בבא בתרא קעו ע"א

בבא בתרא קעו ע"א - Steinsaltz

Rav Pappa said: The halakha is that when a creditor gives a loan by oral contract, he can collect the debt from the heirs of the debtor after his death, but he cannot collect the debt from the purchasers of the debtor’s property. He can collect the debt from the heirs so as not to lock the door in the face of potential borrowers. But he cannot collect the debt from the purchasers, as a loan by oral contract has no publicity associated with it.

§ The mishna teaches: If one presents to a debtor a document in the handwriting of the debtor stating that he owes money to him, but without witnesses signed on the document, the creditor can collect only from unsold property. Rabba bar Natan asked Rabbi Yoḥanan: If the document in the handwriting of the debtor was ratified in court at a later time, what is the halakha? Would it then be possible to collect the debt from liened property that has been sold? Rabbi Yoḥanan said to him in reply: Even if the document in the handwriting of the debtor was ratified in court, the creditor can collect the debt only from unsold property.

Rami bar Ḥama raises an objection from a mishna (Gittin 86a), which states: There are three types of bills of divorce that are not valid ab initio, but if the woman marries another man on the basis of one of these bills of divorce the lineage of the offspring from this marriage is unflawed. In other words, she is not considered to be a married woman who engaged in sexual intercourse with another man, which would impair the lineage of their child. And they are these: A bill of divorce that the husband wrote in his handwriting but there are no signatures of witnesses in the document at all; a bill of divorce where there are the signatures of witnesses in the document but there is no date written in it; and a bill of divorce where there is a date written in it, but it contains only one witness. These are the three bills of divorce that are not valid with regard to which the Sages said: And if she marries, the lineage of the offspring is unflawed.

Rabbi Elazar says: Even though there are no signatures of witnesses in the document, but he handed it to her in the presence of two witnesses, it is a valid bill of divorce. And on the basis of this bill of divorce the woman can collect the amount written to her in her marriage contract even from liened property that has been sold. This indicates that even when no witnesses signed the document, the debt listed therein can be collected from liened property that has been sold, as long as witnesses saw the document being transferred to the creditor. All the more so a debt listed in a document in the handwriting of the debtor that has been ratified by a court should be eligible for collection from liened property that has been sold.

The Gemara answers: There it is different, as the husband obligated himself and his property immediately from the time of the writing of the document, as he knew at that time that the document would be transferred in the presence of witnesses. By contrast, in the case of the mishna here, the document in the handwriting of the debtor was written without the intent of ratifying it. It was only at a later date, as an afterthought, that it was ratified, and the terms of the obligation of the debt cannot be changed at that time.

§ The mishna teaches: In the case of a guarantor whose commitment emerged, i.e., was written, after the signing of the promissory note, the creditor can collect the debt only from unsold property of the guarantor. Rav says: If the guarantor’s commitment is written before the signing of the document, the creditor can collect the debt from the guarantor from liened property that has been sold; if it is written after the signing of the document, the creditor can collect the debt only from unsold property.

At other times, Rav said: Even if the guarantee is written before the signing of the document, the creditor can collect the debt only from unsold property.

The Gemara asks: There is a difficulty resulting from the contradiction between one statement of Rav to the other statement of Rav, as they seem to contradict one another with regard to a guarantee that is written before the signing of the document. The Gemara answers: This is not difficult. This case, where Rav says the creditor can collect the debt only from unsold property, is where it was written in the document as follows: So-and-so is a guarantor, as this formulation is an independent statement, and the witnesses signing the document do not necessarily relate to that statement. And that case, where Rav says the creditor can collect the debt from liened property that has been sold, is where it was written in the document as follows: And so-and-so is a guarantor. The usage of the conjunctive: And, causes this clause to be an integral part of the document, so that the signatures of the witnesses relate to it as well.

And Rabbi Yoḥanan says: In both this case and that case, the creditor can collect the debt only from unsold property. The Gemara comments: And according to the opinion of Rabbi Yoḥanan, this is the halakha even if it is written in the document: And so-and-so is a guarantor.

Rava raises an objection from a baraita (Tosefta, Gittin 9:9): In a case where witnesses are signed on a greeting written in a bill of divorce, the bill of divorce is not valid, as we are concerned that perhaps the witnesses signed on the greeting alone, i.e., they did not intend to testify to the divorce, but only to verify that the greeting was written.

And Rabbi Abbahu said concerning this baraita: It was explained to me personally by Rabbi Yoḥanan himself that it is only when the wording of the greeting begins: Send a greeting to so-and-so, that the bill of divorce is not valid, as this is an independent statement and it is possible that the signatures relate to it alone. But if the wording is: And send a greeting to so-and-so, the usage of the conjunctive: And, causes this clause to be an integral part of the document, and the bill of divorce is valid. This indicates that Rabbi Yoḥanan himself maintains that when the conjunction is used the signatures relate to the entire document.

The Gemara answers: Here too, when did Rabbi Yoḥanan say that the creditor can collect the debt only from the guarantor’s unsold property? Where it was written: So-and-so is a guarantor. If the conjunction is used, he can collect the debt even from liened property that has been sold.

The Gemara objects: But if so, this is identical to the opinion of Rav, whereas Rabbi Yoḥanan was presented as disagreeing with Rav. The Gemara answers: That presentation was inaccurate. Say instead: And so Rabbi Yoḥanan says as Rav did.

§ The mishna relates: An incident occurred where such a case came before Rabbi Yishmael, and he said: The creditor can collect the debt from unsold property of the guarantor, but not from liened property that the guarantor has sold to others. Ben Nannas said to Rabbi Yishmael: The creditor cannot collect the debt from the guarantor at all, not from liened property that has been sold, nor from unsold property. Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: Although Rabbi Yishmael praised Ben Nannas after hearing his dissenting opinion (see 175b), the halakha is actually in accordance with Rabbi Yishmael’s opinion as he stated it initially, i.e., that in the case of a guarantee that is written after the signatures, the creditor can collect the debt only from unsold property of the guarantor, but not from liened property that has been sold.

A dilemma was raised before the Sages: What would Rabbi Yishmael say to me about the case of the debtor who was being strangled, as depicted by ben Nannas? Perhaps he would agree in that case, since the guarantee was given under duress, that it is not valid. The Gemara suggests: Come and hear, as Rabbi Yaakov says that Rabbi Yoḥanan says: Rabbi Yishmael disagreed with ben Nannas also in the case of the debtor being strangled.

The Gemara asks: And is the halakha in accordance with Rabbi Yishmael’s opinion even in the case of the debtor being strangled, or is the halakha not in accordance with his opinion in that case? Come and hear, as when Ravin came he said that Rabbi Yoḥanan says: Rabbi Yishmael disagreed with ben Nannas also in the case of the debtor being strangled, and the halakha is in accordance with Rabbi Yishmael’s opinion also in the case of the debtor being strangled.

Rav Yehuda says that Shmuel says: If the debtor was being strangled, and in addition an act of acquisition was performed with the guarantor, the guarantor becomes obligated to repay the debt. The Gemara deduces: By inference it emerges that a guarantor generally does not require an act of acquisition to become obligated to pay. And this disagrees with a statement of Rav Naḥman, as Rav Naḥman says:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קעו - א

אמר רב פפא, הלכתא: מלוה על פה - גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות.

כי לדעת רב פפא דין שעבוד נכסים אינו מן התורה ^[1], ולכן רק גבי יורשים תיקנו חכמים שגובה מן היורשין - כדי שלא תנעול דלת בפני לוין.

ואינו גובה מן הלקוחות - כיון דלית ליה קלא, שאין קול למלוה על פה, וחששו חכמים להפסד הלקוחות שלא ידעו להזהר מלקנות את נכסי הלווה.

שנינו במשנה: הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו - גובה מנכסים בני חורין וכו'.

בעא מיניה רבה בר נתן מרבי יוחנן: אם הוחזק כתב ידו של הלווה בבית דין, שהלווה מסר למלווה שטר ללא חתימת עדים אלא בכתב ידו שהוא חייב לו ממון, ובא הלוה לבית דין והודה בפניהם שהוא כתב ידו ^[2], או שהעידו עדים שהוא כתב ידו ^[3], וכתבו הבית דין "הנפק" - שבית דין בדקו את השטר וחקרו ועמדו על אמיתת הדבר שכל הכתוב בשטר אמת.

מאי? האם לאחר שכתבו בית דין "הנפק" על השטר, נחשב כשטר החתום בעדים שגובה מנכסים משועבדים, או שמא קיום השטר הועיל רק להחזיקו בבית דין כמו שהוא, שהלווה אינו יכול לטעון אין זה כתב ידי, אבל לא הועיל להחשיבו כשטר החתום בעדים, ואינו גובה אלא מנכסים בני חורין.

אמר ליה רבי יוחנן: אף על פי שהוחזק כתב ידו בבית דין - אינו גובה אלא מנכסים בני חורין ^[4].

מתיב, מקשה על כך רמי בר חמא מברייתא, ששנינו בה: שלשה גיטין פסולין לכתחילה, והאשה המתגרשת בהם אינה מותרת להנשא על סמך גיטין אלו, ואם נישאת על סמך גיטין אלו - בדיעבד הולד שנולד מנישואיה השניים כשר ואינו ממזר. שהגט כשר מדאורייתא ופסול מדרבנן.

ואלו הן שלושת הגיטין הפסולים מדרבנן: א. כתב הבעל את הגט בכתב ידו ואין חתומין עליו עדים, אלא נמסר לה בפני עדים, שבדיעבד האשה מתגרשת בעדי מסירה ^[5].

ב. אם יש עליו עדים חתומים, אבל ואין כתוב בו זמן.

ג. אם יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד וכתב ידו של הסופר הנחשב כעד שני.

הרי אלו שלשה גיטין פסולין מדרבנן. ואם נישאת לאחר על סמך גיטין אלו - הולד מנשואיה השניים כשר, שמדאורייתא הגט כשר.

רבי אלעזר אומר: אף על פי שאין חתומים עליו עדים כלל אלא שנתנו לה בפני עדים - הרי זה גט כשר, ואם אותו שטר הכתוב בכתב ידו ואין בו עדים אלא שמסרו בפני עדים היה שטר הלוואה, גובה על ידו מנכסים משועבדים של הבעל ^[6].

מבואר ברייתא, שאם הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו ומסרו בפני עדים, גובה מנכסים משועבדים, וכל שכן באופן שהוחזק כתב ידו בבית דין ^[7]. וקשה לרבי יוחנן שאמר שאינו גובה אלא מנכסים בני חורין.

ודחינן: שאני התם, שונה הדין שם שגובה מנכסים משועבדים, כיון דמשעת כתיבה של השטר הוא דשעבד נפשיה, שהרי מתחילתו נכתב כדי להימסר בעדים ^[8] שיהיו עדי מסירה במקום עדי חתימה, ולדעת רבי אליעזר עדי מסירה הם כמו עדים החתומים בשטר, שהשטר נכתב כדי לשעבד הנכסים.

מה שאין כן בכתב ידו שקיימוהו בית דין לאחר זמן, שבזמן כתיבתו לא נכתב כלל כדי לשעבד נכסיו, אלא נכתב רק במקום הודאה, שלא יוכל לחזור ולכפור בו ולומר שפרע כל זמן שחתימת ידו בידי המלוה. אם כן בשעה שהלוהו היה כמלוה על פה, ושוב לא יכולים בית דין בקיומן לעשות את השטר לשטר המשעבד את נכסי הלוה, שהרי השטר לא נכתב על דעת כן מתחילה.

שנינו במשנה: ערב היוצא לאחר חיתום שטרות, שתחת חתימת העדים בשטר ההלואה, כתב הערב: אני פלוני בן פלוני ערב ללווה. באופן זה גובה המלוה מנכסים בני חורין של הערב, שהואיל ולא חתמו העדים על הערבות, דין הערבות כמלוה על פה.

אמר רב: אם הערבות כתובה קודם חיתום שטרות - גובה מנכסים משועבדים, ואם הערבות כתובה לאחר חיתום שטרות - גובה רק מנכסים בני חורין.

זמנין פעמים אמר רב: אפילו הערבות כתובה קודם חיתום שטרות - אינו גובה אלא מנכסים בני חורין.

ולכאורה קשיא דרב אדרב!

ומבארינן: לא קשיא: הא, זה שאמר רב שאפילו הערבות כתובה קודם חתימת העדים בשטר, אינו גובה אלא מנכסים בני חורין, מדובר דכתב ביה "פלוני ערב" בלא וא"ו החיבור, שהוא ענין לעצמו, והעדים לא חתמו על כך, אלא רק על גופו של שטר ההלוואה.

הא, ואילו זה שאמר רב שאם הערבות כתובה לפני חתימת העדים, גובה מנכסים משועבדים, מדובר דכתב ביה "ופלוני ערב" עם וא"ו החיבור, שבלשון זו, הערבות היא המשך לגוף השטר, והעדים חתמו על השטר ועל הערבות, ולכן גובה גם מנכסים משועבדים.

ורבי יוחנן אמר: אחד זה ואחד זה, בין אם הערבות כתובה קודם חתימת העדים בשטר, ובין אם כתובה אחרי חתימת העדים - אינו גובה אלא מנכסים בני חורין, ואף על גב דכתב ביה "ופלוני ערב" בוא"ו החיבור.

מתיב רבא על דברי רבי יוחנן ממה ששנינו בברייתא: עדים החתומין על שאילת שלום המופיעה בגט בסופו - פסול, שחיישינן שמא על שאילת שלום בלבד חתמו העדים ולא על הגט.

ואמר רבי אבהו, לדידי מיפרשא ליה מיניה דרבי יוחנן, קבלתי מרבי יוחנן פירוש לברייתא, אם שאילת השלום היתה כתובה כדבר בפני עצמו, שהנוסח היה "שאילו" - "שאלו בשלום פלוני" בלא וא"ו החיבור - פסול הגט, כי שמא העדים חתמו רק על שאילת השלום, ולא על הגט.

אך אם היה כתוב "ושאילו" - עם וא"ו החיבור, כהמשך לגט, כשר, שמוכח שחתמו גם על הגט.

ומשמע, שאם מוסיף משפט המתחיל בוא"ו החיבור אנו אומרים שחתימת העדים היא על הכל, וכאן אמר רבי יוחנן שאין הבדל!

ומתרצינן: הכא נמי, גם כאן לענין ערבות, יש לתקן בדברי רבי יוחנן, שדווקא דכתב "פלוני ערב" בלא וא"ו החיבור אז אינו גובה מנכסים משועבדים, אבל אם כתב "ופלוני ערב" בוא"ו החיבור, חתימת העדים היא על הכל, וגובה מנכסים משועבדים.

ומקשינן: אי הכי, דברי רבי יוחנן היינו ממש כדברי דרב, שגם לדעת רב אם הערבות לא היתה כתובה עם וא"ו החיבור, חתימת העדים אינה מתחייסת אלא לגוף השטר, ואינו גובה את הערבות אלא מנכסים בני חורין.

ומתרצינן: אכן כך הוא, ואימא: וכן אמר רבי יוחנן כדברי רב.

מעשה ובא לפני רבי ישמעאל ערב שכתב ערבותו אחרי חתימת העדים, ופסק רבי ישמעאל שגובה מנכסים בני חורין. ובן ננס חלק עליו ואמר שאינו גובה ממנו כלל. והוכיח זאת מהחונק את חבירו בשוק לגבות חובו, שהמצילו מיד החונק ואומר לו "הנח לו ואני אתן לך" - אינו מתחייב בכך, לפי שהמלוה לא סמך עליו כשהלוה לו, ושיבח רבי ישמעאל את חכמתו של בן ננס.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: אף על פי שקילס רבי ישמעאל את בן ננס, בכל זאת הלכה כמותו, כרבי ישמעאל בערבות הכתובה לאחר חתימת העדים בשטר, שמשתעבד וגובה ממנו מנכסים בני חורין.

איבעיא להו: בחנוק במקרה של חנוק מה לי אמר רבי ישמעאל? האם גם בזה חולק רבי ישמעאל על בן ננס וסובר שהערב משתעבד מחמת שחבירו מצטער ונחנק, או שמא הוא מתכוון רק לקיים מצוה ולהצילו מחניקה, אבל אינו משתעבד באמת להיות ערב.

תא שמע ראיה, מהא דאמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן: חלוק היה רבי ישמעאל על בן ננס אף בחנוק. שהמצילו מתכוון באמת להשתעבד ולהיות ערב.

והוינן בה: האם בזה הלכה כמותו כרבי ישמעאל, או אין הלכה כמותו?

תא שמע: דכי אתא שכאשר בא רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם רבי יוחנן: חלוק היה רבי ישמעאל אף בחנוק, והלכה כמותו אף בחנוק.

אמר רב יהודה אמר שמואל: חנוק שתפסו בעל חובו וחנקו בשוק, ובא חבירו ונעשה ערב עבורו להצילו, וקנו מידו - ועשו קנין על שעבוד הערב, משתעבד הערב.

ומדייקת הגמרא: מכלל דבריו אתה למד, דערב בעלמא בשעת ההלוואה לא בעי לא צריך קנין, על מנת שישתעבד, אלא די באמירה בלבד.

הערות

^[1] התוספות בקידושין [יג ב ד"ה רב פפא] הקשה, שבסוגייתינו אמר רב פפא ששעבודא לאו דאורייתא, ואילו בקידושין סובר ששעבודא דאורייתא, ותירץ, ששם מדובר במלוה הכתובה בתורה [כלומר: חוב שהתורה חייבה אותו], כגון, נזיקין וערכין וקרבן, מה שאין כן כאן מדובר במלוה על פה שאינו חוב שהתורה חייבה אותו, בזה הוא סובר ששעבודא לאו דאורייתא.

^[2] רשב"ם.

^[3] רבינו גרשום.

^[4] למסקנא ששטר כזה אינו נחשב כשטר לענין גביה ממשועבדים. דעת הרי"ף והרמב"ם, שהלוה אף יכול לטעון "פרעתי" כדין מלוה בעל פה, אבל היד רמה ובעל המאור סוברים, שאינו יכול עוד לכפור בחוב שבשטר.

^[5] כך פירש הרשב"ם. ומבואר שהוא סובר, שגם לרבי מאיר מועיל גט עם עדי מסירה. אבל התוספות בגיטין [ג ב] סובר שלרבי מאיר מועיל רק עדי חתימה ולא עדי מסירה, וכאן לרבי מאיר מועיל בדיעבד בכתב ידו כיון שאין לך חתימה גדולה מזו. [ואינו מדין הודאת בעל דין שהרי דעת התוספות [ד א ד"ה הלכה] שבגט לא מועיל הודאת בעל דין, כיון שבהודאתו הוא מחייב את הכהנים]. ברש"י [גיטין פו א] כתב שכתב ידו מועיל לרבי מאיר משום הודאת בעל דין, וביאר רשב"א [יבמות לא ב], שהודאה בגירושין אינו חב לאחרים, שהרי הוא מתירה לאחרים. אמנם הב"ח הגיה את דברי רש"י [שם] באופן שדעה זו היא דעה שלישית, שמספיק כתב ידו בלא עדי חתימה ובלא עדי מסירה, אבל ברשב"א ביבמות [שם] מוכח שגירסת רש"י היא כמו הגירסא המובאת לפנינו.

^[6] כך פירש הרשב"ם שמדובר בשטר חוב, אבל רבינו גרשום מאור הגולה פירש שהוא המשך של ענין גט, שגם אם אין בידה כתובה - גובה על ידי הגט אפילו ממשועבדים.

^[7] הרבינו יונה מבאר, שרמי בר חמא הבין שטעמו של רבי יוחנן שלא מועיל כתב ידו בבית דין הוא משום שרק בעדי חתימה יוצא קול, או משום משום שעדי חתימה יותר שכיח, והקשה כיון שמצאנו שאף עדי מסירה מועיל, כל שכן בהוחזק כתב ידו בבית דין.

^[8] כך פירש הרשב"ם, שהשטר נכתב כדי למוסרו בעדים, ותמה הקובץ שיעורים [אות תרעא], שבשטר ממון לא צריך שיכתב לשמה, ואפילו מצאו באשפה כשר. ובאיילת השחר ביאר כוונת הרשב"ם, שבשעת מסירת השטר רוצה להשתעבד בו, מה שאין כן בכתב ידו שבשעת מסירת השטר לא היה בדעתו שיחול השעבוד על ידי שיקיימוהו בבית דין.

אמר רב פפא, הלכתא [הלכה היא]: מלוה על פה — גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות. גובה מן היורשין — כדי שלא תנעול דלת בפני לוין, ואינו גובה מן הלקוחות — דלית ליה קלא [שאין לו למילוה על פה קול], ויימצאו הלקוחות מפסידים את הקרקע שקנו.

א שנינו במשנה שאם הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו — גובה מנכסים בני חורין וכו'. בעא מיניה [שאל אותו] רבה בר נתן מר' יוחנן: אם הוחזק כתב ידו של אותו אדם בבית דין, שאישרו בית דין שזו חתימתו, מאי [מה] הדין? האם לאחר שהוחזק כתב היד בבית הדין נעשה דינו כהלוואה בשטר, ויכול לגבות גם מנכסים משועבדים? אמר ליה [לו]: אף על פי שהוחזק כתב ידו בבית דין — אינו גובה אלא מנכסים בני חורין.

מתיב [מקשה על כך] רמי בר חמא ממה ששנינו במשנה: שלשה גיטין פסולין לכתחילה, ואין האשה המתגרשת בהם מותרת להינשא על סמך גיטין אלה, ואולם אם נישאת האשה על סמך גיטין אלה — הולד שנולד מנישואיה אלה כשר בדיעבד. ואלו הן: אם כתב את הגט בכתב ידו בלבד ואין עליו עדים, או יש עליו עדים ואין בו זמן (תאריך), או יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד — הרי אלו שלשה גיטין פסולין, ואם נישאת — הולד כשר.

ר' אלעזר אומר: אף על פי שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים — כשר, ואם היה שטר חוב שנעשה באופן זה — גובה בו גם מנכסים משועבדים. משמע שעל ידי מסירת השטר בעדים נעשה כתב יד כשטר שיש בו עדים, וגובה בו ממשועבדים. ומדוע לא נאמר כן אף בכתב ידו שאושר בבית הדין!

ומשיבים: שאני התם [שונה שם] שמשעת כתיבה של השטר הוא דשעבד נפשיה [ששיעבד עצמו], שהרי מתחילתו נכתב כדי להימסר בעדים, ולשם שעבוד נכסים. מה שאין כן בכתב ידו שקיימוהו בית דין לאחר זמן, שבזמן כתיבתו לא נכתב כלל כדי לשעבד נכסיו.

ב שנינו במשנה שבערב היוצא, ערבות הכתובה בשטר לאחר חיתום שטרות (חתימות העדים) — גובה המלוה מן הערב רק מנכסים בני חורין. אמר רב: אם היה הערב קודם חיתום שטרות — גובה מנכסים משועבדים, לאחר חיתום שטרות — גובה מנכסים בני חורין בלבד. וכדברי המשנה.

זמנין [פעמים] אמר רב: אפילו היתה חתימת הערב קודם חיתום שטרות — אינו גובה אלא מנכסים בני חורין.

ושואלים: אם כן, קשיא [קשה] מדברי רב על דברי רב! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זה] שאינו גובה מנכסים משועבדים מדובר שכתב ביה [שכתוב בו] "פלוני ערב", שמשמע מניסוח זה שהערבות היא ענין לעצמו, ולא חתמו העדים על כך, אלא רק על גופו של שטר ההלוואה. הא [זה] שגובה ממשועבדים, מדובר שכתב ביה [שכתוב בו] "ופלוני ערב", ב־ ו' החיבור, הרי זה בא לומר שהערבות קשורה לגוף השטר, והעדים חתמו גם על הערבות, ולכן גובה הערב גם מנכסים משועבדים.

ור' יוחנן אמר: אחד זה ואחד זה — אינו גובה אלא מנכסים בני חורין, ואף על גב דכתב ביה [ואף על פי שכתוב בו] "ופלוני ערב", ב־ו' החיבור

. מתיב [מקשה] רבא על דברי ר' יוחנן, ממה ששנינו בברייתא: עדים החתומין על שאילת שלום בגט — פסול, כלומר, מתחת לנוסח הגט נכתבה גם דרישת שלום למישהו, וחתמו העדים למטה — פסול גט זה, חיישינן [חוששים אנו] שמא על שאילת שלום בלבד חתמו.

ואמר ר' אבהו, לדידי מיפרשא ליה מיניה [לי עצמי מתפרש ממנו] מר' יוחנן: שאם היה כתוב שם "שאילו" [שאלו בשלום פלוני] — הרי זה גט פסול משום ששאלת השלום היא ענין לעצמו, ואינה מתחברת על הגט שקדם לה. אבל אם היה כתוב "ושאילו" [ושאלו בשלום פלוני], ב ־ו' החיבור, שמשמע ששני הדברים מחוברים — הרי זה גט כשר. משמע שאם מוסיף משפט המתחיל ב־ו' החיבור אנו אומרים שחתימת העדים היא על הכל, וכאן אמר ר' יוחנן שאין הבדל!

ומשיבים: הכא נמי [כאן גם כן] לענין ערבות, יש לתקן את נוסח הדברים ולומר כי לדעת ר' יוחנן דווקא כאשר כתב "פלוני ערב" אינו גובה מנכסים משועבדים.

ושואלים: אי הכי [אם כך], היינו [הרי זה] ממש כדברי רב, ואינו חולק עליו! ומשיבים: אכן, אימא [אמור]: וכן אמר ר' יוחנן כדברי רב.

ג שנינו במשנה: מעשה ובא לפני ר' ישמעאל בערב שיצא לאחר חיתום שטרות, ופסק שגובה מנכסים בני חורין. וחלק עליו בן ננס ואמר שאינו גובה ממנו כלל. והוכיח זאת מן המקרה של החונק את חבירו בשוק לגבות חובו, שהמצילו מיד החונק כשאומר לו "הנח לו ואני אתן לך" — אינו מתחייב בכך, לפי שלא עליו סמך כשהילוה לו, ושיבח ר' ישמעאל מאד את חכמתו של בן ננס. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: אף על פי שקילס (שיבח) ר' ישמעאל את בן ננס, בכל זאת הלכה כמותו כר' ישמעאל בערב לאחר חיתום שטרות, שגובה מנכסים בני חורין.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: בחנוק עצמו מה לי אמר ר' ישמעאל? האם ר' ישמעאל מודה בזה לבן ננס? ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע], שאמר ר' יעקב אמר ר' יוחנן: חלוק היה ר' ישמעאל אף בחנוק.

ושואלים: הלכה כמותו כר' ישמעאל, בחנוק, או אין הלכה כמותו? ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע], דכי אתא [שכאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן: חלוק היה ר' ישמעאל אף בחנוק, והלכה כמותו אף בחנוק.

ובענין זה אמר רב יהודה אמר שמואל: חנוק, שתפסו בעל חובו בשוק, ובא חבירו וערב עבורו, וקנו מידו, כלומר, עשו קנין (סודר) על כך, שאכן ישלם את החוב — הרי הוא משתעבד לשלם את החוב. ומעירים על כך: מכלל דברי שמואל אתה למד, שערב בעלמא [סתם] שחותם על שטר הלוואה רגיל, לא בעי [צריך] קנין על מנת שישתעבד, אלא די באמירה בלבד בלבד. ופליגא [וחלוקה] שיטה זו על דברי רב נחמן, שאמר רב נחמן:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

At other times, Rav said: Even if the guarantee is written before the signing of the document, the creditor can collect the debt only from unsold property.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הוחזק כתב ידו בב"ד. שהעידו לפני ב"ד שזו כתיבת יד לוה מאי. מי אמרינן כיון דהוחזק בבית דין דמי כמלוה בשטר וגובה מנכסים משועבדים או דלמא כיון דלא חתימי עליו עדים הוה כמלוה על פה וגובה מבני חורין:

אמר ליה אף על פי שהוחזק כו'. הואיל דלא חתימי עליו עדים:

ר' אלעזר אומר אע"פ שאין עליו עדים. אלא הואיל שכתב בכתב ידו ונתנו לה בפני עדים כשר וגובה כתובתה מנכסים משועבדים. אלמא אף על גב (בלא חתימת) [דלא חתימי] עדים עליה גבי ממשעבדי וקשי' לר' יוחנן. ואי קשי' לך היכי מצית מקשי גברא מגברא מר' אלעזר לר' יוחנן. תריץ הכי ^א)לכאורה צ"ל מתניתין היא. ועי' בגיטין פז ע"ב. בריית' היא ומברייתא מצי מקשי. ואמר לך ר' יוחנן הא לא קשיא לי דהתם אמאי גבי ממשעבדי דאיכא כתובתה בידה דאיכא שטרא מעליא דמשעת כתובה שעבד נפשי' אבל הכא דלא שטר מעליא הוא דאין עליו עדים במאי מצי גבי ממשעבדי:

ערב היוצא לאחר חיתום שטרות. שכתב מתחת חתימת העדים ופלוני ערב גובה המלוה מאותו ערב מנכסים בני חורין לפי שהואיל שנכתב לאחר חתימת העדים כמלוה על פה דמי שיש לו על הערב:

הא דכתב ביה בשטר קודם [ופלוני ערב] ואח"כ חתמו העדים משמע זו מוסיף על ענין ראשון דכי היכי דחתמי על מה שכתוב בשטר חתמו נמי על מאי דכתב ביה ופלוני ערב. אבל אי כתב קודם חתימת העדים פלוני ערב משמע דהיינו מילתא אחריתא ועדים לא חתמו ^ג)צ"ל לא חתמו אלא אעיקר שטרא ולא אפלוני ערב והוי כערב ע"פ וערב וכו' אלא מבני חורין: אלא אפי' לרב והוי שטר גופיה על פה וערב במלוה על פה לא טרף מלוה מערב אלא מבני חורין אעיקר שטרא ולא אפלוני ערב הלכך אינו גובה אלא מנכסים בני חורין:

לדידי מיפרשא לי מיניה דר' יוחנן. היכא דמי קתני ברייתא דפסול אי כתב בגט בסוף כדת משה וישראל שאילו בשלום פלוני ושוב חתמו עדים איכא למימר על שאילת שלום חתמו שאלו עדים שזה שואל בשלום פלוני אבל אעיקר הגט אין מעידין ואי כתבו בסופו ושאילו בשלום פלו' ושוב חתמו כשר דמשמע דאשאילת שלום ועל כל מאי דכתב בגט חתמו וגובה כתובה מנכסים משועבדים ואמאי קאמר ר' יוחנן אחד זה ואחד זה אין גובה אלא מנכסים בני חורין ואע"ג דכתב ביה ופלוני ערב. ומשני לא התם נמי בההוא קאמר ר' יוחנן דגובה מבני חורין היכא דכתב ביה פלוני ערב אבל אי כתב ביה ופלוני ערב גובה מנכסים משועבדים ומקשי' היינו דרב דרב הכי נמי אמר. ומתרץ אימא וכן אמר ר' יוחנן כרב:

אע"פ שקילס ר' ישמעאל את בן ננס. דאמר ישמש את בן ננס:

הלכה כמותו. כר' ישמעאל דגובה מנכסים בני חורין:

חלוק היה ר' ישמעאל. על בן ננס אף בחונק דגובה מן הערב מנכסים בני חורין:

חנוק וקנו מידו. אחד שהיה חונק חבירו בשביל חובו ומצאו חבירו ואמר ליה הנח לו ואני אתן לך וקנו מן זה הערב שיפרע בשבילו משתעבד. מכלל דערב דעלמא משתעבד בלא קנין:

הא דאמר רב פפא מלוה על פה גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. משמע דס"ל שעבוד' לאו דאורייתא וכן עיקר שהרי הוא אמר פריעת בע"ח מצוה ובמסכת כתובות (פ"ו א') נמי בעו מיניה לדידן דאמרת פריעת בעל חוב מצוה אי אמר לא ניח' לי למעבד מצוה מאי א"ל כדתניא כגון לולב איני עושה מכין אותו עד שתצא נפשו אלמא שעבוד נכסים לאו דאוריית', ודאמרינן בקדושין (י"ג ב') שעבודא דאוריית'ה"ק אפילו למאן דאמר שעבוד' דאוריית' גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות גובה מן היורשין כדינה, ויש לשונות אחרים.
ודברי רבינו הגדול ז"ל בכאן אינם מחוורים, אבל יפה פסק דשעבוד' דאוריית' דרב הונ' בריה דרב יהושע משמע דהכי סבירא ליה ור' יוחנן וריש לקיש נמי ועל כרחין כותייהו קיימי' לן.

מהא דאמר רב פפא מלוה על פה גובה מן היורשים כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. משמע דסבירא ליה דשיעבודא לאו דאורייתא, וכן ודאי משמע בכוליה תלמודא וכדאמרינן לעיל (בבא בתרא קעד, א) גבי ערבא דיתמי דפרעיה למלוה מקמי דאודעינהו ליתמי פריעת בעל חוב מצוה, וכן בכתובות (פו, א) לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה אמר לא בעינא למעבד מצוה מאי. והא דאמר רב פפא גופיה בפרק קמא דקדושין (יג, ב) מלוה על פה גובה מן היורשים שעבודא דאורייתא ואינה גובה מן הלקוחות משום דלית ליה קלא, יש אומרים דהתם הכי קאמר, אפילו למאן דאמר שיעבודא דאורייתא וגובה מן היורשים אפילו הכי אינה גובה מן הלקוחות, משום דלית ליה קלא, וחשו חכמים לתקנת הלקוחות. ויש אומרים דהתם לא גרסינן רב פפא אלא רב פפי. ויש אומרים דזו מן הסוגיות המתחלפות בתלמוד. ויש אומרים דחזר בו רב פפא.
אבל הרב אלפאסי ז"ל כתב דרב פפא אית ליה שעבודא דאורייתא בההיא דקדושין, והכא הכי קאמר, אף על פי שאינה גובה מן הלקוחות, שתקנו להם משום מלוה דלית ליה קלא, אפילו הכי אוקמוה אדינה לגבי היורשין, כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. ואין דבריו מחוורין כאן, דודאי רב פפא פריעת בעל חוב מצוה אית ליה, כדאמרינן לעיל ובכתובות. ומכל מקום לענין פסק הלכה קיימא לן כמאן דאמר שעבודא דאורייתא, דהא רב הונא בריה דרב יהושע ועולא וריש לקיש ורבי יוחנן כולהו סבירא להו הכין, ופשטה דגמרא נמי משמע דאית ליה הכין מדמקשי מהחופר בו ברשות הרבים, ושלחו נמי מתם הילכתא כרב הונא בריה דרב יהושע. וכן פסקו כל הפוסקים.

הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין. כתב הרב אלפאסי ז"ל בהלכות, דאי טעין פרעתי נאמן, מפני שדינו כמלוה על פה. וכן הסכימו הגאונים ז"ל וכן הרמב"ן ז"ל. וכתב הוא ז"ל, שהטעם שכיון שאינה גובה מן המשועבדין אינן מקפידין עליו ומניחין אותו ביד מלוה אף על פי שהוא פרוע, ואין נוהגין כן בכתב ידי עדים, מפני שיש לו קול וזילי נכסיה דלוה, שהרי גובה מן המשועבדין. וכבר כתבתי אני שאין דברים אלו מחוורין בעיני, אלא הרי היא כשאר שטרות ויכול לומר שטרך בידי מאי בעי. ויש לי ראיה ברורה על זה בשלהי פרק המוכר את הבית (בבא בתרא ע, א) גבי המפקיד אצל חברו בשטר ואמר פרעתי ושם כתבתיה בארוכה בסייעתא דשמיא.

גירסת הספרים: שאני התם דאיכא שטר כתובה משעבד נפשיה. וכן נראה שגורס ר"ח ז"ל. ויש מי שגורס התם משעת כתיבה שעבד נפשיה, ואגובה מנכסים משועבדים קאי, כלומר, דרבי אלעזר אמר דכל שטר אף על פי שאין בו עדים אלא שנתנוהו לו בפני עדים גובה מנכסים משועבדים, אלמא אף על גב דלא חתימי ביה עדים כל שמסרו לו בפני עדים אית ליה קלא וגובה מנכסים משועבדין, והכא נמי אף על פי שאין עדים חתומים באותו שטר של חתם ידו, כיון שהוחזק בבית דין יש לו קול וליגבי ממשעבדי. ופריק שאני התם שנכתב כמתחלתו על דעת למוסרו למלוה בפני עדים, והילכך משעת כתיבה יש לו קול, אבל כתב ידו שלא נכתב על דעת למוסרו בפני עדים, אין לו קול, ואף על פי שיצא עכשיו בבית דין ונתקיים בבית דין. וכבר כתבתי יותר מזה בפרק המגרש (גיטין פו, ב) בשמעתא דהלכה כרבי אלעזר בגיטין.

זה שכתבנו בהוציא עליו כתב ידו שאינו גובה אלא מנכסים בני חורין וענינו אע"פ שהוחזק כתב ידו בבית דין ואע"פ שבעמד בדין אנו דנין כשטר דוקא כגון שתבעוהו לדין ויצא מידם מחוייב וכמו שאמרו למעלה דהוו דייני יתבי אפומא דבירא וחיבוה אבל זה לא עמד בדין לא על מנת לחוב ולא על מנת לזכות אלא לקיים כתב ידו של חברו ואין זה עמד בדין ולפיכך אינו אלא כמלוה על פה ואע"פ שבגט שאין עליו עדים ר"ל עדי חתימה אמרו שכשר וגובה בו כתבתה מן המשועבדים והרי אין כאן אלא כתב ידו לפעמים ושהוחזק בעדי המסירה פירשו בסוגיא זו טעם הדבר שמשעת כתיבת הכתבה נשתעבד והגט אינו אלא גלויי מילתא בעלמא ושמא תאמר תינח במקום שיש כתבה אבל במקום שאין כתבה היאך גובה בו את כתבתה ואלמה תנן הוציאה גט ואין עמה כתבה גובה כתבתה מ"מ הואיל וכתבה תנאי בית דין הרי היא כמי שנכתבה ולא כיונו בה יפה שהרי במקומה באחרון של גיטין נתפרש בהדיא בזו שאמרו וגובה מנכסים משועבדים בשאר שטרות ולא לענין כתבה כלל ואם כן זו שבכאן חולקת עם אותה סוגיא ועלה דההיא איכא למסמך דאיתניא בדוכתה אלא שלפי אותה סוגיא יש לתרץ דהתם משום עדי מסירה הוא ואין הוחזק כתב ידו בבית דין כהוחזק הדבר בעדי מסירה או שמא אף הסוגיאות מתישבות ומפני שבאותה סוגיא סוברים שמכיון שגובה כתבתה בגיטה הדבר מוכיח שבכל שעבוד כן:

גט שנכתב בכתב ידי סופר ולא חתם שם עד כלל או אפילו חתם שם אחד וכן שמסרו בינו לבינה ואפילו בעד אחד אינו כלום אבל אם כתב הגט בכתב ידו ואין עליו אלא עד אחד חתום הרי זה פסול ופוסל לכהנה וכן אם יש עליו עדים ואין בו זמן והילכך לא תנשא ואם נשאת לא תצא והולד כשר ומשתדלין ליתן לה גט אחר ואם אי אפשר גירש מעצמו הרי זה משובח אם אין לה בנים משני הא אם יש לה בנים ממנו לא יוציא מפני לעז בניו וכל שנתנו לה בפני עדים אע"פ שלא היו שם עדי חתימה כשר לגמרי וגובה בו מנכסים משועבדים שהרי העיקר בעדי מסירה כמו שיתבאר במקומו נמצא שמה שאמרו במשנה זו יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד פירושו כתב ידו ועד אבל כתב סופר ועד אין הולד כשר ושמא תאמר אם כן מה הוצרך ללמד בכתב ידו ואין בו עדים שהוא פסול ואם ללמד בו שכשר בדיעבד מה הוצרך ללמד בכתב ידו ועד פירשו בה שאלמלא הוזכר הראשון הייתי אומר בשני שתנשא בו לכתחלה ובא ללמדנו שבשניהם פסול ואם נשאת לא תצא ונמצא שאף כתב ידו בלא שום עד בדין זה ויש מפקפקין בזה ואינו כלום:

המשנה הארבע עשרה והיא מענין מה שלפניה והוא שאמר ערב היוצא לאחר חתום שטרות גובה מנכסים בני חורין ומעשה בא לפני ר' ישמעאל ואמר גובה מנכסים בני חורין אמר לו בן ננס אינו גובה לא מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חורין אמר לו ר' ישמעאל למה אמר לו הרי שהיה חונק את חברו בשוק ומצאו חברו ואמר לו הנח ואני נותן לך פטור שלא על אמונתו הלוהו ואיזהו ערב שהוא חייב לו אמר לו הלוהו ואני נותן לך חייב שעל אמונתו הלוהו אמר ר' ישמעאל הרוצה להחכים יעסוק בדיני ממונות שאין מקצוע בתורה גדול מהם והרוצה לעסוק בדיני ממונות ישמש את ר' שמעון בן ננס אמר הר"ם יאמר כי המלוה גובה מנכסים בני חורין של ערב כשיהיה הערב קודם שטרות וזה כגון שיהיה הערב בגוף השטר ואחר כך חתמו העדים ואם היה בו ופלני ערב סמוך על הלוה גובה המלוה מן הערב מנכסים משועבדים וכשלא נטל הערב בקנין מחוייב כלל בכל מה שזכרנו וזה כי פסק ההלכה שכל ערב צריך קנין על איזה דרך שיהיה אלא ערב בבית דין או ערב בשעת מתן מעות ובאיזה צד שיהיה זולתי שני הפנים האלה לא יתכן בלא קנין והלכה כר' ישמעאל:

אמר המאירי ערב היוצא לאחר חתום שטרות ר"ל שהלוה את חברו בשטר ואחר שחתמו העדים בא אחד וחתם לו שהוא ערב באותה מלוה על ידי עדים שקנו מידו וחתמו לו כן שכל ערב כיוצא בזה אינו משתעבד אלא בקנין כמו שיתבאר ואמר שאע"פ שקנו מידו ונשתעבד אינו גובה ממשועבדים ששעבד אח"כ אלא מבני חורין ומעשה בא לפני ר' ישמעאל והורה כן ובן ננס חולק ואומר שאינו גובה אף מבני חורין הואיל ולא עירב לו בשעת הלואה והוא שאמר לו הרי שהיה חונק את חברו בשוק ליתן לו את חובו ובא אחד ואמר לו הניחהו ואני ערב או הניחהו ואני נותן לך פטור שלא על אמונתו הלוהו ואף זה כן ואיזהו ערב והוא חייב כל שערב בשעת הלואה והוא שאמר הלוהו ואני ערב שהרי על אמונתו הלוהו ואמר ר' ישמעאל הרוצה להתחכם יעסוק בדיני ממונות שאין לך מקצוע בתורה גדול מהם מפני שהם כמעיין הנובע והרוצה לעסוק בהם ישמש את בן ננס ומ"מ אע"פ שקלס את בן ננס הלכה כר' ישמעאל וגובה מבני חורין וכן בכל שערב אחר הלואה כגון חונק את חברו שהזכרנו או תובעו בדין ואמר לו אחר הניחהו ואני ערב או ואני נותן כל שקנו מידו בין בפני בית דין בין שלא בפני בית דין אפילו בינו לבין המלוה חייב ומ"מ אם לא קנו מידו לא נשתעבד הואיל ואינו בשעת מתן מעות הא כל שבשעת מתן מעות אינו צריך קנין כגון הלוהו ואני ערב וכן אם ערב ובית דין כגון שהיו בית דין רוצים לגבות מן הלוה ואמר להם הניחוהו ואני ערב לכם שכל כיוצא בזה נהנה על סמך בית דין עליו ומשתעבד:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

יש צדדין שאף ערב הבא קודם חתום שטרות אינו גובה אלא מבני חורין כיצד הרי שהיה ערב קודם חתימת העדים אלא שלא נקשר ענין חיובו עם עניני השטר אלא כמי שמתחיל בענין אחר ונאמר בשטר פלני ערב של מלוה זו שהוזכרה בשטר זה אינו גובה אלא מבני חרי אבל אם כתוב בו ופלני ערב שנקשר ענינו ונתערב עם המלוה הרי זה גובה ממשועבדים שלו ומ"מ זה הבא קודם חתום אע"פ שלא נתערב ענינו עם עניני המלוה גובה מבני חורין אף שלא בקנין:

הרי שכתב בגט ענינים אחרים כגון שאילת שלום וחתמו העדים אחר שאלת שלום זה אם שאלת שלום זה מעורב עם לשון הגט הרי חתימת העדים מתפשטת על הכל וכשר ואם הוא ענין אחר שאינו מעורב עם עניני הגט הרי הוא פסול חוששין שמא על שאלת שלום חתמו:

קמח. אמר רב פפא הלכתא מלוה ע"פ גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות גובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לווין ואינו גובה מן הלקוחות דלית לה קלא. והא דא"ר פפא גובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לוין, למימרא דשעבודא לאו דאורייתא, אי קשיא לך הא רב פפא גופיה הוא דפסק הלכתא בפרק האשה נקנית (קידושין יג,ב) מלוה ע"פ גובה מן היורשין שעבודא דאורייתא. וכי תימא האי דאצטריך הכא למנקט לה טעמא שלא תנעול דלת בפני לוין, הא קמ"ל דהיינו טעמא דאוקמיה רבנן אדאורייתא ולא עבדו להו רבנן תקנתא ליורשין כי היכי דעבדו תקנתא ללקוחות שלא תנעול דלת בפני לוין, הא נמי לא צריך, דבשלמא גבי לקוחות כיון דיהב דמי עבדו להו רבנן תקנתא משום פסידא דלקוחות, אלא יורשין מאי פסידא אית להו כי היכי דלעבדו להו רבנן תקנתא דאצטריך לאשמועינן דלא עבדו להו רבנן תקנתא שלא תנעול דלת בפני לוין. וכי תימא לעולם קסבר רב פפא שעבודא לאו דאורייתא, ובדין הוא דאפילו מן היורשין נמי לא תגבי אלא שלא תנעול דלת בפני לוין, וההיא דאמרינן התם טעמא שעבודא דאורייתא במלוה דכתיבה באורייתא כגון האשה שהביאה חטאת ומתה יביאו יורשין את עולתה דקאמרינן התם דכיון דכתיבה בתורה כמלוה בשטר דמיא, אי הכי הלכתא למה לי, הלכתא למשיחה היא. אלא מסתברא דסבירא ליה לרב פפא שעבודא דאורייתא ולא שנא מלוה בשטר ולא שנא מלוה ע"פ גובה בין מן היורשין בין מן הלקוחות דבר תורה, ומה טעם אמרו מלוה ע"פ אינה גובה מן הלקוחות משום דלית ליה קלא ואיכא פסידא דלקוחות, כהך סוגיא דקידושין. והאי דנקיט הכא טעמא גבי מלוה ע"פ דגובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לוין, לטעמא דמ"ד שעבודא לאו דאורייתא אצטריכא ליה, וחדא ועוד קאמר, חדא דשעבודא דאורייתא, ועוד אפילו למ"ד שעבודא לאו דאורייתא דינא הוא דלגבי מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לוין.

מיהו צריכינן לברורי אליבא דרב פפא דפסק הלכתא דשעבודא דאורייתא, דטעמיה דרב פפא לאו מקרא דיוציא אליך את העבוט קא יליף כדעולא, דאם כן אפילו מטלטלי דיתמי נגבי כי דינא דאורייתא, דהא קרא דילפינן מיניה במטלטלי כתיב ותקנתא דרבנן נמי גבי יתמי לא שיכא לאפקועיה לבעל חוב כדברירנא בשמעתין לעיל. וכי תימא דילמא קסבר רב פפא דמטלטלי מיתמי נמי גבי, קשיא הילכתא אהילכתא, דקי"ל כרב פפא וקי"ל מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח. אלא רב פפא כי אית ליה שעבודא דאורייתא מדין ערב הוא דאית ליה, לא שנא מלוה בשטר ולא שנא מלוה ע"פ, דנכסוהי דאיניש אינון ערבין ביה. ודוקא במקרקעי דסמכא דעתיה עליהו דלא יכיל לאברוחינהו מיניה, אבל מטלטלי דלא סמכא דעתיה עליהו ליכא לשעבודי מדין ערב, דהו"ל כערב שלא בשעת מתן מעות דלא משתעבד שלא בקנין, שלא על אמונתו הלוהו. ולא תימא הני מילי גבי בעל חוב דשייך ביה טעמא דשלא על אמונתו הלוהו, אלא אפי' גבי ניזק ונגזל דלא שייך בהו האי טעמא דעל אמונתו הלוהו ושלא על אמונתו הלוהו דלא מדעתיהו קא מיתזקי, כיון דבכולהו ליכא שעבוד נכסים אלא מדין ערב, דבנכסוי דבר איניש אינון ערבין ביה לא שייך בהו שעבודא אלא במידי דסמכה דעתיה דב"ח למגבא מיניה, וה"ה גבי ניזק ונגזל דדיו לבא מן הדין להיות כנידון כדברירנא בפ' ארבע אבות (ב"ק יח,ב) ובפרק הגוזל בתרא (בבא קמא קיא,א). והני מילי מיורשין ולקוחות, אבל מיניה דלוה אפי' מגלימא דעל כתפיה, דקרא מיניה דלוה כתיב, ואמר קרא והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט. והני מילי מדאורייתא, מיהו רבנן תקינו דלא ליגבו מלוה על פה מן הלקוחות אפי' מקרקעי משום פסידא דלקוחות.

ברם צריך את למידע דהאי מלוה ע"פ דקאמרינן גובה מן היורשין, דוקא בשחייב מודה, אי נמי דשמתוה ומית בשמתיה, א"נ בקובע זמן לחברו ומת בתוך זמנו, וכן כל היכא דברירנא מילתא דלא פרע. אבל היכא דאיכא למימר דפרע אינו גובה מן היורשין, דקי"ל המלוה את חבירו בעדים אינו צריך לפרעו בעדים, וכל היכא דאי הוה אבוהון דיתמי קיים הוה מהימן למטען פרעתי כי ליתיה נמי טענינן להו ליתמי כל מילתא דיכיל אבוהון למטען, דקי"ל טוענין ליורש טוענין ללוקח. וכן הילכתא:

קמט. הרי אמרו הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין בעא מיניה רבא בר נתן מר' יוחנן הוחזק כתב ידו בב"ד מהו. מי אמרי' כיון דהוחזק כתב ידו בב"ד קלא אית ליה וגובה מנכסים המשועבדים משהוחזק בב"ד ואילך, או דילמא לא שנא. א"ל אע"פ שהוחזק כתב ידו בב"ד אינו גובה אלא מנכסים בני חורין. דלית ליה קלא. וקי"ל כותיה. ולאו למימר דכמלוה ע"פ דמיא לכל מילי, דהא כלהו אנפי דמלוה בשטר שיכי בה, דכי היכי דגבי שטרא אי טעין פרעתיך מצי א"ל שטרך בידי מאי בעי, ומהאי טעמא בלחוד הוא דלא מהימן למטען פרעתי, כדמברר בפ' המוכר את הבית (לעיל בבא בתרא ע,א), גבי כתב ידו נמי א"ל שטרך בידי מאי בעי וכי טעין פרעתי לא מהימן. והאי דלא גאבי ממשעבדי משום דלית ליה קלא הוא דומיא דמלוה על פה, ואע"ג דברירא מילתא דלא פרעיה לוה למלוה לא גבי ממשעבדי דלית ליה קלא. תדע דגרסינן בהאי פירקא (לעיל בבא בתרא קסז,א) אמר אביי האי מאן דמחוי חתמות ידיה בבי דינא לא לחוי בסוף מגילתא דילמא משכח לה איניש דלא מעלי וכתיב עלה מאי דבעי ותנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין מיגו דיכיל למיטען פרעתי כי טעין אין חתמות ידאי היא מיהו לאו אהאי שטרא דכתבת עלי כתבתיה אלא לאחוויי חתמות ידאי בעלמא כתבתיה, מהימן, אלא על כרחיך מדלא מהימנינן ליה אהאי טענה שמע מינה דאלו טעין פרעתי לא מהימן דליכא מיגו.

הילכך אי איכא סהדי דכתב ידו הוא ואיהו קא טעין פרעתי לא מהימן וגאבי אפילו מיתמי, מיהו בשבועה. ואי ליכא סהדי דכתב ידו הוא, לא מיבעיא היכא דאמר לא היו דברים מעולם דהמוציא מחברו עליו הראיה, אלא אפי' היכא דאמר אין כתב ידי היא ומפרע פרעתיך מהימן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, ואין צריך לומר דאין גובה מן היורשין עד שיביא ראיה שהוא כתב ידו של לוה. וכן הלכתא:

קנ. מתיב רמי בר חמא שלשה גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר כתב בכתב ידו ואין עליו עדים יש עליו עדים ואין בו זמן יש בו זמן ואין עליו אלא עד אחד הרי אלו שלשה גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר רבי אלעזר אומר אע"פ שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדים. כלומר כשר ותנשא בו לכתחלה. והאי גובה מנכסים משועבדים דקתני לאו אגט אשה קאי, דהא לא אצטריכא ליה לאשמועינן, דאי דנקיטא כתובה בידיה הא ודאי מכח כתובה קא אתיא ומאי רבותא דאשמועינן רבי אלעזר גבי גט. ועוד דקארי לה הכא לאקשויי מינה לרבי יוחנן מאי קארי לה. ואי דלא נקיטא כתובה בידה, והא קמ"ל דגובה מנכסים המשועבדין מכאן ואילך וכדתנן (כתובות פח,ב) הוציאה גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה דכל הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום, אימור דאמור רבנן מבני חרי, ממשעבדי מי אמור. ועוד הא בהדיא מיתינן התם בסוף גיטין (פו,ב) ראיה לסיועיה לשמואל דאמר הלכה כר' אלעזר אף בשטרות למימרא דר' אלעזר אפי' בשטר חובות קאמר, דשמעת מינה דהא דרבי אלעזר דאמר גובה מנכסים משועבדים לאו אגט אשה דעסיק ביה ואתי קאי אלא אשטרי חוב דעלמא קאי, והכי קאמר, אע"פ שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר להנשא בו לכתחלה, ואי הוי שטר חוב כי האי גונא גובה מנכסים משועבדים שנשתעבדו משעת מסירה, אלמא אע"ג דאין עליו עדים כיון שנתנו לה בפני עדים ואיתחזק באנפי הנהו עדי מסירה קלא איתו ליה וגובה מנכסים משועבדים, הכא נמי גבי כתב ידו כיון דהוחזק כתב ידו בב"ד לגבי מנכסים משועבדים.

ופריק שאני התם דמשעת כתיבה הוא דשעביד נפשיה. כלומר שאני התם דכיון דמסריה נהליה בעדים גלי אדעתיה דכי כתביה למלוה בשטר קא נחית ושעבודי שעביד נפשיה למטרף לקוחות, אבל הכא גבי כתב ידו היכא דלא מסריה נהליה בעדים בעידנא דכתביה לאו אדעתא דאשתעבוד ביה למלוה בשטר הוא דכתביה, דהא לאו אדעתא דמיתביה נהליה באפי סהדי כתביה ולא אדעתא דאחזוקי בבי דינא. הילכך אע"ג דאיתחזוק בתר הכי בבי דינא לא מהני לשווייה שטרא, דמעיקרא לאו אדעתא דהכי אכתיב, וכי מסריה נהליה נמי אכתי לא אתחזק לא קמי סהדי ולא קמי בי דינא, אימת איתחזק בתר מסירה, ההיא שעתא לא עבד לוה ולא מידי דלשתעבד בגויה. ולא דמי להעמדה בב"ד דקי"ל כשטר דמיא, דהתם כיון דלוה גופיה הוא דקם בהדי מלוה בדין אי נמי אודי ליה בב"ד, כמאן דכתיב השתא שטרא אנפשיה דאמי, אבל הכא מלוה הוא דקא מחזיק ליה לשטריה השתא בבי דינא, מאי עבד לוה דלשתעבד מהשתא. ועוד דכל מילתא דאתיא מחמת לוה גופיה בבי דינא קלא אית ליה, דכיון דחזו ליה ללוה התם נפיק עליה קלא דאיכא עליה שעבודא ודינא הוא דלטרוף לקוחות, אבל מילתא דאתיא מחמת מלוה לחודיה לית ליה קלא, דכיון דלא חזו ליה ללוה התם לא רמו אדעתיהו ואמטול הכי לא גאבי אלא מנכסים בני חורין כדר"י. וכן הלכתא:

קנא. הרי אמרו ערב היוצא לאחר חיתום שטרות גובה מנכסים בני חורין, כלומר המלוה גובה מן הערב מנכסים בני חורין. ודוקא בערב דשעת מתן מעות. זימנין אמר רב קודם חתום שטרות גובה מנכסים משועבדים לאחר חיתום שטרות גובה מנכסים בני חורין וזמנין אמר רב אפי' קודם חיתום שטרות אינו גובה אלא מנכסים בני חורין קשיא דרב אדרב דרב אדרב לא קשיא הא דכתיב ביה פלוני ערב הא דכתיב ביה ופלוני ערב. אי כתיב ביה פלוני ערב בלא וא"ו אין המלוה גובה ממנו אלא מנכסים בני חורין. ולאו משום דלא שייך ערב נפשיה בשעבודיה דשטרא, דהא ודאי כיון דכתיב פלוני ערב וחתמי עדים עליה אין לך שטר גדול מזה ושטר גובה מנכסים משועבדים, ואי משום דלא כתיב ביה אחריות הא קי"ל אחריות ט"ס הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר, וערבות כהלואה דמיא דאידי ואידי חד טעמא הוא. אלא היינו טעמא דכיון דלא ערבה לערבות בהדי הלואה בוא"ו לאו כחדא סהדותא היא אלא מילתא באנפי נפשה היא, וכי חתימי עדים עלה דידה בלחוד הוא דחתימי אהלואה לא חתימי, והויא לה כמלוה ע"פ דלא גביא מנכסים משועבדים, וכי היכי דלא גאבי מיניה דלוה אלא מבני חורין מערב נמי לא גאבי אלא מבני חורין, דחיובא דערב בחיובא דלוה הוא דתאלי וכל היכא דלוה פטור ערב נמי פטור. וכיון דאי אתי למגבא מיניה דלוה וא"ל פרעתי הלוה נאמן דמלוה ע"פ היא, כי אתו למטרף ממשעבדי דערב נמי טוענין ללוקח ואימור מפרע פרעיה הלוה למלוה ולא מהני ליה ההוא שטרא דאית ליה עלוי ערב ולא מידי. והיכא דכתיב ביה ופלוני ערב וא"ו מוסיף על ענין ראשון וכולה חדא סהדותא היא וכי חתימי עדים אכולה מילתא חתימי. לפיכך המלוה גובה בין מן הלוה בין מן הערב מנכסים משועבדים. וראיה נמי להאי פירושא, דלא מיתוקם דינא דשט"ח דכתיב ביה פלוני ערב בלא וא"ו דאינו גובה אלא מנכסים בני חורין כדינא דעדים החתומין על שאלת שלום נגבו היכא דכתיב ביה שאילו בלא וא"ו דפסול מטעמא דכי חתימי סהדי אתחתון בלחוד חתימי אלא להאי פירושא. ומסתייע נמי מההיא דגרסינן בבכורות בפרק יש בכור לנחלה (בכורות מח,א) אמר רבא מכדי נכסוהי דבר איניש אינון ערבין מי איכא דלדידיה לא מצי תבע ליה ולערב מצי תבע ליה. והאי טעמא סליק אליבא דהאי טעמא דידן.

ור' יוחנן אמר אחד זה ואחד זה אינו גובה אלא מנכסים בני חורין ואע"ג דכתיב ביה ופלוני ערב. דלא שנא הכי ולא שנא הכי כי חתימי סהדי אתחתון בלחוד הוא דחתימי, אעליון לא חתימי, והויא לה כולה מילתא מלוה ע"פ, דחיוביה דערב בחיובא דלוה תאלי כדברירנא לעיל.

מתיב ר' אבא עדים החתומין על שאילת שלום בגט פסול חיישינן שמא על שאילת שלום חתמו. כגון דכתביה לכוליה גיטא כהוגן ומקמי דחתימי עדים כתיב שאילו בשלמיה דפלניא, א"נ בשלמא דהאי איתתא דקא בעי השתא לגרושה, והדר חתימי עדים מתתאי, ונמצאת שאלת שלום מפסקת בין הגט ובין חתימת העדים, פסול, חיישינן שמא על שאלת שלום חתמו שהיא למטה סמוכה לכתב ידי עדים, ולא על ענין הגט שהוא למעלה, שהרי שאלת שלום מפסקת בנתיים, כענין ערב היוצא קודם חיתום שטרות שערבות הערב מפסקת בין ענין ההלואה וחתימת ידי העדים. בשלמא לר' יוחנן דלא שאני ליה בין [היכא] דכתיב ביה ופלוני ערב בוא"ו להיכא דכתיב ביה פלוני ערב בלא וא"ו אלא לא שנא הכי ולא שנא הכי כי חתימי סהדי אתחתון בלחוד הוא דחתימי, אמטול הכי פסיק תנא גבי גט ותאני פסול, שמא על שאלת שלום שהיא למטה חתמו, ולא קא מפליג בין היכא דכתיב ביה שאילו בלא ו"ו להיכא דכתיב ביה ושאילו בו"ו, דלא שנא הכי ולא שנא הכי פסול דאתחתון הוא דחתימי ולאו אעליון כדר"י, אלא לרב שאני ליה בין היכא דכתיב ביה פלוני ערב בלא ו"ו כי חתימי אתחתון חתימי אעליון לא חתימי כדברירנא, ואלו היכא דכתיב ביה ופלוני ערב כי חתימי אכולה מילתא חתימי, א"כ הכא גבי גט אמאי פסיק תנא וקתני פסול, לפלוג בין היכא דכתיב ביה שאילו בלא ו"ו להיכא דכתיב ביה ושאילו בו"ו, דהיכא דכתיב ביה שאילו בלא ו"ו פסול דאתחתון חתימי ואעליון לא חתימי, ואלו היכא דכתיב ביה ושאילו בו"ו כולה חדא סהדותא היא ואכולה מילתא חתימי, ומדלא קא מפליג שמע מינה דלא שנא הכי ולא שנא הכי אתחתון חתימי ואעליון לא חתימי וקשיא לרב.

ופרקי' הא איתמר עלה א"ר אבהו לדילי מיפרשא לי מיניה דר' יוחנן שאילו פסול ושאילו כשר. כלומר מההיא מתניתא דשאלת שלום לא תיקשי ליה לרב ולא מידי, דהא ר"י גופיה כסבריה דרב הוא דמוקים לה, דא"ר אבהו לדילי מיפרשא לי מיניה דר"י, אי כתיב ביה שאילו בלא ו"ו פסול דאתחתון בלחוד הוא דחתימי, ואי כתיב ביה ושאילו בו"ו כשר דאכולה מילתא הוא דחתימי. ותנא דקתני פסול על כרחיך בדכתיב ביה שאלו בלא ו"ו קאי כדרב.

ודיקינן הכא נמי דכתיב ביה פלוני ערב היינו דרב. כלומר מדמפליג ר' יוחנן גבי גט בין היכא דכתיב ביה שאילו בלא ו"ו להיכא דכתיב ושאילו בוא"ו, על כרחיך הכא נמי גבי ערב היוצא קודם חיתום שטרות כי קאמר ר"י אינו גובה אלא מנכסים בני חורין כדכתיב ביה פלוני ערב בלא ו"ו קאמר, דכיון דאין ו"ו מוסף על ענין ראשון אשתכח דכי חתימי אתחתון חתימי ולאו אעליון, ועל כרחיך הויא לה כולה מילתא בין לגבי לוה בין לגבי ערב כמלוה ע"פ כדברירנא. אבל היכא דכתיב ביה פלוני ערב בו"ו הוה ליה ו"ו מוסף על ענין ראשון וכולה חדא סהדותא היא, וכי חתימי עדים אכולה מילתא חתימי, ובין לגבי לוה בין לגבי ערב מלוה בשטר הוא, כי היכי דלא תקשי דר"י דגט אדר"י דערב, וא"כ היינו דרב, ואמאי קאמר ור' יוחנן אמר אחד זה ואחד זה אינו גובה אלא מנכסים בני חורין דמשמע דפליגא אדרב.

ואסיקנא אימא וכן א"ר יוחנן. דאלמא ר"י כותיה דרב ס"ל, והאי אחד זה ואחד זה דקאמר לאו אפלוני בו"ו ואפלוני בלאו ו"ו קאי, אלא הכי קאמר, אחד ערב היוצא לאחר חיתום שטרות ואחד היוצא קודם חיתום שטרות, היכא דכתיב ביה פלוני ערב בלא ו"ו אינו גובה אלא מנכסים בני חורין כי טעמיה דרב. וכן הלכתא.

אשתכח השתא דערב דשעת מתן מעות היכא דנפיק לאחר חיתום שטרות אין המלוה גובה ממנו אלא מנכסים בני חורין. דוקא דלא חתימי סהדי נמי בתר ערבותיה דערב אלא כגון שכתב הערב בכתב ידו א"נ בכתב ידי סופר ולא חתמו עליו עדים אלא שיש שם עדים שנעשה לו ערב, אבל חתימי עליה עדים שטרא מעליא הוא וגובה מנכסים משועבדים. ואי נפיק קודם חיתום שטרות בין שטר ההלואה ולעדים, אי כתיב ביה פלוני ערב בלא ו"ו אשתכח דכי חתימי עדים אפלוני ערב בלחוד חתימי ואשטר הלואה לא חתימי והויא לה מלוה ע"פ, וכי היכי דלא מצי גאבי מן הלוה אלא מנכסים בני חורין, מערב נמי לא גאבי אלא מנכסים בני חורין, דהא חיוביה דערב ודמאן דאתי מחמתיה בחיוביה דלוה גופיה הוא דתאלי, וכיון דלוה גופיה מצי למימר פרעתי טוענין ללוקח מן הערב ואימור פרעיה הלוה למלוה כדברירנא טעמא לעיל. ואי כתיב ביה ופלוני ערב בו"ו הוה ליה ו"ו מוסף על ענין ראשון וכולה חדא סהדותא היא וכי חתימי עדים אכולה מילתא חתימי, הילכך לא שנא מן הלוה ולא שנא מן הערב גובה מנכסים משועבדים. וכן כל כיוצא באלו:

קנב. ושמעינן נמי דעדים החתומין על שאילת שלום בגט, כגון דסיימיה לכוליה ענינא דגיטא ומקמי דחתימי עדים כתיב שאילו בשלמיה דפלניא או ענינא אחרינא והדר חתימי עדים, אי כתיב ביה שאילו בלא ו"ו כי חתימי עדים אשאלת שלום בלחוד חתימי אגיטא לא חתימי והרי הגט פסול, ואי כתיב ביה ושאילו בוא"ו כשר, דכי חתימי עדים אכולה מילתא חתימי. וכן כל כיוצא בזה:

קנג. מעשה בא לפני ר' ישמעאל בערב היוצא לאחר חיתום שטרות ואמר גובה מנכסים בני חורין אמר לו בן ננס אינו גובה לא מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חורין אמר לו למה אמר לו שהרי החונק את חבירו בשוק לתת לו הלואתו אמר לו חבירו הנח ואני נותן לך פטור שלא על אמונתו הלוהו. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן אע"פ שקלס ר' ישמעאל את בן ננס הלכה כמותו. כר' ישמעאל. כי אתא רבין אמר ר"י חלוק היה ר' ישמעאל אף בחנוק. והלכה כמותו אף בחנוק. ודוקא דקנו מיניה. וה"ה בערב היוצא לאחר חיתום שטרות, אי בשעת מתן מעות הוא לא בעי קנין, ואי לאחר מתן מעות הוא בעי קנין כדבענן למימר קמן:

אמר רב פפא הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשים כו'. פירוש קסבר רב פפא דמלוה בשטר איכא שיעבודא דאורייתא הילכך גובה בין מן היורשים בין מן הלקוחות ובמלוה על פה ליכא שעבודא דאורייתא דלית ליה קלא מיהו גובה מן היורשים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין אבל מן הלקוחות אינו גובה דהא לית ליה קלא. אי נמי איכא למימר דכרבה סבירא ליה דאמר אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה שעבודא לאו דאורייתא מיהו במלוה בשטר גובה בין מן היורשים בין מן הלקוחות כדי שלא תנעול דלת בפני לוין ומלוה על פה גובה מן היורשים כדי שלא תנעול דלת דהא לית להו פסידא ליורשים ואינו גובה מן הלקוחות דלית להו קלא וקמפסידי לקוחות דמי דיהבי. הרא"ם ז"ל.

והראב"ד ז"ל כתב וזה לשונו: הא דאמר רב פפא הכא הלכתא מלוה על פה כו'. שלא תנעול דלת בפני לוין ובמסכת קידושין אמרי משום שעבודא דאורייתא הכא עיקר והתם הכי קאמר שויוה רבנן כשעבודא דאורייתא משום דלא תנעול דלת בפני לוין דרב פפא ודאי שעבודא לאו דאורייתא סבירא ליה כדאמר לעיל פריעת בעל חוב מצוה ורב הונא בריה דרב יהושע מחמיר טפי מיניה דקסבר שעבודא דאורייתא כדפרישית לעיל. ובכתובות נמי אמרי ליה לרב פפא ולדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה אמר לא ניחא ליה למעבד מצוה מאי אלמא שעבוד נכסים לאו דאורייתא. עוד יש לומר דרב פפא משום נעילת דלת אמר דהכי סבירא ליה כדברירנא אבל מי שסדר הגמרא פירש הטעם לפי דעתו ועל פי ההלכה דהכי קיימא לן שעבודא דאורייתא כרב הונא ולא חשש לפרש טעמו של רב פפא אלא לקביעות הלכה בלבד. עד כאן.

הוחזק כתב ידו בבית דין. כלומר שנתקיים כתב ידו בבית דין או מפי עצמו או מהעדאת העדים וכתבו לו בית דין את קיומו באותו שטר מי הוי כמלוה בשטר או לא ולא שכפר במלוה והעידו הם בבית דין ונתחייבו דהתם ודאי משעבד בדין ונתחייב אף על פי שאין כמלוה בשטר הויא אלא שבא המלוה לבית דין לקיים שטרו וקיימוה. הראב"ד ז"ל.

בעא מיניה רבה בר נתן מרבי יוחנן הוחזק כתב ידו בבית דין מהו. כלומר יצא כתב זה בבית דין והוחזק בבית דין ואחר כך שעבד נכסיו מהו מי אמרינן דכיון דיצא בבית דין והוחזק בבית דין הוה ליה כשטר וגובה מנכסים ששעבד לאחר מכאן או לא. הרא"ם ז"ל.

אמר ליה אף על פי שהוחזק כתב ידו בבית דין אינו גובה אלא מנכסים בני חורין. ואין זה מעשה בית דין דהוי כשטר שהרי לא הוחזק לכוף הלוה אלא להעיד על כתב ידו מתיב רפי בר חמא שלשה גיטין פסולין כו' רבי אלעזר אומר אף על פי שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדים פירוש ואם הוא שטר חוב גובה מנכסים משועבדים אלמא אף על פי שאין בשטר עדי חתימה כיון דאיכא עדי מסירה דידעי בההיא שטרא אינהו מפקי קלא הכא נמי אף על פי שאין שם עדי חתימה להעיד על עיקר ההלואה כיון דידעי בי דינא בהאי שטרא ונתקיים לפניהם אית ליה קלא וכל שכן כשכתבו עליו והוה סלקא דעתיה דרמי בר חמא דטעמיה דרבי יוחנן משום דלא נפק קלא אלא בעידי חתימה אבל כשהוחזק כתב ידו בבית דין אף על פי שכתוב בו הנפק לא הוי כעדי חתימה כיון שאין מעידים בחתימתן על עיקר חיוב ההלואה אלא על כתב ידו. אי נמי הוה סלקא דעתיה דרמי בר חמא דלא תקון רבנן דליגבי ממשעבדי אלא בעדי חתימה דשכיח טפי והוצרכו לתקן משום נעילת דלת אמר ליה שאני התם דמשעת כתיבה שעבד נפשיה לכך גובה ממשעבדי לעדי מסירה לפי ששעבד הלוה את עצמו מתחלת מסירת השטר ומשעת החיוב דהיינו מזמן הכתיבה נשתעבדו נכסיה אבל הכא דבשעת הכתיבה ליכא קלא וכשהוחזק כתב ידו בבית דין אחר כך אף על גב דאיכא קלא לא שעבדו חכמים את נכסיו כיון שמתחלה אדעתא דגוביינא מבני חרי נחית ולא נתחייב לו הלוה בעיקר החיוב אלא מבני חרי מיהו אם קיימו בית דין כתב ידו מתחלה ואחר כך מסרו הלוה למלוה ודאי גבי ממשעבדי. וברוב הספרים גרסינן שאני התם כיון דאיכא שטר כתיבה שעבודא שעבד נפשיה. ולפי גירסא זו הא דקתני גובה מנכסים משועבדים אגט קאי שהאשה גובה כתובתה על ידי שנתגרשה בגט זה. ויש לתמוה ודקארי לה מאי קארי לה וכי לא הוה ידע שהאשה כשנתגרשה דגובה בהוצאת הגט מחמת כתובה היא גובה וגט מאי עבידתיה לענין קלא ושעבוד והלא מזמן הנישואין גובה. ונראה בעיני דרמי בר חמא היה מפרש וגובה מנכסים משועבדים אם הוא שטר חוב שמסרו למלוה בפני עדים. ובסוגיא דפרק המגרש דפשיטא ליה לתלמודא דרבי אלעזר אפילו בשאר שטרות אית ליה דעידי מסירה כרתי מהא דקתני וגובה מנכסים משועבדים וכי מפרקינן שאני התם כיון דאיכא כתובה כו' השתא קא מוקמינן גובה מנכסים משועבדים לענין כתובה שגובה האשה על ידי זה הגט וכדקאמר רבי אלעזר בגיטין פרק ב' לא הכשיר רבי אלעזר אלא בגיטין אבל לא בשאר שטרות ואף על גב דלישנא דתלמודא לא משמע שבא להחליף משמעות דברי רבי אלעזר מדלא אמרינן כי קתני גובה מנכסים משועבדים אכתובה על כרחך צריכין אנו לפרש לפי גירסא זו כך. והויא לה מסקנא דמילתא דרבי יוחנן דהא דאמר רבי אלעזר וגובה מנכסים משועבדים לא קאי אשאר שטרות. וקשיא לי דרבי יוחנן אדרבי יוחנן דאמר התם דרבי אלעזר אפילו בשאר שטרות אכשיר. ויש לומר דרבי יוחנן מסברא אמר כן דרבי אלעזר מכשיר אפילו בשטרות ודוקא לגבות מבני חרי ולעולם הא דאמר רבי אלעזר וגובה מנכסים משועבדים לענין כתובה דוקא. הרב רבינו יונה ז"ל בעליות.

והרא"ם ז"ל כתב וזה לשונו: מתיב רמי בר חמא שלשה גיטין פסולין כו'. עד רבי אלעזר אומר אף על פי שאין עליו עדים כו' וגובה מנכסים משועבדים. כלומר וגובה כתובתה בהאי גט מנכסים משועבדים כדתנן הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה והא הכא דכיון שנתנו לה בפני עדים שנמצא שהוחזק כתב ידו בבית דין הוה ליה גט מעליא וגובה כתובתה מנכסים משועבדים כמו שגובה בגט מעליא הכי נמי כיון שהוחזק כתב ידו בבית דין קודם ששעבד נכסיו מיהוי כשטר מעליא ויגבה בו מנכסים משועבדים. ופריק שאני התם דמשעת הכתיבה שעבד נפשיה פירוש משום כתיבת הכתובה שעבד נפשיה והאי גט גילוי מילתא כעלמא הוא דגרשה ואיחייב לה בההוא כתובה דכתב לה ולאו בהאי גיטא ולעולם אף על פי שיוצא כתב ידו בבית דין והוחזק בבית דין ואחר כך שעבד נכסיו לא אלים (בחייה) בחיו' דהאי כתב ידו למגבי ביה ממשעבדי. ויש לומר הכי מתיב רמי בר חמא שלשה גיטין פסולין כו' עד וגובה מנכסים משועבדים. כלומר ולענין שטר חוב אם כתב השטר בכתב ידו ונתנו לו בפני עדים שטר מקרי וגובה מנכסים משועבדים והנה שטר זה אין בו חיתום עדים אלא שמסר לו בפני עדים והוחזק בכך שהוא כתב ידו וגובה בו מנכסים משועבדים אלמא ששטר מעליא הוא הכי נמי אף על פי שאין שם חיתום עדים כיון שיצא בבית דין והוחזק בבית דין שהוא כתב ידו אמאי לא יהא כשטרא מעליא ויגבה בו מנכסים ששעבד לאחר כך. ופריק שאני התם דמשעת הכתיבה שעבד נפשיה פירוש משום דבעידנא דכתיבה אדעתא למיתבי ניהליה בפני שנים כתבה. תדע דהא בההוא זמן גופיה דאיכא בשטרא הוא דיהביה ניהליה בפני שנים מדקתני וגובה בו מנכסים משועבדים ואי לא דיהביה ניהליה בההוא זמן גופיה דאיכא בשטרא לא הוה גבי ביה מנכסים משועבדים דמשמע דנכסים דשעבד בתר זמניה דשטרא אבל הכא דבעידנא דכתביה לכתב ידו לאו אדעתא לאחזוקי בבי דינא ההיא שעתא הוה דכתביה ולאו אדעתא למיתביה ניהליה באנפי סהדי אף על פי שאחזיק בתר הכי בבית דין כיון דבעידן כתיבה לא אחזיק בבית דין אינו גובה בו מנכסים משועבדים דההוא אחזוקי אחזיק בתר הכי בבית דין לא משוי ליה שטרא לשעבודי ביה נכסים בתר הכי הואיל ולאו משעת כתיבה הוא דאשתעבד ביה. וזה הפירוש האחרון הוא שנראה לנו בפירוש הלכה זו והוא הנכון. עד כאן.
וזה לשון הרא"ש ז"ל: שאני התם דשעביד נפשיה כלומר כשמסר לו כתב ידו בפני עדים שעבד נפשיה. ולא גרסינן משעת הכתיבה שעבד נפשיה דלא שעבד עצמו אלא בשעת מסירה. עד כאן.

זימנין אמר רב קודם חיתום שטרות כו'. הא דכתיב ביה פלוני ערב אינו גובה אלא מנכסים בני חורין משום דלא שייך בחיזוק השטר ובאחריות שכתב הלוה על עצמו. הא דכתיב ביה ופלוני ערב גובה מנכסים משועבדים משום דשייך בכל חזוקי השטר ובאחריות שבו הכתובים למעלה. ורבי יוחנן אמר אפילו קודם חיתום שטרות נמי אינו גובה אלא מנכסים בני חורין. ונראה מדברי רבי יוחנן דסבירא ליה שחתימת העדים על מה שכתוב למעלה בשטר במה שקבל הלוה על עצמו למלוה הוא ולא על מה שכתוב בסופו פלוני ערב ועל דא אותיב עליה רבי אבא מהא דתניא עדים החתומים על שאלת שלום בגט פסול חיישינן דילמא על שאלת שלום חתמו אלמא חתימת עדים רואין אותו שעל מה שכתוב בסוף השטר הוא ומהדרינן איתמר עלה אמר רבי אבהו לדידי מתפרשא לי מיניה דרבי יוחנן כו' כלומר לעולם חתימת העדים על מת שכתוב בסוף השטר. ומיהו אם כתוב בוא"ו שעירב הענין התחתון על העליון ונמצאת חתימת העדים על הכל ואי אינו כתוב בוא"ו ונמצא שחלק בין ענין התחתון לעליון ונמצאת חתימת העדים על הענין התחתון ולא על הענין העליון הכי נמי אי כתיב ופלוני ערב נמצא שעירב ענין הערבות עם החזוקים והאחריות הכתובים למעלה בשטר וגובה מנכסים משועבדים ואם אינו כתוב בוא"ו נמצא שחלק ביניהם ולא שייך הערב באותם החזוקים ואחריות הכתובים למעלה וגם המלוה אינו גובה מנכסים משועבדים שהרי חתימת העדים על האחרון שהוא פלוני ערב. ה"ר יוסף הלוי בן מיגאש ז"ל.

שאלו פסול משום דעדים חתמי על שאלת שלום. וקשיא לן מאי שנא הכא דאמרי דעדים חתמי על שאלת שלום ולא על עיקר הגט ומאי שנא לעיל דהיכא דכתיב פלוני ערב אמרי דעדים קיימי על עיקר השטר ולא על פלוני ערב. ונראה לי משום דבגט סותרים זה את זה הגט בא לרחק ושאלת שלום לקרב הילכך איכא למימר דהעדים חתמו על האחרון שחזר בו מן הראשון אבל בשטר לדעת המלוה חתמו וניחא ליה יותר וקיימי עדים אלוה שממנו הוא תובע תחלה. ור"מ הקשה מאי שנא הכא דאמרי דעדים אעיקר קיימי ולא אפילו על ערב ולעיל אמרינן דעדים אטיוטא חתמי ולא אעיקר השטר. ותירץ דשאני התם דאיכא למימר דעדים כתבו שמותם באמצע הקלף ועשו טיוטא למעלה מחתימתם שלא יכתוב שום אדם זיוף למעלה מחתימתם ושוב כתב אחר שטר למעלה מן הטיוטא. תוספי הרא"ש ז"ל.
אמר רב יהודה אמר שמואל חנוק וקנו מידה משתעבד בבני חורין דכיון דבלא קנין לא משתעבד כלל כבן ננס כי קנו מידו אהני ליה קנין לבני חורין. ושמואל פליג אדרבי יוחנן דרבי יוחנן סבירא ליה דלא בעו קנין לבני חורין ואי קנו מיניה גבי מיניה אפילו משעבדי מכלל דערב בעלמא שאינו חנוק והוא לאחר מתן מעות דומיא דחנוק לא בעי קנין לבני חרי והיינו כרבי ישמעאל. ופליג אדרב נחמן דאמר כל לאחר מתן מעות בעי קנין לבני חרי כבן ננס חוץ מערב בבית דין וכן הלכתא. נמצא רב נחמן חולק על רבי יוחנן ועל שמואל דכל לאחר מתן מעות לא אשתעבדי אלא בקנין ומבני חרי כבן ננס ואינך כלהו בעו קנין חנוק ושאינו חנוק דלאחר מתן מעות וערב לכתובה כלהו בעו קנין ואפילו לבני חרי. ומה שאמרו דקנין לא מהני בהנך אלא לבני חרי אבל למקרקעי לא לא נתישב בלבי דנהי דבלא קנין איכא דלא משתעבד כלל מיהו כי קנו מידו אמאי לא משתעבד לגמרי. עוד אני אומר דהא דאמר רב נחמן ערב דלאחר מתן מעות בעי קנין ובלאו קנין לא משתעבד כלל דוקא בערב שלא חתם עצמו בשטר החוב אבל חתם בשטר החוב משתעבד לבני חרי כפשטה דמתניתין ערב היוצא לאחר חיתום שטרות גובה מנכסים בני חורין. ועוד דלא גרע ממי שאמר לחברו חייב אני לך מנה בשטר דקיימא לן כרבי יוחנן דאמר חייב במסכת כתובות ואפילו ריש לקיש הכא מודה משום דשעבד נפשיה בשעבודא דאורייתא כדאיתא התם. כן נראה לי.
האל המלמד אדם דעת והוא יתן תכמה מפיו דעת ותבונה הוא ילמדנו ויורנו בדרך אמת על גלוי ונעלם כל ימי עולם. עד כאן לשון הראב"ד ז"ל. סליק פרק גט פשוט וסליקא מסכת דבבא בתרא בסייעתא דשמיא. הדרן עלך והדרך עלן מסכת בבא בתרא לא תתנשי מינן ולא נתנשי מינך לא בעלמא הדין ולא בעלמא דאתי.
סליק פרק גט פשוט וסליקא מסכת בבא בתרא בסייעתא דשמיא.

בד"ה גובה מן כו' בפני לוין והכא מוקי הך כו' ואינו גובה כו' ויש לפרש דרב פפא לא אמר אלא מלוה ע"פ גובה מן כו' כצ"ל:

בא"ד ובגמרא מפרש לה הכא למ"ד שעבודא לאו דאורייתא והתם כו' עכ"ל אינו דומה לגמרי דהכא לכ"ע כמ"ש התוספות לעיל דהיינו אף למ"ד שעבודא לאו דאורייתא והתם למ"ד שעבודא דאורייתא מיהו לפי מה שכתבו התוספות בפ"ק דקדושין גרסינן הכא ואינו גובה מן הלקוחות דשעבודא לאו דאורייתא ניחא וק"ל:

בד"ה משעת כתיבה שעבד נפשיה ול"ג כו' כדפי' בקונטרס כו' כצ"ל ועיין בתוספות בפ"ק דגיטין:

בד"ה הג"ה הכא נמי כו' דשאני שאילו דדומה כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה והלכה כמותו כו' דלא פליג עליה ר' ישמעאל כו' ור' יוחנן גופיה אפשר דס"ל כשא"ל כו' עכ"ל ר"ל דר' ישמעאל לא פליג עליה דבן ננס אלא דוקא בחנוק דמשעבד נפשיה ור' יוחנן גופיה קאמר הכא הכי דחלוק ר"י אף בחנוק מטעמא דמשעבד נפשיה אבל בהודאה כי התם מודה ר' ישמעאל דאינה הודאה ומי יאמר דאית ליה לרבי ישמעאל אלימות דשטרא כדסבר ר' יוחנן התם כך מבוארים דבריהם בתוספות שם בפרק הנושא ע"ש ומהרש"ל הגיה כאן בתוספות ור"י גופיה אפשר דס"ל כו' ואתן לך פטור דליכא כו' עכ"ל אולי לא ראה התוספות שם וק"ל:

בא"ד מלתא דשטרא הס"ד ואח"כ מה"ד גמר ומשעבד כו' כצ"ל:

ר"ש בד"ה בעא רבה כו' וקיום השטר מאי כו' אחריות או דלמא כו' הד"א:

בד"ה ה"ג כו' ואית דגרסי משעת הכתיבה נ"ב נ"ל כאשר הגהתי מצאתי אח"כ להדיא בתוספות דגיטין דף ג' ע"ב בד"ה וגובה מנכסים משועבדים כו':

בד"ה הלכה כמותו כר' ישמעאל כו' כצ"ל:

בד"ה חנוק מה כו' כצ"ל:

תוס' בהג"ה דשאני שאילו דדומה שסותר הגט כו' נ"ב ומ"מ ושאילו כשר אף שאינו מענינו דהא כתב להדיא שנוסף על הראשונות רק שאין בו צורך לגט ודו"ק:

בד"ה והלכה כמותו כו' כר' ישמעאל הא לא פליג כו' כצ"ל:

גמרא אע"פ שקילס רי"ש כו'. כה"ג בברכות (ל"ו):

תד"ה משעת. כדאמר ר' יוחנן דאמר ר"א בין בגיטין כו'. כצ"ל:

תד"ה והלכה. ונראה לר' דחנוק נמי דהכא בשטר ומטעמא דאלימא כו'. כצ"ל:

אמר רב פפא הלכתא כו'. לעיל פירשתי גביית מלוה מן היתומים וגם בפרק שום היתומים בערכין (דף כב:) אמר רבא הלכתא אין נזקקין לנכסי יתומים כו': בעא מיניה רבה בר נתן מרבי יוחנן הוחזק כתב ידו בבית דין מהו. לאחר זמן שמסר לו הלוה למלוה כתב ידו שהוא חייב לו ממון ובא בב''ד והודה בפניהם שהוא כתב ידו וכתבו לו ב''ד הנפק הוא הנקרא אשרתא וקיום השטר: מאי. מי אמרינן הרי הוא מעתה כשטר שיש בו עדים ויגבה ממשעבדי דאחריות טעות סופר הוא דכל שטר מלוה ומכירה שחותמים בו עדים גובין ממשעבדי כאילו כתוב בהן אחריות או דלמא קיום שטר אינו מועיל לשום שטר אלא להחזיקו בב''ד לכמות שהיה מקודם לכן שאילו ימותו עדים או לוה לא יוכל לטעון שטר זה מזויף הוא דב''ד קיימוהו ויגבה בו המלוה וגם זה לא יגבה אלא מבני חורין ולהכי אהני ב''ד שלא יוכל לוה לומר אין זה כתב ידי: פסולין. לינשא בו: ואין עליו עדים. אלא שנמסר לה בפני עדים דעדי מסירה כרתי ליה בדיעבד: הרי אלו כו'. בגיטין מפרש הרי אלו דרישא והרי אלו דסיפא למעוטי מאי והתם מפרשא כולה: כשר. לכתחלה דסבירא ליה עדי מסירה כרתי: וגובה מנכסים משועבדים. כלומר ואם שטר מלוה הוא אותו השטר הכתוב בכתב ידו ואין בו עדים אלא שמסרו בפני עדים גובה מנכסים משועבדים והכי מפרש התם ר' יוחנן אליבא דר' אלעזר בפ' [המביא תניינא] (גיטין כב:) שאפי' בשאר שטרות גובה מנכסים משועבדים בעדי מסירה בלבד אלמא הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו ומסרו בפני עדים גובה ממשעבדי וכל שכן הוחזק בבית דין: ה''ג שאני התם דבשעת כתיבה הוא דשעבד נפשיה. כשנכתב השטר נכתב כדי למסרו בפני עדים שיהו עדי מסירה במקום עדי חתימה הלכך כיון דלר' אלעזר עדי מסירה כרתי באילו נחתמו בתוך השטר דמי אבל אנו מיבעיא לן בהוציא כתב ידו בעלמא ששמו של לוה חתום בו שזה מסר לו במקום הודאה שלא יוכל לחזור ולכפור בו ולומר פרעתי כל זמן שחתימתו ביד מלוה שלא נעשה השטר בלשון של שטר שעדים חתומים בו ואחר זמן החזיקו בב''ד וכשהלוהו כמלוה על פה הויא ותו לא מצו ב''ד בקיומן לעשותו שטר שיש בו אחריות נכסים שהרי לא לדעת כן נכתב מתחלה כן נראה בעיני שמועה זו וכן עיקר ואית דגרסי משעת הכתובה ולא ירדו לשיטת השמועה: פלוני ערב. הפסיק הענין ודלמא לא אסהדי עדים אלא אשטרא דלעיל לחוד: ופלוני ערב. וי''ו מוסיף על ענין ראשון ועל השטר ועל הערבות חתימי סהדי: ושאילו כשר. שעל הכל העידו עדים: הלכה כמותו. כר' ישמעאל דגובה מנכסים בני חורין: חנוק מה לי אמר רבי ישמעאל. דלמא משום צערא דחבריה שנחנק נמי גמר ומקנה או דלמא מתכוין הוא להצילו מחניקה ומצוה הוא דקא עביד ולאו מידי חסריה ולא הוי ערב:

גובה מן היורשים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין. הכא מוקי הך מילתא אליבא דכולי עלמא בין למאן דאמר דאורייתא בין למאן דאמר לאו דאורייתא ובפרק קמא דקדושין (דף יג: ושם) אמרינן גובה מן היורשים שעבודא דאורייתא ואינו גובה [מן הלקוחות כו'] ויש לפרש דרב פפא לא אמר אלא מלוה על פה גובה מן היורשים ואינו גובה מן הלקוחות וגמרא מפרש לה הכא למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא והתם למאן דאמר שעבודא דאורייתא והוי כמו איכא דאמרי מילתא דהכא ודהתם וכעין זה מצינו בהמקבל (ב''מ דף קיב. ושם) דבעו מיניה מרב ששת קבלן עובר בבל תלין או לא אומן קונה בשבת כלי או לא ובהגוזל קמא (ב''ק דף צט.) משמע שלא שאלו ממנו אם אומן קונה בשבח כלי או לא ובשם ה''ר אליהו מ''כ מפרש דהא דפסיק רב פפא התם דשעבודא דאורייתא היינו לענין קרבן כגון האשה שמתה יביאו היורשים עולתה דאיירי התם לעיל במשנה וכן משמע התם מתוך פירוש רבינו חננאל וכן עיקר: משעת כתיבה שעבד נפשיה. כדפירש בקונטרס ולא גרסינן משעת כתובה דהוי משמע דעדי חתימה כרתי בכתובה לרבי אלעזר וזה אינו דהא אפילו אין בכתובה עצמה אלא עדי מסירה כשר כדאמרינן דאמר ר''א בין בגיטין בין בשטרות וקיימא לן כוותיה בין בגיטין בין בשטרות מההיא דזה בורר (סנהדרין דף כח: ושם) (הג''ה) [הכא] נמי דכתב ביה אני פלוני ערב ותימה דאם כן ליהוי כשאילו ותירץ מורי ר' דשאני שאילו שדומה שסותר הגט ולעיל (דף קסב:) נמי אמרינן מילאהו בקרובין כשר: והלכה כמותו אף בחנוק. קשה לר''י על ההיא דהנושא (כתובות דף קא: ושם קב. ד''ה אליבא) דאמר ר' יוחנן באומר לחבירו חייב אני לך מנה בשטר דאלימא מילתא דשטרא וכמאן דאמר להו אתם עדי דמי ומוקי נפשיה כר' ישמעאל. דלא פליג עליה ר' ישמעאל אלא משום דסבר דערב לאחר מתן מעות משתעבד כדאמר דהלכה כמותו אף בחנוק ורבי יוחנן גופיה [אפשר דס''ל] כשאמר לו בשוק הנח לו ואתן לך פטור דליכא אלימות' דשטר כלל ומנלן דסבר אלימא מילתא דשטרא ונראה לרבי דחנוק נמי דהכא בשטר טעמא דאלימא מילתא דשטרא גמר ומשעבד נפשיה ופי' בקונטרס דלא גרסינן בתר הכי הנך כולהו בעו קנין וכן נראה כי כבר פירש דין כולם ובפירוש רבינו חננאל הוא משמע לפרשו כך בין בחנוק בין בלא חנוק בין בשטר ובין בעל פה בעי קנין ויש ספרים שאין כתוב בהן כלל ונחת לזה מזה:

בבא בתרא קעו ע"א