י. בעי רבי ירמיה בשיד מהו כשורה מהו אצטדינין מהו דרך עקלתון מהו. כלומר אם היו עשויין בשיד כנגד רובה של שדה מהו, מי אמרינן כיון דמפוזרין ברוב השדה נמדדין עמה, או דילמא כיון דעבידי בשיד חזינן להו לההוא בי מיצעי דידהו כמאן דמלי נקעים ותרשים, והוו להו כסלע יחידי ואין נמדדין עמה. וכן אם היו עשויין כשורה ומובלעין ברובה של שדה מהו, מי אמרינן כיון דמובלעין ברובה נמדדין עמה, או דילמא כיון דסמיכי להדדי ואינן מפוזרין כל שהוא לרוחב השדה ולארכה כמכונסין עמה דמו ואין נמדדין עמה. וכן אצטדינין מהו, כגון שורה שקרנים יוצאין ממנה לכאן ולכאן כקרני שור האצטדין מהו, מי אמרינן כיון דלאו חדא שורה היא כמפוזרין דמו, או דילמא הנך קרנים נמי כיון דעבידי שורות שורות וסמיכי לשורה האמצעית מכונסין (בנה) [הן] ואין נמדדין עמה. וכן דרך עקלתון, כעין שורה מעוקמת שנוטה לכאן ולכאן, מהו, כיון דחדא שורה היא כמכונסין דמו, או דילמא כיון דנטיא להכא ולהכא מפוזרין נינהו. ועלו בתיקו. הילכך נמדדין עמה. ודוקא כשמובלעין בחמשת קבין וברובה של שדה, אבל בפחות מכאן פשיטא לן דאין נמדדין עמה.
וכי תימא מיכדי לא משכחת לה דלהוו מפוזרין ברובה של שדה ומובלעין בחמשת קבין אלא היכא דקיימי בשורה לאורך השדה או לרחבה, ואי ס"ד איתה לדרב עוקבא דאמר והוא שמובלע ברובה של שדה, אם כן מאי קא מיבעיא ליה לרבי ירמיה בשורה מהו, והאמרינן ר' חייא בר אבא אית ליה דרב עוקבא, ולא משכחת לה אלא בשורה. לא תיקשי לך, דודאי משכחת לה ואע"ג דלא קיימי בשורה מכוונות אלא מקצתן לכאן ומקצתו לכאן כגון זה:
וכי קא מיבעיא ליה לר' חייא בר אבא דכולה עשוייה כשורה מכוונות כגון זה:
* * * * * * * *
יא. תאנא אם היה סלע יחידי אפילו כל שהוא אין נמדד עמה. ואם היה סמוך למצר אפי' כל שהוא אין נמדד עמה. מאי אפי' כל שהוא דקאמרי אין נמדד עמה גבי סלע יחידי, אילימא דאית ביה ארבעת קבין וגבי כל שהוא, מאי אירייא סלע יחידי, אפי' סלעים טובא נמי, כיון דמכונסין בפחות מחמשת קבין אין נמדדין עמה, דהא אמר רב עוקבא בר חמא והוא שמובלעין בחמשת קבין. וליכא למימר דמתניתא פליגא עליה דרב עוקבא, דא"כ הוה מותבינא ליה תיובתא מינה. אלא לא מיתוקם האי סלע יחידי לפום הדין גירסא אלא בדאית ביה בהאי סלע בית רובע קב דפליג רשותא לנפשיה, והאי דקרי ליה יחידי משום דלא הוי כוליה בית רובע מסלעים טובא אלא מחד סלע, אי נמי משום דפליג רשותא לנפשיה. וקמ"ל תנא דאי איכא חד סלע, דאי אית ביה בית רובע אפי' גבוה כל שהוא אינו נמדד עמה. וכן אם היה סמוך למצר אפילו כל שהו אינו נמדד עמה. כלומר אפי' אין ברחבו ולא בגבהו אלא כל שהו אין נמדד עמה, דכיון דסמוך למצר מן המצר הוא חשוב ואינו נמדד עמה.
ואיכא לפרושיה להאי סלע יחידי דקתני כשהיה בסוף השדה, ואמאי קרי ליה יחידי לפי שהוא מופלג מן השדה, ואפילו רחב כל שהוא וגבוה כל שהוא אין נמדד עמה. וכי תימא אי הכי היינו סמוך למצר, דהא סמוך למצר נמי בסוף השדה הוא, אין הכי נמי, ואשמועי' היכא דקאי בסוף השדה סמוך לרה"ר בלא מצר, ואשמעינן בסוף השדה הסמוך למצר. וצריכי, דאי אשמועינן בלא מצר הוה אמינא התם הוא דאינו נמדד עמה דמכלל רשות הרבים הוא חשוב ולאו מכלל השדה, דהא לא מפסיק מצר בינו ובין רשות הרבים, אבל סמוך למצר מבפנים דעל כרחיך מגוף השדה הוא אימא נמדד עמה. ואי אשמועינן סמוך למצר, הוה אמינא התם הוא דאין נמדד עמה משום דמכלל המצר הוא חשוב, וכשם שאין המצר נמדד עמה אע"פ שהוא מכלל השדה כך הסלע הסמוך לו אינו נמדד עמה, אבל היכא דקאי בסוף השדה סמוך לרשות הרבים כיון דמקפה לה שדה משלש רוחותיו וליכא למימר דמרה"ר הוא, כמאן דקאי באמצע השדה דמי (ונמדה) [ונמדד] עמה, קמ"ל דכיון דקאי בסוף השדה אינו נמדד עמה דלא מטרשי דארעא (מוקדי) [מיקרי].
הדין הוא פירושא דהא בריתא לפום נוסחי דאית בהו אם היה סלע יחידי אפי' כל שהוא אינו נמדד עמה. ואיכא רבואתא דגרסי אם היה סלע יחידי אפילו בית רובע אין נמדד עמה. והאי גירסא סליק כי טעמא דהך פירושא קמא דפרישנא אליבא דהך גירסא קמא.
בעי רב פפא הפסיק עפר בנתים בינו ובין המצר מהו. בעי רב אשי עפר מלמטה וצונמא מלמעלה מהו עפר מלמעלה וצונמה מלמטה מהו. מי אמרינן כיון דאיכא עפר מלמעלה או מלמטה ראוי לזריעה הוא ונמדד עמה או לא. (דכולהו) [וכולהו] עלו בתיקו, הילכך נמדדין עמה:
דמפוזרין ברוב השדה נמדדין עמה, או דילמא כיון דעבידי בשיד חזינן להו לההוא בי מיצעי דידהו כמאן דמלי נקעים ותרשים, והוו להו כסלע יחידי ואין נמדדין עמה. וכן אם היו עשויין כשורה ומובלעין ברובה של שדה מהו, מי אמרינן כיון דמובלעין ברובה נמדדין עמה, או דילמא כיון דסמיכי להדדי ואינן מפוזרין כל שהוא לרוחב השדה ולארכה כמכונסין עמה דמו ואין נמדדין עמה. וכן אצטדינין מהו, כגון שורה שקרנים יוצאין ממנה לכאן ולכאן כקרני שור האצטדין מהו, מי אמרינן כיון דלאו חדא שורה היא כמפוזרין דמו, או דילמא הנך קרנים נמי כיון דעבידי שורות שורות וסמיכי לשורה האמצעית מכונסין (בנה) [הן] ואין נמדדין עמה. וכן דרך עקלתון, כעין שורה מעוקמת שנוטה לכאן ולכאן, מהו, כיון דחדא שורה היא כמכונסין דמו, או דילמא כיון דנטיא להכא ולהכא מפוזרין נינהו. ועלו בתיקו. הילכך נמדדין עמה. ודוקא כשמובלעין בחמשת קבין וברובה של שדה, אבל בפחות מכאן פשיטא לן דאין נמדדין עמה.
וכי תימא מיכדי לא משכחת לה דלהוו מפוזרין ברובה של שדה ומובלעין בחמשת קבין אלא היכא דקיימי בשורה לאורך השדה או לרחבה, ואי ס"ד איתה לדרב עוקבא דאמר והוא שמובלע ברובה של שדה, אם כן מאי קא מיבעיא ליה לרבי ירמיה בשורה מהו, והאמרינן ר' חייא בר אבא אית ליה דרב עוקבא, ולא משכחת לה אלא בשורה. לא תיקשי לך, דודאי משכחת לה ואע"ג דלא קיימי בשורה מכוונות אלא מקצתן לכאן ומקצתו לכאן כגון זה:
וכי קא מיבעיא ליה לר' חייא בר אבא דכולה עשוייה כשורה מכוונות כגון זה:
* * * * * * * *
יא. תאנא אם היה סלע יחידי אפילו כל שהוא אין נמדד עמה. ואם היה סמוך למצר אפי' כל שהוא אין נמדד עמה. מאי אפי' כל שהוא דקאמרי אין נמדד עמה גבי סלע יחידי, אילימא דאית ביה ארבעת קבין וגבי כל שהוא, מאי אירייא סלע יחידי, אפי' סלעים טובא נמי, כיון דמכונסין בפחות מחמשת קבין אין נמדדין עמה, דהא אמר רב עוקבא בר חמא והוא שמובלעין בחמשת קבין. וליכא למימר דמתניתא פליגא עליה דרב עוקבא, דא"כ הוה מותבינא ליה תיובתא מינה. אלא לא מיתוקם האי סלע יחידי לפום הדין גירסא אלא בדאית ביה בהאי סלע בית רובע קב דפליג רשותא לנפשיה, והאי דקרי ליה יחידי משום דלא הוי כוליה בית רובע מסלעים טובא אלא מחד סלע, אי נמי משום דפליג רשותא לנפשיה. וקמ"ל תנא דאי איכא חד סלע, דאי אית ביה בית רובע אפי' גבוה כל שהוא אינו נמדד עמה. וכן אם היה סמוך למצר אפילו כל שהו אינו נמדד עמה. כלומר אפי' אין ברחבו ולא בגבהו אלא כל שהו אין נמדד עמה, דכיון דסמוך למצר מן המצר הוא חשוב ואינו נמדד עמה.
ואיכא לפרושיה להאי סלע יחידי דקתני כשהיה בסוף השדה, ואמאי קרי ליה יחידי לפי שהוא מופלג מן השדה, ואפילו רחב כל שהוא וגבוה כל שהוא אין נמדד עמה. וכי תימא אי הכי היינו סמוך למצר, דהא סמוך למצר נמי בסוף השדה הוא, אין הכי נמי, ואשמועי' היכא דקאי בסוף השדה סמוך לרה"ר בלא מצר, ואשמעינן בסוף השדה הסמוך למצר. וצריכי, דאי אשמועינן בלא מצר הוה אמינא התם הוא דאינו נמדד עמה דמכלל רשות הרבים הוא חשוב ולאו מכלל השדה, דהא לא מפסיק מצר בינו ובין רשות הרבים, אבל סמוך למצר מבפנים דעל כרחיך מגוף השדה הוא אימא נמדד עמה. ואי אשמועינן סמוך למצר, הוה אמינא התם הוא דאין נמדד עמה משום דמכלל המצר הוא חשוב, וכשם שאין המצר נמדד עמה אע"פ שהוא מכלל השדה כך הסלע הסמוך לו אינו נמדד עמה, אבל היכא דקאי בסוף השדה סמוך לרשות הרבים כיון דמקפה לה שדה משלש רוחותיו וליכא למימר דמרה"ר הוא, כמאן דקאי באמצע השדה דמי (ונמדה) [ונמדד] עמה, קמ"ל דכיון דקאי בסוף השדה אינו נמדד עמה דלא מטרשי דארעא (מוקדי) [מיקרי].
הדין הוא פירושא דהא בריתא לפום נוסחי דאית בהו אם היה סלע יחידי אפי' כל שהוא אינו נמדד עמה. ואיכא רבואתא דגרסי אם היה סלע יחידי אפילו בית רובע אין נמדד עמה. והאי גירסא סליק כי טעמא דהך פירושא קמא דפרישנא אליבא דהך גירסא קמא.
בעי רב פפא הפסיק עפר בנתים בינו ובין המצר מהו. בעי רב אשי עפר מלמטה וצונמא מלמעלה מהו עפר מלמעלה וצונמה מלמטה מהו. מי אמרינן כיון דאיכא עפר מלמעלה או מלמטה ראוי לזריעה הוא ונמדד עמה או לא. (דכולהו) [וכולהו] עלו בתיקו, הילכך נמדדין עמה:
ב. בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל פחות כל שהוא ינכה יתר כל שהוא יחזיר ואם אמר לו הן חסר הן יתר אפי' פחות רובע לסאה הגיעו יתר מכאן יעשה חשבון ומהו מחזיר לו מעות ואם רצה מחזיר לו קרקע ומפני מה אמרו מחזיר לו מעות ליפות כחו של מוכר שאם שייר בשדה בית תשעה קבין ובגינה בית חצי קב וכדברי רבי עקיבא בית רובע מחזיר לו את הקרקע ולא את הרובע בלבד הוא מחזיר לו אלא את כל המותר. במאי עסקינן, אילימא כגון דמיקרי בית כור, בשלמא גבי מדה בחבל דקפידא הוא ניחא, אלא היכא דלא אמר ליה מדה בחבל, כי פחת יתר מרובע לסאה אמאי ינכה, הא קימא לן (לעיל בבא בתרא ז,א) בית כור עפר אני מוכר לך אע"פ שאין בו אלא לתך הגיעו שלא מכר לו אלא שמא, והוא דמתקרי בית כור, ואפילו בסתמא, וכל שכן היכא דאמר ליה הן חסר הן יתר. אלא לאו, דלא מתקרי בית כור. דאי אמר ליה מדה בחבל הוה ליה קפידא, ואפי' פחת כל שהוא ינכה לו למוכר מן הדמים לפי חשבון, הותיר כל שהוא יחזיר לפי חשבון. ואם אמר לו הן חסר הן יתר, אפילו פחות רובע קב לסאה הגיעו. יתר מכאן יעשה חשבון ויוציא רובע לכל סאה ויתור, דהוו להו שבעת קבין ומחצה לכור ויחזיר את המותר. מאי טעמא, דהן חסר הן יתר שיעורא דלא חשיב לגבי בית כור משמע, ורובע לסאה לא חשיב כדבעינן לברורי טעמא לקמן, והוה ליה בכלל זביני. יתר מרובע חשיב לאהדורי מותר, דהוה ליה כמאן דאמר ליה הן חסר הן יתר עד רובע לסאה, דהוה ליה עד רובע לסאה בכלל זביני, והוה ליה לגבי מותר כמאן דאמר ליה מדה בחבל, כדברירנא בפרק המוכר פירות (לעיל בבא בתרא צד,ב סי' כט). וממאי דהאי רובע לסאה דקתני רובע קב הוא, מדיהבינן שיעורא בגמרא שבעת קבין ומחצה לכור, דהוה ליה רובע קב לסאה, שמע מינה.
ומאי שנא דהדר טיעותא למריה ולא הוי מקח טעות. בשלמא גבי הן חסר הן יתר, כיון דלא קפיד אשיעורא איכא למימר דאפילו פחת יתר מרובע לסאה או הותיר יתר מרובע לסאה ניחא ליה למקני לפי חשבון, אלא גבי מדה בחבל דקפיד כי חסר כל שהוא להוי מקח טעות וליבטיל. כי אמרינן בכהאי גוונא מקח טעות, במידי דלא מתהני ליה לאיניש ממקצתו ככולו לפי חשבון, אבל מידי דמתהני ליה לאיניש ממקצתו ככולו לפי חשבון, כגון קרקע העומד לזריעה לאיניש או לנטיעה וכיוצא בה, כיון דלפירי קימא ועבדא פירי לפי חשבון, לא קפיד אשיעורא אלא היכא דשכיח ההוא שיעורא גבי מוכר, אבל היכא דלא שכיח גביה בחד דוכתא אלא בציר מהכין, מינח ניחא ליה למיקנא ההוא שיעורא דשכיח גביה לפי חשבון וכי קאמר ליה מדה בחבל, דלא תהוי ביה מחילה קאמר, כדברירנא בפ' המוכר את הספינה (לעיל בבא בתרא צ,א סי' קמו ד"ה וה"מ) גבי כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפי' פחות מכדי אונאה חוזר.
ולא תימא הני מילי היכא דאמר ליה בית כור עפר שיש לי במקום פלוני הן חסר הן יתר אני מוכר לך, דגלי אדעתיה דמה דאית ליה במקום פלוני הוא דזאבין ליה אי חסר חסר ואי יתר יתר, ואידי ואידי עד רובע לסאה, והוא הדין היכא דאמר ליה בית כור עפר שיש לי סתמא, ולית ליה אלא יתר רובע לסאה, דלא מצי אמר ליה אי ניחא לך למשקל מיניה בית כור מצומצם מוטב ואי לא שקול מיניה חסר רובע לסאה ואסתלק, דלהכי אהני ליה לישנא דשיש לי במקום פלוני אי נמי שיש לי סתמא דלימטי ליה כדאיתיה, אי חסר חסר ואי יתר יתר. והוא הדין היכא דאמר ליה בית כור עפר זה ולא אמצר ליה מצרניו. אלא אפילו אמר ליה בית כור עפר סתמא, ולא אמר ליה שיש לי כלל, אי נמי א"ל שיש לי, ואית ליה בית כור טובא, חד מצומצם וחד חסר וחד יתר, דכיון דאמר ליה הן חסר הן יתר יד מוכר על העליונה למיתב ליה הי מינייהו דבעי, אי יהיב ליה חסר מקביל ליה כי דיניה, ואי יהיב ליה יתר, אע"ג דהוי זיבורית לגבי כולהו זכה ביה בטופיאנא דאית ביה, ואידי ואידי עד רובע לסאה, ולא מצי אמר ליה שקול מיניה בית כור ואסתלק. דכי היכי דלענין מהוי יד מוכר על העליונה הוה ליה לגבי ההוא דיהיב ליה כמאן דאמר ליה שיש לי במקום פלוני, (ו)לגבי תנאה דהן חסר הן יתר נמי כמאן דאמר ליה שיש לי במקום פלוני דאמי, דאמר ליה אי האי זבינת לי הב לי אחרינא.
והני מילי גבי הן חסר הן יתר, אבל גבי מדה בחבל לא מיתוקמא מתני' דקתני פחת כל שהוא ינכה הותיר כל שהוא יחזיר וקימא לן דיחזיר לו מעות, אלא כגון דאמר ליה שיש לי במקום פלוני, ואע"ג דאית ליה בית כור מצומצם במקום אחר. אי נמי דאמר ליה בית כור עפר סתמא ולא אמר ליה שיש לי, אי נמי דאמר ליה שיש לי סתמא, ואידי ואידי דלית ליה אלא חסר אי נמי לית ליה אלא יתר. אבל היכא דאמר ליה בית כור עפר סתמא אי נמי בית כור עפר שיש לי סתמא, ואידי ואידי דאמר ליה מדה בחבל, ואית ליה תרי, חד חסר וחד מצומצם או יתר, לאו כל כמיניה למיתב ליה חסר, דכיון דאמר ליה מדה בחבל קפידא הוי. ונהי דהיכא דלית ליה אלא חסר ההוא דאית ליה הוא דזאבין ליה, דכי קא קפיד אמדה בחבל לאו דאשתכח חסר להוי מקח טעות קא קפיד אלא דלא להוי מחילה קא קפיד, ניחא ליה למקנא מדה בחבל לפי חשבון, אבל היכא דאית ליה מצומצם או יתר לא יכיל למדחיה בחסר. וכן היכא דאית ליה חד מצומצם וחד יתר לא מצי מיתב ליה יתר אדעתא דאהדורי ליה מעות, דמסתמא כל היכא דמשמע ההוא לישנא דאמר ליה ענינא דשייך בתרויהו כהדדי יד בעל השטר על התחתונה, וכל היכא דשייך בהאי טפי מהאי בההוא דשייך טפי תלינן ליה, כדמיברר בפרק המוכר את הבית (לעיל בבא בתרא סט,ב וסי' ע) גבי ארעא ודיקלי וגבי אמר ליה לבר מאילני.
אשתכח השתא דסופא דמיירי בהן חסר הן יתר משכחת לה בכולהו אנפי כדברירנא, ואלו רישא דמיירי גבי מדה בחבל לא משכחת לה אלא במקצת אנפי. ודמיא לההיא דאמרינן בפ' מי שמת (לקמן בבא בתרא קמח,ב) רישא משכחת לה בין בשמת בין בשעמד סיפא לא משכחת לה אלא בשעמד.
וסיפא דקתני מהו מחזיר לו מעות, אתרויהו קאי, דלא מיבעיא גבי הן חסר הן יתר דלא קפיד אשיעורא בהדיא דאיכא למימר מעיקרא אדעתא דהכי קא נחית למקנא כוליה לפי חשבון, אלא אפי' גבי מדה בחבל דקפיד אשיעורא, כי הותיר כל שהוא, כיון דלית ביה תשעת קבין ואי מהדר ליה למוכר קרקע לא חזי ליה מחזיר לו מעות לפי חשבון, ותקנתא דרבנן היא ליפות כחו של מוכר דלא ליהדר ליה מידי דלא מתהני ליה מיניה. דאי מעיקר דינא, לא מיבעיא גבי מדה בחבל דקפידא הוא, דמצי אמר לא ניחא [לי] בטפי מבית כור וליכא מדינא לחיוביה למזבן מידי דלא נחית אדעתא דידיה. ולא דמי לפחת כל שהוא, דהתם כיון דאדעתא דבית כור קא נחית, אע"ג דפחית נמי בכלל זביני הוא דיש בכלל מאתים מנה. ואי משום דמי נמי ליה ליה פסידא דהא ינכה קתני. אבל גבי הותיר דלאו בכלל זביני הוא, דאית ליה פסידא בדמים, דקא מחייבת ליה למיתב דמי יתירי בזביני דלא נחית אדעתא דידהו, לא מיבעיא גבי מדה בחבל דליכא מדינא לחיוביה, אלא אפי' גבי הן חסר הן יתר ליכא מעיקר דינא לחיוביה.
אלא תקנתא דרבנן היא. דאי מעיקר דינא, נהי דאהני ליה הן חסר הן יתר גבי רובע לסאה למהוי ויתור, אבל לגבי יתר מרובע לאקנויי ליה לפי חשבון לא אהני ליה, דעל כרחיך לא שייך למפלג לישנא דזביני, אלא כוליה שיעורא דא"ל אני מוכר לך בכלל זביני קאי ואדעתא דזבוניה בהנהו דמי דפסק בהדיה בעיקר זביני קא נחית. וכיון דקים להו לרבנן דכי אהני ליה האי לישנא דהן חסר הן יתר לאו ליתר מרובע אהני ליה, דא"כ הוה דינא דלהוי כוליה בכלל זביני למשקליה כוליה בלא תוספת דמים, אלא לרובע לסאה בלחוד הוא דאהני ליה, הוה ליה כמאן דא"ל עד רובע לסאה והוה ליה לגבי יתר מרובע לסאה כמדה בחבל, ואמאי מחזיר לו מעות, אלא תקנתא דרבנן היא.
תדע נמי דל"ש היכא דיקרא או זילא בין שעת מכירה לשעת חזרה, לא מיחייב למיתב ליה אלא כשער הזול, כדמיברר בגמרא בפירקין, ואי ס"ד מדינא נמי מיחייב לאהדורי ליה מעות, דמעיקרא הוא דזבניה מיניה לפי חשבון, כי זילא ביני ביני ליחייביה ליה כיוקרא דמעיקרא, אלא לאו ש"מ תקנתא דרבנן היא, ואמטול הכי עבדו בה מילתא דניחא ליה ללוקח. וכיון דאפילו גבי יתר מרובע דהוי כמדה בחבל תקנתא דרבנן היא גבי מדה בחבל גבי גופיה נמי תקנתא דרבנן היא, דכי קתני מהו מחזיר לו מותר אכולהו בבי דרישא אשמועינן דמחזיר לו מעות קאי.
תדע דאי לאו עיקר טעמא דמיתברר מיניה לאוקומי יתר מרובע גבי הן חסר הן יתר בהותיר כל שהוא גבי מדה בחבל, ומדשייריה תנא נמי להאי בבא דמהו מחזיר לו לבסוף דלהוי משמע אתרויהו לא הוה משמע אלא אמדה בחבל ושמעינן ביה בהדיא לישנא דיחזיר, אלא להכי שייריה לבסוף לאשמועינן דאתרויהו קאי.
והכי קאמר, מהו מחזיר לו קרקע, כלומר מותר הקרקע עצמה דלא הוי ויתור, גבי מדה בחבל כי דיניה וגבי הן חסר הן יתר כי דיניה. ומפני מה אמרו מחזיר לו מעות, ליפות כוחו של מוכר, לפי שאין במותר תשעת קבין ולא חזיא ליה למוכר. שאלו שייר בשדה בית תשעת קבין, כלומר שאלו היה המותר שאמדנו את המוכר ששיירו לעצמו בשדה המכר בית תשעת קבין, כלומר דהוי שיעור שדה, ובגינה בית חצי קב וכדרבי עקיבא בית רובע, מחזיר לו את הקרקע, ולא מצי מוכר לחיוביה ללוקח למשקליה לההוא מותר לנפשיה ולאהדוריה ליה מעות. דכי תקינו רבנן ליפות כוחו של מוכר, היכא דלית ליה במותר שיעורא דחזי ליה למוכר, אבל היכא דאית ביה שיעורא דחזי ליה לא תקינו ליה רבנן.
וסופא דקתני ולא את הרובע בלבד הוא מחזיר לו, תריצנא הכי, ולא את המותר בלבד הוא מחזיר לו אלא את כל הרבעים כולן הוא מחזיר. ולאו למימרא דאהן חסר הן יתר דשייך ביה רובע לסאה בלחוד קאי, אלא רבותא קמ"ל, דלא מיבעיא גבי מדה בחבל דלא שייך ביה ויתור כלל דמהדר ליה לכוליה מותר, אלא אפילו גבי הן חסר הן יתר דשייך ביה ויתור רובע לסאה, כי הוי תשעת קבין לא את המותר בלבד הוא מחזיר אלא את כל הרבעים כולן, דכיון דהויא לה תשעת קבין הויא לה ארעא חשיבתא באנפי נפשה והדרא, דלא מהני לישנא דהן חסר הן יתר אלא בשיעורא דהוי טפל לגבי שדה, אבל בשיעורא דהוי שדה באנפי נפשה לא, כדברירנא בפרק המוכר פירות (לעיל בבא בתרא צד,ב סי' כט).
ודוקא דאיכא מליותא לתשעת קבין לכור, אבל היכא דליכא מליותא לט' קבין לחד כור נותן רובע ויתור לכל סאה ומחזיר לו את המותר, והיינו דקתני רישא יעשה חשבון. וסוגיא דפרק המוכר פירות (לעיל שם) נמי דיקא כדברירנא התם. ושמעתיה דרב נחמן (לקמן בבא בתרא קד,א) נמי דיקא דאמר נותן שבעת קבין ומחצה לכל כור וכור, ואי איכא יתירא למליותא דתשעת קבין הדר כדבענן למימר קמן. וה"ה גבי חסר, דכי הוי תשעת קבין לכור דמינכי ליה דמי כוליה, דכי היכי דכי לית ביה שיעור תשעת קבין דינא דחסר כדינא דיתר דאמי, כי הוי תשעת קבין נמי דינא דחסר כדינא דיתר דאמי.
והשתא דאמרת דטעמא דכי לית במותר יתר מרובע לסאה ולא מטי כוליה לתשעת קבין לכור דיחזיר לו מעות תקנתא דרבנן הוא, דאי מעיקר דינא לא הוה מיחייב לאהדורי ליה אלא קרקע, מאי שנא מדינא דשותפי דאית להו שותפותא בשיעורא דלית ביה דין חלוקה וקאי אמצרא דחד מיניהו, דלא מיחייבינן ליה לההוא דקאי אמצריה למיתב ליה מעות להאיך בחולקיה אלא מכח דינא דגוד או אגוד כדברירנא בפירקא קמא (לעיל בבא בתרא יג,א). לא דאמי, דאלו הכא כיון דגלי לוקח אדעתיה דניחא ליה בזביני דשאר ארעא בהני דמי, עבדינן ליה תקנתא למוכר למזבן מיניה האי מותר לפי חשבון, ואלו גבי שותפי בעלמא לא מיבעיא דנפלה להו בירושה או במתנה דלא גלי אדעתיה דניחא ליה למזבן ולא מידי, אלא [אפילו] היכא דזבינה בהדי הדדי בשותפותא לא מצי למכפייה, דאמר ליה כיון דזבנת חולקא בשיעור דלית ביה דין חלוקה גלית אדעתיך דניחא לך בגויה טפי מדמיה, ואדעתא דמיקם בשותפא הוא דזבנת עד דתבע חד מינן לחבריה בדינא דגוד או אגוד:
יב. הרי אמרו בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל פחת כל שהוא ינכה הותיר כל שהוא (שהוא) יחזיר ואי א"ל הן חסר הן יתר אפילו פחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה הגיעו יתר מכאן יעשה חשבון. איבעיא להו בית כור סתמא מאי. כלומר היכא דא"ל בית כור עפר אני מוכר לך, ולא א"ל מדה בחבל ולא א"ל הן חסר הן יתר, מהו.
