בבא מציעא פט ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פט - א

מכדי [הרי] כל מילי, כל סוגי הבהמות איתנהו שייכים בחסימה, דילפינן [שאנו לומדים בלימוד של גזירה שוה] "שור שור", שור האמור בענין איסור חסימה, ו"שור"

האמור בענין שביתה בשבת, משבת, שנאמר בה "לא תעשה כל מלאכה, אתה ושורך וחמרך, וכל בהמתך".

כמו ש"שור" האמור בשבת, הרי הוא כולל כל בהמה, אף "שור" האמור באיסור חסימה, הרי הוא כולל כל בהמה העובדת, שאסור לחוסמה מלאכול.

אם כן לכתוב רחמנא "לא תדוש בחסימה", בלא לומר "שור", כיון שכל הבהמות בכלל.

"שור" דכתב רחמנא, למה לי?

על כרחך הדגשת המילה "שור" באה ללמד: לאקושי את דיני אכילת חוסם אדם, לנחסם, לשור הנחסם.

וכן להקיש את השור הנחסם לאדם החוסם: מה חוסם, האדם, אוכל במחובר, כשהוא פועל.

אף נחסם, שור בשעת מלאכה, אוכל במחובר.

ומה נחסם, שור בשעת דישה, אוכל בתלוש.

אף חוסם, פועל, אוכל בתלוש.

תנו רבנן: נאמר בפסוק "לא תחסום שור בדישו", ללמד שאין איסור לחסום אלא בדברים הדומים לדיש.

מה דיש, מיוחד בכך שהוא נעשה בדבר שהוא גידולי קרקע, ופועל אוכל בו.

אף כל דבר שהוא גידולי קרקע, פועל אוכל בו.

יצא פועל החולב, והמחבץ [מחמיץ החלב ומגבנו], והמגבן [עושהו גבינה], שאין הפעולה נעשית בגידולי קרקע, ולכן אין פועל אוכל בו.

ומקשה הגמרא על דברי הברייתא:

למה לי לימוד מיוחד מדיש? והרי מ"כי תבא בכרם רעך" נפקא, למדנו שפועל אוכל בכרם, ובכל הדומה לכרם, והיינו דוקא גידולי קרקע!?

ומתרצת הגמרא: איצטריך הלימוד מדיש. כי סלקא דעתך אמינא, הואיל וכתיב "כי תבא בקמת רעך", ולמדנו, "קמה", לרבות כל בעלי קמה, כל מיני הגידולים הגדלים על פני הארץ לגובה, היה עולה על הדעת לרבות נמי מידי דלאו גדולי קרקע נינהו.

לכן, קא משמע לן הלימוד מ"דיש", שדוקא בדברים הדומים לדיש, שגדלים בקרקע, רק בהם פועל אוכל.

תניא אידך, שנינו בברייתא אחרת, לימוד נוסף ממה שנאמר "לא תחסום שור בדישו":

"דיש" - מה דיש, הוא מיוחד בכך שהוא דבר שבשעת גמר מלאכה, שהרי הדיש נעשה בתבואה בזמן שכבר גומרים את מלאכתה, ומתקנים אותה לאכילה, פועל אוכל בו. אף כל שהוא בשעת גמר מלאכה, פועל אוכל בו.

יצא המנכש את הקרקע בגינת שומים ובגינת בצלים, [ומניחה עתה הגמרא, שכונת הברייתא לומר, שבניכוש הוא מוציא ממנה את הבצלים והשומים הפגומים], הואיל ואין גמר מלאכה, שאין הניכוש נעשה בגינת הבצלים בשעת השלמת תיקונם לאכילה, אלא נעשה בעוד שהם צריכים עדיין לגדול, אין פועל אוכל בהם.

ומקשה הגמרא: למה לי לימוד מיוחד מדיש, לומר שאין פועל אוכל בדברים שעדיין לא גומרים את מלאכתם? והרי דין זה, מן הפסוק הנאמר באכילת פועל, מ"ואל כליך לא תתן", נפקא! כי משמעות הפסוק היא בפועל בשעת קציר, שהוא שעת השלמת תיקון הפרי לאכילה, ולא תיקון צמיחתו.

ומתרצת הגמרא: לא, צריכא. הלימוד הנוסף מדיש, הוצרך למקרה בו הפועל מנכש בצלים קטנים, שאינם עתידים לגדול עוד, ומוציאם מהקרקע, כדי שיהיה מקום מרווח לבצלים הגדולים, העתידים לגדול עוד.

והחידוש הוא, אף על גב דקא משליף קטיני, על אף שעתה הוא שולף את הבצלים הקטנים מביני אלימי, מבין הבצלים הגדולים והחזקים, ולגבי הבצלים הקטנים שעה זאת היא שעה של גמר מלאכה, ולכאורה, היא צריכה גם להיות שעה של "נתינה לכליו של בעל הבית", שאז רשאי הפועל לאכול.

לכן מלמד הפסוק "דיש", שדוקא בדומה לדיש, העשוי לפירות שכבר נגמר גידולם, הוא אוכל. מה שאין כן בקוצר בצלים הקטנים, כיון שעיקר המלאכה היא בשביל הבצלים הגדולים שיוכלו לצמוח יותר, אין זה נחשב גמר מלאכה אפילו לגבי הבצלים הקטנים, ולכן אין הפועל רשאי לאכול מהם.

תניא אידך, עוד למדנו בברייתא אחרת, מן הדמיון ל"דיש": מה דיש מיוחד, דבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר, לא הושלמה עדיין מלאכת תיקון התבואה לאכילה בשעת הדיש עד כדי שיתחייבו הפירות במעשר, במצב זה פועל אוכל בו. אף כל פועל, בשאר מיני מאכלים, רק בדבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר, פועל אוכל בו.

יצא הבודל בתמרים ובגרוגרות [מפריד את התאנים והתמרים הדבוקים זה לזה], הואיל ונגמרה מלאכתו למעשר, והוא מתוקן ומוכשר לאכילה עד כדי השלמה כזו המחייבת לעשר, אין פועל אוכל בו.

ומקשה הגמרא: והתניא והרי שנינו להיפך: הבודל בתמרים ובגרוגרות [מפריד את התאנים והתמרים הדבוקים זה לזה] פועל אוכל בו אף שהיא מלאכה לאחר שהפרי כבר הגיע לידי גמר מלאכתו למעשר

ואם כן למדנו בברייתא זו בהיפך שאף בפירות שכבר נגמרה מלאכתם למעשר וכמו המפריד תאנים דבוקות שהתאנים כבר נגמרה מלאכתם למעשר פועל אוכל?

מתרצת הגמרא: אמר רב פפא: כי תניא ההיא ברייתא, המזכה את הפועל הבודל בתמרים לאכול מהם, בתוחלני, בתאנים שאינן מתבשלות על העץ, ודרך בישולם הוא על ידי כינוסם יחד בכלי, ושם הם מתחממים ומתבשלים. והפועל העוסק בהם להפרידם, זכותו לאכול מהם, לפי שעדיין הפירות אינם מתוקנים למעשר, וכל עוד אין הפרי מושלם לאכילה, לא הגיע גמר מלאכתם למעשר.

תניא אידך, שנינו בברייתא נוספת: כך יש למדנו מן הדמיון ל"דיש": מה דיש, מיוחד בכך שהוא דבר שלא נגמרה מלאכתו לחלה, כי חיוב הפרשת חלה הוא רק לאחר הדיש, בשעת עשיית עיסה מהקמח, ואילו הדיש הוא בשעה שהתבואה עדיין בגרגיריה, ופועל אוכל בו, אף כל דבר שלא נגמרה מלאכתו לחלה, שעדיין איננו עיסה, פועל אוכל בו.

יצא הלש, לאחר שכבר עירב הקמח עם המים, והמקטף, עורך העיסה, והאופה, שנגמרה מלאכתו לחלה, דאין פועל אוכל בו.

ומקשה הגמרא: והלא קודם שנעשה עיסה, משעשאו גורן והביאו לביתו, נגמרה מלאכתו למעשר. ושנינו לעיל שאין הפועל אוכל בפירות שכבר הגיעו לידי גמר תיקונם המחייבם במעשר.

ומתרצת הגמרא: לא קשיא. ברייתא זו, המזכה לפועל אכילה בתבואה עד שתהיה לעיסה החייבת בחלה, בחוצה לארץ עסקינן, דליכא מעשר.

ומקשה הגמרא: אי הכי, שהברייתא דיברה בחוץ לארץ, חלה נמי, ליכא! הרי גם חיוב חלה אין בה, לפי שאין חיוב חלה אלא בעיסת ארץ ישראל.

אלא לעולם בארץ, ולא קשיא.

הברייתא שהתירה לפועל לאכול עד שיתחייב בחלה, מדברת בשבע שנים שכיבשו ובשבע שנים אחר הכיבוש, שחילקו את הארץ.

דאמר מר: שבע שכיבשו ושבע שחילקו, נתחייבו בחלה. שנאמר "בבאכם אל הארץ חלה תרימו", שמיד עם תחילת הביאה לארץ נתחייבו בחלה, ולא נתחייבו במעשר אלא רק לאחר שחלקו את הארץ ונתיישבו בה.

ובתקופה ההיא פועל היה אוכל עד שיתחייבו בחלה, כיון שלא היה בהם חיוב מעשר.

ודוחה הגמרא: אי אפשר לומר שבפירות חוץ לארץ, אף שהגיעו לגמר מלאכתם, כיון שאינם חייבים במעשר עדיין, פועל אוכל בהם.

שהרי, מידי מעשר קא גרים!? וכי חיוב הפירות במעשר או בחלה הוא הגורם למעט את זכות הפועל מלאכול? והלא גמר מלאכה, עצם היות הפירות מושלמים ומתוקנים לאכילה, קא גרים! הוא הגורם למנוע את זכות הפועל מלאכול, לפי שאין פועל אוכל בפירות מתוקנים.

ואם כן, מה לי פירות חוץ לארץ, או פירות קודם גמר כיבוש הארץ וחלוקתה!? והרי כיון שהגיעו לגמר תיקונם, שוב אין פועל אוכל בהם.

ושבה הקושיה: כיצד שנינו, פועל אוכל בתבואה עד שתהיפך עיסה ותתחייב בחלה? והרי היא כבר תבואה שנגמרה מלאכתה לחייבה במעשר?

אלא, אמר רבינא: כרוך ותני, יש לחבר ולשנות את שתי הברייתות יחד, וכך יש לשנות אותן:

נאמר בתורה "לא תחסום שור בדישו", ודרשו חכמים:

"דיש" - מה דיש מיוחד דבר שלא נגמר מלאכתו למעשר ולחלה, והוא השלב הסופי של תיקונם, ופועל אוכל בו. אף כל שלא נגמר מלאכתו למעשר ולחלה פועל אוכל בו. עד שהפירות יגיעו לשלב הסופי של תיקונם.

ובפירות, כשהם מתוקנים לאכילה באופן המחייב במעשר, כבר הגיעו לשלב תיקונם הסופי.

ובתבואה, גם לאחר שנגמרה מלאכתה למעשר, עדיין יש לה לעבור שלב נוסף, לעשות ממנה עיסה מהקמח.

איבעיא להו: פועל, מהו האם מותר לו שיהבהב באור [באש] את הפירות, ויאכל, אף שעל ידי זה הוא אוכל מן הפירות הרבה.

וצדדי הספק הם:

מי הוי, האם הבהוב באש הוא כמו ענבים ודבר אחר, שלא זיכתה התורה לפועל לאכול אלא ענבים בלבד ולא עם פת, שבזה הוא מרבה באכילה יותר מאם היה אוכלם לבד.

או לא, ורק באוכל הפירות עם דבר אחר ממש אסור. אבל פועל הממתיק לעצמו על ידי הבהוב, הרי הוא נהנה ממתיקותם העצמית של הפירות, ויתכן שזכותו היא להפיק את כל מה שניתן לקבל מהפרי עצמו, אף שעל ידי זה הוא מרבה לאכול.

תא שמע, מוכיחה הגמרא, מברייתא, ששנינו בה:

רשאי בעל הבית להשקות פועלים יין כדי שלא יאכלו ענבים הרבה, ולא נחשב הדבר כאילו מונע מהם לאכול.

רשאין פועלין לטבל פיתם בציר, כדי שיאכלו ענבים הרבה. לאחר שאוכלים פת המטובלת בציר, הם אוכלים הרבה ענבים.

ואם כן, למדנו מכאן, שמותר לו לפועל לגרום לעצמו לאכול יתר על המידה הרגילה, והוא הדין שיהיה מותר הבהוב.

מכדי [הלא], כל מילי [הדברים], כל בעלי החיים, איתנהו [ישנם], חל עליהם דין חסימה, דילפינן [שאנו לומדים] "שור" "שור" משבת, שדין שביתה ממלאכה בשבת לא בשור בלבד נאמר אלא בכל בעלי חיים (כמפורש שם "לא תעשה כל מלאכה... וכל בהמתך". שמות כ, י. דברים ה, יד), אף דין חסימה לא בשור בלבד נאמר, אלא בכל בעלי חיים. אם כן שאין שור שבכתוב זה בא להגביל את הדין לשור בלבד — לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] בלשון כוללת: "לא תדוש בחסימה", שור דכתב רחמנא [שכתבה התורה] במפורש למה לי?

— הרי זה בא לאקושי [להקיש, להשוות] חוסם שהוא אדם (פועל) לנחסם שהוא שור, וכן להקיש נחסם לחוסם. וכך הלימוד: מה חוסם (כלומר, אדם) אוכל במחובר — אף נחסם אוכל במחובר. ומה נחסם אוכל בתלוש — אף חוסם אוכל בתלוש.

א תנו רבנן [שנו חכמים] בלימוד דומה מ"לא תחסום": בכתוב העוסק בענין חסימה הוזכר "דיש" ("לא תחסום... בדישו". דברים כה, ד), מה דיש מיוחד — דבר שגידולי קרקע ובשעת גמר מלאכה ופועל אוכל בו, אף כל שגידולי קרקע — פועל אוכל בו. יצא החולב את הפרה או המחבץ (עושה חמאה מן השמנת) או המגבן (עושה גבינה מחלב) שאין הם בכלל העבודה בגידולי קרקע, ואין פועל אוכל בו.

ושואלים: לימוד זה למה לי? מ"כי תבא בכרם רעך" (שם כג, כה) נפקא [יוצא] הדבר, שהרי אין זה כרם, ואינו דומה לכרם! ומשיבים: איצטריך [הוצרך] הדבר להילמד במפורש, סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וכתיב [ונאמר] "קמה", וכפי שאמרנו בא הדבר לרבות כל בעלי קמה (כל הגידולים), והיינו יכולים להעלות כי לרבות נמי מידי דלאו [גם כן דברים שלא] גדולי קרקע נינהו [הם], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שרק בגידולי קרקע אמרו.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת] בענין זה: "דיש" שנאמר בענין חסימה בא ללמד: מה דיש מיוחד — דבר שבשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו, אף כל שהוא בשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו. יצא המנכש בשומים ובבצלים שנשכר להוציא את העשבים השוטים מבין השומים והבצלים הואיל ואין מלאכה זו בכלל גמר מלאכה — אין פועל אוכל בהם.

ושואלים: לימוד זה למה לי? והלא דבר זה מ"ואל כליך לא תתן" (שם) נפקא [יוצא ונלמד], כאמור, שאם אינו נותן לכלי בעל הבית — אף הוא אינו אוכל! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] דרשה זו להיאמר אלא לאופן מסויים, שאף על גב דקא משליף קטיני מביני אלימי [אף על פי שהוא שולף ומוציא גם את הקטנים מבין העבים] והבצלים והשומים הקטנים הרי כבר נגמרה מלאכתם בכך, בכל זאת אין פועל אוכל בהם, לפי שאין זה בכלל גמר מלאכת השדה.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: "דיש", מה דיש מיוחד — דבר שלא נגמרה מלאכתו עדיין למעשר פועל אוכל בו, אף כל שלא נגמרה מלאכתו למעשר פועל אוכל בו. יצא הבודל (מפריד) בתמרים ובגרוגרות, שתחילה צוברים אותם יחד והם נדבקים זה לזה, והפועל מפרידם במגרפה, הואיל ונגמרה מלאכתו למעשר בשעה שנגמר יבולם — אין הפועל אוכל בו.

ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] האומרת: הבודל בתמרים ובגרוגרות פועל אוכל בו! אמר רב פפא: כי תניא [כאשר שנוייה] הברייתא ההיא שהפועל אוכל — הרי זה דווקא בתוחלני [בתמרים המתבשלים בהבחלה], שגודרים (קוטפים) אותם לפני גמר בישולם, ומניחים אותם על גבי קרקע כדי שיבשילו, ועדיין לא נגמרה מלאכתן אפילו בשעת בדילה.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת] באותו נושא: "דיש", מה דיש מיוחד – דבר שלא נגמרה מלאכתו עדיין עד חובת הפרשת חלה ופועל אוכל בו, אף כל דבר שלא נגמרה מלאכתו לחלה פועל אוכל בו. יצא הלש את העיסה, והמקטף (מושח פניה במים ובשמן) והאופה שכיון שנגמרה מלאכתו לחלה שאין פועל אוכל בו. ומקשים: ולמה לו ללמוד מכאן? והלא כבר נגמרה מלאכתו למעשר משעה שהובאה התבואה הביתה, וכבר למדנו שכאשר נגמרה מלאכתו למעשר שוב אין פועל אוכל בו!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], שבברייתא זו בחוצה לארץ עסקינן [עוסקים אנו] דליכא [שאין שם] חובת מעשר. ומקשים: אי הכי [אם כך] שבחוצה לארץ מדובר, הלא חובת הפרשת חלה נמי ליכא [גם כן אינה]! אלא יש לומר: לעולם מדובר בארץ, ולא קשיא [ואין זה קשה], שבברייתא זו מדובר באותן שבע שנים שכיבשו ישראל את הארץ ובשבע שחילקו, שאמר מר [החכם]: שבע שנים שכיבשו ישראל את הארץ ושבע שנים שחילקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו במעשר.

ומקשים על תירוץ זה: מידי [וכי] המעשר קא גרים [הוא שגורם]? וכי החובה ההלכתית להפריש מעשר היא הקובעת לגבי הפועל? הלא גמר מלאכה קא גרים [הוא הגורם] וחובת הפרשת המעשר הוזכרה רק כציון מה הוא הנחשב לגמר מלאכה. ולכן, גם כשאין חלה חובת מעשר — עדיין יש כאן גמר מלאכה!

אלא אמר רבינא: כרוך ותני [צרף את שתי הברייתות ושנה] אותן כאחת. כיצד? "דיש", מה דיש מיוחד — דבר שלא נגמר מלאכתו למעשר (בשאר גידולים) ולחלה (במיני דגן) ופועל אוכל בו, אף כל שלא נגמר מלאכתו למעשר ולחלה פועל אוכל בו.

ב איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים שאלה זו: פועל, מהו שיהבהב (יחרוך מעט) באור (באש) את הפירות או את המלילות שהוא אוכל בהן, כדי להשביח את טעמם? והשאלה היא: מי הוי [האם הוא] האם דינו כענבים ודבר אחר שאסור לפועל או לא? ומציעים, תא שמע [בא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה ששנינו בברייתא: רשאי בעל הבית להשקות פועלים יין כדי שלא יאכלו אחר כך ענבים הרבה מן הבציר, ומצד שני רשאין פועלין לטבל פיתם בציר מלוח כדי שיאכלו ענבים הרבה, משמע שמותר לפועל לעשות זאת!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Now, consider: All matters, i.e., all animals, are included in the halakha of muzzling, as we derive a verbal analogy between the term “an ox” stated here and the term “an ox” stated with regard to Shabbat. Just as the prohibition against having one’s animal perform labor on Shabbat applies not only to oxen but to all animals, as explicitly stated in the Torah (Deuteronomy 5:14), so too the halakha of muzzling includes all animals, not merely oxen. If so, and the term “ox” in this verse does not limit the halakha to that animal alone, let the Merciful One write in general terms: You shall not thresh while muzzling; why do I need the word “ox” that the Merciful One writes?

It serves to juxtapose and compare the one who muzzles to the muzzled animal, and likewise to compare the muzzled animal to the one who muzzles: Just as the one who muzzles, a person, may eat from produce attached to the ground, so too the muzzled animal may eat from attached produce. And just as the muzzled animal may eat from detached produce, so too the one who muzzles may eat from detached produce.

§ The Sages taught another exposition with regard to the wording in the verse: “You shall not muzzle the ox in its threshing.” The verse mentions threshing. Just as threshing is unique in that it applies to an item grown from the ground, and it is performed at the time of the completion of its work, and a laborer may eat from it, so too with regard to any item that is grown from the ground, a laborer may eat it. This serves to exclude one who milks a cow, one who makes butter from cream, and one who makes cheese from milk, as these are not grown from the ground, and therefore a laborer may not eat them.

The Gemara asks: Why do I need this exposition? This halakha can be derived from the words in the verse: “When you come into your neighbor’s vineyard” (Deuteronomy 23:25), as these actions are not performed in a vineyard. The Gemara answers: It was necessary to state this halakha, as it might enter your mind to say that since the Merciful One writes: “Standing” (Deuteronomy 23:26), and, as explained earlier, this serves to include all items that stand, i.e., produce of all kinds, one might have thought that it also serves to include items that are not grown from the ground. The tanna therefore teaches us that this halakha applies only to food that grows from the ground.

It is taught in another baraita, with regard to the same term: Threshing, that just as threshing is unique in that it applies to an item that is at the time of the completion of its work and a laborer may eat from it, so too with regard to any item that is at the time of the completion of its work, a laborer may eat it. This serves to exclude one who weeds garlic and onions, i.e., one hired to remove the wild growths from among garlic and onions. The reason is that since it is not the completion of their work, a laborer may not eat from them.

The Gemara asks: Why do I need this exposition? It can be derived from: “But you shall not put any in your vessel” (Deuteronomy 23:25), which indicates that if the laborer does not place the food into the owner’s vessels, he is not permitted to eat. The Gemara answers: No, it is necessary for the tanna to teach the following halakha: Even though he also plucks and removes the small ones from between the thick ones, and therefore the work of the small garlic and onions has been completed, nevertheless, the laborer may not eat from them, as this is not the completion of the work of the entire field.

It is taught in another baraita concerning the term: Threshing, that just as threshing is unique in that it applies to an item whose work is not yet completed for tithes, and a laborer may eat from it, so too with regard to any item whose work is not completed for tithes, a laborer may eat it. This serves to exclude one who separates dates and dried figs, which are initially gathered together and stuck to each other before the laborer splits them apart with a rake. The reason is that since its work is completed for tithes when it has been gathered from the field, a laborer may not eat from it.

The Gemara raises a difficulty: But isn’t it taught in a baraita: With regard to one who separates dates and dried figs, this laborer may eat from it? Rav Pappa said: When that baraita is taught, it is referring to unripe dates, which are plucked before they are ready, and placed on the ground in order to ripen fully. The work of these fruits has not yet been completed even after they have been separated from each other.

It is taught in another baraita, with regard to the same term: Threshing, that just as threshing is unique in that it applies to an item whose work is not yet completed for ḥalla, and a laborer may eat from it, so too with regard to any item whose work is not completed for ḥalla, a laborer may eat it. This serves to exclude one who kneads dough, and one who smooths it over with water and oil, and one who bakes, as its work is completed for ḥalla, and therefore a laborer may not eat from it. The Gemara raises a difficulty: But why do I need this halakha; hasn’t its work already been completed for tithes when the produce is brought inside the house? It was already stated that once the work has been completed for produce which is subject to tithes, a laborer may no longer partake of it.

The Gemara answers: This is not difficult, since in this baraita we are dealing with places outside of Eretz Yisrael, where there is no obligation of tithes. The Gemara raises a difficulty: If so, that this is referring to a place outside of Eretz Yisrael, the obligation to separate ḥalla also does not apply. Rather, the ruling in the baraita is actually stated with regard to Eretz Yisrael, and it is not difficult, as it is referring to those seven years in which they conquered Eretz Yisrael, and to the seven in which they divided it. As the Master said: During the seven years in which the Jewish people conquered Eretz Yisrael and the seven in which they divided Eretz Yisrael, they were obligated in ḥalla but they were not obligated in the separation of tithes.

The Gemara raises a difficulty concerning this answer: Is the obligation to separate tithes the decisive factor with regard to a laborer? That is not the case, as the completion of the work is the decisive factor, while the obligation to separate tithes is mentioned only because it coincides with the completion of the work. Even if there is no mitzva to separate tithes, nevertheless the work is completed at the same stage.

Rather, Ravina said: One should combine the two baraitot and teach them as one, as follows: With regard to the term threshing, just as threshing is unique in that it applies to an item whose work is not yet completed for tithe, in the case of most produce, and an item which is not completed for ḥalla, in the case of species of grain, and a laborer may eat from it, so too with regard to any item whose work is not completed for tithe or for ḥalla, a laborer may eat it.

§ A dilemma was raised before the Sages: With regard to a laborer, what is the halakha concerning the possibility that he may singe fruit or grain in fire, to improve its taste, and eat it? The question is whether this is considered like eating grapes and something else, which is prohibited, or not? The Gemara suggests: Come and hear a resolution to this problem from a baraita: A homeowner is permitted to give his laborers wine to drink, so that they will not eat many grapes from his harvest, and for their part the laborers are permitted to dip their bread in brine, so that they will eat many grapes. This baraita indicates that such a practice is permitted.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אלא אמר רבא כרוך ותני. פי' שאלו תננהו חדא חדא משמ' טפידדוק' קאמ' מר משהגיעו לעונת המעשרו' אינו אוכל אע"פ שלא נתחייבו עדיין בחלה אלא כיון דמערבי להו משמע דהראוי למעשרות ולא לחלה כגון פירות האילן משהגיע לעונת המעשרות אינו אוכל אבל הראוי לחלה כגון תבואה אוכל עד שיגע לחיוב חלה ויצא המקטף שנגמר' מלאכתו למאוחר שבו, זהו תורף פרש"י.
וקשיא לי הא דאמרי' לקמן פירות המרכסות בתבואה אינו עובר משום בל תחסום ופרש"י משו' דנגמרה מלאכתן למעשר ואמאי הרי לא הגיעו לחלה ונראה שהו' ז"ל רוצה לומ' כגון שמירח והוקבעו למעשרות והרי הוא טבל גמור מן התורה ואסור להאכיל לבהמה וא"ת יעשר רחמנא אמר בדישו הראוי לו ולא האסור ודומ' דתרומה ומעשר נקט דמשום איסורא הוא וכנ"ל עיקר.
ועוד י"מ דההיא משום דלא מקרי דיש ואינו עובר משום בל תחסום אלא בדיש בלבד וכן פי' רב נתן בעל הערוך ומיהו אוכל הוא בכל דבר דהא ילפינא שור אפילו במחובר וכול' סוגיין הכי רהטא דמה דיש מיוחד ותנן נמי חמור ופר' אוכלין ממשאוי וכו' אלמא אוכל הוא בכל דבר כפועל. והר"י אלברגלוני פי' שמחמת שאוכלת מן התבואה הרבה הן מוציאות רעי ומפסידו' את התבואה. ויש לפרש לפי דרך פרש"י דבדבר שאינו ראוי לחלה כגון בורר חטים ופרות המרכסות משנגמרה מלאכתן למעשר אינו אוכל לפי שכבר נגמרה מלאכתו למאוחר שבו אבל מאח' שעשו חטין קמח והן ראוין לחלה פועל אוכל בהם עד שיגיעו לחיוב החלה שהוא משתתגלגל העיס' ואע"פ שכבר הגיעו לעונת המעשרות כשהם חטין שפנים חדשות באו לכאן וזה אינו נכון.
והר"ם הספרדי פי' מרכסות בתבואה שמהלכו' עליה לפי שירט להם הדרך והוא מלשון והרכסים לבקעה והו' סובר שבכל שבהמה עושה בין בדיש בין בשאר דברי' שאוכל' עובר עליה משו' לא תחסו'. ואע"ג דמהיקש' נפיק לה שור במחובר לכללו הביאתו היקש זו וכ"ש עושה בתלוש שאע"פ שאינו דש עובר משום בל תחסום דגמר מדיש והכי תני' בסיפרי וזה שלא כדברי בעל הערוך. ובירוש' בפ"ט דתרומות תני' בדישו ולא בדרכו ר' אלעזר ב"י אומ' ואפי' בדרכו ונר' שזהו מרכסו' שבכאן והיינו דרכו כדברי הר"ם ובנסח ההלכות כתוב המרכס בתבואה וכן היא בתוספת' והוא נר' כלשון הזה:

ותיפוק ליה משום מעשר. קשיא לי, לימא בשלא ראה פני הבית, ואפילו למאי דאמרינן דבגרן תלנהו רחמנא, דילמא בשהכניסה במוץ שלה כדר' אושעיא (ברכות לא, א), אי נמי בשעשר. וי"ל דהכא לאו משום איסור מעשר קאמר, אלא משום דכבר נגמרה מלאכתו למעשר ותניא דיש מה דיש שלא נגמרה מלאכתו למעשר פועל אוכל בו, והיינו דפריק רבינא כרוך ותני מה דיש מיוחד שלא נגמרה מלאכתו למעשר ולחלה פועל אוכל בו. (שיטמ"ק).

ובפתן לא יאכלו אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית ולא יספות במלח ויאכל. כלומר ואפילו נטלו רשות, משום מעשר קאמר דספיתא קובעת למעשר. וכתב הראב"ד, וכי ספיתה יותר היא קובעת מאכילתן עם הפת ואין קביעות מעשר קובע אותו. ופירש דהכי קאמר בפתן לא יאכלו אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית, משום ענבים ודבר אחר, אבל בשנטלו רשות מעשרין ואוכלין, דהואיל ונטלו רשות שלהן הן ומעשרין ואוכלין, ודקאמר ולא יספות במלח ויאכל, עד שיטול רשות ויעשר קאמר. ואני תמה אם אכילה בפת קובעת למעשר, למה לי למעט ענבים ודבר אחר, תיפוק ליה שהוקבע למעשר וכבר נתמעט מדיש כל שנגמרה מלאכתו למעשר. וי"ל דקביעותא זה אינו תורה דבעינן כעין ועוד יש לומר שאפילו היתה אכילתו בפת קובעת למעשר, אי לאו דמיעט הכתוב מענבים ולא ענבים ודבר אחר היה מותר לעשר ולאכול, דדיש לא ממעט אלא כל שנגמרה מלאכת בעל הבית למעשר קודם אכילת וזה נראה לי עיקר, דספיתא נראה שקובעת אפילו דאורייתא, כן נראה לי..

קצץ אחת אחת אוכל. פירשה רש"י אשכרו למסוק שכרו ללקט דסליק מינה, ואף על פי שזכתה לו תורה לאכול כיון שקצץ והתנה בהדיא לאכול נראה כמקח ואסור מדרבנן. ור"ת השיב עליו, וכי קציצה מגרעת זכות שזכתה לו תורה, לפיכך פירש הוא בספר הישר דארישא קאי, והיינו ששכרו לעקור ולקשקש תחת התאנים שאין דינו מן התורה לאכול, והרי זה מקח גמור ואסור לאכול שתים שתים. (שיטמ"ק).
והרשב"א תמה עליו במאי דפי' דלא יאכל עד שיעשר קאמר, דהא שתים שתים לא יאכל קתני. אלא שהוא לא נתן לו רשות לאכול אלא כדרך שהוא רשאי לאכול מהם דהיינו אחד אחד דאלו שתים שתים אסור משום חיוב המעשרות כיון שקצץ, ולעשר משלו לא התנה ואינו במשמע קציצתו.
ונראה שהראב"ד פירש כפירושו של רש"י, וז"ל אהייא אילימא אסיפא, פשיטא, כיון דקצץ עמו שיאכל כל היכי דבעי א' א' ליכול שהרי נטל רשות מבעל הבית, ומשום מקח ליכא, דקציצה לאו מקח גמור הוא, דאי מקח ממש הוא אפילו אחד אחד ובלא ספיתה נמי לא יאכל, ומדאמר דקציצה לאו מקח גמור הוא, על כרחך לאו אשכרו לקשקש ולעדור קאמר, דהתם ודאי מקח גמור הוא, דמה לי לוקח במעות מה לי לוקח בשכר מלאכתו. ואני תמה בדברי הרב שאמר דאי מקח ממש הוא אפילו אחד אחד ובלא ספיתה נמי לא יאכל, והלא שנינו (מעשרות פ"ב מ"ה), האומר לחבירו הילך איסר זה ותן לי ה' תאנים לא יאכל עד שיעשר דר"מ, ר' יהודה אומר אוכל אחד אחד פטור אם צירף חייב, א"ר יהודה מעשה בגינת ורדים שהיתה בירושלים והיו תאנים נמכרות מג' ומד' וכו'. אלמא אפילו לוקח א' א' אוכל ופטור. דר"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה, ועוד דמעשה רב, ועוד דאף ר"מ לא נחלק אלא כשהמוכר מלקט ונותן לו, אבל כשהלוקח מלקט ואוכל פטור, וכן מפורש שם בירושלמי (ה"ג). ושמא הוא מפרש לזו בתאנה העומד בגנה כרב פפא דלעיל (בבא מציעא פח, א), וכיון דאיכא חצר דקובע מדאורייתא ואיכא מקח שקובע מדרבנן אהני גבי לוקח דלא אכיל כלל, ופלוגתא דר"מ ור' יהודה בתאנה העומדת כלה בגנה, כן נראה לי. (שיטמ"ק).

הא דאמרינן: אהייא. הכי קאמר אילימא ארישא דהיינו קצץ אחד אחד אוכל, אמאי לא יספות, כיון דקצץ, אפילו הוי כענבים ודבר אחר מכל מקום הרי קצץ, וכל שלא הוקבע למעשר פשיטא שיאכל א' א' ואפילו בספיתה, דהא חדא לא קבעה סיפתא, ואף על גב דפועל לא זכתה לו תורה לאכול ענבים וד"א, זה לא התנה שיאכל כדרך שזכתה התורה לפועל אלא לאו אסיפא, דהיינו שכרו למסוק שכרו לגדור, אלמא פועל אוכל אחת אחת בספיתה, וקשיא אאידך ברייתא דקתני ולא יספות במלח ויאכל. ופריק אביי דודאי פועל אוכל אחת אחת בספיתה. דגריעא ספיתא מאוכל בפת, ולאו ענבים וד"א הוא אלא משום חיוב המעשרות קאמר דכל שסופת קובע, והני מילי בארץ אבל בחוץ לארץ אין ספיתה קובעת, והיינו ברייתא דקתני סופת במלח ואוכל. ואני תמה כיון דעד השתא משום איסור ענבים וד"א הוה משמע לן, היאך דחה אביי דרך סתם דלאו מחמת כן אלא מחמת איסור המעשרות, הוי ליה למימר בהדיא הכא משום חיוב המעשרות. ואינו, דכיון דאמר בארץ קבעה ספיתה למעשר הרי ביאר הענין ונקט לשון אחר, שעל כרחך הוא מבואר הכונה, ואסקה רבא בין בארץ בין בחוץ לארץ ומתניאתא לא קשיא, דחדא לא קבעה, והילכך אפילו ספת אין כאן חיוב מעשר ואוכל, ואע"פ שקצץ, אבל שתים שתים לא יאכל ואפילו בלא ספיתה, דקציצה קובעת בשתים בספיתה, אבל לא קצץ אחת אחת אם נטל רשות מבעל הבית אוכל ואפילו בספיתה, ובלא ספיתה אפילו שתים אוכל כדינו שזכתה לו תורה, אבל ספת אפילו נטל רשות מבעל הבית לאכול בספיתה שתים שתים לא יאכל, מאי טעמא דאיטבול להו למעשר עם הספיתה. ונראה לי דהא דקאמר ואף על גב דנטלו רשות מבעל הבית, לאו בשנטלו רשות לאכול אפילו שתים שתים בספיתה קאמר, דהתם ודאי מעשרין ויאכלו, דלא קבעה ספיתה טפי מאכילה בפת, ואפילו הכי קתני ובפתן לא יאכלו אא"כ נטלו רשות מבעל הבית, הא בנטילת רשות יאכלו ומעשרין, והכי נמי מאי שנא כיון שנתן להם רשות יעשרו ויאכלו, אלא שלא נטלו רשות כאן אלא לאכול בספיתה, וכיון שכן אוכל הוא בספיתה אחת אחת, שכנגד שלא זכתה לו תורה לאכול בספיתה התיר לו זה ואפשר לו בלא מעשר, אבל בנותן רשות לאכול בפת ע"כ יודע הוא שאכילה בפת ואפילו א' אחת אכילת קבע היא, ואי אפשר לו עד שיעשר ויאכל, והילכך כשנתן לו רשות סתם כאלו נתן לו רשות בפירוש לעשר ולאכול, כנ"ל. (שיטמ"ק).

כבר ביארנו על הפועל שהוא אוכל במין שהוא עסוק בו בין במחובר בין בתלוש על הדרך שביארנו במשנתנו אף הבהמה אוכלת במין שהיא עסוקה בו בין במחובר בין בתלוש אע"פ שלא נתפרש איסור חסימתו אלא בדיש שהוא תלוש מאחר שכל הבהמות בדין חסימה ואפילו חיה ועוף אם דש באווזין ותרנגולין או עשה בהן שאר מלאכות כמו שביארנו במסכת בבא קמא לא הוזכר שור אלא להקיש חוסם לנחסם ונחסם לחוסם ר"ל אדם לבהמה ובהמה לאדם מה פועל במחובר שהרי כרם וקמה הוזכרו בו אף שור במחובר ומה שור בתלוש אף פועל בתלוש מעתה אף אתה דורש מלת דיש אל הפועל ומה דיש מיוחד גדולי קרקע וגמר מלאכה ושלא נגמרה מלאכתו למעשר ולחלה ופועל אוכל בו אף כל שהוא בדרך זה יצא חולב ומחבץ שאין כאן גדולי קרקע יצא מנכש בבצלים ושומים שאין כאן גמר מלאכה בתלוש יצא בודל בתמרים וגרוגרות ר"ל שמדובקות זו בזו ועפוש מתילד ביניהם והוא מפרישן זו מזו במגריפה שהרי נגמרה מלאכתן למעשר ואם הם תמרים רעים שאין מתבשלים באילן ואדם מכניסן בכלים לחממן ולבשלן אין כאן גמר מלאכה ופועל אוכל בהם ואם הם בדברים שנכנסו לחיוב אחר דומה למעשר אוכל כגון חטים אחר שעשר שנכנסו לחיוב חלה ובזו יצא לש ומקטף ואופה שכבר נגמרה מלאכתן לחלה ויש חולקין שלא לחזור להתרן אחר שנגמרו למעשר כמו שבארנו למעלה ולא הוזכרה כאן גמר מלאכה לחלה אלא במה שאין חיוב מעשר נוהג בו וחיוב חלה נוהג בו כגון שבע שכבשו ושבע שחלקו שנתחייבו בחלה ולא במעשר ויש מפרשים בה דעת שלישי שכל שחלה נוהגת בו אפילו נגמר למעשר אוכל עד שיגמר לאחרון שבו הילכך יצא בודל שנגמר למעשר ויצא הלש שנגמר לחלה:

גדולי המחברים כתבו שהעושה בתלוש אוכל עד שלא יגמור עבודתו ומשתגמר עבודתו אסור לו לאכול והעושה במחובר כגון בוצר וקוצר אינו אוכל עד שיגמור עבודתו כגון שיבצור ויתן בסל עד שימלאנו וינפץ הסל למקום אחר ויחזור ויבצור וימלאנו ואינו אוכל אלא אחר שימלא הסל אלא שתקנו להיות אוכלין מזמן לזמן כמו שיתבאר למטה ואנו פסקנו הפך דברים אלו בסוגית המשנה החמישית:

לאקושי חוסם לנחסם. פירוש לאקושי שילמדו זה מזה לענין תלוש ומחובר דאלו לענין שאם חסם לא מקשינן דאלו בבהמה אם חסם חייב וגבי אדם אם חסם פטור כדתניא לעיל בהדיא. הריטב"א.
וכתב ה"ר יהונתן וזה לשונו: לאקושי חוסם לנחסם מה חוסם אוכל במחובר כשהוא שכור בתוכו דכתיב כי תבא בכרם רעך אף נחסם שנצטוית עליו שלא לחסמו כשהוא עוסק בדבר מחובר ודוקא בדבר שנגמר הפרי דומיא דחוסם דדיו לבא מן הדין להיות כנדון. ומה נחסם אוכל בתלוש דכתיב בדישו אף חוסם בתלוש שנשכר להיות עוסק בה ודוקא שלא הוקבע למעשר דומיא דדיש שהרי עדיין אינו ממורח. עד כאן.

יצא החולב והמחבץ שנותן לתוך החלב דבר שמעמיד את החלב ומתברר הפסולת מן הטוהר והזך. והמגבן שלש אותו החלב שנדבק ובונה ממנו בכלי עיגול אחד דכיון דאינו גידולי קרקע אין פועל אוכל בו. ה"ר יהונתן ז"ל.

וגידולי קרקע דבר שהוא גדל מן הקרקע וצומח ממנה. אבל בעלי חיים לא קרינן גידולי קרקע דמפיק החולב והמגבן שהוא מבעלי חיים ואין להקשות לההיא דבכל מערבין דדרשינן בכל אשר תאוה נפשך כלל בבקר ובצאן ביין ובשכר פרט ובכל אשר תשאלך נפשך חזר וכלל כלל פרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע אף כל פרי מפרי וגידולי קרקע דקרי לבהמה גידולי קרקע ואפילו הכי ממעטי לה הכא. ובפרק כיצד מברכין נמי אמרינן דכל דבר שאין גידולו מן הארץ כגון דגים ובשר מברכין עליו שהכל דהתם לא קרי לבהמה גידולו מן הארץ וכן בפרק קמא דסוכה קרי לחגיגה דבר שגידולו מן הארץ כי ההוא דעירובין. ובפרק קמא דקידושין דאמרינן גבי הענקה אי כתב רחמנא צאן הוה אמינא בעלי חיים אין גידולי קרקע לא כתב רחמנא גרן דלא דמי כלל דבכל מקום דומיא דמילתא דכתיבא בקרא מרבי אינך וכעין גדולי קרקע דרשינן דהיינו שצומח מן הארץ. מרבי. תוספות שאנץ.

לירבי נמי אידך. כלומר דנדרוש קמה מלשון העמדה. למה לי מאל כליך נפקא. פירוש דקסלקא דעתין דמיירי בשמנכש העשבים בלבד שאינו נותן כלום לכליו של בעל הבית. ופרקינן לא צריכא דמשליף קטיני מגו אלימי פירוש שמסיר הבצלים הקטנים שמפסידים את הגדולים ואשתכח שהוא נותן לכליו של בעל הבית ואשמועינן תנא הכא דאפילו הכי כיון שאין זה גמר מלאכה שהרי כל מלאכתו לתיקון הגדולים שאינו גומר מלאכתן עכשו. הריטב"א.

המנכש בשומים. כלומר שתולש העשבים הרעים מביניהם בשעה שאינם נגמרין עדיין השומים והבצלים שאינו רשאי לאכול מהן ואף על פי שנותן לכליו של בעל הבית מן השומים הקטנים שנתלשין עם העשבים הרעים אפילו הכי אין זה נתינה דלא מיקרי נתינה אלא מדבר שנגמר פריו. ה"ר יהונתן.

יצא המנכש בבעלים. נראה דאי לאו ואל כליך לא הוה דרשינן מדיש אלא מה דיש מיוחד שלא נגמרה מלאכתו למעשר אבל לשעת גמר מלאכה שאין צריך לקרקע לא הוה דרשינן ליה אבל השתא דכתיב ואל כליך למדרש בשעת גמר מלאכה דרשינן נמי מדיש להכי. גליון תוספות.

הבודל בתמרים ובגרוגרות שנתעפשו בחבורם והוא מבדיל אותם שנגמרה מלאכתם למעשר. כי תניא ההיא בתוחלני כמו מתחלי פירות שאינם מבושלים ואינן ראוים לאכילה עד שיתבשלו לשמש ואז הוא גמר מלאכתן למעשר והבודל בהן קודם שנתבשלו אוכל. הראב"ד.

יצא הלש והמקטף. תימה לר"י דבשלמא אופה איצטריך ככתוב בתוספות. ויש לומר כיון שהוצרך לשנות לש ואופה סדורא דפת נקט. הרא"ש.

ותיפוק ליה משום מעשר. קשיא לי לימא בשלא ראה פני הבית ואפילו למאי דאמרינן דבגרן תלנהו רחמנא דילמא בשהכניסה במוץ שלה כדרבי אושעיא אי נמי בשעשר ויש לומר דהכא לאו משום איסור מעשר קאמר אלא משום דכבר נגמרה מלאכתו למעשר ותניא דיש מה דיש שלא נגמרה מלאכתו למעשר פועל אוכל בו והיינו דפריק רבינא כרוך ותני מה דיש מיוחד שלא נגמרה מלאכתו למעשר ולחלה פועל אוכל בו. הרשב"א.
ובספרים שלנו גרסינן בהדיא והלא נגמרה מלאכתו למעשר וכמו שפירש הרב.

בשבע שכבשו. פירוש אלא קאמר דלעולם אפילו בארץ ישראל ובשבע שכבשו ושבע שחלקו שנתחייבו בחלה ולא נתחייבו במעשר. וליכא למימר מאי דהוה הוה דאנן קרא קא דרשינן. הריטב"א.

כרוך ותני. פירוש שאלו תננהו חדא חדא משמע טפי דדוקא קאמר משהגיעו לעונת המעשרות אינו אוכל אף על פי שלא נתחייבו עדיין בחלה אלא כיון דמערבינן להו משמע דהראוי למעשרות ולא לחלה כגון פירות האילן משהגיע לעונת המעשרות אינו אוכל אבל הראוי לחלה כגון תבואה אוכל עד שיגיע לחיוב חלה ויצא המקטף שנגמרה מלאכתו למאוחר שבו זהו תורף פירוש רש"י. וקשיא לי הא דאמרינן לקמן פירות המרכסות בתבואה אינו עובר משום בל תחסום ופירש רש"י משום דנגמרה מלאכתן למעשר ואמאי הרי לא הגיעו לחלה ונראה שהוא ז"ל רוצה לומר כגון שמירח והוקבעו למעשרות והרי הוא טבל גמור מן התורה ואסור להאכיל לבהמה ואם תאמר יעשר רחמנא אמר בדישו הראוי לו ולא האסור ודומיא דתרומה ומעשר נקט דמשום איסורא הוא וכן נראה לי עיקר. הרמב"ן.

ולבי מגמגם בתירוץ זה דאדרבה הוה ליה למימר בטבל ובתרומה ובמעשר. הרשב"א.
ועוד יש מפרשים דההיא משום דלא מיקרי דיש ואינו עובר משום בל תחסום אלא בדיש בלבד וכן פירש בעל הערוך. ומיהו אוכל הוא בכל דבר דהא ילפינן שור אפילו במחובר וכולה סוגיין הכי רהטא דמה דיש מיוחד ותנן נמי חמור ופרה אוכלין ממשאוי וכו' אלמא אוכל הוא בכל דבר כפועל. והר"י אלברגלוני פירש שמחמת שאוכלות מן התבואה הן מוציאות רעי ומפסידות את התבואה. ויש לפרש לפי דרך פירוש רש"י דבדבר שאינו ראוי לחלה כגון בורר חטים ופירות המרכסות משנגמרה מלאכתן למעשר אינו אוכל לפי שכבר נגמרה מלאכתו למאוחר שבו אבל מאחר שעשו חטין קמח והן ראוין לחלה פועל אוכל בהם עד שיגיעו לחיוב החלה שהוא משתתגלגל העיסה ואף על פי שכבר הגיעו לעונת המעשרות כשהם חטין שפנים חדשות באו לכאן. וזה אינו נכון. והר"ם הספרדי פירש מרכסות בתבואה שמהלכות עליה לפי שירט להם הדרך והוא מלשון והרכסים לבקעה והוא סובר שכל שבהמה עושה בין בדיש בין בשאר דברים שאוכלת עובר עליה משום לא תחסום. ואף על גב דמהיקשא נפיק לה שור במחובר לכללו הביאתו היקשא זו וכל שכן עושה בתלוש שאף על פי שאינו דש עובר משום בל תחסום דגמר מדיש והכי תניא בסיפרי וזה שלא כדברי בעל הערוך. ובירושלמי בפרק ט' דתרומות תניא בדישו ולא בדרכו רבי אליעזר בן יעקב אומר אפילו בדרכו. ונראה שזהו מרכסות שבכאן והיינו דרכו כדברי הר"ם. ובנוסח ההלכות כתוב המרכס בתבואה וכן הוא בתוספתא והוא נראה כלשון הזה. הרמב"ן.

וזה לשון הריטב"א: אלא אמר רבינא כרוך ותני. פירש רש"י דמידי דאית ביה חובת מעשר ולא חובת חלה תלה רחמנא אכילת פועל בזמן גמר מלאכה למעשר אבל מידי דאית ביה חובת חלה לעולם פועל אוכל עד שתגמר מלאכתו לחלה. והקשו בתוספות מהא דתניא לקמן פרות המרכסות בתבואה אינו עובר משום לא תחסום ופירש רש"י מפני שהיתה תבואה מדוגמת שנגמרה מלאכתה למעשר ואין פועל אוכל בו עד שיגמר לחלה. ותירצו דהתם בתבואה שאינה עומדת אלא לקליות או לשתיה של קליות דלא אתי לידי חיוב חלה. ואינו מחוור עדיין חדא דמידי חיוב חלה אמר רחמנא מידי דחזי לחיה אמר רחמנא. ועוד למה לי כרוך ותני נימא כאן במידי דחזי לחלה כאן במידי דלא חזי לחלה. והנכון דהכי קאמר דכל שראוי למעשר וגם ראוי לחלה יש לו שני דינים לאכילת פועל דבעד שעומד למעשר בלחוד תלי דיניה במעשר ושוב אין פועל אוכל בעוד שלא נטחן אבל מכיון שנטחן פנים חדשות באו לכאן ועומד הוא לדבר הראוי לחלה וכפרי אחר דמי ופועל אוכל בו אם הוא מעשר עד שתגמר מלאכתו לחלה והשתא אצטריך רבינא למימר כרוך ותני. וכן פירשו מקצת בעלי תוספות וכן פירש רבינו הגדול הרמב"ן. ע"כ.
וזה לשון ה"ר יהונתן: צריך עיון אפילו אליבא דגמרא למאי אצטריך למתני חלה דהא אי אפשר שתקבע לחלה אם לא הוקבע למעשר דהא אידגן. ויש לומר שהפקירו תחלה קודם דאידגן ואידגן ואחר כך זכה בו וטחנו ושכר פועלים ללוש אותו וקמשמע לן דפועל אינו אוכל בו כיון דנגמרה מלאכתו לחלה. עד כאן.

ונראה שהולך בשטת הראב"ד. אבל רש"י והרמב"ם חולקין כמו שכתב שם בעל מגיד משנה בפרק י"ב מהלכות שכירות. עיין שם.

מה דיש מיוחד בלא נגמרה מלאכתו למעשר ולחלה כו'. פירוש דמסברא אמרינן דכל אחד מהם מעכב דמה לי חדא מה לי תרתי ומה לי הא ומה לי הא הא לא נגמרה מלאכתו מקרי ודיש לאו דוקא אלא שדבר הכתוב בהוה דהוא הדין הטומן והמרקד ולא ממעטינן אלא מי שנגמרה מלאכתו מכל. כל זה נראה לי לפרש על ידי הדחק. שיטה.

איבעיא להו פועל מהו שיהבהב וכו'. התם נמי משום ביטול מלאכה. פירוש ומיהו כי מפריך על יד ליכא ביטול מלאכה. הכי נמי מסתברא פירוש השואל הוא דמחזיק דברי המתרץ דודאי טעמא דהתם משום ביטול מלאכה. ויש מקשים דאם כן מאי קא מיבעיא ליה תיפוק ליה מהכא דדוקא משום ביטול מלאכה הא לאו הכי מותר להבהב. ויש לומר דבדין הוא דמצי תלמודא למפרך הכי אלא דניחא מאי דאמרינן דאפשר דממתקי פורתא. ועוד יש לומר דכי בעי בעיא לא הוה ידע הא מתניתא וכי אייתוה ניהליה ידע לה ופשיט בגויה. אבל רבינו תם פירש דהא דאיבעיא לן מהו שיהבהב דוקא בפירות שאינם נאכלים בלא הבהוב אלא על ידי הדחק דהבהוב מכשיר פירי לגמרי ומפיש באכילה והוה ליה כענבים ודבר אחר דמפיש באכילה אבל בנאכלין להדיא בלא הבהוב אלא שאינם מוטעמים כל כך פשיטא דשרי והא דאוקימנא הכא משום ביטול מלאכה הכי קאמר דהכא בהבהוב דשרי דמתאכיל בלאו הכי ולא מתסר אלא משום בטול מלאכה והא הוא דפשיטא ליה לתנא דאלו בהבהוב דבעיין לא איירי תנא ולא אשמועינן מאי דיניה. הריטב"א.

מהו שיהבהב. לפירוש רבינו תם קשה אמאי לא שני הא דקתני וסופת במלח בענבים הראוין לאכילה. הרא"ש.

התם נמי משום ביטול מלאכה. ואם תאמר אי משום ביטול מלאכה נמי מה לי על יד מה לי על סלע ויש לומר דעל יד אינו מתבטל ממלאכתו אבל בשעה שעוסק במלאכתו יכול לפרך אבל גבי סלע כשהולך לסלע וכופף עצמו לפרך בסלע מתבטל ממלאכתו. תלמיד הר"פ ז"ל.

פועלים שהיו ארים בתאנים גרסינן מלשון אריתי מורי. הראב"ד.
#20

גמ' מה דיש מיוחד דבר שגידולי קרקע ופועל אוכל בו אף כל כו' כ"ה ברי"ף וברא"ש:

בפרש"י בד"ה שבשעת גמר מלאכה ועכשיו הוא גומר מלאכתו ומתני' כו' עכ"ל שעת גמר מלאכה דקאמר הכא גבי דיש לאפוקי מנכש בבצלים היינו שהוא עוסק בדבר שהוא שעת גמר מלאכה דכל שאין צריך לקרקע מקרי שעת גמר מלאכה וכן נראה מדברי התוס' בשמעתין ומדברי נ"י אבל מפרש"י שכתב כאן ומתני' לאחר כו' כגון נתפרסו עגולין נראה שהוא מפרש שעת גמר מלאכה דכל מלאכת תלוש הוא שעת גמר מלאכתו למעשר ומשנגמר מלאכתו למעשר מקרי לאחר גמר מלאכה כגון נתפרסו עגוליו ודו"ק:

בד"ה אמר רבינא כרוך כו' אף כל שלא נגמרה מלאכתו כו' עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה סד"א הואיל כו' להוציא חולב מכי תבא נפקא דוקא (במחובר) [גידולי קרקע] אלמא כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה פועל מהו שיהבהב כו' ועוד למאי דמסיק הכא דלא יספות כו' עכ"ל כצ"ל:

רש"י ד"ה שבשעת גמר מלאכה ועכשיו הוא גומר מלאכתו ומתניתין לאחר גמר מלאכה קאמר דאין אוכל כגון נתפרסו עיגוליו. דבריו תמוהין ונראה להגיה ומתני' דלאחר גמר מלאכה קאמר וכו'. ורצונו לומר דקשה לו הא דקאמר הכא דבשעת גמר מלאכה אוכל ומתני' דלעיל קאמר אינו אוכל אלא עד גמר מלאכה ותירץ דלעיל איירי במלאכה אחרת דהיינו גמר מלאכה למעשר לאפוקי אחר גמר מלאכתו למעשר כגון נתפרסו עיגוליו דאינו אוכל וכאן איירי גמר מלאכה דמחובר לאפוקי מנכש דאינו אוכל:

תוס' ד"ה סלקא דעתך וכו' ולספרים דגרסינן הואיל וכתיב קמה לרבות כל בעלי קמה אתי שפיר טפי וכו'. רוצה לומר דלאותה גירסא לא אצטריך יתורא בפני עצמו לרבות בעלי חיים אלא הוה סלקא דעתין דבכלל אותו ריבוי דמרבינן מקמה כל בעלי קמה איתרבו מיניה נמי בעלי חיים דאינהו נמי מקרו בעלי קמה:

בא"ד וכי תימא דיש כו' למה לי אצטריך לרבות תלוש דאי לא כתיב דיש וכו' הוה מוקמינן ליה דוקא במחובר דומיא דפועל. מקשין התלמידים הא בפועל גופיה כבר איתרבי אדם בתלוש לעיל למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ואם כן אי הוה כתיב לא תחסום שור במלאכה הוה מוקמינן ליה בכל מילי אפילו בתלוש דומיא דפועל אבל נראה לי דכל הוי דרשות דלעיל דמרבינן מינייהו אדם בתלוש לא דרוש להו אלא מדאשכחן גבי שור תלוש בהדיא דכתיב דיש ולכך דרשינן נמי גבי פועל באם אינו ענין למחובר תנהו לענין אדם בתלוש וכן כל הדרשות דלעיל דיליף מינייהו אדם בתלוש אבל אי לא הוה כתיב בשור דיש בהדיא לא הוה מוקמינן הנהו יתורי לאדם בתלוש אלא לשום דרשות אחריני והוה אמרינן דאינו אוכל כי אם במחובר דכרם וקמה כתיב ולא תחסום שור במלאכה דהוה כתיב בשור הוה מוקמי' ליה ג"כ במחובר דומיא דפועל אבל בתלוש לא ובאותו ס"ד אפשר לומר דאפ"ה הוה מרבינן מקמה בעלי חיים משום דאינהו עדיפי ומקרו בעלי קמה יותר משאר דברים שבתלוש או נוכל לומר דאין הכי נמי דבאותו ס"ד דהוה אמרינן דבין פועל ובין שור אינו אוכל כי אם במחובר ה"ה נמי דחולב ומגבן נמי אינו אוכל ולא הוה מרבינן מקמה אלא בעלי קמה ממש דהיינו במחובר אבל השתא דכתיב דיש בהדיא רשור אוכל בתלוש ולכך מרבינן מהנהו ייתורי נמי דלעיל גבי אדם דאוכל בתלוש מרבינן נמי מקמה כל בעלי קמה אפילו בעלי חיים דהיינו חולב ומגבן:

בא"ד דהכי נמי פריך למה לי דיש להוציא חולב מכי תבא נפקא דוקא ממחובר וכו'. נראה דמחובר לאו דוקא אלא ר"ל גידולי קרקע דכי תבא בכרם רעך ובקמת רעך כתיב דאינהו גדולי קרקע ואע"ג דהנהו קראי גבי פועל כתיבי הוה ילפינן שור דומיא דאדם והכי פריך ריש למה לי להוציא חולב מכי תבא נפקא:

רש"י בד"ה בתוחלני כו' ושמן חותלות כו' נ"ב מה שפירש רש"י ושמן לשון רבים כ הסל קרוי חותל בפרק ט"ז דמסכת כלים ואותן הסלים קרויות חותלות וכן איתא בערוך ומ"ש בגמ' בתוחלני זהו שם של התמרים עצמן בשלא בשלו כלל שקרויים תוחלני וכן בערוך בערך תחלא:

בד"ה אמר רבינא כו' לא תתנהו חדא חדא למתני בקמייתא כולי אף כל שלא נגמרה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אמר רבינא כו' בתר גמר למעשר כצ"ל ונ"ב וכן איתא בתוס' מדויקים:

בד"ה והבודל כו' גמר מלאכתן למעשר כצ"ל:

גמרא ת"ר דיש כו' שג"ק ובשעת גמר מלאכה. בגליון מחק בשם (רש"ל) [רש"א] תיבות ובשעג"מ אבל מפרש"י נראה דגריס להו:

גמ' שם א"ה חלה נמי ליכא. ק"ל לוקמה כגון שבאה התבואה לארץ ונילוש שם דחייבת בחלה (רפ"ב דחלה) ועמש"כ בחדושי להרמב"ם פ"א מהל' תרומות הכ"ב:

גמ' שם מידי מעשר קא גרים כו'. עי' בתוס' ומשמע דמסברא קפריך ולכאורה הוא מוכרח מהא דהבודל בתמרים וכדפי' התוס' שם ולולי דמסתפינא הייתי אומר דדבור והבודל בתוס' (הואיל דשלא במקומו הוא ובתוספת ו) שייך לסוף דבור זה וכוונו להא דאמרן:

רש"י ד"ה דקא משליף. משום תיקון גדולים הוא. כצ"ל וכ"ה בנ"י ורש"י שם:

רש"י ד"ה הלש. ולשוף ולבעוט. עי' מנחות (עו) במשנה ורי"א בבצק:

תד"ה סד"א. דמכל בעלי קמה משמע שפיר בע"ח כו'. עמש"כ לעיל (דף פז) משמא דגמרא ב"ק (ס):

ס"ד אמינא הואיל וכתיב קמה קמה ב' פעמים כך היא גי' תוס' ודבריהם צ"ע במ"ש דסד"א דלא נדרוש חד מהנך דרשות הי מיניהו לא נדרוש דאי לא נרבה שארי בעלי קומה מכ"ש דלא נרבה חולב מיהו י"ל דלא נדרוש לרבות תלוש רק חולב שהוא עיקר ממחובר כי בעלי חיים הוה כמחובר אבל ממחבץ ומגבן קשה וי"ל כמ"ש בשיטה מקובצת דקומה לשון דבר המעמיד ומקים היינו חביצה וגבינה:

כרוך ותני כו' למעשר ולחלה וכו' בשיטה מקובצת מפורש דמשכחת לי' שהפקיר תבואתו בשעת מירוח וחזר וזכה בו קודם חיוב חלה דהשתא מעשר ליכא וחלה איכא ותמוה מידי מעשר קא גרים גמר מלאכה קא גרים. פסק הרמב"ם באיבעיא דהבהבה באור יבואר לקמן אי"ה צ"א ע"ב:

גמ'. א"כ לכתוב רחמנא לא תדוש בחסימה שור דכתב רחמנא למה לי לאקושי חוסם לנחסם ונחסם לחותם, מה חוסם אוכל במחובר אף נחסם אוכל במחובר, ומה נחסם אוכל בתלוש אף חוסם אוכל בתלוש.
הגר"ח זצ"ל (בחידושי רבנו חיים הלוי פ"ח מהל' מעילה ה"א) ביאר דיש חילוק בין דין שור לפועל דהאיסור דלא תחסום שור בדישו הוי חלות איסור לאו על הבעל הבית לחסום את השור - אבל אינו דין ממון - דאין לשור זכות ממון לאכול, וכדחזינן דאף על שורו אדם מצווה ופשוט דאין לבהמתו דין ממון על הבעלים, ועל כרחך דהוי רק חלות איסור על הבעלים, ואין הבעה"ב משועבד להאכיל השור מדין ממון. ומשו"ה קיי"ל (בגמ' דף צ.) דנכרי הדש בבהמתו של ישראל אינו עובר משום לא תחסום שור בדישו, דהוי חלות איסור ואין הנכרי מצווה בלאו דלא תחסום. משא"כ בפועל חל דין ממון דיש לפועל זכות ממון לאכול - דהופקע לפועל ממון הבעל הבית, ומשו"ה פסק הרמב"ם פ"ט מהל' מלכים דפועל בן נח אצל בן נח אוכל, ואי הוי רק מצוה על הבעה"ב להאכיל את הפועל מהיכא תיתי דב"נ יהיה מצווה בזה. אולם אי נימא דהוי דין ממון וזכות ממון שיש לפועל אזי י"ל דנוהג דין זה אף בב"נ מכיון שהן מצווין על הגזל ועל הדינים, עכת"ד.
גמ'. תניא אידך דיש מה דיש מיוחד דבר שבשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו אף כל שהוא בשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו יצא המנכש בשומים ובבצלים הואיל ואין גמר מלאכה אין פועל אוכל בהם למה לי מואל כליך לא תתן נפקא לא צריכא אע"ג דקא משליף קטיני מביני אלימי. ופרש"י בד"ה דקא משליף וז"ל יש בצלים שמסתרסין ולא יהיו גסים לעולם וכו' ועוקרין אותן מבין הגידולים להרחיב מקום ולהתפשט דאיכא השתה נתינה לכליו של בעל הבית ולא ממעט מאל כליך לא תתן וממעט להו מדיש דלאו שעת גמר מלאכה הוא דעיקר פעולה משום תקון הגידולים שהם מחוברין ועומדים עכ"ל. ונראה לבאר דמקרא ד"דיש" ילפינן דפועל אוכל כשעושה מלאכת תלישה, ומלאכת תלוש אינה נקבעת ע"י עצם המעשה תלישה, אלא דבעינן חלות שם מלאכת תלוש וזה תלוי בכוונת המעשה ובתכלית של המעשה, והיכא דקא משליף קטיני מביני אלימי דכוונתו לצורך תקון הגידולים לא חלה חלות שם מלאכת תלוש (אע"פ שעשה מעשה תלישה בפועל). ויתכן דזה כוונת הרמב"ם (פי"ב מהל' שכירות ה"ד) וז"ל המנכש בבצלין ובשומין אע"פ שתולשין קטנים מבין הגדולים וכו' אינו אוכל מפני שאין מעשיהם גמר מלאכה עכ"ל. דהיתר אכילת פועל אינו תלוי במעשה תלישה אלא בחלות שם מלאכת תלוש דהויא גמר מלאכה וניכוש בצלים אינו חלות שם מלאכת תלוש וגמר מלאכה.
גמ'. תניא אידך דיש מה דיש מיוחד שלא נגמרה מלאכתו לחלה ופועל אוכל בו אף כל דבר שלא נגמרה מלאכתו לחלה פועל אוכל בו, יצא הלש והמקטף והאופה שנגמרה מלאכתו לחלה דאין פועל אוכל בו והלא נגמרה מלאכתו למעשר, לא קשיא בחוץ לארץ עסקינן דליכא מעשר אי הכי חלה נמי ליכא, אלא לעולם בארץ ולא קשיא בשבע שכיבשו ובשבע שחילקו דאמר מר בשבע שכיבשו ושבע חילקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו במעשר, מידי מעשר קא גרים מלאכה קא גרים, אמר רבינא כרוך ותני דיש מה דיש מיוחד דבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר ולחלה ופועל אוכל בו אף כל שלא נגמרה מלאכתו למעשר ולחלה פועל אוכל בו. עיין ברש"י (בד"ה הלש ובד"ה ותיפוק ליה משום מעשר) וז"ל הלש משנתן מים וגלגל נתחייב בחלה ועדיין צריכה ללוש ולשוף ולבעוט הרבה וכו', ותיפוק ליה משום מעשר והלא נגמרה מלאכתו למעשר וטחינה והרקדה דמקמי לישה נמי לא אכיל עכ"ל. ובד"ה אמר רבינא כתב רש"י וז"ל אלא כרוך ותני חדא מה דיש מיוחד שלא נגמרה מלאכתו למעשר ולחלה שהן דברים הנהוגין בו אף כל שלא נגמרה מלאכתו לדבר הנהוג בו אם למעשר לחודיה למעשר, אם לחלה לחלה, יצא הבודל בתמרים דנגמר למעשר ואין בהם דבר מאוחר ממנו ויצא הלש שנגמרה מלאכתו למאוחר שבו עכ"ל. ושיטת רש"י היא דאם הושכר הפועל לעבוד בחיטין לאחר מירוח אזי מותר לו לאכול עד גמר מלאכתן לחלה שזהו המאוחר שבו, ואילו הבודל בתמרים אין לו היתר לאכול לאחר שנגמרו למעשר דאין בהם שיעור מאוחר יותר דאין בהם חיוב חלה. ויש לעיין לפי רש"י מה יהיה הדין היכא שנשכר הפועל לעבוד בתבואה קודם מירוח עד הטחינה האם מותר לפועל לאכול לאחר מירוח או לא, דיש לעיין האם ההיתר אכילה לפועל עד שתגמר מלאכתו לחלה תלוי הוא בשכירות - דעצם השכירות כוללת גמר מלאכה לחלה, והיכא דמושכר עד הטחינה שאינו מושכר לגמר מלאכה לחלה (דהיינו הלישה) אינו אוכל אלא עד המירוח - דזהו גמר מלאכה למעשר. או דילמא דההיתר לאכול עד גמר מלאכה לחלה תלוי בחפצא - שאם החפצא ניתן לחלה אזי ההיתר אכילה הוא עד שתגמר מלאכתו לחלה ואע"פ שהפועל לא נשכר אלא עד הטחינה מ"מ מותר לפועל לאכול כל זמן מלאכתו. ומשמע דלפי רש"י ההיתר לפועל תלוי בחפצא, דבדבר העומד למעשר ולא לחלה כפירות האילן אזי היתר אכילה הוא עד המירוח - דהיינו עד שעת גמר מלאכתן למעשר, ובחפצא שעומדת לחלה (כגון תבואה) ההיתר הוא עד הלישה שהיא גמר מלאכה לחיוב חלה²⁹. וכן משמע מתוס' ד"ה אמר רבינא כרוך ותני וז"ל דהשתא דקתני בחדא למעשר ולחלה מוכח שפיר דלא נקט למעשר אלא לאפוקי היכא דלא שייך חלה כגון בודל בתמרים אבל היכא דשייך חלה לא חשיב גמר אלא שנגמרה מלאכתה לחלה עכ"ל. ומשמע דאם החפצא הוי מין הראוי לחלה אזי היתר אכילה לפועל הוא עד שתגמר לחלה. ונראה דרש"י ותוס' ס"ל דהגמר מלאכה הוא שיעור בזמן היתר אכילה לפועל, ואם החפצא עומדת לחלה אזי חל היתר אכילה עד שתגמר לחלה.
אמנם עיין ברמב"ם (פי"ב מהל' שכירות ה"ה) וז"ל הבודל בתמרים ובגרוגרות אינו אוכל מפני שנגמרה מלאכתן למעשר, העושה בחטים וכיוצא בהן אחר שעשר כגון ששכרן לברור צרורות או לנפה אותן או לטחון הרי אלו אוכלין שעדיין לא נגמרה מלאכתן לחלה, אבל הלש והמקטף והאופה אינו אוכל מפני שנגמרה מלאכתן לחלה ואין הפועל אוכל אלא מדבר שעדיין לא נגמרה מלאכתו למעשר ולחלה עכ"ל. ומדברי הרמב"ם משמע דמיירי בב' שכירות - דהעושה בחיטים לברור או לנפה ולטחון אע"פ שכבר נגמרה מלאכה למעשר אוכל לפי שלא נגמרה מלאכתן לחלה, מיירי שהושכר לאחר שנגמרה מלאכתו למעשר ולא נגמרה עדיין מלאכתו לחלה. ויש לדקדק דהרמב"ם לא נקט ציור שנשכר בתבואה קודם מירוח ומשמע קצת דאילו נשכר הפועל לעבוד בתבואה קודם המירוח דהרמב"ם סובר שאוכל רק עד המירוח דזהו גמר מלאכה למעשר. ורק היכא דנשכר לאחר מירוח כהציור שנקט "העושה בחיטים וכיוצא בהן אחר שעשר כגון ששכרן לברור צרורות או לנפה אותן או לטחון" אזי חל היתר אכילה עד שיגמר מלאכתו לחלה. ונראה דלפי הרמב"ם יש לפועל רק היתר אכילה בזמן אחד או עד המירוח (גמר מלאכה למעשר) או עד הלישה (גמר מלאכה לחלה), והרמב"ם סובר דאם הושכר קודם למירוח אזי המירוח מהוה הפקעה שמפקיע את ההיתר אכילה. וכשהושכר לאחר מירוח אז חל היתר אכילה עד שתגמר לחלה. משא"כ רש"י ותוס' ס"ל דחל ב' היתרי אכילה לפועל א' זכות אכילה עד גמר מלאכה למעשר וזכות אכילה עד גמר מלאכה לחלה, דגמר מלאכה למעשר וחלה הוי חלות הגבלת זמן זכות אכילה של הפועל.
ועיין בריטב"א (דף פט. בשיטמ"ק ד"ה אלא אמר רבינא כרוך ותני) וז"ל והנכון דהכי קאמר כל שראוי למעשר וגם ראוי לחלה יש לו שני דינים לאכילת פועל דבעוד שעומד למעשר בלחוד תלוי דיניה במעשר ושוב אין פועל אוכל בעוד שלא נטחן אבל מכיון שנטחן פנים חדשות באו לכאן ועומד הוא לדבר הראוי לחלה וכפרי אחר דמי ופועל אוכל בו אם הוא מעשר עד שתגמר מלאכתו לחלה וכו' וכן פירש רבנו הגדול הרמב"ן עכ"ל. ומשמע דהריטב"א והרמב"ן ס"ל דבהתחלת המלאכה חל היתר וזכות אכילה אחת לפועל ואי אפשר שיהא לפועל ב' זכותי אכילה בחפץ אחד, והא דחל היתר אכילה עד הלישה הוא רק משום דלאחר הטחינה פנים חדשות באו לכאן והוי כפרי אחר, וחל זכות אכילה בפ"ע בפרי החדש עד הלישה. ויש ב' חלותי שכירות - א) על התבואה - וזמן אכילת הפועל הוא עד המירוח שנגמרה מלאכתה למעשר. ב) שכירות בפ"ע על הקמח - וזמן היתר אכילה היא עד הלישה דנגמרה מלאכתה לחלה. ולפי"ז י"ל דהריטב"א והרמב"ן ס"ל כמש"נ בשיטת הרמב"ם דבחפצא אחת חל היתר אכילה אחת לפועל, והא דחל עוד היתר אכילה לאחר טחינה עד הלישה הוא משום דהוי כפרי אחר וכב' חפצאות. ולפי"ז י"ל דאם הושכר הפועל לעבוד בתבואה קודם מירוח אזי חל היתר אכילה עד שעת מירוח, ורק לאחר טחינה דפנים חדשות באו לכאן חל היתר אכילה עד הלישה, ובין המירוח לטחינה אסור לו לאכול. אמנם עוד יתכן לפרש את דברי הריטב"א והרמב"ן באופן אחר, דס"ל דשייך בחפץ א' היתר אכילה לב' זמנים אמנם הריטב"א סובר דקודם הטחינה ליכא כלל חפצא העומדת לחלה ולא שייך שיוחל בה היתר אכילה עד שתגמר לחלה אלא לאחר הטחינה דנעשה קמח ועומד לחלה.
ועיין עוד בשיטמ"ק (בד"ה כרוך ותני) בשם הרמב"ן שהקשה על שיטת רש"י דחל היתר אכילה עד שיגמר לחלה, וז"ל וקשיא לי הא אמרינן לקמן (דף צ.) פרות המרכסות בתבואה אינו עובר משום בל תחסום ופירש"י משום דנגמרה מלאכתן למעשר, ואמאי והרי לא הגיעו לחלה. ונראה שהוא ז"ל ר"ל כגון שמריח והוקבעו למעשרות והרי הוא טבל גמור מן התורה ואסור להאכיל לבהמה וא"ת יעשר רחמנא אמר בדישו הראוי לו ולא האסור ודומיא דתרומה ומעשר נקט דמשום איסורא הוא וכן נראה לי עיקר עכ"ל. וצ"ב בדברי הרמב"ן דלכאורה סותר למש"כ דבדבר הראוי לחלה חל היתר עד שיגמר לחלה משום דפנים חדשות באו לכאן. ונראה לומר דהרמב"ן סובר דאם חל חלות שם טבל אזי חלה הפקעה בזכות הפועל או הבהמה לאכול. ומשו"ה ס"ל דהתם (בדף צ.) בפרות המרכסות בתבואה מיירי בא"י דלאחר מירוח חל חלות שם טבל ופקע זכות הפועל לאכול, ואפילו אי יפריש תרו"מ אסור לאכול אפילו לפני שנגמרה מלאכתה לחלה, דמאחר שחל בתבואה איסור טבל פקע זכות והיתר אכילה של הפועל. אמנם כאן בסוגיין מיירי בחו"ל דליכא איסור טבל מה"ת וחל היתר אכילת פועל עד גמר המלאכה, ומאחר שפנים חדשות באו לכאן חל היתר אכילה משעת הטחינה עד הלישה. ויל"ע האם הרמב"ם נמי סובר דמאחר דחל איסור טבל פקע זכות והיתר אכילת הפועל או לא, ולכאורה יש לדייק ממש"כ (בפי"ב מהל' שכירות ה"ה) "העושה בחטים וכיוצא בהן אחר שעשר כגון ששכרן לברור צרורות או לנפה אותן או לטחון הרי אלו אוכלין שעדיין לא נגמרה מלאכתן לחלה", ויתכן דמיירי ששכרן לאחר המירוח דכבר חל איסור טבל בתבואה ומ"מ חל היתר וזכות אכילה עד שיגמר לחלה, ודלא כהרמב"ן. אמנם יתכן לומר דאף הרמב"ם ס"ל כשיטת הרמב"ן דחלות איסור טבל מפקיע היתר וזכות הפועל לאכול, אלא דמיירי דהשכירות התחילה לאחר הפרשת תרו"מ דכבר פקע איסור טבל, ומשו"ה פועל העושה בחיטין אוכל עד גמר המלאכה לחלה. אולם אם חלה השכירות לפני מירוח אזי במירוח חל איסור טבל שמפקיע זכות הפועל לאכול.
גמ'. אבעיא להו פועל מהו שיהבהב באור ויאכל מי הוי כענבים ודבר אחר או לא וכו' לאכשורי גברא לא קמבעיא לן כי קמבעיא לן לאכשורי פירא מאי. ביארנו לעיל בשיעורים (דף פז: ד"ה ואכלת ולא מוצץ) דרש"י והרמב"ם נחלקו ביסוד הדין דענבים ולא דבר אחר, דכתב רש"י (בד"ה ולא ענבים וד"א) וז"ל לטבול ענבים במלח למתקן שיאכל הרבה עכ"ל. והאיסור הוא משום דכשהוסיף דבר אחר למתק את הפרי כדי שיאכל הרבה ליכא היתר אכילה, והאיסור הוא במעשה האכילה. אולם עיין ברמב"ם (פי"ב מהל' שכירות ה"י) וז"ל היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים, בענבים לא יאכל בתאנים שנאמר בכרם ואכלת ענבים והעושה בגפן זו אינו אוכל בגפן אחרת ולא יאכל ענבים ודבר אחר ולא יאכל בפת ולא במלח וכו' שנאמר ואכלת ענבים כנפשך ענבים כמות שהן וכן כל כיוצא בזה עכ"ל. ונראה דהרמב"ם סובר דהאיסור לאכול ענבים ודבר אחר הוא משום דחל היתר אכילה והפקעת ממון רק בחפצא של הפירות שהפועל עוסק בהם כמות שהן, וע"י דבר אחר הויא כחפצא של פירות אחרים שאינו עוסק בהם במלאכתו דליכא בהו היתר אכילה. ולכן כלל הרמב"ם את האיסור דלא ע"י דבר אחר ביחד עם האיסור של העושה בתאנים לא יאכל בענבים. ומבואר דלהרמב"ם הדין דענבים ודבר אחר הוא דין בחפצא של הפירות. משא"כ רש"י ס"ל דהוי דין באכילת הגברא שלא ישנה מדרך אכילתו כדי שיאכל הרבה. ונראה דאליבא דרש"י הספק שבגמ' האם מותר לפועל להבהב באור ולאכול הוא משום דהבהוב באור נמי גורם שיאכל מהענבים הרבה ולפיכך בדין הוא שיהא אסור להבהב בדומה לענבים וד"א, ומאידך י"ל דרק כשמוסיף דבר אחר אסור לאכול משום דהו"ל ענבים וד"א. אולם לכאורה צ"ע אליבא דהרמב"ם דס"ל דיסוד האיסור בענבים ודבר אחר הוא משום דהוי חפצא אחר דלא חל בה היתר אכילה א"כ מהו הספק לענין הבהוב באור דלכאורה ע"י ההבהוב לא נשתנה החפצא של ענבים לחפצא אחר. וי"ל דכיון דנשתנה הטעם הו"ל כחפצא אחר של ענבים. אך יש להקשות על הרמב"ם מהגמ' "רשאין פועלין לטבל פיתם בציר כדי שיאכלו ענבים הרבה לאכשורי גברא לא קמבעיא לן כי קמבעיא לן לאכשורי פירא" דמשמע שהדיון בגמ' הוא האם מותר לשנות את הענבים כדי שיאכל מהם הרבה דה"ה בענבים וד"א האיסור משום שגורם שיאכל מהם הרבה, וכסברת רש"י. ונראה דהרמב"ם נמי ס"ל דלפי הס"ד שבגמ' יסוד האיסור דענבים ודבר אחר הוא משום דמעורר האכילה לאכול הרבה וה"ה בהבהוב. אמנם הרמב"ם סובר דכשהגמ' דוחה "כי קמיבעיא לן לאכשורי פירא" הגמ' הדרא בה וס"ל דיסוד הדין הוא דין בחפצא - שמותר לפועל לאכול הפרי כפי שהוא בשעת הפעולה, וכשאוכלו עם ד"א הו"ל חפצא אחרת שלא חל בה היתר אכילה לפועל. והספק שבגמ' לענין הבהוב הוא האם ההבהוב נחשב לשינוי בחפצא של הפרי ואסור לאוכלו דהו"ל כענבים ודבר אחר או"ד דהבהוב אינו שינוי בחפצא ומותר דלא דמי לענבים ודבר אחר.
²⁹ וכ"כ המגיד משנה פי"ב מהל' שכירות ה"ה בדעת רש"י.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2016), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

מכדי כל מילי איתנהו בחסימה. כלומר על כרחך שור לאו דוקא וכל שאר בהמות איתנהו בתורת חסימה דילפינן שור שור משבת בפרק שור שנגח את הפרה (ב''ק דף נד:) דגבי שבת כתיב וכל בהמתך וכיון דשור לאו דוקא למה לי דכתביה רחמנא ליכתוב לא תדוש בחסימה: לאקושי חוסם לנחסם. אדם לשור ושור לאדם לענין אכילת פועלין: בשעת גמר מלאכה. זו היא שעת גמרו: המחבץ. מיני חריצי חלב: שבשעת גמר מלאכה. ועכשיו הוא גומר מלאכתו ומתניתין לאחר גמר מלאכה קאמר דאין אוכלין כגון נתפרסו עיגולין: המנכש. קא ס''ד שעוקר מביניהן שאינן יפות: דקא משליף קטיני. יש בבצלין שמסתרסין ולא יהו גסים לעולם וקורין אותם בלע''ז ציב''ש ועוקרין אותן מבין הגדולים להרחיב מקום ולהתפשט דאיכא השתא נתינה לכליו של בעל הבית ולא ממעט מאל כליך לא תתן וממעט להו מדיש דלאו שעת גמר מלאכה הוא דעיקר פעולה משום תקון גדולין הוא שהם מחוברין ועומדין: הבודל בתמרים ובגרוגרות. שמדובקות זו בזו ומבדילן במגריפה: בתוחלני. תמרים רעים שאין מתבשלין באילן ומכניסן לקיום בכלי של כפות תמרים ושמן חותלות ומתחממות ומתבשלות וקודם שנתבשלו קאמר דהבודל מהן פועל אוכל בהן דלא נגמרה למעשר: הלש. משנתן המים וגילגל נתחייב בחלה ועדיין צריכה ללוש ולשוף ולבעוט הרבה: והמקטף. עורך וטח פניה: ותיפוק ליה משום מעשר. והלא נגמרה מלאכתו למעשר וטחינה והרקדה דמקמי לישה נמי לא אכיל: נתחייבו בחלה ולא נתחייבו במעשר. (בפ''ק דקדושין) [ספרי פרשת שלח] דכתיב בבואכם אל הארץ שינה הכתוב ביאה זו מכל ביאות שבתורה שנאמר בהן כי תבואו וכאן נאמר בבואכם. משנכנסו לארץ נתחייבו בחלה אבל במעשר לא נתחייבו אלא לאחר ירושה וישיבה דכתיב עשר תעשר וכתיב בתריה במקום אשר יבחר עד שנבחרה שילה לא נתחייבו והיינו לאחר כיבוש וחילוק כדכתיב ביהושע וכל ימי כיבוש וחילוק היה אהל מועד בגלגל י''ד שנים כדאמר [בזבחים] (דף קיח:): מידי חיוב מעשר קא גרים. לסלק את הפועלין מדין אכילה: גמר מלאכה קא גרים. כדיליף מדיש לא שנא בזמן מעשר ול''ש בלא זמן מעשר דמעשר גבי אכילת פועל לא כתיב: אמר רבינא כרוך ותני. הנך תרתי מתניתין דלעיל לא תיתננהו לחודא למיתני בקמייתא מה דיש מיוחד דבר שלא נגמר מלאכתו למעשר דא''כ שמע מינה הא נגמרה למעשר לא אכיל וקשיא בתרייתא אלא כרוך ותני חדא מה דיש מיוחד שלא נגמר מלאכתו למעשר ולחלה שהן דברים הנהוגין בו אף כל שלא נגמרה מלאכתו לדבר הנהוג בו אם למעשר לחודיה למעשר אם לחלה. לחלה יצא הבודל בתמרים דנגמר למעשר ואין בהם דבר מאוחר ממנו ויצא הלש שנגמרה מלאכתו למאוחר שבו: מהו שיהבהב באור. את המלילות והאור ממתק טעמו וכן הענבים:

גידולי קרקע יצא החולב כו'. בריש בכל מערבין (עירובין דף כז:) חשיב בעלי חיים גידולי קרקע דדריש ונתתה הכסף בבקר ובצאן מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע התם קרי להו גידולי קרקע לפי שניזונין מן הקרקע אבל הכא מפיק שפיר חולב ומגבן דלא הוי בכלל דיש שהוא גודל וצומח מן הקרקע: ס''ד אמינא הואיל וכתיב קמה קמה שתי פעמים. ותימה הא איצטריך חד לרבות כל בעלי קמה וחד לרבות אדם בתלוש וי''ל דה''ק סד''א דלא נדרוש חד מהנך דרשות דלעיל אבל נדרוש לרבות חולב דמסתבר טפי למדרש הכי ולספרים דגרסי הואיל וכתיב קמה לרבות כל בעלי קמה נרבה נמי הא א''ש טפי דמכל בעלי קמה משמע שפיר בעלי חיים שהם בעלי קומה ותימה אכתי נרבה מקמה דבר שאין גידולו מן הארץ כגון חולב וכי תימא דיש דכתב רחמנא ל''ל איצטריך לרבות תלוש דאי לא כתיב דיש אלא לא תחסום שור במלאכה הוה מוקמינא ליה דוקא במחובר דומיא דפועל דה''נ פריך ל''ל דיש להוציא חולב מכי תבא נפקא דוקא במחובר אלמא אית לן לאוקמי שור דומיא דאדם ועוד דאיצטריך דיש לכמה דרשות דבסמוך:. יצא המנכש בבצלים. נראה דאי לאו ואל כליך לא תתן לא הוה דרשינן מדיש אלא מה דיש מיוחד שלא נגמרה מלאכתו למעשר אבל לשעת גמר מלאכתו שאין צריך לקרקע לא הוה דרשינן ליה אבל השתא דכתב ואל כליך למדרש בשעת גמר מלאכה דרשינן נמי מדיש להני: יצא הלש המקטף והאופה. תימה לר''י דבשלמא אופה איצטריך למיתני אע''ג דתנא לש משום דמשכחת דחייב בחלה אפילו לא לש ע''י אפייה דאמרינן בפרק כל שעה (פסחים דף לז. ע''ש) הדובשנין והאיסקריטין כו' אפאן באילפס פטורין בתנור חייבין אלא מקטף אמאי תני לה וכי יש מקטף בלא לישה: אי הכי חלה נמי לא. דחלה בחוצה לארץ לא הויא אלא מדרבנן כדמוכח בפ' עד כמה (בכורות דף כז.): מידי מעשר קגרים גמר כו'. דכיון דאם היו חייבין במעשר הוה חשיב גמר מלאכה למעשר אחר המירוח והיינו הולכים בתר אותה גמר מלאכה כי אין חייבין נמי לא הוי פחות וניזיל בתרה ואמאי אזלינן בתר חלה: אמר רבינא כרוך ותני. דהשתא דקתני בחדא למעשר ולחלה מוכח שפיר דלא נקט למעשר אלא לאפוקי היכא דלא שייך חלה כגון בודל בתמרים אבל היכא דשייך חלה לא חשיב אלא שנגמרה מלאכתה לחלה אבל כי הוה בחדא ברייתא למעשר לחוד הוה משמע דבכ''מ אזלינן בתר. גמר מלאכה למעשר: והבודל בתמרים. אע''פ דליכא מעשר אלא מדרבנן חשיבא גמר מלאכתן למעשר כיון דאי הוה בהו מעשר מדאורייתא הוה אזלינן בתר גמר מלאכתו למעשר: פועל מהו שיהבהב. פי' בקונטרס שאור ממתקו ובעי אם שרי להבהב ולמתוק שע''י כן יאכל יותר אי הוה כענבים ודבר אחר או לא וקשה לר''ת דמאי קאמר בסמוך מפריק ע''ג סלע מאי מתוקי פירא איכא היכא ס''ד דמקשה דליכא מתוקי פירא א''כ למה מפריך ועוד למאי דמסיק הכא דלא יספות במלח הוה משום מעשר הא לאו הכי שרי לספות במלח א''כ כ''ש דשרי להבהב דספיתא במלח דמיא

בבא מציעא פט ע"א

דף פט - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד