בבא בתרא קסא ע"א

דף קסא - א

אבל מחק, פסול. אם הוא מחק מלה או יותר מהשטר, ובמקומן כתב מלים אחרות, השטר הזה פסול, ואף על פי שמקויים, שבסוף השטר קיים הסופר את המחיקה, שכתב עליה, שתיקון המחיקה הוא "שריר וקיים", ובכל זאת השטר פסול, מהטעם דלהלן.

ולא אמרו מחק פסול, אלא כאשר המחיקה היתה במקום שיתכן והיה כתוב בו "שריר וקיים", דהיינו, שהוא כבר בסוף השטר, וכשיעור "שריר וקיים", שהמחיקה תופסת, לפחות, מקום שהיה אפשר לכתוב שם שריר וקיים, כי אז יש לנו לחשוש שמא הוא מחק את ה"שריר וקיים" שהיה כתוב שם, כדי שיוכל לכתוב במקומו מה שירצה, ^[27] ולאחר מכן יכתוב שוב "שריר וקיים", ויקיים את המחיקה. ולכן השטר פסול.

הרי שאין אפשרות למחוק את ה"שריר וקיים", ולהוסיף עליו, ולכתוב בהמשך השטר "שריר וקיים", כי אז יפסל השטר מחמת המחיקה.

שוב שאל רמי בר חמא את רב חסדא: ולרבי ירמיה בר אבא, דאמר עדים חותמים במקושר אחורי הכתב, וכנגד הכתב מבחוץ, ולשיטתו אין צריך לכתוב בסוף השטר "שריר וקיים", כי העדים החתומים מאחור, הם עצמם מקיימים את הנכתב כנגד חתימתם מבפנים, כי החתימה מקיימת את השורה הכתובה מעבר השני, ואין אפשרות להוסיף על השטר מעבר לחתימות העדים שמבחוץ. אם כן, ליחוש דלמא כתיב מגואי מאי דבעי, שמא בכל זאת יוסיף המלוה שורות בשטר, ומחתים סהדי יתירי מאבראי, ויחתים עליו עוד עדים מזויפים מבחוץ, ^[28] ואמר: אנא, לרבות בעדים הוא דעבדי! אף על פי ששטר מקושר די לו בשלשה עדים, אני הוספתי עליהם עוד עדים, כדי לפרסם הדבר! ^[29] אמר ליה רב חסדא: מי סברת, האם אתה סבור שלפי רבי ירמיה בר אבא, עדים כסדרן חתימי, הם חותמים כפי הסדר של כתיבת השטר, שאם השטר כתוב לרוחב, גם הם חותמים לרוחב מבחוץ, זה תחת זה?

לא כך הדבר. אלא, עדים - ממטה למעלה חתימי. כגון, אם השטר כתוב לרוחב, חותמים העדים, מבחוץ, לאורך השטר המקופל, מסוף השטר לתחילתו. וממילא אי אפשר להוסיף עוד שורות בשטר, שהרי השורות הנוספות יהיו מתחת לחתימות העדים שבצד השני. ^[30]

ודנה הגמרא: וליחוש, דלמא מתרמיא ריעותא בשיטה אחרונה, שמא כתוב בשורה האחרונה דבר שהוא לרעתו של בעל השטר, ^[31] וגייז ליה, הוא יחתוך לשיטה אחרונה, ^[32] וגייז ליה ל"ראובן" בהדיה, ואף שבכך הוא חותך גם את שמו של העד החתום בצד השני מלמטה למעלה, כגון אם היה חתום "ראובן בן יעקב עד" הרי הוא יחתוך גם את המילה "ראובן", ומתכשר, והשטר יוכשר גם ב"בן יעקב עד" בלבד!? ^[33]

דתנן במסכת גיטין [פז ב]: שטר שחתום עליו "בן איש פלוני, עד", כשר. אף שלא כתב העד את שמו!?

ומתרצת הגמרא: דכתיב, העד צריך לחתום בשטר מקושר דוקא כך: "ראובן בן" בחד דרא, בשורה אחת, כלומר, שהמילה "בן" תהיה מתחת ל"ראובן" [ונמצא ששניהם מקבילים לאותה השורה שבשטר, הנמצאת בצד השני], ו"יעקב עד" עלוויה. ומעליהם, בהמשך, כלפי ראש השטר, יהא כתוב "יעקב עד". כך שאם הוא יחתוך את השורה האחרונה, הרי ישאר רק "יעקב עד" בלבד. ^[34]

ומקשה הגמרא: וליחוש דלמא גייז ליה, שמא אכן הוא יחתוך ל"ראובן בן" שבשורה האחרונה, ומתכשר ב"יעקב עד", שנטעה לומר שיעקב הוא העד עצמו!? ^[35]

דתנן שם: אם היה חתום "איש פלוני עד", כשר, אף על פי שלא כתב את שם אביו!

ומתרצת הגמרא: דלא כתיב "עד". לפי שבשטר מקושר אין כותבין "עד", אלא פלוני בן פלוני בלבד. ^[36] וממילא אם יחתוך את ה"ראובן בן", ישאר רק "יעקב" בלבד, שאינו כשר. ^[37]

ואיבעית אימא: לעולם דכתב "עד", אפשר לכתוב "עד" בשטר מקושר, ומכל מקום, אין לחשוש שמא יחתוך את ה"ראובן בן" וישאר רק "יעקב עד". משום דידעינן בה דהא חתימות ידא,

מחק פסול אע"פ שמקוים. אם יש מחק באותו שטר ונכתב כלום על גבו אע"פ שמקוים לבסוף דכתב מ"ם פלוני דעל המחק פסול השטר:

ולא אמרינן מחק פסול. אע"פ שמקיים:

אלא במקום שריר וקיים. דאיכא למימר ודאי זייפיה בההוא שטרא:

ולרב ירמיה בר אבא דאמר. לעיל:

אחורי הכתב כנגד הכתב מבחוץ ליחוש דילמא כתיב מגואי. תחת בגליון:

מאי דבעי. אחר שחתמו העדים מאחריו והכי שמעי' האידנא [דהעדי'] התחילו לחתום מאחרי השטר כנגד כל כתיבת השטר ויכתבו כל חתימתן בשיטה אחת והתחילו לחתום מלמעלה עד למטה וכוונו כך שהאחרון סיים את חתימתו כנגד שיטה אחרונה כדי שלא יכתוב בעל שטר יותר שיטה למטה מחתימת האחרון שאם כתב שיכולין בית דין לידע שזייף. והאי רב ירמיה בר אבא וכולהו הני דלקמן לא בעי סימן של שריר וקיים אלא סיום חתימת עדים כנגד שיטה אחרונה ומש"ה מקשי וליחוש דילמא מחתים כנגדו עד רביעי מבחוץ ויכתוב מבפנים כנגד חתימתו ויזייף מאי דבעי ומכוין שיסיים שיטה אחרונה של שטר כנגד סוף החתימה של אותו עד רביעי ואם ישאל לו בית דין למה חתמת עליו עד רביעי יאמר אנא כדי לרבות בעדים הוא דעבדי כדי שיתפרסם הדבר יותר. ומשני מי סברת דעדים כסדרן כתיבי. מלמעלה למטה בשיטה אחת דמצי לזייף כדמפרש. לא עדים מלמטה כנגד שיטה אחרונה מתחילין לחתום ומסיימין חתימתן כנגד שיטה העליונה. ואי אמרת אכתי ליחוש דילמא כתב מגואי לתחת מאי דבעי ויחתום עד רביעי מאבראי ליכא למיחש להכי משום הואיל דצריך לחתום ממטה למעלה כשאר החתומין לא מצי לצמצם ולכוון שלא תהא חתימות אותותיו קצרות או ארוכות האחרונות יותר מן הראשונות כדי שיגיע למקום העדים אי מזייף איכא הכירא בהכי. ואכתי אע"ג דאוקמת דעדים ממטה למעלה חתימי הא אכתי מזייף ליה דאיכא למיחש דילמא איתרמי דנכתב ריעותא בשיטה אחרונה. כגון שלא הספיק הלבלר לסיים השטר עד שפרע הלוה מקצת החוב ואותו מקצת שפרע נכתב בשיטה אחרונה שפרע לו כך וכך מן החוב שכתוב למעלה ועכשיו גייז ליה לשיטה אחרונה שיש בה ריעותא וגייז עמה ראובן שנכתב כנגדה מבחוץ ומתכשר עדיין העדות בבן יעקב עד שנשתייר מחתימת הראשון דתנן בן איש פלוני עד כשר ואתי טריף כל החוב שכתוב בו כתחילה:

ומשני דכתב הכי דלא מצי לזיופי דכתיב ראובן בן בחד דרא כגון ראובן ותחת ראובן כתב בן וכתב יעקב עד סמוך לראובן דאי גייז ליה לראובן לא מצי גייז ליה בלא בן ולא מתכשר החתימה ביעקב עד ולא אתי למיגז. וליחוש דכשר הוא ביעקב עד בלבד ואתי למיגז: ומשני דלא כתב עד והשתא ליכא למיחש דאי גייז לראובן בן לא מתכשר ביעקב לחוד:

ואיבעית אימא. אפי' אי כתב יעקב עד ליכא למיחש דגייז דאמרי עדים יעקב זה כתיבת ראובן היא ולא של יעקב. [ודלמא] אמרי ב"ד שמא ראובן חתם שם אביו במקום שמו וכשר הוא. ומשני לא לימרו בית דין הכי אלא לימרו הכי לא שביק אינש שמא דידיה וחתים שם אבוה וש"מ מזויף הוא. ואכתי ליחוש דאי אמרי עדים יעקב זה כתיבת ראובן היא ואמרי בית דין מה בכך דלמא שם אביו כתב לקיים חילוף חתימתו דהא רב לא הוה מחתים שמו אלא במקום שמו היה מצייר דמות דג והכל היו מכירין שזו היא חתימתו:

מי סברת עדים כסדרן (אי נמי) [חתימי]. איכא לפרושי כסדר הכתיבה שבתוכו ואיכא לפרושי כסדרן מלמעלה למטה.

לא ממטה למעלה תתימי. וקשיא אכתי ליחוש דילמא כתיב מתתאי מאי דבעו ומרבה בסהדי דחתימי עלייהו דהני, אלא דלא חיישינן להכי דסהדי לא חתמי תחלה דמסקי אדעתייהו הא חששא ואין עושין טפלה עיקר לחתום על החתומון שם אבל לחתום אחריהם אין העדים חוששין לכך. אבל ר"ח ז"ל כתב הכי דלמא כתיב מאי דבעי ואע"פ שאין עדים אחורי השטר שכתבו אחרי כן ואמר לו הנחתי זה החלק אחורי השטר אלא לרבות בעדים גם בזו השיטה מאחוריה ולא נזדמן לי וכן כתב בנוסחי דילן ואמר אנא כדי לרבות בעדים הוא דעבדי ואין הפי' הזה ברור למה נאמין אותו ולא נחוש דילמא איהו כתב הנך שיטי דבתנן חתימת העדים.
והר"ר שמואל ז"ל גריס ומפיש בסהדי מאבראי, כלומר כנגד כל אותה שיטה שמוסיף מבפנים יחתום עדים מבחוץ ויש כאן שאלה למאי דקס"ד דכסדר הכתיבה שבתוכו חותמין והרי יש לחוש שמא ימחוק כל מה שכתוב בפנים ויכתוב שטר מבחוץ פשוט וחתימי סהדי מתתאי ועוד דהא דמקשינן בגמ' ליחוש דילמא כתוב מגואי מאי דבעי וכו'. לימא מאי קושיא לימא דגייז לי' לגליון שבסו' השטר.
לפיכך נראה כמו שפירשתי לשון אחר, דמעיקרא קא סלקא דעתך מלמעלה מראש השטר חותמין כלפי סופו השטר שתי והעדים ערב והם חותמין בראש השטר ואין מניחין בו שום גליון משום צד.
וא"ת למאי דמקשינן וליחוש דילמא כתיב ומאי דבעי ואמר אנא לרבות וכו'. להאי פירושא נמי לימא ליה דגייז ליה לגליון שלמטה איכא למימר אי אמר נמי הכי הוה קשיא ליה דילמא מתרמיא ריעותא בשיטה אחרונה גייז לה ולא הוה מצי לפרוקי מידי דהא בראשו של שטר מתחילין לחתום ואין באין עד סופו ויכול לחתוך כמה שירצה ואי אינהו נמי הוו גזו ליה ולגליון אמרי איהו הוא דגז לשיטה אחרונה ואי אמר נמי דמטייט ליה הוה מקשינן ליה ליחוש דילמא גייז ליה לשיטה אחרונה וכו'. וכן אתה מפרש בקושיין דמקשי לעיל לרב הונא.
ואחרים אומרים, משום הכי לא אמר דגייז ליה לגליון שלמטה משום דבעי למכתב בה אשרתא דדייני דתניא בתוספתא במסכת שבועות פרוזבול המקושר העדים חותמין מבחוץ והדיינין חותמין מבפנים וזה הטעם יותר מחוור דללישנא קמא מצי למימר דמצרכינן ליה לגליון שלמטה מבפנים ומטייט ליה אלא שיש לומר שאין זה תקון סופרים ומנהגם.
ולפום מאי דמפרקינן ממטה למעלה חתימי צריך לפרש דסבירא ליה שטר הבא הוא ועידיו בשיטה אחת פסול דאי לא ליחוש דילמא מחיק ליה מבפנים וכתיב בשיטת העדים מבחוץ מאי דבעי והא חתימי סהדי אי נמי איכא למימר דגייז ליה לגליון שלמטה אי נמי מטייט ליה מבחוץ בשיטת העדים והשתא דאתינן להכי יכול אתה לפרש דמעיקרא קא סלקא דעתך דכסדר הכתיבה שבפנים הן חותמין ומטייט ליה כדי מלא וכתוב עליו שטר מלמעלה וכן עיקר. וא"ת סהדי אטיוטא הא דחתימי כדאמרינן לקמן אינו דומה שטר פשוט למקושר שהמקושר הואיל ועידיו מאחוריו והן מעידין על מה שבפנים אע"ג דמטייט ליה נמי אמר שבפנים חתימי.

והא דאמרינן במסקנא כל מקושר שאין עדיו כלין בשיטה אחת פסול. יש מפרשין לעולם כסדר הכתיבה הן חותמין ואין אתה יכול לומר שיוסיף למטה וירבה בעדים שכל מקושר שאין עדיו כלין בשיטה אחת פסול. וכך פי' הראב"ד ז"ל ולפי פי' זה צריך אתה לומר דמטייט ליה כדכתיב. והוא הנכון.
ויש מפרשין שלמעלה למטה הם חותמין ערב ובראש השטר הם כותבין ראובן בן ובסוף השטר בשיטה אחרונה הוא כותב יעקב עד וכן כולם זה תחת זה ואם בא לחתוך יעקב עד לא נשאר אלא ראובן בן.

וליחוש דילמא גייז לראובן בן וכו'. בדין הוא דלימא ליה דכתיב ראובן בן בחדא דרא ותחתיתו כתיב יעקב עד אלא לפום טעמיה מתרץ ליה.

והא דאמרינן: במקום שריר וקיים. כל שכן אי הוי טפי משיעור זה. ואפילו שאינו במקום שריר וקיים, דחוששין שמא מקום שריר וקים הוה ביה במה שמחק, ושריר וקיים הוה כתיב, אלא דערומי הערים ומחק למעלה ממנו וכתב מאי דבעי, ולא קאמר הכא בשיעור שריר וקיים אלא למעוטי פחות מכאן, ואי נמי שיעור שריר וקיים בלבד שלא במקום שריר וקיים, דהשתא מינכרא מילתא דלא הוה ביה שריר וקיים.

דכתיב ראובן בן בחד דרא לעילאי ויעקב עד מתתאי. כלומר, יכתוב ראובן בן כנגד רחב השיטה הראשונה שבאחרית השטר, ויעקב עד כנגד רחב השיטה השנייה לה, ולפום כך חזר והקשה דדילמא מיתרמי ליה רעותא באותה שטה שבאחרית השטה שכנגדה חתום ראובן בן וגייז ליה, ופריק דלא כתב ביה עד. והוא הדין דהוה מצי לתרוצי לה דכתב ראובן בן כנגד השיטה האחרונה ותחתיה ממש כתיב יעקב עד כזה ראובן בן יעקב עד, דאי איפשר לו לגוז השיטה האחרונה שלא יגוז יעקב עד את הכל, אלא לפי מה שהקשה לו ניחא ליה טפי לתרוצי ואם תאמר למה לו לדחוקי כולי האי, לימא דהכי תיקון דלא לותיר בגליון כלל לבתר תשלום הכתב אלא גייז ליה כוליה, כי היכי דלא מצי לזיופי ולאוסופי כלום. י"ל דאי אפשר, משום דבעי למכתב ביה אשרתא דדייני, ומתוכו הם כותבין האשרתא, וכדתניא בתוספתא בשביעית (פ"ח, ה"ט): פרוזבול המקושר העדים חותמין מבחוץ והדיינים חותמין מבפנים.
אלא דאכתי קשיא לי, דאי משום הכי יטייט אחר סיום השטר, ואחר כך יניח גליון חלק כמו שרוצה, דאפילו יכתבו אשרתא לאחר הדיוטה כשרה, וכדאמרן לקמן (בבא בתרא קסג, א) דדייני אדיוטא לא חתימי. ונראה לי דאי מטוייט ליה מבפנים פסול, משום דאמרינן דעדים החתומים מאחורי דיוטא שבפנים חתמו, ואף על פי שאין אומרין כן בדטייט מגילתא מאחורי הגט מקום שהעדים חתומים שם, כמו שאני עתיד לכתוב בסמוך, התם היינו טעמא לפי שאין העדים שבמקושר מעידין על אותו הצד שהן חתומין בו אלא על מה שהוא על הצד השני אחורי חתימתן, אבל כאן אם יש דיוטא בצד כתיבת השטר ונמצאו העדים מעידין על מה שיש באותו צד אני אומר שמא על הדיוטא שבו חתמו. כנ"ל.

וכן למי שאמר על עדים שבמקשר שהם אחורי הכתב כנגד הכתב מבחוץ כבר ביארנו שמלמטה למעלה הם חותמין ואין עוד מקום לזיוף ואין אנו צריכין בה לשריר וקים כמו שכתבנו ושמא תאמר עדין יש לחוש שמא אם חתם שמו בשטה אחרונה שהיא ראשונה לעד כשהפך השטר תחתונו לעליונו ושם אביו בשטה שלמטה הימנה ונזדמן שנכתב פרעון בשטה אחרונה או איזה דבר המזיק לבעל השטר וחותך אותה שטה ושם העד שכנגדה מאחריו ונכשרת בשם אביו שבשטה שניה שהרי נאמר שם בן פלני והרי אמרו באחרון של גיטין בן איש פלני עד כשר יש בזה תקון בשני פנים אחת שהוא כותב ראובן בן בראשונה אע"פ שהיא נכשרת ביעקב עד הנשאר שהרי אמרו איש פלני עד כשר מ"מ כשיבא לקיים החתימה ימצא שאין זו כתיבת יעקב ואין דנין שהבן חתם בשם אביו שאין אדם מניח את שמו לחתום בשם אביו ואין אומרים שהוא דרך סימן כמו שהיו חכמים הרבה עושים זה בסימן ספינה וזה בסימן דג כצורת חותם שבטבעותיהם וממנה היה נכר לכל שהיא חתימתם אע"פ שאין לסמוך עכשו בכיוצא בדברים אלו הואיל ומ"מ בזמנם היו רגילים אנשים חשובים ומפורסמים הרבה בכך שמא אף הוא נוהג באותיות אלו דרך חותם וסימן אין חוששין לכך שאין אדם עושה שם אביו סימן והתקון השני שלא יחתום עד ואין נכשר בבן יעקב או ביעקב אחר שאין שם עד ומ"מ אי אתה צריך לכל זה שלדעת זה במקשר כל שאין עדיו כלים בשטה אחת פסול ואין כאן לעדיו אלא שטה אחת ואם נגזז אחד נגזזו כלם ומ"מ הלכה שעדים שבמקושר חותמין בין קשר לקשר ותקונו בשריר וקים על הדרך שביארנו:

מתוך מה שכתבנו אתה למד שלא הוקבע לכתוב שריר וקים על כל פנים אף במקום שאין תלויות ומחקים ושלא לכתוב שנים הן על שגיאה שנפלה בקיום עצמו הן על שגיאה שנפלה באמצע השטר ששכחה הסופר לכתבה בקיום הראשון אלא במקשר ולדעת האומר עדיו מאחריו בין קשר לקשר שאלמלא כן היה יכול לזייף ולכתוב כמה שירצה אבל בפשוט כותב והולך כמה שירצה שהרי מן העדים ולמטה אין בו חשש והרי העדים אין מרחיקין אלא שטה אחת מסוף הכתב כמו שיתבאר ואין חוששין להם שמא הרחיקו יותר שאין מחזיקין את העדים בטועים ונמצא שלא נשאר לך מקום לחוש אלא שיוסיף באותה שטה שהם מניחין הן תנאי חדש הן תלויה ומחוקה ויקיימנה באותה שטה והרי אם עשה כן לא הועיל שאין למדין מאותה שטה כמו שיתבאר הואיל והורשו בהנחתה ואע"פ שאנו כותבין בה הקיום ולמדים הימנה כמו שיתבאר מ"מ אם נמצא שם תרי שריר וקיים אין סומכין עליהם כלל שמא מחק או תלה ברצונו וקיים בשריר וקיים השני אבל כל שנמצאו בשטה שאחריה שטה אחרת אם חלק אם מענינו של שטר כשר שאלמלא לא נכתבו קודם חתימת העדים נמצאת אומר שהעדים הרחיקו שני שיטין ומחק או תלה וקיים בשטה שניה שבאחרית השטר והחזיר מענין השטר באחרונה ואנו אין לנו לחוש לעדים טועים ולא אמרו שלא ללמוד משטה אחרונה אלא מאותה שהעדים סמוכים לה בשטה שתחתיה שאם נכתב בה דבר אין למדין הימנו הואיל והורשו בהנחתה מצד שהאחד מניח מקום לחברו וחברו אינו רוצה לחתום אלא לאחריו וחכמי התוספות פירשו בה הטעם מפני שאין העדים בקיאים בכתיבה כל כך עושין אותה עולה ויורדת ומתיראים שמא יגיעו בסוף השטר ומרחיקים שטה אחת ומ"מ חכמי קטלונייאה כתבו לי שהם מנהיגים את סופריהם לסיים את השטר בחצי שטה ולחתום הם בחצי שטה הנשארת מצד שיש לומר כאן בודאי שאותה חצי שטה היתה כתובה קודם שיחתמו העדים שאלמלא כן היאך התחילו הם לחתום בחצי שטה והרי היה להם להזהר מחשש שטר הבא הוא ועדיו בשטה אחת שהוא כשר כמו שיתבאר ולעולם אין חוששין לעדים טועין ואין חוששין לזו להרחקת שטה אחת שהרי שטר הבא הוא בשטה אחת ועדיו בשטה אחרת פסול כמו שיתבאר והוא הדין אם הרחיקו שטה אחת הואיל ואנו מוצאים שטה אחת חלק למדין משטה האחרונה שאין חוששין לשטה האחרונה הרחוקה מחתימתם שטה אחת וכן כל כיוצא בזה:

מ"מ אתה צריך לשאול על מנהגנו שכותבין בשטה אחרונה מחקין ותלויות ומקיימין אותן שם והעדים סומכים וחותמין עד שנעשית שטת הקיום שטה אחרונה והרי יש לחוש שמא אותה שטה העדים הניחוה וכתב זה בה מה שרצה ומחק והגיה באמצע השטר וקיים בה מחקין ותלויות שחידש עד שמתוך כך כתבו קצת מפרשים שאף הפשוט כותבין בו שריר וקים אף בלא מחקין ותלויות ואין כותבין בו שנים ומאחר שאין אתה רואה מחק או גרר בשטה השניה לשטת העדים ולמפרע אין לך לחוש לשטה אחרונה וכן היו רבותי מנהיגים ואע"פ שבגמ' לא נאמר אלא במקושר מ"מ אלו הנהיגו לכתוב הקיומין בשטה אחרונה הוצרכו לקבעה אף בפשוט ועל דעת זה כתבו מפרשים אלו שלא אמרו אין למדין משטה אחרונה אלא בשאין שם שריר וקיים אבל כל שיש שריר וקיים למדין משטה אחרונה הן קיומין הן תנאי חדש ומ"מ אין כח בידינו לחדש דינין שלא הוזכרו בגמרא או שלא יצאו מתוכה אלא שיש מי שאומר שהמנהג שלא כהוגן וכל שאין העדים מרוחקים משטת הקיום שטה אחת או שחתמו בחצי שטה הסמוכה לקיום אין למדין הימנה ויש מפרשים שבזמן הזה כל שהרחיקו אפילו שטה אחת פסול שלא הורשו בכך אלא או מפני שלא היו בקיאים לקרב חתימתם אצל כתב השטר או להניח ריוח לחברו ועכשו כלנו בקיאים ואין דרכנו להניח ריוח לגדול והדברים נראים לדעתי שכל שאין שם מחקין ותלויות אין צרך בו לשריר וקים ואין הכרח אם סמכו העדים לשטה אחרונה שהרי כל שאין שום צורך לקיום אין בשטה אחרונה אלא מענינו של שטר כגון וקנינא מיניה על כל מאי וכו' ואין צרך ללמוד הימנה הא כל תנאי חדש שבה אין למדין אבל כל שיש שם מחקין ותלויות והם כתובות בשטה אחרונה הדבר ראוי לדון לכתוב בו שריר וקיים ושלא יחתמו העדים אם לא ראו בו כן ושלא לכתוב בו שנים ושאם נראה בו מחק במקום הראוי לכתוב בו שריר וקיים וכשיעור שריר וקיים שנפסלהו ובזה נסתלק חשש כל זיוף ואם כן כל שנפלה שגיאה בקיום עצמו אין בה תקון אחר שאין לכתוב שריר וקיים השני ושאם נמחוק את הראשון נפסל ומ"מ יש לי בה תקון שירחיקו העדים חתימתם שטה אחת וכל שהרחיקו שטה אחת אנו דנין שכל מה שנכתב קודם לחתימתם אין בו זיוף הן שהיו שם תרי שריר וקים הן תנאי חדש שאין מחזיקין את העדים כטועים בשום פנים וממה שכתבנו אתה יכול להתבונן בדברים אלו ולדון בשטר הבא לידך אם יש לחוש בו אם לאו וכל שאירע לך ספק בשטה אחרונה אי אתה למד הימנה על הדרך שביארנו ויש לקצת מפרשים סברות אחרות בענינים אלו ומה שכתבתי הוא הנכון בלי שום פקפוק:

ומקשינן תו וליחוש דילמא מחיק ליה לשריר וקיים וכתיב מאי דבעי והדר כתיב שריר וקיים. ופרקינן האמר רבי יוחנן תלויה מקויימת כשרה מח(ו)ק פסול אע"פ שהוא מקויים ולא אמרו מחק פסול אלא במקום שריר וקיים וכשיעור שריר וקיים. כלומר במקום שראוי לכתוב בו שריר וקיים, ואין צריך לומר יתר מכן. וטעמא מאי, דחיישינן דילמא שריר וקיים הוה כתיב ביה ומחקיה וכתיב מאי דבעי והדר כתיב שריר וקיים. והני מילי במקום הראוי לכתוב בו שריר וקיים וכשיעור שריר וקיים דאיכא למיחש הכי, ואין צריך לומר ביתר משיעור שריר וקיים, דאיכא למימר איערומי קא מערים ומחק מקמיה או לאחוריה טפי משריר וקיים כי היכי דלא לינכר זיופיה. אבל פחות משיעור שריר וקיים, אי נמי שלא במקום הראוי לכתוב בו שריר וקיים, כגון שהיה המחק באמצע השטר מקום שלא היה ראוי להשלים בו הענין ויש אחריו נייר כתוב שאינו מחוק, מוכחא מילתא דלא הוה כתיב ביה שריר וקיים אההוא מחקא כלל.

אשתכח השתא דרב הונא סבר במקושר צריך למכתב ביה שריר וקיים, ואי לא כתיב ביה שריר וקיים לית להו רשותא לסהדי למחתם עלויה, ואי חתימי עלויה פסלינן ליה עד דמתברר דלא הוסיף ביה מידי לבתר דחתימי עליה סהדי. ורב ירמיה בר אבא סבר אע"ג דלא כתב עליה שריר וקיים נמי כשר, דאי ס"ד לרב ירמיה נמי פסול (לימא) [למה] לי כנגד הכתב. תדע דמכל חד מהנך קושיי דאקשינן עליה לקמן שמעינן דלא בעי שריר וקיים, דאם כן לא הוה שייך לאקשויי עליה חדא מהנך קושיי כלל, כדמיברר לקמן מכל חדא מיניהו.

ואיכא דמשמע ליה מסוגיא דגמרא דבני מערבא דסבירא ליה לרב הונא דלא שנא בפשוט ולא שנא במקושר אין העדים חותמין על השטר עד דכתבין ביה שריר וקיים, וכיון דלא סגיא דלא כתיב ביה שריר וקיים ואמטול הכי לא בעי רב הונא כנגד הכתב. דגרסי' התם א"ר אידי אמר רב הונא בין קשר לקשר העדים חותמין מלמעלה. וחש לומר שמא זייף. סבר רב הונא למימר אין העדים חותמין למטה עד שיקראו אני פלוני מקובל עלי כל מה שכתוב למעלה. וחש לומר חזר וזייף. סבר רב הונא למימר מקובל עלי מקובל עלי שתי פעמים פוסל בו. וחש לומר שמא כתב דברים אחרים וחזר ומחק וחזר וזייף סבר רב הונא למימר מחק פסול אפי' קיים. והאי גמרא דבני מערבא סליק כי טעמא דגמרא דילן, כל קושיא וקושיא ופירוקיה. מיהו במערבא הוו רגילין למכתב בסופיה דשטרא מקמי חתימת עדים מקובל עלי, ובבבל הוו נהיגי למכתב שריר וקיים, וחד טעמא נינהו. ואשכחן כי הני תרי לישני בחד קרא כענין שנאמר (אסתר ט,כז) קיימו וקבלו היאודים עליהם ועל זרעם.

והכין פירושה. א"ר אידי אמר רב הונא בין קשר לקשר העדים חותמין. וכבר פרישנא האי בין קשר לקשר דסבר רב הונא היכא הוי, מיהו אשמעינן בגמרא דבני מערבא מילתא דלא מיפרשא בהדיא בגמרא דילן וצריכא לן על כרחן לטעמיה דרב הונא. ומאי ניהו, דקאמר מלמעלה, כלומר דהאי דאמר רב הונא בין קשר לקשר וקימא לן בין קשר לקשר מאבראי במקום הנראה, ולא שני ליה בין כנגד הכתב בין שלא כנגד הכתב, ומשמע נמי לטעמיה דעדים כסדרן חתימי ערב כנגד ערב, על כרחיך כי מתחלי למחתם למעלה הוא דמתחלי למחתם ברישא דמגילתא מבחוץ, דהיא סופא דמגילתא מבפנים, שנמצא גג חתימת העדים סמוך למקום חתך, ושולי חתימתן כלפי שולי כתב הגט מבפנים. דאי מרחקי לה לחתמות ידיהו מרישא דמגילתא, חיישינן דילמא כתיב עלויה מאי דבעי דהא חתימי עדים מתתאי, וגאיז ליה לגט למטה מחתימת ידי עדים ומשוי ליה פשוט. אלא כי חתימי ברישא דמגלתא חתימי דהוא כנגד גליון שבסוף הגט מבפנים.

ומקשו עליה התם כי היכי דאקשו עליה בגמרא דילן וחש לומר שמא זייף, כלומר ולא חש רב הונא למימר דלא מזייף וכתיב מגואי מאי דבעי וחתימי סהדי מאבראי כדפרישנא. ופריק כדפרקינן אליביה בגמרא דילן, סבר רב הונא למימר לעולם אין העדים חותמין למטה עד שיקראו אני פלוני מקובל עלי על כל מה שכתוב למעלה, והיינו שריר וקיים אליבא דגמרא דילן. ומקשינן וחש לומר חזר וזייף, כלומר וכי כתיב עליה מקובל עלי מאי הוי, ליחוש דילמא בתר דכתבי ביה עדים מקובל עלי מוסיף ביה מאי דבעי והדר כתיב עליה מקובל עלי זימנא אחריתי. ופרקינן סבר רב הונא מקובל עלי מקובל עלי שתי פעמים פוסל בו, והיינו דפרקינן בגמרא דידן חד שריר וקיים כתבינן תרי שריר וקיים לא כתבינן.

ואקשינן תוב וחש לומר שמא כתב דברים אחרים וחזר ומחק וחזר וזייף, כלומר ליחוש דילמא מקמי דחתימי עליה עדים הוה כתיב עליה דברים אחרים דהויא ליה חובתא בגויהו ומקובל עלי בהדיהו ובתר דחתימי סהדי חזר ומחק, כלומר הכר ומחקיה למקובל עלי בהדי הנך דברים אחרים, וחזר וזייף וכתיב עליה מאי דבעי והדר כתיב מקובל עלי. ופריק סבר רב הונא מחק פסול אפי' קיים, והיינו דר' יוחנן דאמר מחק פסול אע"פ שהוא מקויים ולא אמרו מחק פסול אלא במקום שריר וקיים וכשיעור שריר וקיים.

ומסתברא דמהתם נמי ליכא למשמע מידי אלא במקושר, דהא כולה שמעתא במקושר איריא. ואי משום דאמרינן סבר רב הונא למימר לעולם אין העדים חותמין למטה עד שיקראו אני פלוני מקובל עלי כל מה שכתוב למעלה, ש"מ אפי' בפשוט קאמרי', דאי ס"ד דוקא במקושר אבל בפשוט לא האי אין העדים חותמין למטה אין העדים חותמין מאחוריו מבעי ליה, אלא משום דמיירי נמי בפשוט, האי נמי לאו ראיה היא, דהא על כרחיך עיקר שמעתא במקושר קאי, ואפילו הכי קרי ליה למטה, וטעמא דמילתא דמקושר נמי חתימי מאחוריו כנגד גליון שבסוף הגט הוא דחתימי. ואשכחן כי האי לישנא לקמן משמעתין דכתיב ראובן בן בחד דרא ויעקב עד עלויהו, דמאי דקאי מניהו אחורי שטה של מעלה מבפנים קרי עלויהו, ומהאי טעמא הוא דקרי התם לאחורי תחתונו של גט למטה.

והרי אתברר לך דליכא למשמע מינה דבעי רב הונא שריר וקיים אלא במקושר. וכל שכן לגמרא דילן דברירא מילתא טפי. תדע מדמקשינן ליה לרב הונא ומפרקינן דכתיב ביה שריר וקיים, ש"מ דלא בעי רב הונא שריר וקיים אלא במקושר. ואי ס"ד מילתא דשיכא בכולהו שטרי היא, דקא ארי לה מאי קא ארי לה, ומאן דמתרץ לה נמי אליבא דרב הונא, האי דכתיב ביה שריר וקיים, כיון דכתיב שריר וקיים לא חיישינן מיבעי ליה. וכן הא דמסקינן נמי חד שריר וקיים כתבינן תרי שריר וקיים לא כתבינן, ודקאמר ר"י נמי מחק כפול אע"פ שמקויים, כולה מילתא במקושר קימא, דעדיו מאחוריו כל מאן דמכשר ביה חתימת העדים שלא כנגד הכתב לית ליה תקנתא אלא בשריר וקיים, והוא דלא כתיב ביה אלא חד זימנא. אבל בפשוט דעדיו מתוכו, כיון דפסלינן ליה בהרחקת שני שטים ולא ילפינן משיטה אחרונה כלל, ליכא למיחש לזיופא, דסהדי גופיהו לא חתמי ברחוק שני שטים, כדריש לקיש דאמר חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא א"כ נעשה גדול, ובבציר מהאי שיעורא לא מצי לזיופי.

ואמטול הכי מודי רב הונא דלא בעי שריר וקיים, וכ"ש לרב ירמיה דאפי' במקושר נמי לא בעי שריר וקיים. וכיון דלא בעינן שריר וקיים, לא מבעיא היכא דלא כתיב דלא פסיל, אלא אפילו היכא דכתיב ביה שריר וקיים וכתיב בתריה תנאה, אי נמי קיומי תלויות ומחקין מקמי שטה אחרונה כשר וילפינן מיניה. ואין צריך לומר היכא דאתרע מחקא במקום הראוי לשריר וקיים וקיימיה מקמי שטה אחרונה דכשר. ואפילו לרבי יוחנן, דכי א"ר יוחנן במקושר דסבירא ליה כרב הונא דמכשר להו לעדיו שלא כנגד הכתב ובעי שריר וקיים לתקוניה, אבל בפשוט דלא בעי שריר וקיים לא קאמר. תדע דהא רבי יוחנן הוא דקאמר לקמן כל המחקין צריך שיכתוב קיומהון, ולא קא (מפלגי) [מפליג] בין היכא דהוי במקום שריר וקיים להיכא דלא הוי במקום שריר וקיים ולא כשיעור שריר וקיים, שמע מינה הא במקושר הא בפשוט. והרי הדבר למד מענינו, וכי איתינן לה לקימתא דר' יוחנן גבי שמעתא דמקושר הוא דאיתינן לה, ואלו בתריתא דמכשר בה כל מחקא דאיקים מדאשמעינן בה דצריך להחזיר מענינו של שטר בשטה אחרונה שמע מינה דלא מיירי אלא בפשוט דשיכא בה האי תקנתא דשטה אחרונה דאלו מקושר לא שיכא בה תקנתא דשיטה אחרונה כלל.

והכי נמי מסתברא, דפשוט אפילו ר' יוחנן מודה דכל מידי דכתוב ביה כתקנו, אי נמי דמקיים מקמי שטה אחרונה, אפילו לבתר שריר וקיים ילפינן מיניה. דאי ס"ד לא ילפינן מיניה, (לימא) [למה] לי שטה אחרונה. בשלמא הרחקת שני שטין תקינו רבנן דפסלה, דאי נמי כתיב שריר וקיים חיישינן דילמא גאיז ליה לשטרא וכתיב מאי דבעי והא חתימי עדים. אלא שטה אחרונה למה לי, ליתקין ביה שריר וקיים (במקושר) [כמקושר] ולא בעי שיטה אחרונה. דאי כתיב בתר שריר וקיים מידי לא ילפינן מיניה, ואי כתיב מקמי שריר וקיים אפילו בשטה אחרונה נמי נילף מיניה דתו לא יכיל לזיופיה. אלא לאו ש"מ דאפילו לרבי יוחנן במקושר תקינו רבנן, בפשוט לא תקינו רבנן.

וכי תימא מכל מקום תקשי לן פשוט לדברי הכל, אדתקינו ביה רבנן שיטה אחרונה ליתקון ביה שריר וקיים כדאמרן, ולרבי יוחנן מאי שנא מקושר דעבדו ביה תקנתא אחריתי. היינו טעמא משום דהאי דשריר וקיים דחיקא מילתא, דזימנין דכתיב ביה שריר וקיים אדעתא דחתימי עדים, ואדחתימי עדים מימלכי מלוה ולוה למשאר ביה תנאה נמי לשנויי סכום המעות, דאי כתבי ליה לתנאיה או לקיומיה בתר שריר וקיים לא ילפי' מיניה וצריכי למכתב שטרא (אחרונה) [אחרינא], ואפשר דמיחרט מלוה ביני ביניה ולא מוזיף ליה, ואי נמי לא מיחרט זימנין דדחיק לוה לזוזי ואדהכי והכי אית ליה פסידא ואיכא נעילת דלת בין לגבי לוה בין לגבי סופר. ואשכחן דחיישי רבנן בכמה דוכתי לנעילת דלת בפני לווין, והוא הדין לתקנת סופר כדאיתא (גיטין כו,א) גבי הכותב טופסי גיטין. ואמטול הכי לא עבדו ליה רבנן תקנתא בשריר וקיים דאתי מיניה פסידא, אלא בשטה אחרונה דלא אתי מינה פסידא, דכל מאי דמשתכח מקמי שטה אחרונה דסמיכה לסהדי ילפינן מיניה. אבל במקושר תקנתא דשריר וקיים לגביה תקנתא מעליא היא, דעיקר תקנתא דמקושר משום סירכא דגיטי דכהני איתקן דהוו קפדי טובא, תקינו רבנן מקושר דאית ביה עיכובא דאדהכי והכי מיתבא דעתיהו, וכיון דלעיכובא איתקן כל היכא דגרים לעיכובי טפי אית ביה תקנתא טפי.

כז. ולרב ירמיה בר אבא דאמר(י) אחורי הכתב מבחוץ, ולא בעי שריר וקיים, ליחוש דילמא כתיב מאי דבעי וחתים מאי דבעי ואמר אנא לרבות בעדים הוא דעבדי.

נוסחא אחרינא, וליחוש דילמא כתיב מגואי מאי דבעי ומחתים סהדי יתירי מאבראי עד דקיימי בהדי כתבא ואמר אנא לרבות בעדים הוא דעבדי. ופירושה, דקא סלקא דעתין דכי חתימי עדים מאבראי כנגד שיטה אחרונה שבפנים כסדרן חתימי, דהיינו אורך כנגד אורך, ואמטול הכי קא מקשינן וליחוש דילמא לבתר דחתימי סהדי כנגד שיטה אחרונה שבפנים, אזיל ומוסיף לבתר שיטה אחרונה מגואי מאי דבעי שיטה אחת או שתים, ומחתים סהדי יתירי מאבראי כנגד ההיא שיטה אחרונה דאוסיף מבפנים, ונמצאו עדים שהיו חתומין תחילה כנגד שיטה שלמעלה ממנה הן הן חתומין למעלה ועדים המזייפין החתומין כנגד שיטה אחרונה שהוסיף מבפנים חתומין למטה מהן, ומצי לקיומיה לשטריה מעדים של מעלה. ואי אמרינן ליה אמאי אצטריכת לאחתומי שתי כיתי עדים, אמר לרבות בעדים הוא דעבדי, דאי לא מקיים מהני לקיים מהני. בשלמא לרב הונא דבעי שריר וקיים תו לא יכיל לזיופי מגואי ולא מידי, אלא לרב ירמיה דלא בעי שריר וקיים הא יכיל לזיופי כדאמרינן.

ופרקינן מי סברת עדים כסדרן חתימי כדאמרן, לא, עדים ממטה למעלה חתימי. ונמצא מתחיל משולי שיטה אחרונה שבפנים ומסיים והולך כלפי מעלה, שתי כנגד ערב וערב כנגד שתי, ונמצאו ירכות חתימת העדים מבחוץ כנגד שולי הכתב וגט שבפנים, וגג חתימת העדים ושוליה כנגד ירכות הכתב שבפנים. דאי נמי מוסיף שיטה אחרת מבפנים ומחתים סהדי יתירי כנגדה מבחוץ שתי כנגד ערב, לית ליה רוחא לסיומי חתימת כל עד אחת מהן ברוחב שיטה אחת או שתים בחד דרא. ואי מסיים לה לחתמות ידא דחד סהדא בתרי תלתא דארי מנכר זיופי, דאמרינן ליה אי הכי דחתימי כנגד שטה אחרונה בתרי תלתא דארי חתימי ברישא, מאי שנא דדחקי נפשיהו למחתם בתרי תלתא דארי, לחתמו בחד דרא וליזול. ואי אינהו חתימי לבסוף מאי שנא קמאי דחתמי ברישא דלא אתחול כנגד שולי שיטה אחרונה. ואי אמר רוחא שבוק למאן דקשיש מיניהו, איבעי ליה למשבק להו רוחא כי היכי דחתמו בחד דרא כי היכי דחתימי אינהו ברישא. הילכך לא סגיא דלא מינכר זיופיה.

וקי"ל כרב ירמיה בר אבא דאמר עדים ממטה למעלה חתימי, דגמרא דבני מערבא מסייע ליה, דגרסי' התם פשוט עדיו לרחבו מקושר עדיו לארכו. ואי קשיא לך הא דתנן ר' חנינא בן גמליאל אומר שכתבו עדיו מתוכו כשר מפני שיכול לעשותו פשוט, ואי ס"ד עדיו לארכו כי חתמי עדיו מתוכו לארכו אמאי כשר, הא אינו יכול לעשות פשוט, דעדי פשוט כסדרן הוא דחתימי, ולמקושר נמי לא חזי, דמקושר עדיו מאחוריו. לא תקשי לך, דכי קתני מקושר שחתמו עדיו מתוכו, לאו בשחתמו מתוכו לארכו כדרך המקושר קאי, אלא כשחתמו מתוכו כסדרן כדרך כל פשוט קאי, ואמטול הכי קאמר ר' חנינא בן גמליאל כשר מפני שהוא יכול לעשותו פשוט. ולעולם עדי מקושר כי חתימי מאחוריו ממטה למעלה הוא דחתמי לאורך הגט כדרב ירמיה בר אבא. וגמרא דבני מערבא מסייע ליה. וקיימא לן כותיה:

כח. תוב אקשינן לרב ירמיה בר אבא וליחוש דילמא מתרמתא ריעותא בשיטה אחרונה וגאיז ליה לשיטה אחרונה וגאיז ליה לראובן בהדה ומתכשר בבן יעקב עד דתנן בן איש פלוני עד כשר. כלומר וכי מתחלי נמי משולי שיטה אחרונה וחתימי ממטה למעלה נמי שתי כנגד ערב מאי הוי, ליחוש דילמא מתרמיא ליה ריעותא לבעל השטר בשיטה אחרונה, כגון דמתרמי ביה תנאה דאית ביה ריעותא לבעל השטר, וגאיז לה לשיטה אחרונה וגאיז ליה לראובן בהדה, דקאי אחורי שיטה לרחבה ומתכשר בבן יעקב עד, דתנן בן איש פלוני עד כשר. בשלמא לרב הונא דבעי שריר וקיים לבסוף, כיון דאי גאיז לה לשיטה אחרונה לא סגיא דלא גאיז ליה לשריר וקיים בהדה ומיפסיל שטרא ליכא למיחש, אלא לרב ירמיה דלא בעי שריר וקיים מאי איכא למימר.

ופרקינן דכתיב ראובן בן בחד דרא ויעקב עד עלויהו. כלומר דכתיב ראובן בן אחריו ברוחב שיטה אחרונה ויעקב עד עלויהו, כלומר אחורי שיטה של מעלה הימנה, (מאי) [דאי] נמי גאיז לה לשיטה אחרונה גאיז לה לראובן בן בהדה, ולא אשתייר ליה בן איש פלוני עד דמתכשר בגויה.

ומקשינן תו וליחוש דילמא גאיז ליה לראובן בן ומתכשר ביעקב עד דתנן איש פלוני עד כשר. ואע"ג דלא מצי לקיומיה ביעקב עד דהא לאו חתמות ידא דיעקב היא אלא דראובן בן יעקב היא, כיון דמסתמא כל כמא דלא נפיק עליה ערער ולא מתברר דלא חתמות ידא דהאי סהדא דחתים עליה היא דמכשרינן ליה, הכא נמי ליחוש דילמא גאיז ליה לראובן בן ומסתמא מחזקינן ליה להאי יעקב עד בחתמות ידא דיעקב ומכשרינן ליה.

(כד) גט פשוט עדיו מתוכו כו' לרב ירמיה בר אבא דאמר אחורי הכתב כנגד הכתב מבחוץ ניחוש דילמא כתוב מגוואי כו' פי' דלר' ירמיה לא כתבי' שריר וקיים שהרי אין לו סימן אחר שלא יוכל לזייף אלא זה שחותם ג' עדים בשט' אחת ארוכה מראש השטר ועד סופו מאחריו ואין צורך לשריר וקיים שאם היה מצריך שריר וקיים מה לו לכוון כנגד הכתב מבחוץ אלא ודאי שלא יכול לזייף מש"ה מקשה וניחוש דילמא כתב מגוואי כו':

מלמטה למעלה חתימי. ואם תאמר וליחוש דילמא כתב למעלה מן העדים בגליון (שבצד) למטה בסוף השטר והוא למעלה מהעדים מצד ב' מאי דבעי וימחוק שטר שכתוב בצד הלבן כו' ככתוב בתוספות לעיל במשנה. יש לומר דגאיז ליה כו'. ותימה אם כן כי פריך לעיל לרב הונא וליחוש דילמא זייף כו' אמאי לא משני דגאיז ליה לגליון כו'. ואמר ריב"ם דלא גאיז ליה שמניחו כדי לכתוב בו האשרתא דדיינים חותמים תחת הכתב ולא מאחריו תחת העדים כדתניא בתוספתא דמסכת שביעית שטר מקושר עדים חותמים מבחוץ והדיינים בפנים. ותימה ויעשה טיוט תחת השטר ואחר כך יכתוב האשרתא דאמרינן לקמן דייני אטיוט לא חתימי. ויש לומר שמא אין רגילין להניח חלק כל כך תחת השטר. ועוד יש לומר דמטייט הגליון. מן הצד למעלה מן העדים כו' ככתוב בתוספות לעיל. הרא"ש ז"ל. ולקמן אכתוב לשון הרשב"א ז"ל בזה.
**) צריך עיון אם כן ירבה עדים למעלה על גגו של עדים ויוסיף עוד שורה בגוף השטר נגד עדים הנוספים. ואם תאמר העדים יגידו מה נעשה אם יהיו במדינת הים ועוד אם נסמוך על העדים הלא אם יחתמו כסדרם יכולים גם לן להעיד כי לא היו עוד עדים אחרים. ויש לומר אם יחתמו כסדרן יכול לומר לרבות עדים עבידי וכל אחד מעיד על ענין אולם אם העדים המעידים בתחלה הם חותמים תחלה על תחלת סדור השטר נגד גג שורה אחרונה לא יחתמו עליהם עדים אחרים שלא יהיו מוכחשים ~העדים החתומים בתחלה.

אנא לרבות בעדים קא עבדי. והא דלא משני הכא כל כי האי גוונא אין מקיימים אלא מעדים שלמטה כדמשני לקמן משום דבשלהי פרק הזורק אמרינן דמקושר מכל תלתא מקיימים. מיהו תימה אמאי לא משני דמטייט ליה תחת העדים. איכא למימר גזרה משום זמנין דלא מטייט ליה. עדים מלמטה למעלה קחתמי ומתחילים לכתוב מאחריו כנגד שיטה אחרונה זה אחר זה. ואם תאמר אכתי יכול לכתוב בפנים מאי דבעי ויחתום עדים מבחוץ כנגד מה שכתוב מבפנים ויקויים באינך תלתא סהדי **). ושמא אין כל כך חלק מעבר לדף לכתוב האשרתא ושיעור חתימת עד אחד הנוסף. הרא"ש ז"ל.

וליחוש דילמא מתרמיא ריעותא בשיטה אחרונה וגאיז לה לשיטה אחרונה כו'. קשיא לי אמאי לא תריץ ליה דעדים באורך כל (השיטה) השטר חותמים אלא שהם חותמים כמי שרוצה לכתוב מסוף השטר לתחילתו לאורך ותו ליכא למיחש למידי דאי גאיז לכולה חתימותא דסהדא גאיז ולהחתים אחרים על גביו אין לחוש כמו שכתבנו למעלה שאין אותם שהם טפלה חותמים על גבי אותם שהם עיקר העדות וניחא ליה דאכתי איכא למיחש דילמא מחתים סהדי אחריני בתר הנך קמאי ומשום ריעותא דשטר (אחרונה) באחרונה גאיז ליה לכוליה סהדא קמא שכבר יש לו עדים אחרים שהם משלימים את השטר אבל השתא שחתימת העד הולכת לארכו של שטר אין הדבר עשוי דגאיז כנגד כל אורך חתימתו שנמצא מסלק מן השטר ארבעה או חמשה שיטים ואין הדבר מצוי שלא יתקלקל השטר בכך אבל לסופו של שטר בלבד הוא שיש לחוש והיינו דקאמרי וליחוש דילמא מתרמיא ריעותא בשיטה אחרונה דלטפי מהכי ליכא למיחש. ואם תאמר ולמה ליה לדחוקי כולי האי לימא ליה דלעולם עדים כסדרן חתימי אלא דגאיז ליה לכולי

גליון כי היכי דלא מצי לזיופי ולאוסופי. יש לומר דאי אפשר דהא בעי למכתב ליה אשרתא דדייני שהיא נכתבת מתוכה וכדתניא בתוספתא דשביעית פרוזבול המקושר העדים חותמים מבחוץ והדיינים חותמים מבפנים. הר"ן ז"ל.

דכתב ראובן בן בחד דרא ויעקב עלויה. ואית דגרסי ראובן בן בחד דרא ויעקב עד בחד דרא. וליחוש דילמא גאיז ליה לראובן בן ומתכשר ביעקב עד. ואם תאמר ולישני דחתים בשני (גיטין) שיטין ראובן בן יעקב עד. ויש לומר דלא חציף איניש למכתב שמה דאבוה תותיה דידיה. תוספות.

**) צריך עיון שטר מקושר צריך שלשה עדים מתחלה. אולי צריך לומר באינך ד' סהדי.

בד"ה וליחוש דלמא כו' וליכא למימר דמטייט לה מצד אחר דשמא כו' עכ"נ מצד אחר היינו צד שהשטר כתוב בו ולא יניחו לטייט גם שם מפני האשרתא ובצד העדים פסיקא להו דלא יניח להו לטייט מפני הנפק וקיום העדים שדרכו להיות תחת עדים ולעיל שכתבו התוספות שאפשר לטייט לצד העדים עד סוף השטר היינו למאי דמסיק דחתימי עדים ממטה למעלה ודו"ק:

בד"ה וניחוש כו' וא"ת והוא יחתום כו' כי אם עד אחד חתום ואם הוא עצמו יחתום שני פסול כו' שלא יבא אדם אחר ויכתוב כו' ויהיה העד לזה שזהו כתב ידו עכ"ל כצ"ל ונראה דר"ל שיוסיף לחתום עדים בסוף השטר נגד העדים הראשונים ויכתוב בפנים מאי דבעי נגד העדים שמוסיף מבחוץ ואהא תירצו שלא היה בכל שיטה כ"א עד אחד דהיינו ג' עדים זה תחת זה ואם יוסיף לחתום ולהוסיף נגד כל עד עוד עד שני הרי הוא פסול דלא מכשרינן אלא באין בכל שיטה כ"א עד אחד אפי' עד ק' עדים בזה תחת זה ועוד תירצו שהעדים לא יניחו הגליון עד סוף השטר בלא טיוט משום שלא יעשה מכל עד א' כתיבת יד וכמ"ש התוס' ג"כ לעיל חבל לא ידענא מאי קא קשיא להו מעיקרא בעיקר קושייתם דא"נ שהם כתובים בשיטה א' צריכין לעשות טיוטא עד סוף השטר שלא יעשה שטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת כמ"ש התוס' לעיל ודו"ק:

בד"ה דכתב ראובן כו' כשאפרש שיעקב וראובן בחד דרא לאורכו כו' שאם לא היה כשר בהכי בבן למעלה כו' עכ"ל נראה פי' לדבריהם שאם נפרש קושיא של ריב"ם דוקא בכה"ג* בראובן ויעקב בחד *כזה דרא דהשתא כשיחתוך שיטה התחתונה מהשטר עם ראו ראובן יעקב עד ועם בן תחתיו וישאר למעלה בן יעקב בשיטה א' הוי כשר בן אבל בבן למעלה ויעקב למטה בב' שיטין לא היה כשר כגון שיכתוב למעלה ראובן ולמטה בן יעקב* דהשתא כדגייז ראו *כזה שלמעלה עם בן שתחתיו לא ישאר בן יעקב בשיטה א' אלא ראובן בן למעלה ויעקב למטה ואינו כשר בהכי וע"ז כתבו דזה טעות בן יעקב עד ואין להעליל את ריב"ם בלשונו בקושייתו דנקט דוקא בכה"ג שראובן ויעקב בחד דרא לאורכו של שטר למעלה אלא דה"ה בבן ויעקב בחד דרא למטה באורכו של שטר ואם יגייז ראו עם בן שלמטה ישאר בן למעלה ויעקב למטה והוא כשר ושפיר יפול גם בזה בקושיית ריב"ם ואין להשיב גם בזה אלא בלשון ריב"א אלא שיהא בן שלמטה גדול כנגד כל ראובן שלמעלה כזה או שיהיה ראובן בן של מטה בן יעקב עד תחת בן של ראובן כזה ראובן ולפי פירוש ריב"ם דראובן בן יעקב עד ויעקב בחד דרא באורך השטר יהיה בן שלמטה גדול כנגד כל ראובן שלמעלה כזה ראובן יעקב עד או שיהיה בן של מטה נגד בן של ראובן בן כזה ראובן יעקב עד בן מיהו לא ידענא מאי הכרע איכא בלשון קושית ריב"ם שכתב אי בן בראש ראובן ואח"כ יעקב כו' דאדרבה משמע טפי דבן ויעקב למטה בחד דרא לאורך השטר מיהו מלשון ריב"א דלקמן משמע דקושייתו דראובן ויעקב בחד דרא למעלה באורכו של שטר ממה שכתב בתירוצו ואפי' ימחקנו לאותו בן שלמטה כו' ואי איירי בבן ויעקב בחד דרא למטה באורך השטר הל"ל ואפילו ימחקנו לאותו בן של מעלה ודו"ק:

בא"ד ולא כטועים שאינו כשר כו' מעולות שפירשנו ואין כו' אלא ראובן ובן ביחד ולא ישאר אלא יעקב עד והשתא ניחא הוא כו' וישאר בן של שם ראובן וגם יעקב ומתכשר בהכי אלא בן כנגד כל ראובן א"נ בן תחת בן של שם ראובן ואי גייז לראו כו' זה תחת זה ויעקב אחרי בן וז"ל ריב"א כו' בן תחת בן של שם ראובן שאם כו' לראו של ראובן וגם בן שלמטה כו' העליון של ראובן ישאר בן כו' כצ"ל:

בד"ה ומתכשר ביעקב עד כו' שיעקב לא חתם זה ומה סבור כו' יעקב שנשאר היא העד שפירושו הוי לראובן בנו של יעקב זה דוחק דא"כ הל"ל כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל כיון דהמלוה ידע שיעקב לא חתם א"כ מה סבור לחתוך ראובן בן דהא מיעקב לא מתכשר ולא יתקיים ע"י יעקב כיון שהוא לא חתמו אלא ע"י ראובן בנו שנחתך דבההיא דב' גיטין ניחא להו דהתם פריך דאימא דקושטא הוא דיעקב עד יעקב חתמו וע"י יתקיים כמ"ש התוס' לקמן ואי מיירי הכא בחתימת יונית וקושטא הוא יעקב היה העד בנו של ראובן והיה חתום מתחלה ראובן בן יעקב עד שפירושו הוי ראובן בנו יעקב והוא חתך ראובן ובן ולא נשאר רק יעקב עד ומתכשר שפיר ביעקב וזה דוחק דא"כ הל"ל כו' ודו"ק:

ר"ש ד"ה מחק פסול. אף מה שהגיהו עליו. ברש"י שברי"ף ליתא למלת אף ונ"ל שהוא הנכון ואתי לאפוקי דמה שכתוב קודם המחק כשר דהתם ליכא למיחש למידי:

ר"ש ד"ה אלא מלמטה כו'. זה תחת זה. אבל קס"ד שהראשון לחוד מתחיל מכנגד שיטה אחרונה והשאר מתחילין למעלה קצת מכנגד שיטה הב' או עוד למעלה. ומר זוטרא חידש לקמן דכולן מתחילין מכנגד שיטה התחתונה. וגי' הב"ח ופירושו ל"נ לי ועי' בתד"ה וניחוש ולקמן בד"ה כל:

תד"ה וכשיעור. שימחוק כו' כדי להערים. ל"י מדוע לא נאמר שהיה כתוב שם ריעותא ויהיה כל השטר פסול:

תד"ה ומתכשר (בע"ב). ואי לא טענינן ליתמי ולקוחות מלוה טענות זיוף כו'. כצ"ל ועי' ב"מ (י"ג ב') תד"ה הא קאמר: