אבל וכו'. ל"א אם יש לאחד מן השותפים פירות דסופלי חריץ שמשימין בו תבן ומספוא לשוורים בהאי חצר נוטל ד' אמות לכל רוח של חריץ זו כלומר כשיעור תשמיש ועבודת טלטול החריץ לבד החלוקה שחולקין בשוות דיש לו ליטול לפי חזקה דאית ליה בתוך החצר. למורי הרב: אכסדרה גג מקורה הקבוע על ד' קונדסין ופתוחה מכל צדדיה ואינה עשויה אלא לצל בעלמא כשחולקין את החצר למי שיגיע לו האכסדרה אין נוטל ד' אמות חוץ לאכסדרה כמו לפתח דטעמא מאי אמרו דנוטל ד' אמות כנגד פתחו בחצר כדי עבודת הפתח לפרק משאו מעל גבי בהמתו בהני ד' אמות דאינו רוצה ללכלך ולטנף ביתו מזבל בהמתו אבל הכא באכסדרה זו הואיל שאין לה דפנות סביב אפשר לו דעייל באכסדרה זו (דבי בי רב שלומדין שם תלמידים שיש לה ג' דפנות) ומפרק דבלאו הכי נמי מטונפות מן הזבלים ומן הגשמים ולהכי אין צריכין ד' אמות: באכסדרה דבי רב שלומדין בה תלמידין שיש לה ג' דפנות עד הסכך (ופ') ודופן רביעית אינה מגעת לסכך משום שיהא אורה ופתח אותה אכסדרה יש לו ד' אמות ומקשינן אכסדרה דבי רב אידרונא חדר מעליא הוא ולא צריך למימר דיש לה ד' אמות:

באכסדרה רומייתא דיש לה ג' מחיצות מגיעות לסכך ומחיצה רביעית נמוכה ובונין עליה על פני כולה חלונות גדולות על גבי פצימין כעין אותם שקורין קלושטי"ר ופתח באמצעיות אותה מחיצה נמוכה ולאותו פתח יש לו ד' אמות אף על גב דיש הרבה סביב חלונות גדולות אבל לא לאכסדר' העומדת על קונדסין. (כלומר) בית שער יש לו ד' אמות במבוי מרפסת היינו עלייה שיש לה ד' פתחים או יותר בשורה אחת ועושין לפניהם נסר ארוך שרופסין עליו ולסוף אותו נסר סולם שיורדין בו לארץ ולפני אותו סולם יש פתח שנועל בעד המרפסת כל אותן ד' פתחים של עלייה אין להם בחצר אלא ד' אמות שלפני פתח הסולם שכולם יוצאין באותו פתח:

לול של תרנגולים. ארובה של עלייה שמשימין דרך אותה ארובה תרנגולין לעלייה כלומר אם אין לאותן היורשין שום פתח לשם אלא לול של תרנגולין משום חזקת אותו לול אינו נוטל ד' אמות בחצר כמו לפתח דליכא התם משום פריקת משוי שהתרנגול מטפס ועולה (ניסרין). יש לו לאחד מן היורשין בית שחציו מקורה וחציו אינו מקורה. מי אמרי' כיון דחציו אינו מקורה יכול לפרק משאו באותו צד שאינו מקורה ואין לו ד' אמות בחצר או דילמא כיון דיש לו ד' מחיצות ופתח כשאר בית אע"פ שחציו אינו מקורה יש לו ד' אמות:

לא מיבעיא. היכא דהוה אותו חצי (קורה) [קירוי] כלפי פנים הבית כלומר לאחורי הבית והא דאינו מקורה סמוך לחצר דאע"ג דאיכא פתח בית הפתוח לחצר דאינו נוטל ד' אמות בחצר מתוך דהכא מצי לפרק משאו בהאי חצי דאינו מקורה שסמוך לחצר אלא אע"פ אי הוה אותו חצי קירוי לצד חוץ סמוך לחצר ושאינו מקורה לצד אחורי הבית אפי' הכי אינו נוטל ד' אמות בחצר כנגד פתח הבית משום דיכול להכניס באותו חצי שאחורי הכותל שאינו מקורה ומפרק שם לחצר:

פתחו למבוי אחר. שאם היה פתחו פתוח למבוי זה ואחרי פתחו איכא מבוי אחר ורוצה לסתום פתחו מיכן ולפותחו למבוי שאחורי ביתו:

בני מביי. שעכשיו רוצה לפתוח פתחו לשם יכולין לעכבו לצאת ולבוא דרך מבואן הואיל ועד עתה לא הוחזק באותו מבוי או לא. ותו בעא מיניה אכסניא. אכסנאין של מלך שעוברין בעיר ומחלקין אותן בבתי העיר ליתן להם לינה ופרנסה השתא בעי לפי בני מבוי שיש להם בתים לכל בית מחלקים או לפי פתחיה מחלקים שאם יש בבית ב' פתחים שיתנו לו ב' חלקים מן האכסנאין שיעור שני בתים: זבל שבחצר לפי פתחים מתחלק שאם היו בבית ב' פתחים ולבית אחר פתח א' שמוציאין זבל ובאו לחלקן זה של שני פתחים נוטל פי שנים וחלק שלישי [נוטל האחר] לפי שיעור הפתחים היו מוציאים הזבל:

לסתום כנגד פתחו. שכשם שיש לו לפתח ד' אמות בחצר כך יש לו לכל פתח חצר ד' אמות במבוי וזה בקש לסתום אותן ד' אמות שלו ולהקיפן בגדר בני מבוי שכניו מעכבין עליו שמרבה עליהן את הדרך להקיף אותו סתום (מבוי):

ה' חצרות זו בצד זו הפתוחות למבוי אותה הסמוכה לרשות הרבים קרויה חיצונה ואותה שבסוף המבוי מצד אחר קרויה פנימית כולן הד' משתמשות עם חיצונית כלומר דיש לכולן רשות לעבור לפני פתח החיצונה והחיצונה משתמשת לעצמה שרשאה לסתום כנגד פתחה הד' אמות ולהשתמש בתוכן. והם הני השאר משתמשות עם השני ה שעוברין לפני פתחיה ושניה משתמשת לעצמה שרשאה לסתום ד' אמות נגד פתחה ומשתמשת עם החיצונה שמקפת ד' אמות ויוצאת לחוץ. נמצאת הפנימית שבמבוי שהיא משתמש' עם כולן שעוברת עליהן ומשתמשת לעצמה קשיא לרב הונא:

חסורי מיחסרא והכי קתני דתנא קמא מיירי [נמי] בחצירות נמצאת הפנימית משתמשת לעצמה ומשתמשת עם כולן דברי ר' דסבר אין מעכב עליו [בן] המבוי לסתום ד' אמות שלו ורבי שמעון אומר וכן כולם משתמשות במבוי כגון שהוא בהדיא שלא יסתום כנגד פתחו כדי שלא ירבה על האחרים את הדרך שיכולין בני מבוי לעכב עליו ורב הונא סבירא ליה כר"ש בן אלעזר. ^*)הוא ר"ת כן פי' המורה. כפ"ה. ואית דאמרי חיצונה משתמשת לעצמה דיש לכולן רשות לעבור דרך עליה אבל היא משתמשת לעצמה דאין לה רשות לעבור דרך עליהן. ולהכי אם ביקשה החיצונה לסתום לפניהם מלעבור עליה אינה יכולה לסתום מתוך דרשות כולן יש (לו) לעבור עליה. אבל אם בקשו כולן לסתום לפני החיצונה כדי שלא תעבור עליהן. יכולין לסתום משום שאין דרכה של חיצונה לעבור עליהן. וכיון דסתמי לה הני שלא תעבור עליהן תהא החיצונה משמשת לעצמה וכן לשניה וכן לשלישית וכן לרביעית עד לחמישית שהיא פנימית דהשתא נמצא שיש לה רשות לעבור על כולן ואין לכולן רשות לעבור עליה להכי יכולה פנימית לישתמיש ולסתום בפני עצמה כדי שלא יעבור כולן עליה והן אין יכולין לסתום פנימית כדי שלא תעבור עליהן אלמא דהני יכולין לסתום זה על זה וקשיא למאן דאמר אחד מבני מבוי דהכי משמע ותני דמשום אחד מבני מבוי בין לחיצונה על כולן בין לכולן על החיצונה אין להם רשות זה על זה לסתום מפני שמרבה עליהן את הדרך לא תנאי היא וכן כו' עד החיצונה משתמשת לעצמה כדדייקינן לעיל דלכולם יש להן רשות לעבור ולסתום בפני החיצונה ואין לחיצונה רשות לעבור ולסתום בפניהם:

ר' שמעון אומר כולם משתמשות במבוי אמטו להכי דאית לכולן תשמיש למבוי להכי יש רשות לכולן לעבור זו על זו בין לחיצונה על כולן בין לכולן על החיצונה וכי היכי דזו אינה יכולה לסתום בפני כולן כך כולן אינן יכולין לסתום בפניהם כ"ז ^**) הוא ר"ת לא מפי המורה. למ"ה אבל מסתבר הכי:

היה סתום ובקש לפותחו. כעין אמר מר שאם היה פתח פתוח לכתחילה לאותו מבוי שעכשיו רוצה לחזור פתחו שם וסתמו הואיל דהוה תמן מעיקרא אין יכולין לעכב עליו. אמר רבא לא שנו דאין מעכבין אלא שלא פרץ את פצימיו הואיל שאין נפרצין חזקה יש לפותחו:

הא דבעא מניה רב הונא מרב אמי אחד מבני מבוי שבקש להחזיר פתחו למבוי אחר. פירשו כל רבותינו ז"ל דתרתי בעיי ב"מ ועל בני המבוי שפותח פתחו למבוי שלהם הוא שאמר שמעכבין עליו ומפני רבוי הדרך וה"ג בכל נוסחי הגאונים ז"ל א"ל בני מבוי מעכבים עליו ואכסניא לפי בני אדם מתחלק' ותנ"ה אחדא מיניהו זבל שבחצר מתחלק לפי פתחים ואכסני' לפי בני אדם.
ואי קשי' לייתי נמי תניא נמי אבני מבוי מעכבים עליו מיהא דתני' לקמן איכא למימר ההיא חסורי מחסרא. ודילמ' ר' קתני לה ור' שמעון פליג עליה ואפשר היה לו' כן משום דלר' דאמר דשקיל במבוי וסותם כנגד פתחו מעכבין עליו ולר' שמעון דאמר כולן משתמשות במבוי אין מעכבין עליו ולפיכך לא סיעוה מיניה אי נמי כיון דבעא גמ' לאיתוי' בסמוך לא חש לה ואשכחן כי האי גוונא בתלמוד' דמצי לאיתוי' תנ"ה ולא מייתי חדא בפ' הזהב גבי מעשר שני שאין בו שוה פרוטה ואחרת בשבת פרק מפנין גבי מטלטלים בשר תפוח מפני שהוא מאכל לחיה ותניא כרב הונא הוא, וכן כתב שם רבי' הגדול ז"ל.
וא"ת היכי פשט ליה דמעכבי' מפני רבוי הדרך, דהא קיימא לן לדידן דאין טענת ריבוי הדרך במבוי ולא שנינו אלא בחצר השותפין בפ' חזקת הבתים וכדבע"ל למיכתב קמן. א"ל זו אינה דומה לזו שבודאי למי שיש לו פתח ודרך במבוי ואף ע"פ שהוא מרבה עליהן נכנסין ויוצאין אינן יכולים לעכב עליו אבל מי שאין לו עסק במבוי כלל ואין לו שם פתח היאך י"ל עליהם בודאי דין הוא שיעכב עליו ואדרבה' מדקא מיבעיא ש"מ שאין במבוי דין (מבוי) [ריבוי] הדרך (כבני) [בבני] המבוי עצמן שאם כן פשיטא דמעכבים לאחר אלא לפי שאין דנין בו דין רבוי הדרך בבני המבוי הוצרך לשאול על בני מבוי אחר, ופשט ליה דמעכבין כטעמ' דאמרן.
ולא תימא כי אמרי' מעכבין ה"מ במבוי שפתוח לרחבה או לבקעה אבל פתוח לרש"ה כיון דרבים דחקי ועיילי התם אינן יכולים לעכב זה על זה אלא לעולם מעכבים שאינו דומה דרך של זה שהוא קבוע לדרכם של בני רשות הרבים שהוא עראי ואקראי בעלמא אבל במבוי המפולש ודאי הוה ליה רש"ה ואינן יכולין לעכב עליו כמו שכתבו ר"ח ורבי' ז"ל.
ופירוש אכסניא לפי בני אדם, אכסניא של מלך. ולשון אחר פירשו בו ר"ת ורבי' יצחק ז"ל זבל של אכסניא וגילפא שדרו' שמניחין אכסניים ונראה שבחצר לנים בלילה וזבל בהמותם גולפותם מניחין אותם שם ומ"ה קתני ברייתא זבל שבחצר לפי פתחים מתחלק דרך פתחים השליכוהו שם ודרך פתחים יטלו אבל זבל של אכסניא וכן גולפ' ושדרו' שבחצר חולקין אותם לפי רוב בני אדם הדרים בבתים שלא הפקירום האכסניים אלא לדעת בני הבתים הניחום, ור"ח ז"ל כתב לכל בני אדם ופיר' שכל הקודם בהם זכה ובתוספת' נמי כך מצינו לכל בני אדם, אבל גרסת הספרים עיקר.
וקשה לי אמאי אמר אחד מבני מבוי אחד מבני רשה"ר נמי והוה ליה למימר התם בקש להחזיר פתחו למבוי שאינו שלו בני מבוי. ולאו קושיא היא דאורחא הוא כדאמרינן בר מבואה אבר מבואה אחריתא מעכב ולא אמרר אבר רשות הרבים אי נמי כל שכן בשביתו פתוח לרווחה לרה"ר שמעכבין עליו ושמא ירבה בנכנסין ויוצאין.
אלא הא קשיא לי, למה ליה למימר שבקש להחזיר פתחו דמשמע שרוצהלסתו' זה הל"ל שבקש לפתוח לו פתח במבוי אחד וי"ל רבותא קאמר ואין צ"ל אם לא סתם שהרי אף מן המבוי האחד נכנסין ויוצאי' כאן אי נמי אורחא דמילת' קא מיבע' ליה שאין דרך ליכנס בשני מבואו' ולא דאיק לי ועוד דהוה לן למימ' בני אותו מבוי מעכבין עליו כדאמרי' בני אותה העיר מעכבין עליו דבני מבוי סתם בני מבוא' שלו משמע.
ופירוש אחר יש בכאן, ששתי שאלות אחד הן, וכך שאל רבי חגא אחד מבני מבוי שבקש לנעול פתחו שלא יהא נכנס ויוצא דרך מבוי זה בני מבוי זה מי מעכבין עליו משום שהאכסניא שהמלך מטיל עליהם לפי בני אדם הנכנסין ויוצאין במבוי מתחלקת או לפי פתחים מתחלקת הילכך כל זמן שלא פירץ זה פצימיו נותן חלק עמהם כשהיה עושה מקודם לכן (ואין) [או אין] בני מבוי מעכבין עליו ופשט ליה מעכבין והוא הדין למבקש להחזיר פתחו לרה"ר אלא שדרך הכל להיות הבתים פתוחות לחצר והחצרות ממבוי א"נ לרה"ר אין מעכבי' עליו שהאכסני' לפי מבואות מתחלקת וזהו שביתו יוצא למבוי עם המבוי נמנה הואיל ואין לו מבוי אחר שימנה בכללן. ולהאי פירושא כיון דאמרין תנ"ה אכסניא לפי בני אדם לא הוצרכו להביא ברייתא אחר' שבני מבוי מעכבין עליו ואין פירוש זה עולה כהוגן והך ברייתא דלקמן נמי משמע דמשום תשמישי החצר מעכבין ולא משום מסין וארנונו'.
ובתוספתא [ב"מ יא,י] תני הכי רצו בני הפנימי' לפתות להן פתח ממקום אחד יכולין לעכב על ידן ומשמע שרוצה לפתוח פתח במבוי אחר ממש ואילו מעכבין כדי שלא יעברו בני מקום האחר עליהם ומשום ריבוי הדרך.
ולשון הגמ' שאמרו להחזיר פתחו למבוי אחר רבותא קאמר לא מיבעיא אם בקש לפתוח במבוי זה. מבלי שיסתו' פתחו האחר שמעכבין עליו שהוא מעביר עליהן בני המבוי האח' מעכשיו אלא אפי' בקש לסתום פתחו שבמבוי זה אין שומעי' לו למחר ימלך לפתחו והחזיק בפתח האחר ומרב' עליהן דרכן וכל שכן במחזיר לרש"ה שבני מבוי שמעכבים ומיהו אם פירץ פצימיו מן המבוי הזה אין מעכבין עליו והיינו דקאמר להחזיר פתחו ולא קאמר לסתום פתחו ולהחזירו למבוי אחר משום דלמא הוי משמע בפירץ פצימיו וההוא ודאי אין מעכבין.
והפירוש שאמרתי שאינו עולה כהוגן מפני שאין דינו מחוור לי, שאם מן הדין לחייבו במס אכסניא של מלך יחשבו אותו כשהוא סתום מכאן ופתוח לשם ואם אין הדין לחייבו למה מונעין ממנו חזרו פתחו א"כ כל היוצא מן המבוי יחייבו אותו שלא לצאת כדי שיתן עמהם בלחי וקורה ובשאר הדברים וכן אחד מעיר שנתן דעתו לעקור משם כן.

אחד מבני מבוי שבקש לסתום כנגד פתחו. פרש"י ז"ל שבקש להקיף מחיצה סביבות ד"א פירוש שיש לו במבוי כנגד פתחו מעכבין עליו שההולך מראש המבוי לצד סופו צריך להקיף סביב המחיצ'.
וזה הפירוש אינו נכון בדרך הסוגי', דאי הכי היכי אקשי' עליה דרב הונא מהא דתניא נמצא' פנימי' משתמשת עם כלן ומשתמשת לעצמה הא רב הונא לא אמר שיעכבו אלא פנימים על החיצונים שהדרך מתרבה להם אבל לא חיצונים על הפנימים כיון שאין הדרך מתרבה ועוד שלא מצינו ד' אמות במבוי אלא בחצר אמרו ואין דנין במבוי מחצר שהרי אינן שוין שפירוק משא בחצר הוא ולא במבוי.
ויפה פירש ר"ח ז"ל כגון שיש לראובן חצר בסוף המבוי מבפנים ובקש לסתום כנגד פתחו ולהוציאו מכלל המבוי מעכבין עליו מפני שהם היו יכולין לכנס ולהשתמש שם כדאמר רבי שמעון ב"א לקמן והדרך מתרבה עכשיו עליהן.
ואל תתמה אם על הפנימי בלבד היכי קאמר אחד, שהרי בכלל זה יש כל הפנימים שרצו לסתום והחיצונים מעכבין וכל אחד ואחד הבא ברשו' הפנימי סותם אע"פ שהחיצון מעכב עליו ולרב הונא אינו סותם ועוד שמצינו אחד סתם על אחד ידוע במסכת יבמו' פרק כיצד אשת ר' שמעון אומר ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטר' צרתה כיצד חלץ לבעלת מאמר נפטרה צרתה לצרתה לא נפטרה בעלת מאמר. ועוד במסכת שבועות פרק כל הנשבעים היה אחד מהן משחק בקובי' או מלוה ברבית שכנגדו נשבע ונוטל ולא נאמר אלא על הנשבע ולא משלם ובפרק המוכר את הספינה היתה מדה של אחד מהן ופירושו של לוקח ולא של מוכר. בפ"ק דב"ק לאלזה ולא לזה כגון חצר שאינה של שניהם אלא דחד כלומר דניזק.
ופסקו הגאונים זכרונם לברכה כר' וליתה לר' שמעון ב"א ודרב הונא, ואפילו בא לפתוח לו פתח בסוף חלקו שכנס בתוך שלו שהדרך מתרבה עליהן מחמת שהוא פורק משאו בחוץ ובשלא היה סתום דרך בני אדם לפרק סמוך לבית אין בכך כלום כיון שיש לו להשתמש עמהן.
והוי יודע דכי אמרינן אין בני מבוי מעכבין עליו ה"מ במבוי הפתח למוקצה ולבקעה או לרחבה שאחורי הבתים אבל פתוח לרש"ה אפי' בני רש"ה מעכבין עליו משום דבני רשות הרבים נפישי ודחקי ועיילי התם טובא כדאמרי' לקמן מבואות המפולשין לרש"ה ובקשו בני מבוי להעמיד להן דלתות בני רש"ה מעכבין עליהם והתם בפתוחין מצד אחד קא' דאי במפולשין לגמרי משני צדדין היכי סבור מינה בד"א והיכי אמרי' זמנין דדחקי בני רש"ה ועיילי טובא הוה ליה למימר דחלפי בהו ומצינו שנקרא מבוי גדור משלש רוחותיו מפולש בפרק כל כתבי הקודש זה כתב הרב ראב"ד זכרונו לברכה. וכן הדברים נראין.
ומיהו דוקא במבוי פתוח ברחבו לרשות הרבים שאין בו פתח בדופן רביעית אבל היה בו פתח ברחבו שאינו רחב כרחבו של מבוי ופצימין ומלבן לעכב רגל הרבים ממנו מעמידים להם דלתות שלפיכך קראוהו מפולש לרשות הרבים כדאמרי' התם דשלש דפנות בלא לחי זהו מבוי המפולש ומיהו בהאי דינא אין לחי וקורה מעכבים.
אבל ראיתי דעת כל רבני ספרד זכרונם לברכה דמפולשין משני צדדין קאמר, ולפיכך יש לנו לדחות ולומר שבמפולש מצד אחד הואיל והוא מיוחד לפי המבוי עושין להשתמש בו ואין רגל הרבים מצויה שם אבל במפולש משני צדדיו פריץ הוא להם ואין עשוי לתשמיש ומשום הכי עיילי התם והאי דלא אמר חלפי בהו משום דאפילו בשאין דרך לאלו בדרך האחד דלא חלפי ביה מצי לעכב.

אבל הכא אפשר דעייל לגואי ומפריק. הקשה הראב"ד ז"ל, ומאי שנא מפתח רחב חמש אמות שנוטל חמש אמות לפני פתחו, והא אפשר לו דעייל לגואי ולפרקי. ותירץ, דהתם איכא דלתות, ודלתות מעכבות בכניסת משואות. ואינו מחוור בעיני, דאם כן בית חציו מקורה וחציו אינה מקורה דאמרינן בסמוך דאפילו קריו כלפי חוץ אין לו ארבע אמות, משום דאפשר דעייל לגואי ומיפרק, אמאי לא יהיה לו ארבע אמות והא איכא דלתות. אלא נראה לי, דאכסדרא כיון שגופן רביעי פרוץ אין מניחין בה כלים אלא לפי שעה, והילכך אפשר דעייל לגוואי מפריק, שהרי אין שם כלים שיעכבו, אבל בית שמשתמשין בו תמיד בכלים אי אפשר לפרק משואו על כליו. כנ"ל.

הא דאמרינן בית שחציו מקורה וחציו אינו מקורה שאין לו ארבע אמות דאפשר דעייל לגוואי ומפרק, ומסתברא לי כשיש ארבע אמות על ארבע אמות במה שאינו מקורה, דכל פחות מארבע אמות אינו ראוי לפירוק משא, והילכך יש לו ארבע אמות.

הכי גרסינן וכן גירסת הגאונים ז"ל: אחד מבני מבוי שבקש להחזיר פתחו למבוי אחר בני מבוי מעכבין עליו או אין מעכבין עליו אמר ליה דמעכבין, אכסניא לפי בני אדם מתחלקת. תניא נמי הכי וכו'.ושתי בעיות הן ואינן נוגעות זו בזו, ובני מבוי מעכבין עליו על בני מבוי החדש קאמר, ומשם רבוי הדרך. ואם תאמר והא ליכא במבוי משום רבוי הדרך, וכדמוכח לקמן בפרק דלא יחפור (בבא בתרא כ', ב) דתנן חנות שבחצר יכול הוא למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן מקול הנכנסין והיוצאין, אלמא בחצר דוקא אבל לא במבוי, דאי לא, ליתני במבוי וכל שכן בחצר, וכן נמי בשמעתא דבר מבואה אבר מבואה אחרינא מעכב לקמן (בבא בתרא כ"א, ב) וכדבעינן למכתב לקמן, יש לומר דהתם דוקא בשכני מבוי, אבל בבן מבוי אחר מעכבין, משום שמרבה עליהן את הדרך, וכדמשמע נמי התם.
ומיהו איכא למידק, מאי שבקש להחזיר דקאמר, דמשמע דאקפידא דבני מבוי הישן קאמר להא, להחזיר פתחו למבוי אחר ולסלק רגלו מבני מבואו הישן, דאי לא הוה ליה למימר אחד שבא לפתוח פתחו במבוי. ויש לומר דהיכא דפותח שם פתח ואינו סותם פתחו שבמבוי הישן, פשיטא ליה דמעכבין לפי שמרבה עליהן את הדרך, כל בני מבואו שנכנסין ויוצאין דרך פתחו שבמבוי הישן, אבל כשסתם זה והחזירו למבוי האחר, שאין מרבה עליהן אלא דרכו, מהו. ופשט רב הונא דמעכבין.
ויש מרבותינו ז"ל שאמרו דדוקא בשלא פרץ פצימי פתח המבוי הישן, דחיישינן דילמא פותח הוא לאחר שיחזיק כאן, וירבה עליהן רגל כל בני מבואו הישן, אבל בפורץ את פצימיו אין מעכבין עליו, והיינו דקאמר שבקש להחזיר ולא קאמר אחד מבני מבוי שסתם פתחו ופתח במבוי אחר.
ומיהו קשה לי, והלא אפילו אחד מבני מבוי שבקש לפתח פתח אחר במבוי לפנים מפתחו בני מבוי מעכבין עליו לרבי דאמר דפנימית משתמשת לעצמה ומשתשמשת עם החיצונות והחיצונה משתמשת לעצמה ואינה משתמשת עם הפנימית, ולפיכך הפנימי שבא לסתום כנגד הפתח אין בני מבוי מעכבין עליו, וא"כ חיצון שבא לפתח לפנים מפתחו בני מבוי הפנימיים מעכבין על ידו, וכל שכן למי שבא חדש לפתוח שם. ואיפשר דבמבוי הפתוח לרשות הרבים מיירי, דבההוא ודאי אין הפנימי יכול לסתום כנגד פתחו, דבין בני המבוי ובין בני רשות הרבים מעכבין עליו, כדאמרינן בסמוך דזימנין דדחקי בני רשות הרבים ועיילי טובא. ואף על גב דפתוח לרשות הרבים, אפילו הכי מצו בני מבוי לעכב על יד זה, שאינו דומה מי שרגלו תדירה לבני רשות הרבים שאינן תדירין אלא דזימנין דדחקי ועיילי.
ויש גירסה אחרת: בני מבוי מעכבין עליו או אין מעכבין עליו, ואכסניא לפי בני אדם מתחלקת או לפי פתחים מתחלקת, ושתיהן בעיא אחת היא, ופירשו אכסניא מה שהמלך מטיל בני חיילותיו על בני המדינה ועל מבואותיה; ופשט ליה בני מבוי מעכבין עליו, כלומר בני המבוי הישן, לפי שהאכסניא מתחלקת לפי בני אדם. ואין גירסא זו מתחוורת יפה.
ומבוי זה במפולש לגזיאתא ולבקעה הוא, או שהוא סתום בראשו הפנימי, ואף על פי שפתוח לרשות הרבים, כמו שאמרנו, אבל במפולש לדרך הרבים אין בני מבוי מעכבין עליו, כיון שדרך הרבים רגילה בו אין כאן רבוי הדרך מחמת זה שפותח בו חצרו.

אחד מבני מבוי שבקש לסתום כנגד פתחו בני מבוי מעכבין עליו. ואוקימנא לה כרבי שמעון בן אלעזר ודלא כרבי, וקיימא לן כרבי מחברו, ורב הונא דאמרה לא שמיעא ליה ברייתא, דאי שמיעא ליה לא הוה עבד מימרא בפני עצמה, אלא אפלוגתיהו הוה ליה למימר הלכתא כרבי שמעון בן אלעזר [ולכן] מסתברא דאי שמעה לא הוה אמר [כרבי שמעון בן אלעזר אלא] הוה פסיק כרבי, כדכילינן הלכה כרבי מחבירו. ואנן נמי הדרי לכללין ועליה סמכין ופסקין כרבי ואין בני מבוי מעכבין עליו. ומיהו האי אחד דקאמר, לאו על כל אחד ואחד מבני מבוי קאמר, אלא אפנימי קאמר, ומאי אחד מיוחד שבהן, ויש לנו כיוצא בו בפרק הספינה (בבא בתרא פ"ה, א) גבי אם היתה מדה של אחד מהם, ובשמעתא קמייתא דבפרק נערה המאורסה שבנדרים (ס"ח, ב) גבי שמע אביה והפר לה ואחרים יש בגמרא, ועוד דכאן כולל הוא כל הפנימיים שהחיצונים יכולין לעכב על ידיהן.

אמר רבא לא שאנו אלא שלא פרץ פצימיו אבל פרץ את פצימיו בני מבוי מעכבין עליו. ואיכא למידק, דהא משמע דאפילו על הפנימי קאמר, וזה תימה, דכיון שהוא יכול לסתום כנגד הפתח, כל שלמטה מן החיצונים קנוי הוא לו קנין גמור וכחצרו הוא, והסותם פתחו שבחצר כלום הפקיר את רשותו. ויש לדחוק, דכיון דעיקרו לדריסת הרגל הוא עומד, וזה סותמו ופורץ את פצימיו הרי זה כמפקירו, וכל שהחזיקו בו בני מבוי בפירוק משאם או בהלוכם קנו כקונה מן ההפקר. ומיהו מסתברא כשקדמו הם וזכו, הא לאו הכי, אף על פי שפרץ את פצימיו פותח ואינו נמנע, שהרי קדם הוא וזכה, כנ"ל.
והא דתניא בית סתום יש לו ארבע אמות פרץ פצימין אין לו ארבע אמות, פירש מורי הרב ז"ל דדוקא פרץ האב פצימיו עד שלא נתנו לזה, אבל אם לאחר מיכן פרץ המקבל מתנה את פצימיו, לא אבד את זכותו, דארבע אמות אלו קנויות הן לו קנין גמור, ומשום שפרץ פצימיו לא נתן ולא הפקיר את זכותו, ואין דומה דלמבוי שאינו עומד אלא לדריסת רגל ולכך הוא עשוי, וכשפרץ את פצימיו סלק עצמו מכל תשמישי המבוי, שאין המבוי רשות גמורה לו, לפי שהוא מדרס לבני רשות הרבים דדחקי ועיילי להתם.
ומדברי רבי' ז"ל ניכר, שאף במבוי שאינו פתוח לרשות הרבים אם פרץ את פצימיו לא אבד את זכותו, דקנין גמור הוא לו כל שהוא לפנים מן החיצונים שהרי הוא יכול לסתום כנגד פתחו. וצריך לי עיון, שהרי מחלוקת רבי ורבי שמעון בן אלעזר במבוי שאינו מפולש לרשות הרבים הוא, דאלו במפולש לרשות הרבים אפילו להעמיד דלתות במבוי מדעת כל בני המבוי אינן רשאין, דבני רשות הרבים מעכבין עליהם וכדאמרינן בסמוך אמר רב ענן אמר שמואל מבואות המפולשין לרשות הרבים ובקשו בני המבואות להעמיד להם דלתות בני רשות הרבים מעכבין עליהם, ומראש המבוי ועד סופו קאמרינן שאינן יכולין להעמיד בשום מקום ממנו דלתות, וכדאמרינן טעמא משום דזימנין דדחקי בני רשות הרבים ועיילי להתם, ומפולשין דקאמר סתום משלש רוחותיו ופתוח בדופן רביעית לרשות הרבים קאמר, דאי במפולשין לגמרי, מאי קא אמר זימנין דדחקי, משום דדורסין בהן בני רשות הרבים הוה להו למימר; ועוד דבכי הא היכי סבור מעיקרא למימר דהני מילי דוקא בארבע אמות הסמוכות לרשות הרבים, דהא כולי מבוי של רבים הוא שהחזיקו בו, וכיון שכן אף מה שסיימו בברייתא היה סתום ובקש לפתחו אין בני מבוי מעכבין עליו במבוי שאינו מפולש לרשות הרבים היא, ועלה קא אמר רבא לא שאנו אלא שלא פרץ את פצימיו אבל פרץ את פצימיו בני מבוי מעכבין עליו, אלמא אף על פי שאילו בקש מתחלה לסתום כנגד פתחו רשאי, דכל שכנגד פתחו רשותו גמורה הוא, אפילו הכי בשפרץ את פצימיו אבד את זכותו, דמגלה הוא דעתו שמפקירו הוא אצל שכני מבוי, ואם קדמו וזכו זכו, והוא הדין והוא הטעם לארבע אמות שבחצר.
כללא דמילתא, כל שיש לו שותפין בין במבוי בין בחצר אם פרץ פצימין מחשבתו נכרת מתוך מעשיו שהוא מסלק עצמו משם ומפקירו אצל שכניו, בין במבוי בין בארבע אמות שבחצר, שאלמלא כן היה סותם בלא שיפרוץ פצימן. כנ"ל. ואף על פי שראיתי בנימוקי הרמב"ן ז"ל משם רבי' ספרד ז"ל דמבואות המפולשין לרשות הרבים דקאמר שמואל שאין מעמידין דלתות, מפולשין משני צדדין קאמר, דאלו במפולש מצד אחד הואיל והוא מיוחד לבני המבוי בני המבוי עשויין להשתמש בו ואין רגלי הרבים מצויה שם, אבל במפולש משני צדדין פרוץ הוא להם ואין עשוי לתשמיש, ומשום דרבים עיילי התם, והאי דלא אמר חלפי בהו, משום דאפילו בשיש דרך להם דחלפי בהו מצו לעכב, עד כאן. אפילו כן אין נראה לי כן, דמכל מקום כבר החזיקו בו רבים, ומצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו, והיכי סבור מינה בארבע אמות הסמוכות לרשות הרבים. אלא כדאמרן. וכן כתב הראב"ד ז"ל.

מי שלא היה ביתו פתוח לחצר אלא שנכנס בביתו דרך אכסדרא ואותה אכסדרא פתוחה לחצר אין לו ארבע אמות בחצר שהרי יכול ליכנס באכסדרא ופירוש אכסדרא שאין לה אלא שלשה כותלים וברוח רביעית שנכנסין דרך בו אין שם כותל והילכך לא זכה בארבע אמות אלו שלא זכו לארבע אמות אלא לפירוק משאו שסתם פתחים נמוכים וקצרים ואין אדם יכול ליכנס בהם עם משאו וכן שהבתים סתמם אינם פנויים מכלים אבל זו הרי יכול ליכנס ולפרוק לשם שאין כאן נמיכות או קוצר פתח ותשמישי כלים שימנעו ומ"מ אם היתה לאכסדרא זו כותל ברוח שנכנסין בו אע"פ שהיו דלתיה גבוהים ורחבים והיא הנקראת בלשון תלמוד אכסדרא רומיתא יש לו ארבע אמות מפני שלפעמים אין הפתחים עומדים פתוחים כלם לרוב גדלם וחותכין דלת קטן מתוך הדלת הגדול ואע"פ שאפשר לו לפתוח את הגדול מ"מ אין מטריחין לפתוח וחבילתו על כתפו ויש בסוגיא זו פירושים אחרים ואינם מחוורים אצלי וכלל הדברים מ"מ כל שיכול ליכנס עם חבלתו בריוח ואין תשמישים שבבית מונעים פירוקו מבפנים לא החזיק לארבע אמות כנגד פתחו:

בית שער והוא בית קטן שלפני טרקלין ופתוח לחצר יש לו ארבע אמות אע"פ שאין דרך לפרוק שם משא ויש לו פתח למבואות אחרים פעמים שמקצר דרכו ונכנס דרך כאן ופורק משאו:

מרפסת הוא גג שיוצאין מפתח של עליה לתוכו כמו שפירשנו ענינו במס' מועד קטן בסוף פרק ראשון מעתה מי שאין לו בית בחצר אלא עלייה ונכנס בעלייתו מן החצר דרך סלם ויש לו מרפסת בראש הסלם כנגד פתח שבו נכנס לעליה אע"פ שאין לו בית לשם יש לו ארבע אמות כנגד רגלי הסלם ואע"פ שאפשר לפרק במרפסת ומ"מ אפילו היו בעלייתו ארבעה או חמשה פתחים שכלם פתוחות למרפסת אין לו אלא ארבע אמות אלו שברגלי הסלם ואם אין שם מרפסת כל שכן שיש לו ארבע אמות כנגד רגלי הסלם ויש בענינים אלו פירושים אחרים ואינם מחוורים אצלי:

לול של תרנגולים והוא שיש לו בית קטן שמגדל בו תרנגולים ושאר עופות והוא פתוח לחצר אין לו ארבע אמות שהרי אין צריך בו לפירוק משא אלא לתרנגולים והרי הוא יכול להפריחן ויעלו מאליהם ואין צרך בהם לפירוק:

בית שחציו מקורה וחציו אינו מקורה מן הסתם אין משתמשין בו ואינו עומד אלא לאויר ואין שם כלים שיצטרך בסבתם לפרוק משאו לחוץ ומכיון שאינו עשוי לתשמיש סתם דלתיו רחבות וגדולות ויכול ליכנס שם עם משאו ואפילו היה קרויו כלפי חוץ מ"מ אין אדם מרבה בו בתשמיש הואיל וחציו מגלה ונכנס עד שהוא לפנים עם חמורו ומפרק שהרי סתם דלתיו רחבות וגבוהות ומעתה אם הוא פתוח לחצר אין לו ארבע אמות:

ודברים אלו כלם אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות וכבר ביארנו על כלם שאין הדברים אמורים אלא בחצר שאין לאחד מהם רשות לשנות בה דבר אלא ברשות כלם ולמה שהחזיקו החזיקו:

למטה יתבאר שמי שיש לו פתח בחצר וסתמו אלא שעדין נשארו הפצימין לשם והם סימן לפתח יש לו ארבע אמות ואין סתמו מעכב ארבע אמות שלו בשעת חלוקה הואיל והשאיר את פצימיו לא זזה דעתו מלפתחה והרי הוא כפתוח אבל אם פורץ פצימיו ר"ל המשקוף והמפתן והמזוזות הרי גילה בדעתו שאין דעתו לפתוח עוד לשם והפקיע את זכותו:

הבית יראה שאף הוא שיעור חלוקתו בארבע אמות על ארבע אמות לכל אחד שפחות מיכן אינו נקרא בית והוא שאמרו במסכת סכה ג' א' בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות פטור מן המזוזה ומן המעקה ואין האחים והשותפין חולקים בו מפני שאינו ראוי לדירה ויראה בפירושו שאין חולקין בו עד שיהא ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה וכן מי שהיה לו בית שאין בו ארבע על ארבע פתוח לחצר אין זוכה לארבע אמות בשביל אותו בית לא יהא מקום פירוק משאו גדול מביתו ואם יש בחצר י"ב אמות ארבע לצרכו ושמנה לצורך חברו חולקין ואם חברו כמהו בבית פחות מארבע אמות כל שיש בחצר ארבע אמות לזה וארבע לזה חולקין:

אחד מבני מבוי שרוח ביתו אחת למבוי זה ורוח ביתו האחר למבוי האחר ופתחו למבוי האחד ועכשו רוצה לפתוח למבוי האחר בני מבוי שבקש להחזיר פתחו לשם מעכבין עליו מפני שעכשו משתמש בארבע אמות שכנגד פתחו ומרבה עליהם את הדרך שכשיוצא זה מביתו והולך דרך ישר לצאת לו מן המבוי ומוצא כנגד פתחו מלא צריך לעקם את הדרך ואע"פ שאין זו טענה אלא לפנימיים אפשר שעל הפנימיים הוא אומר כן או שמא יש כאן טענה אחרת שאם יבאו לחלוק המבוי שהוא כחצר והכל שלהם ואין לבני רשות הרבים שם כלום יזכה זה בארבע אמות ולקצת מפרשים ראיתי שאפילו רצה לוותר להם דין ארבע אמותיו כן שמ"מ הרבה פעמים בא לשם עם בהמותיו וסחורתו ודוקא במבוי שאינו מפולש שהוא כחצר ואין לאחד מהם שלא ברשות כלם אלא למה שהחזיק אבל במפלש הרי הוא כרשות הרבים שאדם פותח פתחו לשם ואין רשות לשום אדם למחות יש מפרשים דבר זה על בני מבוי שהוא רוצה לסלק עצמו מהם:

ולענין פסק אם לא סתם פתחו שאצלם אין להם עליו כלום מ"מ מעכבים הם עליו שלא לסתום פתחו שמא ישאל המלך מס על המבוי בכלל סך ידוע וכשפתחו לשם פורע עמהם ומתנכה מחלקם ויש מפרשים לשיטה זו כגון שהמס קצוב על המבוי אבל אם אין המס קצוב להם סותם פתחו כל זמן שירצה וכלל הדברים בכל אלו כל שהדיין רואה שיש היזק לאלו או לאלו ביציאתו מעכבים זה על זה הואיל והם נדונים כבני חצר שאין ענינם אלא אחר החזקה שהחזיק בה ואין לחדש דבר מעתה וכל שבני מבוי מעכבין אפילו אחד יכול לעכב ומ"מ כל שהוא משום רבוי הדרך אין יכולים החיצוניים לעכב הא הפנימיים אפילו אחד מהם יכול לעכב:

אכסניא שהבולשת של מלך גובה מן המבואות כשהמלך בא לעיר עם חיילותיו ונזקקים בני מבוי זה לעשות להם עשר מצעות וזה לעשרים הכל לפי מה שהן כשבני המבוי באים לעשות שומת גובינא זו ביניהם אין שמין לפי חשבון הפתחים אלא לפי חשבון בני אדם ואם שני בעלי בתים נכנסים בפתח אחד אף הם נמנים לשנים לשומא זו:

דברים אלו כלם כבר ביארנו הרבה פעמים שאינם אלא במבוי שאינו מפולש ובחצר שאין אחד מהם רשאי לא לפתוח ולא לסתום ולא לחדש דבר שלא ברשות כלם אא"כ בדבר שאין בו שום היזק אצל האחרים ומעתה אף במקום שאין שום היזק מגיע לאחרים אם בא לפתוח פתח כנגד פתח אסור במבוי שאין מפלש ובחצר וכן הסכימו חכמי צרפת ומ"מ בתלמוד המערב נתחדשו דברים בזה בין חצר למבוי והוא שאמרו שם הכא את אמר פתח כנגד פתח מותר והכא את אמר אסור הדא דתימא מותר במבוי הדא דתימא אסור בחצר והא תני כשם שבני חצר יכולין למחות פתח כנגד פתח כך בני מבוי כאן בשנתן רשות כאן בשלא נתן רשות נמצא שאם לא נתן רשות אף במבוי אסור וברשות מותר ואין יכול לחזור הא בחצר אפילו נתן רשות יכול לחזור אא"כ קנו מידו ומ"מ כבר נסתפקו בדין זה גדולי קדמונינו ולא נתברר להם:

הזבל שבאמצע החצר שרצו בני חצר לזבל בה שדותיהם מתחלקת ביניהם לפי חשבון הפתחים ואם שני בעלי בתים נכנסים בפתח אחד אין נוטלין ממנו אלא כבעל הבית אחד שדרך הפתחים הושלך ונעשה שם אשפה ולפי רוב הקרקע זבולו מתרבה מאליו על ידי קסמין ועפרוריות:

ומה שחזר בכאן ואמר ואכסניא לפי בני אדם מתחלקת פירושו מה שביארנו למעלה וגדולי הגאונים והפוסקים מפרשים בה ענין אחר והוא שזבל הבהמות שהאכסניא מונחת לשם חולקין אותה לפי בני אדם ואין זה נראה שבזו ודאי קלטוהו מחיצות וזכה כל אחד בשלו אלא שעיקר הדברים כמו שבארנו:

אחד מבני מבוי סתום שבקש לסתום כנגד פתחו ר"ל לעשות מחיצה של קנים משני צדי ארבע אמות שיש לו לפני ביתו כדי שבשעה שיפרוק משאו לשם יהא משאו גדור מכאן ומכאן בני מבוי הפנימיים מעכבין עליו שהרי צריכים לילך דרך פתחו כשיוצאין מן המבוי ונמצא מרבה עליהן את הדרך ומ"מ החיצוניים אין להם למחות שהרי אין להם לא דרך ולא תשמיש בשלמעלה מהם אבל הפנימיים יש להם דרך על החיצוניים מעתה חמש חצרות הפתוחות למבוי כלן משתמשות עם החיצונה והחיצונה אינה משתמשת עם אחת מהן והפנימית משתמשת עם כלן ואין אחת מהם משתמשת עמה והאמצעיות משתמשות עם שחוצה להם ולא עם שלפנים מהם יש מי שאומר בדין זה שאם נמלכו הפנימיים זה כנגד זה לסתום כל שכנגד רחב ביתם ולעשות פתחים סמוך לצד כותליהם הסמוכים לשניים להם רשאים ואין בני המבוי רשאים לעכב שאין לומר בה שלא זכה אלא למה שהחזיק הואיל ואין לחיצוניים כלום לשם ולא יראה לי כן שהרי מ"מ ממעט באויר המבוי ולא הותר אלא בארבע אמותיו וכן יש מי שאומר שאם הפנימי רצה להרבות בפתחים עושה הואיל ואין אחד מן האחרים משתמשין בשלו ויש חולקין בזה שהרי דינו כחצר והואיל והכל שלהם אם יבאו לחלוק יזכה בארבע אמות כנגד כל הפתחים יש מפרשים בזה שבא לסתום כנגד פתחו שאין פירושו במחיצה שזו ודאי כלם מעכבין אלא שבנה איצטבא כנגד פתחו ונמצא גורם לפנימיים לעקם את הדרך וכן יש מי שכתב שאחד מן האמצעיים שפתח פתח שני בינו לבין שחוצה לו אין החיצון יכול לעכב שהרי אין לו להשתמש... מפתחו ולחוץ וכן אין האחרים מעכבין עליו שהרי התחיל תחומו מפתחו הראשון אבל אם פתח בינו לבין פנימי הימנו הפנימי שעליו מעכב עליו וכן כתבו גדולי המחברים ולדעתי כלם מעכבין כמו שכתבנו:

לדעת המפרשים שיכול הוא לסתום במחיצה גמורה כבר ביארנו שהוא פותח פתחו סמוך לכותל השני לו מעתה אם בא לפתוח פתחו באותה מחיצה רואין אם נתרבה היזק ראייתו כגון שהיה רואה עתה בבית שכנו אף כשיושב בפתחו או שדוחק עליו פירוק משאו יכול הלה לעכב שאף בפתחו הפתוח לרשות הרבים אם פתח כנגד פתחו והזיקו מרבה על של בני רשות הרבים יכול הוא לעכב עליו ודין זה בין בחצר בין במבוי ואין הפרש בהיזק ראיה בין חצר למבוי:

זה שביארנו באחד מבני מבוי שבקש להחזיר פתחו למבוי אחר שבני אותו מבוי שרוצה לפתוח לשם מעכבין עליו דוקא שרוצה עכשו לפתוח מתחלה אבל אם כבר היה לו או למורישו פתח לשם ונסתם יכול לפתחו ואין מעכבין עליו בד"א בשלא פירץ את הפצימין בשעה שסתמו ר"ל משקופיו ומפתניו ואפילו עמד כן שלש שנים אין בו חזקה שהרי כפתוח הוא ואפילו באים בטענת מכירה אין זה כלום שהרי אנו דנין אותה כפתוחה הואיל והפצימין שם וכן כתבו גדולי המפרשים לפי מה שכתבו תלמידיהם בשמם אבל אם פירץ פצימיו כבר בטל ממנה תורת פתח והרי הוא כמי שלא היה שם פתח מעולם ומעכבין עליו זה שביארנו בפצימין של פתח שכל פתח שנסתם הואיל ולא נפרצו פצימיו בחזקת פתוח הוא עומד אינו אלא בענין זה שכתבנו שיש לבעל הפתח רשות באותו צד שהפתח פתוח בו אבל פתח שנשאר בין אחים שחלקו ולא נפרצו הפצימין אינו כפתוח וזו אינה צריכה לפנים שאפילו היה פתוח יכול לסתמן מהיזק ראיה וכן אין מזו טענה למעשה שהיה בצרפת באחד שהיה לו בית וגינה מאחוריה ופתח פתוח מבית לגנה ונתן הבית לחתנו בנדוניא וסתם הפתח שלא בפריצת פצימין שהרי אף אם היה פתוח יכול לכופו לסתמו מהיזק ראיה אחר שאין לו בגינה שום תפיסת יד ומ"מ אם היה חלון עשוי לאורה שהדבר ידוע בו שהאחין שחלקו יכולין לבנות כנגדן אבל אין יכולין לסתמן שזה שאמרנו שאין להם חלונות זה על זה פירושו דין חלונות כמו שבארנו אבל אחרים יש להם חזקת חלון זה על זה ואין יכול הלה לבנות כנגדו ולהאפילו אם היה לו חלון לאורה על חצר חברו ונסתם שלא בפריצת פצימין יש מי שאומר שלענין אורה אין חוששין לפריצת פצימין שכל סתימה מבטלת אורה לגמרי ואין לו לחזור ולפתחה ומ"מ הרבה חולקין לומר שאף לאורה כל שלא נפרצו פצימיו כפתוח הוא ויכול לחזור ולפתחן ומ"מ פשוט הוא אצלי שאם סתימה זו נעשית על ידי זה שהחלון פתוח לרשותו לא על ידי בעל החלון עצמו שאף בלא פריצת פצימין הופקע זכותו של זה:

כבר אמרו שלענין סתימה לאלתר הויא חזקה שאין אדם עשוי להיות סותמין אורו בפניו והוא שותק אלא שודאי מחל אבל כשסתמה בעל החלון בלא פריצת פצימין לא הופקעה חזקתו ורשאי לפתוח ואם יאמרו לו למה סתמת אף הוא אומר לפי שעה סתמתיה מפני רוח רעה או ליסטים ודעתי עליה מ"מ ומתוך כך השארתי פצימיה וכן הדברים נראין וכבר בא מזה מעשה בנרבונה לפני הרב הגדול יתד שהכל תלוי בו הראב"ד ז"ל וגמר את הדין שיכול לחזור ולפתוח ומ"מ דוקא בשהביא ראיה שכבר היה פתוח שאם לא כן אין הפצימין מחזיקין לו שאין חזקה במה שזה לא נהנה וזה לא ניזוק ואם הוא [יתום] הואיל ואביו היה צריך לברור חזקתו אף אנו אומרין אין טוענין בשבילך אלא מה שהיינו טוענין לאביך והרי אלו אביך קיים היינו אומרים לו ברור חזקתך אף את ברור חזקת אביך ויש מי שאומר שאם עמדה סתומה שלש שנים אע"פ שכבר עמדה פתוחה אין יכול עוד לפתחה וכן המנהג קדום בנרבונה ומ"מ מדין הלכה הואיל ואינה חזקת טענה לא יראה ומ"מ אם פרץ פצימיו לאלתר נפקע זכותו ואם סתמה שכנגדו אף בלא פריצת פצימה פקע זכותו מיד:

זבל שבחצר מתחלק לפי פתחים. פירש לפי שעיקרו מן הבתים הוא וכפי רוב הבתים ירבה הזבל. ואכסניא. כלומר והזבל של אכסניא מתחלק לפי בני אדם הדרים בחצר משום דמעלמא קא אתי ואין מועיל בו רוב הבתים כלל:

קלח. אמר אמימר האי פירא דסופלי יש לו ארבע אמות לכל רוח ורוח ולא אמרן אלא דלא מיחד ליה פתחא אבל ייחד ליה פתחא אין לו אלא ד"א לפני פתחו. מאי פירא דסופלי, חפירא דסופלי, והוא מקום עמוק כעין חפירה שמעבדין בו עורות בפסולת של גרעיני תמרה שהיא נקראת סופלי. וחפירה זו יש לה פתח לכל רוח ליכנס ממנו ולפרוק משא עורותיו, פעמים שבא מכאן ופורק ופעמים שבא מכאן ופורק, ולפיכך יש בה ארבע אמות לכל רוח, דאי משום זריקת הסופלי אמאי אית לה ד' אמות לכל רוח מכדי מגואי קאי הא קא יכיל למיזרק כל זימנא מחד גיסא ולית ליה טירחא כלל. והאי ייחד ליה פתחא ולא ייחד ליה דקאמרינן אבעל החצר דאקני ליה להאי מיניה פירא דסופלי קאי דבדידיה תליא מילתא, דאלו לוקח לא כל כמיניה ליחודינהו לכולהו כי היכי דלשקיל ארבע אמות לכל רוח. תדע דהא כי קנו ליה ארבע אמות דפתחי' בעידנא דזכי ביה בבית הוא דקני ליה הילכך על כרחיך בתר מאי דמייחד בעידן זכייה גבי מקנה אזלינן דאלו קונה אכתי לא מייחד גביה מידי. ומסתברא [מ]דלא קא מפליג הכי גבי מתניתא דהיה לו פתח אחד ולזה שנים אלא גבי פירא דסופלי, ש"מ דהאי דינא ליכא לפלוגי ביה אלא בפירא דסופלי דלא עביד לדירה, דכי ייחד ליה לפתחא מוכחא מילתא דהנך כולהו לא לתשמישתא עבידי כשאר פתחים אלא לעיולי אוירא ונהורא לחד מיניהו לא בטלינהו להנך מתורת פתח עד דפריץ ליה לפצימיהו, וכן הדעת נוטה:

קלט. אמר רב הונא אכסדרא אין לה ארבע אמות התם גבי שאר בתי מאי טעמא בעי ארבע אמות משום פירוק משאו הכא אפשר דעייל לגואי ומפריק מתיבי רב ששת אחד שערי בתים ואחד שערי אכסדראות [וכו']. וסברינן לאוקמא באכסדרא דבי רב דלא רויח פתחא ולא שליט בה נהורא כחצר. ומתמהינן עלה אכסדרא דבי רב פשיטא אידרונא מעליא הוא אלא באכסדרה רומיתא. דאע"ג דרויחא מן הצדדין כיון דגביהא ולא מצי סליק בה במשאו למפרקיה בגוה אית לה ארבע אמות, ואין צריך לומר באכסדרה דבי רב דלא רויחא דאידרונא מעליא הוא, וכי קאמר רב הונא אין לה ארבע אמות באכסדרה דרויחא ולא גביהא.

ושמעינן מינה דבית דאית לה אכסדרה כי האי גוונא לפני פתחו, ואין צריך לומר היכא דלית ליה אלא זיזין וגזוזטראות דנפקי מתקרת הבית ע"ג הפתח, כי משחינן ליה ד"א דפתחים מפתח הבית משחינן ליה ונמצא רוחב האכסדרה עולה ממדת ד"א דפתחים, (ולפירוק) [דלפירוק] משאו הוא דבעינן ואכסדרה כה"ג קא חזיא לפירוק משאו, אבל לד' אמות דחצר לא סלקי ליה אלא במידי דמיקרי חצר דהיינו תרביצא ואכסדרה לא מיקריא לא חצר ולא תרביצא.

והני מילי באכסדרה דאית לה שם בפני עצמה, אבל זיזין וגזוזטראות דמקפי לה לחצר אע"ג דחצר דהיינו תרביצה מידי דקאי לאוירא דשמיא משמע דומיא דחצר דרבי אלעזר דקתני (לקמן בבא בתרא סז,א) המוכר את החצר לא מכר אלא אוירא של חצר ודומיא דויקם את החצר סביב למשכן ולמזבח, הכא גבי דין חלוקה לא בעינן דומיא דחצר המשכן דוקא, דהא אפילו גבי טלטול דכי ילפינן שיעוריה מחצר המשכן הוא דילפינן ליה ואפ"ה לא בעינן דומיא דחצר המשכן דוקא, דאם כן הא דתניא (עירובין כג,ב) קרפף יתר מבית סאתים שהוקף לדירה ניטע רובו הרי הוא כחצר ומותר, אמאי מותר, הא לא דמי לחצר המשכן, אלא כיון דנטיעת מידי דשכיח בחצרות העשויות לדירה נינהו לא מבטלי ליה מתורת חצר. וכל שכן גבי דין חלוקה דכיון דבכל שאלו יחלק ושמו עליו תליא מילתא, ורוב חצרות מקפי זיזין וכיוצא בהן ולא נפקי מתורת חצר, כל היכא דלא ממעטי הני זיזין מאוירא דארבע אמות דחצר אלא מיעוטא לא מפקי לה מתורת חצר, ודינא הוא דמצטרף הא מיעוטא דתותי זיזין בהדי רובא דקאי לאוירא למדת ארבע אמות דחצר. חדא דבכלל כל שאלו יחלק ושמו עליו הוא, ועוד מידי דהוה אר"ה לענין שבת, דאע"ג דקיימא לן דהמעביר ארבע אמות ברשות הרבים מקורה פטור לפי שאינו דומה לדגלי מדבר כדאיתא בפרק הזורק (שבת צח,א) אלמא לית ליה דינא דרשות הרבים, כי הוי מקצתו מקורה ומקצתו אינו מקורה אע"פ דההוא מקורה לית ליה דינא דרשות הרבים חזי לאצטרופי לשאינו מקורה לשיעור רשות הרבים, כדאשכחן התם גבי עגלות דילפינן מיניה שיעור רשות הרבים דהוי שש עשרה אמה ולא סליק שיעורא אלא בהדי מקורה דאע"ג דלא מחייב (אמר מר) [א]מקצת דמקורה אהני לאצטרופי לשאינו מקורה לשיעור רשות הרבים לחיובי אשאינו מקורה.

וכי תימא ודילמא שאני עגלות דלא קביען בארעא ולא מהני קרוי דידהו לבטולי רשות הרבים, הא גבי גזוזטראות דקביען וילפינן להו מדינא דעגלות, אלמא חד דינא אית להו בין לאצטרופי לשיעורא בין למפטר אמקורה ולחיוביה אשאינו מקורה. והוא הדין גבי חצר לענין אצטרופי מקורה לשאינו מקורה למדת ארבע אמות דחצר חד טעמא נינהו. וכי תימא היכי ילפינן ממונא מאיסורא, שאני רשויות דבכמה דוכתאי מדמינן להו להדדי, דאמר רבא (גיטין פ,א) רשות שבת כרשות גיטין ועל כרחיך רשות גיטין כרשות ההקנאה מוקמינן לה דהא ילפי לה מהדדי בכמה דוכתי, והוא הדין לענין אצטרופי דחד טעמא נינהו. מיהו התם גבי רשות הרבים הוא דאע"ג דהוי מקורה רובא כיון דרשות הרבים היא לא בטיל דין רשות הרבים ממיעוטא דשאינו מקורה, אבל גבי דין חלוקה בחצר דבכל שאלו יחלק ושמו עליו תליא מילתא ורוב חצרות רובא דתרביצא לאו מקורה הוא, אי הוי רובא דהני ארבע אמות דמטו ליה בחצר רוב שאינו מקורה אית בה דין חלוקה ואי לא לית בה דין חלוקה דלאו נחלק ושמו עליו הוא:

קמ. ת"ר בית שער אכסדרה ומרפסת יש להן ארבע אמות היו חמשה בתים פתוחים למרפסת אין להן אלא ארבע אמות. האי בית שער דקאמרינן דוקא היכא דהוי דחד מינייהו, דאע"ג דאית להו לכולהו דירכא עילויה למיעל עליה לחצר אית ליה ארבע אמות דהא בית הוא וחזי לדירה. וכי תימא מכדי מ"ט אמור רבנן משום פרוק משאו דלא יכיל למיעל לגוואי ומפריק, הכא מאי בעי בחצר לפרוק משאו הא לא יכיל למיעל לחצר אלא לבתר [ד]עייל לבית שער, לפרוק משאו התם וליתיב, דהשתא היכא דיכיל למיעל לגואי ומפריק לית ליה ד"א, היכא דקאי במשאו מגואי בביתיה מעיקרא לא כ"ש. לא תיקשי לך, דד"א דפירוק משאו לא משום דלא יכיל למיעל לגו ביתיה במשאו בלחוד הוא אלא משום נהורא נמי הוא, דזימנין דאתי בליליא ולית ליה נהורא לפירוק משאו ואלו בחצר אית ליה נהורא דרקיע וכוכבים ומצי מפרק. הילכך גבי בית שער נמי, אע"ג דברישא מעייל טעוניה מרה"ר לבית שער לא מצי למפריק ליה עד דעייל ביה לחצר ומפריק ליה לנהורא דחצר, הילכך צריך למיעל ולפרוקיה בד"א בית שער ואמטול הכי אית ליה ד"א קמי בית שער. והיכי דמיא אכסדרה דאית לה ד"א, באכסדרה רומיתא כדאוקימנא לעיל. ומרפסת לשון מדרך הוא כדכתיב (דניאל ז,ז) ושארה ברגלה רפסה וכתיב (יחזקאל לב,ב) ותרפוס נהרותם, והוא כעין בית שער שבתים ועליות פתוחין בתוכו ואין בו בית דירה אלא דרך הוא לבתים ועליות הפתוחות לתוכו ופתחו פתוח לחצר, לפיכך אין להם אלא ד"א לפני פתחה של מרפסת שהרי כולן על פתח אחד הן נכנסים ונמצא שכולן אין להן אלא פתח אחד:

קמא. בעא מיניה ר' יוחנן מר' ינאי לול של תרנגולין יש לו ארבע אמות או אין לו ארבע אמות אמר ליה התם טעמא מאי משום פירוק משאו הכא מטפס ועולה מטפס ויורד. כלומר כלום הוא צריך לעלות שם אלא לתקן מאכל לתרנגולים, מדלג ועולה לתת מים ומורסן לפניהם מדלג ויורד ואין לו ד"א שאין המקום עשוי לפ(י)רוק שם משא:

קמב. בעא מיניה רבא מרב נחמן בית חציו מקורה וחציו אינו מקורה יש לו ד"א או אין לו ד"א אמר ליה לא מיבעיא קירויו כלפי פנים דאפשר דעייל לגואי ומפריק אלא אפילו קירויו כלפי חוץ אין לו ד"א אפשר דעייל לגו גואי ומפריק. מיהא נמי שמעינן דטעמא דד"א דפתחים דקאמרי' משום פירוק משאו לאו משום דלא יכיל למיעל במשאו לגואי הוא, דהא הכא דבדיכיל למיעל במשאו לגואי עסקינן מדקאמרינן אפשר דעייל לגו גואי ומפריק ואע"ג דקירויו כלפי חוץ מיהת אפשר דעייל במשאו, וטעמא דחציו אינו מקורה הא דאילו מקורה יש לו ד"א ואמאי הא אפשר דעייל. ועוד אפילו חציו אינו מקורה כיון דאפשר דעייל לההוא פלגא בראה דמקורה ליפרוק התם ולמה לי למיעל לגו גואי מקורה. אלא מסתברא דטעמא דמילתא משום נהורא הוא, דזימנין דאתי מדברא בליליא ואי עייל בטעוניה לגו ביתיה לא חזי, היכי שרי קיטרא דטעוניה והיכי מפריק ליה, הילכך בעי ארבע אמות בחצר משום דנפיש נהורא אפילו בליליא מחמת נהורא דרקיעא וכוכבייא ואין צריך לומר היכא דאיכא נהורא דלבנה, ובית שאין חציו מקורה כחצר דמי וכיון דאפשר דעייל לההוא פלגא דאינו מקורה ומפריק לנהורא דרקיעא לא בעי ארבע אמות בחצר. ואכסדרה נמי היינו טעמא משום דרויחא מן הצדדין ושליט בה נהורא כדאמרינן גבי ביעור חמץ ואמטול הכי לא בעיא ד"א. אבל ודאי היכא דגביהא אע"ג דרויחא כיון דלא מצי סליק במשאו אית ליה ארבע אמות. וה"ה לבית חציו מקורה וחציו אינו מקורה לא שנא קירויו כלפי חוץ ול"ש קירויו כלפי פנים היכא דגביהא (נמי אין) [אי נמי] קירויו נמוך ולא מצי סליק במשאו (אין) [אית] ליה ד"א במשאו בחצר.

והשתא דאמרת דבית חציו מקורה וחציו שאינו מקורה דלית ליה ארבע אמות משום דשליט נהורא בחציו שאינו מקורה הוא, היכי דמי, אי דאית ביה בכוליה שמונה אמות דהוה ליה חציו שאינו מקורה ארבע אמות, מאי אירייא משום דעייל לגו גואי ומפריק, אפילו בחציו מקורה נמי יכיל לפרוקי דעייל נהורא מחציו שאינו מקורה למקורה והוה ליה מקורה דאכסדרה דלא בעיא ד"א דהא אית ליה ארבע אמות אויר אפומיה ולית ליה פצימין דמנעי ליה לנהורא למיעל. ואי דלית ביה שמונה אמות, כיון דלית ביה בחציו שאינו מקורה ארבע אמות אמאי לית ליה ד"א בחצר, הא קיימא לן דבבציר מד"א לא סגייא ליה לפירוק משאו, דאפילו היכא דרויח פתחא מארבע אמות דיכיל למיעל בטעוניה לגויה שפיר לא סגיא ליה בחצר בבציר מארבע אמות. וכי תימא כיון דמקורה ושאינו מקורה שוין סגיא ליה למקורה בנהורא דעייל ליה משאינו מקורה והוה ליה דאכסדרה, אי הכי מאי אירייא משום דעייל לגו גואי דאינו מקורה ומפריק, אפילו במקורה נמי יכיל לפרוקי. לעולם אע"ג דלית ביה בכוליה אלא ארבע אמות והוה ליה שאינו מקורה שתי אמות על ארבע. ודקא קשיא לך היכי סגייא ליה בשתי אמות לפירוק משאו, שתי תשובות בדבר, חדא דנהי דלפרוקי ברוחא לא סגייא מיהו על ידי הדחק סגייא ליה, וכל היכא דאפשר ליה למפרק מגואי אפי' ע"י הדחק לא פריק מאבראי דלא ליטרח תרי טירחי, וכיון דאורחיה למיפרק מגואי לא מקני ליה ארבע אמות בחצר, ועוד דהני ד"א דפירוק משאו כולי' לאו לצורך משאו נינהו דבמקצתיהו קאי איהו ובמקצתיהו קאי טעוניה, והכא כיון דיכיל למיקם איהו בחציו מקורה ומפריק משאו בחציו שאינו מקורה לא צריך ארבע אמות בחצר. והכי נמי מסתברא, דכי איבעייא ליה לרבא בסתם בית דאית בעלמא ארבע אמות בחצר קא מיבעייא ליה דהיינו בית שיש בו ארבע אמות על ארבע אמות, ורב נחמן נמי כי קא פשיט ליה למאי דקא מיבעייא ליה קא פשיט ליה, דא"כ הוה ליה לפלוגיה ליה בין היכא דאית ביה בחציו ארבע אמות להיכא דלית ביה ארבע אמות, וגמ' נמי לא הוה שתיק מינה, ולא דחקינן שמעתא דאיתמרא סתמא ומוקמינן לה באוקמתא דחוקתא בלא טעמא היכא דיכלינן לאוקומה כסתמא. וכל שכן דפשטא דשמעתא גופה משמע דבדלית ביה בחציו שאינו מקורה ארבע אמות הוא דאצטריכא ליה כדברירנא לעיל, וכיון דאפיקתיה לבית משמונה אמות אוקמיה אארבע אמות כסתמיה. והוא הדין היכא דנפיש ביתא מארבע אמות ואית ביה שתי אמות שאינו מקורה דלית ליה ארבע אמות בחצר. אבל ודאי אי לית ביה בשאינו מקורה שתי אמות, כל היכא דאית ביה בכוליה ארבע אמות אית ליה ארבע אמות בחצר, האי בעייא דרבא לא יכלינן למילף מיניה אלא בסתם בית שיש בו ארבע אמות דהוה ליה חציו שאינו מקורה שתי אמות אבל בציר משתי אמות לא. ואע"ג דלאו בית ראוי לדירה הוא כיון דחזי לבית העצים וכיוצא בהן דלא בעו תקרה אית ליה ארבע אמות לפירוק משאו, דלא גרע מפירא דסופלי דאע"ג דלא חזי לדירה אית ליה ארבע אמות, והוא הדין לבית שער ואכסדרה, ואפי' לול של תרנגולין איבעיא לן ואי לאו טעמא דמטפס ועולה מטפס ויורד הוה יהבינן ליה ד"א. ושמעתין גופה נמי דייקא, דקא נקיט טעמא משום דיכיל למיעל לגואי או (לגוי ואי) [לגו גואי] ומפריק, דשמעתא מינה דהיכא דלא יכיל למיפרק מגואי אע"ג דמקצתו אינו מקורה ולא חזי לדירה אית ליה ד"א.

ומסתברא דאי מעיקרא הוה אית ביה במקצתו שאינו מקורה שתי אמות ובעידן חלוקה לית ביה אי נמי איפכא, בתר עידן זכייה דזכה ביה בהאי ביתא אזלינן, דכי קא זכי בהו בהני ארבע אמות מכח האי ביתא הוא דזכי בהו, ואי לא זכי בהו בעידנא דזכה ביה בביתא תו לא זכי בהו מחמת האי ביתא כלל, ומאי דזכה ביה בעידנא דזכה ביה בביתא לא מסתלק מיניה בכדי אלא היכא דגלי אדעתיה דאסתלק על ידי פריצת פצימין וכיוצא בהן.

וה"מ במאן דזכי ביה בהאי ביתא באנפי נפשיה דאיכא למיזל בתר שעת זכייה, אבל לענין דין חלוקה דכוליה חצר כמאן דזכי ביה בהאי בית בשותפות בכלל חלקו בחצר, היכא דאית בה בהאי חצר שני בתים אחד מקורה ואחד שאינו מקורה ולא שנא חציו מקורה וחציו שאינו מקורה ולא שנא שאינו מקורה כלל, בדין הוא לפום לישנא דקראי דלא ליהוי בה דין חלוקה, דכל היכא דכתב בית הראוי לדירה משמע בין לגבי מזוזה בין לערכי המלחמה בין לגבי עירוב, והוא הדין גבי חצר כחצר המשכן דלא מיקריא חצר אלא היכא דאית בה בית הראוי לדירה ובית שאינו מקורה ודאי לא חזי לדירה. וכיון דמקמי חלוקה הוה מקריא כולה חצר מחמת ההוא חד בית מקורה דאית בה והשתא לאחר חלוקה לא קא מטי ליה לכל חד מינייהו חולקה דמיקרי חצר דהא איכא חד דלא קא מטי ליה בחולקיה בית אלא האי דמקצתו אינו מקורה, דינא הוה דלא ליהוי בה דין חלוקה. מיהו כיון דלענין חלוקה בכל שאלו יחלק ושמו עליו תליא מילתא, בתר לישנא דעלמא אזלינן וכל היכא דרובא קרו לה לחצר כי האי גוונא דלית בה אלא חד בית שאינו מקורה חצר, האי בית שאינו מקורה נמי כמקורה חשבינן ליה ואית בה דין חלוקה ככל חצר דאית בה תרי בתי דלאו שוו בשבחא או בדמים. והוא דמטי ליה לכל חד מינייהו ד"א על שמונה, דאפי' ההוא דמטי ליה בית שאינו מקורה בעי ארבע אמות לפירוק משאו לבד מארבע אמות דחצר, דאפילו באתרא דקרו לה לחצר שאין בה בית מקורה חצר כי קארו לה חצר לאו על שם מאי דקיימא השתא קרו לה אלא על שם סופה קרו לה, דכיון דשלים בנייניה דהאי ביתא ולא מחסר אלא תקרא אע"ג דאכתי לא חזי לדירה כיון דקאי לקירויי ולמידר ביה בהאי חצר קארו לה חצר, מידי דהוה אגולמי כלים שזכו לשם אע"פ שלא נגמרה מלאכתן, וכיון דלית בה דין חלוקה בהאי חצר אלא מחמת דהאי בית דקאי בגוה לקירויה קאי ולאכשוריה לדירה וכי מקרו ליה ומכשרי ליה לדירה בעי ארבע אמות לפירוק משאו דבלאו הכי לא מיקריא האי חצר חצר, דינא הוא דחזינן ליה להאי בית מעיקרא כמקורה למיתב ליה ד"א ממה נפשך, אי חשבת ליה כמקורה על שם סופו ד"א בעי ואי לא חשבת ליה כמקורה הא לא חזי לדירה וכחצר שאין בה בית דמיא דלא מיקריא חצר. והוא הדין היכא דלית בה בהאי חצר אלא שני בתים שאין עליהן תקרה דאי אית בה שיעורא דמטי ליה לכל חד מינייהו ארבע אמות על שמונה אית בה דין חלוקה ואי לא לית בה דין חלוקה.

והני מילי באתרא דקרו לה לחצר כי האי גונא חצר, אבל באתרא דלא קרו ליה חצר אי נמי בעיר חדשה דאית בה לקוטאי דאתו מכמה דוכתאי דשאנו מהדדי, אלישנא דקרא סמכינן וזיל בתר שעת חלוקה, וכל היכא דמקמי חלוקה מיקריא חצר מחמת דאית בה בית הראוי לדירה ולפניו חצר הראויה לדירה לפום הנך שיעורי דפרישנא גבי חצר לית בה דין חלוקה אלא היכא דאית בה שיעורא דמטי ליה לכל חד מינייהו בית מקורה שיש בו ד' אמות על ארבע אמות ולפניו חצר שיש בה ארבע אמות על ד"א דמיקרי הכל חצר, דאי לית ביה כי האי שיעורא אית בה בכולה דינא דגוד או אגוד. ואי מעיקרא לא גמר' עיבידתה דהאי חצר לאיקרויי חצר מחמת דלא הוה בה בשעת חלוקה בית מקורה הראוי לדירה, אע"ג דאית בה כמה בתים שאינן מקורין ואית בה בחצר שיעור דמטי ליה לכל חד מינייהו מינה שיעור חצר, כיון דלית להו להני בתים שם חצר לצרופינהו ולשוויינהו לכולהו בהדי אוירא דחצר בחדא ארעא למפלג ליה לכל חד מינייהו אחד מיצרא, הוו להו הנהו בתים כבתים שאין להן חצר והויא לה ההיא חצר דקיימא ביני ביני כחצר שאין לה(ן חצר) בתים דכל היכא דלא שוו להדדי בין בשבח בין במדה בין בדמים כל חד מינייהו באנפי נפשיה קאי בין לעניין דין חלוקה בין לעניין דינא דגוד או איגוד.

והני מילי היכא דחד בעי דין חלוקה או דינא דגוד או איגוד ואידך מקלי' אי נמי דבעי למיקם בה בשותפות כדמעיקרא, אבל היכא דלא קא תבע ליה חד מינייהו לחבריה בדין חלוקה ולא בדינא דגוד או איגוד ואיכא חד מינייהו דקא תבע ליה לחבריה לקרויינהו להני בתים הדין עמו, מידי דהוה אכל מילתא דשותפותא דמצו שותפי למכפא בה להדדי לכל מילתא דנטירותא דצריכא לה כגון בית שער ודלת ונגר ומנעול לחצר, והאי תקרא נמי נטירותא דצריכא להו להני בתים היא אי משום גנבי ואי משום מיא דמטרא דמקלקל להו לאשיתא. ובתר דמקרו להו אי תבע בה חד מינייהו דין חלוקה או דינא דגוד או איגוד דיינינן בה לפום מאי דסגייא למידן בה השתא בשעת תביעה, ולא מצי נתבע מעיקרא למימר לא ניחא לי לקירויי לאפוקיה מדין חורבה ולאוקומיה אדין חצר, דכל כמה דניחא להו למיקם בשותפותא מיחייבי בכולהו חיובי דשותפותא ולא מצי חד מינייהו לאישתמוטי מהאי חיובא אלא היכא דתבע ליה מיד בדין חלוקה או בדין דגוד או איגוד, דהתם ודאי לא כייפינן ליה לאפוקי בה השתא מידי דלא צריך ליה לשעתיה אלא כייפינן ליה למאי דמחייב בגווה מדין חלוקה או מדינא דגוד או איגוד, דאי פליג כל חד מינייהו עביד ביה בחולקיה מאי דבעי ואי אגיד לה חד מינייהו כיון דאיסתלק ליה אידך מינה בזוזי האי דאגיד לה עביד בה בכולה מאי דבעי.

וה"ה היכא דזכי ביה חד מינייהו בהאי בית שאינו מקורה אי נמי חציו מקורה וחציו שאינו מקורה באפי נפשיה וקא בעי לקירויי, הדין עמו, ולא מצו בני חצר למימר ליה לאו כל כמינך לקירויי ולאוקומי בחזקת בית שיש לו ד"א בחצר, דמשום חששא דידהו לא מפסדינן ליה לדיליה בידים.

ומאי שנא מההיא (דלקמן בבא בתרא ס,א) דסבר רמי בר חמא למימר בר ארבעי לא לשוויה בר תימני אי נמי תרי בני תרתי תרתי דקא שקיל תימני בחצר, התם דאי שביק לה כדמעיקרא לית ליה פסידא, לבני חצר הוא דאית להו פסידא, לפסידא דבני חצר הוא [ד]חיישינן. הכא דאי שביק ליה כשאינו מקורה אית ליה פסידא ולית ליה תקנתא אלא על ידי תקרא חיישינן לפסידיה, דאילו פסידא דבני חצר אית ליה תקנתא למעבד שיטרא, מאי אמרת נמצאו אלו צריכין לשמור שטרן מן העכברים, טירחא בעלמא הוא ומיחש לטירחא דחד במקום דמפסדינן ליה לחבריה הפסד גמור לא חיישינן, מידי דהוה אשובר דחיישינן לפסידיה דמלוה ולא חיישינן לטרחיה דלוה דצריך לשמור שוברו מן העכברים ואף הא נמי דכותה:

קמג. בעא מיניה רב הונא מר' אמי אחד מבני מבוי שבקש להחזיר פתחו למבוי אחר בני מבוי מעכבין עליו או אין בני מבוי מעכבין עליו אכסניא לפי בני אדם מתחלקת או לפי פתחים מתחלקת א"ל בני מבוי מעכבין עליו. כלומר בני מבוי שבקש להחזיר פתחו שם מעכבין עליו מפני שמרבה עליהן את הדרך. ואכסניא לפי בני אדם מתחלקת. מאי אכסניא זבל של אכסניא, שדרך האכסנאין להעמיד בהמותיהן בחצר, וכיון דמעלמא קא אתו ואין רוב הבתים מועיל בו כלום לפיכך מתחלק לפי בני אדם שיש להן חלק בחצר או שהיא שכורה להן. תניא נמי הכי זבל שבחצר מתחלק לפי פתחים. לפי שעיקרו מן הבתים הוא ולפי רוב הבתים ירבה הזבל, ואכסניא מתחלקת לפי בני אדם. ומסתברא דדוקא זבל של אכסניא שהניחוהו בחצר, אבל זבל של אכסניא שנעשה בבתים כל אחד ואחד זכה בו בעל הבית דהפקירא הוא וזכה לו ביתו, דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו ואין לשאר בתים בו זכות. ואם הוציאוהו לחצר ונתערב ואין ידוע איזה היה הרבה ואיזה היה מועט מתחלק לפי פתחים דומיא דזבל שבחצר. והאי לפי בני אדם דקאמרינן דוקא לפי בני אדם שיש להן זכות בחצר אבל שאר בני ביתו של כל אחד ואחד אין להן חלק בו דהא לית להו זכותא בחצר.

והא דאמרינן בני מבוי מעכבין עליו, הני מילי במבוי שאינו מפולש משני צדדיו מפני שמרבה עליהן את הדרך, אבל במבוי מפולש משני צדדיו כיון שהרבים בוקעין בו אין מעכבין, דהוה לו כרשות הרבים ולית ביה טעמא דרבויי דרך שהרי הרבים בוקעין בו ואין בני מבוי יכולין לעכב עליהן. ומסתברא דאי אית ליה דלתות שנועלין בלילה כסתום דמי ואית ביה טעמא דרבוי דרך שהרי מרבה עליהן בלילה את הדרך:

קמד. ושמעינן מינה דשנים שהיו שותפין בחצר לזה שני שלישים ולזה שליש ואין אחד מהן מכיר את חלקו בחצר ומצאו בה מציאה חולקין בשוה. מאי טעמא, דכיון דאין אחד מהן מכיר את חלקו שניהן משתמשין בה בשוה ודין הוא שתזכה לשניהן בשוה. ודייקינן לה להא מילתא מדקא מיבעיא לן גבי זבל של אכסניא אי לפי פתחים מתחלקת או לפי בני אדם מתחלקת, דש"מ דכי קא מבעיא לן היכא דלחד אית לה חד ביתא ולחד תרי ביתי וקא פשטינן דלפי בני אדם מתחלקת, והא הכא דההוא דאית ליה תרי בתי אית ליה זכותא בחצר טפי משום ארבע אמות דפתחים ואפילו הכי קאמרינן לפי בני אדם מתחלקת ופלגיה ליה בשוה:

קמה. אמר רב הונא אחד מבני מבוי שבקש לסתום כנגד פתחו בני מבוי מעכבין עליו מפני שמרבה עליהם את הדרך. כגון מבוי ארוך שיש בו פתחים הרבה לארכו מפתחו ועד חציו וחציו הפנימי אין בו אלא בית אחד, אם רצה בעל הבית הפנימי לסתום כנגד פתחו ולהוציא פתחו בחצי המבוי ולהכניס את חצי המבוי בחצרו, בני מבוי מעכבין עליו מפני שמרבה עליהן את הדרך, שכיון שנתמעט ארכו של מבוי ולא נתמעטו החצרות שהיו משתמשות בו נמצא הדרך רבה על החיצונים, שהרי מתחילה היה בעל החצר הפנימית נכנס במשאו עד פתחו שהיה בסוף המבוי ומפרק שם והיתה דריסת הרגל מתמעטת מחציו החיצון ועכשיו הרי כולן מפרקין משאן בחצי המבוי ומרבה עליהן את הדרך ונמצאו דוחקין זה את זה. מתיבי חמשה חצרות הפתוחות למבוי כולם משתמשות עם החיצונה והחיצונה משתמשת לעצמה והשאר כולן משתמשות עם השניה והשניה משתמשת לעצמה ומשתמשת עם החיצונה נמצאת הפנימית משתמשת עם כולן ומשתמשת לעצמה. דש"מ דכל חדא לית לה רשותא לאשתמושי אלא מכנגד פתחה ולחוץ עד פתחו של מבוי, לפיכך אם בקשה הפנימית לסתום כנגד פתחה אין בני מבוי מעכבין עליה דהא מעיקרא נמי לא הוה לה רשותא לאשתמושי בהדה והשתא נמי לא קא משתמשי בהדה, ופנימית גופה אי הוה בעיא למישבקיה לסוף המבוי פנוי ולאישתמושי בהדי חיצונה הדין עמה, ואשתכח דהשתא כי סתמא נמי כנגד פתחא ליכא ריבוי דרך טפי ממאי דהוה מעיקרא כלל, וקשיא לרב הונא. ואסיקנא תנאי היא דתניא אחד מבני מבוי שבקש להחזיר פתחו למבוי אחר בני מבוי מעכבין עליו היה סתום ובקש לפתחו אין בני מבוי מעכבין עליו וחמש חצרות הפתוחות למבוי כולן משתמשות עם החיצונה והחיצונה משתמשת לעצמה והשאר כולן משתמשות עם השניה ואין צריך לומר עם החיצונה והשניה משתמשת לעצמה ומשתמשת עם החיצונה נמצאת הפנימית משתמשת עם כולן ומשתמשת לעצמה דברי רבי רבי שמעון בן אלעזר אומר חמש חצרות הפתוחות למבוי כולן משתמשות במבוי. כלומר כולן משתמשות בכל המבוי בשוה. וקם ליה רב הונא כרבי שמעון בן אלעזר, ולית הלכתא כוותיה, דהא רבי פליג עליה וקימא לן הלכתא כרבי מחבירו. ועוד דהא תניא סתמא באידך מתניתא קמייתא (דרב) [כרבי] וקם ליה רב הונא כיחידאה ולית הלכתא כוותיה.

(ומ"ש) [וש"מ] דלא מעכבי בני מבוי סתום אהדדי מטעם דרבוי דרך אלא בדוכתא דלית ליה למרבה דירכא עילויה לרשותיה, אבל היכא דאית ליה דירכא עילויה לרשותיה לא דיינינן ביה דין ריבוי דרך כלל, דמימריה דרב הונא דאית ליה דין ריבוי דרך במבוי בכל אנפא הא אידחי ממתניתא דחמש חצרות הפתוחות למבוי כולן משתמשות עם החיצונה והחיצונה משתמשת לעצמה והשאר כולן משתמשות עם השנייה ואין צריך לומר עם החיצונה והשנייה משתמשת לעצמה ומשתמשת עם החיצונה נמצאת הפנימית משתמשת עם כולן ומשתמשת לעצמה, וממילא שמעת דכל היכא דאית ליה דירכא לרשותיה ההוא דוכתא דומיא דלשנייה על החיצונה ולשאר על השנייה, ליכא לעכובי עליה בההוא דוכתא מדין רבוי דרך כלל, ואפילו למיפתח בה פתחא אחרינא. והכי נמי מסתברא, דאלת"ה אדשמעינן רישא דההיא מתניתא דאחד מבני מבוי שבקש להחזיר פתחו למבוי אחר בני מבוי מעכבין עליו, דמשמע טעמא אחד מבני מבוי זה שבקש להחזיר פתחו למבוי אחר שלא היה לו בתוכו פתח דלא הוה מבני אותו המבוי האחר כלל, הא אם בקש להחזיר פתחו למבוי שני שהיה לו בתוכו פתח דלגבי דהאי גברא לאו מבוי אחר מיקרי אין בני מבוי השני מעכבין עליו, דהא דומיא דבקש להחזיר פתחו למבוי אחר קא ממעיט דמשמע למבוי דלא הוה ליה להאי גברא פתח בגויה כלל. וכי תימא דילמא האי דמבוי אחר דקתני לאו לגבי בעל הפתח קאי אלא לגבי מבוי קמא גופיה קאי דלגבי מבוי קמא האי מבוי אחר מיקרי, לא סלקא דעתך, דאם כן למה לי למיתני רישא אחד מבני מבוי כלל, ליתני מי שבקש להחזיר פתחו למבוי אחר בני מבוי מעכבין עליו, אלא להכי תנא רישא אחד מבני מבוי לאשמעינן טעמא דלמבוי אחר שלא היה מבני אותו מבוי, ומאי הוא דלא הויא ליה דריסת הרגל בגוויה, הא למבוי שהיה לו פתח בתוכו דאית ליה דריסת הרגל אין בני מבוי שבקש לפתוח בו פתח אחר בני מבוי מעכבין עליו ואע"ג דהויא ליה דריסת הרגל עלויה מקמי הכין כלל, אלא מדקתני למבוי אחר דוקא ש"מ למבוי אחר הוא דמעכבין עליו הא לאותו מבוי אין מעכבין עליו. וסופה דקתני כולן משתמשות עם החיצונה כו' דמשמע הנך אין אחריתי [ד]לא הוה לה פתחא התם עד השתא לא, רבותא קמ"ל דאפילו הנך דהוויין עד השתא לית לה לכל חדא מינייהו לאשתמושי אלא מפתחא ולחוץ, ולאפוקי מדרשב"ג דאמר חמש חצרות הפתוחות למבוי כולן משתמשות במבוי. תדע נמי דתנן (לקמן בבא בתרא נט,ב) לקח בית בחצר אחרת לא יפתחנו לחצר השותפין, דאית להו לגבי חצר זכותא בגויה לכמה מילי טפי מבני מבוי במבוי ואפילו לענין דין רבוי דרך כדבעינן לברורי לקמן, אבל למבוי דלית להו בגויה אלא דריסת הרגל לא מעכבי עילויה מדין ריבוי דרך אלא למאן דלא הוה ליה בגויה עד השתא דריסת הרגל או בדוכתא דלית ליה בגויה אפילו דריסת הרגל, דאי לא תימא הכי לישמועינן למבוי וכל שכן לחצר השותפין, אלא מדאשמועינן לחצר השותפין ש"מ דלמבוי כי האי גוונא לא פסיקא ליה דהא כל דוכתא דאית ליה דריסת הרגל עילויה אית ליה רשותא למפתח בגויה.

וכי תימא אי הכי רישא דקתני (שם) לא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפין, הכי נמי דלמבוי כי האי גוונא שפיר דמי, והא איכא היזק ראיה. אין הכי נמי וטעמא דמילתא משום דלא עביד לדירה אלא לדריסת הרגל בעלמא, ולא עדיף מגגין שאינן עשויין לדירה דאין בהן היזק ראיה.

והכי נמי מסתברא, דכי איירי ברבוי דרך בחצר השותפין למעוטי מבוי הוא, דאי אמרת תנא חצר השותפין וה"ה למבוי, אלא הא דקתני התם (שם) אבל בונה עליה על גבי ביתו ופותחה לתוך ביתו דאוקימנא באפתא דאי הויא עליה על גבי ביתו ממש לא מפני שמרבה עליהן את הדרך, הכי נמי דה"ה דלחצר שבמבוי לא, א"כ לא שביק מר חיי לכל בריה, אלא לאו ש"מ דוקא נקט לחצר השותפין אבל למבוי שפיר דמי. וכי תימא א"כ הא דתנן (לקמן בבא בתרא ס,א) לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון הכי נמי דלמבוי שפיר דמי, והא [איכא] היזק ראיה. ותו הא מדקתני סיפא אבל פותח הוא לרה"ר פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון מכלל דלמבוי סתום כי האי גוונא לא. שאני התם, דקתני סופא לגלויי רישא דמבוי בהא מילתא כחצר השותפין דמי, אבל למיפתח לגוויה פתחא שלא כנגד פתח חבירו דינא כדאמר' מעיקרא. וסופא דההיא מתני' דקתני היה קטן עושה אותו גדול אחד עושה אותו שנים, דש"מ דמבוי כי האי גוונא לא, כולה מילתא בפתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון קאי דאית בהו היזק ראיה במבוי. וכי תימא מ"מ קשיא אי אמרת התם גבי פתח כנגד פתח תנא חצר השותפין וה"ה למבוי ליתני למבוי וכ"ש לחצר השותפין, התם חצר השותפין אצטריכא ליה, דאי תנא מבוי סד"א מבוי הוא דלא יפתח דכיון דמבוי גופיה לית ביה היזק ראיה כדאמרן ופתחים וחלונות אית בהו היזק ראיה לא יפתח פתח כנגד פתח דלא מצי אמר ליה סוף סוף הא קא בעית לאצטנועי מינאי במבוי, אבל חצר השותפין דאית ביה בחצר היזק ראיה סד"א מצי אמר ליה סוף סוף הא קא בעית לאצטנועי מינאי בחצר, קמ"ל דאפילו לחצר השותפין לא יפתח פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון דאמר ליה מעיקרא בחצר בעינא לאיצטנועי מינך בבית לא בעינא לאיצטנועי מינך השתא אפילו בבית נמי בעינא לאצטנועי מינך. אבל הך מתניתא דמשום ריבוי דרך הוא אם איתא דאיכא דין ריבוי דרך במבוי כמה דאיכא בחצר לישמעינן למבוי וכל שכן לחצר, אלא מדנקט לחצר השותפין ש"מ אין דין ריבוי דרך במבוי אלא למאן דלית ליה דריסת הרגל בגויה כלל או בדוכתא דלית ליה בגויה דריסת הרגל כלל כדברירנא לעיל. ואשכחן בהדיא דשני לן דינא דחצר מדינא דמבוי לענין ריבוי דרך, דקתני התם בפרק לא יחפור (לקמן בבא בתרא כא,ב) ולשכנו אינו כופהו, וגבי חצר קתני התם (שם ע"א) אחד מבני חצר שבקש לעשות רופא כו' בני חצר מעכבין עליו, וכבר ברירנא התם (סי' סה) לההיא בירור יפה.

ושמעינן נמי מינה דאחד מבני מבוי שבקש לסתום כנגד פתחו אין בני מבוי החיצונים מעכבין עליו. ולא תימא הני מילי היכא דקאי האי פנימי בסוף המבוי וקא בעי למיסתם לפנים מפתחיהן של שאר מבני מבוי, דכיון דלדידיה לחודיה הוא דאית ליה אורחא עד סוף המבוי למיעל לפתחיה ולהנך לית להו דהא לית ליה לחד מינייהו לאשתמושי אלא עד פתחו, אשתכח דמפתחיהן של חיצונים רשותא דפנימי לחודיה הוא, אלא אפילו היכא דלא קאי פנימי אלא לפלגיה דמבוי מן בצד חצר דאשתכח דלדידיה נמי לית ליה אורחא מפתחו ולפנים טפי מחד מכל בני מבוי כי קא סתם רשותיה לחודיה קא סתים דכיון דפנימי ליכא דמעכב עליה למיעל התם ואילו אינהו יכיל פנימי לעכובי עלייהו מטעמא דריבוי דרך דהא לא אפשר להו למיעל להתם עד דחליפי אפתחא דפנימי ואיכא ריבוי דרך לגבי פנימי, אשתכח דרשותא דמיחדא ליה לפנימי היא דהויא לה לגביה כמבוי שאין בו אלא פתח אחד מצדו וכלפי ראשו דלית ליה לאיניש אחרינא רשותא בגויה, מיהו לא שנא קאי בסופו ולא שנא באמצעיתו דוקא במבוי שאינו מפולש לרשות הרבים אי נמי במפולש לרשות הרבים ויש לו דלתות, אבל מפולש לרשות הרבים ואין לו דלתות אפילו חד מבני רשות הרבים מעכב עליה כדבעינן למימר קמן (יב,א סי' קמט).

ברם צריך את למידע דלא דיינינן האי דינא דפנימית משתמשת עם כולן ומשתמשת לעצמה אלא במבוי לפי שאין לבעלים זכות בו מחמת עצמו של מבוי אלא מחמת הבתים והחצרות הפתוחות לתוכו לפיכך אין זכות לחיצונה להשתמש לפנים מכנגד פתחה, אבל חצר השותפין שאין זכות השותפין בה מחמת הבתים שבתוכה בלבד אלא מחמת עצמה של חצר שזכו בה מחמת ירושה או מחמת דעת אחרת שמקנה אותה אין הפנימי רשאי לסתום כנגד פתחו אלא אם כן נתברר שחלקו מן החצר מסויים לצד ביתו או שדין חלוקה זוכה לו לפי חלקו לסתום כנגד פתחו. והא דתנן (עירובין עג,ב) שהמבוי לחצרות כחצר לבתים התם לענין עירוב ומאי דדמי ליה משאר מילי דלא שייך לפלוגי בהו בין מבוי לחצר, אבל במילתא דשייך לפלוגי בה בין מבוי לחצר לאו כחצר דמיא דאם כן אפילו מבוי נמי לדון ביה דין חלוקה ודינא דגוד או איגוד כחצר, אלא ודאי ש"מ דלאו כללא דשייך בכל מילי הוא.

וכי תימא (נמי) [ומי] גרע מפתחו של (שמיני) [פנימי] ולפנים לגבי שאר בני מבוי טפי ממבואות המפולשין לרשות הרבים לגבי בני רשות הרבים, דאם בקשו בני מבוי להעמיד להן דלתות בני רשות הרבים מעכבין עליהם, לא דמי, דאלו מבואות המפולשים לרשות הרבים איידי דנפישי בני רשות הרבים זימנין דדחקי ועיילי טובא, אבל בני מבוי לגבי מבוי דדיירי בגויה לא נפישי ולא דחיק להו מבוי למיעל עד סופיה אלא היכא דדחקי לה בני רשות הרבים, וכבר ברירנא (לעיל ד"ה ושמעינן) דלאו במפולשין לרשות הרבים קאי ואם תימצי לומר במפולשין בשיש להן דלתות:

אכסדרה אין לה ארבע אמות. פירוש לפי שאין לה אלא שלש מחיצות והיא מפולשת מלפניה התם באכסדרה דבי רב שיש לה מעט מחיצות לפניה מכאן ומכאן. וקא מקשה לה ההיא פשיטא אינדרונא מעלייתא היא כי גם דלתות היו לה. אלא באכסדרה רומיתא שהיא צרה לפניה ורחבה מבפנים ודומה כעין פתח. ויש אומרים שיש לה עמודים לפניה והם כעין פתחים והני ארבע אמות דיהבינן לכל פתח משום פירוק משא משום דאיכא תרתי קצת פתחים ונמיכות התקרה ואם הוא מפולש לפניו והיינו אכסדרה אין לה ארבע אמות אף על פי שהיא מקורה. ואם היה בית שאינו מקורה ואפילו חציו מקורה וחציו אינו מקורה ואפילו קרויו כלפי חוץ אף על פי שפתחו צר אין לו ארבע אמות משום דאיכא דעייל לגואי ומפרק ואף על פי שיכנס בדוחק. ואני תמה מידי דהוי כמו פתח רחב שמונה אמות ואפילו עשר אמות מאי שנא אכסדרה. ואפשר ממני שיש לו דלתות והמשא מסתבך בדלתות וקשה להכניסו גם כשהוא לפניה קשה לפרקו מפני נמיכות התקרה וכיון דאיכא תרתי מימנע ולא אעיל ומפרק לבראי עד כאן מחדושי הראב"ד ז"ל ואינו מחוור בעיני דאם כן בית חציו מקורה וחציו אינו מקורה דאמרינן בסמוך דאפילו קירוי כלפי חוץ אין לו ארבע אמות משום דאפשר לעייל לגוואי ומפרק אמאי לא יהיה לו ארבע אמות והא איכא דלתות. אלא נראה לי דאכסדרה כיון שדופן רביעי פרוץ אין מניחין בה כלים אלא לפי שעה והילכך אפשר דעייל לגוואי ומפרק שהרי אין שם כלים שיעכבו אבל בית שמשתמשים בה תדיר בכלים אי אפשר לו לפרק משאו על כליו. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

באכסדרה רומיתא דקירוייה מתתאי לא אפשר למיעל לגואי ולמפרק. הר"י הלוי ן' מיגש.

בעא מיניה רב הונא מרב אמי. מרבי אמי גרסינן דרב אמי לחוד ורבי אמי לחוד דרב הונא היה גדול מרב אמי כדאיתא במגילה פרק היה קורא למפרע ובגיטין פרק הניזקין גבי רב הונא קרי בכהני שאני רב הונא דרב אמי ורב אסי כהני חשיבי דארעא דישראל מיכף כייפי ליה ולא היה בעי מיניה מילתא אלא רב אמי ורב אסי תלמידי דרבי יוחנן היו כדאמרינן בפרק כירה דנפל מנרתא על גלימא דרב אמי ולא טלטלה משום דתלמידיה דרבי יוחנן הוה ואית ליה מוקצה לרבי יוחנן ורב אסי תלמיד חבר של רב היה כדאמרינן בפרק אחד דיני ממונות כגון רב כהנא ורב אסי דלגמריה הוו צריכי ולסברא לא הוו צריכי ורב הונא פשט לו לרבי יוחנן כל ספיקותיו בסוף בבא קמא וכמו שהוכחתי דתרי הוו אחד רב אסי ואחד רבי אסי הכי נמי הוו אחד רב אמי ואחד רבי אמי. תוספי הרא"ש ז"ל.
הכי גרסינן וכן גירסת הגאונים ז"ל אחד מבני מבוי שבקש להחזיר פתחו למבוי אחר בני מבוי מעכבים עליו אי אין מעכבים עליו אמר ליה מעכבים. אכסניא לפי בני אדם מתחלקת או למי פתחים מתחלקת אמר ליה לפי בני אדם מתחלקת תניא נמי הכי כו'. ושתי בעיות הם ואינם נוגעות זו בזו. ובני מבוי מעכבים עליו על בני מבוי החדש קאמר ומשום ריבוי הדרך. ואם תאמר והא ליכא במבוי משום ריבוי הדרך וכדמוכח לקמן בפרק לא יחפור דתנן חנות שבחצר יכול הוא למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן מקול הנכנסים והיוצאים אלמא בחצר דוקא אבל לא במבוי דאי לא ליתני במבוי וכל שכן בחצר וכן נמי בשמעתא דבר מבואה אבר מבואה אחרינא מעכב וכדבעינן למכתב תמן יש לומר דהתם דוקא בשכיני מבוי אבל בבן מבוי חד מעכבים משום שמרבה עליהם את הדרך וכדמשמע נמי התם ומיהו איכא למידק מאי שבקש להחזיר דקאמר דמשמע דאקפידא דבני מבוי הישן קאמר דרוצה להחזיר פתחו למבוי אחר ולסלק רגלו מבני מבואו הישן דאי לא הוה ליה למימר אחד שבא לפתוח פתחו במבוי. ויש לומר דהיכא דפותח שם פתח ואינו סותם פתחו שבמבוי הישן פשיטא ליה שמעכבין לפי שמרבה עליהם את הדרך כל בני מבואו שנכנסים ויוצאים דרך פתחו שבמבוי הישן אבל כשסותם זה והחזירו למבוי האחר שאין מרבה עליהם אלא דרכו מהו ופשיט ליה דמעכבים. ויש מרבותי ז"ל שאמרו דדוקא כשלא פרץ פצימי פתח המבוי הישן דחיישינן דילמא פותח הוא לאחר שיחזיק כאן וירבה עליהם דרך כל בני מבואו הישן אבל פרץ את פצימיו אין מעכבים עליו והיינו דקאמר שבקש להחזיר ולא קאמר אחד מבני מבוי שסתם פתחו ופתח במבוי אחר. ומיהו קשיא לי והלא אפילו אחד מבני מבוי שבקש לפתוח פתח אחד במבוי למטה מפתחו בני מבוי מעכבין עליו לרבי דאמר פנימית משתמשת לעצמה ומשתמשת עם החיצונות והחיצונה משתמשת לעצמה ואינה משמשת עם הפנימית ולפיכך הפנימי שבא לסתום כנגד הפתח אין בני מבוי מעכבין עליו ואם כן חיצון שבא לפתוח למטה מפתחו בני מבוי הפנימים מעכבין עליו וכל שכן למי שבא לפתוח מחדש שם. ואפשר דבמבוי הפתוח לרשות הרבים מיירי דבההוא ודאי אין הפנימי יכול לסתום כנגד פתחו דבין בני המבוי ובין בני רשות הרבים מעכבין עליו כדאמרינן בסמוך דזימנין דדחקי בני רשות הרבים ועיילי טובא ואף על גב דפתוח לרשות היחיד אפילו הכי מצו בני מבוי לעכב על יד זה שאינו דומה מי שרגלו תדירה לבני רשות הרבים שאינם תדירים אלא זימנין דדחקי ועיילי. הרשב"א ז"ל.
והר"ן ז"ל פירש הפירוש הכתוב בנמוקי יוסף עיין שם. וכתב עליו וזה לשונו ואם תאמר וכי מרבה עליהם את הדרך מאי הוי והא קיימא לן בפרק חזקת הבתים שאין טענת רבוי הדרך במבוי אלא בחצר השותפים בלבד. לאו קושיא היא דהני מילי ברבוי בתים כגון שלקח בית בחצר אחרת ורצה לעכבו עם ביתו דבכי האי גוונא אף על פי שמרבה עליהם נכנסים ויוצאים ליכא משום רבוי הדרך אבל בכגון זה שמעבר עליהם בני מבוי אחר אפילו במבוי יש משום רבוי הדרך ומיהו אם פרץ את פצימיו ממבוי זה אינן יכולים לעכב. הר"ן ז"ל.

אכסניא לפי פתחים מתחלקת או לפי בני אדם מתחלקת. פירש הרב ז"ל כגון גולפא ושדרוה ודרך האכסנאין מניחין אותם לבעלי בתים ופשט ליה לפי בני אדם מתחלקת. עוד פירש בה הרב ז"ל פירוש אחר אכסניא של מלך או של עבדיו כשגובים אותם אין גובין אותם אלא לפי בני אדם. וזה נכון דלפי פירוש ראשון קשה מהו מתחלקת והלא בביתו של בעל הבית שהם מתאכסנין בו מניחים אותם ואם יש לאחד שני בתים בחצר ומתאכסנים בהם אכסנאים הרבה הלא לבעל הבתים הם ואין לאחרים חלק בהם. אלא שקשה לי דקתני בברייתא בהדיא זבל שבחצר דמשמע חד גוונא נינהו ועל זבל בהמות של אכסניא קאי דומיא דגולפא ושדרוה אבל יש לומר כי הם ענין אחד ומה טעם קאמר מה טעם הזבל מחחלק לפי בני אדם מפני שאכסניא של מלך המוטלת עליהם לפי בני אדם מתחלקת הילכך. זבל הבהמות שלהם מתחלק להם בשוה. ובספרים שלנו פשט ליה לפי פתחים מתחלקת. הראב"ד ז"ל.
והרמב"ן ז"ל תירץ הקושיא דלפירוש הראשון דבחנות בחצר איירי עיין שם בחדושנו.
עוד כתב הראב"ד ז"ל וזה לשונו ובשאלה ראשונה שמענו פירוש אחר כי על בני המבוי שמעתיק עצמו משם הוא שואל אם יעכבו אותו אם לאו ושתי השאלות אחת הם ועל אכסניא של מלך קאמר כגון שיש דבר קצוב על המבואות כמה אכסנאים מקבל כל מבוי ומבוי ואם יעתיק עצמו משם נמצא המשא כבד עליהם ומיקל על המבוי האחר אם לפי פתחים מתחלק כי מאחר שלא יהא לו פתח פתוח למבוי הזה אין לו חלק באכסניא של זה ויהא לו עם האחרת אבל אם לפי בני אדם מתחלק עדיין הוא ממבוי זה שלא נסתלק לגמרי מזה אם לא יפרוץ פצימיו ופשטא ליה שמעכבים עליו מלהעתק מהם מפני שאכסניא מתחלקת לפי פתחים. זו היא הגירסא בספרים שלנו. ומי שמדקדק יפה הגירסא אחרת נכונה מזו משני פנים האחד מפני ששנינו בברייתא הסמוכה לכאן אחד מבני מבוי שבקש להחזיר פתחו למבוי אחר בני מבוי מעכבין עליו היה סתום ובקש לפתחו אין בני מבוי מעכבין עליו ומוקמינן לה להא בשלא פרץ פצימיו אף על פי שהוא סגור עדיין הוא כפתוח ונחשב עמהם וכיון שכן אמאי מעכבין עליו בני מבוי אם לא יפרוץ פצימיו של זה עדיין הוא נחשב עמהם ואם יפרוץ פצימיו הוא מסתלק לגמרי מהם בין שהיא מתחלקת לפי פתחים בין שהיא מתחלקת לפי בני אדם. ועוד כי ענין האכסניא אינה שנויה באותה ברייתא ושנו אותה בברייתא אחרת עם זבל שבחצר לאו משום שתרי ענינים נינהו עד כאן לשונו.

אמר רב הונא אחד מבני מבוי שבקש לסתום כנגד פתחו בני מבוי מעכבין עליו. פירוש כגון מבוי שיש לו פתחים הרבה באורך המבוי ונשאר בסוף מקום שאין בו אלא פתחו של ראובן בלבד שנמצא אותו מקום פנוי לראובן ואין אחד מבני מבוי משתתף בו עמו ואם ירצה עכשיו ראובן להכניס אותו המקום הפנוי בכלל חצרו ויעמיד פתחו בצד הפתח הקרוב לו מפתחי המבוי קאמר רב הונא דבני המבוי מעכבין עליו מפני שמרבה עליהם את הדרך כלומר קודם שיכניס מקום זה לחצרו היה מוליך משאו לשם ומפרק אותו אצל פתחו ולא היו נדחקים במבוי עכשיו שמכניסו בחצרו ומוציא פתחו לחוץ בצד הפתח הקרוב לו נמצא שמפרק משאו בחוץ בצד זה הפתח וירבה הדוחק במבוי. ואין הלכה כרב הונא משום דקם ליה כיחידאה וכיון שאותו מקום אין אחד מבני מבוי משותף בו עמו והוא משתתף עמהם בשאר המבוי אם בקש להכניסו בחצרו אין בני מבוי מעכבין עליו. הר"י ן' מיגש ז"ל.

אמר רבא לא שנו אלא שלא פרץ את פצימיו אבל פרץ את פצימיו בני מבוי מעכבין עליו. איכא למידק דהא משמע אפילו על הפנימי קאמר וזה תימה כיון שהוא יכול לסתום כנגד הפתח כל שלמטה מן החיצונים קנוי הוא לו קנין גמור וכחצרו הוא והסותם פתחו שבחצר כלום הפקיר את רשותו. ויש לדחוק כיון שעיקרו לדריסת הרגל הוא עומד וזה סותמו ופורץ את פצימיו הרי זה כמפקירו וכל שהחזיקו בו בני מבוי בפירוק משאם או בהילוכם קנו כקונה מן ההפקר. ומיהו מסתברא בשקדמו הם וזכו הא לאו הכי אף על פי שפרץ את פצימיו פותח ואינו נמנע שהרי קדם הוא וזכה כן נראה לי. והא דתניא בית סתום יש לו ארבע אמות. פירש הרב ז"ל דוקא פרץ האב את פצימיו עד שלא נתנו לזה אבל אם לאחר מכאן פרץ המקבל מתנה את פצימיו לא איבד את זכותו דארבע אמות אלא קנויות הם לו קנין גמור ומשום שפרץ את פצימיו לא נתן ולא הפקיר את זכותו ואינו דומה למבוי שאינו עומד לתשמיש אלא לדריסת הרגל הוא עשוי וכשפרץ את פצימיו סלק עצמו מכל תשמישי המבוי שאין המבוי רשות גמורה לו לפי שהוא מדרס לבני רשות הרבים דדחקי ועיילי להתם. ומדברי רבינו ז"ל ניכר שאף במבוי שאינו פתוח לרשות הרבים אם פרץ את פצימיו לא אבד את זכותו דקנין גמור היא כל שהוא למטה מן החיצונות שהרי הוא יכול לסתום כנגד פתחו וצריך לי עיון שהרי מחלוקת רבי שמעון בן אלעזר במבוי שאינו מפולש לרשות הרבים הוא דאלו מפולש לרשות הרבים אפילו להעמיד דלתות המבוי מדעת כל בני המבוי אינם רשאים דבני רשות הרבים מעכבים עליהם וכדאמרינן בסמוך אמר רב ענן אמר שמואל מבואות המפולשין לרשות הרבים ובקשו בני מבואות להעמיד להם דלתות בני רשות הרבים מעכבין עליהם ומראש המבוי ועד סופו קאמרינן שאינם יכולים להעמיד בשום מקום ממנו דלתות וכדאמרינן טעמא משום דזמנין דדחקי בני רשות הרבים ועיילי להתם ומפולשין דקאמר סתום משלש רוחותיו ופתוח בדופן רביעית לרשות הרבים קאמר דאי במפולשין לגמרי מאי קאמר זימנין דדחקי משום דדורסים בהם בני רשות הרבים הוה להו למימר. ועוד דבכי הא היכי סבר מעיקרא למימר דהני מילי דוקא בארבע אמות הסמוכין לרשות הרבים דהא כוליה מבוי של רבים הוא שהחזיקו בו. וכיון שכן אף מה שסיימו בברייתא היה סתום ובקש לפתחו אין בני מבוי מעכבין עליו במבוי שאינו מפולש לרשות הרבים היא ועלה קאמר רבא לא שנו אלא שלא פרץ את פצימיו אבל פרץ את פצימיו בני מבוי מעכבין עליו אלמא אף על פי שאלו בקש מתחלה לסתור כנגד פתחו רשאי דכל שכנגד פתחו רשותו גמורה הוא אפילו הכי כשפרץ את פצימיו אבד את זכותו דמגלה הוא דעתו שמפקיר הוא אצל שכיני המבוי ואם קדמו וזכו זכו והוא הדין והוא הטעם לארבע אמות שבחצר.
כללא דמלתא כל שיש לו שותפים בין במבוי בין בחצר אם פרץ את פצימיו מחשבתו נכרת מתוך מעשיו שהוא מסלק עצמו משם ומפקירו אצל שכיניו בין במבוי בין בארבע אמות שבחצר שאלמלא כן היה סותם בלא שיפרוץ את פצימיו כן נראה לי. ואף על פי שראיתי בנמוקי הרמב"ן ז"ל משום רבני ספרד ז"ל דמבואות המפולשים לרשות הרבים דקאמר שמואל שאין מעמידין דלתות מפולשים משני צדדים קאמר דאלו מפולש מצד אחד הואיל והוא מיוחד לבני המבוי עשויים להשתמש בו ואין רגל הרבים מצויה שם אבל במפולש משני צדדים פרוץ הוא להם ואין עשוי לתשמיש ומשום הכי עיילי התם והאי דלא אמר חלפי בהו משום דאפילו כשיש להם דרך דחלפי בה מצו לעכב עד כאן. אפילו לן אין נראה לי דמכל מקום כיון שהחזיקו בו רבים ומצד שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו והיכי סבור מינה בארבע אמות הסמוכות לרשות הרבים אלא כדאמרן וכן כתב הראב"ד ז"ל. עד כאן לשון הרשב"א ז"ל

בד"ה הכא אפשר כו' ואכסדריה דבי רב כו' והרביעית גבוה ד' אמות כו' עכ"ל אלא שהד' אמות אינן מגיעות עד התקרה כמו שאר ג' מחיצות ולכך קרוי אכסדרה ולא ניחא להו לשיטתו לפרש כפי' רש"י דברביעית מוקפת חלונות דא"כ לא הוי קרי ליה אכסדרה דכל בית נמי מוקף חלונות מצד אחד משא"כ לפרש"י דשפיר קרי ליה אכסדרה כיון דמוקף חלונות מכל ארבע מחיצות וק"ל:

תוס' ד"ה אחד מבני מבוי וכו' ואף לחצרות יצטרכו ליכנס מרוב דוחק. ולפי פירוש התוס' הוי תיובתא לרב הונא מסיפא דברייתא דקתני נמצאת הפנימית משמשת לעצמה פירוש שאין אחרות משתמשות עמה וא"כ מן הדין יכולה לסתום כנגד פתח רוחב המבוי ואין בני מבוי יכולין לעכב עליה ותיובתא לרב הונא דאמר בני מבוי מעכבים על הפנימית אם בא לסתום:

רש"י בד"ה אבל מייחד ליה פיתחא ודרך אותו פתח ד' בד"ה שבקש לפתוח כנגד פתחו כצ"ל וכן אח"כ בד"ה חמש חצירות כו' לרה"ר הס"ד:

גמרא דתניא א' מבני מבוי שבקש להחזיר כו' מעכבין עליו. הא דלא מייתי מזה סייעתא לרב אמי דלעיל עמש"כ בברכות (כ"ו):

רש"י ד"ה אכסדרה. שיש לו מה"פ לחצר. ר"ל דהאכסדרה היא לפני פתח הבית והיא פתוחה לחצר. ועי' ברש"י שברי"ף ג"א:

[שם רש"י ד"ה אכסדרא דבי רב. שמוקפת חלונות. ובד"ה אכסדרא רומייתא ודפנות נמוכות כו'. ובמנחות (ל"ג ב') פי' להיפך ע"ש] :

רש"י ד"ה ל"מ קרויו. שא"ד לתת כלים בחצי שאינו מקורה. כצ"ל:

רש"י ד"ה של"פ פצימיו. כשנסתם פתחו לא סלק כו'. כצ"ל:

תד"ה הכא. ולכך קאמר שמואל באכסדרה בבקעה כו'. כצ"ל:

תד"ה והפנימית. פי' לעצמה שאין אחרת כו'. כצ"ל:

תוס' סד"ה בעיא. ורב אמי לחוד. נ״ב אי גרסי הכי גרסי. אברא בלא"ה דכמה רב הונא הוו. ואותו ר״ה דגטין ר״ג הוה ותלמידיה [דרב] ובבבל הוה. ור״ה זה בא"י והלך לשם מבבל ללמוד תורה לפני ר"א:

אחד מבני מבוי שבקש לחזור פתחו וכו' הרמב"ם מפרש לי' לענין פרעון מס. ועי' רמב"ן דמיירי שלא פרץ פצימיו דהשתא ה"ל כפתח פתוח ואי לפתחי' מתחלק המס לא יפסידו בני מבוי שהרי עדיין ישלם עמהם. ויש לעיין א"כ בלא"ה יעכבו משום ריבוי הדרך שלבסוף יפתח פתחו ויהי' לו ב' פתחי' א' למבוי זו וא' לזו ויכנסו מזו לזו ולרמה זה הוא עיקור ריבוי דרך והרמב"ם מודה לקפידת ריבוי דרך מבריתא דלקמן דפלוגתת רבי ורשב"א והרמ"א ז"ל בהג"ה ש"ע נשמר מזה וכ' שפרץ פצימיו אבל בש"ס ע"כ מיירי בלא פרץ דאל"כ אי לפי פתחו מתחלקת נמי מפסידי' המס אע"כ בלא פרץ וכמ"ש בחי' רמב"ן להדי' לדעת הרמב"ם וא"כ קשה תיפוק לי' משום ריבוי הדרך וצ"ל דמיירי המפולשת משני צדדי' לרה"ר דלית בה טענת ריבוי דרך כמ"ש הפוסקי':

אכסני' לפי ב"א מתחלקת פי' בתשובו' צ"צ סי' י"ט דלאו אקרקפתא דב"א אלא לפי ענין ב"א היינו לפי עושרם ושבח ממון שיש יכולת לפרנס באכסנאי. ולאפוקי לפי פתחי' ע"ש בטוב טעם ונ"ל דכן משמע מיני' ובי' דאם הבתים שוין ויש באחד הרבה בני אדם איך יתאכסנו חיל הרבה יותר מבבית כמותו ויש בו מעט בני אדם ואיפוך אנא ודוחק לפרש לפי בני אדם לפי מיעוט בני אדם. דמסתמא משמע לרב ירבו אנשי חיל ולמעט ימעיטו אע"כ לפי שבח ממונם קאמר:

לסתום כנגד פתחו עיי' הג"א ומ"ש מנ"ל דלרבי יש לו כח לגרום ריבוי דרך י"ל מדקאמר וכן ה' חצירות משמע כי היכי דרישא דביקש להחזיר פתחו מיירי מריבוי נכנסי' ויוצאי' ה"נ ה' חצרות מיירי בכי האי גוני שסותם כל רוחב המבוי ומרבה עליהם הדרך. וזה קשה לשיטת רש"י ורמב"ם דלדדהו רישא מרבה נכנסי' וסיפא מיירי מעיקום והיקוף הדרך א"כ מאין וכן:

שמרבה עליהם הדרך בתשובו' מ"ב סי' ד' פליג אהש"ע דפסק כהריב"ש דגם במקומות בה"כ שייך גורם עיקום הדרך ודוחק מקום. וכ' שזה ליתא דבבה"כ שכר פסיעות יש ואגרא דכלה דוחקא ע"ש וצל"ע קצת לקמן קכ"ב ע"א ברשב"ם ד"ה לרחוקה וקרובא וכו' ע"ש ולהנ"ל נימא מה שמפסיד שהוא קרוב לספר הגוים מרויח בשכר פסיעות לעלות ולראות לירושלים: