שֶׁאִם מְאַחֵר אֲפִלּוּ רֶגַע אֶחָד, מִיָּד מֵתָה. הא דלא נקט כאן 'שֶׁאִם מַקְדִּים אֲפִלּוּ רֶגַע' משום דבזה אין נזק יוצא מן הקדימה ברגע ורק אם יאחר יש נזק דנופל הולד למטה אך עם כל זה צריך שלא יקדים הנשר לבא קודם שתשב פן היא אם תרגיש בו שיושב לא תשב לילד באותו הצד אלא תלך לצד אחר יען כי היא רצונה שיפול הולד בארץ וימות ולכן לא יקדים הנשר לבא קודם שתשב אפילו רגע אבל לא שייך לומר אם יקדים ימות הולד כי מן קדימה שלו לא יהיה נזק לולד כאשר אמרנו.
אַיָּלָה זוֹ, רַחְמָהּ צַר, וּבְשָׁעָה שֶׁכּוֹרַעַת לֵילֵד, אֲנִי מַזְמִין לָה דְּרָקוֹן שֶׁמַּכִּישָׁהּ בְּבֵית הָרֶחֶם, וּמִתְרַפָּה וְיוֹלֶדֶת (איוב לט, א). קשה אם מכישה דנושכה הנחש כמו שפירש רש"י ז"ל אם כן תמות מכח ארס הנחש!
ונראה לי בס"ד כי בכריעה אחרונה יצטנן בית הרחם שיסתלק ממנו חום הטבעי ויעלה למעלה ולא ישאר במקום ההוא חיות כלל שיהיה כמו בשר מת ממש ולכן הארס שנותן הנחש בנשיכתו אינו מתפשט והולך בשאר איברים של הגוף יען כי המקום נצטנן הרבה והלך ממנו חום הטבעי שהיה בו ורק מחמת ארס הנשיכה נעשה בו באותו רגע חום מחודש שעל ידי חום זה של הארס יתרפה ויתפשט ויתפתח ויצא הולד.
ובזה יתורץ בס"ד דקדוק גדול ועצום דהכא מאי סכנה גדולה יש אם יקדים או יאחר, וכי אם ילדה בריה קודם זמנה או שהתה אחר זמנה תמות? זה לא יתכן! אמנם כפי מה שפירשתי בס"ד מובן שפיר שאם יבא הנחש לנשוך קודם שיסתלק חום הטבעי מאותו מקום אז תמות האם מחמת ארס נשיכת הנחש וכן נמי אם יתאחר אחר סילוק חום הטבעי מאותו מקום גם כן תמות האם כי סילוק חום הטבעי לגמרי עד שיהיה אותו מקום כמו בשר מת לא יאריך בכך אלא הוא חוזר ויורד ומתפשט באותו מקום וכיון דירד חום הטבעי לאותו מקום נעשה בשר אותו מקום כשאר בשר של הגוף ואז תמות האם מחמת ארס הנחש.
נמצא הביא לו הקדוש ברוך הוא חמשה מיני הוכחות מן פלאות הבריאה, וצריך להבין למה הביא חמשה בלבד לא פחות ולא יותר והלא נמצא כמה וכמה פלאות כאלה הנמצאים שבעולם? ונראה לי בס"ד כי איוב חטא בדבורו בפיהו וידוע שיש בדבור הפה חמשה מוצאות שהם חיך וגרון ולשון ושינים ושפתים לכך כנגדן הביא לו חמשה הוכחות. גם נראה לי בס"ד רמז לו במספר חמשה הוכחות שיש לו תקנה בתשובה שהיא בסוד אות ה' שמספרה חמשה.
מְנָא הֲווּ יַדְעֵי? אִיכָּא דְּאַמְרֵי: כְּלִילֵי הֲווּ לְהוּ. וְאִיכָּא דְּאַמְרֵי: אִילָנֵי הֲווּ לְהוּ. נראה לי בס"ד שיש לכל זה רמז בתיבת אִישׁ דכתיב וַיָּבֹאוּ אִישׁ מִמְּקֹמוֹ (איוב ב, יא) וקשא דהוה ליה למימר 'וַיָּבֹאוּ מִמְּקוֹמָם' ותיבת אִישׁ לשון יתר הוא, ונכתב לרמוז על האמור דאותיות אִישׁ במלואם כזה אל"ף יו"ד שי"ן הנה יו"ד [20] במלואה עשרים ואותיות עשרים [620] עולה כֶּתֶר [620] הרי ביו"ד נרמז כְּלִילֵי שהוא הכתר של כל אחד ואחד.
גם אותיות אל"ף למ"ד מן אל"ף ואותיות יו"ד נו"ן מן שי"ן המה צירוף אִילָן הרי כאן נרמז סימן השניה דְּאִילָנֵי הֲווּ לְהוּ ונשאר אותיות ש"ף הם ראשי תיבות שלש מאות פרסה כי בֵּין כָּל אֶחָד וְאֶחָד יֵשׁ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת פַּרְסָה כמו שאמרו בברייתא.
ובספר מדרש תלפיות (ענף אפוד) כתב בשם שלטי הגיבורים (דף ריד) על אבן הנקראת 'לשם' יש בטבעה פלא גדול שהאיש הנושא אותה אם יחלה למות תחשך האבן הזאת ופנה זיוה והדרה ממנה כאשה המתאבלת על בעלה כשנפטר מן העולם וניטל תוארה ותפארתה ממנה ובבא האבן הזאת ביד בעל אחר שני תחזור לזיוה והדרה כתחילת בריאתה באופן שהיא מורה לאדם סכנת המקרים הרעים טרם בואם אליו. וכתב הרב המחבר ז"ל שם, אפשר שהאבנים האלו היו לחברי איוב שהיה לכל אחד ואחד מהם אבנים על שם כולם ובהגיע מהמקרים הרעים לאחד מהם היה מחשיך האבן שהיא על שמו מצד טבעה ובהם היו יודעים מה מגיע לכל אחד מהם אף על פי שהיו מרוחקים זה מזה. ואפשר דאומרם ז"ל כְּתָרִים הָיוּ לָהֶם היינו הך דהיינו כתרים על שם כל אחד מהם ובכל כתר קבוע בו אבן אחת מזו האבן הנקראת לשם עד כאן דבריו עיין שם.
ומאן דאמר אִילָנֵי הֲווּ לְהוּ נראה כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה (דברים כ, יט) והם היו נוטעים אילנות על שמם על פי חכמת הכוכבים והמזלות ועל פי הכונה הזאת שעושים בנטיעתן היו נעשים האילנות האלה דבר סגוליי שאם אחד מהם עומד בצרה ניכר הסימן באילן שהיא על שמו כי אצל כל אחד ואחד יש אילנות נטועים בחכמה זו על שם כולן ונראה דשתים היה להם כְּלִילֵי וגם אִילָנֵי ועל פי שנים עדים יקום דבר לברר המקרה שיקרה לאחד מהם.
ומה שאמרו במתניתא שהיה 'בֵּין כָּל אֶחָד וְאֶחָד שְׁלֹשׁ מֵאוֹת פַּרְסָה' לכאורה דבר זה קשה להולמו כיון שהם ארבעה איך תהיה הרחקתם זה מזה בהשוואה אחת של שלש מאות פרסה כדי שאם יהיה אחד מהם בצרה יכירו בו השלשה מחמת הסימנים שיש אצלם שאז יוכלו לבא שלשתם אצלו בבת אחת וכאשר באו שלשתם אצל איוב בבת אחת וכדאמר רב שנכנסו כולם אצלו בשער אחד ביחד, דאיך יצוייר דבר זה שתהיה הרחקתם זה מזה בשוה, דמאחר שהם ארבעה בארבע מקומות אף על פי שיש בין כל אחד ואחד שלש מאות פרסה ומוכרח שיהיו שנים מהם רחוקים זה מזה כפליים על שלש מאות פרסה שיש בין הנשארים ואם נאמר השלשה עומדים בעיגול והרביעי באמצע העיגול אם כן זה הרביעי הוא קרוב לשלשה חצי שיעור השלש מאות פרסה ונמצא בזה אין כולם רחוקים בשוה? וראיתי להרב עיון יעקב ז"ל שכתב שמעתי לפרש שאחד מהם היה דר בראש ההר ושלשה ריעיו היו דרין למטה בתחתית ההר כעין גאם בענין שהיו רחוקים זה מזה בשוה עד כאן לשונו, וזה מוכרח ואי אפשר לצייר באופן אחר ופשוט.
אוֹ חַבְרָא כְּחַבְרֵי דְּאִיּוֹב, אוֹ מִיתוּתָא. פירוש יש אהוב שמראה אהבתו לחבירו רק בעוד חבירו בשלוה וטובה שאינו חסר כלום אך כשרואהו נופל בורח ממנו וזה קשה ומר מאד והעדרו מעיקרו הוא יותר טוב יען כי זה סמכה דעתיה עליה ואינו משתדל לבקש עזר מזולתו בחשבו שיש לו אהוב שיעזרהו וסוף דבר נעשה קרח מכאן ומכאן!
ויש אהוב נאמן שעומד לימין חבירו בעת צרתו וכמו שנאמר אָח לְצָרָה יִוָּלֵד (משלי יז, יז) אך באהוב זה, שני סוגים: האחד הוא אחר שידע בצרת חבירו אז יקום לעזור לו ואהוב כזה אינו שלם בתועלת יען שאם לא ידע בצרת חבירו לא יגיע תועלת ממנו לחבירו לעזרו, והסוג השניה הוא שתמיד משתדל לחקור ולדרוש בעד חבירו לידע אם יש לו איזה צרה או צער כדי לעזור לו והוא עושה כמה אופנים של הכנה שבהם ידע ויכיר בכל עת את מצב חבירו, וזה אהוב שלם שיש מאהבתו תועלת בודאי בכל עת.
וכמו הסוג השניה הזה היו חברי דאיוב שעשו הכנות בסימנים לידע בהם מצב כל אחד ואחד איך הוא עומד ולכך אף על פי שהיה מקום איוב רחוק מכל אחד ואחד שלש מאות פרסה תיכף ידעו בצערו ובאו אליו לעוזרו.
ובזה נתרץ בס"ד דקדוק אחר עצום שדקדק הר"י [חכם יוסף] צרפתי ז"ל (ביד יוסף פרשת יתרו) וכי בשביל שאין לאדם חבירים כחברי איוב ימות? זה לא יתכן! ועוד מה שייכות להא דאמרי אינשי למה שאמר כְּלִילֵי הֲווּ לְהוּ או אִילָנֵי הֲווּ לְהוּ? ובזה שכתבתי בס"ד יבא הענין הזה לנכון ואקדים מָשָׁל ודמיון לזה לשנים שנכנסו אצל הממשלה בשביל דבר אחד וחייבתם הממשלה מאסר בכבלי ברזל שלש שנים או יתן כל אחד אלף דנרי זהב לאוצר הממשלה ויפטר לשלום והיה אחד מהם בוכה תמיד ימים ולילות על צרתו כי לא היה לא־ל ידם לתת פדיון נפשם והוכרחו שניהם לישב במאסר בכבלי ברזל, והשני לא היה בוכה ומצער על עצמו אחד ממאה מזה.
אמרו האנשים אשר בבית הסוהר לזה האיש שבוכה ומצטער ביותר למה אתה בוכה ומצטער מאה ידות על חבירך והלא גזרתכם שוה ונתפסתם ביחד? ויאמר הן אמת הגזרה שוה על שניהם אך הוא יש לו צער שבוכה עליו מאד אשר צער זה אינו אצל חבירו יען כי חבירו קודם שנתנו אותו במאסר לא היה יכול למצוא עזר לעצמו להמציא לו מעות לפדות עצמו בהם כי הוא אין לו דינר זהב וגם אין לו שום אהוב שיקח ממנו ובעל כרחו נאסר כאן. אך אני יש לי אוהבים וריעים בעיר אחת שאוכל ללוות מהם מזה מאה ומזה מאתים ואשלים האלף ואפדה עצמי בה אך אני לא הלכתי ולא בקשתי מהם עזר על דבר זה כי בטחתי שיש לי אהוב נאמן בעיר זו שבודאי יתן לי כל האלף זהובים כאשר אצטרך להם כי עשיר גדול הוא, אך כשיצאה הגזרה מן הממשלה הלכתי אצלו ועשה עצמו לאיש נכרי שאינו מכיר אותי ולא נתן לי אפילו עשרה דנרים! ואותה שעה לא אוכל לילך לעיר אחרת ולבקש לי עזר מן אוהבים אחרים שיש שם ועל זאת גדל הכאב והצער מאד שהייתי יכול לפדות עצמי ובטחוני בזה הלך העזר ויקשה עלי ביותר שאפילו תנחומין בעלמא לא ניחם אותי כשהלכתי אצלו אלא עשה עצמו כאלו אינו מכירני וצער זה אינו אצל חבירי כדי שיבכה עליו.
נמצא חבר ואהוב אהבת נפש כאשר יתהפך לאהובו בעת צרתו כאיש זר ונכרי יקשה הצער הזה על אותו האיש יותר מעיקר הצרה אשר עומד בה וזהו שאמר אוֹ חַבְרָא כְּחַבְרֵי דְּאִיּוֹב אשר הוא ישתדל לדעת אם חבירו עומד בצרה כדי לעזור אותו אוֹ מִיתוּתָא דהיינו אדם שהוא חשוב כמת שאין לו שום אהוב שיבטח בו שזה אם יעמוד בצרה לא יוולד לו צער מחודש כשרואה אין לו עזר משום אדם כי מאחר שאין לו אהוב על מי יתרעם ועל מי יחרה אפו וכמו ענין אדם השני שזכרנו במשל דאף על פי דאסור בכבלי ברזל לא היה מצטער אחד ממאה מצער חבירו.
רֵישׁ לׇקִּישׁ אָמַר: מְרִיבָה בָּאָה לָעוֹלָם (בראשית ו, א). נראה לי בס"ד הנקבה נקראת רִיבָה אך יש בקרבה שני צירים ושני דלתות לצורך העיבור שלה אשר בזמן העיבור יהיו נסגרים זה בזה ויהיו צורת מ"ם סתומה וזו היא סוד מם של לְםַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה (ישעיה ט, ו) שהיא סתומה וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בעץ חיים שער הירח עיין שם.
נמצא אצל הנקבה יש יתרון על אברי הזכר צורת מ"ם ואם תניח אות מ"ם על רִיבָה יהיה צירוף מְרִיבָה ואף על פי שזו מם פתוחה וזו סתומה לא אכפת כי הרמז יבא נכון על שם אות מ"ם.
גם נראה אומרו מְרִיבָה בָּאָה לָעוֹלָם על דרך מה שאמר הכתוב דֶּלֶף טוֹרֵד בְּיוֹם סַגְרִיר וְאֵשֶׁת מִדְיָנִים נִשְׁתָּוָה (משלי כז, טו) דקשים ריבי אשה.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש בלידת הנקבה תגדל המריבה בין איש לאשתו כי היא רוצה לקשטה בבגדים ותכשיטים מקטנותה והבעל קשה עליו ההוצאות וגם כשתגיע לפרק הנשואין האם תרצה להרבות בנדונייא והאב צועק ומסרב ותגדל המריבה ועוד הוצאות הנדונייא קודם הנשואין ואחר הנשואין האם תרבה בהם דכל המוסיף הרי זה משובח והבעל יריב עם אשתו ותגדל המריבה ביניהם עד כאן דבריו נר"ו. ועוד פירש הנקבה מצד הגבורות אשר משם ימשך הריב והמריבה עד כאן דבריו נר"ו.
רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: רְבִיָּה בָּאָה לָעוֹלָם (בראשית ו, א). הנה לדברי רבי יוחנן פריה על הזכר ורביה על הנקבה. ונראה לי בס"ד ההפרש בין מספר פריה [295] למספר רביה [217] הוא מספר לחם [78] ואמרו רבותינו ז"ל (נידה לא:) בא זכר לעולם בא ככרו עמו, נמצא הלחם בא לרגלי הזכר לכך פריה שהיא על הזכר יתירה על רביה שהיא נקבה מספר לחם. ולכן אמר ריש לקיש על נקבה 'מְרִיבָה בָּאָה לָעוֹלָם' דאמרו רבותינו ז"ל נקבה 'נקי בה' מלשון יצא נקי מנכסיו שצריך אביה לבזבז ממונו בשביל נדוניה שלה ולכן מוכרח להיות מריבה בביתו וכמו שאמרו בגמרא (בבא מציעא נט:) כד שלים חיטי מכדא נקיט ואתי תגרא.
אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֻכְפְּלוּ בְּשֵׁמוֹת הֻכְפְּלוּ בְּיָפְיָן. הקשה מהרש"א ז"ל דמה שטענו לא הודה לו, דהוא שאלו למה לא נכפלו בנותיו דהיינו שלא היה לו ששה בנות כפל השלשה כאשר היה לו שבענה בנים והשיב שנכפלו ביופיין!
ונראה לי בס"ד דיש רבוי האיכות שעושה רבוי בכמות גם כן כמו שנאמר וַיַּכּוּ מֵהֶם אַנְשֵׁי הָעַי כִּשְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אִישׁ (יהושע ז, ה) ואמרו רבותינו ז"ל (בבא בתרא קכא:) זֶה יָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה שֶׁשָּׁקוּל כְּרֻבָּהּ שֶׁל סַנְהֶדְרִין, נמצא אף על פי שהוא אחד במספר נחשב כששה ושלושים ולזה אמר שֶׁהֻכְפְּלוּ בְּיָפְיָן שהיו יפים למאד מאד על הראשונות ולכן מחמת איכותן ביופי נחשבים השלשה מספר ששה ונמצא שנכפלו גם במנין.
'קְצִיעָה', שֶׁרֵיחָהּ נוֹדֵף כִּקְצִיעָה. קשא והלא כאן בא הכתוב לשבחם ביופי דכתיב וְלֹא נִמְצָא נָשִׁים יָפוֹת כִּבְנוֹת אִיּוֹב (איוב מב, טו) וריחה נודף אינו מסוג היופי! ועוד לא נמצא בטבע שיהיה גוף האדם ריחו נודף כבשמים.
ונראה לי בס"ד אומרו רֵיחָהּ נוֹדֵף לשון מליצה הוא על היופי שהאדם נהנה מן היופי שלה כשעומד מרחוק גם כן כמו הנאת הריח שנהנה ממנו מרחוק גם אף על פי שאינו רואה אותה אלא רק מציירה בלבו, נהנה ממנה כמו הריח הטוב שנהנה ממנו שאינו רואה אותו וזה הוא על דרך שאמרו רבותינו ז"ל (מגילה טו.) כל האומר 'רחב רחב' מיד נקרי, אם יודעה ומכירה ומצייר צורתה בלבו.
והשלישית מדמה את יופיה ביתרונו הגדל על אחיותיה היפות כיתרון כרכום הגדל בגינה על שאר כורכמין חשובין שהם עמו כן זו השלישית יגדל שבח היופי שלה על יופי אחיותיה כולם.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי, אִיתְיְלִידָא לֵיהּ בַּרְתָּא, הֲוָה קָא חָלְשָׁא דַּעְתֵּיהּ. קשא גבר חכם גדול וחסיד כרבי שמעון ברבי איך חלשא דעתיה בלידת הבת? והלא זו מתת אלקים וכל אדם צריך להוליד בת לקיום פריה ורביה כמו שצריך להוליד זכר.
ונראה לי בס"ד כי אותה הבת היתה פטר רחם ונצטער דאזיל מיניה מצות פדיון בכור דלא אפשר לקיימה בזכר אחר, והשיב לו אביו 'רְבִיָּה בָּאָה לָעוֹלָם' כי האשה נקראת רביה על אשר יש רשות לבעלה הזכר להרבות עליה נשים אחרות ורמז לו שגם אתה אפשר שלא הפסדת מצות פדיון בכור כי אפשר שתקח אשה אחרת על אשתך ותלד לך בכור פטר רחם שתקיים בו המצוה של הפדיון. ולכן אמר לו בר קפרא תַּנְחוּמִין שֶׁל הֶבֶל נִחֲמְךָ אֲבוּךְ כי ההפסד של הפדיון כבר נעשה בודאי והנחמה על אשה אחרת היא ספק ספיקא מאן יימר שתקח אשה אחרת ואם תקח שמא גם היא תביא פטר רחם נקבה כזאת.
אֲחֵרִים אוֹמְרִים: בַּת הָיְתָה לְאַבְרָהָם, וּ'בַכֹּל' שְׁמָהּ (בראשית כד, א). קשא לפי מה שאמרו בסוף הגמרא דהוריות (הוריות יג:) דמזכירים את רבי מאיר בשם 'אחרים' איך רישא דברייתא מביא דברי רבי מאיר שאמר לא היה לו בת ובסיפא מביא דברי אחרים שהיה לו בת ובכל שמה?
ונראה לי בס"ד דלעולם אחרים דהכא הם רבי מאיר עצמו ותנא דברייתא הביא פלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה בהאי קרא דחד סבירא ליה לא היה לו בת וחד סבירא ליה דהיה לו בת מיהו האי תנא שמע שמועה אחרת על שם רבי מאיר דמזכירים אותו בשם 'אחרים' דרשה אחרת בפסוק זה דדריש להאי קרא בַּת הָיְתָה לוֹ לְאַבְרָהָם וּ'בַכֹּל' שְׁמָהּ ואין כונתו על בת ממש אלא כונתו על מדה וספירה וקרי לה 'בת' מלשון אַלְפַּיִם בַּת יָכִיל (מלכים א' ז, כו) וכונתו על מדת החסד הראשון שכולל כל החמשה חסדים והוא הנקרא 'יומם' דעליו נאמר יוֹמָם יְצַוֶּה הֳ' חַסְדּוֹ (תהלים מב, ט) ופירשו יומם דכלול כולהו יומי וזאת המדה של החסד נקראת 'כל' מפני שכולל כל החסדים.
ואברהם אבינו ע"ה היה אחוז בבת זו רצונו לומר במדה זו הנקראת בשם כל ולזה אמר 'בַּת' הָיְתָה לוֹ לְאַבְרָהָם רצונו לומר מדה היה לו שהיה אחוז בה וּ'בַכֹּל' שְׁמָהּ ואין כונתו לומר על בריה נקבה ואין דרשה זו דדריש נוגעת לענין פלוגתיה עם רבי יהודה בענין בת ממש ותנא דברייתא הזכיר דברי רבי מאיר הללו בשם 'אחרים' כאשר שמע.
ונראה לי דרבי מאיר ורבי יהודה אין חולקין במציאות אלא כולי עלמא מודו לא הוליד בת ורבי יהודה דאמר 'היה לו בת' היינו משום דישמעאל הוליד בת ונחשב גם הוא הוליד בת אבל רבי מאיר סבירא ליה כיון דכתיב בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע (בראשית כא, יב) אין ישמעאל חשיב זרע אברהם כדי דתחשוב את בתו של ישמעאל נולדה לאברהם אבינו ע"ה וגבי יצחק ברור לנו שלא הוליד בת ולכן סבירא ליה לא היה לאברהם אבינו בת.
אִצְטַגְנִינוּת גְּדוֹלָה הָיְתָה בְּלִבּוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁכָּל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב מַשְׁכִּימִין לְפִתְחוֹ (בראשית כד, א). נראה לי בס"ד אִצְטַגְנִינוּת רצונו לומר חכמה מפוארה הָיְתָה בְּלִבּוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ ע"ה.
ורמז עוד באומרו בְּלִבּוֹ על מלוי אותיות שמו כי המלוי נקרא לב של אותיות הפשוט ואם תמלא אותיות אברהם כזה אל"ף בי"ת רי"ש ה"י מ"ם תמצא בסוף המלוי אותיות שְׂפָתַיִם כי ברוב חכמה שהיתה בלבו הוצק חן בשפתיו וכל השומעה אומר שְׂפָתַיִם יִשָּׁק (משלי כד, כו).
ומחמת כן כָּל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב כלומר חכמים שנקראים בשם מלכים והבחורים מתייחסים למזרח שבו התחלת זריחת השמש והזקנים מייחסם למערב שבו יהיה שקיעת השמש כולם מַשְׁכִּימִין לְפִתְחוֹ ללמוד ממנו חכמה. גם אמר מַשְׁכִּימִין לְפִתְחוֹ כלומר בשביל הלימוד הרמוז בראש שמו שהוא אל"ף שהוא לשון לימוד כמו אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי (תהלים נה, יד).
אֶבֶן טוֹבָה הָיְתָה תְּלוּיָה בְּצַוָּארוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁכָּל חוֹלֶה שֶׁרוֹאֶה אוֹתָהּ, מִיָּד נִתְרַפֵּא. נראה לי בס"ד לשון מליצה הוא זה וקאי על כח רוחני וקדוש הנמשך עליו מלמעלה כמו החן הנמשך על האדם דכל רואיו אף על פי שהם עובדי עבודה זרה נוטה לבם אליו להתגייר ולעזוב דרכם, ולזה אמר כל חולי בחולי הנפש שרואה אותה ההארה אשר עליו מתרפא רפואת הנפש וכשנפטר אברהם אבינו קבע הקדוש ברוך הוא אותו הכח הרוחני הקדוש המרפא תחלואי הנפש בגלגל חמה העליון הזורח לעתיד לבוא כמו שנאמר וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ (מלאכי ג, כ) והיינו מרפא בכנפיה לתחלואי הנפש ואמר היינו דאמרי אינשי 'אִידְלֵי יוֹמָא אִידְלֵי קְצִירָא' כלומר גם בגלגל חמה הזורח עתה לנו יש בו כח רפואה אשר מרפא כנפים בתחלואים הגשמיים אך לעתיד בשמש צדקה הזורחת תהיה רפואה לתחלואים הנפשיים.
