דף קיד - ב

עוד שאל רבה בר אבוה את אליהו, מנין לאדם העומד ערום שלא יתרום תרומה,

אמר לו אליהו: מדכתיב [דברים כג] "ולא יראה בך ערות דבר", משמע בשעה שאתה מדבר בו, לא יראה בך ערוות דבר, וכיוון שתרומה צריכה ברכה, אסור לתרום כשהוא ערום.

אמר ליה רבה בר אבוה לאליהו, וכי לאו כהן הוא מר! ^[257] ומאי טעמא קאי מר בבית הקברות?

אמר ליה אליהו לרבה, וכי לא מתני מר סדר טהרות?

דתניא רבי שמעון בן יוחי אומר: קבריהן של עובדי כוכבים אין מטמאין, שנאמר [יחזקאל לד] "ואתן צאני, צאן מרעיתי, אדם אתם". ודרשינן: רק אתם קרויין "אדם", ואין עובדי כוכבים קרויין אדם,

וכיוון שנאמר [במדבר יט יד] "אדם כי ימות באוהל, כל הבא אל האוהל וכל אשר באוהל יטמא שבעת ימים", שמעינן מינה שאין טומאת מת אלא במי שקרוי אדם, דהיינו ישראל ולא גוי, הלכך קבריהם של עובדי כוכבים אין מטמאין.

אמר ליה רבה בר אבוה לאליהו: אם בארבעה סדרים שהם נוגעים להלכה למעשה [והם מועד נשים נזיקין וקדשים] עדיין לא מצינא, איני זוכרם כראוי, האם בשאר הסדרים מהשיתא סדרי משנה שאינם נוהגים למעשה בחוץ לארץ [והם זרעים וטהרות], מצינא בהם!?

אמר ליה אליהו: ואמאי? אמר ליה רבה בר אבוה לאליהו: דחיקא לי מילתא, איני מצוי בהם מחמת קושי הפרנסה.

דבריה, לקח אליהו את רבה בר אבוה עמו, ועייליה, העלהו לגן עדן,

אמר ליה אליהו, פשוט את גלימתך, וספי, לקוט ושקול לתוכה מהני טרפי, עלים הגדלים שם.

ספא, לקט רבה בר אבוה, ושקל לתוך גלימתו מאותם העלים,

כי הוה נפיק, בזמן שרצה לחזור, שמע קול דקאמר: מאן קא אכיל לעלמיה, מי הוא זה שאוכל את שכר עולם הבא שלו בעולם הזה כרבה בר אבוה,

מיד נפץ, ניער את העלים מגלימתו, ושדנהו, השליכם, כדי שלא ליהנות מהשכר הצפון לו לעולם הבא. ואפילו הכי, כאשר אתייה לגלימיה, מצא שסחט הגלימא ריחא מן העלים שהיו בה, זבניה לגלימתו בתריסר אלפי דינרי, ומאחר שלא רצה ליהנות מהעולם הבא שלו, פלגינהו - חילק את הכסף לחתנוותיה ^[258]. תנו רבנן: נאמר [דברים כ"ד] "ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו", משמע הא במשכון של עשיר, שכיב, מותר למלווה להשתמש בו,

ותמהינן: מאי קאמר? הרי אם ישתמש המלווה במשכונו של הלווה העשיר, הוא עובר באיסור ריבית, שהוא מקבל תמורת ההלוואה גם את השימוש בטליתו, מלבד החזרת החוב על ידי הלווה ^[259],

אמר רב ששת הכי קאמר: ואם איש עני הוא לא תשכב ועבוטו אצלך, דמשמע הא עשיר, שכיב ועבוטו אצלך ^[260], אבל להשתמש בעבוט אסור בין אם הלווה עני ובין אם הוא עשיר.

תנו רבנן: המלוה את חבירו שלא על המשכון והגיע זמן הפרעון, אינו רשאי למשכנו, אלא יתבענו בבית דין והם ישלחו את שלוחם למשכנו, ואם עבר המלווה ומשכנו אינו חייב להחזיר לו, ועובר המלווה בכל השמות הללו: השב תשיב לו את העבוט כבא השמש [דברים כד יג], ואם איש עני הוא עובר בלא תשכב בעבוטו [שם יב], אם חבול תחבול שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו. [שמות כב כה]

ותמהינן: מאי קאמר? הא אמרת שאם עבר ומשכנו אינו חייב להחזיר לו, ואם כן מדוע עובר המלווה בכל השמות הללו,

אמר רב ששת: לא תימא אם עבר ומשכנו אינו חייב להחזיר לו, אלא הכי קאמר, המלוה את חבירו אינו רשאי להכנס לביתו למשכנ ו,

ואם עבר ומשכנו חייב להחזיר לו את העבוט בזמן שהלווה זקוק לו ^[261], והא דקתני עובר בכל השמות הללו קאי אסיפא אם עבר ומשכנו ולא החזיר לו.

רבא אמר: לעולם גרסינן עבר ומשכנו אינו חייב להחזיר ללווה והכי קאמר: המלוה את חבירו אינו רשאי למשכנו,

ואם עבר ומשכנו חייב להחזיר לו בזמן שיזדקק להשתמש בכליו,

במה דברים אמורים, שמשכנו המלווה שלא בשעת הלואתו, אלא רק כשהגיע זמן התשלומים לקח ממנו משכון. אבל אם משכנו כבר בשעת הלואתו, אינו חייב להחזיר לו את המשכון אפילו בשעה שהלווה זקוק לו ^[262],

והא דקתני שהמלווה עובר בכל השמות הללו קאי ארישא דקתני עבר ומשכנו חייב להחזיר לו, ומיירי במשכון שלא בשעת הלוואה שאם לא החזיר את המשכון בזמן שהלווה היה זקוק לו עובר בכל השמות הללו.

תני רב שיזבי קמיה דרבא: הא דכתיב אם חבול תחבול שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו [שמות כב - כה] זו כסות לילה שעל המלווה להחזירה עד בא השמש היינו שיחזיר את הכסות לילה בבוקר ותשאר ביד הלווה עד בא השמש, והא דכתיב "השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש", זו כסות יום, שעל המלווה להחזירה ללווה בשקיעה עם בא השמש,

אמר ליה רבא לרב שיזבי, איזה צורך יש ללווה בכסות דיממא בליליא, ולמה לי להחזירו אם אין הלווה יכול להשתמש בו, וכן כסות דליליא ביממא למה לי,

אמר ליה רב שיזבי, איסמייה, אסיר ברייתא זו ממשנתי,

אמר ליה רבא: לא תסירנה, ותנא דברייתא דאמר כסות יום יחזירנה בלילה, לא דיבר על כסות הראויה ללבישה ביום, אלא על כסות הראויה לחבלה ביום, שהיא בעצם כסות לילה, שעל המלווה להחזירה לקראת הלילה. וכן כסות לילה, היינו כסות הראויה לחבלה בלילה, כי היא בעצם כסות של יום. הילכך יחזירנה לקראת היום ^[263].

והכי קאמר: הא דכתיב "עד בא השמש תשיבנו לו", זו כסות יום שניתנה לחבול בלילה, ועל המלווה להחזירה ללווה שתהיה בידו עד בא השמש כי זו כסות של יום,

והא דכתיב "השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש", זו כסות לילה שניתנה לחבול ביום ^[264].

אמר רבי יוחנן: מלווה שמשכנו ללווה ומת הלווה, אין חיוב על המלווה להחזיר את העבוט בזמן שהיתומים צריכים להשתמש בו, אלא שומטו לעצמו מעל גבי בניו של הלווה.

והטעם לכך הוא, דהמלווה קונה את המשכון בשעה שמושכו בפעם הראשונה והרי הוא משועבד לו, אלא שהטילה התורה על המלווה להשיב את העבוט ללווה בזמן שהוא צריך לו, אבל אם מת לא הטילה עליו התורה להחזיר את העבוט לבניו.

מיתיבי, אמר רבי מאיר: וכי מאחר שמן התורה ממשכנין את הלווה, למה מחזירין לו את העבוט כשהוא זקוק לו.

והרי יש לתמוה על קושית רבי מאיר, וכי מאי קשה ליה "למה מחזירין?", והרי רחמנא אמר שאפשר למשכן, אבל אם יזדקק הלווה למשכון, אהדר ליה,

אלא בהכרח, כך היה קשה לרבי מאיר: מאחר שמן התורה מחזירין את המשכון כשהלווה זקוק לו,