בבא מציעא פט ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פט - ב

ודוחה הגמרא: לגרום לאכילה מרובה כדי לאכשורי גברא, להביא את גופו למצב שבו הוא אוכל הרבה, לא קמיבעיא לן שמותר. ולכן אכילת הפת המטובלת בציר מותרת היא, כי היא מכשירה את גופו של הפועל לאכילת ענבים מרובה, כי לאחר שיאכל פת בציר, גדל תאבונו.

אבל כי קמיבעיא לן [ספיקנו הוא], האם מותר לאכשורי פירא. וההבהוב גורם לאכילת יתר מפני ששינה את הפרי מכמות שהוא, מאי? האם דוקא לגרום להרבות באכילה יחד עם אכילת דבר אחר ממש אסור, או שמא אסור אף השבחת הפרי עצמו, לפי שהוא תיקון בפרי, ואיננו כמות שהוא, ולכן אסור?

תא שמע, מוכיחה הגמרא לפשוט הספק, ממה ששנינו: פועלין מתר להם למנוע עצמם מלאכול בתחילת ליקוט הפירות, כדי שיהיו אוכלין ענבים בראשי אומניות [ראשי שורות האילנות] שלהם. שהפירות שם חשופים לשמש והם מתוקים יותר משאר הפירות. ומותר לעשות זאת, אף על פי שהם מרעיבים עצמם כדי שיאכלו יותר מן הפירות המשובחים, ובלבד שלא יהבהבו באור, למתק את הפירות באש אסור להם.

ומפורש בברייתא זו, שהמתקת הפרי על ידי האש אסורה.

ודוחה הגמרא: התם, שאסרה הברייתא למתק באש, הוא משום ביטול מלאכה, שהפועל משועבד למלאכת בעל הבית, ואין לו רשות להתפנות להבהב באש.

וכי קא מיבעיא לן [הספק שהתסתפקנו, הוא] היכא דאיכא אשתו ובניו, שאיננו מתפנה ממלאכתו, אלא נותן לאשתו ובניו שעמו, שהם ימתקו עבורו באש, מאי?

תא שמע, מוכיחה הגמרא לפשוט את הספק, ממה ששנינו:

לא יהבהב הפועל פירות באור, ויאכל.

ולא יכמור, לא יטמין פועל פירות באדמה להמתיקם על ידי חום האדמה, ויאכל.

ולא יפריך, לא ירסק הפירות על גבי הסלע שיהיו מרוסקים ונוחים לאכול ויאכל. אבל מפריך [מרסק] ריסוק מועט, על יד על יד, מיד אל יד, ואוכל.

ואם כן, שנינו במפורש שאסור למתק הפירות על ידי האש.

ודוחה הגמרא: התם, משום ביטול מלאכה, שאסור לו להפסיקה בשביל למתק את הפירות.

ומוכיחה הגמרא: הכי נמי מסתברא, שהברייתא אסרה למתק מצד ביטול מלאכה:

דאי סלקא דעתך שהברייתא אסרה זאת משום מתוקי פירא, שעל ידי זה הוא מרבה באכילתו, אם כן, מרסק הפרי על גבי סלע, מאי מתוקי פירא איכא? ומדוע אסור, והרי אין הם מתמתקים בכך. ובהכרח, שהאיסור הוא מחמת ביטול מלאכה.

ודוחה הגמרא: גם מרסק פרי על גבי סלע, אי אפשר דלא ממתיק פורתא, וגם מיתוק זה נאסר, לפי שהוא מרבה באכילה על ידו.

תא שמע, מביאה הגמרא לפשוט הספק מברייתא, ששנינו בה:

פועלין שהיו עודרים לוקטים בתאנים, וגודרים לוקטים בתמרים, ובוצרים בענבים, ומוסקין בזיתים, הרי אלו אוכלים, ופטורים מלעשר את מה שאוכלים, ואין דינם כקונה פירות החייב לעשר, מפני שהתורה זיכתה להם. אכילתם היא מכח זכות של פועל, שהיא מדין התורה, ולא קנו הפועלים את הפירות מבעל הבית עד שנחייבם במעשר מדין לוקח.

אבל לאכול ענבים בפיתם, לא יאכלו, משום איסור ענבים ודבר אחר, לפי שעל ידי הפת הוא מרבה באכילה, אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית.

ולא יספות לא יספיג את הפירות במלח ויאכל. שעל ידי המלח מרבה הוא באכילת הענבים. ^[12]

וסברה הגמרא, שתיקון הפרי על ידי מלח נחשב כמו הבהוב, שהוא משפר את הפרי עצמו.

ומוכח, שאסור לפועל לתקן את הפרי באופן שמחמת זה הוא מרבה באכילתו.

ודוחה הגמרא: לא כמו שעלה בדעתך, אלא מלח, ודאי כענבים ודבר אחר דמי. שהספיגה במלח איננה שיפור הפרי עצמו, אלא הוספה על הפרי, המאפשרת לאכול ממנו הרבה. וזה ודאי אסור. אבל עדיין יתכן שהבהוב, שהוא שיפור הפרי עצמו, יהיה מותר.

שנינו בברייתא: ולא יספות [יספיג] הפועל את הפירות במלח, ויאכל.

ורמינהו סתירה לדין זה, ממה ששנינו: השוכר את הפועל לעדר ולקשקש [לכסות שרשים מגולים] תחת הזיתים, הרי זה לא יאכל, היות ועדיין הפרי במצב הצריך גדילה, ופועל אוכל רק בפירות שכבר גמרו גידולם.

שכרו לבצור, שכרו למסוק, שכרו ללקט, הרי זה אוכל, ופטור מלעשר. ואין דינו כקונה פירות, החייב לעשר את פירותיו שקנה, מפני שהתורה זיכתה להן, והם אוכלים מזכות שזיכתה להם התורה, ואינם קונים מבעל הבית את הפירות.

קצץ [התנה] הפועל עם בעל השדה שבשכרו יהיה גם רשאי לאכול מן הפירות אף שלא זיכתה לו תורה לאכול, וכגון פועל העודר בפירות -

הרי רק אם ליקט מן הפירות אחת אחת, יאכ ל. אבל ליקט שתים שתים בבת אחת, לא יאכל. ^[13]

וסופת במלח, רשאי הפועל להספיג את הפירות במלח, ויאכל.

ומקשה הגמרא: אהייא? על איזה סוג פועל הוצרכה הברייתא ללמדנו שרשאי הוא לספות במלח?

אילימא אם תאמר אסיפא, על פועל האוכל בזכות התנאתו, האמור בסיפא.

אין זה נכון. כי, כיון דקצץ, שהתנה לאכול מהפירות, והפירות הם שלו בשכרו, כל היכי דבעי, ליכול! בודאי שמותר לו למתק את הפירות, ולאכול ככל שיחפוץ.

אלא לאו, על כרחך, ההיתר לאכול על ידי המתקה במלח האמור בברייתא, הוא ארישא, על הפועל האמור ברישא, והוא פועל האוכל מזכות שזיכתה לו תורה.

הא למדת שמותר לפועל למתק הפירות במלח ולאכול.

וזה סותר לברייתא לעיל, שאסרה על הפועל לספות במלח ולאכול.

ומתרצת הגמרא: אמר אביי: באמת ההיתר לספות במלח נאמר רק בפועל האוכל בזכות שהתנה עם בעל הבית לאכול, והסתירה בין הברייתות, לא קשיא,

כאן, הברייתא שאסרה לפועל לספות במלח, מדברת בארץ,

כאן, הברייתא שהתירה לפועל לספות במלח, מדברת בחוצה לארץ, במקומות הסמוכים לארץ ישראל, שחייבים לעשר את פירותיהם.

וההבדל בין הארץ לחוץ לארץ, הוא:

בארץ, שפירותיה חייבים להתעשר מדין תורה, קבעא ספיתא. מליחת הפירות קובעת גמר מלאכה לחיוב מעשר, ופועל שמלח את הפירות אסור לו לאכול אותם משום איסור טבל.

אבל בחוצה לארץ, שפירותיה מחוייבים להתעשר רק מדרבנן, לא קבעה ספיתא, לא החמירו בה חכמים לחייב במעשר מחמת מליחת הפירות, ולכן, מותר שם לפועל למלוח ולאכול ללא הפרשת מעשרות.

ועל דינו של אביי, האומר שמליחת הפירות בארץ מחייבת לעשרם, ובחוץ לארץ לא,

אמר הקשה רבא: מי איכא מידי [היכן מצינו], דבארץ, שפירותיה חייבים להתעשר מדין תורה, קבעא ספיתא, מליחת הפירות קובעת חיוב לעשר מדאורייתא. ובחוצה לארץ, במקומות שפירותיה חייבים להתעשר רק מדרבנן [במקומות הסמוכים לארץ ישראל] לא קבעא ספיתא לחייב לעשר, ומותר לכתחילה לאכול מן הפירות אף לאחר שמלחם ללא מעשר!?

והרי את הדינים שהם מדרבנן, תקנום חכמים כעין דאורייתא. ואם בדאורייתא המליחה קובעת, גם בדרבנן היא תקבע.

בין הדברים הקובעים למעשר, יש שני אופנים של קביעות למעשר, מקח ומלח, אשר יש דמיון ביניהם.

אם נעשה בפירות אחד משניהם, חייבים הם במעשר.

ושניהם אינם קובעים למעשר אלא אם כן נעשה הדבר בקיבוץ של פירות [שהוא לכל הפחות שני פירות], ולא בפרי יחיד.

מקח

פועל האוכל מדין תורה, אין חייב לעשר.

פועל האוכל מחמת תנאי שהתנה עם בעל הבית, דינו כלוקח, וחל על הפירות שהוא אוכל קביעות מקח, וחייב לעשרם.

ומשום כך, פועל האוכל מדין תורה, יכול ללקוט בבת אחת שני פירות, ולאכול.

אבל פועל האוכל בתנאי שהתנה עם בעל הבית, אם ילקוט שני פירות כאחת, יחול בהם קביעות המקח, ויהיה חייב לעשר. ולכן, אין לו ללקוט ולאכול אלא אחת אחת.

מלח

פועל האוכל מחמת תנאי, שאינו אוכל אלא אחת אחת, יכול גם למלוח.

אבל פועל האוכל מדין תורה, שמותר לו ללקט ולאכול גם שתים יחד, הרי אם ימלחם, המליחה תקבעם למעשר, כי בשתים המליחה קובעת.

ולכן, אם ברצונו למלוח, ילקוט ויאכל רק אחת אחת.

אלא, אמר רבא: בין בארץ בין בחוצה לארץ:

לגבי מלח:

חדא, הנוטל פרי אחד בלבד ומולחו, לא קבעא ספיתא [המליחה] לחייב במעשר.

תרתי, הנוטל שני פירות, ומולחם, קבעא ספיתא. מליחתו קובעת בפירות גמר מלאכה, לחייבם במעשר.

ואילו לגבי פועל שאינו אוכל מדין תורה,

אם קצץ [התנה] עם בעל הבית לאכול בשכר מלאכתו, הרי בין ספת, שהספיג במלח, ובין לא ספת שלא הספיג במלח, רק אם ליקט מן האילן אחת אחת, אוכל.

אבל אם ליקט שתים שתים בבת אחת, לא יאכל. שהאוכל מחמת התנאה מיוחדת ולא מדין התורה, הרי הוא קונה את הפירות בשכר מלאכתו, והקונה פירות טבל חייב לעשר, כי בשעת חלות המקח נקבעו הפירות למעשר.

ואם לא קצץ [לא התנה] הפועל לאכול, ואכילתו היא מדין תורה, שזיכתה לפועל לאכול, ולא ספת [ולא סיפג במלח], אוכל אפילו במלקט מהאילן, שתים שתים, בבת אחת, לפי שאינו כקונה פירות שאסור לו לאכול בלי לעשר.

אבל, אם פועל האוכל מדין שזיכתה לו תורה, ספת סיפג במלח, אם סיפג רק אחת אחת בנפרד, אוכל. שאין מליחת פרי יחיד קובעת בו חיוב מעשר.

אבל אם מלח שתים שתים בבת אחת, לא יאכל, כיון שמליחת הפירות כשהם שנים יחד, קובעת בהם חיוב להתעשר קודם לאכילה.

ולפועל האוכל בזכות שזיכתה לו תורה, שבאפשרותו לאכול גם שנים יחד אסרה הברייתא למלוח, שהמליחה קובעת לאסור את הפירות באיסור טבל.

ואף על גב שנטל רשות מבעל הבית לאכול עם מלח, אף שבזה הוא אוכל הרבה מהרגיל, ^[14] אף על פי כן אסור לו למלוח שתים יחד, מפני דאיטביל להו למעשר, ואסורים באיסור טבל, וקבעא ספיתא, שהמליחה קובעת את הפירות בחיוב מעשר.

ומקשה הגמרא: ותרתי, מה ששנינו דוקא בשני פירות יחד דקבעא ספיתא, שקובעת המליחה בהם גמר מלאכה לחייב במעשר, מנא לן שכל קביעות גמר מלאכה איננה בפחות משני פירות?

אמר רב מתנא: דאמר קרא [מיכה ד] "כי קבצם כעמיר גורנה". גורן, שהוא גמר מלאכה, נעשה על ידי קיבוץ. והוא הדין למליחה, העושה גמר מלאכה בפירות, שאיננה חשובה כגמר מלאכה אלא אם כן נעשית בקיבוץ של פירות, שהוא לכל הפחות שני פירות.

תנו רבנן: פרות המרכסות, הדשות בתבואה בפעם השניה [כי לאחר שהיו דשים את התבואה פעם אחת, והיו מפרידים את גרעיני התבואה מן הקשים, היו שורים את גרעיני התבואה במים, ומיבשים אותם בתנור, ודשים את הגרעינים פעם נוספת, כדי להסיר את קליפתם].

הערות

^[12] ובמסקנת הסוגיא האיסור להספיג במלח מפני שהמלח קובע את הפירות למעשר ואסור לאכול מהם מחמת איסור טבל וגם אם נטלו רשות מבעל הבית לאכול עם מלח אסור למלוח מפני איסור טבל. והקשה הראב"ד מדוע באכילת הפירות עם פת אמרה הברייתא שאם נטלו רשות מבעל הבית לאכול עם פת מותר להם לאכול [שבלא רשות היה אסור מטעם איסור ענבים ודבר אחר אבל אם בעל הבית הרשהו יכול לאכול] וכי אכילה עם פת גרועה מאכילה במלח וכשם שאכילה על ידי מלח המלח מחשיב את הפירות ומחייבם במעשר הוא הדין בפת היה להם להיות אסורים באיסור טבל שגם אכילה בפת אכילה חשובה היא ועליה לחייב במעשר? ותירץ הראב"ד שכיון שנטלו רשות מבעל הבית הרי נתן להם בזה את הפירות לאכול ויש להם רשות לעשרם ולאוכלם מה שאין כן במלח שמדובר שהם אוכלים מדין תורה בלא רשות בעל הבית, אינם יכולים לעשר אלא אם כן יטלו רשות מבעל הבית לאכול במלח ולעשר ואז יהיו הפירות שלהם ויוכלו לעשרם. והקשה הרשב"א אם כן מדוע הוצרכה התורה למעט שאין פועל אוכל ענבים ודבר אחר (היינו עם פת) והרי אסור לו לאכול עם פת מחמת חיוב מעשר שחל באכילה עם פת? ותירץ א' שחיוב מעשר שחל על ידי אכילה חשובה שעם פת איננה מן התורה ומדין תורה מותר לאכול טבל עם פת ואין הפת קובעת למעשר והחיוב לעשר הוא רק מדרבנן. ב' שהחיוב לעשר באכילה על ידי מלח או פת היא באמת מן התורה שהמלח והפת נותנים לפירות חשיבות של אוכל גמור ומוכן למאכל וחייבים לעשרם (זוהי שיטת הרשב"א שמלח קובע למעשר מן התורה והרמב"ם בהלכות מעשרות חולק וסובר שאין מן התורה קביעות אלא ראיית פני הבית בלבד) אלא שבלי מיעוט שאין הפועל אוכל עם פת היה הפועל מעשר בעצמו ואוכל. ולמדנו מדברי הרשב"א שפועל האוכל מדין תורה אם עוסק בטבל האסור לאכילה מזכותו לעשר ולאכול. ועיין בהערות בהמשך הסוגיא שהבאנו מדברי הרמב"ן שהאוכל מדין תורה אין לו בכלל זכות בדברים האסורים, כגון בטבל האסור לאכילה וממילא אינו יכול להפריש עליהם מעשר ולאכול. ומדברי הראב"ד למדנו חידוש, כשם שמלח קובע למעשר, הוא הדין אכילה עם פת והאחרונים הקשו שלא מצאנו במשנה אלא ששה דברים הקובעים למעשר ופת לא מצאנו ביניהם? ותירץ האבן האזל שאין כונת הראב"ד מדין חשיבות הפירות שהפת מחשיבה אותם וקובעת אותם לפירות גמורים ומחוייבים במעשר אלא הוא מדין אכילת קבע שאסורה בטבל אפילו קודם שנקבע למעשר שהאוכל טבל קודם שנגמרה מלאכתו אין לו לאכול אלא אכילת ארעי אבל אם יקבע לעצמו סעודה עליהם אסור, ומשום כך לא נמנה אכילה עם פת יחד עם כל הדברים שקובעים למעשר שהם שני דינים נפרדים שפירות שמלחו אותם וכדומה נקבעו למעשר והיינו שהפירות הפכו לפירות חשובים ומוכנים לאכילה שחייבים במעשר מה שאין כן פת במה שייעד את הפירות לאוכלם בפת אי ן זה תוספת חשיבות בפירות המחייבם במעשר אלא הוא דין בצורת האכילה שצורת אכילה כזו בפת שהיא קביעות סעודה על הפירות אסורה בטבל אף קודם שנגמרה מלאכתו. אבל דין זה של אכילת קבע שאסור בטבל הוא דרבנן והרשב"א שהבאנו שכתב שפת ומלח קובעים מן התורה על כרחך פירש את דברי הראב"ד שזו מסוג הקביעויות השנויים במשנה במעשרות ושלא כדברי האבן האזל.

^[13] ומבואר בגמרא ששתים שתי ם לא יאכל מחמת איסור טבל והקשה הרמב"ן כיון שהוא אוכל מכח התנאה שהתנה עם הבעל הבית הרי הפירות שהוא אוכל הם שלו בזכות התנאתו ויעשר הפועל ויאכל ואם תאמר אין לו רשות לעשר מפירות של בעל הבית עדיין אם יש לפועל פירות טבל יכול הוא לעשר מפירותיו על פירות שהוא לוקט מבעל הבית ולאכול? ותירץ הרמב"ן שהדין לא יאכל הכונה עד שיעשר ואם יעשר יהיה מותר לו, והרשב"א חולק שלשון לא יאכל משמע לא יאכל כלל שאין בכלל התנאי שהתנה עם בעל הבית זכות לעשר ולאכול שלא נתן לו אלא לאכול כמות שהם אבל להתירם לאכילה ולאוכלם אין לו זכות. ומבואר בדברי הרמב"ן שכל דבריו אמורים דוקא בפועל האוכל מכח התנאה שהתנה עם בעל הבית לאכול אבל האוכל מכח דין תורה גם שיטתו היא שאין לו זכות לתקן את הפירות ולעשרם ולאכול שאיסור לא זיכתה אותו תורה.

^[14] כלומר שבלא רשות היה אסור לפועל לאכול במלח אף בלי איסור טבל אלא מחמת שאין לו זכות לאכול מדין תורה אלא ענבים בפני עצמם ולא ביחד עם מלח. ורק כשנטל רשות מבעל הבית לאכול במלח ואין בו משום איסור ענבים ודבר אחר אמרה הברייתא שעדיין אסור למלוח מחמת איסור טבל. ובאמת שכל המקור לומר שמלח נחשב כענבים ודבר אחר שאין לו לפועל זכות לאכול בצורה כזאת היא מהברייתא הזו שאסרה ספיתא במלח אבל לאחר שפירשנו שהאיסור בברייתא זו לספות במלח הוא מחמת איסור טבל הרי שאין לגמרא צורך להוסיף שמדובר בפועל שנטל רשות שיתכן ומלח אין בו איסור ענבים ודבר אחר וכל איסור המליחה הוא מחמת איסור טבל. אלא מכאן שנשארה הגמרא בפשיטותה שמלח הרי הוא בודאי כענבים ודבר אחד ואין לפועל זכות לאכול במלח ובכדי לפרש שאיסורו של הפועל למלוח את הפירות הוא מצד איסור טבל אבל בלא איסור זה מותר לו לאכול במלח על כרחך שנטל רשות מבעל הבית. ובעיקר האיסור של ענבים ודבר אחר נשנו שתי שיטות: שיטת רש"י: שהאיסור ע"י דבר אחר הוא מחמת שע"י זה הוא מרבה באכילה. שיטתו של רבנו תם: שאין איסור ענבים ודבר אחר וכן האיסור למלוח אלא בפירות שבלי המליחה אי אפשר לאוכלם אלא ע"י הדחק ובהם צריך רשות מבעל הבית אבל בפירות הראוים ומוכנים לאכילה מותר לאוכלם אף על ידי דבר אחר וכן על ידי מלח ובהם רק אם יתחייבו במעשר יהיה אסור לו לאכול במלח ואין צורך בנטילת רשות מבעל הבית, והספק בהבהוב הוא בפירות שאינם ראויים לאכילה בלי ההבהוב אם מותר להבהבם כיון ואין זה אכילה עם דבר אחר ממש אלא שיפור הפרי עצמו.

לאכשורי גברא [להכשיר את האיש] לאכילה לא קמיבעיא לן [נשאלה לנו] שבוודאי מותר לאדם לעשות כדי להכין עצמו לאכול הרבה, כי קמיבעיא לן [כאשר נשאלה לנו] השאלה היה זה בענין לאכשורי פירא, מאי [להכשיר את הפרי לאכילה, מהו]. ומציעים עוד: תא שמע, [בא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה ששנינו בברייתא: פועלין אוכלין ענבים בראשי אומניות שלהם, כלומר, בראשי השורות של הגפנים שבכרם ששם הענבים משובחים יותר, ובלבד שלא יהבהבו את הענבים באור!

ודוחים: משם אין ראיה, התם [שם] אין האיסור משום ההבהוב באור אלא משום ביטול מלאכה, שהוא מבטל מזמן עבודתו עבור בעל הבית. כי קא מיבעיא לן [כאשר נשאלה לנו] השאלה הרי זה כשאין במעשה הפועל משום ביטול מלאכה, וכגון היכא דאיכא [במקום שיש] אשתו ובניו עמו, והם יכולים להבהב עבורו בלא שיתבטל ממלאכתו, ואז מאי [מה] הדין?

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו בברייתא: לא יהבהב הפועל בשעת עבודתו כתות של פירות באור ויאכל, ולא יכמור (יחמם באדמה) ויאכל, ולא יפריך (ישבור פירות) על גבי הסלע ויאכל, אבל מפריך הוא על יד על יד (מעט מעט) ואוכל. ודוחים: משם אין ראיה, התם [שם] הטעם הוא משום ביטול מלאכה. ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר לומר]. דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר שמשום מתוקי פירא [מיתוק הפרי] אסור — בשבירת הפרי על גבי סלע מאי מתוקי פירא איכא [מה מיתוק פרי יש בו]? ומשיבים: זו איננה ראיה חותכת, אי אפשר, לא יתכן, שלא ממתיק פורתא [מתמתק בכך הפרי מעט].

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו: פועלין שהיו עודרים (קוטפים) בתאנים וגודרים (קוטפים) בתמרים ובוצרים בענבים ומוסקין בזיתים — הרי אלו אוכלים, ופטורים מן המעשר, שהתורה זיכתה להם לאכול. אבל בפיתם, כלומר, מעורב בפת לא יאכלו, אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית. וכן לא יספות (יטבול) במלח ויאכל, ומשמע שמיתוק הפרי אסור!

ודוחים: מלח ודאי כענבים ודבר אחר דמי [הוא נחשב], שכיון שמוסיף דבר מה — אסור. אבל כשממתיקם באש, שאין בכך תוספת של דבר אחר, שמא מותר. והשאלה ששאלנו מתחילה לא נמצאה לה תשובה.

א שנינו בברייתא שלא יספות [יטבול] במלח ויאכל. ורמינהו [ומטילים, מראים סתירה] לדבר ממה ששנינו: השוכר את הפועל לעדר ולקשקש (לכסות את שרשי העץ המגולים) תחת הזיתים — הרי זה לא יאכל מן הזיתים, שכרו לבצור ענבים או שכרו למסוק זיתים או שכרו ללקט פירות אחרים — הרי זה אוכל ופטור ממעשר שהתורה זיכתה להן. ואם קצץ — קבע מראש עם בעל הבית שיאכל גם כשאינו זכאי מן התורה לכך, אחת ואחת — יאכל בלא הפרשת מעשר, שתים שתים — לא יאכל, וסופת [וטובל] במלח ויאכל.

ונברר הלכה זו שסופת במלח ואוכל, אהייא [על מה] על איזה חלק של הברייתא נאמר; אילימא אסיפא [אם תאמר על סופה] כשהתנה עם בעל הבית — ואולם אז הדבר מיותר, כיון שקצץ והתנה שאוכל, אם כן בכל היכי דבעי ליכול [אופן שרוצה — יאכל], אלא לאו ארישא [האם לא מדובר על ראשה] של ברייתא, בפועל האוכל מדין תורה. ואם כן, הרי שהפועל סופת במלח בלא הפרשת מעשר!

אמר אביי: לא קשיא [אינו קשה]: כאן שאסור — מדובר בארץ ישראל, כאן — בחוצה לארץ. וזהו טעם ההבדל: בארץ קבעא ספיתא [קובעת הטבילה במלח] שנחשב הדבר בכך כאכילת קבע, ומחייבת את הפירות למעשר. בחוצה לארץ לא קבעא ספיתא [קובעת הטבילה]. אמר רבא: מי איכא מידי [האם יש דבר] שבארץ קבעא ספיתא מדאורייתא [קובעת הטבילה מן התורה] ובחוצה לארץ לא קבעא ספיתא [קובעת הטבילה] ומותר אפילו לכתחילה?! לא יתכן שיהיה הבדל גדול כל כך בין המקומות, שהרי תקנות חכמים נעשו כעין דברי תורה.

אלא אמר רבא, יש לדחות את דברי אביי ולתרץ בדרך אחרת: בין בארץ בין בחוצה לארץ, אם אוכל חדא [אחת] — לא קבעא ספיתא [אין הטבילה קובעת] שעדיין זו אכילת ארעי, ואולם תרתי [שתים] — קבעא ספיתא [קובעת טבילה]. ואם קצץ שיאכל, בין ספת [טבל] ובין אם לא ספת [טבל], אחת אחת — אוכל, שתים שתים — לא יאכל. לא קצץ ולא ספת [טבל] — אוכל שתים שתים, ואם ספת [טבל], אם אחת אחת — אוכל, ואם שתים שתים — לא יאכל, ואף על גב [אף על פי] שנטל רשות מבעל הבית לאכול אפילו שתים. והטעם הוא דאיטביל להו [שנעשו להם הפירות טבל] לענין מעשר, וקבעא ספיתא [משום שקובעת אותם הטבילה] ואסור לפועל לאכול מהם בלא שהפריש מעשרות.

ושואלים: ותרתי דקבעא ספיתא מנא לן [בשתים שקובעת בהם טבילה מנין לנו]? אמר רב מתנא, שאמר קרא [הכתוב]: "כי קבצם כעמיר גרנה" (מיכה ד, יב), שמכאן למדים שהמקבץ דברים יחד (ומיעוט של קבוצה הוא שנים יחד) הרי זה נחשב כמכניסם לגורן. וכיון שכך, אם גם טובלם במלח הרי זו אכילת קבע וחייבת.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: פרות המרכסות בתבואה, שדשות בתבואה שכבר נידושה ונגמרה מלאכתה, אלא שדשים אותה שנית כדי להכין ממנה מאכל מיוחד,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara refutes this proof: We did not raise the difficulty with regard to the fitness of the man himself to eat, as it is obvious that one may act in advance so that he will be able to eat a great deal. When this dilemma was raised to us, it was with regard to the fitness of the produce for eating. May they be prepared by singeing? What, then, is the halakha? The Gemara offers another suggestion: Come and hear a proof from a baraita: Laborers may eat grapes at the end of their rows of vines, provided that they do not singe the grapes in fire.

The Gemara rejects this claim: This affords no proof, as the prohibition there is not because of his use of the fire but due to his neglect of his labor, as he has no right to busy himself with other matters during his work time. When the dilemma is raised to us, it is with regard to a case where he does not have to stop his work, e.g., when he has his wife and children with him, who can singe the fruit for him without him having to pause in his labor. What is the halakha in a case of this kind?

The Gemara again suggests: Come and hear a proof from a baraita: A laborer may not singe produce in fire and eat, and he may not heat produce in the ground and eat, and he may not break produce on rocks and eat, but he may break it little by little and eat. Once again, the Gemara refutes the proof: There too, the reason is due to his neglect of his labor. The Gemara comments: So too, it is reasonable that this is the case. As, if it enters your mind that it is prohibited due to his sweetening of the produce, what sweetening of the produce is there in his use of a rock? The Gemara responds: This is not a conclusive argument, as it is impossible that the produce would not be sweetened a little.

The Gemara further suggests: Come and hear a proof from a baraita: With regard to laborers who were plucking figs, or plucking dates, or harvesting grapes, or harvesting olives, they may eat and they are exempt from separating tithes, as the Torah entitled them to eat. Nevertheless, they may not eat these fruits together with their bread unless they received permission from the homeowner. Similarly, one may not dip [lo yispot] these fruits in salt and eat. This indicates that it is prohibited to sweeten the fruit.

The Gemara rejects this proof as well: Salt is certainly considered like grapes and something else, as one is adding an ingredient, which is undoubtedly prohibited. By contrast, one who singes produce in fire has not added anything, and therefore it is possible that this practice is permitted. Consequently, the Gemara’s question is left unresolved.

§ The baraita mentioned earlier taught: And he may not dip these fruits in salt and eat. And the Gemara raises a contradiction to this from a baraita: In the case of one who hires a laborer to till and dig a circle under olives, this one may not eat from the olives. But if he hired him to harvest grapes, or hired him to harvest olives, or hired him to gather any other fruit, this one may eat and he is exempt from separating tithes, as the Torah entitled these laborers to eat. In a case where he stipulated with the owner beforehand that he may eat even when he is not entitled to do so by Torah law, if he eats the fruit one by one, he may eat without separating tithes, but if he consumes two by two he may not eat without separating tithes. And he may dip these fruits in salt and eat.

The Gemara analyzes this last statement: To which section of the baraita is this referring? If we say that it is referring to the latter clause, in which the laborer had an agreement with the owner, it is superfluous: Since the laborer stipulated that he may eat in any manner he wishes, he may certainly eat with salt. Rather, is it not referring to the first clause of the baraita, concerning a laborer who eats by Torah law? This would prove that a laborer may dip fruit in salt without separating tithes.

Abaye said: This is not difficult, as here it is prohibited because he is in Eretz Yisrael, whereas there he is outside of Eretz Yisrael. The reason for the difference is as follows: In Eretz Yisrael, dipping fruit in salt establishes his consumption as a fixed meal, which renders the fruit subject to tithes. Outside of Eretz Yisrael, by contrast, dipping fruit in salt does not establish his consumption as a meal, as the mitzva of tithes does not apply outside of Eretz Yisrael by Torah law. Rava said: Is there any produce with regard to which the halakha is that in Eretz Yisrael dipping establishes it as a meal by Torah law, and yet outside Eretz Yisrael dipping does not establish it as a meal and it is even permitted ab initio? It cannot be that there is such a great difference between these places, as the enactments of the Sages are modeled on Torah law.

Rather, Rava rejected Abaye’s answer and stated a different resolution: Whether in Eretz Yisrael or outside of Eretz Yisrael, if he ate one fruit, its dipping in salt does not establish it as anything more than a casual meal, but if he ate two, dipping in salt does establish it as a meal. Therefore, in a case where he stipulated that he may eat, whether he dipped in salt or did not dip in salt, he may eat one by one, but he may not eat two by two. If he did not stipulate and did not dip in salt, he may eat two by two. If he dips in salt he may eat one by one, but he may not eat two by two, even though he received permission to eat two at a time from the homeowner. The reason is that they have already been rendered untithed produce with regard to tithes, because the dipping established them as ready for tithing. Consequently, the laborer may not partake of them until he has separated tithes.

The Gemara asks: And from where do we derive this halakha that with regard to eating fruit two at a time, dipping in salt establishes that they are subject to tithes? Rav Mattana said that it is as the verse states: “For He has gathered them as the sheaves to the threshing-floor” (Micah 4:12). This verse shows that one who gathers items together, an act that involves at least two items, is considered to have brought them into his granary. Consequently, if he also dips them in salt he has established his consumption as a fixed meal, which means that he must separate tithes.

The Sages taught: In the case of cows that tread on produce for which the work has been completed but which is threshed again in this manner as part of its preparation into food,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

קצץ. פרש"י ז"ל התנה עם בעל הבית ע"מ שיאכל והוה ליה כענין מקח, ור"ת ז"ל השיב בספר הישר אטו משום דקצץ גרע דינו והרי אם לא קצץ היה אוכל כמה בלא מעשר עכשיו שקצץ למה יתחייב לפי' פר"ת ז"ל דאשכרו לעדר ולקשקש תחת זתים קאי שאין שאין דינו מן התורה לאכול דהוה ליה מקח גמור לפי' שתים שתים לא יאכל.
ואני אומ' מתני' היא דתנן בפ"ב ממס' מעשרות השוכר את הפועל לקצוץ בתאנים ואמר לו ע"מ לאכול תאנים הוא אוכל ופטור ע"מ שאוכל אני ובני או שיאכל בני בשכרי הוא אוכל ופטור ובנו אוכל וחייב ע"מ שאוכל בשעת הקציעה ולאחר הקציעה חייב שאינו אוכל מן התורה. זה הכלל האוכל מן התורה פטור שאינו אוכל מן התורה חייב משמע שהאוכל מן התורה לא נשתנה דינו מפני הקציצ' ותנן נמי השוכר את הפועל לעשו' בזיתים אמר לו ע"מ לאכול בזיתים אוכל אחד אחד ופטור ואם צירף חייב. לנכש בבצלים אמר לו ע"מ לאכול ירק מקרטס עלה עלה ואוכל ואם צירף חייב ומקשו עלה בירוש' מה אנן קיימין אם בששכרו לעשות עמו בזתים כל עמא מודו שהוא אוכל כדרכו ופטור אי בששכרו לעשות בגוף הזיתים כ"ע מודו דהאוכל אחד אחד פטור ואם צירף חייב. ופשיט כן נן קיימין כששכרו לנכש תחת הזיתים מן דבתרא לגכש בבצלים. אמר לו ע"מ לאכול ירק וכו' ש"מ בהדי' שהשוכר את הפועל לעדור תחת הזיתים ולנכש בבצלים שאינו אוכ' מן התורה הוא שאינו מצרף ואם צירף חייב הא למסוק בזיתים מצרף ופטור.
ותמהני היאך אמרו כאן שתי' שתי' לא יאכל יעש' ויאכל שהוא לא ע"מ שיאכל כדין תורה נשכר אלא ע"מ שיאכל בסתם וא"ת לא נתן לו רשות לעשר פירותיו יעשר עליהם מפירות שיש לו. ול"ק דה"ק לא יאכל אא"כ נתעשרו והיינו דקתני מתני' חייב ולא קתני צירף לא יאכל ור"ח פי' שקצץ עמו לאכול כך וכך זתים ולא יותר והיינו דאמרי' כל היכא דבעי ליכול למה יעכב עליו בע"ה ספיתה דקס"ד שאין ספית' קובעת למעשר וכיון שקצץ לו ולא יאכל יותר משום דילמ' פוחת מאלו אין לו למנוע ספיתתו שהרי קצץ אלא לאו ארישא והא דקתני א"א אוכל בלא מעשר שתים שתים לא יאכל אפי' עשר שאין לו לאכול אותם שקצץ אלא כדין שזכתה לו תורה שמזונות מיעטה לו קציצתו ולא רבתה לו לאכל במה שלא היה דינו לאכול כלל אלא מאותה אכילה שזכתה לו קצצו לאכו' כך וכך וגם זה אינו נכון כמו שנתברר למעלה שאין קציצה בדבר שראוי לאכול בו מעכבת עליו כלום ול"ש קוצץ לאכול ול"ש קוצץ שלא לאכול שניהם דין א' הוא:

אחת סופת במלח ואוכל שתים לא יספות ואע"ג דנטל רשות. פי' הכי קתני בברית' ובפת לא יאכל אא"כ נטל רשות ולא יספות במלח אף ע"פ שנטל רשות ובשתים משום דהוקבעו למעשר אבל בלא ספיתא יאכל אפי' שתים שאין זו קציצה אלא בשקצץ בשעת שכירות דדמי למקח ובעיין לא איפשיט' דבלא נטל רשות אפי' א' אינו סופת דספיתה ודאי כענבים וד"א דמי תדע מדאמרי' ב' לא יספות במלח ואוכל אף ע"ג דנטל רשות מב"ה ואי ס"ד ספיתא שריא במקום שאינה קובעת למעש' למה לי למימ' אע"פ שנטל רשות הא בלא רשות נמי אוכל שתי' שתי' דלא דמי לקוצץ אלא ש"מ ספיתא ודאי אסורה בשלא נתן רשות ובעיין דהבהוב לא איפשיטא וכן כתבו ר"ח ורבי' הגדול.
והוי יודע דהא דאוקמה רבא לברייתא דקתני לא יספות בשתים ומשום מעשר ה"ה דה"ל לאוקומי בשלא נטל רשות ובאחת אלא דמשמע ליה דאנטל רשות קאי א"נ רבא סברא דנפשיה קאמר אבל ברית' משום ענבים וד"א הוא דאסר ובשלא נטל רשות ובאח' לפי' כתב רבי' הגדול משום דה"ל ענבים וד"א.
ולמאי דאקשי' מעיקר' ולא יספות במלח דקס"ד דספיתה אינה קובעת למעשר ואינה אוסרת משום ענבי' וד"א בדין הוא דהוה לן לאיתויי למפשט מינה בעיין דהואיל וספיתה שריא כ"ש הבהוב אלא הואיל וקשי' ליה אאידך ברית' קושיא אלימא ליה מלמפשט מינה בעיין. ועוד דלא תיפשו' מינ' אלא תנאי.
ור"ת ז"ל כתב בספר הישר דכי איבעי לן הבהוב מהו ה"מ במלילות שאינן ראויין אלא ע"י האור, א"נ כגון שקדים המרים דאמרי' בשחיטת חולין שיכול למתקן ע"י האור ואותבינן עלה ת"ש מלא יספות דהואיל ואסר ספיתה כ"ש שאסור לאכול פירא דנא חזי לאכילה כלל אבל מבריתא דקתני סופת במלח ליכא למפשט בעיין דהתם אוכלא הוא ואכשורי מכשר ליה טפי אבל כי קא מיבעי לן בשאינו ראוי לאכילה אלא ע"י האור דשווי אוכנא הוא הילכך בעיין לא איפשטא ולא יהבהב:

כבר ביארנו שהפועל אסור לו לאכול הפירות עם דבר אחר להכשיר אכילתן כדי להוסיף בהן מעתה אף הוא אסור להבהב את השבלים באור כדי להכשיר אכילתן ולא סוף דבר שהוא עצמו אסור בכך שהרי מצטרף בו בטול מלאכה אלא אף להבהב על ידי אשתו ובניו אסור קמה כמות שהיא ענבים כמות שהם ואין לו להכשירן כדי להוסיף בהם מעתה אם הם פירות שאדם רגיל לחממם בעפר חם או ברמץ לא יעשה כן וכן יראה לי שאין לו לקלף באפרסקין וכיוצא בהם מדברים שאכילתן אף בקליפתם אלא שכשהוא קולפם הם מוכשרים יותר ואפילו על ידי אשתו ובניו אסור ואמרו בירושלמי ואכלת ענבים שלא יקלוף בתאנים ולא ימצמץ בענבים הא כל שאין שם הכשר פרי מותר כל שאין שם בטול מלאכה כגון על ידי אשתו ובניו מעתה מלילות מפרכן הוא ביד אבל לא על גבי סלע כדי להרבות בפירוך שהרי יש כאן בטול מלאכה ועל ידי אשתו ובניו מיהא מותר וכן יראה לי בפצוע אגוזים ולוזים וכיוצא בדברים אלו ומ"מ יש פוסקים להתיר בהבהוב ואף ספיתה במלח באחת אחת כמו שיתבאר ומ"מ גדולי הפוסקים והמחברים פסקו בה להחמיר והוא שאמרו אכשורי פירי אסור ומ"מ כל שרצה להכין עצמו לאכילה מרובה רשאי והוא שאמרו אכשורי גברא שרי כיצד רשאי הוא לאכול פתו בציר ולאכול דברים המרבים בצמא כדי שירבה באכילת ענבים ואף בעל הבית רשאי להשקות את הפועלים יין כדי שלא יאכלו ענבים הרבה:

מן התורה לא היה להם לפועלים לאכול אלא בשעה שעסוקים במלאכתן אבל תקנו חכמים שיהו אוכלין בראשי אומניות שלהם ר"ל ראשי שורות הכרם כשהשלימו בצירת שורה אחת קודם שיחזור לראש השורה האחרת נוח לו לבעל הבית שיהא עושה כן כדי שלא יתבטל בחצי שורה וכל אלו שאמרו שהפועל אסור אם נטל רשות מבעל הבית מותר אע"פ שלא התנה בשעת השכירות:

השוכר את הפועל לעדור ולקשקש תחת הזיתים אסור לאכול שהרי אינו עושה מלאכה בגוף הפרי פועל שקצץ לו בעל הבית והתנה עמו שעור האכילה הרי זה אוכל אותו שעור בפת או במלח או בכל דבר שירצה ומ"מ יש כאן טענה מצד אחר והוא שהמלח קובע למעשר כמו שביארנו במס' יום טוב ומעתה כשהוא בא לספות במלח ר"ל לטבול במלח סופת אחת אחת שאין באחת אחת קבע למעשר אבל שתים שתים אינו סופת שיש כאן קבע ואף בלא ספיתה במלח מכיון שקצץ הרי הוא כעין מקח שהוא קובע ולא יאכל אלא אחת אחת מעתה קציצה בין בספיתה בין שלא בספיתה אחת אחת אין כאן קציצה ולא ספיתה אוכל כמה שרצה אף שתים שתים ספיתה בלא קציצה אף באחת אחת אסור מתורת אכשורי פירא:

ויש פוסקין שאף בלא קציצה הותרה ספיתה באחת אחת ולא נאסרה אצלם ספיתה במלח מתורת אכשורי פירא אלא מתורת קבע וכל אחת אחת מותר וכן יראה ממסקנת סוגיא זו אלא שהמחמירים מפרשים אותה בנטל רשות מבעל הבית ושמא תאמר ומאחר שהמקח והמלח קובעים היאך הותרה אפילו אחת אחת תדע שהמקח הגמור וכבישה במלח הוא שקובעים לגמרי אבל הקציצה אינו מקח גמור ולא הספיתה כבישה גמורה אלא כעין מקח וכעין כבישה אחת אחת מיהא מותר ושמא תאמר לדעת אלו שלא אסרו ספיתת מלח מטעם אכשורי פירי אלא מקביעת מעשר והיאך הספיתה קובעת כלל אף לשתים שתים והלא אמרו במסכת מעשרות המולח חייב המטבל בשדה פטור פירשו בה שהספיתה יתרה מן הטבול:

קציצה זו כבר ביארנוה שקצץ עם הבעלים על שיעור מה שיאכל ויש מפרשים בה בדברים שאין הפועל אוכל בהם שקצץ לו ר"ל שהתנה עמו לאכול והראיה שהרי על השוכר לעדור ולקשקש היא באה ואין זה ראיה שהרי היא באה גם כן על שכרו למסוק וללקט ובזו דינה שבלא ספיתה אוכל אחת אחת והספיתה לדעת האוסר אסור אף באחת אחת ולדעת המתיר מותר באחת אחת:

קצץ עמו א' א' אוכל שתים שתים לא יאכל. פי' ארישא קאי כדפריש במה"ק דהו"ל כלוקח וסתמא ברייתא כר"י דאמר גבי לוקח אוכל אחת אחת פטור ואם צירף חייב. ושתים הוי צירוף ולא כר' מאיר דאמר דמקח קובע אפי' באחת:

אמר אביי ל"ק כאן בארץ כאן בחוץ לאוץ פי' מאי דתניא לעיל ולא יספות במלח ויאכל מיירי בארץ דחייבת במעשר והאי דתניא וסופת במלח ואוכל מיירי בחוץ לארץ שאינה חייבת במעשר. וקאי בין ארישא דאכיל מן התורה ובין אסיפא דאכיל בקציצה ומשום ענבים ודבר אכר לא מיתסר דפירי למתוקי פירא ורבא אוקי תרווייהו בין בארץ בחו"ל ובחדא לא קבעה ספותא ובתרתי קבעא ספותה. וכי קתני שסופת אקצץ דאינו רשאי לאכול שתים שתים אלא אחת אחת. והילכך לא קבעה בהו ספותה וקדמיתא דתני לא יספות מיירי בפועל דרשאי לאכול אפילו שתים שתים הלכך לא יספות. וטעמא משום מעשר דספותה קובעת למעשר בשתים כמו שקובע המקח לר"י אבל משום מתוקי פירא לא מתסר ומותר להבהב אור וליכל:

ובפתן לא יאכלו אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית. ולא יספות במלח ויאכל. כלומר ואפילו נטלו רשות משום מעשר קאמר דספיתה קובעת למעשר. וכתב הראב"ד וכי ספיתה יותר היא קובעת מאכילתן עם הפת ואין קביעות מעשר קובע אותו. ופירש דהכי קאמר בפתן לא יאכלו אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית משום ענבים ודבר אחר אבל בשנטלו רשות מעשרין ואוכלין דהואיל ונטלו רשות שלהן הן ומעשרין ואוכלין ודקאמר ולא יספות במלח ויאכל עד שיטול רשות ויעשר קאמר. ואני תמה אם אכילה בפת קובעת למעשר למה לי למעט ענבים ודבר אחר תיפוק ליה שהוקבע למעשר וכבר נתמעט מדיש כל שנגמרה מלאכתו למעשר. ויש לומר דקביעותא זה אינו תורה דבעינן כעין מקח. ועוד יש לומר שאפילו היתה אכילתו בפת קובעת למעשר אי לאו דמיעט הכתוב מענבים ולא ענבים ודבר אחר היה מותר לעשר ולאכול דדיש לא ממעט אלא כל שנגמרה מלאכת בעל הבית למעשר קודם אכילת פועל וזה נראה לי עיקר דספיתה נראה שקובעת אפילו דאורייתא כן נראה לי. הרשב"א.

קצץ אחת אחת אוכל. פירשה רש"י אשכרו למסוק שכרו ללקט דסליק מינה ואף על פי שזכתה לו תורה לאכול כיון שקצץ והתנה בהדיא לאכול נראה כמקח ואסור מדרבנן. ורבינו תם השיב עליו וכי קציצה מגרעת זכות שזכתה לו תורה. לפיכך פירש הוא בספר הישר דארישא קאי והיינו ששכרו לעקור ולקשקש תחת התאנים שאין דינו מן התורה לאכול והרי זה מקח גמור ואסור לאכול שתים שתים. הרשב"א.

ואני אומר מתניתין היא דתנן בפרק ב' ממסכת מעשרות השוכר את הפועל לקצוץ תאנים אמר לו על מנת לאכול תאנים הוא אוכל ופטור על מנת שאוכל אני ובני או שיאכל בני בשכרי הוא אוכל ופטור ובנו אוכל וחייב כו'. זה הכלל האוכל מן התורה פטור שאינו אוכל מן התורה חייב. משמע שהאוכל מן התורה לא נשתנה דינו מפני הקציצה. ותנן נמי השוכר את הפועל לעשות בזתים אמר לו על מנת לאכול בזתים אוכל אחת אחת ופטור ואם צירף חייב. לנכש בבעלים וכו'. ומקשו לה בירושלמי מה אנן קיימין אי בששכרו לעשות עמו בזתים כולל עלמא מודו שאוכל כדרכו ופטור אי בששכרו לעשות בגוף הזתים כולי עלמא מודו דהאוכל אחת אחת פטור ואם צירף חייב. ופשיט כן אנן קיימין בששכרו לנכש תחת הזתים מן דבתרא לנכש בבעלים. אמר לו על מנת לאכול ירק וכו' שמע מינה בהדיא שהשוכר את הפועל לעדור תחת הזתים ולנכש בבעלים שאינו אוכל מן התורה הוא שאינו מצרף ואם צירף חייב הא למסוק בזתים מצרף פטור. ותמהני היאך אמרו כאן שתים שתים לא יאכל יעשר ויאכל שהוא לא על מנת שיאכל בדין תורה נשכר אלא על מנת שיאכל בזתים ואם תאמר לא נתן לו רשות לעשר פירותיו יעשר עליהם מפירות שיש לו. ולא קשיא דהכי קאמר לא יאכל אלא אם כן נתעשרו והיינו דקתני מתניתין חייב ולא קתני צירף לא יאכל. הרמב"ן.

והרשב"א תמה עליו במאי דפירש דלא יאכל עד שיעשר קאמר דהא שתים שתים לא יאכל קתני. אלא שהוא לא נתן לו רשות לאכול אלא כדרך שהוא רשאי לאכול מהם דהיינו אחד אחד דאלו שתים שתים אסור משום חיוב המעשרות כיון שקצץ ולעשר משלו לא התנה ואינו במשמע קציצתו. עד כאן לשונו.
ורבינו חננאל פירש שקצץ עמו לאכול כך וכך זתים ולא יותר והיינו דאמרינן כל היכא דבעי ליכול למה יעכב עליו בעל הבית ספיתה דקסלקא דעתין שאין ספיתה קובעת למעשר וכיון שקצץ לו ולא יאכל משום דילמא פוחת מאלו אין לו למנוע ספיתתו שהרי קצץ אלא לאו ארישא והא דקתני אחד אחד אוכל בלא מעשר שתים שתים לא יאכל אפילו עישר שאין לו לאכול אותם שקצץ אלא כדין שזכתה לו תורה שמזונות מיעטה לו קציצתו ולא רבתה לו לאכול במה שלא היה דינו לאכול כלל אלא מאותה אכילה שזכתה לו קצצו לאכול כך וכך. וגם זה אינו נכון כמו שנתברר למעלה שאין קציצה בדבר שראוי לאכול בו מעכבת עליו כלום ולא שנא קוצץ לאכול ולא שנא קוצץ שלא לאכול שניהם דין אחד הוא. הרמב"ן.

וזה לשון הרא"ש: ארישא קאי אשכרו לעדור דאי אסיפא שכרו לבצור אטו בשופטני עסקינן שמתנה לאכול והלא מן התורה הוא אוכל ומהו צריך לתנאי זה ואפילו אם תאמר שלא ידע שיש לו לאכול מן התורה ולכך התנה מכל מקום אינו מפסיד בתנאו ואוכל שתים שתים כאלו לא התנה כדתנן פרק ב' דמעשרות השוכר את הפועל לקצוץ בתאנים וכו'. זה הכלל האוכל מן התורה וכו'. ורבינו חננאל פירש דאסיפא קאי וכו' ולישנא כיון שקצץ כל מה דבעי ליכול לא משמע כפירושו דמשמע שהתנאי למעליותא. וגם נראה לי שהתנאי זה לא משוה ליה מקח לחייבו במעשר כיון דבלא תנאי היה אוכל יותר. עד כאן. ונראה שהראב"ד פירש כפירושו של רש"י וזה לשונו: אהייא אילימא אסיפא פשיטא כיון דקצץ עמו שיאכל כל היכי דבעי אחד אחד ליכול שהרי נטל רשות מבעל הבית ומשום מקח ליכא דקציצה לאו מקח גמור הוא דאי מקח ממש הוא אפילו אחד אחד ובלא ספיתה נמי לא יאכל. ומדאמר דקציצה לאו מקח גמור הוא על כרחך לאו אשכרו לקשקש ולעדור קאמר דהתם ודאי מקח גמור הוא דמה לי לוקח במעות מה לי לוקח בשכר מלאכתו. ואני תמה בדברי הרב שאמר דאי מקח ממש הוא אפילו אחד אחד ובלא ספיתה נמי לא יאכל והלא שנינו האומר לחבירו הילך איסר זה ותן לי ה' תאנים לא יאכל עד שיעשר דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר אוכל אחד אחד פטור אם צירף חייב אמר רבי יהודה מעשה בגינת ורדים שהיתה בירושלים והיו תאנים נמכרות משלשה ומארבעה וכו' אלמא אפילו לוקח אחד אחד אוכל ופטור דרבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה. ועוד דמעשה רב. ועוד דאף רבי מאיר לא נחלק אלא כשהמוכר מלקט ונותן לו אבל כשהלוקח מלקט ואוכל פטור וכן מפורש שם בירושלמי. ושמא הוא מפרש לזו בתאנה העומדת בגנה כרב פפא דלעיל וכיון דאיכא חצר דקובע מדאורייתא ואיכא מקח שקובע מדרבנן אהני גבי לוקח דלא אכיל כלל ופלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה בתאנה העומדת כולה בגנה. כן נראה לי. הרשב"א.
וזה לשון הראב"ד: אהייא אילימא אסיפא פשיטא כיון שקצץ עמו שיאכל כל היכא דבעי ליכול שהרי נטל רשות מבעל הבית ומשום מקח ליכא דקציצה לאו מקח גמור הוא דאי מקח הוי ממש אפילו אחד אחד ובלא ספיתה נמי לא יאכל. קשיא לי להאי גירסא מאי פשיטא איכא הכא ודילמא אשמועינן דקציצה וספיתה באחד אחד לא קבעי דהא במסקנא הכי אמרינן. ומשום הכי מתחזי לי דלא גרסינן פשיטא אלא אתמוהי קמתמה וכי משום דקצץ וליכא משום קפידא דבעל הבית כל היכא דבעי ליכול ולא חיישינן לקביעות מעשר עם קציצה וספיתה אלא לאו ארישא בלא קציצה דהתם לא קבעה ושמע מינה דליכא משום ענבים ודבר אחר וכל שכן מהבהב וקשה הך דלעיל. כאן בארץ כאן בחוץ לארץ הא דתניא לא יספות משום קביעות מעשר הוא ולא משום דבר אחר ואינו אלא בארץ. אפילו אחד אחד ספיתה קבעה ואפילו בלא קציצה. ואי קשיא לך הא דתנן במעשרות ריש פרק ד' הכובש השולק המולח חייב המטבל בשדה פטור. איכא למימר ספיתה טפי מטבול. עד כאן.

ואוקימנא אחת סופת במלח ואוכל שתים לא יספות ואף על גב דנטל רשות. פירוש והכי קתני בברייתא ובפת לא יאכלו אלא אם כן נטל רשות ולא יספות במלח אף על פי שנטל רשות ובשתים משום דהוקבעו לטעשר אבל בלא ספיתה יאכל אפילו שתים שאין זו קציצה אלא בשקצץ בשעת שכירות דדמי למקח. ובעיין לא איפשיטא דבלא נטל רשות אפילו אחד אינו סופת דספיתה ודאי כענבים ודבר אחר דמי תדע מדאמרינן שתים שתים לא יספות במלח ואוכל אף על גב דנטל רשות מבעל הבית ואי סלקא דעתך ספיתה שריא במקום שאינה קובעת למעשר למה לי למימר אף על פי שנטל רשות הא בלא רשות נמי אוכל שתים שתים דלא דמי לקוצץ אלא שמע מינה ספיתה ודאי אסורה בשלא נתן רשות ובעיין דהבהוב לא איפשיטא וכן כתבו רבינו חננאל ורבינו הגדול. והוי יודע דהא דאוקמה רבא לברייתא דקתני לא יספות בשתים ומשום מעשר הוא הדין דהוה ליה לאוקומא בשלא נטל רשות ובאחת אלא דמשמע ליה דאנטל רשות קאי. אי נמי רבא סברא דנפשיה קאמר אבל ברייתא משום ענבים ודבר אחר הוא דאסר ובשלא נטל רשות ובאחת לפיכך כתב רבינו הגדול משום דהוה ליה ענבים ודבר אחר. ולמאי דאקשינן מעיקרא ולא יספות במלח דקסלקא דעתך דספיתה אינה קובעת למעשר ואינה אוסרת משום ענבים ודבר אחר בדין הוא דהוה לן לאיתויי למפשט מינה בעיין דהואיל וספיתה שריא כל שכן הבהוב אלא הואיל וקשיא ליה אאידך ברייתא קושיא אלימא ליה מלמפשט מינה בעיין. ועוד דלא תפשוט מינה אלא תנאי. הרמב"ן.

וזה לשון הראב"ד: אלא אמר רבא בין בארץ בין בחוץ לארץ. הילכך הא דקתני לא יספות בשתים שתים. והא דקתני סופת באחת אחת. ודקאמרת פשיטא כיון דקצץ כל מידי דבעי ליכול. הא קמשמע לן דאף על גב דקצץ ודמי ללוקח דהא שתים שתים לא יאכל משום דקצץ ואף על פי שלא ספת אימא אפילו אחד אחד נמי לא ליכול קמשמע לן אוכל. ולפירוש בתרא דלא גרסי פשיטא מסתגי נמי שפיר ורבא כפשטה דברייתא מתרץ לה קצץ אחד אחד אוכל בין ספת בין לא ספת שתים שתים לא יאכל ואפילו בלא ספת משום דקצץ וסופת במלח קאי ארישא דסיפא ואאחד אחד. והשתא בין לתירוצא דרבא בין לתירוצא דאביי בעיין איפשיטא דלדעת רבא כיון דלא קבעה ספיתה אוכל אחת אחת ולדעת אביי בחוץ לארץ מיהא אוכל בספיתה ולית ביה משום ענבים ודבר אחר וכל שכן מהבהב באור. וה"ר יצחק כתב בעיין דלא איפשיטא ואנן הא חזינן דאיפשיטא. עד כאן.

הא דאמרינן אהייא. הכי קאמר אילימא ארישא דהיינו קצץ אחד אחד אוכל אמאי לא יספות כיון דקצץ אפילו הוי כענבים ודבר אחר מכל מקום הרי קצץ וכל שלא הוקבע למעשר פשיטא שיאכל אחת אחת ואפילו בספיתה דהא חדא לא קבעה ספיתה ואף על גב דפועל לא זכתה לו תורה לאכול ענבים ודבר אחר זה לא התנה שיאכל כדרך שזכתה התורה לפועל. אלא לאו אסיפא דהיינו שכרו למסוק שכרו לגדור אלמא פועל אוכל אחת אחת בספיתה וקשיא אאידך ברייתא דקתני ולא יספות במלח ויאכל ופריק אביי דודאי פועל אוכל אחת אחת בספיתה דגריעא ספיתה מאוכל בפת ולאו ענבים ודבר אחר הוא אלא משום חיוב המעשרות קאמר דכל שסופת קובע והני מילי בארץ אבל בחוץ לארץ אין ספיתה קובעת והיינו ברייתא דקתני סופת במלח ואוכל. ואני תמה כיון דעד השתא משום איסור ענבים ודבר אחר הוה משמע לן היאך דחה אביי דרך סתם דלאו מחמת כן אלא מחמת איסור המעשרות הוה ליה למימר בהדיא הכא משום חיוב המעשרות ואינו דכיון דאמר בארץ קבעה ספיתה למעשר הרי ביאר הענין ונקט לשון קצר אחר שעל כרחך הוא מבואר הכונה. ואסקה רבא בין בארץ בין בחוץ לארץ ומתניאתא לא קשיא דחדא לא קבעה והילכך אפילו ספת אין כאן חיוב מעשר ואוכל ואף על פי שקצץ אבל שתים שתים לא יאכל ואפילו בלא ספיתה דקציצה קובעת בשתים בספיתה אבל לא קצץ אחת אחת אם נטל רשות מבעל הבית אוכל ואפילו בספיתה ובלא ספיתה אפילו שתים אוכל כדינו שזכתה לו תורה אבל ספת אפילו נטל רשות מבעל הבית לאכול בספיתה שתים שתים לא יאכל מאי טעמא דאיטבול להו למעשר עם הספיתה. ונראה לי דהא דקאמר ואף על גב דנטלו רשות מבעל הבית לאו בשנטלו רשות לאכול אפילו שתים שתים בספיתה קאמר דהתם ודאי מעשרין ויאכלו דלא קבעה ספיתה טפי מאכילה בפת ואפילו הכי קתני ובפתן לא לאכלו אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית הא בנטילת רשות יאכלו ומעשרין והכי נמי מאי שנא כיון שנתן להם רשות יעשרו ויאכלו אלא שלא נטלו רשות כאן אלא לאכיל בספיתה וכיון שכן אוכל הוא בספיתה אחת אחת שכנגד שלא זכתה לו תורה לאכול בספיתה התירה לו זה ואפשר לו בלא מעשר. אבל בנותן רשות לאכול בפת על כרחך יודע הוא שאכילה בפת ואפילו אחת אחת אכילת קבע היא ואי אפשר לו עד שיעשר ויאכל והילכך כשנתן לו רשות סתם כאלו בתן לו רשות בפירוש לעשר ולאכול כן נראה לי. הרשב"א.

וזה לשון הריטב"א: אהייא אילימא אסיפא כיון דקצץ כל היכי דבעי ליכול. פירוש אילימא אסיפא דקתני קצץ דאף על גב דלפירוש רבינו תם ההיא פירושא דרישא היא מכל מקום היא גופה בסיפא דמתניתא איתניא וסיפא היא. אלא לאו ארישא פירוש ארישא דסיפא דהיינו מציעתא דאלו ברישא ממש אין דינו לאכול כלל בשלא קצץ והשתא לא הוה מסיק אדעתיה דאיכא למיחש לספיתה לענין קביעות מעשר אלא סבירא ליה דספיתה לא קבעה ואין לדון בספיתה לאו משום גזלו של בעל הבית אם יש לו רשות לפועל בכך אם לאו. אמר אביי לא קשיא כאן בארץ כאן בחוץ לארץ. פירוש לאו כדקסלקא דעתין שדיגנו בספיתה מפני גזלו של בעל הבית דבהא לא איירי תנא אלא כולה משום קביעות מעשר היא וקמייתא דקתני לא יספות בפירות ארץ ישראל דמחייבי במעשר מדאורייתא ובדידהו אחמור רבנן דתקבע ספיתה ואידך ברייתא בפירות חוץ לארץ דהתם אקילו דלא תקבע ספיתה ופריך רבא דודאי כל דתקון רבנן כעין דאורייתא וכיון דאמרו רבנן דקבעא ספיתה בארץ הוא הדין דגזור בחוץ לארץ דכולה חדא גזרה היא. אלא אמר רבא בין בארץ בין בחוץ לארץ חדא לא קבעא וכו'. פירוש ולרבא נמי תרווייהו מתניאתא לא נחתי אלא לדין קביעות ספיתה וכדמוכח לישנא דרבא. ואם תאמר מכל מקום בין לאביי בין לרבא תפשוט דספיתה במלח שריא לפועל כל היכא דליכא משום מעשר ואין בעל הבית מעכב עליו דהא תנא דקמייתא שרי לספות במלח ואידך לא אסר אלא מטעם מעשר וכיון דספיתה במלח שריא ואפילו שתים שתים כל שכן הבהוב דהא ספיתה חמירא וכדאמרינן לעיל ספיתה ודאי כענבים ודבר אחר דמי. ויש לומר דמהא ליכא למשמע מידי דדילמא פועל לא יהבהב ולא יספות כלל אם לא קצץ והא דקתני ברייתא סופת דהשתא כל היכי דליכא משום מעשר דכולי עלמא יספות כדאמרינן לעיל כיון דקצץ כל היכא דבעי ליכול והא דקתני קמייתא ולא יספות במלח מיירי בשלא קצץ וארישא קאי ולא אסיפא שנטלו רשות מבעל הבית. וכן פירש רש"י בדברי אביי דהא דקתני לא יספות אסיפא קאי שקצץ ודקאמרת כל היכי דבעי ליכול לאו משום ענבים ודבר אחר הוא אלא משום דבארץ ספיתה קבעה למעשר הילכך קצץ בין ספת בין לא ספת אחד אחד אוכל שתים לא יאכל פירוש אחד אחד אוכל מכיון שקצץ ואפילו שתים לא יאכל ואף על פי שלא ספת מכיון דקצץ דתרתי חשיבי למקבע בקציצה לא קצץ ולא ספת אפילו שנים שנים אוכל ספת ולא קצץ אחד אחד יאכל שנים שנים לא יאכל אשתכח דאחד אחד לעולם שריא שנים שנים לעולם אסור אלא אם כן כשלא קצץ ולא ספת הילכך הא דקתני וסופת במלח מיירי שסופת אחד אחד ואידך דקתני לא יספות מיירי שלא יספות שנים שנים ובעיין דהבהוב אבל לא מפקי מיניה כיון דספיקא הוא ודילמא בדין אכל ולא מנכינן נמי מאגריה דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא. וכן פירש ר"י. מפי רבי.

וכן כתב הרמ"ך וזה לשונו: פועל אינו רשאי להבהב. ולא יהבהבו לו אשתו ובניו אף על גב דלא בטיל מעבידתיה דבעיא ולא איפשיטא היא. ואם הבהבו ליה ואכל נראה לומר דלא מפיק מיניה מאי דאכל. עד כאן.

בהלכות והיא תוספתא: תניא אין הפועל רשאי לעשות בלילה וכו'. ורשאי בעל הפרה להרעיב פרתו ולסגפה כדי שתאכל הרבה בשעה שדשה כלומר ביום שהיא דשה אבל לא קאמר שבלילה ירעיבנה שדעתו לשכרה לדישה למחר דהא ודאי אסור אלא בא לומר שאף על פי שדרך בעלי בתים ששוכרים בעל הבהמה עם בהמתו ונותנין לבהמה אספסתא לשעה ולשליש שעה או פקיעי עמיר ואם בעל הפרה רוצה להרעיבה עד שליש היום שדעתו לדוש בה תטים ושעורים ותאכל מהם כרצונה רשאי לעשות. חמור וגמל אוכלין ממשוי שעל גבן בדרך הליכתן ובלבד שלא יטול בידו ויאכילם. וכל שכן שאוכלים בשעה שאדם טוען אותם מן החטים ומן השעורים ואינו רשאי לחסמם אלא קמשמע לן שאפילו בשעה שאין מונחין לפניו אלא על גביו כיון שרואה אותן קצת שהרי אינם מונחין בשק. ה"ר יהונתן.
וכתב הרמ"ך וזה לשונו: נראה לומר דהאי דחמור וגמל אוכלין ממשוי שעל גבן דוקא בדבר שלא נגמר למעשר דאי לאו הכי לא הוי דומיא דדיש וכתיב לא תחסום שור בדישו וצריך עיון. עד כאן. ועיין להלן בדיבור המתחיל: ובלבד שלא יטול וכו'.

בארץ קבעה ספיתה. פירש רש"י ואסיפא דקצץ קאי. ולא רצה לפרש דקאי אשכרו לבצור ולמסוק דאם כן תפשוט דהבהוב שרי. הרא"ש.
לא קצץ כגון פועל דאורייתא שאוכל בלא קציצה ולא הוי כמקח כיון שלא ספת אוכל שתים שתים ואין לחוש משום מעשר דאינו חשוב לוקח שהתורה זכתה לו. מרבי.

והא דתנן במסכת מעשרות דאפילו לבעל הבית אסור שתים שתים בתאנה העומדת בחצר היינו משום דחצר קובעת במקח וקציצה. תוספות שאנץ.

דכתיב כי קבצם כעמיר גרנה. פירוש עמיר כמו עומר הנה שתים וקבצם עוד לדבר אחר והיינו ספיתתם במלח הנה עשאן גרן. הראב"ד.

תנו רבנן פרות המרכסות בתבואה וכו'. פירש רש"י שנוטלין שעורים ושורין אותם במים ומייבשין וכו' וכן פירש הראב"ד. ואינו עובר משום בל תחסום לפי שכבר נתמרחה התבואה ונגמרה למעשר וכבר פירשנוה לעיל לפי שטה זו וכן פירשו בתוספות. ויש שפירש מלשון והרכסים לבקעה שלא נתנום לדוש אלא שהם עקמו דרכם והלכו אל התבואה ובכי הא רשאי לחסום דשור בדישו אמר רחמנא וכן אמרו בירושלמי בפרק ט' דתרומות בדישו ולא בדרכו רבי אליעזר אומר אפילו בדרכו עד כאן. והאי מתניתא כרבנן והלכתא כותייהו. ומסתברא שאף לפירוש הראשון כל כי האי גוונא אין בו משום לא תחסום שאין לא תחסום אלא כשהבהמה עושה בו מלאכה והכי רהיט כוליה פירקין וכדאמרינן נמי דאיתקש נחסם לחוסם ופועל אין לו לאכול אלא בדבר שהוא עושה בו מלאכה. וזה פשוט. הריטב"א.

בא"ד וסבר השתא בפועלין שאין יכולין לאכול אלא ע"י כו' עכ"ל ר"ל השתא לפי' ר"ת ולאפוקי לפרש"י וק"ל:

בד"ה קצץ אחת כו' דאי אשכרו לקצור למה יתנה כו' וק"ק כו' דמדינא לא הוה אכיל כלל כיון ששכרו לעדור כו' עכ"ל ודאי דכן הוא למאי דקאמר אלא לאו ארישא דספת אע"פ שלא קצץ וקאי אשכרו לקצור דמדינא אכיל וספית וא"כ קצץ ע"כ לא קאי אשכרו לקצור דלמה יתנה בחנם כיון דמדינא אוכל וסופת בלא קציצה אבל קשה לי מאי קשיא להו למאי דקאמר אילימא אסיפא כו' למה פשוט לו כ"כ כו' דאימא מה"ט למאי דקאמר אילימא אסיפא כו' ואינו סופת בלא קציצה אפילו היכא דמדינא אכיל כגון בשכרו לקצור ה"נ מה"ט דשכרו לעדור אינו סופת אפילו בקוצץ דהא אצטריך לקצוץ משום אכילה גופה וא"כ ע"כ קצץ לא קאי אלא אשכרו לקצור דכיון דמשום אכילה לא הוה לקצוץ דמדינא אכיל נימא דמשום ספיתא קצץ והשתא פריך שפיר כל מאי דבעי ליכול כיון דקצץ ודו"ק:

בד"ה בארץ קבעה כו' וקמ"ל דלא קבעה ספיתא כו' עכ"ל דלפי' ר"ת לעיל לא מצי לאוקמא הך בתרייתא בפשיטות ובראוין לאכילה דפשיטא הוא דשרי ולא אצטריך ליה למיתני אלא לאשמועינן דלא קבעא ספיתא ומיהו לשיטת ר"ת לא הוו צריכי למימר דסופת במלח קאי אסיפא כו' דברישא בלא קציצה נמי ניחא דסופת בראוין לאכילה ואשמועינן דלא קבעה למעשר אלא לשיטת רש"י דלעיל הוצרכו למימר דספת קאי אסיפא ודו"ק:

גמ' וגודרין בתמרים כו' נ"ב הערוך הביא אותו בערך גדר ופירש שהוא כמו גודו אילנא:

רש"י בד"ה קצץ בין כו' ליתא בשתים אלא באחת לא קבעה דבעי בהן ספיתא משום הכי כו' כצ"ל ונ"ב ס"א משום ולפ"ז לא גרסינן אלא:

תוס' בד"ה קצץ אחת כו' שפיר במאי יאכלם כצ"ל:

גמרא התם משום בטול מלאכה. לקמן (צא ב):

גמ' שם עודרין בתאנים. בערוך ערך אר העתיק אורין ונכון מאד:

רש"י ד"ה ראשי אומניות. בלשון ארמי אוצייתא. בב"ב (יב מא ב):

רש"י ד"ה לא יספות. קס"ד משום ענבים וד"א כו'. לכאורה לפ"ז ה"ל לתנויה ביחד עם בפתם ל"י ואחריהם אלא א"כ נטלו רשות מבעה"ב ואולי זה דחקו לאביי לאוקמי איסורא משום מעשר ומיושב קושיית התוס' בד"ה בארץ:

רש"י ד"ה ללקט. אותן הנושרין כו'. מצינו רבות לשון לקיטה משמש גם על תלישה מן המחובר ועי' רשב"ם ב"ב (פב ב) ד"ה כמלא אורה ובמש"כ בפ"ד דפאה מ"י בשם הרמב"ם:

רש"י ד"ה וסופת במלח. קס"ד ספיתא במעשר לא מהני. וכן התוס' בד"ה בארץ כתבו דאי לאו דאשמעינן בשום מקום דספיתא קבעה כו' ותימה הלא שנינו ברפ"ד דמעשרות דמלח קובע ועוד קשה דלאביי משמע דאפי' חדא קבעה ספיתא ושם במ"ג איתא דאחד אינו קובע:

רש"י ד"ה בארץ. דאורייתא הוא קבעה ספיתא. כצ"ל:

תד"ה פועל (שבע"א בסופו). ודשרי לספות במלח לרבא כו'. כצ"ל:

גמ'. ת"ש פועלים אוכלין ענבים בראשי אומניות שלהן ובלבד שלא יהבהבו באור התם משום ביטול מלאכה כי קמבעיא לן היכא דאיכא אשתו ובניו.
ופירש"י (בד"ה התם משום ביטול מלאכה) וז"ל שמבטל עצמו כשמהבהב עכ"ל. ומבואר בגמ' דאע"פ שחל היתר אכילה לפועל והפקעת ממון הבעלים לגבי גוף הפירות מ"מ איכא איסור של ביטול מלאכה ואין היתר לבטל ממלאכה יותר מזמן תלישת הפרי כדי לאוכלו. והנה עיין ברמב"ם (פי"ב מהל' שכירות ה"ג) וז"ל המבטל ממלאכתו ואכל או שאכל שלא בשעת גמר מלאכה הרי זה עובר בלא תעשה שנא' וחרמש לא תניף וכו' מפי השמועה למדו שכל זמן שהוא עוסק בקצירה לא יניף חרמש לאכילתו וכן כל כיוצא בזה. וכן פועל שהוליך בידו ממה שעשה או שלקח יתר על אכילתו ונותן לאחרים עובר בל"ת שנא' ואל כליך לא תתן. ואין לוקין על ב' לאוין אלו שאם אכל או הוליך חייב לשלם עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל א"א דברים הללו אין להם שורש ובספרי דרשו וקטפת מלילות בידך שלא יהא קוצר במגל ואוכל וחרמש לא תניף בשעה שאתה מניף חרמש על קמת בעל הבית ולא מפני ביטול מלאכה אלא שלא יעשה אכילתו קבע כעין מלאכתו עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם סובר דאם ביטל ממלאכה ואכל או שאכל שלא בשעת גמר מלאכה (דהיינו שאכל בשעת קצירה קודם מילוי הסל) עבר על איסור "וחרמש לא תניף" דנחשב לביטול מלאכה³⁰. משא"כ הראב"ד סובר דיסוד האיסור אינו משום ביטול מלאכה דפשיטא דביטול מלאכה אסור משום גזל ולא צריך ע"ז לאו מיוחד ד"וחרמש לא תניף", אלא על כרחך יסוד האיסור ד"וחרמש לא תניף" הוא שלא יאכל אכילת קבע, ולו יצוייר דיש היכא תימצא שאכילתו אינה מהוה ביטול מלאכה ואין הבעל הבית מפסיד כלום מחמת אכילת הפועל (וכגון דהוי פועל קבלן שאינו משתלם לפי זמן מלאכתו שאם יפסיק מעבדתו לשעה ויאכל לא תתבטל המלאכה ולא מפסיד הבעה"ב, דהקבלן משתלם על גמר העבודה ולא על זמן מלאכתו) מ"מ אסור לפועל לאכול ע"י קצירה בחרמש ולא הותר לו אלא לתלוש ביד ולאכול, משום דלא הותרה לפועל לאכול אלא אכילת עראי בלבד וכשקוצר בחרמש ואוכל הו"ל אכילת קבע. ונראה דהרמב"ם למד דהדרשה מקרא "וחרמש לא תניף" היינו "וחרמש" - בשעה שהפועל עסוק בקצירה במגל לבעה"ב - "לא תניף" - לא תקצור במגל לעצמך לאכול אכילת פועל, משום דכשקוצר לעצמו במגל הריהו מתבטל ממלאכה. וזהו כוונתו במש"כ "מפי השמועה למדו שכל זמן שהוא עוסק בקצירה לא יניף חרמש לאכילתו וכן כל כיוצא בזה". אמנם נראה דבין להרמב"ם ובין להראב"ד אין לוקין על לאו זה משום דהוי לאו הניתן לתשלומים.
והנה יש לעיין האם הוי לאו הניתן לתשלומין משום דחל איסור ולאו דגזילה או דליכא אלא לאו ד"וחרמש לא תניף" דהוי לאו הניתן לתשלומין ומשו"ה אין לוקין. ונראה דלשיטת הרמב"ם האיסור ד"וחרמש לא תניף" חל משום ביטול מלאכה דהתורה אסרה לפועל לקצור בחרמש לעצמו בשעה שהוא עסוק בקצירה לבעה"ב משום ביטול מלאכה, אולם אין האיסור חלות שם איסור ביטול מלאכה בעלמא משום שגוזל זמן מלאכה מהבעה"ב, דזה אסור מדין גזילה בעלמא וכמש"כ הרמב"ם (בפי"ג מהל' שכירות ה"ז) וז"ל כדרך שמוזהר בעל הבית שלא יגזול שכר עני ולא יעכבנו כך העני מוזהר שלא יגזול בעל הבית ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן וכו' אלא חייב לדקדק בעצמו בזמן וכו' עכ"ל, ולא צריך לאו נפרד ד"וחרמש לא תניף" לאסור ביטול זמן מלאכה, ועל כרחך צ"ל דמגזה"כ מיוחדת ד"וחרמש לא תניף" ילפינן שאם הפועל אכל בשעת קצירה קודם מילוי הסל או שישב ונתבטל ואכל לאחר מילוי הסל בכה"ג ליכא לפועל זכות אכילה, וממילא חל איסור גזילה וחייב לשלם מדין תשלומי גזילה. ויוצא דלרמב"ם כשאכל הפועל שלא בשעת גמר מלאכה אינו רק גוזל את בעל הכרם בזה שנוטל את שכרו עבור זמן ביטול מלאכה אלא דהענבים שאכל בשעה שנתבטל ממלאכה ג"כ נעשו גזילה ובאכילתן עבר על איסור גזילה. ונפקא מינה דאינו משלם לבעה"ב רק על ביטול זמן המלאכה אלא אף על שווי גוף הפירות. ולפי הראב"ד י"ל דלא הותר לפועל אלא אכילת עראי, והיכא דאכל אכילת קבע הוי גזל וחייב בתשלומים. ונראה לומר דהראב"ד סובר דהלאו ד"וחרמש לא תניף" מפקיע את זכות הפועל לאכול אכילת קבע, דבלי הך קרא הו"א דמקרא ד"כי תבא בכרם רעך ואכלת" חל היתר וזכות אכילה לפועל אפילו באכילת קבע - דחל זכות ממון לפועל לאכול את הפירות בכל אופן. והגזה"כ ד"וחרמש לא תניף" שאוסר אכילה בשעת קצירה דהוי ליה אכילת קבע מפקיע זכות הפועל בהך אכילה ומשו"ה הוי גזל, ולכן הלאו ד"וחרמש לא תניף" הוי לאו הניתן לתשלומין ואין לוקין עליו³¹.
ולפי"ז יש לבאר נמי שיטת רש"י לעיל (דף פז: ד"ה כרם רעך) דכרם כותי נתמעט מהאיסור ד"ואל כליך לא תתן" דהוי איסור מיוחד לפועל לאסוף הפירות בכלי לקחתם לביתו, ובכרם כותי ליכא הך איסור. אך כרם כותי נכלל בהיתר ד"וקטפת מלילות ואכלת ענבים כנפשך שבעך". ונראה דבעצם ההיתר ד"וקטפת מלילות ואכלת כנפשך שבעך" שמתיר פועל לאכול אף מתיר לשים את הפירות בכליו ליטלן לביתו, אולם בישראל כתיב "ואל כליך לא תתן" האוסר לו ליתן בכליו ואם נתן בכליו פקע מיניה זכות האכילה לגמרי וממילא הו"ל גזילה, משא"כ בכותי דלא נאמר "ואל כליך לא תתן", ומשו"ה כשנותן הפועל הפירות בכרם כותי בכליו ליטלן לביתו לא עבר על איסור גזילה.
והנה עיין בספר החינוך מצוה תקע"ז (מצוה תקע"ז - שלא יקח הפועל בידו יותר על אכילתו) שהקשה מדוע בעינן לאו מיוחד ד"ואל כליך לא תתן" לאסור לפועל ליקח יותר מכדי אכילתו תיפוק ליה דאסור משום גזל. ויש לתרץ קושייתו עפי"ד הרמב"ם שכתב (פי"ב מהל' שכירות ה"ג) "וכן פועל שהוליך בידו ממה שעשה או שלקח יתר על אכילתו ונותן לאחרים עובר בל"ת שנא' ואל כליך לא תתן". ונראה דבציור שהפועל הוליך בידו ממה שעשה ונותן ממה שבידו לאחרים ליכא איסור גזילה בעלמא, דמיירי שהפועל נטל את מה שראוי לו לאכול (שלא נטל יתר מכדי אכילתו) ומכיון שיש לפועל זכות ממון לאכול את מה שבידו בעצמו א"כ ליכא בנתינתו לאחרים הפסד ממון להבעלים וחלות איסור גזילה דעלמא דהרי הפועל עצמו היה מותר לו לאכול מהנך פירות. ומשו"ה בעי קרא ד"ואל כליך לא תתן" לאסור הך גוונא בחלות שם איסור מיוחד ד"ואל כליך לא תתן". ונראה דהאיסור ד"ואל כליך לא תתן" הוי חלות שם איסור ממון בפ"ע ואינו אסור מדין איסור גזילה בעלמא, דהרי אינו מפסיד את הבעל הבית שהרי היה לפועל זכות לאכול מאותן הפירות. ונראה דבציור השני ברמב"ם שנטל הפועל יותר מכדי אכילתו ונתן לאחרים בודאי חל איסור גזילה, אולם הרמב"ם סובר דחל נמי איסור ממון מיוחד מלאו ד"ואל כליך לא תתן" ואינו לוקה משום דהוי לאו הניתן לתשלומין³². והנה איסור רבית ואיסור אונאה הויין חלות שם איסורי ממון שאינן איסור גזילה, והנפ"מ בין איסור ממון לאיסור גזילה הוא דאיסור ממון חל אף כשנותן הממון מדעת כמו ברבית ובאונאה, ואילו איסור גזל חל רק היכא שנוטל ממון מתחת ידי הבעה"ב בעל כרחו ומפסידו ממון וכדכתיב "ויגזול את החנית מיד המצרי". וי"ל דהאיסור ד"ואל כליך לא תתן" הוי חלות שם איסור ממון בפ"ע דניתן לתשלומין ודומה לאיסור רבית ואונאה, וכשהוליך הפועל ונתן ממה שעשה (כדי אכילתו) לאחר ליכא איסור גזילה, דהפועל אינו מפסיד ממון מבעה"ב שהרי היה לו זכות לאכול מאותן הפירות ואינו נוטל ממון מהבעלים בעל כרחו, וחל רק איסור ממון מיוחד ד"ואל כליך לא תתן".
ולפי"ז י"ל דזהו כוונת הרמב"ם במש"כ "וכן פועל שהוליך בידו ממה שעשה או שלקח יתר על אכילתו עובר בלא תעשה שנאמר ואל כליך לא תתן ואין לוקין על שני לאווין אלו שאם אכל או הוליך חייב לשלם", וצ"ב מהו כוונת הרמב"ם במש"כ "וכן פועל שהוליך וכו'" דמהי ההשוואה בין האיסור ד"ואל כליך לא תתן" לאיסור ד"וחרמש לא תניף" שכללן הרמב"ם בהלכה אחת והשווה אותם דאין לוקין עליהן משום דחייב לשלם. ונראה דהרמב"ם מדמה הלאו ד"ואל כליך לא תתן" ללאו ד"וחרמש לא תניף" דבתרווייהו חל חלות שם איסור ממון אע"פ שאיננו לוקח ממון מהבעל הבית בעל כרחו והבעה"ב אינו מפסיד כלום, אולם מאחר שהפועל לקח שלא כדין פקע היתר הפועל לאכול וחל איסור ממון מיוחד דפועל אך אינו אסור מדין גזילה. והצד השוה בין האיסורים הוא דהויין איסורי ממון אבל לא חל מחמתן איסור גזילה. ועיין ברמב"ם (פי"ב מהל' שכירות ה"ב) וז"ל מה בין העושה בתלוש לעושה במחובר שהעושה בתלוש אוכל בדבר עד שלא נגמר מלאכתו ומשתגמר מלאכתו אסור לו לאכול והעושה במחובר כגון בוצר וקוצר אינו אוכל אלא כשיגמור עבודתו כגון שיבצור ויתן בסל עד שימלאנו וינפץ הסל וכו' ואינו אוכל אלא עד אחר שימלא הסל עכ"ל. ומבואר דמותר לפועל לאכול בתלוש ואע"פ שמבטל ממלאכתו בשעה שאוכל, ומוכח מזה שביטול מלאכה כדי לאכול בעצם מותר לפועל אלא שנאסרה במחובר מאיסור מסוים ד"וחרמש לא תניף", דההיתר אכילה לפועל כולל גם היתר להבטל ממלאכה אילולא הלאו ד"וחרמש לא תניף" דחל במחובר ולא בתלוש. ומוכח דאין זה איסור גזילה בעלמא אלא דמאחר דחל איסור מסוים ד"וחרמש לא תניף" פקע זכות הפועל לאכול במחובר שלא בשעת גמר מלאכה והאיסור ד"וחרמש לא תניף" הוי חלות שם איסור ממון בפני עצמו ולא חל איסור גזל דעלמא.
ובספר החינוך תירץ וז"ל לפי שידמה הפועל שלא יהיה לו חטא בלקחו מגידולי הקרקע בעת הקציר או הבציר, שדרך בני אדם שלא להקפיד בדבר כל כך כמו שהם מקפידים במה שיש להם בתוך הבית, ע"כ היה מחסדיו ית' להרבות עליו האזהרות במה שהכשלון מצוי, וכענין שאמרו רז"ל רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות עכ"ל. ונראה לומר דר"ל דעיקר הלאו דגזילה הוא היכא דאיכא קפידא בדבר, אולם בפועל חידשה התורה איסור סייג לאיסור גזילה מקרא ד"ואל כליך לא תתן", דהוי לאו טפל לאיסור גזילה - דאסור לפועל לאכול בעת הקציר אע"פ שיש סברא שאין הבעלים מקפידים ע"ז כל כך.³³
גמ'. השוכר את הפועל לעדר ולקשקש תחת הזיתים הרי זה לא יאכל וכו' קצץ אחת אחת יאכל שתים שתים לא יאכל. ופירש רש"י בד"ה קצץ וז"ל והתנה עם בעה"ב ע"מ שאוכל הוי ליה כעין מקח. אחת אחת אוכל דפחות משתים לא חייל איסור שם גורן בדבר שלא נגמרה מלאכתו. שתים שתים לא יאכל, דשתים מכי מטי להו מילתא דחשיבותא כגון קציצה או מקח חייל עלייהו שם גורן וכו' וקביעותא דקציצה ומקח דרבנן היא וכו' דמדאורייתא אין חילוק בין שתים לאחת עכ"ל. ועיין בתוס' (ד"ה קוצץ אחת אחת) שכתבו וז"ל פירש בקונטרס קצץ עם בעה"ב על מנת שיאכל דהשתא הוי כעין מקח נראה לרבנו תם דלפירושו קאי ארישא אשכרו לעדור, דאי אשכרו לקצור למה יתנה בחנם כיון דמן התורה אוכל וקציצה נמי אמאי מהניא שלא יאכל שתים שתים כיון דעל חנם הוא קוצץ עכ"ל. ומשמע דרש"י ותוס' נחלקו מתי קציצה קובעת למעשר, דתוס' סובר שהקציצה קובעת כששכרו לעדור, דאילו בשכרו לקצור אוכל מה"ת ולא צריך קציצה ע"ז, ובשכרו לעדור מכיון שאין לפועל זכות אכילה מה"ת מועיל קציצה לקבוע למעשר. אמנם מסתימת לשון רש"י משמע דס"ל דקציצה חלה אף כששכרו לקצור. ונראה דרש"י סובר דעצם מעשה הקציצה קובעת למעשר דהוי "כעין מקח" ואע"פ שהקציצה לא חלה בשכירות מכיון דיש לפועל בלאו הכי זכות אכילה מה"ת, דרש"י סובר דמעשה מקח קובע למעשר ולא חלות מקח. ואילו ר"ת ס"ל דמקח חל רק היכא דאיכא חלות מכירה מהמוכר ללוקח, והיכא דכבר יש לפועל זכות אכילה מה"ת לא חלה הקציצה לקבוע למעשר, דלתוס' רק שינוי חלות בעלות מהוה מקח לקבוע למעשר. א"נ י"ל דרש"י סובר דאע"פ שבלי קציצה זוכה הפועל בפירות מעצמו מדין "כנפשך" מ"מ במקום קציצה נהפכה זכות הפועל להיות זכייה שקבל בהקנאה מבעה"ב ומשו"ה הו"ל מקח³⁴. ועיין בהמשך התוס' שכתבו בשם הר"ח וז"ל ור"ח פירש קצץ שהתנה שלא לאכול אלא עשר פירות או עשרים עכ"ל, ומבואר דהר"ח סובר דחל הקציצה להגביל את כמות הפירות שהותר לפועל לאכול וקציצה זו קובעת למעשר כמקח. ויל"ע האם רש"י חולק על הר"ח או לא, האם ס"ל דהגבלת זכות פועל מהוה מקח, די"ל דרש"י סובר שמעשה קציצה ומעשה מקח שנותן לפועל זכות לאכול כדינו קובע אע"פ שיש לו כבר זכות מה"ת לאכול אבל אם הגביל זכות הפועל לאכול לא חל שם מקח לקבוע למעשר, ודלא כרבנו חננאל. ויתכן דשאלה זו תלויה בב' פשטים הנ"ל ברש"י אך קשה להכריע היאך לתלותה בהם. וי"ל דלפי התורה הפועל אוכל "כנפשך שבעך" ואין בזה שיעור מסוים של מספר וכשהגבילו לאכול מספר מסוים של פירות וכדפירש הר"ח הו"ל הסכם חדש שחלוק ביסודו מדין התורה ובין רש"י ותוס' ס"ל דהו"ל מקח.
והנה עיין ברמב"ם (פי"ב מהל' שכירות ה"י) וז"ל ולא יאכל ענבים ודבר אחר ולא יאכל בפת ולא במלח ואם קצץ על בעל הבית על שיעור מה שיאכל אוכל אותו בין במלח בין בפת בין בכל דבר שירצה וכו' עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל דוקא אחת אחת בספיתת מלח עראי אבל לא מליחה גמורה ולא עם הפת משום איסור טבל עכ"ל. והראב"ד משיג שאם אכלו במלח חל קביעות למעשר וא"כ צ"ע מדוע פסק הרמב"ם שבקציצה הפועל יכול לאכול במלח כפי מה שקצץ. ועיין במגיד משנה שתירץ "והנראה אלי שרבנו לא הכניס עצמו בכאן בדין המעשר אלא בדינו עם בעה"ב, ובודאי דבשתים חייב לעשר וכבר כתב כן רבנו בארוכה בפ"ה מהל' מעשרת ומכל מקום בדינו עם בעה"ב אוכל כמה שירצה ומעשר וכ"כ הרמב"ן קצץ א' א' אוכל ב' ב' לא יאכל פירוש דלא יאכל משום מעשר ולא יאכל עד שיעשר קאמר אבל מעשר הוא משלו עם ירצה". ועיין (בפ"ה מהל' מעשר ה"ט - הי"א) שכתב הרמב"ם וז"ל השוכר את הפועלים לעשות עמו בפירות בין בתלושין בין במחוברין הואיל ויש להם לאכול מן התורה במה שהן עושין הרי אלו אוכלים ופטורים מן המעשר. ואם התנה עמהן שיאכלו מה שלא זכתה להן תורה כגון שהתנה עמהן הפועל שיאכלו בניו עמו וכו' הרי זה אסור לאכול עד שיעשר הואיל ואוכל מפני התנאי ה"ז כלוקח וכו' קצץ הפועל שיאכל ליטרא של זיתים אוכל אחת אחת ואם צירף חייב לעשר הואיל והוא אוכל דבר קצוב הרי זה כלוקח שאם צירף נקבע, לא קצץ אלא היה אוכל כדין תורה מצרף ואוכל כל מה שירצה והוא שלא יספות במלח אבל עם ספת במלח אחת אחת מותר שתים שתים אסור שהרי נקבעו במלח עכ"ל. והנה בפשטות הרמב"ם ס"ל כרש"י שקציצה קובעת כמקח ואפילו אם היתה לו זכות לאכול בלי הקציצה כי הקציצה מפקיעה את זכות הפועל מה"ת וחלה זכות אכילה מחמת התחייבות של הקציצה בלבד ומשו"ה חל בה דין מקח הקובע למעשרות. ולפי"ז צ"ע בכוונת השגת הראב"ד דהרי הרמב"ם כתב להדיא שאם קצץ וצירף חייב הפועל לעשר ואינו אוכל עד לאחר שיעשר.
ולכאורה היה נראה לבאר את השגת הראב"ד עפי"ד השיטמ"ק בשם רבנו חננאל (דף פט:) וז"ל ורבנו חננאל פירש וכו' והא דקתני אחד אחד אוכל בלא מעשר שתים שתים לא יאכל אפילו עישר שאין לו לאכול אותם שקצץ אלא כדין שזכתה לו תורה, שמזונות מיעטה לו קציצתו ולא רבתה לו לאכול במה שלא היה דינו לאכול כלל אלא מאותו אכילה שזכתה לו קצצו לאכול כך וכך עכ"ל. ונראה דהר"ח סובר דשתים שתים לא יאכל אפילו עם עישר משום שהקציצה חלה להגביל ולמעט אכילת הפועל לכמות מסוימת של פירות, אמנם הפועל צריך לאכול פירות אלו כפי הזכות שיש לו לאכול פירות אלו בדיני התורה, ומאחר שבשתים שתים חל קביעות למעשר והתורה זיכתה את הפועל לאכול עד שיגמרו הפירות למעשר, משו"ה אין הפועל יכול לאכול שתים שתים אפילו עם יפריש מעשר. וי"ל דזוהי נמי כוונת הראב"ד בהשגתו על הרמב"ם דאע"פ שחל קציצה היינו רק שהפועל אוכל כפי זכות שזכתה לו התורה ומכיון דעפ"י דיני התורה לאחר קציצה וספיתה במלח הוקבע למעשר אסור לו לאכול מבלי להפריש מעשר פקע נמי זכות הפועל לאכול עפ"י דיני ממונות ע"י הקציצה. והראב"ד משיג דהקביעות למעשר מפקיע נמי זכות הפועל לאכול, ומבואר עפי"ד הר"ח הנ"ל. אמנם נראה דהרמב"ם סובר דבקציצה הפועל אוכל הפירות מדין התחייבות ודעת מקנה של הבעלים, ואינו אוכל מדין זכות התורה, ומשו"ה אפילו קצץ וחייב לעשר הריהו מעשר ואוכל, ועל כן לאחר שמפריש מעשר אוכל הוא את השאר וכמש"כ המגיד משנה.
ועוד יתכן לפרש שיטת הרמב"ם דס"ל נמי כשיטת הראב"ד דאע"פ שקצץ עם בעה"ב אכילת הפועל היא רק כפי הזכות שהתורה נתנה לפועל, ונחלקו הרמב"ם והראב"ד האם עצם חלות איסור טבל מפקיע זכות הפועל לאכול או רק גמר מלאכה דמירוח. דהראב"ד סובר דאם ספת במלח או שאוכל שתים שתים חל איסור טבל ופקע זכות והיתר אכילת הפועל אף בלי גמר מלאכה. משא"כ הרמב"ם סובר דפקע זכות הפועל רק לאחר גמר מלאכה דמירוח, וע"כ סובר דאע"פ שחל טבל ע"י קציצה יכול הפועל לעשר ולאכול שתים שתים דזכותו לא פקעה אא"כ חלה גמר מלאכה ממש, דשם טבל בלי גמר מלאכה אינו מפקיע זכות הפועל מלאכול לאחר שעישר.³⁵
אמנם יש להעיר דלפי מש"נ דהראב"ד סובר כרבינו חננאל שאין הפועל אוכל אלא כפי הזכות שזיכתה התורה ואף כשקצץ עם הבעל הבית א"כ צ"ע מדוע ס"ל להראב"ד והר"ח דכשקצץ מותר לפועל לאכול בספיתא במלח, דהרי הו"ל ענבים ודבר אחר וליכא זכות לפועל לאכול באופן כזה. וי"ל דהאיסור דענבים ודבר אחר הוא משום דאיכא חשש שמא יאכל הפועל יותר מדאי (וכדפרש"י דף פט: בד"ה אכשורי גברא) אבל היכא דקצץ והגביל אכילתו ליכא למיחש להכי. אי נמי י"ל דהקציצה חלה להתיר האיסור דענבים ודבר אחר, דהאיסור דענבים ודבר אחר הוא משום דצריך לאכול החפצא כמות שהוא, והוי חלות איסור ממון מסוים, אולם מעיקר הדין חל זכות פועל לאכול אף ע"י דבר אחר דלא אמרינן דבענבים ודבר אחר פקע כל זכות הפועל לאכול, אלא דחל איסור אכילה, והקציצה חלה להתיר האיסור שאין הדבר אחר נחשב לשינוי בחפצא. משא"כ ע"י גמר המלאכה דחל שם טבל פקע עצם זכות הפועל לאכול מעיקרא דדינא ואין הקציצה מועלת לחדש לפועל זכות אכילה לאחר גמר המלאכה וחלות שם טבל, דהקציצה אינה חלות התחייבות חדשה.
ולפי"ז נמי מבואר למה הרמב"ם הביא דין קציצה בהל' שכירות (פי"ב הי"ב) רק בנוגע לאכילה במלח ובפת ולא בשאר האופנים שאין הפועל אוכל בהם כלל כמו בחולב ובמנכש (שם ה"ד) דס"ל דקציצה חלה מדין תנאי ע"מ שכתוב בתורה שנותנת זכות אכילה מדין פועל ולא חל הקציצה מדין התחייבות בעלמא, ומשו"ה מועילה לענין זכות אכילת פועל ולאכול גם עם מלח ופת דהיינו לשנות באופן האכילה. אולם היכא דליכא זכות אכילה מה"ת כלל אין קציצה מועלת. ומבואר דביסוד הדין דקציצה הרמב"ם הסכים להראב"ד והר"ח דחל מדין פועל ולא מדין התחייבות בעלמא אלא דפליג עליהם בנוגע לטבל וכנ"ל.
רש"י ד"ה קצץ וז"ל והתנה עם בעל הבית ע"מ שאוכל וכו' עכ"ל.
לכאורה מוכח מרש"י דאפשר להתנות תנאי בשכירות דמעיקרא לשנות את דיני אכילת הפועל. ויש לעיין בזה, דהנה בעל מנת שלא יחול דיני יובל דנו בראשונים (עיין בשיעורים לפרק הזהב בענין יובל) האם תנאי מועיל ואע"פ דהוי תנאי דבממון דבעלמא חל להתנות ע"מ שכתוב בתורה אך שאני יובל מדהוי אפקעתא דמלכא א"א להתנות עליו, כלומר דיש לומר דאין דין יובל חלק מעצם חלות דיני המכירה אלא דין צדדי דחל ומפקיע את המכירה בשעת היובל ולכן א"א להתנות תנאי עליו, כי ניתן להתנות תנאי רק על דין דחל בעצם מעשה וחלות המכירה ולא על דין צדדי דחל בתורת מפקיע מבחוץ, וכדמצינו במקדש אשה ע"מ שאין עלי שאר כסות ועונה דהתנאי חל כי חיוב שאר כסות ועונה הוא מעצם חלות הקידושין. וכן צ"ל בע"מ שלא תשמיטני שביעית דהתנאי חל כי דין השמטת המלוה בשביעית הוי דין בעצם חלות ההלואה דמיעקרא ואינו דין דחל אח"כ בשעת השמיטה. וכן ניתן להתנות על המכירה שלא יחול בה דין אונאה כי אונאה הוי מדיני המכירה דמעיקרא ולכן יש להתנות עליו. משא"כ אי יובל הוי אפקעתא דמלכא אזי הפקעת יובל אינה דין דחל בעצם המכירה אלא הוי דין צדדי שחל אח"כ ואי אפשר להתנות עליו. ולולא דברי רש"י הו"א שהקציצה שבסוגיין אינה חלה מדין תנאי אלא מדין התחייבות נפרדת שהבעה"ב והפועל הסכימו עליה ביניהם והתחייבו בה בקנין (או בסודר או בתחילת המלאכה). אך מרש"י משמע דחל על דין אכילת פועל חלות דין תנאי ויכול להתנות ע"מ שכתוב בתורה. ויוצא דרש"י סובר דזכות אכילת פועל הוי דין בעצם השכירות דמעיקרא ומשו"ה ניתן להתנות עליה. ולפי"ז מבוארת שיטת רש"י דר"ת הקשה עליו היאך חלה הקציצה להפקיע את דין התורה דאכילת פועל דחל מ"מ ואפילו אם קצצו, דלרש"י לא מיירי בהתחייבות נפרדת דבאמת התחייבות בעלמא אינה מפקיעה את זכות אכילת הפועל מה"ת אלא מיירי בהתנאת תנאי ע"מ שכתוב בתורה דחלה להפקיע את עצם דין התורה דמעיקרא ולכן פקעה זכות הפועל דאורייתא מחמת חלות התנאי. והנה לישנא דהרמב"ם (פ"ה מהל' מעשר ה"א) הוא נמי לשון תנאי שכתב וז"ל ואם התנה עמהן שיאכלו מה שלא זכתה להן תורה וכו' עכ"ל. וכשיטת רש"י.³⁶
גמ'. ת"ר פרות המרכסות בתבואה והדשות בתרומה ובמעשר אינו עובר משום בל תחסום. עיין ברש"י ד"ה המרכסות בתבואה וז"ל ששורין שעורין במים ומייבשין אותן בתנור ודשין אותן בפרות להסיר קליפתן והוא חושלא עכ"ל. ונראה דרש"י סובר דאין זה דישה גמורה אלא דדש לאחר גמר מלאכה ומשו"ה ליכא איסור לא תחסום שור בדישו, דכמו שפועל אינו אוכל לאחר גמר מלאכה ה"ה לבהמה³⁷. אמנם עיין ברמב"ם (פי"ג מהל' שכירות ה"ד) וז"ל ופרות המהלכות על התבואה לפי שירט להם הדרך אינו עובר עליהם משום בל תחסום עכ"ל, ובהשגות הראב"ד שם כתב וז"ל א"א דומה שהוא מפרש פרות המרכסות בתבואה כלומר עוברות על התבואה דרך הליכתן למקום אחר כדי לקצר הליכתן והמפרשים לא כך פירשו אלא תבואה שנשרית במים ורוצה להשיר קליפתה והוא חושלא עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם סובר שאם דשה הפרה בדרך הליכתה כשהיא הולכת לקצר את הדרך ליכא לאו דלא תחסום שור בדישו, (וכן נקטו המגיד משנה והמל"מ שם). ונל"ב דהרמב"ם סובר דאע"פ דקיי"ל דהליכת פועל למלאכה הויא התחלת המלאכה המחייבת מ"מ היתר אכילת פועל מדאורייתא ואיסור לא תחסום תלוי בעסק במלאכה ממש, דבעינן צירוף בין המלאכה והחפצא שאוכל וכדקיי"ל דהעוסק בגפן זה אינו אוכל מגפן אחר (וכדמבואר ברמב"ם פי"ב הל' שכירות ה"י), ולכן כשהולכות הפרות ממקום למקום לקצר את הדרך ודשות את התבואה בדרך הליכתן ליכא איסור לא תחסום, דליכא צירוף בין הפעולה דהליכה והחפצא שאוכלת ואינו נחשב כאילו הפרות עוסקות במלאכה ולכן בכה"ג ליכא איסור לא תחסום שור בדישו.
תוס' ד"ה המרכסות. וז"ל לא לעשות לחם מיירי דהיכא דשייכא חלה לא אזלינן בתר גמר מלאכה למעשר אלא בתבואה לעשות קליות או שתית מיירי עכ"ל.
והנה מדברי התוס' משמע דאזלינן בתר כוונת הבעלים ואם כוונתם ללחם אזי אזלינן בתר גמר מלאכה לחלה ואם כוונתם לקליות אזלינן בתר גמר מלאכה למעשר. אך לכאורה שיטה זו דלא כמש"כ תוס' לעיל (דף פט.) ד"ה אמר רבינא דס"ל דאזלינן בתר גמר מלאכה למעשר בתמרים וכדומה דלא שייך בהם חלה ואילו דבר ששייך בו חלה כדגן אזלינן בתר גמר מלאכה לחלה, ואינו תלוי בכוונה אלא בחפצא, (ועיין בשיטמ"ק דף פט. בשם הריטב"א והרמב"ן).
גמ'. ת"ר פרות המרכסות בתבואה והדשות בתרומה ומעשר אינו עובר משום בל תחסום אבל מפני מראית העין מביא בול מאותו המין ותולה לה בטרסקלין שבפיה.
עיין ברש"י (ד"ה תרומה ומעשר) שכתב וז"ל דסתם דיש לאו בתרומה ומעשר משתעי קרא דאין תרומה ומעשר סתם אלא מן המירוח ואילך כדכתיב כדגן מן הגורן עכ"ל. והקשו עליו בתוס' בד"ה (והדשות) וז"ל תימה דא"כ אפילו הן חולין מתוקנים לא יעבור דאין רגילות קודם מירוח עכ"ל. ונראה לתרץ דס"ל לרש"י דחלות שם תרומה שוה לגמר מלאכה להפקיע זכותי פועל דכי היכי דגמר מלאכה למעשר - דהיינו מירוח מפקיע זכותי פועל ה"ה חלות שם תרומה ומעשר מפקיע זכותי פועל, דמאחר דסתם תרומה הויא לאחר גמר מלאכת המירוח, לכן עצם חלות שם תרומה חל בה נמי חלות שם גמר מלאכה להפקיע זכות הפועל. משא"כ בחולין מתוקנים דליתא בהם חלות שם בחפצא ולכן לא חל בהם שם גמר מלאכה.
ועיין בתוס' (ד"ה והדשות במעשר וכו') וז"ל ונראה דטעמא משום דכתיב דישו דמשמע הראוי לו, ומעשר ממון גבוה הוא ותרומה נמי לישראל אסור ליתן לפני בהמתו ואפילו כהן דוקא כרשינין שהוא מאכל בהמה מותר להאכיל ולא חטין משום הפסד תרומה וכו' עכ"ל. ומבואר דתוס' ס"ל דאין איסור לא תחסום שור בדישו כשדש בתרומה ומעשר משום דלא הוי דיש הראוי לו. והנה יש לעיין בגדר האיסור לישראל להאכיל לבהמתו תרומה והאיסור לכהן להאכיל לבהמתו חיטין של תרומה - אי הויין חד איסורא או לא. ועיין בתוס' ביבמות (דף סו: ד"ה לא יאכלינה כרשיני תרומה) שהקשו דתנן (עירובין כו ב) מערבין לישראל בתרומה ומוכח דתרומה מותרת בהנאה לישראל, וא"כ מדוע אין הכהן יכול להאכיל בהמת ישראל כרשיני תרומה, ותירצו וז"ל אר"ת דהיינו דוקא הנאה שאין של כילוי אבל הנאה של כילוי כגון להאכיל לבהמתו אסור וכן להדליקה ולהסיקה תחת תבשיל כדתנן במס' תרומות מדליקין בשמן של תרומה במובאות האפילות ע"ג כהן ברשות כהן פירוש כשיש שם כהן שצריך לאותה אורה וכו' אבל לא ברשות ישראל עכ"ל. ובפשטות יסוד האיסור הוא משום דהוי כילוי של תרומה שלא כמצוותה - דחל קיום ודין ניתן בחפצא של תרומה להיות נאכל כמצוותה³⁸. ולפי"ז י"ל דהמאכיל תרומה לבהמת ישראל וכן כהן שהאכיל בהמתו חיטין תרווייהו נאסרו משום אותו איסור דמבטל את קיום הניתן שבחפצא של התרומה דחל כילוי של התרומה שלא כמצוותה. אמנם עיין בתוס' ישנים (שם אות א') וז"ל וה"ר משה תירץ דכל הנאות של תרומה מותרות לישראל רק להאכיל לבהמתו משום דהויא בכלל נפש כדדרשינן על נפשות מת לא יבא שומע אני אפילו נפש בהמה וכו' משמע דבהמה הויא בכלל נפש, ולהכי אמרינן הכא דהיכא שהפרה של ישראל אין להאכילה תרומה כדכתיב וכהן כי יקנה נפש קנין כספו דבעינן שהנפש יהא קנין כספו כשאוכל בתרומה עכ"ל, (וכ"כ הר"ש פי"א מס' תרומות מ"ט בשם ה"ר משה ב"ר אברהם). ומבואר דס"ל דהאיסור להאכיל בהמת ישראל תרומה הויא חלות איסור אכילת זרות, ולפי"ז צ"ל דהאיסור לכהן להאכיל בהמתו חיטין של תרומה הוי איסור בפ"ע - דאסור לכלות תרומה שלא כמצוותה.
והנה בתוס' דידן נקטו דתרומה הויא דיש שאינו ראוי לו דהרי אסור לכהן להאכיל לבהמתו חיטי תרומה משום הפסד תרומה, ויל"ע מהי כוונתם דיש איסור הפסד תרומה דהיינו לכלות תרומה שלא כמצוותה, האם זה קאי בין על כהן שמאכיל לבהמתו חיטי תרומה ובין על ישראל שמאכיל לבהמתו כרשיני תרומה - דיש איסור כילוי תרומה שלא כמצוותה וכשיטת ר"ת, או"ד דאיסור הפסד תרומה קאי רק על להאכיל בהמת כהן חיטי תרומה, אבל בישראל המאכיל לבהמתו כרשיני תרומה חל איסור זרות ולא רק איסור הפסד תרומה וכילוי שלא כמצוותה, וכשיטת הר"ר משה הנ"ל. אולם ממש"כ דחל איסור לכהן להאכיל לבהמתו חיטין ומשו"ה הוי דיש שאינו ראוי לו וליכא איסור לא תחסום, מוכח דס"ל דהאיסור שלא לכלות תרומה שלא כמצוותה מפקיע הדיש מדין דיש הראוי לו. אמנם עיין ברש"י לקמן ד"ה ממון גבוה וז"ל וגבי תרומה מיתוקמא שהיתה פרה של ישראל שאסור להאכילה תרומה ואפילו אם דש בה כהן עכ"ל, ועיין ברמב"ם (פי"ג מהל' שכירות ה"ד) וז"ל פרה של ישראל שהיה כהן דש בה בתרומה ובתרומת מעשר של ודאי וכו' אינו עובר עליהן משום בל תחסום עכ"ל. וצ"ב מדוע נקט דוקא גוונא שהכהן דש עם בהמת ישראל בתרומה ולא נקט גוונא שדש הכהן עם בהמתו בחטין. ומשמע דהרמב"ם ס"ל כשיטת התוס' ישנים וה"ר משה ב"ר אברהם דהאיסור להאכיל בהמת ישראל תרומה יסודה היא איסור אכילת זרות, משא"כ האיסור לכהן להאכיל חטין של תרומה לבהמתו הוא איסור כללי - שלא לבטל קיום הניתן ומצוותה של התרומה. והרמב"ם סובר דהוי דיש שאינו ראוי לו רק מחמת חלות איסור אכילת זרות דהוי איסור מסוים מדין איסור האכלה - ולא חשיב דיש שאינו ראוי לו מחמת האיסור הכללי שלא להפסיד התרומה מקיום מצותה³⁹, ומשו"ה דוקא נקט גוונא שהכהן דש בפרתו של ישראל. אמנם לפי"ז יוצא דלשיטת הרמב"ם חל איסור לא תחסום בכהן שדש עם בהמתו בתרומה וחייב ליתן לבהמתו לאכול, וצ"ע דא"כ שוב יעבור באיסור כילוי תרומה שלא כמצוותה. ויתכן לתרץ דיכול הכהן להאכילה ע"י טרסקלין שבפיה ואינו חייב להאכילה ממה שהפרה דשה בה, ומ"מ לפי"ז כהן שדש בפרתו חטין של תרומה וחסמה יעבור בלאו דלא תחסום שור בדישו, דרק כשדש בבהמת ישראל הוי ליה דיש שאינו ראוי לו, ויל"ע בזה דחידוש הוא⁴⁰.
ועיין בשיטה מקובצת בשם הריטב"א דמכיון דיש אופן בתרומה שמותר לחסום וכגון בפרת ישראל דאינו דיש הראוי לו אזי כל אופני תרומה ממועטים מאיסור חסימה ואפילו כהן שדש בכרשיני תרומה. והיא שיטה שלישית בנוסף לשיטת התוס' והרמב"ם. והריטב"א סובר שתרומה אינה דיש בכל אופן מכיון דלפעמים הוי דיש שאינו ראוי לו. אך צ"ע בשיטת רש"י דבתחילת הסוגיא נקט דתרומה דעלמא אינה דיש ומשמע דבכל אופן מופקעת מחסימה בדומה לשיטת הריטב"א, וקשה דלקמן כתב רש"י דמיירי בפרת ישראל ומשמע דס"ל כהרמב"ם דחל דין דיש שאינו ראוי לו רק באופן הזה ואילו בשאר האופנים וכגון כהן שדש בפרתו בכרשיני תרומה חל איסור חסימה וכשיטת התוס', וצ"ע.
³⁰ עיין ברש"י (דף צא: ד"ה וכולן) שכתב וז"ל וכולן לא אמרו שיאכל אלא בשעה שהוא עוסק במלאכה וכו' עכ"ל. ומבואר דס"ל דמותר לפועל שעוסק במחובר לאכול בשעת מלאכת הקצירה. אמנם נראה דהרמב"ם ס"ל דמותר לפועל שעוסק במחובר לאכול רק אחרי שגמר לקצור את הפירות ומילא הסל שכתב (בפי"ב מהל' שכירות ה"ב) וז"ל והעושה במחובר כגון בוצר וקוצר אינו אוכל אלא כשיגמור עבודתו כגון שיבצור ויתן בסל עד שימלאנו וינפץ הסל למקום אחר ויחזור ויבצור וימלאנו ואינו אוכל עד אחר שימלא הסל עכ"ל, ומבואר דפועל אינו אוכל אלא לאחר שבצר וימלא את הסל, ואסור לו לאכול בשעת הקצירה, ולפי"ז נראה דמש"כ הרמב"ם בהל' ג' "המבטל ממלאכתו ואכל או שאכל שלא בשעת גמר מלאכה ה"ז עובר בלא תעשה שנא' וחרמש לא תניף" מש"כ "שאכל שלא בשעת גמר מלאכה" ר"ל דאכל בשעה שהוא עוסק בקצירה לפני מילוי הסל, ועבר בל"ת ד"וחרמש לא תניף" כמו מי שמבטל ממלאכה - דהיינו כשהפסיק הפועל באמצע עשיית המלאכה וישב לאכול. ולהרמב"ם יסוד האיסור ד"וחרמש לא תניף" הוא משום ביטול מלאכה, ויש ב' אופנים דביטול מלאכה: א) כשמבטל ממלאכתו ויושב ואוכל לאחר מילוי הסל (קודם שינפצו לגת) ב) שאכל בשעת הקצירה לפני מילוי הסל, (ועיין בלחם משנה שם), דרק לאחר שגמר לקצור אז מותר לו לאכול, ודלא כרש"י שסובר דמותר לו לאכול בשעה שהוא קוצר. ועיין בהמשך הרמב"ם (פי"ב הל' שכירות ה"ב) שכתב וז"ל אבל מפני השב אבדה לבעלים אמרו חכמים שיהיו הפועלים אוכלים בהליכתן מאומן לאומן ובחזירתן מן הגת כדי שלא יבטלו ממלאכתן וישבו לאכול אלא אוכלין בתוך המלאכה כשהן מהלכין ואינן מבטלין עכ"ל. ונראה דמיירי לאחר מילוי הסל ומה"ת היה מותר לפועל לישב ולאכול אמנם משום השב אבדה תיקנו חכמים שלא ישב ויאכל אלא יאכל בשעה שמהלך עם הסל מאומן לאומן ובחזרה מן הגת - דהיינו בשעה שהוא עוסק במלאכה כדי שלא יבטלו ממלאכתן. (רבינו זצ"ל)
³¹ ועיין במנחת חינוך (מצוה תקע"ז אות ב') שדן האם עובר נמי על איסור גזילה או רק באיסור ד"וחרמש לא תניף", ועיין בשו"ע חו"מ סימן של"ז סעיף י"ח ובסמ"ע ס"ק ל"ח.
³² דאם חל איסור ממון מיוחד ד"ואל כליך לא תתן" באופן שנתן כדי אכילתו לחבירו אע"פ דליכא בכה"ג איסור גזילה כש"כ דחל לאו זה גם באופן שנטל יותר מכדי אכילתו ונתן לאחרים בנוסף לאיסור גזילה. והיכא שלקח הפועל יותר מכדי אכילתו ונתן לאחר הוא עובר בב' לאווין: א) ואל כליך לא תתן, ב) לא תגזול. ועיין בס' החינוך (מצוה תקע"ז) שכתב וז"ל שנמנע השכיר מלקחת ממה שיעבוד בו יותר על אכילתו וע"ז נאמר ואכלת כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן וכו' ועובר ע"ז בין איש בין אשה וכו' ולקח ממה שהוא עובד בו יותר על אכילתו עבר על לאו זה עכ"ל. ויש לדקדק דהחינוך רק נקט גוונא שנטל יותר מכדי אכילתו ונתן לאחר ומדקדוק לשונו משמע דרק בכה"ג עבר על הלאו ד"ואל כליך לא תתן" ואם נטל כדי אכילתו ונתן לאחר לא עבר על לאו זה. ונראה דלכן הקשה החינוך דתיפוק ליה דאסור משום לאו דגזילה. אמנם מהרמב"ם משמע דאף כשנטל כדי אכילתו ונתן לאחר עבר בלאו ד"ואל כליך לא תתן" אע"פ שאין בכה"ג איסור גזילה. ולשיטתו מיושבת קושיית החינוך. (רבינו זצ"ל). ועיין בהגהות הגרי"פ לרס"ג (מצוה ל"ת רס"ז) שהעיר דמלשון הרמב"ם בספה"מ מל"ת רס"ח משמע דהאיסור ד"ואל כליך לא תתן" הוא רק באופן שלקח יותר מכדי אכילתו. אמנם הגרי"פ דייק דמלשון הרמב"ם (בפי"ב מהל' שכירות ה"ג) "וכן פועל שהוליך בידו ממה שעשה וכו' עובר בלא תעשה שנאמר ואל כליך לא תתן" משמע דחזר בו ממש"כ בספה"מ וסובר דאף בנטל כדי אכילתו עבר בלאו ד"ואל כליך לא תתן", ומשו"ה מנה לאו זה אע"פ שכבר מנה לאו דגזילה דכשנטל כדי אכילתו ליכא איסור גזילה ואינו עובר אלא באיסור מיוחד ד"ואל כליך לא תתן", ואילו כשנטל יותר מכדי אכילתו עבר בלאו דגזילה.
³³ וביאר רבינו זצ"ל דגדר סייג דאורייתא היינו דמהוה איסור טפל לעיקר הלאו, והביא ראייה לזה מדברי אבות דר' נתן פ"ב "איזהו סייג שעשתה התורה לדבריה וכו' הרי הוא אומר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברים בטלים ת"ל לא תקרב וכו'", ונראה דאיסור חיבוק ונישוק וקריבות אינו חלות איסור לאו בפני עצמו - אלא דעיקר הלאו דעריות הוא איסור ביאה בעריות, אמנם מהקרא דלא תקרבו לגלות ערוה נלמד שהתורה אסרה חיבוק ונישוק דאף חיבוק ונישוק הויא בכלל חלות איסור ערוה, אלא דעיקר הלאו שיש בה כרת היינו ביאה, אבל חיבוק ונישוק וקריבות אסור מדין איסור עריות מדין לאו טפל. ואין האיסור קריבה לערוה חלות שם איסור בפ"ע ולאו בפ"ע אלא דמהוה לאו טפל לאיסור ביאה בעריות. ויתכן דנפ"מ לגבי דין יהרג ואל יעבור, דלפימש"נ דהאיסור דחיבוק ונישוק הוי לאו טפל וחלות שם איסור ערוה י"ל דחל ביה דין יהרג וא"י. משא"כ אי הוי חלות שם איסור לאו בפנ"ע י"ל דלא חל ביה דין יהרג וא"י. ולפי שיטת החינוך י"ל דאיסור פועל הוי לאו טפל לגזילה ויתכן דנפ"מ דפסול עדות מדין רשע דחמס כמו בלאו דגזילה. (רבינו זצ"ל)
³⁴ ויתכן דיש נפ"מ לדינא דבלי קציצה י"ל דיש לפועל היתר לאכול אך אין על בעה"ב חלות שעבוד ממון לשלם לו עבור הפירות. ואילו אם קצץ חל על הבעה"ב שעבוד ממון לשלם לפועל עבור הפירות.
³⁵ אך לכאורה פירוש זה קשה, דהרי הרמב"ם פסק (פ"ג מהל' מעשר ה"ג) דהששה דברים קובעים למעשר רק אחרי גמר המלאכה וא"כ כשקצץ לאכול שתים שתים נחשב כלאחר גמר מלאכה ופקעה זכות הפועל לאכול. וצ"ל דלהרמב"ם כשקצץ לאכול שתים שתים הפועל אוכל מדין התחייבות ולא מחמת זכות הפועל. אמנם עיין לקמן בשיעורים שביארנו די"ל דלהרמב"ם הקציצה חלה מדין מתנה ע"מ שכתוב בתורה, וא"כ י"ל דהפועל אוכל מדין זכות פועל אפילו אחרי גמר מלאכה דהתנאי מועיל שיאכל גם שלא כעצם דינו מה"ת, ואפילו אחרי גמר מלאכה נמי אוכל מדין פועל מחמת התנאי.
³⁶ ולפי"ז ר"ת חולק על רש"י והרמב"ם דס"ל דאכילת פועל הויא דין צדדי דחל מאפקעתא דמלכא דא"א להתנות עליו בתנאי. וחתן רבינו זצ"ל הרה"ג ר' אהרן ליכטנשטין זצ"ל הציע בשעת השיעור דיש לתלות שאלה זו בספק שבגמ' אי פועל משלו הוא אוכל או משל שמים הוא אוכל, דאי משלו הוא אוכל י"ל דהיינו מדין שכירות ושייך להתנות בו תנאי, ואילו אי משל שמים הוא אוכל ר"ל דהוי אפקעתא דמלכא וא"א להתנות בו תנאי.
³⁷ וכ"כ המאירי דף צ. ד"ה פרות המרכסות בשם רש"י, אך המאירי ס"ל דלא חל דין גמר מלאכה בבהמה. ונראה לבאר שיטתו עפי"ד הגר"ח זצ"ל דדין אכילת פועל הוי זכות ממון ופקע זכותו בגמר מלאכה, משא"כ דין בהמה הוי חלות איסור חסימה וחל בכל אופן שהבהמה דשה.
³⁸ ועיין באגרות הגרי"ד הלוי (פ"א מהל' תרומות הי"ח עמ' קמ"ב) שביאר רבינו זצ"ל יסוד זה בשיטת ר"ת, דלכאורה צ"ע בשיטת הר"ת שמחלק בין הנאה של כילוי שאסורה לזר להנאה שאינה של כילוי שמותרת לזר, דאי חל בתרומה איסור הנאה לזר מהו הנפ"מ בין הנאה של כילוי להנאה שאינה של כילוי, דבכל איסורי הנאה שבתורה לא מצינו חילוקי הנאות. ועוד צ"ע מהו יסוד ההיתר דהיכא שגם כהן נהנה אזי מותרת הנאה נמי לזר. ועל כרחך מוכח דלא נאמר בכלל חלות דין איסור הנאה בתרומה והא דאסור הנאה של כילוי הוא איסור בפ"ע מהלכות ניתן - דהחפצא של תרומה ניתנה לאכילה לכהנים, וכשנהנה זר הנאה של כילוי החפצא נאכלת שלא כדינה ואסור מפני שמבטל את קיום הניתן שבחפצא, עיי"ש באריכות ואכמ"ל.
³⁹ ורבינו זצ"ל הוסיף דאם האיסור הוא מדין איסור זרות אזי י"ל דהוי איסור בקום ועשה משא"כ אם האיסור מדין כילוי תרומה שלא כמצוותה עובר על האיסור בשב ואל תעשה. ויתכן דמשו"ה סובר הרמב"ם דרק חלות שם איסור זרות דהוא איסור בקום ועשה מפקיע חלות שם דיש הראוי לו משא"כ איסור כילוי תרומה שלא כמצוותה דהוי איסור כללי ועובר בשב ואל תעשה אינו מפקיע הדיש מלהיות דיש הראוי לו, ומשו"ה נקט דוקא גוונא שהכהן דש בפרתו של ישראל, ולא שדש בפרתו בחיטין.
⁴⁰ ועיין במנחת חינוך מצוה תקצ"ו אות ה', וברמב"ם פ"ו מהל' תרומות ה"א ובמשנה למלך שם.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2016), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

אכשורי גברא. להכין עצמו לאכילה מרובה לא מיבעיא לן שהרי לא אסרה עליו תורה והאי לאו כענבים ודבר אחר דמי דהתם גבי ענבים אכשורי פירא הוא: פועלין אוכלין ענבים. כל אכילתן משהין עד שמגיעין לראש אומניות שהן בגלוי והשמש מכה אותן וממתקן: ראשי אומניות. ראשי שורות הכרם בלשון ארמי אוציית''א ובלע''ז אורמ''ן: התם משום ביטול מלאכה. שמבטל עצמו כשמהבהב: דאיכא אשתו ובניו. שלא נשכרו אצל בעל הבית ומהבהבין לו: ולא יכמור. יחמם שמטמינם בעפר חם: ולא יפריך. בלציי''ר בלע''ז כמו שעושין לתפוחים: על יד. מיד ליד: עודרין מוסקין בוצרין גודרין. כולם לשון לקיטה הן לכל מין ומין: ופטורין. מן המעשר ולא אמר מקח הוא לפי שאין זה תנאי שכרן אלא התורה זכתה להם: בפיתם לא יאכלו. משום דינא נקט ליה לפי שאוכלין הרבה: לא יספות. יטבול קס''ד משום ענבים ודבר אחר קאמר ולא משום מעשר אלמא אכשורי פירא אסור: מלח ודאי כענבים ודבר אחר דמי. ואע''ג דעלייהו דענבים קא מבדר ליה ולאו מילתא באפיה נפשיה הוא ספת מ''מ דבר אחר הוא אבל מהבהב אימא לך דשרי: לעדור. לחפור: לקשקש. לכסות שרשים המגולים: הרי זה לא יאכל. מן הזיתים שבאילן דבעינן שעת גמר מלאכה: שכרו לבצור. בענבים: למסוק. בזיתים: ללקט. בשאר פירות אותן הנושרין על גב הקרקע: קצץ. והתנה עם בעל הבית ע''מ שאוכל הוה ליה כעין מקח: אחת אחת אוכל. דפחות משתים לא חייל איסור שם גורן בדבר שלא נגמרה מלאכתו: שתים שתים לא יאכל. דשתים מכי מטי להו מילתא דחשיבותא כגון קציצה או מקח חייל עלייהו שם גורן כדיליף אסמכתא מקרא לקמן וקביעותא דקציצה ומקח דרבנן היא כדאמרן לעיל (פח:): דאי מדאורייתא. אין חילוק בין שתים לאחת: וסופת במלח ואוכל. קס''ד ספיתא במעשר לא מהניא ולא נקט ליה אלא לאשמועינן דלא מעכב עליה בעל הבית: אהייא. איצטריך לאשמועינן: אלא לאו ארישא דלא קצץ: כאן בארץ כאן בחוצה לארץ. וספיתא לאו משום ענבים ודבר אחר לענין דינא נקט לה אלא משום חשיבות אכילה לענין מעשר נקט ליה ואסיפא קאי: בארץ. דמעשר דאורייתא הוקבעה ספיתא דספיתא במלח גמר מלאכתייהו דגלי דעתיה דלית ליה גורן אחרינא: מותר לכתחילה. בתמיה היכא דמעשר דידיה מדרבנן תקבע ליה ספיתא מדרבנן דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון: תרתי קבעא ספיתא. כדיליף לקמן בפחות משתים לא הוי גורן: קצץ בין ספת ובין לא ספת. קציצה משוי גורן כשהן שתים ואחת אחת אוכל שתים לא יאכל וכיון דאכילה על ידי קציצה ליתא בשתים אלא באחת לא קבע בהם ספיתא משום הכי קתני סופת במלח ואוכל ואסיפא דוקא קאי: לא קצץ ולא ספת אוכל שתים. ספת לא יאכל שתים דקבעא ספיתא ומשום הכי קתני בברייתא קמייתא ולא יספות דלאו בקצץ איירי ואכילתו בשתים שתים: ותרתי דקבעא ספיתא מנלן. כלומר מנלן דבעינן תרתי ובציר לא: כי קבצם כעמיר גורנה. אין גורן בלא קיבוץ ואין קיבוץ פחות משתים: המרכסות בתבואה. ששורין שעורין במים ומייבשין אותן בתנור ודשין אותן בפרות להסיר קליפתן והוא חושלא:

טפי לענבים ודבר אחר מהבהוב כדמוכח בסמוך ומתוך הסוגיא משמע שלא פשט כלום ונראה לר''ת דבראוי לאכילה פשיטא ליה דשרי הבהוב דלא הוי אלא בסומי פירא אלא באותן שאינן ראויין לאכילה אלא ע''י הדחק ומהבהבן כדי שיהיו טובים לאכול מבעיא ליה אי הוי כענבים ודבר אחר כיון דע''י הבהוב אוכל הרבה או דלמא לא שנא הבהוב זה מהבהוב בפירות מתוקים דשרי ופשיט מרשאים פועלים לטבל פתן בציר וסבר השתא בפועלין שאין יכולין לאכול אלא ע''י הדחק ומדמי ליה לאוכל שאינו ראוי אלא ע''י הדחק ומיהו לישנא דשיאכלו ענבים הרבה משמע שיכולין לאכול בלאו הכי ותו פשיט מאוכלין בראשי אומניות ובלבד שלא יהבהבו ולא קאי אראשי אומניות דהנהו שרי להבהב שראוין לאכילה אלא ובלבד שלא יהבהבו בדברים שאינם ראויים לאכילה קאמר והשתא קאמר שפיר מאי מתוקי פירא איכא דעל ידי הפרכה לא יתקנו יותר אותן שאינן ראויין לאכילה דאינן אלא למתק אותן שכבר היו ראויין והא פשיטא דשרי וא''כ משום ביטול מלאכה הוא דקאסרה ברייתא ואתי נמי שפיר הא דקאמר רבא לא יספות במלח משום מעשר אבל אי לאו הכי שרי היינו בראויין לאכילה אבל בשאינם ראויים לאכילה מיבעיא לן הבהוב וספיתא פשיטא לן דהוי כענבים וד''א כדקאמר מעיקרא ונראה לר''י דלפי' ר''ת לא אסור ענבים וד''א אלא דוקא באין ראויין ואתי שפיר הא דקאמר דמלח כענבים וד''א היינו דוקא באין ראויין דבראויין שרי כדמשמע במילתיה דרבא ויש ליישב שיטת הקונט' דמה שהקשה דאי ליכא מיתוק אמאי מפרך איכא למימר מפרך ומשבר לחתיכות קטנות כדי שיוכל לתת בפיו במעט מעט דשרי לספות במלח לרבא אי לאו משום מעשר משום שנתן לו בעה''ב רשות לאכול דבהכי איירי וברייתא נמי דשרי לספות באחת אחת היינו משום דמיירי בקצץ: קוצץ אחת אחת אוכל. פירש בקונטרס קצץ עם בעה''ב על מנת שיאכל דהשתא הוי כעין מקח נראה לר''ת דלפי' קאי ארישא אשכרו לעדור דאי אשכרו לקצור למה יתנה בחנם כיון דמן התורה אוכל וקציצה נמי אמאי מהניא שלא יאכל שתים שתים כיון דעל חנם הוא קוצץ וקשה קצת דמאי פריך כיון דקצץ כל מאי דבעי לאכול למה פשוט לו כל כך שיוכל לאכול במלח משום דקצץ הא לא פירש לאכול במלח ואיצטריך לקצוץ דמדינא לא הוה אכיל כלל כיון ששכרו לעדור ור''ח פירש קצץ שהתנה שלא לאכול אלא עשר פירות או עשרים והשתא פריך שפיר במאי דבעי יאכלם: שתים שתים לא יאכל. דמקח קובע בדבר שנגמרה מלאכתו למעשר וכי תלש שתים ביחד חשיבי גורן כדיליף בסמוך שהלוקח לא יעשה גורן אחר: בארץ קבעא ספיתא. וההיא דלעיל דקתני לא יספות מיירי בארץ וא''ת ואמאי לא מוקי לה ההיא דלא יספות משום ענבים ודבר אחר כדאמר מעיקרא וההיא דספת במלח קאי אסיפא ומיירי בין בארץ בין בחוצה לארץ וקמ''ל דלא קבעא ספיתא והשתא לא תקשי ליה הא דפריך אדאביי וי''ל דאי לאו דאשמועינן בשום מקום דספיתא קבעא לא הוי אשמעינן שום חידוש ההיא ברייתא דסופת ולהכי מוקי לההיא דלא יספות בארץ משום דספיתא קבעא והשתא קמ''ל ההיא דסופת דאע''ג דבארץ קבעא בחו''ל לא קבעא: ותרתי מנלן דקבעא ספיתא. מקח נמי קבעא בתרתי כדאמר לעיל אלא משום דבספיתא קיימינן נקט ספיתא: כי קבצם כעמיר גורנה. אסמכתא היא: המרכסות בתבואה. לא לעשות לחם מיירי דהיכא דשייכא חלה לא אזלינן בתר גמר מלאכה למעשר אלא בתבואה לעשות קליות או שתית מיירי:

בבא מציעא פט ע"ב

דף פט - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד