"אין פרץ" — שלא תהא סיעתנו, סיעת התלמידים, כסיעתו של דוד שיצא ממנו אחיתופל שפרץ את מלכות בית דוד. "ואין יוצאת" — שלא תהא סיעתנו כסיעתו של שאול שיצא ממנו דואג האדומי לתרבות רעה. "ואין צוחה" — שלא תהא סיעתנו כסיעתו של אלישע שיצא ממנו גחזי. "ברחובותינו" — שלא יהא לנו בן או תלמיד שמקדיח תבשילו ברבים, כלומר, מתקלקל ומקלקל אחרים באופן הידוע ומפורסם לכל כגון ישו הנוצרי.

א מאחר שהובאו דברים של מחלוקת בפירוש פסוק ואין אנו יודעים אם נחלקו בדבר רב ושמואל או ר' יוחנן ור' אלעזר, מביאים פסוק אחר שאף בו יש מחלוקת מעין זו. נאמר: "שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה" (ישעיהו מו, יב), ואף כי לדעת שניהם בפסוק זה מדובר בצדיקים, מכל מקום נחלקו בפירושו רב ושמואל, ואמרי לה [ויש אומרים] שנחלקו בכך ר' יוחנן ור' אלעזר. חד [אחד מהם] אמר: בני כל העולם כולו נזונים בצדקה, כלומר, לא משום שמגיע לאנשים לחיות, כי אם משום שהקדוש ברוך הוא עושה עימם צדקה, והם הצדיקים שהם רחוקים מצדקתו של הקדוש ברוך הוא ("רחוקים") ניזונים בזרוע, כלומר, בזכות שיכולים לתבעה. וחד [ואחד מהם] אמר: כל העולם כולו ניזון בזכותם, והם אפילו בזכות עצמם אין הם ניזונין. וכפי שאמר רב יהודה אמר רב,

שאמר רב יהודה אמר רב: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: כל העולם כולו נזונין בשביל (בזכות) חנינא בני (הוא ר' חנינא בן דוסא), וחנינא בני די לו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת.

ופליגא [וחלוקה] פרשנות זו על דברי רב יהודה. שאמר רב יהודה מאן [מי הם] "אבירי לב" — הגוים בני האומה גובאי טפשאי [הטפשים]. אמר רב יוסף: תדע שכן הוא, דהא [שהרי] מעולם לא איגייר גיורא מינייהו [התגייר גר מהם].

ומעין זה אמר רב אשי: הגוים בני העיר מתא מחסיא "אבירי לב" נינהו [הם], דקא חזו יקרא דאורייתא תרי זמני בשתא [שכן הם רואים את כבוד התורה שתי פעמים בשנה ], בירחי כלה, באדר ואלול, שהיו באים אלפי אנשים ללמוד תורה ברבים, ולא קמגייר גיורא מינייהו [ואין מתגייר גר מהם].

ב שנינו במשנה שחתן אם רוצה הוא לקרות (לקרוא) קריאת שמע בלילה הראשון לנישואיו הריהו רשאי לעשות כן. ורבן שמעון בן גמליאל אומר שיש לחוש בדבר זה משום יוהרה.

על כך שואלים: למימרא [האם נאמר] כי רבן שמעון בן גמליאל חייש ליוהרא ורבנן לא חיישי ליוהרא [חושש, לדבר הנראה כגאווה, וחכמים אינם חוששים לגאוה], והא איפכא שמעינן להו [והרי ההיפך שמענו להם, שהם אומרים]! דתנן [שכן שנינו במשנה]: מקום שנהגו בו לעשות מלאכה בתשעה באב — עושין, מותר לעשות. ובמקום שנהגו שלא לעשות — אין עושין. וכל מקום תלמידי חכמים בטלים ממלאכתם. ועל כך רבן שמעון בן גמליאל אומר: לעולם יעשה כל אדם את עצמו לענין ביטול מלאכה בתשעה באב כתלמיד חכם.

ואם כן קשיא דרבנן אדרבנן [מדברי חכמים, על דברי חכמים] וכן קשיא [קשה] מדברי רבן שמעון בן גמליאל על דברי רבן שמעון בן גמליאל!

על כך אמר ר' יוחנן: מוחלפת השיטה, כלומר, יש מן באחד המקומות להחליף את שמות החכמים כדי להגיע לשיטה אחידה. ואילו רב שישא בריה [בנו] של רב אידי אמר: לעולם לא תחליף, אין צורך להחליף, כי דרבנן אדרבנן לא קשיא [מדברי חכמים, על דברי חכמים לא קשה] משום שבקריאת שמע, כיון דכולי עלמא קרו, ואיהו נמי קרי — לא מיחזי [שהכל קוראים, והוא גם כן קורא — אין הוא מתבלט, ואין זה נראה] כיוהרא. הכא [כאן] בענין תשעה באב כיון דכולי עלמא עבדי [שהכל עושים] מלאכה ואיהו לא קא עביד [והוא אינו עושה] — הרי זה מיחזי [נראה] כיוהרא, שהרי הוא מתבלט מתוך כולם.

וכן מדברי רבן שמעון בן גמליאל על דברי רבן שמעון בן גמליאל לא קשיא [קשה], אין סתירה, שכן התם [שם] בענין קריאת שמע הלא בכונה תליא מילתא, ואנן סהדי דלא מצי לכווני דעתיה [תלוי הדבר, ואנו עדים, כלומר, הכל יודעים, שאין הוא יכול לכוון את דעתו]. ואם הוא קורא בכל זאת, הרי בכך הוא מראה את גאוותו. אבל הכא [כאן] בענין תשעה באב, הרואה שאיננו עושה מלאכה, אומר: מלאכה הוא שאין לו וממילא אינו מתבלט מן האחרים. פוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא [צא וראה כמה בטלנים יש בשוק], אפילו בימים המותרים במלאכה.

הדרן עלך היה קורא

א משנה מי שמת לו מת, ומתו מוטל לפניו — פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין, ומכל מצוות עשה האמורות בתורה עד שיקבור את מתו.

ואילו נושאי המטה וחלופיהן, האנשים המחליפים אותם, וחלופי חלופיהן, את אותם שנמצאים לפני המטה ולפי התור יהיו הם שישאו אחר כך את ארון המת, ואת אלה שנמצאים לאחר המטה. את שלפני המטה ולמטה צורך בהם, שצריכים הם לשאתה — פטורים מקריאת שמע, ואת שלאחר המטה אף שלמטה עדיין צורך בהם, מאחר שכבר נשאו את המת — חייבין הם מעתה בקריאת שמע. ואף על פי כן אלו ואלו פטורים מן התפלה, מפני שהם טרודים בדבר ואינם יכולים לכוון דעתם ולהתפלל כראוי.

לאחר שקברו את המת וחזרו, אם יכולין להתחיל לקרוא קריאת שמע ולגמור עד שלא יגיעו לשורה של אנשים שיוצרים המלווים, ודרכה משפחת האבל עוברים להתנחם — יתחילו לקרוא קריאת שמע. ואולם אם לאו [לא], שאינם יכולים להספיק להתחיל ולגמור קריאת שמע — לא יתחילו.

והעומדים בשורה עצמה, האנשים הפנימיים שהאבל עובר ביניהם ממש שעומדים לפנים והם מנחמים אותו — פטורים מקריאת שמע, ואילו החיצונים שהם המצטרפים רק לשם הכבוד — חייבים. נשים ועבדים וקטנים פטורים מקריאת שמע ומן התפילין, וחייבין בתפלה ובמזוזה ובברכת המזון.

ב גמרא שנינו במשנה שמי שמתו מוטל לפניו הריהו פטור מקריאת שמע ומשאר מצוות עשה, ונדייק: כשהמת מוטל לפניו — אין [כן], פטור הוא, ואולם כשאינו מוטל לפניו ממש — לא יפטר מן המצוות.

ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה לדבר] ממה ששנינו בברייתא: מי שמתו מוטל לפניו — אוכל בבית (חדר) אחר, ואם אין לו בית אחר — אוכל בבית חבירו, ואם אין לו בית חבירו, שאין אדם שהוא יכול לאכול אצלו — עושה מחיצה בינו לבין המת, ואוכל. ואם אין לו דבר שבאמצעותו הוא יכול לעשות מחיצה — מחזיר פניו מן המת לצד אחר ואוכל. ובכל אופן אינו מיסב ואוכל, שהדבר נראה כדרך סעודה חגיגית. ואף אינו אוכל בשר ואינו שותה יין, ואינו מברך ברכה לפני האוכל, ואינו מזמן, מברך ברכת המזון לאחריו.