תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: יֵשׁ פִּתְחוֹן פֶּה לְבַעַל הַדִּין לַהֲשִׁיבְךָ. נראה לי קרא את אומות העולם בעל דין בדבר זה מפני כי דבר זה נוגע להם דאם הצדקה רצויה ומקובלת תציל את ישראל משעבוד מלכות דאין יכולים האומות להשתעבד בהם. אך יש לדקדק למה אמר לשון זה 'הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר' ולא נקיט לשון הנהוג בשאר ברייתות לומר 'תַּנְיָא רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר'?
ונראה לי בס"ד מאחר דדבר זה שאלו אותו רשע מן רבי עקיבה והשיב לו כדי להצילנו מדין גהיגם אל תחשוב דרבי מאיר שמע האי מילתא מפומיה דרבי עקיבה רביה וקאמר לו הכא אלא כך היה אומר מקדמת דנא קודם ששאל אותו רשע דבר זה מרבי עקיבא.
אִם אֱלֹהֵיכֶם אוֹהֵב עֲנִיִּים, מִפְּנֵי מָה אֵינוֹ מְפַרְנְסָן. ידוע הכלל של כל מקום שאומר 'מִפְּנֵי מָה' דמשמע שיש לשואל ידיעה בשני טעמים ולכן שואל מִפְּנֵי מָה רצונו לומר מאיזה טעם משני טעמים הוא וכאן נראה לי דהשואל יודע שני טעמים, חדא להציל ישראל משעבוד מלכיות וחדא להצילם מדין גהינם, ושואל מאיזה טעם משני טעמים אלו הוא? והשיב לו להצילם מדין גהינם, ולא אמר לו טעם האחר להצילם משעבוד פן יגזרו עליהם שלא יתנו צדקה או כשרואין שנותנים צדקה ילשינו עליהם שנותנים כדי למרוד במלכות.
מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ בָּשָׂר־וָדָם שֶׁכָּעַס עַל עַבְדּוֹ. מקשים אינו דומה המשל לנמשל דהכא צוהו בהדיה (דברים טו, יא) פָּתֹחַ תִּפְתַּח לַעֲנִיֶּךָ וכו'. ויש להקשות דהוא מוקים להני קראי שמצוה לתת לו כדי חיותו דוקא לחם צר ומים לחץ ומה שנאמר דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ (דברים טו, ח) אינו מפרש ליה אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו (כתובות סז:), אלא מפרש אשר יחסר לו משיעור שהוא כדי חיותו דוקא. ולהכי מקשי ליה איך אתם מפרנסים אותם בשופע גדול? והשיב כדי לזכות.
ומה שאמר וְגָזַר עָלָיו שֶׁלֹּא לְהַאֲכִילוֹ וְשֶׁלֹּא לְהַשְׁקוֹתוֹ קשא היכא איתא להאי בנמשל דאפילו אם יפרש דקראי דְפָּתֹחַ תִּפְתַּח וְנָתוֹן תִּתֵּן לוֹ איירי שמצוהו לתת לו כדי חיות דוקא היכן צוהו שלא יתן יותר מכדי חיותו? ונראה לי דצוה למערכות השמים כוכבים ומזלות שלא ישלשלו לו טובה כי הטוב של האדם ועושרו וכן ההפך בא לו מפאת המזל וזה כיון דעשאו עני מוכרח שצוה למזלות שלא יעשירוהו ונמצא קפיד שלא יהיה לאדם זה טובה ברבוי יותר מכדי חיותו.
אָמַר לוֹ: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: "הֲלֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת" (ישעיה נח, ז). הקשה הרב 'עיר בנימין' דאכתי עדיין תקשי מפסוק כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים (ויקרא כה, נה) דמאחר שהם עבדים ודאי המלך כועס עיין שם.
והגם דיש ליישב בפשיטות דיש לומר אף על גב דהם עבדים צוה בפירוש לפרנסם מכל מקום נראה לי בס"ד בלאו הכי אין קושיא מפסוק 'כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים' דהא חזינן דאיכא בפסוק זה לשון יתר דסיים 'עֲבָדַי הֵם' וכיון דאמר 'לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים' למאי הוצרך לומר 'עֲבָדַי הֵם' ומאי קא משמע לן בזה?
על כן מוכרח לומר הכי קאמר דלעולם אצל הקדוש ברוך הוא חשובין בנים בכל זמן אפילו כשאין עושין רצונו של מקום אך הם בעיני עצמן צריך שיחשבו עצמן עבדים ולזה אמר 'כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים' ולאו לגבי דידי חשובין עבדים אלא 'עֲבָדַי הֵם' מצידם דהם צריך לחשוב עצמם עבדים ולעולם אצלי חשובין בנים בכל גוונא.
ועל כן כיון דבאמת אצלו יתברך חשובין בנים בכל זמן לכן כל אחד צריך לחשוב את זולתו במדרגת בן ויתן לו צדקה ורק את עצמו יחשוב שהוא בתורת עבד.
והנה לדעת רבי יהודה דסבירא ליה אין עושין רצונו של מקום נקראים עבדים צריך לומר לכן תמצא עֲבָדִים [126] עולה מספר עָוֹן [126] לרמוז אם יש עון אז יש להם דין עבדים.
ונראה לי בס"ד מספר עֲבָדִים [126] יתר על מספר בָּנִים [102] מנין כ"ד [26] רמז לכ"ד זיני דמסאבותא שמהם תמשך טומאת העונות וכמו שכתב הרב מגלה עמוקות ז"ל ברמז וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה (בראשית ג, טו) שאמר השם יתברך לנחש כי מספר וְאֵיבָה [26] הוא כ"ד דאם עושין רצונו של מקום דאין נטמאים בכ"ד זיני דמסאבותא הם בנים ואם יתטמאו בכ"ד זיני דמסאבוסא נוסף כ"ד על מספר בָּנִים ויהיה אצלם מספר עֲבָדִים.
פָּשׁ גַּבַּיְהו שִׁיבְסַר דִּינְרֵי. נראה לי בס"ד בכונה עשה לשייר מספר טוב [17] לרמוז להם אחר כך דאל יצטערו על מספר שנתנו לאומות דגם זה נכנס בכלל הטוב וכמו שאמרו לעיל על פסוק וְנֹגְשַׂיִךְ צְדָקָה (ישעיה ס, יז) ונמצא שהוא לקח מהם לצדקה גמורה סך תרפ"ג [683] דינרים כמנין שַׁעֲרֵי מָזוֹן [683] שפתח להם בצדקה זו שערי מזון.
כָּל צְדָקָה וָחֶסֶד שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂים בָּעוֹלָם הַזֶּה, שָׁלוֹם גָּדוֹל וּפְרַקְלִיטִין גְּדוֹלִים בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם. נראה לי בס"ד נקיט תרי מילי בשבח הצדקה דרך מָשָׁל ראובן תבע בבית דין משמעון אלף דנרים ויצא שמעון זכאי דלא מבעייא שלא נתחייב באותם אלף דנרים שתבע ראובן ממנו אלא הוא נטל מראובן אלף דנרים, וכן אלו המקטרגים יקטרגו על ישראל בעבור איזה דבר עון שבדעתם לחייב אותם שיהיה מחסור בנפשותם כך וכך חלקים לפי ערך העון שתשלוט הקליפה בהם ואם עושים צדקה יתגברו בדין ולא מבעיא דלא יהיה להם מחסור בנפשם אלא אדרבה יתמלאו נפשותם כמה חלקים טובים השייכים להם שהיו טמועים בקליפה שיעלו ויקחו אותם ונמצא המקטרגין הבאים מצד הקליפה שבדעתם לחייבם באופן שתשלוט הקליפה בכמה חלקים מנפשותם הנה בעתה בזכות הצדקה יצליחו ישראל שהם יקחו מהקליפה חלקים טובים שהיו טמועים בקרבה ולזה אמר שָׁלוֹם גָּדוֹל הוא חלקים טובים שיקחו מתוך הקליפה וּפְרַקְלִיטִין גְּדוֹלִים כנגד הצלחתם שניצולו משליטת הקליפה שלא שלטה בחלקים טובים שלהם כאשר חשבו המקטרגים הבאים מכח הקליפה.
גְּדוֹלָה צְדָקָה שֶׁמְּקָרֶבֶת אֶת הַגְּאֻלָּה. נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בפסוק וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם (ישעיה לב, יז) כי על ידי הצדקה יתייחדו ד' אותיות שם הוי־ה ברוך הוא וידוע כי שם הוי־ה ברוך הוא רמוז בצורת אות אל"ף שצורתו וא"ו ושני יודי"ן כ"ו [26] כמנין השם ברוך הוא ולזה אמר גְּדוֹלָה צְדָקָה שמייחדת השם ברוך הוא שרמוז באות א' שֶׁמְּקָרֶבֶת הַגְּאֻלָּה דעל ידי הצדקה שמתייחד בה שם הוי־ה הרמוז באות א' יכנס אות א' בתוך אותיות גּוֹלָה ויהי גְּאוּלָּה.
ועוד יש לומר צְדָקָה מלאה כזה צד"י דל"ת קו"ף ה"ה ראש המלוי מספר גְּאוּלָּה [45] ונשאר אותיות יפת [490] שהוא מספר פְּדוּת [490] ומספר תָּמִים [490] שתהיה גאולה תמימה.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד דהכתוב אמר וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת (משלי י, ב) והכונה בארנו בס"ד כי צְדָקָה [199] עולה מספר קצ"ט ואם תסיר מספר קצ"ט מן ת' של מָּוֶת ישאר ר"א [400-199=201] ותצרפם עם מ"ו של מָּוֶת יהיה צירוף מָאוֹר [46+201=247] וידוע כי המיתה היא חושך והחיים הם אור כי כן כינה קהלת את המיתה בחושך דכתיב עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ (קהלת יב, ב) וכן דוד המלך ע"ה כינה החיים בשם אור דכתיב כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר (תהלים לו, י) ולזה אמר וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת שתדחה המות שהוא חשך ותביא חיים שהוא אור.
גם ידוע שהגלות מכונה בשם חֹשֶׁךְ והגאולה בשם אוֹר כמו שנאמר קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ (ישעיה ס, א) ואמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין צח:) משל לתרנגול ועטלף זה מצפה לאור וזה מצפה לחשך כן ישראל מצפים לגאולה שהיא אור אבל העכו"ם חפצים בחשך שהוא זמן הגלות ולזה אמר גְּדוֹלָה צְדָקָה שסגולתה לדחות המות שהוא חשך ולעשותו מאור שהוא החיים וכמו שכתבתי בס"ד בפסוק וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת, כן סגולתה לקרב הגאולה שהיא מאור ותדחה הגלות שהוא חשך.
ובזה יובן רמז הכתוב כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם (במדבר ו, כג) כי הכהנים עושים צדקה עם ישראל בברכתם ועל ידי כך אָמוֹר אותיות מָאוֹר יהיה להם כי הצדקה משנה אותיות המות ועושה במקומם מאור שהוא החיים.
ועוד נראה לי בס"ד דידוע הצדקה רמוזה באות גימ"ל דאלפא ביתא כמו שאמרו רבותינו ז"ל בגמרא (שבת קד.) גימ"ל דל"ת גמול דלים גם על ידי הצדקה יתברך האדם בשש ברכות בעבור ממונו ועוד חמש בעבור הפיוס בדברים וכמו שאמרו בגמרא.
ובזה פרשתי בס"ד שִׂמְחָה לָאִישׁ בְּמַעֲנֵה פִיו (משלי טו, כג) שִׂמְחָה אותיות חֲמִשָּׁה נמצא יש כאן אותיות גו"ה וידוע הצדקה שורשה בשם א־ל שהוא חסד דכתיב חֶסֶד אֵ־ל כָּל הַיּוֹם (תהלים נב, ג) והאדם עושה אותה מחמת תגבורת מדת החסד בקרבו על כן יצטרף עם אותיות גו"ה אותיות א־ל שהוא המקור שממנו נובעת הצדקה בלב האדם ויהיה בזה צירוף גְּאוּלָּה לכן אמר גְּדוֹלָה צְדָקָה שֶׁמְּקָרֶבֶת אֶת הַגְּאֻלָּה.
ועוד נראה לי בס"ד דידוע על ידי מצות הצדקה מיחד המלכות שנקראת פה עם בחינת שם הוי־ה ויחוד זה רמוז באות אל"ף [111] שעולה מספרו במילואו מספר 'פה הוי־ה' [111] על כן בזכות הצדקה שמיחד בחינת פה עם בחינת הוי־ה נוסף אות א' אשר במלואו עולה מספר 'פה הוי־ה' על אותיות גּוֹלָה ויהיה צירוף גְּאוּלָּה.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש דידוע הצדקה היא תיקון ו־ה שבשם הוי־ה כנזכר בסוד פרוטה של צדקה שהיא 'פרט ו־ה' ובגאולה ישתלם השם באותיות ו־ה לכן גְּדוֹלָה צְדָקָה שעושה תיקון באותיות ו־ה שבשם שֶׁמְּקָרֶבֶת הַגְּאֻלָּה שבה ישתלם השם באותיות ו־ה עד כאן דבריו נר"ו.
ומה שאמר, שֶׁנֶּאֱמַר 'שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה' (ישעיה נו, א) קשא כיון דבעל המאמר קאי על צדקה לחודה שתקרב הגאולה אמאי זכר הכתוב מִשְׁפָּט גם כן עמה? ופירש בני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו דלאו כל צדקה היא גדולה לקרב הגאולה כי אם רק צדקה הנעשית מממון נקי שהוא עשוי במשפט שאין בו גזל וחמס זו היא המקרבת הגאולה אבל העושה עושר ולא במשפט אם יתן ממנו לצדקה אין זו רצויה כי השם יתברך שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה (ישעיה סא, ח) לכן אמר הכתוב שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה דלעולם הצדקה לחודה מהנייא לקרב הגאולה והישועה אך צריך שעושי צדקה אלו המה שומרי משפט שלא לגזול ולא לגנוב ולא לעשוק אז בצדקה זו קרובה ישועתי לבא עד כאן דבריו נר"ו.
אָדָם נוֹתֵן פְּרוּטָה לֶעָנִי, זוֹכֶה וּמְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה (תהלים יז, טו). יש לדקדק תיבת זוֹכֶה נראה לשון יתר. ונראה לי בס"ד כי ידוע מה שאמר המגיד למרן ז"ל (על פי ירושלמי ערלה א, ג) דהנשמה קודם בואה לעולם הזה מתביישת לראות פני שכינה כי מאן דאכיל דלא דיליה בהיל לאסתכולי באפיה [מי שאוכל מזון של זולתו מתבייש להסתכל בפניו] ולכן באה בעולם הזה לסגל מצות ומעשים טובים כדי שתהנה מעונג עולם הבא מן הדין דאז לא בהילא לאסתכולי בפני שכינה.
והנה באומרם דבעל צדקה יקבל פני שכינה קשה והלא הצדקה נותן מן ממון שנתן לו הקדוש ברוך הוא בתורת פקדון ואינו שלו כדי שיהיה לו מן הצדקה שכר מן הדין אלא לוקח שכר ועונג עולם הבא מצד הצדקה בתורת חסד ואם כן עדיין בהיל לאסתכולי?
אך באמת תירוץ קושיא זו פשוט הוא דכתבו המפרשים אם האדם יתן צדקה כפי יכלתו אז למפרע יהיה אותו הממון שנתנו לצדקה שלו וזוכה בו משורת הדין ואם כן נמצא למפרע נתן צדקה משלו ואז שכרו בעולם הבא הוא מן הדין ולא בהיל לאסתכולי.
וזהו שאמר אָדָם נוֹתֵן פְּרוּטָה לֶעָנִי רצונו לומר שנתן כפי יכלתו אפילו שהוא דבר מועט הנה הוא זוֹכֶה מן הדין באותו ממון שנתנו לעני דלמפרע חשיב נתן משלו וכיון דזכה באותו ממון נמצא יש לו שכר מן הדין ואז הוא מְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה ולא בהיל לאסתכולי.
ונראה לי בס"ד צְדָקָה במילואה כזה צד"י דל"ת קו"ף ה"א עולה עם הכולל מספר תשל"א [731] כמנין זוֹכֶה וּמְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִנָה [731] בדקדוק.
ועוד נראה לי בס"ד אותיות שְׁכִינָה במלואם כזה שי"ן כ"ף יו"ד נו"ן ה"י [216] עולה המלוי מספר רי"ו כמנין גְּבוּרָה [216] וידוע דעל ידי הצדקה תתמתק מדת הגבורה וימשך לאדם שפע ממדת הגבורה גם כן נמצא על ידי הצדקה מקבל שפע גם מן הגבורה שרמוזה בתוך אותיות שכינה פני לשון לפנים כי המלוי הוא פנימיות הפשוט.
רַבִּי אֶלְעָזָר יָהִיב פְּרוּטָה לֶעָנִי, וְהָדַר מַצְלִי, אָמַר: דִּכְתִיב: "אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ" (תהלים יז, טו). נראה לי בס"ד דריש אֶחֱזֶה פָנֶיךָ על עת התפלה כי האדם צריך לחשוב ולצייר בדעתו שהוא עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וכמו שאמרו דַּע לִפְנֵי מִי אַתָּה עוֹמֵד.
מַאי "אֶשְׂבְּעָה בְהָקִיץ תְּמוּנָתֶךָ"? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁמְּנַדְּדִין שֵׁנָה מֵעֵינֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׂבִּיעָן מִזִּיו הַשְּׁכִינָה לָעוֹלָם הַבָּא (תהלים יז, טו). נראה לי בס"ד דידוע דאין שכר לאדם מצד הדין כי אם הכל בתורת חסד יען כי יש לישראל עם הקדוש ברוך הוא כדין אשה ובעלה והאשה מעשה ידיה לבעלה (משנה כתובות ו, א) אך ידוע גבי אשה העדפה על ידי הדחק הרי היא לעצמה (כתובות סו.) וכן כאן גבי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁמְּנַדְּדִין שֵׁנָה מֵעֵינֵיהֶם הוה ליה העדפה על ידי הדחק שזוכין בשכר זה מן הדין ונמצא משלהן אוכלים על כן יַשְׂבִּיעֵם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִזִּיו הַשְּׁכִינָה לָעוֹלָם הַבָּא כי האוכל משלו שבע יותר.
ועוד אם אינו אוכל משלו אלא בתורת צדקה בהיל לאסתכולי (על פי ירושלמי ערלה א, ג) ונמצא ידמה כאדם שאוכל בחושך או שהוא סומא דאמרו רבותינו ז"ל בגמרא (יומא עד:) דאין הסומין שביעין ממש כיון דאין רואין המאכל וכן אמרו רבותינו ז"ל דהאוכל בחושך אינו שבע לכך צריך שיאכל בליל שבת לאור הנר וכנזכר בגמרא. ואם כן מאן דאכיל דלאו דיליה דבהיל לאסתכולי אינו שבע אבל אלו שהם מְּנַדְּדִין שֵׁנָה מֵעֵינֵיהֶם דאז יש להם שכר מן הדין לכן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁבִּיעָן מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, 'מַשְׁבִּיעָן' דייקא כיון דלא בהילי לאסתכולי נמצא הנאתם היא לשובע.
אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב אִי־אֶפְשָׁר לְאוֹמְרוֹ, כִּבְיָכוֹל, "עֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה" (משלי כב, ז). פירוש מה שקרא הכתוב לנותן צדקה בשם מַלְוֶה ודימה את הקדוש ברוך הוא כביכול לְלֹּוֶה אף על גב דבאמת הכתוב נקיט תוארים ושמות אלו כאן על דרך דמיון ומשל, עם כל זה לאו מילתא זוטרתי היא זו יען כי מצינו כתוב בעלמא בבני אדם דקאמר עֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה ולכן לא היה ראוי מן הכבוד לדמות את הקדוש ברוך הוא ללוה והאדם למלוה ועם כל זה דימה אותם בתוארים ושמות אלו כדי לחבב את בעלי הצדקה.
ונראה לי דמכל מקום יש בנמשל קצת מן הדמיון של המשל והוא דמצינו דאמרו רבותינו ז"ל בעל צדקה זכותו גדול דמבטל בזכות הצדקה גזרה קשה שגזר הקדוש ברוך הוא דנמצא הקדוש ברוך הוא מקיים דברו של אדם זה הנותן צדקה כמו שהלוה הוא מוכרח לקיים דברי המלוה.
ובזה יובן וְתִגְזַר אוֹמֶר וְיָקָם לָךְ וְעַל דְּרָכֶיךָ נָגַהּ אוֹר (איוב כב, כח) והיינו כי הצדקה היא אור לעולם ומהפכת את המות שהוא חשך ועושה לאותיות מָּוֶת להיות אותיות מָאוֹר וכאשר כתבתי לעיל בס"ד ותיבת אוֹמֶר בהפוך אתוון מָאוֹר והינו תִּגְזוֹר 'אוֹמֶר' אותיות מָאוֹר מפני כי עַל דְּרָכֶיךָ נָגַהּ אוֹר זו מצות צדקה שהיא אור לעולם דהעני ההולך בחשך יראה אור על ידי הצדקה.
