בבא מציעא צ ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צ - ב

הלין תורי דגנבין ארמאי, השוורים הללו ש"גונבים" אותם הגוים [למראית עין] ממכריהם הישראלים, ומנגחין יתהון, ומסרסים אותם עבור הישראל [כי לישראל אסור לסרס בהמה], ויודעים אותם הגויים שהם מכירי ישראל כי לישראל אסור לסרס, ולטובת הישראל היו עושים כן, לפי ששור המסורס יפה לחרישה, מהו? האם יש בדבר זה עבירה מצד הישראל משום איסור סירוס, כיון שהגוי עושה כן מפני שיודע שהישראל רוצה בזה, וה"גניבה" היא למראית עין בלבד, ויש לקנסו על כך או לא.

שלח להו: הערמה אתעביד בהו [נעשה בהם איסור בהערמה, שהיה הישראל עושה עצמו כאינו רואה שגונב הגוי את שורו, והיה מניח לגוי לסרסו].

ולכן, אערימו עלייהו, ויזדבנון! אף אנו נקנוס את המערים, שיצטרך למכור שורו, ולא יהנה מן העבירה,

ואם באיסור לאו אין איסור אמירה לנכרי, הרי אפילו לצוות לגוי לסרס מותר. ומה איסור עשה המערים? ובהכרח, אסור לצוות לגוי אפילו באיסור לאו. ואלו שהערימו על איסור זה, קנסום.

ודוחה הגמרא: אמר רב פפא: לעולם יתכן ומותר לומר לנכרי לעשות עבורו מעשה האסור באיסור לאו. ובני מערבא, ששלחו לאבוה דשמואל לשאול מה דין המערימים ומניחים לסרס בהמותיהם, סברי לה כרבי חידקא, דאמר: בני נח מצווין על הסירוס, וקא עברי אלו המערימים ומניחים לסרס בהמותיהם משום "ולפני עור לא תתן מכשול", ומשום איסור זה קנסום שלא יהנו מן העבירה.

ובאה הגמרא לדון מהו חומר הקנס שקנסו את המערימים לסרס בהמותיהם.

סבר רבא למימר, כיון שהסירוס נעשה כדי לעשות את השור טוב יותר לחרישה, ימכרו לשחיטה, שמחירו פחות מדמי שור לחרישה, ולא יהנה לקבל יותר דמים עבור השור לחרישה שהושבח מחמת איסור הסירוס.

אמר ליה אביי: דיין שקנסת עליהם מכירה! ובקנס זה בלבד מספיק בכדי למנוע הערמה, כי הגוי לא יטרח כל כך לסרס אם אין הבעלים יכולים להשתמש בו.

ובאה הגמרא לפרש למי צריך המערים לסרס בהמתו למכור את השור בכדי שלא יהנה ממנו.

פשיטא, בנו גדול - כי אחר דמי. ויכול המערים למכור לו את השור, ומקיים בזה את הקנס שקנסוהו.

בנו קטן - מאי?

רב אחי אסר, כיון שסוף סוף הוא משתמש בנכסי בנו הקטן, ונמצא שהוא נהנה מן הסירוס.

ורב אשי שרי, ונתקיים הקנס במה שמכר, אף שבסופו של דבר יהנה מן הסירוס.

מרימר ומר זוטרא, ואמרי לה, הנהו תרי חסידי, כשהיו הגוים מכיריהם מסרסים בהמותיהם, אף שעשו שלא בהערמה ולא ידעו כלל שהגוי גנב בהמותיהם לסרסם, אפילו כך מחמירים היו על עצמם, וקנסו עצמם, והיו מחלפי אהדדי [מחליפים שווריהם זה עם זה].

בעי רמי בר חמא: הושיב לה קוץ בפיה, ודש בה, מהו?

האם יש בזה משום איסור לא תחסום?

ומקשינן: והרי אם הושיב לה בעצמו קוץ, חסימה מעלייתא [מעולה] היא, ובודאי אסור!

אלא, ישב לה קוץ בפיה, שמאליו נכנס לה הקוץ בפיה, מהו? האם אסור לדוש בה במצב זה, כיון שסוף סוף היא חסומה אז, ומצוה ליטול את הקוץ מפיה אם רוצה לדוש בה. או שמא, כיון שמניעת האכילה באה מאיליה ולא מחמתו, מותר לדוש בה, ואינו מצווה ליטול את הקוץ מפיה ^[20].

ועוד הסתפק: הרביץ לה ארי מבחוץ, מהו? ומחמת פחד הארי היא מונעת עצמה מלאכול, האם יכול לדוש בה או לא.

ותמהה הגמרא: הרי אם הרביץ לה הוא בעצמו, חסימה מעלייתא היא, ובודאי אסור!

אלא, רבץ לה ארי [ומאיליו בא] מבחוץ, מהו? האם זה נחשב חסימה האסורה, ואסור לדוש בה באותה שעה, או לא, כיון שאין זו חסימה בגופה,

ואם תמצא לומר שאף באינו חוסם בגופה, אסור לדוש בה, העמיד בנה מבחוץ, ומחמת געגועיה אליו היא אינה אוכלת, מהו? האם יש בזה איסור חסימה, או לא, כיון שאינה נחסמת כל כך מחמת זה, כי אם תרעב הרבה, היא תאכל על אף געגועיה לבנה.

היתה צמאה למים, מהו? האם יש בזה איסור חסימה, שאין הוא חוסמה כלל אלא שהיא במצב שאינה אוכלת בו.

פרס לה קטבליא, עור שלוק על גבי דישה, ואינה יכולה לאכול מן הדישה, מהו?

האם עובר בזה על איסור חסימה, שהרי עתה היא אינה דורכת על התבואה ממש, ואין זה דישה שנאמר עליה לא תחסום שור בדישו, או לא?

ואומרת הגמרא: פשוט מהא [מכל הספיקות], חדא, את הספק האם מותר לפרוס עור על גבי הדישה.

דתניא: רשאי בעל פרה, המשכיר פרתו לדוש אצל אחרים, להרעיב פרתו, קודם שיתנה לשוכר, כדי שתאכל מן הדישה הרבה. אף על פי שמחמת הרעבון היא מרבה לאכול.

ורשאי בעל הבית להתיר פקיע, את הקשר, של עמיר, חבילת קשים של תבואה, לפני הבהמה, לפרוס את הקשים על גבי התבואה הנידושה, ותמלא הבהמה את כריסה מן הקשים, כדי שלא תאכל מן הדישה של התבואה הרבה.

ואף שאיננה יכולה לאכול מן הדישה, כיון שאין היא דשה על גבי התבואה אלא על גבי הקשים, אין איסור בדבר.

ומכאן, שמותר לפרוס עור על גבי הדישה, על אף שהבהמה מנועה מחמת זה מלאכול מן הדישה, כיון שאינה דשה על גבי התבואה,

ודוחה הגמרא: שאני התם, בנותן עמיר על הדישה, דקא אכלה קצת מן התבואה אף לאחר נתינת העמיר, ואין זה דומה לפורס עור, שמונעה לגמרי מהתבואה.

איבעית אימא, יש לדחות הראיה מכאן, כי מה ששנינו רשאי בעל הבית להתיר פקיע עמיר לפני הבהמה, מדובר במתיר לפניה עמיר מעיקרא, קודם הדישה, והיא אוכלת תחילה מן העמיר, כדי שלא תאכל לאחר מכן הרבה מן הדישה, כיון שתהא שבעה, ומרצונה אינה אוכלת.

מה שאין כן פורס עור על התבואה, אין היא יכולה לאכול מן הדישה אפילו אם תרצה.

בעא מיניה רבי יונתן מרבי סימאי: חסמה מבחוץ קודם שהכניסה לדוש, מהו?

האם לא תחסום שור "בדישו" אמר רחמנא, ולעשות מעשה חסימה בשעת דישה הוא שנאסר, והא, שחסמה קודם שעת הדיש, לאו "בדישו" הוא, ומותר לחוסמה בחוץ,

או דלמא, האיסור הוא "לא תדוש בחסימה" אמר רחמנא, ואף החוסמה מבחוץ הרי הוא דש בה במצב שאין היא יכולה לאכול.

אמר ליה: מבית אביך, מן האיסור האמור אצל אבותיך הכהנים, אתה למד:

שנאמר בהם "יין ושכר אל תשת, אתה ובניך אתך, בבואכם אל אהל מועד".

וכי דוקא בבואכם, לאחר שנכנסו לאהל מועד, הוא דאסור לשתות יין?

הא מישתא, קודם שנכנסו לאהל מועד, ומיעל [ואחר כך להכנס] שרי!?

הרי "ולהבדיל בין הקדש ובין החול" אמר רחמנא. והמטרה באיסור השתיה היא כדי שהכהן יבחין בין עבודה כשרה לעבודה פסולה, וכשישתכר לא יוכל להבחין. ואם כן, גם בשתיית יין קודם כניסה, גם לא יוכל להבחין בכשרות העבודות.

אלא, בהכרח, מה התם, זה שנאמר "יין ושכר אל תשת בבואכם" הכונה היא שבשעת ביאה למקדש לא תהא הביאה במצב של שכרות, בין שכרות מחמת שתיה לפני הכניסה ובין מחמת שתיה לאחר הכניסה.

הכא נמי, באיסור לא תחסום שור בדישו, הכונה היא שבשעת דישה לא תהא הבהמה במצב של חסימה, בין חסימה שהיא מוקדמת לדישה, ובין חסימה לאחר שהתחילה בדישה. ואסור לחסום אף קודם שעת הדישה ^[21].

תנו רבנן: החוסם את הפרה, וחבירו דש בה.

והמזווג בכלאים, קשר שור וחמור לעגלה, וחבירו הנהיגם יחד, פטור הראשון.

ואינו לוקה אלא דש ומנהיג בלבד, ולא הגורם לכך שהדישה וההנהגה אחר כך תהיה באיסור.

איתמר: חסמה בקול, כשהיתה שוחה לאכול, היה גוער בה, ועבר על לא תחסום.

והנהיגה בקול, שהיו שור וחמור בעול אחד, והוליכם על ידי שגער בהם, ועבר על איסור "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו".

רבי יוחנן אמר, חייב מלקות.

ריש לקיש אמר, פטור ממלקות, אף שעשה איסור.

ומבארת הגמרא את טעם מחלוקתם:

רבי יוחנן אמר חייב, ואף שאין עונש מלקות אלא אם כן עשה מעשה, עקימת פיו, כשצעק, ומחמת זה נמנעה מלאכול או שהנהיג שור וחמור, הויא מעשה. ^[22]

ריש לקיש אמר פטור ממלקות, כיון שלא עשה מעשה, כי קלא, שעיקם שפתיו וגער בבהמה, לא הוי מעשה לחייב עליו מלקות. ^[23] איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש, הסובר שעיקום פיו לצורך דיבור אין זה מעשה שלוקים עליו, ממה ששנינו בתחילת מסכת תמורה [ב א]:

הערות

^[20] והקשו התוספות, מה לי מה שהחסימה נעשתה ממילא? הרי לקמן אומרת הגמרא שבאיסור חסימה, מלבד האיסור לחסום פרה בשעת דישתה, יש גם איסור לדוש בפרה חסומה, ואף כאן, מה לי שאת החסימה לא הוא עשה, אבל עדיין את הדישה במצב זה שהיא חסומה הוא כן עושה, וגם זה אסור? ותירצו התוספות, שהספק הוא במקום שהקוץ ישב מעצמו בפיה. ובזה יש להסתפק, אולי זה כמו פרה חולה, שאינה מסוגלת לאכול, שאינה נחשבת חסומה, ומותר לדוש בה. ואף שאינה אוכלת, זהו מצב בגופה שהיא לא מעונינת לאכול, וכן גם כאן, בקוץ שישב מעצמו, הסתפקה הגמרא אולי זה כחלתה הבהמה, והיא במצב שאין היא יכולה לאכול, ולא שהיא חסומה. ולשון הרמב"ם: אחד החוסם אותה בשעת מלאכה ואחד החוסם אותה מקודם ועשה בה מלאכה והיא חסומה, לוקה. ודייק באבן האזל שהאיסור המבואר לקמן בגמרא לדוש בחסימה, לרמב"ם הוא דוקא כשהוא עצמו חסמה מראש. שאם לא כן מדוע לא חידש הרמב"ם יותר, שאף באופן שאחר חסמה והוא דש בה שהוא חייב? ואם כן לפי הרמב"ם קשה, מה הספק בישב לה קוץ, והרי שם לא עשה בה מעולם מעשה חסימה בבהמה? ומכח זה חידש, שספק הגמרא בישב לה קוץ, הוא בסברא זו עצמה, האם הדין שאסור לדוש בפרה חסומה האיסור הוא במעשה הדישה שהוא עושה עם הפרה, שדש בה במצב שהיא חסומה או שאין איסור אלא לחסום מראש לפני הדישה ואחר כך לדוש בה גם כן, והאיסור הוא לעולם החסימה. ובקוץ שהתישב מעצמו בפיה, אין בזה שום סרך איסור. אלא שהקשה על זה, שהרמב"ם מפרש את הגמרא לקמן, שפשטה שאסור לדוש בחסימה, שזה דוקא בחוסם אותה בידים מראש קודם הדישה, אבל בנחסמה מעצמה אין זה מענין הגמרא לקמן, אלא זהו ספק הגמרא בישב לה קוץ, ואם כן, מה הוכיחה הגמרא משתויי יין שהאיסור הוא אף בחוסם קודם הדישה כשם ששתויי יין אסור להם לשתות אף קודם הכניסה למקדש, והרי בשתויי יין אין כל ענין של איסור במעשה השתייה כשלעצמו, אלא רק שלא יהיה הכהן שכור בבואו למקדש, ואם כן, הוא הדין בחסימה, אין איסור בחסימה אלא בדישה בפרה חסומה, ואף אם חסמה אחר? ותירץ, שבדין שתויי יין יש שני דינים: האחד, דין שכרות, ועיקרו הוא שאסור שיהיה הכהן שכור בבואו למקדש. אבל יש דין נוסף, והוא המושג של "שתויי יין", שבהם יש עונש מיתה בידי שמים, וכן הוא מחלל עבודה. ובדין שתויי יין יש דין דוקא שישתה, אלא שאין הבדל בין אם ישתה בפנים או קודם שיכנס, בחוץ, אבל צריך מעשה שתיה, ומזה למדה הגמרא לאיסור חסימה, שאף באיסור חסימה יש איסור לעשות מעשה חסימה אף קודם שיחל לדוש, אבל במקרה והוא לא חסם כלל, ורק דש בה במצב של חסימה, בזה נסתפקה הגמרא בישב לה קוץ, אם אפשר ללמוד שיש כזה איסור בחסימ ה

^[21] וכתב התוספות רי"ד: שני אופנים נאסרו באיסור חסימה א' לא לחסום פרה בדישתה, ב' לא לדוש בפרה חסומה, וישראל החוסם פרה ואחר כך נתן לנכרי לדוש בה עובר על מה שחסם את הבהמה, ונכרי שחסם בהמה ואחר כך דש בה ישראל עובר הישראל על שדש בפרה חסומה, ומשום כך דייקה הגמרא לעיל איבעיא להו מהו שיאמר אדם לנכרי חסום פרתי ודוש בה שהנכרי הוא החוסם והוא הדש אבל אם הישראל יחסום ויצוה לנכרי לדוש יהיה אסור. והוא חידוש עצום של התורי"ד שהרי שנינו שאינו עובר אלא הדש בלבד והיינו שהציווי לא לחסום לא נצטווה בו אלא הדש וכיצד ישראל שיחסום ואחר כך ידוש בו נכרי יעבור הישראל והרי לא הוא הדש ולא הוזהר שלא לחסום אלא הדש! ? (ועיין לקמן הערה 24 בשם הקובץ שיעורים שבשעת דישה אין את הכלל שרק הדש אסור לו לחסום אלא אף אחר שיחסום בשעה שהפרה דשה עובר בלא תחסום וצ"ע)

^[22] והקשו התוספות שרבי יוחנן עצמו אומר שהנשבע לשקר אינו לוקה שזהו לאו שאין בו מעשה ולדברי רבי יוחנן כאן הרי עקימת שפתיו להשבע הוא מעשה והיה לו ללקות? ותירצו התוס' דלרבי יוחנן עקימת שפתיו הוא מעשה רק אם יש מדיבורו תוצאה של עשיה כמו כאן שמכח זה הפרה נחסמת מה שאין כן בנשבע אין מדיבורו כלום, ולכן הקשתה הגמרא (בהמשך) מהעושה תמורה שמכח דיבורו נעשה מעשה והבהמה הנוספת גם קדושה להקרבה. והגר"ח הקשה, שהאיסור לעשות תמורה מבואר בגמרא שהוא ניתק לעשה, והיינו שיש לו מצות עשה המתקנת את האיסור שנעשה בהמרה, והעשה הוא, זה שהבהמה הנוספת גם כן קדושה. ואם כן אדרבה, המעשה שנעשה מכח הדיבור של תמורה (שהוא ההקדשה של הבהמה הנוספת) הוא מתקן את האיסור, והוא לא חלק מהאיסור, ומדוע הממיר נחשב שעשה מעשה כיון שמכח דיבורו יש תוצאה של הקדשה של בהמה נוספת, הרי אדרבה, ההקדשה הנוספת איננה חלק מהאיסור, אלא תיקונו, ובאיסור לא נעשה שום מעשה, אלא רק דיבור? והמגיד משנה תירץ את קושית התוספות, שרבי יוחנן סובר שלאו שאין בו מעשה שאין לוקים עליו, הכונה היא ללאו שבעצמותו הוא קל, שאי אפשר לעבור עליו על ידי מעשה, וכגון נשבע לשקר, שלעולם צורת האיסור שלו על ידי דיבור בלבד, שאינו מעשה, ומשום כך לאו קל הוא שאין לוקים עליו. אבל לאו של חסימה, כיון שיש אפשרות לעבור עליו במעשה, כשיחסום פרתו בידים, סובר רבי יוחנן שחמור הוא לאו זה, ואף כשיחסום לא על ידי מעשה גם כן ילקה. נמצא ששתי גישות הם מדוע אין לוקים בלאו שאין בו מעשה. שיטת התוספות: העובר לא על ידי מעשה, אין מעשה עבירתו חמור כל כך בכדי לחייבו מלקות. ושיטת המגיד משנה: הלאו שאין עוברים עליו על ידי עשיה הוא איסור קל שאין עונשו חמור ללקות עליו.

^[23] והקשה הקובץ שיעורים, ממה נפשך: אם הוא עצמו דש בפרה, מה איכפת לנו איך הוא חוסם אותה הרי הוא מנהיגה בדישתה כשהיא חסומה ובאיסור לא תחסום נאסר גם לדוש במצב של חסימה והנהגת בהמה היא מעשה גמור שלוקים עליו לכל הדעות ואם מדובר שחבירו מנהיג אותו והוא רק חוסמה בצעקתו הרי אין איסור לחסום אלא על הדש בלבד וכמו ששנינו לקמן החוסם את הפרה וכו' ואינו לוקה אלא דש בלבד? ומכח קושיא זו חידש שאין איסור על החוסם אלא על הדש דוקא כשהוא חוסמה קודם הדישה אבל החוסם בשעה שהבהמה דשה אף שאין הוא דש בה אסור לחסום ומחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש כשחבירו דש ובשעת הדישה הוא מונע מהבהמה לאכול על ידי קולו ויתכן לדחות ולהעמיד את סוגייתנו באופן שגם את הנהגת הבהמה על הדישה וגם את החסימה הוא עושה על ידי קולו אבל אם חבירו ידוש והוא יחסום בקולו באמת יהיה מותר שלא נצטוה שלא לחסום אלא הדש בלבד. (ועיין לעיל שהבאנו את שיטת הרמב"ם שאין איסור לדוש בפרה חסומה אלא רק אם הוא חסמה בידים מראש יש בזה איסור ולדבריו אין מקום להקשות שאף החוסם בקול ילקה מחמת שדש בחסימה שאין איסור לדוש בחסימה אלא לחסום קודם הדישה וכאן החסימה נעשתה שלא על ידי מעשה)

דגנבין ארמאי ומגנחין יתהון [שגונבים הגויים ומסרסים אותם], שהיו הגויים יודעים שליהודים אסור לסרס בעלי חיים, והיו ידידיו הגויים של אדם גונבים ממנו כביכול את בהמתו ומסרסים אותה, ומחזירים אותה לו. שכן קל יותר לעבוד בבעלי חיים שסורסו. מהו הדין בענין זה? שלח להו [להם] בתשובה: הערמה אתעביד בהו [נעשתה בהם], אערימו עלייהו ויזדבנון [הערימו עליהם כעונש וימכרו], משמע שמעשה האסור לישראל אסור שייעשה אף על ידי גוי לצורך הישראל, שהרי קנסו שלא יהנו ישראל מדבר זה.

אמר רב פפא: מכאן אין ראיה גמורה בני מערבא [ארץ ישראל] ששאלו דבר זה סברי לה [סבורים הם] כשיטת ר' חידקא, שאמר: בני נח מצווין על הסירוס, שאף להם אסור הדבר, ואם כן קא עברי [נמצא שעוברים] היהודים הגורמים להם לעשות זאת משום "ולפני עור לא תתן מכשל" (ויקרא יט, יד).

סבר [חשב] רבא למימר [לומר] שאותן בהמות מסורסות לא די שלא ישתמשו בהן הבעלים אלא אף ימכרו לשחיטה, כדי שלא יהנו כלל מהשבחת הערך שנעשתה בעבירה. אמר ליה [לו] אביי: דיין שקנסת עליהם מכירה.

באותו ענין מעירים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שאם מוכר את הבהמה המסורסת לבנו גדול — כי [כמו] אדם אחר דמי [הוא נחשב] ואין צורך למכרו לזר דווקא. ואולם בנו קטן מאי [מה הדין]? רב אחי אסר, ורב אשי שרי [התיר]. מרימר ומר זוטרא, ואמרי לה הנהו תרי חסידי [ויש אומרים אותם שני חסידים] שלא נתפרש שמם, מחלפי אהדדי [היו מחליפים זה עם זה] שוורים שכאלה.

א בעי [שאל] רמי בר חמא: הושיב לה לבהמה הדשה קוץ בפיה, מהו הדין? ותוהים: הושיב לה — הלא חסימה מעלייתא [מעולה, גמורה] היא! אלא כך יש לשאול: ישב לה קוץ בפיה מעצמו ולא הוציאו מהו?

ושאלה דומה: הרביץ לה ארי מבחוץ שתיבהל הבהמה ולא תאכל, מהו הדין? ואף כאן תוהים: הרביץ לה?! הלא חסימה מעלייתא [מעולה, גמורה] היא! אלא כך יש לשאול: רבץ לה ארי מעצמו מבחוץ מהו הדין? וכן אם העמיד בנה מבחוץ והיא רוצה לצאת אליו, ולכן אינה אוכלת, מהו? או אם היתה צמאה למים מהו? פרס לה קטבליא (שמיכת עור) על גבי דישה שאינה רואה את מה שהיא דשה, מהו הדין בכל אלה?

ומעירים, פשוט מהא חדא [פטור מזו שאלה אחת], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: רשאי בעל הפרה המשכיר פרתו לאחר לדוש להרעיב את פרתו כדי שתאכל מן הדישה הרבה, ורשאי בעל הבית להתיר פקיע עמיר (קש) לפני הבהמה כדי שלא תאכל מן הדישה הרבה, והרי זה כפורס כיסוי על הדישה, והרי ששנינו שהדבר מותר!

ודוחים: משם אין ראיה, שכן שאני התם דקא אכלה [שונה שם שהיא אוכלת] על כל פנים דבר מה ולכן הותר הדבר, ואין איפוא ראיה לפורס כיסוי שהיא מניעה מוחלטת. איבעית אימא [אם תרצה אמור] והסבר את הברייתא כך: רשאי בעל הבית להתיר פקיע עמיר לפני בהמה מעיקרא [מתחילה] קודם הדישה כדי שלא תאכל הרבה מן הדישה.

ב בעא מיניה [שאל אותו] ר' יונתן מר' סימאי: חסמה מבחוץ לפני שהיא נכנסת לדוש מהו הדין? וצדדי השאלה: "שור בדישו" אמר רחמנא [אמרה תורה] (דברים כה,ד) והא לאו [וזה לא] בדישו הוא שכן נעשה מעשה החסימה מחוץ לדישו, או דלמא [שמא] יש להבין שמשמעות הכתוב היא לא תדוש בחסימה אמר רחמנא [אמרה תורה]?

אמר ליה [לו] ר' סימאי: מבית אביך אתה למד, כלומר, שאתה יכול ללימוד הלכה זו מהלכות הכהנים, שאף אתה אחד מהם. שנאמר: "יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד" (ויקרא י, ט), שאם נפרש בדיוק כלשון הכתובים, אם כן בבואכם הוא שאסור, הא מישתא ומיעל שרי [הרי לשתות יין ולהיכנס מותר].

וזה בלתי אפשרי, שהרי באותו ענין "ולהבדיל בין הקדש ובין החל" (שם י) אמר רחמנא [אמרה תורה], ומשמעו — שיהא הכהן מסוגל להבחין בין הדברים בבואו לקודש. אלא, מה התם [מה שם] באיסור יין במקדש — הכוונה היא: בשעת ביאה לא תהא שכרות, בין ששותה בפנים או בחוץ, הכא נמי [כאן גם כן] הכוונה: בשעת דישה לא תהא חסימה.

ג תנו רבנן: החוסם את הפרה שלא הוא אלא חבירו דש בה, וכן המזווג בכלאים, שרותם כלאים, כגון שור וחמור, באותה עגלה ולא הוא המנהיג — פטור, ואינו לוקה אלא הדש בבהמה החסומה עצמה, או המנהיג בכלאים עצמו בלבד.

איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה אם חסמה בקול, שלא עשה מעשה חסימה, אלא כשהיתה אוכלת היה גוער בה, וכן אם הנהיגה בכלאים בקול, בלי לעשות בה מעשה, מה הדין? ר' יוחנן אמר: חייב, ריש לקיש אמר: פטור. ומסבירים את טעמיהם, ר' יוחנן אמר: חייב, שלדעתו עקימת פיו בשעת דיבור הויא [הרי היא] מעשה, ואף שהוא מעשה קטן — מכל מקום מעשה הוא. ריש לקיש אמר: פטור, קלא לא הוי [קול איננו נחשב] מעשה.

איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לריש לקיש:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

which gentiles steal and castrate. Since it is prohibited for Jews to castrate animals, they would sometimes arrange for a gentile to pretend to steal the animal and subsequently return it after castrating it, as it is easier to handle a castrated animal. What is the halakha with regard to a case of this kind? Shmuel’s father sent to him: They used artifice; therefore, you should use artifice with them and make them sell it as a punishment. This shows that it is prohibited to instruct a gentile to perform a prohibition on one’s behalf.

Rav Pappa said: This provides no conclusive proof, as the inhabitants of the West, i.e., Eretz Yisrael, who are the ones who raised this question, hold in accordance with the opinion of Rabbi Ḥideka, who says: The descendants of Noah are commanded with regard to castration. They too are prohibited from performing this practice. And consequently, those Jews who cause them to do it transgress the prohibition of: “Nor put a stumbling block before the blind” (Leviticus 19:14).

Rava thought to say that it is not enough that the owners may not use these animals castrated for them by gentiles, but they must even sell the animals for slaughter, but not for plowing, so that they would derive no benefit at all from the increase in the value of their property that resulted from a transgression. A castrated animal is worth more if it is sold for plowing, but not if it is sold for slaughter. Abaye said to him: It is enough for them that you penalized them by requiring them to sell the animals.

With regard to the same issue, the Gemara comments: It is obvious that if one sold the castrated animal to his adult son, the son is considered like another person, i.e., there is no need to sell to a complete stranger. If the buyer was his minor son, what is the halakha? Rav Aḥai prohibited this, and Rav Ashi permitted it. Mareimar and Mar Zutra, and some say it was a certain pair of unknown pious men, would exchange such oxen with each other.

§ Rami bar Ḥama raises a dilemma: If one placed a thorn in the mouth of a threshing animal, what is the halakha? The Gemara is puzzled by this question: If he placed the thorn in its mouth, this is certainly considered proper muzzling. Rather, the dilemma should be formulated as follows: If a thorn settled in its mouth and one did not remove it, what is the halakha?

The Gemara poses a similar question: If one made a lion crouch over it from outside, to frighten the animal and stop it from eating, what is the halakha? The Gemara responds as it did before: If he made the lion crouch over it, this is considered proper muzzling. Rather, if a lion was crouching over it and he did not get rid of it, what is the halakha? Similarly, if he placed its young on the outside, so that the animal looks toward its young and does not eat, what is the halakha? Or, if it was thirsty for water, what is the halakha? If he spread a leather blanket [katavliya] for it over the produce it was threshing, so that the animal cannot see the food, what is the halakha?

The Gemara comments: Resolve at least one of the abovementioned dilemmas, as it is taught in a baraita: The owner of a cow who lent his animal to thresh the field of another is permitted to starve his cow so that it will eat plenty of the crop it is threshing, and a homeowner is permitted to untie a bundle of straw before an animal so that it will not eat plenty of the produce it is threshing. This is similar to spreading a blanket over the produce.

The Gemara refutes this comparison: No proof can be brought from here, because there it is different, as it at least gets to eat the produce. If you wish, say instead that the baraita should be explained as follows: A homeowner is permitted to untie a bundle of straw before an animal at the outset, before the threshing begins, so that it will fill itself with straw beforehand and will not eat plenty of the crop it is threshing.

§ Rabbi Yonatan raised a dilemma before Rabbi Simai: If one muzzled the animal from the outside, i.e., before it began to thresh, what is the halakha? The Gemara clarifies the sides of the dilemma: One can argue that the Merciful One states: “An ox in its threshing” (Deuteronomy 25:4), and this animal is not in its threshing, as it was muzzled before it was taken to thresh. Or perhaps the Merciful One states that one may not have the animal thresh while it is muzzled.

Rabbi Simai said to him: You can learn from your father’s house, i.e., you can derive this halakha from the case of priests, being a priest yourself. As the Torah states: “Drink no wine nor strong drink, you nor your sons with you, when you come into the Tent of Meeting” (Leviticus 10:9). Doesn’t a straightforward reading of this verse lead to the conclusion that it is only when you come into the Sanctuary that it is prohibited, whereas to drink wine and then enter is permitted?

This interpretation is not tenable, as with regard to the same matter the Merciful One states: “That you may make a difference between the sacred and the non-sacred” (Leviticus 10:10), which indicates that the priest must be capable of making these distinctions when he enters the Temple. Rather, just as there, with regard to the prohibition against drinking wine in the Sanctuary, the Torah means that at the time of entry there must be no drunkenness, whether the wine was drunk inside or outside the Sanctuary, here too it means that at the time of threshing there must be no muzzling.

§ The Sages taught: With regard to one who muzzles a cow that someone else is using for threshing, and similarly, one who plows with animals of diverse kinds together, e.g., with an ox and a donkey on the same plow, he is exempt, as only one who threshes a muzzled animal and one who leads diverse kinds of animals together are flogged.

§ It was stated that the amora’im disagreed about the following case: If one muzzled an animal with his voice, by berating it whenever it tried to eat, and similarly, if he led diverse kinds of animals together by means of his voice, without performing any action, what is the halakha? Rabbi Yoḥanan says he is liable; Reish Lakish says he is exempt. The Gemara explains the reasoning behind their opinions: Rabbi Yoḥanan says he is liable, as he maintains that the twisting of one’s mouth to speak is considered an action, albeit a slight one, whereas Reish Lakish says he is exempt, because a mere voice is not considered an action.

Rabbi Yoḥanan raised an objection to the opinion of Reish Lakish:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאמר ר' יוחנן חסמה בקול והנהיגה בקול חייב. קשיא לן והא"ר יוחנן משום ר' יוסי הגלילי כל לא תעשה שבתורה לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם אלמא בלאו דחסימה לא לקי וניחא לן דהאי לישנא לא סבירא ליה לר' יוחנן דגרסי' בתמורה בפ' הכל ממירין א"ל ר' יוחנן לתנא לא תיתני מימר דדיבורא דאית ביה מעשה הוא פי' ולאו שיש בו מעשה מיקרי וכל לאוין שבתורה שיש בהן מעשה כיוצא בו לוקין עליהן והאי נמי דבורא דאתי לידי מעשה הוא דהא חסים לה לפרה ומחמת חסימתו אינה אוכלת ומתנהגת בקול שלו ודמי לחסימה תדע דכי אקשי' ליה לריש לקיש ממימר לא פריק שאני מימר דאתי לידי מעשה אלמא דבור חסימה כדבור מימר ושניהן באין לידי מעשה כל דהו ומאן דתני מימר דחשיב ליה לאו שאין בו מעשה סבירא ליה דאין לוקין בלאו דחסימה ור' יוחנן לא תני מימר.
[ואי] תיקשי לן הא דאמרי' פ"ק דשבועות (ג' ב') ועיקרא בפר' אלו הלוקין שבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה וא"ר יוחנן אינו לוקה משום דלאו שאין בו מעשה הוא וריש לקיש אמר אינו לוקה משום דהתראת ספק הוא ולא שמה התראה משמע דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו והכא אפי' בלאו דחסימה שיש בו מעשה זוטא פטר איכא למימר התם אליבא דר' יהודה וה"ק אפי' לר' יהודה דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו פטור משום דהוה ליה התראת ספק וזהו שאמרו בפר' אלו הלוקין ותרוויהו אליבא דר' יהודא.
וקי"ל דלאו דחסימה לוקין עליו כר' יוחנן וקי"ל נמי כוותיה דכל לא תעשה שבתורה לאו שיש בו מעשה לוקין עליו שאין בו מעשה ואינו בא לידי מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומקלל את חבירו בשם, וכן פסק רבינו משמיה דגאון ז"ל ואע"ג דאיהו תני מימר לאו דוקא אלא כדמוקים לה ר' יוחנן גופיה בדוכתא.
והוי יודע שאי אפשר לחסימה ולהנהגה בלא עקימת פה שאלו היה אפשר אע"פ שעקם פטור כדאמרי' התם שאני עדי' זוממין שישנו בראיה בפ' ד' מיתות זה פי' הראב"ד ז"ל.
ואין פירוש' נכון כלל, אלא שיש לומר דכי אמרי' הואיל דוקא לענין קרבן דכתיבא עשייה ועשה מאחת מהנה להוציא דיבור שאין בו מעשה לעולם דכיון דעיקרו אדבור הוא דמחייבין ליה מיעט הכתוב דבור שיש בו הקצת שפתים כדבור שאין בו הקצ' שפתים דבעי' תורה או לעושה בשגגה אבל חסימה בקול לענין מלקות כל היכא דאיכא הקצת שפתי' חייב ולא עשו בו דיבור שיש בו מעשה זוטא כדבו' שאין בו מעש' כלל דחיובי' דהאי לאו אדבורי' הוא לעול' ובכה"ג לא מיעט רחמנ' ממלקות. כך נ"ל:

וכתב הרשב"א דאין תירוצו מחוור דא"כ אמאי א"ל לתנא לא תתני מימר, הל"ל לא תתני חדא מהני דהא אית בהו מעשה דעקימת פה, ואם אפילו לר' יוסי קאמר א"כ מ"ש מימר, ואי משום דמימר דאתי מיניה מעשה וכמו שכתבו בתוס', א"כ אין קושיא לר' יוחנן מהנך, דר' יוחנן עקימת פה דאית ביה מעשה קאמר כחסימה והנהגה וכל בעקימת פה דאתי מיניה מעשה כמימר וחוסם ומנהיג קאמר, משא"כ בשנשבע ומקלל וכמו שכתבו בתוס'. ומעתה מה שאמרו במסכת שבועות בגמ' דבני מערבא (פ"ב ה"י) בענין המקלל את עצמו ואת חברו בכלן עובר בל"ת, הא ללקות אינו לוקה משום דה"ל לאו שאין בו מעשה, כך הלכה דכל לאו שאין בו מעשה ואין מעשה בא ממנו אין לוקין עליו. והראב"ד הלך בזו לשטתו וכתב דלר"י דאמר דעקימת שפתים חשיב מעשה אף ללקות לוקה, ואינו מחוור וכמו שכתבנו. (שיטמ"ק).

ד' קבין לפרה וג' לחמור. דוקא ליום א' ולדישה מרובה וכן לפי חשבון זה בכל יום קאמר, שאין הפרה אוכלת כ"כ בשעה אחת שהרי אוכלת וחוזרת ואוכלת היא. [נמוק"י בשם רבינו].

כבר ידעת שאסור לישראל לסרס את הזכר בין באדם בין בבהמה חיה ועוף בין טמאים בין טהורים בין בארץ בין בחוצה לארץ ואם סירס לוקה ובני נח אין מוזהרין בו ואע"פ שאין מוזהרים בו אסור לישראל שיאמר לו לסרס ואע"פ שאין מוזהרין בו ואין כאן לפני עור לא תתן מכשול מ"מ הרי היא אמירה לגוי במה שאסור לנו ויש כאן שבות ואם לקחה הגוי מעצמו וסרסה מותר ואם היה לישראל בו צד הערמה כגון שלקחה ברשות ישראל ועשה עצמו כמסתיר פנים וכיוצא בזה אסורה לו ומוכרה לישראל אחר ולא סוף דבר לשחיטה שלא הועילו מעשיו להעלות בדמיו אלא אף לגדלו ולהעלות בדמיו ובנו גדול כישראל אחר לענין זה ומוכרה לו אבל לבנו קטן אסור לו למכרה לו או ליתן וכן כתבוה גדולי המחברים וחכמי הדורות שלפנינו פסקוה להיתר ומגדולי החכמים היו מחליפים אותם זה לזה ומכאן אני אומר בגוי שהביא דורון לשנים ואין בו אלא איסור חוץ לתחום ומשום לך והבא לי שמותר להם להחליף זה לזה ולאכל:

למדת משמועה זו שיש שבות באיסור לאו וכדעת המחמיר ומ"מ יש פוסקים שבני נח מוזהרין בה ואף בשאלתות פסקוה בפרשת אמור אל הכהנים על דעתם לא משום שבות נגעו בה אלא משום לפני עור לא תתן מכשול ואין הלכה כן כמו שביארנו בסנהדרין:

לא סוף דבר בחסימה גמורה שעובר בה בלאו אלא כל שהוא מונעה מלאכול הן בקול וגערה הן שהושיב לה קוץ בפיה שלא תוכל להניע לחייה הן שהרביץ לה ארי להתירא ממנו או שהושיב לה בנה מבחוץ כדי שתכרך אחריו או שפירס עור על הדיש והיא דשה על העור בכל אלו חסימה גמורה היא אבל אם ישב לה קוץ מאליו והוא יודע ואינו מסירה או שארי רבץ מאליו או שבנה מבחוץ או שהיא צמאה ואינו משקה אותה כל אלו אינו לוקה אלא שהוא באיסור וגדולי המחברים פסקו כן אף בהרביץ ארי ובהושיב בנה בחוץ ולא יראה כן:

רשאי בעל הפרה להרעיב פרתו כדי שתאכל מן הדישה הרבה וכן רשאי בעל הבית להתיר פקיעי עמיר לפניה והם גדישים שנדושו ונשארו הקשים קודם שתכנס לדיש כדי שתשבע הפרה מהם ולא תאכל הרבה בשעת דישה ומ"מ בשעת דישה אסור לפרוס פקיעים על שבלים המלאות כדי שלא תאכל אלא מן הפקיעים ויש מתירין אף בזו הואיל ומ"מ אוכלת שם ומן הדומה לאותו המין:

מ"מ התבאר בתלמוד המערב שאסור למשכיר לחרוש בפרתו ערבית ולהשכירה בשחרית וכן לפועל לעשות מלאכתו בלילה ולהשכיר עצמו ביום ולא להיות מרעיב ומסגף עצמו ומאכיל מתנותיו לבניו מפני שממעט במלאכת חברו:

לא סוף דבר בחסימה בשעת הדישה שהוא עובר אלא אף אם חסמה קודם שתכנס לדישה הואיל ודש בה כשהיא חסומה לוקה אין סוף הכונה לומר לא תחסום שור בדישו אלא סוף הכונה לא ידוש בחסימה כמה דאת אמר יין ושכר אל תשת בבאכם ואין הכונה אלא לומר שלא יכנס והוא שתוי אע"פ שאינו שותה בשעת ביאה מעתה החוסם את הפרה ובא אחר ודש בה החוסם פטור והדש חייב וכן מה שידעת שאסור לעשות שום מלאכה בשתי בהמות אחת טמאה ואחת טהורה זיווג שור וחמור ובא אחר והנהיג או משך המזווג פטור והמנהיג חייב:

פשיטא בנו גדול כאחר דמי. כלומר ומותר למכרו לו. בנו קטן מאי. פירוש ולא גדול ממש או קטן ממש אלא כל שאינו סמוך על שולחנו זהו גדול והסמוך על שולחנו זהו קטן. ויש שפירשו דבגדול ממש וקטן ממש תליא מילתא וכן דעת הגאונים. הריטב"א.

פשוט מיהא חדא. פירוש בתרייתא דפירש קטבליא דתניא רשאי בעל הבית להתיר פקיעי עמיר וכו' וקסלקא דעתין דקתני שמתיר פקיעין על הדישה עצמה לנסותה דהא הוה ליה כקטבליא של עור. ומהדרינן שאני התם דקא אכלה פירוש דזימנין דאכלה אפילו מן הדישה ומאן דקארי לה סבר דאפילו הכי כיון שמונעה מלאכול בו כל צרכה אם איתא דקטבליא אסור הא נמי אסור דסוף סוף חסימה איכא אלא שהוא נותן לה שום דבר לאכול שיעלה למזונותיה. ובעיין לא איפשיטא ואיסורא דאורייתא הוא ולחומרא. ומיהו שינויא דעבדינן לברייתא הלכתא היא שרשאי להתיר פקיפי עמיר מעיקרא והכי מוכח לקמן בפירקין ובכלהו אסור לכתחלה ומיהו לענין תשלומין בדיעבד פטור מלשלם שהמוציא מחברו עליו הראיה. ומסתברא דבעל הפרה שחסם פרתו ודש בה מחל ואין לו עוד לבעלים כלום כשלא התנה ואינו יכול לומר שעשה על דעת להשתלם. הריטב"א.

החוסם את הפרה והמזווג בכלאים פטור. פירוש פטור ממלקות אבל איסורא דרבנן איכא. הריטב"א.

איתמר חסמה בקול והנהיגה בקול. פירוש כשהיתה רוצה לשחות ראשה כדי לאכול מן הדישה היה מפחידה ומבהלה בקולו. אי נמי זיווג פרה וחמור שנתן העול בצואריהם והיה הקמה והדיש מזומן לדוש לפניהם וכשצעק להם נכנסו בגרן ודשו מי מחייב אף על גב דלא קעבד מעשה או לא. ה"ר יהונתן.

איתמר חסמה בקול. הוה ליה למנקט דש כשעת חסימה בקול אלא שם המצוה נקט דהיינו שם המצוה דכתיב לא תחסום. תוספות שאנץ.

רבי יוחנן אמר חייב וכו'. קשיא לי והא אפשר לקול בלא עקימת פיו וכיון דאפשר לקול בלא עקימת פיו לא הוי מעשה אף על גב דאיכא נמי עקימת פיו כדאמרינן לענין מגדף הואיל וישנו בלב ולענין עדים זוממים הואיל וישנן בראיה אלמא כיון דאפשר בלא עקימת שפתים אף על גב דאיכא עקימת שפתים לא חשיב מעשה והכא נמי הואיל ואפשר בקול בלא עקימת פיו אמאי חשיב ליה מעשה. ואיכא למימר כיון דאמרינן בעלמא נזהא דתורא הן הן נזהא דגמלא דא דא אי אפשר לחסימה דתורא בלא עקימת פה דנזהא דגמלא לא מיחסם תורא וכן כל בהמה יש לה נזהא ידועה וכולן יש בהם עקימת פה. ואי קשיא לך מאי דאמרינן התם בסנהדרין שאני עדים זוממים הואיל וישנן בקול כלומר צריכים הם לקול ואקשינן עלה וקול לרבי יוחנן לא הוי מעשה והא איתמר חסמה בקול רבי יוחנן אמר חייב אלמא קול הוי מעשה והכא אמרינן משום דאיכא עקימת שפתים. לא קשה מידי דהכי נמי קאמר ועקיצת שפתים שהיא צריכה לקול לרבי יוחנן לא הוי מעשה והא איתמר חסמה בקול וכו' אלמא כיון שהקול צריך לעקימת פה חייב והכי נמי גבי עדים זוממין הא איכא קול וצריך לעקימת שפתים ושני ליה דגבי עדים זוממין לא צריך עקימת שפתים כלל הואיל וישנן בראיה שהן אותיות הגרון. הראב"ד ז"ל.
אבל הרמב"ן ועל כתב וזה לשונו: והוי יודע שאי אפשר לחסימה ולהנהגה בלא עקימת פה שאלו היה אפשר אף על פי שעקם פטור כדאמרינן התם שאני עדים זוממין שישנו בראיה זה פירוש הראב"ד ז"ל. ואין פירושו נכון כלל אלא שיש לומר דכי אמרינן הואיל דוקא לענין קרבן דכתיבא עשייה ועשה מאחת מהנה להוציא דיבור שאין בו מעשה לעולם דכיון דעיקרו אדבור הוא דמחייבינן ליה מיעט הכתוב דבור שיש בו הקצת שפתים כדבור שאין בו הקצת שפתים דבעינן תורה אחת לעושה בשגגה אבל חסימה בקול לענין מלקות כל היכא דאיכא הקצת שפתים חייב ולא עשו בו דיבור שיש בו מעשה זוטא כדבור שאין בו מעשה כלל דחיוביה דהאי לאו אדבוריה הוא לעולם ובכהאי גוונא לא מיעט רחמנא ממלקות כן נראה לי. עכ"ל.
עוד כתב הראב"ד ואי קשיא לך הא דאותביה רבי יוחנן לריש לקיש ממימר ולימא ליה שאני מימר הואיל ובדיבורו עשה מעשה כדאיתא במכות. לא קשיא דכיון דחסמה בקול הרי בקולו עשה מעשה כי התם. וקשיא לי לריש לקיש דאמר עקימת שפתים לא הוי מעשה והא איהו לא בעי מעשה כדאיתא במכות לענין בטלו ולא בטלו בשבועה שאוכל ככר זה היום ולא אכלה. ואיכא למימר דהכא לדעת רבנן קאמר דבעו מעשה ואיהו כרבי יהודה סבירא ליה כדאיתא התם אלא הא קשיא לי הא דאמר רבי יוחנן משום רבי יוסי הגלילי כל לא תעשה שבתורה לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם וכיון דאמר רבי יוחנן עקיצת שפתיו הוי מעשה נשבע ומימר נמי הרי יש בהן עקימת שפתים. ויש לומר דההיא משום רבי יוסי הגלילי הוא דאמר לה רבי יוחנן דסבירא ליה דעקיצת שפתים לא הוי מעשה אבל לרבי יוחנן גופיה הנך נמי לאו שיש בו מעשה נינהו. עד כאן.
וכתב הרשב"א דאין תירוצו מחוור דאם כן אמאי אמר ליה לתנא לא תתני מימר הוה ליה למימר לא תתני חדא מהני דהא אית בהו מעשה דעקימת פה ואם אפילו לרבי יוסי קאמר אם כן מאי שנא מימר ואי משום דמימר דאתי מיניה מעשה וכמו שכתבו בתוספות אם כן אין קושיא לרבי יוחנן מהנך דרבי יוחנן עקימת פה דאית ביה מעשה קאמר כחסימה והנהגה וכל בעקימת פה דאתי מיניה מעשה כמימר וחוסם ומנהיג קאמר מה שאין כן בשנשבע ומקלל וכמו שכתבו בתוספות. ומעתה מה שאמרו במסכת שבועות בגמרא דבבי מערבא בענין המקלל את עצמו ואת חבירו בכולן עובר בלא תעשה הא ללקות אינו לוקה משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה כך הלכה דכל לאו שאין בו מעשה ואין מעשה בא ממנו אין לוקין עליו. והראב"ד הלך בזו לשטתו וכתב דלרבי יוחנן דאמר דעקימת שפתים חשיב מעשה אף ללקות לוקה ואינו מחוור וכמו שכתבנו. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד: מעתה מה שאמרו בירושלמי במסכת שבועות בענין המקלל עצמו וחבירו בכלן עובר בלא תעשה הא ללקות אינו לוקה משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה הנה לרבי יוחנן לאו שיש בו מעשה הוא ואפילו בכנויין נמי לוקה. עד כאן.

רבי יוחנן אמר עקימת שפתים הוי מעשה וכו'. ככתוב בתוספות. ואתיא שפיר השתא גירסת הספרים הישנים דגרסי התם כדפריש אלא אמר רבא שאני מגדף הואיל וישנו בקול. ולא צריך לגרוס כגירסת רש"י דגריס שאני עדים זוממין הואיל וישנן בקול משום דסלקא דעת רש"י דהאי דפריך מחסמה למגדף נמי קא פריך וקשיא ליה כדמשני בתר האי פרכא אלא אמר רבא שאני עדים זוממים הואיל וישנן בקול הוה ליה למימר ומגדף ישנו בלב דמעיקרא כיון דלא מצינן לשנויי ביה הואיל וישנו בראיה דהשתא לא קא מיירי דהא לא אקשינן מחסמה בקול אלא בעדים זוממין כדפירשתי וכי משני הואיל וישנן בראיה בעדים זוממין דוקא הוא דמשני אבל מגדף ישנו בקול כדאוקימנא ליה. ולפירוש הקונטרס דהתם קשה דכי משני שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראיה המגדף ישנו בלב כדאוקימנא ליה תינח מגדף ועדים זוממין אתי שפיר כדקא משני להו אלא מקלל אביו ואמו ומסית ומדיח דחשיב בתורת כהנים בהדי עדים זוממין היכי משני להן הא לא שייך למימר הואיל וישנן בלב והואיל וישנן בראיה דליכא לשנויי בהו הואיל וישנן בקול דהא קול לרבי יוחנן מעשה הוא אפילו היכא דבדיבוריה לא מתעביד מעשה לפירוש הקונטרס דהתם אבל לפירוש ר"י אתי שפיר דאיכא למימר טעמא הואיל וישנן בקול דקול לרבי יוחנן לאו מעשה הוא אלא היכא דבדבוריה מתעביד מעשה כדפירשתי. ויש תימה לפירוש רש"י (ר"י) מה אנו צריכין לטעם דישנו בלב הא בלאו הכי לא חשיב מעשה כיון דבדיבוריה לא מתעביד מעשה הא לא חשיב רבי יוחנן לקול מעשה אלא היכא דבדיבוריה מתעביד מעשה כמו שהוכחנו בתחלת תמורה ופירש דלהכי פריך בשמעתין ממימר על ריש לקיש דבחסמה בקול נמי בדבוריה מתעביד מעשה והואיל וכן מה אנו צריכין לטעם דישנו בלב וכן במקלל אביו ואמו ומסית ומדיח דחשיב להו בהדי עדים זוממין אפילו מצינן למימר בהו טעם דישנן בלב מה אנו צריכין לו ואף על גב דבפרק קמא דכריתות כי משני מעיקרא שאני מגדף הואיל וישנו בלב ופריך לה מברייתא דקתני בה על מסית ומדיח ומקלל אביו ואמו ועדים יצאו אלו שאין בהן מעשה לא משני כההיא סוגיא כלל הואיל וישנן בקול אלא משני עלה שאני עדים זוממים הואיל וישנן בראייה ומשמע נמי לכאורה שתירוץ דישנו בלב שתירץ על מגדף איתיה נמי בכולהו בר מעדים זוממים אין לפרש כן שהרי לפי האמת אין אנו צריכים לטעם דישנו בלב לא במגדף ולא בשאר כדפירשתי. אלא יש לומר דסוגיא דכריתות לא חששה להאריך וסמכה לקצר על מה שמפורש בסנהדרין. אי נמי יש לגרוס לכולה מלתא בכריתות כמו ששנה בסנהדרין ממש תירוץ לרבי ופירש הואיל וישנו בלב דהתם לא ידע רבי מהן דאי הוי כפירוש הקונטרס דפריש התם הואיל וישנו בלב שמתחייב בלבו שיכול לחשב בלבו דבר שלא יתחייב כשהוא מגדף כגון דמסיק (לאבן) שם וקאמר יכה יוסה את יוסה אם כן השתחוה לעבודה זרה נמי הויא לה בלב שאם נתכוון לשמים פטור. מפי רבי.

צריך ליתן טעם למה לא מנה מוציא שם רע ועדים זוממים בהדי נשבע ומקלל חברו בשם. ויש לומר דלהכי לא חשיב דדיבורא דאית ביה מעשה הוא כדאמרינן בבבא קמא בתחלתו דלא מיחייב אלא לאחר בעילה לרבי אליעזר בן יעקב. ועוד דרבי יהודה גופיה דהכא לא מיחייב ליה בפרק נערה שנתפתתה עד שישכיר עדים דהיינו מעשה ולהכי לא חשיב ליה אף על גב דבהוצאת שם רע גופיה לית ביה מעשה וגם רבי יהודה גופיה חשיב ליה לאו שאין בו מעשה בפרק קמא דמכות ועדים זוממים רחמנא קרייה מעשה כדאמרינן בבבא קמא. ועוד דכדיבוריה מעשה כדפירשתי לעיל ולא חשיב אין בו מעשה אלא משום דישנו בראייה. ועוד יש לומר בלא שום טעם לא קשה מידי דהאמר רבי יוחנן בבכל מערבין אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ ואף על פי שיש שמותיב בתמורה עלה דההיא דחוץ מנשבע אף המקדים תרומה לבכורים ואף על פי שיש בו מעשה כגון במימר שאין לשנותו בחוץ מנשבע וכו' משום דבדיבוריה מתעביד מעשה אפילו הכי אין לוקין משום דהוי ניתק לעשה אבל על נשבע ומקלל לא בא להוסיף מקדים תרומה כו' כי גם תנא קמא שייר במוץ שהוא אומר ומודה הוא שעוד יש להוסיף מוציא שם רע ועדים זוממים. תוס' שאנץ.
וכן בגליון תוספות וזה לשונו: והא דלא מפיק בהדי נשבע ומקלל מוציא שם רע ועדים זוממין דהוו לאו שאין בו מעשה ולקי דהא מנייהו יליף רבי יהודה בפרק קמא דמכות דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו ואף על גב דעדים זוממין רחמנא קרייה מעשה ובדיבוריה אתעביד מעשה מכל מקום חשיב לאו שאין בו מעשה הואיל וישנו בראיה כדאמרינן בסנהדרין ומוציא שם רע נמי אף על גב דאינו חייב אלא כשבעל או עד שישכיר עדים לא חשיב ליה מעשה גמור ושמא משום הכי לא חשיב לפי שיש בהם מעשה קצת כדפירשתי ולא מני אלא הנהו דלית בהו שום מעשה בעולם. אי נמי לא מנה להו לפי שמלקות מפורש בהם ויסרו אותו והיה אם בן הכות אי נמי אין למדין מן הכללות אף על פי שנאמר בהם חוץ. עד כאן.

איתיביה רבי יוחנן וכו'. אלא שאם המיר מומר וסופג את הארבעים. ואם תאמר תיקשי ליה לרבי יוחנן גופיה דהא פירש לעיל דרבי יוחנן גופיה לא אמר דעקימת פיו הויא מעשה אלא היכא דבדיבוריה איתעביד מעשה ובמימר מאי מעשה איכא. ויש לומר דאיכא שפיר ביה מעשה דעל ידי דבורו הויא הקדושה נתפסה על הבהמה. תלמיד הר"פ.

בפרש"י בד"ה קטבליא כו' ואינה רואה את הדישה מי קרינא כו' עכ"ל ואע"ג דטעמא דחסימה לאו משום דחזיא ומצטערא הוא קמבעיא ליה מי קרינן ביה דישו וכה"ג כתבו התוס' לקמן בד"ה אלא אימא עד שתהא פורקת דסד"א כו' ע"ש:

ד"ה רבי יוחנן אומר חייב וכו' עד חוץ מנשבע וכו'. והתם יליף נשבע מקרא וכן מקלל דיש תמורה אבל במימר ליכא קרא ואפ"ה קתני במתניתין שמותיב מינה רבי יוחנן לר"ל וסופנ את הארבעים א"כ צריך לומר דעקימת פיו הוי מעשה ולכך מותיב מינה לר"ל ומה שכתבו התוס' בדבור זה לקמן בסמוך ולהכי פריך הכא רבי יוחנן לר"ל וכו' אבל נשבע דלא עביד מעשה בדבוריה וכו' הא דכתבו אבל נשבע וכו' לא באו לתת טעם למה לא פריך רבי יוחנן לר"ל מנשבע דהא בלאו הכי לא היה יכול למפרך מינה לריש לקיש משום דבנשבע קרא כתיב ורבי יוחנן גופיה קאמר כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע אלא שבא לתת טעם למה אמר רבי יוחנן לתנא לא תתני מימר וכו' טפי מנשבע וקאמר משום דבנשבע לא עביד בדבוריה מעשה:

ד"ה ריש לקיש אומר פטור וכו' אמאי לא דייק ממלתיה דהתראת ספק שמיה התראה וכו'. והא דלא דייק נמי ממלתיה דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו כדדייק ריש לקיש קאמר התם משום דרבי יוחנן ס"ל כאידך דרבי יהודה דאמר משום רבי יוסי הגלילי כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע וכו' כדלעיל:

גמ' פשוט מיהא חדא כו' נ"ב אומר אני דגרסינן מהא ולא מיהא וכן משמע ברש"י:

גמרא בעא מיניה ריו"נ מר"ס כו'. בגה"ש מביא דבירושלמי איתא ששאל כן ר"ע לרשב"י כו' אבל שם איתא ששאלו מיבדיקיני' פי' לבדקו אם ידע להשיב כי ר"ע היה רבו:

תד"ה ישב. אבל הכא שישב לה מאליו בעי כו'. אבל אם הושיב לה חבירו והוא דש בה משמע ברש"י לקמן ד"ה וכן המזווג דחייב ועי' סמ"ע שם סקי"ג:

תד"ה ריו"ח. דבדבורי' קעביד מעשה שהולכת (זה קאי על הנהיגה) ודשה בל"א (קאי על חסמה):

גמ' בעא מיניה רבי יונתן מרבי סימאי. בירושלמי פ"ט דתרומות איתא ששאל כן ר"ע לרשב"י והשיב לו כאשר השיב רבי סימאי לרבי יונתן:

חסמה בקול וכו' עיין הה"מ דכל דשייך בי' מעשה לוקין אפילו לא עביד מעשה וכ' לח"מ דעדים נמי שייך בי' מעשה דמקבלין עדותן בכתב ומשו"ה פריך בסנהדרין מעדים זוממין ודברי' תמוהים דוקא עדות ממון כמ"ש הרמב"ם בה' עדות ולא עדות דיני נפשות ומלקות ועי' מ"ש והאריך במשנה למלך בה' מלוה ולוה בשטר שיש בו ריבית ועי' בשער המלך. והנראה לפענ"ד דלאו שאין בו מעשה יש בו ב' עניינים א' שנא' הואיל ולא עביד מעשה אין לוקין אותו דלאו חמירא או נאמר גמ"ה דאין לוקין אלא על לאו דשייך ביטול מעשה ואז לוקין אפילו לא עביד מעשה דלא איכפת לן במעשה דידי' רק בהלאו שיהי' דומה ללאו דחסימה דהתם שייך מעשה ממש בהלאו וגם עביד עתה מעשה בדיבורי' חייב אבל אי לא עביד מעשה בדיבורי' אכתי לא הוי דומי' דחסימה:

והנה ר' יוחנן דאמר לא תיתי מימר חזינן אע"ג דלא שייך כלל שום מעשה גבי' רק בדיבורי' עביד מעשה מיחשב גבי' כמעשה גמור מש"ה התם בסנהדרין דפריך הש"ס אדר' יוחנן ע"ש פריך שפיר מעדים זוממין דאיתעביד מעשה בדיבורי' כמו בחסימה ואע"ג דלא שייך מעשה כמו זהו מ"מ הא ר"י לא דקדק בהא שהרי אמר לא תיתי מימר. והנה בהא דמימר לא קיי"ל כר"י מטעם שכ' הה"מ ולח"מ ובהא דחסמה בקול קיי"ל כר' יוחנן ולא קיי"ל הלכה כר"ל בארבע וא"כ ע"כ נאמר שהש"ס הכריע לחלק בחסימה דשייך מעשה. א"כ לוקין אפילו לא עביד מעשה ובתנאי שבדיבורי' עביד מעשה משא"כ מימר נהי דבדיבורי' איתעביד מעשה מ"מ לא שייך מעשה בגופי' ומיושב קו' מקונה חמץ בפסח אע"ג דשייך מעשה בגופי' מ"מ אפילו לא קנה אין לוקין על בל יראה כיון דלא עביד מעשה בדבורי' וא"כ לדי"נ לק"מ מעדים זוממין אע"ג דבדיבורי' אתעביד מעשה מ"מ הא לא שייך מעשה בפועל כיון דדיני נפשות ומלקות צריכים להעיד בפיהם ולא מפי כתבם:

בעי רמי בר חמא הושיב לה קוץ בפיה מהו הושיב לה חסימה מעלייתא היא אלא ישב לה קוץ בפיה מהו הרביץ לה ארי מבחוץ מהו הרביץ לה חסימה מעלייתא היא אלא רבץ לה ארי מבחוץ מהו העמיד בנה מבחוץ מהו היתה צמאה למים מהו וכו'.
ונראה לבאר דבישב לה קוץ בפיה מספק"ל האם צריך הגברא לעשות מעשה חסימה לעבור על הלאו, ואם ישב לה קוץ בפיה לא עבר בלאו דלא תחסום. או דהאיסור הוא שהפרה חסומה בשעת דישה, ואף בישב לה קוץ בפיה עבר על הלאו דלא תחסום. ועיין בתוס' (ד"ה ישב לה) שהקשו דלקמן בסוגיא אמרינן דאי חסמה מבחוץ והכניסה ודש בה עבר באיסור לא תחסום דקיי"ל דבשעת דישה לא תהא חסימה, וא"כ צ"ע מהו הספק לגבי ישב לה קוץ בפיה. ותירצו התוס' דהני מילי כשחסמה מבחוץ דקא עביד מעשה חסימה והכא מיבעיא לן שישב לה קוץ מאליה דילמא הוי כחלתה וליכא איסור לא תחסום. והגמ' ממשיכה דאת"ל דבישב לה עבר בלא תחסום לפי שהחסימה בגופה (עיין בתוס' ד"ה רבץ) וחל איסור גם כשהבהמה חסומה מאליה שוב יש להסתפק בהרביץ לה ארי מבחוץ שהבהמה מעוכבת מלאכול מחמת פחד הארי האם זה נחשב למעשה חסימה או לא, ואת"ל דהוי מעשה חסימה משום שלמעשה הבהמה מעוכבת מלאכול, שוב מספק"ל "עמד בנה מבחוץ מהו" (כך גרסו התוס' בד"ה עמד) דבעמד בנה אינה נמנעת מלאכול לגמרי כמו בהרביץ לה ארי, ומספק"ל האם המניעה מלאכול צריך להיות מניעה מאכילה לגמרי להיחשב כחסימה או לא. ושוב מספק"ל "היתה צמאה למים מהו" - דמספק"ל דאם האיסור משום שהבהמה מנועה ומעוכבת מלאכול מה הדין היכא דהמניעה הוא מחמת שהיא צמאה, ועוד מספק"ל "פרס לה קטבילא על גבי דישה מהו" דהטעה את הבהמה שכיסה את התבואה ומשו"ה היא נמנעת מלאכול, ומספק"ל האם זה נחשב לחסימה. ונראה דלפי מש"נ (לעיל בד"ה איבעיא להו) דשיטת התוס' היא דהאיסור לא תחסום הוא המעשה דישה כשהבהמה חסומה, אזי י"ל דמספק"ל להגמ' אי בעינן נמי שהגברא יעשה מעשה חסימה כדי לעבור על האיסור או לא, ואת"ל דבעינן מעשה חסימה מספק"ל אם הרביץ לה ארי או עמד בנה מבחוץ הוי מעשה חסימה או לא. ולפימש"נ אליבא דרש"י דיסוד האיסור שהבהמה חסומה בשעת דישה ולכן אם אמר לעכו"ם לדוש בהמה חסומה בתבואת ישראל עבר הישראל באיסור מה"ת, י"ל דהגמ' כאן מסתפקת האם צריך נמי שיעשה הגברא מעשה חסימה או לא.
והנה עיין ברמב"ם (פי"ג מהל' שכירות ה"ג) וז"ל ישב לה קוץ בפיה ודש בה והרי אינה אוכלת הרביץ לה ארי מבחוץ (והמגיד משנה כתב דגירסה זו טעות סופר ויש לגרוס רבץ לה ארי מבחוץ), או שהרביץ בנה מבחוץ היתה צמאה ואינו משקה, פרס עור ע"ג הדיש כדי שלא תאכל, כל זה וכיוצא בו אסור ואינו לוקה עכ"ל. וצ"ע דבגמ' הנך גווני הויין איבעיא דלא איפשטא וא"כ פשיטא דאינו לוקה מספק וא"כ מדוע כתב הרמב"ם "אסור ואינו לוקה" דהול"ל דאסור מספק. ומשמע דהרמב"ם סובר דבהנך גווני חל איסור מה"ת אלא דהוי איסור טפל ומשו"ה אינו לוקה. ועיין ברש"י (ד"ה ישב לה קוץ וכו' מהו) וז"ל מצוה ליטלה או אין מצוה ליטלה עכ"ל. וצ"ע במש"כ "מצוה ליטלה" דהרי בפשטות הגמ' מסתפקת לענין הלאו דלא תחסום ואיזה מצוה יש כאן והול"ל "חייב ליטלה או אינו חייב ליטלה". ומשמע דרש"י סובר דלגבי עצם הלאו ולעינן מלקות לא מספק"ל בגמ' דבודאי צריך הגברא לעשות מעשה חסימה בגוף הבהמה כדי ללקות, אלא דבנוסף ללאו יש נמי קיום מצוה להאדון ליתן לבהמתו לאכול בשעת דישה⁵⁷ ומספק"ל לענין הך קיום האם חייב האדון ליטול הקוץ מפיה או לא. ולפי רש"י אין שום נידון וספק בסוגיא לגבי מלקות. ויתכן לומר דאף הרמב"ם סובר דבודאי דבישב לה קוץ בפיה וברבץ לה ארי וכו' שדש כשהבהמה מעוכבת מלאכול חל לאו טפל וחל איסור מדאורייתא, והגמ' מסתפקת רק לענין עיקר הלאו ומלקות אי בעינן שיעשה הגברא מעשה חסימה בגוף הבהמה או לא. ונמצא דאליבא דהרמב"ם יש ב' איסורים בלא תחסום - מעשה חסימה דזהו עיקר הלאו, ואיסור טפל כשהגברא מנע את הבהמה מלאכול מבלי לעשות מעשה חסימה בגוף הבהמה.
גמ'. בעא מיניה רבי יונתן מרבי סימאי חסמה מבחוץ מהו שור בדישו אמר רחמנא והאי לאו בדישו הוא או דילמא לא תדוש בחסימה אמר רחמנא וכו' מה התם בשעת ביאה לא תהא שכרות הכא נמי בשעת דישה לא תהא חסימה. ביארנו לעיל דרש"י ותוס' נחלקו בגדר האיסור דלא תחסום, דלתוס' האיסור הוא מעשה הדישה כשהבהמה חסומה, ואילו רש"י סובר דהאיסור הוא שהבהמה חסומה בשעת דישה. ולפי תוס' י"ל דהגמ' מסתפקת בחסמה מבחוץ אי בעינן נמי מעשה חסימה כדי לעבור על האיסור דלא תחסום, דמספק"ל האם אף מעשה החסימה היא חלק מהאיסור או לא דהאיסור הוא רק המעשה דישה. ויש לפרש מסקנת הגמ' דחסמה מבחוץ חייב בב' אופנים - א) דהאיסור היא רק מעשה הדישה כשהבהמה חסומה, ב) או דילמא י"ל דאף אי בעינן מעשה חסימה, מ"מ חסימה מבחוץ נמי הוי מעשה חסימה. ולכאורה בזה תלוי הספק בגמ' לעיל בישב לה קוץ בפיה, דאם המחייב הוא המעשה דישה אזי י"ל דאף בישב לה קוץ בפיה חייב. משא"כ אם בעינן נמי מעשה חסימה כדי לעבור על האיסור י"ל דבישב לה קוץ בפיה פטור. וכן יש לפרש הגמ' לקמן דקיי"ל שא' חסם וא' דש בה הדש חייב, די"ל דמעשה הדישה עצמה היא המחייב, או"ד דאף אי בעינן מעשה חסימה מ"מ מעשה החסימה מצטרף למי שדש ומשו"ה הדש חייב. ולפי מה שביארנו לעיל דרש"י סובר דיסוד האיסור דלא תחסום שור בדישו הוא מה שהבהמה חסומה בשעת דישה, י"ל דבחסמה מבחוץ הגמ' מסתפקת האם צריך לעשות נמי מעשה חסימה או לא, ומסיק הגמ' שא"צ ואף אם הבהמה מנועה מאליה שייך לעבור באיסור לא תחסום. ומ"מ רש"י ותוס' נחלקו האם יסוד האיסור דלא תחסום שור בדישו הוא מעשה הדישה (תוס'), או שהבהמה חסומה בשעת דישה (רש"י), ומחלקותם אינה תלויה בספק של הגמ' כאן.
גמ'. איתמר חסמה בקול והנהיגה בקול ר' יוחנן אמר חייב וריש לקיש אמר פטור, ר"י אמר חייב עקימת פיו הויא מעשה וריש לקיש אמר פטור קלא לא הויא מעשה. איתביה ר' יוחנן לריש לקיש לא שאדם רשאי להמיר אלא שאם המיר מומר וסופג את הארבעים א"ל הא מני ר' יהודה היא דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו.
בביאור פלוגתת ר"י ור"ל יש להקדים דהנה יש ב' גדרים בדין לאו שאין בו מעשה: א) היכא דעצם עבירת הלאו הוי בשב ואל תעשה - וכגון שנשבע שבועה שאוכל היום דעבר בשב ואל תעשה ע"י שלא אכל, ב) כשהעבירה היא דיבור - ואע"פ שהעבירה היא בקום ועשה מ"מ הוי לאו שאין בו מעשה מכיון שהעבירה היא בדיבור. ונראה דבב' אופנים אלה: א) כשעבירת הלאו היא בשב ואל תעשה, וב) כשהעבירה היא הדיבור אזי עצם גדר חלות הלאו הוא דהוי לאו שאין בו מעשה. והנה עיין בתוס' (ד"ה ר' יוחנן) שהקשו דר' יוחנן ס"ל (שבועות כא א) דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם ואי אית ליה דעקימת פיו הוי מעשה אמאי חשיב נשבע ומימר ומקלל כלאוין שאין בהם מעשה. ולכאורה קושייתם צ"ע דיש לומר דר' יוחנן ס"ל דחסמה בקול לוקה משום דשאני הלאו דלא תחסום שור בדישו דעצם הגדר של הלאו הוי לאו שיש בו מעשה, דיסוד האיסור הוא לעשות מעשה דישה כשהבהמה חסומה. ומשו"ה ר' יוחנן סובר דאי חסמה בקול לוקה, דאע"פ שדיבור לא הוי מעשה והיכא שעצם הלאו הוא איסור דיבור הוי בכלל לאו שאין בו מעשה, מ"מ הכא כשחסמה בקול - הדיבור הוי רק ההיכי תימצי איך לחסם את הבהמה ולעבר על הלאו, אולם עצם הלאו הוא שדש ועושה מעשה דישה כשהבהמה חסומה ועצם הלאו דלא תחסום איפה הוי לאו שיש בו מעשה⁵⁸. ור' יוחנן סובר דלגבי מלקות דנים על עיקר גדר וחלות הלאו ולא על ההיכי תימצא היאך עבר הגברא על הלאו, וכשחסמה בקול מאחר שהבהמה דשה כשהיא חסומה עבר החוסם על הלאו דלא תחסום שור בדישו דהוי בעצם גדרו לאו שיש בו מעשה ומשו"ה חייב מלקות, ואע"פ שהגברא לא עשה מעשה חסימה משום דקול לא הוי מעשה. ולכן סבירא ליה לר' יוחנן סובר דאע"פ דהיכא דעצם הלאו הוא איסור דיבור נקטינן דהוי לאו שאין בו מעשה משום דקול לא הוי מעשה, מ"מ לענין חסימה בקול דהקול הוי ההיכי תימצי היאך לעבר על הלאו נקטינן דקול נחשב למעשה, ונחשב שהגברא עשה מעשה בכדי לעבור על הלאו, וחייב מלקות משום דעבר על לאו לאו שיש בו מעשה⁵⁹. ובשיטת ריש לקיש לכאורה היה נראה לפרש דס"ל דכדי ללקות בעינן תרתי: א) שעצם גדר של הלאו הוי לאו שיש בו מעשה, וב) שיעבור הגברא על הלאו ע"י עשיית מעשה בפועל. ולכן ס"ל דבחסמה בקול אע"פ שעצם גדר הלאו יש בו מעשה מ"מ אינו לוקה מכיון דקול לא הוי מעשה, דלא קא עבר הגברא על הלאו ע"י מעשה בפועל.
ועוד יתכן לפרש שיטת ריש לקיש, דהנה עיין בתוס' (ד"ה ריש לקיש וכו') דהקשו דר"ל סובר דבשבועה שאוכל ככר זו היום ועבר היום ולא אכלה דאינו לוקה משום התראת ספק ומשמע דס"ל דלוקין על לאו שאין בו מעשה, וא"כ צ"ע מדוע ס"ל דחסמה בקול פטור. וכן הקשו מדר"ל סובר דבנותר בא הכתוב ליתן עשה אחר ל"ת שאין לוקין עליו דאל"ה לוקין אע"פ דהוי לאו שאין בו מעשה, וצ"ע מדוע ס"ל דחסמה בקול פטור. ולכאורה היה נראה לומר דריש לקיש סובר דאע"פ שעצם הלאו דלא תחסום הוי לאו שיש בו מעשה מ"מ אין לוקין אא"כ קא עביד נמי מעשה רבה - שחסם הפרה ע"י עשיית מעשה בגופו, דס"ל דכדי ללקות צריך לעבור על עבירת הלאו בשלימותה, ואי עבר על הלאו דלא תחסום ע"י דיבור אזי לא עבר על האיסור בשלימותה דעביד רק מעשה זוטא דדיבור, ומשו"ה ס"ל שאינו לוקה. דריש לקיש סובר דהיכא דאפשר לעבור על הלאו בב' אופנים: א) ע"י מעשה רבה וכגון שעשה מעשה חסימה בגופו, ב) ע"י מעשה זוטא כשחסמה בקול, אזי אינו לוקה אא"כ עבר על הלאו בשלימותה דהיינו ע"י מעשה רבה - שחסמה בגופו. אולם ריש לקיש סובר דלוקין על הלאו דנותר אי לאו משום דהוי לאו הניתק לעשה (עיין בגמ' מכות דף טז. ובתוס' בסוגיין ד"ה ריש לקיש אמר), דמאחר דעצם הלאו הוי אין בו מעשה דעובר על הלאו בשב ואל תעשה, חלה עבירת הלאו בשלימותה גם אם לא עשה שום מעשה, ומשו"ה ריש לקיש סובר שלוקין על לאו דנותר (אי לא משום דהוי לאו הניתק לעשה). וכן סובר שהיה לוקה בשבועה שאוכל ככר זו היום (אי לאו משום דהוי התראת ספק), ואע"פ שעצם עבירת הלאו הוי לאו שאין בו מעשה משום דהוי חלות איסור דיבור, דר"ל סובר דאין דין דכדי ללקות צריך לעבור על לאו שיש בו מעשה, אלא עיקר הנידון הוא אי עבר על הלאו בשלימותו או לא, ובלאו שבדיבור מאחר שעבר על הלאו בשלימותו חייב מלקות. ורק בלאו דחסימה דעצם הלאו יש בו מעשה ושייך לעבור ע"י מעשה חסימה בגופו אזי סובר ריש לקיש דכשעבר על הלאו ע"י דיבור לא נחשב שעבר על הלאו בשלימותו מכיון דקול הוי רק מעשה זוטא, ומשו"ה לא לקי. משא"כ בשבועה שאוכל ככר זו היום ובנותר דעצם עבירת הלאו הוי בשב ואל תעשה, לוקה משום דעבר על הלאו בשלימותו אף כשלא עשה מעשה.
והנה עיין בתוס' (ד"ה רבי יוחנן וכו') שכתבו וז"ל וי"ל דלא קאמר ר' יוחנן דעקימת פיו הוה מעשה אלא הכא משום דבידיבוריה קעביד מעשה שהולכת ודשה בלא אכילה, כדאמרינן בריש תמורה אההיא דחוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו אמר ליה ר' יוחנן לתנא לא תיתני מימר דבידיבוריה קעביד מעשה, ולהכי פריך הכא ר"י לר"ל ממימר דחשיב מעשה משום דבדיבוריה קעביד מעשה עכ"ל. ובביאור דבריהם נראה דס"ל דר' יוחנן סובר דבתמורה מעשה העבירה אינה הדיבור אלא התהוות חלות התמורה, וע"כ ר' יוחנן אמר לא תיתני מימר דבדיבוריה קעביד מעשה, דר"ל דמאחר דיסוד האיסור הוא התהוות חלות התמורה אין הלאו של מימר נכלל בגדר לאו שאין בו מעשה, דרק אם האיסור הוא עצם הדיבור אזי י"ל דהלאו הוי בכלל לאו שאין בו מעשה משום דעצם גדר וחלות הלאו הוי לאו שאין בו מעשה. אולם ר' יוחנן ס"ל דלא תיתני מימר משום דעצם הלאו דתמורה היא עשיית חלות התמורה, ולפיכך עצם הגדר של הלאו הוי לאו שיש בו מעשה. משא"כ בנשבע ומקלל את חבירו ס"ל לר' יוחנן דהויין בכלל לאו שאין בו מעשה משום דעצם האיסור הוא שמשקר בדיבורו ע"י שבועה ומקלל את חבירו, ומאחר שעצם הלאו הוא הדיבור משו"ה הויין בכלל לאו שאין בו מעשה. ולפי"ז מבואר דר' יוחנן סובר דמכיון שיסוד האיסור והלאו דתמורה הוא התהוות ועשיית חלות התמורה הלאו דמימר אינו בכלל לאו שאין בו מעשה ולוקין עליו, וא"כ י"ל דמי שגורם ההתהוות וחלות קדושת תמורה אפילו בלי מעשה אלא ע"י דיבור לוקה, דהנידון אי לוקה או אינו לוקה תלוי בעצם גדר וחלות הלאו ולא באם עבר על הלאו ע"י מעשה או לא. ולפי"ז נראה לבאר דברי התוס' שהשוו בין חסימה דבדיבורה קעביד מעשה לתמורה דבדיבורה קעביד מעשה, דלכאורה צ"ב מהו ההשוואה בין הלאו דתמורה ללאו דחסימה. ונ"ל דכי היכי שבתמורה האיסור אינו הדיבור עצמו אלא יסוד האיסור הוא התהוות ועשיית חלות התמורה, והדיבור אינו אלא ההיכי תימצי לעבור על הלאו, ומשו"כ הלאו דלא ימיר אינו בכלל לאו שאין בו מעשה ולוקין עליו, ה"נ י"ל בחסימה דבדיבורה קעביד מעשה, דבחסימה עצם האיסור הוא החסימה - והדיבור הוא רק ההיכי תימצי לעבור על איסור חסימה, וע"כ אין אומרים דחסימה הוי לאו שאין בו מעשה שאין לוקין עליו.
ולפי"ז יש לבאר המשך הגמ' "איתביה ר' יוחנן לריש לקיש לא שאדם רשאי להמיר אלא שאם המיר מומר וסופג את הארבעים א"ל הא מני ר' יהודה היא דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו". דר' יוחנן הקשה דמהא דלוקין במימר מוכח דאיסור תמורה הוא התהוות חלות התמורה, וע"כ איסור תמורה נחשב כלאו שיש בו מעשה, ומוכח דלענין חיוב מלקות דנים על עיקר גדר וחלות הלאו, ולא צריך שיעשה הגברא מעשה בפועל בהיכי תימצי בעבירת הלאו כדי ללקות, וה"נ נימא הכי בחסימה בקול, דאע"פ שלא עבר על הלאו ע"י מעשה מכיון שעצם גדר הלאו ד"לא תחסום" הוי לאו שיש בו מעשה ילקה. וריש לקיש מתרץ דבתמורה לוקה משום דס"ל כר' יהודה שסובר דלוקין על לאו שאין בו מעשה, ונראה דריש לקיש סובר דיסוד האיסור בלאו דלא ימיר היא עצם הדיבור, ואיסור דיבור הוי לאו שאין בו מעשה והא דלוקין בתמורה הוא רק אליבא דר' יהודה דסובר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. ולפי"ז מבואר דר' יוחנן וריש לקיש נחלקו האם איסור תמורה היא התהוות החלות תמורה, או עצם ההמרה והדיבור, דלר"י הלאו הוא התהוות התמורה וע"כ לא הוי בכלל לאו שאין בו מעשה, וריש לקיש סובר דהאיסור הוא הדיבור והוי לאו שאין בו מעשה, ולוקה רק אליבא דר' יהודה.⁶⁰
אמנם יש לעיין לפי מה שביארנו דיתכן לפרש דריש לקיש סובר דחסמה בקול פטור ממלקות משום דס"ל דאע"פ דלוקין על לאו שאין בו מעשה כשעבירת הלאו היא בשב ואל תעשה (כמו נותר), היינו משום דעבר על הלאו בשלימות. וכן סובר לגבי לאו שבדיבור (כבשבועה) דמאחר שעובר האיסור רק על ידי דיבור חייב מלקות משום דעבר על הלאו בשלימות ע"י הדיבור, אבל בלאו שעצם גדרו הוא בקום ועשה כלאו דלא תחסום אע"פ שעצם הלאו דלא תחסום הוי לאו שיש בו מעשה, מ"מ אין לוקין אא"כ קא עביד נמי מעשה רבה - דהיינו שעשה מעשה חסימה בגופו, דריש לקיש סובר דכדי ללקות צריך לעבור על עבירת הלאו בשלימותו, ואי עבר על הלאו דלא תחסום ע"י דיבור אזי לא עבר על האיסור בשלימותו דעביד רק מעשה זוטא דדיבור, ומאחר שיש חסרון בעבירת הלאו משו"ה ס"ל דאינו לוקה. ובאמת ריש לקיש סובר דאין דין לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, אלא הנידון לענין מלקות הוא אי עבר על האיסור בשלימות או לא, וכשיש חסרון בעבירת הלאו כמו בחסמה בקול דהיה יכול לחסום את הפרה ע"י חסימה בגופו - דהוי מעשה רבה, וחסם ע"י קול דהוי מעשה זוטא ולא הוי חסימה גמורה אזי יש חסרון בעבירת הלאו דלא עבר על הלאו בשלימות ומשו"ה ס"ל דאינו לוקה. ולפי"ז צ"ע מהי קושיית ר' יוחנן על ריש לקיש מהא דלוקין בתמורה, דהא אין בתמורה מעשה רבה ומעשה זוטא.
ונראה לבאר עפ"י דברי ברמב"ם שפסק (פ"א מהל' תמורה ה"א) וז"ל כל המימר לוקה על כל בהמה ובהמה שימיר שנא' לא יחליפנו ולא ימיר אותו ואע"פ שלא עשה מעשה מפי השמועה למדו שכל מצות ל"ת שאין בה מעשה אין לוקין עליה חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם. שלשה לאוין אלו אי אפשר שיהיה בהן מעשה כלל ולוקין עליהן. ולמה לוקין על התמורה והרי לאו שבה ניתק לעשה שהרי נאמר ואם המר ימיר והיה הוא ותמורתו יהיה קדש, מפני שיש בה עשה ושני לאוין. ועוד שאין לאו שבה שוה לעשה שהציבור והשותפין אין עושין תמורה אם המירו ואע"פ שהן מוזהרין שלא ימירו. נמצאת אומר שהיחיד שהמיר הרי תמורתו קודש ואפילו המיר בשבת ולוקה ארבעים וא' מן השותפין שהמיר או מי שהמיר בקרבן מקרבנות הציבור הואיל ויש לו בהן שותפות הרי זה לוקה ואין התמורה קודש עכ"ל. ומבואר ברמב"ם דיש ב' אופנים דמימר חייב מלקות: א) כשיחיד המיר בקרבן יחיד וחל חלות קדושת תמורה, ב) אם א' מן השותפין או א' מן הציבור מימר בקרבן ציבור או בקרבן השותפין אע"פ דליכא חלות קדושת תמורה מ"מ לוקה. ומבואר מדבריו דחל חיוב מלקות עבור מעשה התמורה אע"פ שלא חל חלות קדושת תמורה. ונראה דכשהמיר בקרבן יחיד דחל חלות קדושת תמורה בנוסף למעשה ההמרה אזי י"ל דקא עביד "מעשה רבה" דעבר על האיסור בשלימות, דחל מעשה המרה וחל נמי חלות קדושת תמורה והוה איסור שלם. אולם בקרבן ציבור וקרבן השותפין חל רק מעשה תמורה בדיבורו ולא קא עבר על העבירה בשלימותה מדלא חלה חלות קדושת תמורה. ומוכח איפוא דחל חיוב מלקות אע"פ שלא עבר על הלאו בשלימות דבקרבן ציבור לא חלה חלות תמורה.
ולפי"ז יש לומר דזוהי כוונת קושיית ר' יוחנן דבמשנה איתא "הכל ממירין וכו' לא שאדם רשאי להמיר אלא שאם המיר מומר וסופג את הארבעים" ומסתימת לשון המשנה משמע דלוקין אף כשהמיר בקרבן ציבור, וכשהמיר בקרבן ציבור לוקה על מעשה הדיבור ואע"פ דליכא חלות תמורה. וא"כ מוכח דאע"פ שיש ב' אופנים לעבור על איסור תמורה דהיינו - א) היכא שעשה מעשה תמורה בדיבורו וחל נמי חלות קדושת תמורה, ב) היכא שיש רק מעשה תמורה וליכא חלות תמורה, מ"מ חל חיוב מלקות גם כשלא נעשתה העבירה בשלימותה. וה"נ נימא ג"כ בחסימה, דאע"פ שיכול לחסום בידיים במעשה רבה אי חסמה בקול - דהוי מעשה זוטא צריך ללקות אע"פ שלא עבר על האיסור דלא תחסום בשלימות. וריש לקיש מתרץ דהמשנה בתמורה אזלא אליבא דר' יהודה שסובר דלוקין על לאו שאין בו מעשה, אולם ריש לקיש עצמו סובר דאין לוקין אא"כ עבר על הלאו בשלימותו ומשו"ה סובר דחסמה בקול פטור ממלקות.
⁵⁷ אלא דצ"ע מהו המקור להך מצוה דבשלמא לענין פועל י"ל דילפנין מקרא ד"כי תבא בכרם רעך וקטפת מלילות" דיש קיום מצוה ליתן לפועל לאכול, אמנם צ"ע מהו המקור דיש גם קיום מצוה ליתן לבהמה לאכול בשעת דישה. (רבינו זצ"ל)
⁵⁸ בין אם נפרש כשיטת רש"י דיסוד האיסור הוא שבהמתו חסומה בשעת דישה, או לתוס' דיסוד האיסור הוא המעשה דישה כשבהמתו חסומה מ"מ עצם גדר הלאו דלא תחסום הוי לאו שיש בו מעשה.
⁵⁹ ובס' רשימות שיעורים למס' שבועות נדרים (ח"א עמ' קפ"ד) ביאר רבינו זצ"ל דיש חילוק בין קול לדיבור, דעיקר תכלית הדיבור הוא להביע מחשבות האדם ורעיונתיו השכליים, שבעצם הם דברים שאין בהם ממש, ולכן איסור דיבור נחשב לאיסור שאין בו מעשה. משא"כ כשחסמה בקול דגער בה (כדפרש"י בד"ה חסמה וז"ל כשהיתה שוחה לאכול היה גוער בה עכ"ל) עיקר תכלית הקול הוא לרסן ולחסום את הבהמה בזמן עבודתה. והקול פועל עפ"י החוזק והכוח שבו, ולכן הקול עצמו נחשב למעשה כשאר מעשים שנעשים ע"י כוח הגברא ולוקין עליו.
⁶⁰ ואמר רבינו זצ"ל שביאור זה עולה יפה לפי"ד התוס' (בד"ה ר' יוחנן) שביארו קושיית ר' יוחנן דהקשה ממימר משום דבידבורא קאעביד מעשה דה"נ הו"ל ללקות כשחסמה בקול, דיסוד האיסור הוא מעשה החסימה ואם עצם הלאו יש בו מעשה לוקין עליו אף אם לא עבר על הלאו ע"י מעשה אלא בדיבור או קול בלבד. ולפי"ז י"ל דריש לקיש ס"ל דהאיסור דתמורה הוא הדיבור והוי לאו שאין בו מעשה ולוקה רק אליבא דר' יהודה. אולם בחסמה בקול ריש לקיש סובר דפטור משום דס"ל דכדי ללקות בעינן תרתי: א) שעצם עבירת הלאו הוי לאו שיש בו מעשה, וב) שיעבור הגברא על הלאו ע"י עשיית מעשה. ובחסמה בקול אע"פ שעצם הלאו יש בו מעשה לא עבר הגברא על הלאו ע"י מעשה מכיון דקול לא הוי מעשה, ומשו"ה פטור ממלקות.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2016), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

ומנגחין יתהון. ומסרסין אותם ואח''כ מחזירין לבעלים ומאהבת בעליו ישראל גונבו הנכרי שהוא מכירו ומסרסו כדי שיהא יפה לחרישה: ויזדבנון. ולא יהנה ישראל בעבירה הוא עשה כדי שיהא יפה לחרוש לפיכך יקנסוהו שלא יחרוש בו אלמא באיסור דלאו נמי אסורה אמירה לנכרי: בני מערבא. דשלחו ליה לאבוה דשמואל הכי: סבירא להו כרבי חידקא. בסנהדרין בפרק ד' מיתות (דף נו:): וקא עבר. זה האומר לסרס: משום לפני עור לא תתן מכשול. אבל בדבר שאין הנכרי מוזהר עליו אימא לך שרי: לשחיטה. שלא יועיל סירוסן להעלות בדמיהן אבל לחרישה לא שדמיהן יקרין משום סירוסן: דיין שקנסת עליהן מכירה. דלא טרח כולי האי אלא שיחרוש בו והא לא תתקיים מחשבתו: כאחר דמי. ודיו אם מכרו לו: מחלפו אהדדי. שוורים שלהן שגנבום נכרים מכיריהם וסרסום: ישב לה קוץ בפיה. ואינה יכולה לאכול מן הדישה: מהו. מצוה ליטלה או אין מצוה ליטלה: הרביץ לה ארי. ולאימתו אינה אוכלת: קטבליא. עור שלוק והבהמה מהלכת על גביו ואינה רואה את הדישה מי קרינא ביה בדישו או לא: פשוט מהא. מתניתא: חדא. מהנך בעיי: בעל הפרה. שהשכיר פרתו לדוש בה: פקיע עמיר. קשין של שבלין שנדושו והוה כפורס קטבליא ותיפשוט מינה דשרי: מעיקרא. כדי שתמלא כריסה קשים קודם שתכנס לדישה: מבחוץ. קודם שתיכנס לדוש: מבית אביך. כהן היה.: להבדיל בין הקדש. בתריה כתיב משמע כדי שידע להבחין בין עבודה קדושה למחוללת ואי שתי ועייל מ''מ שיכור הוא ולא ידע להבדיל: החוסם את הפרה. ולא העבירה על הדישה וחבירו דש בה: וכן המזווג. שור וחמור לקרון ובא חבירו והנהיג פטור הראשון ואינו חייב אלא הדש דלא תדוש בחסימה קאמר רחמנא (דברים כה) וגבי כלאים נמי לא תחרוש כתיב (שם כב) ואינו לוקה אלא זה המנהיגו: חסמה בקול. כשהיתה שוחה לאכול היה גוער בה: והנהיגה בקול. בכלאים ואינו אוחז במרדע: הויא מעשה. והוה ליה לאו שיש בו מעשה ולוקין עליו:

מחלפי אהדדי שלא מדעתן היו מסרסין אותן ומ''מ היו מחליפין שמא לא יאמינו העולם שהיה שלא מדעתם או משום שלא יאמרו אחרים לנכרי לעשות כן ויאמרו שלא מדעתנו עשו: ישב לה קוץ בפיה מהו. וא''ת הא אמרינן לקמן לא תדוש בחסימה וי''ל דה''מ כשחסמה בחוץ כדי שלא תאכל אבל הכא שישב לה מאליו בעי דלמא הוי כחלתה: רבץ ארי מבחוץ. את''ל ישב לה קוץ אסור לפי שחסימה בגופה אבל ארי שהיה רחוק ממנה לא הוי חסימה ואת''ל דארי נמי הוי חסימה היינו משום דמפחד הארי אינה אוכלת אפילו היא רעיבה הרבה אבל בעמד בנה בחוץ אינה נחסמת כל כך: עמד בנה מבחוץ מהו. אית ספרים דגרסי העמיד ואפילו הכי לא פריך חסימה מעלייתא היא משום דאינה מנחת כל כך מלאכול בשבילו כמו מפחד הארי כדפרישית: רבי יוחנן אמר חייב עקימת שפתיו הוי מעשה. תימה דבפ' ג' דשבועות (דף כא.) אמר רבי יוחנן אומר היה רבי יהודה משום ר' יוסי הגלילי כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם והלא רבי יוחנן גופיה קאמר הכא דעקימת שפתיו הוי מעשה א''כ נשבע ומימר ומקלל חבירו בשם אמאי מחשיב אותן לאו שאין בו מעשה וי''ל דלא קאמר רבי יוחנן דעקימת פיו הוי מעשה אלא הכא משום דבדיבוריה קעביד מעשה שהולכת ודשה בלא אכילה כדאמרינן בריש תמורה (דף ג:) אההיא דחוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו אמר ליה רבי יוחנן לתנא לא תיתני מימר דבדבוריה קעביד מעשה ולהכי פריך הכא ר''י לריש לקיש ממימר דחשיב מעשה משום דבדבוריה קעביד מעשה אבל נשבע לא עביד בדיבוריה מעשה כדמוקי לה התם באכלתי ולא אכלתי וא''ת דבסוף פרק ד' מיתות (סנהדרין דף סה ושם: ד''ה הואיל) קאמר ר' יוחנן דעקימת שפתיו דמגדף לא הוי מעשה משום דישנו בלב ופריך והתניא יצאו עדים זוממים שאין בהן מעשה ומשני אלא שאני מגדף הואיל וישנו בקול ופריך וקול לר' יוחנן לאו מעשה הוא והא חסמה בקול לרבי יוחנן חייב ומשני שאני עדים זוממים דישנן בראייה והשתא היכי פריך מחסמה בקול אמגדף דלא עביד מעשה בדיבוריה וי''ל דלאו אמגדף פריך אלא אעדים זוממין פריך דבההוא שנויא דמשני שאני מגדף הואיל וישנו בקול שני נמי אעדים זוממין ועלייהו פריך וקול לר' יוחנן לאו מעשה הוא דבדיבורייהו מתעביד מעשה שמתחייב הנדון ומשני שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראייה אבל מגדף הוי טעמא דלא חשיב מעשה הואיל וישנו בקול דלא עביד בדיבוריה מעשה ואין צריך תו לטעמא שכן ישנו בלב והיינו טעמא נמי דמסית ומדיח ומקלל אביו דממעט להו בת''כ מועשה דהתם אינו לא בלב ולא בראייה אלא על כרחך משום דישנן בקול ואע''ג דבפ''ק דכריתות (דף ד.) לא קאמר טעם דמגדף דישנו בקול אלא קאמר מגדף ישנו בלב ועדים זוממין ישנן בראייה אסוגיא דסנהדרין סמיך ובקונטרס גריס שאני עדים זוממין הואיל וישנן בקול ולא גריס שאני מגדף משום דאי הדר ביה מטעמא קמא דהואיל וישנן בלב אם כן לפי המסקנא דסתר טעמא דהואיל וישנן בקול הוה ליה למיהדר לטעמא קמא ולמימר שאני מגדף הואיל וישנו בלב ואין נראה דלמסקנא נמי לא סתר טעמא דהואיל וישנו בקול לענין מגדף ומסית ומדיח כדפרשינן דבדיבורייהו לא מתעביד מעשה: ריש לקיש אמר פטור עקימת שפתיו לא הוי מעשה. ואם תאמר והא בריש אלו הן הלוקין (מכות דף יג:) אמרינן הא דבעינן לאו שיש בו מעשה משום דכולהו לאוי גמרינן מלאו דחסימה משום דסמיך ליה ארבעים יכנו לא יוסיף וחסימה יש בה מעשה והשתא לריש לקיש דחסמה בקול לית בה מעשה נימא דלקי ונילף בכולהו דלקי אלאו שאין בו מעשה ואמאי פטר הכא בחסימה גופה כי אין בה מעשה ויש לומר דסבר ריש לקיש דעיקר קרא לא איירי אלא בסתם חסימה דאית בה מעשה אי נמי נפקא לריש לקיש כאידך שנויא דמכות (שם) דדריש מלעשות דאין לוקין אלא בלאו שיש בו מעשה ואם תאמר דבאלו הן הלוקין (שם טו:) פליג רבי יוחנן וריש לקיש בשבועה שאוכל ככר זו היום ועבר היום ולא אכלה דר' יוחנן פטר ליה משום לאו שאין בו מעשה ור''ל פטר ליה משום התראת ספק אבל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו וליכא למימר דאליבא דר' יהודה קאמר וליה לא סבירא ליה כדמשמע בתר הכי דפליגי אמילתא דר' יהודה דאמר גבי לא תותירו ממנו עד בקר בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה לומר שאין לוקין עליו דדייק ר' יוחנן טעמא דבא הכתוב הא לא בא הכתוב לוקין עליו דהתראת ספק שמה התראה וריש לקיש דייק טעמא דבא הכתוב הא לא בא הכתוב לוקין אלמא לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ואי אליבא דרבי

דף צ - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד