכרים שלא יהיה בהם אפילו נקבה אחת שיש בה סרחון זוהמה של מי נידות והיינו דידוע שיש חמשה מיני דמים טמאים שהם מצד זוהמת הנחש ויש חמשה מיני דמים טהורים שהם מצד הקדושה דאף על פי שהם דם עם כל זה הם טהורים וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער הכונות בדרוש הפסח) יעוין שם.
והנה רבי אלעזר ע"ה כל אותם דמים שהראו לו אותו היום היו מן חמשה דמים הטהורים שהם מצד הקדושה ואינם מטמאים דאינם מזוהמת הנחש ולכן כששמע דרננו אחריו באומרם שמא היה בהם אחת או שתים או יותר מן אותם הדמים הטמאים שהם גלוים מצד זוהמת הנחש לכך עשה האות המעיד שלא שגג בזה שיולידו כולם זכרים שאין בהם שמץ מדמים הטמאים וגם אין בהם חלק גלוי מזוהמת הנחש אלא בערלה וכל העומד לגזוז כגזוז דמי דעל ידי כך נחשב טהור מעת שנולד וכל שכן אחר המילה טהור הוא מזוהמה הגלויה של הנחש לגמרי וזה אות שלא היה בכל אותם הדמים דם טמא שהוא מצד זוהמת הנחש כלל ועיקר.
כַּמָה פְּרִיָּה וּרְבִיָּה בִּטְּלָה רְשָׁעָה זוֹ מִיִּשְׂרָאֵל. ללשנא אחרינא שפירש רש"י על אשתו אשר עכבתו מלבא לבית המדרש, אי אפשר לקרותה רשעה ח"ו דאשת חבר היא והיתה צדקת בודאי והראיה שרצה רבי לישאנה אחר כך.
ונראה הכונה אין זה לשון רשעות אלא לשון חרדה כמו וְהוּא יַשְׁקִט וּמִי יַרְשִׁעַ באיוב (איוב לד, כט) שפירש המצודות ירשיע יחריד ויבלבל וכן וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ בשמואל (שמואל א' יד, מז) עיין שם, וכן פירש השרש וכתב דכן הוא ענין אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה בקהלת (קהלת ז, יז) כלומר אל תחרד הרבה לעסקי העולם עיין שם.
וכן הענין אמר כַּמָה פְּרִיָּה וּרְבִיָּה בִּטְּלָה רְשָׁעָה זוֹ רצונו לומר חרדה זו שחרדה אשתו לבלתי תנחהו לילך לבית המדרש כִּי הֵיכִי דְּלָא לִדְחֲקוּהָ רַבָּנָן.
יָדַעְנָא בְּרַבָּנָן דִּרְתִיחֵי עָלַי וְלָא מִיעַסְּקִי בִּי שַׁפִּיר. נראה דחשש פן לא ירצו החכמים להכניסו במערה של אביו רשב"י ע"ה כי יחשבו שאינו ראוי ח"ו ודבר זה קשה עליו מאד וחשב דאחר שישאר בעלייתו שנים הרבה ולא ישלט בו רימה וסרחון אז יתברר אצלם שהוא אדם קדוש דומה לאביו ואז יקברוהו במערת אביו וכאשר היה כן לבסוף.
כִּי הֲוָה סַלִיקְנָא מְעַיְנָנָא לֵיהּ בְּמַזְיֵיהּ. נראה לי בס"ד מן השמים נתנו בלבה שתעיין בְּמַזְיֵיהּ כדי שתסמוך בדעתה ויבטח לבבה בראותה דם יוצא בשמיטת השער ולפי פשט הענין היתה עושה כן לעיין כל יום במזייה באהבתה בו שדומה בעיניה כאלו עודנו חי ומשתעשעת בו וזה ניתן לה מן השמים חלף הטרחה שטרחה בו בחייו ובפרט בזמן יסוריו דהוות עבדה ליה כל יומא שִׁיתִּין מִינֵי לַפְדָּא. אי נמי עיינה במזייה שהיתה חוששת מן הכינה המתהווית מן אבק ועפר הקרקע.
אִיתְחַזִי לִי בְּחֶלְמָא, אָמַר לִי: לָא מִידִי הוּא. הא דלא דבר עמה ביום בעת שראתה אלא אתחזי לה בחלמא ודבר עמה בחלום היינו מפני דאי אפשר שידבר הנפטר עם בני אדם שהם בחיים בגלוי כל כך כאשר ידבר איש עם רעהו דזה הוא שינוי הטבע לגמרי. ומה שדבר רב אחאי בר יאשיה עם רב נחמן לא היה בגלוי לגמרי אלא היה מכוסה בתוך הקבר והקול יוצא מן הקבר בהעלם כמו שהיה יוצא קול מן העליה של רבי אלעזר לומר 'אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה חַיָּב אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה זַכַּאי' ולכך בהיותה אצלו ביום לא דבר עמה להדיה אלא אתחזי לה בחלמא.
אָמַר לְהוּ: פְּרִידָה אַחַת יֵשׁ לִי בֵּינֵיכֶם, וְאִי אַתֶּם רוֹצִים לַהֲבִיאָהּ אֶצְלִי. פירוש גוזל שהוא עוף דהצדיקים נמשלו לעופות שהם קלי המזג והחומר דעל כן הם פורחים באויר ואין להם כובד כשאר בעלי חיים כי הכובד בא מגסות החומר וגם קראו פרידה רמז שהוא נפרד ממנו והוא דומה אליו ולא כאשר חשבתם לקראו חֹמֶץ בֶּן יַיִן.
ובזה יובן בס"ד דברי רש"י ז"ל שפירש יש לי ביניכם אביו היה. וקשא מאי קא משמע לן הלא מפורש זה בגמרא בתחלת הדברים האלה באומרו 'וַאֲפִלּוּ הָכִי לָא סָמַךְ רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אַנַּפְשֵׁיהּ'.
לָא סָלִיק חַיָּה רָעָה לְמָתָיְיהוּ. נראה לי בס"ד רמזו להם מן השמים בזה הנס שלא חטא ולא נכשל באותם הגנבים שתפס אשר נמשלו לחיות כמו שאמר ולאו כחייתא מתלי.
ומה שאמר לעכנא 'פְּתַח פִּיךָ וְיִכָּנֵס בֵּן אֵצֶל אָבִיו' הנה מן השמים לחשו לנחש ומנע וסוף דבר מן השמים לחשו לו ופתח.
בַּתּוֹרָה מִיהָא גָּדוֹל מִמְּךָ, לָא יָדַעְנָא. פירוש לא ידענא זאת בידיעה חושית אבל במעשים טובים ידענא דהא קביל יסורין וכיון דקבל יסורין זוכה להשגת התורה בשלימות וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ה.) על פסוק אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּ־הּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ (תהלים צד, יב) ואם כן ממילא מובן הדבר בידיעה שכלית שגם בתורה הוא גדול ממך כי אתה לא קבלת יסורין כדי שתהיה גדול בתורה כמוהו ולפי זה נמצא קודם שהודה בפיו שהוא גדול ממנו בתורה היא הכריחה כן מחמת קבלת היסורין.
מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אָב יִחְיֶה, וּמִי שֶׁאֵין לוֹ אָב יָמוּת. פירש רש"י דנח נפשיה דרבי שמעון ועמו הסליחה רבה אי אפשר לומר כן! דכאן משמע שהיה רבי אלעזר קטן בשנים בעת זו ובתלמודא איתא דרבי אלעזר ישב עם אביו שלש עשרה שנים במערה ואיך יתכן שהיה דבר זה האמור כאן אחר יציאתו מן המערה? וכן באדרא זוטא מפורש להדיה שהיה רבי אלעזר גדול בעת שנפטר אביו וכן נראה משאר עובדי בזוהר הקדוש.
לכן מה שאמר מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אָב הכוונה אין לו אב מצוי כאן דרשב"י לא היה התם באותה העיר או הכונה אב רצונו לומר פטרון ומשגיח.
חָלַשׁ דַּעְתֵּיהּ אָמַר: קָא חַשְׁבִיתוּ לֵיהּ כְּוָותִי. הנה ממה דקאמר אחרי זה חָלְשָׁא דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי וכאן אמר סתם, מוכרח לפרש דכאן קאי על רבי אלעזר ולא על רבי ודלא כמהרש"א ז"ל וכמו שכתב רבינו חיד"א ז"ל במראית העין ופירש הטעם משום דמי שהוא קטן ועולה לגדולה יש בו עין הרע אבל מי שהוא גדול וראוי לגדולה לא יתנו בו עין הרע דזו הגדולה אינה חידוש לו והיינו דחלשא דעתיה דרבי אלעזר דגם לו חושבים דאינו ראוי דיתנו בו עין הרע, ואינו כן דהוא ראוי להיות בדרא דאוני עד כאן דבריו עיין שם. והנה יש לדקדק למה לא חרה לו בתחלה כאשר אסיקו את רבי עמיה? וככה נרגש מהרש"א ז"ל בזה.
ונראה לי בס"ד דבתחלה לא ניכר שהם חושבים אותם במדרגה אחת דאפשר לומר לעולם יודעים דרבי אלעזר גדול מרבי ומה דאסיקו את רבי עמו היינו משום כי המה ראו שגם רבי כערכו ראוי הוא לגדולה זו של הספסל ואף על פי שעדיין לא הגיע לחריפות של רבי אלעזר מה בכך מכל מקום ראוי הוא לישב על הספסל דהא כל החכמים היושבים על הספסלים אינם שוים בחכמה ויש זה גדול מזה אך אחר שהורידו את שניהם בזה ניכר שהם חושבים אותם בהשוואה אחת ומדרגה אחת דאם חושבים לרבי אלעזר גדול יותר והגיע לגדולה לא היו חוששים בעבורו מעין הרע וכמו שכתב הרב חיד"א ז"ל כנזכר לעיל דמי שראוי לגדולה לא יתנו בו עין הרע כי זו הגדולה אינה חידוש לו.
אי נמי יובן דבתחלה יש לומר שעשו כן לרבו להעלותו משום כבוד אביו שהיה נשיא ולכן אף על פי שלא הגיע למדרגת רבי אלעזר העלוהו דזה הכבוד נתנו לו מצד כבוד הנשיאות של אביו אך כשראה אחר כך דהיו חוששין על שניהם משום עין הרע הבין שהיו חושבים את רבי במדרגת החכמה כרבי אלעזר ולכך העלוהו דאי משום כבוד הנשיאות של אביו אינם מטילים עין הרע ברבי דזה הכבוד בא לו מבחוץ ואינו מצד עצמו.
ודע דאף על גב דרבי אלעזר היה קטן בשנים דיתכן לא הגיע אותו זמן לעשר שנים עם כל זה הוא לא ביקש ולא הקפיד בעבור גאות ח"ו שרודף אחר כבוד הגופני אלא כונתו לשם שמים כדי שיהיו דבריו נשמעים בהלכה בית המדרש ויהיה נמנה בסברתו עם הגדולים ויטו אזניהם אליו ויש לו רשות להכריע ולפלפל עם הגדולים היושבים על הספסלים כי היושבים בקרקע אין להם רשות לפתוח פיהם לפלפל עם הגדולים ולהגיד דעתם וסברתם לענין פסק ההלכה ובישיבתו על הספסל יש בו יגדיל תורה ויאדיר טפי.
בְּנִי, אַל יֵרַע לְךָ, שֶׁהוּא אֲרִי בֶּן אֲרִי, וְאַתָּה אֲרִי בֶּן שׁוּעָל. פירוש הוא נעשה ארי בשביל שהיה בן ארי דזכות אביו הגין עליו ואם כן אין השבח לעצמו אלא מכח אביו אבל אתה ארי בן שועל שלא זכית להיות ארי מכח אביך אלא מכח עצמך ואם כן אתה עדיף מיניה.
