בבא בתרא קעד ע"א

בבא בתרא קעד ע"א - Steinsaltz

Rabban Shimon ben Gamliel says: If the debtor has property, in both this case and in that case, i.e., whether the guarantor is a standard guarantor or an unconditional guarantor, the creditor cannot collect the debt from either type of guarantor.

Rabba bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: Wherever Rabban Shimon ben Gamliel taught a halakha in the corpus of our Mishna, the halakha is in accordance with his opinion, except for the following three cases: The responsibility of the guarantor, and the incident that occurred in the city of Tzaidan (see Gittin 74a), and the dispute with regard to evidence in the final disagreement (see Sanhedrin 31a).

§ The Gemara discusses which expressions confer upon a person the status of a standard guarantor, and which confer the status of an unconditional guarantor. Rav Huna says that if one says to a potential creditor: Lend money to him and I am a guarantor, or: Lend money to him and I will repay the debt, or: Lend money to him and I am obligated to repay the debt, or: Lend money to him and I will give the money back to you, all these are expressions that confer the status of a standard guarantee.

If one says: Give money to him and I am an unconditional guarantor, or: Give money to him and I will repay the debt, or: Give money to him and I am obligated to repay the debt, or: Give money to him and I will give the money back to you, all these are expressions that confer the status of an unconditional guarantee. The usage of the word give, as opposed to lend, confers the status of an unconditional guarantor.

A dilemma was raised before the Sages: What is the halakha if one says: Lend money to him and I am an unconditional guarantor? On the one hand, the word lend is used, as opposed to give, but on the other hand, he explicitly states that he will be an unconditional guarantor. What is the halakha if one says: Give money to him and I am a guarantor? On the one hand, the word give is used, as opposed to lend, but on the other hand, he states that he will be a guarantor.

Rabbi Yitzḥak says in resolving this dilemma: When one employs the language of a standard guarantee, it is a standard guarantee, even if he also used the word give. And when one employs the language of an unconditional guarantee, it is an unconditional guarantee, even if he also used the word lend.

Rav Ḥisda says: All of the expressions mentioned in this discussion are expressions of an unconditional guarantee, except for: Lend money to him and I am a guarantor.

Rava says: All of the expressions mentioned in this discussion are expressions of a standard guarantee, except for: Give money to him and I will give the money back to you.

Mar bar Ameimar said to Rav Ashi: My father said the following: If one says: Give money to him and I will give the money back to you, this expression binds the guarantor to such an extent that the lender has no claim against the debtor at all; his only option is to collect the debt from the guarantor.

The Gemara rejects this last statement: But that is not so. Rather, the debtor is not exempted from dealing with the creditor unless the guarantor takes the money from the creditor and gives it to the debtor with his own hand.

§ The Gemara relates: There was once a certain judge who permitted a creditor to enter the debtor’s property and collect it for his debt before lodging a claim against the debtor himself. Rav Ḥanin, son of Rav Yeiva, overruled that judge and expelled the creditor from the seized property.

When Rava heard about this he said: Who is wise enough to perform such a matter, i.e., to issue this ruling, if not Rav Ḥanin, son of Rav Yeiva? He holds that a person’s property is a guarantee for him, i.e., it acts as a guarantor for the loan if the debtor does not repay it; and we learned in the mishna: One who lends money to another with the assurance of a guarantor cannot collect the debt from the guarantor. And we established that the mishna means that he cannot collect the debt from the guarantor at the outset, before seeking payment from the debtor himself. So too, he cannot collect the debt by taking the debtor’s property without first seeking payment from the debtor himself.

§ The Gemara relates: There was once a certain guarantor for orphans whose father borrowed money and died, and the orphans were minors, and this guarantor repaid the debt to the creditor before informing the orphans that he was repaying the debt for them. The guarantor now sought reimbursement from the orphans.

Rav Pappa said: Repaying a creditor is a mitzva, and orphans who are minors are not obligated in performing a mitzva. They therefore do not have to repay any debts owed by their deceased father until they reach the age of majority.

And Rav Huna, son of Rav Yehoshua, also said that the orphans do not have to repay the guarantor until reaching majority, but for a different reason: Say that perhaps the deceased gave bundles of money to his creditor before his death, and therefore some or all of the debt has been paid. As long as they are minors, the heirs would not be aware of this payment, but upon reaching majority there is a chance that they may examine their father’s papers and discover that their father had done this. Therefore, payment is deferred until they reach majority.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קעד - א

רבן שמעון בן גמליאל אומר אם יש נכסים ללוה - אחד זה ואחד זה בין הערב ובין הקבלן לא יפרע מהן תחילה, אלא יגבה מן הנכסים של הלווה.

אמר רבה בר חנה אמר רבי יוחנן: כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתינו - הלכה כמותו אפילו שהוא דעת יחיד.

חוץ משלושה מקומות שאין הלכה כמותו, ואלו הן:

א. ערב - היינו הדין האמור כאן, שאנו פוסקים כי המלוה יכול להיפרע מערב קבלן למרות שיש ללוה נכסים, וכדעת חכמים החולקים על רבן שמעון בן גמליאל.

ב. וצידון, הוא הדין שנידון אגב מעשה שהיה בצידון בתנאי הגט [גיטין עד, א], שנחלקו חכמים ורבן שמעון בן גמליאל אם התנה שהגט יחול אם תתן לו חפץ מסוים, האם יכולה לקיים את התנאי בנתינת דמי החפץ, והלכה כחכמים שאינה יכולה לקיים את התנאי בנתינת דמי החפץ.

ג. וראיה אחרונה, מחלוקת אחרונה שנחלק עם חכמים בענין הבאת ראיה לבית דין [בסנהדרין לא א], אם מביא אדם ראיה לבית דין אחרי שהודה כי אין לו ראיות - אין סומכים על ראיה זו, אף שלדעת רבן שמעון בן גמליאל סומכים עליה.

אמר רב הונא: כיצד נעשה אדם ערב, וכיצד הוא נעשה קבלן, אם אמר: הלוהו ואני ערב, או הלוהו ואני פורע, או הלוהו ואני חייב, או הלוהו ואני אתן - כולן לשון ערבות הן, משום שאמר לשון "הלווהו", שמשמעותו כי המקבל יהיה הלוה, והוא מתחייב לערוב לו שאם המקבל לא יפרע, הוא יפרע לו.

ואם אמר: תן לו ואני קבלן, או תן לו ואני פורע, או תן לו ואני חייב, או תן לו ואני אתן - כולן לשון קבלנות הן, משום שאמר לשון "תן לו" שמשמעותו, תן לו על חשבוני, ובכך שהמלוה נתן למקבל בשליחותו, נעשה קבלן של ההלואה.

איבעיא להו: אם אמר בלשון: הלוהו ואני קבלן, או תן לו ואני ערב, מאי? האם מה שקובע אם הוא ערב או קבלן, הוא מה שאומר בלשון "הלווהו" או בלשון "תן לו", או שמא מה שקובע הוא מה שאומר בלשון "ערב" או בלשון "קבלן".

אמר רבי יצחק: אם הזכיר לשון ערבות - משמעותו ערבות, ואם הזכיר לשון קבלנות - משמעותו קבלנות. ואין זה משנה אם הזכיר בהם לשון "הלווהו" או לשון "תן לו".

רב חסדא אמר: כולן לשון קבלנות הן, אפילו אמר: תן לו ואני ערב, או הלווהו ואני פורע, או הלווהו ואני חייב, או הלווהו ואני נותן לך, בר [חוץ] מ"הלוהו ואני ערב", שהזכיר בו גם לשון "הלווהו" וגם לשון "ערב", רק באופן זה הוציא עצמו מכלל קבלנות.

רבא אמר: כולן לשון ערבות הן, אפילו אמר: הלווהו ואני קבלן, תן לו ואני פורע, תן לו ואני חייב, שכל אלו משמעותם: אני אפרע בשבילו אם לא יפרע הוא בעצמו, ולא יפרע מן הערב תחילה, אלא מן הלוה. בר [חוץ] מ"תן לו ואני נותן", שמשמעותו קבלנות, כיון שהזכיר לשון מתנה, גם בנתינת המלוה "תן לו" וגם בהתחייבות שלו "ואני אתן" שבאותו לשון שציוהו למסור למקבל, באותו לשון קבל עליו לפרעו, וכל שכן אם אמר: תן לו ואני קבלן, הרי זה כאילו קבל הוא עצמו את ההלוואה מיד המלוה בערבות, והמלוה יכול לגבות ממי שרוצה תחילה. והלכה כרבא.

אמר ליה מר בר אמימר לרב אשי, הכי אמר אבא: אם אומר: תן לו ואני נותן - אין למלוה על הלוה כלום, אלא כל התביעה היא על הקבלן בלבד.

ודחינן: ולא היא, אין הדבר כן, אלא לא מיפטר לוה מיניה דמלוה עד שישא ויתן ביד, עד שהערב עצמו יקח בפועל את הכסף מיד המלוה ויתן ללווה, ואז תובע המלוה רק מן הערב.

מעשה: ההוא דיינא דאחתיה למלוה לנכסי דלוה מקמי דלתבעיה ללוה, היה דיין שהוריד את המלוה לנכסי הלווה לפני שתבע מן הלווה לפרוע את החוב, סלקיה רב חנין בריה דרב ייבא, רב חנין סילק את המלוה מנכסי הלווה. ^[1]

אמר רבא: מאן חכים למעבד כי הא מילתא, מי החכם שיכול לעשות כן לסלק את המלוה מנכסי הלוה אי לאו שהיה עושה כן רב חנין בריה דרב ייבא!

קסבר רבא: נכסיה דבר איניש אינון מערבין יתיה, נכסיו של אדם הם נעשים ערבים שלו, שנאמר [משלי כב כז]: "אם אין לך לשלם למה [תגרום שהמלוה ^[2]] יקח משכבך מתחתיך".

ולכן יש לדון את הנכסים כדין ערב, ותנן במשנתינו: המלוה את חבירו על ידי ערב - לא יפרע מן הערב, וקיימא לן שפירוש המשנה הוא לא יתבע ערב תחלה. וכיון שנכסיו של האדם הם כמו ערבים שלו, אם כן המלוה אינו רשאי לגבות את חובו מנכסי הלווה, קודם שתובע את הלווה לשלם, כי שמא יש ביד הלווה כסף לתשלום החוב ^[3]

מביאה הגמרא מעשה בההוא ערבא דיתמי שאביהם לווה בחייו, והוא נעשה ערב למלוה בשבילו, דפרעיה שפרע למלוה לאחר מות הלוה מקמי דלודעינהו לפני שהודיע ליתמי שיפרעו את החוב, ולאחר שפרע למלוה מכספו, הוא בא לתבוע מהם את הכסף.

אמר רב פפא: לאחר שהערב שילם את החוב, אינו יכול לתבוע מהיתומים את מה ששילם, כי היתומים נתחייבו לערב בחוב של מלוה על פה, שאין שטר על החוב שחייבים לערב, ולא נשתעבדו נכסיהם לתשלום החוב, והחיוב לשלם חוב של מלוה על פה הוא רק מדין פריעת בעל חוב מצוה, ^[4] ויתמי הפחותים מגיל י"ג לאו בני מיעבד מצוה נינהו, אינם חייבים במצוות, ^[5] ואי אפשר לכפותם לפרוע החוב, ^[6] ורק כאשר יגדלו יוכל לתובעם בדין.

ורב הונא בריה דרב יהושע אמר: היתומים הם בני עשיית מצות פריעת חוב, אבל מטעם אחר הערב אינו גובה מהם את החוב עד שיגדלו וידעו לטעון ולברר את דינם, כי אימר צררי אתפסיה שמא אביהם נתן לבעל חוב מעות או כסף וזהב במשכון בשעת מיתה, ^[7] כדי לפטור את הערב, ולא הספיק ליטול את השטר מיד הלוה. ^[8] ומקשינן: כיון שלשני הטעמים אין הערב גובה מהיתומים עד שיגדלו,

הערות

^[1] הנמוקי יוסף פירש שרב חנין סילק אותו מלהיות דיין. ויש לעיין אם כל טועה בדבר משנה מסלקים אותו, ובסנהדרין [לג א] טעה רבי טרפון בדבר משנה ולא מצינו שסילקו אותו. וכתב באילת השחר, כי אולי מי שמפורסם לתלמיד חכם, לא מסלקים אותו, מה שאין כן כאן הדיין לא היה מפורסם שהוא תלמיד חכם, וכיון שמצאו שהוא טעה בדבר משנה, סילקו אותו, וצריך עיון לדינא.

^[2] מצודות דוד שם.

^[3] הרשב"א בגיטין [נ ב] הקשה מדוע הוצרכו חכמים לתקן שאין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין [כדי שלא יפסידו הלקוחות], הרי גם בלא תקנה זו, ישנה הלכה שאין נפרעין מן הערב תחילה, ובסוגייתינו מבואר שהנכסים משועבדים לבעל חוב מדין ערבות, אם כן מצד הדין אין לגבות מנכסים משועבדים כשיש אפשרות לגבות מנכסים בני חורין. ותירץ, כי הטעם שאין נפרעין מן הערב תחילה, הוא משום שהערב לא חסכים לשעבד עצמו אלא רק במקרה שלא יהיו ללווה נכסים להפרע מהם, ועיקר שעבודו של המלוה הוא על הלווה ולא על הערב, מה שאין כן נכסי הלווה, שעיקר דעתו של המלוה עליהם, וגם הלווה בשעת הלוואה מסכים לשעבד את כל נכסיו, ולכן לולא תקנת חכמים שאין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין, היינו אומרים כיון שעיקר שעבודו של הבעל חוב הוא על קרקע הבינונית של הלווה, [שבעל חוב דינו לגבות מקרקעות הבינונית] אם כן אף אם שייר הלווה קרקעות זיבורית ברשותו, בכל זאת יכול המלוה לגבות מבינונית שמכר, כיון שעליו עיקר שעבודו. והקשו האחרונים [אבי עזרי מלוה ולוה יט ב], כי בסוגייתינו מבואר שגם גבי נכסים משועבדים יש את הכלל שאין נפרעין מן הערב תחילה. ובחידושי רבי אריה ליב [ח"א נח ז] תירץ, על פי מה שכתב לדייק ברמב"ם שיש ב' דינים, א. דין שלא יתבע מהערב תחילה, ב. דין שאין נפרעים מנכסי הערב אלא אם כן אין נכסים ללווה, והדין שלא יתבע מהערב תחילה הוא משום שעיקר החיוב הוא על הלוה, לכן אינו יכול לתבוע מהערב תחילה, והדין שלא יפרע מנכסי הערב אלא אם כן אין נכסים ללווה, הוא משום שעל דעת כן השתעבד הערב, ולפי זה ביאר, כי בשעבוד נכסים יש בהם רק את הדין שלא יתבע מהערב תחילה, כי אין בהם את הסברא שהוא לא התחייב על דעת שיגבה מהמשועבדים תחילה, ואם כן בשייר הלוה זיבורית ומכר את הבינונית, שלא שייך בו הדין שלא יתבע מהערב תחילה, כיון שעיקר דינו בבינונית, וגם לא שייך בו הדין שלא יפרע מהערב תחילה כיון שעיקר דעתו של המלוה על הנכסים, והלוה בשעת ההלוואה מסכים לשעבד את כל נכסיו, לולי תקנת חכמים לטובת הלקוחות שיגבה קודם מנכסים בני חורין, היה יכול לגבות מהבינונית המשועבדת.

^[4] המקור למצות פריעת חוב, כתב הרידב"ז בתשובה [ח"ב סימן תרי, הובא בגליון הש"ס כתובות פו א], שהוא מהפסוק [ויקרא ה כג] "והשיב את הגזילה אשר גזל או את העשק אשר עשק וכו"' ובכלל זה הלואה, שנאמר [שם כד] "או מכל אשר ישבע עליו" ובבבא מציעא [מח א] ריבו מפסוק זה "תשומת יד" דהיינו הלוואה. אבל רש"י בסנהדרין [ב א] חולק וסובר כי אם אינו פורע הלואה אינו עובר על גזל, כי מלוה להוצאה ניתנה. אלא רש"י סובר [כתובות פו א] שהוא נלמד מהפסוק [ויקרא יט לו] "הין צדק" - שיהא הן שלך צדק, ולאו שלך צדק. הרמב"ן והריטב"א לקמן [קעה ב] חלקו על רש"י ופירשו, כי הפסוק "הין צדק" בא לומר שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב. וכיון שבשעת החוב פיו וליבו שוים לפרוע החוב, לא שייך בו חסרון מצד "הין שלך צדק", ופירשו כי המקור למצות פריעת חוב הוא מהפסוק "והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה" [דברים כד יא]. וכן כתב השיטה מקובצת [כתובות פו א] בשם הרא"ה שהוא מהפסוק "יוציא אליך" שאנו לומדים משם כי עליו מוטל להוציא. עוד כתב השיטה מקובצת שם, כי כל זה למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא, אבל מאן דאמר שעבודא דאורייתא אינו לומד מהפסוק שיש עליו מצוה בפריעת החוב, כי לשיטתו הוא חייב לפרוע אף בלא מצוה, אלא הוא לומד מהפסוק שבעל חוב דינו בזיבורית. וכן כתבו הרמב"ן [לקמן קעה ב] והריטב"א [קידושין יג ב] כי דין פריעת בעל חוב מצוה תלויה במחלוקת האם שעבודא דאורייתא, ולמאן דאמר שעבודא דאורייתא, חיוב הפרעון הוא מחמת זכות הממון של החוב. וצריך ביאור לאותם ראשונים הנוקטים כי רב פפא סובר ששעבודא דאורייתא, מדוע הוא סובר שפריעת בעל חוב אינה אלא מצוה. ובראב"ד בשיטה מקובצת כתב כי באמת רב פפא סובר ששעבודא לאו דאורייתא, ולכן הוא נקט שפריעת בעל חוב אינה אלא מצוה, וכן כתב הנמוקי יוסף. אבל התוס' רא"ש בכתובות [פו א] אינו סובר כן, שהוא הקשה, כיון ששעבודא דאורייתא מדוע לא גובים לבעל חוב את שעבודו אפילו מיתומים קטנים, שהרי נשתעבדו לו נכסי אביהם, ואף על פי שאינם חייבים במצוות, מכל מקום כיון ששעבודו מונח לפניו, מדוע לא יקחנו? ותירץ, כיון שהנכסים הם עכשיו ברשות היתומים, והם אינם מחוייבים במצוות, לא גובים את החוב מנכסיהם, שהנכסים הם ערבים, וכיון שהלוה אינו חייב, אף הערב לא נתחייב. וכן כתב הרמ"ה כי רב פפא סובר ששעבודא דאורייתא, ומכל מקום אם אין מצוה לפרוע אין שעבוד נכסים. וכתב עוד, כי כל זה במלוה על פה, אבל במלוה בשטר ששעבד עצמו, בזה אין הבדל בין יתומים גדולים ליתומים קטנים, ויכול לגבות מהנכסים. וכן סוברים הרבינו גרשום והר"י מיגאש והעליות דרבינו יונה, כי במלוה בשטר לדעת כולם גובים מהיתומים מכח שעבוד הנכסים שתקנו חכמים, וכל המחלוקת היא במלוה על פה שתקנו לגבות מן היורשים כדי שלא תנעל דלת בפני לווין, האם גם יתומים קטנים נכללו בחיוב זה או לא. וכן משמע ברשב"ם, אבל לא מחמת הטעם שיש שעבודא דרבנן, אלא משום שיש במלוה בשטר חוב ממון וצריך לפרוע. אבל התוספות חולק וסובר, כי רב פפא דיבר אפילו במלוה בשטר. העינים למשפט הביא את קושית הפני יהושע בכתובות על אותן שיטות הסוברות כי מדובר כאן במלוה בשטר, וכן לאותן שיטות הסוברות כי רב פפא סובר ששעבודא דאורייתא, מדוע לדעתו אין גובים מנכסי הבעל חוב כשאין עליו מצוה לפרוע, כי במה שונה הוא מהלקוחות שאינם מצווים לפרוע את החוב ובכל זאת גובים מהם, ותירץ, כי מה שגובים מהנכסים שביד הלקוחות, זהו מחמת שהנכסים משועבדים לקיום המצוה שלו, אבל כשאינו מצווה לפרוע גם הנכסים אינם משועבדים, ועוד תירץ, כי הלקוחות עשו שלא כדין בזה שקנו שעבודו ולכן גובים מהם, מה שאין כן היתומים.

^[5] שערי יושר [שער ה פרק ב] הקשה, כי לרב פפא כל ספק שיש לו אם הוא חייב בפרעון, הרי זה ספק במצוה, וצריך להיות הדין שספקו לחומרא כמו בכל ספק איסור, ומדוע ההלכה היא שפטור מדין המוציא מחבירו עליו הראיה, והעלה שם, כי גם לדעת רב פפא יש בשעבוד הגוף ענין של חוב ממון, ויש למלוה זכות ממונית שמחוייב הלוה להעמיד לו מנכסיו כנגד מה שלווה ממנו, והמצוה היא תולדה מהחוב, ואם נפסק על החוב שפטור מדין המוציא מחבירו עליו הראיה, שוב אין עליו מצוה לפרוע החוב. וכן הוכיח הקובץ שיעורים [תרסח] מכך שיש ירושה בחוב, משמע שיש בזה חוב ממון, שאם אינו אלא מצוה לא היה בו דין ירושה, כי אין ירושה אלא רק על זכות ממונית. בשו"ת הרשב"א [ח"ג סימן נו] כתב שלא יורדים לנכסי הלוה להגבות החוב, אלא כופים אותו עד שיקיים מצותו, וכן משמע בתוס' רי"ד [כתובות פו א]. אבל הרמב"ן לקמן [קעה ב] והריטב"א בקידושין [יג ב] כתבו, כי גם למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא, בית דין יורדים לנכסי הלוה להגבות את החוב מדין כפיה על המצוות, כי עד שאתה כופהו בגופו כפהו בממונו. ובשערי יושר [שם] הקשה, כיון שהלוה אינו פורע מרצון, איך יזכה בו המלוה, ואין לומר שהוא זוכה בו מטעם הפקר בית דין, כי אם כן אינו פרעון חוב, אלא ממון הפקר בא לידו, והכריח מזה שגם למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא, יש למלוה זכות ממונית על בעל הנכסים ושוב יכול ליטול נכסיו בעל כרחו, כי מה שאי אפשר ליטול את נכסי האחר בעל כרחו הוא משום שליטת בעליו, ואם יש למלוה קנין בגוף הלוה שיזכה בממונו, יכול הוא לזכות בממונו בעל כרחו.

^[6] הקצות החושן [ג א] כתב, כי לשיטות שהחיוב לשלם חוב הוא משום מצוה, אם כן מה שכופים אותו לשלם הוא מדין כפיה על המצוות, וצריך לכך בית דין מומחין, ומה שאנו כופים בעל חוב, זהו משום שאנו עושים זאת בשליחותם. אבל הנתיבות המשפט [שם] חולק וסובר כי כל אדם מצווה להפרישו מאיסור, והוכיח כן מנרצע שיכול רבו להכותו להפרישו מאיסור שפחה, וכדעת הנתיבות המשפט כתב הים של שלמה [ב"ק פרק ג סימן ה]. ובמשובב דחה את דברי הנתיבות, כי כל אדם מצווה רק להפרישו מאיסור, אבל לחייב אדם לקיים מצות עשה, צריך דווקא בית דין, וחלוק כפיה לקיים מצוה מכפיה להפריש מאיסור, שבכפיה לקיים מצוה כופים ומכים אותו לקיים את המצוה עד שתצא נפשו, מה שאין כן לאפרושי מאיסורא מותר רק להכותו. ומה שכתב המשובב נתיבות לחלק בין כפיה למצוה לכפיה להפריש מאיסור, עיין בר"ן חולין [קלב ב ד"ה בד"א] שסובר כי גם בכפיה על איסור לא תעשה כופים אותו עד שתצא נפשו, והרבינו יונה [הובא בשיטמ"ק כתובות פו א] סובר שגם במצות עשה אין כופין אותו עד שתצא נפשו ממש, אלא רק מחלישים אותו. האור שמח [ממרים ד ג] כתב כי בהכאה למצות עשה לא צריך בית דין, ורק בדבר שצריך שיעשה מדעתו כגון גיטין שלא מועיל גט המעושה, בזה צריך כפייה על ידי בית דין, וכן למאן דאמר מצוות צריכות כוונה, גם במצוות צריך שבית דין יכפו, כי רק על ידי כפייתם נחשב שעושה לרצון. כמבואר בריטב"א [ראש השנה כח א ד"ה שלחו] שבכפיה על ידי בית דין נחשב לרצון, כיון שמצוה לשמוע דברי חכמים. הקובץ שיעורים [ח"ב כג ו] כתב כי במצוות שעיקרם היא התוצאה של המעשה, לא צריך כוונה למצוה, כי כוונה צריך רק כשהמצוה היא עצם המעשה, שאז צריך כוונה כדי שהמעשה יחשב מעשה מצוה. ובפריעת בעל חוב לא צריך כוונה כיון שתכלית המצוה היא מה שהמלוה מקבל מעותיו. וכן כתב בשו"ת מהרי"ט [ח"א קכז] שאפוטרופסין יכולים לפסוק צדקה על היתומים כדי להגן עליהם אף שאין היתומים נותנים מדעתם, כיון שהעניים נהנים מנכסי היתומים, וזכות הוא להם, והוכיח כן מלעיל [ח ב] שרבא כפה את רבי זירא ונטל ממנו צדקה, הרי שגם על ידי כפייה יש קיום מצות עשה, כי בצדקה העיקר שיהנה העני. המנחת חינוך [מצוה רכח אות ד] הקשה לדעת החינוך שכל מי שאינו פורע חובו עובר בלא תעשה של "לא תגזול" וכשיטת המרדכי [כתובות רכב] והרדב"ז בתשובה [ח"ב סימן תרי], שמצות פריעת בעל חוב היא מצות לא תעשה משום גזילה, אם כן מדוע צריכה הגמרא לומר שכופים אותו משום העשה, הרי גם בלא העשה כופים אותו משום הלא תעשה. ובשערי חיים [קידושין סימן טז] תירץ, כי רק מאן דאמר שעבודא דאורייתא סובר שעובר על לא תעשה, כיון שהשעבוד הוא מקצת קנין, וכשאינו משלם עובר בלא תעשה של גזילה, אבל לרב פפא הסובר שעבודא לאו דאורייתא, אין למלוה זכות ממון בנכסי הלוה ולא שייך בו גזילה. עוד תירץ, כי הראשונים נחלקו אם כופים על לא תעשה, שהר"ן בחולין [דף קלב] סובר שכופים, ובשערי תשובה [שער ג אות יא] מדוייק כי רק על מצות עשה כופין, ולדעת הרבינו יונה בשערי תשובה יש לומר, כי גם למאן דאמר שעבודא דאורייתא, אמנם יש לא תעשה כשאינו פורע החוב, אבל אין כופין על לא תעשה. הדברי יחזקאל [סימן נא אות ב] תירץ, כי הלאו נאמר רק כשאין דעתו לשלם את החוב, אבל אם בדעתו לשלם לאחר זמן, אינו עובר אלא רק על עשה. ובקובץ שיעורים [כתובות פו א] תירץ, שאינו עובר על הלאו כל זמן שבידו לפרוע את החוב.

^[7] הרשב"ם פירש כי רק במלוה על פה חוששים לצררי, ובתוספות הקשו כי במלוה על פה נטעון ליתומים שהחוב פרוע, ותירצו הראשונים, כי מדובר שמת קודם זמן הפרעון, ויש חזקה שאין אדם פורע קודם זמן הפרעון, ומכל מקום ביתומים חוששים לצררי.

^[8] רש"י ערכין כב א

ועל כך רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם יש נכסים ללוה — אחד זה ואחד זה, כלומר, אפילו קבלן, לא יפרע מהן אלא מנכסי הלווה.

ובמסקנת ההלכה לענין זה, מביאים את מה שאמר רבה בר חנה אמר ר' יוחנן: כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו — הלכה כמותו, חוץ משלושה דברים: ערב, כלומר, ההלכה האמורה כאן, שמלוה יכול להיפרע מערב למרות שיש נכסים ללווה, וצידון, כלומר, בהלכה שנידונה אגב מעשה שהיה בצידן בתנאי הגט (גיטין עד,א), וראיה אחרונה מחלוקת אחרונה שנחלק עם חכמים בענין הבאת ראיה לבית דין (סנהדרין לא,א).

א ומעתה באים לדון כיצד נעשה אדם ערב, וכיצד הוא נעשה קבלן. אמר רב הונא: אם אמר: "הלוהו ואני ערב", או "הלוהו ואני פורע", או "הלוהו ואני חייב", או "הלוהו ואני נותן" — כולן לשון ערבות הן משום שאמר "הלווהו", לומר שתהא הלוואה זו למקבל, אלא שהוא מתחייב לערוב לו.

אבל אם אמר לו בלשון: "תן לו ואני קבלן", או "תן לו ואני פורע", "תן לו ואני חייב", או "תן לו ואני נותן" — כולן לשון קבלנות הן, שלשון "תן" משמעה — תן לו בפועל על חשבוני, אני אקבל עלי את החוב.

איבעיא להו [נשאלה להם השאלה ללומדים]: אם אמר בלשון "הלוהו ואני קבלן", או "תן לו ואני ערב", מאי [מה] הדין? האם הולכים אחר ההבחנה בין הלשון "הלווהו" לבין הלשון "תן לו", או שמא הולכים אחר ההבחנה בין הלשון לשון "ערב" לבין הלשון "קבלן"?

אמר ר' יצחק: לשון ערבות — ערבות, לשון קבלנות — קבלנות, שאם הזכיר לשון "ערב" הרי הוא ערב, ואם הזכיר לשון "קבלן" הריהו קבלן.

רב חסדא אמר: כולן לשון קבלנות הן, בר [חוץ] מהלשון "הלוהו ואני ערב".

ואילו רבא אמר: כולן לשון ערבות הן, בר [חוץ] מהלשון "תן לו ואני נותן".

אמר ליה [לו] מר בר אמימר לרב אשי, הכי [כך] אמר אבא: אם אומר "תן לו ואני נותן" — אין למלוה על הלוה כלום, אלא כל התביעה היא על הערב (הקבלן) בלבד.

ודוחים: ולא היא, אין הדבר כן, אלא לא מיפטר [נפטר] הלוה מיניה [ממנו] מן המלוה עד שישא ויתן ביד, כלומר, עד שהערב עצמו יקח את הכסף מיד המלוה ויתן ללווה בפועל, ואז תובע המלוה רק מן הערב.

ב מסופר: ההוא דיינא דאחתיה למלוה לנכסי דלוה מקמי דלתבעיה ללוה [דיין אחד שהוריד את המלוה לנכסי הלווה לפני שתבע את הלווה שיפרע הוא את חובו], סלקיה [סילק אותו] את המלוה רב חנין בריה [בנו] של רב ייבא מנכסים אלה.

אמר רבא: מאן חכים למעבד כי הא מילתא [מי חכם לעשות דבר כזה], אי לאו [אם לא] רב חנין בריה [בנו] של רב ייבא! ומה היה טעמו? — קסבר [סבור הוא]: נכסיה דבר איניש אינון מערבין יתיה [נכסיו של אדם הם נעשים ערבים שלו], ויש לדון בהם כבדין ערב, ותנן [ושנינו במשנתנו]: המלוה את חבירו על ידי ערב — לא יפרע מן הערב, וקיימא לן [ומוחזק בידינו] שפירוש הדבר: לא יתבע ערב תחלה. וכיון שנכסיו של אדם הם רק ערבים לו — אין המלוה רשאי לגבות את חובו מנכסיו. אלא יתבע קודם מן הלווה, שמא יש בידו כסף מזומן.

ג ועוד בדין ערב, מסופר: ההוא ערבא דיתמי דפרעיה [ערב אחד של יתומים שפרעו] למלוה את חובו מקמי דלודעינהו ליתמי [לפני שהודיע ליתומים] שיש חוב, ושהוא עומד לפורעו עבורם, ולאחר מכן בא לתבוע מהם את הכסף.

אמר רב פפא: כלל הוא שפריעת בעל חוב היא בגדר מצוה, ויתמי [והיתומים], כיון שהם קטנים, לאו [לא] בני מיעבד [עשיית] מצוה נינהו [הם], ולכן אין הערב יכול לתבוע מהם את מה ששילם.

ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע אמר: אין לתבוע מן היתומים מסיבה אחרת — אימר צררי אתפסיה [אמור שצרור כסף נתן לו] אביהם בחייו, וסילק את החוב או מקצתו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rav Ḥisda says: All of the expressions mentioned in this discussion are expressions of an unconditional guarantee, except for: Lend money to him and I am a guarantor.

Rava says: All of the expressions mentioned in this discussion are expressions of a standard guarantee, except for: Give money to him and I will give the money back to you.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

חוץ מערב. הא דקאמר במתני' דבין כך ובין כך לא יפרע מן הערב:

צידן. במס' גיטין מעשה בצידן באחד שאמר לאשתו הרי זה גיטך על מנת שתביא אצטליתי ואבד אצטליתו אינו גט: רשב"ג אמר נותן דמיה והרי הוא [גט] ולית הלכתא כוותיה:

וראיה אחרונה. במס' סנהדרין אמר רשב"ג מה יעשה זה שלא היה יודע שיש לו עדים ומצא עדים ולא היה יודע שיש לו ראיה והביא לו ראיה כו':

כולן לשון ערבות הן. כיון שאמר לו בלשון הלואה:

כולן לשון קבלנות הן. כיון שאמר לו בלשון נתינה דנתינה היינו קבלנות כדאמרי' לעיל תנה אותו על ידי דהיינו קבלנות:

איבעיא להו הלוהו ואני קבלן. וכן כי אמר ליה תן לו ואני ערב מאי מי אזלינן בתר תן לו דהיינו קבלנות או בתר ואני ערב דהיינו ערבות:

אמר רב יצחק. תפוס לשון אחרון להיכא דאמר ליה לבסוף ואני ערב היינו לשון ערבות ולהיכא דאמר לבסוף ואני קבלן היינו לשון קבלנות אע"ג דאמר מעיקרא הלויהו:

בר מתן לו. דהיינו תנה אותו על ידי ואני אשיבנו אליך היינו קבלנות גמורה: ולא היא לא מפטר לוה מיניה דמלוה עד שישא מיד המלוה ליתן ללוה דהשתא לא קיבל הלוה מיד מלוה כלום להכי אין לו עליו כלום אלא הקבלן אפי' יש נכסים ללוה:

מאן היה לסלוקיה ההוא דיינא אלא רב חנן בר אבא. דקסבר נכסוהי דברנש אינון ערבין ליה ולא היה לו ליפרע מן הנכסים דהיינו הערב עד שיתבע מן הלוה תחלה דשמא אילו תובע הוה היה פורעו ממקום אחר:

ההוא ערבא דיתמי. שהיה א' ערב של אביהן במלוה שעל פה ומת האב והיה הערב ליתומין פורע החוב למלוה מנכסיו של עצמו מקמי דלודעינהו ליתמי והיה רוצה הערב לגבות מן היתומין מה שפרע למלוה:

רב פפא אמר פריעת בעל חוב. למלוה במלוה שבעל פה ואין בה קנין לא חיוב הוא לפורעו כיון דאין לו שטר ולא עדות וקנין אלא מצוה היא שיפרע לו הודאת מלוה על פה ואילו היה הלוה קיים ולא היה רוצה לקיים מצוה זו היו בית דין חובטין אותו עד שיאמר רוצה אני ויפרע והשתא שמת ובניו יתומין קטנים הן יתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו עד דגדלי והלכך לית עלייהו לפרוע לא למלוה ולא לערב כלום ולא פריעי ליה להאי ערב כלום אבל אי היה בשטר היו מחויבין לפרוע:

ורב הונא בריה דרב יהושע. אמר להכי לא פרעי יתמי כלום לערב דאימור אביהן קמי דמת שמא אתפסיה צררי למלוה כשיעור חובו ולא היה חייב כלום למלוה:

מקמי דלודעינהו ליתמי. פי' נראה לי דה"ק רב פפא, פריעת בעל חוב מצוה היא והך מצוה רמי' אערב וכיון דיתמי קטנים פטורין השתא מכל מצות והאי קדם ופרע רצה הוא לזכות במצו' ולא משלמי לעולם ואלו תבעם ליתומים בודאי על דעת ליטול מהם עשה כן וכשיגדלו גובה מהם ודמיא הא מילת' למעשה דקטינ' דאביי דאמר הנך קמאי מצוה קא עב די אי אמר קטיני סלוקי סלקיה ה"נ איפרע אדעת' למישקל מיתמי כגון דאודעינהו שליחות' דאבוהון עבד וכי לא אודעינהו מצוה דרמי' עליה ולא רמי' איתמי מהשתא עבד. הילכך פטורין לעולם ואע"פ שהיתה מלוה בשטר.
ורב הונא בריה דרב יהושע פליג עליה משום דלית ליה פריעת בעל חוב מצוה אלא שעבודא דאוריית' סבירא ליה וקא פטר להו משום אימ' צררי אתפסיה כלומר מכיון דקדם ופרע מנפשיה לאו שליחות' דאבוהון עבד וכי הדר ותבע ליתומים במלוה על פה תבע להו ואמרינן ליה דילמ' צררי אתפסיה לדידך או למלוה ואלו אודעינהו בזמן דאיתיה לשעבוד' דשטרא כי היכי דלא מיפטרי יתמי מיניה דמלוה אלאו בעודן קטנים לא מיפטרי מיניה דערב דהא ערב במלוה ולמיפרעי' למלוה תבע ושעבוד' דאוריית'.
וליכא למימר דטעמיה דרב הונא בריה דרב יהושע דפליג עליה דרב פפא משום דלא סבירא טעמ' דרב פפא כיתמי' לאו מעבד מצות נינהו דהא טעמ' דרב פפא ביתמי טעמ' רבה הוא. ועוד דאמרינן בכתובות (פ"ו א') לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה וכו' אלמא דרב הונא לית ליה.

רבא אמר כולן לשון ערבות הן לבר מתן לו ואני נותן לך. כך גריס ר"ח ז"ל וכן היא בהלכות הרב אלפסי ז"ל. ור"ש ז"ל גם כן גורס כן, אלא שכתב דלאו דוקא, אלא כל שכן תן לו ואני קבלן. ואינו מחוור בעיני, דהא בתן לו ואני נותן אמר לו מר [בר] אמימר לרב אשי משמיה דאבוה דאין לו למלוה על הלוה כלום, דאלמא תן לו ואני נותן משתעבד טפי מכולהו, והיכי ילפינן קבלן מיניה. ועוד דאם איתה לימא לבר מתן לו ואני קבלן, דשמעינן מינה דכל שכן באני נותן. אלא משמע דדוקא באני נותן אבל באני קבלן לשון ערבות הוא. אלא שיש לדחות להו דלמאן דבעי הלוהו ואני קבלן טפי עדיף ואני קבלן מואני נותן, דהא רב הונא אמר בהדיא הלוהו ואני נותן לשון ערבות ואפילו הכי איבעיא להו הלוהו ואני קבלן.
והרב אלפסי ז"ל פסק כרבא דבתרא הוא, דכולן לשון ערבות הן, כלומר, בין עפח"ן בין קפח"ן, ואינו קבלן לבד מתן ואני נותן. ויש מי שאומר שאם כתוב בשטר ונעשיתי לו קבלן גמור דנין אותו בקבלן, דכל שהודה שנעשה קבלן גמור סתמא דמילתא קבלן בדיניה הוא וכך אמר לו תן לו ואני נותן. ובענין זה כתוב בתוספות.
ברוב הספרים, גם בהלכות הרב ז"ל, כתוב בדברי רב הונא סימן עפח"ן וקפח"ן. ותמיהא לי, דהא אין ההפרש בין עפח"ן לקפח"ן באות העי"ן והקו"ף, אלא בין הלוה ותן לו, והיה לומר הפח"ן ותפח"ן, הה"א לסימן הלוהו והתי"ו לסימן תן לו. ומקצת ספרים ישנים מצאתי שאין בהם סימנין אלו כלל. ונ"ל שהוא נכון.

ולא היא לא מיפטר לוה מיניה דמלוה עד שישא ויתן ביד. וכן הלכה. נמצאו שני דינין: קבלן אם לא נשא ונתן ביד אפילו אמר תן לו ואני נותן, אם רצה מלוה מזה גובה ואם רוצה מזה גובה, ואין אחד מהן יכול לדחות את הלוה אצל חברו. נשא ונתן ביד הלוה יכול לדחות את המלוה אצל הערב, לפי שהערב כלוה אצל המלוה וכמלוה אצל הלוה. ומשמו של רבינו תם ז"ל אמרו בתוספות (קעג, ב ד"ה חסורי מחסרא), דמכל מקום אם אין נכסים לערב חוזר המלוה אצל הלוה וגובה ממנו מדרבי נתן. ונראה שאם מחל הערב ללוה אין המלוה יכול לחזור עליו, שהרי מחל לו הערב השעבוד שיש לו עליו. ומיהו עוד צריכא עיון בפרק האשה שנתאלמנה (כתובות יט, א) בשמעתא דהאומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן, ואוקימנא בשאמר המלוה וכגון שחב לאחרים מדרבי נתן. ושם כתבתי.
וכל שבא מלוה ליפרע מן הערב אי אפשר לו ליפרע ממנו אלא מה שהיה אפשר ליפרע מן הלוה, כלומר, שאילו אין ללוה אלא זבורית אף על פי שיש לקבלן עדית ובינונית וזיבורית אינו נפרע מן הקבלן אלא מן הזיבורית. וכן אם רצה לוה לפורעו אי אפשר לו לתבוע את הקבלן תחלה, וכדמוכח בריש פרק הניזקין (גטין נ, א) ושם כתבתי בסייעתא דשמיא.

ההוא ערבא דיתמי דפרעיה למלוה מקמי דלודעינהו ליתמי וכו'. שמועה זו רבו פירושיה ועדיין היא צריכה תלמוד, אלא שאני כותב כאן מה שפירש בה הרמב"ן ז"ל, והריני כותבה בלשונו ז"ל: נראה לי דהכי קאמר רב פפא, פריעת בעל חוב מצוה היא, והך מצוה רמיא אערב, וכיון דיתמי קטנים פטורין השתא מכל מצות, והוא קדם ופרע רצה הוא לזכות במצוה ולא משלמי לעולם. ואילו תבעם ליתומים, בודאי על דעת ליטול מהם עשה כן, ולכשיגדלו גובה מהם, ודמיא הא מילתא למעשה (כתובות צא, ב) דקטינא [דאביי] דאמרינן סלוקי סלקוה, הכא נמי אי פרע אדעתא למשקל מיתמי, כגון דאודעינהו, שליחותה דאבוהון עבד, וכי לא אודעינהו מצוה דרמיא עליה ולא רמיא איתמי מהשתא עבד, הילכך פטורין לעולם, ואף על פי שהיתה הלואה בשטר. רב הונא בריה דרב יהושע פליג עליה, משום דלית ליה פריעת בעל חוב מצוה, אלא שעבודא דאורייתא קא פטר להו, משום דצררי אתפסוה, כלומר, וכיון דקדם ופרע מנפשיה לאו שליחותא דאבוהון עבד, וכי הדר ותבע ליתומים במלוה על פה תבע להו ואמרינן ליה דילמא צררי אתפשך לדידך או למלוה, ואילו אודעינהו בזמן דאיתיה לשעבודא דשטרא, כי היכי דלא מיפטרי מיניה דערב, דהא ערב כמלוה, ולמיפרעיה למלוה תבע, ושעבודא דאורייתא. וליכא למימר דטעמיה דרב הונא בריה דרב יהושע דפליג עליה דרב פפא משום דלא סבירא ליה טעמיה דרב פפא דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו טעמא רבא הוא. ועוד דאמרינן בכתובות (פו, א) לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה, אלמא לרב הונא לית ליה. ואותבינן עליה דרב פפא מהא דתניא בתוספתא: ערב שהיה שטר חוב יוצא מתחת ידו אינו גובה, פירשו הראשונים דהאי אינו גובה ודאי מן היתומים קאמר, דאילו מיניה, אי ליכא עדים דערב פרעיה למלוה, פשיטא דיכול לוה לומר אני פרעתים למלוה או פרעתיך, ואי דאיכא סהדי דערב פרעיה למלוה וידעי מיניה דלוה לא פרעיה בתר הכי לערב, אמאי אינו גובה. וכן סופא אם כתב לו התקבלתי גובה, אמאי, לימא ליה הדרי ופרעתיך, דלאו מלוה בשטרא היא לו, ואי דאיכא סהדי דלאו הדר פרעיה, פשיטא, אלא דלגבות מן היתומים קתני וכשפרעו ערב למלוה בפנינו בין בחיי אביהן בין כשהן קטנים ולא גבה מהם כלום. רישא אינו גובה משום צררי וסופא קתני אם כתב לו התקבלתי, כלומר שכתב בעל חוב לערב התקבלתי ממך, גובה, וכן שנויה בתוספתא, אלמא אף על גב דקדים ופרעיה, כיון דמנפשיה פרעיה ולאו צררי אתפסיה, גובה. ופריק להכי טרח ערב וכתב ליה בעל חוב התקבלתי, למיתבעינהו ליתמי, וכיון דאדעתא דידהו פרעתי כי גדלי משלמי. וסליקא שמעתא שפיר, עד כאן.

עוד בפרק גט פשוט : ההוא ערבא דיתמי (ופרעי) [דפרעיה] למלוה מקמי דליטענינהו ליתמי אמר רב פפא פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו. נ"ל לפרש, יתמי, כלומר יתומים קטנים, לאו בני מיעבד מצוה נינהו, ואלו הודיעם תחלה ואחר כך פרע הרי גלה בדעתו שאינו נותן מדעתו, אלא מהכרח בעל חוב לפרע מחמתם, ובדעתו לגבות הם כשיגדלו, כדרך שהיה עושה המלוה עצמו, ולפיכך מחייבין אותם לפרוע מנכסי אביהן כשיגדלו בדרך המלוה עצמו. אבל עכשיו, שפרע עד שלא הודיעם, כאילו לא פרע מחמתם אלא מעצמו, וחזרו מעות אל אצלם כמלוה על פה. ושיעבודא לאו דאורייתא, ואפילו במלות אביהם אינן חייבין אלא מחמת מצוה, ואף על פי שחייבין לפרוע אפילו מלוה על פה של אביהם לדעת רב פפא, כדאיתא לקמן בסוף פירקין (בבא בתרא קעו, א) התם הוא שלוה אביהם ומשום שלא תנעול דלת בפני לווין, אבל זה שפרע מעצמו הרי חזרה מלוה זו כמלוה חדשה שהלווה זה מעצמו שלא מדעת האב ושלא מדעתם ואין כאן נעילת דלת. וקא סלקא דעתא השתא דאפילו כתב לוה מלוה התקבלתי, משום דנסתלק המלוה וכאילו בא זה והלוה אותם מעצמו, ולפיכך פטורין לגמרי, דשיעבודא לאו דאורייתא ונעילת דלת בכי הא ליכא, והיינו דמקשינן ליה מברייתא דאם כתב ולא התקבלתי גובה. ורב הונא בריה דרב יהושע סבר שיעבודא דאורייתא, ולפיכך אמר הכא לאו משום דלאו בני מיעבד מצוה נינהו, דבעלמא חייבין ודאי נינהו לפרוע מנכסי אביהן ובית דין יורדין נכסיהן, אלא טעמא הכא משום דחיישינן לצררי, כלומר, שמא התפיס האב צררי לערב ומשום הכי פרע עד שלא הודיעם, ואזלא לה ההיא מלוה, דמלוה כבר נפרע ונסתלק. ואקשינן מדתניא ערב היוצא שטר חוב מתחת ידו אינה גובה ואם כתב לו התקבלתי, כלומר, המלוה לערב, שנתן לו כחו באותו שטר ובא מחמתו, גובה, וברייתא זו מקובלת בידם שהיא שנויה בערב הבא ליפרע מנכסי יתומים, ומקצת ספרים יש שכתוב בהן בפירוש ערב של יתומים, ואפילו לספרים דלא גרסי הכי על כרחנו ביתומים היא, דאי בלוה עצמו רישא דקתני אינו גובה היכי דמי, אי בשהלוה מודה שהערב פרע את המלוה ועדיין לא שלם הוא לו, אמאי אינו גובה, שאין דין ערב כדין פורע חובו של חברו שלא מדעתו, ואי באומר לו פרעתייך פשיטא דאינו [גובה, ד]הא מלוה על פה היא, אלא על כרחין ביתומים היא, ואמרינן בשלמא לרב הונא בריה דרב יהושע היינו דגובה בשכתב לו מלוה התקבלתי, שהרי חזר הערב כמלוה, כיון שבא מכח המלוה, וגובה בשטרא שבידו לכשיגדלו היתומים, אלא לרב פפא דאמר פריעת בעל חוב שהלוה את אביהם מצוה וכשפרע זה מעצמו אפילו מצוה ליכא גבי יתומים דהרי זה כאילו הלוה אותם מעצמו, ואין כאן אפילו משום נעילת דלת, אם כן אפילו כתב לו התקבלתי מאי הוי. ופריק דעד כאן לא קאמר רב פפא אלא בשלא כתב לו המלוה התקבלתי, אבל התם שאני, דלהכי טרח וכתב ליה המלוה התקבלתי שלא תהא זה כבא במלוה חדשה, שאין דעתו להלוות להם עכשו, אלא הרי הוא כקונה שטר חוב של מלוה וכקונה שטר חוב בעלמא. כך נראה לי.

ואיזהו ערב ואיזהו קבלן כל שאמר לו תן לו ואני נותן לך הרי זה קבלן וכן אם אמר תן לו ואני קבלן שמאחר שאמר תן לו ולא אמר לשון הלואה הרי סלקו מדין הלואה לאותו שמקבל המעות וכן מאחר שאמר ואני נותן הרי סלקו מתביעה לאותו שהלוה וכן באני קבלן עם תן לו אבל אם אמר הלוהו אף באני נותן או אני ערב אף בתן לו כלם לשון ערבות הם מעתה הלוהו ואני ערב הלוהו ואני פורע הלוהו ואני חייב הלוהו ואני נותן אפילו הלוהו ואני קבלן וכן תן לו ואני ערב כלם לשון ערבות הם תן לו ואני קבלן תן לו ואני פורע תן לו ואני חייב תן לו ואני נותן כלם לשון קבלנות הם וגדולי הפוסקים פסקו שכלם לשון ערבות חוץ מתן לו ואני נותן או ואני קבלן ומפרשים דברי רבא על כלם ולא יראה כן:

כתב שהוא נכנס לו ערב קבלן יש מי שכתב שיד בעל השטר על התחתונה והרי הוא ערב ולא יראה לי כן אין זה אלא ביאור כלומר שערבות זה היא קבלנות הרי שנכנס לו קבלן ורצה המלוה מ"מ לתבוע ללוה תחלה אין הלוה יכול לדחותו אצל הערב אלא בידו לתבוע למי שירצה תחלה ומ"מ אם נשא הקבלן המעות מידו של מלוה ונתן ליד הלוה הרי הלוה יכול לדחותו לגמרי אצל הקבלן ואין לו על הלוה כלום ומ"מ בלשון ערבות אפילו נשא ונתן ביד נפרע מן הלוה תחלה על הדרכים שביארנו:

נמצאו לשטתנו שלשה דינין בערב האחד ערב סתם ודינו שלא ליפרע מן הערב עד שישביעו את הלוה ואפילו לא היו לו נכסים ידועים השני ערב בעל מנת ודינו שיפרע מן הערב תחלה אפילו היו נכסים ידועים ללוה ואף הקבלן בדין זה והשלישי קבלן שנשא ונתן ביד ודינו שאין למלוה על הלוה כלום ולדעת גדולי המפרשים נמצאו ארבעה דינין הראשון ערב סתם ודינו שלא ליפרע מן הערב עד שישביעו את הלוה על הדרך שכתבנו והשני ערב בעל מנת ודינו שאם אין נכסים ידועים ללוה נפרע מן הערב ואין מזקיקין אותו לירד עמו לדין ולהשביעו אבל אם יש לו נכסים ידועים לא יפרע מן הערב השלישי קבלן שאפילו יש ללוה נכסים ידועים יפרע ממנו תחלה אלא שאם רצה לתבוע ללוה אין הלוה דוחהו אצל הערב והרביעי קבלן שנשא ונתן ביד שאין לו על הלוה כלום:

כשהמלוה בא לבית דין וקובל על הלוה יש לבית דין להזמין את הלוה לבא לפניהם ואומרים לו שישלם ולא שירדו לנכסיו עד שיתבעוהו וכל דיין שטעה והוריד המלוה בנכסי הלוה עד שלא הזמינו מעבירין אותו ויראה שאפילו לא היה במדינה שולחין לו והוא שאמרו בירושלמי כתובות פ"ט ה"י אנן משלחינן בתריה תלת זמנין אי אתא טבות ואי לא מחלטין נכסיא הגע עצמך דהוא באתר רחיק משלחין ליה תלת אגרין חדא גו תלתין וחדא גו תלתין אי אתא טבות וכו' ופירשו הגאונים שאף מן הערב אין נפרעין שלא בפני לוה עד שמודיעין אתו וכן פירשו שלא להוריד מלוה בנכסי לוה עד שיודיעוהו אפילו היה במדינת הים ואפילו בשטר שיש בו נאמנות שמא יש בידו שובר ומ"מ אם שלחו ולא בא או שלא נמצא או שלא ידעו היכן הוא אין להם עוד לעשות אלא משביעין את המלוה ומורידין אותו לנכסי לוה בין קרקע בין מטלטלין ואין חוששין לשובר ופירשו הטעם במסכת ערכין כ"ב ב' שלא יהא כל אחד נוטל מעותיו של חברו והולך לו ומזקיקין אותו להביא שלש ראיות אחת לקיים את שטרו ואחת שבעל חובו אינו בכאן עד שנזקיקהו לבא לדין עמו והשלישית שהנכסים אלו של לוה:

למדת ממה שכתבנו שאף בבני חורין אין מורידין עד שיזמינוהו שכל נכסיו של אדם אין משועבדין אלא מדין ערבות וכבר ביארנו שיש לנו להזקיק את הלוה תחלה ואין אנו צריכין לפרש מעשה הנזכר כאן בהורדה לנכסים משועבדים קודם שיתבע את הלוה וישביענו אם יש לו בני חורין ואע"פ שגדולי המפרשים פירשוה כן:

רשב"ג אומר אם יש נכסים ללוה אחד זה ואחד זה לא יפרע מהם. כלומר אחד ערב ואחד קבלן לא יפרע מהם. וליתה לדרשב"ג, דאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וציידן וראיה אחרונה. דאפי' למאן דאית ליה האי כללא בהני תלת מודה דלית הלכתא כוותיה:

קכט. ערב הא דאמרן. ציידן, דתנן בפרק מי שאחזו קורדיאקוס (גיטין עד,ב) אמר רשב"ג מעשה בציידן באחד שאמר לאשתו הרי זה גיטך על מנת שתתני לי אצטליתי ואבדה אצטליתו אמרו חכמים תתן לו את דמיה. ראיה אחרונה, דתנן בפרק דיני ממונות בתרא (סנהדרין לא,א) אי אמרו לו הבא עדים אמר אין לי עדים הבא ראיה אמר אין לי ראיה לאחר זמן מצא עדים ומצא ראיה הרי זו אינה כלום, אמר רשב"ג מה יעשה לא היה יודע שיש לו עדים ומצא עדים לא היה יודע שיש לו ראיה ומצא שיש לו ראיה. ושמעינן מיהא דרבי יוחנן דלית הלכתא כרשב"ג בהני תלת. מיהו האי כללא דקא פסיק [ו]אמר כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו לא סמכינן עליה אלא היכא דחזינן סוגיא דגמרא כותיה, דהא אסיקנא בפרק המדיר (כתובות עד,א) אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן, ורבא אמר רב נחמן נמי התם לית ליה האי כללא אלא בסתם משנה. וכן הלכתא:

קל. אמר רב הונא הלוהו ואני ערב הלוהו ואני פורע [הלוהו ואני חייב] הלוהו ואני נותן כולן לשון ערבות הן תן לו ואני קבלן הן תן לו ואני פורע תן לו ואני חייב תן לו ואני נותן כולן לשון קבלנות הן. והא דרב הונא הילכתא היא כדבעינן לברורי לקמן. איבעיא להו הלוהו ואני קבלן אי נמי תן לו ואני ערב מאי. בתר לשון ערבות אזלינן או בתר לשון קבלנות אזלינן. א"ר יצחק לשון ערבות ערבות לשון קבלנות קבלנות. הלוהו ואני קבלן קבלן תן לו ואני ערב ערב. רב חסדא אמר כולן לשון קבלנות הן בר מן הלוהו ואני ערב. רבא אמר כולן לשון ערבות הן לבר מתן לו ואני נותן. אמר ליה מר בר אמימר לרב אשי הכי אמר אבא תן לו ואני נותן אין למלוה על הלוה כלום ולא היא לא מיפטר לוה מיניה דמלוה עד שישא ויתן ביד. כלומר עד שישא קבלן בידו מן המלוה ויתן ללוה.

וקימא לן כרבא. מיהו הא דרבא פליגי בה רבואתא. איכא ביניהו דסבירא להו דרבא לאו לאפלוגי אדרב הונא קאתי, אלא לאפלוגי אדרבי יצחק ואדרב חסדא קאתי, ופסקי הלכתא כרב הונא ורבא. והדין סברא דרבואתא קשישי.

ואיכא מיניהו מאן דסבירא ליה דרבא לאיפלוגי אכולהו אתא, ואפי' אדרב הונא. מיהו לאו למעוטי תן לו ואני קבלן קאתי, אלא למעוטי תן לו ואני פורע ואני חייב, ולמעוטי תרתי דאיבעיא לן, ואשמעינן תן לו ואני נותן דאע"ג דלא פריש לישנא דקבלנותא דהוי קבלן, וכל שכן תן לו ואני קבלן דפריש בהדיא לישנא דקבלנותא, ולמעוטי ואני פורע ואני חייב דשייכי נמי גבי ערב דמיחייב למיפרע לבתר דתבע ליה מלוה ללוה ולא משכח ליה נכסי לאפרועי מיניהו. והדין סברא דרבינו שמואל הצרפתי זצ"ל.

ואיכא מרבואתא בתראי דסבירא להו דרבא אפי' למעוטי תן לו ואני קבלן קאתי, ופסק הלכתא כרבא. והדין סברא דרבינו יצחק בעל הלכות ז"ל וסברא דתלמידיה דאתו בתריה. ולדילן מסתברא כי טעמא דרבנן קמאי, דלא אתא רבא למעוטי מלשון קבלנות אלא הלוהו ואני קבלן הלוהו ואני פורע הלוהו ואני נותן, דלשון הלואה לא שיכא אלא גבי ערב דעיקר שעבודיה דמלוה גבי לוה הוא, ואמטול הכי לא יתבע ערב תחלה, וכיון דאמר ליה לשון לשון הלואה משמע לשון ערבות. אבל גבי תן לו ואני קבלן תן לו ואני פורע תן לו ואני חייב תן לו ואני נותן מודה ליה רבא לרב הונא דלשון קבלנות נינהו. ורבא דקאמר כולן, לאיתויי הנך תרתי דאיבעיא לן אצטריכא ליה, לאפוקי מדרבי יצחק, וכל שכן מדרב חסדא. דאי ס"ד דהאי דקאמר רבא כלן לשון ערבות הן אכלהי הני דרב הונא קאי הכי תן לו ואני קבלן בכלל, ואם כן היכי סלקא דעתא דסבירא ליה לרבא דכי אמר תן לו ואני נותן הוי קבלן וכי אמר תן לו ואני קבלן בהדיא לא הוי קבלן.

אלא על כרחיך כלן דרבא לאו דוקא, ורבא לא אתא למעוטי אלא הנך דשייך בהו לשון ערבות. ואדרב יצחק ורב חסדא בלחוד הוא דפליג, דקסבר רב חסדא דכל היכא דשייך לשון קבלנות אע"ג דשייך ביה נמי לשון ערבות, כגון תן לי ואני ערב אי נמי הלוהו ואני קבלן הלוהו ואני פורע וכיוצא בהן קבלן הוי. ורבי יצחק מודי ליה בלשון קבלנות אע"ג דאמר הלוהו, ופליג עליה בלשון ערבות ואע"ג דאמר תן לו. ורבא סבר דכל היכא דשייך ביה לשון ערבות כגון הלוהו, אע"ג דשייך ביה נמי לשון קבלנות כגון דאמר ליה ואני קבלן ואני נותן ואני פורע ואני חייב, ערב הוי. וכ"ש היכא דפריש לשון ערבות, ואע"ג דאמר תן לו, דכל כי האי גוונא הלך אחר הפחות שבלשונות כדפרישנא לעיל, עד דאמר לשון קבלנות גרידתא כגון תן לו ואני נותן. והוא הדין לתן לו ואני פורע ותן לו ואני חייב, דנותן ופורע וחייב כולהו כי הדדי נינהו. ואין צריך לומר בתן לו ואני קבלן דהוי קבלן, דהאי דנקט רבא תן לו ואני נותן דהוי קבלן לאו למעוטי ואני חייב ואני פורע קאתי אלא לבד מתן לו ואני נותן ומאי דדמי ליה קאמר.

ודמיא לההיא דגרסינן בפרק יש נוחלין (לעיל בבא בתרא קכט,ב) והלכתא תוך כדי דבור כדבור דאמי לבד מע"ז וקידושין, ואי אמרת לבד מע"ז וקידושין דוקא ותו לא קאמר, קשיא ההיא דגרסינן בפרקא בתרא דנדרים (פז,א) והלכתא תוך כדי דבור כדבור דאמי לבד ממגדף וע"ז ומקדש ומגרש. אלא לאו ש"מ דכי קאמרינן הכא לבד מע"ז וקידושין לבר מהני ומאי דדמי להו קאמרינן, לבר מע"ז ומאי דדמי ליה דהיינו מגדף דתרויהו פושט ידו בעיקר נינהו, ולבר מקידושין ומאי דדמי להו דהיינו גירושין דתרויהו איסור אשת איש נינהו. ואף (הוא) [הכא] דחוץ מתן לו ואני נותן דכותהון. ואם נפשך לומר דהאי דנקט תן לו ואני נותן היא גופא אצטריכא ליה לאשמועינן דהוי קבלן, ס"ד אמינא כי אמר ליה תן לו ואני נותן אין למלוה על הלוה כלום, קמ"ל רבא דאע"ג דאמר ליה תן לו ואני נותן קבלן הוי ואכתי לא מיפטר לוה מיניה דמלוה בהכין, דכיון דאמר לישנא דערבות לשעבודיה נמי ללוה קא מיכוון.

נקיטינן השתא דכל היכא דאמר ליה לשון הלואה או לשון ערבות, אע"ג דאמר ליה נמי לשון קבלנות ערב הוי, ולא הוי קבלן אלא היכא דאמר ליה לשון קבלנות ולא מדכר ליה לא לשון הלואה ולא לשון ערבות, כגון דאמר ליה תן לו ואני קבלן תן לו ואני פורע תן לו ואני חייב תן לו ואני נותן. מיהו אכתי לא מפטר לוה מיניה דמלוה עד שישא הקבלן ויתן ביד, דאפילו א"ל תן לו ואני נותן תן לו ואני פורע תן לו ואני חייב, דלא אדכר ליה לא לשון ערבות בפירוש ולא לשון קבלנות ממש, דאיכא למימר דהא דאמר ליה תן לו ואני נותן או חייב או פורע לאו לתורת ערבות ולא לתורת קבלנות קא נחית אלא לתורת הלואה קא נחית, והוא ניהו הלוה עצמו, דהאי לישנא נמי שייך נמי גבי לוה ושליחא בעלמא הוא דשוויה להאיך לקבולי ליה זוזי מן המלוה, דאפי' הכי קבלן הוי. דהא א"ל תן לו ואני קבלן, דודאי לדינא דקבלן בלחוד קא נחית דהא פריש לישנא דקבלנות בהדיא. וכל שכן היכא דאמר ליה תן ואני ערב, דאע"ג דנשא ונתן ביד ודאי לתורת ערבות בלחוד קא נחית ואפילו קבלן נמי לא הוי, וכל שכן דלא מיפטר לוה מיניה דמלוה בהכין. דיקא נמי דכי אמרי' בגמרא לא מיפטר לוה מיניה דמלוה עד שישא ויתן ביד, אמימריה דמר בר אמימר קיימינן דאמר תן לו ואני נותן אין למלוה על הלוה כלום, ועלה קאמרינן ולא היא אפילו בתן לו ואני נותן נמי לא מיפטר לוה מיניה דמלוה עד שישא הקבלן ויתן ביד, וכל שכן הנך:

קלא. ושמעינן מהני שמעתתא כלהי דלית הלכתא כרבן שמעון בן גמלאל דאמר אם יש נכסים ללוה אחד ערב ואחד קבלן לא יפרע מהם, אלמא לא שאני ליה בין ערב לקבלן, ואלו הני אמוראי כולהו שאני להו בין ערבות לקבלנות דלא כרשב"ג. ואע"ג דלא דחייה רבי יוחנן להא דרשב"ג אצטריכנן לאסתיועי מהני שמעתתא לאפוקי מדרבא בר רב הונא דפסק הלכתא בפרק דיני ממונות בתרא (סנהדרין לא,א) בהא נמי כרשב"ג.

נקיטינן השתא דכל היכא דנחית לתורת ערבות, לא שנא נשא ונתן ביד ולא שנא לא נשא ונתן ביד, לא שנא יש נכסים ידועים ללוה ולא שנא אין נכסים ידועים ללוה לא יתבע ערב תחלה, אלא תבע ליה ללוה ברישא. אי משכח ליה ממונא מיפרע מיניה כדמיפרע כל מלוה מנכסיה דלוה, ולית ליה רשותא למתבעיה לערב דאם כן מאי אהני לי דלא יתבע ערב תחלה, אלא דאי [לא] משכח ממונא ללוה הדר ותבע ליה לערב ומיפרע מיניה. והני מילי דלא אמר ליה על מנת שאפרע מממי שארצה אם יש נכסים ידועים ללוה לא יתבע ערב תחלה ולא יפרע הימנו, ואם אין נכסים ידועים ללוה ורצה לתבוע ערב תחלה ולהפרע ממנו הדין עמו. ודוקא ערב, אבל קבלן אף ע"ג דלא אמר ליה על מנת שאפרע ממי שארצה ואע"פ שיש נכסים ללוה, רצה תובע את הלוה תחלה רצה תובע את הקבלן תחלה ונפרע מאיזה מהן שירצה. ולא מיפטר לוה מיניה דמלוה עד שיאמר הקבלן למלוה תן לו ואני נותן או תן לו ואני פורע או תן לו ואני חייב, דכולהו הני לישני משמע דכוליה חיובא דקבלן הוא, דומיא דתן לו ואני נותן, ולא שייך בהו לישנא דחיובא גבי לוה. והוא שישא הקבלן בידו מן המלוה ויתן ללוה, אבל לא נשא ונתן ביד אי נמי א"ל תן לו ואני קבלן ואין צריך לומר היכא דאדכר לשון ערבות, אף ע"ג דנשא ונתן ביד עדיין הלוה חייב כדברירנא לעיל:

קלב. ההוא דיאנא דאחתיה למלוה לנכסים דלוה ומקמי דלתבעיה ללוה סלקיה רב חנן בריה דרב ייבא אמר רבא מאן חכים למעבד כי הא מילתא אלא רב חנן בריה דרב ייבא קסבר נכסוהי דבר איניש אינון ערבין ביה ותנן המלוה את חבירו על ידי ערב לא יפרע מן הערב וקימא לן לא יתבע ערב תחלה. וכן הילכתא, דהא רבא נמי קלסיה לרב חנן. מיהו הני מילי היכא דאיתיה ללוה במקום קרוב, דמשדריה בתריה בי דינא ואתי ביומיה. אבל היכא [דאיתיה] במקום רחוק לא נטרינן ליה, דהא רבא הוא דקלסיה הכא לרב חנן ואיהו גופיה קאמר בכתובות בפרק הכותב (כתובות פח,א) אפי' בעל חוב נפרע שלא בפני הלוה, שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חבירו והולך ויושב לו במדינת הים:

איבעיא להו הלוהו ואני קבלן כו'. משום דאיכא למידק בתרי אנפי ממילתיה דרב הונא מדקאמר הלוהו ואני ערב לשון ערבות משמע הא הלוהו ואני קבלן לשון קבלנות וכן בתן לו ואני ערב ומדקתני ותן לו ואני קבלן משמע הא הלוהו ואני קבלן לשון ערבות וכן בתן לו ואני ערב. אמר רבי יצחק לשון ערבות ערבות והאי דקאמר הלוהו ואני ערב הוא הדין תן לו ואני ערב ונקט הלוהו אגב אחריני. לשון קבלנות קבלנות והאי דנקט תן לו ואני קבלן אף על גב דבהלוהו ואני נותן קאמר דהוי לשון ערבות אלמא בלשון קבלן עדיף מנותן מזה דקדק רשב"ם ז"ל לקמן על מילתא דרבא דקאמר כולם לשון ערבות הם בר מתן לו ואני נותן וכל שכן תן לו ואבי קבלן. כן נראה לי. הרא"ש ז"ל.

רב חסדא אמר כולם לשון קבלנות הם כו'. על מילתיה דרב הונא קאי ולאפלוגי עליה אתא דקסבר רב חסדא כיון שאומר לו הלוהו ואני פורע הלוהו ואני נותן משמע שהוא מתחייב עצמו לפרוע עד שלא יתבע את הלוה עד שיאמר אני ערב. רבא אמר כולם לשון ערבות הם חוץ מתן לו ואני נותן והלכתא כרבא ואפילו אמר לו תן לו ואני קבלן לשון ערבות הוא. זהו דעת הגאון רבינו יצחק ז"ל. ואני תמה על תן לו ואני קבלן מה טעם אינו לשון קבלנות ובסוגיין דלעיל אמרינן קבלן אפילו שיש נכסים ללוה יפרע מן הקבלן משמע לכאורה מדקרי ליה קבלן שהאדם נעשה קבלן בלשון קבלנות עצמו. ואפשר דכי אמרינן חוץ מתן לו ואני נותן ואין צריך לומר תן לו ואני קבלן קאמר דבלשון קבלנות עצמו לא אצטריכא ליה להוציא ומפני שהיתה דעתו של רבא דתן לו ואני קבלן עדיף אצטריך לאפוקי תן לו ואני נותן והפך מהך סברא דאמרינן דתן לו ואני נותן עדיף ואין למלוה על הלוה כלום. ואין זה מחוור דהוה ליה למימר חוץ מתן לו ואני קבלן תן לו ואני נותן וכמו שהוציא רב חסדא הלוהו ואני ערב היה לו לרבא להוציא תן לו ואני קבלן בהדי תן לו ואני נותן. ונמצא בנוסחא עתיקא במילתיה דרבא חוץ מתן ואני קבלן. ומסתברא כהאי גירסא והוה סבירא ליה לרבא בתן לו ואני נותן לשון ערבות הם ואמרינן בתר הכי אמר ליה (רבא) מר בר אמימר כו' לא מיפטר ליה מיניה דמלוה עד שישא ויתן ביד כלומר כולי האי לא אמרינן דאין למלוה על הלוה כלום (אבל) וזה ודאי קבלן הוי והכי קיימא לן. והילכך פיסקא דמילתא דבין תן לו ואני קבלן בין תן לו ואני נותן הוי קבלן (חסר מכאן) ואין צריך לומר בלשון הלוהו חייב הלוה לפרוע דאטו משום נשא ונתן ביד פקע חיוב המלוה. וכל זה הענין כשתבע הלוה ללות ואמר לו תן לו ואני נותן אבל האומר לחבירו הלוני ואתן לפלוני ואני נותן אף על פי שלא נשא ונתן ביד אין על הלוה כלום אלא על זה שאמר לו הלוני. וקשיא לי על דרך זה שכתבנו הא דתנן איזהו ערב שהוא חייב הלוהו ואני נותן לך ולרב חסדא הוה ליה למימר הלוהו ואני ערב. ויש לומר דהאי ערב דקתני קבלן הוא ולפי שהזכיר הנח לו ואני נותן דשייך טפי בערבות דלאחר מתן מעות נקט נמי הלוהו ואני נותן ותנן נמי רבי שמעון בן גמליאל אומר אם יש נכסים ללוה בין כך ובין כך לא יפרע מן הערב אלמא לקבלן נמי קרי ערב ואף על פי שבגמרא נראה דמשנו בה בין כך ובין כך לא יפרע מהם ואמרינן נמי חוץ מערב וצידן והא דתנן נמי הערב לאשה בכתובתה היינו קבלן. ויש מפרשים כולם לשון קבלנות הם חוץ מהלוהו ואני ערב רישא מילתא דרב הונא בדינא ערבות נקט והוא הדין לאינך והכי קאמר חוץ מהלוהו ואני ערב וכל הנמנין עמו בדברי רב הונא ולא אתא לאפלוגי אלא אדרבי יצחק דאמר תן לו ואני ערב ערבות הוא כיוצא בו אתה מפרש במימריה דרבא. ולפי הפירוש הזה לא היה צריך לומר אלא אחד זה ואחד זה לשון קבלנות. ועוד רבא נמי הוה ליה למימר חוץ מתן לו ואני קבלן ולמינקט ריש בבא דרב הונא כדנקט רב חסדא ולא למינקט סוף בבא. ואי אפשר לפרש זה אלא לפי הגירסא האחרת דגרסינן במילתיה דרבא חוץ מתן לו ואני קבלן ודברי הגאון זצ"ל נראים יותר. הרב רבינו יונה ז"ל בעליות.

ההוא דיינא דאחתיה למלוה לנכסי דלוה מקטיה דליתבעיה ללוה. פירוש דאחתיה למשעבדי דלוה מקמיה דלשבעיה לוה דלית ליה נכסי ואינהו נינהו דהוו כערבים דיליה ובני חרי דיליה הוו כבעל חוב. ההוא ערבא דיתמי דפרעיה ללוה מקמיה דלודעינהו ליתמי. לא המלוה ולא הערב.

אמר רב פפא פריעת בעל חוב כו'. רב פפא לטעמיה דאמר שעבודא לאו דאורייתא. כלומר שעבוד הנכסים כדי שירדו בית דין לנכסיו משועבדים או שנפלו לפני יורשים לאו דאורייתא אלא מצוה בבעל חוב לפרוע חובו וכן מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם ויתומים קטנים לאו בני מיעבד מצוה נינהו הילכך אפילו מלוה בשטר וירשו קרקע מאביהם אין נזקקים לפרוע. מיהו יתומים גדולים וכן הלקוחות גובין מהם מלוה בשטר כדי שלא תנעול דלת לפני לווים. ואי אודעינהו נמי מקמי דליפרעיה ואמרי ליה זיל פרעי ואנן פרעינן לך כיון שאמרו למלוה אנו נפרע חוב אבינו סתם ודאי מצרכינן להו למיפרעיניה דלא גרעי מפעוטות שמקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין. ואי אמרי יהבינן כך וכך לצדקה מחייבי למיתן דאמר מר בפיך זו צדקה ואמירה דידהו לענין מצוה כמקח וממכר דעלמא דמי והא נמי כיון דמצוה היא מחייבי באמירה בעלמא. רב הונא בריה דרב יהושע אמר לעולם שעבודא דאורייתא ואם יש שם נכסים מאביהם והיא מלוה בשטר חייבים והכא היינו טעמא דלא מחייבי משום דחיישינן לצררי שמא התפיס צררי למלוה פירוש צררי של נסכא או של מעות שאינם יוצאים כעין משכון. מאי בינייהו איכא בינייהו כו' דליכא למיחש לצררי לרב פפא לא מחייבינן להו לרב הונא מחייבינן להו והלכתא כוותיה. הראב"ד ז"ל.

אבל הרא"ם ז"ל פירש וזה לשונו: ההוא ערבא דיתמא כו'. פירוש וזה הערב ערב דאבוהון הוה ולפי שמת אבוהון שהוא הלוה נעשה הערב כאילו ערב דיתמי הוא וכיון שמת הלוה תבע המלוה את הערב ופרע לו החוב משלו מקמיה דלודעינהו ליתמי ובא עכשיו הערב לתבוע את היתומים במה שפרע למלוה בשביל אביהם. רב פפא אמר פריעת בעל חוב כו' פירוש הא דרב פפא דאמר פריעת בעל חוב מצוה במלוה דליתא בשטר עסקינן דליכא שעבוד נכסים אבל מלוה בשטר כיון דאיכא שעבוד נכסים בעל כרחו דלוה מגבי להו בי דינא לבעל חוב מהנך נכסים ועלה הוא דקאמר רב פפא דליכא שעבוד נכסים דלא מצו בי דינא לאגבויי למלוה מנכסי דלוה מיניה (על הלוה) לפרוע אותו מנכסיו ואי אמר לא בעינן למעבד האי מצוה מכין אותו עד שתצא נפשו כדמברר בפרק הכותב. ולסבריה דרב פפא הא דאמרינן מיניה אפילו מגלימא דאכתפיה על האי אורחא הוא דכייפינן ליה עד דפרע לבעל חוב ואפילו מגלימא דעל כתפיה. ואם תאמר וכיון דהא דרב פפא במלוה על פה היא ולאו במלוה בשטר הא דאמר ויתמי לאו בני מצוה נינהו תיפוק ליה דכיון דליכא שטרא אמר ליה דילמא פרעיה אבוהון. תשובתך משכחת לה כגון שמת אבוהון בתוך זמן דלא עביד איניש דפרע בגו זמניה. אי נמי דמית בשמתיה דמתברר דמית מקמי דליפרעיה והאי דאמרינן נמי הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשים כדמברר דמית מקמי דליפרעיה הוא ועלה הוא דקאמר רב פפא דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו עד דגדלי והוו כשאר אינשי וכיון דהאי חוב דפרע ליה ערב למלוה בשביל אבוהון דיתמי למלוה הוא דהוה ליה שטרא בההוא חוב ולא לערב מכי פרע ליה ערב ההוא חוב למלוה אסתלק ליה שעבודיה דההוא שטרא דקא נקיט מלוה והוה ליה ההוא חוב דקא תבע להו השתא למפרעינהו ניהליה בשביל אבוהון כמלוה על פה משום הכי קאמר יתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו. ורב הונא בריה דרב יהושע אמר אימור צררי אתפסי הלוה למלוה או לערב קודם שימות ולפיכך אין היתומים חייבים לפרוע לו לערב אבל אלו אתברר דלא אתפסיה צררי גם היתומים חייבים לפרוע חוב אבוהון מנכסי אבוהון כמו שהלוה עצמו חייב לפרוע חובו מנכסיו. מאי בינייהו כלומר מכדי בין לרב פפא בין לרב הונא אין היתומים חייבים לפרוע לו לערב כשמודה דלא אתפסי צררי לא למלוה ולא לערב אי נמי דתבעיה ללוה בפריעת אותו ממון וסרב ולא רצה לקבל עליו את הדין ושמתוהו ומית בשמתיה למאן דאמר אימור צררי אתפסיה ליכא ולמאן דאמר יתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו איכא. שלחו מתם היכא דשמתיה ומית בשמתיה הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע דאמר יתומים חייבים. עד כאן. וכן דעת רשב"ם ז"ל.

כתב ה"ר יונתן ז"ל וזה לשונו: ואם תאמר למאי דהוה סבירא ליה פריעת בעל חוב מצוה וקא קארי לה מלוה על פה והא אמרינן בפרק חזקת הבתים ההוא ערבא דאמר ליה ללוה הב לי מאה זוזי דפרעתינהו למלוה עלווך והא שטרא כו'. וקאמרינן דעדיין איתיה לשעבודיה דשטרא שמע מינה דהיכא דהשטר ביד ערב כמי שהוא ביד מלוה דמי ומלוה בשטר הוי. יש לומר התם מיירי כגון דכתב ליה התקבלתי דאמרינן להכי טרח וכתב ליה (למלוה) לערב התקבלתי שכל כחו נתן לו. אי נמי כגון שהיה כתוב בשטר על מנת כן נכנס בערבותו שאם יפרענו תחילה יהיה כח הערב ככח המלוה לכל השעבוד הכתוב בשטר. ואם תאמר הא דאמרינן דפרעיה למלוה מקמי דלודעינהו ליתמי דמשמע טעמא דלא אודעינהו ליתמי הוא דאמרינן לא משלמי יתמי לערב אבל היכא דאודעינהו ליתומים משלם והא אמרינן אין נזקקים לנכסי יתומים אלא אם כן רבית אוכלת בהם. יש לומר דהוא הדין דאי אודעינהו ופרעיה לא משלמי ליה יתמי אלא אי הוה מודע להו היו בית דין אומרים לערב כי היכי שאין המלוה יכול לתבוע ליתומים משום האי טעמא דאימר צררי אתפסיה הכי נמי אין רשאי המלוה לתבוע אותך בדין דמאותו דבר שמתחייב הלוה מתחייב הערב אלא הוא שפשע בעצמו שפרעו מאיליו הילכך אין על היתומים לשלם לו מה שפרע עכשיו לכשיגדלו יוכלו לטעון ולהביא ראיה שאביהם פרעו בחייו ולמאן דאמר משום פריעת בעל חוב מצוה צריך עיון. ואם תאמר היכי קאמר רב פפא הכא דכיון דהוי מלוה על פה לא גביא מן היתומים והא אמר רב פפא לקמן הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשים. יש לומר הני מילי ביתומים גדולים דבני מיעבד מצוה נינהו אבל הכא מיירי בפחותים מי"ג שנה וליכא לתרוצי דהתם משום נעילת דלת קאמר וגבי ערב ליכא נעילת דלת דהא גבי ערב נמי שייך נעילת דלת שאם יפרע הערב שאם ימות הלוה יפסיד לא יכנס בערבות ואם אין ערב אין מלוה. עד כאן לשונו.

והר"י ז"ל בעליות כתב וזה לשונו: ההוא ירבא דיתמי כו'. נראה לי דהאי דנקט מקמי דלודעינהו ליתמי משום דלרב הונא בריה דרב יהושע דהלכתא כותיה משום חששא דצררי הוא דאין נזקקין לנכסי יתומים אף הערב אינו חייב לפרוע דעד דקאי לוה בהדי מלוה לדינא ומתחייב לו בדין וליכא לאישתלומי מיניה אין דין המלוה על הערב וכיון שחושש אתה שמא כשיעמיד המלוה את היתומים בדין לכשיגדלו ימצאו להם זכות בראיית התפסת צררי אף הערב יצפה לתששא זו ואינו חייב לפרוע עד שיראה איך יפול דבר כשיגדלו היתומים. רב הונא בריה דרב יהושע אמר אימור צררי אתפסיה ולפיכך אין הערב ולא המלוה נפרעים מיתומים קטנים עד שיגדלו ואם לא ימצאו ראיה שהתפיס אביהם צררי ישלמו. רב פפא אמר פריעת בעל חוב מצוה כו' סבירא ליה לרב פפא שעבודא לאו דאורייתא ואין השעבוד על הנכסים אלא על הלוה מצוה לפרוע וכן על בניו מצוה לפרוע כשהניח אביהם קרקעות ויתומים קטנים לאו בני מיעבד מצוה נינהו ורב הונא בריה דרב יהושע דסבירא ליה דמדינא אף יתומים קטנים חייבים לפרוע היכא דליכא חשש צררי איכא למימר דאית ליה שעבודא דאורייתא אי נמי לאו דאורייתא ורבנן שעבדינהו לנכסי בין מיניה בין מיתמי. עד כאן לשונו.

וכתב הרשב"א ז"ל וזה לשונו: שמועה זו רבו פירושיה ועדיין היא צריכא תלמוד אלא שאני כותב כל מה שפירש בה הרמב"ן ז"ל והריני כותבה בלשונו וזה לשונו: נראה לי דהכי קאמר רב פפא כו'. ככתוב בחידושי הרמב"ן ז"ל עיין שם.

גמ' לנכסי דלוה מקמי דלתבעיה כו' כ"ה ברי"ף וכן נראה מפרשב"ם:

תוס' בד"ה מקמי דלודעינהו כו' דודאי אם אין לו נכסים כו' אחר שישכיר עצמו ויקנה נכסים מ"ל אם ידחה כו' עד שישכיר עצמו עכ"ל הס"ד וכצ"ל וכל דבריהם אלו לשיטת ר"י לקמן בתוספות דבמלוה בשטר נמי אינו יכול לגבות מיתומים עד דגדלי אבל לפרשב"ם דיכול לגבות מיתומים קטנים במלוה בשטר אינו נפרע מן הערב דהא יש נכסים ללוה דהיינו לגבות מיתומים וק"ל:

בד"ה ואם כתב בו כו' וכן גרס ר"ח משכחת לה בשחייב מודה ומפרש כדפרישית דאלים כו' עכ"ל ר"ל דגרס בשחייב מודה כגירסת ספרים שלנו וכפרשב"ם ולאפוקי מפר"י שכתבו לקמן דאיירי בשכתב הלוה התקבלתי דל"ג לפי זה משכחת לה בשחייב מודה דאי נמי אין החייב מודה ניחא לרב הונא דליכא למיחש הכא לצררי כמ"ש התוספות לקמן והוסיפו לומר דר"ח מפרש כדפי' דאלים כו' ר"ל דהוא מפרש נמי דלהכי אף בחייב מודה בעי נמי דכתב ליה התקבלתי כדפי' דאלים כו' דאי לאו שטרא הוה חיישינן שמא לא גבה המלוה ממנו כמ"ש התוס' לעיל ודו"ק:

בא"ד שום היתומים ל' יום בשלמא כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד ועוד קשיא כיון דמוקי מלתיה במלוה על פה כו' דטוענין ליורש שפרע שהאב כו' עכ"ל ומאי קושיא דאימא דמוקי מלתייהו בחייב מודה דליכא למימר שהאב פרע ולהכי איצטריך טעמא דלאו בני מיעבד מצוה ובקטנים ויש ליישב ודו"ק:

גמ' לנכסי דלוה מקמיה כו' כצ"ל:

ר"ש בד"ה ורב חסדא אמר כולן לשון קבלנות הן ואפילו תן לו ואני ערב אפילו הלוהו ואני פורע הלוהו ואני חייב הלוהו ואני נותן לך כצ"ל והס"ד:

תוס' ד"ה מקמי דלודעינהו כו' ללוה דודאי אם אין לו נכסים יכול כו' אחר שישכיר עצמו ויקנה נכסים ומה לי כו' עצמו הס"ד ואח"כ מה"ד ואם כתב בו התקבלתי כו' לדוחקו ולפוטרו לשלם חובו למלוה אף אם לא כו' צררי לערב לא הוה מקבל לערב כדפי' בקונטרס הכא מיהא כו' כצ"ל:

א"ר בר בר חנה אריו"ח כ"מ ששנה כו'. כצ"ל וכ"ה בכה"מ המצויינים:

ר"ש ד"ה תן לו. מסור כו' אלא שליחותיה דהאי כו'. וקבלן דכתובה דלקמן ע"כ אינו מפרש כמ"ש הרמב"ם בפי"ז מהל' אישות ה"ט שא"ל הנשאי לזה ואני נותן כו' דשם לא שייך דשליחותיה קעבדא אלא יפרש כמש"כ זקינו רש"י בגיטין (מ"ט ב') ובערכין (כ"ג ב') וכפי ביאור הנ"י כאן כוונתו בשם הרשב"א ע"ש. והתוי"ט ל"ד בהעתיקו דברי הרשב"ם והרמב"ם יחד ואין זיווגם עולה יפה:

תד"ה מיקמי. דודאי אם אין לו נכסים שאין יכול הערב כו'. מה שנמחק בגליון בשם רש"ל מלת שאין אינו מובן וברש"ל נראה דיש ט"ס:

תד"ה ואם (בע"ב) ובמקום כו' כי אם מטלטלין לא כייפינן כו'. כצ"ל בלא ו' וכ"ה במרדכי שהביא המהרש"א:

רבן שמעון בן גמליאל אומר אם יש נכסים ללוה. אחד ערב ואחד קבלן לא יפרע אלא מן הלוה: במשנתנו. ולא בברייתא: חוץ מערב. משנה זו אלא יפרע מן הקבלן ואע''פ שיש נכסים ללוה כרבנן: וצידן. במי שאחזו במסכת גיטין: וראיה אחרונה. בסנהדרין בפ' זה בורר שני משניות של ראיה זו כל זמן שמביא ראיה כו' בראשונה הלכה כמותו באחרונה אין הלכה כמותו: כולן לשון ערבות הן. דהא לשון הלואה קאמר הלווהו הוא יהיה לוה ואני פורע אם לא יפרע לך: תן לו. מסור הממון בידו ואני אפרענו לך אין כאן לשון הלואה אלא שליחותיה דהאי דקאמר תן לו עביד מלוה: לשון ערבות ערבות. לא שנא קאמר הלווהו ול''ש קאמר תן לו: ורב חסדא אמר כולן לשון קבלנות הן. ואפי' תן לו ואני ערב אפי' הלווהו ואני פורע הלווהו ואני חייב הלווהו ואני נותן לך: בר מהלווהו ואני ערב. דכיון דנקט לשון הלואה ולשון ערבות אז מוציא מכלל קבלנות: ורבא אמר כולן לשון ערבות הן. אפילו הלווהו ואני קבלן תן לו ואני פורע תן לו ואני חייב דמשמע אני אפרע בשבילו אם לא יפרע הוא: בר מתן לו ואני נותן לך. וכ''ש תן לו ואני קבלן וקיימא לן כרבא דהוא בתרא ודוקא תן לו ואני נותן דשניהם לשון מתנה משמע קבלנות שבאותו לשון שציוהו למסור לזה קבל עליו לפרעו דמשמע כאילו קבל הוא עצמו מיד המלוה בערבות לא יפרע מן הערב תחלה אלא מן הלוה ובקבלנות מאיזה שירצה יפרע כרבנן דמתניתין אבל אם נשא ונתן ביד אין למלוה על הלוה כלום: אינון ערבין ביה. כדכתיב (משלי כב) אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך וכתיב (דברים כד) יוציא אליך העבוט החוצה: וקיימא לן לא יתבע מן הערב תחלה. אין נכון להטריח את הערב חנם דלמא מפצי ליה לוה והוא הדין לנכסי דאינש למה נזלזל בנכסיו להוריד בהן את המלוה חנם שמא יסלקנו לוה במעות ולא יצטרך לירד בנכסיו: ההוא ערבא דיתמי. אביהם לוה בחייו וזה נעשה ערב למלוה בשבילו ולאחר מותו פרע הערב תחלה מקמי דנתבעינהו ליתמי כלומר משלו פרע ולא משל יתומים שלא הספיק לתבעם ועתה חוזר עליהם ותובעם: פריעת בע''ח מצוה. הערב עתה נעשה בע''ח ומלוה על פה הוא ומצוה לפרעו ואם יתומים פחותים מי''ג דלאו בני מיעבד מצוה נינהו וכי גדלי לישתעי דינא בהדייהו כדאמר בחזקת הבתים (לעיל לג.) גבי עובדא דרבה בר שרשום: רב הונא בריה דרב יהושע אמר. לעולם יתמי בני מיעבד מצוה נינהו כדאמר בערכין בפרק שום היתומים (דף כב.) יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שיבקייהו אלא היינו טעמא דלא גובה ערב מיתמי עד דגדלי וידעו לטעון ולחזור אחר דינם דאיכא למימר אימור צררי אתפסיה אביהם למלוה בחייו לפטור את הערב והלכך על מלוה על פה איכא למיחש דלמא פרעיה אבוהון בחייו ואע''ג דקיי''ל לקמן בפירקין מלוה על פה גובה מן היורשין הני מילי כגון דשמתוהו ומית בשמתיה אי נמי כשחייב מודה ופסקינן לקמן הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע דאמר דלא חיישינן למימר יתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו אלא בכל חוב שאנו יודעין שלא פרעו אביהן בחייו או שאין אנו יודעין אלא שאמר אביהן תנו נותנין כדפסקינן בערכין ואין ממתינין עד דגדלי כדשלחו מתם דהלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע ורבא נמי דפסק בערכין (שם:) הלכתא דאין נזקקין לנכסי יתומים אלא אם כן רבית אוכלת בהן ואם אמר תנו נותנין נראה בעיני דלא פליג אדרב הונא כיון דחייב מודה כמאן דאמר תנו דמי ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי רב הונא איירי בחייב מודה אף על גב דלא אמר תנו ורבא איירי באומר תנו אף על גב דאין חייב מודה וכל הני גבייתן ממקרקעי דיתמי ונראה בעיני דבזמן הזה דליכא מקרקעי כל כך אע''ג דקיי''ל מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע''ח בזמן הזה דינם לגבות ממטלטלי דשבק להון אבוהון כמו שתקנו הגאונים בכתובת אשה דפסקינן הלכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי ואפילו הכי נהגו לגבות ממטלטלי ומביא אני ראיה מההוא דכתובות (דף סז.) דארנקי דמחוזא דאשה גובה כתובתה מהם משום דאסמכתייהו עלייהו והוא הדין לבעל חוב דגבי מטלטלי דיתמי היכא דידוע לנו שאביהן היה חייב לזה וכן הלכה למעשה דהא אמרינן לקמן מלוה על פה גובה מן היתומים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין ואי ממטלטלי דשבק להון אבוהון לא גובה אין לך נעילת דלת גדול מזה דהא לא שכיחי לן מקרקעי:

מקמי דלודעינהו ליתמי כו'. מיהר לפרוע ולא הודיעם אם ירצו לפרוע לו כלום שאם היה מודיעם שמא היו פורעין מיהו אם לא היו רוצים לפרוע נפרע מן הערב דהיינו אין לו נכסים ללוה דודאי אם אין לו נכסים (שאין) יכול הערב לדחותו עד אחר שישכיר עצמו ויקנה נכסים מה לי אם ידחה אותו עד שיגדלו היתומים מה לי אם ידחה אותו עד שישכיר עצמו:. ואם כתב בו התקבלתי. שכתב בעל חוב כן גובה בשלמא לרב הונא משכחת לה בשחייב מודה דליכא למיחש לצררי אלא לרב פפא היכי משכחת לה וא''ת אי בשחייב מודה אפי' לא כתב התקבלתי ויש לדחות דכי לא כתב התקבלתי להכי לא גבי מיתומים דחיישי' שמא לא גבה המלוה ממנו ומשני שאני התם דלהכי כתב ליה התקבלתי דליהוי כחיה אלים וליהוי כמלוה בשטר וכן גרס רבינו חננאל משכחת לה בשחייב מודה ומפרש כדפרישית דאלים משום דהוי בשטרא וקשיא לן דבערכין פ' שום היתומים (דף כב: ושם) מוכח דאיירי רב הונא ורב פפא במלוה בשטר דפריך התם שום היתומים ל' יום בשלמא לרב הונא מוקי לה בשחייב מודה אלא לרב פפא במאי מוקי לה אמר לך רב פפא איבעית אימא בכתובת אשה משום חינא אבל בבעל חוב בשטר לא מצי מוקי לה אלא מיירי ודאי אפילו בשטר ועוד קשיא כיון דמוקי מילתיה במלוה על פה א''כ אפילו בני מיעבד מצוה נינהו נמי אין לגבות מהן דטוענין ליורש שפרע שהאב היה נאמן לומר פרעתי ואפילו גדולים נינהו פטורין מהאי טעמא ועוד מאי משני דלהכי כתב ליה התקבלתי דהוי כמלוה בשטר מה יש לו לכתיבת המלוה להועיל לערב לגבות מיתמי מאחר שהלוה לא כתב כלום והיה נראה לפרש דאם כתב בו התקבלתי גובה היינו אם כתב בשטר התקבלתי מן הערב שכך כתב הלוה גם לערב בתוך השטר ליפות כחו לדוחקו ולפטרו לשלם חובו למלוה אף אם לא יתבענו המלוה עדיין גובה בשלמא לרב הונא בריה דרב יהושע ניחא דאיהו חייש לצררי והכא ליכא למיחש לצררי דכיון שכתב גם לערב התקבלתי ועשאו כמלוה לתבעו מעצמו אין רגיל להתפיס צררי למלוה אבל ברישא אינו גובה משום דחייש לצררי דלמא אתפסיה למלוה ואע''פ שיש ערב וזה אין לחוש בכתב לו התקבלתי דלמא אתפסיה צררי לערב שאין רגילות להתפיס ליה צררי כדאמרינן לקמן דבעובד כוכבים ליכא למיחש לצררי אלמא אין מתפיס לערב דאם כן ניחוש שמא התפיס לערב ואפילו למאן דפריך אדרבה כו' אי לאו דאתפיס צררי לערב לא הוה מקבל לערב כדפי' בקונטרס הכא מיהא לא מתפיס לא למלוה ולא לערב אלא לרב פפא קשיא הא לאו בני מיעבד מצוה נינהו שאני התם דלהכי כתב לו התקבלתי שיהא לו כח לגבות מן היתומים

בבא בתרא קעד ע"א