אמרת [אומר אתה] כתשובה לכך: יש אם למקרא, והקריאה המקובלת בידינו היא חלב. משמע שאין מערער שסומכים על דרך הקריאה המקובלת בידינו.

אלא יש לדחות כל מה שאמרנו, ולומר: דכולי עלמא [לדעת הכל] יש אם למקרא. ואם כן, כל המחלוקת שהבאנו ופירשנו עלינו לחזור ולפרש באופן אחר. ורבי ורבנן [וחכמים] שנחלקו בענין מספר הדיינים, בהא קמיפלגי [בענין זה הם נחלקו]; רבי סבר שמה שנאמר "ירשיען אלהים" כוונתו לדיינים אחריני [אחרים], נוספים לאלה המנויים קודם ולכן עליהם ביחד להיות חמישה, ורבנן סברי [וחכמים סבורים] כי "ירשיען" כוונתו — דהאיך והאי [של אלה ואלה], כלומר, אותם דיינים הנזכרים כבר, שהם שלושה.

ור' יהודה בן רועץ המדבר מענין מספר ימי טומאה ללידת נקבה, אין להבין מתוך הדברים שרק הוא לבדו סבור שיש אם למקרא אלא לא פליגי רבנן עליה [נחלקו חכמים עליו], והכל מקבלים את שיטתו.

ובית הלל, הסבורים שיוצאים אפילו בחטאת במתנת דמים אחת, טעם אחר להם בדבר, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נאמר בחטאת "וכפר" "וכפר" "וכפר" (ויקרא ד, כו. ויקרא ד, לא. ויקרא ד, לה) שלוש פעמים והיה צורך בחזרה זו מפני הדין. כלומר, משום שהיתה אפשרות לעשות השוואה בדרך ההגיון והסברה ("דין") ולהגיע למסקנה אחרת. כיצד?

והלא דין הוא: נאמר לשון "דמים" למטה בדין חטאת העוף ("והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח". ויקרא ה, ט), ונאמר לשון "דמים" למעלה בדין חטאת הבהמה ("ולקח הכהן המשיח מדם הפר". ויקרא ד, ועוד). מה דמים האמורים למטה בחטאת העוף כשנתנן במתנה אחת כיפר (שהרי נאמרה בה רק נתינת דם אחת), אף דמים האמורים למעלה כשנתנן במתנה אחת בדיעבד — כיפר.

או כלך [לך] לדרך זו ותציע הצעה אחרת: כי נאמר "דמים" בחוץ בקרבן חטאת של כל אדם שהוא מוקרב על מזבח החיצון שבעזרה, ונאמר "דמים" בפנים על חטאות הקהל והכהן הגדול שזורקים מדמן על מזבח הקטורת שבפנים בהיכל. מה דמים האמורים בפנים, אם חיסר אחת ממתנות — לא עשה ולא כלום ואין הקרבן עולה לו, אף דמים האמורים בחוץ אם חיסר אחת ממתנות — לא עשה כלום.

ומעתה נדון: נראה למי דומה יותר דין חטאות החיצוניות ולמה צריך להשוות? ואפשר לטעון: דנין חוץ מחוץ, קרבן חטאת המוקרב על מזבח החיצון מחטאת העוף המוקרב אף הוא על מזבח החיצון, ואין דנין חוץ מפנים.

או כלך לדרך זו שמא אפשר לטעון להיפך: דנין דבר שהוא חטאת, ושלכתחילה צריך לזרוק את דמו על ארבע קרנות המזבח, מחטאת הפנימית שאף היא קרויה חטאת ואף היא נזרקת על ארבע קרנות המזבח, ואל יוכיח זה, קרבן העוף, שאין הוא חטאת וארבע קרנות יחד, אלא קרבן המוקרב בצורה שונה לגמרי.

וכיון שאין להכריע על ידי הסברה לבד, תלמוד לומר: "וכפר" "וכפר" "וכפר" — מפני הדין, מפני סברה זו. וכך נאמר: "כיפר" כוונתו מכל מקום — אף על פי שלא נתן אלא שלשה מתנות, "כיפר" — אף על פי שלא נתן אלא שתים, "כיפר" — אף על פי שלא נתן אלא אחת. ודרשה זו היא המקור לשיטת בית הלל.

ור' שמעון ורבנן שנחלקו בענין סוכה בהא פליגי [בנושא זה נחלקו], שר' שמעון סבר [סבור] שסככא לא בעי קרא [חובת הסכך לסוכה אינה צריכה מקרא מיוחד] ללמד עליו שהוא נדרש, שהרי דבר זה מובן מעצם המלה, ולכן נשארו שתי פעמים "בסוכות" מלא, ולמדים מכאן לארבע דפנות הסוכה, וההלכה ממעטת דופן אחת עד כדי טפח. ורבנן סברי [וחכמים סבורים] שאף סככא בעי קרא [חובת הסכך צריך מקרא מיוחד], ולכן סבורים חכמים שמארבע הפעמים שנזכרו סוכות (ומהם למדו לדפנות הסוכה) יש ליטול אחת לענין הסכך, הרי נשארו רק שלוש דפנות.

ור' עקיבא ורבנן [וחכמים] המדברים מענין טומאת רביעית דם משני מתים, בהא פליגי [בדבר זה נחלקו], שר' עקיבא סבר [סבור] ש"נפשת" — תרתי משמע [שתים משמעו], ולכן רביעית דם הבאה משני מתים אף היא מטמאה, ורבנן סברי [וחכמים סבורים] "נפשת" — דעלמא משמע [בכלל משמעו], שמדובר בדין כללי ולכן נזכר בלשון רבים, ואין לדייק מכאן לגבי שתי נפשות, ובשל כך יכול איפוא להתפרש שהכל מודים שיש אם למקרא.

ושואלים: ודכולי עלמא [והאם באמת לדעת הכל] יש אם למקרא? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: נאמר בענין תפילין "והיו לטוטפות בין עיניך" (שמות יג, טז), ונזכר בתורה שלוש פעמים: "ולטוטפות" (שמות יג, טז), "לטוטפת" (דברים ו, ח), "לטוטפת" (דברים יא, יח), "טוטפת" הוא לשון יחיד, "טוטפות" לשון רבים — הרי כאן ארבע טוטפות, ומכאן למדנו שמספר הבתים (הטוטפות) בתפילין של ראש יהיה ארבעה, אלו דברי ר' ישמעאל.

ר' עקיבא אומר: אינו צריך לראיה זו אלא המלה "טוטפת" עצמה משמעה ארבע. כיצד? "טט" בלשון כתפי היא שתים, המלה "פת" בלשון בני אפריקי היא שתים — הרי "טוטפות" משמעה ארבע. וברור מדברי ר' ישמעאל שהוא למד דווקא ממסורת הכתיבה ולא מן הקרי.

אלא עלינו לדחות שוב את מה שאמרנו, ולחזור להסבר הראשון: לעולם יש לך לפרש כי פליגי [נחלקו] חכמים אם סומכים על הכתיבה או על הקריאה. והני מילי [ודברים אלה], מה שהיה קושי ללא פתרון קודם, ממה שלא מצאנו שנחלקו בענין גדי בחלב אמו, יש לומר: כי פליגי [כאשר נחלקו] — הרי זה היכא דשני קרא [במקום ששונה הקריאה] מהמסורת של הכתיב, שלפי הקרי היה צורך לכתוב את המלה בצורה אחרת, ואז נחלקו מה היא הצורה העיקרית. אבל האי [זה] "חלב" ו"חלב" דכי הדדי נינהו [שזה כמו זה הם] ואין כל אפשרות לכתוב אחרת, יש לכל הדעות אם למקרא.

על הסבר זה מקשים: והרי המילים "יראה" "יראה" דכי הדדי נינהו [שהם זו כמו זו בכתיבתם], ובכל זאת פליגי [נחלקו] חכמים על מה יש לסמוך יותר. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: יוחנן בן דהבאי אומר משום (בשם) ר' יהודה בן תימא: הסומא (עיוור) באחת מעיניו פטור מן הראיה, כלומר, פטור מלעלות לרגל, שנאמר: "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדון ה' " (שמות כג, יז), וניתן הדבר להיקרא "יראה" ונקרא "יראה" והוא דורש: כדרך שבא לראות כך בא ליראות לפני ה'. מה לראות כוונתו ראיה שלמה בשתי עיניו, אף ליראות בשתי עיניו, ומי שאין שתי עיניו רואות איננו בין המחוייבים לעלות לרגל. משמע שאף כשאין הבדל באותיות יש הדורשים את המילים שלא כדרך קריאתן המקובלת!

אלא אמר רב אחא בריה [בנו] של רב איקא: בדין גדי בחלב אמו שהכל מסכימים לו, יש טעם אחר להוכיח שמדובר בחלב ולא בחלב, כי אמר קרא [הכתוב] "לא תבשל גדי" (שמות כג, יט), משמע — דרך בישול אסרה תורה, ובישול יתכן רק בחלב נוזל ולא בדבר המוצק כחלב.

א ושוב חוזרים אנו לנושא העיקרי. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: דיני ממונות בשלשה דיינים