שאינו משתלם בראש הוא, כלומר, שמשלם שלא בדיוק כפי שהזיק אלא יתר על כן, תנא נמי [שנה גם כן] דין חצי נזק שאף הוא ממון שאינו משתלם בראש הוא שמשלם פחות ממה שהזיק, ואיידי דקא בעי למיתנא [ומתוך שרצה לשנות] חצי נזק, תנא נמי [שנה גם כן] נזק שלם.

א ושואלים: לגופה של ההלכה שיש צורך בשלשה דיינים, מנלן [מנין לנו] דבר זה? ומשיבים, דתנו רבנן [ששנו חכמים], נאמר: "ונקרב בעל הבית אל האלהים" (שמות כב, ז): "אלהים" — דיין הוא, הרי כאן דיין אחד, ונאמר עוד: "עד האלהים יבא דבר שניהם" (שמות כב, ח) — הרי כאן שנים, "אשר ירשיען אלהים" (שמות כב, ח) — הרי כאן שלשה, זוהי שיטת לימוד אחת ומדברי ר' יאשיה היא.

ר' יונתן אומר: לא כך לומדים, כי "אלהים" ראשון — תחילה נאמר לגופו, שנדע שיש בכלל צורך בדיין, ואין דורשין לצורך המספר את התחילות (תוספות), אלא כך נאמר: "עד האלהים יבא דבר שניהם" — הרי כאן דיין אחד, "אשר ירשיען אלהים" — הרי כאן שנים, וכיון שאין עושים בית דין שקול (במספר זוגי) מוסיפין עליהן עוד אחד, הרי כאן שלשה.

ושואלים: נימא [האם לומר] כי בשאלה אם דורשין תחילות קמיפלגי [נחלקו] ר' יאשיה ור' יונתן? דמר [שחכם זה, ר' יאשיה] סבר: דורשין תחילות ומחשיבים כמניין גם מלה שנזכרה ראשונה, ומר [וחכם זה, ר' יונתן] סבר: אין דורשין תחילות! ודוחים: לא, דכולי עלמא [לדעת הכל] אין דורשין תחילות למניין, אלא כאן יש מקרה מיוחד. כי אמר [יכול היה לומר] לך ר' יאשיה: אם כן שאין לימוד נוסף בא מן המלה, נימא קרא [שיאמר הכתוב] "ונקרב בעל הבית אל השופט", מאי [מה] משמע הביטוי המיוחד "אל האלהים" — שמע מינה למניינא [למד מכאן כי לצורך מנין] נאמר, שאף מלה זו נמנית.

ושואלים: ור' יונתן, מה אומר כנגד נימוק זה? ומשיבים: לדעתו לישנא דעלמא נקט [לשון העולם, הבריות, אחז] הפסוק, כדאמרי אינשי [כמו שאומרים הבריות]: מאן דאית ליה דינא [מי שיש לו דין] — ליקרב לגבי דיינא [שילך אצל הדיין], ואין ללמוד מכאן הלכה מיוחדת.

ושואלים: וכי ר' יאשיה לית ליה [אין לו, אינו מקבל] את העקרון שיהיה בית דין נוטה, כלומר, בית דין שאיננו שקול? והתניא [והרי שנינו בברייתא], ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר: מה תלמוד לומר "לנטת אחרי רבים להטת" (שמות כג, ב) — מכאן נבין כי התורה אמרה: עשה לך בית דין נוטה שתוכל תמיד להטות אחרי רבים!

ודוחים: אין זו דעת הכל, כי סבר לה ר' יאשיה כשיטת ר' יהודה, שאמר: בית דין הגדול של שבעים דיינים היה, דתנן [שכן שנינו במשנתנו]: סנהדרי גדולה היתה של שבעים ואחד, ר' יהודה אומר: של שבעים, משמע שלדעת ר' יהודה אין חובה לעשות בית דין נוטה.

ומקשים: אימר [אמור] ששמעת ליה [אותו] את ר' יהודה שאומר הלכה זו בענין סנהדרי גדולה, דכתיבי קראי [שנאמרו כתובים] מיוחדים ומהם הוא למד דבר זה, והרי זו כגזירת הכתוב שיהיו בה רק שבעים, אולם בשאר בי דינא [בתי דין] מי [האם] שמעת ליה [אותו] שיש בית דין שקול?

וכי תימא [ואם תאמר]: לא שנא [אינו שונה] ואין ר' יהודה מחלק בדבר, והתנן [והרי שנינו במשנה]: סמיכת זקנים ועריפת עגלה בשלשה, אלו דברי ר' שמעון. ר' יהודה אומר: בחמשה.

ואמרינן [ואמרנו] בביאור הענין הזה: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה — שנאמר בכתוב "וסמכו זקני העדה את ידיהם על ראש הפר לפני ה' " (ויקרא ד, טו), ודרשו: "וסמכו" הוא לשון רבים — הרי כאן לפחות שנים, "זקני" אף הוא שנים — הרי ארבעה, ואין בית דין שקול, מוסיפין עליהן עוד אחד — הרי כאן חמשה. הרי שר' יהודה עצמו משתמש בכלל שאין בית דין שקול!

ודוחים: אמנם ר' יהודה סבור שאין בית דין שקול, אלא שיטתו של ר' יאשיה עדיפא [עדיפה, קיצונית] משיטתו של ר' יהודה. שאילו ר' יהודה בסנהדרי גדולה הוא דלית ליה [שאין לו], שאינו מחייב שיהא בית דין נוטה, הא [הרי] בשאר בי דינא אית ליה [בתי דינים יש לו] עקרון זה. ור' יאשיה בשאר בי דינא נמי לית ליה [גם כן אין לו, אינו מקבל] עקרון זה. שואלים: ואלא האי [מקרא זה] "לנטת" מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו] וכיצד הוא מפרשו? ומשיבים: ר' יאשיה מוקים לה [מעמיד אותה], מסביר את הכתוב הזה, בדיני נפשות, שבהם יש צורך בבית דין נוטה,

אבל בדיני ממונות — לא. ושואלים: אלא הא דתנן [זו ששנינו במשנה]: אם נחלקו הדיינים, שנים אומרים "זכאי" ואחד אומר "חייב" — הרי הוא זכאי, שנים אומרים "חייב" ואחד אומר "זכאי" — חייב. נימא [האם נאמר] שמשנה זו שלא כדעת ר' יאשיה, שלכאורה ר' יאשיה אינו מקבל הכרעת הרוב בדיני ממונות, ויהא צורך בהסכמה פה אחד של כל הדיינים!

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שדבר זה הוא כשיטת ר' יאשיה אלא מייתי לה [מביא הוא אותה, לומד הוא] את הדין הזה שיש לקבל דעת הרוב בקל וחומר מדיני נפשות: ומה דיני נפשות דחמירי [שהם חמורים], אמר רחמנא [אמרה התורה]: זיל בתר רובא [לך אחר הרוב] ואינך צריך הסכמת כל הדיינים כולם, דיני ממונות שהם קלים יותר, לא כל שכן שהכרעת הרוב מספקת?!

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: דיני ממונות נידונים בשלשה דיינים, רבי אומר: בחמשה דיינים, כדי שיגמר הדין בשלשה. ושואלים: אטו בתלתא מי [וכי בשלושה האם] לא גמר דינא בתרי [בשנים] שהם רוב? ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר], כך יש להבין: מפני שגמר דין בשלשה, כלומר, לדעת רבי, דרוש שמספר רוב הדיינים שיגמרו ויחליטו לצד מסויים יהא ראוי להיות בית דין בפני עצמו. אלמא קסבר [מכאן שסבר] רבי: תלתא כי כתיבי [שלושה דיינים אלה כאשר כתובים במקרא] — בגמר דינא כתיבי [בענין גמר הדין הם כתובים], כלומר, שבשעת ההכרעה צריכה להיות הכרעה על פי שלושה דיינים, ורוב כזה קיים רק כשיש חמישה דיינים המתחילים בדיון.

מגדף בה [מקשה על כך] בלשון קשה ר' אבהו: אלא מעתה, אם זו היא הסברה שבדבר, אם כן, תהא סנהדרי גדולה צריכה מאה וארבעים ואחד חברים, כדי שיגמר בה הדין בשבעים ואחד! וכן תהא סנהדרי קטנה צריכה ארבעים וחמשה איש כדי שיגמר הדין בשלשה ועשרים, והרי הדבר בניגוד לכתובים!

אלא "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל" (במדבר יא, טז) אמר רחמנא [אמרה התורה] ודיו בכך, ונלמד: משעת אסיפה צריכים להיות שבעים. וכן "ושפטו העדה" "והצילו העדה" הנאמר בבית דין הדן בדיני נפשות, נמי [גם כן] משעת שפיטת העדה צריכים להיות עשרים ושלושה, ולא בשעת גמר דין, הכי נמי [כך גם כן] בבית דין הדן דיני ממונות, "ונקרב בעל הבית אל האלהים" (שמות כב, ז), משמעו — משעת קריבה לדון צריכים שלשה ולא בגמר דין.

אלא יש לדחות את ההסבר הקודם, ולומר: היינו טעמא [זהו הטעם] של רבי: נאמר באותה פרשה "אשר ירשיען אלהים" (שמות כב, ז ח) בלשון רבים — הרי תרי [שנים], נאמר "אלהים" למטה ונאמר "אלהים" למעלה (שמות כב, ז ח), מה למטה הכוונה היא לשנים, אף למעלה הכוונה היא לשנים — הרי ארבעה דיינים, ואין בית דין שקול — מוסיפין עליהם עוד אחד, הרי כאן חמשה.