כלילא דיילי. כתר של מיני האנקה שהן עלוקות נתן סביב ראשו וניקרו עיניו:

כי נר מצוה ותורה אור. אלו תלמידי חכמים שעוסקין בתורה אלו סנהדרין:

ממלכותא. זו מלכות רומאי שהיה משועבד להם:

שלחו ליה. ממלכות רומיים אם זיינך עלך ספרך כאן כלומר אם מלחמתך עליך שאתה מתגבר לשם ייחוסך כאן שיודעין אנו מאיזה משפחה אתה לפי שהורקנוס אביו של הורדוס פעם אחת הלך על הרומים להלחם ונצח וראה בשביה שפחה אחת יפת תואר וחמדה ועשה לה כדין תורה ובא עליה והוליד ממנה אותו הורדוס ולפיכך היו מחרפין אותו מיחוסו:

קלניא. בן חורין נעשה:

שישא. שיש לבן:

ומרמרא. מנומרין:

כוחלא. שחורין:

כאדוותא דימא. כגלי הים שזו יורדת וזו עולה: שאני עבד משום דהוי שייך במצות עשה (שהזמן) [שאין הזמן] גרמא והורדוס עבד היה:

בהוצא ודפנא. שנוהגין לעשות גדר מכפות תמרים ודפנא עץ של (עור) [ערמון] שקורין לו"ר וכיון דנתרצו לעשות כותל על זה ועל זה לעכב שלא יעשו אלא כמנהג המדינה:

קמ"ל. כיון דזה נותן מחצה וזה נותן מחצה אין צריך להביא ראיה: פיסקא וכן בגינה מקום שנהגו לגדור בגויל או בגזית וחבירו מעכב היו כופין אותו משום דאיכא היזק ראיה כדאוקימנא [לעיל ב: ] בגינה הסמוכה לעיר אבל בבקעה של שדות כו':

הא סתמא. דיש שגודרין ויש שאין גודרין:

השתא סתם גינה. דאיכא היזק ראיה אמרת לא דאין מחייבין סתם בקעה דליכא היזק ראיה מחייב:

אמר אביי ה"ק. כלומר כגון חסורא מיחסרא וכן גינה סתם משום דאיכא היזק ראיה ובמקום שנהגו לגדור בבקעה מחייבין אותו:

א"ל רבא. לאביי אי הכי כדקא תרצת א"כ מאי אבל דקתני במתני' אבל בבקעה אי אמרת בשלמא דרישא לא איירי בדינא דבקעה כלל היינו דקתני בסיפא אבל בבקעה דעד השתא לא איירי בדינא דבקעה אלא לדעתך דתרצת דרישא איירי בבקעה מאי אבל בבקעה תו דתני בסיפא:

אלא אמר רבא. אנא מתריצנא דלא תקשי אבל ולא תקשי סתמא דרישא לסתמא דסיפא וה"ק וכן בגינה סתם דינא דגינה סתם כדינא דמקום שנהגו לגדור בבקעה דמחייבין לגדור ועדיין לא שמעי' דינא דסתם בקעה ואמטו להכי צריך למתני בסיפא אבל בבקעה לאשמעינן דינא דסתם בקעה דכמקום שנהגו שלא לגדור דמי דאין מחייבין לגדור דהשתא מיתרצא כולה מתני':

ועושה לכותל חזית. סימן היכרא שידעו בני אדם שזה בנאו כולו בקרקע שלו משלו לפיכך כיון דעשה חזית אם נפל הכותל כו':

דכייף ליה קרנא מלבד. דלשקע בראש הכותל בסופו קנים בטיט ויכוף ראשם של קנים מבחוץ לצד הכותל לצד אויר חבירו: אזיל אידך חבירו וכייף ליה נמי מלבר לצד שלו ואמר הרי אית לי נמי חזית ודידי ודידך הוא הכותל ומקומו הלכך לא כייף אלא מלבר: אכתי אתי האי וגייז לההיא חזית שהוא (פצע) [לצד] שלו ואמר דידי ודידך הוא:

השתא נמי לייף ליה. כלומר יחברם לכותל בטיט בלא שקיעה:

מידע ידיע. יכולין להבין ולהבחין בין דבוקה לשקיעה:

והא מבחוץ קתני. ועושה לו חזית מבחוץ קשיא להך לישנא דאיכא דאמרי:

ור' יוחנן אמר. היינו חזית:

הכי גרסי' הא גופא קשיא אמרת וכן בגנה מקום שנהגו לגדור מקום שנהגו אין הא סתמא לא. פי' סתמא מקו' שאי' שם מנהג בכגון עיר חדשה או ישנה שאי' שם מנהג ידוע.

אימא סיפא אבל בבקעה מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבי' אותו הא סתמא מחייבין אותו השתא סתם גנה אמרת לא סתם בקעה מיבעי'. ולא גרסינן היינו גנה אלא היא גופא קשי' דמדקתני גבי גנה יותר מבקעה וגבי בקע' אין מחייבין משמע שחמורה גנה יותר מבקעה וכן בדין והדר מפרש דגבי גנה מקום שאין שם מנהג אין מחייבין אותו וגבי בקעה תני שמחייבין אותו לעולם עד שיהא מקום שנהגו בידוע שלא לנדור.

ואמר אביי ה"ק וכן בגנ' סתם ומקום שנהגו לגדור בבקע' מחייבין אותו ומקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו. פי' והיא גופא לא קשיא, דכיון דגבי בקעה תנינהו לתרוייהו ה"ק וכן בגנה סתם ומקום שנהגו לגדור בבקעה מחייבין אותו. וסתם בקעה כמקום שנהגו שנא לגדור דמי. ואין מחייבין אותו ורישא דקתני וכן בגנה סתם ומפליג בין גנה לבקעה ולא ערבנהו ותגינהו כחדא מוכח דבעי' בקעה מקום שנהגו לגדור אבל בסתמא מקום שנהגו כמקום שנהגו שלא לנדור דמי וכיון דתרוייהו בבקע'. ומוכחא נמי מאן מינייהו דוקא אי רישא אי סיפא. ליכא לאקשויי רישא אסיפא דפשיטא ליה דה"ק אבל סתם בקעה כמקום שנהגו שלא לנדור דמי ואין מחייבין. ורש"י ז"ל גורס [כך] ומפרש ורומז בפירושיו.
אבל הנוסחאות הישנות אינן כן, אלא ה"ג בכולהו: אמרת וכן בגנה מקום שנהגו וכו' מקום שלא נהגו לא אימא סיפא אבל בבקעה מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו הא מקום שנהגו לגדור מחייבין אותו. ולפי גרסא זו לטעמי' אקשי ליה וארווחי ארווח ליה אפילו תימא דהאי מקום שנהגו שלא לנדור היינו שלא נהגו כלום כגון עיר חדשה אפי' הכי קשיא דהיינו גנה ורבא אוקמא כולה כמשמעה דוקא קתו, ותמהני אי משום שאסור לאדם לעמוד על שדה חבירו בשעה שעומדת בקמתה מאי חומרא דגנה מבקע' ושמא דרך אדם להפסיד בזרעוני גנה יותר מבקעה או מפני שכל ימות השנה יש שם זרעים מה שאין כן בבקע' אלא בשעה שעומד' בקמתה או מפני שיש בה אילנות והן נחמדין למראה וטובים למאכל ונפשו של אדם מתאוה להן יותר מן התבואות.
ויש מי שאומר שאין גדר הגינה והבקעה אלא כדי שיהא נתפס כגנב ואינו זקוק אלא למחיצה עשרה שאין בה משום היזק ראיה, והא דאקשינן מינה לעיל להיזק ראי' משום דקס"ד מדקתני וכן משום היזק ראיה הוא ולבסוף הדרינן מהך סברת ומפרקינן אגויל וגזית כלומר לאו משום היזק הוא כלל אלא אגויל וגזית הוא דקתני וכן ואנן נמי הכי ק"ל ואע"ג דאליבא דלישנא קמא איתמר. כך השיב הרב רבי משה הספרדי ז"ל בתשובותיו, וכן כתב בחבוריו, ואינו נכון ולא דעת כל רבותינו ז"ל.

וליעבד לגו. משמע אדרב הונא קא פריך, ואע"ג דמתניתין קתני נמי מבחוץ שמא מבחוץ לחברו קא' אבל לרב הונ' קשיא דכיון דאמר לבר ודאי מבחוץ לא קאמר דלפרוש' למתני' אתא ועוד דשמיע להו לרבנן דגמירי מיניה מאי קאמר אבל לשון מתני' אינו ברור להם כל כך ושמא מבחוץ לחברו קאמר ואע"ג דלישנא בתרא סלקא בקשי' מ"מ אפשר לדחויי הכי דהכי נקטינן משמיהו, רבוותא קמאי ז"ל דכל קשיא לא לגמרי איתותב אלא למקשה בעלמא הוא דקשיא. ואיכא נמי דהילכתא נינהו.
ויש לפרש ועיקר דאמתניתין נמי פריך אלא משהא שהי לה עד דפירשה רב הונא ויש ביוצא בה בתלמוד הרב' ואסק' רב חננאל ז"ל לשמעתין כר' יוחנן דאמר נשעייהבאמתא לבר אבל מלגו לא חזית הוא דילמא אתי חבריה ועביד מאבראי ואמר דידי ודידך הוא.
ואי קשיא לך הא דאמרינן [דף ד' ע"ב גבי בקעה] דילמא קדים חד מיניהו ועביד ואי חזית מבחוץ היכי קאים ועביד אלא משמע דסוגיין חזית מבפנים וחיישינן דילמ' לייף ליה שפיר ולא ידיע. לאו קושי' היא דנהי נמי דחזי' מבחוץ תקנוהו ולא מבפנים כרי שלא יהא מצוי לו לעשות חזית אבל תקנו שיעשו שניהם [בבקעה] כדי שלו יהא אפשר בשום ענין לומר שלי הם ואם (עשו) [לא יעשו שניהם] מבחוץ שמא יזדמן ויעש' אח' מהם, ולרבינ' דא' סיפ' אתא להוצא ודפנא לאפוקי מדאביי ל"ק כלל.

לפיכך נפל הכותל המקום והאבנים שלהם. ללישנא דמחיצה גודא על כרחין נראה שצריך לפרשה למשנתינו דדוקא בשיש עדים שנתרצו לעשות מחיצה וקנו מידם, הא לאו הכי בחצר שיש בה דין חלוקה פשיטא אי פנינהו חד לרשותיה שיכול לומר לא נתרצית לי לבנות עמי ולא יכולתי לכופך, משום דהיזק ראיה לא שמיה היזק, והוצרכתי לכנוס לתוך שלי בענין שיכול לטעון בבקעה. ואפילו בחצר שאין בה דין חלוקה שאי אפשר לחלוק אלא על ידי רצוי, כיון דהיזק ראיה לא שמיה היזק, יכול לומר לא נתרצית לי אלא לחלוק אבל לא למעט תשמישך ולבנות עמי כותל באמצע. והילכך על כרחין מתניתין דוקא בשיש עדים שנתרצו לעשות מחיצה וקנו מידם, ולפיכך כיון שכל אחד יכול לכוף את חבירו, חזקה לא ויתר אחד מהם על דינו.
וקשיא לי, כיון שכן, מאי שנא חצר ומאי שנא בקעה. דבקעה נמי בשיש עדים שנתרצו לעשות מחיצה וקנו מידם אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם, ומאי שנא דבחצר לא תנא תקנתא דחזית ובבקעה תנא תקנתא דחזית. וסבור הייתי לומר, דללישנא דמחיצה גודא אין הכי נמי אלא דתנא רישא דינא בנתרצו ואיכא סהדי והוא הדין לבקעה, ותנא סיפא תקנתא בלא נתרצו והוא הדין לחצר. ואי קשיא לך אם כן ליתני דינא ותקנתא גבי חצר, ואמאי נדי מחצר ותנא בקעה, י"ל דעל כרחין איצטריך לאשמועינן ברישא דאף על גב דבחצר היזק ראיה לא שמיה היזק בגנה שמיה היזק, משום דאסור לעמוד על שדה חברו בשעה שעומדת בקמותיה, וכיון דתנא בגנה דהיזק ראיה שמיה היזק משום קמותיה, איצטריך לאשמועינן ברישא דאף על גב דבחצר היזק ראיה לא שמיה היזק בגנה שמיה היזק, משום דאסור לעמוד על שדה חברו בשעה שעומדת בקמותיה, וכיון דתנא בגנה דהיזק ראיה שמי היזק משום קמותיה, איצטרך לאשמועינן דבבקעה לא אף על גב דאיהי נמי אית בה האי טעמא, וכיון דסליק מבקעה ואשמעינן דבקעה וחצר חד דינא אית להו, תנא בה תקנתא והוא הדין לחצר.
אלא דקשיא לי, דאם איתא דבחצר נמי איכא תקנתא דחזית ואם רצה לכנוס לתוך שלו כונס ועושה חזית, אם כן מאי לפיכך, דאפילו לא היתה משנתינו מלמדת אותנו דין כפיה בנתרצו, הייתי יודע כשאין בה חזית לא מכאן ולא מכאן דבין שניהם בנאוהו, דאילו האחד בנאו היה עושה חזית, כדרך שאמרו בגמרא בבקעה ולא יעלֹה לא לזה ולא לזה, כלומר דכיון דכשאחד כונס לתוך שלו תקנו לו חזית, כשאין שם חזית כלל ידוע הוא דבין שניהם עשאוהו.
על כן נראה דלא תקנו חזית כלל בחצר, ואפילו האחד עשה לו חזית ואפילו מבחוץ אינו ראיה כלל, וכדאמר אביי בהוצא דלית ליה תקנתא בחזית אלא בשטרא (ד. ב). ונראה לי טעמא דמילתא, משום דלא איפשר, דאילו בבקעה הרבה נכנסין שם ורואין ויודעין כשיש שם חזית [ו]אם יסירנו משום או יקלפנו מצוי הוא הרבה ברב הפעמים יודע הענין אבל בבית אי אפשר דמי נכנס בביתו של חבירו לראות אם קלפו האבנים אם לאו, הילכך לא איפשר, אלא תנא דינא בחצר והוא הדין לבקעה, ולא תנא בחצר תקנתא משום דלא איפשר ותנא ליה בבקעה משום דאיפשר. וכן כתב הרב ר' יוסף הלוי אבן מיגש ז"ל שאין דין חזית בחצר.
וללישנא דמחיצה פלוגתא, יש שפרשו, דלפיכך נמי דקתני במתניתין היינו דוקא בשיש עדים שנתרצו שניהם לחלוק וקנו מידם ברוחות, דאי לאו הכי, כיון דמתני' בחצר שאין בה דין חלוקה הוא יכול לומר לא נתרצית לי לחלוק אלא אם כן אני בונה משלי, וכיון שנתרצו לחלוק הדין נותן שכופין זה את זה לבנות כותל באמצע. ויש מי שפירשה אפילו כשאין שם עידי רצוי כלל, משום דכיון שאי אפשר לחלקה אלא ברצוי ואנו רואין אותה מוחלק כבר, נודע על כרחנו שנתרצו בחלוקה, וכל שנתרצו בחלוקה על כרחם בונין את הכותל באמצע, וזה שטוען שחלוקה זו בתנאי היתה, עליו הראיה. וכל שכן בחצר שיש בה דין חלוקה. ואפילו מה שלמעלה מארבע אמות נמי, משום דכל שעמד בחצירו, דהיינו הכותל שלמטה מארבע אמות, הרי הוא בחזקת שלו, וכן דעת הרמב"ן נּ"ר.

גמרא:פשיטא. כלומר אפילו לא היתה משנה זו מלמדת אותנו דין כפיה, הייתי יודע שהמקום והאבנים של שניהם, דאיזה יד מהם תגבר, כן פרש"י ז"ל. וקשיא לי דודאי איצטריך, דאי לאו הכי, אם זה טוען כולה שלי ומשלי בניתיו וזה אומר חציו שלי ושנינו בנינו אותו, היה הדין נותן שיטול זה שלשה חלקים וזה נוטל רביע, וכמו ששנינו (ב"ב ב, א) גבי שנים אוחזין בטלית זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי זה ישבע שאין לו בה פחות משלושה חלקים וזה ישבע שאין לו בה פחות מרביע זה נוטל שלשה חלקים וזה נוטל רביע, וכמו שאמרו גם כן ביבמות פרק החולץ (ל"ח, ע"א) גבי ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי סבא פלגא דקא מודי להו שקלי (דנקא) [תלתא] דקא מודו ליה שקיל, אידך דנקא הוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין, וניחא לי דהתם הוה ליה ממון המוטל בספק חולקין. וניחא לי דהתם בשלא היו תפושין בשוה זה כזה בכל הנכסים, וכיון שכן דנין אותו בו כן, אבל כאן שהמקום על כרחנו מוחזק ביד שניהם להיותו מחצה על מחצה, דמי מהם מוחזק בו יותר, ומסתמא חלק חצרו של זה מתפשט עד מחציתו וזה עד מחציתו, והרי האבנים כאלו מוחזקין ותפושין כולן ביד שניהם בשוה זה כזה, וכל שביד אחד ואחד מהם הרי הוא כאלו הוא שלו, וכדאמרינן התם בפרק קמא דמציעא (ד, א) האי דידיה הוא ומאי דתפיס האי דידיה הוא, ואלו היו שניהם אדוקין בטלית זה במחציתו וזה במחציתו אף על פי שזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי אין מוציאין הרביע מתחת ידו של זה ונותנין לחבירו, והכא נמי דכותה היא כדאמרן.

ופרקינן לא צריכא דנפל לרשותא דחד מיניהו. ואם לא שלמדנו תנא שיכולין לכוף זה את זה. [זה] שהאבנים ברשותו היה נאמן לומר אני בניתיו, דמספק אין מוציאין את האבנים מתחת ידו. והמקום דקתני, פשיטא, אלא אגב גררה דאבנים נקטיה. והא דאקשינן מעיקרא פשיטא, לאו למימרא שהיה סבור המקשה דמסתמא נחבס הכותל ונפל תחתיו ולא נתפזרו האבנים חוץ ממקום הכותל, כי זה אי אפשר בשום פנים, אלא שבא להשמיענו דרך קושיא ותירוץ, דאפילו יטעון עליהן אותו שהן כברשותו שהם שלו, אין שומעין לו, דכיון שהדין נותן מתחלה שיכולין לכוף זה את זה, אנן סהדי דבין שניהם בנאוהו.
ואיכא למידק אכתי מאי לפיכך, דאפילו בעלמא נמי דינא הכי, דכיון דכותל זה חוצץ בין חצרו של ראובן זה לחצרו של שמעון, מספקא אם באו לפנינו אנו דנין בו שיחלוקו, דכיון שתחלת הדין לחלק אפילו כשנפל לרשותא דחד מיניהו מוציאין אותן מידו וחולקין, סוף דינא כתחלת דינא, וכדקימא לן בשנים אוחזין בטלית (ו, א) שאם תקפה אחד בפנינו מוציאין אותה מידו ויחלוקו. סוף דינא כתחלת דינא. ויש לומר דשאני התם דבעוד שהיו שניהם תפושין בה היו מתעצמין עליה והיה הדין שיחלוקו, ואחר שהדין כן, כבר הוחזק בפנינו לשניהם לזה כזה, ואם תקפה בפנינו לאחר מיכן נעמיד הדין הראשון על מה שהיה, אבל כאן לא יצא הספק עד שבא לידו של זה, וכיון שבידו של זה נולד הספק, מספק אין מוציאין אותן מידו.
ואכתי קשיא לי, דמ"מ המקום לשניהם, וכיון שהמקום לזה כזה, גם האבנים העומדים בכל חלק ממנו מוחזקות לבעל המקום, וכיון שכן הרי זה כמו שנפל כלי מחצירו של ראובן לחצרו של שמעון ושמעון טוען שהיא שלו שאין שומעין לו. וי"ל דאפילו המקום אין אנו דנין בו בבירור שהוא של שניהם אלא מפני שפל בו המחלוקת, וכיון שאין אחד מהם מוחזק בו יותר מן השני, מן הספק אנו דנין בו שיחלוקו ככל דבר המוטל בספק, וכיון שלא נפל המחלוקת גם על המקום מתחלה עד שנפלו האבנים לרשותו של זה הרי אבנים אלו בספק ביד זה, ואין מוציאין אותן מידו.

אי נמי דפנינהו חד לרשותיה. יש מפרשים דפנינהו בעדים. ואינו מחוור בעיני, שאי אפשר לומר בשנפלו במקום הכותל ממש ופינן משם, לפי שאי אפשר לאבני הכותל ליפול במקומו של כותל ממש, ועל כרחנו הם נופלין או ברשותו של זה או ברשותו של זה, וכיון שכן אם נפלו ברשות ראובן ועמד שמעון ופנן לרשותו, בכי הא ודאי נראין הדברים דאפילו בעלמא מוציאין אותו מידו, דאף על פי שאין המקום והאבנים ידועין לאחד מהן ולא לשניהם בשתוף, מכל מקום כיון שנפלו ברשותו של זה ולא היה שמעון מוחזק בהן מתחלתון, הרי זה ככלי הנמצא בביתו של ראובן ובא שמעון והוציאו משם בעדים, שהדין נותן שמוציאין אותו מידו ומחזירין אותו לראובן, וזה דין נסכא דר' אבא, ואף על פי שלא נחלקו עליהן מתחלה, מכל מקום כיון שברשותו של ראובן היו, הדין היה נותן שיהו שלו וראובן מוחזק בהן.
ויש מי שפירש דפנינהו שלא בעדים, אלא שאנו רואין אותן עכשיו יוצאות מתחתיו ומכירין אנו אותן שהן אבני אותו כותל, וטוען לקוחות הן בידי, דבעלמא ודאי נאמן, אבל הכא אנן סהדי דשותפי נינהו ושותפין לא מחזקי אהדדי. וכן נראה שפירשה הרב אלפסי ז"ל בהלכות.
גם זה אינו מחוור בעיני, דמתניתין לא מיירי בטענת לקוח הוא בידי, אלא בטענת כולה שלי, ויגד עליו רעו דקתני המקום והאבנים, דאי משום טענת לקוח הוא בידי מה שייך בכי הא המקום. ועוד דאם איתא, מאי שנא משום דשותפי לא קפדי אהדדי, אפילו בעלמא נמי דלאו שותפי דינא נמי הכי, דאילו כותל ידוע לראובן החוצץ בין חצרו לחצרו של שמעון ונפל והרי למחר אבניו יוצאות מתחת ידו של שמעון, ויש עדים שמכירין אותן וטוען לקוחות הן בידי אינו נאמן, דכיון שהכותלים מצויין ליפול וכשנופל איפשר דנפיל לרשותו של שמעון, אין תפישתו בהן ראיה, והוו להו כגודרות דאין להן חזקה (ב"ב לו, א) הואיל ואזלן מנפשיהו. ומיהו בזה יש לומר גון שנפלו תחלה ברשותו של ראובן ובפני עדים, ומחר ראינו אותן יוצאות מתחת ידו של שמעון. ומכל מקום אינו מנחוור, דלאו בטענמת לקוחות הן בידי קא מיירי מתניתין, וכמו שכתבתי. ועוד דאי הויט טעמא משום דשותפי לא מחזקי אהדדי, הוה ליה למימר קא משמע לן שותפי כי האי גונא לא קפדי אהדדי, כדאמרינן בריש פרק הבית והעליה.
ונראה לי לפרש, כגון דפנינהו לרשותיה וליכא עדים ולא ראיה דאפילו בעלמא נאמן לומר אני בניתיו משלי ואפילו פנן מרשות ראובן, משום מיגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם, אבל עכשיו ששנינו ששניהם יכולין לכוף זה את זה לבנותו, אנן סהדי דלא ויתר אחד מהם על דינו, והרי זה כמגו במקום עדים, דטפי עדיף מחזקה וכעדים משוינן ליה. וכן כתבו גם בתוספות דדבר זה כעדים משוי ליה ולא אמרינן ביה מגו.
אי נמי יש לפרש, כגון שנפלו לרשות חבירו ופנינהו שלא בעדים, אבל איכא עדים דראיה, וטוען אני בניתיו, ואילו בעלמא נאמן במגו דאי בעי אמר לקוחות הן בידי, אבל השתא אינו נאמן, דמגו במקום עדים הוא.
ואם תאמר מאי טעמא לא קא מסיים הכא טעמא משום דשותפי כי האי גונא לא קפדי אהדדי, וכמו שאמרו שם בפרק הבית והעליה, תרצו בתוספות דהכא במאי עיסיקינן כששיהו תחת ידו של זה זמן רב, דאף על פי שאמרו דשותפי לא קפדי אהדדי, אין הדעת נותנת שלא יקפידו אם יעמדו ביד השותף לעולם, אלא שאינן מקפידים לקצת ימים, והכא לרווחא דמילתא קא מתרץ, דאפילו פנן לרשותו ועמדו תחת ידו יתר מכדי שיעור שהשותפין אינן מקפידין, אפילו הכי אינו נאמן. משום דאנן סהדי דבין שניהם בנאוהו, שלא ויתר בכי האי גונא אחד מהם על דינו, וכמגו במקום עדים משוי ליה.

אמר אביי הכי קאמר וכן בגנה ומקום שנהגו לנדור בבקעה מחייבין אותו. פירוש דקסבר אביי דהאי מקום שנהגו דקתני במתניתין לא אגנה קאי אלא אבקעה.

אי הכי מאי אבל. פרש"י ז"ל, אי הכי דהאי מקום שנהגו אבקעה קאי, מאי קא מהדר אבל בבקעה, דהא מבקעה סליק, והכי הוה ליה למתני אבל מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו. וקשה לי קצת, דאם כן הוה ליה לרבא לאקשויי נמי מדוקיא דרישא אדוקיא דסופא, כיון דעיקר קושיא ראשונה אדוקיא דרישא וסופא קא מהדר לאקשויי, והוה ליה למימר מקום שנהגו לגדור מחייבין אותו הא סתמא לא אימא סופא מקום שנהגו שלא לדור אין מחייבין אותו הא סתמא כמקום שנהגו לדור דמי ומחייבין אותו ושמא עדיפא מינה אקשי ליה. ואפשר לפרש דרבא אדויוקי דרישא וסופא קא מהדר, והכי אקשי ליה, אי הכי מאי אבל בבקעה מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו, דמשמע הא סתמא מחייבין, ומדיוקא דרישא לדיוקא דסופא קפריך. ומאי אבל דקאמר רישא דסופא נקט, ודכותה אמרינן לעיל סופא איצטריכא ליה למעלה מארבע אמות אין מחייבין אותו, ואף על פי שעיקר הצריכותא אינו אלא מסופא דסופא דהיינו סמך לו כותל אחר, וכמו שכתבתי למעלה.

ור' יוחנן לישייעיה באמתא מלבר. כתב מורי הרב ז"ל דר' יוחנן ודרב הונא לא פליגין, אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ואיתא להא ואיתא להא.

כבר ידעת בהרבה עברות שמדרכי השם בעונשיהן שלא להספיק בידו לעשות תשובה לרוב הפלגת המרי וכבד רוע הפעלה היוצאת ממנו ומ"מ כל שעשה תשובה מ"מ אין הפרגוד ננעל בפניה לעולם וכבר ביארנו דבר זה בארכה בחיבור התשובה כל שנתברר לחכם או למוכיח או למנהיג על איזה שהוא מזה הכת אין ראוי לו להשיאו עצה למרוק חטאיו ולהדריכו בדרכי התשובה אלא יתנהג בו במדת קונו והוא שאמרו לא נענש דניאל בירידתו מגדלתו או בהשלכת לגוב אריות אלא מפני שהשיא עצה לנבוכדנאצר דכתוב להן מלכא מלכי ישפר עלך וחטאך בצדקה פרוק ועוייתך במיחן עניין ומ"מ כל שהוא מוטבע בעשיית המצות אפילו באותן שהנשים חייבות בהן לבד אי אפשר להיותו מזה הכת רק על צד רחוק וברוך בעל המאזנים:

כבר בארנו במשנה שכל שהוא נודע ומבורר אצל עדים שהוא משותף בין שנים אע"פ שישנו עכשיו ברשות אחד מהם אינו יוצא בחזקת חברו ואין לו בה חזקה אא"כ הביא ראיה שמכרה או נתנה לו או לאחר חלוקה ר"ל שאם נודע שחלקו הרי הוא כשאר מטלטלין בחזקת אותו שהם תחת ידו ומ"מ כתבו גאוני ספרד שלא נאמר כן אלא שנתברר שבשעה שהעמידו זה בדין על אותן הדברים היו אותן הדברים ברשותו של זה ולא היה יכול לטעון אינן בידי אבל אם אין עדים בכך אע"פ שיש עדים שקודם לכן ראו אותם הדברים בביתו הואיל ואפשר לו לומר לא היו דברים מעולם אלא שכבר החזרתי כשהוא אומר שלי הם או ממך לקחתים נאמן ובשבועה טען ואמר של שתוף הם אלא שאני מעכבם מצד שאני פרעתי הוצאת הכותל אע"פ שהוא בחזקת שנתן כמו שיתבאר יש שכתב שהוא נאמן בשבועת היסת הואיל והיה יכול לטעון לא היו דברים ויש חולקין בזו הואיל וחזקה שנתן:

לפי מה שכתבנו ראוי לשאול שהרי בפרק חזקת הבתים מ"ב ב' אמרו שהשותפין יש להם חזקה זה על זה ומ"מ יש שפרשוה בשלא נודע שתופו לעדים או שלא נודע שהוא ברשותו ומתוך שיכול לומר אין אנו שותפין בה יכול לומר לקחתים ממך ויש שפרשוה דוקא בקרקעות ובחזקת שלש שנים שכיוצא בזו ודאי קפדים זה על זה אבל במטלטלין שחזקתם לאלתר לענין שתוף אינה חזקה:

כבר בארנו במשנה לדעת גאוני ספרד שאין חזות מועיל בו ומ"מ יש מקומות שנוהגין ביניהם שהחזות מועיל בו ודנין לפי המנהג הקבוע לשם ויש מקומות שנוהגין בחלון סתום על ראש הכותל:

הרי שנפל כותל חצר שיש בו חזות לדעת האומר שהחזות מועיל בו או שהיה ידוע על הכותל מ"מ שהוא לאחד מהם ואמר בעל הכותל לחברו נחזור ונבנה הכותל בשתוף בנין ובשתוף מקום יש מי שאומר שאינו כופה בזה את השני אלא החזיק הלה בכך ויחזור לבנותה עמו במקום שהיתה ומביאים ראיה ממה שאמרו למעלה שכל שנתרצו לחלוק במקום שאין בו דין חלוקה שהלך זה והחזיק וכן הלך זה והחזיק אין אחד מהם יכול לחזור ואין זו ראיה כלל ואדרבה חוב היה עליו כמו שכתבתי למעלה וכל שנפל ודאי והיה בידו של זה ספק לעשות כופהו ובונין בשתוף וכך נראה ברור:

לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם פשיטא. כלומר כיון שמן הדין הוא שיבנה הכותל באמצע והוצאת הבנין על שניהם הדבר ידוע שאם נפל המקום והאבנים של שניהם ואין אחד מהן יכול לטעון ולומר שלי לבדי עד שיביא ראיה לדבריו ומתרצינן לא צריכא דקדים חד מינייהו ופנינהו לרשותו וטוען ואומר שלי לבדי היה ואני פניתיו אי נמי בתר דנפל זבנינהו מחבריה מהו דתימא כיון דברשותי' קיימי להוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה קמ"ל דשותפין כה"ג לא מחזקי אהדדי משום דלא קפדי אהדדי כי ההיא דגרסינן בריש פ' הבית והעלייה ואי בעית אימא דשותפין כה"ג לא קפדי אהדדי. ודוקא היכא דאיכא סהדי דההוא שעתא דאתו לבי דינא חזינהו להנהו אבנים ואשתמודענהו דהנהו אבנים דהאי כותל נינהו דכיון דשותפין לא מרחקי משתבע האיך דלא זבין אי נמי דשותפין נינהו בגווייהו ושקול ליה למנתיה מינייהו. אבל אי ליכא סהדי דמסהדי הכי אע"ג דקא מודו דברשותיה נינהו כיון דקא טעין ואמר דידי נינהו ולית לך בהא מידי אי נמי דזבתינהו מינך אמרינן בכי הא מילתא מגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם אי נמי אהדרינהו ניהלך מהימן כי אמר לי' דידי נינהו אי נמי זבנתינהו מינך מהימן בשבועה:

ה"ג אמר אביי הכי קאמר וכן בגינה ומקום שנהגו לגדור בבקעה מחייבין אותו. והכי פירושא דהכי קאמר וכן בגינה סתם ומקום שנהגו לגדור בבקעה מחייבים אותו אבל בבקעה סתם כמקום שנהגו שלא לגדור דמי ואין מחייבים אותו. מאי אבל. בבקעה דהא מקמי הכי נמי אבקעה קאי וה"ה נמי דהוה ליה לאקשויי מסתם בקעה אסתם בקעה דברישא קתני אבל בבקעה מקום שנהגו לגדור מחייבין אותו הא סתמא אין מחייבים אותו והדר תני מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו הא סתמא מחייבין אותו והוה ליה למימר אבל בסתם כמקום שנהגו וכו' אלא אמר רבא הכי קתני וכן בגינה סתם כמקום שנהגו וכו'. אשתכח השתא דבין בגינה ובין בבקעה מקום שנהגו לגדור מחייבין אותו ומקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו ובסתמא הוא דמופלג בינתייהו דהיכא דליכא מנהג ידוע בגינה מחייבין אותו לגדור דסתמא כמקום שנהגו לגדור דמי ובבקעה אין מחייבין אותו דסתמא כמקום שנהגו שלא לגדור דמי. והאי מחייבין אותו לגדור דקאמר דוקא להפסיק בינו לבין חבירו משום היזק ראיה דומיא דחצר אבל לגדור ביניהם ובין רשות הרבים אין אחד מהם יכול לכוף את חבירו על כך כדבעינן לפרש לקמן:

לה. אמר מאן דריש מקרב אחיך תשים עליך מלך רבנן קם קטלינהו לכולהו רבנן ושייריה לבבא בן בוטא למשקל עצה מיניה אהדר ליה כלילא דילי ארישיה ונקרינהו לעיניה יומא חד אתא ויתיב קמיה א"ל חזי מר האי עבדא בישא היכא קטלינהו לרבנן א"ל ומאי אעביד א"ל ללטייה מר א"ל כתיב גם במדעך מלך אל תקלל א"ל האי לאו מלכא הוא א"ל לא יהא אלא עשיר כתיב ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר א"ל* והא כתיב ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך הוא א"ל מסתפינא דילמא אמרי ליה א"ל השתא מיהא ליכא איניש הכא א"ל כתיב כי עוף השמים יוליך את הקול. וש"מ דהא דכתיב גם במדעך מלך אל תקלל ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר אפילו היכא דארגיז קמיה שמייא (א)לא מבעי ליה למלטייה, ואע"ג דכתיב ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך, הא לאו עושה מעשה עמך לאו חיובא הוא דליכא דלא לקי עליה מיהו איסורא מיהא איכא משום סכנתא דכתיב כי עוף השמים יוליך את הקול:

לו. אמר ליה אי הוה ידענא דהוה צנעיתו כולי האי לא הוה קטלינא לכו השתא מאי תקנתיה דההוא גברא א"ל הוא כבה אורו של עולם ילך ויעסוק באורו של עולם הוא כבה אורו של עולם רבנן דכתיב כי נר מצוה ותורה אור ילך ויעסוק באורו של עולם ב"ה דכתיב ונהרו אליו כל הגוים. ובבא בן בוטא היכא משיא ליה עצה להורדוס והא אמר רב יאודה אמר רב ואי תימא רבי יהושע בן לוי מפני מה נענש דניאל להשליכו לגוב אריות, מפני שהשיא עצה לנבוכדנצר שנאמר להן מלכא מלכי ישפר עלך וגו' אי בעית אימא שאני ב"ה דלא סגייא בלא מלכותא ואיבעית אימא שאני עבד דשייך במצות. ש"מ גוי דאעיק לישראל אסור לאסוביה עצה למעבד דבר מצוה. והני מילי במידי דסגייא להו לישראל בלא ההוא גוי אבל היכא דלא סגייא להו אלא בההוא גוי שרי לאסוביה עצה. והני מילי בגוי אבל עבד דשייך במצות שרי:

לז. והא דתנן בונין כותל כמנהג המדינה הכל לאתויי מאי לאתויי באתרא דנהיגי בהוצא ודפנא. בהוצין וחזוקן:

לח. לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם פשיטא לא צריכא דנפל לרשותא דחד מינייהו אי נמי דפנינהו חד לרשותיה מהו דתימא להוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה קמ"ל דלא, מאי טעמא דשותפין כי האי גונא לא קפדי אהדדי כדאמרינן בפרק הבית והעליה (ב"מ קטז,ב) אי בעית תימא שותפין כי האי גונא לא קפדי אהדדי, הלכך לית להו חזקה אהדדי אלא בראיה אי נמי לאחר חלוקה. ושמעי' מיניה דכל מידי דידוע לתרי שותפי, לא מיבעיא היכא דלית להו ראיה ברורה אלא מחמת דיכלי מעיקרא למכפא בדינא אהדדי לאשתתופי בההוא מדעם מסתמא מחזקינן ליה בחזקתא דתרוייהו לפום מאי דהוו מצי מעיקרא למכפא אהדדי בדינא, ואע"ג דקאי השתא ברשותא דחד מינייהו כמאן דקאי ברשותא דתרווייהו דמי. ודוקא היכא דליכא מיגו להימוניה, כגון דאיתברר דהני אבנים דהאי כותל שנפל גביה דנתבע נינהו דלא מצי למטען לא היו דברים מעולם אי נמי החזרתים לך דהא איתברר דגביה נינהו, הלכך כי טעין נמי אין שקלי ודידי שקלי אי נמי חזרתי ולקחתים ממנו לא מהימן דהא אתחזק בשותפות, דאי לא אתברר כדאמרן, מיגו דאי בעי אמר לא נטלתי כלום אי נמי נטלתי והחזרתים לך והני אחריני נינהו, כי טעין דהני נינהו וזבינתינהו מיניה אי נמי מעיקרא כוליה כותל דידי הוה מהימן. ואע"ג דמדינא אית להו למכפא אהדדי למבנייה בין תרווייהו לאו כמאן דאיכא סהדי דהוה דתרווייהו דמי, דהא כי מוקמינן ליה בחזקתא דתרווייהו מכח חזקה הוא דמוקמינן ליה בחזקתא דתרווייהו, דחזקה לא עביד איניש מידי דלא מחייב ביה מדינא דומיא דחזקה לא פרע איניש בגו זמניה ודומיא דמארבע אמות ולמעלה בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן דאיבעיא לן לקמן (בבא בתרא ה,ב) אי אמרינן מה לי לשקר במקום חזקה או לא ולא אפשיט, וכל כי האי גוונא חומרא לתובע וקולא לנתבע. אלא מיהו מסתברא דהני מילי גבי כותל חצר דליכא ראיה דלחד מינייהו הוא אלא מכח חזקה בלחוד, אבל גבי בקעה וכיוצא בה היכא דאיכא חזית דמכחשא ליה כסהדי דמיא, ואפילו היכא דאיכא מיגו לא מהימן למימר אין שקלי ודידי שקלי דמה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן. ודוקא היכא דטעין דמעיקרא (דיכי) [דידי] הוה דמכחשא ליה חזית, אבל היכא דטעין חזרתיה ולקחתי ממנו דלא מכחשא ליה חזית מהימן. ודוקא היכא דאיכא מיגו אבל היכא דליכא מיגו, לא מיבעיא היכא דהואי התם חזית לתרווייהו דאתחזק בשותפות דלא מהימן דשותפין כי האי גוונא לא מחזקי אהדדי, אלא אפילו היכא דלא הואי חזית אלא לחד דליכא טעמא דשותפותא כלל כיון דבקעה דוכתא דלא שכיחי בה אינשי היא, כל היכא דהוה יכיל בר מצרא לפנויינהו בעידנא דלא חזי ליה איניש לית ליה חזקה בגווייהו, דלא עדיפי בהאי ענינא גבי מגודרות. ומנא תימרא דבקעה בחזקת דיכיל למישקל מינה בעידנא דלא חזי ליה איניש היא, מדאמרינן התם (סנהדרין ל,א) הרי שבא ואמר אני ראיתי את אביכם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הם של מעשר שני הן בבית לא אמר כלום בשדה דבריו קיימין זה הכלל כל שבידו ליטלן דבריו קיימין וכל שאין בידו ליטלן לא אמר כלום, דשמעת מינה דבשדה בחזקת דבידו ליטלן הוא. וההיא דאמרינן (לקמן בבא בתרא לג,ב) לא חציף איניש למיגזר דיקלא דלאו דיליה ולא חציף איניש למיכל ארעא דלאו דיליה, שאני התם דאיכא סהדי דגזר ואכל, כל בפני אחריני ודאי לא חציף, אבל בדוכתא דליכא איניש דחזי ליה זימנין דשקיל, דאי לא תימא הכי הכי גבי גודרות נמי לא חציף איניש למישקל מידי דלאו דיליה וליהמניה:

לט. והא דתנן וכן בגינה מקום שנהגו לגדור מחייבין אותו אבל בבקעה מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו אסיקנא רבא הכי קאמר וכן בגינה סתם כמקום שנהגו לגדור דמי ומחייבין אותו. מכלל דמקום שנהגו לגדור אפילו בבקעה נמי מחייבין אותו ומקום שנהגו שלא לגדור אפילו גינה נמי אין מחייבין אותו. ומסתברא דהני מילי בגינה ובקעה, אבל חצר לא מהני בה מנהג למפטריה אלא אפילו מקום שנהגו שלא לגדור מחייבין אותו, דאיסורא נמי איכא דכתיב (במדבר כד,ב) וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו מה ראה שאין פתחיהן מכוונין זה לזה אמר ראויים הללו שתשרה שכינתו מיד ותהי עליו רוח אלהים. תדע מדלא קתני הכי גבי חצר אלא קא פסיק ותני בונין את הכותל באמצע, שמע מינה דגבי חצר ליכא לפלוגי בין מקום שנהגו לגדור למקום שנהגו שלא לגדור אלא לא שנא הכי ולא שנא הכי מחייבין אותו. וכי תימא אדרבא מדקתני וכן בגינה ש"מ דחצר וגינה חד דינא אית להו, האי מאי, אי אמרת בשלמא דחצר אפילו מקום שנהגו שלא לגדור מחייבין אותו וגינה מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו, והיינו דקא פסיק גבי חצר וקתני בונין וגבי גינה לא קא פסיק ותני אלא בסתמא, וכי קתני וכן אסתם גינה וחצר קאי דתרווייהו מחייבין, אלא אי אמרת דלא שנא חצר מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו, האי דינא גבי חצר הוה ליה לפרושי והדר ליתני עלה וכן בגינה ותו לא, אלא מדגבי גינה קתני וגבי חצר לא קתני שמע מינה דהאי דינא ליתיה אלא גבי גינה אבל גבי חצר אפילו במקום שנהגו שלא לגדור מחייבין אותו:

ואי בעית אימא מהכא ויקראו לפניו אברך ומתרגמינן דין אבא למלכא. כלומר אָבִי רַךְ. ה"ר יוסף הלוי ן' מיגש ז"ל.

פשיטא. כלומר אפילו לא היתה משנה מלמדת אותנו דין כפייה הייתי יודע שהמקום והאבנים של שניהם דאיזה יד מהם תגבר כן פירש רש"י ז"ל. וקשיא לי דודאי אצטריך דאי לאו הכי אם זה טוען כולה שלי ומשלי בניתיו וזה אומר חציה שלי ושנינו בנינו אותה היה הדין שיטול זה שלשה חלקים וזה נוטל רביע וכמו ששנינו גבי שנים אוחזים בטלית זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי וכו' עד וזה נוטל רביע וכמו שאמרו גם כן ביבמות פרק החולץ גבי ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי סבא פלגא דקא מודה להו שקלי דנקא דקא מודו ליה שקיל אידך דנקא הוה ליה ממון המוטל בספק חולקים. וניחא דהתם בשלא היו תופסים בשוה זה כזה בכל הנכסים וכיון שכן דנים בו כן אבל כאן שהמקום על כרחך מוחזק בין שניהם להיותו מחצה דמי מהם מוחזק בו יותר ומסתמא חלק חצרו של זה מתפשט עד מחציתו וזה עד מחציתו והרי האבנים כאלו מוחזקות ותפוסות כולם ביד שניהם בשוה זה כזה וכל שביד כל אחד ואחד מהם הרי הוא כאלו שלו וכדאמרינן התם בפרק קמא דמציעא גבי טלית אנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא ומאי דתפיס האי דידיה הוא. ואלו היו שניהם אדוקים בטלית זה במחציתו וזה במחציתו אף על פי שזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי אין מוציאין את הרביע מתחת ידו של זה ונותנים לחברו והכא נמי דכוותה היא כדאמרן. ופרקינן לא צריכא דנפל לרשותו דחד מינייהו ואם לא שלמדנו תנא שיכולים לכוף זה את זה שהאבנים ברשותו היה נאמן לומר אני בניתי דמספק אין מוציאין האבנים מתחת ידו והמקום דקתני פשיטא ואגב גררא דאבנים נקטיה. והא דאקשינן מעיקרא פשיטא לאו למימרא שהיה סבור המקשה דמסתמא נחבס הכותל ונפל תחתיו ולא נתפזרו האבנים חוץ ממקום הכותל כי זה אי אפשר בשום פנים אלא שבא להשמיענו דרך קושיא ותירוץ דאפילו יטעון עליהם אותו שהם ברשותו שהם שלו אין שומעין לו כיון שהדין נותן מתחלה שיכולים לכוף זה את זה אנן סהדי דבין שניהם בנאוהו. ואיכא למידק אכתי מאי לפיכך דאפילו בעלמא נמי דינא הכי דכיון דכותל זה חוצץ בין חצרו של ראובן לחצרו של שמעון מספקא אם באו לפנינו אנו דנים בו שיחלוקו וכיון שתחלת הדין לחלוק אם כן אפילו כשנפל לרשותיה דחד מינייהו מוציאים אותה מידו וחולקים סוף דינא כתחלת דינא וכדקיימא לן בשנים אוחזים בטלית שאם תקפה אחד בפנינו מוציאים אותה מידו ויחלוקו סוף דינא כתחלת דינא. ויש לומר דשאני דבעוד שהיו שניהם תפוסים היו מתעצמים עליה והיה הדין שיחלוקו ואחר שהדין כן כבר הוחזק בפנינו לשניהם לזה כזה ואם תקפה בפנינו לאחר מכאן נעמיד הדין הראשון על מה שהיה אבל כאן לא יצא הספק עד שבא לידו של זה וכיון שבידו של זה נולד הספק מספק אין מוציאים אותו מידו. ואכתי קשיא לי דמכל מקום המקום לשניהם הוא וכיון שהמקום לזה כזה גם האבנים העומדים בכל חלק ממנו מוחזקים לבעל המקום הזה וכיון שכן הרי זה כמי שנפל כלי מחצרו של ראובן לחצרו של שמעת ושמעון טוען שהוא שלו שאין שומעים. ויש לומר דאפילו המקום אין אנו דנים בו בבירור שהוא של שניהם אלא מפני שנפלה בו המחלוקת וכיון שאין אחד מהם מוחזק בו יותר מן הספק אנו דנים בו שיחלוקו ככל דבר המוטל בספק וכיון שלא נפלה המחלוקת גם על המקום מתחלה עד שנפלו האבנים לרשותו של זה הרי האבנים אלו בספק ביד זה שאין מוציאים אותם מידו. הרשב"א ז"ל.

אי נמי דפנינהו חד לרשותיה. יש מפרשים דפנינהו בעדים. ואינו מחוור בעיני שאי אפשר לומר כשנפל במקום הכותל ממש ופינן משם לפי שאי אפשר לאבני הכותל ליפול במקומו של כותל ממש ועל כרחנו הם נופלים או ברשותו של זה או ברשותו של זה וכיון שכן אם נפלו ברשותו של ראובן ועמד שמעון ופינן לרשותו בכי הא ודאי נראים הדברים דאפילו בעלמא מוציאים אותם מידו דאף על פי שאין המקום והאבנים ידועים לאחד מהם ולא לשניהם בשתוף מכל מקום כיון שנפלו לרשותו של זה ולא היה שמעון מוחזק בהם מתחלתו הרי זה ככלי הנמצא בביתו של ראובן ובא שמעון והוציא משם בעדים שהדין נותן שמוציאים אותו מידו ומחזירים אותו לראובן וזהו דין נסכא דרבי אבא ואף על פי שלא נחלקו עליהם מתחלה מכל מקום כיון שברשותו של ראובן היה הדין נותן שהיו שלו וראובן מוחזק בהם.
ויש מי שפירש דפנינהו שלא בעדים אלא שאנו רואים אותן עכשיו יוצאות מתחת ידו ומכירים אנו אותם שהם אבני אותו כותל וטוען לקוחות הן בידי דבעלמא ודאי נאמן אבל הכא אנן סהדי דשותפים נינהו ושותפי לא מחזקי אהדדי וכן נראה שפירש הריא"ף ז"ל בהלכות. וגם זה אינו מחוור בעיני דמתניתין לא מיירי בטענת לקוח הוא בידי אלא בטענת כולה שלי ויגיד עליו רעו דקתני המקום והאבנים ואי משום טענת לקוח הוא בידי מה שייך בכי הא המקום. ועוד דאם איתא מאי שנא משום דשותפין לא קפדי אהדדי אפילו בעלמא נמי דלאו שותפי דינא נמי הכי דאלו כותל ידוע לראובן החוצץ בין חצרו לחצרו של שמעון ונפל והרי למחר אבניו יוצאות מתחת ידו של שמעון ויש עדים שמכירים אותן וטוען לקוחות הן בידי אינו נאמן דכיון שהכתלים מצוין הן ליפול וכשנופל אפשר דנפל לרשותו של שמעון אין תפיסתו בהם ראיה והוי להו כגודרות דאין להם חזקה הואיל ואזלין מנפשייהו. ומיהו בזה יש לומר כגון שנפלו תחלה לרשותו של ראובן ובפני עדים ומחר ראינו אותם יוצאות מתחת ידי שמעון. ואינו מחוור דלאו בטענת לקוחות הם בידי מיירי מתניתין וכמו שכתבתי. ועוד דאי הוי טעמא משום דשותפי לא מחזקי אהדדי הוה ליה למימר קמשמע לן שותפי כהאי גוונא לא קפדי אהדדי כדאמרינן בריש הבית והעליה. ונראה לי לפרש כגון דפנינהו לרשותיה וליכא עדים ולא ראה דאלו בעלמא נאמן לומר אני בניתיו משלי ואפילו פינן מרשות ראובן משום מגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם אבל עכשיו ששנינו ששניהם יכולים לכוף זה את זה לבנות אנן סהדי דלא ויתר אחד מהם על דינו והרי זה כמגו במקום עדים דטפי עדיף מחזקה וכעדים משוינן להו כן כתבו בתוספות דדבר זה כעדים משוינן ליה ולא אמרינן ביה מיגו. אי נמי יש לפרש כגון שנפלו לרשות חצרו ופנינהו שלא בעדים אבל אי איכא עדים דראיה וטוען אני בניתיו ואלו בעלמא נאמן במגו דאי בעי אמר לקוחות הם בידי אבל השתא אינו נאמן במגו דמגו במקום עדים הוא. ואם תאמר מאי טעמא לא קא מסיים הכא טעמא משום רשות פירוש כהאי גוונא לא קפדי אהדדי וכמו שאמרו בפרק הבית והעליה. תירצו בתוספות דהכא במאי עסקינן בששהו תחת ידו של זה זמן רב דאף על פי שאמרו דשותפי לא קפדי אהדדי אין הדעת נותנת שלא יקפידו אם יעמוד ביד השותף לעולם אלא שאינם מקפידין לקצת ימים והכא לרווחא דמילתא קמתרץ דאפילו פינן לרשותו ועמדו תחת ידו יתר מכדי שיעור שהשותפים אינם מקפידים אפילו הכי אינו נאמן דמשום דאנן סהדי דבין שניהם בנאוהו שלא ויתר בכהאי גוונא אחד מהם על דינו וכמגו במקום עדים משוינן ליה. הרשב"א ז"ל.

אמר אביי הכי קאמר וכן בגנה ומקום שנהגו לגדור בבקעה מחייבים אותו. דקסבר אביי דהאי מקום שנהגו דקתני במתניתין לא אגינה קאי אלא אבקעה. אי הכי מאי אבל פירש רש"י ז"ל אי הכי דהאי מקום שנהגו אבקעה קאי מאי קא מהדר אבל בבקעה דהא מבקעה סליק והכי הוה ליה למיתני אבל מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו. וקשה לי קצת דאם כן הוה ליה לאקשויי נמי מדיוקא דרישא אדיוקא דסיפא כיון דעיקר קושיא ראשונה אדיוקא דרישא וסיפא קא מהדר לאקשויי והוה ליה למימר מקום שנהגו לגדור מחייבים אותו לבנותו הא סתמא לא אימא סיפא מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבים אותו הא סתמא כמקום שנהגו לגדור דמי מחייבים אותו. ושמא עדיפא מינה מקשי ליה. ואפשר לפרש. דרבא אדיוקיה דרישא וסיפא קא מהדר והכי אקשי ליה אי הכי מאי אבל בבקעה מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבים אותו דמשמע הא סתמא מחייבינן ומדיוקא דרישא לדיוקא דסיפא קפריך ומאי אבל דקאמר רישא דסיפא נקטי. ודכוותה אמרינן לעיל סיפא איצטריכא ליה למעלה מארבע אמות אין מחייבים אותו ואף על פי שעיקר הצריכות אינו אלא מסיפא דסיפא דהיינו סמך לו כותל אחר וכמו שכתבתי למעלה. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הרא"ש ז"ל פירש רש"י ז"ל אי הכי אבל וכו'. קשה אי הוה תני הכי היה קשה דיוקא דרישא לסיפא דברישא תני מקום שנהגו לגדור בבקעה מחייבין אותו ומשמע הא סתמא לא ובסיפא קתני מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין ומשמע הא סתמא מחייבין. ועוד מאי קפריך רבא דודאי הוה מפרש סיפא כמו רישא אבל סתם בקעה ומקום שנהגו שלא לגדור בגנה אין מחייבים. ונראה לי מאי אבל כלומר מאי אבל וכו' דכל הסיפא משנה דלא צריכא הוא דמרישא שמעינן גנה סתם מחייבים הא מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבים ובקעה דוקא מקום שנהגו לגדור מחייבים אותו ודוקא סתם גינה הא מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבים אותו. עד כאן לשונו.

עלה בידינו. סתם חצר וסתם גנה כמקום שנהגו לגדור וכיון שחלקו והיו יכולים לכוף זה את זה לבנות באמצע מפני היזק ראיה אם נפל הכותל אף על פי שנפל לרשות אחד מהם או שפינה האבנים לרשותו בעדים אינו נאמן לטעון לתוך שלי כנסתי ומשלי בניתי כל הכותל אלא הואיל והיו יכולים לכוף זה את זה בבנין חזקה בין שניהם בנאוהו אבל בקעה סתם כמקום שנהגו שלא לגדור ואם כנס אחד מהם לתוך שלו ואין עדים בדבר ונפל הכותל לרשות אחד מהם או שפינה האבנים בעדים לרשותו נאמן לומר ולטעון לתוך שלי כנסתי והאבנים האלו שלי שהמוציא מחברו עליו הראיה. ודוקא שלא רצו על הכותל שלא הוחזק לשניהם שעה אחת שהוא אפשר שהיו שניהם מודים תחילה בכותל זה אם היה כולו לראובן או לשמעון אבל אם רצו עליו קודם לכן הרי הוחזק לשניהם ואם נפל אחר כך לרשות אחד מהם חולקים האבנים כמו שאמרו לענין שנים אוחזים בטלית שאם תקפה אחד בפנינו מוציאים אותו מידו. ובחצר ובגנה אם פנה אחד מהם האבנים לרשותו שלא בפני עדים והם מכירים את האבנים שהם אבני הכותל שהיה בנוי באמצע ונפל אינו נאמן לטעון לתוך שלי כנסתי כיון שהיו יכולים לכוף זה את זה בבנין וכן אינו נאמן לטעון לקוחות הם בידי דכיון שהיו האבנים האלה משותפות אין תפיסת אחד מהשותפים חזקה לפי שאין השותפים מחזיקים בכך שדרך השותפים שכל אחד לוקח הדברים המשותפים ומניחם ברשותו ואין חברו מקפיד עליו בכך. אבל אדם אחר שפינה אבני כותל חברו לרשותו שלא בפני עדים אף על פי שאנו מכירים האבנים האלו שהם אבני כותל חברו נאמן לומר לקוחות הן בידי דאחזוקי אינשי בגזלנותא לא מחזקינן אבל אם אין אנו מכירים את האבנים נאמן אפילו שותף שהם ברשותו לטעון לקוחות הם בידי מתוך שיכול לומר לקוחות הם ואינן מאבני כותל חברו.
ברם צריך תלמוד אם טען השותף בתוך שלי כנסתי אם הוא נאמן בטענה זו מתוך שיכול לטעון לא היו דברים מעולם או שמא אינו נאמן על טענה זו מתורת מגו לפי שיש לומר כיון שהיו יכולים לכוף זה את זה בבנין חזקה בין שניהם בנאוהו. ונראה הדברים שהוא נאמן לטעון בתוך שלי כנסתי להעמיד האבנים בחזקתו ובפרק זה איבעיא לן אי אמרינן מגו במקום חזקה או לא ולא איפשיטא הלכך המוציא מחברו עליו הראיה. ולענין בקעה אם יטעון כל אחד לתוך שלי כנסתי המקום של שניהם ואין אומרים כל דאלים גבר שלא אמרו כן אלא כשיש דררא דממונא לאחד מהם כגון זה אומר של אבותי וכו' אבל כאן יש דררא דממונא לשניהם שהרי כותל זה בנוי בתוך מצרם הדין בה שיחלוקו וכדתנן המחליף פרה בחמור ועד כאן לא נחלקו שם רבנן אלא לפי שהולכים אחר חזקת בעלים הראשונים וכן מפורש בפרק חזקת הבתים. עד כאן. מעליות ה"ר יונה ז"ל.

תד"ה הכי קתני כו' וסיפא נמי יש לפרש כן אבל סתם בקעה כו' עכ"ל משום דקשיא להו דהשתא נמי תיקשי דיוקא דרישא דקאמר ובמקום שנהגו לגדור בבקעה מחייבין אותו הא סתמא אין מחייבין אדיוקא דסיפא דקתני ומקום שלא נהגו לגדור בבקעה אין מחייבין אותו הא סתמא מחייבין מש"ה הוצרכו לומר דבסיפא נמי יש לפרש כן אבל סתם בקעה כו' ומיהו רבא שפיר קא מקשה ליה מאי אבל כיון דברישא נמי מבקעה קסליק לא הל"ל אבל בבקעה כו' אלא אבל סתם כו' ובגינה מקום שלא כו' וממילא ההוא סתמא אבקעה הוה קאי דמיניה קסליק ודו"ק:

חזי מר עבדא בישא כו' נלטיה מר כו' יראה בזה לפי שמדת העבד בקללה וארור כמ"ש ארור כנען עבד עבדים יהיה וגו' ולזה כיון שהרבנן חשבו אותו לעבד ואינו ראוי למלך היה חושש לקללתם וקם וקטלינהו והיה בא לנסות בזה אח"כ את בבא בן בוטא וא"ל חזי עבדא בישא כו' נלטיה מר שכן הוא מדתו של עבד עד דא"ל אי הוה ידענא דזהירי רבנן כולי האי שלא יקללוני אף אם חשבו אותי לעבד לא (הוה) קטלינא להו וק"ל:

א"ל בעושה מעשה עמך א"ל מסתפינא כו'. וקרא דעושה מעשה עמך היינו דאינו עובר בלאו באינו עושה מעשה עמך אבל עצה טובה קמ"ל דגם באינו עושה מעשה עמך משום יראה שיודע למלך ולעשיר אין לקללם והיינו קרא גם במדעך מלך וגו' ולאו דוקא במדעך במחשבותיך דא"כ מאי קא"ל דאנא ואת יתיבנא אלא במדעך היינו בדיבור כדמוכח בסיפא דקרא כי עוף השמים יוליך את הקול וגו' ואע"ג דכבר א"ל ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר דהיינו אפי' בסתר מ"מ קאמר ליה דאנא ואת יתיבנא כו' משום דאיכא למימר בחדרי משכבך וגו' דאיכא חשש שישמעו אחרים כדאמרי' אזנים לכותל אבל בשדה דליכא חשש כלל כיון דליכא שם רק אני ואתה וא"ל ואעפ"כ כי עוף השמים יוליך את הקול וגו' ודו"ק:

הוא כבה נרו כו'. נראה לפרש דה"ק דודאי אפשר למצוא העדר האור ולא עינים כגון אדם פקח בלילה והעדר עינים ולא האור כגון סומא ביום אבל כאן היה העדר שניהם התורה שהיא האור והת"ח שהם העינים ולזה א"ל שא"א לך לתקן שניהם וזה ללשון ראשון א"ל שתתקן האור כי גם בהמ"ק הוא אורו של עולם כנאמר כי מציון תצא תורה וגו' אבל העדר העינים וגופות של ת"ח א"א לך להחזיר וללשון שני א"ל שהעדר העינים אתה תתקן כי המקדש שתבנה הוא העינים תחת הת"ח שקטלת אבל העדר האור שהיא התורה שכבית במיתת הת"ח א"א לך להחזיר בבנינו וק"ל:

אם לא סתרת אל תסתור כו'. מה שהוסיפו בזה לפי ענינו לומר לו אל תסתור דלא הל"ל אלא אל תבנהו יראה בזה לפי שסתירת בהמ"ק ובנינו אינו רק ע"י מלך סתירתו כמ"ש בפרק הניזקין על והלבנון באדיר יפול כו' וכן בנינו כדלקמן שאני בהמ"ק דאי לאו מלכותא לא מתבני וכמ"ש פ' כ"ג ג' מצות כו' להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות ב"ה כו' וכן בדוד הוא אומר וה' הניח לו מסביב וכתיב ויאמר המלך וגו' אנכי יושב וגו' ולפי שהם לא חשבו אותו למלך רק לעבד וע"כ א"ל אל תסתור להחשב למלך ואם סתרת בלא דעתינו אל תבנהו כו' להחשב למלך בבנינו אם זיינך עלך שנתקיים בך התנאי הזה שהכרית אויבי ה' מסביב כמ"ש בספר יוסיפון הנה התנאי האחר שיבנה ע"י מלך לא נתקיים בך כי ספרך כאן ולא ריכא כו' ולזה גזמו לו קלניא תתעביד אפקירך ואת רכושך לבני חיל כי עבד אתה ועיין בערוך בערך זיי"ן:

דכתיב כי אנכי היום רך וגו' גם בשלמה נאמר בני נער ורך וגו' ופירושו רך בשנים לפי שלא היה לו אז רק י"ב שנים אבל דוד היה לו יותר מל' שנים אז ואין לומר בו רך בשנים וק"ל:

דהכי שפיר טפי דמחזי כאדוותא דימא כו' אפשר שכוונו בזה כמ"ש פ' כסוי הדם גבי תכלת דומה לים והים לרקיע כו' ועיין בחידושינו שם:

מפני שהשיא עצה לנ"נ שנאמר להן מלכא מלכי ישפר וגו' מפורש פרק היה נוטל:

שחתכוהו מגדולתו כו' פרש"י בפ"ק דמגילה בימי אחשורוש שהרי בלשצר השליטו תלתא במלכותו כו' ע"ש ויותר היה לו לפרש שנ"נ השליטו על כל מלכות בבל ובלשצר חתכו מגדולתו ולא השליטו רק על תלתא דמלכותא וכן דריוש וניחא השתא לפי שהיה נחשב בעיני נ"נ להשליטו על כל מלכותו על שהשיא לו עצה זו נענש להיות אח"כ בימי בלשצר ודריוש נחתך מגדולתו וכן למ"ד דנענש דשדיוה לגובא דאריוותא היינו אח"כ בימי דריוש ודו"ק:

וכתיב כולה מטא על נ"נ מלכא וכתיב ולקצת ירחין י"ב כו'. מייתי להני קראי דמשמע כולה מטא על נ"נ היינו גם מה שייעצו ליתן צדקה לעניים כדי ליתן לו ארכא וזה הועיל לו ליתן ארכא י"ב חדש וק"ל:

רש"י ד"ה פשיטא דהאבנים של שניהם דאפי' לא פסק לן דינא דמתני' וכו'. צ"ע מפני מה דחק רש"י לפרש דברי המקשה כן ולמה לא פירש דפריך בפשיטות פשיטא דהאבנים של שניהם כיון דברשות שניהם מונחים ולא היה צריך התנא למיתני שהאבנים הן של שניהם ולמה ליה לרש"י הא דפירש דאפי' לא פסק לן דינא דמתניתין המלמדנו שמתחלה בין שניהם עשאוה וכו' דמשמע דמפרש דפריך אלפיכך דקתני מתניתין כמו שפירשו התוס' לעיל במתניתין ד"ה לפיכך וכו' דבשלמא התוס' דפירשו דהמקשה ידע שפיר דמונחים ברשותא דחד ואפי' הכי פריך פשיטא והמתרץ חשיב לו דאתא לאשמועינן דאפילו שהו הרבה ברשותו אפילו הכי הוו של שניהם ואינו נאמן לומר שלי הן במגו דלקוח מטעם דאנן סהדי שלא עשאה לבדו כיון דמעיקרא החיוב על שניהם לבנות בעל כרחם והוי כמגו כמקום עדים וכו' ולכך הוצרכו התוס' לפרש דהמקשה פריך מתחלה על תנא דמתניתין דקתני לפיכך דתלי הטעם במה שמעיקרא מתחלת הבנין היה יכול כל אחד לדחוק את חברו כדי שיתיישב התירוץ על דברי המקשה שהשיב לו התרצן דהאי דקתני לפיכך אתא לאשמועינן אפילו שהו הרבה אבל רש"י שלא פירש כן א"כ למה לא פירש דפריך המקשה פשיטא בפשיטות בלא לישנא דלפיכך ונ"ל דפירש רש"י כן משום דאפי' הוה ס"ד דהמקשה דמונחים ברשות שניהם לא הוה שייך למפרך פשיטא דהוו של שניהם בפשיטות דבשלמא בעלמא הוי הסברא דכל דבר המונח ברשות של שנים הוי של שניהם דאם איתא דהוי של אחד היה לו להיות מונח ברשות שהוא שלו לבדו והואיל והוא מונח ברשות שהוא של שניהם מכלל שהוא של שניהם דאל"כ היאך בא לרשות של שניהם אבל הכא אפילו היה הכותל של אחד מהם אין מן חתימה שמונח עתה ברשות של שניהם שבמקרה הנפילה אירע כן שנפלה לרשות של שניהם שהרי הכותל היתה עומדת בין רשות שניהם וא"א לצמצם שתפול לרשות אותו האחד שבנה אותו וכיוצא בזה כתבו התוס' דיש פרק הבית והעלייה ולכך לא שייך להקשות פשיטא ל"ל למתני' למיתני כלל דהוא של שניהם דשפיר אצטריך למיתני לכך פי' רש"י דלא פריך דלא ליתני כלל שהוא של שניהם א"א דפריך שלא ה"ל להתנא לתלות הדין בלפיכך וכו' דהיינו במה שפסק לן דינא המלמדנו שמתחלה בין שניהם עשאוה בע"כ בלא זה בע"כ היו חולקים בשוה וכו' וא"כ ה"ל לתנא דמתני' למיתני בקצרה אם נפל הכותל המקום והאבנים היא של שניהם ולא ה"ל למיתני לפיכך דר"ל משום דמתחלה בונים הכותל בע"כ וק"ל. ומשני התרצן דאתא לאשמועינן דאפי' נפל לרשות דחד וכו' דלא אמרינן המע"ה ולכך תני לפיכך ונ"ל דהספדים חסרים לפנינו וכצ"ל ברש"י פשיטא וכו' דאפילו לא פסק וכו' שמתחלה בין שניהם עשאוהו בע"כ ע"כ היו חולקים בשוה:

תוס' ד"ה הכי קתני וכן בגינה סתם וכו' וסיפא נמי יש לפרש כן וכו'. משום דקשה להו דהא השתא נמי קשיא דיוקא דסיפא ארישא דרישא קתני במקום שנהגו בבקעה מחייבין אותו לגדור הא סתמא לא ובסיפא קתני אבל בבקעה במקום שנהגו שלא לגדור וכו' הא סתמא מחייבין אותו לכך כתבו וסיפא נמי יש לפרש כן וכו' דלא תקשי דיוקא כלל וק"ל:

גמ' בנין נאה מימיו במאי כו' כצ"ל:

שם ועייל שפה כי היכי כו' נ"ב עיין בפ' החליל:

גמרא דכתיב ונהרו אליו כה"ג. מהמהרש"א בח"א משמע דסמיך אקרא דבתריה כי מציון תצא תורה ודוחק. ויותר נראה דדריש ונהרו מל' ואל תופע עליו נהרה (איוב ג׳:ד׳):

שם פשיטא. עפרש"י ותוס' לעיל במשנה. ומשמע דאפילו אם היה טוען האחד כולו שלי והב' חציו שלי דבכה"ג איתא בריש ב"מ דזה נוטל ג' חלקים וז"נ רביע. או דאפי' הא' היה טוען ודאי והב' ספק כגון יורש היה הדין דיחלוקו בשוה כיון דהם בחזקת שניהם:

שם אמר אביי ה"ק כו' ובמקום שנהגו לגדור בבקעה כו'. ללישנא דמחיצה גודא ה"נ יותר לפרש ובמקום שנהגו לגדור בחצר דאיירי ביה מלאוקמי בבקעה דלא נזכר כלל. ועוד דע"ז לא הוה רבא מקשה מידי. אלא ע"כ דס"ל לישנא דחלוקה וסייעתא להפוס' שתפסו לשון זה להלכה:

שם א"ל רבא א"כ מאי אבל. עמש"כ בזה במהדורות לס' נת"ע (קי"ג ב) בס"ד:

רש"י ד"ה ודפנא. ערמונים שקורין לו"ר כו'. סותר א"ע למה שפי' בר"ה (כ"ג) ד"ה ערי וד"ה דולבי וע' סוכה (ל"ב ב) בפירושו ד"ה דולבא:

רש"י ד"ה מכפייה. וכן מחזה אל מחזה כו'. כצ"ל:

יוֹמָא חַד אָתָא וְיָתִיב קַמֵּיהּ. הוצרך לפרש יוֹמָא חַד ללמדינו שנתחכם הורדוס שלא הלך אצלו תכף אחר שסימא עיניו בו ביום כי אמר עתה גדל הכאב מאד ויתכן מרוב הצער יקלל ואין נעשה מבחן בכך על זכות טוב לבבו ומדתו לכן אמר יוֹמָא חַד אחר שעשה לו כן אתא ויתיב קמיה.

הוּא כִּבָּה אוֹרוֹ שֶׁל עוֹלָם יֵלֵךְ וְיַעֲסֹק בְּאוֹרוֹ שֶׁל עוֹלָם. נראה לי בס"ד כי הבדל שיש בין חכמי ישראל ובין הפילוסופים הוא מָשָׁל לאחד שהיה יושב בתוך ארמון גדול אך הוא עיניו פתוחות ויש לו אור גדול שם שרואה בו הנה זה הוא רואה הפתח של הארמון בעיניו ותכף ומיד הוא יוצא ונכנס בו ואף על פי שיש באותו ארמון כמה פתחים של חלונות גדולים או של חדרים שפתוחים לתוך אותו ארמון לא ישגה ויטעה ללכת באחד מהם שיחשוב שזה הוא פתח העיקרי של הארמון כי עיניו פתוחות והאור מאיר להם הנה הם רואים בהשקפה ראשונה איה הוא פתח העיקרי של הארמון ולמה ישגו ויטעו.
מה שאין כן הפילוסופים שאינם מאמינים בקבלה ומסורת שהיא תורה שבעל פה המאירה לעינינו אשר באורה ידע האדם מטרת האמת בהשקפה הראשונה בכל דבר ודבר ורק רוצים לידע האמת על ידי השערת שכלם ואומדן דעתם הנה הם ידמו ליושב בתוך ארמון גדול ובארמון זה יש כמה חלונות גדולים שיש להם פתחים ושערים גדולים במדת שער פתח העיקרי של הארמון ועוד יש חדרים שלש וארבע שיש להם פתחים ושערים בתוך הארמון מפתח העיקרי שלו הנה ממשש בידיו בכותלי הארמון למצא הפתח העיקרי כדי לצאת בו והנה הוא פוגע בפתח של החלון הגדול וחושב שזה הוא פתח העיקרי ונכנס בו ארבע וחמש טפחים והנה כותל סתום לפניו אז ידע שזה פתח של חלון הוא וחוזר לארמון וימשש בכותל בהלכו וימצא גם כן פתח גדול ויחשוב בודאי זה פתח הארמון העיקרי ונכנס בו והולך שתים ושלש אמות ורואה כותל סתום אז ידע שזה הוא פתח החדר שיש בתוך הארמון וימשש בכותלי הארמון וגם כן טועה בפתחים של חלונות ושל חדרים לחשוב שהם פתח העיקרי והולך ומסבב כל כותלי הארמון מבפנים בכל רוחותיו ואינו מוצא פתח העיקרי כי לפעמים יבא אצל פתח העיקרי ויחשוב שאין זה פתח העיקרי ויעבור מאצלו באופן חוזר והולך כמה פעמים ולא ימצא פתח האמיתי העיקרי.
כן אלו הפלוסופים תֶּחְשַׁכְנָה עֵינֵיהֶם מֵרְאוֹת (תהלים סט, כד) ורוצים להשיג הדברים על ידי השערת השכל והם טועין כי מחטיאין המטרה ואינם משיגים האמת ואמרתי עליהם אמר הכתוב בפרשת וירא וְאֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פֶּתַח הַבַּיִת הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל וַיִּלְאוּ לִמְצֹא הַפָּתַח (בראשית יט, יא) והכונה לאלו הפילוסופים שאינם מודים בדברי תורתינו הקדושה שהיא תורת אמת רשות היחיד אלא עומדים חוצה מהאמת שהוא רשות הרבים וזהו בְּפֶתַח הַבַּיִת שלא נכנסו למקום האמת המכונה בשם 'בַּיִת' הִכּוּ אותם מן השמים בַּסַּנְוֵרִים שמולידים סברות בהשערת שכלם שהם נגד האמת אלא בנויים על דברי תוהו וכזב ומחמת כן נִלְאוּ לִמְצֹא הַפֶתַח של מקום האמת.
נמצא לפי זה הקבלה והמסורת שהיא תורה שבעל פה היא אור המאיר לעיני האדם כדכתיב וְתוֹרָה אוֹר (משלי ו, כג) וכן דרשו חז"ל (מגילה טז:) לַיְּהוּדִים הָיְתָה 'אוֹרָה' (אסתר ח, טז) זו 'תורה' ועל ידי אור תורה תחזנה עיני האדם פתחו של דבר האמת בהשקפה הראשונה שיכוין אל דבר אמת ולא ישגה ולא יטעה בדברי הבל ותוהו.
ולכן על הרג חכמי ישראל אשר הרגם אמר לו הוּא כִּבָּה אוֹרוֹ שֶׁל עוֹלָם המאיר מן אור התורה המאיר בהם אשר מפיהם תצא אורה זו תורה לדעת האדם מטרת האמת אשר יֵלֵךְ בו ויסמוך עליו ונתן לו עצה בעבור זאת שֶׁיַּעֲסֹק בְּאוֹרוֹ שֶׁל עוֹלָם זה בית המקדש כי גם הוא מאיר לאדם ללכת בדרך אמת שהוא דרך שדורכים בו חז"ל בדרך אמת וימאס בדרך ואמונה של הפילוסופים שהם כופרים בקבלה ומסורת ולא יודו אלא רק בדבר טבעי שמחייב השכל שלהם.
והוא דאמרו רבותינו ז"ל (משנה אבות ה, ה) עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂו לַאֲבוֹתֵינוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, אשר כולם דברים שהם הפך הטבע ולא יחייבם השכל האנושי ולכן כשרואה אותם האדם בחוש הריאות בעל כרחו צריך לכפור ולמאוס בתורת הפילוסופים אשר תכחיש ותהביל כל דברים שהם לא יחייבם השכל האנושי! ומאחר שיכפור בתורתם של אלו בעל כרחו יודה בתורת אמת ונמצא עיניו מאירים להשיג האמת מכח דברי תורתינו הקדושה.

אִיכָּא דְּאַמְרֵי: הָכִי אָמַר לֵיהּ: הוּא סִמֵּא עֵינוֹ שֶׁל עוֹלָם וכו'.. נראה לי בס"ד הכונה דאומר לו אל תאמר למאי נפקא מינה נבנה בית המקדש כיון דקרוב שיחרב על ידי עכו"ם ויגלו ישראל! לזה אמר הוּא סִמֵּא עֵינוֹ שֶׁל עוֹלָם ומזה אפשר שיוולד סנגורייא של הצלה כי עבד יוצא לחירות בשן ועין (קידושין כד:) ולכן אתה שסמית עינו של עולם יהיה די בזה לבטל הגזרה ויהיה חירות מגזרה זו של חרבן וגלות ותתבטל.

אִם לֹא סָתַרְתָּ אַל תִּסְתֹּר. קשה למה ניחא להו שלא יסתור? אדרבה חפצים בחרבן!
ונראה לי בס"ד דהם היו יודעים על ידי כלדאים דהם עתידין להחריב בית המקדש ולגלות את ישראל אך עדיין לא הגיע הזמן ולכן חוששים אם יסתור אותה עתה תתבטל הגזרה לגמרי כי תתקיים בזאת הסתירה של הורדוס והם כל שמחתם ותשוקתם להחריבו בידם ורוצים שיבואו על מקדש בנוי ויחריבוהו.
ובזה ניחא לתרץ דקדוק אחר איך כששמעו שסתר ובנה לא הענישו אותו? ובזה ניחא כי ניחא להו בזה הבנין שעשה כדי שאחרי זה יחריבו בנין נאה ויתפארו בזה ויצערו בזה את ישראל ביותר.

וּמְנָא לָן דְּהַאי 'רַכָּא' לִישְׁנָא דְּמַלְכוּתָא הוּא? (שמואל ב' ג, לט). נראה לי בס"ד הא דהמלך נקרא רַכָּא לשון רכות כי מלך קשה אין סובלים אותו ואפשר שיעבירו אותו ממלכותו וכאשר עשו ישראל עם רחבעם (מלכים א' יב, יד) אבל אם הוא רך יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב כל ישראל ולכך נקרא המלך רַכָּא לשון רכות רצונו לומר שיהיה רך ועל ידי כן יאריך בממלכתו כי רַכָּא בהפוך אתוון ארך.

דְּמֶחֱזִי כִּי אָדְוְתָא דְּיַמָּא. פירש רש"י גלי הים שהם נעים ונדים כן זה העין מתעששת בראייתן. נראה לי כיוונו בזה שיהיה ההידור הזה במקדש מצד ראית העינים לתקן מה שסימא עינו של עולם. גם גלים לשון גַּלְגַּל לאמור גלגל הוא שחוזר בעולם שעתיד מקום זה להיות נמסר ביד זרים ועוד יתגלגל לחזור לישראל.
גם הגוונים הם ירוק לבן כחול ראשי תיבות 'יֵלֵךְ' רמז דסוף ילך זה מידם. גם ראשי תיבות שלשה גוונים אלו הם 'כְּלִי' שהם ראשי תיבות כהנים לויים ישראלים אשר עוסקים בקרבנות באותו מקום שאי אפשר שיחסר מהם מין אחד שצריך כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדם.
ונראה לי בדרך נס נגלו להם אבנים יקרות אלו במקום אחד בים ומעשה שמים הם מששת ימי בראשית ולכן כתיב ביה (חגי ב, ט) גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן.

וְהָאָמַר רַב חִסְדָּא: לָא לִסְתּוֹר אִינִישׁ בֵּי כְּנִישְׁתָּא עַד דְּבָנִי בֵּי כְּנִישְׁתָּא אַחֲרִיתִי. הקשה הרב עיון יעקב ז"ל בשלמא בית הכנסת אפשר לבנותה במקום אחר לכך בונין ואחר כך סותרין אבל בית המקדש אי אפשר לבנות במקום אחר ומוכרח לסתור תחלה כדי שיבנה והניח בצריך עיון. ונראה לי בס"ד דפריך איך אסביה עצה לסתור כולו בבת אחת ואחר כך יבנהו לימא ליה לסתור ולבנות פורתא פורתא קמא קמא ופשוט.

כתיב גם במדעך מלך אל תקלל אין דרכו של שהע"ה לחזור מ"ש בתורה ונשיא בעמך לא תאור ועוד מה צורך לטעם כי עוף השמים יוליך את הקול ת"ל דלאו הוא בתורה. אע"כ מיירי שהע"ה ממי שאינו עושה מעשה עמך מ"מ אל תקלל משום עוף השמים יוליך וגו' ובבא בן בוטא דהוה מייתו קרא מעיקרא אסיפא נתכוון משום עוף השמים אלא דהורדס לא הבין:

ואב"א שאני ביהמ"ק דאי לא מלכא לא מתבני להאי שינוי עבדא הוה כשארי כותים וכנ"נ ורק משום מצות בנין בית המקדש ובדרוש ישבתי מ"ש בבא בן בוטא במתני' דכריתות בכל יום היה מביא אשם תלוי דהוה ס"ל דמביאי' אשם תלוי על כל שום חטא ואין אדם ניצול בכל יום חוץ מיום אחר יוה"כ ואמר המעון הזה היתי מביא אלא שלא הניחוני חבירי ואמרו לי עד שתכנס לבית הספק ע"ש ואמרתי כי לפי תי' זה עכ"פ חטא בבא בן בוטא אלא שזכות בנין ביהמ"ק מגין והוה כמתענה בשבת שחוזרי' ונפרעי' ממנו עונש עונג שבת וה"נ כל שנתרבה כפרת ישראל בביהמ"ק נתרבה זכותו של הורדוס וכל שנתרבה זכותו של הורדוס נתחייב בבא יותר. אלא שהיה הדבר ספק אצל בבא אולי עבד שאני שחייב במצוות וא"כ היה ספק חטא וחייב אשם תלוי. אפי' ביום שאחר יוה"כ שהרי ביו"כ גופי' נתחייב על תוספת זכותו של הורדוס והיינו דדקדק המעון הזה אם הניחוני חבירי היתי מביא פי' על חטא המעון הזה שנתתי עצה לבנותו. אך הוא חשבה לספק חטא אמנם חביריו חשבוהו לודאי חטא ולא ס"ל עבדי שאני דחייב במצות ואין אשם תלוי בא על הודאי ע"כ א"ל המתן עד שתכנס לבית הספק דייקא ולא לבית הודאי:

אתרא דנהיגו בהוצא ודופנא והא דפר"י גויל וגזי' לאשמיעי' שיעורא דג' טפחים וכו'. מיהא לר"ת דהוצא ודפנא דוקא ולא מנהג גרוע א"כ במקום דתנן הכל כמנהג המדינה ה"ל לפרש הוצא ודפנא ומזה ראי' לשיטת ר' יונה דבמקום שאין מנהג לא יעשה ב"ד בפחו' מלבינים במשנה להדי' ולא במחיצה הרמוזה בהכל כמנהג המדינה ומשו"ה לא הו"מ לפרש הוצא ודפנא דא"כ היה ב"ד עושי' הוצא ודפנא:

פשיטא לא צריכא דנפיל וכו' להרי"א ן' מיגא"ש דס"ל דאלים סברת לפיכך וכו' דאפי' חזית לא מהני בחצר שהוא מקום סתר ומצי רמאי ברמיותא לעשות מיני רמאות ולא אלים חזית להוצא מחזקת לפיכך וכו' נראה דלא אמרה הגאון אלא בתר דגלי לן ש"ס דאלימי סברת לפיכך אפי' במקום תפיסה ודפנינהו חד. אבל להס"ד כי היכי דהוה ס"ד דתפיסה מהני ומשו"ה פריך פשיטא ה"נ הוה סבר דחזית מהני ומשו"ה פריך פשיטא לא הומ"ל לא צריכא דאיכא חזית לחד מיניהו:

אלא אמר רבא וכו' וכן סתם גינה וכו' הרמב"ם בפי' המשנה מפרש לי' אלוקח סתם ממוכר אשר גנותיו סביבותיהם גדורים והוא קונה גינה בין גינותיו סתמא צריך הלוקח לגדור בינו ובין המוכר אפי' במקום שנהגו שלא לגדור הגינות. מ"מ זה שקנה ממוכר זה אשר גדר את גינותיו סביב הרי דעתו גלוי שרוצה במחיצה ואדעתו דהמוכר הלז קנה כנלע"ד סברת הרמב"ם וטעמו ועוררני תלמידי הבח' המופלג כ"ה מנחם כ"ץ שי' דלטעמי' דרמב"ם דס"ל כותל גינה משום נתפס כגנב הוא וא"כ מה לי חשש גניבה דרבים או דיחיד זה ובני ביתו. אבל להסוברי' דכותל גינה משום היזק ראי' א"כ כיון דמקום שנהגו שלא לגדור הוא ובלוקח קנה סתם אין לומר כיון שראה המוכר הזה מקפיד וגדר כל סביביו דלמא היינו מהיזק עין הרע דרבי' כדמשני לעיל לענין היזק ראי' שאני היזיקא דרבים מהיזיקא דיחיד ונכון הוא. אע"ג שנמצא בהרז"ה במתני' דהמקיף חבירו מג' רוחות סברא בהיפוך מ"מ דעת יחיד הוא ולא נמצא לו חבר בפי' אותה הסוגיא וגם הוא לא כ"כ אלא שהבע"ד טוען כן אבל אינו אמת עיי"ש וק"ל. ונ"ל דהרמב"ם לא פי' כן אלא בדרבא דסתם אקונה סתם קאי. אבל בדאביי וכן סתם גינה ובמקום שנהגו לגדור בבקעה וכו' בודאי אין הלשון והענין סובל אלא לפרש סתם קאי אהמקום שהמקום הוא סתם בלי מנהג ולא אלוקח ומשו"ה נהי בפי' המשנה מפרש כרבא דהלכתא כוותי' לגבי אביי בפי' לשון המשנה. אבל לעולם לדינא לא פליג רבא על אביי דבמקום שאין מנהג ושותפי גנה רוצי' לחלוק הוה כמקום שנהגו לגדור. וכן פסק פ"ג משכני' דשותפי' בגנה במקום שאין מנהג כופי' הא במקום שנהגו להדי' שלא לגדור אין כופין. ואמנם הלוקח סתם אפי' במקום שנהגו שלא לגדור כופין ומיירי שהמוכר הזה גדר סביביו. ונושאי כליו לא ביארו דבריו יפה והאמת כמ"ש בכ"מ הי"ז וק"ל:

מאי חזית פירש"י מלשון מחזה מול מחזה. נראה היינו לר' הונא אבל ר' יוחנן ע"כ מפרש לי לשון חזה הוית דבר הנראה וניכר כמ"ש הראשוני' ז"ל וסגי בשייעה טינא. ונראה דר"ה לא רצה בזה משום דבשייעא טינא בקל מצי למיעבד רמאות לכנס בצד חבירו כרגע ולשייעא בטינא וכמ"ש נמוק"י. ור' יוחנן אי פליג אדר"ה לדינא צ"ל דס"ל דאכפי' קרנא אין בו תועלת לכשתפול הכותל וכמ"ש ט"ז סי' קנ"ח סעי' ה' משא"כ שיעה טינא אפי' אי ע"י נפילה יוסר הטיט מ"מ קילופא מידע ידועא ובקל יש להתבונן אי הלבינה הקלופה נפלה מצד זה או מצד זה. והנה מסברא משמע דלר' יוחנן דשיעא טינא הוא ע"כ ס"ל מלבר ולא כלישנא בתרא מלגיו דא"כ מאי מבחוץ בשלמא אכפי' קרנא י"ל בליטת הקרן לחוץ כמ"ש ד"ה והא וכו' אבל בשיעא טינא ליכא בליטה כולי' האי דשייך מבחוץ ובש"ס לא היזכר בד"ר יוחנן ב' לישנא וא"כ הסוברי' דר"ה ור"י פליגי ופסקו כר' יוחנן ע"כ פוסקים כלישנא קמא. דעבדי מלבר. ולא משמע כן קצת בפוסקי' עיי' וק"ל:

גייז לי' חברי' ואמר דידי ודידי' הוא כאן מבואר להדיא כדעת רש"י דמייתי הטור. דאפי' אי תקנו חזית ולא עבדי תרוי' עברו על תקנת חכמי' מ"מ אי נפל הכותל הוה דתרויהו ודלא כר' יונה ועסמ"ע סי' קנ"ח סק"י ומכאן תיובת'. אבל מה שהקשה אגודת אזוב דמייתי ש"ך סק"ב מדפריך לקמן ולא יעשה לא זה ולא זה לק"מ דהתם אי לא הוה תקנו רבנן חזית הוה של שניהם אבל השתא דתקינו רבנן והוא לא עשה כדבריהם יפסיד ואין כאן ק'. אבל מהך דדלמא גייז ואמר דידי ודידי' הוא בודאי קשי' ונ"ל דהכי קשי' לי' דלמסקנא לא נשנה סיפא אלא לאפוקי מדאביי לדיוקא. אבל באמת לא צריך חזית לא לזה ולא לזה ואפ"ה הוה של שניהם ודלא כר' יונה:

אם זיינך עלך ספרך כאן וכו' הורדוס קלניא מתעביד. מהרש"א לעיל במה שכתב ושיירה לההיא ינוקתא וכו' פירש שדקדק למנסבא לפי שעבד של בית חשמונאי היה ולא נשתחרר עדיין וכיון דקטלינהו לכלהו אשתייר עבדא דההיא ינוקתא ואם נשאה היה משתחרר כמ"ש פרק השולח באדון שנושא שפחתו וה"ה באשה שנשאת לעבדה עכ"ד. ובזה אפשר לפרש הא דאם זיינך וכו' כי הנה הוא הרג לחכמים ומזה מוכח שלא נשאה והוא עבד וזרעו כמוהו עבד וסברו דהרג לחכמים דעבד אינו יכול להיות מלך וז"ש אם זיינך עלך שהרגת אדוניך והוצאת קול שנשאת אותה תנוקת לומר שאתה משוחרר. ספרך כאן שאתה עבד ושקר הוא מה שאמרת שנשאת התנוקת. אך הורדוס קלניא מתעביד מאליו והקול שקר: