ור' יוסי סבר. דוקא גדרה ניקף דגלי דעתיה אבל גדרה מקיף לא: רוניא אקפיה רבינא. ד' שדות היו לרבינא סביבות ארבעה מצריו של רוניא וגדרן: הב לי כמה דגדרי. כרב הונא אליבא דר' יוסי דאמר הכל לפי מה שגדר דהכי קי''ל כדמוכח לקמן: יומא חד הוה גדר. רוניא היה גודר תמרים מדקל שבשדהו: קיבורא דאהיני. אשכול של תמרים משל רוניא ובפניו: רמא ביה קלא. גער בו רוניא באריסיה דרבינא: א''ל. רבינא גלית אדעתיך שחביבין הדקלין עליך וניחא לך בשמירתן: לא יהא אלא עיזי בעלמא מי לא בעית כו'. כלומר אפי' אינך ירא מן הגנבים צריך אתה לשמרן מן העזים: ולאו גברא בעית לאכלויי. להזעיק ולגעור בהן וירעם מתרגמי' אכלי (תהלים יח) וכן כל לשון הכרזה בתרגום יהונתן: פייסיה במה דאיפייס. טוב לך להתפייס באגר נטירא הואילו ונתרצה לכך: הגה''ה ואי לא דאיננא לך כר' יוסי כו' מכלל דהכי הלכתא. וכן פסק ר''ח. תמ''ש: ארבעה לצלא וד' לצללא. אני שמעתי צלא רצען עני וצללא רצען עשיר וכך אמר לו ארבע ככרות צריכין לרצען עני למאכלות ביתו ליום כמו שצריכין לעשיר וזה עני הוא וצריך לו השדה לפרנסה וכשם שאתה אומר לו הסתלק מעלי בדינא דבר מצרא משום ועשית הישר והטוב כך אני אומר לך עשה ישר וטוב לעני זה ואל תסלקהו ויש לגמגם דהעור קרוי צלא ולא הרצען כדאמרי' בעלמא (נדרים דף נו:) מאי דרגש ערסא דצלא ואומר אני רוניא רצען היה ונותן עורות לעבדנין לעשות מהן מנעלין למוכרן בשוק וכך אמר לו רב ספרא לרבינא העני זה שכרו מועט שהוא צריך ליתן שכר הרבה לעבדנין דאמרי אינשי ארבעה זוזי לצורך מקח העור וארבעה זוזי לשכר העבדנין והיינו צללא לפיכך עשה ישר וטוב ותהי לו שדה זו לפרנסת ביתו ול''נ ד' לצלא ד' ככרות צריך לעבדן עני וד' לצללא כמו כן ד' לצורך עבדן עשיר ומשל הוא כנגד רוניא שהיה לו שדה אחת בתוך שדות של רבינא כדאמר לעיל דרבינא אקפיה מארבע רוחותיו ועכשיו קנה לו שדה אצל מצר רבינא ומפסיק שדה רבינא בין שדותיו וא''ל רב ספרא לרבינא שיעשה הישר והטוב להניח לרוניא אותה דעכשיו יהיה לו שנים שכמו שצריך שמירה לשני שדות [צריך] ג''כ לאחד ומכמה דברים יציאת האחד מרובה כיציאת שנים ונמצא רוניא משתכר: מתני' מחייבין אותו לבנות עד ד' אמות. דבהכי סגי להיזק ראיה: בחזקת שנתן. אם אמר האחד לאחר שבנאו אני עשיתיו משלי שלא רצה זה לסייעני ותובעו חצי היציאה וזה אומר נתתי חלקי נאמן: עד שיביא התובע. עדים שתבעו ולא נתן לו דכיון דחובה עליו לסייעו ומשפט זה לכל גלוי לא היה בונה משלו אלא היה צועק עליו בב''ד: סמך לו כותל אחר. לאחר שבנאו האחד למעלה מד' אמות הרבה ולא רצה האחר לסייעו בהגבהתו סמך השני כותל אחר כנגד כותל זה כדי לסכך ולתת עליו תקרה מכותל לכותל אע''פ שלא נתן עליו עדיין התקרה: מגלגלין עליו את הכל. דגלי דעתיה דניחא ליה בהגבהה דהיאך: בחזקת שלא נתן. אם בא הראשון ותבעו לדין לאחר שסמך את כותלו לכותל ראשון ואומר לו תן לי חלקך במה שהגבהתי וזה אומר נתתי חלקי אינו נאמן אלא בעדים שאין משפט זה גלוי לכל ועד שיחייבוהו בית דין אינו עשוי ליתן: גמ' הקובע זמן לחבירו. במלוה שהלוהו:

הגה''ה כתב בספרים אבל מקיף לא יהיב ליה אלא דמי רביעית. וקשה דמנלן דיהיב ליה אפי' דמי רביעית דילמא לא יהיב ליה . כלל וכן משמע בפ' כיצד הרגל (ב''ק דף כ: ושם ד''ה טעמא) דקאמר טעמא דניקף הא מקיף פטור ש''מ זה נהנה וזה לא חסר פטור ודחי שאני התם דא''ל לדידי סגי לי בנטירא בר זוזא מיהו יש לדחות דה''ק לדידי סגי לי בנטירא בר זוזא הלכך פטור מלסייע לד' רוחות אבל רביעית יסייע דאין לך אדם שלא יסייע לרביעית שיהיה גדור מארבע רוחותיו: ואי לא דאיננא לך כרב הונא אליבא דר' יוסי. קצת היה נראה שלא להפחידו היה אומר כן מדלא קאמר ואי לא מגבינא לאפדנא מינך או מחינא לך בסילואה דלא מבעי דמא ואע''ג דבלולב הגזול (סוכה דף לד: ושם ד''ה ולדרוש) אמר שמואל להנהו דמזבני אסא אשוו זבינייכו ואי לא דרשינן לכו כר' טרפון ובעי למימר התם דלהפחידם היה אומר כן הכא נראה דהכי ס''ל כדפירש רש''י ועוד מדקאמר ליה זיל פייסיה במאי דאיפייס משמע דמן הדין היה לו יותר אם לא בשביל שכבר נתפייס: ארבעה לצלא כו'. לפירוש הקונטרס מקשה ר''ת [הא] אין מרחמים בדין ועוד דקאמר סבר רבינא לסלוקי משמע שטעה רבינא ועוד מה שייך כאן האי מעשה אי משום דאיירי ברבינא ורוניא לייתי נמי מעשה דהמקבל (ב''מ דף קט.) רוניא שתלא דרבינא הוה והנך תרי עובדי דשמעתין לייתי נמי התם ועוד דצלא הוא עור כדאמרי' (מו''ק דף כז.) מאי דרגש ערסא דצלא ואומר ר''ת דזבן ארעא אמיצרא דרבינא היינו אמיצר אותם שדות דאקפיה רבינא מארבע רוחות והיה רבינא מצרן מג' רוחות ורוניא מרוח אחת ואף על גב דאמר בהמקבל (ב''מ דף קח:) הני ארבע בני מצרא דקדים חד מינייהו וזבן מאי דזבן זבן מ''מ סבר רבינא לסלוקי משום שהיה מצרן מג' צדדין ורוניא רק מרוח אחת א''ל רב ספרא אמרי אינשי ארבעה לצלא פירוש לעור גדול צריך ליתן לעבדן ד' זוזי וד' לצללא עור קטן כלומר צריך ליתן מן הקטן כמו מן הגדול שיש טורח בקטן כמו בגדול ה''נ מאי טעמא דינא דבר מצרא משום שיהיו כל שדותיו סמוכין שיוכל לחורשן בבת אחת ולכך הוא מצרן מרוח אחת כמו אתה מג' רוחות וה''ר אברהם פירש דהך ארעא דזבן רוניא אמיצרא דרבינא היינו אמצרא דאותן שדות שהיה רוניא אריס בהן כדאמרי' רוניא שתלא דרבינא הוה וה''ק ליה רב ספרא לרבינא אע''פ שאין לרוניא בגוף הקרקע כלום מכל מקום הואיל שהוא עובדן הרי הוא מצרן כמו דאמרי אינשי ארבעה לצלא נותנין ד' זוז על העור וכמו כן צריך ליתן לצללא לאומן המעבד את העור: מארבע אמות ולמעלה אין מחייבין אותו כו' בחזקת שלא נתן. איירי כגון דידעינן דקדם חד וארציה לחבריה והיה מסרהב כדמשמע לישנא אין מחייבין אותו ולכך הוי בחזקת שלא נתן וא'''צ להעמיד בשעשה חזית: אע''פ שלא נתן תקרה מגלגלין עליו את הכל. אע''ג דזה נהנה וזה לא חסר פטור מ''מ כיון דגלי דעתיה דניחא ליה בהגבהה חייב וכן משמע נמי בכיצד הרגל (ב''ק דף כ: ושם) דקאמר טעמא דניקף הא מקיף פטור ש''מ זה נהנה וזה לא חסר פטור ואפ''ה כשעמד ניקף חייב כן נראה לי אי נמי הכא זה חסר הוא שגורם לו שהגביה הכותל למעלה מד' אמות כדי שלא יהיה לו היזק ראיה בשום ענין ממנו: הקובע זמן לחבירו. אור''י דוקא קובע זמן אבל בסתם הלואה לא חשיב ליה תוך שלשים תוך זמנו: ובא בזמנו ואמר פרעתיך תוך זמני אינו נאמן. ונראה לי שיש עדים שחייב לו וקבע לו זמן דאי לאו הכי ניהמניה שפרעו תוך זמן במיגו דאי בעי אמר לא הלוית לי כלום או לא קבעת לי שום זמן ולקמן מיבעי ליה

הב לי כמה דגדרי. הואיל והוקפת שדך מד' רוחותיה ומשתמרת תן לי לפי חלקך המגיעך מהוצאותי:

הב לי דמי קנים בזול. כלומר אם לא תרצה ליתן שיעור גדר טוב תן לי מיהו שיעור דמי קנים בזול:

הוה קא גדר דיקלא. היה (ולקט) [לוקט] דיקלא:

א"ל רבינא לאריסיה זיל אייתי לי קיבורא. כגון אשכול של ג' או ד' תמרים תלוים בקנה א' מאותו דקל:

רמא קלא. גער בו באותו אריס שלא יגע בתמרים:

דניחא לך. בהני גדרים דגדרי:

אלא עיזא בעלמא. כלומר מי לא בעית למעביד נטירותא מחמת עיזי דלא ליפסדו בשדך והשתא לא צריכת:

פסיקנא לך כרב הונא אליבא דר' יוסי. דאמר הכל כמה שגדר:

ארבעה לצלא ארבעה לצללא. כלומר דהיכי דצריכי לאושכף עשיר שהוא (דלא) [צלא] ד' ככרות למזונותיו ואנשי ביתו כך צריכין לעבדן עני משל אמר לו כלומר מעשה זה דבר מיצרא אינו אלא משום ועשית הישר והטוב וכיון דזה רוניא עני הוא (אעפ"כ) אינו יכול לחיות בלא שדה (שאם) [ואם] לא יקח עכשיו יפסיד מעותיו ואין לו במה להתפרנס משום הכי לא תוכל לסלוקיה דאין לך ועשית הישר והטוב גדול מזה דתשביק ליה למיזבן: פיסקא כותל חצר שבין ב' חצירות שנפל מחייבין אותו למעכב שיסייע לבנות עד ד' אמות משום היזק ראיה והואיל דמחייבין ליה לסיועיה אם טוען הלה לא נתן לי כלום אלא אני לבדי בניתי לי משלי וזה אומר נתתי הרי הוא בחזקת שנתן עד שיביא ראיה עדים שלא נתן:

מד' אמות ולמעלה אין מחייבין אותו. לסייעו לבנותו דהשתא ליכא היזק ראיה:

סמך לו זה. שלא נתן מד' אמות ולמעלה ובנה זה בחלקו כותל אחר גבוה כמו זה שהגביה חבירו משלו שנתכוין לבנות שניהן ביחד ושיהיה כותל זה שהגביה חבירו אחד מכותל הבית:

אע"פ שלא נתן עליו את התקרה. על כותל זה שהגביה חבירו אלא כעין קונדסין ונתן עליהם את התקרה מצד אחד על כותליו אעפ"כ מגלגלין עליו את הכל מה שהוציא זה על אותו גובה יותר על ד' שאע"פ שלא נתן התקרה עליו נהנה הוא מן הכותל ^א)נראה דצ"ל וההנאה היא מחמת שהוא דר בביתו ע"י אותו כותל. וההנאה היא בביתו מחמת אותו כותל: והואיל דמארבע אמות ולמעלה אין מחייבין אותו לבנות אם טוען הלה ואמר אני נתתי והגבהתי עמו והלה אומר לא נתת הרי הוא בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן:

הקובע זמן לחבירו. לפרוע לו את חובו:

הא דתנן סמך לו כותל אחר אע"פ שלא נתן עליו את התקרה מגלגלים עליו את הכל. פרש"י אע"פ שלא נתן עליו עדיין את התקרה דגלי אדעתיה דניחא ליה בהגבהה דהאיך. ויש שאלה שמא יתן את קורתו לרוח אחרת על כותל עצמו ולא יסמוך עליו מ"מ צריך הוא לכותלו של חברו שאם תסלק כותלו נמצא פרוץ ואין ביתו מוקף כותל ואם תאמר א"כ אין צריך לכותל בריא. י"ל אע"פ כן מגלגלין עליו דמי גויל וגזית כדי שלא יפול ונמצא צריך לחזור ולבנות כל היום.
אבל בתוספתא (ב"מ יא,ב) מצאתי: היתה סמוכה לחצרו אע"פ שלא נתן את הקורה לאותו הרוח נותנין לו יציאותיו של כותל בשעה שהו' בונה.
ובירושלמי (א,ג) גרסינן אמתניתין רב הונ' אמ' מגלגלין עליו פשוטו של כותל עד כדון לארכו או אף לרחבו. א"ר נסה כותל תצר לא נעשה אלא לצלליו סברין מימר הא אם רצה לקרות אינו מקרה וחזר ותנ' סמך לו כותל אחר אע"פ שלא נתן עליו את התקרה מגלגלין עליו את הכל הא אם רצה לקרות אינו מקרה א"ר יוסי בר' בון תפתר ע"י מרישי'.
וכך פירושו: רב הונא א' מגלגלין עליו פשוטו של כותל כפי אורך חצירו של זה ולא יותר ויש לפרש מגלגלין עליו כל פשוטו של כותל אע"פ שלא סמך אלא לפלגא והיינו דרב הונ' גופי' בגמרין עד כדון לאורך חציו של זה מגלגלין עליו או אף לרוחב הכותל שאם בנה אותו עד כפי צורך הכותלי' שנותנין עליהם את התקרה צריך זה לסייע עמו או שמא יכול לומר איני רוצה להקרות עליו ודי לו בהוצא ודפנא או בכותל בנין קל וא"ר נסה כותל חצר לא אלא לצלליו לפיכך אין מחייבין אותו לבנותו אפילו עד ד"א אלא באורך סברי' מימר שאם רצה לקרות אינו מקרה. והתני בסיפא מגלגלין עליו את הכל משמעמשום שיתן עליו למחר את הקורה שאם אינו יכול להקרות למה מגלגלין עליו כלום ומה הנאה יש לי בכותלו של חבירו למעלה מד"א א"ר יוסי בר בון תפתר ע"י מרישא שיתן מריש על כותל של עצמו ועליו יתן תקרתו ונמצא נהנה בצלו של כותל חבירו שתהא ביתו בנוי' מכל צד אבל לא שיתן עליו את התקרה שאין מגלגלין עליו רוחב הכותל ואם רצה נותן הכל וסומך עליה.

והא דקתני בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן. כתב בו הרב רבי משה הספרדי ז"ל שהוא נשבע ונוטל, ולא נראה לי אלא הרי הוא כפרעתיך בתוך זמני וגריע מינה והתם בלא שום שבועה שקיל.

הקובע זמן לחברו ואמר לו פרעתיך בתוך זמנו. פי' כגון הקובע זמן בפירוש או בשע' הלואה או לאחר הלואה אבל המלוה את חבירו סתם ואמר לו פרעתיך בתוך שלשים נאמן ואע"ג דקיימא לן סתם הלואה ל' יום ה"מ לומר שלא ניתנה ליתבע בתוך שלשים אבל מכל מקום עביד אינש דפרע בתוך שלשים. וכך ראיתי לדברי הגאון ז"ל בתשובה.

ואמר לו פרעתיך בתוך זמנו. מדלא קאמר ואמר לו בתוך זמני פרעתיך משמע דלאו בתוך זמן הם עומדין. ומדקא מיבעי' לן לקמן תבעו לאחר זמנו וכו'. משמע דהכא לאו בעומדי' אחר זמן עסקינן. לפיכך פירשו מקצת רבותינו ז"ל דהכא בשבא עליו ביומא דמשלם זמניה ואמר לו פרעתיך בתוך זמני ואינו נאמו ואע"ג דאי אמ' לי' פרעתיך האידנא בזמני נאמן כדק"ל בפ' השואל. לא מהני לי' האי מגו במקום חזקה דרובה דאינשי לא פרעו ביומא דמשלם זמן והיינו דא"ר שמעון בן לקיש ולואי שיפרענו בזמנו, כלומר שיפרענו היום שהוא יומא דמשלם זמני', וכן כתב ראב"ד ז"ל.
ואין דעתי מקבלת לא הפירוש הזה ולא הדין הזה שהיה להם בגמרא לפרש ולא לסתם, אלא הכי קאמר ליה פרעתיך כבר אע"פ שהוא תוך זמני והיינו דלא קאמר ריש לקיש הקובע זמן לחבירו ותבעו בתוך זמנו ואמר לו פרעתיך דלא מדכרינן תביע' דמלוה בתוך זמן אלא לוה הוא דקאמר ליה פרעתיך והקדמתי לפרוע בתוך זמני ולקמן בלאחר זמן קאמרי' תבעו לאחר זמנו ולא קאמר לישנא דריש לקיש אמר לו לאחר זמנו פרעתיך בתוך זמני מהו דהתם שייכא תביעה בלאחר זמן.

מתניתין כותל חצר שנפל מחייבין אותו עד ארבע אמות בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן. איכא למידק מאי בחזקת שנתן ואי זה מוחזק בו יותר. וי"ל כגון דאיכא עדים דארצייה חד מנייהו לחבריה וסירב מלבנות עמו, ואפילו הכי הרי זה בחזקת שנתן, דכיון דדין זה גלוי לכל שחייב הוא לבנות עמו עד שיסלק ממנו היזק ראיה, חזקה פורע הוא, וכדאמרינן בגמרא כל ספא וספא זמניה הוא, ונאמן הוא לומר פרעתיך בזמני.

למעלה מארבע אמות אין מחייבין אותו בחזקת שלא נתן. דכיון שסרב בפני עדים מלבנות ויצא זה והתחיל לבנות משלו, חזקה לא נתפייס לאחר מיכן ולא פרע אפילו סמך לו כותל אחר, כיון דאין דין זה גלוי לכל שיחייבוהו בית דין על כך, וכדאמרינן בגמרא מי יימר דמחייבי לי בי דינא.

סמך לו כותל אחר אע"פ שלא נתן עליו את התקרה מגלגלין עליו את הכל. דכיון דגלי דעתיה דניחא ליה באותו בנין שבנה חברו, מיד קנה חצי הכותל, לפי שזכתה לו (חברו) [חצרו], שחצי הכותל עומד הוא על חצרו, שמקום הכותל משל שניהם הוא, וכיון שהוא בנוי על חלקו והוא יכול להשתמש בו אם פרע לו חצי ההוצאה ואפילו על כרחו של חברו, אף על פי שלא אמר לו תקנה לך (תקנה לך) חצרך, קנתה לו חצרו מיד כשגלה זה דעתו דניחא ליה. כן כתב מרי הרב ז"ל.

גמרא: הקובע זמן לחברו ואמר לו פרעתיך בתוך זמני אינו נאמן ולואי שיפרענו בזמנו. פירשו גאון ז"ל דוקא קובע, אבל בסתם מלוה אע"ג דאמרינן סתם מלוה שלשים יום וכדתני בפרק קמא דמכות (ג', ע"ב) המלוה את חברו סתם אינו רשאי לתובעו פחות משלשים יום, אפילו הכי אם אמר פרעתיך תוך שלשים יום נאמן, דכיון שלא קבע לו זמן שלשים יום בפירוש מיכסיף ופרע תוך ל', והיינו דקאמר הקובע זמן, ואלו אפילו בסתם מלוה כן, לישמעינן בסתם מלוה וכל שכן בקובע. ולולי שאמרה גאון ז"ל והסכימו בכך כל האחרונים, הייתי אומר דהוא הדין בסתם מלוה, תדע לך מדאקשינן עלה דריש לקיש מהא דתנן עד ארבע אמות מחייבין אותו בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן, ומאי קושיא דבכל כי הא מודה בה ריש לקיש, דהא לא קבע לו חברו זמן עד שיגמור כל הארבע אמות, אדרבא הוא תובעו ורוצה שיבנה עמו מיד. והא דנקט לה ריש לקיש בקובע זמן ולא נקטה בסתם מלוה, משום דההיא לא פסיקא לן, דהא במנהגא תליא מילתא, כדתניא בתוספתא דבבא מציעא (פ"י ה"א) המלוה את חברו סתם אין פחות מל' יום ובמדינה שנהגו בפחות מיכן או ביתר מיכן אין משנין ממנהג המדינה, כנ"ל.

עביד אינש דפרע גו זמניה דמימר אמר כי מטי זמניה לא ליתי ליטרדן. ואף על גב דתנן בבכורות (מ"ט, ע"א) מת בתוך ל' יום בחזקת שלא נפדה, התם שאני לפי שאין לו תובעין, ולפיכך אינו חושש לפרוע תוך זמנו, דהא ליכא מאן דמטריד ליה. ומיהו איכא למידק דבשילהי פרק השואל (ב"מ ק"ב, ע"ב) איבעיא להו שוכר אומר נתתי ומשכיר אומר לא נטלתי על מי להביא ראיה, ואמרינן אימת, אילימא בתוך זמנו, תנינא, אי לאחר זמנו, תנינא, דתנן מת האב בתוך ל' יום בחזקת שלא נפדה, אל[מ]א אפילו בשכירות דאיכא טעמא דלא ליתי ליטרדן אמרינן דתוך זמנו בחזקת שלא נתן, והכין אית להו לר' יוחנן ור' ינאי, ומסתמא לא פליגי אביי ורבא עלייהו, וי"ל דשאני התם דכיון דאכתי לא מחייב ליה לא מקדים ופרע מאי דלא מיחייב ליה, אבל הכא חיובי מחייב אלא דאכתי לא מטא זמניה.

כבר ביארנו במציעא פ' המקבל ק"ט א' שיש בדיני קרקע ענין שאינו בכלל חכירות ואריסות וקבלנות והוא הנקרא שתל וענינו שהוא נוטע קרקע של בעה"ב מתחלתו והיה מנהגם בזה שהיה אריס כל הימים שאותן הנטיעות בקיומן ונוטל מחצה ואין בעל הקרקע יכול לסלקו אא"כ הוא מפסיד יש מי שאומר ששתל זה הרי הוא כבעל הקרקע לידון כבר מצרן בשדה הסמוכה לזה שהוא שתל בו ואם קדם ולקח הרי הוא כאחד מן המצרנים שקדם ולקח ואין בעל הקרקע יכול לסלקו ויתבאר להם דבר זה משמועה הנזכרת בכאן ברוניא שהיה שתלו של רבינא כמו שהתבאר בפרק המקבל ולקח קרקע במצרנותו של רבינא וכשבא לסלקו מכח מצרנותו אמרו לו משל זה הידוע אצלם ארבעי לצלא וארבעי לצללא וענין המשל שהעור הוא קרוי צלא והמעבד נקרא צללא ואמר שצריך הוצאה לעבוד העור כעיקר מקחו ואחר שכן אף המעבדו הוא בעל העור כלוקח עצמו שהרי שכרו עליו כשוויו ואף כאן השתל כבעל הקרקע מאחר שנוטל מחצה כמהו ושאין יכול לסלקו וכך פירשו השמועה גדולי המפרשים ומ"מ גדולי קדמונינו חולקים בה הרבה שלא לידון כבר מצרן הואיל ואין לו כלום בגוף הקרקע ומפרשים בשמועה זו על קרקע זה שרבינא היה מצרן לו משלש רוחות ורוניא לא היה לו מצרן אלא מרוח אחת וקדם ולקח וכבר ביארנו על אחד מן המצרנים שקדם ולקח שזכה וחשב לסלקו מכח מה שהיה הוא מצרן לו יותר ממנו ואמרו לו ארבעי לצלא וארבעי לצללא ומאחר שאף הוא מצרן קדם וזכה ופירוש המשל לענין זה הוא שהצלא עור קטן והצללא עור גדול ואמר שדרכן של בני אדם ליתן שכר בעבוד עור קטן כשיעור שנותנין לעבוד עור גדול:

יש מי שאומר שרבינא ורוניא שניהם באו ליקח כאחד וכבר ביארנו במצרנים שבאו ליקח כאחד שחולקין לפי תכונת השדות והיה רבינא מצרן משלש רוחות והיה סבור לעמוד במקום שלש מצרנים ודנו בו שלא יסלקו אלא מן המחצה שאין דנין אחר הרוחות אלא אחר האנשים ושחולקים בזו ואף אני חוכך בה לומר שכל אחד יטול כמדת קרקעו שהרי אף במדה השוה לכל דקדקו חכמים לחלוק בקורנזל כמו שהתבאר כדי להיות החלקים מתישבים יותר לכלם:

המשנה השלישית והכונה בה לבאר ענין החלק השלישי ומה שנתגלגל עליו על הדרך שביארנו ואמר על זה כותל חצר שנפל מחייבין אותו לבנותו עד ארבע אמות בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן מארבע אמות ולמעלה אין מחייבין אותו סמך לו כותל אחר אע"פ שלא נתן עליו את התקרה מגלגלין עליו את הכל בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן אמר הר"ם כשהכותל משותף בין שניהם כאחד יש לכוף לכל אחד מהם לבנות כשיתבענו חברו ואם בנאו אחד מהם וטען השני שנתן חלקו נאמן עד שיביא ראיה האחר שלא נתן כלום והטעם לפי ששניהם חייבין לבנות וזה ידוע לכל העולם יש לומר שנתן חלקו ואם רצה אחד מהם להוסיף על ארבע אמות ברום הכותל הרשות בידו אבל לא יוכל לכוף לחברו שיבנה עמו ואם חזר חברו ובנה כותל והגביהו יותר מארבע אמות סמוך לכותל שבנה חברו כגון זה [ראה הציור בפיה"מ הנדפס בגמ'] כופין אותו לתת מה שהוציא חברו בהגבהה לפי שגלה דעתו שהוא רוצה במה שהגביה חברו על הארבע אמות ואע"פ שלא נהנה עדין באותו הכותל שלא נתן התקרה אלא הואיל ודעתו כך חייב לתת חלקו ומה שטוען שנתן זה מה שגלגל אינו נאמן לפי שנאמר לו היאך ידעת שאתה חייב לשלם כדי שתתן לו קודם שתעמדו בדין:

אמר המאירי כותל חצר שנפל ר"ל כותל שהיה חולק בין שני השותפין ונפל מחייבין אותו לבנותו עד ארבע אמות ר"ל שכל אחד מהם כופה את חברו לחזור ולבנותו עד ארבע אמות אבל אין כופין אותו מארבע אמות ולמעלה ובא להשמיענו דין זה בנפל כדי להודיע שאין כופין אותו ביתר מארבע אמות אע"פ שמתחלה היתה גבוהה יותר שהרי היזק ראיה מסתלק בשיעור זה בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן פירוש זה שתבע את חברו בדין לבנות לו עד ארבע אמות וחייבוהו בבית דין ואחר הבנין הוא תובעו חצי הוצאה והלה משיב נתתי חלקי נאמן בשבועת היסת הואיל וקבל עליו בבית דין לבנות הרי זה כמי שאמרו ב"מ ט"ז ב' צא תן לו שאם אמר אח"כ נתתי נאמן ואע"פ שנודע שזה לבדו בנה עד שיביא ראיה שלא נתן כגון שיש עדים שתבעו והודה ואינו טוען שפרע אחר הודאתו מארבע אמות ולמעלה אין מחייבין אותו הואיל וכבר נסתלק היזק ראיה סמך לו כותל אחר ר"ל שאחר שבנה הראשון מארבע אמות ולמעלה עד עשר אמות בנה זה שלא נתן חלקו בהוצאה שמארבע ולמעלה כותל אחר כנגד אותו כותל בגבהו של אותו כותל כמי שהוא רוצה ליתן תקרה מזו לזו והרי שגלה דעתו שנוח לו באותו תוספת שהוסיף חברו מגלגלין עליו את הכל ואע"פ שלא נשתמש בה עדין ר"ל שלא נתן ביניהם תקרה מחייבין אותו לשלם מעכשו בגלוי הדעת לבד בחזקת שלא נתן ר"ל אע"פ שסמך ונתגלגל עליו חיוב ובא הלה לבית דין וחייבוהו והוא טוען שכבר פרע חלקו אחר הבנין אינו נאמן שהרי דעתו היה ליפטר ונשבע הלה שבועת הסת ונוטל אא"כ הביא ראיה שנתן ומ"מ אם חייבוהו ואמרו צא תן לו נאמן אח"כ בפרעתי:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

המלוה את חברו וקבע לו זמן לפרוע ליום פלוני בין שקבעו בשעת הלואה בין שקבעו לאחר הלואה ואמר לו בתוך זמנו פרעתיך אינו נאמן ובעל חוב גובהו שלא בשבועה אע"פ שהוא מלוה על פה חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו ואפילו מת לוה גובה מן היתומים שלא בשבועה ואע"פ שכתבת אשה תוך זמנה שהרי לא נתנה לגבות מחיים בזה החמירו שחס הוא על כבוד אשתו שלא תתבזה בבית דין והדבר מצוי להתפיסה צררי לצורך אחריות ואע"פ שאין הפרעון מצוי התפסת הצררי מצויה מה שאין בשאר חובות כן ואע"פ שבכל מקום אמרו הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה בזו נפרע מהם שלא בשבועה גדולה חזקה ולואי שיפרע אדם בזמנו וזו אחת מאותן שמלוה על פה נגבית מן היתומים בלא שבועה וחברותיה הם חייב מודה ר"ל שצוה כן בשעת מיתתו או שמתוה ומית בשמתיה כמו שיתבאר במקומו לק' קע"ד ב' הא כל שתבע מלוה על פה לאחר זמן ולא היה חייב מודה וכן אין שם שמתוה ומית בשמתיה אינו גובה מן היתומים אפילו בשבועה ומה שאמרו בפרק גט פשוט קע"ו א' מלוה על פה נגבית מן היורשים פירושה בשיש בה אחת משלש דרכים שהזכרנו ובשטר ולאחר זמן גובה בשבועה:

ואי לא דאיננא לך כרב הונא אליבא דרבי יוסי. אלמא הילכתא כוותיה. ודוקא במקיף את חבירו הוא שמגלגלין עליו את הכל משום דהא איתהני בההוא היקף וקא חסיר האיך דאמר ליה את גרמת לי היקיפא יתירא כגון זה להוספה אבל היתה שדהו סמוכין לרשות הרבים ושדה חבירו סמוכין לה ועמד וגדר בינו ובין רשות הרבים אע"פ שחבירו הרי נהנה באותו גדר אין מגלגלין עליו כלום משום דזה נהנה וזה לא חסר הוא שהרי אין כאן לומר את גרמת לי הקפה יתירה. ואפילו במקיף את חבירו נמי דוקא לאחר שגדר הוא שמגלגלין עליו את הכל אבל לחייבו מתחילה לגדור עמו ולהוציא עמו בבנין אינו יכול לכופו על כך מפני שיכול לומר לו אנא לא איכפת לי בעוברי דרכים שהרי אפי' אם גדר ראשונה ושנייה ושלישית אין מחייבין אותו כלום לפי שעדיין לא נכנס עד שיגמור את הרביעית וכ"ש להוציא עמו בבנין מעיקרא שאין מחייבין אותו בכך. וההיא דתנן וכן בגינה מקום שנהגו לגדור מחייבין אותו ההוא גדר להפסיק בינו ובין חבירו משום היזק ראיה הוא וכדאמרינן לעיל שאני גינה כדר' אבא שכיון שהיזק ראיה זה מחמתם הוא לפיכך כל א' וא' כופה את חבירו לבנות כותל ביניהם להסתלק מהיזק שלו אבל להפסיק בינו ובין רשות הרבים כיון שהיזק זה מבני רשות הרבים הוא דלא מחמתן אין א' מהם יכול לכוף את חבירו בדין בכך משום דאמר ליה אנא לא איכפת לי בהאי היזיקא הילכך אם הקיף את חבירו וגדר ראשונה ושנייה ושלישית ורביעית הוא דמגלגלין עליו את הכל שהרי נהנה הוא וחסר חבירו אבל לחייב מתחילה במקיף קודם שיבנה א"נ לחייבו בין בתחילה בין בסוף היכא דאינו מקיף שזה נהנה וזה לא חסר הוא לא:

ארבעה לצלא ארבעה לצללא. צלא הוא העבדן השכיר המעבד העורות של תגר. צללא התגר עצמו של עורות ששוכר העבדן לעבד העורות וכמו משל הוא כלומר למה אתה רוצה לסלק זה עני רוניא ממה שטרח בו לעצמו וכי הנכסים אלו שאתה מרבה כלום יש לך בהם אחר מיתה אלא ד' אמות שאתה נקבר בהם בלבד כמו שיש לעני שאין לו כלום:

ואמרינן רוניא אקפיה (רב הונא) [רבינא] מארבע רוחותיו אמר ליה הב לי מאי דגדרי אמר ליה לא אמר ליה הב לי דמי קנים בזול אמר ליה לא אמר ליה הב לי [אגר] נטורא אמר ליה לא א"ל לאריסיה זיל אייתי קיבורא דאהיני דרוניא אזל לאיתויי רמא ביה רוניא קלא אמר ליה רבינא שבקיה עיזא בעלמא הוא. כלומר חשביה כעיזא בעלמא, אלו לא הוה גדרנא לך והוה אתי עיזא מי לא הוה עייל ואכיל. א"ל רוניא ועיזא לאו אכלויי מכלי ליה. כלומר עיזא נמי כי חזי ליה דעילא מי לא מנעי ליה. אמר ליה רבינא ולאו גברא בעי לאכלויי השתא נמי הב לי אגר נטורא דהא גלית אדעתך דלא סגיא לך בלא נטורא לא אשגח ביה. וממאי דהאי אכלויי לישנא דמנועי הוא כדכתיב (תהלים מ,יב) אתה השם לא תכלא רחמיך ממני ואחריני טובא. ורבואתא מפרשי לה לשון הרמת קול כדכתיב ירעם משמים ומתרגמינן ואכלי משמיא, וכתיב (ישעיה נח,א) קרא בגרון ומתרגמינן אכלי. אתא לקמיה דרבא א"ל זיל פייסיה ואי לא דייננא לך כר' יוסי ואליבא דרב הונא דאמר הכל לפי מה שגדר. וכן הלכתא. וש"מ דפלוגתא דר"י ורבנן בגידר בינו ובין רשות הרבים מיתוקמא, דאי בגודר בינו ובין חבירו מכדי מעשה דרוניא בגינה הוה מדאמר זיל אייתי לי קיבורה דאהיני דרוניא מאי שנא דלא חייביה אלא מדר' יוסי, לחייביה מסתמא דמתני' ואליבא דכולי עלמא, דתנן (לעיל ב,א) וכן בגינה, ואוקימנא (לעיל ד,א) וכן בגינה סתם כמקום שנהגו לגדור דמי ומחייבין אותו, אלא לאו ש"מ דבגודר בינו ובין רשות הרבים קאי. וכי תימא ואלא מאי בגודר בינו ובין רשות הרבים, לחייביה רוניא לרבינא למגדר בין תרווייהו ואשתכח דלא אהני ליה ההוא גדר חיצון לרוניא מידי ולא הוה מחייב למיהב ליה לרבינא מינה ולא מידי, הא לא קשיא, דרוניא לא הוה ניחא ליה למיתב ממונא בגדירא דארעיה כלל, דהשתא אגר נטורא לא הוה ניחא ליה למיתב מנתא באוזינקא דכוליה גדר מארבע רוחאתא דארעיה ליקום וליתוב. מיהו איכא למימר דמהאי טעמא הוא דאמר ליה רבא לרוניא זיל פייסיה ואי לא דייננא לך כר"י ולא פסקיה לדיניה לאלתר למימר ליה זיל הב ליה מנאתא בגדר החיצון לפי מה שגדר, דאי הוה מחייב ליה למיתב ליה בגדר החיצון לפי מה שגדרוה טעין רוניא ליתי ולגדור בין תרוינן דלא ניחא לי בההוא גדר החיצון כלל. א"נ משום דגלי רבינא אדעתיה דהוה ניחא ליה בבציר מהכין דהא אמר ליה לבסוף הב לי דמי קנים בזול ואמר ליה רוניא לא תו אמר ליה הב לי אגר נטורא ואמר ליה לא, ואמטול הכי לא פסק רבא לדיניה מעיקרא לחיוביה לפי מה שגדר משום דקי"ל (סנהדרין ו,ב) מצוה לבצוע והיינו דא"ל זיל פייסיה ואי לא דיינינא לך כר' יוסי ואליבא דרב הונא.

ושמעינן מינה דר"י אליבא דרב הונא אע"ג דעמד מקיף קאמר, דהא רבינא הוא דאקפיה לרוניא מארבע רוחותיו וקאמר ליה רבא זיל פייסיה ואי לא דייננא לך כרבי יוסי ואליבא דרב הונא. וכי תימא שאני הכא דגלי אדעתיה דניחא ליה לנטורא לארעיה מדרמא ביה קלא באריסיה דרבינא ומדקאמר נמי ועיזא לאו אכלויי מכלי לה, אטו בעלמא בשופטני עסקינן דחזו אינשי דאתו למיכלנהו לפירי דארעייהו ולא מיכלו להו. ותו הכא גבי מעשה דרוניא (נמי) [נהי] דהוי גלוי דעתא לאגר נטורא אלא לחיוביה לפי מה שגדר מי הוי גלוי דעתא, אלא לאו ש"מ דרבי יוסי אפילו עמד מקיף נמי קאמר דמגלגלין עליו את הכל לפי מה שגדר, וכן הלכתא:

מו. רוניא זבין ארעא אמצרא דרבינא סבר רבינא לסלוקיה משום דינא דבר מצרא א"ל רב ספרא בריה דרב ייבא לרבינא אמרי אינשי ארבעי לצלא וארבעי לצללא. כלומר הא עבדן הנקרא צלא שהוא עני ומעבד את העורות בשכר אינו צריך לקבורה אלא ארבע אמות, ואף בעל העורות הנקרא צללא שהוא עשיר אין לו מכל נכסיו לאחר מיתה אלא ארבע אמות של קבורה, ודרך משל אמר לו לפי שהיה עשיר והיה רוצה לסלק את רוניא שהיה עני מעל מקנתו, אמר לו והלא עשיר אתה ויש לך כמה נכסים להתפרנס מהם מה לך עוד לקנות שדה אחרת לסלק עני זה מעל מקנתו שקנה להתפרנס הימנה, וכי נכסים הללו שאתה מרבה יש לך מהם לאחר מיתה אלא ד"א בלבד שאתה נקבר בהן. ולאו דינא אמר ליה אלא מדת חסידות א"ל למעבד לפנים משורת הדין. (וה"מ) [וש"מ] דכל היכא דהוי לוקח עני ובר מצרא דקאתי לסלוקי עשיר מיבעי ליה לדיאנא לאוכוחי לבר מצרא ולאודועי כי הני מילי ומאי (דדנא) [דדמיא] להו, אי קביל קביל ואי לא קביל פסקינן ליה לדיניה ומסלקינן ליה ללוקח משום דינא דבר מצרא:

ז. כותל חצר שנפל מחייבין אותו לבנותו עד ארבע אמות בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן מארבע אמות ולמעלה אין מחייבין אותו סמך לו כותל אחר אע"פ שלא נתן עליו את התקרה מגלגלין עליו את הכל בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן. הא דקתני כותל חצר שנפל הוא הדין אע"ג דלא הוה התם כותל מעיקרא דמחייבין אותו לבנות עד ארבע אמות, דהיזק ראיה שמיה היזק ושיעור סלוקי היזק ראיה ד"א, והא דקתני נפל סיפא איצטריכא ליה, מד"א ולמעלה אין מחייבין אותו, ואע"ג דהוה גביה מעיקרא טובא, ולא הוי מצי א"ל תא להדריה (ממעיקרא) [כמעיקרא], דמעיקרא הוה ניחא ליה והשתא לא ניחא ליה. והא דקתני רישא בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן, אוקימנא (להלן ע"ב) אפילו קודם גמר מלאכה, שאם היה אחד מהן עסוק בבנין הכותל ואמר לחבירו תן לי חצי מה שהוצאתי [ו]אמר לו פרעתיך, כיון דמדינא הוה מחייב במעיקרא למיתב ליה הרי זה בחזקת שנתן עד שיביא הלה ראיה שלא נתן. ואפילו היכא דאיתברר דתבעיה מעיקרא למבני בהדיה ולא קביל מיניה ואזל תובע בתר הכי ובנייה מדנפשיה, כי טעין אידך דבתר הכי פרעיה מהימן, מדמתמהינן בפרק שנים אוחזין בטלית (ב"מ טז,ב) גבי כפרן ומשום דלא פרע חדא זימנא תו לא פרע ודילמא הדר ופרע, ואף הא נמי כיוצא בה.

והיכי דמי סמך לו כותל אחר, כגון שהגביהו אחד מהן משלו יתר מד"א ובא השני וסמך לו כותל אחר כנגדו ארוך, גלי אדעתיה דניחא ליה בההוא תוספת שהוסיף חבריה ולהכי סמיך ליה האי כותל שני לבנות שם בית ולתת את התקרה מכותל הסמיכה לכותל התוספת ולהכניס בה ראשי קורותיו, ואע"ג שעדיין לא נתן עליו את התקרה מגלגלין עליו את הכל. ודוקא היכא דאגבהיה איהו להאי כותל שני כנגד גובהו של ראשון, אבל היכא דלא אגבהיה אלא עד ד"א לא מיחייב, דאמר ליה כי סמכי לאש[ת]מושי עד ארבע אמות הוא דסמכן. והא דקתני עלה בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן ה(ו)א קמ"ל דאע"ג דמחייב מדינא למיתב ליה בדלא הוה פסיקא ליה מילתא דהוה מחייב הרי זה בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן. ודוקא דאיתברר בסהדי דהאי תובע לחודיה הוא דבנייה לההיא תוספת, דאע"ג דלא אתברר דתבעיה מעיקרא לנתבע למבני בהדיה ולא קביל מיניה, כיון דאתברר דאיהו בנייה בחזקתיה מוקמינן ליה, והיאך דקטען דפרעיה מידי דלא הוה גדיר ליה דהוה מיחייב בגויה הוה ליה בחזקת שלא נתן עד שיביא ראייה שנתן. אבל היכא דלא איתברר דהאי תובע לחודיה בנייה, אלא מגו אודיתיה דנתבע, מיגו דאי בעי אמר אנא בניתיה בהדך כי טעין את בניתיה ואנא פרעתיך פלגא, הוה ליה מה לו לשקר במקום חזקה דאיבעיא לן בפרקין (להלן ע"ב) ולא איפשיט, וכל כי האי גוונא חומרא לתובע וקולא לנתבע. והיכא דאתברר בסהדי דהאי תובע לחודיה בנייה, דאוקמינן ליה בחזקת שלא נתן, סוגיא דגמרא דאפילו אמר ליה פרעתיך לאחר זמנו דהיינו לאחר דסמיך ליה כותל אחר לא מהימן, דכיון דלא ידע דמחייב לא יהיב דעתיה למפרעיה דמימר אמר מי יימר דמחייבין לי רבנן כדבעינן למימר קמן.

ולא תימא הני מילי בשאר אינשי דלא ידעי, אלא אפילו בצורבא מרבנן דידיע דמחייבין ליה רבנן כשאר אינשי דמי, דמתני' סתמא תניא ולכולי עלמא משמע. וטעמא דמילתא דאי אמרת לפלוגי בין דידע לדלא ידע איכא מאן דלא ידע וטעין בתר הכי דידע להימוני, אלא השתא דדיינינן להו לכולהו בחזקת דלא ידעי ליכא פסידא, דמאן דלא ידע הא לא ידע ובחזקת שלא נתן הוא, ומאן דידע כי היכי דידע דמיחייב הכי נמי ידע דבחזקת שלא נתן מוקמינן ליה ולא איבעיא ליה למיתב ליה אלא בסהדי ואי יהיב בלא סהדי איהו דאפסיד אנפשיה.

והני מילי דלא חייבוהו בי דינא, אבל חייבוהו בי דינא בין ידע מעיקרא בין לא ידע כי הדר טעין פרעתי מהימן. חדא, דכיון דאסיקניה לטעמא משום דאמר מי יימר דמחייבין לי רבנן ממילא שמעת דאי בתר דאיחייבוהו מהימן. ועוד דבהדיא אסיקנא בפרק שנים אוחזין (ב"מ יז,א) סתמא בכולהו תביעות בין צא תן לו בין חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי נאמן, אלא לאו ש"מ דסיפא דקתני בחזקת שלא נתן בדלא חייבוהו בי דינא הוא. ומדסיפא הוא בדלא חייבוהו ב"ד הוא רישא נמי דקתני בחזקת שנתן אע"ג דלא חייבוהו בי דינא הוא, דאי אמרת דוקא לבתר דחייבוהו אפילו למעלה מארבע אמות נמי, ואדמפליג בין עד ארבע אמות למעלה מארבע אמות, בין בחייבוהו לדלא חייבוהו ה"ל לפלוגי לא שנא עד ד' אמות ולא שנא למעלה מד' אמות, אלא משום דכולה מתני' בדלא חייבוהו וטעמא דמילתא כדפרשינן, וסוגיא דגמרא נמי הכי משמע כדבעינן למימר קמן.

וכי תימא מכדי עד ארבע אמות שותפי נינהו מאי שנא מארבע אמות ולמעלה דכל כמה דלא גלי אדעתיה דניחא ליה לא מחייבינן ליה, הא קיימא לן (לקמן בבא בתרא מב,ב) דשותף כיורד ברשות דמי ואפילו בשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע. כי אמרינן כיורד ברשות דמי היכא דלא אישתתוף אדעתא דדבר ידוע דמסתמא לכולהו אנפי דשבחא דאפשר לאשבוחי בההוא מידי אשתתוף, אבל הכא דמעיקרא כי אישתתוף בהאי כותל לסלוקי היזק ראיה בלחוד הוא דאשתתוף, עד ארבע אמות דאיכא היזק ראיה מחייבינן ליה טפי לא מחייבינן ליה, ואי נמי בני ליה חד מיניהו בסתמא לאו כיורד ברשות דמי דלאו אדעתיה דהכי אשתתוף. ואע"ג דהוה גביה מעיקרא טובא כיון דנפל (אעיקרא לא) [איעקרא לה] שותפותייהו, ושותפות מקום לאו שותפות הוא שהרי כל אחד מהן מכיר חלקו לצד חבירו, והשתא כי קא משתתפי בהאי כותל חדש מכח היזק ראיה בלחוד הוא דמשתתפי. ועוד דכי אמרינן שותף כיורד ברשות דמי במידי דאית בה שבחא בגופיה אבל למעלה מארבע אמות דכל כמה דגביה טפי ממעיט באוירא טפי וכל שכן דלגבי תחתון ריעותא הוא ולית ביה שבחא אלא להיכא דצריך לעיולי ביה כשוריה, כל כמה דלא סמך לו כותל אחר לאו כיורד ברשות דמי. ומטעמא דזה נהנה וזה חסר נמי לא מיחייב דכיון דאית ליה פסידא מהנך אנפי אחריני דאמרן זה חיסר וזה חיסר הוא.

ברם צריך את למידע דכל היכא דמוקמינן ליה בהאי עניינא בחזקת שנתן משתבע היסת כשאר תביעות דעלמא ומיפטר. וכל היכא דמוקמינן ליה בחזקת שלא נתן וליכא כפירה אלא גבי פרעון דינא הוא דשקיל תובע בלא שבועה, דסוגיין לקמן (בבא בתרא ה ע"ב) דכל היכא דלא ידע דמחייבין ליה רבנן פשיטא לן דהוה בחזקת שלא נתן טפי מהקובע זמן לחבירו ואומר לו פרעתיך בתוך זמני, וכיון דקי"ל התם דשקיל בלא שבועה ואפילו מיתמי כל שכן הכא דשקיל בלא שבועה.

והני מילי היכא דליכא הכחשה אלא גבי פרעון אבל היכא דאיכא הכחשה בשיעור הוצאה, אי בריא ובריא הוא ואיכא חיוב שבועה דאורייתא גבי נתבע, משתבע שבועה דאורייתא ומיפטר, ואי לא משתבע היסת ומיפטר, לא שנא עד ארבע אמות ולא שנא למעלה מארבע אמות. ואי תובע בריא ונתבע שמא, לא מיבעיא עד ד"א דיכלי למכפא אהדדי דכיורד ברשות דמי דישבע כמה הוציא ויטול, אלא אפילו למעלה מארבע אמות דלא יכלי מעיקרא למכפא אהדדי, כיון דאית ליה רשותא למעבד וגלי חבריה אדעתיה לבסוף דניחא ליה ישבע כמה הוציא ויטול, כדברירנא לעיל (ס"ס ו) גבי מקיף. והתם הוא דאע"ג דלא גלי ניקף אדעתיה דניחא ליה מיחייב דודאי זה נהנה וזה חיסר הוא, אבל הכא איכא למימר דזה חיסר וזה חיסר הוא, אי גלי אדעתיה דניחא ליה דהוה ליה זה נהנה וזה חסר מיחייב ואי לא לא מיחייב כדברירנא לעיל. והיכא דאיכא הכחשה בין בשיעור הוצאה בין בטענת פרעון, כגון דטעין תובע דהכי והכי אפיק ונתבע קא טעין דלא אפיק כי האי שיעורא ודפרעיה ההוא שיעורא דאפיק, איכא לפלוגי, דאי ברי וברי הוא, עד ארבע אמות דמהימן נתבע בין אטענת פרעון בין אשיעור הוצאה משתבע היסת אתרווייהו ומיפטר, ומארבע אמות ולמעלה דמהימן אשיעור הוצאה ולא מהימן אפרעון, ההוא שיעורא דמודי ליה דאפיק אע"ג דטעין עליה דפרעיה משלים ליה דהא איכא סהדי דאיהו בנייה וליכא מה לי לשקר להימוניה אפרעון כלל, ושאר הוצאה דכפר בה משתבע עליה היסת ונפטר, דהא לא שייכא גביה שבועה דאורייתא, לא מכח הודאת פיו דההוא שיעורא דמודי ליה דאפיק כיון דטעין עליה פרעתי לאו הודאה דמיחייב עליה שבועה היא, ולא מכח העדאת עדים דהא לא מכחשי ליה. ואי תובע גבי שיעור הוצאה ברי ונתבע שמא בהא נמי איכא לפלוגי, דעד ארבע אמות משתבע תובע אשיעור הוצאה כעין דאורייתא ומשתבע נתבע אשיעורי דקא טעין דפרעיה מינה שבועת היסת ופרע ליה שארה, אבל מארבע אמות ולמעלה אע"ג דלא מיחייב תובע שבועה אפרעון מיגו דמחייב שבועה אשיעור הוצאה משתבע נמי אפרעון בגלגול ושקיל כוליה. והוא הדין היכא דטעין נתבע שמא בין אשיעור הוצאה בין אפרעון דאפילו עד ארבע אמות משתבע תובע כעין דאורייתא אתרווייהו ושקיל כוליה:

ח. ושמעינן מינה דכי יהיב פלגא אוזינקא אית ליה מדינא לאשתמושי ביה וליתן עליו תקרתו ולא מצי חבריה לעכובי עילויה, דאי לא תימא הכי כי סמך לו כותל אחר אמאי מגלגלין עליו את הכל, נהי נמי דגלי אדעתיה דניחא ליה לאשתמושי ביה כיון דלית ליה לאשתמושי ביה אמאי מגלגלין עליו את הכל, אלא לאו ש"מ דאית ליה מדינא לאשתמושי ביה. וההוא דאמר בנאה (לקמן בבא בתרא נז,ב) בכל השותפין מעכבין זה על זה חוץ מן הכבוסה, התם בחצר השותפין במידי דמעכב עלייהו דבני חצר לאשתמושי בה, והוא הדין בכותל השותפין במידי דלאו אורחיה לאשתמושי בה בהכי כגון גפת וזבל ומלח וסיד וסלעים ואמת המים הסמוכים לכותל דלאו אורחיה דכותל לאשתמושי ביה בהכי דאפילו מריה נמי דקפיד אנפשיה דלא לסמוך ליה מידי דמזיק ליה, אבל הכנסת קורות וכיוצא בהן דמעיקר תשמישה דכותל נינהו לא מצי מעכבי אהדדי, דמעיקרא בנייוה לאשתמושי ביה כל חד מינייהו מגיסא דידיה בנייוה, וכן הלכתא.

והשתא דאמרת לא מצו מעכבי אהדדי אע"ג דלחד מינייהו אית ליה בגוויה תשמישה כי האי גוונא ולהיאך לית ליה, כל היכא דבלאו ההוא תשמישא דתרווייהו הוי השתא נמי דתרווייהו הוי ולית ליה לחד מינייהו זכותא בגוויה טפי מחבריה, דכי אשתמיש ביה חד מינייהו מעיקרא מכח שותפותיה הוא דאשתמש ביה, והא דלא אשתמש ביה נמי האיך מהך גיסא משום דלא איתרמי ליה תשמישא דצריך ליה. והכי נמי מסתברא, דאלת"ה מעיקרא היכי שבקי ליה לחד משותפין לאשתמושי בהו בכותל השותפין, וליחוש דילמא טעין ביה בכוליה, כדאשכחן (לקמן בבא בתרא פב,א) גבי הקונה שני אילנות לענין העולה מן הגזע. וכי תימא דאמרינן ליה להאיך הוה לך לדילך נמי לאשתמושי בה מאידך גיסא, מצי אמר לא איצטריך לי וא"כ מצינו חזית בחצר ואנן בבקעה לחודה תנן. תדע נמי דהא סוגיין בכולהו חזקות דעלמא דכל היכא דברירא מילתא דהויין ליה למחזיק בההוא מידי דבעי לאחזוקי ביה זכותא מאנפא אחרינא לאשתמושי ביה ההוא תשמישא דאשתמש ביה או (להתנויי) [לאתהנויי] ההיא הנאה דאתהני ליה מיניה, לא קיימא ליה חזקה בגוויה מכח ההוא תשמישא דאשתמש ביה ולא מכח ההוא הנאה דאתהני ליה מיניה, דכי שבקה מריה לאשתמושי או לאתהנויי ביה מכח ההוא זכותא דאיתברר דאית ליה בגוויה הוא דשבקה, מידי דהוה אאומן ושותף ואריס, ומידי דהוה נמי אבעל בנכסי אשתו דקא מתמהינן (לקמן בבא בתרא מט,א) פשיטא כיון דאית ליה פירי [פירי] הוא דקא אכיל, ואאשה בנכסי בעלה דקא מתמהינן (לקמן בבא בתרא נא,א) פשיטא כיון דאית לה מזוני מזוני היא [דקא] אכלה, ומידי דהוה אמשכנתא היכא דאיתברר דבמשכנתא קא נחית לה, וה"ה הכא כיון דאית ליה זכותא לאשתמושי ביה בהאי כותל מכח שותפותא דאית ליה בגוויה אע"ג דלחבריה לית ליה בגוויה תשמישא כלל לא קיימא ליה חזקה למרי תשמישא למיטען בכוליה.

ושמעינן נמי דלא שנא סמך לו כותל אחר ולא שנא לא סמך לו, כל היכא דיהיב ליה לבעל התוספת זוזי דהיינו פלגא אוזינקיה מיחייב לקבלינהו מיניה והוו שותפי בכוליה כותל כדמעיקרא, דכיון דעיקר הכותל באמצע הוא דאבני אשתכח דהאי תוספת דבני חד מינייהו למעלה מארבעה אמות באוירא (ותרווייהו) [דתרוויהו] בנייה והו"ל לגבי פלגא כיורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשות, דמצי מרי חורבא כל אימת דבעי לסלוקי בזוזי. ומתניתין נמי דייקא דקתני סמך לו כותל אחר אע"פ שלא נתן עליו את התקרה מגלגלין עליו את הכל, אי אמרת בשלמא כיורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשות דיינינן ליה, היינו דכי גלי אדעתיה דניחא ליה מחייבינן ליה, אלא אי אמרת כיורד לשל עצמו דיינינן ליה כי סמך לו כותל אחר אמאי מגלגלין עליו את הכל, אלא מאן דסמיך כותלו לכותל חבירו הכי נמי דמגלגלין עליו את הכל, אלא לאו דמשום דהוה ליה בעל התוספת לגבי פלגא כיורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשות. ומדלענין חיוביה דהאי סומך כיורד לתוך של חבירו דיינינן ליה, לענין סלוקיה לבעל התוספת מפלגא בזוזי נמי כיורד לתוך של חבירו דיינינן ליה. וההיא דאמרינן לקמן (בבא בתרא ו,א) לכי מפיס לי לא תיתרע אשיתאי ולא קאמרינן לכי מסלק לי בזוזי, דאלמא בדעתיה דבעל התוספת תלייא מילתא, התם אורחא דעלמא נקט דקים ליה בגוויה דכיון דגלי אדעתיה מעיקרא דלא ניחא למיתב ליה פלגא לבסוף נמי לא יהיב ליה ואי יהיב ליה לא יהיב ליה אלא בציר מהכי, דכל דלא יהיב ליה שיעור מאי דחזי ליה ודאי לית ליה לאשתמושי ביה עד דמפייס ליה.

ברם צריך את למידע דכי דיינינן ליה כיורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשות, הני מילי בעיקר דינא בין לענין סלוקי בזוזי בין לענין חיובי היכא דגלי אדעתיה דניחא ליה, אבל לענין שיעורא דמחייב ליה לאו כיורד לתוך חורבתו של חבירו דיינינן ליה, דאילו התם היכא דגלי אדעתיה דניחא ליה שמין לו וידו על העליונה, אם השבח יתר על ההוצאה נותן לו את השבח ואם ההוצאה יתירה על השבח נותן לו את ההוצאה, ואילו הכא אע"ג דגלי אדעתיה דניחא ליה לא שנא שבח יתר על ההוצאה ולא שנא ההוצאה יתירה על השבח חצי הוצאה הוא דיהיב ליה. ומאי שנא, התם כיון דלית ליה לבונה או לנוטע זכותא בגופיה דארעא וכי מסלק ליה בזוזי לגמרי מסלק ליה, דינא הוא למישם ליה שבחא [דשבחא] כוליה גבי מריה ארעא הוא דמשתייר ואיהו לחודיה הוא דמתהני בה, אבל הכא דתרווייהו אית להו חולקא באוירא דהאי כותל ואע"ג דמסלק ליה מפלגא לאו לגמרי מסתלק, דכי משתמש כל חד מינייהו בהאי כותל בתר הכי לאו בפלגא לחודיה משתמש אלא בכוליה הוא דמשתמש, אי אמרת יהיב ליה חצי שבח שהוא יתר על ההוצאה אשתכח דקא שקיל דמי פלגא שבחא דמתהני ליה מיניה בתר הכי כמה דמתהני ליה לההוא דסלקיה מיניה בזוזי, והוא הדין היכא דהוייא הוצאה יתירה על השבח, דאי לא יהיב ליה אלא חצי שבח אשתכח דמשתמש בכוליה בהדיה בשוה ולא יהיב ליה בהוצאה אלא בציר מפלגא:

ארבע לצלא וארבע לצללא. פירוש לצלא עבדן והוא השכיר שמעבד את העורות של תגר. ופירוש צללא התגר עצמו בעל העורות ששוכר את העבדן לעבד את העורות וכמו משל אמר לו רב חסדא לרבינא כשראה שהיה רוצה לסלק רוניא מעל לקיחה שטרח בה ולהחזיק אותו לעצמו בדינא דבר מצרא כדי לצרף אותם אל השדה שלו וכן אמר לו כיון שהרי יש לך שדה אחרת בצד שדה זו למה אתה רוצה עדיין לקנות זה האחר ולסלק זה העני מעל לקיחה שטרח בה לעצמו וכי נכסים אלו שאתה מרבה כלום יש לך מהם לאחר מיתה אלא ד' אמות של קבורה שאתה נקבר בלבד כמו לעני שאין לו כלום ויש מפרשים ארבעה לצלא כלומר ארבעה ככרות אוכל העבדן שהוא שכיר אצל בעל העזרות כמו שאוכל בעל העורות עצמו. והפירוש שפירשנו הוא הנכון עד כאן לשון ה"ר יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל.

ארבע לצלא וכו'. רש"י ז"ל פירש שני פירושים. וה"ר יהוסף הלוי בן מיגש ז"ל פירש פירוש אחר. ולכל הפירושים קשה לרבינו תם הא אין מרחמים בדין וכו'. ועוד וכו'. ור"מ פירש דקאי אדלעיל דאקפיה רבינא מארבע רוחותיו והיה לו דרך לצאת לבא לשדהו דרך שדות רבינא וזבן ארעא אמצרא דרבינא מבחוץ סבר רבינא לסלוקיה משום שלא היה מצרן אמר ליה ארבעה לצלא כלומר אף על פי שאין לו בגוף שדותיו דרבינא כלום ליטע ולזרוע חשוב הוא מצרן כמו רבינא כיון שיש לו דרך כדאמרי אינשי ארבעה לצלא כלומר בעל העור מרויח ארבעה ועבדן שאין העור שלו מרויח ארבעה אי נמי ארבעה זוזי נותנין לעבד עור קטן כמו עור גדול הכא נמי מה לי מצרן שהקרקע קנוי לו לגמרי מה לי אם הקרקע אינו קנוי לו אלא לדבר אחד לצאת ולבא דרך אותה שדה ותו לא. תוספי הרא"ש ז"ל.
ולריצב"א ז"ל נראה ליישב פירוש הזה דהכריחו לנהוג בו מדת רחמנות משום למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמור כי ההיא דסוף פרק האומנין ורבינא סבר לסלוקיה בלא שום גמגום דתשש איסור ושייך למימר שפיר כבר. עד כאן מגליון תוספות.

מתניתין כותל חצר שנפל מחייבים אותו לבנותו עד ארבע אמות. בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן איכא למידק מאי בחזקת שנתן ואיזה מוחזק בו יותר. ויש לומר כגון דאיכא עדים דארצייה חד מינייהו לחבריה וסירב מלבנות עמו ואפילו הכי הרי זה בחזקת שנתן וכיון דדין זה גלוי לכל שחייב הוא לבנות עמו עד שיסלק ממנו היזק ראיה חזקה פורע הוא וכדאמרינן בגמרא כל שפא ושפא זימניה הוא ונאמן הוא לומר פרעתיך בזמני. למעלה מארבע אמות אין מחייבים אותו לבנותו בחזקת שלא נתן. דכיון דסירב בפני עדים מלבנות ויצא זה והתחיל לבנות משלו חזקה לא נתפייס לאחר מכאן ולא פרעו אפילו סמך לו כותל אחר כיון דאין דין זה גלוי שיחייבוהו בית דין על כך וכדאמרינן בגמרא מי יימר דמחייבו לי בי דינא. הרשב"א ז"ל.

בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן. פירש רש"י ז"ל אם אמר אחד לאחר שבנאו אני בניתי משלי ולא רצה זה לסייעני ותובעו חצי ההוצאה וזה אמר נתתי חלקי בחזקת שנתן עד שיביא ראיה התובע שתבעו ולא נתן דכיון דחובה עליו לסייעו ומשפט זה לכל גלוי לא היה זה בונה משלו אלא היה צועק עליו בבית דין עד כאן לשונו. ורצונו לומר שכיון שאמר ליה לפני עדים לבנות הכותל ואמר איני רוצה לבנות נעמיד בנין הכותל בחזקת חברו ולא אמרינן שמא אחר כך נתרצה לבנות עמו מארבע אמות ולמעלה אין מחייבים אותו וגם אינו יכול למחות בחברו שלא יגביה אותו. ואם תאמר לימא ליה אתה מכביד על כותל שלנו וימהר ליפול ששיערו חכמים שכותל גבוה ארבע אמות צריך שיהא גבוה כשיעור המפורש לעיל ובפחות מהכי לא קאי ונמצא כשמגביהו מכביד עליו וממהר ליפול. ומצינא לפרושי שאם רצה להגביה הכותל צריך שירחיבו טפח על קרקע שלו ואז מצי קאי אפילו אם מגביהו כדאמרינן לעיל שאני התם דאיכא טפח יתירא. ומיהו האיך יבנה כותלו באויר של חברו בעל כרחו שאם רוצה בונה עליה עד חצי עביו של כותל שהרי חצי מקום הכותל הוא שלו. ומצאתי כתוב. וזו ששנינו מארבע אמות ולמעלה אין מחייבין אותו לבנות אין לדקדק מזה שאם רצה להגביה אין חברו מעכב עליו שלא בא אלא ללמדנו שאף על פי שהיה מתחלה למעלה מארבע אמות עכשיו שנפל אין מחייבין אותו לבנותו למעלה מארבע אמות והכי קאמר אם הגביה ולא עכב עליו בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן. ואין הלשון מיושר בעיני דאין מחייבין אותו משמע דוקא אין מחייבים אבל אם ירצה זה על כרחו יבנה וצריך עיון.

בחזקת שלא נתן. אמר רבינו תם דעביד חזית מארבע אמות ולמעלה שניכר שהכותל שלו ומשום הכי בחזקת שלא נתן. ובחנם דחק לפרש לן דהא מארבע אמות ולמטה לא עביד חזית דהא הוי בחזקת שנתן ואפילו הכי בעי למימר בגמרא לריש לקיש דהוי בחזקת שלא נתן כל זמן שלא נשלמו ארבע אמות דחשיב ליה תוך זמנו אלא מתניתין מיירי כגון דידעי דקדם חד מינייהו וארצייה לחבריה והאחד מסרב וכן משמע הלשון דקתני מחייבים אותו היינו כל כמה דבגמרא חשיב ליה תוך זמנו והא לא אסיק אדעתיה דכל שפא ושפא זימניה הוא אלא סלקא דעתך שלא יהא חייב עד שישלים חברו הארבע אמות. עד כאן מתוספי הרא"ש ז"ל.

מארבע אמות ולמעלה אין מחייבים אותו. נראה לי דהוא הדין לענין רוחב הכותל שאין מחייבין אותו עכשיו אלא בשיעורי דמתניתין והא דקתני סיפא סמך לו כותל אחר הכי פירושו כלומר ואם רצה אחד מהם לבנותו גבוה בתחלה וכנס לתוך שלו ועשאו רחב כדי שיוכל להגביה דאי לאו הכי לא קאי כדאמרינן בגמרא דבגזית כל ארבע אמות בגובהה אי הוי חמשה טפחים פותיא קאי אי לא לא קאי והוא הדין שיעורי אחריני דמתניתין. ועוד שחברו יכול לעכב עליו שלא יגביה ולא יבנה על מחצית רוחב הכותל שיש לו בה אלא ודאי נכנס לתוך שלו קאמר וכיון שסמך לו האחד כותל אחר מחייבים אותו במחצית הדמים מהכל מהבנין והמקום כן נראה לי. וזה נראה לי פירוש מחוור ואף על פי שאין דברי רש"י ז"ל מטין כן. עד כאן משטה של אחרון אחר שמביא דברי הרא"ש ז"ל לא נודע שם מחברה.

סמך לו כותל אחר וכו'. פירוש דכיון דגלי דעתיה דניחא ליה דמה שהגביה חבירו מארבע אמות ולמעלה מיד קנה חצי הכותל לפי שזכתה לו חצרו שהרי חצי הכותל בנוי על חצי חלקו בקרקעו אף על פי שלא אמר לו זה תקנה לך חצרך שהרי על כרחו של זה בנאו יכול זה לזכות בחצי הכותל ולהשתמש בו כיון שבנאו בחלקו ולא שיתחייב בכך ליתן חצי חלק ההוצאה ונמצא זה שלא בנאו ידו על העליונה אם יחפוץ לא יתן חלקו בהוצאה ולא ישתמש בכותל ואם יחפוץ להשתמש בו יזכה בחציו ומיד שישתמש בו או שיגלה דעתו שהוא חפץ בו יתחייב בחצי הוצאת הגבהתה דקניא לו חצרו כן נראה לי. עליות ה"ר יונה ז"ל.

גמרא הקובע זמן לחברו ואמר לו פרעתיך בתוך זמנו אינו נאמן ולואי שיפרענו בזמנו. פירש גאון ז"ל דוקא קובע אבל בסתם מלוה אף על גב דאמרינן סתם מלוה שלשים יום וכדתני בפרק קמא דמכות המלוה את חבירו סתם אינו רשאי לתובעו פחות משלשים יום אפילו הכי אם אמר פרעתיך תוך שלשים נאמן דכיון דלא קבע לו זמן שלשים יום בפירוש מיקרי ופרע תוך שלשים והיינו דקאמר הקובע זמן ואלו אפילו בסתם מלוה כן קשה לשמעינן בסתם מלוה וכל שכן בקובע. ולולא שאמרה גאון ז"ל והסכימו בכך כל האחרונים הייתי אומר דהוא הדין בסתם מלוה. ותדע לך מדאקשינן עליה דריש לקיש מהא דתנן עד ארבע אמות וכו' ומאי קושיא דבכל כי הא מודה בה ריש לקיש דהא לא קבע לו חברו זמן עד שיגמור כל הארבע אמות ואדרבה הוא תובעו ורוצה שיבנה עמו מיד. והא דנקט לה ריש לקיש בקובע זמן ולא נקט לה בסתם מלוה משום דההיא לא פסיקא לן דהא במנהגא תליא מלתא כדתניא בתוספתא דמציעא המלוה את חבירו בסתם אין פחות משלשים יום ובמדינה שנהגו בפחות מכאן או יותר מכאן אין משנין ממנהג המדינה כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
אבל הרא"ש ז"ל כתב דוקא קובע זמן והא דפריך ממתניתין בחזקת שנתן אף על פי דהתם לא קבע ליה זמן כיון דסלקא דעתך דלא נתחייב כלל עדיף טפי מקביעות זמן. עד כאן.

ואמר לו פרעתיך בתוך זמני אינו נאמן. פירוש וכגון שקבע עליו זמן בפני עדים שאם אין שם עדים על ההלואה או על קביעת הזמן הרי יש כאן מגו וכמו שכתבו התוספות. ומתוך הלשון משמע דלאחר הזמן קאי דאי בתוך הזמן הוה ליה למימר ואמר לו בתוך הזמן פרעתי. וקשה דאם כן תפשוט מכאן בעיא דלקמן דלא אמרינן מגו במקום חזקה. יש לומר דמיירי כגון שתבעו בתחלת יום אחרון דהשתא לא מצי למימר פרעתיך היום כי היכי דלא ליתי וליטרדן ולהכי נקט האי לישנא. תוספי הרא"ש ז"ל.
ובעליות ה"ר יונה ז"ל דהא דלא פשטיה ליה מדריש לקיש משום דאיכא לאוקמא להא דריש לקיש בדליכא עדים על קביעת הזמן אלא שיש עדים שהיו עם הלוה משהגיע זמנו לפרוע עד שתבעו זה ויודעים שלא פרעו אחר זמנו. וכי תימא אם כן למה ליה למנקט לריש לקיש דיניה כשיש בו עדים שלא פרעו משהגיע זמנו ולא נקט לה למילתיה בבא בתוך הזמן ואמר ליה פרעתיך איכא למימר להכי נקט הכי משום דלאו אורחא לתבוע בתוך הזמן וכיון דחבריה לא תבע ליה איהו נמי לא אתי לקמיה ולהכי נקט מילתיה כשתבעו אחר הזמן עד כאן לשונו.

אמר ריש לקיש הקובע זמן לחברו. פירוש בשעת הלואה ובא זמנו ותבעו תיכף לאחר השלמת הזמן ואמר ליה פרעתיך בתוך זמני ולא ביום השלמת הזמן דהא אמרינן בפרק השואל דעביד איניש דפרע ביומא דמשלם זמניה אלא טוען בתוך הזמן פרעתיך אינו נאמן והא דפליגי עליה אביי ורבא ואמרי עביד איניש דפרע גו זמניה דוקא בהלואה בלחוד לפי שאריכות הזמן מדת חסד היא ומשום הכי כי מתרמו ליה זוזי בגו זמניה פרע ליה דכי מטי זמניה לא ליטרדיה אבל בפדיון הבן ושכירות דבתוך הזמן ליכא עליו חיוב פרעון כלל דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ופדיון הבן נמי ליכא עליה חיוב כלל עד דמטי זמניה אי אמרו פרענו בתוך הזמן אינם נאמנים. הראב"ד ז"ל.
וזה לשון ה"ר יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל הקובע זמן לחבירו ואמר לו פרעתיך בתוך זמני אינו נאמן. פירוש ואפילו היה אותו חוב מלוה על פה נמי אינו נאמן לומר פרעתיך בתוך זמני. אלא בעל חוב גובה בלא שבועה וכל שכן אם היה מלוה בשטר שאין אנו מצריכים אותו שבועה כלל. עד כאן לשונו.

תד"ה ואי לא דאיננא לך כו' מדלא קאמר ואי לא מגבינא לאפדנא כו' עכ"ל ר"ל שלא היה לו להפחידו בדבר דלא דינא הוא אי לא הוה סבר כר' יוסי אלא אדינא דס"ל כרבנן דמחייבינן ליה מיהת אגר נטירא היה לו להפחידו דאי לא תתן לו אגר נטירא מגבינא לך לאפדנא כו' דבכה"ג אדינא קאמרי ליה בפ"ק או מחינא לך כו' עד שתתן לו אגר נטירא ודו"ק:

בד"ה ד' לצלא כו' והר"א פי' דהך ארעא כו' עכ"ל ויש ליישב גם לפירושו דשייך האי מעשה הכא דהך ארעא היתה היא שהיה רבינא מקפה מד' רוחות ורוניא היה בכולן אריסא של רבינא והיה סבור דאף אם נאמר במקום אחר שיהיה לאריס דין מצרן הכא שא"א לשום אדם שיהיה מצרן בקרקע זו גם לאריס אין דין מצרן והשיב לו רב ספרא כמו שאתה מצרן בגופה של קרקע מד' רוחותיו הרי גם הוא שהוא האריס ועובדן הוא מצרן מד' רוחותיה כדאמרי אינשי ד' לצלא כו' ודו"ק:

תוס' ד"ה ארבעה לצלא וכו' ואומר ר"ת היינו אמיצר אותן שדות דאקפיה רבינא מארבע דוהות והיה רבינא מצרן משלש רוחות ורוניא מרוח אחת. נראה דר"ל רמתחלה לא היה לרוניא כל אותו השדה שהיה בתוך ארבע שדותיו של רבינא אלא שמקצת מאותו שדה הניקף מארבע שדותיו של רבינא היה של אדם אחר וא"כ לא היה מקיף רבינא לאותו שדה אלא משלש רוחות דמרוח הרביעית היתה השדה של רוניא. וכן לרוניא לא היה רבינא מקיפו כ"א משלש רוחות שהרי מרוח הרביעית היה אותו שדה שהיה לאדם אחר והא דקאמר לעיל רוניא אקפיה רבינא מארבע רוחותיו היינו לאחר שקנה רוניא גם שדה זו שהיה אצל שדהו ושהיה רוניא מקיף גם אותו משלש רוחות ולאחר שקנה רוניא גם שדה זו אז היה כל אותו השדה שבתוך שדותיו של רבינא הכל ביחד היה של רוניא ואז היה רבינא מקיפו מכל ארבע רוחותיו וק"ל:

ד"ה מארבע רוחות ולמעלה וכו' איידי כגון דידעינן וכו'. משום דקשה להו מאי קאמר בחזקת שלא נתן וכו' ואיך יכול לתובעו היה הנתבע יכול לומר דאדרבה אני בניתי לבדי כל מה [שלמעלה] מארבע אמות ולא אתה אם לא שנאמר שאיירי שהתובע עשה חזית מצד אחד לסימן שהוא בנה אותו כדתני לעיל גבי בקעה וזה דוחק שלא נזכר זה במשנה לכך פירשו דאיירי כגון דידעינן דקדים חד וכו' וא"צ להעמיד בעשה חזית:

ד"ה אע"פ שלא נתן תקרה וכו' וכן משמע נמי בכיצד הרגל דקאמר טעמא דעמד ניקף וכו'. שם פריך למ"ד זה נהנה וזה לא חסר חייב מר' יוסי דמתניתין דלעיל דאמר אם עמד ניקף וכו' מגלגלין עליו את הכל ודייק טעמא דעמד ניקף וכו' וכמו שכתבו התוס' לעיל דאתי כלישנא דלעיל דקאמר מקיף וניקף איכא בינייהו:

בא"ד א"נ הכא זה חסד הוא וכו'. ואע"ג שאפילו קודם שסמך לו זה כותל כנגדו כבר בנה הוא למעלה מארבע אמות ולא חסר לו זה עתה במה שסמך כותל כנגדו אפ"ה כיון שנהנה השני שהגביה הוא לבנות למעלה מארבע אמות וגם מתחלה כשבנה אותו הגובה לא בנה אלא מחמת השני שהיה רוצה שלא יזיקנו בהיזק ראייה כלל וכיון שבגרמתו בנה לא מקרי הב' זה נהנה וזה לא חסר אלא זה נהנה וזה חסר:

ד"ה ובא בזמנו וכו'. משמע שגירסת התוס' היתה הקובע זמן לחברו ובא בזמנו וכו' דר"ל שתובעו בזמנו ולא בתוך זמנו אלא שהנתבע טוען שפרע לו בתוך הזמן וע"כ אינו ר"ל שתבעו אחד כלות הזמן לגמרי דהיינו דאיבעיא להו לקמן תבעו לאחר זמנו ואמר ליה פרעתיך בתוך זמנו מהו. אלא ר"ל שתבעו ביומא דמשלם זמנו כמו שמסיימים התוס' בסוף דבור זה בסמוך:

גמ' הקובע זמן לחבירו ובא בזמנו ואמר לו כו' כצ"ל ונ"ב ס"א:

רש"י בד"ה ולאו בד"ה ארבעה לצלא וארבעה לצללא אני שמעתי כו' למאכלות ביתו ליום כמו כו' הישר והטוב כך כו' ואל תסלקוהו ויש גמגום דהעור קרוי כו' לפרנסת ביתו כצ"ל והס"ד והשאר הוא הג"ה עד ס"ד ונ"ב והוא קצת כפירוש הראשון:

תוס' בד"ה ואי לא כו' ס"ל כדפרש"י ועוד כו' כצ"ל:

תד"ה הגהה. וקשה דמנלן כו'. דהא דדייק בתחילת הסוגיא הא רביעית מחייבין אותו. השתא דקאמר דבעמד ניקף מודה ת"ק דמגלגלין עליו את הכל. י"ל דמש"ה לא קאמר נמי דגדר את הרביעית:

תד"ה ואי. מדל"ק ואי לא מגבינא לאפדנא ממך. (ר"ל כמו שאמר בב"ק י"ב) ובכתובות (נ' ב) או מחינא לך כו' כמו שאמר (שם צ"א):

פייסי במאי דאיפייס עיי' סמ"ע וש"ך סי' י"ז ודברי תומי' בזה הוא דבר חידוד ולא להלכה. ועיי' בספר כפות תמרים פ' לולב הגזול גבי אשוו זביני' וכו' מ"ש דהפ' זיל פייסי במאי דכבר איפייס ואי לא הוה מתפייס כבר הייתי דן כר"ה אליבא דר' יוסי לכאורה יש הכרח לפי' זה דאל"ה אלא א"ל ע"ד מצוה לבצוע וכמ"ש הרמ"ה בפ"י ה"ב א"כ תיקשי תרתי א' כיון שידע רבא היכן הדין נוטה שוב אינו רשאי לבצוע. ב' כיון שגילה מיצוי הדין כר"ה א"כ ממילא תו לא יתפייס ר"ה ונמצא הפסיד את רוני'. ודוחק דשלא בפני רבינא אמר כן אע"כ כבעל כפות תמרים הנ"ל שא"ל שיסמוך בחלקו דאי לאו דאיפייס רבינא הי' דן כר"ה ולא הי' מתירא שיחזור בו רבינא ולומר דמחילה בטעות הוה. דידע רבא שגם רבינא יודע שכיון שבא לדין ולא תבע יותר מדמי נטירותא שוב אסור לדיין לפסק יותר ואם פסק יותר חוזר הדין וא"כ כבר איבד רבינא זכותיו ביותר מדמי נטירא וכהרמ"ה בשם ריב"ש:

אמנם גוף הדין הוא נגד השכל והסברא ועיקור ההלכה כדמסיק כפות תמרים הנ"ל דאין לדיין לסייעו וללמדו שום טענה אבל אי טעין ככל הראוי רק שאינו תובע מה שראוי לתבוע עפ"י טענותיו אזי מצוה על הדיין לפתוח פה לאלם ולהציל עשק מיד עושקו. ובשמעתן כבר פי' רמ"ה דרבינא אקפי' במחיצות החיצונים והי' מתירא רבא אם יפסק דרוני' ישלם החצי יטעון אני אקוף הפנימי ביני לבין רבינא כמ"ש רמב"ן טענה זו ע"כ דטבא לתרווי' עביד רבא שיתפייסו שניהם והוא נכון מאוד וק"ל:

כותל חצר שנפל מחייבי' אותו לבנותו עד ד' אמות לעיל במתני' קמ"ל שיעור עובי הכותל בגויל זה נותן ג' טפחי' וכו' וכאן קמ"ל שיעור גובה ד"א ונפל לאו דוקא אלא איידו דסיפא כדלעיל ב' ע"ב ומ"מ יש לעיין אי נפל לאו דוקא איך חייבוהו חכמים משום שדין זה פשוט וגלוי לכל. והוא צוח אני וחבירי לא ידעו ולא שמעו מעולם דין זה. והרמ"ה בסיפא נדחק בזה אי צורבא מרבנן הוא וידע הדין איך נאמר מי יימר דמחייבו לי' רבנן ע"ש ויבואר לקמן אי"ה וא"כ הכא ברישא במקום שלא הי' להם עדיין כותל מעולם מנ"ל דידעי דינא ונימא נפל דוקא כיון שכבר הי' להם כותל שותפות וידעו:

ע"כ נלפע"ד ברור דהיינו טעמא משום שהניחו זה לבנות כותלו על מקום שניהם ולא מיחה בו שלא לבנות על קרקעו ונהי דהך שתיקה לא הוה חזקת קנין שקנה זה הקרקע עי"ז כדלקמן מ"א ע"א רב ענן שקול בידקא וכו' מ"מ מדשתק ולא צוח עליו ש"מ ידע הדין שהבנין מוטל על שניהם. וכן עתה צריך לומר לשיטת הרא"ש לעיל דאי בעי אידך לבנות הוצא ודפנא על שלו ועל הוצאותיו שוב אין זה יכול לכופו לבנות גויל וגזית צ"ל הכא כיון שהניחו לבנות על מקום שניהם כבר נתרצה לבנות גויל וגזית משל שניהם. וצ"ל אי טען אמר לי שהוא עני ואין ביכולתו לבנות גזית משו"ה בניתי משלי יש לומר גם זה דינא מבואר בדברי הר"י ברצולוני שבהג"ה ש"ע סי' קנ"ז ועפי' שיטת אגודת אזוב דמייתי הש"ך שם דבונה הלה על גבול של העני משלו ולא על גבול שניהם ע"ש וא"כ מדניבנות על גבול שניהם אע"ג דברור לנו שזה בנאו ע"כ אידך פייסו שיבנה ואח"כ ישלם לו חלקו וכיון שדין זה ברור ה"ל כמנה לי בידך והלה אומר פרעתיך דנאמן:

ונ"ל דאה"נ למסקנא דטעמא דסיפא משום מי יימר דמתחייבו לי רבנן תו לא צריכא לתי' קמא כל שפא ושפא זימני' הוא דאיכא למימר היינו דאיכא בין רישא לסיפא דברישא קמ"ל דדין זה פשוט ולא מצי למימר מי יימר דמחייבו לי רבנן דאי לאו מתני' לא הויני' מסקיני' אדעתין כל מה דכ' ומפרש לעיל אמנם בסיפא קמ"ל אפי' בנפל יאמר מאן לימא לן דמיחייבו רבנן. ותו לא צריכנא לשנוי דשפא ושפא. ונהי דמ"מ סברא חיצונה הוא כן במלאכה המתפרדת כגון קונטריסי' שבמרדכי. מ"מ בשפא ושפא שבאמצע בנין הכותל. אי לאו אוקימתא דש"ס לא הוה ס"ד למימר הכי. ושינוי דחיקה הוא ולמסקנא לא צריכי לכך ועד גמר בנין הכותל הוה תוך זמנו ומשו"ה הרמב"ם וש"ע לא מייתי הך דינא דשפא ושפא ובפי' המשנה מפרש להדי' טעמא דסיפא משום מי יימר כו' הרי דס"ל כנ"ל. דלמסקנא גם לר"ל אמרי' טעמא דרישא לאשמועי' דהך דינא גלוי לכל וסיפא קמ"ל דמצי למיטען מי יימר דמחייבו לי רבנן ובפרט כאשר יבואר לקמן אי"ה במ"ש רמ"ה בהא דמי יימר:

ואפי' להטור דפסק האי דכל שפא וכו' אפשר דס"ל דאפי' לא יהי' מסקנת הש"ס כך מ"מ מסברא חיצונה הוה שפא בקונטריסי' וכל שפא זמני'. אבל עכ"פ מה שחידש הש"ך באוקומתת הש"ס דרוצה לומר דבהא מודה ר"ל דמשלם אפי' קודם ההתחלה דלא ליטרדן. אפי' יהי' כוונת הש"ס כן מ"מ אוקומתא הוא ולמסקנא לא צריך להך שינוי ונהי דנאמן ששילם אחר כל שפא ונימא דזימני' הוא אבל לחדש שנאמן ששילם קודם על כל מה שעתיד לבנו' דלא ליטרדן מנ"ל. ותו אפי' להש"ך ונימא דהך אוקומתא קאי למסקנא מ"מ אינו אלא אי נימא מגו לא מהני במקום חזקה אבל אי אמרי' מגו במקום חזקה ומיירי מתני' באומר פרעתיך בתוך זמני ומהימן במגו תו לא אתאינן לשינוי דשפא ושפא. וא"כ לא אמרה הש"ך אלא לספיקא ולא שבקינן ודאי דהרמב"ם וש"ע דלא פסקו כלל ודהטור דעכ"פ לא פסק כש"ך ורמ"ה פסק להדי' דלא כוותי' ע"ש לא שבקינן כל הני משום ספיקא דילי' וצ"ע לדינא:

מד' אמו' ולמעלה אין מחייבי' אותו עיי' רא"ש שהי' יכול למחות שלא יגביהו ע"ג כותל וכ' רמ"ה ובשיטה מקובצת דעכ"פ מיירו שמעבה כותל יותר מששה בגויל דאל"ה לא קאי והכניס לגבולו מקום העובי ע"ש וצ"ל דס"ל דמיירי שהבונה לא נתן תקרה על הכותל ולא הגבי' רק משום היזק ראי' וכמ"ש תוס' ד"ה אעפ"י וכו' בסוף הדיבור דאל"ה לא צריכי' לזה דהרי אמרי' לעיל ג' ע"ב ע"י תקרה ומעזיבה קאי טפי מד' אמות בגובה ששה בגויל. א"כ י"ל אפי' נתן תקרה דע"כ לא אמרינן לעיל דקאי טפי אלא כגון אמה טרקסי' שלא הי' תקרת המקדח נתון ע"ג אמה טרקסי' אלא ע"ג כותל מזרח ומערב אז אמה טרקסי' מתקיים טפי ע"י דוחק כובד התקרה שעל גביו וכפירש"י. אבל להניח התקרה בתוך הכותל ועל גבי' פשיטא דמרעי' לי' לכותל. וכן נראה מסברא:

מגלגלין עליו את הכל כבר כתבתי במתני' דלעיל דלשון מגלגלי' משמע טפי מהראוי הפשוט וה"נ י"ל כמ"ש רמב"ן אע"ג דיטעון לא נצרכתי לכותל להניח עליה תקרתי כי אניחנו ע"ג כותלי' שלי ולא איצטרך אלא לצל והגנה וסגי לי' בכותל הוצא ודפנא. אפ"ה מגלגלי' ככל עובי אשר בנה הוא. וא"ש לשון מגלגלי' אלא שכ' שר"ה בירושלמי פליג ע"ז וס"ל דאין צריך לשלם ככל רוחב עובי' ע"ש אמנם ר"ה לשיטתו בלא"ה א"ש לשון מגלגלי' דס"ל לקמן ו"ו ע"א סמוך לפלגא סמוך לכולי' וכו':

בחזקת שלא נתן עד שיבי' ראי' שנתן כ' הרמ"ה טעמא שהחליטו אפי' בצורבא מרבנן דידע הדין אפ"ה משום לא פליג ואיהו יחוש לעצמו ויתן בעדי' ע"ש. והנה בש"ס דאמרי' שאני התם דאמר מי יימר מי מיחייבו לי רבנן י"ל דאביי ורבא מודה דהכא אינו משלם תוך זמנו דלא ליטרדן דמאי טירדה שייך אם יבוא יומו ויתבענו ולא יהי' לו מעות ידחנו ויאמר מאן לימא דמחייבו לי רבנן ואפי' שניהם צורבא מרבנן יכול להשמיט ולומר ניזיל בדינא ודיינא. משו"ה מודה אביי ורבא דאינו משלם תוך זמנו כן י"ל בהש"ס אבל מ"מ הדין דין אמת דאפי' אחר זמנו אינו בחזקת שנתן. אפי' בצורבא מרבנן הטוען ידעתי הדין ופרעתי אחר זמנו כנהוג מ"מ משום לא פלוג וכהרמ"ה אך לפ"ז לא ידעתי מה הרעישו הרמ"ה והפוסקי' על הרמב"ם דפסק בלמעלה מד' אמות ישבע ויטול אע"ג דבשאר תוך זמנו לא בעי הלה לשבע ועיי' ש"ך סי' קנ"ז סקט"ז. ולק"מ כיון דהרבה פעמים נוטל הלה שלא כדין כגון שהוא צורבא מרבנן ויודע ומשום לא פלוג בעלמא נוטל וכל כי האי גונא להפיס דעתו של זה צריך זה לישבע ושוב לא פליג רבנן אפי' בתוך זמנו כללא כיילי כל טענות שמד"א ולמעלה ישבע ויטול:

הקובע זמן לחבירו פירש"י במלוה שהלוהו פי' לאפוקי פקדון כמ"ש הפוסקים וכ' תוס' אבל בסתם הלואה לא וכ"כ כל הפוסקים והרשב"א הקשה א"כ מה פריך מכותל חצר שלא קבע לו זמן ותי' בשימ"ק בשם תוס' דכל הטעם הוא משום כיון שקבע לו זמן להדי' תו לא מיכסיף מיני' ומהיכי תיתי לשלם תוך זמנו משא"כ בסתם הלואה מיכסיף מיני' ומשלם וכיסופא שייך גם בכותל ע"ש. אמנם הרא"ש בתשובה כ' להדי' כסמ"ע רס"י ע"ח דכיון שקבע לו זמן שיעור בנפשו דלא ליהוי לי' זוזי בתוך אותו הזמן ע"ש ונ"ל דכן משמע מהלשון חזקה א"א פורע וכו' ומחזקי' כולי האי לאפוקי מיתמי ולטעם תוס' הרא"ש הנ"ל כיון דלא מיכסף מה"ת יפרע לא שייך חזקה אבל לטעם תשו' הרא"ש וסמ"ע שייך חזקה שהרי החזיק עצמו דלא הוי לי' זוזי עד אותו הזמן. וא"כ הדר' קו' לדוכתא מ"פ מכותל התם ליכא חזקה הנ"ל. וי"ל בהס"ד מדברי ר"ל אין להבין דס"ל שהוא חזקה אלא מסברא דכיסופא וכתוס' הרא"ש ופריך מכותל. והרא"ש בתשו' וסמ"ע ל"א אלא למסקנא דחדי' לן הש"ס חזקה ואפי' מיתמי ע"כ הטעם משום דחזקה לא הוה לי' זוזי בתוך זמנו. ולמסקנא ל"ק קו' רשב"א מה פשיט מכותל חצר התם ליכא חזקה דקביעת זמן מה בכך הא עכ"פ איכא חזקה דמתני' דבכו' ודשוכר ומשכיר שכ' תו' ד"ה כי היכי וכו' שאין אדם פורע חוב שאינו ברור לו שיתחייב והך חזקה עדיפא מחזקה דלא הוי לי' זוזי שהרי אפי' אביי ורבא מודה בי' ומועיל מגו במקום חזקה ונפשטה כל האיבעי' עכ"פ וא"ש:

ונ"ל משום דאיכא ב' סברות הנ"ל לשלא יפרע בתוך זמנו ע"כ האריכו אביי ורבא בלשונם ונגד החזקה דלא ה"ל זוזי באותו הזמן שקבע אמרי זימנן דמתרמי לי' זוזי ולעומת הסברא כיון דלא מיכסיף מיני' מה לו לפרוע אמרו איזיל ואפרע כי היכי דלא ליטרדן:

והנה הש"ך מייתי בשם רשד"ם דמספקא לי' במי שהרחיב זמן לחבירו אי אמרי' אין אדם פורע בתוך אותו הזמן. ונ"ל לטעמא דכיסופא בודאי פורע בתוך הזמן דמיכסיף מיני' שכבר עבר הזמן הראשון שקבע לו. אבל מטעם חזקה דלא ה"ל זוזי בתוך אותו הזמן בודאי הכא איכא חזקה טפי כמובן ואינו נאמן וכן הסכמת הש"ך ע"ש:

ואמר פרעתיך בתוך זמנו. הנה בבריא ובריא היינו דר"ל. ובשמא ושמא היינו מתני' דבכורו' בכור בתוך שלשי' וכו' ומדמדמה ש"ס הך לשוכר ומשכיר ש"מ שמא ושמא ובריא ובריא שוין לענין החזקה דתוך זמנו. דבתוס' משמע דחזקה דהתם דאינו פורע כיון שאין חובה ברור וחזקה דהכא דמין אהדדי וא"כ ה"ה הכא בשמא ושמא. וביתומי' דהוה שמא טוב והלוה חי וטוען ברי גרוע הוא פלוגתת מרדכי ותשו' הרא"ש דמייתי ש"ך רס"י ע"ח. אך במלוה חי לפנינו וטוען שמא גרוע ובריא של לוה טוב בזה כ' האחרוני' מסברא מודה רא"ש להמרדכי דלא מפקיני' ממונו תוך זמנו. ויש להקשו' לפ"ז מאי פריך מכותל דלמא מתני' בתוך זמנו וטוען שמא גרוע שהרי במתני' לא הזכיר כלל טענות הבונה אלא בחזקת שנתן ורוצה לומר דחזקה הוא כיון שזה טוען טענה גרוע מיהו למרדכי דס"ל אפי' בשמא טוב של יתומי' אין מוציאי' ממונא. א"כ הא פשיטא הוא. אך להרא"ש הא קמ"ל טובא וקשיא. וי"ל א"כ מה עד שיביא ראי' שלא נתן ופי' הרא"ש בשמעתין שאמרו שלא זזה ידם וכו' מה צורך להשמיענו זה אלא לימא עד שיטעון ברי לי שלא נתתי ומכ"ש כשיבי' ראי' אע"כ אפי' טענת ברי לא מהני ושפיר פריך. ולפ"ז היינו הרא"ש לשיטתי' אבל לפירש"י דפי' שיביא ראי' שתובעו וסירב פ"א וה"ל כאלו אמרו ב"ד צא תן לו וסירב ה"ל הוחזק כפרן א"כ לא מיירו מתני' שעדי' ידעי' בברי ששילם לו וקמ"ל מתני' חידש בהאי עד שיביא ראי' וק' כנ"ל דילמא רישא בשמא ומוכח כהמרדכי והרא"ש לשיטתי' אזיל הקצרתי וק"ל:

פרעתיך בתוך זמנו הרמב"ן וכן בשיטה מקובצת דב"מ ק"ב מייתו בשם הראב"ד דביומא דמושלם אי טעין פרעתי טענתי' טענה אבל רובא דאינשי לא פרעו באותו היום וליכא מגו וקצת יש להסביר משום דקיי"ל בסי' ע"ג אפי' נשבע לשלם אין צריך לשלם בלא תביעה. וא"כ בתוך זמנו בודאי לא תבעו. ואפי' ביומא דמושלם זמנו רוב המלוים אינם נוגשי' ביומא מדרך המוסר וד"א ולכל הפחות אינו נוגשו בכח וע"כ מסתמא לא פרעי' ביומא אא"כ טען. וס"ל להראב"ד דמ"מ לא מהימן בהך מגו גרוע אע"ג דבתוך זמנו הוה טענה גרוע יותר מ"מ במגו קלה כזו בודאי לא מהימן נגד החזקה ולא מיבעי' לש"ס כלל. רק בלאחר זמנו שהוא טענה טובה ומעלי' דכל חוב עומד לכך לפרוע אח"ז בהא מספקא לש"ס אי מהני במקום חזקה או לא. מיהו רמב"ן פליג וס"ל דמהני מגו ור"ל מיירי בעומד בתוך זמנו ממש: אך התוס' גרסי' להדי' ובא בזמנו להדי' ודלא כרמב"ן אך נראה דבהסברא שוו להרמב"ן אך הם מפרשי' בזמנו ברגע הזמן בשעה ראשונה של היום משום דהוה מגו דהעזה גדולה מאוד כמ"ש תוס' סוף ד"ה ובא וכו' ולפ"ז בסוף היום נאמן במגו ועיי' טוש"ע בזה. ואולי גם הראב"ד מודה לס' התוס' דמגו דהעזה גדולה כזו ל"א ולפ"ז אפי' ביום שני שאחר הזמן נמי לית לי' מגו בשעה ראשונה דאתמול ביומא דמושלם רובא לא פרעי' והיום ליכא אלא שעה חדא וה"ל העזה:

והנה לגי' זו דהתוס' משמע דר"ל דקדק דלא החליט דינו אלא בבואו בזמנו דוקא אבל לא לאחר זמן ומ"מ איבעי' להו לקמן אי אמרי' מגו משום דאפשר ר"ל גופי ספיקו מספקא לי'. ובזה יובנו דברי תוס' התמוהי' שכתבו דלא מצי להוכיח מר"ל דהמלוה חברו בעדי' וכו' וצ"ע איך הוה מצי להוכיח זה הא היא גופי' איבעי' דלא איפשטא ואולי ל"א מגו במקום חזקה ומיירו ר"ל בהלוהו בלא עדי' אבל אי הי' מלוהו בעדי' הי' צריך לפרועו בעדי' ולהנ"ל ניחא מדנקיט ר"ל ובא בזמנו מוכח דעכ"פ איהו גופי' מספקא לי' אי אמרי' מגו וא"כ ע"כ מיירו בעדי' דליכא מגו ושפיר הוה מצי להוכיח מר"ל דאין צריך לפורעו בעדים ועיי' לקמן ל"א ע"א הקשו הרמב"ן לרבה ור"ח דס"ל מגו במקום עדי' אמרינן איך יתרצו משנתינו דמייתו לקמן מנה לי בידך וכו' אין לך בידי חייב ואמאי לא מהימן במגו דפרעתי ונדחק מאוד בקו' זו וממש לא עלתה בידו ע"ש ולכאורה לק"מ דרבה ור"ח מוקי' לי' ביומא דמושלם זמנו דלית לי' מגו דפרעתי והא דלא משני הש"ס בשמעתין הכי משום דבעי לשנוי גם לאביי ורבא כמ"ש תוס' סוף ד"ה ואמר לו וכו' ויבואר לקמן איה"י. ולק"מ קו' רמב"ן. אך לטעמי' אזיל דפליג אהראב"ד הנ"ל ואגירסת תוס' וס"ל דוקא בא בתוך זמנו לא מהימן אבל ביומא דמושלם זמנו מהני מגו וכנ"ל וק"ל:

סמך לו כותל אחד אעפ"י שלא נתן עליו את התקרה וכו'. פירש"י אע"פ שלא נתן עדיין את התקרה וכו' וכתב הרמב"ן בחידושיו וז"ל ויש שאלה שמא יתן את קורתו לרוח אחרת על כתל עצמו ולא יסמוך עליו מ"מ צריך הוא לכתלו של חבירו וכו' אבל בתוספתא מצאתי היתה סמוכה לחצרו אעפ"י שלא נתן את הקורה לאותו רוח נותנין לו יציאותיו של כתל בשעה שהוא בונה עכ"ל. ושאלני הרב המופלא סבא דמשפטים כמהר"א ישראל זלה"ה דמאי קאמר אבל בתוספתא וכו' הרי התוספתא ראיה לפירוש רש"י ולמ"ש הוא ז"ל וכן הרב הנמקי ז"ל נסתייע מהתוספתא עכ"ד. ואני בעניי לפום ריהטא השבתי לו דהכי פירוש דברי הרמב"ן דרש"י פירש מאי דתנן אעפ"י שלא נתן עליו את התקרה אף שלא נתן עדיין את התקרה ועל זה הקשה ותירץ. אבל מהתוספתא מוכח דאעפ"י שלא נתן דקתני ר"ל שלא נתן התקרה עליו וזהו החידוש ולא כרש"י שפירש אף שלא נתן עדיין דבאו' אף שלא נתן התקרה ודאי פורע את הכתל בשעה שהיא בונה אבל אם אנו אומרים כרש"י שלא נתן עדיין יש מקום לומר דמיירי שנודע שנתן על הכתל אבל אם טוען שלא יתן לא יפרע אבל לתוספתא דהפירוש אעפ"י שלא נתן עליו ליכא ספיקא. ואפשר דלדינא מודה רש"י רק לפירוש המשנה קאמר ועיין בנמקי ודוק:

ב"ה סוגיא דתוך זמנו. תוס' ד"ה ובא בזמנו כו'. והקשו ממה נפשך אי איירי בליכא עדים על ההלואה וקביעות הזמן אית ליה מיגו דלא לויתי או לא קבעת לי זמן וליפשוט דלא אמרינן מיגו במקום חזקה וע"כ באיכא עדים וקשה אי לסבור המלוה חבירו בעדים צריך לפרעו בעדים ואם כן אף לאביי דאדם פורע תוך זמנו צריך לשלם מחמת דצריך לפרעו בעדים ותירצו דאיירי בהודה בפני עדים עיין שם. והקשו עוד אף על פי כן ליפשוט מהכא דלא אמרינן מיגו במקום חזקה דכיון דבא בזמנו אית ליה מיגו דהוי אמר דפרע ביומא דמשלם זמניה דקיימא לן עביד איניש דפרע ביומא דמשלם זמניה עיין שם:

ונראה ליישב דהנה הר"ן ז"ל כתב הטעם דמאן דאמר המלוה את חבירו בעדים צריך לפרעו בעדים הוא משום כיון שראית שהמלוה לא האמין לך והלוה אותך בעדים גם אתה לא הי' לך להאמין לו שמא יוציא לעז ויאמר שלא פרעת לו והיה לך גם כן לפרעו בעדים ולכך אינו נאמן אף במיגו דאמרינן דוודאי לא פרע לו ולא מהני מיגו אף דלרבי מיגו כעדים דמי מכל מקום לא מהני דגם עדים לא הי' מהני רק משום דבאמת לא האמין לו ומה הי' לו לעשות ולא מחמת הנאמנות ולכך לא מהני מיגו עיין שם. והשיטה מקובצת בכתובות בסוגיא דמודה ר"י כתב הטעם דאינו נאמן אף פרעתי בפני פלוני ופלוני והלכו למדינת הים אף שאומר שבאמת לא האמין לו כתב משום דהיה לו לפרוע בפני עדים שידע שלא ילכו למדינת הים שהי' לו לחוש ללעז ולכך אינו נאמן ע"ש:

והנה לכאורה י"ל לפי מה שכתב הרמב"ם דעדים שהוזמו דהיינו שאומרים עמנו הייתם וגם המעשה שאתם מעידים הוא שקר לא הוי הזמה דהזמה בעינן שלא יהי' הכחשה בגוף המעשה כלל ואף שהוזמו מכל מקום יכול להיות שהמעשה אמת אבל אם אי ע"י ההזמה גם המעשה הוא שקר לא הוי הזמה כלל עיין שם. [ואם כן בשלמא בכל עדות הוי שפיר הזמה בלא הכחשה דיכול להיות שהמעשה אמת כמו שאומרים רק שהמה לא ראו והיה המעשה שלא בעדים כלל דזה אין סברא לומר שיש עדים אחרים דאם כן ודאי דהי' הבעל דין מביא אותן ולמה הביא עדים שקרים ודוחק לומר דחיישינן שהעדים האמתים הלכו למדינת הים או מתו לכן לקח עדים הללו דמהיכי תיתי ניחוש להכי רק דאמרינן כנ"ל דהיה בלא עדים אבל הכא אם היה בלא עדים לא נחשב לפרעון כלל כנ"ל. ואם כן ע"י הזמה גם המעשה שקר ואם כן הוי שפיר עדות שאי אתה יכול להזימו דיהיה הזמה והכחשה ולא מהני עדותן ואם כן מאי מועיל שמביא עדים שפרע הא הוי עדות שאי אתה יכול להזימו. בפרט דהכא חזינן דזה ברור דשלא בעדים אינו פורע ואף כשהוא מסופק שמא ילכו העדים למדינת הים ג"כ אינו פורע כמ"ש בשיטה מקובצת הנ"ל ושוב הוי שפיר הכחשה ע"י הזמה ול"מ]. וא"כ כיון דאף אם פורע בפני עדים לא הוי עדים כלל דהוי עדות שאי אתה יכול להזימו א"כ אף אם אומר שפרע בלא עדים גם כן נאמן דלא שייך סברת הר"ן ז"ל דהיה לו לפרוע בעדים שהיה לו לירא שיוציא המלוה לעז עליו שהוא הלוהו בעדים ומה הי' מועיל אם הי' פורע בפני עדים כיון דלא מהני עדותם דהוי עדות שאי אתה יכול להזימו וקשה אמאי אינו נאמן שפרע בלא עדים:

אך נראה לפי מה דקיימא לן דבממון לא בעינן עדות שאי אתה יכול להזימו ואם כן אם היה פורע בפני עדים הי' מהני עדותם אף דאינו יכול להזימו ולכך אינו נאמן שפרע בלא עדים דהיה לך לפרוע שפיר בעדים דהיה מהני עדותן. והנה הפוסקים כתבו דאף דלא בעינן בממון עדות שאי אתה יכול להזימו מכל מקום היכא שמעידין נגד חזקה או נגד רוב צריך שפיר דרישה וחקירה דהוי כדין מרומה דבעי אף בממון דרישה וחקירה עיין שם. וגם הכא כתבו דאף לאביי ורבא דסברי עביד איניש דפרע בגו זמניה מכל מקום מודים גם כן דחזקה דלא פרע ורוב אנשים אינם פורעין בתוך זמנו רק דסברי דאינו יכול להוציא ממון בחזקה זו או ברוב זה אבל חזקה ודאי יש:

ולפ"ז מיושב קושית תוספות שהקשו אי איירי ביש עדים על ההלואה אם כן הוי מלוה את חבירו בעדים וצריך לפרעו בעדים ואף לאביי ורבא חייב. ולמ"ש אתי שפיר דכל הטעם צריך לפרעו בעדים הוא כמו שכתב הר"ן ז"ל וקשה הלא אף אם יפרע בעדים יהיה עדות שאי אתה יכול להזימו ונאמן שפרע בלא עדים וצ"ל כמ"ש דבממון לא בעינן עדות שאתה יכול להזימו והיה לו שפיר לפרעו בעדים ואם כן הכא שפרע תוך זמנו שפיר נאמן דפרע בלא עדים דאף אם הי' פורע בעדים הוי עדות שאי אתה יכול להזימו דכיון דפרע תוך זמנו והוא נגד החזקה אף לאביי ורבא ונגד החזקה שפיר בעינן דרישה וחקירה כדין מרומה ולא הי' מהני עדותם אף אם הי' פורע בפני עדים ונאמן שפיר שפרע בלא עדים ולכך אמר ריש לקיש דחייב שפיר מחמת החזקה דלאביי ורבא שפיר פטור דתוך זמנו אינו צריך לפרעו בעדים כמ"ש דבעי עדות שאתה יכול להזימו תוך זמנו:

ולפ"ז מיושב קושית תוספות השני' דנאמין לו במיגו דהוי אמר דפרע ביומא דמשלם זמני' וקיימא לן דעביד איניש דפרע ביומא דמשלם זמניה. ולמ"ש מיושב דאם יאמר שפרע ביומא דמשלם זמניה יהיה חייב מחמת המלוה את חבירו בעדים צריך לפרעו בעדים דביומא דמשלם זמניה ליכא חזקה כלל והיה לו שפיר לפרוע בעדים דאז מהני דלא בעי עדות שאתה יכול להזימו ולית ליה מיגו כלל והש"ס מבעיא ליה שפיר לקמן למאי דקיימא לן דמלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים אבל מר"ל אין ראיה כמ"ש ואתי שפיר. [ואמנם יש לדחות דגם אם נימא דלא מהני הפרעון בפני עדים דהוי עדות שאי אתה יכול להזימו כנ"ל מכל מקום היה לו לפורעו בפני ב"ד דבזה לא שייך לומר דהוי עדות שאי אתה יכול להזימו בסנהדרין ד' ע"ח ומכ"ש בתוך זמנו דהיה לו להמתין שלא לפורעו עד אחר זמנו בכדי שיהיה יוכל לפורעו בפני עדים. ועוד יש לפלפל בזה]: