|
⎯
טקסט הדף
ולא היא דאמר רב יימר בר שלמיה לדידי מפרשא לי מיניה דאביי בין מצר ארעא דמינה פלגא ובין מצר ארעא דמינה פסיקא אי א''ל אלין מצרנהא פלגא לא א''ל אלין מצרנהא תשעה קבין: פשיטא אמר יחלוק פלוני בנכסי פלגא תנו חלק לפלוני בנכסי מאי אמר רבינא בר קיסי תא שמע דתניא האומר תנו חלק לפלוני בבור סומכוס אומר אין פחות מרביע לחבית אין פחות משמינית לקדרה אין פחות מי''ב לטפיח אין פחות מששה עשר תנו רבנן בן לוי שמכר שדה לישראל ואמר לו על מנת שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו ואם אמר לי ולבניי מת יתן לבניו ואם אמר לו כל זמן שהשדה זו בידך מכרה וחזר ולקחה אין לו עליו כלום אמאי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כיון דאמר ליה על מנת שמעשר ראשון שלי שיורי שייריה למקום מעשר אמר ריש לקיש זאת אומרת המוכר בית לחבירו ואמר לו על מנת שדיוטא העליונה שלי דיוטא העליונה שלו
⎯
רשב"ם
ולא את השדה עד שיהא בו ט' קבין לזה וט' קבין לזה פסיקא משמע מחותך ממנה המועט מן המרובה: אי אמר ליה ואלין מצרנהא. מצר מזרח ארעא דמינה פלגא מצר מערב פלוני וכן הולך וחושב כל המצרים והלכך האי ואלין מצרנהא יתור לשון הוא לייפות כחו ולקמן בשמעתין נמי חזינא יתור לשון טובא לייפות כח וה''ק אביי לעיל מאי שנא הכי ומאי שנא הכי הלא אין חילוק בין פלגא לפסיקא אלא זימנין אמרינן בתרוייהו פלגא בין פלגא בין פסיקא היכא דאמר ואלין מצרנהא וזימנין תשעה קבין היכא דלא אמר ואלין מצרנהא: פשיטא. שכיב מרע או כל המחלק נכסיו על פיו שאמר פלוני יחלוק בנכסי פלגא שקיל: תנו חלק לפלוני בנכסי מהו. מי אמרינן האי חלק לשון חלוקה הוא ופלגא קשקיל או חלק הראוי ליתן קאמר ובדעת ב''ד תלוי הדבר לשער בכמה הוי חלק ראוי ליתן ואע''ג דתניא בתוספתא (פרק ז) דהך בבא האומר תנו חלק לפלוני בנכסיי יירש עם הבנים איכא למימר הכא מיירי כגון דלית ליה בני ואע''ג דאית ליה יורשין בעלמא לא יהב דעתיה ליורשין אחרים וחלק הראוי ליתן או חצי נכסין קאמר א''נ הכא מיירי כגון דאמר תנו חלק לפלוני בני בנכסי והשאר נתונים לפלוני א''נ איכא למימר דלא הוה שמיע להו הך ברייתא דאי הוה שמיע להו הוו מייתי לה בבית המדרש ואיכא למימר רבנן היא דפליגי עליה דסומכוס אי נמי שמיעא להו ולא הוה סבירא להו משום דפליג סומכוס עלה כדלקמן וקיימא לן כסומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין דסתם לן תנא כוותיה בפרק שור שנגח (ארבעה ובפרק שור שנגח) את הפרה (ב''ק דף מו.): בבור. של מים מכונסים ואית דמוקמי לה בבור של יין ולא נהירא: סומכוס אומר אין פחות מרביע. סומכוס לטעמיה דאמר בפרק שור שנגח את הפרה חצי נזק לפרה ורביע לולד ומוקמינן לה בגמרא אליבא דסומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין והכא מספקינן ליה אי פלגא קאמר או חלק בעלמא משהו קאמר כגון רביעית הלוג הלכך אין לו למקבל מתנה מן הבור פחות מרביע ושמא יותר משום דאילו הוה מספקא לן בהאי נותן אם נתן לו פלגא או לא כלום היה לו ליטול מחצית של פלגא דהיינו רביע הבור משום ממון המוטל בספק חולקין דהא פלגא נמי מוטלת בספק אם יהבה ליה או לא הלכך יטול חציה של פלגא דהיינו רביע וכ''ש השתא דמספקא לן אי יהיב פלגא או רביעית הלוג דלא יטול פחות מרביע ורבינו חננאל פירש דאזדא סומכוס לטעמיה וכל הנך שיעורי דלקמן לחבית לקדירה לטפיח בקיאין היו בשיעורין הללו כמה צריך לכל אחד ופלגא דההוא שיעורא קמחייב סומכוס ליתן משום דממון המוטל בספק חולקין: לחבית אין פחות משמונה. כלומר אם אמר תנו חלק לפלוני בבור לחבית כדי למלאות חבית דהיינו להשקאת בהמותיו ולא להשקות שדותיו: אין פחות משמונה. בבור משום דחצי הבור צריך לחבית וכי קאמר חלק דלמא פלגא דחבית קאמר דהיינו רביע הבור או משהו קאמר הלכך יש לו חצי רביע דהיינו אחד משמונה ובשיטה זו יש לפרש כולם: לקדירה. תנו חלק לפלוני בבור לתקן מאכלו: אין פחות מי''ב. דהיינו רביע שיעור הראוי לקדירה משום דלמא פלגא קאמר וממון המוטל בספק חולקין: לטפיח. כלי קטן לשתות בו בני אדם והאי שיעורא זוטר מכולהו והלכך גבי תנו חלק לפלוני בנכסי יטול רביע דדלמא פלגא קאמר או דלמא שוה פרוטה קאמר וממון המוטל בספק חולקין ואית דמפרשי כל הנך שיעורי לפי אומד הדעת אין פחות מרביע דסתם נותן דעתו לרביע אין פחות משמונה דהכי הוי שיעור למלוי חבית להשקאת בהמות וכן כולם ולא נהירא לי: בן לוי שמכר. אורחא דמילתא נקט דדרך בן לוי המוכר שדות לישראל להתנות כך משום דלא מוזיל גביה משום האי תנאי מידי דזה נהנה וזה אינו חסר דבלאו הכי הוה יהיב האי לוקח להאי מעשר או לו או לאחר דהא אין לו בו אלא טובת הנאה והוא הדין לישראל המוכר שדהו לחבירו ואמר לו על מנת שהמעשר שלי הוא ליתנו לכל מי שארצה דהא השתא נמי יש לו בו טובת הנאה זו: מעשר ראשון שלו. וכדמפרש לקמן דכיון דאין אדם קונה דבר שלא בא לעולם שיורי שייר מקום מעשר הלכך מעשר ראשון שלו ואפילו אם מכרה הלוקח לאחר דזכותו של לוי אינו יכול למכור לאחר והכי מוכח לקמן: יתן לבניו אחריו. אבל אם לא פירש כן אינו מוריש בדבר זה זכותו לבניו דכיון דמשום יתור לשון הוא דאמרינן לקמן דשייר מקום מעשר די לנו אי אהני יתורא למאי שפירש דהיינו לעצמו: אין לו עליו כלום. דמשמכרה לאחר פקע ליה מקום המעשר ששייר לעצמו וכשחזר ולקחה מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שבאה לידו דכי היכי דההוא לוקח שני זכה אפילו במקום מעשר הוא הדין לזה הלוקח ראשון הבא מכחו: אמאי. מעשר ראשון שלו הא אין אדם מקנה כו' (כרבנן דר''מ) מעשר זה עדיין עתיד ליזרע התבואה שיצאה ממנו אף ליחרש השדה תחלה: כיון דאמר ליה ע''מ כו'. כלומר כיון דעל תנאי מכר רוצה הוא שיתקיים התנאי דאין אדם מתנה על חנם ולדעת כן מכר שיקנה המעשר והלכך שייר בידו קרקע הראוי ליגדל בה המעשר וכמי שאמר לו שדה שלי אני מוכר לך לאריסות ע''מ שתטול ט' חלקים ואני אטול חלק עשירי ויש ספרים דגרסי' בהו בהדיא כיון דא''ל ע''מ שמעשר ראשון שלי כו' ואית דמפרשים דייתור לשון דע''מ קא דייק וכדאמרינן בעלמא (קדושין ח.) כל האומר ע''מ כאומר מעכשיו דמי וא''א להעמיד שיטת שמועה זו כן ובפ' מי שמת (לקמן דף קמח.) אמרי' דאם מכר דקל ואמר לו חוץ מפירותיו דשייר מקום פירותיו וה''נ אם אמר חוץ מן המעשר שייר מקום מעשר הלכך לאו בלשון דע''מ תליא מילתא אלא כיון דמתני והתנאי אינו מועיל אלא ע''י שיור אמרינן דשייר מקום: אמר ר''ל זאת אומרת. ברייתא זו דאשמעינן דכל תנאי שאינו לא מעלה ולא מוריד אא''כ שייר אמרינן שיורי שייר מקום לעצמו פורתא מינה שמעינן דהמוכר בית לחבירו ואמר לו ע''מ שהדיוטא העליונה שלי הדיוטא העליונה שלו הוא גג שיש לו מעקה גבוה י' דאמרינן במתניתין דאינו מכור עם הבית ותנאי זה אינו מועיל דבלאו הכי נמי הרי הוא של מוכר כדקתני במתניתין ולא את הגג כו' ולא היה צריך להתנות הלכך דיוטא העליונה שלו להוצאת זיזין כנגד רשותו של לוקח כדמפרש ואזיל הוא הדין אם אמר לו חוץ מדיוטא העליונה דשייר מקום בחצר להוצאת זיזין ואליבא דרב זביד כדאמרינן בפרק מי שמת:
⎯
תוספות
אין פחות מרביע. דמספקא לן אי רוצה לומר חצי או כל שהוא וא''ת ומה מתנה היא דכל שהוא וי''ל דנותן רביעית הלוג או יותר אבל הגמרא אינו חושש להזכיר זה פסק רבינו שמואל בשמעתין דכל דאלים גבר דהלכה כסומכוס ונראה דאין הלכה כסומכוס כמו שפירשתי בחזקת הבתים (לעיל דף לה. ד''ה ומאי): על מנת שמעשר ראשון שלי כו'. הכא לא הוי כמו כהן המסייע בבית הגרנות (קדושין ו:) דקאמר מקום המעשר שיורי שייר והוי מעשר שלו לגמרי אלא שמכר לו כח זה שיוכל לעשר על חלקו: ואמאי והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. [לא] הוה מצי לשנויי ר''מ היא דכי אמר ר''מ כגון פירות דקל דעבידי דאתו שהדקל בעולם והפירות גדלים מאליהן אבל הכא מי יימר דחרש וזרע ליה ואפילו חרש וזרע שמא לא תגדל התבואה כדאמרינן בפרק האומר בקדושין (דף סב:) אמר רבה לא אמר ר''א בן יעקב אלא בשחת שכבר גדלו הזרעים קצת אבל אגם שהן עדיין קטנים לא (ורבא) אמר אפי' באגם מ''מ תרוייהו מודו דהיכא דאין ניכרים כלל ולא יצאו חוץ לקרקע דלא קני ורבינו יצחק פירש דלא מצי מוקי לה כר' מאיר דאפילו ר''מ מודה דכל דבר שאינו בעולם דלא קנה כדאמרינן פרק קמא דגיטין (דף יג:) והכא קתני ואם אמר לי ולבניי מת נותן לבניו ואין נראה לר''י טעם זה דשמא לבניו שהן בעולם קאמר: על מנת שדיוטא עליונה שלי כו'. שאם רוצה להוציא זיזין מוציא פי' הקונטרס להוציא זיזין לחצר וקשה לר''ת הא לא איירי הכא במכירת החצר אלא במכירת בית והמוכר בית לא מכר חצר ומפרש ר''ת להוציא בה זיזין אם הוא בונה בנין בחצר ורוצה להניח על גבי דיוטא את הזיזין מניח אע''פ שמכביד את הכותל:
+
רבינו גרשוםבין מצר ארעא. דמינה פסיקא. הכל אחד: אי א"ל ואלין מצרנהא האחרים ופירשן למזרח מצר פלוני למערב מצר פלוני וכן כולם: בין א"ל מצר ארעא דמינה פסיקא ובין א"ל מצר ארעא דמינה פלגא. משמע חד לישנא וקנה כל חלקו הואיל וייחד לו מצרים אבל להיכא דלא פירש לו מצרנים בין אמר ליה ארעא דמינה פלגא ובין אמר ליה ארעא דמינה פסיקא הואיל ולא פירש לן שאר מצרנים לא קנה אלא ט' קבין שיעור שדה לחוד דאידי ואידי חדא לישנא הוא: הא פשיטא לי. אם אמר חד שכיב מרע יחלוק פלוני בנכסי ודאי פלגא יהבי' ליה. אבל אי אמר בהאי לישנא תנו חלק לפלוני בנכסי מהו. כמה יהבי' ליה: ת"ש האומר תנו חלק לפלוני בבור. באריתא דדלאי שלו: אין נותנין לו פחות מרביע שבו. משום דלהשקות שדותיו קאמר ליה הכי ושיערו חכמים דברביע די לו. הכי נמי בכולה נכסי יהבי' ליה רביע כי אמר תנו חלק בנכסי. ואם אמר סתם תנו חלק לפלוני בבור בחביות אין לו בה פחות מח' בו. שכך היו רגילין שממלאין חביותיהן מים להסתפק ממנה כל השנה לצורך רחיצת בגדים וכלים: ואם אמר תנו לו בו לקדירה. לספוק מאכלו: לטפיח. כגון כלי חרס כמו כריא א)עי' בערוך ערך כר א דפתיא שדולין בו מים לשתות לצורך שתיה: על מנת. שמעשר ראשון של שדה זו שלי יהא שלא תתנו ללוי אחר: ואם אמר מעשר ראשון לי ולבני. אחרי: אין לו עליו כלום. משום דהתנה עמו כל זמן ששדה זו בידך שלא תוציאנה מתחת ידך אבל אם מכרה אע"ג דחזר ולקחה אין לו עליו כלום. אבל היכא דאמר סתם על מנת שמעשר אני נוטל. אע"ג דמכרה הואיל וחזר ולקחה שלו הוא. והיאך יכול להתנות על מעשר והלא דבר שלא בא לעולם הוא: מקום גדילת המעשר שיורי שייר לפניו. דהשתא לא מקני ליה דבר שלא בא לעולם דהא כבר בא דהמקום של מעשר שייר לעצמו שלא מכרו. ואי בעית אימא דקתני דהיכא דאמר ע"מ לטפויא מלתא היא כגון הכא לענין מעשר דבלאו ע"מ לית ליה ללוקח מעשר כלום אלא טובת הנאה אקנייה ליה המוכר מהני ע"מ דאינו רשאי ליתנו לאחר אלא לו: זאת אומרת המוכר בית לחבירו ואמר לו ע"מ שדיוטא העליונה. היינו עלייה שעל גבי חבית: +
רמב"ןהאומר תנו חלק לפלוני בכור וכו'. אף על פי שרבינו האיי גאון ז"ל פירשה, אין לנו בה אלא דברי רבינו יצחק אלפסי ז"ל דהילכתא היא ולא גמרינן מינייהו משום דרבנן קים להו בהני שיטורי ודילמא חזו דאורח ארעא ששמנה משתתפי' ולוקחים בור לחבית ומספיק להן ולקדרה שנים עשר ולטפיח ששה עשר הילכך כיון שאמר זה תנו לו חלק לחבית נותנין לו כשיעור הזה שכך די לו בין שהיה בור גדול או קטן לא חלקו חכמים בדבר שהבור בינוני כך הוא שיעורו. אבל בתנו חלק גמרינן מיניה דהא לאו משום שיעורא ולאו שיעורא הוא דהא לא קאמר למאי ומשום הכי גמרי מינה בגמרא והאי דנקט בור לתנו חלק אגררה דהנך נקט'. והא דקתני ואם אמר לי וליורשי מת יחזי' לבניו. הא בסתמא לי ולא ליורשי משמע פי' הר"ר שמואל ז"ל משום דכיון דמשום יתור לשון הוא דאמרי' דשייר מקום מעשר די לו אי אהני יתורא למה שפיר' והיינו לעצמו ומן הטעם הזה יצא לו בהא דאמרי' שאם רצה להוציא בה זיזיו מוצי' או לבנו' עליה על גבה דדוקא הוא עצמו אבל בנו אין לו רשות בכך ואין טעמו מחוור שאין הדבר משום לשון מיותר אלא משום דמאן דמשייר לנפשיה בעין יפה משייר כדאית' בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ח ע"א). אמאי והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. לפי דברי הרב ר' יוסף הלוי ז"ל שאמר דמכל מקום המכר מתבטל כיון שלא נתקיים התנאי כך פירושו היכי אמר' מעשר ראשון שלי דמשמע שתנאו קיים והמקח קיים והלא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכיון שאי אפשר להתקיים תנאו המכר בטל הוא מעכשיו אבל מה שאמר הוא ז"ל שהמקח קיים והוא שיתן אלא שאין הלוי זוכה בו להוציאו מיד אחר, אינו מחוור. ומפרקינן שאני שיור דמקום מעשר שייר לפירותיו. ובפירוש רבינו חננאל ז"ל מצאתי כך וסוגיא דשמעתא סלקא טל מנת שיור' הוא ורבינו הגאון נ"ל כתב בספר המקח לא שנא שיתנ' על הלוקח בלשון חוץ או ששייר בלשון על מנת הכל שיורא כדאמרינן מקום מעשה שיורי שייר ומדמי לה נמי כההוא דגרסינן בחולין (דף קל"ד) גבי על מנת שהמתנות שלי דמר סבר על מנת כחוץ דמי ומר סבר על מנת לאו כחוץ דמי הוץ שיורא על מנת לאו שיור' וזו ראיה לפירושי דהתם אפילו למאן דאמר לאו שיורא הוא אין ממכרו בטל דהא תניא על מנת שהמתנות שלו נותנין לכל כהן שירצה ובדדמי להא איתמר דע"מ חוץ הוי בנזירות פרק שני (יא,א). על מנת שדיוטא העליונה שלי דיוטא העליונה שלו. פי' הרב רבי שמואל ז"ל דיוטא הוא גג שיש לו מעקה גבוה עשרה טפחים ורב נתן בעל הערוך ז"ל פירש דיוטא עליה כדרך הפירוש של הרב ר' שמואל ז"ל. +
רשב"אהא דאמרינן: אי אמר ליה אלין מצרנהא פלגא ואי לא אמר ליה אלין מצרנהא תשעה קבין. פירש ר"ש ז"ל טעמא משום יתור לשון, דכל דמיתר לשון לטפויי קאתי. והרא"ם ז"ל פירשה יפה, דכל דכתב ליה מצרנהא למה ליה דכתיבינהו, אלא לברורי עד היכן, כי היכי דשקיל פלגא, דאי לא שקיל אלא תשעת קבין, בין שתהא שדה גדולה או קטנה, למה ליה לממצר. אבל כי לא כתב ליה אלין מצרנהא, בודאי לא גמר לזבוני אלא תשעת קבין, שהוא שעור שדה, ולפיכך לא חשש לממצר, שאין עסק למיצרים בזה הכלל. תנו חלק לפלוני בבור סומכוס אומר אין פחות מרביע. יש לפרש דטעמא דמלתא, משום דסומכוס אזיל לטעמיה, דאמר בכל כי הא ממון המוטל בספק חולקין, ומשום דאמר דיחלוק פלוני בנכסי פלגא, ומספקא לן בתנו אם הוא כיחלוק או לא, הוה ליה ספיקא עד פלגא, והילכך חולקין ונוטל חצי פלגא דהיינו רביע. וכן פירש ר"ח ז"ל. ואמאי והא אין אדם מקנה דשלב"ל. איכא למידק מאי קאמר, והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, התם מכר או מתנה, אבל בתנאין לא שייך דשלב"ל, ואילו אמר שדה זו מכורה לך או נתונה לך על מנת שתתן לי סאה מפירות הנולדים לך בשדה לשנה הבאה, בודאי תנאו קיים, ואם נתן המכר והמתנה דבריו קיימין ואם לאו אינן קיימין. תירץ הרא"ם ז"ל, דאין הכי נמי שקיום המכר תלוי ועומד בודאי בקיומו של תנאי, וכדתנן (קדושין ס, א) האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שתתני לי מאתים זוז הרי זו מקודשת ותתן, ואמרינן עלה בגמרא רב הונא אמר והיא תחן ורב יהודה אמר לכשתתן, אבל מקנה ממש לההוא תנאה כי היכי דלא מצי חד מנייהו למהדר ביה לא עד דקני. ודעת הרב ז"ל בתירוץ זה לומר, דלפי מה שאמר כאן מעשר ראשון שלו משמע שקנאו, וזה קנה שדה וזה יש לו על כל פנים המעשר, והיאך קנאו, והלא אין הלוקח חייב ליתן אלא אם רצה שלא ליתן ולבטל מקחו לא יתן, והרשות בידו. ופריק: כיון דאמר ליה על מנת שמעשר ראשון שלי מקום מעשר שיורי משייר. ולאו מחמת לשון על מנת קא אמרינן, דהוא הדין לאומר חוץ מן המעשר ראשון או מעשר ראשון שלי, דעיקרא דמילתא, משום דכיון דנחית לשיורא, כל לגבי נפשיה בעין יפה משייר, וכדאמרינן בפרק מי שמת (לקמן בבא בתרא קמח, א) אמר רבא אמר רב נחמן אם תמצי לומר דקל לאחד ופירותיו לאחר לא שייר מקום פירי, דקל לאחד ושייר פירותיו לפניו שייר מקום פירי, מאי טעמא כל לגביה נפשיה כי משייר בעין יפה משייר, ואמר ליה ר' אבא לרב אשי אנן אדריש לקיש מתנינן לה, דאמר ריש לקיש המוכר בית לחבירו ואמר לו על מנת שדיוטה העליונה שלי דיוטה העליונה שלו וכו'. חוץ מדיוטה העליונה מהו וכו', ואמר רבא אמר רב נחמן חוץ מדיוטה הוי שיור, אלמא לא מחמת לשון על מנת הוא, אלא משום דנחת לשיורא, דכל לגבי נפשיה בעין יפה משייר. על מנת שדיוטא העליונה שלי דיוטא העליונה שלו. פירש ר"ש ז"ל, דיוטה גג גבוה שיש לו מעקה גבוה עשרה טפחים דאמרינן במתניתין דאינו מכור עם הבית, ואמר רב זביד למאי הלכתא שאם רצה מוכר להוציא זיזין מדיוטה העליונה על אויר החצר שמכר עם הבית, מוציא, דכשם ששייר למעלה בשדה שמכר מקום מעשר, דכל תנאי דלא מהנה מאי דקאמר איהני מיהא לשייר מקום, כך שייר זה בחצר שמכר הוצאת זיזין. ודוקא הוא, אבל בנו אין לו רשות להוציא זיזין עד שיפרש לי ולבני, כדאמרינן גבי מעשר דכל מלתא דדייקינן מיתורא די לנו אי אהני יתורא לעצמו. רב פפא אמר כולי האי לא אהני תנאיה לשייר מקום ממה שמכר, אלא להכי אהני תנאיה המיותר, שאם רצה לבנות דיוטה זו אם תפול על גביו של בית בונה. והכין מפרש לקמן, דאי נפלה הדר בני לה, דלהכי אהנה ליה תנאיה. דאי בסתמא אי נפלה אזדא, דלהך דיוטה אישתעבד ביה לדיוטא אחרינא לא, עד דאמר לשון מיותר, כדאמרינן בריש פרק הבית והעליה (ב"מ קטז, ב) גבי משכיר עלייה, דאמר ליה עלייה שעל גבי בית זה אני משכיר לך דשעבדיה בית לעלייה. והקשה הוא ז"ל על דבר זה, דהא תנן (שם קיז, א) הבית והעלייה של שנים שנפלו, אומר בעל (הבית לבעל) העלייה לבעל הבית כו', אלמא כל שותפין לזה בית ולזה עלייה ביתכ משועבד לעלייה שאם נפלה חוזר ובונה אותה, ולא עוד אלא שמכריח לבעל הבית לבנות ביתו כדי שיבנה הוא עלייתו על גביו. והעמידה הרב ז"ל לההיא באחין או בשותפין שחלקו, דמסתמא על מנת כן חלקו דכמו שיש לזה בית לעולם כך תהיה לזה עלייה, וסתמן כפירושן, אי נמי בלוקח ומוכר וכשהתנו בפירוש, זהו תורף פירושו של הרב ז"ל. +
המאירימי שהיה לו שדה ומכר מקצתו לאחד ולא בירר מה שמכר אלא שכתב ומכרתי לך שדה שנחלק משדה פלני שלי או שנפסק ממנו אם הזכיר מצרי כל הקרקע כגון שאמר שנחלק או שנפסק משדה פלוני שלי שמצרניו כך וכך זכה בחציו שלא מצר לו את המצרים אלא להודיע שיעורו כדי שיחלוק עמו ואם לא מצר לו את המצרים לא זכה אלא בתשעת קבין שהוא שיעור שדה מ"מ ואין בה הפרש בין לשון שנחלק ובין לשון שנפסק שאין לשון חלוקה מונח על החצי לבד אלא אף מי שאין לו בקרקע אלא חלק קטן אומר למי שרוב השדה שלו בא ונחלוק: מי שאמר יחלוק פלני בנכסי בין בריא בין שכיב מרע אפילו היו שם כמה בנים נוטל זה חצי הנכסים אבל אם אמר תנו חלק לפלני בנכסי אם שכיב מרע הוא נאמר בתוספתא שיורש בין הבנים ואם אין לו בנים או שהוא בריא ואינו מוריש את בניו גדולי הפוסקים כתבו שנוטל רביע הנכסים וגדולי המחברים כתבו חלק אחד מששה עשר: מקום שאין המים מצויים שם ומביאין אותם מן המקומות הרחוקים ומכנסין בבורות ואמר בעל הבור תנו חלק לפלני בבור זה נותנין לו הרביע לחבית אין פחות משמינית לקדרה אין פחות משנים עשר לטפיח אין פחות מששה עשר וכתבו גדולי הפוסקים ששיעורין אלו לא עמדו על ענינם כראוי ומתוך כך אין למדין מהם לדינין אחרים ויראה לקצת מפרשים טעם לכלם מצד ממון המוטל בספק וכשאמר תנו חלק לפלני בבור הרי אין חלק ליתר מן החצי ואפשר שהוא על משהו ונמצא חצי הבור מוטל בספק וחולקין והוא הרביע ועל דרך זה אתה דן בתנו חלק לפלני בנכסי וזוכה ברביע כדעת גדולי הפוסקים וכשאמר תנו חלק לפלוני בבור לחבית ומן הסתם שתי חביות בבור והחבית חצי הבור ואחר שהזכיר חבית לא דבר מחצי חבית וכאלו אמר תנו לו ממי הבור חלק חבית ואין חלק ביתר מן החצי ושמא אף הוא במשהו ונמצא חצי חבית בספק וחולקין לרביע החבית שהוא שמינית הבור והקדרה הוא שליש הבור והחלק הוא ממשהו עד ששית הבור וכשתחלקהו הוא אחד משנים עשר והטפיח הוא רביע הבור ונמצא החלק ממשהו עד שמינית הבור וכשתחלקהו הוא אחד מששה עשר וכן כל כיוצא בזה ואע"פ שאין הלכה כסמכוס שאומר ממון המוטל בספק חולקין כבר ביארנו בראשון של מציעא שכל שאנו מסופקים מצד העלם הוראה חולקין וגדולי המפרשים פירשוהו שהבור שמנה חביות או י"ב קדרות או י"ו טפיחים שקדרה ומחצה בחבית וטפיח ושליש לקדרה וכשאינו מזכיר חבית וקדרה וטפיח אלא חלק בבור לעולם אין חלק בפחות מרביע אבל כשמזכיר את אלו הוא מכוין להם ונותנין מה שהזכיר וכן כל כיוצא בזה: בן לוי שמכר שדהו לישראל והתנה עמו על מנת שמעשר ראשון שלי הרי מעשר ראשון שלו ואפילו מכרה זה לאחר מעשר ראשון ללוי ואין בזה סרך חשש סיוע בבית הגרנות שיש בה משום ושחתם את ברית הלוי וכן חלף עבודתכם ולא חלף שכרכם וכל שכן במקחכם שאין שום זלזול אצלו בכך ואף מקחו אינו מזדלזל בכך והרי לא מכר אלא השדה חוץ מן המעשר ושמא תאמר והלא בענין מתנות כהנה אמרו במסכת חלין בכהן שמכר בהמה לישראל ואמר על מנת שהמתנות שלי שאין תנאו מועיל כלום שאין על מנת כחוץ שנאמר שמשייר הוא בגוף המתנות והואיל ולא שייר בגוף המתנות לא קנאן בתנאי שאין דברים אלו נקנין דרך מקח וממכר ואף זו (לא) היה לנו לומר שאין על מנת כחוץ ואינו שיור מקום אלא תנאי פשוט ולא יהא מעשר נקנה דרך תנאי על הדרך שאמרו במתנות יראה לי שהמתנות אין אדם מכוין בהם אלא לתנאי פשוט והוא שהדבר מתברר בפעם אחת לאחר שחיטת הבהמה ומאחר שאינו מכוין אלא לתנאי אין כאן שיור מקום והרי הוא כשאר על מנת שבתלמוד שאין דנין אותו כחוץ כמו שיתבאר במסכת גיטין אבל תנאי זה שבמעשר אין מכוין בו לתנאי שאין אדם סומך על תנאי בדבר שעתיד לימשך לעולם זמן אחר זמן ושנה אחר שנה אלא ודאי אין זה כשאר תנאים שבעל מנת שאינו מכוין אלא למקח גמור והוא ענין מה ששאל והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואלו היה כשאר תנאים מה ענין דבר שלא בא לעולם אצל תנאי והלא כל שמתנה בדבר שאפשר לקיימו תנאו קיים אע"פ שלא בא לעולם ואם קיימו המעשה קיים ואם לא קיימו לזמן שהתנה המעשה בטל הגע עצמך שאמר הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי קב תמרים מדקל זה מכאן ועד שנים עשר חדש ודאי תנאו קיים אלא וודאי אין הכונה בזה לתנאי כלל אלא למקח גמור והוא שואל על זה והרי דבר שלא בא לעולם הוא ותירץ שעל מנת במקום זה הרי הוא כחוץ ולא חוץ מן המעשר אלא חוץ ממקום המעשר ואלמלא היה תנאי גמור היה התנאי קיים אע"פ שלא בא לעולם לענין שאם נתקיים התנאי נתקיים המעשה ואם לא יתקיים התנאי לא נתקיים המעשה אבל מ"מ לענין שיהא התנאי קיים עד שלא יהא יכול לחזור מן התנאי אינו קנוי כלל עד שיקנה כדין שאר הקנאות הילכך לענין מעשר זה נהי שתנאו קיים שאם לא יתנהו לו יהא המכר בטל מ"מ אם קדם לוי אחר ונטלו אין זה יכול להוציאו מידו לומר כבר התנה עמי שיהא שלי שאף זה אומר לא התנה להיותו שלך אלא מכרו על מנת כן ואם לא יתן יבטל המקח ומאחר שאני זכיתי בו יבטל מקחך אם תרצה ולוי זה בודאי אין זו כונתו אלא שהוא מכוין לקנותו לגמרי עד שיהא מוציאו מיד לוי אחר א"כ ודאי אין זה אלא שהוא מכוין בדבריו להיות על מנת כחוץ וכבר שייר מקום המעשר ושמא תאמר במתנות כהנה מיהא שהוא תנאי ואין כונתו להיות על מנת כחוץ יבטל המקח יראה לי שאנו יורדין לסוף דעתו שלא כיון לבטול מקח שאין אדם עשוי למכור בהמה בחייה ולהתנות שתחזור לו אחר מיתה ויחזיר דמיה והילכך אין זה אלא תנאי פשוט ואף אינו מכוין בה לבטול מקח כשאר תנאין שהתנאי מתברר עד שלא יתקלקל הדבר שאדם מתנה עליו ויש דוחים שלא לפסוק דבר זה מכח שמועת המתנות לומר שמאחר שאין על מנת כחוץ אין זה שיור ולא נאמרה שמועה זו אלא לדעת האומר על מנת כחוץ שאין הלכה כמותו אלא שמ"מ רוב מפרשים פסקוה: ולפי דרכך למדת שאע"פ שאין אדם מקנה לאחרים דבר שלא בא לעולם קונה הוא לעצמו במה שמשייר בממכרו ובעל מנת: מת הלוי אין לבניו במעשר זה זכות יתר על שאר לוים ואף לדעת האומר במסכת גיטין על מנת כשתתנם לי לי וליורשי קאמר בזו הואיל ואף הוא אינו זוכה בה אלא ממה שאנו משערין ואומדין בדבריו דיו שיזכה הוא בחייו הא אם אמר בפירוש חוץ ממקום מעשר זכו בניו אחריו ואף בעל מנת אם אמר לי ולבני זכו בניו אחריו ואם אמר לו כל זמן שהוא בידך ומכרה זה לאחר והרי שיצאה מידו וחזר ולקחה אין לו עליו כלום שהרי נסתלק זכותו ממנו וחזר ולקחה זה ממי שלא היה ללוי עליו שום זכות ומה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו: ויש לשאול בדין זה ואחר שאתה אומר שזה שייר מקום מעשר נמצא שמקום מעשר ללוי והרי הוא כשדהו והרי הכל טבל בידם שנמצא שדה זה תשעה חלקים שדה של ישראל ועשירי שדה של לוי פירשוה גדולי המפרשים שאע"פ ששייר מקום מעשר לעצמו כבר הקנה לו הכל כדי לפטור חלקו בעשירית התבואה והרי הוא כאומר העשירית שלי ותהא קנויה לך לפטור חלקך: זה שביארנו בבן לוי שמכר שדהו לישראל אף בישראל שמכרו על מנת כן כדי ליתנו ללוי שירצה הדין בו כן אלא שדבר בהוה: +
ר"י מיגאשאמר ריש לקיש זאת אומרת המוכר בית לחבירו ואמר לו על מנת שדיוטא העליונה שלי דיוטא העליונה שלו. למאי הלכתא רב זביד אמר שאם רצה להוציא בה זיזין מוציא. ורב פפא אמר שאם רצה לבנות עלייה על גבה בונה. והא דרב פפא הא מוקמינן לקמן דלבנות על גבה לא אצטריכא ליה דהא קיימא לן בסתמא לא קני עומקא ורומא וכי אצטריכא ליה להיכא דהויא עליה על גבה בנויה ונפלה דהדר בני לה דאי לאו האי תנאה לא הוה יכיל למיהדר ולמבני לה משום דאמר לי' לוקח נהי דההיא עליה לא מקניא כי נפלה מיהא לא שביקנא לך למהדר ולמבני לה משום דמרעא ליה לאשיתאי הלכך אנא לא בנינא ואת נמי לא בנית לה אנא לא בנינא לה דהא דיוטא העליונה לאו דידי היא ואת נמי לא בנית משום דקא מרעת לאשיתאי ומשום הכי איצטריך לאתנויי על מנת שדיוטא העליונה שלי דכיון דחזינן דלא הוה צריך לאתנויי עלה גופא וקא מתני אהני ההוא תנאה דאי נפלה הדר בני לה: +
יד רמ"הא"ל אביי מאי שנא הכי ומאי שנא הכי אשתיק סבור מינה אידי ואידי פלגא ולא היא דאמר רב יימר בר שלמיה לדידי מפרשא לי מיניה דאביי בין מצר ארעא דמינה פליגא בין מצר ארעא דמינה פסיקא א"ל אילין מצראנהא (פלגא לא אמר ליה) ומצרה ניהליה מארבעה [או] מתלתא גיסי פלגא. דא"ל דלהכי טרח ומצר ליה מצרי דכולה שדה למשקל פלגא בכולה שדה. לא א"ל אילין מצרנהא, אע"ג דאמר ליה דמינה פליגא נמי, תשעת קבין קא"ל, דאם איתא פלגא דכולה שדה זבין ליה, לא סגיא דלא הוה מצר ליה כולהו מצרי דכולה כי היכי לברורי עד היכא מטי תחומיה, כי היכי דלישקול פלגא בכולה. אלא כיון דלא זבין ליה מינה אלא תשעת קבין לא איצטריך לברורי תחומיה, דלא שנא הויא רבתי ולא שנא זוטרתי לית ליה מינה אלא תשעת קבין. ואף ע"ג דא"ל דמינה פליגא, ליכא למשמע מינה דפלגא זבין ליה, דאפילו היכא דאית ליה אפי' לחד משותפי בממונא דשותפותא טפי מחבריה כי אתו למפלג פלוגתא מיקריא, דלאו לישנא דפלגא הוא אלא לישנא דחלוקה הוא: כו. פשיטא יחלוק פלוני בנכסי פלגא. דלישנא דיחלוק ב' חלקים שוין משמע. תנו חלק לפלוני בנכסי מהו אמר רבינא בר קיסי ת"ש דתניא האומר תנו חלק לפלוני בבור סומכוס אומר אין פחות מרביע לחבית אין פחות משמונה לקדירה אין פחות משנים עשר לטפיח אין פחות מששה עשר. ובור זה בור של מים הוא, אם אמר תנו חלק לפלוני בו סתם, ולא אמר לחבית ולא לזולתה, יהיבנן ליה ריבעא, שאין דרך בני אדם לומר חלק סתם על פחות מרביע, לא שנא גבי בור ולא שנא בשאר מילי, דהא רבינא בר קיסי יליף מינה לענין האומר תנו חלק לפלוני בנכסי דאין פחות מרביע. ולאו משום ממון המוטל בספק הוא דמספקא לן אי פלגא קאמר כדקי"ל גבי יחלוק פלוני בנכסי ואי בציר מפלגא קאמר, דא"כ הוה דינא למיתב ליה טפי מרביע, דהא ברירא לן דאית ליה למשקל חולקא כל דהו, ואי מספקא לן במליותא דפלגא הוא דמספקא לן, וכי שקיל פלגא בההוא ספיקא אשתכח דקא שקיל טפי מרביע. אלא טעמא דמילתא משום דחלק סתם אין פחות מרביע. מיהו גבי תנו חלק לפלוני בבור איכא אנפי אחריני דלא שייכי אלא בבור של מים בלבד. דהיכא דאמר תנו לו בו חלק לחבית הרי מיעט נטילת ידיו ורחיצת כליו ורבוץ ביתו שאין דרך בני אדם להסתפק כל אלו אלא מן הבור, וחבית עומדת לצורך תבשילו ועיסתו ושתיתו, ושיערו חכמים מי תבשילו ועיסתו מכלל כל מימי תשמישיו מחצה. לפיכך כשאמר תנו חלק לפלוני בבור לחבית אין פחות מאחד משמונה בבור, דכיון דכי אמר חלק סתם שקיל ריבעא, השתא דאמר לחבית שקיל פלגו ריבעא. וכן אם אמר לקדרה, הרי מיעט שתיתו ולא זכה לו אלא מימי תבשילו וה"ה לעיסתו, ושיערו חכמים מימי תבשילו ועיסתו מכלל מימי תשמישי החבית שני שלישים שהן אחד משנים עשר בבור. ואם אמר לטפיח, הרי מיעט שאר כל תשמישי הבור ולא זיכה לו בהן אלא מימי שתיתו ונטילת ידיו, ושיערו חכמים מימי שתיתו ונטילת ידיו מכלל תשמישי הבור אחד מששה עשר לבור, לפיכך כשאמר לטפיח אין פחות מאחת מששה עשר חלקים בבור. נמצא רביע הבור לכל צרכיו, ואחד משמונה בבור לשתיתו ומימי תבשילו ועיסתו, (מי)מיהן שליש לשתיתו ושני שלישים למימי תבשילו ועיסתו, וחלק אחד משמונה וארבעים בבור לנטילת ידיו, והן מחצה במימי שתיתו, נמצאו מימי שתיתו ונטילת ידיו שהן תשמישי הטפיח אחד מששה עשר בבור. אלא ששיעורים הללו האמורים לענין חבית וקדירה וטפיח הואיל ולא נתברר טעמן אלא משיקול הדעת אין עושין בהם מעשה אלא בזמן שאמר כענין הזה האמור בברייתא זו, אבל אם אמר למימי תבשילו או לשתיתו וכיוצא בהן, אומדין אותו בפחות שבשיעורים ונותנין לו. ברם צריך את למידע דהאי לישנא דיחלוק פלוני בנכסי לא מהני אלא בשכיב מרע דמהני ביה כי האי לישנא, אבל בבריא אפי' קנו מיניה נמי קנין דברים בעלמא הוא, כדבעינן לברורי בפרק מי שמת (לקמן בבא בתרא קמח,ב סי' צד). תדע דהא דומיא דתנו חלק לפלוני בנכסי מיירי דלא שייך אלא בשכיב מרע. והאי דאיתינן להו הכא משום סיבבא דהני לישני דמיפלגי בשיעוריה: כז. ת"ר בן לוי [ש]מכר שדה לישראל ואמר לו על מנת שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו לי ולבני אם מת הלוי מחזיר נמי לבנו ואם אמר לו כל זמן ששדה זו בידך מכרה לאחר וחזר ולקחה הימנו אין לו עליו כלום. ושמעינן מינה טעמא דאמר לי ולבני, הא לאו הכי אם מת אינו מחזיר לבניו, ואע"ג דאמרינן בסיומא כיון דאמר על מנת שיורי שייריה למקום מעשר, הני מילי לנפשיה אבל לבניה לא עד דאמר לבני בפירוש כדקתני בהדיא. וה"מ גבי מעשר, דכי שייריה למקום מעשר לאו לגמרי שייריה, דאם כן במאי נפיק האי לוקח ידי חובתיה מחובת מעשר, אי בהאי עישורא דיהיב ליה ללוי, כי קא יהיב ליה פירי דההוא פיסקא דארעא דשייריה לוי לנפשיה הוא דיהיב ליה, אלא על כרחיך כיון דכי שייריה למקום מעשר למיפק ביה האי לוקח ידיה חובתיה הוא דשייריה לאו לגמרי שייריה אלא שעבודא בעלמא הוא דשייר ביה, וטובת הנאה דאית ביה הוא דשייר לנפשיה, וטובת הנאה אינה ממון להורישה לבניו אלא היכא דשייריה נמי לבניו בפירוש. אבל היכא דשייר מידי לגמרי הוה ליה ממון להורישו לבניו, ואע"ג דלא אמר לבני אם מת ירתי לה בניה, כדבעינן לברורי לקמן: כח. והא דאמרינן אם אמר לו כל זמן ששדה זו בידך מכרה לאחר וחזר ולקחה ממנו אין לו עליו כלום, דאלמא כיון דא"ל כל זמן ששדה זו בידך מכי נפקא מרשותיה פקע ליה שעבודיה דמוכר מינה, ואף ע"ג דהדר האי לוקח וזבין לה זימנא אחריתי, זביני אחריני אינון, ולית ליה לבן לוי גביה מחמת הדין תנאה ולא מידי, שמעינן מינה להא דתנן (כתובות קא,ב) הפיקחין היו כותבין על מנת שאזון את בתך חמש שנים כל זמן שאת עמי דאי גרשה והחזירה אין לה עליו כלום: כט. אמר מר בן לוי שמכר שדה לישראל ואמר לו על מנת שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו, אמאי והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ומפרקינן כיון דאמר ליה על מנת שיורי שייר למקום מעשר לאשתעבודי ליה לטובת הנאה שבו כדברירנא לעיל, וכיון דשייריה מעיקרא לנפשיה משתעבד ליה. ושמעינן מיניה דמאן דזבין ליה ארעא לחבריה ואמר ליה על מנת שיהא לי בפירות מחצה או שליש או רביע הכל לפי תנאו: ל. א"ר שמעון ב"ל זאת אומרת המוכר בית לחבירו ואמר לו על מנת שדיוטא העליונה שלי דיוטא העליונה שלו. ולשון דיוטא לאו אוירא גרידא דעלוי תקרת הבית הוא, דההוא גג הוא דמקרי, אלא בנין מקורה שעל גבי תקרת הבית הוא כעין עליה, כדאמרינן בפרק כירה (שבת לח,ב) (העליונה) [העלינו] קומקום של חמין מדיוטא התחתונה לדיוטא העליונה. אלא שבזמן שהיא גבוהא ומרווחת נקרא עלייה ובזמן שהיא נמוכה נקרא דיוטא, בין שראויה לדירה. מיהו האי דיוטא דאיירי בה ריש לקיש דאצטריך למידק עלה ממעשר לא מיתוקמא אלא בדיוטא דמזדבנא בסתמא, כגון דלית בה ארבע אמות אי נמי דלא גביהא עשרה טפחים, ואידי ואידי דפתיחא לגו ביתא. חדא מדקא תלי ליה לשיורה דדיוטא גופה בדאמר ליה על מנת, ש"מ דאי לא אמר ליה הכי לא הויא שיור. ועוד דהא דומיא דמעשר קא דייק, דמסתמא לא הוי שיור. ותו דאי בדיוטא דלא הוה מזדבנא בסתמא, דהוה ליה על מנת לישנא יתירא, למה לי [למידק] מיהא מתניתא, מדר' עקיבא נפשה דדייק לישנא יתירא (להלן בבא בתרא סד,א) [הו"ל למידק]. אלא לא משכחת לה דצריך למידק עלה ממעשר אלא בדיוטא דמזדבנא בסתמא, דכי היכי דגבי מעשר אע"ג דמסתמא לא הוי שיור אהני על מנת לשיוריה למקום מעשר בעיקר השדה המכורה, דאי לא שייר הוה ליה דבר שלא בא לעולם ולא הוי שיור כלל, גבי דיוטא נמי אע"ג דמסתמא לא הויא שיור כי שייריה אהני על מנת לשיורי מקום דיוטא בבית המכור. דגבי מעשר טעמא מאי, דמעיקרא כי זבין ליה מוכר ללוקח אדעתא דהכי זבין ליה, גבי דיוטא נמי מעיקרא כי זבין ליה אדעתא דהכי זבין ליה. +
תוספות רי"ד(ו) ייחד לה מצרנהא פלגא כו'. פי' אם ייחד לה מצרנהא ומגיעים עד חצי השדה אז הוי פלגא. ולא אמרי' לא מכר לו אלא ט' קבין ומצרים הרחיב לו אלא אע"ג דאמר פסיקא פלגא אבל אם לא ייחד לו מצרים אע"ג דאמר פלגא הוי ט' קבים. דכוותה אמרינן לקמן בפירקן ייחד לה מצרנהא כי האי: (ז) ואמאי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. כ' רבי' יצחק זצוק"ל השתא משמע לי' שכשאמר לו שדי מכורה לך מיד נתונה לו לגמרי וכשאמר ע"מ שמעשר ראשון שלי ה"ה כאלו מתנה תנאי שלא בא לעולם ויבטל התנאי ובמכירה תתקיים כשאר תנאים שאינן יכולין להיות דאמרינן שהמעשה קיים והתנאי בטל ואינו נ"ל כלל דהיכא אמרי' שהמעשה קיים והתנאי בטל דוקא בדבר שא"א לקיימו כדתנן בשילהי השוכר את הפועלים וכל שאיפשר לקיימו בסופו והתנה עליו מתחלתו תנאו קיים. ודייקי' מינה הא אי איפשר תנאו בטל והוא כגון ע"מ שתעלי לרקיע ושתרדי לתהום ושתבלעי קנה בן מאה אמה ושתעברי הים הגדול ברגליך אבל דבר שאיפשר לו לקיימו כגון זה תנאו קיים הוא. שאם יתן לו המעשר בכל שנה ושנה קנה השדה ואם לאו לא קנה. שאע"פ שאותו דבר שמתנה עליו לא בא לעולם כיון שאיפשר לקיימו לבסוף תנאו קיים הוא דומיא דעל מנת שאתן לך מאתים זוז. ושתשמשי את אבא ושאדבר עליך לשלטון דאמרי' בכלהו שהתנאי קיים. והנכון בעיני לומר שאם הי' אומר לו בן לוי אם לא תתן לי המעשר יבטל המקח ותחזור לי השדה ואני אחזור לך מעותיך שהי' הדין עמו ואם הי' שונה התנא הדין בענין זה לא הוה קשה ולא מידי אלא התנא שונ' שהמעשר ראשון שלו. דמשמע נקנה מקח ואין ישראל יכול לחזור בו. ובן לוי קנה המעשר ואין זה דין התנאי שכל תנאי שאדם מתנה כגון ע"מ שאתן לך מאתים זוז אם רוצה ליתן אותם נותן והמעשה קיים. ואם אינו רוצה ליתן אותם אינו נותן והמעשה בטל ואינו יכול מי שכנגדו לכופו ולומר אני רוצה שהמעשה יהא קיים. ואתה תתן לי מאתים זוז גם הנה נמי יהא ברצונו של ישראל אם רוצה ליתן לו המעשר יהא מקחו קיים. ואם אינו רוצה אל יתן לו ויבטל מקחו ויחזור לו מעותיו למה שנה התנא מעשר ראשון שלו דמשמע שבעל כורחו הוא משועבד ליתן לו שכיון שאמר ע"מ שמעשר ראשון שלו ונתרצה ישראל בדבר כבר קנאו לוי לאותו מעשר והרי הוא שלו ואם רוצה ישראל לחזור בו אינו יכול. ומש"ה מקשה והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ומתרץ כיון דא"ל ע"מ שמעשר ראשון שלו מקום מעשר שיורי שייר. פי' וכאלו אמר לו קנה כל השדה הט' חלקיה וחלק העשירי יהא שלי ותזרעהו אתה ואני אוכל הפירות ונתרצה הלוקח לקנות ע"ד כן: (ח) אמר ריש לקיש זאת אומרת המוכר בית לחבירו ע"מ שדיוטא העליונה שלי דיוטא העליונה שלו. פי' כי היכי דלגבי מעשר אע"ג דאינו דבר הנקנה מפני שלא בא לעולם אמרי' דאהנ' ליה תנאה ושייר מקום מעשר הה"נ הכא אע"פ שלא היתה דייטא דהיינו עליי' בגוי' על הבית אלא אויר בעלמא הי' והאויר אינו דבר הנקנה אמרי' דאהני לי' תנאה ושייר מקום הדייטא. למאי הילכתא רב זביד אמר שאם רצה להוציא בה זיזין מוציא. פי' להכי אהני לי' תנאה שהוא יכול לבנות הדייטא על הבית ולהוציא בה זיזין הבולטין לחוץ ולעשות גזוזטרא על הזיזין ואע"פ שמאפיל הבית באותה הגזוזטרא. אינו יכול למונעו ולהכי אהני לי' תנאה שיעשה באותה הדייטא כל מה שיחפוץ ואלולי זה התנאי לא הי' רשאי להוציא זיזין להאפיל בית חבירו. ר"פ אמר שאם רוצה לבנות עלי' ע"ג בונה פי' להכי אהני לי' ע"מ שיכול לבנות על הבית הדייטא ואע"פ שלא היתה שם אבל להוציא זיזין על הבית לא אהני לי' כולי האי. ואקשי' בשלמא לרב זביד היינו זאת אומרת שכשם שלגבי מעשר אלולי בעבור תנאו לא הי' קונה אותו ואהני ליה תנאה לקנותו הה"נ הכא אילולי תנאו לא הי' רשאי להוציא בה זיזין ועכשיו הוא מוציא אלא לרב פפא מאי זאת אומרת והלא בלא תנאי נמי יכול המוכר לבנות עליי' על הבית שכשמכר לו הבית לא מכר לו עומק' ורומא מסתמא כדבעי' למימר לקמן. ואין הלוקח יכול לבנות עליי' על הבית כ"א המוכר א"כ מאי אהני לי' תנאה ואיתוקם בקושיא ואע"ג דלקמן מקשינין לר"פ דאי ס"ד בסתמא לא קני הלוקח עומקא ורומא ורשות ביד המוכר לבנות עליי' על הבית למה לי על מנת. א"ו מדמצריך לי' ע"מ ש"מ דסתמא הרשות ביד לוקח היא לבנות העליי' דקני עומקא ורומא. ואהדר אהני ע"מ שאם נפל הדר ובני לי'. פי' אם בנה המוכר העליי' על הבית ונפל הבית חייב הלוקח לבנות הבית שיבנה זה העליי' עליו ואע"ג דתנן הבית והעליי' של שנים שנפלו ואמר לו בעל העליי' לב"ה לבנות והוא אינו רוצה כו' דאלמא לא מצי למכפייה לבנות הכא דא"ל ע"מ שדייטא העליונה שלי מצי למיכפיי' דלהכי (אהני) [אתני] בהדי שתהא עלייתו קיימת לעולם על גבי ביתו הילכך אם נפל הבית חייב לבנותו שיבנ' זה העליי' עליו ואע"ג דתריצנא לדרב פפא הכא מ"מ לא דמיא לההיא דהת' שייר בגוף השדה מקום שהמעשר גדל בו. אבל הכא לא שייר בבית כלום שכל הבית הוא של לוקח אבל לרב זביד שייר בבית שהרי הוא מוציא עליו זיזין ומאפיל אותו: +
שיטה מקובצתעל מנת שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו. וכדמפרש ואזיל דשייריה למקום מעשר ועל מנת שמקום מעשר ראשון שלי קאמר והאי על מנת כחוץ דמי וכאלו אמר חוץ מן השדה למעשר דגן שיצא שם בכל השדה והרי זה כמוכר דקל חוץ מן הפירות של שנה או שתים. ואם תאמר והא גבי מעשר כתיב חלף עבודתם ודרשינן ולא חלף שכרן והרי בן לוי זה נוטל מעשר זה בשכר מה שפיחת ללוקח מדמי זה השדה ומכח תנאי נטלו ולא חלף עבודתו. לא היא שהרי מעשר זה שהוא נוטל שלו הוא מתחלה ואינו נוטלו משל ישראל והוי כמו מעשר שהלוי מעשר מפירות שדהו שמעכבו לעצמו דהא אמרינן דשיורי שייריה למקום מעשר ולא מכר לעולם חלק עשירי מן הפירות שהרי שייר זכות בשדה למעשר פירותיו. ומכל מקום הלוקח יכול לתקן גרנו באותו חלק עשירי ששייר בן לוי בפירות שהרי אדם יכול להשאיל לחברו פירות כדי שיעשר עליהם פירותיו ומחזיר את המעשר למשאיל ואם המשאיל ישראל נותנו ללוי ואם הוא לוי מעכבו לעצמו והכא נמי הרי זיכה בן לוי ללוקח את השדה אף לחלק עשירי מן הפירות עד שיתקן בו פירות השדה שכך משמע לשון התנאי שאמר לו על מנת שמעשר ראשון שלי כלומר לאחר שיתקן בו פירות השדה מדקרייה מעשר ראשון ולא אמר ליה על מנת שחלק העשירי שלי. ואם אמר לי וליורשי מת יחזיר. נראה בעיני דלהכי נקט לשון יחזיר ולא קאמר יתן לבניו משום הא דאמרינן דשיורי שייריה למקום מעשר ונמצא שזה המעשר הרי הוא של המוכר ושל יורשיו מתורת זכות ששייר בשדה והוא מושאל ללוקח עד שיעשר עליו את פירות השדה ואחר כך מחזיר למוכר את חלקו אחר שנשתמש בו. ואם אמר לו כל זמן שהיא בידך כו'. לפי שעכשיו אינה בידו מכח בן לוי המוכר אלא מכח זה שלקחה ממנו והוא זוכה בה בזכות שהיתה בידו. עליות. תוספות הרא"ש ז"ל. ואמאי והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. איכא למידק מאי קאמר והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם התם במכר או מתנה אבל בתנאים לא שייך דבר שלא בא לעולם ואלו אמר שדה זו מכורה או נתונה לך על מנת שתתן לי סאה מפירות הנולדים לך בשדה לשנה הבאה בודאי תנאו קיים ואם נתן המכר והמתנה דבריו קיימין ואם לאו אינם קיימין. תירץ הרא"ם ז"ל דאין הכי נמי שקיום המכר תלוי ועומד בודאי בקיומו של תנאי וכדתנן האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שתתני לי מאתים זוז הרי זו מקודשת ותתן ואמרינן עלה בגמרא רב הונא אמר והיא תתן ורב יהודה אמר לכשתתן אבל מקנה ממש לההוא תנאה כי היכי דלא מצי חד מינייהו למיהדר ביה אלא עד דקני. ודעת הרב ז"ל בתירוץ זה לומר דלפי מה שאמר כאן מעשר ראשון שלו משמע שקנאו וזה קנה שדה וזה יש לו על כל פנים המעשר והאיך קנאו והלא אין הלוקח חייב ליתן אלא אם רצה שלא ליתן ולבטל מקחו לא יתן והרשות בידו. ודינו של הרב ז"ל בלי ספק לאמת ודבריו ברור ופשוט הוא אלא שאין הענין מתקבל בעיני במקום זה דאם כן מאי דבר שבא לעולם והלא הקושיא זו שוה בין שהתנה בדבר שבא לעולם או בדבר שלא בא לעולם דלעולם לא נתחייב הלוקח ליתן לו ואפילו אמר שדה זו נתונה לך על מנת שתתן לי סאה מפירות שיש לך בתוך ביתך וירד זה לתוך השדה אף על פי כן לא נתחייב ליתן אותה סאה שהוא לא נתחייב לו בכלום אלא שהנותן תלה מתנתו בקיום תנאו ואם לא רצה המקבל ליתן לו נתקיימה מתנתו והוא הדין והוא הטעם בתנאין שבמכר ואינו דומה לדמי מקח דכל שהחזיק הלוקח במקחו נתחייב בדמים דהתם כיון שקנה נתחייב גברא בדמיו אבל כאן אין כאן חיוב חליפין אלא תנאי של קיום אם תתן תקנה ואם לא לא תקנה וזה ברור אבל הכא הכי פירושו מדקתני על מנת שמעשר ראשון שלי ולא קתני על מנת שתתן לי את המעשר שמע מינה האי לאו תנאה קא מתנה אלא שיורא הוא דקא משייר. ועוד שמעינן לה מדקתני מעשר ראשון שלי ולא קתני נתן לו את המעשר קנה ואם לאו לא קנה והילכך כי היכי דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כך אינו משייר דבר שלא בא לעולם והאיך הוא שלו ולא יתנם ללוי אחר. ופריק כיון דאמר ליה על מנת שמעשר ראשון שלי מקום מעשר שיורי משייר ולאו מחמת לשון על מנת דאמר דהוא הדין לאומר חוץ מן המעשר ראשון או מעשר ראשון שלי דעיקרא דמילתא משום דכיון דנחית לשיורא כל לגבי נפשיה בעין יפה משייר וכדאמרינן בפרק מי שמת אמר רבא אמר רב נחמן אם תמצא לומר דקל לאחד ופירותיו לאחד לא שייר מקום פירי דקל לאחד ופירותיו לפניו שייר מקום פירות מאי טעמא כל לגבי נפשיה כי משייר בעין יפה משייר. ואמר ליה רבא לרב אשי אנן אדריש לקיש מתנינן לה. דאמר ריש לקיש המוכר בית לחברו ואמר ליה על מנת שדיוטא עליונה שלו כו' חוץ מדיוטא העליונה מהו כו' ואמר רבא אמר רב נחמן חוץ מדיוטא הוי שיור אלמא לא מחמת לשון על מנת הוא אלא משום דנחית לשיורא וכל לגבי נפשיה בעין יפה משייר. הרשב"א ז"ל. על מנת שדיוטא העליונה שלי דיוטא העליונה שלו. פירש ר"ש ז"ל דיוטא גג שיש לו מעקה גבוה עשרה טפחים דאמרינן במתניתין דאינו מכור עם הבית. ואמר רב זביד למאי הלכתא שאם רצה מוכר להוציא זיזין מדיוטא העליונה על אויר החצר שמכר עם הבית מוציא דכשם ששייר למעלה בשדה שמכר מקום מעשר שכל תנאי דלא מהני מאי דקאמר איהני מיהו לשייר מקום כך שייר זה בחצר שמכר הוצאת זיזין ודוקא הוא אבל בנו אין לו רשות להוציא זיזין עד שיפרש לי ולבני כדאמרינן גבי מעשר דכל מילתא דדייקינן מיתורא די לנו אי אהני יתורא לעצמו. רב פפא אמר כולי האי לא אהני תנאי לשייר מקום ממה שמכר אלא להכי אהני תנאיה המיותר שאם רצה לבנות דיוטא זו אם תפול על גבו של בית בונה והכי מפרש לקמן דאי נפלה הדר בני לה דלהכי אהני ליה תנאיה דאי בסתמא אי נפלה אזדא דלהך דיוטא אישתעביד ביה לדיוטא אחרינא לא עד דאמר לשון מיותר כדאמרינן בריש פרק הבית והעליה גבי משכיר עליה דאמר ליה עליה שעל גבי בית זה אני משכיר לך דשעבדיה בית לעליה. והקשה הוא ז"ל על דבר זה דהא תנן הבית והעלייה של שנים שנפלו אומר בעל העלייה לבעל הבית כו' כל שותפין לזה בית ולזה עלייה בית משועבד לעלייה שאם נפלה חוזר ובונה אותה ולא עוד אלא שמכריח לבעל הבית לבנות בית בו כדי שיבנה הוא עלייתו על גביו. והעמידה הרב ז"ל לההיא באחין או בשותפין שחלקו דמסתמא על מנת כן חלקו דכמו שיש לזה בית לעולם כך תהיה לזה עלייה לעולם. וסתמן כפירושן. אי נמי בלוקח ומוכר וכשהתנה בפירוש. זהו תורף פירושו של הרב ז"ל. ואינו מחוור דמה שפירש דלו לבדו אהני תנאו ולא ליורשו וכמו שפירש הוא ז"ל ודמה אותם למשייר מעשר ראשון הא ליתא דהא דאמר ריש לקיש זאת אומרת לא לדמותן לגמרי קאמר אלא לומר דכשם שזה אנו דנין אותו כמשייר מקום מעשר דכל לגבי נפשיה בעין יפה משייר ומקום מעשר שייר גם זה כן וכמו שאמרו שם בפרק מי שמת על זו דריש לקיש אבל לומר דכשם שלגבי מעשר איני נותן לבניו עד שיתנה בפירוש לו וליורשו לא אמר אלא האי כדיניה והאי כדיניה וכבר כתבתי למעלה דטעמא דמעשר משום דלא שייר דבר קצוב אלא מעשר היוצא השדה שנה שנה ואין ליורשין זכות אלא במה שזכה האב ומעשר של שנים הבאות לאחר האב לא זכה האב בהן שיירשו אותו יורשיו אבל שיורי הוצאת הזיזין וכן ששייר זכות בכותלי הבית לבנות על גביהן עלייה אחר שתפול הראשונה או השניה ושייר חצר לאוירה להוצאת זיזין והבית לבנות עלייה עליו כבר זכה האב בזה והרי יורשיו קמים תחתיו ויש להם להוציא ולבנות אחר מיתת האב. וקרוב לענין זה כתב הרמב"ן ז"ל וזה לשונו: ונראה לי שלא אמרו לו ולא ליורשיו אלא במשייר לעצמו פירות מה שמכר ונתן כגון דקל ופירות שלו ודמי למעשר שלו דהא זבין שדה ודקל ולא שייר אלא פירות בשל אחרים שאף על פי ששייר בגוף קנין גמור לפירות מיהו גוף ודאי דלוקח הוא כדקיימא לן גבי מת הבן בחיי האב וכיון שכן הוה ליה בתנאי לי ולא ליורשי משמע כענין שאמרו על מנת שתתני לי מאתים זוז לא נתנה זקוקה ליבם אבל בעל מנת שדיוטא העליונה שלי וכן במשייר אילנות לפניו דשייר קרקע דכיון דדבר מסויים שייר לעצמו הרי יורשיו כמוהו עד כאן. גם מה שכתב הוא ז"ל דמוכר את הבית ששנינו שלא מכר את הגג בזמן שיש לו מעקה גבוה עשרה שאם נפל אינו חוזר ובונה אותו וכענין שאמרו במשכיר את העלייה שאם נפלה אזדא ומתוך כך הוצרך להעמיד משנת הבית והעלייה באחין או בשותפין שחלקו אי נמי כשהתנו אהדדי תימה דאם כן אי אפשר שלא היתה מזכרת כן וכמו ששנו שם דין השותפין ודין שוכרין הוה ליה לשנות דין הלקוחות או שהיו אומרים כן בגמרא. ועוד שאם אתה אומר כן שנלמוד דין הלוקח מדין שוכר שאם נפלה אזדא אם כן אפילו במוכר את הבית אם נפלה אזדא וחזר גוף הקרקע למוכר ואפילו משכיר בית לחברו אמרו כן וכדאמרינן בשילהי פרק השואל אי דאמר לו בית זה נפל אזדא. אלא ודאי אין דין השוכר ודין הלוקח בזה אחד דלוקח גוף הקרקע הוא קונה קנין גמור או שעבוד גמור מה שאין כן בשוכר שאינו שוכר אלא בית זה לדירה וכל שהוא אומר לו בית זה השכיר לו כל שהוא בית כלומר שראוי לדירה אבל אחר כך לא וכן הדין בלוקח שני אילנות שאינו לוקח אלא גוף האילנות לימי האילנות הואיל ואין להם קרקע ומשייר שני אילנות משום דמפסדי בארעא ולא לומר ליה לוקח הקרקע עקור אילנך שקיל וזיל נחית לשיורא ומשייר גם קרקע והכי נמי במשייר עליה דאיהי נמי מפסדה בבית וכדאמרינן בפרק הבית והעלייה כמה מפסדא עליה בבית משייר הוא בבית שמכר לבנות העלייה על גביו לעולם ואפילו מכר עלייה ושייר את הבית משועבד לעלייה דאם נפלה הדר בני לה. ולא עוד אלא שכופה את בעל הבית לבנות ביה כדי שיבנה הוא העלייה על גביו וכענין שאמרו בפרק הבית והעלייה. ואם אין לזה ולזה שיוכלו לבנות ונמכר הבית בעל העלייה נוטל שליש בדמים דכל אותם דינין שאמרו שם בין לרב זביד ובין לרב פפא בונה וחוזר ובונה אם היה השיור על הדרך שפירש ר"ש ז"ל. ומורי ז"ל כתב בשם רבינו יצחק ז"ל דלוקח עלייה לעולם הבית משועבד לו ואם נפלה חוזר ובונה אותה. והא דאמרינן בשמעתין דאתני על מנת דאי נפלה הדר בני לה אבל לא התנה אינו חוזר ובונה אותה משום דדיוטא לא חשיבא כמו עלייה ולא חזייה לדירה ולפיכך אין הבית משועבד לה. וקשה על זה דבכל ספרי ספרד גרסי שאם רוצה לבנות עלייה על גבה בונה דמשמע דדיוטא היינו עלייה. עד כאן. והרב בעל הערוך ז"ל כן פירש דיוטא עלייה. הרשב"א ז"ל. וזה לשון הר"י בעליות: רב פפא אמר שאם רצה לבנות עלייה על גביו. פירוש אם נפל הדיוטא ורצה לחזור ולבנות דיוטא אחרת במקומה בונה והכי פרשינן לה במסקנא דשמעתין דאמרי אהני על מנת דאי נפלה הדר בני לה. ודוקא כשהתנה ואמר על מנת שדיוטא העליונה שלי לעולמים שאם נפלה אחזור ואבנה אבל אם לא התנה אף על פי שהיא מצויירת כיון שיש לה מעקה גבוה עשרה טפחים אם נפלה אינו חוזר ובונה אותה שאין לו למוכר חלק בקרקע כיון שמכר את הבית אלא הדיוטא בלבד היא שלו כל זמן שהיא קיימת. והא דתנן הבית והעלייה של שנים שנפלו ואמר בעל העלייה לבעל הבית לבנות כו' התם בדאתנו אהדדי מתחלה בפירוש שאם תפול העלייה יחזור ויבנה כך פירש רשב"ם ז"ל. ועוד נראה בעיני דמתוקמא מתניתין דהתם בשנים שלקחו קרקע זה לבנות בית וזה לבנות עלייה דכיון שיש לו חלק בקרקע ודאי אם נפלה עלייה ראשונה שבנה זה חוזר ובונה עלייה אחרת שהקרקע משועבד לו לעולם לבנין עלייה. אי נמי מתוקמא באחין שחלקו זה נוטל בית וזה נוטל עלייה ולא עלו אהדדי בקרקע נמצא שעל מנת כן שתהא שם לזה עלייה לעולם כמו שיש לזה בית לעולם חלקו שאם נפלה חוזר ובונה אותה אי נמי כגון שמכר עלייה לחבירו ואמר לו עלייה זו שעל גבי בית זה אני מוכר לך דכיון דאמר על גבי בית זה שעבודי שעבדיה בית לעלייה והכי מוקמינן התם דקתני רישא הבית והעלייה ונפחתה העלייה כו' והוא הדין דסיפא הכי מיירי אלא דרישא בשוכר ומשכיר וסיפא בשותפין. אבל המוכר עלייה לחברו ואמר ליה עלייה זו אני מוכר לך ונפלה העלייה אמרינן נפלה אזדא כדמקשינן התם גבי רישא דמתניתין דאי אמר ליה עלייה זו נפלה אזדא וכי היכי דאמרינן בשוכר דלא משתעבד לבית לבנותו ולדור שם ימי שכירותו הוא הדין בלוקח. ור"י ז"ל פירש דלעולם מי שלוקח עלייה הבית משועבד לו ואם נפלה חוזר ובונה אותה אף על פי שאמר ליה עלייה זו אני מוכר לך והא דאמרינן בשמעתין דאתני על מנת דאם נפלה הדר בני לה אבל אם לא התנה אינו חוזר ובונה אותה. משום דדיוטא לא חשיבא כמו עלייה ולא חזיא לדירה כל כך ולכך אין הבית משועבד לה. וקשיא לי על זה דבכל ספרי ספרד גרסינן שאם רוצה לבנות עלייה על גביו בונה דמשמע דדיוטא היינו עלייה סתם ולא גג דליכא למימר דהכי קאמר אם נפלה עלייה בונה אותה במקומה חדא שאינו רשאי להכביד שם יותר מתחלה ועוד דלישנא דקאמרינן דאי נפלה הדר בני לה משמע דהדר בני דיוטא כבתחלה אלמא היינו דיוטא. ובספרי צרפת כתיב שאם רוצה לבנות על גביו בונה. וכדברי מצאתי בפירושי ר"א ז"ל דדיוטא לאו היינו גג מה לשונו: שכתב בספר בענין חוץ מחרוב פלוני וכו' הרי משנה שלמה שנינו ולא את הגג בזמן שיש לו מעקה כו' וכל שכן דיוטא העליונה ואמרינן למאי הלכתא פירש הכי והלא אפילו לא פירש לא נמכרה ומה הועיל לו זה שפירשנו רב זביד אמר שאם רצה כו'. ואיכא מאן דמפרש לה לשמעתתא בדיוטא פחותה מעשרה ולא סליק האי פירושא כל עיקר. חדא דסתם דיוטא לא משמע פחותה מעשרה וכל שכן לנוסחא דידן דגרסי בדרב פפא שאם רצה לבנות עלייה כו'. ועוד דדיוטא פחותה מעשרה מכרה בכלל בית וצריך הוא לשיירה נמצא כי זה שאמר על מנת שדיוטא העליונה שלי לא אמר לשון יתר אם כן מאי צריך לפרש בלשון תנאו דשייריה הוצאת זיזין ולבנות על גבה. ואם תאמר לפי שאמר על מנת דאלמיה לשיורי הרי בפרק מי שמת מפורש דהוא הדין אם אמר חוץ מדיוטא העליונה. עד כאן לשונו. +
מהרש"א - חידושי הלכותבד"ה אין פחות כו' וי"ל דנותן רביעית הלוג או יותר אבל הגמ' כו' עכ"ל ר"ל כיון דע"כ נותן לו שיעור מה דהיינו רביעית הלוג או יותר דאל"כ מה מתנה היא וא"כ יבא למקבל מתנה טפי מרביעית הבור דהא רביעית הלוג יש לו ודאי והמותר ע"ז עד מחצית הבור יחלוקו ולהכי קאמר דהתלמוד אינו חושש להזכיר מה שיבא לו יותר מרביעית הבור כיון שאינו מגיע לרביעית הלוג ודו"ק: בד"ה ואמאי כו' דאפי' ר"מ מודה לדבר שאינו כו' והכא קתני כו' עכ"ל כצ"ל: +
חכמת שלמהר"ש בד"ה תנו חלק כו' בתוספתא דהך בבא אומר תנו כו' כצ"ל: בד"ה לטפיחי כו' הדעת אין פחות כו' לרביע אין פחות כו' הד"א: בד"ה בן לוי כו' או לזה או לאחר כו' כצ"ל: בד"ה אמאי מעשר כו' מקנה כו' כרבנן נמחק כרבנן: +
רש"שגמרא לטפיח אין פחות מי"ו. כצ"ל: ר"ש ד"ה פשיטא. או כל המחלק נכסיו על פיו שאמר כו'. כצ"ל: ר"ש ד"ה תנו חלק. בתוספתא דהך בבא (ר"ל דב"ב) כו' הכא מיירי כו' א"נ כו' תנו חלק לפלוני בני כו'. בד"י ליתא מלת בני וכן בהג"א ובהעתקת ב"י ומשמע לכאורה דבהאי גוונא דתוספתא אפי' אמר יחלוק פלוני ג"כ הדין דיורש עם הבנים וכ"מ בנ"י לחילוקו בין התוספתא להגמרא אך מלשון הטור סי' רנ"ג אות מ' ל"מ כן וכן מלשון הרמ"א שם סכ"ד: בא"ד ואיכא למימר רבנן היא כו' א"נ כו' משום דפליג סומכוס עלה. לכאורה היינו הך. ומש"כ וקי"ל כסומכוס כו'. משמע דבא ליתן טעם בזה להא שכ' ולא הוה ס"ל כו'. ותימה דפלוגתא זו לא שייכא לההיא. דהכא בפירושא דלישנא פליגי ועי' רא"ש סוף סי' ו': בא"ד דסתם לן תנא כוותיה בפ' שור שנגח ארבעה. שם לא נמצא ועי' לשון הרא"ש: ר"ש ד"ה סומכוס. ור"ח פי' דאזדא סומכוס לטעמיה. נראה דצ"ל וגם ר"ח כו': בא"ד ופלגא דההוא שיעורא כו'. נראה דצ"ל וריבעא: +
גליון הש"ס - רבי עקיבא איגררשב"ם ד"ה תנו חלק כו' וקי"ל כסומכוס דסתם לן תנא. משמע דהתוספתא כרבנן דסומכוס ותמוה לי הא אדרבה לרבנן דסומכוס לא יתן לו כלל רק המועט דהמע"ה ואפילו דהתוספתא ס"ל דחלק היא שיעור כא' מהבנים וסומכוס פליג בזה א"כ מאי ראיה מההיא דב"ק דקי"ל כסומכוס בזה הא פלוגתייהו דהכא בענין אחר וצ"ע: |