הערות

^[1] הוא הדין נותן - טור רכ טו על פי רשב"ם לעיל עג א ד"ה מרצופין.

^[2] א. בפירוש רבינו ישמעאל בן חכמון כתוב: בבהמה גסה - כגון בקר ומריא שהוא מין ממיני הבקר הגדולים. ב. אפילו שחוטה - סמ"ע.

^[3] א. רשב"ם. ותמהו הב"ח ותוספות יום טוב: אמאי לא קתני "ריאה"! ? ובתוספות פירשו: "קנה" היא ריאה עם הלב, [וכתבו תוספות להסתפק: מכר ריאה האם נמכר הלב עמה, וכן מכר לב האם נמכרת הריאה עמו? ולא נתפרשו צדדי הספק, כי בשלמא מה ששנינו במשנה - כך היה מנהגם, מאיזה טעם שיהיה, אבל בדבר שלא נזכר במשנה, אלו סברות יש לדון בדבר, וראה שם בב"ח.] ב. כתוב בפירוש רבינו ישמעאל בן חכמון: מכר את הקנה, שהריאה והכבד תלויין בו; לא מכר את הכבד - שהכבד חשוב הוא בפני עצמו, ואינו בטל לגבי הקנה. מכר את הכבד לא מכר את הקנה - שהוא תלוי בו, לפי שכל אחד מהם חשוב הוא בפני עצמו. וראה בעליות דרבינו יונה.

^[4] בפשוטו אין ברישא דמתניתין שום חידוש דין, ואגב סיפא היא נשנית.

^[5] א. בפשוטו "רגלים" היינו כל ארבע רגליה, וכתב בפירוש רבינו גרשום בטעם הדברים משום דלא חשיבי כלום לגבי הראש, דדבר מועט הוא, והכי רגילי אינשי למיקני. וראה יומא כה א ב לענין הולכת אברי התמיד להקטרה, שם מוליכים את הראש עם רגל ימין, ואמרינן: מאי טעמא סלקא רגל בהדי רישא? משום דרישא נפישי ביה עצמות קרבא רגל בהדיה.] ודוקא רגליה של בהמה דקה אינם חשובים, אבל המוכר את הראש בבהמה גסה, מן הסתם לא מכר את הרגל, משום דהנהו חשיבי לחוד והני חשיבי לחוד. ב. איתא בירושלמי: רבי יצחק שאל: מכר חצי הראש [האם] מכר חצי הרגלים? מכר חצי קנה [האם] מכר חצי הכבד? [בביאור מסקנת הירושלמי נחלקו המפרשים: הרדב"ז (תשובה ב' אלפים רא) כתב שיד לוקח על התחתונה ויכול לומר לו לא מכרתי רק את הרגלים, והב"ח רכ יג כתב דמסקינן שמכר לו חצי הרגלים.]

^[6] על פי רבינו גרשום ונמוקי יוסף. אבל בפירוש רבינו ישמעאל בן חכמון כתב: מכר את הקנה מכר את הכבד - לפי שאין דעת הלוקח על הקנה לקנות באונות הריאה שבו, אלא על הכבד הוא דעתו, מכר את הכבד לא מכר את הקנה - שהכבד חשוב הוא, וכיון שלא זכר כי אם הכבד החשוב, לא הקפיד הלוקח על הקנה שאינו חשוב.

^[7] ב"אילת השחר" תמה: אם המשנה דברה במקום שאין מנהג, אם כן מדוע כשמוכר בהמה גסה, מכר את הראש מכר את הרגלים, מדוע יש במשמעות ראש גם את הרגלים?!

^[8] רא"ש. [וברשב"ם הביא מן התוספתא רק לגבי מכר את הראש דלא מכר את הרגלים, דבמקום שמנהג המדינה למכור, הכל כמנהג המדינה, וכן הוא בתוספתא פרק ד הלכה ו: המוכר את הראש בבהמה גסה לא מכר את הרגלים, מקום שנהגו למכור הרי אלו מכורות, וראה מה שהובא בפתיחה לדברי המשנה בשם הרמב"ם.]

^[9] א. בבבא מציעא נ ב שנינו: אונאה ששיעורה פחות משתות [שישית] - נקנה המקח, היתה האונאה יתר על שתות - בטל מקח, ושניהם חוזרים בהם, ואם היתה האונאה שתות מצומצמת - נקנה המקח, והמאנה חייב להחזיר למתאנה את שיעור אונאתו. אלו הם דברי רבי נתן, [וכן פסק שם רבא להלכה.] רבי יהודה הנשיא אומר: יד המתאנה על העליונה, רצה מקיים את המקח, רצה מבטל את המקח. [על פי דברי רבא ורב אשי שם נא א, וכן נראה מתוך דברי רשב"ם כאן.] וכתב הרשב"ם: מכירת חיטים יפות שנמצאו רעות ורעות שנמצאו יפות נחשבת כעין אונאת שתות, על כן המתאנה יכול לחזור בו ולבטל את המקח, ואף לדעת רבי נתן יכול הוא לחזור בו, שהרי הטעהו ולא היה דעתו עליהם, ודוקא גבי אונאת שתות שקנה מה שרוצה לקנות, וליכא שום טעות אלא מכירת יוקר וזול מחזיר אונאה משום דכתיב [ויקרא כה יד]: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך, אל תונו איש את אחיו", אבל המקח קיים לדעת רבי נתן. [לדעת רשב"ם, אונאת יפות ורעות איננה דומה לאונאת יותר משתות, שהרי יותר משתות "הוא רחוק מן המקח יותר מדאי, וכאילו לא מכר כלל, והוה ליה כיין ונמצא חומץ" (ראה בתוספות להלן ד"ה אי ובבבא מציעא נ ב ד"ה אילו), אמנם הריטב"א כתב דלמאן דקפיד בין יפות לרעות נחשב הדבר כאונאה ביותר משתות, ראה שם ובשיטה מקובצת בשם שיטה לא נודעה למי.] ב. מה שנתבאר לעיל שרבא פוסק להלכה כדעת רבי נתן שבאונאת שתות נקנה המקח אלא שהמאנה מחזיר למתאנה את אונאתו, כך היא דעת הרשב"ם וכן כתב ר"י בתוספות בבבא מציעא, אבל רבינו תם חולק עליו וסובר שרבא פסק כרבי יהודה הנשיא, על כן ידו של המתאנה על העליונה; אם רצה - מקיים הוא את המקח ותובע את אונאתו, ואם רצה בידו לבטל את המקח לגמרי. [רש"י סובר שהלכה כרבי נתן היות והוא דיינא ונחית לעומקא דדינא, ורבינו תם סובר שהלכה כרבי יהודה הנשיא - רבי, בכל מקום שהוא חולק על חבירו.]

^[10] מניינא דמתניתין אינו בא למעט דבר אחר שלא מנתה אותו המשנה, ואין כוונת המשנה כאן אלא להודיע שישנם ארבעה אופנים שצריך לתת טעם בכל אחד ואחד מהם, מדוע דינו חלוק מדינו של חבירו - רשב"ם.

^[11] בפשוטו מדובר שהוא הבטיח לתת לו חיטים יפות ובפועל נתן לו חיטים רעות, וכן נראה ברשב"ם, אך נמוקי יוסף כתב: וכן המוכר היכא שהטעהו הלוקח ואמר לו: חיטים הללו נחשבות רעות בעיר הזאת ובעבור זה מכרן ואחר כך מצא שהיו מחשיבים אותן ליפות, וכן כתב הרשב"א.

^[12] המשנה מדברת באופן שאין האונאה אלא בטיבם של החיטים, אבל בערך הממוני של החיטים לא היתה אונאה, כגון משך את החיטים על מנת לשלם כפי ערכם בשוק, או שהיה סבור שיש מעט חיטים יפות, ונמצאו הרבה חיטים רעות שערכן כערך החיטים היפות שהוא היה סבור לקבל, [כך מפרשים הרשב"ם, תוספות ועוד ראשונים, אמנם המאירי פירש משנה זו באונאת ערך הממון; יפות ורעות שיעור אונאתן יותר משתות, ואילו יפות שנמצאו יפות שביפות, או רעות שנמצאו רעות שברעות, שיעור אונאתן שתות או פחות משתות.]

^[13] א. כתב הרשב"ם: החידוש בבבא זו הוא כך: אם רוצה הלוקח לחזור בו, כגון שהוזל השער, היה מקום לומר שהלוקח יוכל לטעון אמנם בקשתי ממך לתת לי חיטים רעות, אך באמת כוונתי היתה לחיטים יפות, ומה שאמרתי לך "רעות", לא משום שאני מוכן לקבל חיטים שהם באמת רעות, אלא שכך דרכו של לוקח לומר למוכר על סחורה טובה: זו סחורה רעה היא, כדי שהמוכר ימכור לו בזול, וכפי שנאמר [משלי כ יד]: "רע רע יאמר הקונה". [וכן להפך ביפות ונמצאו יפות, כשהמוכר רוצה לחזור בו, כאשר התייקרו החיטים.] קא משמע לן מתניתין: אי אפשר לטעון טענה זו, הואיל ונמצא הדבר כמו שאמרו שניהם. [טענה זו "דברים שבלב" היא ואין בה ממש, ראה קידושין מט ב, וחידוש יש בדברי רשב"ם שאף בשעה שהלוקח אומר מה הוא רוצה לקנות, קורא הוא לסחורה "סחורה רעה".] ובנמוקי יוסף פירש בבא זו כך: אם אמר לו המוכר רעות הן, ונמצא שהיו רעות שברעות, לא מצי אמר לוקח לא קניתים אדעתא דהכי שיהיו כל כך רעות, וכן ההפך ביפות, לא מצי אמר מוכר לא מכרתים אדעתא דהכי שיהיו יפות שביפות, דהא יפות ורעות קאמר ליה והכל בכלל. ב. כתב הרשב"ם: לא רק כאשר התנה למכור לו רעות ונמצאו רעות, אין הלוקח יכול לחזור בו, אלא אף במוכר סתם שלא פירשו לא רעות ולא יפות, אין אחד מהם יכול לחזור בו, ולומר: סבור הייתי שיהיו יפות וכו'.

^[14] כתב הרשב"ם: שחמתית - אדומה, על שם חמה שמאדימתן. ולקמן פד א [ד"ה מדקתני] כתב רשב"ם: על שם חמה שהיא אדומה קרי לחיטים אדומות שחמתית.

^[15] א. כתב בנמוקי יוסף: מעלת חיטים אדומות היא שעושים קמח מרובה, ומעלת חיטים לבנות היא שעושה הפת יותר נאה ויפה, על כן הרי אלו כשני מינים, והוי כמקח טעות, וכל אחד מהם יכול לחזור בו, שאם זה לא קנה דבר של זה, גם מכירתו של זה אינה מכירה. ב. במסכת פאה [פרק ב משנה ה] שנינו: הזורע את שדהו שני מיני חיטין כו' ופירש הרע"ב: כגון שחמתית ולבנה. נמצינו למדים: שחמתית איננה חיטה שהתבשלה בשמש יותר זמן, אלא שני זני חיטה הם.

^[16] כתב המאירי: אם הזכיר לו שם פרטי, ונשתנה השם, כגון שקבל עליו למכור לו שחמתית ונמצאת לבנה, לבנה ונמצאת שחמתית, יין ונמצא חומץ, חומץ ונמצא יין, שכל אלו אצל מכירה מינין חלוקין הם אף על פי שהם מין אחד אצל תרומה [ראה בגמרא להלן פד ב]. ואין צריך לומר אם נשתנה המין מכל וכל כגון חיטים בשעורים ועצי זית בשל שקמה, כל אלו מקח טעות הם, ושניהם יכולים לחזור בהם, כל שאחד מהם שמחזיק עצמו במתאונה על אותה מכירה ושרוצה באחר - חוזר. מלשון המאירי משמע, שאם רצו שניהם לקיים את המקח, הרי מקחן מקח, ואין צורך במעשה קניין נוסף [ראה גם לשון רשב"ם: שניהם נתאנו], אך בריטב"א משמע שאין כאן מקח כלל וכן כתב בשלחן ערוך: אין כאן מכר ושניהם יכולים לחזור בהם. וראה עוד בתוספות ד"ה אי לאו.

^[17] בין אם היתה האונאה שתות מערכו של החפץ, בין אם היתה האונאה שתות בדמים שקבעו לתת במקח זה - כך דעתו של שמואל בבבא מציעא מט ב, וכך דעתו של רב חסדא בסוגייתינו, וכן הלכה.

^[18] כאשר המוכר נתאנה, יכול הוא לבטל את המקח לעולם, אך כאשר הלוקח התאנה אינו יכול לבטל את המקח, אלא עד כדי שיוכל להראות את המקח לתגר [סוחר] אחר או לקרובו, כדי לברר אם היתה אונאה במקח, ואם עבר זמן זה - הרי זו מחילה ואינו יכול יותר לתבוע את אונאתו.

^[19] כך דעתו של רב חסדא בסוגייתינו, וכדעת רבי יהודה הנשיא, ראה לעיל הערה 9 אות א, אך אין הלכה כן, אלא כרבא שפסק כרבי נתן ואמר: בשתות קנה ומחזיר המאנה למתאנה את שיעור אונאתו - רי"ף ורשב"ם. [לדעת רבינו תם, ראה בהערה שם אות ב, גם רבא סובר שבאונאת שתות יכול המתאנה לבטל את המקח לגמרי, נמצא שהלכה כדברי רב חסדא.]

^[20] כתב רשב"ם: ועמדו על שמונה - רבותא נקט "ביטול מקח" [יותר משתות], והוא הדין דהוה מצי למימר ועמדו על שבעה, דאיכא אונאת שתות מעות, ורוצה גם מוכר לחזור. הרשב"ם כתב כך לשיטתו שרב חסדא חולק על רבא וסובר כרבי יהודה הנשיא שבאונאת שתות רשאי המתאנה לבטל את המקח, אם כן, אף אם הוקר החפץ ועמד על שבע, הרי יש כאן אונאת שתות כלפי המוכר, וסלקא אדעתין למימר שיוכל המוכר לבטל את המקח, [וכן צריך לומר גם לדעת רבינו תם, שרב חסדא אינו חולק על רבא, היות ואף רבא פסק כרבי יהודה הנשיא.] אבל תוספות בבבא מציעא נ ב ד"ה אמר רבא כתבו שלפי דעת רש"י הסובר שרבא פסק כרבי נתן, אפשר לומר שרב חסדא סובר גם הוא כרבא וכרבי נתן, ולפי זה רב חסדא נקט ועמד על שמונה בדוקא. וביאור הדברים הוא כך: היות והמוכר הונה את הלוקח בשתות [שהרי מכר לו שוה חמש בשש], אם כן יש רשות ללוקח לתבוע את אונאתו, ואם הוקר המקח ועמד על שמונה, נמצא שהמוכר נתאנה ביותר משתות, וסלקא אדעתין שיוכל המוכר לבטל את המקח.

^[21] א. כתב הרא"ש: ואם אין הלוקח רוצה לחזור בו, ולבטל את המקח לגמרי, אלא תובע את אונאתו מן המוכר, יש אומרים: שצריך להחזיר לו אונאתו, דכיון שאם תבע קודם שהוקרו היה צריך להחזיר לו אונאה, גם עתה נמי כשהוקרו, ברשותא דידיה אייקור. ורבינו יונה כתב שאין יכול לתבוע אונאתו, דכיון שהיה יכול לחזור בו - לא נתקיים המקח עד עתה, ואין המתאנה יכול לתבוע אונאתו אלא כשיש שם אונאה בשעה שהמקח מתקיים. וכתבו ב"פלפולא חריפתא", ב"מחנה אפרים" הלכות אונאה סימן יב ובשו"ת רבי עקיבא איגר [ג לג]: כל זה הוא אליבא דרב חסדא שאף באונאת שתות ידו על העליונה לבטל את המקח, אבל לדידן, שאינו יכול לבטל את המקח אלא לתבוע את אונאתו, מודה רבינו יונה שהלוקח שהתאנה יכול לתבוע את האונאה, אף שאחר כך התייקר החפץ, שהרי בשעה שהמקח התקיים היתה אונאה, וברשותיה אייקר. [ה"בית יוסף" סבור שלדעת רבינו יונה אינו יכול לתבוע את אונאתו.] ב. במה שכתב רבינו יונה שהיות והלוקח היה יכול לחזור בו על כן לא נתקיים המקח עד עתה, הוסיף ב"מחנה אפרים" [שם] דהני מילי בנידון דידן שהלוקח התרצה במקח רק מחמת היוקר, אבל באופן שנתאנה הלוקח ומחל על אונאתו, מוכח בכמה מקומות שהמקח קיים למפרע, ראה עוד בסמ"ע רכז ח.

^[22] לעיל בהערה 19 הובא שהרשב"ם פירש את דברי רב חסדא כמאן דאמר המאנה את חבירו שתות - יד המתאנה על העליונה ויכול הוא לחזור בו ולבטל את המקח. אבל רב האי גאון תירץ דהא דרב חסדא בנתינת מעות לבד ושלא נגמר המקח במשיכת הפירות, ונפקא מינה רק לענין קללת "מי שפרע" [ראה בבא מציעא מד א], ולפיכך קאמר רב חסדא שאף על פי שאין כאן עכשיו אונאה שהרי הוקר, אפילו הכי לוקח שנתאונה בתחילה יכול לחזור בו בלא קבלת מי שפרע, שמא נזדמן לו מקח אחר חשוב בעיניו יותר מזה, ולא מוכר - אף על פי שחזרה עכשיו האונאה עליו, ואם רצה לחזור בו מקבל עליו מי שפרע. והרי"ף חלק על הגאון ופירש את הסוגיא אף באופן שהיתה משיכה ונגמר המקח, וכמאן דאמר מי שהוטל עליו ידו על העליונה, כמו שכתב הרשב"ם, ראה עוד בבעל המאור, ברשב"א ובנמוקי יוסף בשם הירושלמי.

^[23] על פי רשב"ם. ["שעת המקח" היינו: כל עוד אחד מן הצדדים יכול לבטל את המקח.] ויש שכתבו על פי דברי רבינו יונה [שהובאו בהערה הקודמת], שדווקא באופן שהלוקח מתרצה במקח רק מחמת התייקרות החפץ, יכול המוכר לבטל את המקח, היות ועדיין לא נתקיים המקח, אבל אם לא נתייקר החפץ והלוקח מחל על אונאתו, הרי המקח קיים למפרע, ושוב לא נתאנה המוכר "בשעת המקח". [ראה עוד בבעל המאור ובמלחמות להרמב"ן שנחלקו אם המקח מתבטל מיד כאשר אומר הלוקח תן לי את מעותי, או שכל עוד לא החזיר המוכר ללוקח את מעותיו, עדיין המקח קיים.]