סנהדרין ד ע"א

דף ד - א

ורבנן, מה הם יענו על הדרשה של רבי!?

ומתרצת הגמרא: "ירשיען" כתיב בתורה, בלי האות וא"ו בין האות עי"ן לאות נו"ן, וכתיבה חסרה זו נמסרה למשה במסורת מסיני, ויש בכתיבה של המילה הזאת משמעות של לשון יחיד. ונחלקו חכמים ורבי בשאלה, האם "יש אם למסורת", או "יש אם למקרא", וכמו שיבואר.

הקדמה לסוגית "יש אם למקרא" או "יש אם למסורת"

נאמרו בתורה בכמה מקומות, מילים אשר הקריאה בהן על פי כתיבתן בלבד, בלי הניקוד, שונה מצורת קריאתן על פי הניקוד.

הצורה הרגילה, של קריאה לפי הניקוד של המילה, נקראת "מקרא". ואילו הקריאה לפי הכתיבה בלי הניקוד, נקראת "מסורת". לפי שהיא מתחשבת רק במסורת הכתיבה של האותיות, בלי להתחשב בניקוד [אם כי גם הניקוד נמסר למשה בסיני].

לפעמים, משמעות הכתיבה גרידא ["מסורת"] סותרת את המשמעות שלפי הניקוד ["מקרא"]. ונחלקו תנאים כיצד יש לנהוג במקום של סתירה בין משמעות ה"מסורת" של הכתיבה ובין משמעות ה"מקרא", של קריאה לפי הניקוד:

יש הסוברים, "יש אם [עיקר] למקרא", שעיקר הלימוד הוא ממה שמשתמע מצורת הקריאה עם הניקוד. כגון רבי, הסובר שהיות והקריאה של "ירשיעון" לפי הניקוד משמעותה היא לשון רבים, הרי ברבים דיבר הכתוב.

ויש הסוברים "יש אם למסורת", שאף על פי שהמלה נקראת לפי הניקוד כקריאתה, מכל מקום, כיון שבתורה היא נכתבה בצורה שמאפשרת קריאה לפי הכתיבה בלי הניקוד, ויש על כך מסורת מסיני לקרוא כך, הרי שעיקר הדרשה מהכתוב צריכה להיות מצורת הכתיבה, לפי הקריאה על פי המסורה.

וכגון המילה "ירשיען", שגם חכמים מודים שקוראים לפי הניקוד "ירשיעון" בלשון רבים, אבל כיון שלפי המסורה, יש לקרוא את המילה הזאת בלי הניקוד, ולפי הכתיבה גרידא משמעות המילה היא "ירשיען", בלשון יחיד, לכן נדרש הכתוב הזה לגבי יחיד.

אמר רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן: התנאים האלו, שהם: רבי, ורבי יהודה בן רועץ, ובית שמאי, ורבי שמעון, ורבי עקיבא, כולהו כל אלו סבירא להו "יש אם למקרא".

רבי - הא דאמרן, שדורש ירשיעון בלשון רבים.

ורבי יהודה בן רועץ - מהא דתניא:

נאמר בתורה [ויקרא י"ב]: "אשה כי תזריע וילדה זכר, וטמאה שבעת ימים.

ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה [אף על פי שרואה דם, טהורה. רש"י].

ואם נקבה תלד, וטמאה שְׁבֻעַיִם כנדתה. וששים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה".

המלה "שְׁבֻעַיִם" - לפי המקרא [הניקוד] היא שני שבועות, ולפי המסורה [הכתיבה גרידא] אפשר לפרשה כמספר שבעים.

שאלו תלמידים את רבי יהודה בן רועץ: אקרא אני, יכול אני לקרות את האמור בתורה "שבעים", לא לפי הניקוד אלא לפי הכתיבה, כאילו היה זה מספר שבעים, ואז, יכול, תהא האשה היולדת נקבה טמאה שבעים יום.

אמר להן רבי יהודה בן רועץ לתלמידים: לא יתכן לומר כן, כי טימא וטיהר הכתוב בזכר, אשה היולדת זכר אמרה תורה שיש לה ימי דם טומאה וימי דם טוהר, וטימא וטיהר הכתוב בנקבה, וכן היולדת נקבה, אמרה תורה שיש לה ימי טומאה וימי טהרה.

מה, כמו כשטיהר הכתוב ביולדת זכר [שלשים ושלשה ימי דם טוהר], כנגדם הוא טיהר ביולדת נקבה כפליים [ששים ושש ימי דם טוהר], אף כשטימא בזכר שבעה ימים, הרי כנגדם בנקבה הוא טימא כפלים - שבועיים.

ומספרת הברייתא: לאחר שיצאו התלמידים, יצא רבי יהודה בן רועץ, ומחזיר אחריהם, חיפש אותם, ואמר להן: אי, אין אתם זקוקים לכך, לדרשה זו, כי שבועיים קרינן, ויש אם למקרא.

הרי שסובר רבי יהודה בן רועץ שיש אם למקרא.

בית שמאי, מהא דתנן במסכת זבחים [לו ב]: בית שמאי אומרים: כל הקרבנות הניתנין, שמתן דמם הוא על מזבח החיצון, ^[1] שנתנן לדמם על המזבח, אפילונתן במתנה אחת - כיפר, בדיעבד, אם כי לכתחילה צריך ליתן יותר מתנות מן הדם [שנאמר "ודם זבחיך ישפך"], שפיכה אחת במשמע. ^[2]

ובחטאת, אין למביא הקרבן כפרה עד שיתן הכהן מהדם לפחות שתי מתנות.

ובית הלל אומרים: אף בחטאת שנתנן במתנה אחת, כיפר.

ובחטאת, לכולי עלמא אי אפשר ללמוד מהפסוק "ודם זבחיך ישפך", שדי במתנה אחת, כי בחטאת אין "שפיכה" של הדם, אלא הכהן נותן מן הדם באצבעו על המזבח.

נאמר בתורה [ויקרא ד] שלש פעמים בחטאות החיצוניות: "ונתן על קרנת מזבח העולה". פעם אחת, בחטאת נשיא שחטא. פעם אחת בשעירה של יחיד שחטא, ופעם אחת בכבשה של יחיד שחטא.

והפסוקים מיותרים הם לדרשה, כיון שהתורה יכלה לכתוב זאת רק בפרשה ראשונה, ואילו בשניה ובשלישית יכל הכתוב לומר "ועשה לה כאשר עשה לשעיר החטאת". ולכן דורשים בית שמאי ובית הלל את יתור הפסוקים, כל אחד לשיטתו -

ואמר רב הונא: מאי טעמייהו דבית שמאי, הסוברים שמתן שתי מתנות, לפחות, מדם החטאת על המזבח, מעכב את הכפרה?

דכתיב, "קרנת קרנת קרנות". ^[3] וסברי בית שמאי "יש אם למקרא", וקרינן "קרנות" בלשון רבים, הרי כאן שש. ^[4] ארבע נדרשים למצוה, שמצווה ליתן את הדם על ארבע הקרנות.

ושתים נדרשים לעכב. ולכן מעכב מתן שתי מתנות לפחות.

ובית הלל סוברים ש"יש אם למסורת", ולכן הם דורשים כך: קרנות האחד, האמור בלשון רבים, הרי כאן שתים.

ושתי "קרנת", "קרנת", הכתובות כל אחת בלשון יחיד, הן עוד שתים.

הרי כאן בסך הכל, ארבע.

שלשה נדרשים למצוה, ואחת לעכב.

אך שואלת הגמרא לדברי בית הלל: ואימא כולהו, כל ארבעת הקרנות, הן למצוה בלבד, ואם כן, מהיכן לומדים שאחת לעכב? ומדוע לא יהיה הדין שאפילו לא נתן כלום - כיפר, בדיעבד.

ומתרצת הגמרא: זה לא יתכן. כי כפרה בכדי, בלא כלום, דהיינו, בלי שום מתנה של דם על המזבח, לא אשכחן, לא מצינו. ולכן צריך לפחות מתנה אחת. ^[5]

רבי שמעון - מהא דתניא: דפנות הסוכה צריכות להיות לפחות שתים כהלכתן, שלימות, באורך שבעה טפחים, כשהן ניצבות בזוית אחת זו לזו, ועוד דופן שלישית, והיא, דיה אפילו אם היתה ברוחב טפח, בגובה עשרה טפחים. אלו הם דברי חכמים.

ואילו רבי שמעון אומר: שלש דפנות כהלכתן, שלימות, והדופן הרביעית אפילו טפח.

וביארו שם בגמרא [לפי אוקימתא אחת] במאי, באיזה דרשה קמיפלגי, חולקים חכמים ורבי שמעון?

רבנן סברי, "יש אם למסורת". ורבי שמעון סבר, "יש אם למקרא".

והגמרא מפרשת: רבנן סברי יש אם למסורת, שנאמר [ויקרא כג]: "בסכת תשבו שבעת ימים". ועוד כתוב שם: "כל האזרח בישראל ישבו בסכת", ועוד כתוב שם: "כי בסכות הושבתי".

"בסכת בסכת", לפי המסורה הם לשון יחיד. "בסכות", הוא לשון רבים. הרי כאן ארבע דרשות.

דל, נכה מהן חד קרא, פסוק אחד, שאינו מיותר לדרשה, ללמד על מספר הדפנות, כי הוא נצרך לגופיה, להשמיענו עצם מצות סוכה, פשו להו תלת, נותרו שלש דרשות לשלש דפנות. אתאי הלכתא, באה ההלכה שנמסרה למשה מסיני, גרעתא לשלישית, המעיטה את הדופן השלישית, שאינה צריכה להיות שלימה, ואוקמיה אטפח, והעמידתה על טפח, שמספיק שתהיה טפח.

ורבי שמעון סבר יש אם למקרא, והקריאה של הפסוקים היא: בסכות בסכות בסכות, שלשתם בלשון רבים. הרי כאן שש. דל, נכה מהם חד קרא, פסוק אחד [הכתוב בלשון רבים] לגופיה, להשמיענו עצם מצות סוכה, פשו להו ארבע, נותרו ארבע דרשות לארבע דפנות. אתאי הלכתא, באה ההלכה שנמסרה למשה מסיני, גרעתא לרביעית, המעיטה את הדופן הרביעית, שאינה צריכה להיות שלימה ואוקימתא אטפח, והעמידתה על טפח שמספיק שתהיה טפח.

הרי שרבי שמעון סובר "יש אם למקרא".

רבי עקיבא - מהא דתניא: רבי עקיבא אומר: מנין אנו למדים לרביעית דם היוצאת מן המת [רביעית דם היא שיעור דם מן המת המטמא בטומאת ^[6] אוהל], שיצאה משני מתים, שמטמאה בטומאת אוהל, על ידי צירוף הדם משני המתים לשיעור רביעית? שנאמר [בפרשת אמור] לגבי טומאת כהן: "ועל כל נפשות מת לא יבא", שלא יבא באוהל שנמצא שם נפשות מת. ואף שהמסורה היא "נפשת" בלשון יחיד, מכל מקום, סובר רבי עקיבא ש"יש אם למקרא", וקרינן נפשות בלשון רבים, ללמדנו לדרוש שתי נפשות, ושיעור אחד של מיתה, דהיינו רביעית. ^[7].

ורבנן, חכמים חולקים, וסוברים שרביעית דם משני מתים אינה מטמאה, כי הם סוברים "נפשת כתיב" בלשון יחיד, ויש אם למסורת, ולכן אינו מטמא הדם הזה.

הרי שרבי עקיבא סובר "יש אם למקרא".

עד כאן הם דברי רבי יצחק בר יוסף בשם רבי יוחנן.

מתקיף לה רב אחא בר יעקב, על דברי רבי יוחנן: מי איכא, וכי ישנו תנא דלית ליה, שאינו סובר "יש אם למקרא"!?

והתניא, כתיב [שמות כג] "לא תבשל גדי בחלב אמו": יכול בחֵלֵב, אולי כוונת התורה לומר שאסור לבשל גדי בחֵלֵב [בשומן] של אמו, אבל מותר לבשלו בחָלָב שחולבים מאמו? ^[8]

הערות

^[1] הקדמה קצרה חטאות ה"פנימיות", יש להביא את דמן אל ההיכל, ומזים מן הדם על הפרוכת, ועל המזבח הפנימי [וביום הכיפורים גם על בין הבדים]. ובדיעבד, אם החסיר אחת מן ההזיות הללו - לא כיפר. חטאות ה"חיצוניות" דמן ניתן על קרנות מזבח החיצון. הדם ניתן באצבע, וצריך ליתן ארבע מתנות על ארבע קרנות המזבח. ובדיעבד, לבית שמאי כיפר רק אם נתן לפחות שתי מתנות, ולבית הלל אף אם נתן מתנה אחת, כיפר. עולה אשם ושלמים, שדמם נזרק במזרק על קרו מזרחית צפונית ועל קרן מערבית דרומית, כיון שהדם הולך מן הזוית לשני צדדיו, הרי זה "שתי מתנות שהן ארבע". ובדיעבד, אם נתן מתנה אחת, כיפר.

^[2] בלשון יחיד, משמע שבשפיכה אחת כיפר. ועיין מהרש"א דלא גרסינן בדברי בית שמאי את המילים: שנאמר וכו', וכן ברש"י משמע שלא גרס כן, וכן במשנה במס' זבחים אינם אלא בברייתא שם. ואף שהאמת שבית שמאי לומדים דין זה מפסוק זה, עיין בתוס'.

^[3] בספרי תורה שלפנינו כתובים כולם "קרנת" כתיב חסר. והר"ן מביא בשם הרשב"א דדבר זה הוא מחלוקת בין מסורת בני ארץ ישראל לבין מסורת בבל, והם חלוקים במחלוקת המדקדקים בעלי המסורה בן אשר ובן-נפתלי.

^[4] והתוס' הרא"ש מבאר שכאן לא שייך המחלוקת אם דורשין תחילות, שעד כאן לא אמרנו אין דורשין תחילות, אלא אם כל הפסוקים הניתנים לדרשה הם באותה הפרשה, אבל אם הם בפרשיות נפרדות [כמו כאן וכמו ולטוטפות] אזי דורשין כל הפסוקים ואפילו הראשון, שאם לא כן הרי כל אחד הוא ההתחלה, וחוזרת השאלה למה כתבה התורה כמה פעמים, אלא דכולם נדרשים. [ועיין בתוס' ע"ב ד"ה טט בכתפי, שהיש מפרשים חולקים].

^[5] מלשון רש"י משמע שתירוץ הגמרא בכדי לא אשכחן, מוסב על המתנה האחת המעכבת. וכן משמע ב"יד רמה" [ועיין היטב בתוס']. וצריך לומר, שלפי תירוץ הגמרא חוזר בו רב הונא ממה שאמר "שלשה למצוה", אלא ארבעתם למצוה. והעיכוב נלמד מסברא.

^[6] שיעור רביעית הוא הלכה למשה מסיני כן כתב רש"י בסוטה דף ה א ד"ה אדם. אלא שנתנו חכמים בו טעם. וכן כתב הרמב"ם בפירוש המשנה מסכת אהלות פרק ב' משנה ב'. והטעם הוא: רש"י כתב בסוגיתינו "רביעית היא שיעור חיותו של אדם, ובלאו הכי לא איקרי מת עד שיהא בו שיעור מיתה". ופירשו היד רמ"ה שכוונתו שכל זמן שיש בו רביעית דם הרי הוא חי, נמצא שרביעית הוא המחזיק חיותו. עוד מפרש בדעת רש"י דמיתה הבאה ע"י מכת דם אינה בפחות מרביעית. ולשני הפירושים רביעית הוא ה"מת" [אבל במסכת שבת דף לא ב פירש רש"י שהרביעית הוא ה"נפש"]. והיד רמ"ה מפרש דרביעית דם הוא ה"נפש" ולא שהוא ה"מת". ועיין בהערה הבאה. ועיין בתוס' הערה 9 בשם הקהילות יעקב.

^[7] לפי רש"י בהערה הקודמת הדרשה היא כפשוטה ד"מת" הכוונה רביעית. ולפי ה"יד רמה" הדרשה היא מזה שכתבה התורה, מת" בלשון יחיד ונפשות בלשון רבים [לפי ר"ע הסובר יש אם למקרא] וממילא אין לומר שכוונת התורה שתי רביעיות משני מתים דהרי כתבה "מת" ואם אפילו רביעית אחת מטמאה [כנראה למד כן מסברא, או מהלכה למשה מסיני, או מהפסוק "הנוגע במת בנפש", עיין בתוס' ד"ה ורבנן] כל שכן שתי רביעיות משני מתים. ולכן דורש רבי עקיבא רביעית אחת משני מתים.

^[8] ואם יבשלנו בחָלָב יעבור על איסור בישול בנוסף על איסור חֵלֵב [ועיין בספר סנהדרי קטנה אם שייך כאן אין איסור חל על איסור] [גליון ביד רמ"ה]. והר"ן מבאר ששאלת הברייתא היא: שיהיו חייבים גם על חֵלֵב וגם על חָלָב.

ורבנן ירשיען כתיב. חסר ו' כלומר אחד הוא ר' סבר יש אם למקרא ואע"פ שנכתב ירשיען ירשיעון קרינן לא חיישין לכתיבה אלא לקריאה דיש אם למקרא וכן ר' יהודה בן רועץ היה דורש שבועיים אע"פ שכתב שבעים אמר שבועיים קרינן ויש אם למקרא וכן בית שמאי לענין הזאות אע"ג דכתיב קרנת חסר כיון דקרינן קרנות הרי כאן שנים דיש אם למקרא. וכן ר' שמעון דריש בענין דפני סוכה יש אם למקרא ר' שמעון סבר יש אם למקרא בסוכות בסוכות בסוכות קרינן הרי כאן שש דל חד קרא לגופיה פשו להו ארבעה אתאי הלכתא וגרעתה לרביעית אוקימתא אטפח. וכן רבי עקיבא היה אומר יש אם למקרא ואע"ג דכתיב ועל כל נפשות מת לא יבא כיון דקרינן נפשות אפילו רביעית דם משתי נפשות מטמא באהל.

ומ"מ לענין טומאת לידה שבזכר טמאה שבעה אף בלא ראיית דם ושלשים ושלשה ימי טוהר ר"ל שהיא טהורה בהם אף אם היא רואה בהם ובנקבה כפלים בימי טומאה וכפלים בימי טהרה וכדכתיב וטמאה שבעים אע"פ שכתוב שבעים אין מרבין בימי טומאתה שהרי המסורת מכחשת את המקרא ואינך צריך להם לבוא בה מכח מה טהרתה בכפלים בין למקרא בין למסורת אף טומאתה בכפלים שהרי שבועים קרינן ויש אם למקרא שאלו אתה דורש שבעים אתה מכחיש את המקרא וכן לא תבשל גדי בחלב אמו אלו אתה דורשו מלשון חלבים אתה מכחיש את המקרא וכן בכל כיוצא בזה:

זריקת הדם האמורה בקרבנות חלוקה על שלשה דרכים אחת של רוב קרבנות והיא שתי מתנות שהן ארבע והיא בעולה ושלמים מפני שנאמר בהן סביב וכן באשם מפני שדינו שוה להם לענין זריקה כמו שיתבאר במקומו וענין זריקה זו הוא שזורק הכהן מן הדם במזרק שתי זריקות על שתי זויות המזבח למטה מן הסיקרא והוא למטה מחצי המזבח על קרן מזרחית צפונית ועל קרן מערבית דרומית ומתכוין שיהא הדם הולך מן הזוית לשני צדדיו כדי שיהיו שתי מתנות שהן ארבע ר"ל שימצא הדם בארבע כותלים ושירי הדם נשפכין על יסוד דרומי:

השניה היא בחטאת ודינה חלוק לשני פנים והוא שהחטאות הנאכלות דמן טעון ארבע מתנות על ארבע קרנות של מזבח חיצון למעלה מן הסיקרא שהרי נאמר בהן קרנות והזאה שבהן נעשית באצבע ולא במזרק שנאמר וטבל אצבעו וענינה הוא שהיה טובל אצבעו הימנית והוא האצבע הסמוכה לגודל בדם וסומך באצבעו האמצעית מצד אחד של קרן ובגדלו מצד אחר ומחטא ויורד כנגד חודה של קרן עד שיכלה כל הדם שבאצבעו וכן בכל קרן וקרן ואם לא נתן בחדה של קרן כל שנתן באמה אחת מכאן או מכאן כפר והזאה הוא שעולה לכבש שהיה לדרומו של מזבח ופונה לסובב ומהלך בו לימינו ומתחיל בדרומית מזרחית ואחר כך במזרחית צפונית ואחריה בצפונית מערבית ואחריה במערבית דרומית ושם שופך שירי הדם ודרך שני שבחטאת הוא בחטאות הנשרפות שבהן נכנס לפנים להיכל ומזה ממנו בקצתם הרבה הזיות על בין הבדים ועל הפרוכת ובאמצע המזבח כמו שבארנו במקומו בפר ושעיר שביום הכפורים ובקצתם חלוקות לדרכים אחרים מבוארות במקומן:

השלישית היא במתנה אחת והיא בבכור ומעשר ופסח והיא נעשית בשפיכה כנגד היסוד באיזה רוח שירצה חוץ ממזרחית דרומית שלא היה שם יסוד שהיסוד לא היה מקיף כל המזבח כמו הסובב אלא שמשוך מצד מזרח הסמוך לצפון אמה ועל פני רוח צפון כולו ועל פני המערב כולו ועל פני הדרום הסמוך למערב אמה אחת ודברים אלו צריכין ביאור גדול בענינים ארוכים ולא הוצרכנו להם בכאן אלא לידע שאע"פ שמיני הזריקות חלוקים על הדרכים שבארנו כל הדמים הניתנין במזבח החיצון שנתנן במתנה אחת כפר ולא סוף דבר באותם שדינן בשתים שהן ארבע אלא אף אותם שדינן בארבע כגון חטאת ואין צריך לומר שכן בחטאת שנתנו בשתים ואע"פ שמתנה אחת בשפיכה שהרי כל הניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא אבל אותם הניתנין על מזבח פנימי הואיל והכתוב הקפיד על מנינם שבע פעמים וכו' כל שחסר מתנה אחת עיכב:

התבאר במקומו שהסוכה אינה כשרה אא"כ יש לה שלש דפנות ומ"מ די לנו בה בשתים כהלכתן קשורות זו בזו כמין גאם ושלישית אפילו טפח כמו שיתבאר במקומו:

דם המת מטמא באהל כמת עצמו שנאמר בנפש האדם כי הדם הוא הנפש ושיעורו ברביעית אבל רביעית דם הבאה משני מתים אינה מטמאה באהל כמו שיתבאר במקומו:

תפילין של ראש ושל יד אין מנין הבתים שוה בו אלא של ראש בארבעה בתים כל פרשה מארבעה פרשיות שבתפילין בבית מיוחד ושל יד אין בה אלא בית אחד וכל ארבע פרשיות נכללות בקלף שבו כמו שיתבאר במקומו:

סומא באחת מעיניו פטור מן החגיגה שנ' יראה יראה כדרך שבא לראות כך בא ליראות כשם שהוא בא לראות בשלימות אורו כך הוא בא ליראות בשלמות אורו וכבר בארנוה במקומה במס' חגיגה:

בשול בשר בחלב לא נאסר מן התורה אלא דרך בשול והוא שמבשלו עם חלב צלול כעין מים אבל אם צלה את הבשר והיה מפטמו בחלב אין זה אסור בשול מן התורה וכן אם בשלו בחלב שנתחבץ וכן אם טגנו באלפס עם חלב מעט כעין שעושין בשמן ויש חולקין בטגון באלפס וכבר כתבנוה במסכת חולין פרק כל הבשר:

במאי קא מפלגי רבנן סברי יש אם למסורת ירשיען כתיב חסר דמשמע לשון יחיד ואע"ג דקרינן ירשיעון לשון רבים מסורת עיקר ור' סבר ירשיעון קרי' ומשמע לשון רבים ומקרא עיקר ולא חיישינן למסורת וכי תימא א"כ למה ליה לרבי לאסוקי טעמא כדי שיגמר הדין בשלשה הא מקראי נפקא ליה לרבי הכין פירושא רבי אומר בחמשה לפי שהכתוב מוכיח שצריך ארבעה ואם אתה אומר כן פעמים שנחלקין לחצאין ואין כאן ב"ד נוטה לפיכך צריך ה' כדי שיהא ב"ד נוטה ויגמר הדין בג' והכי קאמר ר' אומר בחמשה כדי שיהא ב"ד נוטה ויגמר הדין בג' ודקאמרת אטו בתלתא מי לא גמרי דינא בתרי רבי מקראי ארבעה אית ליה ולאפוקי ארבעה קאתי וה"ק בחמשה כדי שיגמר הדין בשלשה שאם אתה אומר בארבעה כמו שהכתוב מוכיח פעמים שנחלקין לחצאין וכד מעיינת בהאי פירושא משכחת ליה דדאיק טובא.

וחזינן מאן דפריש לה הכי קאמר הואיל ובעינן ה' מן התורה ש"מ התורה הקפידה שיהא גמר דין בשלשה והאי פירושה ליתיה כלל מתרי אנפי חדא הא לית ליה מקראי אלא ד' ועוד אפילו תימא כיון דמן התורה בעינן ב"ד נוטה למה ליה לרבי לאסוקי טעמא לפי שהתורה הקפידה שיגמר הדין בשלשה כיון דמדאורייתא שמעינן ה' מאי אהני לן האי טעמא דכדי שיגמר הדין בשלשה אלא ודאי ש"מ דהאי פירושא ליתיה כלל ואינו כדאי לדקדק בו ומ"ט קרו לה לכתיבה מסורת בדבר המסור למיעוט בני אדם ולא לזולתם משום דמקרא מיגרס גריס בפומא דרובא דאינשי ולא שייך למקרייה מסורת אבל כתיבה דלא ידיעה אלא לסיפרי דמסיר להו מלא וחסר קרי לה מסורת:

ואף ר' יודה בן רועץ סבר יש אם למקרא דתניא שאלו תלמידיו את רבי יהודה בן רועץ כתיב וטמאה שבועיים חסר וקי"ל דתרי שבועי קאמר רחמנא אקרא אני שבעים כמה דכתיב לשון ע' איש ותהא יולדת נקבה טמאה שבעים יום אמר להן טימא וטיהר ביולדת זכר וטימא וטיהר ביולדת נקבה מה כשטיהר בזכר נקבה כפלים בו דכתיב בזכר ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמה טהרה ובנקבה כתיב וששים יום וששת ימים וגו' דהיינו כפלים בנקבה אף כשטמא בזכר שבעה דכתיב וטמאה שבעת ימים נקבה כפלים בו דהיינו ארבעה עשר יום לאחר שיצאו יצא מחזר אחריהן אמר להן בני אי אתם נזקקין לכך שבועיים קרינן ויש עיקר למקרא: ואף בית שמאי סברי יש אם למקרא דתניא בית שמאי אומרים כל הניתנין על מזבח החיצון דהיינו אשם ועולה ושלמים שטעונים שתי מתנות שהן ארבע שנותנן במתנה אחת כיפר דכתיב ודם זבחיך ישפך שפיכה אחת במשמע ובחטאת שטעונה ארבע מתנות על ארבע קרנות אם נתן שתי מתנות כיפר אבל מתנה אחת לא כדבעינן למימר קמן וב"ה אומרים אף בחטאת שנתן מתנה אחת כיפר:

ואמר רב הונא מאי טעמא דב"ש קרנות קרנות קרנות כו' בשעיר נשיא כתיב קרנת חסר ובשעירת יחיד כתיב נמי בקרנת חסר ובכשבת יחיד כתיב קרנות מלא וכולהו בחטאת של מזבח החיצון קא מיירי דהא בכולהו כי כתיבא בהו נתינה על קרנות מזבח העולה כתיב בגויהו והיינו מזבח החיצון דכולי עלמא מהתם גמרי' דבעיא ארבע מתנות על ארבע קרנות דהא בין שעיר נשיא ובין שעירת יחיד בין כשבת יחיד כולהו חד דינא אית להו למה לי לפרושה בכולהו קרנות לישמעי' נשיא לחודיה וליכתוב בהנך ועשה לה כאשר עשה לשעיר החטאת אלא להכי אשמועינן בכולהו לרבויי כולהו ארבע קרנות לנתינה בכל חד מינייהו אבל הנך דפר כהן משיח ופר העלם דבר של צבור במזבח הפנימי כתיבא בהו נתינה פר כהן משיח דכתיב ונתן הכהן מן הדם על קרנות מזבח קטרת הסמים לפני השם אשר באהל מועד פר העלם דבר של ציבור דכתיב ומן הדם יתן על קרנות המזבח אשר לפני השם וגו' והיינו מזבח הפנימי והתם כולהו מודו דמתנה אחת מעכבת וכי פליגי בחטאת של מזבח החיצון פליגי בית שמאי סברי יש אם למקרא ואע"ג דתרי מיניהו כתיבי חסרין בכולהו קרנות קרינן דמשמע תרי בכל חדא מיניהו דהוו להו שיתא ארבע מהן למצוה שמצוה ליתן ארבע מתנות על ארבע קרנות ושתים לעכב שאם נתן פחות משנים עיכב אבל חמש למצוה לא מצית אמרת דהא ליכא במזבח טפי מארבע קרנות וב"ה סברי יש אם למסורת ואע"ג דבכולהו קרנות קרינן דמשמע תרי מסורת עיקר ותרי מיניהו חסרין כתיבי ותרויהו לא מרבו אלא תרי בלחוד והאיך דכתב מלא מרבי תרי הא ארבע ג' למצוה ואחת לעכב ודרשינן ודייקי' בשלמא לבית שמאי כיון דכתיבי שיתא ומזבח לית ביה טפי מארבע קרנות על כרחך תרי מיניהו לא צריכי למצוה וכי כתיבי לעכב כתיבי אלא לבית הילל דס"ל דלא כתיבי אלא ארבעה אימא כולהו למצוה דהא כולהו צריכי למכתב למצוה ועיכוב דחדא מנא להו אימא אע"פ שלא נתן כלום כיפר ופרקינן כפרה בכדי כלומר בלא נתינת דמים לא אשכחן ואי אמרת אע"פ שלא נתן כלום לא עיכב במאי הויא ליה כפרה:

ואף ר' שמעון סובר יש אם למקרא דתניא גבי דפנות של סוכה שתים כהלכתן דהיינו ז' טפחים שיעור משך סוכה קטנה ושלישית אפילו טפח ברום עשרה. רבי שמעון אומר כו' במאי קא מיפלגי רבנן סברי יש אם למסורת תלתא בסכת כתיבי תרין חסרין וחד מלא דל חד קרא כוליה לגופיה דאיצטריך לאשמועינן מצות ישיבה בסוכה ולא למנינא דדפנות פשו להו תרי קראי חד חסר וחד מלא דהוו להו תלת אתאי הילכתא כדאמרינן התם (עירובין ד'.) שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני גרעתה לדופן שלישית ואוקימתה אטפח ור' שמעון סבר יש אם למקרא בכולהו בסכות קרינן דמשמע תרי בכל חד מינייהו דהוו להו שש דל חד קרא כוליה לגופיה פשו להו תרי דהוו להו ארבע אתאי הלכתא וגרעתא לרביעית ואוקימתה אטפח ואי קשיא לך מאי שנא דלגבי חטאת לא דלינן חד קרא לגופיה ומאי שנא גבי סוכה דדלינן חד קרא לגופי' לא תיקשי לך דגבי חטאת כיון דמתנות קא מנינן על כרחך כולהו למנינא כתיבי דהא לא איצטריך קרא אלא לחד ענינא בלחוד והיינו מצות נתינה ומשום הכי לא דלינן חד קרא לגופיה דהא גופיה דקרא במצות נתינה כתיבי וליכא עניינא אחרינא לאוקומיה ואלו גבי סוכה בשלמא אי הוה מנינן ישיבות הוה מנינן ליה נמי לקרא קמא בהדייהו אלא הכא דפנות קא מנינן וכיון דאיצטריך קרא לתרי ענייני חד למצות ישיבה בסוכה והיינו דמשמע גופיה דקרא ואידך למניינא דדפנות על כרחן דלינן חד קרא לגופיה והוא הדין לגבי תלתא אלהים דכתיבי ודלינן קמא לגופיה היינו טעמא משום דקרא איצטריך לתרי ענייני חד דליזול לגבי דיינא והיינו דמשמע גופיה דקרא ואידך מנינא דדייני ועל כרחן דלינן חד קרא לגופיה:

ואף ר' עקיבא סבר יש אם למקרא דתניא מניין לרביעית דם הבאה משני מתים שמטמאה באהל עיקרה דרביעית דם הבאה ממת אחד מטמאה באהל לדברי הכל שנאמר על נפש מת לא יבא ואשכחן דם דמיקרי נפש דאי לנפש ממש מי ידע היכא קיימא דלימנע ולא ליעול ואי לגופו של מת לימא על מת מאי על נפש מת אלא על כרחך לדם הוא דאיצטריך ורביעית היינו חיותו של אדם דכי לית ביה רביעית דם לא מצי חיי ומדשיעור חיות ברביעית שיעור מיתה נמי ברביעית דבבציר מהכי לא מיקרי מת דהא לא הוה מעיקרא שיעור חיות כי היכי דליקריה השתא מת הכי משמע לן מפירושיה דרבינו שלמה ז"ל דכתב נפשות היינו דם דאיקרי נפש ורביעית היא חיותו של אדם ובלאו הכי לא מקרי מת עד שיהא בו שיעור מיתה ואיכא למימר נמי דהוה סבירא ליה ז"ל דמיתה הבאה מחמת יציאת דם אינה באה בפחות מרביעית מיהו לא שנא הכי ולא שנא הכי לא נהירא לן דהאי מת דכתב בקרא לאו אנפש גופיה כתיב אלא אגוף של מת קאי וכי דייקינן ממשמעותא דנפש קא דייקינן דבבציר מרביעית לא מיקרי נפש דהא לית ביה שיעור חיות ולגבי רביעית דם הבאה משני מתים פליגי ר' עקיבא ורבנן ר' עקיבא סבר מטמאה באהל דכתיב ועל כל נפשות מת אע"ג שנפשת חסר כתיב יש אם למקרא ונפשות קרינן דמשמע תרי וכ"ת מת חד משמע ומהשתא מאי קאמר קרא אי לימא לאיתויי שתי רביעיות ממת אחד פשיטא השתא חדא רביעית מטמיא שתים מיבעיא אלא להביא שתי נפשות שאין בשתיהן אלא כשיעור למת אחד דהיינו רביעית ורבנן סברי אע"ג דקרינן נפשות נפשת חסר כתיב דמשמע חד ויש אם למסורת:

מתקיף לה רב אחא בר יעקב מי איכא דלית ליה יש אם למקרא והתניא בחלב אמו יכול בחלב אמו מלשון כל חלב וכל דם אבל בשר בחלב מלשו חמאה וחלב מותר לבשל אמרת יש אם למקרא בחלב קרינן בשו"א ופת"ח תחת החי"ת אבל חלב בציר"י תחת החי"ת מותר לבשלו עם הבשר אלמא כ"ע יש אם למקרא דאי איכא מאן דפליג עלה בשר בחלב מנא לן דאסור:

גמרא שנתן במתנה אחת כפר כו' ובחטאת שתי מתנות וב"ה כו' כצ"ל ול"ג במתני' ודם זבחיך ישפך אלא בברייתא גרסינן ליה התם בריש פרק ב"ש כדמוכח מדברי התוס' וק"ל:

תוס' בד"ה כולהו ס"ל יש כו' ובפרק לולב הגזול כו' ומפרש בגמרא לולב אחד משום דכתיב כפת וכן כו' עכ"ל וכהאי לישנא כתבו התוס' בפרק לולב הגזול ומשמע דכל זה ראיה לדבריהם דבמלתא דמכחשי אהדדי המקרא עיקר וזה אינו דאדרבה הוא סתירה להם דלפי המקרא דכפות קרינן יצטרך ב' לולבין וכן הקשו בפרק כל שעה ע"ש מיהו כאן יש ליישב קצת שסמכו עצמם אמה שכתבו לעיל לר"י בן ברוקא דאיכא לקיומי המקרא א' ללולב וא' לערבה אבל הוא דחוק לומר דר"ע יסבור דוקא כר"י ב"ב ועוד שהרי כתבו דסוגיא דהכא ס"ל דאיכא טעמא אחרינא לר"י ב"ב כר' לוי דהתם ועוד דלפי זה לא הוצרכו למימר הא דלא חשיב הכא ר' יוחנן ב"ב משום דר' לוי הא בלאו הכי איכא למימר דלא חשיב הכא אלא היכא דמכחשי אהדדי והך דר"י ב"ב לא מכחשי דאיכא לאוקמא המסורת כפת דלולב א' כר"ע גם בתוספות דבפרק לולב הגזול הוא דחוק לומר כן דהתם לא זכרו התוספות הא דר"י ב"ב ע"ש ודו"ק:

בד"ה כל הניתנין כו' איצטריך קרא בין לב"ש בין לב"ה עכ"ל התוס' שם בריש פרק ב"ש כתבו דב"ה דדריש לקמן מוכפר כו' וקאמר מה דמים האמורים למטה שנתנן מתנה אחת כפר אף כו' ולמטה מנלן אם לא מודם זבחיך ישפך אלמא דב"ה נמי דרשי ליה כו' עכ"ל אבל התוספות שהביאו הכא דאיכא תנאי דמפקי לדם זבחיך לדרשה אחרינא וס"ל כב"ה וילפי כולהו מחטאת ע"כ הא שכתבו דאצטריך קרא לב"ה ע"כ לאו היינו קרא דודם זבחיך ישפך אלא דהיינו קרא דאיצטריך להו למילף מחטאת ולית להו להני תנאי הא דבעי למימר בברייתא מה דמים האמורים למטה כו' דהא אי לאו קרא בחטאת ה"א בשאר קרבנות נמי שתים לעכב דקרא דודם זבחיך ישפך אתא לדרשה אחרינא וק"ל:

בד"ה מנין לרביעית כו' דאי במת אחד היה טמא ה"ה בב' מתים אי ליכא מיעוטא דהא תנן כו' כל שטומאתו ושיעורו כו' עכ"ל ומהך מתני' נמי הוה פסיקא להו שכתבו לעיל מ"ש משני חצאי זיתים כו' ומיהו ק"ק לדבריהם דאיכא למימר אף שהיה לו פשוט במת אחד בלאו האי קרא איצטריך ליה לב' מתים משום דלא נימא נפשת חסר כתיב למעט ב' מתים כרבנן וק"ל:

בא"ד והא דמטהרי רבנן דפליגי אר"ע משום דמעטיה קרא כדאמר' נפשת כו' עכ"ל ואפילו למאי דבעי למימר לקמן דרבנן דרשי המקרא נפשות דעלמא משמע מכל מקום דרשי נמי המסורת נפשת למעט ב' מתים כיון דהמקרא לא מכחיש להמסורת דאיכא לפרושי נפשות דעלמא וק"ל:

בגמרא ואימא כולהו למצוה וכו' ר"ל דהא פשיטא דלמצוה בעי לזרוק על הד' קרנות ואם כן כל הד' קרנות דכתיבי בקרא כולהו למצוה ואין כאן שום יתור ואם כן אחת לעיכוב מנלן ומשני כפרה בכרי לא אשכחן ולכך אם לא זרק כלל אפי' על קרן אחת פשיטא דמעכב הכפרה והשתא לפי האמת צ"ל הא דקאמר רב הונא וב"ה אומר שלש למצוה ואחת לעכב לאו דוקא דהא כל הד' קרנות דכתיבי אתי למצוה ואחת דלעכב אתי מסברא ואם לא שנפרש הא דקאמר שלש למצוה לאו אקרנות דקרא קאי אלא אקרנות דמזבח קאי ור"ל הזאת ונתינת ג' קרנות מהד' הוו למצוה דלעכב לא בעינן כ"א אחת והג' הנותרים מזין למצוה:

ברש"י ד"ה בחלב אמו יכול בחלב אמו אבל בחלב אחר מותר לבשל כצ"ל:

בתוס' ד"ה ורבנן ירשיען כתוב בפ' במה בהמה וכו' כצ"ל וקאי אשני בני עלי חפני ופנחס ואמר התם דפנחס לא חטא מדמייחסו הכתוב דכתב בן אחיה בן אחיטוב בן אי כבוד בן פנחס בן עלי הכהן ופריך והא כתיב אשר ישכבון וגו' ומשני ישכבן כתיב:

ד"ה כלהו סבירא להו יש אם למקרא וכו' חריות של דקל פירוש של תמרים היו מביאים ומניחים אצל המזבח ומפרש בגמרא משום דכתיב כפות אחד ללולב ואחד למזבח ורבנן מפרשי כפת כתיב כצ"ל:

בא"ד משום דרבי לוי מפרש התם טעמא אחרינא ר"ל דרבי לוי מפרש התם דלא פליגי רבי יוחנן בן ברוקא ורבנן בקרי וכתיב וטעמו של רבי יוחנן בן ברוקא לאו מן המקרא נפק אלא סברא רמז לקילוסין של ישראל מה דקל זה אין לו אלא לב אחד אף ישראל וכו' כדאיתא התם דף מ"ה:

בא"ד ובפרק לולב הגזול תני נמי ר"ע אומר כשם שלולב א' ומפרש בגמרא משום דכתיב כפת לא אתמר כן שם בגמרא בפירוש אלא דבברייתא איתא התם פרי עץ הדר אחד כפת תמרים אחד וכו' משמע דכפת כתיבי מקשין התלמידים והא גבי לולב נמי מכחשי הקרי והכתיב אהדדי דהקרי מצריך שני לולבין והכתיב אינו מצריך כי אם לולב אחד וכל היכא דמכחשי אהדדי סבירא ליה לר"ע יש אם למקרא וגבי לולב סבירא ליה לולב אחד ואם כן דריש המסורת ודוחק לומר דר"ע כרבי יוחנן בן ברוקא סבירא ליה דלמזבח נמי בעינן חריות של דקל ואם כן דרש התם המקרא והמסורת מן המקרא יליף דבעינן תרי כפות דהיינו אחת ללולב ואחת למזבח ומן המסורת יליף דלא בעינן ללולב כי אם אחת דאי לאו המסורת ה"א דלולב בעינן תרי לולבין דאם כן לר' לוי דמפרש דרבי יוחנן בן ברוקא בטעמא אחרינא כדלעיל מאי איכא למימר גם לא מצינו בשום מקום לר"ע דאית ליה דבעינן חריות דקל לגבי מזבח דלא שמעינן לה משום תנא כי אם מר' יוחנן בן ברוקא ונראה לי דגם התם דריש ר"ע שניהם המקרא והמסורת ומן המסורת יליף לולב אחד ומן המקרא יליף דלהוי לשון כפות לשון אגודה שיהא דבר שהוא נפרד וראוי לאגדו וזהו לולב דאל"כ הוה אמינא דהוא חרותא דהוא ענף כדאיתא התם בדף ל"ב אמר ליה רבינא לרב אשי ממאי דהאי לישנא כפות תמרים דלולבים היא אימא חרותא ומשני בעינן כפות וליכא כדאיתא התם ועוד פריך התם ואימא תרתי כפי דתמרים ומשני כפת כתיב וכתבו שם התוס' כפת כתיב בהאי כ"ע מודו דיש אם למסורת וצריך טעמא עכ"ל ולפי מה שכתבתי אתי שפיר ואפשר דהתוס' סבירא להו דכפת בלא וי"ו דקרי נמי משמע לישנא דאגד אבל כדי ליישב הקושיא דלעיל נראה לומר דמהקרי דכפות ילפינן דהוא לשון כפיתה ואגודה ואף על גב דשם משמע דרבי יהודה דסבירא ליה במתניתין דהתם שאם נפרד יאגידנו ומפרש בגמרא בברייתא דדריש לה מדכתיב כפות תמרים כפות אם היה פרוד יכפתנו משמע אבל תנא קמא דמתניתין דהתם לא סבירא ליה הכי מכל מקום כולי עלמא מודו דילפינן מספות דבעינן דבר הראוי לאגוד ולכפות אלא שהתנא קמא לא מצריך לאגדו אבל מכל מקום דבר הראוי לאגוד בעינן ועיין בר"ן ודוק נראה לי:

בא"ד ומיהו קשה מרבי עקיבא דלא דריש אלא מקרא לחוד ר"ל שם בקידושין גבי בגדו לא דריש רבי עקיבא כי אם המקרא לחוד:

ד"ה ורבנן נפשת כתיב תימה דרבי ישמעאל סבר לקמן יש אם למסורת והיינו כרבנן וכו' לרבי ישמעאל למה לי תרי קראי וכו' יש לדקדק למה להו להתוס' להביא ראיה דרבי ישמעאל סבר יש אם למסורת כדי להקשות לרבי ישמעאל תרי קראי למה לי הא אי נימא נמי דרבי ישמעאל סבר יש אם למקרא כר"ע כל שכן דתקשה טפי למה לי לרבי ישמעאל קרא דהנוגע במת בנפש דרביעית דם ממת אחד מטמא הא אפילו מתרי מתים מטמא כמו לר"ע ונראה דהא דקאמרי התוס' והיינו כרבנן דדרשי נפשת ר"ל דהואיל ואשכחן דרבי ישמעאל סבר יש אם למסורת מסתמא ררבנן דר"ע דקאמרה הגמרא דס"ל נפשת כתיב היינו ר' ישמעאל דהוא בר פלוגתיה לקמן גם בפ' המקשה ודריש נפשת לרביעית דם ממת אחד וא"כ תרי קראי למה לי והוצרכו התוס' לדייק הכא דאי בלא זה הוה מצי לתרוצי דדלמא רבי ישמעאל דריש קרא דעל כל נפשות מת לא יבא לשום דרשה אחרינא אבל השתא דמוכח דרבנן דר"ע היינו ר' ישמעאל וקאמרה הגמרא ורבנן נפשת כתיב א"כ ש"מ דדריש רבי ישמעאל מקרא דנפשת מת דרביעית דם ממת אחד מטמא א"כ שפיר קשיא תרי קראי למה לי ואי לא מסתפינא הוה אמינא דראוי לגרוס והיינו רבנן דדרשי נפשת וכו' ודו"ק:

רש"י בד"ה טמא בזכר ז' ימים הס"ד:

בד"ה וטיהר כו' ושלשת ימים הס"ד:

בד"ה וטימא בנקבה לשבועיים. נ"ב צ"ל שבעים ודו"ק:

בד"ה קרנות כו' כתיב בשעירת הנשיא כו' כתב קרנות מלא ובשעיר כו' אחת מהן מעכבת ובית שמאי כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה בחלב אמו בציר"ה כו' אבל בחלב מותר לבשל בקמ"ץ כצ"ל:

תוס' בד"ה כולהו סבירא להו כו' דהיינו ב' חתיכות כו'. נ"ב פירוש שאכל חתיכה אחת מן שתי החתיכות ולא ידע אי של חלב אי של שומן אכל:

בא"ד ואמאי לא דריש תרווייהו כרבי שמעון כמו גבי לחם כו' כן צריך להיות:

בד"ה אקרא כו' דכתיב בנדתה צ"ל כנדתה:

בד"ה מניין לרביעית דם כו' אבל דם נבלה וכו'. נ"ב זהו מדברי התוס' ועל זה מביא ראיה מירושלמי ודו"ק:

בא"ד דאמר דם נבלה אינו מכשיר הא לטמאות טמא וכן תנינן דם השרץ כצ"ל. ונ"ב פירוש לענין צרוף אבל לענין טומאה מטמא כבשר נראה לי וכן בירושלמי להדיא מדייק רק אטומאה ע"ש:

גמ' מהכא להכא ומהתם להתם ומהכא להתם מהני כו' כצ"ל:

איבו וחנה שילא צ"ל ושילא:

רש"י בד"ה ושבט ל"ל שבט:

בד"ה מחוקק שררה מועטת הס"ד:

בד"ה אתא לקמיה צ"ל אתא לארן ישראל לקמיה דרבי חייא:

בד"ה ש"מ כו' לא מהני דהא רבה הד"א:

תוס' בד"ה ואם היה מומחה כו' ביחיד מומחה לרבים כו'. נ"ב אע"פ שנאמר בסיפא אם היה מומחה לרבים כו' משמע דרישא לא איירי במומחה וכן פירשו התוס' גופייהו לקמן בעמוד זה מ"מ הוה מצי לאוקמי במומחה וסיפא איירי בסמוך דנקיט רשותא הלכך פטור והתוס' פירשו באחד דיני ממונות שאיירי בסמוך אלא דלא רצה לאוקמי בכה"ג לפי שסתמא משמע דאיירי בלא מומחה מדכתיב בסיפא ואם היה מומחה כו' ולכן כתבו התוס' לקמן דאיירי באינו מומחה וקל להבין (עיין במהרש"א):

בד"ה דהכא שבט כו' ואומר ר"ת צ"ל אומר ר"ת:

בסוד"ה רבה בר בר כו' כל בר בר חנה כצ"ל סיכתא. ונ"ב פירוש שוטה:

בסוד"ה נקיטנא רשותא כו' היה בימי ר'. נ"ב פירוש ויהיה הכל רשות אחד ודו"ק:

גמרא שנאמר ודם זבחיך ישפך לא גרסינן בגמרא וכן במשנה שם ליתא וכן משמע מרש"י ותוס':

בתוס' בד"ה כולהו ס"ל כו' ונראה דדוקא הכא וכו'. ולכך לא חשיב דר"י בן ברוקא דהתם לא מכחשו אהדדי ודריש כפות ללולב ולמזבח וכפת ללולב אחד וכן לר"ע [אף דם"ל יש אם למקרא מכל מקום דריש נמי כפת ללולב אחד] כמ"ש בסמוך [וכפות דריש ללולב ולמזבח]. ואין צ"ל לר"ע דכפת מורה דאחד סגי וכפות דבב' נמי יוצא ולא עבר על בל תוסיף (דבערבה היינו טעמא דלא עבר על בל תוסיף דכתיב ערבי בציר"ה תחת הב' ומאה נמי מקרי ערבי רק בשנים נמי יוצא אבל אלו כפת ה"א דוקא אחד כמו ה' פרשיות בתפילין וחמש ציציות וכה"ג) כמו במצות (בפתח תחת הוי"ו) מצות (בחולם) משא"כ בקרנות וסוכות ונפשות ליכא למימר הכי ודו"ק:

בא"ד ומיהו קשה מרע"ק כו' . דפליג אר"ש בקידושין:

בתוס' בד"ה ושתים לעכב וא"ת כו' הול"ל שלש. דא"ל חד לגופיה (ונצטרך) [והוצרך] לדקדק שכתבו לעיל [סנהדרין ד ע"ב בד"ה אין דורשין תחלות] וקושיא אחת מתרצת חברתה. דאי אמרי' חד לגופיה שקלינן כל התיבה לגופיה כמו בסוכות [אליבא דר"ש בסמוך]:

בתוס' בד"ה מנין כו' . בסוף הדיבור. אין להקשות. לבתר דכתיב ריבוי בחדא בנבילה או בשרץ נלמד אידך מיניה כיון דאורי דהוי כבשר דהיינו או דכתיב בשרץ וליכא (ריעותא) [ריבויא] בנבילה או לבתר דכתיב ריבויא בנבילה לא אצטריך בשרץ רק לאורויי [ח] שאין צריך שיקרוש כו'. דא"כ בפרק כל שעה הול"ל כשהותרה נבילה היא ודמה הותרה [כיון דאמרי' דאורי לן ריבויא דהוי כבשר] וק"ל:

בתוס' בד"ה ורבנן כו' תימה כו' וא"כ כו'. מקשין מאי וא"כ כ"ש אי סבר ר' ישמעאל יש אם למקרא כ"ש דקשה תרתי למה לי ותירצתי דבשלמא אי ס"ל יש אם למקרא אי כתב נפשת לחודא ה"א רביעית דם משני מתים טמא איצטריך בנפש ללמוד דוקא ממת אחד דהיכא שיש לימוד הסותר המקרא אזלינן בתר המסורה כדבשמעתין [גבי קרנות דכתיב וכיפר וכיפר וגבי חלב דרך בישול] (בכל התורה המדה היכא דמקרא ומסורת מכחשי אהדדי וליכא דבר המורה לן לדרוש המסורה. [אז למר דרשי' המקרא ולמר המסורה. אבל לא היכא דאיכא לימוד הסותר]). ואי כתיב בנפש לחודא ה"א ה"ה משני מתים דמה לי מאחד או משנים דמ"ש מבשר דשני חצאי זיתים משני מתים מטמאין כמ"ש התוס' מקודם [בד"ה מנין] שהם ב' קושיות למה לי קרא לדם [דמצטרף] מ"ש מבשר [דשני חצאי זיתים משני מתים מצטרפין] וגם לר' ישמעאל דבעי קרא [לרביעית דם] שמטמא למה לי [הא דם הוי כבשר] ותירצו כיון דגזעו מחליף לא אתיא [רביעית דם שמטמא] מבשר. ולשני מתים [באמת] אין צריך קרא. והא דנקיט מנין כו' לאו משום שיהיה פשוט לו במת אחד כו' דאי כו' וק"ל. לזה כתב נפשת וכתב בנפש דהשתא ע"כ ממועט שני מתים. אבל עתה דם"ל לר' ישמעאל יש אם למסורת א"כ תרתי למה לי ולמה לי בנפש:

בא"ד למה לי תרי קראי כו' . אין להקשות דמכל אחד לחודיה ה"א ה"ה בשני מתים. דכיון דשינה המסורת מהמקרא והלכה למשה מסיני לילך בתר המסורת ע"כ למעט שני מתים אתי וא"כ קושיתם על בנפש למה לי:

גמרא מנין לר"ד שיצאה מב' מתים כו'. הן באהלות פ"ב מ"ו איתא ור"ד מב' מתים (וכן שם לעיל מ"ב) בלא תיבת שיצאה. ונ"ל דכלפי דאיתא בתוספתא רפ"ג הביאה הר"ש בפ"ב מ"ב דאר"י ל"נ ר"ע וחכמים על ר"ד שפירש מב' מתים שהיא טהורה עמ"נ על ר"ד שפירשה מב' רביעיות מב' מתים כו' להכי קאמר הכא שיצאה מב"מ לאשמועינן דאפי' לא יצאה רק חצי רביעית מזה וח"ר מזה ג"כ מטמאה וכרשב"י בתוס' שם דדוקא בכה"ג נחלקו ובבאה מב' רביעיות מב"מ אף חכמים מודו. וזהו שאמר ב' נפשות ושיעור אחד ר"ל דלא יצא מב' הנפשות רק שיעור א':

שם יכול בחלב אמרת י"א למקרא. פי' דחלב משתנה בסמיכות אבל חלב לא כדכתיב חלב צאן עם חלב כרים. שמעתי מפי המדקדק בעל ספר הל"מ ז"ל:

רש"י ד"ה קרנת. בחטאות כו' ובכבשה כו' ובשעירה דיחיד כו'. כצ"ל. ותימה שהקדים כבשה לשעירה שלא כסדרן בפרשה וכבר הרגיש בזה הא"ת הביאו המ"ש. וע"ש:

תד"ה ורבנן ירשיען. הגה"ה שעה"ג בשם מהר"ם משובשת:

תד"ה ורבנן נפשת. תימה כו' ל"ל תרי קראי כו'. לכאורה חד למגע וחד לאהל. והא דקאמר שם ור"ע לטעמיה הוא כפי' רש"י שם:

בגמרא לאחר שיצאו יצא ומחזיר אחריהן: י"ל וכי לא ידע ר' יהודה בן רועץ מתחלה שיש אם למקרא ולמה לא השיב להם מיד כן ושהה עד אחר שיצאו. ויש לומר דהתוס' בזבחים (דף ל"ח) העירו למה לא השיב ר' יהודה בן רועץ כדאמרינן שם כנדתה כתיב. ולענ"ד י"ל דרק התם דפריך שנדרוש מקרא ומסורת שייך למילף מכנדתה דלא אמרינן כן שתהא טמאה חצי שבעים שאין זה כנדתה אבל הכא שהקשו דלא נדרוש רק המסורת דתהא טמאה שבעים זה לא ממועט מכנדתה דיש לפרש שתהא טמאה שבעים פעמים כנדתה דהיינו שבעים שבועות ולכן הוצרך ריב"ר להשיב דילפינן מהיקש דזכר וחשב אולי ישאלו דאכתי נדרוש תרוייהו מקרא ומסורת כהקושיא בזבחים ואז היה משיב מכנדתה אבל כשראה שיצאו ולא הקשו כן אז החזיר אותם ואמר אם קושיתכם שנדרוש רק ממסורה לזה אין צריך דרשה דודאי יש אם למקרא יותר מלמסורה:

בתוס' ד"ה ורבנן נפשת כתיב. ל"ל תרי קראי: לענ"ד אולי י"ל דר' ישמעאל באמת ס"ל ג"כ כר"ע דמשני מתים מטמא באהל רק שר"ע יליף כן מדס"ל יש אם למקרא ור' ישמעאל יליף כן מאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות דכיון דס"ל יש אם למסורת א"כ נפשת ממעט מב' מתים והנוגע במת בנפש ג"כ ממעט ולכן מרבינן דמשני מתים ג"כ מטמא ומה דאמרינן בחולין (דף ע"ב) ר"ע לטעמיה כו' היינו דאזיל לטעמיה דיליף דמשני מתים מטמא מיש אם למקרא ולא צריך לזה קרא דבמת בנפש:

יש אם למקרא. בתר קרייה אזלינן דהיא עיקר: הא דאמרן. ירשיעון קרינן: אקרא אני. יכולני לקרות וטמאה שבעים כנדתה (ויקרא יב) דהא לא כתיב שבועיים מלא: טמא בזכר. שבעת ימים: וטיהר. שלשים ושלשת ימים: וטימא בנקבה. לשבועיים: וטיהר. ששים יום וששת ימים: כפלים. וטומאה דיולדת זכר שבעה הלכך דנקבה שבועיים: כל הניתנין. עולה ושלמים ואשם הטעונין שתי מתנות שהן ד' שנתנם במתנה אחת: כיפר. דכתיב ודם זבחיך ישפך שפיכה אחת במשמע: קרנות קרנת קרנת. (ויקרא ד) בחטאת של מזבח החיצון כתיב בשעיר דנשיא כתיב קרנת חסר ובכבשה דיחיד כתיב (שם) קרנות מלא ובשעיר' דיחיד כתיב (שם) קרנת חסר אבל הנך דפר כהן משיח והעלם דבר במזבח הפנימי כתיב (שם) והתם כולהו מודו דמתנה אחת מעכבת בהן וב''ש אזלי בתר קרייה: ואימא. לב''ה כולהו למצוה דהא כולהו צריכי למכתב למצוה ועיכוב דחדא מנא להו אימא אע''פ שלא נתן כלום כיפר: בכדי. בלא כלום: שתים. דפנות של סוכה: כהלכתן. שלימות: אפילו טפח. ברום י' טפחים: למסורת. שנמסרה כתיבתו לכתבו חסירה: אתאי הלכתא. דאמרינן התם מחיצות הלמ''מ ומוקמינן לה לגרוע לדופן אתיא: נפשות. היינו דם דאיקרי נפש: רביעית. היא שיעור חיותו של אדם ובלא''ה לא איקרי מת עד שיהא בו שיעור מיתה: שתי נפשות. משמע משני ב''א וכתב מת כדי מיתה היינו רביעית: ורבנן פליגי עליה ואמרי עד שיהא השיעור מאדם אחד דנפשת חסר כתיב: בחלב אמו. יכול בחלב אמו אבל בחלב מותר לבשל:

ורבנן ירשיען כתיב. וישכבן כתיב דפרק במה בהמה (שבת דף נה:) אפי' רבי מודה משום דקרא מוכח דפנחס לא חטא שייחסו הכתוב: כולהו סבירא להו יש אם למקרא. הא דלא חשיב הכא רבי יוחנן בן ברוקא דמסכת סוכה פרק לולב וערבה (דף מה:) דאמר חריות של דקל היו מביאין ומפרש בגמרא משום דכתיב כפות אחת ללולב ואחת (לערבה) למזבח ורבנן מפרשי' כפת כתיב משום דרבי לוי מפרש התם טעמא אחרינא ונראה דדוקא הכא שמקרא ומסורת מכחשי אהדדי אית להו יש אם למקרא אבל היכא דלא מכחשו אהדדי דרשי תרווייהו דהא רבי ורבי עקיבא ור' שמעון דסברי הכא יש אם למקרא מחייבין בפרק ספק אכל (כריתות דף יז:) ובפרק דם שחיטה (שם דף כב:) בחתיכה אחת ספק של חלב ספק של שומן אשם תלוי משום דמצות כתיב אלא היינו משום דקרא ומסורת דהתם לא מכחשי אהדדי ואפשר לקיים שניהם שבא המקרא דמצוות קרינן לחייב אשני מצות דהיינו ב' חתיכות והמסורת בא לחייב על כל מצוה אחת ובפרק כל שעה (פסחי' דף לו. ושם) נמי דריש ר''ע גבי לחם עוני מקרא ומסורת ובפרק לולב הגזול (סוכה דף לד:) תנא נמי ר''ע אומר כשם שלולב אחד כו' ומפרש בגמרא לולב אחד משום דכתיב כפת וכן ר''ש דריש בפ''ק דקדושין (דף יח:) גבי בבגדו בה מקרא ומסורת ומיהו קשה מר' עקיבא דלא דריש התם אלא מקרא לחוד ואמאי לא דריש התם תרווייהו כמו גבי לחם עוני וע''ק דמסקינן בפרק קמא דסוכה (דף ו:) לחד לישנא דכ''ע רבי שמעון ורבנן יש אם למסורת ובפרק כיצד צולין (פסחים דף פו:) גבי בבית אחד יאכל קסבר יש אם למקרא וע''ק דפ''ק דסוכה (ד' ט:) פסלינן לכ''ע סוכה תחת סוכה מדכתיב בסכת ולא אמרינן יש אם למקרא: אקרא אני שבעים. ה''מ לשנויי כדמשני בפ' ב''ש (זבחים ד' לח:) משום דכתיב כנדתה פירוש כך יש להוסיף בנקבה על ימי שבע טומאה דזכר: מה כשטיהר בזכר. ה''מ למימר מה בזכר ימי טהרה מרובים על ימי טומאה אף בנקבה ימי טהרה מרובים על ימי טומאה: כל הניתנין על המזבח החיצון שנתנן במתנה אחת כיפר. בזבחים בריש ב''ש (דף לו:) תניא מניין לניתנין על מזבח החיצון שנתנו במתנה אחת כיפר תלמוד לומר ודם זבחיך ישפך ונראה דהך דרשה אתיא אליבא דבית שמאי דלב''ה לא צריך קרא דלא עדיפי מחטאת וכן משמע התם בסוף הסוגיא דקאמר דלהנך תנאי דמפקי האי דם זבחיך ישפך לדרשה אחרינא כל הניתנין על המזבח החיצון שנתנו במתנה אחת כיפר מנא להו ומשני סברי להו כבית הלל דאמרי אף חטאת שנתנו במתנה אחת כיפר וילפי כולהו מחטאת ותימה למ''ל קרא דמהי תיתי דמעכבי הא אפילו לב''ש לא ילפי מחטאת דאיכא למיפרך שכן חטאת וד' קרנות ועוד דמשמע התם דאפילו לב''ה ה''א דמעכבי אי לאו דילפי מחטאת ונראה לפרש דהיינו טעמא משום דמתנות של קרנות נפקא לן בפרק איזהו מקומן (שם דף נג:) מדכתיב סביב והוה חשבינא כולה במתנה אחת א''נ משום דכתיב סביב טובא ושינה הכתוב לעכב להכי איצטריך קרא בין לב''ש בין לב''ה: ושתים לעכב. וא''ת הוה ליה למימר שלש לעכב דכי לא כתיב נמי אלא ד' הוה ידעינא אחת לעכב דכפרה בכדי לא אשכחן כדאמרי בית הלל ואכתי מייתרי תרי לרבות שנים וי''ל דבית שמאי לית להו ההיא סברא א''נ קסברי כיון דאיכא שפיכות דמים ליסוד לאו כפרה בכדי הוא: מניין לרביעית דם כו'. תימה למ''ל קרא להכי מ''ש משני חצאי זיתים מב' מתים שמטמא ובפרק בהמה המקשה (חולין דף עב:) נמי דבעי רבי ישמעאל קרא לרביעית דם הבא מן המת שמטמא למה לי קרא תיפוק ליה מידי דהוה אבשר המת דדם חשוב כבשר כדמוכח בהמוציא יין (שבת דף עז ושם:) ובהמנחות והנסכים (מנחות דף קד. ושם) גבי דם נבלה דמטמא ברביעית הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית מטמא מידי דהוה אבשר ויש לומר דשאני מת דאפי' בשר עצמו לא היה מטמא אי לאו משום דמקומו נעשה צלקת כדאמר במסכת נדה בפרק דם הנדה (דף נה.) דבעי אין גזעו מחליף הלכך דם כיון דגזעו מחליף אי לאו דרבי קרא הייתי מטהר והא דנקט מניין לרביעית דם הבא משני מתים שהוא מטמא לאו משום שיהיה פשוט לו במת אחד בלאו האי קרא דאי במת אחד היה טמא ה''ה בשני מתים אי ליכא מיעוטא דהא תנן בפרק קדשי מזבח (זבחים דף יז. ושם) כל שטומאתו ושיעורו שוה מצטרפין זה עם זה והא דמטהרי רבנן דפליגי אר''ע משום דמעטיה קרא כדאמר נפשת כתיב והא דאיצטריך קרא בדם השרץ בפרק קדשי מזבח (שם) אע''ג דחשיב כבשר מכל מקום איצטריך לדם צלול דמטמא בכעדשה אף על גב דכי מיקריש מפחית טובא ולהכי תנן התם (שם) דם השרץ ובשרו מצטרפין דשיעורן שוה אבל דם נבלה ובשרה לא וכן מוכח בירושלמי בריש המוציא יין דאמר דם הנבלה טמא והתנן דם השרץ ובשרו מצטרפין ואין לנו כיוצא בו ומיהו קשה דבפרק כל שעה (פסחים דף כב. ושם) לא משני אקושיא דדם כשהותרה נבלה היא ודמה הותרה כדמשני אקושיא דחלב וגיד משמע דדם לא חשיב כבשר לכך צ''ל שיש שום ריבוי דמרבינן ביה דם נבלה ולבתר דמרבינן מסתבר לאוקמי ברביעית שיכול לקרוש ולעמוד על כזית אבל קשה דאם כן דם שרץ נמי דאית ביה ריבויא נבעי מיניה כל כך שיכול לקרוש ולעמוד על כעדשה: ורבנן נפשת כתיב. תימה דרבי ישמעאל סבר לקמן יש אם למסורת והיינו כרבנן דדרשי נפשת ואם כן בפרק בהמה המקשה (חולין דף עב.) דפליגי ר' ישמעאל ור''ע דדריש ר' ישמעאל הנוגע במת בנפש דרביעית דם מטמא וקאמר ר''ע לטעמיה דאמר אף משני מתים מטמא לרבי ישמעאל למה לי תרי קראי בדם המת דמטמא: