וכך יש להסביר: הכתוב קורא לו "בן איש חי", ותמיהה היא: אטו כולי עלמא בני מתי נינהו [וכי כל העולם בני מתים הם] שייחדו הכתוב בכינוי זה? אלא כך יש לפרש: "בן איש חי" — שהוא חי תמיד, שאפילו במיתתו הוא קרוי "חי". "רב פעלים מקבצאל" — שריבה וקבץ פעלים למען התורה. "והוא הכה את שני אראל מואב" — שלא הניח (השאיר אחריו) אדם גדול כמותו לא במקדש ראשון ולא במקדש שני, שכן המקדש נקרא "אריאל" (ראה ישעיהו כט, א), ו"שני אריאל" הינם איפוא שני בתי מקדש.

והמשך הכתוב "והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום השלג", ובפירושו נחלקו חכמים, איכא דאמרי [יש שאומרים] שהפירוש הוא: דתבר גזיזי דברדא, ונחת [ששבר גושי קרח, וירד] וטבל במים לטהרתו. איכא דאמרי [יש שאומרים] בפירוש הכתוב: דתנא סיפרא דבי רב ביומא דסיתוא [ששנה את כל ספר בית מדרשו של רב, תורת כהנים, ביום חורף אחד].

ובניגוד לצדיק הנקרא "חי" אף לאחר מותו, נאמר בפירוש הכתוב "והמתים אינם יודעים מאומה" — אלו רשעים, שאף בחייהם הריהם קרויין "מתים", שנאמר על מלך ישראל בעודו חי: "ואתה חלל רשע נשיא ישראל" (יחזקאל כא, ל). ואי בעית אימא, מהכא [ואם תרצה אמור, הבא ראיה לדבר מכאן], ממה שנאמר: "על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים יומת המת" (דברים יז, ו), והדבר תמוה שהלא עדיין חי הוא כל עוד לא פסקו את דינו למיתה! אלא שאדם זה שהוא רשע, הינו נחשב מת מעיקרא [מתחילה].

א בנושא זה מסופר: בני ר' חייא נפוק לקרייתא [יצאו אל הכפרים] להשגיח על הפועלים. אייקר להן תלמודייהו [השתכח מהם תלמודם]. הוו קא מצערי לאדכוריה [והיו מצטערים להיזכר בו]. אמר ליה חד לחבריה [לו אחד לחברו]: האם ידע אבון בהאי צערא [יודע אבינו שמת כבר בצער הזה שלנו]? אמר ליה [לו] אחיו: מנא [מנין] ידע? והא כתיב [והרי נאמר]: "יכבדו בניו ולא ידע ויצערו ולא יבין למו" (איוב יד, כא), והרי שהמתים אינם יודעים!

אמר ליה [לו] אחיו: וכי המת לא ידע [אינו יודע]? והא כתיב [והרי נאמר]: "אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל" (שם כב) ועל סמך פסוק זה אמר ר' יצחק: קשה רמה (התולעת המכרסמת) למת כדקירת מחט בבשר החי, והרי שלמתים יש הרגשה וידיעה!

על כן, כדי ליישב את הסתירה אמרי [אמרו]: בצערא דידהו — ידעי, בצערא דאחרינא — לא ידעי [בצערם שלהם — הם יודעים, בצערם של אחרים — אינם יודעים].

ומקשים: ולא? וכי אין המתים יודעים בצערם של אחרים? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מעשה בחסיד אחד שנתן דינר לעני בערב ראש השנה בשני בצורת, והקניטתו (והכעיסתו) אשתו על שנתן סכום כה גדול בשנים כה קשות, ולא מצא לו החסיד מנוחה בביתו, והלך ולן בבית הקברות. ובאותו לילה שמע בחלומו (ריטב"א, הכותב, מהרש"א) שתי רוחות שמספרות (משוחחות) זו לזו. אמרה חדא [אחת] לחברתה: חברתי, בואי ונשוט (נשוטט) בעולם, ונשמע מאחורי הפרגוד (המסך המבדיל בין השכינה והעולם) מה (איזו) פורענות בא לעולם בשנה זו? אמרה לה חברתה: אני איני יכולה ללכת עמך שכן אני קבורה במחצלת של קנים. אלא לכי את, ומה שאת שומעת אמרי לי. הלכה היא ושטה ובאה בחזרה. ואמרה לה חברתה: חברתי, מה שמעת מאחורי הפרגוד? אמרה לה: שמעתי שכל הזורע בשנה זו ברביעה (עונת המטר) ראשונה סופו שהברד יורד ומלקה (מקלקל) אותו, את תבואתו. כיון שכך, הלך הוא אותו חסיד וזרע ברביעה שניה. ואכן בסופו של דבר, יבול שדותיו של כל העולם כולו לקה, ואילו יבולו שלו לא לקה.

לשנה האחרת הלך אותו חסיד בכוונה ולן שוב בבית הקברות בערב ראש השנה, ושמע שוב אותן שתי רוחות שמספרות זו עם זו. אמרה חדא [אחת] לחברתה: בואי ונשוט בעולם ונשמע מאחורי הפרגוד מה פורענות בא לעולם. אמרה לה: חברתי, לא כך אמרתי לך כבר שאיני יכולה לפי שאני קבורה במחצלת של קנים?! אלא לכי את, ומה שאת שומעת בואי ואמרי לי. הלכה ושטה ובאה. ואמרה לה חברתה: חברתי, מה שמעת מאחורי הפרגוד? אמרה לה: שמעתי שכל הזורע ברביעה שניה השדפון (יובש) מלקה אותו. הלך אותו חסיד וזרע ברביעה ראשונה, ומכיון שהכל זרעו בשניה, קרה שוב שיבולו של כל העולם נשדף ושלו לא נשדף.

אמרה לו אשתו: מפני מה אשתקד של כל העולם כולו לקה ושלך לא לקה, ועכשיו בשנה זו של כל העולם כולו נשדף ושלך לא נשדף? סח (סיפר) לה כל הדברים הללו. אמרו לא היו ימים מועטים לאחר זמן עד שנפלה קטטה בין אשתו של אותו חסיד ובין אמה של אותה ריבה (נערה) שהיתה קבורה שם. ואמרה לה אשת החסיד בזלזול: לכי ואראך בתך שהיא קבורה במחצלת של קנים.

לשנה האחרת שוב הלך החסיד ולן בבית הקברות ושמע שוב אותן רוחות שמספרות זו עם זו. אמרה לה: חברתי, בואי ונשוט בעולם ונשמע מאחורי הפרגוד מה פורענות בא לעולם. אמרה לה: חברתי, הניחיני, שכן דברים שנאמרו ביני לבינך כבר נשמעו בין החיים. אלמא ידעי [מכאן שהמתים יודעים] מה קורה ומתחדש בעולם.

על כך עונים: אין זו ראיה, דילמא איניש אחרינא שכיב, ואזל [אולי אדם אחר ששמע את שנאמר משמם, ומת, והלך] ואמר להו [להם] שכך שמע.

ב ובענין זה של ידיעת המתים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר, שכן מסופר: זעירי הוה מפקיד זוזי גביה אושפיזיכתיה [היה מפקיד את כספו אצל בעלת האכסניה שלו]. עד דאתי ואזיל לבי רב, שכיבה [בתוך הזמן שבא והלך לבית רבו, מתה], ולא ידע איש היכן הניחה את הכסף. אזל בתרה [הלך אחריה] לחצר מות (בית הקברות), אמר לה: זוזי היכא [היכן הדינרים]? אמרה ליה [לו]: זיל שקלינהו מתותי בצינורא דדשא בדוך פלן [לך וקח אותם מתחת ציר הדלת במקום פלוני], ואימא לה לאמא תשדר לי, מסרקאי וגובתאי דכוחלא בהדי פלניתא דאתיא למחר [ואמור לה לאמי שתשלח לי את מסרקי וקופסא של כחול עם פלונית שתבוא הנה לאחר מותה מחר]. אלמא [הרי נלמד מכאן] שהמתים ידעי [יודעים] מה מתרחש בעולם החיים!

ודוחים הוכחה זו: דילמא [שמא] המלאך דומה הממונה על המתים קדים [מקדים] ומכריז להו [להם] שמחר יבוא פלוני, אבל בעצמם אינם יודעים.

ומביאים עוד, תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת לדבר, שכן מסופר: אבוה [אביו] של שמואל הוו קא מפקדי גביה זוזי דיתמי [היו מופקדים אצלו כספי יתומים]. כי נח נפשיה [כאשר נחה נפשו, מת] לא הוה [היה] שמואל גביה [אצלו, לידו] ולא יכול היה לספר לו היכן הכספים, ומאחר שלא החזירם הוו קא קרו ליה "בר אכיל זוזי דיתמי" [היו קוראים לו "בן אוכל כספי יתומים"]. אזל אבתריה [הלך אחריו, אחרי אביו] לחצר מות. אמר להו [להם, למתים שם]: בעינא [רוצה אני את] אבא! אמרו ליה [לו] המתים: אבא טובא איכא הכא [רבים יש כאן]. אמר להו [להם]: בעינא [רוצה אני] את אבא בר אבא. אמרו ליה [לו]: אבא בר אבא נמי טובא איכא הכא [גם כן רבים יש כאן]. אמר להו [להם]: בעינא [רוצה אני] את אבא בר אבא אבוה [אביו] של שמואל היכא [היכן הוא]? אמרו ליה [לו] סליק למתיבתא דרקיעא [עלה לישיבה שברקיע]. אדהכי חזיה [בתוך כך שעלה ראהו] את לוי חבירו דיתיב אבראי [שיושב מחוץ] לישיבה של שאר המתים. אמר ליה [לו]: אמאי יתבת אבראי [מדוע אתה יושב בחוץ]? מאי טעמא לא סלקת [מה טעם אינך עולה לישיבה]? אמר ליה [לו], דאמרי [שאומרים] לי: כל הנך שני [אותן מספר שנים] שלא סליקת למתיבתא [עלית נכנסת, לישיבה] בראשותו של ר' אפס ואחלישתיה לדעתיה [והחלשת גגם את דעתו, גרמת לו לחולשת הדעת], לא מעיילינן לך למתיבתא דרקיעא [נכניס אותך לישיבה שברקיע].

אדהכי והכי אתא אבוה [בין כה וכה בא אביו], חזיה דהוה קא בכי ואחיך [ראה אותו שמואל שהיה בוכה וצוחק]. אמר ליה [לו] שמואל לאביו: מאי טעמא קא בכית [מה טעם בוכה אתה]? אמר ליה [לו] אביו: משום דלעגל קא אתית [שבמהרה תבוא לכאן], והוסיף שמואל לשאול אותו: מאי טעמא אחיכת [מה טעם צוחק אתה]? ענה לו אביו: משום דחשיבת בהאי עלמא טובא [שחשוב אתה בעולם הזה ביותר]. אמר ליה [לו]: אי חשיבנא [אם חשוב אני] — נעיילוה [יכניסוהו] ללוי לישיבה. ואכן כך היה שעיילוהו [הכניסוהו] ללוי.

אמר ליה [לו] שמואל לאביו: זוזי דיתמי היכא [כספי היתומים היכן הם]? אמר ליה [לו]: זיל שקלינהו באמתא דרחיא [לך וקח אותם בבית הריחיים], ושם תמצא שהכספים עילאי ותתאי [העליונים והתחתונים] — הם דידן [שלנו], ומיצעי דיתמי [והאמצעיים של היתומים] אמר ליה [לו] שמואל: מאי טעמא עבדת הכי [מה טעם עשית כך]? אמר ליה [לו]: אי גנובי [שאם יגנבו] — מגנבו מדידן [יגנבו משלנו], שהם העליונים הנראים לעיני הגנב, אי אכלה ארעא [אם תאכלם, תבלעם הארץ] — אכלה מדידן [תאכל, תבלע משלנו], את התחתונים שהם סמוכים לה, ולא משל היתומים. ומסיקים מסיפור זה, אלמא דידעי [מכאן שיודעים] הם המתים מתי ימותו אחרים, ומאחר שאין זה למחרת, הרי אף המלאך דומה אינו יכול לספר להם (תוספות). על כך עונים: דילמא שאני [אולי שונה] שמואל, שכיון דחשיב [שהוא חשוב], קדמי ומכרזי [מקדימים ומכריזים]: פנו מקום שיבוא.

ג על כל פנים ולעצם הבעיה אף ר' יונתן הדר ביה [חזר בו], שאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: מנין למתים שמספרים (משוחחים) זה עם זה — שנאמר: "ויאמר ה' אליו זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה" (דברים לד, ד), מאי [מהו] "לאמר"? — שאמר הקדוש ברוך הוא למשה: לך אמור להם לאברהם ליצחק וליעקב שהשבועה שנשבעתי לכם כבר קיימתיה לבניכם.