דף צ - א
וכן פרות הדשות בתבואה שהיא תרומה ומעשר,
אינו עובר על חסימתן משום "בל תחסום".
בפרות המרכסות - משום שהתבואה היא כבר לאחר גמר מלאכתה למעשר, ואין איסור חסימה אלא בתבואה שעדיין לא הגיעה לשלב של גמר מלאכה [15].
בפרות הדשות בתרומה ומעשר - מהטעמים שיתבארו להלן.
אבל מפני מראית העין, שלא יאמרו שהוא חוסם בשעת דישה, מביא בול, כמות של מלא אגרוף מאותו המין שבו היא דשה, ותולה לה בטרסקלין שבפיה, בסל התלוי על צוארה, והיא יכולה לאכול ממנו תוך כדי עבודתה, כדי להראות לכל שאינו חוסמה.
רבי שמעון בן יוחאי אומר: אין צורך שיביא ויניח בסל שבפיה דוקא מן המין שבו היא דשה.
אלא, מביא כרשינים ותולה לה בסל שבצוארה, מפני שהכרשינים יפות לה מן הכל, ויותר מועילים לה הכרשינין מאשר היתה אוכלת אפילו מאותו המין.
ורמינהי סתירה לברייתא זו, ממה ששנינו בברייתא אחרת:
"פרות המרכסות" בתבואה, אינו עובר משום בל תחסום, מפני שכבר נגמרה מלאכתה של התבואה למעשר.
ואילו "פרות הדשות" בתרומה ומעשר, עובר משום בל תחסום.
ונכרי הדש בפרתו של ישראל את פירותיו של הנכרי, אינו עובר הישראל, שהשאיל לו פרתו, משום בל תחסום, גם אם אמר לו הישראל לחסום בשעת הדישה.
וישראל הדש בפרתו של נכרי עובר משום בל תחסום.
קשיא תרומה אתרומה. קשיא מעשר אמעשר?!
שהרי הברייתא הראשונה מתירה לחסום בדישת תרומה ומעשר. ואילו הברייתא השניה אוסרת?!.
בשלמא תרומה אתרומה, לא קשיא, כאן, הברייתא שהתירה לחסום, מדברת בתרומה, ומותר לחוסמה כיון שאסור להאכיל את התרומה לבהמה. [16]
כאן, הברייתא שאסרה לחסום, דיברה בגידולי תרומה, שזרע תרומה. וגידוליה דינם כתרומה, מדרבנן. וכיון שמן התורה אין הגידולים תרומה, אסור לחוסמה.
אלא מעשר אמעשר, קשיא.
וכי תימא [שמא תאמר ותתרץ], מעשר אמעשר נמי לא קשיא.
כאן, הברייתא שהתירה לחסום, דיברה במעשר מן התורה, האסור לבהמה.
כאן, הברייתא שאסרה לחסום, דיברה בגידולי מעשר, שאין להם דין מעשר, וחולין גמורים הם.
אין זה תירוץ, כי בשלמא גידולי תרומה, שהם תרומה מדרבנן, שפיר אפשר לומר שהוצרכה הברייתא ללמדנו, כיון שמדאורייתא אינם תרומה, אסור לחסום את הבהמה הדשה בהם.
אלא גדולי מעשר, חולין נינהו אפילו מדרבנן, והרי הם ככל הפירות, ואין צריך להשמיענו שאסור לחסום את הבהמה הדשה בהם.
דתנן: גידולי טבל וגידולי מעשר שני - חולין. כיון שהגידולים גדלים רק לאחר שהזרע מרקיב בארץ ואינם חלק מהזרע אין בהם איסור. [17]
ואם כן, עלינו לפרש את הברייתות במעשר ממש, ולא בגידולי מעשר. ולפי זה קשה הסתירה ביניהן, בשאלה האם מותר לחסום בדש מעשר או לא!
אלא, מתרצת הגמרא: לא קשיא.
הא, הברייתא שאסרה לחסום את הפרה הדשה במעשר, דיברה במעשר ראשון הניתן ללוי ואין בהם קדושה והם ככל שאר פירות.
הא, הברייתא שהתירה לחסום, דיברה במעשר שני, שהוא ממון גבוה ואיננו של הבעלים [אלא שהוא מצווה לאוכלו בירושלים], ולא ציותה תורה שלא לחסום, אלא רק את הבעלים, הדש בתבואה שלו, שיתן ממנה גם לבהמה, וכמו שנאמר "לא תחסום שור בדישו", בדישו שלו, ולא בדש את של אחרים. ומעשר שני הוא ממון גבוה, ואינו שלו. [18]
ואיבעית אימא, הא והא, בין הברייתא המתירה ובין האוסרת, מדברות במעשר שני. ולא קשיא.
הא, הברייתא המתירה לחסום, רבי מאיר,
הא, הברייתא האוסרת לחסום, רבי יהודה.
ומבארת הגמרא באיזה מחלוקת בין רבי מאיר לרבי יהודה הדבר תלוי:
הא רבי מאיר, דאמר מעשר ממון גבוה הוא, ואין איסור חסימה אמור אלא בדש פירות שלו, ולא בדש פירות של אחרים ושל ממון גבוה
הא רבי יהודה, דאמר מעשר שני ממון הדיוט הוא. ופרה הדשה במעשר שני, כיון שהפירות שלו, אסור לו לחסום.
ומבארת הגמרא: היכי דמי, שיהיה מקרה שבהמה תדוש במעשר שני, ועדיין התבואה צריכה דישה? והרי קודם דישה לא נגמרה מלאכתם של הפירות, ואין מפרישים מהם מעשר.
כגון, שהקדימו להפריש את המעשר שני בשבלין [כשהתבואה עדיין בקשיה], אף שעדיין אין התבואה חייבת אז בהפרשה.
ומקשינן: ולרבי יהודה, אף שסבר מעשר שני ממון הדיוט הוא, ומותר להאכילו לבהמה, עדיין תיקשי, והא בעי לאכול את המעשר בתוך החומה של ירושלים, וחוץ לחומה אסור לאכול מן המעשר שני, וצריך לחסום בהמתו כדי שלא תאכל ויעבור על איסור אכילת מעשר שני חוץ לחומה.
ומתרצינן: כגון שדש לפנים מחומת בית פאגי, תוך חומות ירושלים, ומותר לאכול שם מעשר שני.
איבעית אימא [אם תרצה נאמר], לא קשיא. וניישב הסתירה כך:
כאן, ברייתא המתירה לחסום, מדברת בדש במעשר שני שהופרש מטבל ודאי, שמעשרותיו הם מן התורה.
כאן, ברייתא שאסרה לחסום, מדברת במעשר דמאי, והם פירות הלקוחים מעם הארץ, שחייבו חכמים להפריש מהם מעשר שמא לא הפריש מהם עם הארץ. וכיון שמן התורה אין דין לחשוש על תבואת עם הארץ שמא לא הפריש ממנה, נמצא שהמעשר המופרש ממנו, הוא חולין מן התורה, ואסור לחסום את הבהמה הדשה בהם.
השתא [ועכשיו], דאתית להכי [שבאת לידי כך], וחילקת לענין איסור חסימה בין מעשר ודאי למעשר דמאי, אף הסתירה מתרומה אתרומה, נמי לא קשיא,
כאן, הברייתא שהתירה לחסום, מדברת בתרומת ודאי, שאסור להאכיל לבהמה ממנה, ומותר וצריך לחוסמה.
כאן, הברייתא שאסרה לחסום, מדברת בתרומת דמאי, שאף על פי שמדרבנן יש בה דין תרומה, בכל זאת, כיון שמן התורה אין זו תרומה, אסור לחסום את הבהמה.
ומקשה הגמרא: בשלמא "מעשר דמאי", איכא [יש מעשר מפירות דמאי], ועל מעשר זה אסרנו מלחסום את הבהמה הדשה בהם.
אלא "תרומת דמאי", מי איכא!? והרי אפילו מדרבנן אין מפרישין תרומה מפירות דמאי, אלא רק מעשר!
והתניא, וכן שנינו: אף הוא, יוחנן כהן גדול:
א. ביטל את הוידוי, שלא יאמרו וידוי מעשרות בשעת ביעור מעשר, כיון שאומרים בו "ביערתי הקדש מן הבית, וגם נתתיו ללוי", וזהו דוקא בזמן שנותנים המעשר ללויים, אבל לאחר שקנס עזרא את הלויים, וגזר לתת לכהנים את המעשר ראשון הראוי ללווים, אי אפשר להתודות ולומר "וגם נתתיו ללוי".
ב. וגזר על הדמאי. הלוקח פירות מעם הארץ, שיהיה חייב להפריש מהם מעשרות.
לפי ששלח בכל גבול ישראל, וראה שלא היו מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד. אבל במעשרות היו מזלזלין ולא מפרישין.
ושמע מינה שלא חששו בפירות דמאי לגזור, אלא רק למעשרות, ולא לתרומה.
אלא, לא קשיא.
כאן, הברייתא המתירה לחסום בתרומה, מדברת בתרומת מעשר ודאי - לאחר שמפרישים מן הטבל את המעשר ראשון ונותנו ללוי, מפריש הלוי מן המעשר ראשון תרומת מעשר מן המעשר - ודינה כדין תרומה ואסורה לבהמה.
כאן, הברייתא האוסרת לחסום בתרומה, מדברת בתרומת מעשר, המופרשת מן מעשר ראשון של דמאי, ומן התורה אין בה דין תרומה, ואסור לחסום את הבהמה הדשה בה.
בעו מיניה מרב ששת: בהמה שהיתה אוכלת, ומתרזת. שהיה המאכל קשה למעיה, וגורם לה להתריז, מהו שיחסמנה מלאכול, כדי שלא יהיה לה חולי במעיה.
וצדדי הספק הם:
האם מה שאסרה תורה לחסום הוא משום דמעלי לה, מועיל ובריא לה האכילה בשעת הדישה, ולכן, הא, כשאכילתה גורמת לה להתריז, שלא מעלי לה, יהיה מותר למונעה מאכילה.
או דילמא, האיסור לחסום הוא משום דחזיא ומצטערה, שהיא רואה את התבואה שהיא דשה, ואם היא חסומה מלאכול נגרם לה צער.
והא, המתרזת, הגם שהמאכל מזיק לה, בכל זאת, חזיא, ומצטערא.
אמר להו רב ששת: תניתוה, שנינו בברייתא דבר זה, ומתוכה יש לפשוט את הספק:
רבי שמעון בן יוחי אומר: בהמה שחסמה, אין מועיל להצילו מן האיסור מה שיתלה בצוארה סל עם מין אחר ממה שהיא דשה בו שתאכל ממנו. אלא מביא כרשינים ותולה לה, מפני שהכרשינים יפות לה, מועילות וטובות לבריאותה מן הכל, גם יותר מהתבואה שהיא דשה בה.
שמע מינה, ממה שהתיר רבי שמעון לתלות בצוארה כרשינים, שטעם איסור חסימה הוא משום דמעלי לה הוא, וכשתולה לה כרשינים המועילות לה יותר, אין בזה איסור לא תחסום.
שמע מינה, נפשט הספק שמותר לחוסמה כשאין המאכל מועיל לה, אלא הוא גורם לה לחולי מעים והתרזה.
איבעיא להו: מהו שיאמר אדם לנכרי "חסום פרתי, ודוש בה את תבואתך"? [19] ואיסור לא תחסום בודאי שאין בזה, וכמו ששנינו בברייתא, נכרי הדש בפרתו של ישראל אינו עובר. אבל יתכן ויהיה בזה איסור אמירה לנכרי, שאסרו חכמים לישראל במעשה האסור לו לעשותו, לומר לגוי לעשותו. וצדדי הספק הם: מי אמרינן, כי אמרינן, מתי אנו אומרים כי אמירה לנכרי לעשות מעשה איסור, הוא איסור "שבות", איסור מדרבנן, הני מילי [זהו דוקא] לענין שבת, דאיסור חמור הוא, והעובר עליו ענוש סקילה. אבל חסימה, דאיסור לאו הוא, ועונשו רק מלקות, לא החמירו לאסור על הישראל לומר לגוי לעשות האיסור.
או דלמא, לא שנא. ואף באיסור לאו בלבד אסרו חכמים לומר לגוי לעשות איסור.
תא שמע ממה ששנינו: נכרי הדש בפרתו של ישראל, אינו עובר משום בל תחסום, כיון שהחוסם הוא הגוי.
ומלשון "אינו עובר", משמע, רק מעבר הוא דלא עבר על הלאו של לא תחסום. הא איסורא, איכא. משום שצוה לגוי לעשות איסור, לחסום את הבהמה, ואסור לצוותו כך, מחמת איסור דרבנן של אמירה לנכרי.
ודוחה הגמרא: בדין הוא דאיסורא נמי ליכא. שאין איסור אמירה לנכרי באיסור לאו. ומה שנקטה הברייתא לשון "אינו עובר", שמשמעותו היא שאינו עובר על הלאו אבל אסור לעשות כן, הוא איידי [אגב] דתנא סיפא, דישראל הדש בפרתו של נכרי, ששכרה ממנו לדוש בה וחסמה, עובר על הלאו של לא תחסום, תנא רישא בנכרי הדש את תבואתו בפרתו של ישראל וחוסמה בציוויו של הישראל, בלשון אינו עובר על איסור לא תחסום, אף ששם מותר לגמרי, ולא רק שאינו עובר באיסור.
תא שמע ממה דשלחו ליה לאבוה דשמואל:
הערות
[15] והקשו הראשונים הרי כאן בתבואה עסקינן ולמדנו לעיל שבתבואה גמר מלאכתה בכדי למנוע מפועל לאכול הוא גמר מלאכתה לחלה וכאן אף שכבר נגמרה מלאכתה למעשר אבל עדיין לא עשו ממנה עיסה והיה עלינו לאסור חסימה? ותירצו התוספות שכאן מדובר בסוג תבואה שאין עושים ממנה עיסה אלא קולים אותה לאכילה או לעשות ממנה דיסה ותבשיל ובתבואה שלא שייך בה גמר מלאכה של חלה (לעשותה עיסה) כבר אין פועל אוכל משעה שנגמרה מלאכתה למעשר ולעיל מדובר בתבואה הראויה לעיסה ובה פועל אוכל עד שיגמרוה לעיסה. והרמב"ן פירש שכונת רש"י שנגמר מלאכתם למעשר והם טבל ועדיין לא הופרש מהם מעשרות וטבל אסור להאכיל לבהמה ומותר לחסום שנאמר לא תחסום שור בדישו הראוי לו והאסור לבהמה אינו ראוי לה. עוד פירש הרמב"ן ששני שלבים הם כל עוד והם גרעיני חיטים משתגמר מלאכתם למעשר כבר אין בהם אכילת פועל ואיסור חסימה, אבל משיעשו קמח פנים חדשות באו לכאן והיות ויש להם שלב תיקון נוסף חל בהם דין זכות אכילה חדשה ופועל אוכל בהם עד שתתוקן ותיעשה עיסה אבל כשהתבואה עדיין לא הגיעה לשלב של קמח והיא עדיין בגרעיניה ונגמרה מלאכתה למעשר אף שעדיין לא נגמר מלאכתה לחלה היות והם עדיין לא במצב של קמח אין פועל אוכל בהם עד שיעשו קמח וכאן שעדיין התבואה בגרעיניה כיון ונגמרה מלאכתה למעשר אין איסור לחסום. ובספר אבן האזל ביאר מדוע חלק הרמב"ן על סברת התוספות ולא חילק בין סוג תבואה שהרגילות לעשות ממנה עיסה לבין סוג תבואה שאין עושים ממנה עיסה שבה גמר מלאכתה הוא כבר בשעת גמר מלאכה למעשר היות ואין מתעתדים לעשות בה יותר מזה, וביאר שסבר הרמב"ן שאף תבואה כזו שלא תבוא לעולם לידי חיוב חלה וכגון בפרות המרכסות שזו תבואה לבישול גם בזה פועל אוכל עד שתתבשל למאכל, וטעמו כיון שלמדנו שאין חיוב חלה גורם את הדין לומר שאין הפועל אוכל מדבר החייב בחלה, אלא הדין הוא שמדבר שכבר נשלם תיקונו עד כדי שהוא כבר ראוי להתחייב בחלה אין הפועל אוכל כיון שהתבואה כבר לאחר גמר תיקונה למאכל ולא מחמת החיוב חלה שחל בה. ואף שכבר ניתקנה התבואה עד כדי גמר מלאכה למעשר היות ויש בה תיקון נוסף של גמר לחלה פועל אוכל עד שיגמר כל שלבי תיקון התבואה לאכילה ואם כן אזי גם בתבואה שלא תבוא לעולם לחיוב חלה לא תקבע בה הגמר מלאכה למעשר את הפסקת אכילת הפועל, כי כשם שבתבואה שיעשו ממנה עיסה הגמר מלאכה שלה למעשר לא מונעת את הפועל מלאכול עד שתבוא לידי תיקונה הסופי והוא עשיית עיסה אף זו שאינה עומדת לעיסה הגמר מלאכה למעשר לא ימנע אכילה מהפועל עד שתבוא לגמר תיקונה ובמקרה זה הוא בישול ומה לי מה שזו לא תבוא לידי חיוב חלה והרי אין חיוב חלה גורם הדין.
[16] והאיסור, פירש רש"י, שאסור לישראל להאכיל לבהמתו תרומה. ואף כהן הדש בפרתו, פירשו התוס' שאסור לו להאכיל לבהמה תרומה שהיא מאכל אדם. ולפי"ז תרומה שהיא מאכל בהמה, כגון כרשינים, אסור לחסום את הבהמה מלאכול בהם, כיון שהיא תרומה המותרת לבהמה. וכך היא שיטתו של הרמב"ם, שכתב: פרה של ישראל, שהיה הכהן דש בה בתרומה, אינו עובר משום בל תחסום. ומשמע שאם הפרה היתה של הכהן עצמו, שמותר להאכילה תרומה, יש בה איסור חסימה. אבל הריטב"א כתב, היות שבפרת ישראל מותר לחסום בתרומה, הוא הדין גם בפרת כהן, שלא חילקה תורה בין פרה לפרה, ובכולם מותר לחסום כשדשות בתרומה.
[17] ואף בתרומה היה ראוי שגידוליה יהיו מותרים מחמת אותו הטעם שהגידולים גדלים לאחר שכבר כלה והרקיב הזרע. אלא שגזרו חכמים לאסור הגידולים באיסור תרומה, כדי שלא ימנע הישראל עצמו מלתת התרומה לכהן, ואף שאסור לו לאוכלה עדיין, יניחה אצלו וישתמש בה לזריעה. וגזרו שלא תועיל לו הזריעה, אלא גם הגידולים יהיה דינם תרומה, או משום תרומה טמאה שביד כהן שאסור לו לאוכלה, שלא ישהנה בשביל לזרעה, וישכח שהיא טמאה ויאכלנה באיסור.
[18] ומכאן למדנו שמותר להאכיל לבהמה פירות מעשר שני כי רק לרבי מאיר הסובר שמעשר שני ממון גבוה מותר לחסום, אבל לרבי יהודה, הסובר שממון הדיוט הוא, אסור לחסום. ואם אסור להאכיל לבהמה, היה צריך להיות מותר לחסום, כמו בתרומה, שכיון שאסורה לבהמה, מותר לחוסמה. ובתוספות [יבמות עג א] הקשו, הרי שנינו במסכת מעשר שני: מעשר שני ניתן רק לאכילה ושתיה ולא לשאר הנאות. ואכילת בהמה הרי היא בכלל שאר הנאות, שהבעלים נהנה שהיא אוכלת, ולא ניתן המעשר שני אלא לאכילה! ? ותירצו, שזה דוקא לרבי מאיר, הסובר מעשר שני ממון גבוה, אבל לרבי יהודה, הסובר ממון הדיוט הוא, מותר גם שאר הנאות. והוא הדין להאכיל לבהמה. ולפי זה, מה שתלתה הגמרא אם יש איסור חסימה בבהמה הדשה במעשר שני במחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה, הביאור הוא, שלרבי מאיר אסור להאכיל מעשר שני לבהמה, וממילא מותר לחוסמה כמו בתרומה. ולרבי יהודה מותר להאכיל מעשר שני לבהמה, ולכן אסור לחוסמה. ומה שביארנו בפנים הוא לפי שיטת רש"י. אמנם התוספות כאן, לשיטתם בתחילת הפרק, הסוברים שהותרו איסורים לצורך אכילת פועל, והוא הדין לאכילת השור, אינם יכולים לפרש שהיכן שאסור להאכיל לשור מותר גם לחוסמו, שהרי דין אכילתו מתיר איסורים, ומה שמותר לחסום במעשר שני, יפרשו כדברי רש"י, כיון שאין המעשר שייך לבעלים הדש בהם אלא לגבוה, לא נאסר לחסום אלא לדש בבהמה בתבואה שלו ולא בשל אחרים. ובמעשר שני חוץ לחומה, שמותר לחסום לכו"ע, פירשו התוס' שאף לרבי יהודה חוץ לחומה הוא ממון גבוה. ובתרומה באמת קשה, מדוע מותר לחסום? ומה שאסור להאכיל תרומה לבהמה אין זו סיבה להתיר חסימה, אלא אדרבה, איסור תרומה יותר, לפי שיטת התוספות.
[19] כך פירש רש"י. אבל הראשונים חלקו, ופירשו שספק הגמרא הוא באופן שהישראל ציוה לנכרי לדוש את דישתו של הישראל ולחסום את הפרה, והוא נהנה מזה שהבהמה לא אוכלת מתבואתו. וסברתם היא, שאין איסור אמירה לנכרי לומר לגוי לעשות איסור אלא אם כן הישראל נהנה ממעשה האיסור שעושה הנכרי, וכשהנכרי דש תבואה של עצמו, אין לישראל מהחסימה שום הנאה. וכשאומר לו לחסום, אין כאן אלא שאומר לגוי לעשות איסורים, ומותר לגוי לעשות איסורים, שהרי אינו מצווה בהם. אבל הגמרא מדברת במקרה והוא דש את תבואת הישראל והישראל נהנה שהוא חוסמה עבורו, ובזה דנה הגמרא אם יש איסור אמירה לנכרי, שאסור לישראל לעשות איסורים על ידי גוי, ומה שהדבר להנאתו, נחשב שהוא עושה האיסור על ידי גוי. מה שאין כן כשהגוי דש תבואה לעצמו, הרי אין לישראל בזה שום ענין, אלא רק שנאסור עליו לומר לגוי לעשות איסור, ואין בזה שום בעיה, לפי שמותר לגוי לעשות איסורים שאינו מצווה בהם, והתוספות הקשו על רש"י, הרי מותר לומר לנכרי לאכול נבילה, ולפי רש"י שגם כשאין הישראל נהנה ממעשה האיסור יש איסור אמירה לנכרי, היה צריך להיות אסור? ותירץ ר"י, שכשנכרי אוכל נבילה, אין זה איסור כלל, ומותר לישראל לעשות זאת אפילו בידים. והטעם: היות וכל איסור נבילה הוא שיהיה במעי ישראל נבילה, אבל גוי האוכל נבילה הרי הנבילה נבלעת במעי גוי, והוא דבר המותר שיכנס נבילה במעי גוי, ורק אם ישלח את הגוי להאכיל ישראל אחר, שזהו צורת איסור אכילת נבילה, שלא יכנס למעי ישראל נבילה, יהיה דין זה דומה לכאן, שאין לישראל בזה הנאה. אבל להכניס לתוך מעי הגוי, אין זה בכלל עצם צורת האיסור של אכילת נבילה, שלא נאסר אלא שלא תכנס לתוך מעי ישראל, ולכן מותר לומר לגוי לאכול בעצמו נבילה. ויש מן הראשונים שהוכיחו מסוגיא זו, שאיסור אמירה לנכרי הוא אף כשאומר הישראל לנכרי בערב שבת שיעשה מלאכה עבורו בשבת, כשם שכאן אסור לומר לנכרי לחסום את הפרה, אף שעכשיו אין זה שעת האיסור שעדיין אין הנכרי דש בה, והרא"ש והר"ן דחו ראיה זו, ששונה סוגייתנו, שאף שעכשיו אם יחסום לא יהיה בזה איסור כיון שאינו דש, סוף סוף לדוש עכשיו ולחסום אסור, מה שאין כן באומר לגוי בערב שבת לעשות מלאכה בשבת, שאם יעשה הגוי את המלאכה עכשיו היא מותרת, ויתכן ובזמן שאין איסור לעשות את המלאכה אין גם איסור לומר לעשותה. ואין מכאן ראיה שבאופן אשר כרגע אותו מעשה שהוא מצוהו עליו אין בו איסור, בכל זאת יהיה אסור באיסור אמירה לנכרי. ושורש הנידון בזה באיסור אמירה לנכרי, מה גידרו, יש לדון בו בשני צדדים. א. עצם הדיבור והאמירה לומר לגוי לעשות איסור, אסורים. ב. מעשה האיסור שעושה הגוי נחשב מדרבנן כאילו עשאו הישראל, שהגוי פועל בשליחותו ונחשב הדבר שהישראל עשה מעשה איסור. ובאופן שהישראל אומר לגוי לעשות מלאכה בערב שבת, שאין זה זמן איסור מלאכה, הוא ההבדל בין הטעמים. לפי הצד הראשון שהאיסור הוא באמירה עצמה, שאסור לומר לגוי לעשות איסור, הרי כיון שאין זה זמן האיסור, כשם שמותר לישראל כרגע לעשות את המלאכה, הוא הדין שמותר לו גם לומר לגוי לעשותה. אבל לפי הצד השני שהאיסור הוא מצד שליחות, הרי בסופו של דבר יעשה הישראל מלאכה בשבת על ידי ששלח את הגוי מקודם, ונמצא שהישראל עושה מלאכה בשבת על ידי שלוחו שהוא הנכרי, ויש בזה איסור אמירה לנכרי.
הדשות בתרומה ומעשר. פירוש ומשכחת לה כגון שהקדימו בשבלים וכדאיתא לקמן. והא דקתני שאינו עובר בזה משום לא תחסום פירש רש"י משום דלאו היינו דיש דאישתעי ביה קרא דתרומה ומעשר בשבלים לא שכיחי וסתם המקרא אינו מדבר אלא בדיש שהוא טבל. והקשו עליו בתוספות דאם כן מאי איריא דשות בתרומה ומעשר הוא הדין הדשות בחולין שהן מעושרין בשבולים דלאו היינו דיש דמשתעי ביה קרא. ויש שפירש דטעמא משום דכתיב בדישו דמשמע המיוחד לו מה שאין כן בזה שאינו מיוחד לו וכגון שלא בא עדיין ליד כהן. וזהו מה שפירש רש"י לקמן הא כרבי מאיר דאמר מעשר ממון גבוה הוא ולא קרינא ביה בדישו. ואין מחוור דהא ודאי כי כתיב בדישו אשור קאי שלא ידוש בחסימה. והנכון דטעמא דהכא משום דתרומה אסור להאכילה לבהמה מן התורה ואף על פי שאמרו ישראל ששכר פרה מכהן יאכילנה כרשיני תרומה התם הוא בכרשינין שעומדים למאכל בהמה וכיון דאסור להאכילה חוסם דהיתרא זכי לה רחמנא ולא איסורא ואפילו תימא דמתניתא מיירי בשדשות בכרשינין וכיוצא בו שהוא מאכל בהמה מכל מקום לפרה של ישראל אסור להאכילה וכדתניא כהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה וכיון דבפרה של ישראל לא זכי רחמנא מסתמא לא פלוג ואפילו לפרה של כהן נמי לא זכי רחמנא וכן פירשו רבותי וכן מצאתיה בתוספות. הריטב"א.
והדשות במעשר ובתרומה וכו'. ככתוב בתוספות. וזה לשון תוספות שאנץ: ואי טעמא משום דכתיב לא תחסום שור בדישו דמשמע דישו הראוי לו לשור וזה איו ראוי לו שהמעשר ממון גבוה הוא. והתרומה ביד ישראל אי נמי אפילו ביד כהן ומיירי בחטין של תרומה שאסור להאכילם לבהמה משום הפסד תרומה כי דווקא כרשיני תרומה וכיוצא בהן שהם מאכל בהמה וליכא הפסד תרומה הוא שיכול כהן להאכיל לבהמתו ולא חטין אם כן אמאי איצטריך לעיל רעך למעוטי הקדש תיפוק ליה דישו ובלאו הכי קשה תיפוק ליה מדישו הראוי לו כדאיתא במעילה מפי רבי. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד: והדשות בתרומה אינו עובר משום בל תחסום דכתיב הם יאכלו בלחמו הם יאכלו ואין הבהמה אוכלת יכול אף בכרשינין תלמוד לומר בלחמו והכי איתא בתורת כהנים. עד כאן.
אבל מפני מראית העין מביא בעל מאותו המין ותולה לה. שמעינן מהכא שכל שתלה לבהמה שיעור אכילתה בטרסקלין דהיינו ארבעה קבין לפרה ושלשה קבין לחמור ליכא משום לא תחסום ומשום הכי סגי ליה באגרוף בטרסקלין דליכא תו מראית העין. רבי שמעון בן יוחאי אומר מביא כרשינין ותולה לה. אומר רבינו דרבי שמעון בן יוחאי לפרושי בא דאף על גב דמין אחר לא יתלה כרשינין תולה שהן יפות לה תדע דלקמן איבעיא לן אי משום דמעלי לה אמר רחמנא או משום דמצטערה ואמרינן תניתוה רבי שמעון בן יוחאי אומר ואלו הוו פליגי עליה רבנן היכי פשיט מדרבי שמעון בן יוחאי דהוי יחידאה הוה ליה למימר תנאי היא אלא ודאי כדאמרן. הריטב"א.
יפות לה מן הכל. אפילו מן החטים כדאמרינן במסכת ברכות בפרק אין עומדין מי גרם ליך שתבעטי בי לאו כרשינין שהאכלתיך. ה"ר יהונתן. וישראל הדש בפרתו של גוי עובר משום בל תחסום. דסביר לן דצער בעלי חיים דאורייתא. ה"ר יהונתן.
כאן בתרומה כאן בגידולי תרומה. פירוש דבתרומה ממש אינו עובר כי מדאורייתא לא חזיא למיכל כדפרישנא לעיל והא דקתני עובר בגדולי תרומה דמדאורייתא חולין גמורין הן אלא דרבנן גזרו שיהו גדולי תרומה תרומה מדרבנן וגבי לא תחסום לא תקנו רבנן לעקור דבר מן התורה בקום עשה הילכך נהי שלא יניחנה לאכול כיון דתרומה דרבנן היא ואסור להאכילה לבהמה מכל מקום יש לו לתלות לה בטרסקלין ארבעה קבין לפרה ושלשה לחמור. הריטב"א.
בשלמא גדולי תרומה תרומה. פירוש ואיצטריך לאשמועינן דאף על גב דהיא תרומה עובר משום לא תחסום אלא גדולי מעשר חולין מעליא נינהו פירוש ופשיטא שעובר עליהם ורשאי להאכילה לגמרי והיכי ערבינהו בהדי תרומה שצריך טרסקל ובכלל קושיין נמי פרכינן אלישנא דמתניתא דקרי להו מעשר. הריטב"א.
אלא לא קשיא כאן במעשר ראשון כאן במעשר שני. פירוש במעשר ראשון אינו עובר משום לא תחסום דמדאורייתא לא חזי לה כיון דטבול לתרומת מעשר ובמעשר שני אינו עובר וכגון שהוא לפנים מחומת ירושלים דהיינו תוך בית פגי כדאמרינן לקמן הילכך מדאורייתא חזי לה. ומיהו מדרבנן לא יניחנה לאכול אלא שיהא תולה לה בטרסקלין. הריטב"א ז"ל.
כתוב בגיליון אידי ואידי רבי יהודה הא בירושלים הא בגבולין. הוה מצי למימר אידי ואידי במעשר ראשון הא כמאן דאמר מותר לזרים והא כמאן דאמר אסור דפלוגתא היא בפרק יש מותרות. עד כאן.
ואי בעית אימא הא והא במעשר שני ולא קשיא קמייתא רבי יהודה דאמר מעשר ממון גבוה הוא וכיון שכן אפילו תימא דלא בעינן דישו המיוחד לו סברא הוא דכיון דשל גבוה הוא אסור להאכילו לבהמתו מן התורה אבל לרבי מאיר דאמר ממון הדיוט הוא מותר להאכילו לבהמה מן התורה כשהוא בשבולין מיהת דלא חזי השתא למאכל אדם ומדרבנן הוא דמיתסר הילכך תולה לה בטרסקלין שבפיה. הריטב"א.
הא רבי יהודה והא רבי מאיר וכו'. פירוש וכל שהוא ממונו מקרי דישו אף אם דרכו לקדמו בשבולים ודלא כדסלקא דעתין מעיקרא ואם תאמר תרומה הא נכסי כהן היא. פירש רש"י בפרת ישראל וכו'. שיטה.
דאמר מעשר ממון גבוה הוא. ופירש הקונטרס כיון דשל גבוה הוא אסור דכתיב דישו דמשמע שלו. ויש להקשות אם כן אמאי איצטרך לעיל רעך למעוטי הקדש תיפוק ליה מדישו אדם משור ושור מאדם. והיה נראה לפרש כן הא דרבי מאיר דאמר מעשר ממון גבוה הוי ורעך משמע ולא של גבוה כדדרשינן לעיל רעך ולא של הקדש. מיהו במסכת מעילה תנן לא יאכלו בהקדש וכן פרה לא תאכל כרשיני הקדש ומפרש טעמא בגמרא משום לא תחסום שור בדישו דישו ולא דיש של הקדש ויש לתמוה הא מפקינן לה לעיל מרעך מפי רבי.
והא בעי חומה. תימה לרבי מאיר קפריך הא לעיל נמי דרשינן רעך למעוטי הקדש משמע דאי לאו רעך הוה אמינא דאכיל כמו של רעך דאף על גב דהוה לן למיסר משום גזל שרייה קרא הכי נמי הכא לית לן למימר דמותר לאכול חוץ לחומה. מרבי ז"ל. ושמא אדרשא דדישו הראוי לו דמסכת מעילה סמיך לרבי ולקמן נמי דקאמר לא זכי ליה רחמנא גבי מעשר אמאי הא לא אסר ליה קרא בהדיא. ואפשר למימר דאפילו הכי כיון דכתיב רעך ממעט ממעשר דלא הוה קרי ביה רעך אף על גב דמעשר שני ממון הדיוט משום דכתיב ראשית עריסותיכם כדאמרינן בחלה בסופו וכי תימא חוץ לירושלים הוי ממון גבוה לדברי הכל לפי שאין יכול להוציאו ולאוכלו לא מצית אמרת הכי דבקדושין פרק האומר מוכיח דלמאן דאמר מעשר שני הוי ממון הדיוט אפילו חוץ לירושלים מפי רבי. תוספות שאנץ.
היתה אוכלת ומתרזת. פירוש מתרזת כגון שדוחקות הרוחות בבטנה ומשלחת הזמורה. רבינו חננאל.
מהו. אפילו למאן דלא דריש טעמא דקרא לקמן בפרק המקבל דאמר אלמנה בין עניה בין עשירה וכו' היינו משום דפשטיה דקרא משמע בין עניה בין עשירה אבל הכא פשיטא דרחמנא לא אזהר אלא לטובתה של בהמה אי משום דמעלי לה אי משום דלא תצטער. הרא"ש.
אמר להו תניתוה רבי שמעון בן יוחאי אומר. ואם תאמר אדמייתי ראיה מרבי שמעון בן יוחאי דמשום דמעלי לה הוא ליתי איפכא מדרבנן דאמרי מביא בעל מאותו המין ואפילו אוכלת ומתרזת. ותירץ לית לן למימר דפליגי בין רבנן בין רבי שמעון אלא במאי דמוכח בהדיא דפליגי כיון דרבי שמעון בן יוחאי מפרש בהדיא טעמא משום דמעלי וברייתא לא מוכחא דרבנן פליגי עליה דרבי שמעון בהאי דמפרש טעמא משום דמעלי לה מפי רבי. תוספות שאנץ.
מהו שיאמר אדם לגוי חסום פי פרתי ודוש בה. פירש רש"י דישה שלך. והזקיקו לומר כן דאי דישה שלי קאמר למה ליה למימר פי פרתי לימא פי פרתך דהא ישראל הדש בפרתו של גוי עובר משום בל תחסום וכדתניא בסמוך וכהאי גוונא איכא למיבעי במהו שיאמר לגוי אלא ודאי מדנקט פי פרתי שמע מינה דדוש בה דישה שלך קאמר. ואם תאמר וכהאי גוונא מי איכא משום אמירה לגוי הרי אפילו בשבת ליכא משום שבות אלא באמירה לגוי במלאכה דישראל אבל במלאכה דגוי לא דהכי תניא במכילתא בהדיא כל מלאכה לא יעשה בהם לא תעשה אתה ולא יעשה חבירך ולא יעשה הגוי מלאכתך כלומר דאסמכוה אמירה לגוי אקרא. או לא יעשה הגוי מלאכתו כלומר באמירה דידך תלמוד לומר ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי תשבות הא לא תעשה אתה ולא יעשה חבירך אבל יעשה הגוי מלאכתו אלמא דבמלאכת הגוי ליכא משום אמירה לגוי. יש לומר לא דמי דהתם אינו עושה בשל ישראל כלום אבל זה שאומר לו חסום פי פרתי הרי אומר לו שיעשה מלאכת איסור בפרתו. הר"ן.
אבל הרשב"א כתב וזה לשונו: הכי קאמר חסום פרתי ודוש בה דישתי וכן פירש הראב"ד וזה עיקר. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד: גוי הדש בפרתו של ישראל אינו עובר משום בל תחסום כגון שאמר לו ישראל חסום פרתי ודוש בה תבואתי. ואינו עובר הישראל דגוי אדעתא דנפשיה קא עביד ולא שליחותיה עביד. וישראל נמי דאמר לו לגוי חסום פרתי ודוש בה תבואתי עובר בלא תחסום דאיהו קעביד איסורא שלא אמרה תורה לא תחסום שורך בדישו. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א: אבל רבינו הגדול הרמב"ן אומר שלא אמרו אמירה לגוי שבות אפילו במה שאין ישראל עושה אלא כשאומר לו לעשות לצורך ישראל ולא באומר לו לעשות לצורך גוי עצמו שהרי מותר הרופא וכל אדם לומר לגוי שיבשל או שיעשה סם פלוני לעצמו בשבת וכן המנהג פשוט בכל ישראל לרופאים והכא הכי קאמר מהו לומר לגוי חסום פרתי ודוש בה תבואה שלי. עד כאן.
חסום פרתי ודוש בה וכו'. ככתוב בתוספות. ומההיא דמחזיקים ידי גוים בשביעית נראה לרבי שיש חילוק בין אכילת גוי נבלה וכיוצא בו לשאר עבירות דקאמר לא הוה צריך שמחזיקין ידי גוים האוכלים גיעולי גוים לומר להם כעין חזקו בדבר ששואלים בשלום האוכלים. תוספות שאנץ.
אבל חסימה דאיסור לאו לא. ואם תאמר והא יום טוב דאיסור לאו ויש בו משום שבות וכדתנן כל שהוא משום שבות ומשום רשות ומשום מצוה וכו' וכל אלו ביום טוב אמרו קל וחומר בשבת ואף על גב דהתם שבות דנפשיה קא מפרש כל שבות בכלל ואפילו אמירה דגוי. ואמרינן נמי גוי שהביא דורון וכו'. ותירצו בתוספות דיום טוב משום שבת גזרו עליו וחדא גזרה היא וכדאמרינן פרק במה אשה יוצאה גבי סנדל המסומר אפילו לרבי חנניה בן עקביא דאמר לא אסרו אלא בירדן וספינה וכמעשה שהיה אבל יום טוב ושבת כי הדדי נינהו תדע דתנן אין בין יום טוב לשבת וכו' ואפילו בחולו של מועד גזרו דיום טוב הוא. וכדאמרינן התם זה הכלל כל שהוא עושה אומר לגוי ועושה וכל שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה. ומיהו פעמים שהקילו בשבות יום טוב במילתא דלא שכיחא ובמקום צערא דגופא וכדאמרינן ביבמות סוף פרק חרש אבא שאול אומר נוהגין היינו יונקין מבהמה טהורה ביום טוב ואוקימנא דאיכא צערא ויונק מפרה כלאחר יד הוא שבת דאיסור סקילה גזרו יום טוב דאיסור לאו לא גזרו. הרשב"א.
או דילמא לא שנא. פירוש דבהא נמי גזרו משום אמירה לגוי שבות דלגבי שבת אפילו כשאמר לו מערב שבת שהוא שעת היתרא דהכא קודם דישה אמר לו שהיא שעת היתרא וכן בדין דהא אפילו בלא אמירה כלל כל שעושה גוי מעצמו לצורך ישראל אסור בין בשבת בין ביום טוב כדאיתא בכמה מקומות. הריטב"א. ועיין בפסקי הרא"ש.
בני מערבא סברי וכו'. והוא הדין אבוה דשמואל אם לא שנאמר שהחמיר להם על פי דרכם משום ואל תטוש או גזרה דלפני שור דאיסורא אחרינא שיטה.
גמ'. ואיבעית אימא הא והא במעשר שני ולא קשיא הא ר"מ הא ר"י, הא ר"מ דאמר מע"ש ממון גבוה הוא הא ר' יהודה דאמר מע"ש ממון הדיוט הוא וכו' והא בעי חומה, כגון שדש לפנים מחומת בית פאגי.
הנה ביארנו דלפי התוס' (בד"ה והדשות) האיסור להפסיד תרומה מקיום מצותה מפקיע חלות השם דיש הראוי לו, ולכאורה לפי"ז י"ל דהוא הדין בנוגע למע"ש - דמאחר שחל דין ניתן וקיום מצוה בחפצא של המע"ש להאכל בירושלים משו"ה אסור להאכיל מע"ש לבהמתו דמפסיד קיום הניתן והמצות אכילה שבחפצא, וא"כ תיפוק ליה דמשו"ה דישה במע"ש הויא דיש שאינו ראוי לו וליכא בכה"ג איסור לא תחסום, וצ"ע מדוע הוצרכה הגמ' לומר דהוי דיש שאינו ראוי לו רק למ"ד דמע"ש ממון גבוה. ובשלמא לשיטת ה"ר משה ב"ר אברהם והתוס' ישנים דלא פקע שם דיש הראוי לו מחמת איסור הפסד תרומה מקיום מצותה והא דתרומה הוי דיש שאינו ראוי לו הוא מחמת איסור זרות, י"ל דמאחר דליכא איסור זרות במע"ש משו"ה בעינן לטעמא דמע"ש ממון גבוה הוא41. אולם אליבא דהתוס' צ"ע מדוע תירצה הגמ' דהברייתא דס"ל דליכא איסור לא תחסום כשדש במע"ש סוברת דמע"ש ממון גבוה.
ונראה ליישב תירוץ הגמ' אליבא דתוס' לפי מש"כ התוס' ביבמות (דף עג. ד"ה נכסי כהן) וז"ל ואכילת בהמה דשריא במעשר שני בשעת דישה למ"ד ממון הדיוט נראה דבשלא בשעת דישה אסור מיהא מדרבנן ולמ"ד ממון גבוה נראה דאסור מה"ת להאכיל לבהמה עכ"ל. ומבואר מדבריהם דהאיסור להפסיד מע"ש מקיום מצותה תלוי במחלוקת האם מע"ש ממון גבוה או ממון הדיוט, דלמ"ד מע"ש ממון הדיוט האיסור להאכיל לבהמתו מע"ש הוי רק איסור מדרבנן42, ומשו"ה מה"ת הוי דיש הראוי לו וחל איסור לא תחסום במע"ש (ודומה לגידולי תרומה דקרינן ביה דיש סתמא דלאו תרומה הן מה"ת). ולמ"ד ממון גבוה חל איסור מה"ת להאכיל בהמתו מע"ש43 והוי דיש שאינו ראוי לו, וליכא איסור לא תחסום במע"ש. ולפי"ז י"ל דזהו כוונת הגמ' לתרץ דלפי ר' יהודה דמע"ש ממון הדיוט ליכא איסור מה"ת להפסיד מע"ש מקיום מצותה והוי שפיר דיש הראוי לו, משא"כ לר"מ דמע"ש ממון גבוה דחל איסור הפסד מע"ש מה"ת והוי דיש שאינו ראוי לו.
אמנם נראה דהרמב"ם חולק על התוס' בזה וס"ל דאף לשיטת ר' יהודה דמע"ש ממון הדיוט חל איסור הפסד מע"ש מה"ת, דעיין ברמב"ם (פ"ג מהל' מעשר שני הי"ז - הי"ט) שכתב וז"ל מעשר שני ממון גבוה הוא שנא' לה' הוא לפיכך אינו נקנה במתנה אלא אם נתן לו הטבל והמקבל מפריש המעשר, ואין מקדשין בו את האשה, ואין מוכרין אותו, ואין ממשכנין אותו, ואין מחליפין אותו ואין מהרהרין אותו. כיצד אין ממשכנין אותו לא יכנס לביתו וימשכננו מעשר שני שלו וכו' כיצד אין מחליפין אותו לא יאמר לו הא לך יין מעשר ותן לי שמן מעשר וכו', מעשר שני אין שוקלין כנגדו אפילו דינרי זהב וכו' עכ"ל. וצ"ע דהרמב"ם כלל כאן בהלכה אחת הדין דאין קנין למע"ש משום דהוי ממון גבוה ביחד עם שאר איסורים כמו הדין דאין ממשכנין מע"ש דהוי איסור בעלמא ואינו תלוי בהקנאה דהרי בע"ח גובה משכון בעל כרחו דלוה. וכן נקט הרמב"ם בהלכה זו הדין שאין מחליפין מע"ש ואין שוקלין כנגדו, דלכאורה איסורים אלו אינם תלוים בדין מע"ש ממון גבוה ודין הקנאה, וצ"ע. ונראה לבאר דהרמב"ם סובר דיסוד הדין הוא דמעשר שני ניתן לקיום מצותו שבחפצא, ואסור לחלל קדושתו ולהשתמש בו לצרכים אחרים שלא ניתן להם, ומשו"ה אי אפשר להקנות מעשר שני דאין החפצא של מע"ש ניתן לקנין. והרמב"ם סובר דהדין שאין קנין למע"ש וההלכה שאין ממשכנין מע"ש ואין מחליפין מע"ש חד דינא הוא - דאסור לבטל קיום הניתן שבחפצא דהמעשר שני. ולפי"ז יש לבאר מש"כ הרמב"ם (בפ"ה מהל' אישות ה"ד) וז"ל קידשה במעשר שני וכו' אינה מקודשת לפי שאין לו לעשות בו שאר חפציו עד שיתחלל שנא' במעשר לה' הוא עכ"ל. וצ"ע דלכאורה הוי ליה למימר שאין מקדשין את האשה במע"ש משום דקיי"ל מע"ש ממון גבוה ומעשר שני לא הוי ממונו ומשו"ה ליכא נתינת כסף לקידושין. אמנם הרמב"ם כתב שאינה מקודשת "לפי שאין לו לעשות בו שאר חפציו עד שיתחלל", ומבואר דהחסרון אינו מחמת דליכא בעלים להקנות המע"ש ומשום דלא הוי ממונו אלא דאין מקדשין אשה במע"ש משום דהחפצא של מע"ש אינו ניתן להשתמש בו לשאר צרכיו, ולכן אי אפשר להקנות מע"ש לקדש בו אשה דהחפצא של מע"ש אינו ניתן לזה, וזהו דין מאיסורי ניתן ולא מטעם חסרון בעלות. ועיין ברמב"ם (פ"ג מהל' מע"ש הט"ז) שכתב וז"ל אע"פ שניתן לסיכה וכו' ואין עושין ממנו קמיע וכו' שהרי לא ניתנה לרפואה עכ"ל. ומבואר דחל דין ניתן בחפצא של מע"ש להשתמש בו כמצוותו, ואע"פ שניתן לסיכה אין עושין ממנו קמיע משום שלא ניתן לרפואה, ואסור להשתמש במע"ש שלא כמצוותה.
והנה עיין ברמב"ם (פ"ג מהל' מעשר שני הכ"ה) וז"ל המקדיש מעשר שני שלו לבדק הבית הרי זה פודה אותו מי שפודהו על מנת ליתן להקדש את שלו ולמע"ש את שלו עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם סובר דיכול להקדיש מע"ש הקדש עילוי לבדק הבית, וצ"ע דהרי הרמב"ם פסק כמ"ד מע"ש ממון גבוה הוא דאינו יכול להקנות מע"ש, וצ"ע א"כ איך ס"ל דחל הקנאה והקדש עילוי לבדק הבית. ונראה דהרמב"ם סובר דאף למ"ד מע"ש ממון גבוה חל דין בעלים על מע"ש, ומעיקר הדין מצד בעלות וזכות ממון יכולים הבעלים להקנות את המעשר שני אף למ"ד מע"ש ממון גבוה. וכן מוכח מהא דהגונב מע"ש משלם קרן להבעלים, וכדמשמע מהרמב"ם (פ"ג מהל' מעשר שני הכ"ד) שכתב וז"ל כבר ביארנו שהמע"ש ממון גבוה הוא לפיכך אנו אומרים שהגונב מע"ש אינו משלם תשלומי כפל והגוזלו אינו משלם חומש עכ"ל, ומלשונו משמע דאינו פטור אלא מכפל וחומש אבל חייב לשלם הקרן לבעלים, וכן כתב הרדב"ז (שם) וז"ל דבכל הני רעהו כתיב ולא הקדש אבל הקרן משלם דממון שיש לו תובעין הוא עכ"ל. ומוכח דחל דין בעלות דהדיוט וחלות שם בעלים במע"ש אף למ"ד מע"ש ממון גבוה הוא. ולפי"ז נראה דהרמב"ם סובר דהמחלוקת בין ר"י ור"מ אי מע"ש ממון גבוה או ממון הדיוט אינו לגבי דיני ממונות ודין בעלות דכהת"כ, דאף לר"מ חל דין בעלות דהדיוט וזכות ממון במע"ש. והדין דאין מקדשין את האשה במע"ש אינו מפאת חסרון בעלות אלא משום דלא ניתן מע"ש לצורך זה. והרמב"ם מפרש דר"מ ור"י נחלקו בעצם חלות שם מעשר שני ודין ניתן שבחפצא דמע"ש, דמ"ד מע"ש ממון גבוה ס"ל דחל חלות שם קודש של גבוה בעצם החפצא דמעשר שני, דחל בו חלות שם קדושת ממון גבוה ומשו"ה מע"ש אינו ניתן לשאר צרכים, דעצם קדושת החפצא מופקעת היא מתשמישים כאלה. אולם למ"ד ממון הדיוט חל במע"ש שם קודש בעלמא כמו בקדשי גבולין וחלות דין ניתן למצוותו כתרומה ושביעית, אולם חלות קדושת מע"ש אינה אוסרת הקנאה ושיקול משקולות ושאר השתמשות44. אמנם לפי"ז נראה דלשיטת הרמב"ם בין לר"י ובין לר"מ חל דין ניתן בחפצא של מעשר שני להאכל בירושלים וחל איסור הפסד מע"ש מה"ת, דהרי אף בשביעית ותרומה חל איסור להפסיד קיום הניתן שבחפצא של התרומה ופירות שביעית אע"פ שאין בהם דין ממון גבוה, ומסתבר דה"ה דחל במעשר שני איסור הפסד מה"ת אף למ"ד מע"ש ממון הדיוט, ואסור להאכיל מע"ש לבהמתו מדאורייתא משום איסור הפסד מע"ש, ודלא כדברי התוס' (יבמות עג א ד"ה נכסי כהן). ולפי"ז נראה דלפי הרמב"ם הא דמע"ש הוי דיש שאינו ראוי לו למ"ד ממון גבוה אינו מחמת איסור הפסד מעשר שני, אלא משום דלא קרינן ביה "דישו" מחמת שם הקדש שבו דהוא קדש לה'. אמנם איסור הפסד וביטול מצות החפצא אינו מפקיע חלות שם "דישו" (וכשיטת ה"ר משה ב"ר אברהם), ומשו"ה למ"ד מע"ש ממון הדיוט הוי "דישו" אע"פ דאף למ"ד מע"ש ממון הדיוט כשמאכיל מע"ש לבהמתו חל איסור הפסד מע"ש מדאורייתא משום שמפסיד קיום הניתן שבחפצא דמע"ש.
ועיין בריטב"א (דף צ. ד"ה והדשות) וז"ל ויש שפירש דטעמא משום דכתיב בדישו דמשמע המיוחד לו, משא"כ בזה שאינו מיוחד לו וכגון שלא בא עדיין ליד כהן עכ"ל. ונראה דאע"פ דתרומה הוי ממון שבט הכהנים מ"מ כל זמן שלא בא עדיין לידי כהן פרטי הוי ממון השבט בלבד ואינו ממונו, והגדר דדישו הוא דהוי ממונו ממש. ולפי"ז יש לבאר דברי הגמ' בפשטות דנחלקו ר"מ ור"י בדיני ממונות אם מע"ש ממון גבוה או ממון הדיוט. ולר"י דמע"ש ממון הדיוט הוי ממונו ממש ושפיר הויא דישו.
גמ'. והא בעי חומה, כגון שדש לפנים מחומת בית פאגי. שיטת התוס' (ד"ה הדשות) היא דהוי דיש שאינו ראוי לו מחמת איסור הפסד קיום הניתן שבחפצא, והנה הגמ' הקשה "והא בעי חומה" - דקיום מצות הניתן שבחפצא דמע"ש הוא להיות נאכל לפנים מחומת ירושלים, וא"כ צ"ע מהו תירוץ הגמ' "כגון שדש לפנים מבית פאגי", והא באכילת בהמה לפנים מחומת ירושלים ליכא קיום מצות אכילת מע"ש והוי הפסד המע"ש מקיום מצותה, ולגבי הפסד המע"ש אין חילוק בין אם נאכל ע"י בהמה מחוץ לחומת ירושלים או שנאכל לפנים מן החומה וא"כ הוי דיש שאינו ראוי לו. ועוד צ"ע אליבא דה"ר משה ב"ר אברהם והתוס' ישנים דס"ל דאיסור זרות מפקיע השם דיש הראוי לו, מהו ההבדל בין אכילת בהמה לפנים מן החומה ואכילה מחוץ לחומה. ונראה דהדישה צריכא להיות מותרת לאכילת הבעלים ומכיון דחל איסור "לא תוכל לאכול בשעריך" על הבעלים לאכול מע"ש מחוץ לחומת ירושלים נמצא דלגבי הבעלים מע"ש שמחוץ לחומה הוי דיש שאינו ראוי לו ולכן אף לגבי חסימת הבהמה הוי דיש שאינו ראוי לו וליכא איסור לא תחסום שור בדישו45. ואילו לפנים מן החומה דהבעלים אוכלים המע"ש בהיתר הוי דיש הראוי לו ואזי אף לענין הבהמה הוי דיש הראוי לו ומשו"ה חל במע"ש שלפנים מן החומה איסור לא תחסום שור בדישו. ולפי התוס' י"ל דאע"פ דהפסד מצות מע"ש מפקיע חלות שם דיש הראוי לו, מ"מ אליבא דר"י דמע"ש ממון הדיוט ליכא אלא איסור דרבנן להאכיל בהמתו מע"ש (וכמש"כ התוס' ביבמות עג א ד"ה נכסי כהן), ומשו"ה הויא דיש הראוי לו.
תוס' ד"ה כאן במעשר ראשון דמיקרי דישו כאן במעשר שני. וז"ל דאפילו לר' יהודה אינו עובר מחוץ לחומה וכו' ותימא והלא אי לאו רעך היה אוכל פועל משל הקדש כי היכי דשרי משל חבירו ולא הוי גזל והכי נמי אית לן למימר דשרי חוץ לחומה דהא לר' יהודה ממונו הוא ויכול לקדש בו האשה אפילו חוץ לחומה כדמשמע בקידושין (נג:) וכו' עכ"ל.
עיין בחידושי רבנו חיים הלוי (פ"ח מהל מעילה ה"א) שתירץ קושיית התוס', די"ל דלא שייך למילף דשאר איסורים (כאכילת פועל נזיר בגפן, ואכילת פועל מע"ש מחוץ לחומה) הותרו לפועל מהא דמותר לפועל לאכול ולא עבר על איסור גזל, דלענין גזל י"ל דהתורה נתנה זכות אכילה לפועל בקמת חבירו ואין זה גזל כלל. משא"כ בשאר איסורים דבאיסורייהו קיימי ומהיכי תיתי לומר שמותרין הן לפועל. והא דבעינן קרא דרעך למעוטי הקדש הוא משום דיסוד האיסור של מעילה הוא דין גזל מהקדש, ולכן קס"ד דמכיון דיש לפועל זכות אכילה והתורה נתנה לו רשות לאכול, אכילתו מופקעת מדין גזילה והיה צריך לחול דין היתר אכילת פועל אף בהקדש, דס"ד דבין בהקדש ובין בהדיוט ליכא איסור גזל באכילת פועל דהופקע לו ממון הבעלים. וע"כ בעינן גזה"כ "רעך" למעט הקדש. משא"כ בנזיר ואכילת מע"ש מחוץ לחומה דהויין חלות איסורין בעלמא, ואין איסורין אלו תלויין בדין ממון פשיטא שאף פועל בכלל האיסור, עכת"ד הגר"ח זצ"ל. וצ"ע בסברת קושיית התוס'.
ונראה ליישב דברי התוס' עפי"ד הגמ' במכות (דף יט:) "אמר ר' יוחנן מעשר שני מאימתי חייבין עליו משיראה פני החומה מ"ט דאמר קרא לפני ה' אלוקיך תאכלנו וכתיב כי לא תוכל לאכול בשעריך כל היכא דקרינן ביה לפני ה' אלוקיך תאכלנו קרינן ביה לא תוכל לאכול בשעריך, וכל היכא דלא קרינן ביה לפני ה' אלוקיך תאכלנו לא קרינן ביה לא תוכל לאכול בשעריך". ועיין בתוס' (מכות יט ב ד"ה אמר ר' יוחנן) וז"ל וקשה דכיון דקודם שיראה פני הבית הכי נמי דמותר לאוכלו חוץ א"כ למה הוזקק לעולם לפדות מעשר שני. וי"ל דודאי ליכא לאו אבל עשה איכא דכתיב וצרת הכסף בידך אבל בלא פדייה לא עכ"ל. ומבואר מדברי התוס' דהלאו דלא תוכל לאכול בשעריך חל רק לאחר שהביא המע"ש לתוך החומה והוציאו ואכלו בחוץ. אולם קודם שנכנס המע"ש לחומה חל איסור עשה לאכול המע"ש בחוץ מהפסוק "וצרת הכסף בידך" - דמותר לאכול רק ע"י פדיון ובלא פדייה אסור. ונראה לומר דהך איסור עשה אינו חלות איסור בעלמא כאיסור לאו ד"לא תוכל לאכול בשעריך" אלא דמהוה חלות דין איסור ממון, דמע"ש שלא נכנס לחומה אסור לאוכלו בלא פדייה, ואם עבר ואכלו עבר באיסור עשה דמניעת פדיון מע"ש, והוי חלות איסור ממון. ולפי"ז י"ל דס"ל להתוס' דכי היכי שהותר לפועל איסור ממון (ואי לאו קרא דרעך היה מותר אף בהקדש דיסוד איסור מעילה הוי חלות דין גזל מהקדש) ה"נ הותר לפועל איסור עשה ד"וצרת הכסף בידך" דהוי איסור ממון. ויש להביא ראייה לזה מהא דאיתא בסוגיא (מכות יט א) "בכורים מאימתי מחייבין עליהן משיראו פני הבית כמאן כי האי תנא דתניא ר"א אומר בכורים מקצתן בחוץ ומקצתן בפנים שבחוץ הרי הן כחולין לכל דבריהם שבפנים הרי הן כהקדש לכל דבריהם", (והובא ברמב"ם פ"ג מהל' ביכורים ה"א - ה"ב)46. ונראה לומר דמבואר בסוגיא דכל היכא דאיכא קיום הבאת מקום לא נגמרה קדושת החפצא עד הבאת מקום. ומשו"ה אי מקצת הביכורים בחוץ אותן הפירות הן חולין. ונראה דאף במע"ש שמחוץ לחומה קודם שהכניסו בפנים לא נגמרה חלות קדושתו, ורק לאחר שקלטוהו מחיצות נגמרה קדושת המע"ש ומשו"ה משנכנס לירושלים לא חל בו פדיון. ולפי"ז י"ל דהאיסור ד"לא תוכל לאכול בשעריך" חל רק לאחר שהביא המע"ש בפנים לחומת ירושלים וחל ביה קדושת מע"ש גמורה, משא"כ אם עדיין לא נכנס המע"ש לפנים מן החומה ואין בו קדושה גמורה של מע"ש י"ל דאין איסור העשה חלות איסור אכילה שלא כמצוותה, דאיסור אכילה שלא כמצוותה חל רק לאחר שנגמר בחפצא חלות קדושת מע"ש גמורה. אולם איסור העשה לאכול מע"ש לפני שנכנס המע"ש לפנים מחומת ירושלים הוי חלות איסור ממון מדין מניעת הפדיון, ומשו"ה קס"ד דתוס' דחל ע"ז דין הפקעת איסור ממון להתיר האכילה לפועל. וכן מוכח משיטת הראב"ד (הובא בשיטמ"ק דף נג:) דמעשר שני פחות משוה פרוטה מותר באכילה מחוץ לירושלים דכתיב "וצרת הכסף" ופחות משוה פרוטה לא הוי כסף ואינו צריך פדיון, ומוכח דאיסור אכילת מע"ש מחוץ לחומה לא הוי חלות איסור אכילה בעלמא אלא חלות איסור ממון ואיסור דמניעת פדיון, ופחות משו"פ שאינו ממון ואינו בכלל דין פדיון לא נאסר.
בא"ד. וי"ל דאפילו הכי לא קרינן ביה דישו שלו ולא של רעך דה"נ אמרינן בפרק חלק (סנה' קיא ב) דלכו"ע לא מיקרי שללה גבי עיה"נ וכו' עכ"ל. עיי"ש בסוגיא בסנה' דמבואר בגמ' שהמחלוקת בין ר"מ ור"י אי מע"ש ממון גבוה או ממון הדיוט הוא רק במע"ש בירושלים אבל בגבולין לדברי הכל מע"ש ממון גבוה. ויתכן דלזה נתכוונו התוס' דמשו"ה מע"ש בגבולין אינו דישו ורעהו בדומה להקדש. אך פשטות דברי התוס' לא משמע הכי אלא דר"ל דהוי מקצת ממון גבוה לכמה דברים וממון הדיוט לכמה דברים וחלות ממון גבוה שבו מפקיע שם דישו, וצ"ע.
גמ'. אלא לא קשיא כאן במעשר ראשון כאן במעשר שני. ומבואר בגמ' דמעשר ראשון הוי בכלל "דישו" והוי דיש הראוי לו. ונראה דלפי שיטת ה"ר משה ב"ר אברהם והתוס' ישנים דתרומה לא הוי דיש הראוי לו משום דחל בתרומה איסור אכילה לזר, מעשר ראשון שאני דהוי דיש הראוי לו משום שלא נאסר באכילה לזר, וכמש"כ הרמב"ם (פ"א מהל' מעשר ה"ב) וז"ל מעשר ראשון מותר באכילה לישראל ומותר לאכלו בטומאה שאין בו קדושה כלל וכ"מ שנאמר במעשרות קדש או פדייה אינו אלא במעשר שני וכו' עכ"ל. ונראה דאף לפי שיטת התוס' דאיסור הפסד תרומה מפקיע השם דיש הראוי לו, דזה נכון לגבי תרומה שחל בחפצא דתרומה חלות דין ניתן להאכל ע"י כהן. משא"כ במעשר ראשון י"ל דליכא קיום ודין ניתן בחפצא דמעש"ר להאכל ע"י לוי, ומשו"ה ליכא איסור הפסד מעש"ר באכילת הבהמה והויא שפיר דיש הראוי לו. והנה עיין בגמ' יבמות (דף פה:) דנחלקו ר"מ ורבנן בדין מעשר ראשון לזר, דר"מ סובר דמעשר ראשון אסור לזרים, ורבנן ס"ל דמותר לזרים. ויל"ע האם אליבא דר"מ מעשר ראשון הוי דיש הראוי לו או. דיש להסתפק אליבא דר"מ האם חל במעשר ראשון רק איסור נפרד להאכיל מעש"ר לזר אבל אף ר"מ מודה דליכא חלות קדושה ודין ניתן וקיום מצות אכילה בחפצא של מעשר ראשון. או"ד דר"מ סובר דחל חלות קדושה בחפצא של מעש"ר וחל דין ניתן וקיום אכילה שהמעשר ראשון יהא נאכל ע"י לוי, וחל איסור הפסד מעשר ראשון באכילת בהמה, והוי דיש שאינו ראוי לו. ולכאורה יש להביא ראייה דר"מ סובר שחל חלות קדושה וקיום מצות אכילה בחפצא של מעשר ראשון, מהא דס"ל (יבמות עד א) דערל וטמא אסורים באכילת מעש"ר. ולפי"ז י"ל דגמ' דידן אזלא אליבא דרבנן דאילו לר"מ חל קיום ודין ניתן בחפצא של מעשר ראשון להאכל כדינו ע"י לוי ואם מאכיל מעש"ר לבהמתו עבר באיסור הפסד מעשר והוי דיש שאינו ראוי לו.
ודרך אגב יש להעיר דאליבא דרבנן אע"פ שמעשר ראשון מותר לזר וליכא קיום וחלות דין ניתן בחפצא של מעש"ר להאכל ע"י לוי, מ"מ נראה דס"ל דחל חלות שם מעשר בחפצא שפוטרת מתרומה, דקיי"ל דמעשר ראשון שהקדימו בשבלים פוטר מתרומה גדולה. והנה יש להסתפק מהו הפוטר האם חלות שם מעשר פוטר מתרומה גדולה, או"ד דהמתנות כהונה דתרומת מעשר פוטר מתרומה גדולה. ולכאורה י"ל דנחלקו בזה הראשונים, דשיטת הר"ש (פ"א מס' תרומות מ"ה) דמעשר שני שהקדימו בשבלים פטור מתרומה גדולה, ומוכח דס"ל דחלות שם מעשר פוטר מתרומה גדולה, דבמעשר שני ליכא הפרשת תרומת מעשר ומתנות כהונה ועל כרחך דחלות שם מעשר שחל אף במעשר שני הוי הפוטר. אמנם יש ראשונים החולקים על הר"ש וס"ל דרק מעשר ראשון שהקדימו בשבלים פוטר מתרומה גדולה, ולשיטתם י"ל דהפוטר הוא המתנות כהונה ולא עצם השם מעשר.
גמ'. כאן בתרומה ודאי כאן בתרומת דמאי. עיין בגמ' לעיל "בשלמא תרומה אתרומה לא קשיא כאן בתרומה כאן בגידולי תרומה", ופירש הריטב"א (בד"ה כאן בתרומה) וז"ל פירוש דבתרומה ממש אינו עובר משום לא תחסום כי מדאורייתא לא חזיא למיכל וכו', והא דקתני עובר משום לא תחסום בגידולי תרומה דמדאורייתא חולין גמורין הן אלא דרבנן גזרו שיהיו גידולי תרומה תרומה מדרבנן, וגבי לא תחסום לא תקנו רבנן לעקור דבר מה"ת בקום ועשה. הילכך נהי שלא יניחנה לאכול, כיון דתרומה דרבנן היא ואסור להאכילה לבהמה, מ"מ יש לתלות לה בטרסקלין ד' קבין לפרה וג' לחמור עכ"ל. ומבואר דאע"פ שיש איסור חסימה מה"ת בגידולי תרומה מ"מ אסור להאכיל לבהמתו גידולי תרומה מאחר שהן תרומה מדרבנן ומשו"ה תולה טרסקלין לפניה שלא תאכל מהדיש. ויש להעיר דגבי תרומת דמאי לא כתב הריטב"א שצריך לתלות טרסקלין לפניה, ומשמע דמותר לבהמה לאכול מהדמאי, וצ"ע מ"ש מגידולי תרומה שצריך לתלות לה טרסקלין לפניה.
ונ"ל דדמאי מותר לעניים וא"כ מוכח דלא הוי חפצא של טבל וחפצא של תרומה כלל, אלא דחל בדמאי דין חיוב הפרשה על הגברא. ונראה דמשו"ה קיי"ל שיוצאים יד"ח במצה של דמאי ובאתרוג של דמאי, דדמאי אינו חפצא של איסור, אלא רק חלות חיוב הפרשה. ולפי"ז י"ל דלגבי איסור חסימה נחשב דמאי ל"דישו" מאחר דלא הוי חפצא של איסור טבל ותרומה, ולכן חל בדמאי איסור גמור ד"לא תחסום שור בדישו" אף מדרבנן. משא"כ בגידולי תרומה י"ל דמדרבנן חל בחפצא של הגידולים חלות איסור תרומה גמור, דגידולי תרומה אינם מותרים לעניים ומוכח דחל בהם חפצא של איסור ואע"פ שחל בגידולי תרומה איסור דאורייתא ד"לא תחסום שור בדישו" מ"מ חל איסור דרבנן להאכיל לבהמתו תרומה דרבנן, ומשו"ה תולה לה טרסקלין.
ועיין ברמב"ם (פי"ג מהל' שכירות ה"ה) וז"ל הדש במעשר שני של דמאי ובתרומת מעשר של דמאי ובגידולי תרומה עובר משום בל תחסום עכ"ל. וצ"ע למה השמיט הדין בדש בכל חיובי תרומה ומעשר מדרבנן כגון בתרומת ירקות ובתרומת חוץ לארץ, ומשמע דבהנך גווני פטור מלא תחסום אע"פ שהן תרומה מדרבנן. ויתכן לומר דהרמב"ם חולק על הריטב"א וס"ל דדוקא דמאי וגידולי תרומה מותרים דאף גידולי תרומה אינם נאסרים באיסור תרומה גמור אלא בגזירה והרחקה וחיוב הפרשה דחל על הגברא אך לא בחפצא עצמו. ואילו על תרומה מדרבנן כגון בירקות ובחו"ל חל איסור תרומה גמור בחפצא ומשו"ה הו"ל דיש שאינו ראוי לו ולכן לא חל בהו איסור לא תחסום כמו בתרומה מדאורייתא.
גמ'. בעו מיניה מרב ששת היתה אוכלת ומתרזת מהו משום דמעלי לה והא לא מעלי לה או דילמא דחזיא ומצטערא והא חזיא ומצטערא. ונראה דמבואר מהאיבעיא דיסוד האיסור דלא תחסום שור בדישו מיוסד בדין צער בע"ח, ומספק"ל האם משערין את הצער כפי צערא דהבהמה דחזיא וקא מצטערא, או"ד דמכיון דמתרזת הוי צער להאכילה דלא מעלי לה וליכא איסור חסימה. ונראה דאף למ"ד צער בע"ח דרבנן מ"מ יסוד האיסור דלא תחסום שור בדישו מיוסד בצער בעלי חיים ולענין חסימה אמרינן דצער בע"ח דאורייתא, ודומה למצות פריקה וטעינה דהיא מצוה מה"ת שיסודה משום צער בעלי חיים, אף למ"ד צער בע"ח דרבנן47.
גמ'. איבעיא להו מהו שיאמר אדם לנכרי חסום פרתי ודוש בה מי אמרינן כי אמרינן אמירה לנכרי שבות הני מילי לענין שבת דאיסור סקילה אבל חסימה דאיסור לאו לא, או דילמא לא שנא. עיין ברש"י (ד"ה חסום פרתי ודוש בה) שכתב וז"ל דישה שלך עכ"ל. ומבואר דלפי רש"י האיבעיא בגמ' מיירי שישראל אמר לעכו"ם לחסום פרה של ישראל ולדוש בה תבואה של עכו"ם. אולם עיין בתוס' (ד"ה חסום פרתי ודוש בה) שחולקים על רש"י, וז"ל פירוש ודוש בתבואתי דמרויח באמירה לעכו"ם דבתבואת נכרי פשיטא דשרי כיון שאין ישראל נשכר בחסימה וכו' עכ"ל, וצ"ע ברש"י. ומשמע דרש"י סובר דאי מיירי שדש העכו"ם בתבואה של ישראל פשיטא דקא עבר הישראל באיסור לא תחסום שור בדישו מה"ת, ולכן פירש דהא דאיביעא לן בסוגיין אם חל איסור אמירה לעכו"ם בחסימה או לא מיירי שדש העכו"ם בדישה שלו48. אמנם יש לעיין בזה דהרי קיי"ל דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה משום דלא דמי ללאו דחסימה (מכות דף יג:), וצ"ע דהרי אליבא דרש"י יתכן לעבור על האיסור דלא תחסום בשב ואל תעשה, וכגון היכא דאמר ישראל לעכו"ם לדוש בפרתו בשדה של ישראל - דקא עבר הישראל בלאו דלא תחסום אע"פ שלא עשה שום מעשה, וא"כ אמאי אמרינן דאין לוקין אלא על לאו שיש בו מעשה משום דבעינן לאו דומיא דחסימה.
ונראה לומר דבהאי גוונא המעשה חסימה של העכו"ם מצטרף לישראל אפילו בלי חלות שליחות, וחשיב דקא עבר הישראל על האיסור דלא תחסום ע"י מעשה, ומשו"ה לא תחסום הוי לאו שיש בו מעשה. ונראה להביא דוגמה לזה מהא דפסק הרמב"ם (בפ"ג מהל' עכו"ם ה"ט) וז"ל העושה עבודת כוכבים לעצמו אע"פ שלא עשאה בידו ולא עבדה לוקה שנאמר לא תעשה לך פסל וכל תמונה. וכן העושה עבודת כוכבים בידו לאחרים אפילו עשאה לעובד כוכבים לוקה וכו' לפיכך העושה עבודת כוכבים בידו לעצמו לוקה שתים עכ"ל. ועיין בספר החינוך (מצוה כ"ז) וז"ל שלא נעשה צלמים שיעבדו אפילו לא עבדם העושה אותם, העשיה לבד אסורה להרחיק המכשול ואין הפרש בין שיעשה בידו או יצוה לעשות שנאמר לא תעשה לך פסל וכל תמונה. והמצוה לעשותם הוא הגורם העשיה זהו דעת הרמב"ם וכו'49, ותמה אני על הרמב"ם ז"ל שכתב שאין הפרש בין שיעשם בידו או יצוה לעשותם, שהרי מצוה משלח הוא, וקיימא לן משלח פטור עכ"ל. וצ"ע בשיטת הרמב"ם שסובר שהמצווה לחבירו לעשות ע"ז בשבילו עובר על האיסור ד"לא תעשה כל פסל וכל תמונה" דהרי קיי"ל דאין שליח לדבר עבירה. ונ"ל דאין האיסור ד"לא תעשה לך פסל וכל תמונה" מעשה עשיית ע"ז אלא האיסור הוא שע"ז נעשית בשבילו, והיכא דהאיסור משום שנעשית החפצא עבורו מצטרפת העשייה למצוה אפילו בלי חלות שליחות. ומשו"ה סובר הרמב"ם שהמצוה לעשות ע"ז עבר באיסור עשיית ע"ז ולוקה אע"פ שאין שליחות לדבר עבירה דהאיסור הוא שע"ז נעשית בשבילו, והעשייה מצטרפת אליו בלי חלות שליחות50. וכמו כן י"ל דרש"י סובר דהאיסור דחסימה אינו מעשה החסימה, אלא האיסור הוא מה שפרתו חסומה בשעת דישה, וע"כ רש"י סובר שאם אמר ישראל לעכו"ם חסום פרתי ודוש בה דישה דישראל - קא עבר הישראל באיסור לא תחסום שור בדישו - משום דהבהמה חסומה בשעת דישו (דיש של ישראל), ומאחר שהישראל אמר לעכו"ם לחסום פרתו ולדוש בה נחשב כאילו הישראל מנע את הבהמה מלאכול בשעת דישה דמצטרפת הדישה לישראל, דלא גרע מהרביץ לפניה ארי דעבר בלאו דלא תחסום. ונראה דהתוס' חולקים ע"ז וס"ל דהאיסור "לא תחסום" הוא המעשה דישה כשהבהמה חסומה, ומשו"ה ס"ל דאין שום צירוף בין העכו"ם לישראל בלי דין שליחות51, וע"כ פירש דמספק"ל כגון שאמר לו הישראל לדוש פרה חסומה בתבואתו.
והנה עיין ברמב"ם (פי"ג מהל' שכירות ה"ג) וז"ל אמר לעכו"ם חסום פרתי ודוש בה, ישב לה קוץ בפיה ודש בה והרי אינה אוכלת, הרביץ לה ארי מבחוץ או שהרביץ בנה מבחוץ הרי שצמאה ואינו משקה אותה וכו' כל זה וכיוצא בו אסור ואינו לוקה עכ"ל. ויש לדייק דממה שכלל הרמב"ם האיסור שאמר לנכרי חסום פרתי ודוש בה ביחד עם שאר הנך איסורים כגון ישב לה קוץ בפיה, הרביץ ארי מבחוץ וכו', דאיבעיא לן לגבייהו בגמ' אי קא עבר באיסור לא תחסום מדאורייתא, ועל כרחך מיירי שחסם הפרה ע"י שהושיב קוץ בפיה בדיש של ישראל, א"כ משמע דהרמב"ם סובר דכשאמר לעכו"ם חסום פרתי ודוש בה מיירי נמי בדיש של ישראל, וחל בכה"ג איסור דאורייתא, וכשיטת רש"י הנ"ל. והרמב"ם נמי סובר דכל הספק שבגמ' לגבי איסור דרבנן מדין אמירה לנכרי מיירי שדש העכו"ם עם פרתו של ישראל בדישה שלו.
גמ'. איבעיא להו מהו שיאמר אדם לנכרי חסום פרתי ודוש בה מי אמרינן כי אמרינן אמירה לנכרי שבות ה"מ לענין שבת דאיסור סקילה אבל חסימה דאיסור לאו לא או דילמא לא שנא וכו'. יש לחקור ביסוד האיסור של אמירה לנכרי בשבת האם האיסור הוא עצם האמירה, וכדמשמע ממש"כ רש"י במס' ע"ז (דף טו. ד"ה כיון דזבנה) וז"ל ומה שאסור לישראל לומר לנכרי עשה לי כך זהו ממצוא חפציך ודבר דבר דיבור אסור עכ"ל, או"ד דחל איסור אמירה לנכרי מדין שליחות - דמדרבנן מצטרפת מעשה העבירה שעשה הנכרי לישראל (עיין ברש"י שבת דף קכא. ד"ה כבה, וברש"י בשבת דף קנג. ד"ה מאי טעמא דמשמע דס"ל דאיסור אמירה לנכרי חל מדין שליחות)52. ויתכן דבזה תלוי הספק שבגמ' דאם האיסור חל מדין שליחות מדרבנן י"ל דחל אף בשאר איסורים ובלאו דלא תחסום. משא"כ אם האיסור היא עצם האמירה י"ל דרק בשבת חל איסור אמירה לנכרי מדין ודבר דבר, משא"כ בלאו דחסימה.
והנה עיין ברמב"ם (פ"ו מהל' שבת ה"א) וז"ל אסור לומר לנכרי לעשות לנו מלאכה בשבת אע"פ שאינו מצווה על השבת ואע"פ שאמר לו מקודם השבת וכו' ודבר זה אסור מדברי סופרים כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהם ויבואו לעשות בעצמן עכ"ל. ומלשון הרמב"ם משמע דאמירה לנכרי הוי חלות איסור שבות מלאכה מדרבנן, דכתב הרמב"ם "אסור לומר לנכרי לעשות לנו מלאכה בשבת וכו' כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם ויבאו לעשות בעצמן", ומבואר דרבנן אסרו אמירה לנכרי משום גזירה שמא יבא ישראל לעשות מלאכה בעצמו. ונראה דהרמב"ם סובר דרבנן הטילו חלות שם איסור מלאכה מדרבנן באמירה לנכרי מאחר דיש לחשוש שמא יבוא הישראל לעשות את המלאכה בעצמו. ולפי"ז י"ל דהגדר של איסור אמירה לנכרי הוא דמדרבנן נחשב אמירה לנכרי כאילו הישראל בעצמו עשה את גוף המלאכה שעשה העכו"ם. ואיסור אמירה לנכרי שבות דומה בכך לשאר איסורי שבות מלאכה בשבת, וכגון האיסור דרבנן לעלות באילן בשבת שמא יבא לידי קצירה - דאם עבר ועלה באילן בשבת דלא נחשב רק שעבר על איסור דרבנן שלא לעלות באילן בשבת, אלא דמדרבנן נחשב כאילו קא עבר על מלאכת קצירה, והוי בכלל קוצר בשבת מדרבנן. וכן באיסור דרבנן דמקח וממכר נחשב למלאכת כותב מדרבנן וכו'. וי"ל דהנפ"מ בזה הוא דנעשה מומר לחלל שבת מדרבנן, דקא עבר על חלות שם מלאכה בשבת מדרבנן53. ולפי"ז י"ל דהוא הדין נמי אם עבר על איסור אמירה לנכרי בשבת - דמדרבנן נעשה מומר לחלל שבת, דקא עבר על חלות שם איסור שבות מלאכה מדרבנן, ומדרבנן הוי מומר לכל התורה כולה. משא"כ אי נימא דהאיסור באמירה לנכרי בשבת הוא עצם האמירה בלבד ואסור מדין "ודבר דבר" י"ל דאינו נעשה מומר לחלל שבת מדרבנן ע"י אמירה לנכרי.
והנה אי נימא דאמירה לנכרי בשבת מהוה חלות איסור שבות מלאכה מדרבנן, דמדרבנן נחשב כאילו הישראל בעצמו עשה את המלאכה אזי מסתבר לומר דדין זה חל רק בשבת ולא לגבי לאו דחסימה, דרק בשבת חל חלות שם שבות מלאכה מדרבנן. אולם יתכן לומר דהגדר של אמירה לנכרי אינו דנחשב כאילו הישראל בעצמו עשה את המלאכה והוי שבות מדרבנן כשאר שבות מלאכה בשבת, אלא הגדר של אמירה לנכרי הוא דמלאכת העכו"ם מצטרפת לישראל, דהישראל מחוייב עבור מעשה הנכרי, וא"כ י"ל דאף בחסימה חל איסור אמירה לנכרי דמתייחס מעשה החסימה של הנכרי לישראל. ויתכן דזה יסוד הספק שבגמ'. ועוד יתכן לפרש דאף אי נימא דהגדר של אמירה לנכרי הוא דמצטרף מעשה העבירה לישראל ונענש עליו מ"מ י"ל דדוקא בשבת דחל דין שביתת בהמתו חל דין צירוף מלאכה לישראל וחל איסור אמירה לנכרי, משא"כ בלאו דחסימה.
והנה עיין ברמב"ם (פי"ג מהל' שכירות ה"ג) וז"ל אמר לעכו"ם חסום פרתי ודוש בה, ישב לה קוץ בפיה ודש בה והרי אינה אוכלת, הרביץ לה ארי מבחוץ או שהרביץ בנה מבחוץ הרי שצמאה ואינו משקה אותה וכו' כל זה וכיוצא בו אסור ואינו לוקה עכ"ל. ויש לדייק דממה שכלל הרמב"ם האיסור של אמירה לנכרי ביחד עם שאר הנך איסורים כגון ישב לה קוץ בפיה, הרביץ ארי מבחוץ וכו' דאיבעיא לן בגמ' אי קא עבר בכה"ג באיסור לא תחסום מדאורייתא, משמע דס"ל דאמירה לעכו"ם לחסום בהמתו הוי איסור דאורייתא, וכן משמע ממש"כ "אסור ואינו לוקה" דאי הוי איסור דרבנן פשיטא דאינו לוקה54. ועיין ברמב"ם (פט"ז מהל' איסורי ביאה הי"ג) וז"ל אסור לומר לעכו"ם לסרס בהמה שלנו עכ"ל. ומסתימת לשונו משמע קצת דס"ל דהוי איסור דאורייתא. אמנם עיין ברמב"ם (פ"א מהל' כלאים ה"ג) וז"ל ומותר לומר לנכרי לזרוע לו כלאי זרעים עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל ועוד אמירה לנכרי באיסור לאו בעיא ולא איפשטא ולחומרא בב"מ עכ"ל. ונראה דהראב"ד השיג דבגמ' מספק"ל אי חל איסור אמירה לנכרי בשאר לאוין והוי איבעיא ולא איפשטא דקיי"ל לחומרא לאסור, וא"כ מדוע פסק הרמב"ם דמותר לומר לנכרי לזרוע כלאים. וכן צ"ע מ"ש האיסור דכלאים מאיסור חסימה וסרוס שפסק דחל בהו איסור אמירה לעכו"ם.
ויתכן לומר בדעת הרמב"ם דס"ל דבסרוס ובחסימה חל איסור אמירה לנכרי מדאורייתא משום דהתורה אסרה לא רק את עצם מעשה הסירוס והמעשה חסימה, אלא דהתורה אסרה את המצב והחלות שהבהמה של ישראל חסומה בשעת דישה או מסורסת, ואף כשנסרסה הבהמה ע"י נכרי עבר הישראל על איסור סירוס מה"ת. ולפיכך חל איסור דאורייתא כשסירסה או חסמה עכו"ם. משא"כ היכא דהאיסור הוא מעשה העבירה ליכא איסור אמירה לנכרי אף מדרבנן ואם יאמר לעכו"ם לבשל בשבילו בשר וחלב לא יעבור אף על איסור דרבנן55.
ועיין בגמ' (דף צ.) "נכרי הדש בפרתו של ישראל אינו עובר משום לא תחסום", ופרש"י (בד"ה נכרי הדש בפרתו של ישראל) וז"ל אינן עוברים הבעלים שאמרו לו חסום פרתי ודוש בה תבואה שלך אין עליהם עבירת לא תחסום עכ"ל. ומשמע דאי אמר לעכו"ם לחסום ולדוש בדישה של ישראל אזי הישראל יעבור בלאו דלא תחסום. וכן משמע ממש"כ רש"י (בד"ה חסום פרתי ודוש בה) וז"ל דישה שלך עכ"ל, דהאיבעיא שבגמ' לגבי אמירה לעכו"ם מיירי היכא דאמר לעכו"ם חסום פרתי ודוש בה דישה שלך - דבכה"ג מספק"ל אי חל איסור דרבנן דאמירה לעכו"ם או לא. אמנם מדבריו משמע דאי אמר לעכו"ם לחסום ולדוש בשדה של ישראל אזי אין נידון לענין איסור אמירה לנכרי מדרבנן, אלא הישראל עבר באיסור דאורייתא דלא תחסום. וצ"ע בזה דהרי הישראל לא קא עבד שום מעשה דחסימה ודישה כלל. ועל כרחך צ"ל דרש"י סובר דגדר הלאו הוא שאסור שהבהמה תהא חסומה בשעת דישה בשדה של ישראל, והאיסור הוא החלות והמצב שהבהמה חסומה בשעת הדישה, ומשו"ה אף אם מעשה החסימה נעשה ע"י עכו"ם מ"מ הישראל עבר באיסור דלא תחסום מדאורייתא. וכן נראה לומר בשיטת הרמב"ם, וכדנתבאר לעיל.
אלא דלפי"ז צ"ע מדוע הגמ' מדמה אמירה לנכרי בשבת דהאיסור הוא מעשה המלאכה ללא תחסום וסירוס שהאיסור בהם הוא החלות סירוס והדישה בבהמה חסומה. ונראה לתרץ דבשבת חל איסור אמירה לנכרי מתרי טעמי: א) דאסור לומר לנכרי לעשות מלאכה בשבילו שמא יבא לעשות מלאכה בעצמו, ב) דחל איסור ליהנות ממלאכה שנעשה בשבת בשביל ישראל (וכדאיתא ברש"י ביצה דף כד: ד"ה ולערב אסורין בכדי שיעשו). דחז"ל הקפידו על החפצא דמלאכת שבת שנעשה לצורך ישראל, ודומה ללאוין דלא תחסום וסרוס, שיסוד האיסור הוא מה שהבהמה חסומה בשעת דישה, ושהבהמה מסורסת. וכי היכי דחל דין שאסור לישראל ליהנות ממלאכה שעשה נכרי עבורו בשבת ואם הישראל נהנה מן המלאכה אזי ההנאה מייחסת את המלאכה אליו ואסור מדין אמירה לנכרי, ה"ה לגבי לא תחסום ואיסור סירוס שאם נהנה ישראל מחסימה או סירוס דעכו"ם מתייחס האיסור לישראל. ועיין בהמשך הגמ' "ת"ש דשלחו ליה לאבוה דשמואל הלין תורי דגנבין ארמאי ומגנחין יתהון מהו שלח להו הערמה איתעביד בהו ויזדבנון אמר רב פפא בני מערבא סברי לה כר' חידקא דאמר בני נח מצווין על הסירוס", ובתוס' (ד"ה דגנבין) פירשו בשם השאילתות דמיירי שקשרו דינר בכיס של בהמה והעכו"ם גונב הדינר ותולש הכיס ומסרסו. ונראה דס"ל דקשירת הכיס חשיב כאילו אמר לנכרי לסרס הבהמה. אמנם מסתימת רש"י משמע דלא פירש הכי, וא"כ צ"ע לפי רש"י מהו הדמיון מהאי עובדה לאמירה לנכרי דהרי לא אמר לנכרי לסרס הבהמה. וצ"ל דרש"י סובר דמאחר שהישראל נהנה ממעשה הסירוס נחשב כאילו צוה לעכו"ם לעשותו ואסור משום אמירה לנכרי, דחל איסור אמירה לנכרי כשישראל נהנה ממלאכת עכו"ם בשבת וה"ה דחל איסור סירוס כשנהנה ממעשה הסירוס של הנכרי.
והנה עיין בתוס' (ד"ה חסום פרתי ודוש בה) וז"ל ומהירושלמי דהנזקין גבי מחזיקין ידי נכרים בשביעית דקאמר א"ל חרוש בה טבעות ואנא נסבינא לה מינך בתר שביעית, אומר ר"י דאין ראיה לפי שהתם כבר התחיל לחרוש מפני דרכי שלום עכ"ל. ומבואר מהירושלמי דמותר לומר לנכרי לחרוש בשביעית היכא דהתחיל לחרוש לפני שביעית מפני דרכי שלום. ומשמע דבלא"ה חל איסור אמירה לנכרי ואסור לומר לנכרי לחרוש שדה בשביעית ואפילו אם השדה של הנכרי. ונראה לבאר דבשביעית כתיב "ושבתה הארץ שבת לה'", ומבואר דחל קיום מצות שביתה בחפצא של הארץ שא"י שובתת ממלאכה בשביעית, ולפי"ז י"ל שאם עבד את הארץ בשביעית חל חילול בעצם החפצא דקדושת הארץ. וי"ל דמשו"ה איתא בחז"ל דעל עון חילול שמיטה גולין, דאיסור עבודת הקרקע בשביעית אינו רק איסור גברא אלא דחל ג"כ חלות חילול בחפצא דקדושת הארץ, ולכן גלות ושביתת הארץ מכפרת וכדכתיב (ויקרא כו: לד) "אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה וגו'". ומבואר דאף בשביעית חל איסור שתעשה מלאכה בהחפצא של ארץ ישראל בשביעית, ומשו"ה חל איסור אמירה לנכרי בשביעית בדומה לחסימה וסירוס56.
41 ופטור משום דאינו "רעך" כמו דהקדש אינו "רעך" דאינו דיש שלו. ועיין בראשונים דס"ל דגם דישה גזולה אינו דישו לאסור בחסימה דאינו שלו וה"ה במעשר שני למ"ד מע"ש ממון גבוה.
42 דמדאורייתא מע"ש הוי לכם לכל צרכיכם וליכא איסור לכלות את החפצא דמע"ש שלא כמצותו דאם לא אכל את המע"ש בירושלים נהי דחסר לו קיום מצוה אך לא עבר על איסור.
43 דהמע"ש קדוש למצוותו לה' להאכל בירושלים ואם כילה אותו עבר על איסור.
44 ועיין במש"כ רבינו זצ"ל באגרות הגרי"ד הלוי פ"ג מהל' מע"ש הי"ז באריכות (עמ' קנ"ב - קנ"ז), ובס' קובץ חידושי תורה (מהגר"מ והגרי"ד) בדין מע"ש ממון גבוה (עמ' פ"ג - צ"ב), ועיין בשיעורים לעיל פרק הזהב דף נג. בענין מעשר שני.
45 ולפי"ז י"ל דמותר לחסום בהמה כשדשה בכלאי הכרם דמכיון שהדיש אסור לאכילת הבעלים הו"ל דיש שאינו ראוי לו וליכא איסור לא תחסום שור בדישו (רבינו זצ"ל).
46 ודרך אגב העיר רבינו זצ"ל דלכאורה צ"ע במה שפסק הרמב"ם (פ"א מהל' ביכורים ה"א) דזר שאכל ביכורים חייב מיתה בידי שמים והוא שיאכלם מאחר שנכנסו לחומת ירושלים, דבשלמא לענין הלאו דלא תוכל לאכול בשעריך י"ל שאין כהן לוקה אא"כ הביכורים נכנסו כבר לפנים מן החומה, דנגמרה קדושתן בהבאת מקום וחל בהם קדושת מקדש. אמנם איסור זרות תלוי בחלות שם תרומה ולכאורה חל בביכורים שם תרומה בקריאת שם אף לפני שהכניסן לחומת ירושלים, וא"כ צ"ע מדוע איסור זרות תלוי בהבאה לפנים מן החומה. וי"ל דביכורים לפני הבאת מקום לא חל בהו שם תרומה, דהא דביכורים קרויין תרומה לא כתיב בתורה בפרשת ביכורים אלא כתוב בפרשת ראה לענין קיום הבאת מקום דכתיב "ואכלת שם לפני ה' אלוקיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך וגו' ותרומת ידך", ומבואר דרק ע"י קיום הבאת מקום חל בביכורים שם תרומה.
47 עיין לעיל בשיעורים בדף לב: בד"ה שיטת הרמב"ם.
48 עיין בלחם משנה (פי"ג מהל' שכירות ה"ג).
49 וכמבואר להדיא ברמב"ם בספה"מ (מל"ת ב') וז"ל שהזהירנו מעשות ע"ז לעבוד ואין חילוק בין שעשאה בידו בין שיצוה לעשותה והוא אמרו יתברך לא תעשה לך פסל ומי שעבר על לאו זה חייב מלקות ר"ל לאו עשיית ע"ז ואע"פ שעשאו לו זולתו במצותו ואפילו לא עבד אותה עכ"ל. וכן משמע ממש"כ (פ"ג מהל' ע"ז ה"ט) "העושה ע"ז לעצמו אע"פ שלא עשאה בידו וכו' לוקה" דר"ל שאם ציוה לאחר לעשות ע"ז בשבילו הריהו לוקה.
50 ועיין במנחת חינוך (מצוה כ"ז אות א') שדן בשיטת הרמב"ם וג"כ נקט דאינו עובר מטעם שליחות דאין שליח לדבר עבירה, ועל כרחך דגזה"כ היא דכיון דגורם לזה ע"י הציווי עובר בלאו דלא תעשה לך, דהתורה אסרה לעשות ע"י אחרים כיון דהוא גרמתו.
51 דס"ל לתוס' שאין לדמות חסימה ע"י עכו"ם לחסימה ע"י שהרביץ לפניה ארי, דמכיון שאין לארי דעת י"ל דנחשב שהבעלים עצמם חוסמים את השור ע"י הארי ועוברים על איסור לא תחסום מדאורייתא. משא"כ בעכו"ם דהוי בן דעת י"ל דהוי מעשה דידיה ואין מעשה החסימה של העכו"ם מתייחס לבעלים בלי דין שליחות. (רבינו זצ"ל)
52 ועיין בהגהות מיימוניות (פ"ו מהל' שבת אות ב') שכתב דהאיסור חל מדין שליחות לנכרי לחומרא, ועיין בקהילות יעקב עמ"ס שבת סימן י"ד וסימן נ"ה שדן בארוכה בגדר האיסור דאמירה לעכו"ם האם האיסור עצם האמירה או דאסור מדין שליחות לנכרי לחומרא מדרבנן. ועיי"ש שהסמ"ג דייק מהמכילתא דדריש לה מקרא "כל מלאכה לא יעשה בהם" דמשמע דהוי איסור דאורייתא.
53 ועיין בהגהות רע"א יו"ד סימן ב' סק"ה, ובשו"ע או"ח סימן שפ"ה סע' ג' ובביאור הלכה ד"ה אפילו, ועיין בס' ארץ הצבי סימן ז'.
54 ועיין במשנה למלך (פי"ג מהל' שכירות ה"ג) שהניח דברי הרמב"ם בצ"ע דלכאורה אמירה לנכרי הוי רק איסור דרבנן, ובגמ' איבעיא לן ולא איפשטא ונימא דהוי ליה ספק דרבנן ולקולא, וכן צ"ע מהיכא תיסק אדעתין דיחוייב מלקות כיון דהוי רק איסור דרבנן. ובביאור הספק שבגמ' אליבא דהרמב"ם י"ל דהגמ' מספק"ל אי חל דין אמירה לנכרי רק באיסורי שבת וכשאמר לנכרי חסום פרתי ודוש בה ליכא איסור כלל אף מדרבנן, או"ד דחל איסור אמירה לנכרי מה"ת בלאו דחסימה, ודוחק הוא בלשון הגמ'. (רבינו זצ"ל)
55 ויתכן לומר דאף אי נימא דהרמב"ם סובר דהאיסור דאמירה לעכו"ם הוי איסור דרבנן וכדנקטו הנושאי כלים על הרמב"ם (עיין בכס"מ וברדב"ז פ"א מהל' כלאים ה"ג), מ"מ יש ליישב השגת הראב"ד, די"ל דהרמב"ם סובר דרבנן אסרו אמירה לעכו"ם היכא דהאיסור הוא בתוצאה ובחלות - כמו איסור חסימה וסרוס, ולא באיסור שיסודו במעשה כבישול בב"ח וזריעת כלאים. ובנוגע לאיסור מלאכה שבת נמי יתכן לומר דעיקר האיסור הוא ביצירת מלאכת מחשבת - דהיינו בתוצאת המלאכה ולא בעצם מעשה המלאכה, וכדמשמע מהגמ' בב"ק (דף ס.) וז"ל כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו ה"מ לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור עכ"ל.
56 ועיין במהרש"ל על תוס' ד"ה חסום פרתי וז"ל ועכ"ז אני אומר שנפלה טעות בספרים כי בכל מס' מו"ק לא נזכר אמירה לנכרי בשביעית דאסור או דשרי, כי בודאי אסור אמירה לגוי בשביעית אפילו אם תאמר שמותר בשבת לפי שהשביעית תלה הש"י קדושה בארץ דכתיב שבת שבתון יהיה לארץ, והבן עכ"ל.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2016), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.
205ימים לסיום הש״ס