בבא בתרא קסג ע"א

האם הכוונה היא הן ואוירן, כלומר, שיעור השורות והחלל שביניהן, או דלמא [שמא] הן ולא אוירן?

אמר רב נחמן בר יצחק: מסתברא [מסתבר] לומר שהן ואוירן, דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר שהן ולא אוירן, שיטה (שורה) אחת בלא אוירה למאי חזיא [למה היא ראויה]? הרי אין שם מקום לכתוב דבר! אלא שמע מינה [למד מכאן] שהן ואוירן, ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן].

ר' שבתי אמר משמיה [משמו] של חזקיה: אותן שני שיטין שאמרו שאין להרחיק בין השטר לעדים — הן נמדדות בכתב ידי עדים לפי גודל הכתב שלהם, ולא כתב ידי סופר, שהוא כרגיל קטן יותר מכתב ידי העדים, מאחר שהוא מיומן בכתיבה. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? שכל המזייף, לאו לגבי ספרא אזיל [לא אצל הסופר הוא הולך] ומזייף, ולכן אין לחשוש אלא שבעל השטר, שאינו מיומן כל כך בכתיבה, הוא יזייף את השטר בעצמו.

וכמה שיעורן של שורות אלה? אמר רב יצחק בן אלעזר: כגון שיכול לכתוב בהן את שתי המילים "לך לך" זה על גבי זה. ואומרים: אלמא קסבר [מכאן שהוא סבור] שהרווח שאסור להשאיר הוא של שני שיטין של כתב וארבעה אוירין, אויר אחד מעל השורה הראשונה — לגגה של ה־ל', אויר נוסף מתחת לשורה השניה — לרגלה של ה־ך', ושני אוירים בין השורות למקרה שה־ל' תבוא מתחת ל־ך'.

רב חייא בר אמי משמיה [משמו] של עולא אמר: כגון למ"ד מלמעלה וכ"ף מלמטה. אלמא קסבר [מכאן שהוא סבור]: שני שיטין ושלשה אוירין, אחד לגג ה־ל' שבעליונה, אחד לרגל ה־ך' שבתחתונה, ואחד בין השורות. וגם אם מזדמן לו ל' מתחת ל־כ' סופית — הוא מזיז אותה מעט, כדי שלא יגעו זו בזו.

ר' אבהו אמר: כגון שיכתוב את המלים: "ברוך בן לוי" בשיטה אחת; ואומרים קא סבר [סבור הוא]: שיטה אחת ושני אוירין, אחד מלמטה (בשביל "ברוך") ואחד מלמעלה (בשביל "לוי").

א אמר רב: לא שנו שלא יעשה רווח של שתי שורות אלא בין עדים לכתב השטר, אבל בין עדים לאשרתא, כלומר, ההנפק — הקיום, שמאשרים בית הדין את חתימת ידי העדים — אפילו טובא נמי [הרבה רווח גם כן] כשר.

ושואלים: מאי שנא [במה שונה] בין עדים לכתב שלא ירחיק? — דלמא מזייף וכתב מאי דבעי וחתימי סהדי [שמא יזייף ויכתוב מה שירצה והעדים חתומים על כך], אם כן בין עדים לאשרתא [לקיום] נמי מזייף וכתב מאי דבעי וחתימי סהדי [גם כן יש לחשוש שמא יזייף ויכתוב מה שירצה והעדים חתומים]!

ומשיבים: דמטייט ליה [שממלא בסימני דיו] את כל הרווח הזה, כך שאי אפשר יהיה לכתוב עליו. ושואלים: אי הכי [אם כך], בין עדים לשטר נמי מטייט ליה [גם כן יעשה סימנים כאלה] ומדוע אוסרים להרחיק?

ומשיבים: כשרואים שטר כזה, אמרי [אומרים]: סהדי אטיוטא [העדים על הטיוטא, השרטוט הזה] הוא דחתימי [שחתומים], ולא על גוף השטר, ויפסלו אותו. ומקשים: אם כן, בין עדים לאשרתא נמי אמרי [גם כן יאמרו]: בי דינא אטיוטא [בית הדין על הטיוט] הוא דחתימי [שחתומים], ולא קיימו את השטר! ומשיבים: בי דינא אטיוטא לא חתימי [בית דין על טיוט אינם חותמים], שעדים עשויים לחתום על דבר של מה בכך, אבל בית דין אינו יושב לחתום על דבר כזה.

ושואלים עוד: אם יש רווח גדול בין העדים לאשרתא, הרי גם אם הוא מטוייט בדיו, וליחוש דלמא גייז ליה לעילא [ונחשוש שמא יחתוך את כל החלק העליון של השטר], ומחיק ליה לטיוטא [וימחוק את הטיוט] וכתב מאי דבעי ומחתים סהדי [ויכתוב מה שירצה במקום המחוק ויחתים על כך עדים], ויוכל להשתמש בו, עם האשרתא הכתובה כבר קודם לכן מתחתיו, שהרי אמר רב: שטר הבא הוא ועדיו על המחק שהכל נכתב על גבי קלף או נייר מחוק — הרי זה כשר!

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קסג - א

האם הכונה היא לריוח הכולל, הן ואוירן, האם דוקא כשנשאר ריוח של שתי שורות יחד עם הריוח שבין שתי השורות. או דלמא הן ולא אוירן, אפילו ריוח של שני שיטין בלבד פוסל את השטר, גם ללא הריוח שבין השורות?

אמר רב נחמן בר יצחק: מסתברא דהן ואוירן. דוקא ביחד עם הריוח שבין השורות נפסל.

דאי סלקא דעתך, הן ולא אוירן, אם כן, גם רווח של שיטה אחת שאמרה הברייתא שהוא כשר, מדובר בו ברווח של שיטה אחת בלבד, בלא אוירה של השיטה. ומעבר לזה הוא פסול. ואם כן, תקשי, שיטה אחת בלא אוירה, למאי חזיא!? הרי אי אפשר לכתוב כלום בשורה אחת, כשאין ריוח בינה לשורה הסמוכה, ומדוע היתה צריכה הברייתא להשמיענו שרווח של שיטה אחת כשר? ^[55] אלא, שמע מינה: הן ואוירן. שגם בשתי שיטות שאמרה הברייתא שפסול, מדובר ברווח שהוא יחד עם אוירן של שתי השיטות.

ומסקינן: אכן שמע מינה!

רבי שבתי אמר משמיה דחזקיה: שני שיטין שאמרו, בכתב ידי עדים אמרו. שהשורות הן בגודל של כתב ידי העדים, ולא בגודל של כתב ידי הסופר, שהוא קטן יותר.

מאי טעמא? משום דכל המזייף, לאו לגבי ספרא אזיל ומזייף. הוא אינו הולך לסופר שיזייף לו, שמא הסופר לא יסכים לעזור לו בכך, אלא הוא מזייף בעצמו בצנעא בתוך ביתו. והוא אינו יכול לכתוב בכתב דק כמו הסופר, לכן כל עוד שלא נשאר ריוח של שתי שורות בגודל כתב יד של אדם רגיל, כגון העדים, אין לחשוש שמא בעל השטר יצליח לזייף ולכתוב שם שתי שורות בכתב ידו. ^[56]

ודנה הגמרא: וכמה יהא הריוח שבין השטר לעדים כדי לפסול את השטר? ^[57] ומתרצת הגמרא: אמר רב יצחק בן אלעזר: כגון "לך - לך", זה על גבי זה. שהריוח שבין שתי השורות יספיק כדי שאם יפגשו שני ה"לך", אחד מהשורה העליונה ואחד מהשורה התחתונה, לא יגע ראש הלמ"ד של השורה התחתונה ברגל הכ"ף של השורה העליונה. ובפחות מזה אין חשש שיזייף. ^[58]

אלמא קסבר, צריך ריוח של שני שיטין וארבעה אוירין, שני אוירין בשביל הריוח שבין השורות, אויר אחד בשביל ראש הלמ"ד של השורה התחתונה, ואויר אחד בשביל רגל הכ"ף של השורה העליונה. ועוד שני אוירין, אחד למעלה מהשורה העליונה בשביל ראש הלמ"ד של "הלך" שלה, ואחד למטה מהשורה התחתונה בשביל רגל הכ"ף של "הלך" שלה.

רב חייא בר אמי משמיה דעולא אמר: אין צריך שיהא ריוח של שני אוירין בין השורות משום שהוא יכול לאמן את ידו ולהרחיק את את ראש הלמ"ד התחתונה מרגל הכ"ף העליונה, ודי לו באויר אחד ביניהם. אולם למעלה מהשורה העליונה ולמטה מהשורה התחתונה, צריך בכל אחד אויר אחד. כגון למ"ד מלמעלה בשביל ראש הלמ"ד שבשורה העליונה. וכ"ף מלמטה בשביל רגל הכ"ף שבשורה התחתונה.

אלמא קסבר: שני שיטין ושלשה אוירין.

רבי אבהו אמר: כגון ברוך בן לוי בשיטה אחת. די בריוח של שורה אחת ואויר אחד מלמעלה בשביל הלמ"ד של לוי, ואויר אחד למטה בשביל הכ"ף של ברוך.

קא סבר: שיטה אחת ושני אוירין. ^[59]

אמר רב: לא שנו שריוח של שני שיטין פוסל, אלא בין עדים לכתב. אבל בין עדים לאשרתא, בין העדים לבין הקיום שבית דין כותב על השטר בסופו, הנקרא "אשרתא", אפילו טובא, אפילו השאיר הרבה ריוח שם, נמי כשר.

ודנה הגמרא: מאי שנא בין עדים לכתב שהוא פסול, דלמא מזייף וכתב מאי דבעי, שמא יוסיף שם דברים כרצונו, וחתימי סהדי, והרי העדים חתומים על כך, הרי בין עדים לאשרתא, נמי יש לחשוש דלמא מזייף וכתב מאי דבעי, שיוסיף שם דברים, וחתימי סהדי, שהרי העדים חתומים מלמעלה? ^[60]

ומתרצת הגמרא: דמטייט ליה. צריך ללכלך את הריוח שבין העדים לאשרתא בדיו, כדי שלא יוכלו לכתוב שם כלום. ^[61] ורק באופן כזה הכשיר רב. אבל אם היה שם ריק לגמרי, הוא אכן פסול, לפי שלא נעשה כתיקון חכמים, שהרי אפשר לזייף ולהוסיף שם דברים.

ומקשה הגמרא: אי הכי, בין עדים לשטר, נמי נכשיר את הריוח שביניהם באופן דמטייט ליה, שהוא ממלא שם דיו!?

ומתרצת הגמרא: אמרי, אם כן, יאמרו הבריות: סהדי אטיוטא הוא דחתימי! העדים לא חתמו על עצם השטר אלא רק על הטיוט, ^[62] שהם מאשרים שבעל השטר עשה את הטיוט הזה בפניהם, ולא היה כתוב שום דבר מתחתיו כדי שימחקנו. ^[63] ולכן לא מטייטים שם.

ומקשה הגמרא: אי הכי, בין עדים לאשרתא נמי, אמרי יאמרו: בי דינא אטיוטא הוא דחתימי בית הדין מאשרים רק את הטיוט ולא את עצם השטר?

ומתרצת הגמרא: בי דינא - אטיוטא לא חתימי. בית דין, אין דרכו לאשר את הטיוט, אלא הם מאשרים את עצם השטר. אבל עדים, יש עמי הארץ שמתכוונים לחתום רק על הטיוט.

ועוד מקשינן על רב, שמכשיר בין עדים לאשרתא: וליחוש דלמא גייז ליה לעילא, שמא הוא יחתוך את כל השטר עד אחר העדים, ומחיק ליה לטיוטא, וימחוק את הטיוט, וכתב מאי דבעי, ומחתים סהדי, ויכתוב עליו שטר חדש שסכום ההלואה בו גדול כפליים ממה שהיה כתוב קודם, ויזייף חתימות עדים, שהרי מיד אחר החתימות יש אשרתא מבית הדין שמקיימת את מה שלמעלה?

ומה שהשטר כתוב על נייר מחוק, אין בזה פסול, שהרי גם העדים חתומים על אותו נייר, ואמר רב, רב בעצמו אומר: שטר הבא הוא ועדיו על המחק, שגם השטר וגם העדים נכתבו על נייר מחוק, כשר. כי רק אם השטר הוא על נייר מחוק והעדים על נייר חלק, פסול, שמא הוא מחק למעלה ושינה את השטר. אבל אם שניהם על נייר מחוק, ואנו רואים שהעליון לא נמחק אלא פעם אחת כמו מקום העדים, ואנו מכירים את חתימות העדים, אין כל חשש, שהרי העדים מעידים על השטר הזה כמות שהוא, ומה לי אם הוא חלק או שחור!?

הערות

^[55] כך מפרשים התוס' לפי הגירסא שלנו. וכתבו שלכן לא שואלת הגמרא על שני שיטין למה יפסל, והאיך אפשר לכתוב שתי שורות בלי להשאיר ריוח ביניהם, משום שהיה אפשר לומר שאדרבה, שני שיטין היינו בלא אוירן, ואפשר לכתוב בו רק שורה אחת, ובכל זאת הוא פסול משום שלמדין משיטה אחרונה, ויש לחשוש שמא יוסיף שם דברים. לפי שכל מה שאנו אומרים אין למדים משיטה אחרונה הוא רק לפי המסקנא כאן, ששני שיטין היינו עם אוירן, ושיטה אחת גם כן עם אוירה, וממילא מוכח מזה שלמדין משיטה אחרונה. תוס' ד"ה שיטה. הרשב"ם הביא גירסא אחרת, שהקושיא היא באמת על שני שיטין, שאם יכתוב שם בכתב רגיל יבינו שהוא מזוייף הואיל ואין ריוח בין השורות, ואם יכתוב בכתב דק יראו שהוא שונה מכל השטר. והתוס' הוסיפו, שלכאורה עדיין יש לחשוש שמא יחתוך את כל השטר מלמעלה ויכתוב שטר חדש בשתי השורות הריקות בכתב דק ואז ל א יבחינו בהבדל. אלא, כפי שמבואר לקמן, רק הסופר יודע לכתוב דק והמזייף אינו הולך לסופר שיזייף לו שטר.

^[56] הקשה רבינו יונה: אם כן, למה לא נלמד משיטה אחרונה כשהיא כתובה בכתב יד הסופר? שהרי אין לחשוש שמא הוא הלך לסופר שיזייף לו בכתב ידו? ותירץ, דוקא בהרחיק שני שיטין, שאנו רואים למעשה שלא היה כאן שום זיוף אלא שבכל זאת אנו פוסלים את השטר שמא בפעם אחרת יבא לידי זיוף, לכן איננו גוזרים על דבר שאינו מצוי שילך לסופר לזייף. אבל בשיטה אחרונה, שאנו חוששים על שטר זה שמא הוא זייף את השורה אחרונה, יש לנו לחשוש גם לדבר רחוק שמא הלך לסופר שיזייף לו, ומספק לא נוציא ממון. ושוב הקשה, אם כן, למה לא אמרו שאין למדין אפילו משני השיטין האחרונים? והרי העדים יכולים להרחיק שני שיטין של כתיבת הסופר, ושמא הלך לסופר וזייף שם שני שיטין? ותירץ, שבאמת, כיון שאנו רואים שכל השטר נכתב בידי הסופר, לא היינו צריכים לחשוש שמא הלך לסופר לזייף, והיינו צריכים ללמוד אף משיטה אחרונה, אלא שחכמים השוו את מדותיהם שלא ללמוד משיטה אחרונה אטו כשלא נכתב אותה שורה בכתב הסופר, שאז יש לחשוש שמא הוא זייפו. ולכן, אם השני שיטין האחרונים הם בכתב הסופר, אין לגזור אטו שני שיטין של כתב יד העדים, שהרי אין שם מקום לשני שיטין של כתב העדים.

^[57] כלומר, כמה אוירין יהיו לשני השיטין.

^[58] שלא יתחיל לזייף כל זמן שהוא לא בטוח שאם יפגשו שני "לך" יהיה מספיק מקום לשניהם. תוס' ד"ה כגון.

^[59] ואפשר לכתוב שם שני שיטין, כי בשיטה אחת ושני אוירין יש יותר משני שיטין בלא אוירין. תוס' ד"ה שיטה. והריטב"א מפרש, ששני אוירין הם כמו שיעור של שיטה אחת. ואם כן, שיטה אחת ושני אוירין היינו שני שיטין בלא אוירן, לפי שאנו חוששים שמא הוא יכתוב בכתב דק שיספיק לו שני שיטין בלא אוירן. והוא חולק על רב נחמן בר יצחק ומפרש, כי זה שהברייתא אומרת שני שיטין היינו בלא אוירן. התוס' רי"ד מבאר את מחלוקת האמוראים, שמאן דאמר שני שיטין וארבעה אוירין סובר, שבעצם צריך רק שלשה אוירין, אחד בשביל הריוח בין השטר לשורה הראשונה, והשני בשביל הריוח שבין שורה לשורה, והשלישי בשביל הריוח שבין השורה השניה לעדים. אלא שהוא סובר כרבי שבתי, שמשערין בכתב ידי העדים, ולכן ביחס לכתב יד הסופר צריך להוסיף עוד אויר אחד. דהיינו, ששני שיטין וארבעה אוירין של כתב יד הסופר שוים לשני שיטין ושלשה אוירין של רוחב ידי העדים. ומאן דאמר שני שיטין ושלשה אוירין, חולק על רבי שבתי, ומשערין בכתב יד הסופר. ולכן די בשלשה אוירין בלבד. ומאן דאמר שיטה אחת ושני אוירין סובר, שצריך רק שני שיטין ואויר אחד ביניהם, ולכן די בשיטה אחת ושני אוירין שהוא בעצם שני שיטין ואויר אחד, כי כל אויר גודלו כמו שיטה שלימה.

^[60] לכאורה קשה, מה יועיל לו שיוסיף אחר חתימות העדים? וכתב בפני שלמה שמשמע מזה שאם יש אשרתא דנים גם ממה שנכתב בשטר אחר העדים שודאי הבית דין ביררו שהעדים חתמו גם על מה שנכתב לאחר חתימתם. וכתב שאמנם זה דוחק אלא שיש לומר שהיה משמע לגמרא שרב סתמא קאמר שבין עדים לאשרתא כשר ואפילו כשהעדים מצד השטר ולא בסופו [כמבואר בתוס' לעיל קסב ב ד"ה פחות] שבאופן כזה אם הוא יוסיף אחר החתימות נאמר שמסתמא הבית דין ידעו שהעדים מעידים גם על מה שלמטה מחתימתם. וביד רמה משמע שגורס ומחתים סהדי שהוא יזייף שם חתימות עדים והרי האשרתא מקיימת גם את החתימות הללו.

^[61] כך מפרש הרשב"ם. והתוס' כתבו שעושה שם נקודות או שורות שאז רואים שלא היה כתוב שם כלום לפני כן. שאם נכשיר אפילו כשמטושטש לגמרי בין העדים לאשרתא ולא רואים אם היה כתוב שם לפני כן או לא, יוכל המלוה לטשטש את כל השטר ביחד עם העדים ויכתוב שטר חדש בגליון השטר מעל הטשטוש ויזייף עדים. והרי האשרתא שלמטה מקיימת אותו, ואם בגלל ההפסק של הטיוטא בין השטר לאשרתא, הרי בכל שטר שיש ריוח בין העדים לאשרתא עושים כן. [או אפילו אם לא נשאר גליון למעלה אלא שיש ריוח של שורה אחת בין העדים לשטר יוכל לחתוך את כל השטר עד אותה שורה ויכתוב שם שטר חדש שהוא ועדיו דשיטה אחת ויטשטש את העדים שלמטה והאשרתא תקיים אותו] אלא ודאי שאי אפשר לטשטש לגמרי רק לעשות נקודות או שורות. תוס' ד"ה דמטייט. וכדעת התוס' כתבו הראשונים ומטעם דומה, שאם יטייט לגמרי בדיו נצטרך לפוסלו כשיגיע השטר לידינו מחשש שמא בעל השטר הוא שטייט כדי למחוק שטר שהיה שם שאותו קיימו הבית דין ואילו השטר שלמעלה הוסיף לאחר מכן. והש"ך [מו פח] כתב כדעת הרשב"ם בענין הטיוט אלא שמבאר שזו באמת כוונת הגמרא שלכן אי אפשר לטייט בין הכתב לעדים כי "סהדי אטיוטא חתמי" דהיינו, שהם חותמים מיד אחר הטיוטא וחתימתם מתייחסת לכל מה שהיה כתוב לפניהם, ואם כן יש לחשוש שמא היה כתוב שם איזה דבר לחובתו של בעל השטר וטייטו בדיו ומחקו. מה שאין כן באשרתא ש"בי דינא אטיוטא לא חתימי" שהם אינם חותמים מיד לאחר הטיוטא אלא כותבים לפני כן שהם מקיימים את השטר ורק על זה הם חותמים ולא על מה שנכתב לפני כן. כך שאין לחשוש שמא היה כתוב שם דבר מה שהרי במילא אין על זה קיום של הבית דין. ולפי זה אם עשה שם רק שריטות בדיו כשר אפילו בין עדים לשטר. ואם תאמר, אם כן, למה פסלו בריוח שבין עדים לשטר והלא יכול למלאותו בשריטות דיו? אין זו קושיא שהרי יש עוד אופנים שאפשר להכשירו כגון במילוי קרובים או בחזרת הדברים שם אלא שהגמרא אומרת שאם לא עשה כן רק טייטו בדיו או השאיר לגמרי חלק פסול ואילו באשרתא כשר בטיוט. וראה שם בסעיף קטן פו מה שכתב על החששות של תוס' והראשונים מדוע אין לחשוש להם.

^[62] כמו שאמרו לקמן [קעו א] לגבי גט שהיה כתוב בו שהבעל מבקש שישאלו בשלום פלוני, פסול. שמא העדים נתכוונו לחתום רק על שאילת שלום. רשב"ם. והריטב"א מפרש, שלאו דוקא שהעדים מתכוונים להעיד על הטיוטא אלא, כיון שיש הפסק בין העדים לשטר הרי אין ניכר שהם חתמו על השטר וכאילו חתמו על נייר אחר. ולכן בבית דין, לא שייך לומר כן, שהרי הם מזכירים בפירוש בלשונם שהם מקיימים את השטר ואפילו היו כותבים זאת על נייר אחר היה כשר.

^[63] הקשה התורת חיים: לדעת תוס', שהטיוט אינו אלא נקודות או שורות ורואים שהנייר שלמטה חלק, אם כן, על מה צריכים העדים להעיד? ותירץ על פי מה שכתב רבינו יונה [ראה הערה 52] במילאוהו בקרובים שדוקא הלוה יכול למלאותו. אבל אם המלוה מדעתו מילאוהו בקרובים הוא פסול. ולפי זה העדים מעידים כאן שהלוה הוא טייט את השטר ולא המלוה מדעתו כי אז היה פסול משום שהמלוה הוא עשאו לשטר שיהא כשר וצריך שהלוה יעשה את השטר.

האם הכוונה היא הן ואוירן, כלומר, שיעור השורות והחלל שביניהן, או דלמא [שמא] הן ולא אוירן?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

does this refer to the size of lines with the space between lines added? Or is it perhaps referring to lines of writing themselves, without their spaces?

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: It stands to reason that it is referring to the lines with their spaces. As, if it were to enter your mind that it is referring to the lines without their spaces, for what is one line without its space fit? The baraita did not have to state that a document with a single blank line after the text, measured without counting spaces, is not forgeable; this is obvious. Rather, one may conclude from this claim that the reference is to two lines with their spaces. The Gemara affirms: Conclude from this claim that it is so.

Rabbi Shabbtai says in the name of Ḥizkiyya: With regard to the gap of two blank lines between the text and the signatures, which the Sages said invalidates the document, the lines are measured by the handwriting of witnesses, and not by the handwriting of a scribe, who is presumably skilled enough to write in a smaller script. What is the reason for this? Anyone who forges a document, adding additional lines to the document, would not go to a scribe and ask him to forge it; he would execute the forgery himself, or have another unscrupulous person who is not a professional scribe forge it. Therefore, in order to present a concern for possible forgery, a document must have two blank lines that are measured by the handwriting of an ordinary person, such as one of the witnesses.

The Gemara has established that the width of the gap required to invalidate the document is two lines with interlinear space. The Gemara clarifies: And how much interlinear space is necessary to invalidate the document? Rav Yitzḥak ben Elazar says: For example, enough to write the Hebrew word lekha, and then the Hebrew word lekha, this word on top of that one. These two words each consist of the two letters lamed and final khaf; the former has a projection that fully occupies the interlinear space above it, and the latter has a projection that fully occupies the interlinear space below it. Writing these words one under the other, then, would require an additional interlinear space above and below both lines. The Gemara concludes: Apparently, Rav Yitzḥak ben Elazar maintains that the empty space required to invalidate the document is the width of two written lines with four interlinear spaces.

Rav Ḥiyya bar Ami states a different opinion in the name of Ulla: For example, enough to write a lamed on the upper line and a final khaf on the lower line. The Gemara concludes: Apparently, Ulla maintains that the empty space required to invalidate the document is the width of two written lines with three interlinear spaces, one above the first line, one between the two lines, and one beneath the second line.

Rabbi Abbahu states a different opinion: For example, enough to write the name Barukh ben Levi on one line. Barukh contains a final khaf, and Levi contains a lamed. The Gemara concludes: Apparently, Rabbi Abbahu maintains that the empty space required to invalidate the document is the width of one written line with two interlinear spaces, one above the line and one beneath the line.

§ Rav says: They taught in the baraita that a gap of two lines invalidates the document only if that space is between the witnesses’ signatures and the text of the document. But if there is a gap between the witnesses’ signatures and a court’s ratification of the document, which follows the witnesses’ signatures, then even if there is more space than this, the document is valid.

The Gemara asks: What is different about the case where the gap is between the witnesses and the text, that it invalidates the document? There is a concern that perhaps the holder of the document may forge additional lines and write whatever he wants, and the witnesses have already signed at the bottom, giving the appearance that they attest to the added lines as well. But the same concern can be raised concerning a gap between the witnesses’ signatures and the court’s ratification as well: There, too, he can forge additional lines and write whatever he wants, and have witnesses sign it, with the court’s ratification giving the appearance that it attests to the added lines and signatures as well. Why is this document valid?

The Gemara explains: When is a gap between the witnesses’ signatures and the court’s ratification not problematic, according to Rav? Only when someone inks in the blank space with lines or dots, to prevent information from being added there. The Gemara asks: If so, the gap between the witnesses’ signatures and the text of the document should also be made irrelevant in this manner: Let the scribe ink in [metayyet] the blank space. Why, then, was it taught categorically that the witnesses must sign within two lines of the text?

The Gemara answers: Inking in the gap between the text and the signatures of the witnesses will not help, as people might say, i.e., the concern might be raised: The witnesses are signed only on the inking in. It is possible that the witnesses’ signatures were affixed only to attest that the inking was done in their presence and that the inking in is not a sign of duplicity, and their signatures do not relate to the actual text of the document. The Gemara asks: If so, raise the same concern when the gap between the witnesses’ signatures and the court’s ratification is inked in; there too, people might say: The court’s ratification is signed only for the inking in, and not for the actual text of the document. The Gemara answers: A court does not sign on mere inking in; their ratification is always in reference to the entire document.

The Gemara raises another issue: And let there be a concern that perhaps the holder of the document will excise the entire text that appears above the signatures, and then erase the inked-in part and write whatever he wants in that erased area, and have unscrupulous witnesses sign it. And this would be a valid document, as Rav says: A document that comes before the court for ratification in which its content and the signatures of its witnesses are both written over an erasure is valid. The court ratification would then be assumed to be referring to this new, forged document.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שיטה אחת דאמרו. הרחיק שיטה אחת כשירה. פשיטא דכשר דלמאי חזיא הא לא מצי לזיופי דניכרת הואי הכתיבה שהיא דקה יותר מן האחרת:

ב' שיטין שאמרו. פסול צריך שיהיו רחבות ככתב ידי עדים דלא בקיאי בכתיבה דצריך הרוחה טפי מסופר אומן דיודע ליישב ולצמצם כתיבתו אבל הני שיטין מקמי דליהוי פסולות צריך הרוחה טפי מאי טעמא משום דכל דמזייף לאו לגבי ספרא אזיל דמזייף ליה דסופר לא מזייף אלא הוא עצמו מזייף בצנעא בביתו ולמי שאינו מומחה בכתיבה צריך הרוחה טפי:

כגון לך לך זה על גב זה. דאיכא במשך ל' מלמעלה אויר אחד ובמשך כ' מלמטה אויר אחד והכי נמי לאידך לך דהיינו ב' שיטין וד' אוירין והואיל דאיכא הרווחה כולי האי מצי מזייף ליה בכתב ידי כל אדם ^א)ומשו"ה פסול. דפסול:

כגון ל' מלמעלה וכ' למטה. בשני שיטין:

קא סבר ב' שיטין וג' אוירין. משך ל' מלמעלה דשיטה ראשונה דהיינו אויר אחד ומשך כ' למטה משיטה שניה ^ב)נראה דצ"ל ובשיטה שנייה אינן תופשין אלא באויר אחד וכו'. אין תופשין אלא באויר אחד לפי שצוארו של למ"ד הוא משוך אחר כרעיה דר' ולא מתחת רגליו:

כגון ברוך בן לוי בשיטה אחת. היינו שיטה אחת וב' אוירין משך כרעיה דכ' מלמטה ול' של לוי למעלה דהשתא מצי מזייף ומשום הכי פסול:

אמר רב לא שנו. אם הרחיק העדים מן הכתב ב' שיטין דפסול:

אלא בין עדים לשטר. דהשתא איכא הרווחה ומצי מזייף וכיון דעדים חתימי מלמטה אתי וגבי שלא כדין:

אבל אי שבק הרווחה בין חתימת העדים לאשרתא. שאם כתב למטה בגוילין אשראי קיום בית דין שטרא דקא נפק לקדמנא ואשרנוהו וקיימנוהו אפי' נמצא נמי שהניח בין עדים לאשרא שיעור ד' או ה' שיטות כשר:

מאי שנא בין עדי' לשטר. שיעור ב' שיטין דפסול. דילמא מזייף וכתב. בין עדים לשטרא וגבי מכח אותו קיום בית דין של מטה דמשמע דקיימו כל מה שכתוב בשטר. ומשני [משום] הכי כשר דאותו חלק שבין העדים לאשרא דמטשטש ליה מטשטשו כולו בדיו שאין יכול לכתוב בו על גביו שום זיוף. ומקשי' בין עדים לשטר אמאי בב' שיטין פסול הא מצי מטייט ליה לאותו חלק בדיו דאינו יכול לזייף באותו מקום כלום. ומשני אי מטייט ליה בדיו בין כתב לעדים אמרי אינשי עדים אטיוטא מסהדי על מה שעל גבי חתימתן ולא על מה שכתוב בשטר ופסול השטר וכדאמר בדוכתא אחריתי אשאילת שלום חתימי כגון אם כתב בשטר פלוני אמר לנו כתבו וחתמו לפלוני שאני חייב לו מנה וכתבו בו שאני שואל בשלומו פסול השטר דאיכא למימר עדים אשאילת שלום חתימי ולאו אאותו מנה הכא נמי איכא למימר עדים לאו אשטר חתימי אלא אההוא טיוטא ופסול ומשום הכי לא מטייטינן ליה. ומקשינן בין עדים לאשרא נמי אמאי מצי לטייט הא איכא נמי למימר בי דינא אטיוטא הוא דחתימי ולא קיימו שאר השטר. ומשני הא ליכא למימר דודאי גבי עדים דיש מהם עמי הארץ ולא דייקי חתמי אבטלה ואפי' אטיוטא אבל גבי בי דינא ליכא למימר הכי דאינהו אטיוטא שאינה כלום לא חתמי אלא אגופו של שטר קיימי וחתמו ומשום הכי מצי לשייר אפי' טובא ובלבד דמטייט ליה. ומקשי' ואכתי אמאי מצי לשיורי בין עדים לאשרא אפי' טובא אע"ג דמטייט ליה וליחוש דילמא גייז מלוה השטר עם העדים ושדי ליה ומחיק ליה לטיוטא שעל גבי אשרא וכתב מאי דבעי במקום שהיה בו הטיוטא ויכתוב כפלים ממה שהיה בשטר ומחתים איהו גופיה סהדי אחרינא על מה שכתוב בטיוטא. ואמר רב שטר הבא שכתוב הוא ועדיו על המחק כשר ועוד שכתוב תחתיו אשרא שקיימו השטר וחתימת עדים וגבי ביה שלא כדין:

כגון ברוך בן לוי שטה אחת. פי' עולה לשתי שיטין ופסול והכי הילכתא דיד בעל השטר על התחתונ' רבינו הגאון ז"ל ומיהו כשמשערי' ברוך בן לוי בכתב ידי עדים משערין והוא שלא חתמו העדים גם ביותר בכונה אלא לומר לך שאם חתמו בקלמוסו של סופר ומפני שלא הורגלו בכתיבה חתמו יותר גם מן הסופר משערין בהן ובירושלמי משער אף בסופר להקל שאם כתבו גם משל עדים משערין בו.

פי' טיוטא. שורות ונקודות גסות כדי שלא יהא יכול לכתוב שם כלו' אבל לא לכסות הקלף בטיוטא שאם אתה אומר כן אף בבית דין שמא שטר היה כתוב שם ועליו היו חתומין.
ויש לפרש בי דינא אטיוטא לא חתימי שהם כותבין אתו סהדי ואסהידו על חתימות ידיה ואין דרך לכתוב ב' שטרות בקלף אחד זה אחר זה, והראשון מחוור.
ומי שפי' בי דינא אטיוטא לא חתימי משום שמזכירין בקיומן על מה מקיימין אינו יודע מהו סח שאין בית דין מזכירין אלא חתימת העדים ואם כתבו סתם נתקיים שטר זה בפנינו כשר הוא ולא עוד אלא שהם חותמין אע"פ שלא קראו את השטר ולא ידעו מה כתוב בו כדתניא בכתובות (ק"ט ב') הדיינין חותמי' אע"פ שלא קראוהו.

רבי אבא אמר כגון ברוך בן לוי בשיטה אחת אלמא קא סבר שיטה אחת ושני אוירין. כתב הראב"ד ז"לּ דמסתברא דהלכתא כרב נחמן בר יצחק דאמר לעיל מסתברא הן ואוירן, דכולהו קיימי כוותיה בר מדרב אבא. והגאון ז"ל פסק כרבי אבא, דיד בעל השטר על התחתונה.

דמטייט ליה. פירוש, לא כמשליך דיוטא על מקום האויר קאמר, שאם כן אף בין עדים לאשרתא פסילא האשרתא, דחוששין דילמא שטרא אחרינא הוה במקום הדיוטא ועליה הוא דחתמו, אלא כמנקד נקודות דין באוירה קאמר, אי נמי כמשרטט אותו בדיו.

שני שטין שאמרו דוקא הן ואוירן ר"ל אויר למעלה מן השטה הראשונה שאם יכתוב בה אות ל' יהא מקום לצואר הלמ"ד לעמוד בה ואויר למטה משטה שניה קודם חתימת העדים שאם תזדמן בה אות נו"ן זקופה שיהא מקום לארך הנו"ן לעמד בה ואויר שבין שטה לשטה ונמצאו שני שטין ושלשה אוירים ואין מצריכין לשני אוירים בנתים כדי שאם תזדמן כ"ף זקופה או נו"ן זקופה בראשונה ולמ"ד באחרונה תחתיה שיהא מקום לארך הכ"ף ומקום לארך הלמ"ד שיכול הוא להעמידן ארכה של זו בצד ארכה של זו:

שיעור השטין משערין אותו בשיעור כתיבת העדים או שאר בני אדם שאין בקיאים בכתיבה כל כך ואין משערין אותו בכתיבת הסופר שהיא כתיבה דקה ומצומצמת שכל המזייף אינו הולך אחר הסופר שמתירא הוא ממנו אלא אחר שאר בני אדם ולא עדים דוקא אמרו אלא כל שאר בני אדם הוא קורא עדים חוץ מן הסופר ולמדנו מכאן שאם נתמלאו שטין אלו בכתב אע"פ שאינן מכתב ידי אותו שכתב את השטר אין פוסלין אותו שאם כן מה הוצרכנו לכתב ידי עדים והלא כל שאינו בכתב ידי הסופר אתה פוסל ומעתה כל שכן באמצע השטר שאם נתחלפה כתיבה מסופר לסופר או מגסה לדקה או מקולמוס לקולמוס וכיוצא באלו אין שום חשש בכך:

כבר ביארנו ששני שטין אלו שהניח או מלאם בקרובים כשר מ"מ אם מלאו בשריטות ושריטות של דיו או בכפתורים ופרחים מצויירים וכיוצא באלו פסול שמא לא חתמו העדים על גוף שטר אלא על אותם הציורים:

לו. איבעיא להו שני שיטין שאמרו הן ואוירן או הן בלא אוירן. כלומר מי אמרינן לא מיפסיל עד דמרחיק את העדים מן הכתב שיעור ב' שיטין הן ואוירן, והוא אויר שמניחין משטה לשטה, דהוו להו יתר משני שיטין, או הן בלא אוירן, דהוו להו שני שיטין גרידי. א"ר נחמן בר יצחק מסתברא הן ואוירן דאי ס"ד הן בלא אוירן הוה להו כשיעור שטה אחת באוירא, ושטה אחת למאי חזי. הא אמרת אין למדין משטה אחרונה וליכא למיחש ולא מידי.

רבי שבתאי משמיה דר' חזקיה אמר שני שיטין שאמרו שפוסלין את השטר, בכתב ידי עדים שהוא גדול ומרווח, ולא בכתב ידי סופר. מאי טעמא דכל מאן דמזייף לאו לגבי ספרא אזיל ומזייף ליה, וכיון דמילתא דלא שכיחא היא לא קנסוה רבנן. וכיון דבכתב ידי עדים קא מיירי, על כרחיך הא איכא שני שיטין ואוירן מכתב ידי סופר. רב יצחק בן אלעזר משמיה דחזקיה אמר כגון לך לך זה על גבי זה, ורגלה של כף העליונה כנגד צואר למ"ד התחתונה. אלמא קסבר שני (גיטין) [שיטין] וארבעה אוירין. שני(ן) שיטין ללך לך זה על גבי זה, וארבעה אוירין, אחד לצואר למ"ד העליונה, ואויר שני לרגלה של כף העליונה, ואויר שלישי לצואר למד התחתונה שהיא מכוונת כנגד כף העליונה, כדי שלא יטעה אדם באחת מהן לומר שאין כאן אלא או רגל לכף העליונה או צואר ללמד התחתונה, ואויר רביעי לרגלה של כף התחתונה, הרי כאן שני שיטין וארבעה אוירין. רב חייא בר אמי משמא דעולא אמר כגון למד וכף פשוט בשני שיטין אלמא קסבר שני שיטין ושני אוירין. אויר לצואר למד ואויר לרגלה של כף. ר' אבהו אמר כגון ברוך בן לוי בשטה אחת אלמא קסבר שטה אחת ושני אוירין.

וכיון דלא איפסיקא הלכתא בהדיא הדרינן לכללא יחיד ורבים הלכה כרבים, ומדחזינן ליה לר"נ בר יצחק דמסיק בה בשני שיטין שאמרו הן ואוירן, ור' שבתאי נמי מסייע ליה, ועדיפא מדידיה, דבעי בכתב ידי עדים דרוח טפי, ושאר אמוראי כולהו ליכא מאן דסגיא ליה בשני שיטין בלא אויר, דהא אויר כשיעור רוחב שיטה הוא, ואפי' למאן דסגיא ליה בשני שיטין ואויר אחד, ושמע מינה דכולי עלמא היכא דמרחיק בציר משני שיטין ואויר אחד כשר, ושני שיטין שאמרו בכתב ידי עדים ולא בכתב ידי סופר. ואי מרחיק שני שיטין שני אוירין פסול, דהא בין לרב חייא בר אמי משמא דעולא דאמר שני שיטין ושני אוירין, ובין לרבי אבהו דאמר שיטה אחת ושני אוירין, תרויהו סבירא להו דשני שיטין ושני אוירין פסול, ורבי יצחק בן אלעזר משמיה דחזקיה דבאעי שני שיטין ושני אוירין הוי ליה יחיד לגבי רבים, והלכה כרבים. והיכא דאיכא משני שיטין ואויר אחד דהיינו שיטה אחת ושני אוירין ועד שני שיטין ושני אוירין ולא עד בכלל כשר. דבין לרבי יצחק בין לרבי אלעזר דלא פסיל אלא בשני שיטין וארבעה אוירין, ובין לרב חייא בר אבא דלא פסיל אלא בשני שיטין ושני אוירין, תרויהו סבירא להו דכל פחות משני שיטין ושני אוירין כשר. ורבי אבהו הוא דסגיא ליה בשיטה אחת ושני אוירין למפסל. ואע"ג דכדמעיינת בדרב נחמן בר יצחק משכחת דאיהו נמי הכין סבירא ליה, מדקא דייק דאי ס"ד הן (אלא) [בלא] אוירן שטה אחת למאי חזיא, דשמעת מינה טעמא דשני שיטין בלא אויר דהויין להי כשיעור שיטה אחת ואויר אחד הוא דכשר, הא טפי מהכין פסול. אפילו הכי הוו להו תרי ותרי, וסוגין בעלמא דמספקא לא פסלינן שטרא. ועוד דקיימא לן נמי כמאן דאמר שני שיטין שאמרו בכתב ידי עדים ולא בכתב ידי סופר, דשמעת מינה דלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל:

לז. אמר רב לא שאנו אלא בין עדים לכתב אבל בין עדים לאשרא שהוא קיום שתחתיהן אפילו הרחיק טובא נמי כשר. מאי שנא בין עדים לכתב דילמא מזייף וכתיב בין עדים לאשרא נמי דילמא מזייף וכתיב מאי דבעי, ומחתים סהדי מקמי אשרא ואיקיים ליה זייפא באשרא דקאי מתתאי. ופרקינן דמטייט ליה לההוא רוחא דבין עדים לאשרא. כלומר דממלי ליה בשיטין של דיו שאין בהן כתב, כי היכי דלא ליכתוב ביה ולא מידי. ומקשינן בין העדים לשטר נמי ליטייט ליה. ואמאי פסול. ופרקינן אם כן אמרי סהדי אטיוטא חתימי, אשטרא לא חתימי. ומקשינן בין עדים לאשרא נמי כי מטייט ליה אמאי כשר, אמרי בי דינא איוטא חתימי ולא אאשרא. ופרקינן בי דינא אטיוטא לא חתימי. חדא דבי דינא לא חתימי אמילי דחוכא וטלולא, ועוד דבשלמא עדים סתמא חתימי ולא מיפרשי אמאי חתימי ואיכא למימר (דאדיוטא) [דאטיוטא] דסמיך להו חתימי, אלא בי דינא על כרחיך אאשרתא דסמיכא להו חתימי ובאשרתא הוא מפרש בהדיא דלקיום השטר קאתיא.

אלמא קסבר שני (שימין) [שיטין] וארבעי' אוירין פי' האי דמצריך אויר רביעי משום דס"ל כחזקי' דבעי שני שיטין בכתב ידי העדים ואתא לפרושי רב יצחק משמי' דחזקי' כגון לך לך זה על גבי זה שהן ב' שיטין וד' אוירין שאין בין כת' ידי עדי' וכתב ידי סופר אלא אויר א' ותו לא:

ר' חייא בר אמי משמי' דעולא אמר כגון ל' וך' בשני שיטין אלמא קסבר שני שיטין ושלשה אוירין פירש האי פליג אחזקיה ולא בעי שני שיטין אלא בכתב ידי סופר הילכך סגי לן בב' שיטין וג' אוירין ר' אבהו אמר כגון ברוך בן לוי בשטה אחת אלמא קסבר שטה אחת ושני אוירין. פי' האי ס"ל שני שיטין שאמרו בלא אוירין דהיינו מלמעלה ומלמטה אלא שני שיטין ואויר אחד ביניהן והילכך די לנו בשיטה אחת ושני אוירין שכך היא כמו שני שיטין ואויר אחד:

(ב) ולחוש דילמא גייז לעילאי ומחיק לדיוטא וכתב מאי דבעי ומחתי' סהדי ואמר רב שטר הבא הוא ועדיו על המחק כשר קשיא לי טובא דא"כ בלא הרחקת שני שיטין נמי איכא לאקשוי הכי דילמא מחיק לשטרא קמאי דכתיב בי' מנה וכתב שטרא אחרינא על המחק וכתב בי' מאתים ומאתים בידי' להני סהדי והאשרתא שלמטה מקיימת החתימה ונ"ל לתרץ דלהאי לא חיישי' שיאבד שטרו הראשון בעבור זה הזיוף דדילמא מינכרא דהאי חתימותא לאו מידא דסהדי האי ונמצא ריקם מכל הילכך אם הרחיק שני שיטין שיכול לחתוך העליון עם עדיו שאם ירצה יוציאנו ויגבה בו ועוד יזייף באותן שני שיטין אם יועיל יועיל ואם לא יועיל לא יפסיד כלום להאי ודאי חיישי' אבל אם אין שם הרחקה לא חיישי' ולא דמי להרחקת שני שיטין דשטר דהתם ודאי יחתוך שטר הראשון שכתוב בו מנה ויכתוב באותן שני שיטין מאתים וחתימה הכשרה היא מלמטה ולא מירתת שהרי חתימת העדים ניכרת ואפילו אם יבואו העדים ויאמרו לא על זה חתמנו לא יהו נאמנין כיון שכתב ידן היא ניכרת:

הא דאמר רבי שבתאי משמיה דחזקיה שני שיטין שאמרו בכתב ידי עדים כו'. איכא דקשיא ליה עליה א"כ למה אין למדין משטה אחרונה כשהוא נכתב על ידי סופר כיון דכל מאן דזייף לא אזיל לגבי ספרא. ולא קשיא דכיון דאיכא שום חששא שלא ללמוד משיטה אחרונה חיישינן דילמא אתרמי ואזיל לגבי ספרא וזייף ולא מפקינן ממונא אבל בהרחקת שני שיטין כיון דודאי אין שם עתה שום שיטה מזוייפת לא פסלינן ליה משום גזרה שאינה מצויה לחוש דילמא אזיל לגבי ספרא ומזייף. קשיא לי למה לא אמרו שאין למדין משני שיטין אחרונות כיון שיכולים להרחיק שני שיטין ולכתבו בכתב ידי סופר גם הוה ליה למימר צריך שיחזיר מעניינו של שטר בשני שיטין אחרונות. ונראה דכיון שכל השטר בכתב ידי סופר מן הדין אף משטה אחרונה למדין דמאן דמזייף לאו לגבי ספרא אזיל ומזייף אלא השוו מדותיהם שלא ללמוד משטה אחרונה לפי שאין למדין ממנה כשאינה בכתב ידי סופר שמא הרחיקו העדים שיטה אחת וזייף שם ולדברי רבי אבהו שסובר דהרחיק שני שיטין דפסולן היינו שטה אחת אחרונה שהרי אין לומר שהרחיקו העדים שיטה אחת ושני אוירים דהיינו אויר שבין שטה אחרונה לאשר למעלה ממנה ואויר שבינה לבין שיטת חתימת עדים ואפשר דאליבא דרבי אבהו למדין משיטה אחרונה. עליות.

קסבר שני שיטין וארבעה אוירים. אבל לא בעי עוד שני אוירים בין שיטה העליונה לשיטת הכתב ובין שיטה התחתונה לשיטת העדים דכולי האי לא צריך. תוספי הרא"ש ז"ל.

אלמא קסבר שני שיטין וארבעה אוירים. נראה לי דהא דרבי יצתק בר אלעזר על אורחא דהא דרבי שבתי משמיה דחזקיה היא ודמיא לה בצד אחד דלהכי קא משער בארבעה אוירים ושני שיטין בכתב ידי סופר משום דבהאי שיעורא מצי לזיופי שני שיטין בכתב ידי עדים ולא אצטריך למיזל גבי ספרא לזיופי כיון דרווחא ליה אוירא ורב חייא בר אמי לא מפקא מהא דרבי שבתי משמיה דחזקיה דאיכא למימר דשני שיטין בכתב ידי עדים קא משער דהא ודאי רבי שבתי כי הך דעולא סבירא ליה דודאי בארבעה אוירים אינו צריך לשער כיון שהוא משער השיטין בכתב ידי עדים אף על פי שיש לדחות שהמזייפים אינם בקיאים לצמצם האוירים ומרווחים בהם. והא דרבי אבהו דאמר שיטה אחת ושני אוירים ודאי מפקא מהא דרבי שבתי דהא אית ליה דבשיטה אחת ושני אוירים יזייף שני שיטין ואם כן אין השיעור הזה בכתב ידי עדים. ונראה לי דהלכתא כעולא דהא אסיקנא לעיל מסתברא הם ואוירן דלא כרבי אבהו דהם ואוירן משמע שני שיטין ואויריהם (משמע) ודלא כרבי יצחק בר אלעזר דאמר שני שיטין וארבעה אוירים דהן ואוירן לא משמע טפי משלשה אוירים האחד בין שיטה ראשונה לשיטה השניה בין שיטה לשיטה והשלישי בין שיטה לחתימת העדים. ועוד דתלמודא הוה קא מבעיא ליה אי אמרינן הן ולא אוירן כלל ועד כאן לא פשיט רב נחמן אלא דאמרינן הן ואוירן אבל טפי מאוירן לא ושמע מינה דלא משערינן בארבעה אוירים. ואיכא למימר דהלכתא כרבי שבתי וכן כתב הרב הגאון הריא"ף ז"ל אלא שנראה מכלל סידורו דלא פליגא לחדא מהנך מימרי. ונקטינן מהא שמעתתא שאין לחוש לגיטין ושטרות לשיעור מעט רוחב בגליון וליכא למימר שיוסיף תיבה אחת באחת מן השיטין משום דדחיל ואמר שירגישו בתיבה היוצאת מחוץ לשיטין והדעת נוטה שאין למדין הימנה ואין לחוש דילמא גאיז ליה לשטרא וכתב בגליון כנגד שיטה שהעדים חתומין בתחלתה שהוא חייב לו מנה דכיון דמשערים בכתב ידי עדים כו'. ואמרינן דאין המזייפים בקיאים לכוון ליכא למיחש שיכתוב באותו מועט שם הלוה והמלוה והמעות ואפילו אם תמצא לומר אין הלכה כחזקיה כיון שאנו מצריכים שני שיטין ושלשה אוירים ולא חיישינן שמא יזייף שני שיטין דקות או באוירים מקורבים אלמא אין חוששים שמא יזייף בצמצום ובדוחק משום דמסתפי כיון דלא רווחא ליה דוכתא פן יהיה זיופו ניכר וכן אין לחוש שמא יזייף בכל הגליון וגאיז ליה לשטרא וישייר שיטת חתימת העדים עם הגליון כמין גא"ם כי זה ודאי יהיה ניכר וכן אין לחוש שמא יוסיף תיבה בכל אחת ואחת מן השיטין שהרי יהיה ניכר שהיה לשון השטר נקרא כשורה וכענין בלא התיבות האלה הנוספות ועוד השתא לזיוף בכתיבה דקה בכתב ידי הסופר לא חייש חזקיה לכולי האי גוונא חיישינן בתמיה והטעם שאין מרבים לחוש דכיון שאין עכשיו זיוף בשטר אין פוסלים אותו מחשש זיוף אלא בענין דרווחא ליה מילתא לזייף. כן נראה לי. עליות.

ובשיטה לא נודע למי כתוב כגון ברוך בן לוי. והריא"ף לא פסק כהני אמוראי בחד מינייהו. ונראה לי משום דמספקא ליה אבל הרמב"ן כתב בשם רבינו האיי גאון ז"ל דעבדינן כרבי אבהו שהוא השיעור הפחות ופסול דיד בעל השטר על התחתונה. וראיתי מי שכתב דרבי אבהו פליג אדרב נחמן בר יצחק דבעי שני שיטין ואויריהם ולית הלכתא כוותיה אלא כרב נחמן דכולהו קיימי כוותיה בר מרבי אבהו וכן הדעת נוטה. עד כאן לשונה.

דמטייט ליה. יש שפירשו דמטייט צורות ונקודות של דיו אבל לא שיכסה הקלף כולו בדיותא שאם כן אף בבית דין שמא שטר אחר היה כתוב שם ועליו היו חתומים. ואחרים לא חששו לזה לפי שאין דרך לכתוב שני שטרות זה אחר זה בקלף כשר. משטה לא נודע שם מחברה.

עדים אטיוטא חתימי. ולכך יש ליזהר שלא יהיה בו לא מחק ולא טשטוש דיו על חתימת עדים. תוספות.

וליחוש דילמא גאיז ליה לעילא כו'. ומחתים סהדי ולא יהו החתימות שיזייף צריכות קיום שהרי נמצאת האשרתא תחתיהם. ואמר רב שטר הבא הוא כו'. וקשיא לן מאי קא מקשינן על הא דקא מכשר רב בין עדים לאשרתא הלא בכל השטרות שיש בהם אשרתא יש לחוש לכך שימחוק כל השטר והעדים וכתיב מאי דבעי ומחתים סהדי כו'. ויש לומר דשאר שטרות שאני שאף על פי שיש בהם אשרתא ירא הוא למחוק השטר והעדים ולזייף שטר ועדים פן יודע שאין זו חתימת העדים ונמצא שלא יועיל לו שטר מזוייף והפסיד השטר הראשון אבל הכא כשחותך השטר עם עדיו ומחיק לטיוטא ואפילו (לפי) שיודע הזיוף לא הפסיד כלום שהרי השטר הראשון קיים הוא אצלו עם עדיו וימצא כל עת לקיימו. ואף על גב דמקשינן לקמן אי הכי בין עדים לכתב נמי דילמא גאיז ליה לעילאי כו' אלמא חיישינן דגאיז ליה לשטר כשר וסומך על מה שזייף בשטה זו ולא מסתפי שמא יהא הזיוף ניכר ויפסיד הראשון שאני התם דסהדי מיהא משייר בשטר ואין זיוף השטר בא לידי גלוי כיון שאין חתימת העדים מזויפת.

בא"ד פסול בתחלה בין בתחלה בין בסוף כו' לשם עדות חתמו כו' וחזר בו ר"ת ואין מכשיר כ"א בתחלה ולא בסוף כו' עכ"ל כצ"ל וההיא דהמביא תניין אי חתים קרוב בתחלה פסול לא אתי לאפוקי לבסוף דכ"ש דפסול כו' אלא היכא שחתמו באמצע כו' עכ"ל הרא"ש ועיין בתוס' שם וק"ל. גמ' א"ר יצחק בן אלעזר כגון לך לך כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה שיטה א' למאי חזיא אי מזייף ביה וכתב ביה ב' שיטין כו' עכ"ל נראה מפרשב"ם דל"ג שיטה א' אלא דה"ג דאס"ד הן ולא אוירן למאי חזיא כו' ופריך בפשיטות ב' שיטין בלא אוירן למאי חזיא והלא ניכר כו' ע"ש אבל התוספות גרסי ליה שפיר ופריך נמי הכי שיטה א' למאי חזיא כו' דשתי שיטין בלא אוירן הויא שפיר שיטה א' באוירה באותו כתב ממש ולמאי חזיא דע"כ אם יכתוב בו ב' שיטין דקות כדי להיות להן אויר יהא ניכר כו' ולפי' י"מ פריך על שיטה א' בלא אוירה דהא דומיא דב' שיטין בלא אוירן דפסול קתני נמי שיטה א' בלא אויר דכשר ודו"ק:

בד"ה כגון לך כו' רגל כ"ף שבשיטה ראשונה או כו' כנגד זה לך לך דלא יתחיל כו' לעשותו בריוח עכ"ל הס"ד ואח"כ מ"ה שיטה א' ושני כו' כצ"ל ור"ל דשיטה א' בשני אוירין ל' למעלה וכ"ף למטה ע"כ הוי יותר מב' שיטין בלא אוירין דא"כ תקשי כדפריך לעיל שיטה א' באוירה למאי חזיא שאם יכתוב בו ב' שיטין דקות כו' כמ"ש התוס' לעיל לפי' קמא וק"ל:

בד"ה שטר הבא כו' על הנייר הס"ד ואח"כ מ"ה ר"י אומר כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה שיטה אחת כו' זה השטר לזה אין לחוש כו' כצ"ל:

בד"ה גופא כו' ועדיו על המחק דכשר ומחק על השטר כו' ואין לחוש שמסר לו שטר פסול וא"ת כו' וגם השטר שהוא על הנייר ויהיה שטר כו' ונמחק בזיוף אז ראוי לפסול כו' אין כותבין זה הדבור כנגד החתימה כו' דלמא יכתוב בשיטה מפני העד כו' כצ"ל ונ"ב נ"ל ושמא יש לו כבר שטר בעד אחד ועכשיו יצטרף עם אותו העד ודו"ק:

בא"ד ואין לומר שיחתום בשביל אחד דלענין אפוקי ממון חשוד דלא מהימן אלא בשבועה נ"ב כך נראה לפרש אין לומר שיעשה שטר לחבירו ראובן על שמעון ויהיה חתום בו עד אחד והוא יבא גם כן לחתום שיהיה בו שני עדים ויחלוק עם ראובן לא חיישינן להכי דדוקא לאפוקי ממון חיישינן והא ראיה אפילו מי שיש לו שטר אי אמר לו אישתבעי לי דלא פרעתיך צריך לישבע לו והוא הדין כל הנשבעין ונוטלים אבל למחשדיה שמא יהיה עד כדי שיחלוק עמו בממון לא מצינו שהזקיקום חכמים לשבועה שלא עשה קנוניא ודו"ק:

בא"ד בינתיים בזה אין רגילות כו' על המחק דלמה כו' לעשות תקנה כשהשטר עשוי על המחק דאיכא למיחש כו' מה שהקשה ר"י על פירוש ריב"ם כו' למה יכתבו אנחנא סהדי ירחיקו העדים כו' כצ"ל:

תד"ה נמצא. וי"ל התם כו' דעדי הגט א"ח אלא זה בפ"ז כו' יאמרו קרובים לשם עדות חתמו כו'. כצ"ל. ומה שבינתיים נראה למחוק:

בא"ד וא"כ כשיראו כו' יאמרו קרוב או פסול כשר. לכאורה בפשוט הל"ל דלמא יקיימו רק חתימות הקרובים לבד כדחיישינן בס"פ הזורק. וכן איתא בדבריהם שם (י"ח ב') ד"ה אמרי:

גמרא בין עדים לאשרתא נמי כו' מאי דבעי ומחתים סהדי. כ"נ דצ"ל. דכאן הכוונה דיזייף ג"כ חתימת העדים ויקיימו מהאשרתא:

ר"ש ד"ה ומשני דמטייט. אבל אם בא הנפק לפנינו ויש בו ב' שיטין כו' פסול הוא של"נ כת"ח. ור"ל אע"פ שאין כאן חשש זיוף וכמש"כ הרש"א בתד"ה ריו"ח. מ"מ פסול הוא של"נ כת"ח. אבל א"כ אולי אפי' שיטה א' חלק פסול מטעם זה וכריו"ח ועוד ק' היכן מצינו תק"ח בזה:

ר"ש ד"ה ומשני ב"ד. אבל עדים כו' ואפי' ע"ה כו'. משמע דב"ד להכי ל"א דחתמי אטיוטי משום דלאו קטלי קני באגמא נינהו. והתוס' כתבו עוד דריו"ח ס"ל דגם ב"ד חתמי אטיוטא. וק"ל הא סגנון ההנפק יוכיח דלאו אטיוטא חתימי:

הן ואוירן. שיעור כתיבת השיטין ואויר חלק בינתים נפסל אבל פחות מיכן אינו נפסל: ה''ג דאי סלקא דעתך הן ולא אוירן למאי חזיא. והלא ניכר הזיוף לפי שצריך לכתוב אותיות דקות יותר משאר אותיות השטר כדי לתת חלק בין שיטה לשיטה ואם יכתוב כתיבה גסה גם עתה ניכר הזיוף שאין חלק בינתים כשאר שיטות שבשטר: שני שיטין שאמרו. בשיעור כתב ידי עדים שהוא יותר מכדי שיעור ידי סופר: מאי טעמא כל דמזייף לאו לגבי סופר אזיל. אולי לא יאבה לו ולא ישמע אליו לאורועי נפשיה אלא עושה בצינעא בתוך ביתו ואינו יודע לכוין ידו בכתיבה דקה כמו הסופר: כגון לך לך זה על גב זה. לא אתא לאיפלוגי אדחזקיה אלא ודאי בכתב ידי עדים משערין כתיבת שני השיטין חלק ועדיין צריך אויר בין שיטה לשיטה מלבד עובי הכתיבה כדי שאם יהיו שני לך בשני השיטין זה בעליונה וזה בתחתונה צריך שלא יגע משך גובה הלמ''ד של לך התחתון להגיע בך' של לך העליון דהא זימנין דמינהדדי בהדי הדדי ך' דשיטה עליונה ולמ''ד דשיטה תחתונה: אלמא קסבר שני שיטין וד' אוירין. שני אוירות בין שני השיטין משום כ' דעליונה ולמ''ד דתחתונה ואויר למעלה משיטה עליונה בשביל גובה למ''ד של לך העליון ואויר למטה מן השניה בשביל לך התחתון ולך לך זה על גב זה לאו דוקא שתהא למ''ד כנגד למ''ד וכ' כנגד כ' אלא כדפרישית שזה למעלה בעליונה וזה למטה בתחתונה: ושלשה אוירין. דבין שני השיטין די לנו באויר אחד שיכול לאמן את ידו להרחיק ראש הלמ''ד דתחתונה מכנגד רגל כ' העליונה: ברוך בן לוי. שני אוירין איכא הכא אחד למעלה בשביל למ''ד דלוי וחד למטה בשביל כ' דברוך: אמר רב לא שנו. שני שיטין דפסול אא''כ הרחיק בין העדים לשטר אבל אם הוא בין העדים לקיום הנקרא אשרתא על שם ואישרנוהו וקיימנוהו הכתוב בו כגון שטר שכתב בו הנפק דהיינו אשרתא אפילו הרחיק יותר משני שיטין כשר כדמסיק ואזיל במטשטשו בדיו וסתם ב''ד אטיוטא לא חתימי אלא אעיקרו של שטר: ומשני דמטייט ליה. כלומר מלכלכו בדיו ואין יכול לכתוב בו שום זיוף אבל אם בא הנפק לפנינו ויש בו שני שיטין חלק בלא טיאוט פסול הוא שלא נעשה כתיקון חכמים: אטיוטא חתימי. ולא אעיקר של שטר כדאמרי' בגיטין (דף פז.) חיישינן שמא אשאילת שלום שכתב בשטר חתמו ולא אעיקרו של שטר הכא נמי כך מעידין בפנינו אטייט בדיו ונמחק כדי שלא יחשדו בבעל השטר: ומשני בי דינא אטיוטא. אין דרכן לחתום אבל עדים הכל מצויין לחתום ואפי' עמי הארץ ואתי למיחתם אטיוטא: וניחוש דלמא גייז ליה. לשטר העליון לגמרי ומחיק ליה לטיוטא וכתב הוא והלוואתו ועדיו מזוייפין על המחק: דאמר רב שטר הבא הוא ועדיו על המחק כשר. דמה לי אם חתמו עדים על קלף חלק או על הקלף שחור הואיל ואנו מכירין חתימת ידיהן וגם העליון לא נמחק אלא פעם אחת כמו מקום שהעדים חותמין בו וגבי אשרתא אע''פ שאין אנו מכירין ידי עדים שלמעלה שעל המחק נסמך על אשרתא שאחריו שמתקיימת עדותן והלכך יכול למחוק הטיוטא ולזייף עדים:

בתחלה כשר כדאמרינן לכבוד חתמו אבל אי חתימי בסוף פסול ואין נראה לר''ת דאמר בהמביא תניין (גיטין דף יח: ושם) למאן דאמר שנים משום עדים וכולם משום תנאי ולכך נמצא בסוף אחד מהם קרוב או פסול כשר אבל אי חתים בתחלה קרוב או פסול אמרי לה פסול אמרי לה כשר מאן דאמר פסול דאתי לאחלופי בשאר שטרות דעלמא ולא יאמרו משום תנאי חתמו כיון שהפסולים חתמו לכתחלה אלמא אפילו למאן דמכשיר בסוף פסול לכתחלה [וא''כ הכא] בין בתחלה בין בסוף כשר וראשונים דגרס רבינו חננאל לאו דוקא אלא כל שכן הוא אע''ג שאויר פסול וא''ת א''כ אמאי כשר ולא אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא כדהתם וי''ל התם מדרבנן דפסלי בתחלה משום דעדי הגט אין חותמין אלא זה בפני זה ואי חתים בתחלה קרוב או פסול יאמרו אינך העדים העומדים שם קרובים לשם עדות חתמו שיכולים לחתום בתחלה אותם עדים כשרים שהיו שם וחתמו קרובים ואתי לאכשורי קרובים אבל בסוף יאמרו ב' לשם עדים ואינך משום תנאים אבל בשאר שטרות שחותמין זה שלא בפני זה אם נמצא פסול בתחלה כשר דלא אתי לאכשורי בעלמא שידעו שלא לשם עדות חתמו אלא כמו שמצאם החתימו ובשעה שחתמו אלו הראשונים לא מצאו אחרים עד אחרי כן והקשה לו ר''י אם כן אמאי כשרים כשנמצאו בסוף הא אמרינן לקמן כל כי האי גוונא אין מקיימין מעדים שלמטה מכלל דבעלמא אין מקיימין אלא מעדים שלמטה וא''כ כשיראו פסולין לבסוף במקום קיום השטר יאמרו קרוב או פסול כשר וחזר בו ר''ת ואין מכשיר כי אם בתחלה ולא בסוף מפני שקיום השטר בסוף כדפסיק רב יהודאי אבל קשה מגט קרח (גיטין דף פב.) שאנו מכשירין בין בתחלה בין בסוף וי''ל דשאני התם דמכל תלתא מקיימין ולא סגי בקיומא דהכא כדמפרש התם אבל בפשוטים שאנו מקיימין משלמטה בתרי פסול לבסוף: שיטה אחת למאי חזיא. אי מזייף ביה וכתב ביה שני שיטין דקות יהא ניכר שהוא מזויף שהנך שני שיטין דקות משאר השטר ועוד דלא אזיל לגבי ספרא לכתוב כתיבה דקה ואפילו אי בעי גייז ליה ויש מפרשים שיטה אחת בלא אוירה למאי חזיא אין יכול לכתוב בה כלום ואמאי אצטריך למימר הרחיק שיטה כשר אבל לא בעי למיפרך שני שיטין למאי חזיין דטובא חזיין לכתוב בו שיטה אחת ונימא דלמדין משיטה אחרונה דהא דאמר לעיל אין למדין היינו למסקנא הכא דמסיק הן ואוירן דחזו לכתוב שני שיטין דאחת ואוירא חזיא לכתוב אחת ולכך אין למדין אבל מקמי דמסיק הן ואוירן יש ללמוד אדרבה דלמדין מדפסול הרחיק שני שיטין בלא אוירן: כגון לך לך זה על גב זה. א''צ לפרש שרגל הכ''ף על ראש הלמ''ד אלא אפי' לא הוי רגל הכ''ף נגד ראש למ''ד אפ''ה הוי ד' אוירין שאויר אחד צריך להיות בין ב' שיטין בלא רגל כ''ף וראש למ''ד כדאמר כגון ל' למעלה וכ''ף למטה וקסבר ב' שיטין וג' אוירין אלמא צריך להיות אויר בין שיטה לשיטה ועוד אויר אחר מפני רגל כ''ף שבשיטה ראשונה או מפני ראש למ''ד שבשיטה שניה הוי ב' אוירין בין שיטה לשיטה ולאו ראיה היא דא''כ למה צריך אויר שני באויר ראשון יכולין להיות ראש למ''ד ורגל כ''ף כיון שאינן זה כנגד זה אלא צריך לפרש שהן זה כנגד זה לך לך דלא יתחיל לזייף אם אין בינתים ריוח שאם יארע לך לך זה כנגד זה בזיופו שיוכל לעשותו בריוח:. שיטה אחת ושני אוירין והוי יותר משני שיטין בלא אוירן דא''כ שיטה למאי חזיא כדפריך לעיל: דמטייט ליה. פי' ר''ת בנקודות או שורות שניכר בחלק מעט ניכר שלא מחק מעיקרא שאם היה מטשטשו בדיו ואין ניכר אם היה שם מחק אם לא ואפ''ה מכשר לשטרא א''כ יטשטש כל השטר לגמרי וגם העדים שלמטה ויכתוב שטר בגליון של מעלה ויזייף עדים והאשרתא של מטה מקיימן ואם אין גליון למעלה ויש שיטה אחת בין העדים לכתב יכתוב השטר ועדים באותה שיטה והעדים הראשונים יטשטש בדיו והאשרתא מקיימת בעדים שזייף להכי צריך לפרש טיוט אנקודות או שורות: שטר הבא הוא ועדיו על המחק כשר. דהא דפסלינן בגיטין (דף כא:) שטר הבא על המחק היינו כשעדיו על הנייר: ר' יוחנן אומר כו'. תימה דמשמע דאתא לפלוגי ובמאי פליג דהא לא פסיל אלא בלא טיוט דאי בטיוט אמאי פסול וכ''ת איכא בינייהו דרבי יוחנן פסיל אפילו בטיוטא שני שיטין בין עדים לאשרתא משום דימחקם ויכתוב הוא שטר ועדים על המחק והאשרתא מקיימו דסבירא דמקיימין מן האשרתא שבו הא ליכא למימר דא''כ כל שטרות שיש

בבא בתרא קסג ע"א - פירוש שטיינזלץ

דף קסג - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד