שבי כולהו איתנהו ביה. שהוא ביד העכומ''ז לעשות בו כל חפצו אם למות [אם לחרב] אם לרעב: מפני שהוא כדיני ממונות. לעיין ולתת לכל אחד כפי טפלים התלויין בו: שגבויה וחלוקה שוה. בכל יום מדי יום ביום כדקתני לקמיה לפיכך אין גבויו בשנים שלא יצטרכו לטרוח ולבקש את השלישי לחלק: לעשות קופה תמחוי. לחלק לעניי עולם אם ירבו עליהן: להתנות על המדות. להגדיל סאת העיר או להקטין: ועל השערים. שער חטין והיין שלא ימכרנה שנה זו יותר מכך וכך דמים: להסיע על קיצתם. לקנוס את העובר על קיצת דבריהם להסיעם מדת דין תורה: הא הימוני מהימן. יחיד להיות גזבר: שני אחים. לגבי המנותא כחד דמו: מאי שררותיה. דקופה דקאמרת עלה לפי שאין עושין שררה על הצבור כו': אפילו בע''ש. שיש פתחון פה לבעה''ב לומר טרוד אני: ופקדתי וגו'. אלמא אסור למשכן: אמיד. עשיר: גבאי צדקה. המשכילים אל דל מהו צריך: מלמדי תינוקות. מצדיקי רבים הן שמלמדין ומחנכין אותן בדרך טובה: שבקתיה להמנותיך. שהיית רגיל ללמדם באמונה וללמד ולישב על גבם תמיד: דעתאי להתם. לתינוקות: ורבנן מאי. תלמידי חכמים העוסקים בתורה תמיד מאי כתיב בהו: לפרוש זה מזה. מפני החשד שלא יאמרו זה הגובה יחידי דעתו לגנוב: אבל זה פורש לחנות וזה לשער. זה לגבות מיושבי השער וזה לגבות מיושבי החנות ובלבד שיראו שניהן כאחד: לא יתנם לתוך כיסו. שלא יאמרו מעות של צדקה הוא גונב: פורטין. פרוטות שגבו לוקחין דינרי כסף לפי שהפרוטות של נחושת מחלידות: ואין פורטין לעצמם. פן יחשדום שפורטין בזול: אין מונין אותם שנים שנים. פן יאמרו שנים הוא נוטל ואינו מונה אלא אחד: אציפי דבי כנישתא. מחצלות של בית הכנסת משום דמזבני להו ממעות הקופה:

פדיון שבוים מצוה רבה. והא דאמר בפרק בני העיר (מגילה דף כז.) אין מוכרין ס''ת אלא ללמוד תורה ולישא אשה ולא קתני פדיון שבוים שמא מילתא דפשיטא היא ולא איצטריך למיתני: ומתחלקת בג' מפני שהיא כדיני ממונות. וא''ת מהאי טעמא נמי תהא נגבית בג' ופר''ת לפי שהיה ידוע סכום של כל אחד ואחד כמה יתן: ולשנות' לכל מה שירצו. נראה לר''ת דיכולים לשנותו אף לדבר הרשות אע''ג דאמרינן בערכין בפ''ק (דף ו: ושם) האי מאן דנדב שרגא לבי כנשתא אסור לשנותה לדבר הרשות ואמר נמי התם האומר פרוטה זו לצדקה עד שלא באה ליד הגבאי מותר לשנותה משבאה ליד הגבאי אסור לשנותה לדבר הרשות הכא שבני העיר משנים אותה שאני לפיכך מותר לשנותה אפילו לדבר הרשות ואפילו באה ליד הגבאי וכן היה ר''ת נוהג לתת מעות הקופה לשומרי העיר לפי שעל דעת בני העיר נותנים אותם: כי הא דרבא אכפיה. אחר היה עמו דאין עושין שררה על הצבור פחות מב' ולא חשיב ליה מפני כבודו של רבא: אכפיה לרב נתן. וא''ת והא בפרק כל הבשר (חולין דף קי: ושם ד''ה כל) אמר כל מ''ע שמתן שכרה [כתובה] בצדה אין ב''ד של מטה מוזהרים עליה וגבי צדקה כתיב כי פתוח תפתח את ידך לו וכתיב כי בגלל הדבר הזה יברכך (דברים טו) ואר''ת דהאי כפיה בדברים כמו כפייה ועל בפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף נג.) ועוד תירץ דהכא קבלו עליהם שיכופו אותן הגבאי ולר''י נראה דבצדקה כופין משום דאית בה לאו דכתיב בה לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ וגו' ולריצב''א נראה דהא דאין ב''ד מוזהרין על מצות עשה שמתן שכרן בצדה היינו דאין נענשין וכן משמע בירושלמי דהמוכר את הספינה וההיא דכל הבשר (שם) דלא הוה מוקיר אבוה וכפתוהו ואמר להו שבקוהו ה''פ אינכם מוזהרין להכריחו עד שיעשה כשאר מצות עשה דאם א''ל עשה סוכה ולולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו כדאמר בהכותב (כתובות דף פו: ושם) [וע''ע תוס' כתובות מט: ד''ה אכפייה ותוס' חולין קי: ד''ה כל]: דין אמת לאמתו. אמת לאפוקי דין מרומה אע''ג שהעדים מעידין אותו [אין מחתכים אותו] כיון שיודעים שמשקרים כדדרשינן (בסנהדרין דף ז.) [צ''ל בשבועות ל:] לאמתו שלא יטו את הדין [וע''ע תוס' מגילה טו: ד''ה זה]: ומצדיקי הרבים וגו' אלו מלמדי תינוקות. אומר ר''י דצריך לומר דרקיע מזהיר טפי מכוכבים דהא בס''פ אלו עוברין (פסחים מט: ושם ד''ה לא) משמע דגבאי צדקה עדיפי ממלמדי תינוקות דאמר לא מצא בת תלמיד חכם ישא בת גבאי צדקה לא מצא בת גבאי צדקה ישא בת מלמדי תינוקות ואריב''א כי מצא בפרקי דרבי אליעזר דרקיע דהאי קרא דהמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע היינו רקיע שעל ראשי החיות שמזהירין מכוכבים שאורו כאור החמה והאי דקאמר ורבנן מאי אמר רבינא ואוהביו כצאת השמש היינו שמש של עתיד לבא דהוא שבעתים כאור שבעת הימים ואור שבעת ימי בראשית היה שבעתים מאור חמה של עכשיו כדמפרש תרגום של רני ושמחי (זכריה ב):

נהרג בחרב מינויל. דמתלכלך בדמו:

נגבית בשנים. משום דמתחלקת לעניי העיר ודבר קצוב הוא שיודעין כמה כל אחד ואחד צריך ליתן בקצוב ונותנין בשוה וליכא ^א)נראה דצ"ל וליכא רק שררותא בעלמא: אלא סידורי בעלמא דגובין אותו גבאי צדקה מהם:

ומתחלקת בג'. מפני שהיא כדיני ממונות מה דיני ממונות נוטלין מזה ונותנין לזה אף מחלקי צדקה מרבין לא' וממעטין לא' לפי שיראו צרכי עניים:

גיבויו וחילוקיו שוה. שגובין מכל א' לפי מה שידו משגת וכעין דין שמעיינין בדין על מי להרבות ועל מי למעט משא"כ בקופה שאין גובין מכל אחד אלא לפי מה שרוצה ליתן ^ב)נראה דצ"ל וע"פ הרוב נותרין כולן בשוה או דצ"ל וקרוב שנותנין כולן בשוה כצ"ל: וקרוב נותנין כולן בשוה:

לעשות קופה תמחוי. שאם ניתותר בקופה יותר על צורך עניי העיר ונתמעט בתמחוי לעניי כל אדם שבאו עניים הרבה וכן תמחוי לקופה כמו כן:

להתנות על המדות. להגדילן או למעטן מכמות שהיו:

ועל השער. שאם היה השער ביוקר רשאין להתנות שילך בזול:

ועל שכר הפועלין. שאם נשכרין פועלים בג' פשי' ביום רשאין להתנות שלא ישכרום אלא בב':

ולהסיע על קיצתן. לקנוס על מי שעובר על תנאי שקצבו אנשי העיר:

והם יקחו. ואין הם פחות משנים:

שררות הוא דלא עבדי פחות משנים. כלומר דמשמע טעמו דשררות הוא דבעינן ב' ולא לשום דין ולא לשום עדות הלכך (הא) המוני מהמני אפי' ב' קרובים למנות על הקופה והיינו ^ג)נראה דצ"ל והיינו כר' חנינא וכו': מאי שררות איכא בגבאי צדקה הואיל דדבר קצוב הוא ונותנין ברצון:

ממשכנין. אם מעכב ליתן צדקה בקופה. ואפי' בע"ש דטרידי אינשי בתיקון מאכלם:

הא דאמיד. אם אומדין אותו שהוא עשיר וממאן ליתן ממשכנין אותו בעל כרחו והא דלא אמיד שאין לו מה ליתן אם (לוה) [ליה] ממשכנין עליו נאמר ופקדתי על כל לוחציו. שקל מיניה [ד' מאה] זוזי לצדקה. דהוה אמיד שהיה עשיר גדול:

זה דיין. שמשכיל לדין הדין לאמתו. ומצדיקי הרבים אלו גבאי צדקה שמעשין בני אדם ליתן צדקה ומצדיקין אותן:

שבקת לאומנותך. שהיה מלמד תינוקות כלומר אם היית מלמד עדיין לא היית מבטל לעמוד בגינה:

דעתי עלייהו. על התינוקות שלא הסחתי דעתי מהם שלא לזרזם ממקום זה שאני עומד:

ורבנן מאי. כלומר כיון דלדיין נתת זוהר הרקיע לעתיד לבא [ולגבאי] צדקה נתת אור הכוכבים רבנן עצמן מאי לאיזה אור יזכו הן:

כצאת השמש בגבורתו. דעדיף מכולהו:

לפרוש זה מזה. בשוק משום חשדא שלא יחשדו זה לזה שא' מהם יתן לתוך כיסו ולא לכיס של צדקה אבל רשאי לפרוש זה לשער לשאול הצדקה וזה לחוות משום דקרובין זה לזה:

פורטין לאחרים. שאם יש בכיס של צדקה פרוטות ורוצה לחלפן בסלע כסף פורטין לאחרים חלפי לאחרים ולא לעצמן שלא יחשדום שמרויחים בצדקה: אין מונין אותן שתים שתים כשפורטין לאחרים אלא מונה אחת אחת שלא יטעה:

לא יתיב מר. רבה:

אציפי. אמחצלאות שפורסין על כותלי בית הכנסת והיו קנויות מצדקה:

מחצלאות. ששוכבין עליהן עניים:

עביד חד. ואתני. אם יצטרכו לעניי העיר שיהיו לעניי העיר ואם לאו שיותירו על עניי העיר שיהיו לעניי כל אדם:

ולשנותן לכל מה שירצו. פירש רב יוסף הלוי אבן מג"ש ז"ל דוקא לצרכי עניי' כגון מדור וכסות ופרנסת לינה אבל לשאר צרכיהם אפילו מדבר מצוה לא. והא דאמרינן לקמן מריש לא הוה יתיב מר אצרפי דבי כנשתא ה"ג לי' אציפי דבי כנשתא בבי מדרשא וכן בהל' רבינו ז"ל וממעו' המזומנות לצרכי אנשי העיר (ובית) [לבית] הכנסת לקחום ואע"פ כן לא היה רוצ' לשנותם כלל כיון ששמע שרשאי' לשנות' בענין שלה הוה יתיב דצורך אנשי העיר נמי הוא ולא בעי לאתנויי ולאימלוכי בהו דהני ודאי אדעתא דידיה לקחום אי נמי שלו היו שלקחם הוא שישב בהן בבית הכנסת ועכשיו רוצה לישב בהן בבית המדרש שלו אבל לרש"י ז"ל שמפרש שממעות הקופה לקחום ש"מ שרשאין לשנותה לדבר שאינו צורך עניים וקשיא לי דהא צדקה משבאת ליד גבאי אינו רשאי לשנותה לא הנודר ולא הגבאי ואע"פ שמשלם לאח' זמן כדאית' בפ' קמא דערכין, וזו קשה לדברי רש"י ז"ל.
ומכל מקום יש לפרש לישנא דגמרא כפשטיה לשנותן לכל דבר ולומר דאע"פ שאין היחיד רשאי לשנותה בני העיר רשאין לשנותה ומשלימין לאחר זמן לעניים ולשנותן לכל מה שירצו הכי משמע לשנו' כרצונם כי ההיא דפר' קמא דערכין וטעמא דמילתא דכיון דכל בני העיר ושבעה טובים נסכמים לשנותה אין פשיעה מצויה בהן כיחיד ותניא במסכת מגילה בתוספתא הפוסק צדקה עד שלא זכו בה הפרנסין רשאי לשנותה לדבר אחר משזכו בה הפרנסין אין רשאי לשנותה לדבר אחר אלא מדעתן ואפשר דהכי נמי מדעת הגבאין משנין אותה אפילו לדבר שאינו צורך עניים.
ודברי הרב הלוי ז"ל אינן נראין. ומה שהביא ראיה מדאמ' אביי מריש הוה עביד מר תרי כיסין וכו'. וקאמר אי ס"ד דהא דקתני ולשנותה לכל מה שירצו ואפילו לדבר שאינו לצורך עניים כיון דאביי ריש מתא הוה למה ליה לאתנויי. ולא חזינא לה להך ראיה שאפילו כשתמצא לומר כדבריו למה ליה לאתנויי הא הכל לעניי' ותניא רשאי' לעשו' קופא תמחוי ותמחוי קופא אלא מאי אית לך למימר דהא שנוי עקירת שם בעי ותנאו בני העיר בעי כי ההיא דאמרינן מגבת פורים אין העני רשאי ליקח מהן רצועה אלא אם התנה במעמד אנשי העיר ולשנותן לכל מה שירצו כששנו נמי אותו במעמד אנשי העיר קאמ' וקסבר נמי רבה דכי קאמרינן ולשנותן לכל מה שירצו הני מילי בשהוצרכו אתר כך לשנותן אבל שיתנו עליו מתחלה לא דבעי כיס מזומן לכל אחד ואחד וכיון דחזיא לרב תחליפא דמתני עם אנשי העיר ומודיען איהו נמי מתני.

הא דמקשי' איני והכתיב ופקדתי על כל לוחציו. ומפרקי' דאמיד. ולא פריק כי קאמרי' ממשכנין בשנדר ואינו משלם כדאמרי' חייבי ערכין ממשכנין אותן משום דכתיב ועשית אזהרה לבית דין שיעשוך וצדקה נמי התם כתיבא היינו טעמא דלא אמר הכי משום דהא לא שררותא היא אבל כשהן כופין על ריצותן של בני העיר היינו שררותא ובעי' תרי' וכ"ש שפעמים שהן כופין למי שהוא אמיד לעשות צדקה שלא מחמ' קיצות הקופה כגון הא דאכפייה רבא לרב נתן בר אמי דלאו מחמת קיצותא דמתא הוה אלא שהיה עשיר ולא הוה עביד כדבעי ליה וה"נ מוכח בכתובות (מט,ב).

ולשנותן לכל מה שירצו. כתב הרא"ם ז"ל, דדוקא לצרכי עניים, כגון כסות ומדור וכיוצא בו, אבל לדברים אחרים שאינן מצרכי עניים לא, דכל שנגבה לצורך עניים לעניים הוא ואפילו הותירו, כדתנן במסכת שקלים (פ"ב, מ"ה) מותר עניים לעניים מותר שבויים לשבועיים מותר שבוי לאותו שבוי מותר המתים למתים מותר המת ליורשיו, והילכך המשנה אותן לדברים אחרים הרי זה גוזל את העניים. ועוד הביא הרב ז"ל ראיה מדאמר אביי לקמן מריש הוה עביד מר תרי כיסי חד לעניי עולם וחד לעניי מתא, כיון דשמעה להא דרב תחליפא בר אבדימי דהוה עביד ומתנה איהו נמי עביד חד ומתני, דאלמא תנאי בעי, ואמאי והא רבה ריש מתא הוה ואפילו הכי אי לא אתני לא הוה מצי לשנויי, אלא לאו שמע מינה דאין להן רשות כלל לשנותן רק לצרכי עניים, והא דקתני רשאין לשנותן לכל מה שירצו, לאו דוקא, אלא לכל מה שירצו מצרכי עניים, ואף על פי שהיתה אותה צדקה צדקת בני אדם של אותה העיר, כל שכן אם פסקו אותה בני עיר אחרת או שפסק אותה יחיד, שאם פסקו אותה אחרים או יחיד אין להם רשות לשנותה כלל ממה שפסקוה הם. ודאמרינן בריש פרק קמא דערכין (ו', ב) ישראל שהתנדב נר או מנורה לבית הכנסת אם נשתקע שם בעליה מותר לשנותה ואפילו לדבר הרשות, הני מילי צורכי בית הכנסת, שאפילו בית הכנסת עצמה יכולין למכור שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר ואפילו למשתי ביה שכרא.
והא דקא אמרינן מריש לא הוה יתיב מר אציפי דבי כנשתא, כיון דשמעה להא דתניא ורשאין לבני העיר לעשות קופה תמחוי הוה קא יתיב, יפרש הוא ז"ל שלא נלקחו אותן ציפי מקופת הצדקה אלא לצורך בית הכנסת, ועכשיו העמידום בבית המדרש, ומעיקרא סבר דאין לשנות מדבר לדבר כלל ואפילו צרכי בית הכנסת, והשתא סבר דמשנין ממה שלקחו הצבור לצרכיהם לצורך מצוה לישב עליהם בבית הכנסת לצורך אחר לישיבת בית המדרש, ויש גורסין בההיא בהדיא לא הוה יתיב מר אציפי דבי כנשתא בבי מדרשא, וכן הוא בהלכות הרב אלפסי ז"ל.
והרמב"ן ז"ל הקשה עליו מאותה ראיה עצמה שהביא הוא ז"ל מההיא דתרי כיסי, דההיא אפילו לדבריו אפילו לא התנה הרי אין שנויו אלא מעניים לעניים, והרי הוא כקופה ותמחוי שזה לעניי העיר וזה לעניי עולם, ואפילו הכי אין משנין מאלו לאלו בלא תנאי. ואני אומר כי אפשר לרב ז"ל לתרץ, דדוקא בני העיר, אבל הגבאין מדעת עצמן כלל כלל לא, אלא אם כן התנו.
ואם תאמר אם כן איזו ראיה יש לו לרב ז"ל ממנה לבני העיר, דדילמא בני העיר שאני דכחם יפה ויכולין לשנות לכל מה שירצו, לא היא, דאלו כח בני העיר יפה לשנות לכל מה שירצו, על כרחין טעמא מאי משום דסתמן לדעתן הן מקדישין ונותנין ולכשירצו ישנו, אם כן אף הגבאין כן משנין מעניים לעניים. מיהא דאף אנו נאמר דסתם מי שנותן ליד הגבאין לדעת הגבאין הן נותנין לפרנס את העניים לדעתם, בין בני העיר בין עניי עולם, אלא מדלא משנין הגבאין מדעת עצמן מעניי מתא לעניי עולם, שמע מינה דלא אמרינן לדעתם נתנו לשנותן מאלו לאלו, ואף אנו נאמר דלשנות לגמרי מצרכי עניים לדברים אחרים שאינן מצרכי עניים כלל לא.
ומיהו לדידי קשיא לי, דהיאך אפשר לפרש בהנהו ציפי דלתשמיש בית הכנסת לקחום, וכי אפשר לומר דרבה לא ידע דאפילו בית הכנסת עצמה יכולין למכור ולשנות לכל מה שירצו, ומתניתין היא במגילה פרק בני העיר (מגילה כ"ה, ב) שמוכרין בית הכנסת סתם בלא תנאי כדעת חכמים, ומוכרין תבה לקנות מטפחות ומטפחות לקנות ספרים. ומורי רב ז"ל הקשה עליו גם כן, דאי בציפי דבי כנשתא שניקחו לצורך בית הכנסת קאמר, וקא מייתי אביי ראיה להתירן מברייתא דעושין קופה תמחוי, ואם כן כי היכי דלברייתא לא משנין אלא לדבר מצוה אף לציפי דבי כנשתא נמי לא משנין אלא לדבר מצוה בלבד דוקא, והא ליתא, דתשמישי בית הכנסת אפילו לדבר הרשות משנין, ואפילו התנדבו אותן היחידים כל שנשתקע שם בעליהן מהן, וכדאיתא בפרק קמא דערכין.
ומה שהביא הרב ז"ל ראיה ממתניתין דשקלים, תירץ מורי הרב ז"ל, דההיא דוקא מדעת הגבאין, ושלא הסכימו בני העיר עליו לשנותו, אבל כשהסכימו לכך בני העיר או הפרנסין הממונים על הצבור משנין ואין ממחין בידם, וכדגרסינן עלה בהדיא בירושלמי דשקלים ואין ממחין ביד הפרנסין, ולדידי קשה לי קצת דהא תנינן בההיא מותר המת ליורשין, ואף על פי שגבו אותן לצורך תכריכי המת וקבורתו והותירו נותנין המותר ליורשין ואפילו הן עשירים, אלמא כבר זכה בהן לצרכו ושל מת הוא להורישו לבניו, ואם כן היאך ישנו אותן לדברים אחרים ואפילו הפרנסין, והרי הן גוזלין את החיים ואת המתים. ואפשר דכל מה שהגבאין גובין על דעת הפרנסין הן גובין ומי שנותן על דעתן הוא נותן והרי זה כאלו התנו בשעת גבויים, וכענין שאמר רב אשי אנא אתנויי נמי לא צריכנא כיון דכל דאתי אדעתא דידי הוא דאתי מאי דבעינא עבידנא ביה, ורש"י ז"ל כן פירש דאותן ציפי ממעות הקופה לקחום, משמע דלכל דבר יכולין לשנות ואף על פי שאין בו צורך באותן ציפי ממעות עניים.
והרמב"ן ז"ל פירש, דלשנותן לאו לשנותן לגמרי קאמר, אלא ללוותם לצרכיהם קאמר. ואחר מיכן ישלמו, דלפשיעה לא חיישינן, שאין פשיעת הרבים מצויה כפשיעת היחיד, שהיחיד שאמר סלע זו לצדקה שבאת ליד גבאי אינו רשאי לשנות, כדאיתא בפרק קמא דערכין (ו', א) דאמרינן התם האומר סלע זו לצדקה עד שלא באת לידי גבאי מותר לשנותה, משבאת לידי גבאי אסור לשנותה, ופירוש לשנותה ללוותה, כדמוכח מההיא שמעתא דערכין. וקשיא לי קצת, דהא אף בצבור חוששין לפשיעה, כדאמרינן לעיל (בבא בתרא ג', ב) לא ליסתור איניש בי כנשתא עד דבני בי כנישתא אחריתי, וקא מפרש התם משום דחיישינן לפשיעותא. ואם תאמר דקיימא לן כמאן דאמר התם טעמא משום צלויי אבל לפשיעותא לא חיישינן, לא היא, דהא משמע התם דהלכתא כמאן דאמר דחיישינן לפשיעותא, מדבעא מיניה רבינא מרב אשי גבי זוזי ומנחי מאי, אמר ליה חיישינן דילמא מתרמי מלתא דמצוה ויהבי להו, רמו לבני הדירו הודרי נסירי כשורי מאי, דילמא מתרמי פדיון שבויים, וכל הני ודאי משום חשש פשיעה הוא, דאי משום צלויי כי רמו ליבני ונסירי כשורי מאי הוי, הא ליכא דוכתא לצלויי. וניחא לי, דבית הכנסת שאני דמצוה רבתי היא וצבור צריכי לה תדיר ולפיכך חיישינן בה אפילו לפשיעה דרבים, ועוד דליכא תובעין, אבל מעות צדקה לא חיישינן להו כולי האי, ועוד דאית להו תובעין, שהעניים דוחקין ותובעין..
ומיהו י"ל דנדבת היחיד אין בני העיר רשאין לשנות, שלא על דעתם התנדב אלא לעניים, והיינו דאמרינן בההיא דערכין האומר סלע זו לצדקה משבאת לידי גבאי אינו רשאי לשנותו, ומשמע לא הוא ולא אחר. וההיא דנר ומנורה דאמרינן התם דאם נשתקע שם בעלים ממנה מותר לשנותה ואפילו לדבר הרשות, תשמישי בית הכנסת שאני. ואף בזו כתב מורי הרב ז"ל דדוקא כשאין צורך בית הכנסת לה, כגון דאיכא נרות אחרות לתשמישי בית הכנסת. וכן נדבת הצבור שרצו לחלק מיד על הצרה שלא תבא, ובתעניות אין מותר לשנותה, אלא מחלקין אותה מיד, שעל דעת כן התנדבו.

הא דאמרינן מריש הוה עביד מר תרי כיסי, אפשר לפרש לפי מה שאמרנו דיכולין הצבור לשנות לגמרי לכל מה שירצו, דהתם דוקא צבור או הפרנסין, אבל הגבאין שלא מדעת בני העיר או הפרנסין לא, ולפיכך בעי לאתנויי, ואי נמי מחמת נדבת היחידים, וכמו שאמרנו; אבל לפי מה שפירשנו דלשנותן ללוות ולשלם קאמר, הכא דלשנות לגמרי מעניים לעניים אי אפשר בלא תנאי.

קופה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה נגבית בשנים שאין עושין שררה על הצבור בפחות משנים ומתחלקת בשלשה מפני שהיא כדיני ממונות תמחוי נגבה בשלשה ומתחלק בשלשה מפני שגבויו וחלוקו שוה והיאך הוא ביאור דבר זה צריך שתדע שהקופה היא נגבית במעות והוא דבר קצוב על כל אחד ואחד וגובין אותה אע"פ שאין שם צורך שעה וכשגובין אותה נותנין אותה לקופה של צדקה עד שיצטרכו לחלקה כלה או מקצתה אבל התמחוי נגבה בתבשיל ומיני מזונות ואינו דבר קצוב שאינו נגבה אלא לצורך שעה וגובין לפי מה שצריך להם וצריכין לקצוב על כל אחד ואחד הראוי לו לפי ראות עיניהם מעתה הקופה אין בגבייתה שום אומדנא והילכך נגבית בשנים ומ"מ אין מוסרין אותה ליחיד שהרי יש שררה בגבייתה וכמו שאמרו ממשכנין על הצדקה אפילו בערב שבת ואין עושין שררה על הצבור בפחות משנים אבל החלוק יש בו אומדנא לפני הטפול ולפי החסרון והצרך וכל שהוא צריך אומדנא ושקול הדעת הוא כדיני ממונות שצריכין בה לבית דין נוטה לילך בו אחר הרוב והתמחוי אף בגבייתו צריך בו לאומדנא ולשקול הדעת ויש גורסין בתמחוי שגבויו וחלוקו הכל בשנים מפני שהוא דבר המתקלקל ונעשה לצורך שעה ולפיכך צריך למהר בדבר ושנים מזדמנים הרבה יותר בנקל משלשה ומ"מ לא מצינו גירסא זו בכל הספרים:

גדולי הרבנים גורסין כגירסת הספרים ר"ל נגבה בשלשה ומתחלק בשלשה ולא מפני שאף הגבוי יש בו צורך אמדנא שלא נאמר דמיון דיני ממונות אלא לחלוקו ולדעתם אפילו היה התמחוי דבר קצוב אין גובין אותו אלא בשלשה שהתמחוי צריך שיתחלק מיד מתוך שאינו דבר המתקיים ואם גובהו שנים שמא משיגבו וירצו לחלק לא ימצאו שלישי מיד לימנות עמהם והדבר מתקלקל ולחלקו בשנים אי אפשר שהרי כל שבענין חלוקו כדיני ממונות הוא ומתוך כך הצריכו שלשה אף בגבויו אבל לא מצד אומדנא שהגובינא נראה לדעתם שבנדבה היתה הן לקופה הן לתמחוי ואין אומד שלהם לענין הגוביינא מעלה ומוריד ומה שאמרו בתמחוי מפני שגבויו וחלוקו שוה פירושו לשטה זו שהוא נגבה ומתחלק ביום אחד קופה אינה נגבית אלא מערב שבת לערב שבת אבל תמחוי נגבה בכל יום מכיון שאם משהין אותו מתקלקל ונפסד אין ממתינין את גבויו מערב שבת לערב שבת וכן קופה סתמה לעניי העיר אבל תמחוי סתמו אף לעניי עולם:

רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה אע"פ שלא התנו ולשנותן לכל מה שירצו ר"ל שאם גבו קופה וחלקו והותירו ולא הספיק להם תמחוי שגבו לוקחין מדמי הקפה ולוקחים מהם תמחוי וכן אם גבו תמחוי והותירו מוכרין את התמחוי ונותנין דמיו בקפה וזה שאמרו לכל מה שירצו פירשו בו גאוני ספרד לכל מה שירצו ממה שהוא צרך עניים וכעין קפה לתמחוי ותמחוי לקופה ששניהם צרך עניים ואף משניהם לשאר דברים שהם צרך עניים כגון כסות ומדור לעניים אע"פ שאינו ממין קופה ותמחוי הא מ"מ לשנותן לשאר דברים שאינן צרך עניים או אף ליתן לשאר עניים מה שגבו לשם עניים אלו בפרט אסור מפני שהוא גזל עניים ואע"פ שהותירו והוא שאמרו במסכת שקלים מותר עניים לעניים מותר שבויים לשבויים מותר שבוי לאותו שבוי וכן מותר עני לאותו עני ר"ל שאם גבו לו והותירו על מה שהוא צריך המותר שלו וכן אמרו למטה בסוגיא זו מריש הוה עביד מר תרי כיסי חד לעניי עולם וחד לעניי מתא כיון דשמעה להא דרב תחליפא דעביד חד ומתני איהו נמי עביד חד ומתני אלמא דוקא בתנאי הא שלא בתנאי לא ואם לא שלא היה יכול לשנות אלא לדבר שהוא צרך עניים שגבו בשבילם מה היה צריך לשנות והלא ריש מתא היה וכל שיש במדינה חכם הממונה על עניניהם הרי הוא רשאי לשנות בכל העיר אלא שהדבר כמו שכתבנו ואין להם לשנות שלא בתנאי אלא לצרך אותם העניים שגבו בשבילם ומ"מ אם היה שם חכם שהכל גובין על דעתו אינו צריך לתנאי הואיל ומחליף לצרכי עניים אע"פ שאינן מעניי אותה העיר כמו שאמרו שם אמר רב אשי אנא לאתנויי ומי לא צריכנא כיון דכל דאתי אדעתא דידי אתי מאי דבעינא עבידנא ור"ל שאין כאן גובינא לשם פרט אלא לשם כל מי שירצה הוא ליתן לו:

וגדולי המחברים כתבו שאף קופה ותמחוי רשאין בני העיר או חכם הממונה עליהם לשנותן לכל דבר שהוא צרך צבור אע"פ שאינו צרך עניים ויש מביאין קצת ראיה לדבריהם ממה שאמרו למטה מריש לא הוה יתיב מר אציפי דבי כנשתא ופירשו בה שהיו ניקחות ממותר עניים ונאמר שם כיון דשמעה להא דתניא רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קפה יתיב אלמא שאף למה שאינו צורך עניים היו משנין אותם ומ"מ אנו מפרשים שלא ממעות עניים ניקחו אלא שהיו מוקדשות לישב שם הבאים לתפלה וכשהיה רבה בא לשם שלא בשעת תפלה לקבוע שם את פרקו לא היה רוצה לישב בהן עד ששמע שכל מה שנגבה לצרך עניים מותר לשנותם לצורך עניים והוציא משם שאף כל מה שנקח או הוקדש לצורך צבור מותר לשנותו ולהשתמש בו לכל מה שירצו בצרכי צבור ופירוש זה נראה לי ברור שאם כדבריהם היאך אמר כל כך להדיא לא הוה יתיב מר אציפי דבי כנישתא והיאך היה הדבר רגיל כל כך להיות הציפי נקחות ממעות עניים והיה לו לומר פעם אחת נקחו ציפי ממותר עניים ולא רצה לישב בהן שלקיחת הציפי ממותר עניים אינו דבר המצוי כל כך אלא ודאי כך היה שהיו הצבור מקדישין ציפי לישב בשעת תפלה על הדרך שבארנו:

זה שכתבנו שיכולים לשנות מיהא לדבר שהוא צורך עניים אע"פ שלא גבו לאותו דבר כתבו גם כן גאוני ספרד דוקא בצדקות שפוסקין הצבור על עצמן אבל מה שפסקו אחרים או יחיד שפסק צדקה על עצמו או שהקדיש לדבר אחד הוא עצמו יכול לשנותה עד שלא באת לידי גבאי ומשבאת ליד גבאי אסור אא"כ התנה ומ"מ אין בני העיר יכולים לשנותה אף לאחר מותו לשום דבר אע"פ שהוא צרך עניים הואיל ולא לאותו צרך הוקדש ואפילו נתישן הקדש זה ונשתקע שם בעליו ממנו ומה שאמרו ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת עד שלא נשתקע שם בעלים ממנו מותר לשנותה לדבר מצוה אבל לא לדבר הרשות ואם נשתקע אף לדבר הרשות מותר טעם הדבר מפני שאותו הקדש היה לצרך בית הכנסת ובית הכנסת צרך בני העיר הוא וברשות שלהם הוא שהרי יש להם רשות למכרה אף למשתי ביה שכרא כמו שהתבאר במקומו אבל מה שהוקדש מעיקרו לעניים אין לבני העיר רשות בו כלל לשנותו לדבר אחר ואע"פ שהם מוטלים עליהם מ"מ אינן מוטלים עליהם אלא למה שהם חסרים אבל למה שאינם חסרים אין מוטלים עליהם וכל שמכרוהו בני העיר או שינו בו בטל הוא וחוזר:

מקצת חכמי צרפת כתבו שרשאין בני העיר לשנות קופה ותמחוי אף לדבר שאינו צרך עניים ומ"מ דוקא שלא יפסידו עניים אלא לשעה שכל שהוקדש לעניים צריך שלא יפסידו עניים אא"כ לשעה וכן לדעתם כל הקדש יחיד עד שלא בא ליד גבאי מותר לשנותה לאחר שבאת ליד גבאי אסור אא"כ התנה כמו שביארנו ואם מת אותו יחיד אם הוא דבר שאינו לעניים כגון נר ומנורה אם הוא דבר המסויים עד שלא נשתקע שם בעליו לדבר מצוה מותר ואין צריכין להחזיר לדבר הרשות אסור ואם הוא דבר שאינו מסויים או מסויים ונשתקע שם בעליו ממנו מותר אף לדבר הרשות ובלבד שיהא צרך העיר על הדרך שכתבנו לגאוני ספרד ופירשו בתלמוד המערב שכל שהיה שם בעליו כתוב עליו הרי הוא כמי שלא נשתקע שם בעליו ממנו אבל היה הקדש זה של יחיד זה לעניים רשאין בני העיר לדעת זה לשנותו אף לדבר שאינו צרך עניים ומ"מ דוקא לשעה הא מ"מ צריכים הם להשלים ושלא להשהות להם והוא שאמרו בירושלמי ר' חייא אזל לחמוץ יהבו ליה דינרין למיפלג ליתמי וארמלאתא נפק פלגינהו לרבנן ושאל בבית המדרש צריך להפריש תחתיהן או לא והשיבוהו שצריך להפריש תחתיהן ואפילו נתנם על דעה כל בני העיר שאין בני העיר יכולין לגזול נדבתם של אלו כדי ליתן לאחרים ושמא אף גאוני ספרד מודים בה ר"ל שמותר ללות מהם לשעה וכדברי תלמוד המערב:

אף הצדקה כתבו גדולי המחברים שכל שאין נזק לעניים בשהייתה ביד גבאי או שאין שם עניים מותר ללוות מהם ולפרוע בשעת הצרך שאין הצדקה הקדש שיהא אסור ליהנות בה מקצת גאונים כתבו שכל שהקדיש לדבר ידוע ולעניים שאין לבני העיר לשנות אם ראו ראשי קהל או הגזברים נזק או הפסד להקדש בעכובו כגון שהוא קרקע וחוששין למצרן אנס לגזלו וכיוצא באלו וראו תועלת במכירת אותו דבר ליקח בו דבר אחר עושין אנן סהדי שדעת המקדיש לתועלת הקדשו ולא לנזקו וכן כתבו שאם הקדיש ומנה גזברים להתחלק לפי ראות עיניהם הרי הניח הקדשו למראית עיני המנהיגים ומחלקים במה שירצו ודברים אלו כלם מסורים לפרטי דבריו של מקדיש ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות:

רשאין בני העיר להתנות על השערים ועל המדות ר"ל לקוץ להם שער לכל דבר שירצו אפילו ללחם ולבשר ולשאר הדברים וכן על המדות ר"ל להוסיף על המדות או לפחות בהן או לקוץ שער לשכר הפועלים בכל אומנות שירצו ויהא אחר תנאי זה כל סתם מקח וממכר ומשא ומתן וכל סתם שכירות על פי התנאי ולא עוד אלא שרשאין להסיע על קיצתן ר"ל להסיע עצמן מדין תורה ולהתנות על עצמם שכל שיעבור על תנאי מתנאיהם שיתחייב בקנס כך וכך ומוציאין אותו הקנס ממנו בבית דין על דרך מה שאמרו הפקר בית דין הפקר וכמו שנאמר וכל אשר לא יבא בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה או שיתחייב מלקות או נדוי הכל לפי תנאם וכן אפילו בני אומנות אחת רשאין לפסוק דבר ביניהם בעניני אמנותם שלא ברשות בני העיר כגון שלא יעשה אחד ביום חברו וכיוצא באלו ומשיעבור על כך שיתחייב בכך וכך ומ"מ יראה לי שאין בני אומנות אחת רשאין לעשות קיצת שער בעניני אמנותם בלא רשות בני העיר שהרי מפסידין בני העיר בכך שלא כדין אף זה שבארנו בבני אמנות אחת שרשאים להתנות ביניהם שלא יעשה אחד ביום חברו ולחייב את העובר בקנס ידוע בלא רשות אנשי העיר וגדוליה יתבאר למטה דוקא במדינה שאין בה חכם חשוב לתקן דרכי המדינה אבל אם יש שם חכם חשוב אין יכולין לענוש ולהפסיד אלא מדעת החכם ואם הענישו חייב המעניש לשלם ומ"מ דוקא חכם שהוא פרנס וממונה על מעשה העיר לפשפש בהם ולתקן את המעוות אבל שאר תלמידי חכמים אין להם כלום בדבר זה וכן כתבו גאוני ספרד יש אומרים ואף בבני העיר כלם הדין כן שאם יש שם אדם חכם וממונה על כך אין תנאם כלום אא"כ ברשותו וכן פירשוה רוב מפרשים ולא יראה לי כן אלא בפרטי העיר כגון בני אמנות או אמניות אבל כלל העיר יראה שאף הם מתנים שלא ברשותו שהרי אף הם יכולים לבטל את מנויו יש אומרים שאף בני אמנות אחת אם היה תנאי זה ברשות כל בני אותה אמנות יש לה קיום אף בלא רשות חכם ולא נאמר דין אדם חשוב אלא בשהתנו על עצמם שנים או שלשה או מקצת בני האמנות לבד והוא שנאמר במעשה זה האמור למטה על ענין זה הנהו תרי טבחי דאתנו בהדדי דכל דעביד ביומא דחבריה לקרעיה למשכיה אזל חד עבד ביומא דחבריה וקרעינהו למשכיה אתו לקמיה דרבא חייבינהו לשלומי דכל דאיכא אדם חשוב לאו כל כמניהו דמתנו ומאחר שלא נזכר מעשה אלא בשנים יראה להם שאילו היו כלם בעצה אחת על כך אין הדין כן ואין הדברים נראין:

כבר ביארנו שאין עושין שררה על הצבור פחות משנים בדבר שבממון הא כל עסקי ממון שאין בו שררה ממנין בו אפילו אחד מעתה גבאי צדקה שבידם למשכן הואיל ויש כאן שררה אין ממנין בה פחות משנים אבל כל שאין בידו למשכן או שאר צדדין שבשררה ואין שם אלא צד נאמנות כגון גזבר שאינו בה אלא נפקד ממנין בה אפילו אחד וכל שאין ממנין בה פחות משנים אין ממנין בה שני אחים ששני אחים כאחד הם חשובים:

אע"פ שאמרו ממשכנין על הצדקה ראוי לגבאי שלא למשכן ושלא להכריח בכך אלא מי שהוא מוחזק בעושר ושיכול ליתן כמה שהוא מטיל עליו אבל מי שיודע בו שאין היכולת בידו אין לו להכריחו על כך וכל שכן שיש לו להשגיח שלא לתבעה למי שהוא נכבד ואין היכולת בידו והוא מתביש על שאין בידו ליתן וכל מי שלוחץ ודוחק בכך מי שאין ספק בידו לעשות הרי זה רשע ובכלל פרנס המטיל אימה שלא לשם שמים וזהו שאמרו ופקדתי על כל לוחציו אלו גבאי צדקה ומי שמתבונן בכך ואינו מכריח מי שאינו ראוי לכך וכן שאינו נמנע מלכוף את זה שהוא ראוי לכך הרי הוא בכלל שופטי צדק הדנין דין אמת לאמתו וכן הדין בכל גובינות שבצבור וזהו שדרשו והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע זה דיין הדן דין אמת לאמתו וביאורו אצלי שמלת המשכילים פירושו מתבוננים ועושין עניניהם אחר המתון וההתבוננות כמו משכיל אל דל ומצדיקי הרבים ככוכבים אלו גבאי צדקה לפי דרכך למדת שכל שאינו רוצה ליתן צדקה או שאינו רוצה ליתן כמו שראוי לו בית דין או הפרנסים כופין אותו ויורדין לנכסיו וממשכנים עליה אפילו בערב שבת:

מלמד תינוקות ראוי לו לפנות מכל עסקיו ולעסוק בהם ובלמודם אף בשעה שהוא פורש מהם לפי הצרך ההכרחי ראוי לו להיות לבו ומחשבתו עליהם וכל שעושה כן הרי זכה וזכה את הרבים ומקומו מושכר לו דרך הערה דרשו ז"ל ומצדיקי הרבים ככוכבים אלו מלמדי תינוקות ואוהביו כצאת השמש בגבורתו אלו החכמים:

גבאי צדקה אין רשאין לפרוש זה מזה בשוק שלא יבא אחד מהם לחשד ומ"מ היו שניהם בשוק ויש מאותם שהם גובים מהם קצתם בשער וקצתם בחנות הולך זה לגבות מאותן שבשער וזה לגבות מאותם שבחנות הואיל ונראין שניהם כאחד לכל מצא אחד מהם מעות בשוק לא יתנם לתוך כיסו שמא הרואה יאמר בלבו מעות של צדקה מטיל בכיסו אלא מחשבן ונותן לתוך ארנקי של צדקה וכשמגיע לביתו נוטלם כיוצא בו היה הגבאי נושה בחברו ופרעו בשוק לא יתנם לתוך כיסו אלא נותנם לתוך ארנקי של צדקה ולכשיגיע לביתו יטלם וכשהוא מונה מעות הקפה לא יהא מונה שנים שנים שלא יאמרו שהוא מכניס שנים במקום אחד אלא מונה אותם אחד אחד וכן יזהרו מן החשד ככל מה שאפשר להם על שם והייתם נקיים מי"י ומישראל גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק ורצה לפרוט ר"ל להחליף פרוטותיהם בדינרין ולהצניעם עד שיבאו עניים מפני שהפרוטות מחלידות מחליפין אותם עם אחרים ואין פורטין לעצמם שמא יחשדום שהם פורטים לעצמם בזול כיוצא בו אמרו גבאי תמחוי שאין להם עניים לחלק מוכרים לאחרים ואין מוכרים לעצמם:

לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה. שאם גבו לקופה והותירה ולא הספיק להם התמחוי שגבו רשאין לקנות ממותר הקופה מה שצריך לתמחוי וכן נמי אם גבו לתמחוי והותיר והקופה שגבו אינה מספקת מוכרין מותר התמחוי ולוקחין מה שצריך לקופה. ודוקא מקופה לתמחוי ומתמחוי לקופה שהכל צורך עניים אבל אם רצו לשנותם לדברים אחרים שאינן מצרכי עניים אסור דגזל עניים הוא והיינו דתנן במסכת שקלים מותר עניים לעניים מותר שבויים לשבויים ואמרינן נמי (לקמן בסמוך) עביד חד כיסא ואתני ושמעינן מינה טעמא דאתני הא לא אתני לא אפילו מעניי העיר לעניי עולם וכיון דאביי ריש מתא הוה אם כן הוא דאפילו לדברים אחרים שאינן צרכי עניים יכולין לשנותן כ"ש דהוה יכיל לשנות לעניי עולם בלא תנאי אלא לאו שמע מינה דהא דקתני ולשנותן לכל מה שירצו לצורך עניים הוא אבל שלא לצורך עניים אין להם לשנותן כלל ואפילו היתה הצדקה שפסקו עליהם בני העיר וכ"ש אם היא צדקה שפסק אותה יחיד שאפילו למי שטועה ומפרש ולשנותן לכל מה שירצו אפילו לדבר שאינו צורך ה"מ במה שפסקו בני העיר עצמן אבל במה שפסקו אחרים א"נ יחיד אין להם בה רשות כלל לשנותן. ואפילו היתה צדקה זו שפסק זה היחיד דבר שנשתקע ממנו שם בעלים כגון שהקדיש קרקע לעניים ונשתקע ממנו שם בעליו אין להם רשות לבני העיר לשנותן לדבר שאינו צורך עניים כלל וההיא דאמרינן (ברייתא פ"ק דערכין דף ו' ע"ב) ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת דקיימא לן דאפילו היכא דלא נשתקע שם בעלים ממנו מותר לשנותה לדבר מצוה אבל לא לדבר הרשות שאני התם דעיקר ההקדש לבית הכנסת הוא ובית הכנסת צורך בני העיר וברשות דידהו רמיא תדע שהרי יש להן רשות למכרה ואפילו למשתי בה שכרא אבל מה שנקדש מעיקרו לעניים או לבני העיר אין בהא שום רשות כלל למכרו או לשנותו לדבר אחר ואע"ג דהנך עניי רמו עלייהו כי רמו עלייהו במאי דחסר להו אבל במאי דלא חסר להו לא רמו עלייהו. ועוד דבההוא ניחא להו לעניים דממונא דידהו הוא ולא צריך גבייהו הילכך אם מכרו אותו בני העיר או שינוהו לדבר שאינו צורך עניים גזל עניים הוא ואסור ואותה מכירה או אותה שינוי מבוטלת ושנוי מבוטל הוא וחוזר:

פט. איפרה הורמיז אימיה דשבור מלכא שדרה ארנקי דדינרי לקמיה דרב יוסף אמרה נהוי למצוה רבה [יתיב רב יוסף וקא] מעיין בה מאי ניהי מצוה רבה אמר ליה אביי מדתאני רב שמואל בר יהודה אין פוסקין צדקה על היתומים ואפילו לפדיון שבויים ש"מ דפדיון שבוים מצוה רבה היא. דאי לא תימא הכי מאי רבותא דפדיון שבויים דקאמר אפילו. ושמעינן מינה דמאן דיהיב מידי לצדקה ואמר למהוי למצוה רבה יהבינן ליה לפדיון שבוים. א"ל רבא לרבה בר מארי מנא הא מילתא דאמור רבנן פדיון שבוים מצוה רבה היא דכתיב והיה כי יאמרו אליך אנה נצא ואמרת אליהם כה אמר ה' אשר למות למות ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי וא"ר יוחנן כל המאוחר בפסוק זה קשה מחבירו חרב קשה ממות איבעית אימא סברא ואיבעית אימא קרא אי בעית אימא סברא האי קא מינוול והאי לא קא מינוול ואי בעית אימא קרא יקר בעיני ה' המותה לחסידיו רעב קשה מחרב איבעית אימא סברא ואי בעית אימא קרא אי בעית תימא סברא האי קא מצטער והאי לא קא מצטער ואיבעית תימא קרא טובים היו חללי חרב מחללי רעב שבי כולהו איתנהו בגויה:

צ. ת"ר קופה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה נגבית בשנים שאין עושין שררות על הצבור בפחות משנים ומתחלקת בשלשה מפני שהיא כדיני ממונות תמחוי נגבה בשלשה ומתחלק בשלשה מפני שגיבויו וחלוקו שוה תמחוי נגבה בכל יום קופה מערב שבת לערב שבת תמחוי לעניי עולם קופה לעניי העיר ורשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותן לכל מה שירצו ורשאין בני העיר להתנות על השערים ועל המדות ועל שכירות הפועלים ולהסיע על קיצותם. איזה הוא תמחוי ואיזה הוא קופה, תמחוי שכל אחד ואחד נותן בו מתבשילו בכל יום והוא מתחלק לעניי עולם. ומסתברא דכי היכי דגאבו מתבשיליהם הכי נמי גאבו פיתא וחמרא וכולהו מיקרו תמחוי. אבל קופה לא גאבו בה אלא זוזי והוא הדין לחיטי ושערי ומאי דדמי להו והוא מתחלק לעניי העיר. מפני מה קופה נגבית בשנים ותמחוי נגבית בשלשה, לפי שקופה לעניי העיר ההיא וב"ד יכולין לחשב כמה הן עניי העיר וכמה הן צריכין בכל שבת ושבת הן חסר הן יתר ופוסקין על כל אחד ואחד מבני העיר לתת כפי הראוי לו, וכיון שדבר קצוב הוא על כל אחד ואחד אינו צריך שלשה לגיבויו. אבל צריך שלשה לחילוקו מפני שהוא כדיני ממונות שפעמים שזה צריך יתר מזה וצריך ב"ד לחלק ביניהן וליתן לכל אחד ואחד (מפני) [כפי] הראוי לו. אבל תמחוי לעניי עולם הוא ואינן יכולין לפסוק על הצבור ממון קצוב שהרי אין קצבה לעניי עולם הבאים. וכשם שאין חילוקו דבר קצוב אלא לפי צורך השעה הוא מתחלק וצריכין לתת לכל אחד ואחד כראוי לו כך צריכין לגבות מכל אחד ואחד כראוי לו לפי צורך השעה, ונמצא גיבויו וחילוקו שוה שכשם שחילוקו כדיני ממונות ולפיכך צריך שלשה.

והא דקתני סופא ורשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה, לא שיחזירו קופה לעניי עולם ותמחוי לעניי העיר תדיר, אלא לפי צורך השעה כגון שהותיר לזה וחסר מזה, שאם גבו קופה והותירה לבני העיר וגבו תמחוי לעניי עולם ולא הספיק להן אי נמי איפכא רשאין למלאות את החסר ביתר ולמלאת חסרון עניי עולם ממותר הקופה או למלאת חסרון בני העיר ממותר התמחוי ואפילו לקנות להן כסות ומדור וכיוצא בהן.

והא דקתני סופא ולשנותן לכל מה שירצו לצורך עניים הוא, והא קמ"ל דלא תימא קופה ותמחוי הוא דמשנינן להו להדדי דתרוייהו לשם מזונות הוא דאיגבו ומה לי עניי העיר ומה לי לעניי עולם אבל לכסות מדור ומטה ומצע וכיוצא בהן דלאו צורך מזונות הוא אימא לא, קמ"ל דרשאין לשנות לכל מה שירצו משאר צרכי העניים אבל לדברים שאינן לצורך עניים לית להו רשותא כלל מפני גזל עניים, דבהדיא תנן בשקלים (פ"ב מ"ה) מותר עניים לעניים מותר שבויים לשבויים מותר שבוי לאותו שבוי, וכיון דמותר עניים לעניים היכי שרו להו לשנויה למידי אחרינא, אטו משום דעניי נינהו שרי למגזלינהו, אלא ודאי ש"מ דלא מיבעיא יחיד שנתן צדקה לשם עניים שאין לבני העיר רשות בה לשנותה לדבר אחר כלל, אלא אפילו היתה צדקה זו צדקה שפסקו אותה בני העיר עצמן לשם עניים אינן רשאין לשנותה לדבר אחר שאינו לצורך עניים. וכי תימא ומאי שנא מההיא דאמרינן בתחילת (ערובין) [ערכין] (ו,ב) אמר רב ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת אסור לשנותה, ואסיקנא והני מילי עד שלא נשתקע שם בעליה הימנה אבל לאחר שנשתקע שם בעליה אפילו לדבר הרשות מותר לשנותה. וגבי בית הכנסת גופה קאמרינן (מגילה כו סוע"א) דמצו לזבונה אפילו למשתא ביה שכרא. שאני התם דעיקר ההוא הקדש לצורך בני העיר אחד עשירים ואחד עניים, ואמטול הכי אית להו רשותא לשנוייה לכל מידי דהוי צורך בני העיר. אבל צדקה צורך עניים בלחוד היא, ואם כן היכי מצו בני מאתא מפקעי ליה לממונא דעניי מינייהו. תדע דאפילו גבי בית הכנסת נמי היכא דבעי ב"ד לזבוני לצורך נפשייהו בלחוד שלא לצורך הצבור מי יכלי לזבוני, אטו משום דבי דינא נינהו אכלי ממונא דצבורא, אלא ודאי ש"מ לית להו לזבונה אלא לצורך בני העיר, וכי היכי דמידי דהוי עיקר הקדשיה לצורך בני העיר לא מצו לשנויי למידי דלאו צורך בני העיר הם הכי נמי מידי דהוי עיקר הקדשיה לעניים לא מצו בני מאתא לשנוייה למידי דלאו צורך עניים. ואפילו בעניי דרמו עלייהו, נהי דרמו עלייהו למיתב להו מאי דחסר להו אבל למשקליה לממונייהו דעניי מינייהו לא רמו עלייהו. הילכך אע"ג דזבנוה בני העיר להקדישא דעניים אי נמי שניוה למידי אחרינא דלאו לצורך עניים מכירתן בטלה ושנוין בטל. ואפילו לצורך עניים נמי דוקא בני העיר אי נמי יחיד בדורו דקאי כנגד כוליה צבורא, אבל גבאי צדקה ואפילו פרנס הממונה על הצבור ואיכא גברא רבה במאתיה דלא גרע מיניה ובעי לאימלוכי ביה לית ליה רשותא לשנוייה לההוא מידי אפילו לצורך עניי אלא היכא דאתני מעיקרא במעמד אנשי העיר כדבעינן למימר קמן (סי' קא):

צא. תשלום ברייתא ורשאין בני העיר להתנות על השערים ועל המידות ועל שכירות הפועלים ולהסיע על קיצותם, כלומר רשאין להתנות על השערים שלא ימכרו סאה של חטים ביתר מכך וכך מעות, וכן שאר הדברים. ועל המדות, שיהו גדושות או להוסיף עליהן ועל שכירות הפועלים, שלא יהא רשות לפועל להשכר ליומו ביתר מכך וכך ולא יהא רשות לבעל הבית לשכרו ביתר מיכן. ולסייע על קיצות תנאיהן להתנות שכל המשנה מקיצותן שיהא מחוייב עונש ממון או נידוי או מלקות כדכתיב (עזרא י,ח) וכל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה:

צב. אמר מר אין עושין שררה על הצבור פחות משנים מאי משמע אמר רב נחמן בר כהן דאמר קרא והם יקחו את הזהב כו' שררות הוא דלא עבוד הא הימוני מהימן מסייע ליה לרבי חנינא דא"ר חנינא מעשה ומנה רבי שני אחים בקופה. ושני אחין כחד גברא דמו:

צג. מאי שררותא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה ממשכנין על הצדקה אפילו בערב שבת איני והא כתיב ופקדתי על כל לוחציו ואמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב אלו גבאי צדקה לא קשיא הא דאמיד הא דלא אמיד. כי קאמר רב נחמן ממשכנין על הצדקה היכא דאמיד דאית ליה ממונא ולא קא יהיב מאי דחזי ליה, וכי כתיב ופקדתי על כל לוחציו היכא דלא אמיד, כי הא דרבא כפייה לרבי נתן בר אמי ואפיק מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה. וכן כל היכא דאמיד מפקינן מיניה לפום אומדניה:

צד. והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע זה דיין שדן דין אמת לאמיתו ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד אלו גבאי צדקה:

צה. במתניתא תאנא והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע (והדיין) [זה דיין] שדן דין אמת לאמיתו וגבאי צדקה ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם אלו מלמדי תינוקות כגון מאן כרב ושמואל בר שילת רב אשכחיה לרב שמואל בר שילת דהוה קאי בגינתיה א"ל שבקתה לאומנותך א"ל הא תליסר שני דלא חזי ליה והשתא נמי דעתי עלויהו. ש"מ כל מלמדי תינוקות דלא עבדי הכי לאו מצדיקי הרבים נינהו. ורבנן מאי אמר רבינא ואוהביו כצאת השמש בגבורתו:

צו. ת"ר גבאי צדקה אין רשאין לפרוש זה מזה בשוק אבל זה פורש לשער וזה פורש לחנות הקרובה לו וגובין מצא מעות בשוק לא יתנם לתוך כיסו מפני החשד אלא מונה אותן ונותנן לתוך ארנקי של צדקה ולכשיגיע לביתו יטלם כיוצא בו היה נושה בחבירו מנה ופרעו בשוק לא יתנם לתוך כיסו אלא נותנן לתוך ארנקי של צדקה וכשיגיע לחצירו יטלם:

צז. ושמעינן מינה דמאן דמחלפי ליה מעות של צדקה באחריני דשוה כוותייהו לית לן בה, דאי לא תימא הכי הכא היכי שרינן ליה לערובינהו לזוזי דידיה בהדי זוזי דצדקה:

צח. ת"ר גבאי צדקה שיש להן מעות ואין להן עניים לחלק פורטין לאחרים ואין פורטין לעצמן כיוצא בו גבאי תמחוי שאין להם עניים לחלק מוכרין לאחרים ואין מוכרין לעצמן. ואגב ארחיך שמע מינה דהיכא דמאלו לן זוזי בדינרי וליכא עניי דצריכי השתא למיתבינהו ניהלייהו פרטינן להו:

צט. ת"ר מעות של צדקה אין מונין אותן שתים אלא אחת אחת. מאי טעמא דילמא שקיל תלתא ומני תרתי אבל חדא בתרתי לא מיחלפי:

ק. אמר אביי מריש לא הוה יתיב מר אציפי דבי כנישתא בבי מדרשא כיון דשמעה להא דתניא ורשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה הילכך הוה יתיב. כלומר כיון דשמעה להא דתניא ורשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותן לכל מה שירצו, דאלמא כל מידי דלצורך עניים נינהו אית להו רשותא לשנוייה ממילתא לחברתה היכי דתרוייהו לצורך עניים, גבי מילי דצורך צבור נינהו נמי כיון דציפי דבי כנישתא ודבי מדרשא תרוייהו צורך צבור נינהו שרי לשנויינהו ממילתא לחברתה:

ולשנותן לכל מה שירצו. כתב הרא"ה וזה לשונו דדוקא לצרכי עניים כגון כסות ומדור וכיוצא בו אבל לדברים אחרים שאין מצרכי עניים לא דכל דנגבו לצורך עניים לעניים הוא ואפילו הותירו כדתנן במסכת שקלים מותר עניים לעניים מותר שבוים לשבוים מותר שבוי לאותו שבוי מותר המתים למתים מותר המת ליורשיו והילכך המשנה אותם לדברים אחרים הרי גוזל העניים. ועוד הביא הרב ז"ל ראיה מדאמר אביי לקמן מריש הוה עבד מרי תרי כיסי חד לעניי דעלמא וחד לעניי מתא כיון דשמעה להא דרב תחליפא בר אבדימי דהוה עבד חד ומתנה איהו נמי עבד חד ומתני דאלמא תנאה בעי ואמאי והא רביה ריש מתא הוה ואפילו הכי אי לא אתני לא הוה מצי לשנויי אלא לאו שמע מינה דאין להם רשות כלל לשנותן רק לצרכי עניים. והא דקתני רשאים לשנותו לכל מה שירצו (עניים) לאו דוקא אלא לכל מה שירצו מצרכי עניים ואף על פי שהיתה אותה צדקה צדקת בני אותה העיר כל שכן אם פסקו אותה בני עיר אחרת או שפסק אותה יחיד שאם פסקה אותה אחרים או יחיד אין להם רשות לשנותה לכל מה שפסקו הם. ודאמרינן בריש פרק קמא דערכין ישראל שהתנדב נר או מנורה לבית הכנסת שאם נשתקע שם בעליה מותר לשנותה ואפילו לדבר הרשות הני מילי צרכי בית הכנסת שאפילו בית הכנסת עצמה יכולין למכור שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר ואפילו למשתי ביה שכרא. והא דקאמר מריש לא הוה יתיב מר אציפי דבי כנישתא כיון דשמעה להא דתניא ורשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי הוה קא יתיב ופירש הוא ז"ל שלא נלקחו אותם ציפי מקופת צדקה אלא לצרכי בית הכנסת ועכשיו העמידום בבית המדרש ומעיקרא סבר דאין לשנות מדבר לדבר כלל ואפילו צרכי בית הכנסת והשתא סבר דמשנין ממה שלקחו הצבור לצרכיהם לצורך לישב עליהם בבית הכנסת לצורך אחת לישיבת בית המדרש. ויש גורסים בההיא בהדיא לא הוה יתיב מר אציפי דבי כנישתא בבי מדרשא וכן הוא בהלכות הריא"ף ז"ל. והרמב"ן ז"ל הקשה עליו מאותה ראיה עצמה שהביא הוא ז"ל דתרי כיסי דההיא אפילו לדבריו אפילו לא התנה הרי לא הוי שינויו אלא מעניים לעניים והרי הוא כקופה ותמחוי שזה לעניי העיר וזה לעניי עולם ואפילו הכי משנים מאלו לאלו ואפילו בלא תנאי. ואני אומר כי אפשר לרב ז"ל לתרץ דדוקא בני העיר אבל הגבאים מדעת עצמם כלל לא אלא אם כן התנו. ואם תאמר אם כן איזו ראיה יש לומר ממנה לבני העיר דדילמא בני העיר שאני דכחם יפה ויכולים לשנות לכל מה שירצו על כרחן טעמא מאי משום דסתמן לדעתן הם מקדישים ונותנים כשירצו הם ישנו אם כן אף הגבאים כן משנין מן העניים. מיהא דאף אם אנו נאמר דסתם מי שנותן ליד הגבאים לדעת הגבאים הם נותנים לפרנס את העניים לדעתם בין בני העיר בין עניי עולם ומכל מקום מדלא משנין הגבאים מדעת עצמם מעניי מתא לעניי עולם שמע מינה דלא אמרינן לדעתן נתנו לשנותן מאלו לאלו ואף אנו נאמר דלשנות לגמרי מצרכי העיר לדברים אחרים שאינם מצרכי עניים כלל לא. ומיהא לדידי קשיא לי האיך אפשר לפרש בהנהו ציפי דלתשמיש בית הכנסת לקחום וכי אפשר לומר דרבה לא ידע דאפילו בית הכנסת עצמה יכולים למכור ולשנות לכל מה שירצו ומתניתין היא בפרק בני העיר שמוכרים בית הכנסת סתם בלא תנאי כדעת חכמים ומוכרים תיבה לקנות מטפחות ומטפחות לקנות ספרים ומורי הרב ז"ל הקשה עליו גם כן דאי בציפי דבי כנישתא שנלקחו לצורך בית הכנסת קאמר וקא מייתי אביי ראיה להתירן מברייתא דעושים קופה תמחוי אם כן כי היכי דלברייתא לא משנינן אלא לדבר מצוה אף ציפי דבי כנישתא נמי לא משנינן אלא לדבר מצוה דוקא והא ליתא דתשמישי בית הכנסת אפילו לדבר הרשות משנין ואפילו התנדבו אותם היחידים כל שנשתקע שם בעליהם מהם וכדאיתא בפרק קמא דערכין ומה שהביא ראיה הרב ז"ל ממתניתין דשקלים תירץ מורי הרב ז"ל דההיא דוקא מדעת הגבאים ושלא הסכימו עליו בני העיר לשנותם אבל הסכימו לכך בני העיר או הפרנסים הממונים על הצבור משנים ואין ממחים בידם וכדגרסינן עלה דההיא בירושלמי דשקלים ואין ממחין ביד הפרנסים הרשב"א ז"ל.
והר"ר יונה דחה לאותה ראיה דשקלים דהתם בשלא הוצרכו לשנות קאמר אבל אם ראו צורך שעה לשנות שאין להם ממקום אחר ודאי משנים וכמו ששנו בירושלמי עלה דההיא מתניתין דשקלים ואין ממחין ביד הפרנסין כלומר שאם נראה לפרנסין צורך שעה יכולים לשנות שלא ליתן מותר עניים לעניים. וכן נראה לי דודאי אינה ראיה שאף לדבריו יכולים לשנות מעני לעני כדקתני הכא ורשאין לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה והיינו שינוי מעני לעני שהרי אמרו תמחוי לעניי עולם קופה לעניי העיר והתם קתני מותר עני לאותו עני שאין רשאים לשנותו לעני אחר אלא לאו שמע מינה דלא אתמר התם אלא לכתחלה כשאין שם צורך שעה כדברי ה"ר יונה ז"ל. עד כאן משטה לא נודעה למי. ולדידי לא קשיא לי קצת דהא תנינן בההיא מותר המת ליורשיו אף על פי שגבו אותם לצורך תכריכי המת וקבורתו נותנים המותר ליורשיו ואפילו הם עשירים אלמא כבר זכה בהם לצרכו של מת ושלו הוא להורישו לבניו ואם כן האיך ישנו אותם לדברים אחרים ואפילו הפרנסים והרי הם גוזלים את החיים ואת המתים. ואפשר דכל מה שהגבאים גובים על דעת הפרנסים הם גובים ומי שנותן על דעתם הוא נותן והרי זה כאלו התנו בשעה שהם גובים וכענין שאמר רב אשי אנא אתנויי נמי לא צריכנא כיון דכל דאתי אדעתא דידי אתי מאי דבעינא עבידנא ביה. ורש"י ז"ל פירש כך דאותם ציפי ממעות קופה לקחום ושמע מינה דלכל דבר יכולים לשנות ואף על פי שאין בו צורך.
והרמב"ם ז"ל פירש דלשנותה לאו לשנותה לגמרי קאמר אלא ללותם לצרכיהם ואחר מכאן ישלמו דלפשיעה לא חיישינן שאין פשיעת הרבים מצויה כפשיעת היחיד שהיחיד שאמר סלע זו לצדקה משבא ליד גבאי אינו רשאי לשנותו כדאיתא בפרק קמא דערכין ואמרינן התם האומר סלע זו לצדקה עד שלא באת ליד גבאי מותר לשנותה משבאת ליד גבאי אסור לשנותה ופירוש לשנותה ללוותה כדמוכחא ההיא שמעתתא דערכין. וקשה קצת דהא אף בצבור חוששים לפשיעה כדאמרינן לעיל לא ליסתיר איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי וקא מפרש התם דחיישינן לפשיעותא ואם תאמר דקיימא לן כמאן דאמר התם טעמא משום צלויי אבל משום פשיעותא לא חיישינן לא היא דהא משמע התם דהלכתא כמאן דאמר דחיישינן לפשיעותא מדבעא מיניה רב הונא מרב אשי גבי זוזי ומנחו מאי אמר ליה חיישינן דילמא מתרמי מילתא דמצוה ויהבי להו שריגי ליבני והדרי הודרי נסורי כשורי מאי דילמא מתרמי פדיון שבוים וכל הני ודאי משום חשש פשיעה נינהו דאי משום צלויי כי נמי איכא ליבני וכשורי מאי הוי הא ליכא דוכתא לצלויי. וניחא לי דבית הכנסת שאני דמצוה רבתי הוא ורבים צריכים לה תדיר ולפיכך חיישינן בה ואפילו לפשיעה דרבים ועוד דליכא תובעים אבל מעות דצדקה לא חיישינן בהו כולי האי ועוד דאית להו תובעים שהעניים דוחקים ותובעים. ומיהו יש לומר דנדבת היחיד אין בני העיר רשאין לשנותה שלא על דעתן התנדב אלא לעניים והיינו דאמרינן בהאי דהאומר סלע זו לצדקה משבאת ליד גבאי אסור לשנותה ומשמע לא הוא ולא אחר וההיא דנר ומנורה דאמרינן התם דאם נשתקע שם בעליה ממנה מותר לשנותה ואפילו לדבר הרשות תשמישי בית הכנסת שאני ואפילו בזו כתב מורי הרב ז"ל דוקא כשאין צרכי בית הכנסת לה כגון דאיכא נרות אחרים לתשמישי בית הכנסת. הרשב"א ז"ל.
ומסתברא דכי אמרינן ולשנותן לכל מה שירצו לאו בנדבת בני העיר דוקא קאמרינן אלא אפילו יחיד הפוסק צדקה ומסרה לפרנסי צבור מסתמא על דעתם התנדב ורשאים לשנותה. וראיה לדבר מדתניא בתוספתא דמסכת מגילה הפוסק צדקה עד שלא זכו בה פרנסים רשאין לשנותה לדבר אחר משזכו הפרנסים אינו ראוי לשנותה לדבר אחר אלא מדעתם אלמא דמדעת הפרנסים מיהא אפילו יחיד רשאי לשנותה דהא הפוסק צדקה דיחיד משמע והוא הדין לפרנסים עצמן שמשנים אותם שהרי הכל תלוי בדעתם. והכי נמי מוכח בפרק קמא דערכין דבני העיר רשאין לשנות אפילו נדבת היחיד דאמרינן ישראל שהתנדב נר או מנורה לבית הכנסת אם נשתקע שם בעליה מותר לשנותה אפילו לדבר הרשות וליכא למימר דצרכי בית הכנסת שאני לפי שאף בית הכנסת עצמו מוכרים אפילו למשתי ביה שכרא דכי אמרינן הכי הני מילי בבית הכנסת דידהו אבל יחיד שהתנדב מנורה או נר אי אמרינן שלא על דעתם היה מתנדב מה להם לשנותה אלא ודאי טעמא דמילתא כדאמרינן שכל המתנדב ומוסר לפרנסי צבור על דעתם הוא מתנדב. הר"ן ז"ל.
וכן נדבת צבור שעשו לחלק מיד על הצרה שלא תבא ובתעניות אין מותר לשנותה אלא מחלקים אותם מיד שעל דעת כן התנדבו. הא דאמרינן מריש הוה עבד מרי תרי כיסי אפשר לפרש לפי מה שאמרנו דיכולים הצבור לשנות לגמרי לכל מה שירצו התם דוקא צבור או הפרנסים אבל הגבאים שלא מדעת בני העיר או הפרנסים לא ולפיכך בעי לאתנויי. ואי נמי מחמת נדבת היחידים וכמו שאמרנו אבל לפי מה שפירש לשנותן ללות ולשלם קאמר הכא דלשנות לגמרי מעניים לעניים אי אפשר בלא תנאי. הא דאמרינן היכא דאיכא אדם חשוב לא כל כמינייהו דאתנו פירש הרא"ם ז"ל אדם חשוב ממונה על הצבור. וכתב הרמב"ן ז"ל דטעמא דמילתא משום דאיכא פסידא ללקוחות דמייקרי תרעא. עוד כתב דמשמע דהיכא דליכא אדם חשוב וגם כן במילתא דליכא פסידא דהוי תנאיהו תנאה דוקא כדאתנו כל טבחי מתא אי נמי כל בני אותה אומנות שבעיר דהוו להו באומנותן דבני העיר לגמרי הוא הא תרי ותלת דמתני במאי קנו ושותפים שאמרו כל מקח שבא לידינו יהא הריוח בינינו במאי קנו שאלו במתניתין באומנותן לאמצע. יש לומר נעשו שכורין זה לזה כדאמרינן בפועל ששכרו ללקט מציאות והוא שנתקבלו שכר זה מזה או התחילו במלאכה אין יכולים לחזור בהם. אלא מקח שלקח במעותיו במה קנאו הלה ואם תאמר נעשה כמגביה מציאה לחברו במה קנה שלא יחזור בו ויקח לעצמו ומה ששנינו בתוספתא רשאים הצמרים והצבעים לומר כל מקח שיבא בעיר נהיה כלנו שותפים בו ורשאין הנחתומים לעשות רגיעה ביניהם כל זה בתנאי כל האומנים הוא. וכן כתוב גם משם הרב אלברצלוני וזה לשונו דדוקא בתנאים כל האומנים היא. ופירוש רגיעה חלוקת הרגעים לומר עשה אתה ברגע פלוני ואני אעשה ברגע שניה. ואני אומר דדין פועל ודין השותפים אחד הוא בכל דבר שיש בו מעשה כגון שנשתתפו בין מה שיקנו או מה שירויחו או במציאותיהן דהיינו ודאי מגביה מציאה לחברו נעשו שלוחים זה לזה או שכורין דבשכר שזה מקבל עליו לקנות ולהגביה בשבילו והילוכן ודיבורן היינו שכרן והוה ליה כאומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאדבר עליך לשלטון וכיוצא בזה והילכך כל שלא חזרו בהם ממש כל שקנה זכה בו חברו בחלקו עד שיחזור בו בפירוש ואפילו אמר אני זכיתי בה תחלה שחזרתי בי אינו נאמן שאם כן אף הפועל שנשכר ללקט מציאות יאמר כן ונאמין אותו אלא שהפועל אף על פי שיכול לחזור בו ואפילו בחצי היום סתמא דמילתא כל שלא חזר בו בפירוש על דעת תנאו ושכירותו הראשונים הוא עושה ואם חזרו בהם בפירוש בין שותפים בין פועלים יכולים לחזור בהם ואפילו נתקבלו שכר ואפילו התחילו במלאכה שאין התחלת מלאכה עושה דבר לגבי חזרת בעל הבית כדאיתא בפרק השוכר את האומנים והני מילי בכל דבר שיש בו מעשה כמו שביארנו אבל במניעות כגון שהתנו שלא יעשה זה ביומו של זה הא ודאי לא שייך בשותפים אלא בתנאי בני העיר אי נמי בתנאי כל אומני בני העיר וכמו שכתב הרב ז"ל דבמה נשתעבדו שלא לעשות כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
וכתב הר"ר יונה ז"ל בעליות וזה לשונו דדוקא כשאין הפסד לעניים באותו שינוי שאם לא היו משנין לא היו מוסיפים בכך קצבתם לעניי העיר לפי שקצבה ידוע נותנים להם ואם ישנו מן הקופה לצרכי צבור כמו כן יחזרו ויגבו מן הצבור לצורך העניים כמנהגן לגבות להם הקצבה הידועה להם אבל אם גבו לצורך העניים לפי שעה כגון שמטה ידם בשנת בצורת וכיוצא בו ולא היו יודעים כמה עניים יש בעיר וגבו להם יותר מן הצריך ודאי אין להם לשנות אותו מותר לצרכי צבור ולא לפסוק את העניים כיון שאינם רגילים לגבות להם קצבה ידועה לזונם אלא שעשו כן. והא דגרסינן בערכין אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה האומר סלע זו לצדקה עד שלא באת ליד גבאי מותר לשנותה משבאת ליד גבאי אסור לשנותה פירוש אסור ללותם דהכי מוכח סוגיא דהתם וכל שכן לשנותה ממש לצרכי צבור התם נמי לפי שאותה הסלע שהתנדב היחיד יש בה מותר לעניים והיא נוספת על הקצבה שמחלקים להם הצבור ושמא יאחרו מלפרעה וניחא להו לעניים לחלקם להם מיד. ובהך סברא מיפרקא הא דאמר אביי מריש הוה עביד מר תרי כיסי כו' עד איהו נמי עביד חד ומתני וקשיא לן עלה למה ליה אתנויי עם המתנדבים שהרי רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ולשנותה לכל מה שירצו וסתמו של דבר רבה היתה בידו רשות להתנדב כפי דעתו בענין הצדקה ובמקומם היה יכול לשנות לכל מה שירצה ולפי מה שפירשנו לא קשה ולא מידי כי במה שהיה משנה הכיס מעניי עיר לעניי עולם לא היה משתלם להם לפי שלא היו בני העיר מחלקים לעניי עולם תמחוי אלא שהיחידים התנדבו להם. ועוד נראה לי דכי אמרינן דרשאין לשנותה לכל מה שירצו דוקא כגון שנתאספו להתנדב לצדקה כדי לספק צרכם לעניים לחדש או לשני חדשים ועלתה הנדבה למנה או למאתים ונמצא שמספיק להם חצי החילוק לאותו זמן ולפיכך יכולים לשנות המותר לצרכיהם כל זמן שיסכימו בני העיר או הפרנסים על כך וכשיעבור אותו זמן יחזרו ויגבו להם כמשפטם אבל אם התאספו לעשות צרקה ולחלקה כולה לעניים לאלתר ודאי אין רשאין לגזול את העניים ולשנות מקצת הצדקה לא לצרכיהם ולא למצוה אחרת ומה שהן רשאין לעשות תמחוי קופה וקופה תמחוי לפי שלא נגבית התמחוי אלא לתת לעניי עולם כדי מזון שתי סעודות וכיון שהותיר רשאין לעשותו קופה ושוב ישובו כאן עניי עולם ויחזרו ויגבו להם מן התמחוי כמשפטם.

אכפייה לרב נתן בר אמי. לתירוץ רבינו תם ז"ל קמא קשה דמייתי הכא ממשכנים על הקופה משמע דכופין ממש. ושמא ממשכנים על ידי כפיית דברים קאמר. גליון תוספות.

על מה שהקשו בתוספות בשם רשב"א מהא דתנן במסכת פאה מי שיש לו מזון שתי סעודות כו'. שמא יש לומר דאיירי בעני הנשאר בעיר ואינו רוצה לצאת לדרך ולכשיצא מלוה סעודה בהדיה. גם זה מגליון תוספות.

עלה בידינו. קופה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה נגבית בשנים שאין עושים שררה כו' וזה שררה היא שממשכנים על הצדקה את הידועים שידם משגת כו' ומתחלקת בשלשה שהוא דמי לדיני נפשות. במה דברים אמורים שנגבית בשנים היכא שהדבר קצוב כבר כמה נותן כל אחד כו' ככתוב בתוספות. ואדם אחד נאמן על הקופה. ורשאים בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קפה ולשנותה לכל צרכי צבור במה דברים אמורים כגון שגבו צבור לפרנס את העניים ולחלק להם די סיפוקם לחדש או לשני חדשים ונמצא הגבוי יותר על הצריך להם כי לא נתנו אלא על דעת להשלים חוקם ודי סיפוקם רשאי לשנות המותר לכל מה שירצו כשהסכימו בני העיר לשנותה או שהסכימו על כן פרנסי העיר הממונים על הצבור אבל אין הגבאי רשאי לעשות כך אלא שנותן גם המותר לעניים כמו ששנינו במסכת שקלים מותר שבוים לשבוים מותר שבוי לאותו שבוי. ובירושלמי אמרו על מתנה זו אין ממחים ביד הפרנסים פירוש שאם הסכימו לעשות מותר העניים לצרכי צבור רשאים אבל אם הסכימו הצבור להרבות בצדקה בזמן התענית ובימי התשובה כדי לחלק הכל לעניים ודאי אין רשאים לגזול את העניים ולשנות מעות הצדקה לצרכיהם. וכשהם רשאים לשנות תמחוי קופה לפי שלא גבו התמחוי אלא כדי ליתן לעניי עולם כדי פרנסתם לשתי סעודות וכשהותירו רשאים לשנותה לכל מה שירצו וכל זמן שיבואו עניי עולם חוזרים וגובים להם התמחוי ואם גבו בני העיר לקופה של צדקה כדי ליתן דבר קצוב בכל שבוע לעניי העיר רשאים לשנות המותר לכל צרכיהם וכשיצטרכו העניים יחזרו ויגבו להם כמשפטם ואין חוששים לפשיעה שמא יתעצלו מלגבות להם בעת הצורך. ובמסכת ערכין אמרו אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה האומר סלע זו לצדקה עד שלא באת לידי גבאי מותר לשנותה ללותה שתהא באחריותו עד שיבואו ויתן להם משבאת לידי גבאי אין לו רשות בה. וגם בני העיר אין להם רשות ללוה צדקה שהתנדבו היחידים מעצמם והביאו לידי גבאי עד שיבואו עניי העיר ויתנו להם כיון שלא נגבית על דעת צבור מה זכות יש להם בה. וישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת אסור לשנותה לדבר הרשות עד שלא נשתקע שם בעלים ממנה אבל לדבר מצוה מותר וכן מפורש במסכת ערכין. ודברים הללו כשאינם צריכים לאותו נר או מנורה שיש בבית הכנסת נרות ומנורות בכל מה שהם צריכים להדליק בהם ולפיכך מותר להם לשנות היתרות מהם לכל מה שירצו שהמתנדבים על דעת צבור הם מתנדבים. עליות ה"ר יונה ז"ל.

בד"ה אכפייה לרב נתן כו' ואר"ת דהאי כפייה בדברים כו' ועוד תירץ דהכא קבלו עליהם כו' עכ"ל ק"ק דא"כ מאי מייתי ראיה מהכא לההיא דממשכנין כו' ואי מיירי נמי בכי האי גוונא א"כ ל"ל לפלוגי בין אמיד ולא אמיד הוי ליה לפלוגי בין קבלו עליהם ללא קבלו עליהם או בין כפיית דברים לכפייה אחרת ויש ליישב וק"ל:

ואיבעית אימא קרא שנאמר יקר בעיני ה' המותה לחסידיו. ר"ל כבוד הוא לחסידים בעיני ה' שימותו. על מטתם דהיינו למות לא ברעב וחרב ומסיים בהאי ענינא אנא ה' וגו' פתחת למוסרי דהיינו שבי דכולהו איתנהו בי' כדמסיק ודו"ק:

כולהו איתנהו ביה פרש"י שביד כותי לעשות בו כל חפצו אם למות אם לרעב עכ"ל ר"ל דיוכל להרעיבו או להרגו בחרב אבל שימות כך ודאי דאין זה ביד הכותי אבל הוא בכלל שבוי דיש אדם שאינו הורגל בטבע מקומות ומדינות אחרות ומת שם במיתה טבעית וק"ל:

והמשכילים יזהירו כו' הדמיון בזה כי הרקיע אף שהוא משתנה לכמה מראות משינוי הטבעיים ההויים בעולם התחתון הנה מראיתו האמיתית לספיר דומה והספיר לכסא הכבוד כדאמרינן בפרק כיסוי הדם כן הדיין המשכיל כשיראה הדין משונה כדין מרומה אין לילך אחריו לומר אין לדיין אלא מה שעיניו רואות לפי העדות אך ידון אותו לפי אמיתות הענין וזהו דין אמת לאמתו כי לא יאמר לדון אותו דין אמת לפי עדות אך כשיראה בו דין מרומה יחתוך את האמת לפי אמתת הענין ובזה יתדמה ג"כ לבוראו שהוא דיין אמת לפי אמתת הענין כי הוא יראה ללבב ולזה כוונו פ"ק דשבת כל דיין שדן דין אמת לאמתו נעשה שותף להקב"ה והוא הפירוש שכתבו התוס' שם לאפוקי דין מרומה גם בשמעתין דקדקו לפרש לשון אמת לאמתו דאמת לאפוקי דין מרומה כו' ולאמתו שלא יטו כו' עכ"ל ובזה יפול קושית מהר"י קאר"ו בב"י טור ח"מ לפירוש התוספות דתיבת אמת הוי סגי להאי עכ"ל ונעלם מעיניו דברי התוס' דבשמעתין גם מה שהוא פירש שם דאע"פ שידון הדיין דין אמת אם מצטרף לזה אהבת הדיין לזכאי או שנאת החייב לא הוי לאמתו עכ"ל א"א לומר כן דבפ"ק דסנהדרין אמרינן כל דיין שאינו דן דין אמת לאמתו גורם לשכינה שתסתלק מישראל שנאמר משוד עניים מאנקת אביונים וגו' ולפי' מהרר"י קאר"ו אף כשאין דן דין אמת לאמתו ליכא ביה משוד עניים וגו' ולפירוש התוספות ניחא ודו"ק:

ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד אלו גבאי כו'. הגבאים הם המעשים הרבים לצדקה יהיו מעשיהם ככוכבים וגו' שהכוכבים משתמשים בין ביום ובין בלילה אבל אינן מאירין רק באפילה בלילה כן יהיו גבאי הצדקה שיפקחו בעסקי העניים בין ביום ובין בלילה אך לא יתנו לעניים הצדקה בפרהסיא כביום רק יאירו עיניהם בסתר כבלילה כדי שלא יתביישו כדלקמן ולמאי דתנא והמשכילים כו' וגבאי צדקה הוא בכלל המשכילים כמ"ש אשרי משכיל אל דל שיזהירו להם כזוהר הרקיע כמ"ש לגבי דיין שיראה גם הגבאי לכל עני לפי אמתת הענין כי יש עני מרומה שיש לו כדאמרינן לקמן כשיראה לך שאינו רמאי וכמ"ש נחזיק טובה לרמאין מיהו ק"ק גבאי צדקה אינן מחלקי צדקה כדאמרינן פרק כל כתבי. ואמר ומצדיקי הרבים וגו'. אלו מלמדי תינוקות שכ"א ממלמדי תינוקות הוא מצדיק הרבים בתינוקות כדאמרינן לקמן פרק לא יחפור והם ככוכבים לעולם ועד שהכוכבים גם ביום רואין ומשתמשים לעולם אבל אינן נראין כן יהיה המלמדי תינוקות אף בשאינו נראה להם יהיה מפקח ורואה להיות דעתו עליהן כדמסיק ומייתי תליסר שנין דלא חזיא לי והשתא נמי דעתאי עלייהו וק"ל:

ורבנן מאי אמר רבינא ואוהביו כצאת השמש וגו' מפורש פרק השולח:

רש"י ד"ה שגבויה וחלוקה שוים וכו'. משמע מדברי רש"י דהא דקתני בברייתא תמחוי בכל יום הוא טעם על מה שנגבית בג' אבל האשר"י מפרש בענין אחר ולפירושו הא דקתני בתר הכי תמחוי בכל יום הוא ענין בפני עצמו:

תוס' ד"ה ומתחלקת בג' וכו' וא"ת מהאי טעמא נמי תהא נגבית בשלשה וכו'. ר"ל דהשתא בהקושיא סלקא אדעתייהו להתוס' דהשנים הגבאים הם מטילים ומעריכים על כל אחד ואחד מבני העיר כמה יתן וא"כ הגבייה הוי נמי כמו דין ולכך מקשו ותהא נמי נגבית בג' לכך פירש ר"ת לפי שהיה ידוע וכו' ולא היה כאן שום הערכה לכך לא היו צריכים להיות שלש:

ד"ה ולשנותו לכל מה שירצה וכו' הכא שבני העיר משנים אותה שאני. ר"ל וכל מקום דקתני אסור לשנותה לדבר הרשות היינו הגבאים אבל הצבור יכולים לשנות וכי תימא אם כן הא דקתני עד שלא באת ליד הגבאי מותר לשנותה פירוש הנודר הוי נמי אפי' לדבר הרשות והא חייב לקיים נדרו פירוש שמותר ללותו ולשנותו לדבר הרשות ולפרוע אחר כך פרוטה אחרת במקומה:

בא"ד וכן היה ר"ת נוהג וכו'. ובאשר"י גורס וכן התיר ר"ת וכו' לפי שעל דעת בני העיר נותנים אותה ר"ל וה"ה כל הצדקות נותנים אותן על דעת בני העיר לכך יכולין בני העיר לשנותן אפילו לדבר הרשות ועיין באשר"י ותמצא מבואר באריכות:

ד"ה כי הא דרבא אכפיה אחר הוה עמו וכו'. ד"ל שלא רבא לבדו אכפיה אלא היה עוד איש אחד עם רבא שהיה ג"כ ממונה על הצדקה ושניהם כפאוהו והא דלא השיב ליה הגמרא ונימא רבא ופלוני כפאו וכו' משום דאותו איש אחד לא היה גדול במעלה כמו רבא ואין זה כבודו של רבא לומר רבא ואותו פלוני כפאו וכו' וק"ל:

ד"ה אכפיה לר' נתן וכו' ולריצב"א נראה כו' היינו דאין נענשין וכו'. ר"ל שאם לא כפאו אותו הב"ד עד שיקיים אותה המצוה אין מקבלין עונש על זה אבל מכל מקום מצוה וחיוב עליהם לכוף אותו לקיים וא"כ אתי שפיר דרבא אכפיה לר' נתן וההיא דכל הבשר דאמר שבקיה דתניא כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין בית דין מוזהרין עליה ה"פ אינכם מוזהרים להכריחו ולהכותו עד שתצא נפשו עד שיעשה כשאר מצות וכו' אלא שיש עוד לדקדק דבזה החלוק לחוד היה מתורץ הכל ונימא הכי דהא דקאמר בפרק כל הבשר כל מצוה וכו' היינו שאין לבית דין להכריחו ולהכותו עד שתצא נפשו עד שיעשה אבל מכל מקום מוזהרים לכופו כפייה בעלמא שיקיים המצוה ולכך כפייה רבא לרבי נתן ולמה הוצרכו התוס' לפרש דהא דאין בית דין מוזהרין היינו דאין נענשין ונראה משום דבין הלשון של הברייתא משמע כן דלישנא דאין בית דין מוזהרין עליה משמע דאין מוזהרין עליה כלל לא כפייה גדולה ולא כפייה קטנה לכך הוצרך לפרש דאין מוזהרין הוי פירושו דאין נענשין אפילו אם לא כפאו איתו כלל. והא בהא תליא דכיון דאין נענשין אין מוזהרין להכריחו ולהכותו עד שתצא נפשו כשאר מצות עשה ולכך אמר שם בההיא דכל הבשר שבקוהו אבל מכל מקום כפייה קטנה חייבים לכופו ולכך אכפיה רבא לרבי נתן וק"ל:

גמרא א"ע שררה עה"צ פחות משנים כו' והם יקחו אה"ז כו'. לכאורה זהו דכתיב ג"כ בעשייה בויקהל ויקחו מלפני משה את כה"ת וגו'. וא"כ מאי שררותייהו כיון שלא לקחו רק את אשר כבר הורם. ואולי דס"ל להש"ס דעל בגדי כהונה דכתיב בהאי קרא הם בעצמם גבו את התרומה מבנ"י וכ"מ בפרש"י שם:

תד"ה אכפיה. וגבי צדקה כתיב כו' כי בגלל הדבר הזה וגו'. לעד"נ דבגלל וגו' לא קאי רק על ולא ירע לבבך וגו' דסמיך ליה והזה למעוטי אתי דלא קאי על נתן תתן לו [אח"ז מצאתי כן להמל"מ בפ"ג מה' עבדים הי"ד] :

גמ' שררות נ"ב שם דבר בשקל עבדות שפלות:

שְׁמַע מִינָהּ: 'מִצְוָה רַבָּה', פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים הוּא. נראה לי בס"ד מִצְוָה רַבָּה [348] עולה מספר חָמֵשׁ [348] רמז הפודה את השבוי פודה כל חמש חלקים שבנפשו שהם נרנח"י [נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה].

"וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ", זֶה דַּיָן שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ וְגַבָּאֵי צְדָקָה (דניאל יב, ג). נראה לי בס"ד הָרָקִיעַ ביום מגולה ובלילה מכוסה כי וילון נכנס שחרית ויוצא ערבית, וְכֵן הַדַּיָּן לפעמים מכוסה כאשר יראה דין מרומה יכסה עצמו ולא ידון אותו ולפעמים מגולה בשאר דינים חייב להורות הוראה בהם דכתיב לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ (דברים א, יז) מלשון אֹגֵר בַּקָּצִיר (משלי י, ה). וְכֵן הַגַּבַּאי לפעמים מכוסה כאשר ימצא עניים שאינם מהוגנים ולוקחים בחזקה יכסה עצמו מהם ולפעמים מגולה שיגלה עצמו וימציא עצמו לפני עניים מהוגנים כדי שיבקשו צרכם ויתן להם.

"וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד", אֵלּוּ מְלַמְּדֵי תִּינוֹקוֹת (דניאל יב, ג). נראה לי בס"ד הטעם דדימה אותם לכוכבים יען כי הכוכבים נראין לעינינו קטנים מן השמש אך באמת הם גדולים יותר אלא כי מחמת גובהן נראין קטנים וכן זה המלמד תינוקות שהוא מלמד אבג"ד ונקודות וטעמים ומקרא הוא אינו נחשב כל כך בעיני הבריות אך באמת מעלתו גדולה מאד יען כי הוא מלמד להבל שאין בו חטא והוא מלמד הראשית של התורה וכל המלמד ילדים קטנים ביותר מעלתו גדולה יותר ובעיני בני אדם נחשב לקטן יותר ונמצא הם דוגמת הכוכבים דנראין קטנים מהשמש והם באמת גדולים יותר מן השמש.

וְ'רַבָּנָן' מַאי? אָמַר רַבִינָא: "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ" (שופטים ה, לא). נראה לי בס"ד הטעם דדימה אותם לשמש כי ידוע דהשמש יש לה נגדיי למהלך שלה הטבעי ועם כל זה הולכת כמנהגה לקיים דבר ה' אשר צוה עליה במהלך זה וכן תלמידי חכמים עוסקים בתורה ימים ולילות ואף על פי שעסק זה הוא נגדיי לחומר האדם וטבעו שהם נצרכים לעסק של צורך פרנסתם ופרנסת בני ביתם אין משגיחים ואינם שמים לב על עסק הגשמי וכמו שאמר אותו חכם מחכמי התלמוד לאשתו בלכתו ללמוד תורה ואמרה לו אשתו הני ינוקי מאי אעביד להו [ילדיך מה אעשה להם לפרנסתם] אמר לה מי שלמי קני מאגמא [האם אין ירקות בר שתוכלי לאסוף כדי להאכילם] (עירובין כב.).
או יובן דימה אותם לשמש דאף על גב דאינו מאיר לנו בלילה הנה הוא מאיר מעבר השני שכנגדינו דכאן לילה ושם יום כן התלמידי חכמים אף על פי דישנים בלילה על מטתם נפשם עולה למעלה ומאירה באור תורה אשר לומדת בישיבות של מעלה.
או יובן דימה אותם לשמש כי כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם וכנזכר בגמרא (יומא כג.) וכן אמר התנא וֶהֱוֵי זָהִיר בְּגַחַלְתָּן שֶׁלֹּא תִכָּוֶה וְכָל דִּבְרֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ (משנה אבות ב, י) ולכן דימה אותם לשמש שחום שלה שורף.

תוס' ד"ה כי כו' מפני כבודו של רבא. וכעין דאיתא בר"ה דף כב ע"ב גיטין דף ג ע"ב סנהדרין דף יא ע"ב:

פדיון שבוים מצוה רבה היא וכו' כ' תוס' והא דאמר פי' בני העיר וכו' עיי' תוס' ע"ז י"ג ע"א סוף ד"ה ללמוד וכו' בשם שאלתות דת"ת ולישא אשה קיל והוא בשאילתות פ' אמור. וכוונתו דהך ת"ת שיכול ללמוד גם בביתו אלא שרוצה לזכות לפני רב זה דוקא זה הוא קיל וכן לישא אשה זו דוקא שיכול לישא אחרת זה הוא קיל וכ"כ תוס' להדי' בבכורו' צ"ט ע"א ולזה נתכווין גם מג"א סי' תמ"ד סקי"ג בשם ש"ג ע"ש אבל הא פשיט דתלמוד תורה גופי' חמיר מכל המצות גם להשאלתות כמ"ש תוס' בשמו ספ"ק דב"ק ובטורי אבן בקונטרס אבני מלואים פ"ק דחגיגה נתקשה בזה עיי"ש והאמת כמ"ש:

ולשנותה לכל מה שירצה לר"ת אפי' לדברי הרשות ובפרט לצורך הציבור. וגבאי דוקא לדבר מצוה ולא לדבר הרשות. ור' ינאי לדבר הרשות יזוף משום רוחא דעניים. ולר' ברוך שבתוס' בעירוכי' הציבור משנים לדבר מצוה ובתנאי שיחזרו ויפרעו לעניים כשיצטרכו. וגבאי אפי' להלות למצוה לפרוע לעניים לא אא"כ אית להו רוחא והוה תלת לטיבותא א' דבר מצוה ב' חוזר ופורע לעניים ג' ניחא להו לעניים. ובזה מיושב ק' הט"ז בי"ד סי' רנ"ו סק"ד משקלים דאר"ע אין משתכרי' בשל הקדש ולא בשל עניים והתם אית להו רוחא. י"ל התם אין השינוי דבר מצוה שקונה סחורה בזוזי דעני רק רוחא ואנן תלתא לטיבותא בעי' ושיטת הרי"א ן' מיגא"ש שברא"ש שגם הציבור לא ישנו אלא לצורך עניים ועיי' מה שדחה הרא"ש: ואי העני רשאי לשנות מדעת הבעלים עיין היטיב בתשובות חו"י סי' רל"ב. ועפ"י דבריו העליתי בחידושי דכיון ש"כ שם בלשון השאלה שהת"ח טען לא אעלה לאלהי' עולות חנם ע"כ רוצה לקדש על יין של עצמו ולא במה שמכבדין לו לקדש עליו. והלה טוען שרוצה שיעלה המצוה בממוני'. והנה אמת נכון הדבר שיותר מצוה כשעושה המצוה משל עצמו ולא ממון חברו. וא"כ הנותן הזה יש לו זכות יותר אם אנו אומרים שהעני יכול ליקח בו רצועה לסנדלו ורק קצת יצרף משל זה ושוב ה"ל היין של העני לגמרי שהרי הי' יכול ליקח ממנו רצועה לסנדלו ושוב כשיקדש עליו נמצא אינו מקריב עולות חנם שהרי משל עצמו הוא מקריב ומקדש. וממילה זוכה הבעה"ב הנותן יותר שגורם שעושה העני מצוה מן המובחר ממה שהי' אי הי' מקפיד שלא יקח רצועה לסנדלו. ובזה י"ל דברי טא"ח סי' תרצ"ד דס"ל למסקנא בהא פליגי ר"מ ס"ל אסור לשנות מדעת בעלים כלל וכלל ור"ג ס"ל כנ"ל דסגי אם יקח מעט משל בעלים והשאר שלו לגמרי הוא וממילא כשיצטרפנו ה"ל זכות לבעלים טפי: הא הימוני מהימן וכו' היינו לגבות אבל לחלוק כשם דבעי שלשה ובירושלמי דפאה קאמר דהי' ראוי למנות כ"ג כדיני נפשו' אלא שקשה לקבצם ומ"מ ג' בעי' כדיני ממונות וה"ה דלא ממני' ב' אחים וכן הוא בהדי' בירושלמי התם שהעבירו ב' אחים שהי' ממוני' ואיירי מגבאי המחלק אבל לגבות אפי' ב' אחין כשירים ואין כאן מחלוקות ופשוט מאוד לדברי המרדכי והרב"י סי' רנ"ו המביא מירושלמי הנ"ל צל"ע:

אכפיי רבא לר"נ בהא דמשכני' על הצדקה ופשוט דמיירי שקצבו הציבור עליהם וכמ"ש תוס' פ' נערה מ"ט ע"ב אך בשמעתי' לא ניחא להתוס' שיהי' ר"נ צריך עשוי על קצבות הקהל שכבר קיבל עליו מעיקרא ע"כ תירץ ר"ת דרבא הי' ממונה על זה ונ"ל לפרש לפמש"כ במרדכי דאע"ג דהוא נותן לתוך הכיס אם יזדמן לו עני קרוב והוא אמיד אינו יכול להשליכו על הציבור לפרנסו מתוך הכיס וא"כ הכא איירי אחר שנתמנה רבא על הכיפה ולכוף המסרב על קצבתו שוב בא קרובו של ר"נ ולא רצה ליתן משלו רק להשליכו על הצדקה וכיון שהי' רבא ממונה לכפות על הקצבה א"כ בכלל זה הוא לכוף לר"נ ליתן לקרובו לבלי יחזור מהכיס כנלפע"ד לפרש:

זה דיין שדן דין אמת לאמתו פי' הרב"י בטח"מ סי' א' לכוונת אמתו ולא לכונה אחרת שלא יצטרף אהבת הבע"ד ע"ש והיינו כזוהר הרקיע שאינו מצפה לתשלום שכר כ"א ששים ושמחים לעשות רצון קונם וכפירש"י ר"פ האזינו. ובמתניתא תני גם גבאי צדקה עמהם היינו אותן המחלקי' צדקה דהוה כדיני ממונות וכמ"ש לעיל בסמוך. ומצדיקי הרבים ככבים לעולם ועד אלו גבאי צדקה הגובים וגם מחלקי' הוה כמו ככבים. המקבלים מלמעלה מגבוה מעל גבוה ומשפיעי' למטה. אלא שהרקיע והככבים עתידי' להתבטל כדכתיב ונגולו כספר השמי' וצדקתם של אלו עומדת לעד ע"כ כתיב כככבים לעולם ועד שאלו הם לא עולים כככבים עכשיו. במתניתא תני מלמדי תינוקות כככבים משום שבני ישראל נמשלו כככבים כפירש"י ר"פ שמות:

כי הא דרבא אכפייה לרב נתן בר אמי וכו'. עמ"ש התוס' ואני בעניי כתבתי על זה בספרי הקטן ברכי יוסף י"ד סימן רמ"ח ועמ"ש הרב מש"ל פ"ג דעבדים ופ"ז דמתנות עניים ומ"ש בספר אשד הנחלים דף כ"ג ומ"ש בעניותי בספרי הקטן דברים אחדים דף קי"ח. ואגב רהטאי ראיתי למהר"י פינטו שהקשה לתירוץ ר"ת דאכפייה בדברים ממ"ש ממשכנין על הצדקה. ולא זכר שכן הקשה המרדכי בשמעתין לדעת זה ע"ש ומה שתירץ הרב ז"ל בזה עמ"ש בעניותנו בברכי יוסף שם בי"ד סימן רמ"ט ומשם באר"ה ודוק:

(ח ב) א"ר נחמן אמר קרא והם יקחו וכו'.—ברי"ף ורמ"ה הנוסח: רב נחמן בר כהן, [וכ"ה בכתבי יד ושאילתות], ועי' מ"ש בחולין (ה ב).