אֶלָּא כְּיַעֲקֹב שֶׁכָּתוּב בּוֹ: "וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה". נראה לי בס"ד טעם שיהיה כיעקב, דאיתא בילקוט ראובני בשם רבינו האר"י ז"ל, דזווג הראשון של יעקב אבינו ע"ה כשבא על לאה היה בליל שבת עיין שם. ובזה פרשתי בס"ד טעם נכון על אשר החליף לבן את רחל בלאה ולא ראה אותה יעקב אבינו ע"ה בחוש הריאות, דאמרו רבותינו ז"ל במדרש (בראשית רבה ע, יט) קודם שנכנס יעקב אבינו ע"ה לחדר, שלח לבן את התינוקת לכבות הנרות, וקשא היה לו להדליק הנר ויראנה בחוש הריאות ולמה סמך על הסימנים? אך כיון דשבת היה והאבות שמרו שבת לכך לא הדליק הנר. ובזה פרשתי בס"ד הטעם שקראתו לבנה הראשון ראובן, כי היא נתעברה בו באותה לילה, ומי גרם לה שיהיה לה זה הבן האור אשר נסתלק אותה לילה מן החדר, ולזה קראתו ראובן שהוא 'אור בן' ונראה שכך היה בדעתו של יעקב אבינו ע"ה לעשות זווגו בשבת מעת בואו לפדן ארם, ונתן הסימנים לרחל כדי שלא יחליף לבן, ועל כן לא סמך על אור הנר שיראנה בחוש הריאות, אך כיון דרצה להזדווג בשבת אמר אולי יהיה מקרה שיכבה הנר. על כן נמצא יעקב אבינו ע"ה חיבב את השבת ביותר שלא רצה להזדווג אלא בשבת, כי גם לילה ראשונה הקפיד לעשותה בשבת וכל שכן שאר זווגים שלו, לכן זה הַמְעַנֵּג אֶת הַשַּׁבָּת נוֹתְנִין לוֹ כְּיַעֲקֹב שחיבב את השבת ביותר. או יובן בס"ד, כי יעקב אבינו ע"ה הוא קו האמצעי שהוא בתפארת, והשבת הוא אמצעי דה"ו מכאן ואב"ג מכאן, לכך הַמְעַנֵּג אֶת הַשַּׁבָּת שהוא אמצעי זוכה לְנַחֲלָה כְּיַעֲקֹב שהוא אמצעי. ועוד נראה לי בס"ד טעם לזה, דנחלת יעקב אבינו ע"ה קֵדְמָה וְצָפֹנָה וְיָמָּה וָנֶגְבָּה שהוא ראשי תיבות 'קצין' והוא תואר מלכות וממשלה, וְהַמְעַנֵּג אֶת הַשַּׁבָּת שנקרא מלך כמו שאמרו (שבת דף קיט.) בּוֹאוּ וְנֵצֵא לִקְרַאת שַׁבָּת מַלְכְּתָא יזכה לנחלת יעקב אבינו ע"ה שהיא ראשי תיבות 'קצין'. ונראה דנחלת יעקב אבינו ע"ה ד' צדדין כנגד ד' שמותיו דשם יעקב נכפל. ומה שאמר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק נִצּוֹל מִשִּׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת, נראה לי בס"ד, דאיתא בזוהר הקדוש (זהר חלק ב, רז:) יומא דא מתעטרא בשבעין עטרין לכך ניצול משעבוד מלכיות שהם שבעים אומות. ועוד נראה לי בס"ד דשבת הוא אחד שאין לו זוג בימים, ולכן בזכותו יבא אות אלף שמספרו אחד בתוך אותיות גולה ותהיה גאולה.
כָּל הַמְעַנֵּג אֶת הַשַּׁבָּת, נוֹתְנִין לוֹ מִשְׁאֲלוֹת לִבּוֹ. נראה לי בס"ד מדה כנגד מדה דשומר שבת במעשה ודבור אין נחשב בזה מענג את השבת, כי בזה האדם חייב מן הדין ואין עונג אלא במותרות, לכן השומר שבת גם בהרהור זה נקרא מענג שבת, דהרהור אינו אסור מן הדין ואין עונג אלא במותרות, ולכן מדה כנגד מדה נוֹתְנִין לוֹ מִשְׁאֲלוֹת לִבּוֹ, דשמירתו בהרהור הוא בלב. או יובן בס"ד השבת הוא כ"ד שעות, ועם ז' דיום ששי דמתחיל הארת שבת משעה חמשית בסוד ה"א יתירה דיום השישי הרי ל"א, ועם שעה ראשונה דליל מוצאי שבת שצריך להוסיף ממנה על קדושת שבת ומקצתה ככולה הרי הם ל"ב, לכך נוֹתְנִין לוֹ מִשְׁאֲלוֹת לִבּוֹ בזכות ל"ב שעות הנזכר.
כָּל הַמְשַׁמֵּר שַׁבָּת כְּהִלְכָתוֹ, אֲפִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים כֶּאֱנוֹשׁ, מוֹחֲלִין לוֹ. יש להקשות תיבת כְּהִלְכָתוֹ לשון יתר הוא? ונראה לי בס"ד דהלכות שבת הם 'טל' [39] מלאכות, ואמרתי טעם למספר זה מאת השם יתברך היה כך לעשות אזהרת שבת כמספר ט"ל, לרמוז אף על פי שחומר האדם מצד טבעו יראה את השבת כמשא כבד מכח אזהרותיו, הנה האדם צריך להתגבר על חומרו וישמור שבת במנוחה, שיהיה נח לו בשמירתו כמו הטל שיורד בנחת, וכמו שנאמר (דברים לב, ב) תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי. וזה שאמר כָּל הַמְשַׁמֵּר שַׁבָּת כְּהִלְכָתוֹ דייקא, רצונו לומר תהיה נוחה עליו שמירתו כמו ה'טל' הרמוז בהלכות השבת. או יובן הכונה כמו הטל שיורד בהסתר כן האדם ישמור השבת בהסתר שהוא הרהור הלב, וכיון דשומרו גם בהרהור שהוא בהסתר אז כדאי הוא לכפר אפילו על עון עבודה זרה.
אִלְמָלֵי שָׁמְרוּ יִשְׂרָאֵל שַׁבָּת רִאשׁוֹנָה, לֹא שָׁלְטָה בָּהֶם אֻמָּה וְלָשׁוֹן. נראה לי בס"ד הטעם כי בשבת ראשונה שה"ס [שהוא סוד] מלכות היו מתקנים מדרגה השביעית של עילוי המלכות שהיא סוד שני מלכים בכתר אחד, ואמר רבינו האר"י ז"ל כאשר תהיה מדריגה זו השביעית לא ישלטו בישראל אומה ולשון. ובזה פרשתי בס"ד (משלי ט, א) חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה. ובזה יובן בס"ד (איוב ה, יט) בְּשֵׁשׁ צָרוֹת יַצִּילֶךָּ וּבְשֶׁבַע לֹא יִגַּע בְּךָ רָע, רצונו לומר בְּשֵׁשׁ המדרגות אז יהיו צָרוֹת ויצילך מהם, אבל בְשֶׁבַע כשתגיע למדרגה השביעית של שני מלכים בכתר אחד לֹא יִגַּע בְּךָ רָע שלא תהיה צרה מעיקרא כדי שתצטרך להצלה. ועל פי מאמר הנזכר מובן בס"ד הטעם דהנשים נכנסין לשבת בהדלקת הנר קודם האנשים, מפני כי האנשים בלבד חללו ויצאו ללקוט ולא הנשים. ובזה מובן הטעם שהאשה צריך שתקח בשבת פרוסת המוציא מן לחם משנה כפלים על בעלה, כי בעלה יבצע כזית לעצמו וכביצה לאשתו, מפני שהזכרים יצאו ללקוט ולא הנשים, ועל זה נאמר (משלי כז, יח) נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ, ואין הקב"ה מקפח שכר בריה!
אִלְמָלֵי מְשַׁמְּרִים יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת כְּהִלְכָתָן, מִיָּד נִגְאָלִים. נראה לי בס"ד 'יד' רמז על חסרון אותיות השם והכסא, דכתיב בהו (שמות יז, טז) יָד עַל כֵּס יָהּ, שאלה יושלמו בגאולה העתידה בב"א [במהרה בימינו אמן], ועל זה הביא פסוק (ישעיהו נו, ה) יָד וָשֵׁם טוֹב, והיינו יד קאי על אותיות ו"ה שיש במילוי מילואם י"ד אותיות כמ"ש רבינו האר"י ז"ל, וָשֵׁם טוֹב קאי על אלף דכסא שצורתו יו"ד, כנזכר בסוד הכונה של אכילה שבלחי התחתון יש א' תתאה שצורתה יו"ד והיא רומזת בבינה עיין שם, וידוע דכסא הוא בבינה וצורת יו"ד מספרו עשרים כמנין טוֹב [17] עם האותיות [20]. ואמר שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת רצונו לומר לילה ויום, כי לילה הוא בחי' שבת בפני עצמו, והיום בחי' שבת בפני עצמו, ובזכות קדושת לילה יושלם א' דכסא, שבלילה יש סעודה אחת, ובזכות קדושת היום שיש בו ב' סעודות יושלמו אותיות ו"ה שבשם. ולזה אמר אם משמרין שני שבתות שהם לילה ויום כְּהִלְכָתָן מִיָּד רמז להו"א של השם והכסא, דכתיב בהו (שם) יָד עַל כֵּס יָהּ נִגְאָלִין. ועוד נראה לי בס"ד שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת הם אחד שבת העיקרי, והב' התוספות, ולכן אחר אותיות יִשְׂרָאֵל יש אותיות שַׁבַּתְּכֶם, שיש לכם שבת הנקרא שַׁבַּתְּכֶם שיתייחס לכם דאתם העושים אותו והוא שבת התוספות. ובזה פרשתי בס"ד (דברים לב, כט) לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם, דאמרו רבותינו ז"ל במדרש 'זֹאת' כינו לשבת שנקרא זאת. ועוד יובן בס"ד שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת רמז לתיקון לאה ורחל שכל אחת נקראת שבת. ולפי פשט המאמר דקאמר שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת ממש בזה פרשתי בס"ד (ישעיהו נד, יב) וְשַׂמְתִּי 'כַּדְכֹד' שִׁמְשֹׁתַיִךְ, כ"ד שעות וכ"ד שעות שהם שני שבתות שיאירו לך.
יְהֵא חֶלְקִי מֵאוֹכְלֵי שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת בְּשַׁבָּת. פירוש שאינו אוכל שלשה בחול אלא רק בשבת, ויתכן שהוא היה חולני ומוכרח לאכול שלש גם בחול. אי נמי נראה לי הכונה שהם מתגברים על עצמם ואין מכוונים להנאת גופם אלא רק בשביל כבוד שבת. או יובן על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל במספר השבת שעולה עסמ"ב, וג' מלואו אהי"ה ושם י"ה, וחסידים ואנשי מעשה המקובלים אוכלים ג' סעודות וממשכים הארה משמות הנז' הרמוזים בשבת. או יובן הכונה על עולם הבא הנקרא שַׁבָּת כמו שאמרו באדרא בההוא עלמא יזכה באלין. או יובן ג' מיני סעודות יש בשבת, האחת אכילה פשוטה בלחם גשמי, והב' אכילה רוחנית בלחם רוחני הוא עסק התורה דכתיב בה (משלי ט, ה) לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי, והג' אכילה של תשמיש באשתו, שגם האשה נקראת לחם דכתיב (בראשית לט, ו) כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל, וחסידים מקיימים ג' סעודות אלו בשבת ביחד, שאין מזדווגים עם נשיהם אלא בשבת כמו שאמרו בזוהר הקדוש בפסוק (ישעיהו נו, ד) כִּי כֹה אָמַר הֳ' לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי.
יְהֵא חֶלְקִי מִגּוֹמְרֵי הַלֵּל בְּכָל יוֹם. פרשו בגמרא על פסוקי דזמרה, וקשא ודאי כל אדם זהיר לומר זה בכל יום? ונראה לי בס"ד אומרו גּוֹמְרֵי הַלֵּל על פסוק (תהלים קג, ו) כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ, שהוא גמר של ההלל בכל יום שזה אומרים אחר כל פסוקי דזמרה, ופסוק זה מגיד לאדם שעל כל נשימה ונשימה תְּהַלֵּל יָהּ במחשבה ולא יסור זה מלבבך (בראשית רבה יד, ט), ואשרי המקיים מה שאמר הכתוב הזה שהוא גמר ההלל, שיהיה מהלל להשם יתברך במחשבתו על כל נשימה ונשימה באמת.
מִצְוָה לְהִתְפַּלֵּל עִם דִּמְדּוּמֵי חַמָּה. נראה לי בס"ד הטעם, מפני כי אותה שעה רואה בעיניו חסדו יתברך עם הבריות שאינו מוציא חמה בתוקפה אחר החשך הרב, וגם אינו מביא החשך הרב בשקיעת החמה בעודה בתוקפה, אלא עושה בין הביניים זמן ממוצע שהוא דמדומי חמה כדי שלא יזוק האדם באור עיניו, וכמו שאמרו המפרשים על מאמר, הַמֵּאִיר לָאָרֶץ וְלַדָּרִים עָלֶיהָ בְּרַחֲמִים. ובאופן אחר נראה לי בס"ד הטעם שֶׁמִצְוָה לְהִתְפַּלֵּל עִם דִּמְדּוּמֵי חַמָּה, דאיתא בגמרא דבתרא (דף פד) דמתאדמת השמש בצפרא משום דחלפי אבי וורדי דגן עדן, יען כי בבוקר היא במזרח וגן עדן הוא במזרח דכתיב (בראשית ב, ח) גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם, ולכן הַמִּתְפַּלֵּל עִם דִּמְדּוּמֵי חַמָּה בשחרית זכור יזכור אותה שעה את גן עדן, כי הדמדומי חמה באה מגן עדן, וכיון דזוכר גן עדן תתעורר בלבו יראת שמים, ואם על הלב שורה יראת שמים בעת התפילה אזי תתעלה תפילתו עילוי רב ותקובל ברצון! וכן בדמדומי חמה דמנחה זכור יזכור אותה שעה את גיהנם, דאמרו בגמרא שם הא דמתאדמת לעת ערב משום דחלפא אפתחא דגיהנם, משום דלעת ערב שוקעת במערב ומתאדמת מכח אש גיהנם, וכיון דזוכר גיהנם יהיה לו שברון לב והרהור תשובה ואז יהיה עילוי רב לתפילתו ותקובל ברצון.
יְהֵא חֶלְקִי מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ, וְלֹא מִמַּעֲמִידֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ. יש להקשות למאי אצטריך לפרש וְלֹא מִמַּעֲמִידֵי, כיון דזכר רק את מִיּוֹשְׁבֵי ודאי לא לא בחר במעמידי? ונראה לי בס"ד דלפעמים אותם הממונים בזה הם גם כן ממונים בזה, והוא גם באלה לא בחר אלא רוצה להיותם באותם שהם מִיּוֹשְׁבֵי בלבד. ועדיין יש להקשות למאי אצטריך לומר פשיטה למה יבחר במעמידי? ונראה לי בס"ד גם במעמידין יש תועלת וחזוק תורה כדי שיקומו לאכל ולא יחלש לבם, וכמו שאמרו (תענית יא:) האי בר בי רב דיתיב בתעניתא ליכול כלבא לשירותיה, ולכן פירש דאינו בוחר באותם שהם מעמידי כלל.
יְהֵא חֶלְקִי מִמִּי שֶׁחוֹשְׁדִין אוֹתוֹ וְאֵין בּוֹ. יש להקשות הוה ליה למימר שֶׁחוֹשְׁדִין אוֹתוֹ בְּשֶׁקֶר? ונראה לי הכונה שיש חושדין אותו בשקר בדבר אחר, ולעולם עשה אותו דבר בזמן אחר ורק על אותו הזמן שחושדים אותו בו הוא חשד של שקר, ובזה אינו בוחר דעל כל פנים הוא עשה אותו חטא, ורק בוחר במי שחושדין אותו ואין בו אותו דבר כלל, לא בזמן החשד ולא בזמן אחר.
בְּרַבִּי, מִלְּתָא אַחֲרִיתִי הֲוָה בֵּיהּ, שֶׁלֹּא הִכְנִיס יָדוֹ תַּחַת אַבְנֵטוֹ. מקשים אם כן רבי אמאי אמר לו חדא דוקא, כיון דבקושטא משום הא והא קרו ליה? ונראה לי בס"ד ואקדים לדקדק דקדוק אחר תחלה, דמי ימלאנו לבו לשאול שאלה כזאת מרבינו הקדוש עצמו שהיה גדול הדור נשיא ישראל ורב לכלהו רבנן שבדורו?! ועוד השואל למה שאל לרבי, ישאל לחכמים אשר קורין אותו כך? ועוד רבינו הקדוש היה עניו ואיך ירצה לספר בשבח עצמו, ובפרט שבח שאין מכירים אותו אחרים אלא רק הוא בעצמו? ונראה לי בס"ד כי השואל היה אנטיגונוס המלך שנתגייר והיה לומד תורה מרבינו הקדוש, ואמרו בגמרא דאחר שנימול אמר לרבינו הקדוש שיראה את המילה שלו אם נימול כראוי, והשיב לו בדידי לא אסתכלית מימי ואיך אסתכל ואראה בשל אחרים?! וכנזכר בגמרא, ולפי זה דבר זה שלא נסתכל במילה שלו הוכרח לגלות למלך מפני שלחץ אותו שיראה את שלו, ואת המלך לא אפשר לדחות אותו בלא טעם מספיק, ואחר שהוכרח לגלות הדבר הזה למלך נתוודע הדבר גם כן לחכמים והסכימו לקרותו רבינו הקדוש בעבור חסידות זו, וגם בעבור חסידות האחרת שמצאו בו הם שֶׁלֹּא הִכְנִיס יָדוֹ תַּחַת אַבְנֵטוֹ, אך אחר כך בששמע המלך שהיו קורין אותו רבינו הקדוש שאל אותו למה קורין אותך רבינו הקדוש, ומכח הענוה השיב לו רק דבר אחד של המילה, מפני שדבר זה אינו חידוש אצל המלך שכבר הוכרח לגלות זה מקדמת דנא, ועל דבר השני של האבנט לא הגיד לו מכח ענוה, אבל בקושטא רבנן קרו ליה רבינו הקדוש בשביל שתים הנזכרים.
שֶׁלֹּא הִכְנִיס יָדוֹ תַּחַת אַבְנֵטוֹ. צריך להבין מה הוא עוצם המעלה שיש בחסידות זו? ונראה לי בס"ד דידוע שהאדם כל גופו מכוון כנגד פרצוף הספירות למעלה נזכר בפתיחת אליהו זכור לטוב, חסד דרועא ימינא, גבורה דרועא שמאלא, תפארת גופא, נצח והוד תרין שוקין, ויסוד אות ברית קודש. נמצא ידיו של אדם הם כנגד חסד וגבורה שהם אמצעיות, ואם ישפילם ויכניסם תַּחַת אַבְנֵטוֹ נמצא מוריד אותם כנגד נצח והוד שהם אחרונות, ורבינו הקדוש היה תמיד חושב כל אברי גופו מרכבה לספירות הקודש ושמות הקודש אשר בהם, ולכן היה נזהר להעמיד אותם בגופו כפי מדריגתם, ולכך היה נזהר שלא יכניס ידו תחת אבנטו, דידיו שהם חו"ג [חסד וגבורה] לא יורידם כנגד נה"י [נצח, הוד, יסוד] שהם מתחילים מתחת האבנט ולמטה כי אין זה מקומם, והיה נזהר בכך הן בעת שהוא מהלך או יושב, ואפילו בעת שינה שלא יכניס ידו בחלק התחתון של הגוף שהוא תחת האבנט, אלא יניחם זה על גב זה בחלק האמצעי כמו שעושין בעת תפילה, כדי שיהיו מכוונים כנגד חלק האמצעי שהוא חג"ת [חסד, גבורה, תפארת]. והא דלא אמר שֶׁלֹּא הָיָה מוֹרִיד אוֹ מְשַׁלְשֵׁל יָדָיו תַּחַת אַבְנֵטוֹ? משום דבאמת היה מוריד ומשלשל אותם לפעמים בשביל איזה צורך, לחכך ברגלו או ללבוש מנעליו וכיוצא, ועל רגע זה שהוא בשביל צורך איזה עסק לא היה מקפיד, ורק להכניסם שלא לצורך שיהיו מונחים ועומדים תחת האבנט על זה קפיד שלא לעשות, ולכך נקיט לשון זה שֶׁלֹּא הִכְנִיס, וכל זה המנהג שהיה נוהג בו הוא מחמת שהיה תמיד מצייר ומחשב לעשות אבריו מרכבה לספירות הקודש ושמות הקודש שבהם. וכמו ענין כונת המרכבה שביאר רבינו האר"י ז"ל בשער רוח הקודש שכתב שם שראוי לאדם תמיד לכוין ולהעריך את עצמו כאלו הוא מדור וכסא אל האצילות הקדוש, שיעשה עצמו כסא לקדושה, לחשוב גלגולת שלו כסא לכתר והוי"ה בנקוד קמ"ץ, ו'שני מוחין' שבו אל חו"ב [חכמה ובינה] והוי"ה נקוד פת"ח והוי"ה נקוד צר"י, וה'יד ימין' שלו לחסד והוי"ה נקוד סגו"ל, ו'יד שמאל' לגבורה והוי"ה נקוד שב"א, ו'גופו' לתפארת והוי"ה נקוד חול"ם, וכן על זה הדרך בשאר אבריו כמפורש שם. [עיין בן איש חי, מקץ, הלכות שנה א, י״ד] ורבינו הקדוש לא היה זז מן מחשבת כונת המרכבה הנז' כל רגע, ומחמת כן נקרא רבינו הקדוש, כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל שם שהנזהר בכך לכוין ולהעריך עצמו כאלו הוא מדור וכסא אל האצילות הקדוש, בזה תחול ותשרה עליו קדושה עליונה עיין שם. וכל זה להמכוין לפרקים, כל שכן הוא שהיה מכוין בכך תמיד בכל רגע, וזהו ענין עוצם המעלה שהיה לרבינו הקדוש בדבר זה. אך מה שיש לפרש טעם בזה שלא הכניס ידו תחת אבנטו כדי שלא יבא לידי חימום והרהור לא ניחא לי, כלומר לא סבירה לי והבוחר יבחר!
אָמַר רַב נַחְמָן: תֵּיתִי לִי דְּקַיְּימִית שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת בְּשַׁבָּת. פירוש רש"י יושלם שכרי, ויש להקשות למה נקיט כהאי לישנא 'תֵּיתִי לִי'? ועוד אין דרך החכמים לבקש שכרם בפיהם דודאי אין עובדים בשביל לקבל פרס! ונראה לי בס"ד דהמצוה מכונית בשם 'טוֹב' והעבירה מכונית בשם 'רָע' דכתיב (תהלים לד, טו) סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב, ותרגום טוֹב הוא 'טב' וגם בלשון המקרא אינו יוצא אלא רק אותיות טב והיינו כי 'טב' במילוי הם טי"ת בי"ת אשר המלוי הוא ת"י ת"י שהוא מספר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ [קָדוֹשׁ בגימטריא 410], כי המצוה יש בה ב' קדושות שהוא קדושת המעשה, וקדושת הכונה והמחשבה, ומשתיהם ימשך לאדם המקיים אותה שיהיה נקרא קדוש מצד המעשה של המצוה, וקדוש מצד המחשבה והכונה שלה, וכמו שאומרים בברכה של כל מצוה אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ, ולכן גם הצדיק העושה אותה נקרא בשם 'טוֹב', דכתיב (ישעיהו יג, י) אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב, שהוא 'טב' בלשון תרגום, שהמילוי של טב הוא ת"י ת"י שהוא קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ. ולזה אמר תֵּיתִי לִי, רצונו לומר 'תי תי' הנרמזים במלוי 'טב' שהם קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ נמשכו לִי יען דקיימית ג' סעודות בשבת קיימתיה למצוה זו כהלכתה לשם שמים ולא להנאת הגוף, ועיון תפלה נמי יש בו בחינת גוף ונשמה, לכן ימשך ב' בחינת קדושה ממנו. והא דאמר 'דְּקַיְּימִית' ולא אמר 'דאכלית'? נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל בספר הכונות (דף ס') שיש שני מיני תוספת קדושה בשבת, ואחת על ידי התפילות, והאחת על ידי הסעודות, והאדם צריך לכוין להמשיך אור תוספות קדושות הנז' גם לימי החול, ואותה קדושה אשר על ידי התפילות נמשכת במוצאי שבת לימות החול על ידי פסוק וִיהִי נֹעַם, וקדושת תוספות שעל ידי הסעודות אנחנו ממשכים אותה לימות החול על ידי סעודה רביעית דמוצאי שבת עיין שם. ולזה אמר 'דְּקַיְּימִית' ג' סעודות בשבת, פירוש עשיתי לה קיום והשארה גם לימות החול שלא נסתלקה, כמו שאמר על ידי הכונות שלי שכונתי בזה בסעודה רביעית, ועל דבר זה יתבאר אומרו דְּקַיְּימִית מִצְוַת תְּפִלִּין, דְּקַיְּימִית מִצְוַת צִיצִית, שהוא רצונו לומר עשיתי להארות שלהם קיום והעמדה שלא נסתלקו אחר גמר התפלה. ועוד נראה לי בס"ד אומרו 'תֵּיתִי לִי' דאמרו רבותינו ז"ל אותיות לי מורים על הקיום, ולכן כל מקום שנאמר בו 'לִי' הוא קיים לעולם, וזה שאמר 'תֵּיתִי לִי' המורים על הקיום, יען דקיימית ג' סעודות על דרך הנזכר לעיל שעשיתי להם קיום.
תֵּיתִי לִי, דְּלָא סַגִינָא אַרְבַּע אַמּוֹת בְּגִלּוּי הָרֹאשׁ. נראה לי הטעם לאזהרה זו מלבד טעם הידוע, הנה יש רוחות רעות משוטטין באויר העולם, ויש מהם נמשכים מחלק רע עיני נחש הקדמוני, ויש להם ארס של עין הרע שמזיק את האדם שיסתכלו בו, אך כיון שהם מסטרא דנחש הקדמוני דכתיב ביה (בראשית ג, א) וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם, לכן כאשר רואין גוף ערום בלי כיסוי ומלבושים נמשכים אחריו ומתאחזין בו יותר, ואז ממילא מטילין ארס של עין הרע בו ומזיקין אותו, כי כן טבע כל בריה להמשך אחר הדומה לו, ומאחר שהם משוטטין באויר למעלה אין נראה לעיניהם אלא הראש, ואם יהיה ערום בלא כסוי אז נמשכים אחריו להתאחז בו, וממילא יהיה נזוק האדם מעין הרע שלהם, ולכן אסור לאדם לילך ד' אמות בגילוי הראש, כי ד' אמות הוא שיעור חשוב ומסוים. ואם תאמר איך הבתולות רשאין לילך לכתחילה בגילוי הראש, הנה נקבות שאני, כי אלו הרוחות שיש בהם ארס של עין הרע הם מסטרא דדכורא דנחש הקדמוני שהיה זכר, ואלו ידבקון בזכרים ולא בנקבות, ולכן כתיב (בראשית לב, ו) וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ, כי אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ הם כוחות 'רַע עַיִן' [400] שהוא מספר ת' וקראם איש שהוא זכר.
תֵּיתִי לִי, דְּקַיְּימִית מִצְוַת תְּפִלִּין. נראה לי בס"ד אין כונתו על הנחת תפילין כי זה חיוב כל אדם, אלא כונתו על עשיית המצוה הזאת כתיקונה, שלא היה לו הסח הדעת שזה דבר קשה לאדם. והנה ידוע שיש בתפילין של ראש שני שיני"ן א' בת ד' ראשים, וא' בת ג' ראשים, ואם האדם יסתכל בהם קודם הנחת התפילין יגיע לו הארה גדולה בזה, וזו ההארה שתגיע לו מן הסתכלות הנזכר תהיה לו לעזר בענין הסח הדעת, ולכן חסידים ואנשי מעשה נזהרין להסתכל בשינין של תפילין כל יום קודם שיניחו אותם. וידוע (תשובות הגאונים תשובה קעח) דרב ששת היה סגי נהור, וקרה לו דבר זה בגודלו על אשר היה רוצה לקיים חסידות של רב שלא היה מסתכל חוץ לארבע אמות, ולא היה יכול על זה ונעשה סגי נהור וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל, וכל כך היה נזהר במצות תפילין, שאפילו מצוה זו של הסתכלות השינין היה נזהר לקיימה בהיותו סגי נהור, שהיה מצייר בשכלו צורת השינין ומסתכל בהם, על דרך מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בענין הסתכלות התכלת של הציצית, שיסתכל האדם כאלו יש חוט תכלת עם הלבן. ואמרתי בס"ד שיש לרמוז חסידות זו בשמו הטוב שהוא שֵׁשֶׁת 'שש' הם ב' שיני"ן, אות תי"ו היא תפילין. ומה שאמר תֵּיתִי לִי, דְּקַיְּימִית מִצְוַת צִיצִית רצונו לומר קיימתיה בכונה שלה.
