דף קעה - ב
הוציא עליו המלווה שטר עם כתב ידו של הלווה, בלא חתימת עדים, שהוא חייב לו מעות, גובה המלוה מנכסים בני חורין [9].
שאינו גובה מנכסים משועבדים, אלא רק באופן שההלוואה כתובה בשטר החתום בעדים, שעל ידי השטר והעדים יחד מתפרסם הדבר, ומשום כך משתעבדים הנכסים לפרעון החוב, כי הלקוחות שקונים את הקרקעות של הלווה אחרי שההלוואה התפרסמה, הם הפסידו לעצמם שלא חקרו בדבר ולא דאגו שישאר קרקע ביד הלווה עבור פרעון החוב, מה שאין כן שטר שאין בו עדים שאינו מתפרסם, ודינו כמלוה על פה [10].
ערב היוצא לאחר חיתום שטרות, שתחת חתימת העדים בשטר ההלואה, כתב הערב: אני פלוני בן פלוני ערב ללווה.
באופן זה גובה המלוה מנכסים בני חורין של הערב, שהואיל ולא חתמו העדים על הערבות, דין הערבות כמלוה על פה.
מעשה ובא לפני רבי ישמעאל ערב שכתב ערבותו אחרי חתימת העדים, ואמר רבי ישמעאל: גובה המלוה מנכסים בני חורין של הערב, כמו ששנינו לעיל.
אמר לו בן ננס לרבי ישמעאל: אינו גובה לא מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חורין, שלדעת בן ננס כל מי שנעשה ערב אחרי שההלואה ניתנה כבר, אין דינו כערב, כי המלוה לא הלוה ללוה על סמך אמונתו והבטחתו של הערב.
אמר לו רבי ישמעאל לבן ננס: למה אינו נחשב ערב ואינו גובה מערב זה אפילו מנכסים בני חורין?
אמר לו בן ננס לרבי ישמעאל: דוגמא לדבר, הרי אדם החונק את אחד בשוק, ותובעו בתוקף שישלם לו את חובו [11], ומצאו חבירו ואמר לו לתוקף "הנח לו ואני אתן לך", והניחו התוקף, אם יבוא התוקף לתבוע את החוב מן החבר שהבטיח לתת - פטור החבר מלתת לו.
ומדוע פטור? לפי שלא על אמונתו בו הלוהו, כלומר, לא משום שסמך על זה הילווה לחבירו מתחילה, ולא בכך היה החוב תלוי, ולכן אינו יכול לתבוע ממנו לאחר מכן.
וכך גם הדין בערב החותם לאחר שכבר נחתם שטר ההלוואה - שפטור כיון שכבר הילווה המלווה ללווה גם בלא הערב.
אלא איזה הוא ערב שהוא חייב לשלם?
אם אמר הערב למלוה לפני ההלואה: "הלוהו ואני נותן לך" הרי זה ערב שהוא חייב לשלם, שכן על סמך אמונתו הלוהו, שמפני שהאמין לערב וסמך על אחריותו הילווה ללווה.
אבל רבי ישמעאל חולק על בן ננס אף בחונק, כי לדעתו, אפילו מי שנעשה ערב לאחר ההלוואה, ערב הוא, ומשתעבד למלוה. אלא שאם נעשה ערב לאחר ההלואה אינו משתעבד אלא אם כן התחייב על ידי קנין, ואילו בשעת ההלואה משתעבד הערב אפילו בלא קנין.
ואמר רבי ישמעאל: הרוצה שיחכים - לקנות חכמה ודעת ולחדד שכלו, יעסוק בדיני ממונות, שאין לך מקצוע - פינה בתורה יותר מהן, מדיני ממונות בריבוי הלכות וסברות, והן כמעיין הנובע של הבחנות שכליות ושיקול דעת [12], והרוצה שיעסוק בדיני ממונות - ישמש את שמעון בן ננס וילמד אצלו.
גמרא:
אמר עולא: דבר תורה - מן התורה, אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה - גובה מנכסים משועבדים. מאי טעמא?
כיון שלדעת עולא: שעבודא דין שעבוד נכסי הלווה למלווה, שאף אם ימכרם או יתנם, יכול המלוה לגבות מהם את חובו - הוא דין דאורייתא, שנאמר [דברים כד יא]: "והאיש אשר אתה נשה בו יוציא אליך את העבוט החוצה" [13].
ואלא מה טעם אמרו חכמים: מלוה על פה אינו גובה אלא מנכסין בני חורין?
משום פסידא דלקוחות, כי במלוה על פה אין פרסום להלוואה, ושמא לא ידעו הלקוחות ויקנו מן הלווה נכסים, ויפסידו כשיגבם המלווה בחובו.
ומקשינן: אי הכי, מלוה בשטר נמי היה להם לחכמים לתקן שהמלוה לא יגבה מנכסי הלווה כדי שלא יפסידו הלקוחות.
ומתרצינן: התם במלוה בשטר ועדים חתומים על השטר, יש פרסום להלוואה, ואם קנו הלקוחות מהלווה ולא השאירו בידו נכסים לפרעון ההלוואה, אינהו נינהו דאפסידו אנפשייהו, הם אלו שהפסידו לעצמם.
ורבה אמר: דבר תורה - מן התורה, אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה - אינו גובה אלא מנכסים בני חורין.
מאי טעמא?
שעבודא דין שעבוד נכסי הלווה למלווה, לאו דאורייתא - אינו מן התורה [14], והפסוק "יוציא אליך העבוט" מדבר במשכנו בזמן הפרעון, ולא בזמן ההלוואה [15].
ומה טעם אמרו חכמים: גבי מלוה בשטר שהמלוה גובה מנכסים משועבדים של הלוה?
כדי שלא תנעול דלת בפני לוין, שאם לא יוכלו המלווים להבטיח את פרעון חובם, לא ירצו להלוות, ולכן שעבדו להם חכמים את נכסי הלוה, שאף אם ימכרם או יתנם יוכל המלוה לגבות אותם בחובו.
ומקשינן: אי הכי, מלוה על פה נמי היו צריכים חכמים לשעבד את נכסי הלווה למלווה, כדי שלא תנעול דלת בפני לווין.
ומתרצינן: התם במלוה על פה לית ליה קלא - אין לו פרסום, ואם ישעבדו חכמים את נכסי הלוה למלוה, יפסידו הלקוחות שלא ידעו להזהר מלקנות את נכסי הלווה. מה שאין כן במלוה בשטר שיש פרסום להלוואה, ואם קנו הלקוחות מהלווה ולא השאירו בידו נכסים לפרעון ההלוואה, הם הפסידו לעצמם.
ומקשינן: ומי אמר רבה הכי שדין שעבוד נכסי הלווה למלוה אינו דין דאורייתא? והא לעיל [קכד ב] הובא, ששלחו הלכה מארץ ישראל שהבכור מקבל פי שנים מן ההלוואה שירשו מאביהם, ועל זה אמר רבה לבאר, שרק אם גבו קרקע עבור החוב של ההלוואה - יש לו לבכור בזה פי שנים. אבל אם גבו מן הלווה מעות עבור החוב - אין לו לבכור בזה פי שנים.
והטעם שבגבו קרקע מקבל ממנו הבכור פי שנים, משום שהבכור אינו יורש חלק בכורה מממון שראוי האב לקבל לאחר מיתתו, אלא רק מממון שהיה ברשות האב בשעת מיתתו, והקרקע שגבו מהלווה עבור החוב, כבר מתחילת ההלואה כשהאב עוד היה חי נשתעבדו לתשלום ההלוואה, והרי הם ברשות אביו.
משמע שמדין תורה חל שעבוד חוב על הקרקעות של הלווה.
וכי תימא: איפוך יש להפוך את השמועות, ולייחס את הדין דרבה לעולא ודעולא לרבה, שלדעת רבה שעבוד נכסים היא מן התורה, ולדעת עולא היא אינה מן התורה. ובכך מתיישבים דברי רבה עם מה שאמר לעיל שמדין תורה משועבדים נכסי הלווה למלוה.
אי אפשר לפרש כן כי והא אמר עולא: דבר תורה - מן התורה בעל חוב דיניה דינו שמשלם בזבורית בקרקע הכי גרועה, שנאמר [דברים כד יא]: "והאיש אשר אתה נשה בו יוציא אליך את העבוט החוצה" ומן הסתם הלווה מוציא את הגרוע שבחפציו, ומכאן למדו אף לקרקעות, שדי לו בזיבורית, [16] משמעשדעתעולא היא ששעבוד נכסים מן התורה [17] ואין זה דעת רבה.
אלא רבה סובר ששעבוד נכסי הלווה אינה מן התורה, ומה שאמר לעיל, רק טעמא דבני מערבא קאמר, הוא רק בא לבאר את הטעם של בני ארץ ישראל שאמרו שהבכור יורש פי שנים בהלואת אביו, וביאר את דבריהם לשיטתם שאם גבו קרקע בחוב, מקבל הבכור פי שנים, כיון שהקרקע היה משועבד לאביהם בחייו, אבל אם גבו מעות אף לשיטתם אינו מקבל פי שנים, כיון שהמעות לא היו ברשות האב בשעת מיתתו, והבכור אינו יורש חלק בכורה מממון שראוי האב לקבל לאחר מיתתו, אלא רק מממון שהיה ברשות האב בשעת מיתתו.
אבל וליה לא סבירא ליה, הוא עצמו לא סובר כן, שלדעתו, מן התורה קרקעות הלווה אינן משועבדות למלוה, ומשום כך לדעתו הבכור אינו נוטל פי שנים בהלואת אביו בין אם גבו קרקע עבור החוב ובין אם גבו מעות.
רב ושמואל דאמרי תרוייהו: מלוה על פה - אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות אלא רק מנכסים בני חורין, שאינם ביד יורש או ביד לוקח.
מאי טעמא?
כי לדעתם שעבודא - דין שעבוד נכסי הלווה למלווה, לאו דאורייתא - אינו מן התורה.
ורק במלוה בשטר שיש פרסום להלואה, שעבדו חכמים את נכסי הלווה, וגובה המלוה מנכסים משועבדים, כדי שלא תינעל דלת בפני לווין [18].
רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש דאמרי תרוייהו: מלוה על פה - גובה המלוה את חובו בין מן היורשין ובין מן הלקוחות שקנו מן הלווה לאחר שלווה [19].
מאי טעמא?
כי לדעתם שעבודא דאורייתא, ומן התורה בשעת ההלוואה נשתעבדו נכסי הלווה למלוה אף כשלווה בלא שטר ובלא פרסום.
ומקשינן לרב ושמואל: מיתיבי ממה ששנינו: החופר בור ברשות הרבים ונפל עליו על חופר הבור שור והרגו - פטור בעל השור, ולא עוד, אלא שאם מת השור - יורשי בעל הבור שמת חייבים לשלם דמי שור לבעליו.
כי החופר בור ברשות הרבים עשה מעשה אסור, והוא חייב באחריות נזקים שנגרמו על ידו לבהמות שנפלו לבור. ולכן אם נפל שם שור, בעל השור פטור משום שאין זו אשמתו, ובעל הבור חייב בתשלום עבור נזקי השור.
וחוב זה שחייב בעל הבור לשלם את דמי השור לבעליו, אינו חוב הכתוב בשטר, אלא הוא כמילוה על פה, ובכל זאת יורשיו צריכים לשלם את החוב, משמע שמילוה על פה גובה מן היורשים. וקשה על רב ושמואל הסוברים שאינו גובה חוב שבעל פה מן היורשים ומן הלקוחות.
אמר רבי אלעא אמר רב: מה ששנינו שיורשי בעל הבור צריכים לשלם דמי שור לבעליו, מדובר בשעמד בעל הבור בדין ונתחייב בבית דין, ופסק של בית דין יש לו תוקף כשטר חוב גם אם לא נכתב בשטר, ובאופן זה מודים רב ושמואל שמשתעבדים נכסי החייב, וגובה אף מיורשי החייב ומלקוח ותיו.
ומקשינן: כיצד אפשר להעמיד את הברייתא המחייבת את יורשי בעל הבור לשלם את חובו של בעל הבור, שמדובר בנתחייב בעל הבור בבית דין, והא הרגו קתני, בברייתא מדובר שבעל הבור מת מהשור שנפל עליו, ושוב אי אפשר להעמידו לדין.
אמר רב אדא בר אהבה: מה ששנינו שהשור הרגו, אין הכוונה שמת מיד, אלא שעשאו השור טרפה, שהשור פצעו באופן שמת מחמתם לאחר זמן, ועמד בדין קודם שיצאה נשמתו.
ומקשינן: והא אמר רב נחמן, תני תנא - התנא שנה: מת וקברו שהשור קבר אותו בתוך הבור בנפילתו, ואם כן לא שייך לפרש שעמד בדין על הריגת השור.
ומתרצינן: התם שם בברייתא ניתן לפרש שחייבוהו בית דין קודם שמת, כגון: דיתבי דייני אפומא דבירא וחייבוהו, שישבו הדיינים על פי הבור וחייבוהו קודם שיצאה נשמתו [20].
הערות
[9] יש מדייקים מלשון משנתינו "הוציא עליו כתב ידו" - שאם כתב לו הלווה בכתב ידו: אני פלוני בן פלוני חייב לפלוני בן פלוני כך וכך, אפילו לא חתם למטה את שמו, הרי הוא גובה מנכסים בני חורין. עיין טור סימן סט.
[10] הר"י בתוספות [כתובות כא א ד"ה הוציא], והבעל המאור בסוגייתינו סוברים שאינו יכול לטעון פרוע על שטר בכתב ידו שנמצא ביד המלוה. אבל הרי"ף פסק, שאמנם אינו נאמן לטעון על שטר בכתב ידו "להד"ם" [ל'א ה'יו ד'ברים מ'עולם], אבל נאמן לטעון שהוא פרוע, כי רק בשטר החתום בעדים שגובה בו ממשועבדים יכול המלוה לומר לו: אם פרעת לי מה עושה שטרך בידי. וכן פסק הרמב"ם [מלוה ולוה יא ג]: שאם טוען פרעתי, נשבע היסת ונפטר מהחוב. וביאר הרמב"ן במלחמות, כי מכך שבשטר בכתב ידו אינו גובה ממשועבדים - מוכח שאין לשטר קול, ולכן הלוה אינו מקפיד להשאירו אחר הפרעון אצל המלוה, אבל בשטר חוב שיש לו קול, אינו משאיר את השטר ביד המלוה, כי מחמת הקול יורד הערך של נכסיו. הש"ך ביאר שהלוה חושש רק לקול שיוצא עליו שיש לו חוב עם שטר שגובים בו מנכסיו המשועבדים, שאז הקונים חוששים לקנות את קרקעותיו והם יורדים בערכם, אבל אינו חושש אם יוצא עליו קול שיש לו חוב עם שטר שאין גובים בו מנכסים משועבדים. ובמגיד משנה [מלוה ולוה יד י] ביאר, שבשטר בכתב ידו שאינו גובה בו אלא רק מנכסים בני חורין, אינו חושש להשאירו ביד המלוה, כי הוא יכול למכור את כל קרקעותיו ולא להשאיר ברשותו קרקעות בני חורין ואז לא יהיה לו הפסד. וברא"ש בכתובות [כא א] כתב, כי שטר שיש עליו עדים, כיון שיש לו קול, הלוה אינו שוכח לדורשו, מה שאין כן שטר בכתב ידו, פעמים ששוכח שמסר לו כתב ידו, ולכן הלוה יכול לטעון שהוא פרוע, והמלוה אינו יכול לטעון: אם פרעת מה עושה שטרך בידי.
[11] כתב הנמוקי יוסף בשם גאון, שחונק הכוונה שמחזיק בבעל חוב שיפרעו, ועבר שמעון ואמר הניחהו ואני אתן, וכתב הנמוקי יוסף שמשמע מדבריו שלא מדובר בחונק ממש.
[12] כתב השם משמואל [משפטים, תרע"ג - בשם אביו], דהנה להכיר בין טוב לרע, אין זה כל כך רבותא, דכל מי שאין עיניו טרוטות רואה ויודע ומבין, אבל להכיר בין טוב לטוב זה רבותא יותר. ועל כן דיני ממונות ששניהם ממון ישראל ובא מסטרא דקדושה אלא שזה שייך לזה וזה לזה, היכר זה הוא רבותא יותר, והוא בגדר חכמה שמוציאה לאור דברים נעלמים. ועל כן הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות. ועיין עוד בתפארת ישראל [אות פד].
[13] כך פירש הרשב"ם, שהמקור לדין שעבודא דאורייתא, הוא מהפסוק "והאיש אשר אתה נשה בו יוציא אליך את העבוט החוצה", והקשה התוספות, שהפסוק מדבר בגובה מהלווה עצמו, וממנו עצמו ודאי גובה, אם כן מה הראיה מהפסוק לשעבוד נכסים, שגובה אף מלקוחות. וביד רמ"ה פירש שלומדים מכך שהלווה מחוייב לתת משכון למלווה, ואין אומרים שהלוה עצמו ימכור את נכסיו ויפרע, משמע ששעבודא דאורייתא. ובאבי עזרי [מלוה ולוה יט ד] כתב לבאר על פי הריטב"א בקדושין שכתב, שלמאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא שפריעת החוב אינה אלא מצוה, פשוט שבעל חוב יכול לפרוע בקרקע זיבורית, שהרי בכל מה שהוא פורע, הוא מקיים את מצוותו, ורק למאן דאמר שיש שעבוד על הנכסים, צריך פסוק "יוציא אליך העבוט" שרשאי לפרוע את חובו בזיבורית אף שכל קרקעותיו משועבדות לפרעון החוב. רבינו גרשום לומד שמקור הדין ששעבודא דאורייתא, נלמד מהפסוק [משלי כב ז]: "עבד לוה לאיש מלוה", שממנו לומדים שהלוה נעשה כעבד למלוה, וכאילו הכל שייך לו. מהרשב"ם כאן משמע שלמאן דאמר שעבודא דאורייתא השעבוד חל אף על המטלטלין, שהרי הפסוק של "עבוט" נאמרה על מטלטלין, וכן כתבו הפני יהושע [כתובות פו א], והקצות החושן [לט א] בשם הרשב"א [סוף קידושין]. הקובץ שיעורים [אות תרסט] הוכיח מדברי התוספות שהם סוברים שמן התורה אין שעבוד על מטלטלין, וכן משמע בריטב"א קדושין [יג ב], וברשב"ם לעיל [קכח א ד"ה ור"נ]. לדעת היד רמה, הוא מחלוקת עולא ורבה אם השעבוד חל מהתורה גם על מטלטלין. המקנה בקידושין [יג ב] כתב, כי אף אם לומדים שעבודא דאורייתא מהפסוק של "עבוט", מכל מקום המטלטלים אינם משתעבדים מן התורה, ולא מפני שלא שייך שעבוד על המטלטלין, אלא מפני ששעבוד נכסים הוא מדין ערבות, ואין ערבות אלא במה שהמלוה סומך עליו דעתו, ולכן במקום שהמלוה יסמוך דעתו על מטלטלין, יחול שעבוד על המטלטלין, ומשום כך שייך ללמוד שעבוד מהפסוק של "עבוט" המדבר במטלטלין, כיון ששם השעבוד נעשה מדעתו גם על המטלטלין. החזו"א [אהע"ז למסכת קידושין ריש עשרה יוחסין] כתב, שהשעבוד למאן דאמר שעבודא דאורייתא, אינו שעבוד דממילא, אלא הקנאה והשתעבדות של הלוה, שאנו אומדים את דעתו של המלוה שאינו רוצה להלוות אלא אם כן הלוה ישתעבד ויקנה קנין שעבוד בנכסיו, ועצם ההלוואה היא מעשה הקנין לשעבוד. אמנם כל זה רק בשעבוד של הלואה, אבל במלוה הכתובה בתורה [כלומר: חוב שהתורה חייבה אותו], השעבוד חל ממילא מדין תורה.
[14] הריטב"א בקידושין [יג ב ד"ה אמר רב יהודה] ביאר ששעבוד נכסים אינו רק זכות גבייה אלא הוא מקצת קנין בנכסים, ועולא סובר ששעבודא דאורייתא, כיון שסובר ששייך שיחול מקצת קנין בנכסים, ואילו רבה סובר שעבודא לאו דאורייתא כיון שסובר שלא שייך קנין לחצאין, ולכן לא יועיל אפילו אם ישעבד בפירוש. וכן כתב התוספות בסוגייתינו [ד"ה דבר תורה]. בכתב וחותם לרעק"א [סימן טז] הקשה מהמבואר בבבא קמא [קד ב] שגם למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא, אם עמד בדין וחייבו אותו, מודה הוא דשעבודא דאורייתא. ויש שתירצו על פי המבואר בנתיבות [שדמ א] שבגביית בית דין לא צריך מעשה קנין אלא הקנין חל כבר בעצם פסק הדין, לכן אף למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא, אמנם אינו יכול לעשות מעשה קנין לחצאין, אבל בפסק דין, שהקנין חל בלא מעשה, אלא בעצם פסק הדין שזיכו את הזכאי בזכות ממון בנכסי החייב, בזה מודה ששעבודא דאורייתא. הקצות החושן [לט א] כתב וז"ל: ונראה, דאפילו מאן דאמר שעבודא דאורייתא גם כן סבירא ליה דאין אדם יכול לשעבד נכסיו, ומשום דאין הקנאה לחצאין. והא דנכסיו משועבדים, לאו מחמת הלוה הוא, לפי שאין שעבוד הלוה מועיל כלל, אלא כיון דשעבודא דאורייתא - ממילא נכסיו משועבדים. דהא אפילו בנזקין ופדיון הבן, דהוא בלי מתחייב כלל, ואפילו הכי התורה שעבדם, ובזה לא שייך אין קנין לחצאין, כיון דלאו מחמת הלוה הוא. הרשב"א בגיטין [נ א] ורש"י בקידושין [יג ב] חולקים על הריטב"א והתוספות שהבאנו, והם סוברים שאם ישעבד עצמו בפירוש, יועיל אפילו למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא, ולא נחלקו אלא בשטר חוב שלא מפורש בו אחריות. המהרי"ט אלגזי בבכורות [דף מח - אות סט ד"ה איך שיהיה] כתב לפרש את מחלוקת עולא ורבה שנחלקו אם שעבוד הוא קנין או דין ערבות, וכן כתב היד רמה, ופירש, שלעולא הוא דין קנין, לכן אין הבדל בין מטלטלין לקרקעות ובין מלוה על פה למלוה בשטר, מה שאין כן רבה סובר שהשעבוד הוא מדין ערבות, ולכן הוא חל רק על הקרקעות, שעליהם סומך דעתו.
[15] כך פירש הרשב"ם, והתוספות הקשה שאם הפסוק מדבר במשכנו שלא בשעת הלוואתו, כל שכן שיש ראיה ששעבודא דאורייתא. רבינו גרשום מאור הגולה, מבאר לשיטתו, שלמאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא, הכתוב "עבד לוה לאיש מלוה" אינו אלא אסמכתא בעלמא.
[16] הקשה הרמב"ן מה הראיה מהפסוק, שיכול לתת קרקע זיבורית, הרי בפסוק מדובר שהוא נותן מטלטלין, וכל המטלטלין נחשבים מיטב, ותירץ, שלומדים מכך שהתורה חסה על הלוה, שכתוב [שם י]: "לא תבא אל ביתו", ממילא מסתבר שדינו בקרקע הכי פחותה, דהיינו זיבורית, עוד תירץ, שבמשכון, שהמלוה אינו יכול למוכרו, אין מחשיבים את כל המטלטלים כמיטב.
[17] התוספות הקשה, כיצד מוכח מכאן ששעבוד נכסים הוא מן התורה, אולי עולא סובר שהוא גובה רק מהלוה עצמו, ופשוט שהוא גובה גם מהקרקע שברשות הלוה וגם מן הסובין. במשנת רבי אהרן [ב"ק ה ח] ובאבי עזרי [רביעאה מלוה ולוה יט ד, ובהשמטות] כתבו ליישב את קושית התוספות על פי מה שכתב הריטב"א [קדושין יג ב ד"ה אמר רב יהודה] שלמאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא ופריעת בעל חוב הוא רק מדין מצוה, לא צריך פסוק שבעל חוב יכול לפרוע חובו בזיבורית, כי פשוט שיכול לקיים את מצות פריעת חובו בכל דבר שירצה, ושוב אין כופין אותו לפרוע. ומכך שצריך פסוק לומר שיכול לפרוע בקרקע זיבורית, משמע ששעבודא דאורייתא. ומה שכתבו התוספות שגם למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא, כיון שהוא גובה מהלוה עצמו, יכול הוא לגבות גם מהנכסים הנמצאים ברשותו. כתב הקצות החושן [לט א] לבאר, שהתוספות סוברים כשיטת הרמב"ן, שאף למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא, יורדים לנכסי הלוה מדין כפייה על המצוות. והנתיבות המשפט [לט ב] כתב, שהתוספות סוברים שגם למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא, יש שעבוד הגוף מדאורייתא, והיא זכות ממונית, אלא שמכח זכות זו אינו יכול לגבות אלא רק ממנו ולא מהנכסים שמכר.
[18] בתוספות שאלו, כיון שאף רב ושמואל מודים שמדברי סופרים מלוה בשטר גובה מן היורשים, מדוע לא תיקנו שיגבה מהם גם במלוה על פה, שהרי הטעם שאמרו לחלק בין מלוה בשטר למלוה על פה, שמלוה על פה אין לו קול ולא נזהרים הקונים מלקנות את הנכסים, אינו שייך כלל ביורשים. ותירצו, שלדעת רב ושמואל, כיון שהמלוה בעל פה אינו חושש לכך שאין קול להלואה והוא לא יוכל לגבות מלקוחות, לכן לא הוצרכו חכמים לתקן לו שיוכל לגבות מהיורשים.
[19] כל זה מן התורה, אבל מדרבנן אינו גובה אלא מן היורשים ולא מן הלקוחות. תוס' רא"ש [קדושין יג ב] ויד רמ"ה.
[20] בתוספות כתבו שלפי זה החידוש במה שאמרו "מת וקברו" הוא, שאף שמיתתו היתה קרובה לבוא, מכל מקום אין אומרים שדנו אדם מת, אלא כל זמן שלא מת ממש הרי הוא נחשב כחי לענין הדין. ובריטב"א כתב, שבוודאי שהנפגע עצמו אינו מסוגל לעמוד בדין, אלא שבית דין ממנים עבורו נציג ["אנטלר"] על מנת שלא לגרום הפסד לצד השני. ומכאן ראיה שגם כאשר הבעל דין חולה ואינו מסוגל לעמוד לדין, אינו יכול להיפטר בכך, ומכריחים אותו למנות מורשה מטעמו.
כ. המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים ע"י עדים גובה מנכסים בני חורין הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין. טעמא דהא מתני' משום דשטר אית לה קלא ולקוחות הוא דאפסוד אנפשייהו דזבני נכסי דמשתעבדי ליה לבעל חוב. ואלו עדים לית להו קלא ואפשר דלא שמעי ביה לקוחות, דאי אמרת גובה מן הלקוחות אית להו פסידא. וכל שכן כתב ידו, דאיפשר דלא ידע ביה איניש אחרינא לבד ממלוה ולוה כלל. ולא תימא הני מילי מן הלקוחות אי נמי מנכסי דמשעבדי למלוה בשטר או לכתובת אשה, אלא אפי' ממקבל מתנה נמי לא גאבי, דמתנה נמי עבדו לה רבנן תקנתא כדמיברר בפרק הניזקין (גיטין נ,ב), מאי טעמא דאי לאו דטרח קמיה לא הוה יהיב ליה מתנה, הילכך כלוקח דמי דאית ליה פסידא. ודוקא מתנת בריא, והוא הדין למתנת שכיב מרע במקצת דלאו מצוה מחמת מיתה, אבל מתנת שכיב מרע מצוה מחמת מיתה וכיוצא בה כירושה דמיא, ולא שנא מלוה בעדים ולא שנא בכתב ידו גבי מינה כדברירנא בפרק יש נוחלין:
כא. ערב היוצא לאחר חתום שטרות גובה מנכסים בני חורין ומעשה בא לפני רבי ישמעאל ואמר גובה מנכסים בני חורין אמר לו בן ננס אינו גובה לא מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חורין אמר לו למה אמר לו הרי החונק את חבירו בשוק ואמר לו הנח ואני נותן לך פטור שלא על אמונתו הלוהו ואיזהו ערב שהוא חייב א"ל הלוהו ואני נותן לך חייב שעל מנת כן הלוהו אמר רבי ישמעאל הרוצה להחכים יעסוק בדיני ממונות שאין מקצוע בתורה גדול מהן שהן כמעין הנובע והרוצה לעסוק בדיני ממונות ישמש את ר' שמעון בן ננס. הא דקתני רישא ערב היוצא לאחר חיתום שטרות גובה מנכסים בני חורין, כלומר שהמלוה גובה ממנו מנכסים בני חורין, בדכתב ערב בכתב ידו דקנו מיניה אהאי ערבותא קאי, והוא דידיע דכתב ידו הוא, אלא שאין עדים חתומים עליו, דאם כן שטרא מעליא הוא אפי' ממשעבדי נמי גאבי כדבעינן לברורי לקמן, אלא לאו דלא חתימי עליה סהדי. ובהא פליגי, ר' ישמעאל סבר כיון דידיע דכתב ידו הוא לא גרע מכתב ידו דעלמא דגובה מנכסים בני חורין, ואע"ג דשלא על אמונתו הלוהו כיון דקנו מיניה משתעבד. אבל ממשעבדי לא גאבי, ואע"ג דקנו מיניה, דכיון דלא קנו מיניה בפני עדים לית ליה קלא. ובן ננס סבר לא דאמי לכתב ידו דעלמא, דאלו התם ממונא מעליא אית ליה גביה, ואלו ערב מעיקרא לא הוה ליה למלוה ממונא גביה. ואי משום דערב ליה ממונא דאית ליה גבי לוה, כיון דמעיקרא לאו על אמונתו הלוהו אשתכח דלא חסריה האי ערב ולא מידי, ואע"ג דקנו מיניה לא משתעבד. דלית ליה לבן ננס דיכיל איניש לחיובי נפשיה במידי דלא הוה מיניה חיובא גביה, כדמיברר בפרק הנושא את האשה (כתובות קב,א), דאסיקנא התם גבי פלוגתא דחייב אני לך מנה בשטר אליבא דבן ננס כולי עלמא לא פליגי, כי פליגי אליבא דר' ישמעאל דס"ל דכל היכא דמשעבדי נפשיה אפי' במידי דלא הוה מיניה חיובא גביה משתעבד. והיינו דא"ל רבי ישמעאל לבן ננס למה וקא מהדר ליה בן ננס והרי החונק את חבירו בשוק לתת לו הלואתו אמר לו חבירו הנח ואני נותן לך פטור שלא על אמונתו הלוהו, הכא נמי גבי ערב היוצא לאחר חיתום שטרות מוכחא מילתא דלאחר מתן מעות הוא דאתעביד ערב, דאי בשעת מתן מעות מקמי חיתום שטרות הוה נפיק, וכיון דלאו על אמונתו הלואהו פטור. וכיון (דכי) דלא משתעבד אליבא דבן ננס מטעמא דשלא על אמונתו הלוהו הוא, אע"ג דקנו מיניה חד דינא הוא כדברירנא טעמא אליבא דבן ננס. ואי זה הוא ערב שהוא חייב לו, אמר לו הלוהו ואני נותן לך חייב שעל אמונתו הלוהו.
ואע"ג דקלסיה רבי ישמעאל לבן ננס, ליתה לבן ננס, לא בחנוק ולא בערב היוצא לאחר חיתום שטרות, אלא היכא דלא קנו מיניה, אבל היכא דקנו מיניה אידי ואידי משתעבד כדבענן למימר קמן. ומתני' נמי דקתני גובה מנכסים בני חורין בדפריש הערב בכתב ידו דקנו מיניה קאי, והוא דידיע כתב ידו. אבל היכא דלא כתיב ביה דקנו מיניה לא משתעבד, דלא יהא אלא כעדים, הא קי"ל דערב דלאחר מתן מעות בעי קנין וקי"ל נמי כר' ישמעאל, ואי הא דר' ישמעאל בדלא כתיב ביה קנין הוא קשיא הלכתא אהילכתא. וכי תימא כגון דכתיב ביה דהוה ערב בשעת מתן מעות, אי הכי מאי טעמא דבן ננס, הא על אמונתו הלוהו וכתב ידו כעדים דמי. אלא לא מיתוקמא אלא כדפרשינן.
וכי תימא במאי אוקימתא, בדכתב ביה בכתב ידו דקנו מיניה, אי הכי ההיא דפרקינן בפ' הנושא את האשה (כתובות קב,ב) אליבא דריש לקיש עד כאן לא קאמר רבי ישמעאל התם אלא דשך נפשיה בשעבודא דשטרא אבל היכא דלא שך נפשיה בשעבודא דשטרא לא, ואי דקנו מיניה משום דקנו מיניה מיבעי ליה, ולטעמיך, משום דכתב בכתב ידו מיבעי ליה, אלא מאי אית לך למימר כל היכא דלא חתימי עדים כיון דמידי דלא הוה מיחיב ביה הוא לריש לקיש כאמירה גרידתא באנפי סהדי דאמי, כי כתיב ביה דקנו מיניה נמי כמ"ד קמי סהדי דקנו מיניה דאמי, דלא עדיף מהיכא דא"ל חייב אני לך מנה בשטר דפליג ביה ריש לקיש, דמה לי בשטר מה לי בקנין:
קמד. אמר עולא דבר תורה אחד מלוה על פה ואחד מלוה בשטר גובה מנכסים משועבדים מאי טעמא שעבודא דאורייתא. כלומר שעבודא דמשתעבדי ליה נכסי הלוה לבעל חוב למגבא מיניהו זוזיה כמאן דקננהו משעת הלואה להכי מדאורייתא הוא, דכתיב (דברים כד,יא) יוציא אליך את העבוט החוצה, אלמא דאוריתא משתעבדי ליה מטלטליו של לוה למלוה. דאי אמרת מדאורייתא ליכא שעבוד נכסים אלא חיובא כוליה אגופיה דלוה הוא דמיחייב למפרעיה לבעל חוביה מהיכא דבאעי, אמאי מיחייב למיתב ליה משכון למלוה, ליזיל לוה גופיה וליזבין ולפרע, אלא לאו ש"מ שעבודא דאורייתא. וכי תימא דילמא כי שמעינן מהאי קרא דשעבודא דאורייתא מבני חרי, ממשעבדי מי שמעת. כי מעיינת בה שפיר אפי' ממשעבדי נמי שמעת לה, דעל כרחיך מדחייביה (דחמ') [רחמנא] למיתב משכון שמע מינה איכא שעבוד נכסים, וכיון דאיכא שעבוד נכסים כל היכא דאיתינהו משתעבדי ליה לבעל חוב.
ומה טעם אמרו מלוה על פה אינה גובה מנכסים משועבדים משום פסידא דלקוחות דלא ידעי דהויא ליה מלוה גביה ואזלי וזבני מיניה, אי הכי מלוה בשטר נמי התם אינהו דאפסוד אנפשייהו. כלומר שטר קלא אית ליה ולקוחות אינהו דאפסיד אנפשיהו. עולא לטעמיה דאמר עולא (להלן) דבר תורה בעל חוב בזיבורית דכתיב (דברים כד,יא) בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה מה דרכו של אדם להוציא פחות מה שבכלים, אלמא מדאורייתא משתעבדא ליה זיבורית לבעל חוב.
ורבה אמר דבר תורה אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה אינו גובה אלא מנכסים בני חורין מאי טעמא שעבודא לאו דאורייתא. כלומר שעבוד נכסים לאו דאורייתא וכוליה חיובא עילוי לוה הוא דרמי, ואמטול הכי יהב ליה רחמנא רשותא ללוה לאפוקי ליה משכון מכל היכא דבאעי. ומה טעם אמרו בשטר גובה מנכסים משועבדים שלא תנעול דלת בפני לוין. אי הכי מלוה על פה נמי לית ליה קלא. ומי אמר רבה הכי והא אמר רבה גבו קרקע יש לו גבו מעות אין לו. כלומר אם גבו הבנים קרקע בחובת אביהן יש לו לבכור באותו קרקע חלק בכורה וכמאן דגבייה אבוהון מחיים דמי והו"ל מוחזק, ואם גאבו מעות אין לו לבכור בהן חלק בכורה, דמטלטלי דב"ח לא משתעבדי ולאו הני מעות שבק אבוהון דהוו להו ראוי ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק. ומדקאמר רבה גבו קרקע יש לו אלמא שעבודא דאורייתא, דאי לאו דאורייתא ולא זכי ביה בעל חוב אלא מעידנא דגבייה, הוה ליה ראוי ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק. ונהי דתקינו ליה רבנן שעבודא לב"ח שלא תנעול דלת בפני לוין, אבל לזכויי ליה לבכור מאי דלא זאכי ליה רחמנא לא תקינו, דהא לא שיכא ביה האי תקנתא.
ואסיקנא רבה טעמא דבני מערבא קאמר. דאית להו בכור נוטל פי שנים במלוה, ולטעמיהו הוא דאיכא לפלוגי בין גבו קרקע לגבו מעות, אבל לטעמא דרבה לא שנא הכי לא שנא הכי אין הבכור נוטל פי שנים דשעבודא לאו דאורייתא. ולית הלכתא גבי שעבודא כי טעמיה דרבה ולא כטעמיה דעולא כדבעינן למימר קמן. ואע"ג דאסקינהו גמרא לתרתי שמעתתא דעולא בחד טעמא וסוגיין בעלמא לענין משכוני מדאורייתא כעולא, הני מילי מיניה, אבל מיורשי ולקוחות לא אשכחן סוגיא דלימא שעבודא דאורייתא במטלטלין. ואע"ג דסבירא לן נמי דמיניה איכא שעבודא דאורייתא ליכא למשמע מינה דבכור נוטל פי שניים במלוה היכא דגאבו קרקע, דנהי דשעבודא דאורייתא, כיון דיכיל לסלוקיה מיניה בזוזי לאו מוחזק הוי ולאו בכל אשר ימצא לו קרינן ביה. וכבר אפסיקא הלכתא בהדיא (לעיל בבא בתרא קכה,ב) דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות.
ואי קשיא לך לעולא דאמר דבר תורה אחד מלוה ע"פ ואחד מלוה בשטר גובה מנכסים משועבדים דשעבודא דאורייתא ויליף לה מקראי, אי הכי אפי' מטלטלי נמי ליטרוף, דהא קרא דקא יליף עולא מיניה במטלטלי קאי. ובשלמא גבי לקוחות לא קשיא לך דאיכא למימר דכי היכי דחשו רבנן לפסידא דלקוחות גבי מלוה ע"פ משום דלית לה קלא הכי נמי חשו לפסידא דידהו גבי מטלטלי. ואפי' במלוה בשטר, דכיון דמטלטלי לית להו קלא זימנין דזאבין להי בשוקא ולא ידע דמאן נינהו. אלא מיורשין מיהת ליגבי. וכי תימא לדידהו נמי עבדו להו תקנתא, בשלמא גבי לקוחות דיהבי דמי שיכא תקנתא משום פסידא דידהו, אלא גבי יורשין מי שיכא תקנתא, השתא עבדינן תקנתא ליורשין דלא חסרו בה מידי ומפסדינן להו לבעלי חובות בידים דיהבי ממונא ולא קא שקלי מידי. ולא תקשי לך, דקסבר עולא דמדאורייתא ל"ש מלוה בשטר ול"ש מלוה ע"פ כי היכי דגביא מקרקעי דמשעבדי הם הכא נמי גביא מטלטלי, אפי' מן הלקוחות וכ"ש מן היורשין, ורבנן הוא דתקינו דלא ליטרוף מטלטלי מלקוחות כדפרישנא טעמא, אבל מיורשין גבי, סבר לה כרבי מאיר דאמר מטלטלי דיתמי משתעבדי לכתובה וכ"ש לב"ח. ולית הלכתא כותיה, דהא דקי"ל מטלטלי לב"ח לא משתעבדי אלא מחיי לוה, וכ"ש לכתובה דאפי' מחיי בעל נמי לא משתעבדי:
קמה. רב ושמואל דאמרי תרויהו מלוה ע"פ אינה גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות. קסברי שעבודא לאו דאורייתא וכי תקינו רבנן שעבודא למלוה בשטר, למלוה ע"פ לא תקינו רבנן. ור' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרויהו מלוה ע"פ גובה בין מן היורשין בין מן הלקוחות. קסברי שעבודא דאורייתא, ומתני' דקתני ע"י עדים גובה מנכסים בני חורין לא קשיא להו, דאיכא למימר דכי קאמרי ר"ל ור"י דבר תורה כדעולא ומתני' קא מיירי בתקנתא דרבנן. ואשכחן ברבנן דקאני מאן דגריס הכי, ר' יוחנן ור"ל דאמרי תרויהו מלוה ע"פ גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות. וגירסא דיקא הוא. ולפום הדין גירסא הלכתא כר' יוחנן ור"ל כדבעינן למימר קמן:
קמו. מיתיבי החופר בור ברשות הרבים ונפל עליו שור והרגו פטור ולא עוד אלא שאם מת השור יורשי בעל הבור חייבין לשלם דמי שור לבעליו. כלומר החופר בור ברה"ר, ובעוד שבעל הבור עומד בתוכו נפל שם שור והרגו לבעל הבור דרך נפילתו, הרי השור פטור מן המיתה ובעליו פטורין מן הכופר, דבעל הבור גרם ליה למנפל עלויה. ולא עוד אלא שאם מת השור מחמת נפילה זו יורשי בעל הבור חייבין לשלם דמי שור לבעליו דכתיב (שמות כא,לד) בעל הבור ישלם. והא הכא דמלוה ע"פ היא ואפ"ה גביא מן היורשין דקתני יורשי בעל הבור חייבין לשלם דמי שור לבעליו, אלמא מלוה ע"פ גובה מן היורשין ואפי' מילתא דלא שיכא בה נעילת דלת בפני לוין.
א"ר אלעא אמר רב כשעמד בדין קודם שימות, ונתחייב לשלם דמי שור לבעליו, ולא הספיק לשלם עד שמת, דהעמדה בדין כשטר דמיא. ומקשינן והא הרגו קתני. אלמא בשעת נפילה הרגו. א"ר אדא בר אהבה כשעשאו טריפה. כלומר דהא הרגו דקתני לאו למימרא דקטליה ומת מיד, אלא כגון שעשאו טרפה וחיה יום או יומים עד שעמד בדין ונתחייב לשלם דמי שור לבעליו ואחר כך מת. ומקשינן והא אמר רב נחמן תאני חגא ומת וקברו. כלומר דחגא תאני לה מתני' דקתני ונפל עליו שור והרגו הכי ונפל עליו שור ומת וקברו, כלומר שמת בעל הבור בשעת נפילת השור וקברו השור, כלומר שנעשה עליו השור ככסוי קבר, אלמא לאלתר מת ולא הספיק לעמוד בדין, ואת אמרת כשעמד בדין. ומשנינן כגון דיתבי דיאני אפומא דבירא ומת השור מיד בשעת נפילה ולא הספיק בעל הבור למות שם עד שחייבוהו ב"ד לשלם דמי השור ומת תחת השור ונעשה השור עליו ככסוי קבר. ולית הלכתא ככל הני שנויי, דהא אפסיקא הלכתא לקמן דמלוה ע"פ גובה מן היורשין:
קמז. ושמעינן מיהא דאפי' גבי נזקין נמי דלא שיכא בהו נעילת דלת גובה מן היורשין ואע"ג דלא עמד בדין קודם שימות. והוא דאתברר דלא פרע. ואם עמד בדין ונתחייב גובה אפי' מן הלקוחות, דהא שמעינן מיהא דהעמדה בדין כשטר דמיא. ודוקא מלקוחות דזבני מן הנתבע לאחר העמדה בדין:
225ימים לסיום הש״ס