אימור דפליגי [אמור שנחלקו] בדינו של הים הגדול רק לענין טומאה וטהרה, אבל לענין שבת מי [האם] שמעת להו [אותם] שנחלקו? אלא אמר רב נחמן בר יצחק: אותה סתירה בין הברייתות לא קשיא [אינה קשה], שאפשר לחלק ולומר כי הא [ברייתא זו] האוסרת לרחוץ בים הגדול — הריהי מדברת באופן דאישתהי [ששהה] בתוך המים ובכך הוא מראה שכוונתו לרפואה, ואילו הא [ברייתא זו] המתירה — מדברת באופן שלא אישתהי [השתהה], ורחיצה סתם שלא לשם רפואה הותרה.

ומקשים: במאי אוקימתא לבתרייתא [במה, באיזה אופן העמדת את הברייתא האחרונה] — בש לא אישתהי [השתהה], אי [אם] מדובר באופן שלא אישתהי [השתהה] — אפילו במי משרה נמי [גם כן] יתירו לרחוץ. דהתניא [שהרי שנינו בברייתא]: רוחצין בשבת במי טבריא (טבריה) ובמי משרה ובימה של סדום (ים המלח), ואף על פי שיש לו חטטים (פצעים) בראשו והם מתרפאים מרחיצה זו. במה דברים אמורים — שלא נשתהא, שנראה שירד למים רק לצנן עצמו מעט, אבל אם נשתהא — אסור.

אלא יש לומר כי הסתירה מדין רחיצה בשבת בים הגדול ששנינו בברייתא אחת שמותר על דין רחיצה בים הגדול ששנינו בברייתא אחרת שאסור לא קשיא [אינה קשה], ויש לחלק ולומר כי הא [זה] שהותר — במים היפין שבו שהם ראויים לרחיצה גם בימות החול לשם הנאה. ואילו הא [זו] שנאסר — הרי זה במים הרעים שבו שאין נכנסים לתוכם אלא לרפואה. וממי משרה על מי משרה נמי לא קשיא [גם כן אינו קשה], כי אפשר לחלק ולומר כי הא [ברייתא זו] האוסרת לרחוץ במי משרה בשבת — הריהי מדברת באופן דאישתהי [ששהה] בתוך המים ובכך הוא מראה שכוונתו לרפואה, ואילו הא [ברייתא זו] המתירה — מדברת באופן שלא אישתהי [השתהה], ורחיצה סתם שלא לשם רפואה הותרה.

א משנה אין אוכלין איזביון בשבת, לפי שאינו מאכל בריאים והכל יודעים שהוא אוכלו לצורך רפואה, אבל אוכל הוא את הירק יועזר, ושותה אבוברואה. ועוד, כל האוכלין (מיני מאכל) הנאכלים על ידי בריאים — אוכל אדם המתכוון לרפואה, וכל המשקין — שותה, חוץ ממי דקלים וכוס עיקרין, מפני שהן רפואה מפורסמת לירוקה, וכיון שידועים כרפואה אסור לו לשתותם בשבת להתרפא. אבל שותה הוא בשבת מי דקלים לרוות את צמאו, וסך שמן עיקרין שלא לרפואה.

ב גמרא אמר רב יוסף: אזוב סתם הכתוב בתורה — הוא הקרוי בבבל "אברתה בר המג", איזביון — הוא הנקרא "אברתה בר הינג". עולא אמר: אזוב הכתוב בתורה הוא מרוא חיורא [לבנה]. ומסופר: עולא איקלע לבי [הזדמן לבית] רב שמואל בר יהודה. אייתו לקמיה [הביאו לפניו] מרוא חיורא [לבנה]. אמר: היינו [זהו] אזוב דכתיב באורייתא [שנאמר בתורה]. רב פפי אמר: איזוב הוא הקרוי שומשוק. אמר רב ירמיה מדיפתי: כוותיה [כשיטתו] של רב פפי מסתברא [מסתבר] לומר, דתנן [שכן שנינו במשנה]: מצות אזוב שיקח שלשה קלחין (ענפים), ובהן, בכל קלח שלשה גבעולין, ושומשוק הוא דמשתכחא הכי [שמצוי כך] שיהיו בכל קלח שבו שלשה גבעולים, ואומרים: למאי אכלי ליה [לשם מה אוכלים אותו] — לקוקאיני [להירפא מתולעי המעיים]. ובמאי אכלי ליה [במה אוכלים אותו] — עם שבע תמרי אוכמתא [תמרים שחורות, כהות]. ממאי הויא [ממה היא, מחלה זו נהיית, באה] — מקימחא דשערי במנא דחליף עליה ארבעין יומין [מאכילת קמח שעורים שבכלי שעברו עליו ארבעים יום].

ג שנינו במשנה: אבל אוכל הוא את הירק יועזר. ושואלים: מאי [מה הוא] יועזר? ואומרים: הוא הירק הקרוי פותנק. למאי אכלי לה [לשם מה אוכלים אותו] — לארקתא [להתרפא מתולעי הכבד]. במאי אכלי לה [במה אוכלים אותו] — עם שבע תמרי חיוורתא [תמרים לבנות]. ממאי הויא [ממה היא, מחלה זו נהיית, באה] — מאומצא ומיא אליבא ריקנא [מאכילת בשר נא ומים על לב קיבה ריקה], ומבישרא שמנא אליבא ריקנא, ומבישרא דתורא אליבא ריקנא [ומבשר שמן על לב קיבה ריקה], מאמגוזא אליבא ריקנא [ומאגוז על לב קיבה ריקה], ומגירי דרוביא אליבא ריקנא ומשתי מיא אבתריה [ומאכילת ענפי תלתן על לב קיבה ריקה ושתית מים אחריו].

ואי [ואם] היו לו תולעי כבד ולא היה בידו יועזר, או שהיו בידו ואכלם ולא הועילו — ליבלע תחלי חיוורתא [שיבלע שחליים לבנות]. ואי [ואם] לא היו בידו או שלא הועילו — ליתיב בתעניתא, וליתי בישרא שמנא ולישדי אגומרי, ולימיץ גרמא, וליגמע חלא [שישב בתענית, ויביא בשר שמן וישים אותו על גחלים, וימצוץ עצם, ויגמע חומץ]. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: חלא [חומץ] לא ישתה, משום דקשי לכבדא [שקשה, מזיק החומץ לכבד]. ואי [ואם] לא היו בידו אותם דברים או שלא הועילו — לייתי גורדא דאסינתא דגרידא מעילאי לתתאי [יביא גרר, נסורת, שגררו מקליפת הסנה מלמעלה למטה], ולא שגררו אותו מתתאי לעילאי [מלמטה למעלה], דילמא נפקא איידי פומיה [שמא יצאו התולעים דרך פיו], ולישלקה בשיכרא בי שיבבי [וישלוק אותה, את הנסורת, בשיכר בין השמשות], ולמחר נסכרינון לנקבין דידיה, ולישתי [יסגור את נקביו, נחיריו וישתה], וכי מפני, מפני אפשיחה דדקלא [וכאשר נפנה לצרכיו, יתפנה על גזע של דקל].

ד שנינו במשנה: ושותין בשבת אבוברואה. ושואלים: מאי [מהו] אבוברואה? ומסבירים: הוא הירק הקרוי חומטריא. ושואלים: מאי [מהו] חומטריא? ומסבירים: הוא הקרוי חוטרא יחידאה. ואומרים: למאי עבדי לה [לשם מה עושים אותו] — לגילויא [למי ששתה מים מגולים], שיש לחשוש שמא שתה מהם נחש והטיל בהם ארס. ואי [ואם] לא היה לו חוטרא יחידאה או שלא הועיל — ליתי חמשא כלילי וחמשא כוסתא דשיכרא, ונישלוקינהו בהדי הדדי [שיביא חמשה זרדים וחמש כוסות שיכר, ויבשלם יחד] עד דקיימא אאנפקא, ונישתי [שיגיע הנוזל לכדי רביעית, וישתה] מאותו משקה.

ומסופר: אימיה [אמו] של רב אחדבוי בר אמי עבדה ליה לההוא גברא [עשתה לו רפואה לאדם אחד] ששתה מים מגולים והיה חשש שבלע ארס, חד כלילא וחד כוסתא דשיכרא [מוורד אחד וכוס אחת של שיכר]. שלקה ואישקיתיה, ושגרא תנורא וגרפתיה, ואותביתיה לבינתא בגוויה [בשלה והשקתה אותו, והסיקה את התנור וגרפה אותו, ושמה לבינה בתוכו], שעליה ישב אותו אדם ולא ייכווה, ונפק כהוצא ירקא [ויצא ממנו כעלה ירוק], והוא הארס שהקיא.

רב אויא אמר: הרפואה למי שבלע ארס היא שתיית רביעתא דחלבא מעיזא חיורתא [רביעית הלוג חלב מעז לבנה]. רב הונא בר יהודה אמר: לייתי אתרוגא חליתא ולחייקיה ולימלייה דובשא, ולותבה בי מילליי דנורא, וליכליה [שיביא אתרוג מתוק ויעשה בו חור וימלאנו בדבש, וישים אותו בין גחלי האש, ויאכלנו] ויועיל לו. ר' חנינא אמר: מי רגלים בני (ששהו) ארבעים יום מועילים לכמה דברים: ברזינא [כוס קטנה מאד] — מועילה לזיבורא [לנשיכת צירעה]. רביעאה [רביעית] — מועילה לעקרבא [לעקיצת עקרב]. פלגא ריבעא [חצי לוג] — מועילה לגילויא [למי ששתה מים מגולים], ריבעא [לוג] — אפילו לכשפים מעלו [מועילים]. אמר ר' יוחנן: אניגרון (מים שנתבשלו בהם תרדים), ואבנגר (מים שנתבשל בהם עשב ששמו בנגרי), ותירייקה (צרי) — מעלו [מועילים] בין לגילויא [למי ששתה מים מגולים], בין לכשפים.

ה האי מאן [מי] שבלע חיויא [נחש] — לוכליה כשותא במילחא, ולירהטיה תלתא מילי [שיאכילנו כשות במלח ויריץ אותו שלושה מילין]. ומסופר: רב שימי בר אשי חזייה לההוא גברא דבלע חיויא [ראה אדם אחד שבלע נחש]. אידמי ליה כפרשא [ונדמה לו רב אשי לאותו אדם כפרש]. אוכליה כשותא במילחא וארהטיה קמיה תלתא מילי, ונפק מיניה גובי גובי [האכילו רב שימי כשות במלח והריצו לפניו שלושה מילין, ויצא ממנו הנחש חתיכות חתיכות]. איכא דאמרי [יש שאומרים] שרב שימי בר אשי הוא שבלע חיויא [נחש], אתא [בא] אליהו אידמי ליה כפרשא [ונדמה לו לרב אשי כפרש]. אוכליה כשותא במילחא וארהטיה קמיה תלתא מילי ונפק מיניה גובי גובי [האכילו כשות במלח והריצו לפניו שלושה מילין ויצא ממנו חתיכות חתיכות]. האי מאן דטרקיה חיויא [מי שהכישו נחש] ליתי עוברא דחמרא חיורתא, וליקרעיה, ולותביה עילויה [יביא עובר של אתון לבנה, ויקרענהו, וישימנו עליו]. ואומרים: והני מילי ודברים אלה] מועילים רק כשלא אישתכח [נמצאה] האם טרפה. [ודברים אלה מועילים כשלא נמצאה האם טריפה]. ומסופר: ההוא