סנהדרין ה ע"א

סנהדרין ה ע"א - Steinsaltz

But if one was a judge accepted as an expert for the public, then he may judge cases even as the lone judge. Rav Naḥman said: One such as I may judge cases of monetary law as the lone judge. And similarly, Rabbi Ḥiyya said: One such as I may judge cases of monetary law as the lone judge.

A dilemma was raised before the Sages: What is the meaning of: Such as I, in the statements of these Rabbis? Did they intend to say: Such as I, in that I have studied and have the skills to extrapolate and derive new rulings on the basis of earlier decisions, and have also received permission to judge as the lone judge? But accordingly, if one has not received permission to judge as the lone judge, his judgment is not a valid judgment? Or perhaps this is not the correct reading of the statements, and the halakha is that even though he did not receive permission to judge as the lone judge, his judgment is nevertheless a valid judgment?

The Gemara suggests: Come and hear a solution to this dilemma from the following case: Mar Zutra, son of Rav Naḥman, once adjudicated a certain case and erred in his ruling. Upon recognizing his error, he came before Rav Yosef to ask what he should do. Rav Yosef said to him: If the litigants accepted you upon themselves as the lone judge, and both had agreed that they would accept your ruling, you are not liable to pay restitution to the party who lost the case due to your erroneous ruling. But if they did not accept you on themselves, but were rather compelled to be judged before you, you must go and pay restitution. And learn from it that even in a case where one did not receive permission to judge as the lone judge, his ruling is a valid judgment. The Gemara affirms: Learn from it that this is the case.

§ Rav says: One who wants to adjudicate a case and wants to be exempt from payment of restitution if he errs in his judgment must receive permission from the Exilarch to judge cases. And similarly, Shmuel says: In such a case he must receive permission from the Exilarch. Once he receives permission, even an erroneous decision carries halakhic force and therefore it is as if he did not err.

Since the Gemara mentioned the importance of a judge receiving authorization from the Exilarch, it now discusses the scope of this authority. It is obvious that from here to here, meaning relying on permission granted by the Exilarch in Babylonia in order to adjudicate cases within Babylonia, and from there to there, relying on permission granted by the Nasi in Eretz Yisrael in order to adjudicate cases within Eretz Yisrael, the authorization is effective. And it is also obvious that from here to there, relying on permission granted by the Exilarch to adjudicate cases within Eretz Yisrael, it is also effective, as the authority of the Exilarch is greater than that of the Nasi. This is so since the Exilarch here in Babylonia may be termed a scepter, i.e., a ruler with actual power of governance, and the Nasi there in Eretz Yisrael is only a staff, i.e., a legislator with limited power.

This is as it is taught in a baraita: The verse states: “The scepter shall not depart from Judah nor the ruler’s staff from between his feet until Shiloh comes” (Genesis 49:10). The term “Shiloh” is understood as a reference to the Messiah, and therefore the verse is interpreted as delineating the authority of Jewish rulers during the exile, before the Messiah comes. “The scepter shall not depart from Judah”; these are the Exilarchs in Babylonia, who are empowered by the government and consequently subjugate the Jewish people as with a scepter. “Nor the ruler’s staff from between his feet”; These are the grandchildren of Hillel the Elder who hold the position of Nasi and teach Torah in public, but do not have authority to actually enforce their judgments.

If one has permission from there, from the Nasi, and wants to adjudicate cases here in Babylonia, what is the halakha? The Gemara suggests: Come and hear an incident that occurred: Rabba bar Ḥana adjudicated a case in Babylonia and erred. He came before Rabbi Ḥiyya to ask what he should do. Rabbi Ḥiyya said to him: If the litigants accepted you upon themselves, you are not liable to pay restitution to the party who unjustly lost the case, but if not, go and pay. But Rabba bar Ḥana received permission from the Nasi in Eretz Yisrael; therefore, learn from this incident that permission from there to adjudicate cases here is not effective. The Gemara affirms: Learn from it that this is the case.

The Gemara asks: And is this permission not effective? But when Rabba bar Rav Huna was involved in a dispute with the members of the house of the Exilarch he said: It is not from you that I received permission to judge cases. I received permission from my father, my master, i.e., Rav Huna, and my father, my master, received permission from Rav, and Rav from Rabbi Ḥiyya, and Rabbi Ḥiyya from Rabbi Yehuda HaNasi in Eretz Yisrael. Therefore, it seems that permission received in Eretz Yisrael is in fact effective in Babylonia. The Gemara rejects this proof: He was merely standing up to them with words alone, but there was no halakhic validity to his statement.

The Gemara asks: But since permission to judge received in Eretz Yisrael is not effective in Babylonia, why did Rabba bar Ḥana need to receive permission when he left for Babylonia? What was the value of that permission? The Gemara answers: The permission is effective for the cities that stand on the borders of Babylonia, which are not entirely in the jurisdiction of Babylonia, so permission from Eretz Yisrael is effective there.

§ What is the specific nature of this permission? The Gemara relates: When Rabba bar Ḥana descended to Babylonia, his uncle Rabbi Ḥiyya said to Rabbi Yehuda HaNasi: My brother’s son is descending to Babylonia. May he teach people and issue rulings with regard to what is prohibited and what is permitted? Rabbi Yehuda HaNasi said to him: He may teach. Rabbi Ḥiyya then asked: May he also adjudicate cases of monetary law, and be absolved from payment if he errs? Rabbi Yehuda HaNasi said to him: He may adjudicate. Rabbi Ḥiyya continued: May he declare a firstborn animal permitted? The male firstborn of a kosher animal may not be eaten, as it is supposed to be offered in the Temple. But if it acquires a permanent blemish it is unfit for an offering, and it may be eaten. Rabbi Yehuda HaNasi said to him: He may declare such an animal permitted.

Similarly, when Rav, who was also Rabbi Ḥiyya’s nephew, descended to Babylonia, Rabbi Ḥiyya said to Rabbi Yehuda HaNasi: My sister’s son is descending to Babylonia. May he teach people and issue rulings with regard to what is prohibited and what is permitted? Rabbi Yehuda HaNasi said to him: He may teach. Rabbi Ḥiyya then asked: May he also adjudicate cases of monetary law, and be absolved from payment if he errs? Rabbi Yehuda HaNasi responded: He may adjudicate. Rabbi Ḥiyya continued: May he declare a firstborn animal permitted? Rabbi Yehuda HaNasi said to him: He may not declare such an animal permitted.

This incident raises several questions, which the Gemara asks in sequence. What is different concerning this Sage, Rabba bar Ḥana, that Rabbi Ḥiyya called him: My brother’s son, and what is different concerning that Sage, Rav, that Rabbi Ḥiyya called him: My sister’s son? And if you would say that this was the situation: Rabba bar Ḥana was his brother’s son and Rav was his sister’s son, but doesn’t the Master say: Aivu, Rav’s father, and Ḥana, the father of Rabba bar Ḥana, and Sheila, and Marta, and Rabbi Ḥiyya, were all sons of Abba bar Aḥa Karsala from Kafrei? Consequently, Rav would also be Rabbi Ḥiyya’s brother’s son. The Gemara answers: Rav was his brother’s son who was also his sister’s son, as Rabbi Ḥiyya’s half-brother married Rabbi Ḥiyya’s half-sister; while Rabba bar Ḥana was his brother’s son who was not his sister’s son. Therefore, he referred to Rav in a manner that emphasized the additional relationship.

And if you wish, say instead that he called him: My sister’s son, for a different reason:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ה - א

ואם היה דיין אחד מומחה לרבים [כמו שתפרש הגמרא], הרי הוא דן אפילו יחידי. לפי שסובר התנא של הברייתא כמו רב אחא, שמדאורייתא גם דיין אחד כשר לדון, שנאמר "בצדק תשפוט עמיתך", וסובר שאין עירוב פרשיות, ולכן בהודאות והלואות אין צריכין שלשה.

ועתה הגמרא מבארת מי הוא הנקרא "מומחה לרבים".

אמר רב נחמן: ^[1] דיין שהוא כגון אנא, כמוני, הרי הוא דן דיני ממונות ביחידי.

וכן אמר רבי חייא: כגון אנא, דן דיני ממונות ביחידי. איבעיא להו, הסתפקו בני הישיבה: מה הפירוש "כגון אנא" שאמרו רב נחמן ורבי חייא? אם הכוונה היא, כגון אנא דגמירנא, ^[2] שקיבלתי שמועות ודינים מרבותי, וגם סבירנא שיודע אני להוסיף ולהסביר סברות מדעתי, וגם נקיטנא רשותא, קיבלתי רשות מריש גלותא, ^[3] [רב נחמן בבבל, ורבי חייא מרבי, שהיה נשיא בארץ ישראל], ורק דיינים שיש להם את כל שלושת המעלות האלו, דנים ביחידי, אבל מי שחסרה לו המעלה השלישית, שהוא לא נקיט רשותא, אם דן ביחיד דיניה לא דינא, אין לדין שלו תוקף, והרי הוא בטל.

או דילמא, שמא אף על גב דלא נקיט רשותא, בכל זאת, כיון שהוא גמיר וסביר, דיניה דין, ואין יכולים לבטלו.

והגמרא פושטת את האיבעיא מעובדה שבאה לפני רב יוסף -

תא שמע, בא ושמע ראיה, מהא דמר זוטרא, בריה דרב נחמן, שהיה דן דינא, דן את הדין ביחידי, וטעה ^[4] בפסק הדין.

אתא לקמיה דרב יוסף, בא מר זוטרא לפני רב יוסף, לשאול האם הוא צריך לשלם למי שהפסיד לו בדין בטעות.

אמר ליה רב יוסף למר זוטרא: אם כשבאו שני בעלי הדין להתדיין לפניך קבלוך עלייהו, קיבלו אותך עליהם לגמרי, שאמרו בפירוש ^[5] שרוצים שתכריע ביניהם כדין, אך אף אם תטעה בדין לא יתבעוך, לא תשלם, אינך צריך לשלם, כי הרי כך התנו ביניהם.

ואי לא אמרו לך כן, אלא ביקשו ממך שתדון ביניהם דין תורה, זיל שלים, לך ושלם למי שהפסדתו בטעותך, כי הרי טעית ולא פסקת להם דין תורה.

וזה הכל משום שטעה. אבל אם לא טעה, הדין דין. זאת, למרות שמר זוטרא לא קיבל רשות מריש גלותא. ^[6]

ומוכיחה מכאן הגמרא, שדינו דין:

שמע מינה, יש לשמוע מעובדה זו, שאף כי לא נקיט רשותא, - דיניה דין.

ומסקנת הגמרא: אכן שמע מינה.

אמר רב: האי מאן, כל דיין דבעי למידן דינא, שרוצה לדון ולהבטיח עצמו כי גם אי טעה, מיבעי למיפטרא, שיהיה פטור לשלם אם יטעה - העצה לכך היא לשקול רשותא מבי ריש גלותא, שיקבל רשות מריש גלותא לדון.

וכן אמר שמואל, העצה היא, לשקול רשותא מבי ריש גלותא. ואז, כיון שיש לו רשות ממנו לדון, הוא אינו משלם אם טעה בדינו. ^[7]

ומאחר שאמרה הגמרא שרב נחמן ורבי חייא קיבלו רשות לדון, מבארת עתה הגמרא, מי הוא המוסמך ליתן רשות לדון, ומה הוא תחום סמכותו, והאיך נותנים בפועל את הרשות לדון.

פשיטא, זה פשוט, כי דיין שקיבל את סמכותו לדון מהכא להכא, שהרשהו ריש גלותא שבבבל [שהרי תלמוד בבלי נשנה בבבל], לדון כאן, את בני בבל,

וכן פשיטא, כי דיין שקיבל רשות לדון מהתם להתם, מהנשיא שבארץ ישראל, לדון את בני ארץ ישראל,

וכן פשיטא כי מהכא להתם, מי שקיבל רשות מריש גלותא, ודן את בני ארץ ישראל,

כל אלו - מהני. רשותם היא רשות, ואפשר להם לדון ביחיד מומחה, ואם טעה פטור.

ומבארת הגמרא מה היא העדיפות של ריש גלותא בבבל על הנשיא בארץ ישראל -

דהכא, ריש גלותא שבבבל, שררותו היא גדולה יותר, ומתפשטת על כל ישראל, והוא עומד במקום המלך, ^[8] ויש לריש גלותא שבבבל רשות להסמיך בית דין כדי להפקיר ממון, מדין הפקר בית דין הפקר, ונקראת סמכותו בשם "שבט" - ואילו התם, הנשיא בארץ ישראל, שררותו מועטת. ונקרא רק בשם "מחוקק".

וכדתניא: נאמר בתורה בברכת יעקב את יהודה "לא יסור שבט מיהודה, ומחוקק מבין רגליו, עד כי יבא שילה". וביאור הכתוב הוא, שממשלת יהודה תכון לעד, אף בזמן שאין מלך בבני ישראל.

ודרשו חכמים: "לא יסור שבט מיהודה" - "שבט" הוא מלשון שלטון ורדייה - אלו ראשי גליות שבבבל, שרודין את ישראל בשבט, שיש להם כח ורשות מאת מלכי פרס. "ומחוקק מבין רגליו" - אלו בני בניו של הלל הזקן, שהיה נשיא בארץ ישראל, שמלמדין תורה ברבים. ^[9] אבל שררותם מועטת.

כל זה פשוט. אך זה יש להסתפק:

מהתם להכא, מאי? מי שקיבל סמיכה ורשות מהנשיא שבארץ ישראל, האם סמכותו היא גם לדון את בני בבל, או לא.

ופושטת הגמרא את האיבעיא:

תא שמע מהא דרבה בר חנה, דן דינא פסק את הדין בבבל, וטעה בדבר של שיקול הדעת, ומי שסמוך לדון פטור לשלם.

אתא לקמיה דרבי חייא, הלך לארץ ישראל לרבי חייא, ושאלו אם צריך לשלם מממונו. אמר ליה רבי חייא לרבה: אי קבלוך עלייהו - לא תשלם, ואי לא קיבלוך - זיל שלים, לך ושלם מממונך, למי שהפסדת לו בטעותך בדין.

ומוכיחה הגמרא: והא רבה בר חנה רשותא הוה נקיט, הרי רבה קיבל רשות מרבי [כמו שמספרת הגמרא בהמשך] שהיה נשיא של ארץ ישראל, ולמה חייבו רבי חייא לשלם, אלא שמע מינה, אפשר ללמוד מהוראה זו, כי מהתם להכא, לא מהני.

ומסקנת הגמרא: אכן שמע מינה.

אלא שמקשה הגמרא על הראיה -

ולא מהני!? האם אכן לא מועילה רשותו של הנשיא בארץ ישראל גם לגבי בני בבל?

והא, הרי היתה עובדה שרבה בר רב הונא, כי הוה מינצי בהדי ריש גלותא, ^[10] כשהיתה לו מריבה עם אנשי ראש הגולה, אמר להם, לאנשי ריש גלותא: לאו מינייכי נקיטנא רשותא! איני כפוף לכם, כי לא קיבלתי את סמכותי לדון מכם, אלא נקיטנא רשותא מאבא מרי, מאבי, רב הונא, ואבא מרי קיבל את הרשות לדון מרב, ורב קיבל את הרשות לדון מרבי חייא. ורבי חייא מרבי, רבי יהודה הנשיא, שבארץ ישראל.

ומוכח, שהרשות לדון שקיבל מארץ ישראל, מועילה לו גם לדון בבבל, ואינו צריך לקבל רשות לדון שם מריש הגולה של בבל.

ומתרצת הגמרא, לעולם לא הועילה לו הרשות מארץ ישראל, ומה שאמר כן לריש גלותא - במילתא דעלמא הוא דאוקים להו, רק לצורך הויכוח אמר כן, כדי לדחותם בשעת המריבה, אבל לא התכוון לומר שתועיל לו הרשות של ארץ ישראל.

אלא שאם כן, קשה, כיון שלא מועילה לו הרשות של ארץ ישראל, למה קיבל רבה בר חנה רשות, לקראת ירידתו לבבל.

וכי מאחר דלא מהני, אם לא מועילה לו הרשות מארץ ישראל לדון בבבל, רבה בר חנה, רשותא דנקט לפני ירידתו לבבל, למה לי, מה היא תועיל לו!?

ומתרצת הגמרא: אכן, בחוץ לארץ ישראל, היא לא תועיל לו, אך היא תועיל לו לעיירות העומדים על הגבולין, שהן נמשכות אחר ארץ ישראל.

ומספרת הגמרא: מאי רשותא? האיך קיבל רבה בר חנה רשות לקראת ירידתו לבבל?

כי הוה נחית רבה בר חנה, כשרצה לרדת לבבל, אמר לו שאל רבי חייא לרבי: רבה, שהוא בן אחי חנה, יורד לבבל. האם הוא יורה שם? האם יש לו רשות להורות בדיני איסור והיתר, וטומאות וטהרות [והגמרא תבאר בהמשך למה צריך רשות בשביל להורות איסור והיתר].

ענה לו רבי: יורה! ניתנת לו רשות להורות.

והוסיף רבי חייא ושאל את רבי: ידין? האם יש לו גם רשות לדון שם דיני ממונות כיחיד מומחה, ואם יטעה יפטר מלשלם!?

ענה לו רבי: ידין! ניתנת לו רשות גם לדון.

והוסיף רבי חייא ושאל אותו: האם גם יתיר בכורות, שיהיה רשאי להורות על מומי הבכור? ^[11] ענה לו רבי: יתיר! גם ניתנת לו רשות להתיר בכורות.

ועוד מספרת הגמרא: כי הוה נחית רב, כשרצה לרדת לבבל, אמר לו רבי חייא לרבי: רב, שהוא בן אחותי, ששמה איימו, שהיתה אמו של רב, ואחותו של רבי חייא, יורד לבבל, ושאל רבי חייא האם יורה? וענה רבי: יורה! ושאל אותו: האם ידין? וענה רבי: ידין. ושאל אותו: האם יתיר בכורות? וענה רבי: אל יתיר! לא ניתנת לו רשות להתיר בכורות [והגמרא תבאר].

ודנה הגמרא: מאי שנא, מה הוא השוני, אשר מחמתו למר, לרבה בר חנה, קרי ליה רבי חייא "בן אחי", ומאי שנא, מה הוא השוני אשר מחמתו, למר, לרב, קרי ליה רבי חייא "בן אחותי"!?

וכי תימא, שמא תאמר שקרא להם כך משום דהכי הוה מעשה, שזאת היתה המציאות, שרבה היה בן אחיו, ורב היה בן אחותו.

הרי אי אפשר לומר כן! כי רב היה גם בן אחיו וגם בן אחותו של רבי חייא [ועיין בהערה ^[12]].

והאמר מר, הרי סיפר אחד מהאמוראים: אייבו, אביו של רב, וחנה, אביו של רבה, ושילא, ומרתא, ורבי חייא - כולהו, כל החמשה, בני אבא בר אחא כרסלא, מהמקום ששמו כפרי, הוו. ואם כן, רב היה גם בן אחיו של רבי חייא, ולמה קרא לו "בן אחותי".

ומתרצת הגמרא: רב, בר אחוה דהוה בר אחתיה. רב היה גם בן אחיו וגם בן אחותו, ולכן קרי ליה בן אחותי.

אבל רבה בר חנה, בר אחוה, דלא בר אחתיה היה, שהיה בן אחיו ולא בן אחותו, לכן קרי ליה "בן אחי".

ואי בעית אימא, ואם תרצה, אפשר לתרץ כך:

הערות

^[1] הטעם שהקדימו את רב נחמן לפני ר' חייא, עיין בחידוש רבי בצלאל הכהן שמזה ראיה לדברי התוס' שכתבו שהאיבעיא היא אליבא דר' חייא, לכן כתבוהו לפני האיבעיא. אבל הערוך לנר מבאר שאין הכוונה לרבי חייא הגדול תלמיד רבי, אלא לאמורא בשם רב חייא שהיה אחרי רב נחמן. ובזה מתורצת קושית המהר"ם שי"ף עי"ש.

^[2] וזה לשון המאירי בביאור גמירנא וסבירנא: "שיש לו שתי מדרגות בידיעה, והוא שכבר למד כל צרכו, ושיש לו חריפות ודעת צלול ופלפול מיושר להבחין בין הדברים ולהביאם במצרף".

^[3] על ריש גלותא יבואר בהמשך הגמרא. ורב נחמן היה חתנו של ריש גלותא כמו שאמרו במס' חולין (קכ"ב א), ורב הונא אמר לרב יהודה שיכבד את רב נחמן משום יקרא דריש גלותא (קידושין ע' ע"א) ורב הונא אמר לרב נחמן שהלכה כמותו משום שמקורב לריש גלותא (ב"ב ס"ה א) ורב נחמן אמר לרב ששת שהוא דיין ורב ששת אינו דיין. (יד רמ"ה).

^[4] עיין לקמן ו א על איזה טעות מבטלים את הדין לגמרי, ועל איזה מהן הדין קיים, רק שהדיין צריך לשלם. והדיון כאן בגמרא באלו הדינים שהדיין צריך לשלם, באיזה אופן הוא פטור, משמע שהדין הוא קיים.

^[5] רש"י סובר שקבלת בעלי הדין הכוונה שאמרו בפירוש שמקבלים אותו בין לדין בין לטעות. הראשונים הבינו בדעת רש"י שגם כאן במר זוטרא שהיה מומחה לרבים אינו פטור אלא אם פטרוהו בפירוש אם יטעה. אבל הש"ך (בסימן כ"ה ס"ק ל' אות ג') סובר שדעת רש"י שאם הדיין הוא מומחה, אז סתם קבלה הוי כאילו פירשו בין לדין בין לטעות. וכן במה שאמר רש"י "ואי לא קבלוך - דאמרו ליה דיינת לן דין תורה" הבינו הראשונים דהמדובר שאמרו כן בפירוש. אבל היד רמ"ה הבין שקיבלוהו סתם, לאפוקי שלא אמרו: "אם לדין אם לטעות". אבל הראשונים חלקו על רש"י [עיין תוס' ועוד] וסוברים שכיון שמר זוטרא היה מומחה, אז אפילו אמרו לו דיינת לן דין תורה, ג"כ פטור מלשלם, וזה הפירוש אי קבלוך, ואי לא קבלוך הם מפרשים, שלא באו מרצונם, אלא שדן אותם בעל כרחם. ועיין בתוס'.

^[6] כי אם היה סמוך ממנו, בודאי פטור מלשלם, ומשנה מפורשת היא בבכורות כח ב. ועיין בסוגית הגמרא לקמן לג.

^[7] כאן פירש רש"י דכיון דנחית ברשות אינו משלם ועיין ג א. ובדף ל"ג פירש דכיון דהוא מומחה, הרי טעותו משום מזל הרע של מי שהפסיד. ובכסף משנה (פ"ו מהל' סנהדרין הל"ב) מפרש דעת רש"י משום דהפקר בית הפקר.

^[8] כן פירשו הר"ן והמאירי. רש"י כתב שהשררה שלהם היא מטעם מלך פרס, ותוקפם הוא מטעם הפקר ב"ד הפקר, והתוס' כתבו משום שהיו מזכרי בית דוד. ובחידושי הגר"א (סימן ג' ס"ד) מבאר הנפקא מינה בין ב' הפירושים אם המלך בעצמו יכול לתת רשות. ועיין ברמ"א שם שמביא שתי דיעות בזה. דלשיטת רש"י ששרותם מטעם המלך, אם כן כל שכן שהמלך בעצמו יכול להרשות, אבל לפי תוס' מותר רק לבני דוד. ועיין בתומים שם הסובר שרש"י מודה לתוס'. ומקשה שהרי מלך פרס בעצמו לא שלט על ארץ ישראל, ואיך יכול ריש גלותא שסמכותו באה ממלך פרס ליתן רשות אף לארץ ישראל. וכן משמע בנמוקי יוסף שהביא גם טעם רש"י וגם טעם התוס', משמע שסובר שצריכין לטעם התוס'.

^[9] וכתב העיון יעקב: כיון שאמרה המשנה: "ולא הקפדן מלמד" ואמרינן במס' נדרים (כב א): שבני בבל היו רגזנים, לכן לימדו תורה בא"י יותר מבבבל.

^[10] המהרי"ק (שו"ת שורש קיז) מבאר שחלילה לומר שרבה בר רב הונא היה רודף שררה שהרי היה ידוע בענותנותו כמו שביקש רבא (מועד קטן כח א) שיתנו לו מן השמים את מדת הענוה של רבה בר רב הונא, אלא שרצה לסלק מעליו שררת ריש גלותא שהיה רוצה להשתרר עליו יותר מדאי, לפי דעתו.

^[11] הבכור יש לו קדושה גם בזמן שאין בית המקדש, ומדיני קדושתו שאסור לשוחטו לאכילה בלי שיפול בו מום. ההוראה על מומי הבכור היא מומחיות יתירה וצריך לזה רשות מיוחדת, כמו שאמרה הגמרא במס' יומא (עח א) שרשות זו שייכת להנשיא שבארץ ישראל.

^[12] אביו של רב שנקרא "אייבו" היה אחיו של רבי חייא, שאייבו ורבי חייא היו בני אב אחד ששמו "אבא בר אחא כרסלא מכפרי", אבל לא בני אותה האם. ואמו של רב שנקראה "איימו" היתה אחות רבי חייא, בני אותה אם ולא בני אב אחד. נמצא שאייבו ואיימו הוריו של רב, לא היו אח ואחות.

ואם היה הדיין מומחה לרבים הריהו דן אפילו בהיותו יחידי. מסופר, אמר רב נחמן: כגון אנא [אני] אדם כמוני דן דיני ממונות ביחידי. וכן אמר ר' חייא: כגון אנא [אני] דן דיני ממונות ביחידי.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: מה פירוש "כגון אנא" [אני], בדברי חכמים אלה? האם משמעו: דגמירנא וסבירנא ונקיטנא רשותא [שלמדתי וקיבלתי מרבותי והגעתי לדרגה להבין מדעתי וקיבלתי רשות] מראש הגולה שהוא הרשות המוסמכת לכך, זה הרשאי לדון ביחיד, אבל מי שלא נקיט רשותא [קיבל רשות] מראש הגולה — דיניה [דינו] ביחיד לא דינא [דין]. או דילמא [שמא]: אף על גב [אף על פי] שלא נקיט רשותא [קיבל רשות] — דיניה דינא [דינו דין]?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה שמר זוטרא בריה [בנו] של רב נחמן דן דינא [דין] מסויים וטעה בו, אתא לקמיה [בא לפני] רב יוסף לשאול מה עליו לעשות. אמר ליה [לו]: אם בעלי הדין קיבלוך עלייהו [עליהם], והסכימו שניהם שאתה לבדך תדון אותם — לא תשלם, אין אתה חייב לשלם, ואי [ואם] לא קיבלוך אלא כפאום לידון בפניך — זיל שלים [לך ושלם]. על כל פנים שמע מינה [למד מכאן] שגם כי [כאשר] לא נקיט רשותא [קיבל רשות מראש הגולה] — דיניה דינא [דינו דין], שכן גם במקרה שעליו לחזור ולשלם אומרים אנו שדינו דין, ואין אנו אומרים שבטלה הכרעתו מעיקרה ויחזירו המתדיינים את הכסף וידונו שוב בפני בית דין אחר, הרי שיחיד מלומד ומומחה רשאי לדון ביחיד. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא הדין.

א אמר רב: האי מאן דבעי למידן דינא ואי טעה מיבעי למיפטרא [מי שרוצה לדון דין, ואם יטעה רוצה הוא להיפטר] ולא יצטרך לשלם למי שחייבו בטעות — לישקול רשותא מבי ריש גלותא [שיקבל רשות לדון מבית ראש הגולה]. וכן אמר שמואל: במקרה כזה לשקול רשותא מבי ריש גלותא [שיקבל רשות מבית ראש הגולה], שכיון שקיבל רשות לדון, הרי גם הכרעה מוטעית שלו אין לבטלה, וכאילו לא טעה. כיון שנתבררה החשיבות שיש בקבלת רשות מראש הגולה, דנים בדבר היקפה של סמכותו.

פשיטא [פשוט] הוא, כי מהכא להכא [מכאן לכאן], כלומר, רשות מראש הגולה שבבבל לדון בבבל, ומהתם להתם [ומשם לשם], רשות מהנשיא שבארץ ישראל עבור בני ארץ ישראל — מהני [מועילה] רשות זו, ומהכא להתם [ומכאן לשם] — נמי מהני [גם כן מועילה], משום שסמכות ראש הגולה גדולה משל הנשיא. דהכא [שכאן] בבבל הוא שבט מושלים, שיש בידו שלטון ממשי, והתם [ושם] הנשיא בארץ ישראל הוא מחוקק בלבד.

כדתניא [כפי ששנינו בברייתא] על הכתוב: "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבא שילה" (בראשית מט, י), ופירושו שאף בזמן הגלות לפני ביאת המשיח ("שילה") "לא יסור שבט מיהודה" — אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את ישראל בשבט וכח בידם. "ומחקק מבין רגליו" — אלו בני בניו של הלל הזקן שהם הנשיאים בארץ שמלמדין תורה ברבים, אבל אין להם סמכות רבה כל כך מטעם השלטונות לשפוט את העם.

ואולם השאלה היא: מהתם להכא מאי [משם לכאן מה הדין], האם מתן רשות בארץ ישראל מועיל גם לגבי בבל? ומשיבים: תא שמע [בא ושמע] פתרון לדבר ממה שרבה בר חנה דן דינא [דין בבבל] וטעה, אתא לקמיה [בא לפני] ר' חייא לשאול מה יעשה. אמר ליה [לו]: אי [אם] קיבלוך עלייהו [עליהם] בעלי הדין — לא תשלם, ואי [ואם] לא — זיל שלים [לך ושלם]. והא [והרי] רבה בר חנה רשותא הוה נקיט [רשות קבל] מהנשיא שבארץ ישראל כאשר יבואר, שמע מינה [למד מכאן] כי מהתם להכא [משם, מארץ ישראל, לכאן לבבל] — לא מהני [אינה מועילה] נתינת הרשות. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ותוהים: וכי לא מהני [מועילה] רשות זו? והא [והרי] רבה בר רב הונא כי הוה מינצי בהדי דבי ריש גלותא [כאשר היה רב עם אנשי בית ראש הגולה] אמר: לאו מינייכו נקיטנא רשותא [לא מכם קבלתי רשות לדון], נקיטנא רשותא מאבא מרי [קבלתי רשות מאבי מורי, רב הונא], ואבא מרי [ואבי מורי] קבל מרב, ורב מר' חייא, ור' חייא מרבי יהודה הנשיא שבארץ ישראל. משמע שקבלת רשות מארץ ישראל מועילה לבבל! ודוחים: מכאן אין ראיה, במילתא דעלמא [בדברים בלבד] הוא דאוקים להו [שהעמיד אותם], שאמר זאת כאיום בלבד, ואין להביא מכאן ראיה.

ושואלים: וכי מאחר דלא מהני [שאין קבלת הרשות בארץ מועילה] לבבל, רבה בר חנה רשותא דנקט למה לי [אותה רשות שקיבל למה לו], ומה תועלת היתה לו בקבלת רשות עם יציאתו לבבל? ומשיבים: רשות זו מועילה לעיירות העומדים על הגבולין שאינן לגמרי בתחום השיפוט של בבל, ורשות מארץ ישראל יפה כוחה לגביהם.

ב ושואלים: מאי רשותא [מה רשות זו] שרמזנו לה בדברינו? מסופר: כי הוה נחית [כאשר ירד] רבה בר חנה לבבל, אמר ליה [לו] ר' חייא לרבי: בן אחי יורד לבבל, האם יורה? כלומר, האם נותן אתה לו רשות להורות בדיני איסור והיתר? אמר לו: יורה. והוסיף לשאול: האם גם ידין? האם נותן אתה לו רשות לדון שייפטר מתשלום גם אם טעה? אמר לו: ידין. האם נותן אתה לו רשות שיתיר בכורות? שבכור בהמה טהורה שנפל בו מום מביאים אותו לחכם, והוא מחליט אם מום קבוע הוא, ומותר לאכול אותו. אמר לו: יתיר.

בדומה לכך מסופר: כי הוה נחית [כאשר ירד] רב לבבל, אמר ליה [לו] ר' חייא לרבי: בן אחותי יורד לבבל, האם יורה? אמר לו: יורה. האם ידין? — ידין, האם יתיר בכורות? אמר לו: אל יתיר.

בסיפור זה יש כמה דברים תמוהים, ושואלים: מאי שנא למר דקא קרי [במה שונה שלחכם זה, לרבה בר חנה, שהוא קורא אותו, את ר' חייא] "בן אחי", ומאי שנא למר דקא קרי [ובמה שונה שלחכם זה, לרב שהוא קורא אותו] "בן אחותי", וכי תימא הכי הוה [ואם תאמר שכך היה] המעשה, שזה היה בן אחיו וזה היה בן אחותו, והאמר מר [והרי אמר החכם] במסורת: איבו (אבי רב), וחנה (אבי רבה בר חנה), ושילא, ומרתא, ור' חייא — כולהו [כולם] בני אבא בר אחא כרסלא מהמקום כפרי הוו [היו]. ואם כן הרי גם רב היה בן אחיו של ר' חייא? ומשיבים: רב היה בר אחוה דהוה בר אחתיה [בן אחיו שהיה גם בן אחותו], ואילו רבה בר חנה בר אחוה דלאו בר אחתיה [בן אחיו שאינו בן אחותו], ולכן הדגיש שיש לו קירבה נוספת אליו.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] מפני טעם אחר קראו "בן אחותי" —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And if you wish, say instead that he called him: My sister’s son, for a different reason:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ת"ר דיני ממונות בג' ואם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי וקיי"ל דמומחה לא הוי אלא כרב נחמן אמר רב נחמן כגון אנא דאיננא דיני ממונות ביחידי. וכן א"ר חייא ומיבעיא לן כגון אנא דגמירנא וסברנא ונקיטנא רשותא א"ד כגון אנא דגמירנא וסברנא אף על גב דלא נקיטנא רשותא דיניה דינא אי לא לא הוי דינא אלא חכם גדול חשוב בדורו כרב נחמן וכיוצא בו. פי' מומחה מנוסה בדינים עד דנקיט רשותא ופשטנא מר זוטרא דן דינא וטעה אתא לקמיה דרב יוסף וא"ל אי קבלוך עלייהו לא תשלם ואי לא זיל שלם ש"מ דיניה דינא אע"ג דלא נקיט רשותא וכן סוגיא דשמעתא. ומסקנא אמר רב האי מאן דבעי למידן דינא וכי טעי וליפטר לינקוט רשותא מבי ריש גלותא וכן אמר שמואל ואסיקנא מאן דנקיט רשותא מבי ריש גלותא מבבל לבבל ומארץ ישראל לארץ ישראל ומבבל לארץ ישראל נמי מהני רשותא דבבבל שבט ובארץ ישראל מחוקק כדתניא לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את ישראל בשבט ומחוקק מבין רגליו אילו בני בניו של הלל שמלמדין תורה ברבים מארץ ישראל לבבל אסיק' דלא מהני ומאי רשותא דכי הא דכתב ליה רבי לרבה בר בר חנה כשירד לבבל יורה ידין יתיר בכורות וכתב ליה ר' (לרבינו) לרב ידין יורה אבל בכורות לא הרשהו להתיר משום דהוה רב בקי במומין טפי והוה שרי מומא דלא הוו ידעי אינשי ואמרי כי האי גוונא שרא רב והוו אתו למישרא מום עובר:

דיני ממונות בשלשה הדיוטות כמו שבארנו משום נעילת דלת ואם היה מומחה לרבים כגון שיש לו שתי מדרגות בידיעה והוא שכבר למד בכדי צרכו ושיש לו חריפות ודעת צלול ופלפול מיושר להבחין בין הדברים ולהביאם במצרף והוא שנקרא כאן דגמירנא וסבירנא וכן שנתנסה ונבחן בבקיאות דינין דן אפי' ביחידי מדברי סופרים שכל כיוצא בזה כשלשה הדיוטות הוא בכל מקום ואף לדעת המצריך שלשה מומחין מן התורה כשם שתקנו ששלשה הדיוטות דנין בחד דגמיר כך תקנו להיות יחיד מומחה רשאי לדון אם באו לפניו לדון אע"פ שלא קבלוהו ואפי' לא היה לו רשות מבית ראש גולה ומ"מ אם טעה בשיקול הדעת ולא קבלוהו עליהם לעשות על פי דינו אם נשא ונתן ביד מה שעשה עשוי ומשלם מביתו ואם לא נשא ונתן ביד חוזר הדין ואם אי אפשר לחזור ישלם מביתו ואם נטל רשות או קבלוהו עליהם יש אומרים שהדין חוזר ואם אי אפשר לחזור פטור מלשלם ויש חולקין לומר שאינו חוזר אם אין גדול ממנו ועיקרי הדברים מתבררים בפרק רביעי:

גדולי המחברים כתבו שאע"פ שהוא דן ביחיד אין ההודאה בפניו קרויה הודאה בבית דין אפילו היה סמוך ושלשה אפילו הדיוטות הודאתם קרויה הודאה בבית דין והכופר בפניהם ואח"כ באו עדים הוחזק כפרן ואינו חוזר וטוען וגדולי הנשיאים שבברצלונה כתבו שאע"פ שיחיד מומחה יכול לדון אם כפר האחד במה שהודה לו צריך הוא לעדות ואין עדות המומחה אלא כעד אחד ומתוך כך ראוי שלא לדון ביחידי או שיזמין עדים בטענותיהם ומומחה זה י"א דווקא בששלמו לו ארבעים ואינו כן שהרי כל ימיו של רבה לא היו אלא ארבעים שנה וישב מהם עשרים ושנים בראש וכן ר' אלעזר בן עזריה נתמנה נשיא בן שמנה עשרה שנה:

קבלה זו פירושה שקבלו לעשות על פי דינו שאם פירשו לדונם בדין הגמור אין הקבלה כלום שלא קבלו את הדין אלא הדין הגמור ר"ל דין התורה ואם התנו הן דין הן פשרה הן טעות אין צריך לומר שכן וי"מ שאם באו לפניו לדין הרי זה קבלה בסתם והם גורסין אי קרית להו זיל שלים ואי אינהו קרו להו לא תשלם ובתלמוד המערב מצאתי סמך לזו והוא שאמרו ר' אבהו הוה יתיב דיין בכנישתא דקסרי לגרמיה ר"ל לבדו אמרין ליה תלמידאי לא כן אלפן ר' אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד אמר לון מכיון דאינון חמיין לי אנא יתיב לגרמי ואתיין קומוי כמי שקבלו עליהן ותני כן במה דברים אמורים בשלא קבלו עליהן אבל קבלו עליהן דן אפילו יחידי:

רשות זה שכתבנו שהוא מועיל למה שכתבנו יש בו דרכים חלוקים והענין הוא שראש גולה שבבבל הוא במקום המלך ויש לו לדון בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ בין שירצו בעלי דין בין שלא ירצו וכן הדין בכל המורשה ממנו אלא שאין אלו דנין קנסות בחוץ לארץ כמו שבארנו אבל בית דין שבארץ ישראל או הנשיאים שבהם יש להם לדון בכל שבארץ ישראל ובעיירות שבחוצה לארץ העומדות על הגבולים אפילו דיני קנסות כמומחין וכן הדין בכל המורשה מהם אבל אין להם או למורשה מהם כח לדון בחוצה לארץ אלא ברצון בעלי דין הא אם נתרצו עליהם בעלי דין הרי אלו דנין דיני קנסות אף בחוצה לארץ ואע"פ שבסוגיא של פסחים פ"ו א' משמע שבני בבל כפופים לבני ארץ ישראל ודאי לענין הוראה כך הוא שאוירא של ארץ ישראל מחכים אבל לענין ממשלה ונשיאות של בבל חשוב יותר וכן באחרון של הוריות י"א ב' והרי צרתך בבבל כלומר שהוא חשוב ממך לענין שררה:

ת"ר דיני ממונות בג' הדיוטות שלא תנעול דלת בפני לווין ואם היה מומחה לרבים דן ואפי' יחידי דיחיד מומחה טפי עדיף מג' הדיוטות ואית דמפרשי דקסבר האי תנא דמדאורייתא חד מומחה כשר בדיני ממונות דכתיב בצדק תשפוט עמיתיך וקסבר אין עירוב פרשיות כתוב כאן ולא דייק דאי ס"ד בין מדאורייתא בין מדרבנן יחיד מומחה כשר כי טעי נמי ליפטר וא"נ דלא נקיט רשותא ולא קבלוה עלייהו בעלי דינין כדקי"ל גבי ג' מומחין אלא ודאי ש"מ דיחיד מומחה כי מכשרינן ליה מדרבנן בעלמא הוא דמכשרינן ליה ומ"ה אי טעי מיחייב וה"נ מסתברא דאי ס"ד דהאי ברייתא שייכא בפלוגתא דרבא ורב אחא הוה איבעי לן לאותובי לרבא מינה ולסיועיה לרב אחא ומדלא אייתי מינה ראיה לא לאותובי לרבא ולא לסיועיה לרב אחא ש"מ דהאי ברייתא לא שייכא בפלוגתייהו כלל וכל חד מינייהו יכיל לתרוצה לטעמיה ורבא אמר לך ל"ש ג' הדיוטות ול"ש יחיד מומחה מדאורייתא פסילי ורבנן הוא דאכשרוניהו בהודאות והלואות שלא תנעול דלת בפני לווין ורב אחא אמר לך יחיד היכא דגמיר אע"ג דלא הוי מומחה נמי כשר מדאורייתא ורבנן הוא דאצריך ג' לכתחילה גזירה משום יושבי קרנות דלא גמירי כלל וכי אצרוך רבנן ג' לכתחילה היכא דלא הוו מומחין אבל אם היה מומחה לרבים דן לכתחילה ואפילו יחידי דיחיד מומחה עדיף מג' הדיוטות. ושדר רבינו שרירא גאון ז"ל יחיד מומחה דחשיב כרב נחמן בדורו דפקיע במשנה ובתלמוד ופקיע נמי בשיקול הדעת ומעיין בדיני כמה שני ומנסו ליה זימנין סגיאין ולא חזו ליה טעותא כגון האי הוי מומחה לרבים ועיקר לשון מומחה מנוסה כדתנן (שבת ס.) ולא בקמיע בזמן שאינו מומחה ומפרש בגמרא היכי מתמחי קמיעא הילכך דין מומחה מנוסה לרבים וחכמתו גלויה ומפורסמת לרבים ע"כ דבריו ז"ל:

איבעיא להו כגון אנא דגמירנא הילכתא דדיני מרבותי וסבירנא סברי מדעתאי כלומר שומע אני להבין דבר מתוך דבר ולישני טעמים מעצמי והוא דנקיט רשותא מבי ריש גלותא או דילמא אע"ג דלא נקיט רשותא כיון דגמיר וסביר דיניה דינא ועיקריה דהאי בעיא משום דקתני בברייתא ואם היה מומחה לרבים דן ואפילו יחידי ואתו ר' חייא ורב נחמן לפרושי האי מומחה לרבים דדיין דיני ממונות ביחידי היכי דמי והיינו דאמר ר' חייא כגון אנא ורב נחמן אמר נמי כגון אנא דן דיני ממונות ביחידי ור' חייא ורב נחמן תרוייהו הוו גמירי וסבירי והוו נקיטי רשותא ר' חייא מרבי כדאיתא לקמן ורב נחמן מריש גלותא כדאיתא בפרק עשרה יוחסין (קידושין ע'.) דאזמנן לרב יהודה לקמיה דרב נחמן וא"ל רב הונא דליזיל קמיה משום יקרא דריש גלותא וכדאיתא נמי בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא ס"ה.) דא"ל רב הונא לרב נחמן הילכתא כוותייכו דמקרביתו לבבא דריש גלותא דשכיחי דייני ואמטול הכי א"ל רב נחמן לרב ששת בכתובות (צ"ד:) אנא דיינא אנא ומר לאו דיינא וכיון דאיתברר לך דרב חייא ורב נחמן תרוייהו הוו נקיטי רשותא איצטריכינן למיבעא האי כגון אנא דקאמרי ר' חייא ורב נחמן מה ניהו מי אמרינן דהכי קאמרי כגון אנא דגמירנא וסבירנא ונקיטנא רשותא כה"ג הוא דדיין דיני ממונות ביחידי או דילמא רבי חייא ורב נחמן כי קאמרי כגון אנא לאו משום מנקט רשותא קאמרי אלא אגמרא וסבר' בלחוד קאמרי ואלישנא דמומחה קיימי דלא הוי מומחה עד דגמיר וסביר והכי קאמרי כי הוי כגון אנא דגמירנא וסבירנא ואע"ג דלא נקיט רשותא מבי ריש גלותא דיניה דינא ואמרי' ת"ש דמר זוטרא בריה דרב נחמן דן דינא ביחידי וטעה בשיקול הדעת אתא לקמיה דרב יוסף אמר ליה אי קבלוך עלייהו בעלי דינין לא תשלם דלהכי אהניא לך רשותייהו למיפטרך מתשלומין ואי לא קבלוך עלייהו ואת הוא דדינת להו על כרחייהו זיל שלים ומיהו דינא לא הדר אלמא אע"ג דלא נקיט רשותא כיון דגמיר וסביר דיניה דינא והא דאמרינן הכא אי קבלוך עלייהו לא תשלם אי קשיא לך הא דתנן דן את הדין כו' מה שעשה עשוי ומשלם מביתו ואוקימנא לקמן בדקבלוה עלייהו דאמרי ליה כי קבלנך אדעתא דדיינת לן דין תורה התם ביחיד שאינו מומחה אבל במומחה וקבלוה עלייהו פטור כדקתני סיפא ואם היה מומחה לב"ד פטור מנשלם ואע"ג דהתם בסמוך עסקינן אפ"ה על כרחך כיון דדיין ביחידי לא שנא מומחה וסמוך ולא שנא מומחה ולא סמוך חד דינא הוא וכי איכא לפלוגי בהו היכא דהוו תלתא דשלשה סמוכין פטירי ואע"ג דלא קבלונוהו ותלתא לא סמיכי אע"ג דהוו כרב נחמן מיחייבי אלא אי קבלונהו בעלי דינין. ואיכא מאן דכתב בפירושא דיליה דהאי דאמרינן הכא אי קבלוך עלייהו לא תשלם דוקא כגון דקבלוה עלייהו לגמרי לילך אחריו אם לדין אם לטעות ולא יתבעוהו לך לא תשלם ואי לא זיל שלים דאמרי ליה כי קבילנך אדעתא דדינת לן דין תורה והדין פירושא ליתיה כלל דכי מצו אמרי ליה בעלי דינין לדיין כי קבילנך אדעתא דדינת לן דין תורה הני מילי ביחיד דלאו מומחה אבל ביחיד מומחה וקבלוה עלייהו וטעה פטור מלשלם כדברירנא לעיל מההיא מתני' דדן את הדין דקתני סיפא אם היה מומחה לרבים פטור מלשלם ולא מצית לאוקו' בדקבילו אנפשייהו למיזל בתריה בין לדין תורה בין לטעות דא"כ רישא נמי אמאי ישלם מביתו הא סבור וקביל. ורבינו יצחק בעל הלכות ז"ל כתב אי קבלוך עלייהו לא תשלם והדר דינא ואי לא קבלוך קם דינא ותשלם משום דהוה ס"ל ז"ל דכל היכא דאמרינן פטור הדר דינא ולא דייק גבן הא דרכא כלפי ליא מדלא קבלוה עילוייהו כל שכן דהדר דינא ועוד אם איתא דכל היכא דתני פטור הדר דינא אלא הא דתנן דיני ממונות מחזירין ורמינן עלה הא דתנן דן את הדין כו' מה שעשה עשוי ואמר ר' יוסף לא קשיא כאן במומחה כאן בשאינו מומחה ופריך במומחה מחזירין והא קתני סיפא אם היה מומחה לב"ד פטור מלשלם ואם איתא דכל היכא דתנא פטור הדר דינא דקרי לה מאי קרי לה הא בהדיא קתני ואם היה מומחה לב"ד פטור מלשלם דהיינו מחזירין ואכתי לישני ליה מתני' במומחה דן את הדין בשאינו מומחה ותו דקאמרי' בריש פרקין אלא מעתה טעו לא ישלמו ומשנינן עלה אתה נועל דלת בפני לווין ואם איתא דכל היכא דפטור מלשלם הדר דינא מאי נועל דלת איכא אלא מסתברא דכל היכא דתני פטור לענין שלומי הוא ולעולם קם דינא. והכי נמי אשכחינן ליה בעיטור סופרים מהני טעמי דכתבינן:

אמר רב האי מאן דבעי למידן דינא וכי טעי ליפטר ואע"ג דלא קבלוה עלייהו בעלי דינין לישקול רשותא כו' דלהכי אהניא ליה רשותא דריש גלותא למפטריה דאי למהוי דיניה [דינא] בלאו הכי נמי כיון דמומחה הוא דיניה דינא כדאמרינן לעיל וה"מ ביחיד מומחה אבל ביחיד שאינו מומחה לא מהניא ליה רשותא לאיפטורי (והא דאמרינן) [זו דעת הרבינו יצחק בעל הלכות ז"ל ול"נ מדאמרינן] האי מאן דבעי למידן דינא וכי טעי ליפטר ש"מ דאכ"ע קאי ואע"ג דלא הוי מומחה (היינו) [והיינו] טעמא דפטיר דכיון דכתיב לא יסור שבט מיהודה ודרשינן אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את ישראל במקל ש"מ מדאורייתא אית ליה לריש גלותא רשותא למנויי מאן דבעי וה"ל כהפקר ב"ד ותו דה"ל כג' מומחין סמוכין דכשרין מדאורייתא דכי טעו פטורין. ורבינו שלמה ז"ל פירש טעמא דכי נקיט רשותא מבי ריש גלותא פטור משום דכיון דברשות נחית לא משלם ולא דייק דאי מהאי טעמא מומחה דלא קבילו עליהם בעלי דינין נמי לא לשלם דברשות קא נחית וג' הדיוטות נמי כי טעו לא ישלמו דברשות קא נחתי אלא מסתברא כדפרשי'. נקיטי' השתא מהא שמעתא דלא שנא יחיד מומחה דגמיר וסביר ול"ש ג' הדיוטות דגמירי דינא ולא הוו מומחין דדיני דיני ממונות דיניהו דינא ואע"ג דלא סמכינן ואע"ג דלא קבלונהו עליהו בעלי דינין ולא נקיטי רשותא מבי ריש גלותא ל"ש דיני דין תורה ול"ש טעו בשיקול הדעת ודוקא במילתא דשכיחא ואית בה חסרון כיס כדאיתא בפרק החובל (בבא קמא פ"ד:):

ומנא תימרא דג' הדיוטות אע"ג דלא הוו מומחין ולא קבלונהו עליהו בעלי דינין ולא נקיטי רשותא מבי ריש גלותא דיניהו דינא דהא ל"ש יחיד מומחה ול"ש ג' הדיוטות בין לרבא בין לרב אחא חד דינא אית להו וברשות קא עבדי וה"מ דדיני אי נמי טעו בשיקול הדעת אבל טעו בדבר משנה לעולם הדר דינא כרב ששת דסוגיין כותיה ולענין חיובא דדייני היכא דטעי בשקול הדעת חזינן אי קבלוה עלייהו בעלי דינין א"נ נקיט רשותא מבי ריש גלותא פטור דכיון דבלאו הכי דיניה דינא על כרחי' להכי אהניא ליה דקבלוה עליהו בעלי דינין כי היכי דליפטר מתשלומין וה"ה נמי בג' הדיוטות דתרויהו חד טעמא נינהו ואי לא קבלו עליהו ולא נקיט רשותא מיחייב כדאמרינן בשמעתתין וגבי ג' הדיוטות נמי אתמהינן בריש פירקין אלא מעתה טעו לא ישלמו אלמא פשיטא ליה דמשלמין ויחיד שאינו מומחה וה"ה לתרי אי קבלונהו עליהו בעלי דינין דינייהו דינא ואע"ג דטעו בשיקול הדעת ומחייבי לשלומי כדקתני התם גבי יחיד שאינו מומחה מה שעשה עשוי וישלם מביתו ואוקי' בפרקין כדקבלהו עלייהו דכיון דלא קבלוה דיניה לאו דינא כי אהני לו היכא דקבלוה למהוי דיניה דינא אבל לאיפטורי מתשלומין לא דאמרי ליה כי קבילנך אדעתא דדינת לן דין תורה ואי לא קבלוה עלייהו בעלי דינין אע"פ דדיני שפיר דיניהו לאו דינא דכמאן דלית דיין מידי דמי כר' אבהו דקיי"ל כוותיה:

פשיטא מהכא להכא מריש גלותא דבבל למידן דינא בבבל ומהתם מנשיא שבארץ ישראל למידן התם בארץ ישראל מהני ומהכא להתם נמי מריש גלותא מבבל למידן דינא בארץ ישראל מהני דהכא שבט והתם מחוקק ושרירתא דשבט עדיפא

ואוקמינן דדינא בשרירתא תליא כדתניא לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את ישראל בשבט והרי הרשן הכתוב לרדות את ישראל בשבט ומחוקק מבין רגליו אלו בניו של הלל שמלמדין תורה ברבים דהלל נשיא הוא כדאיתא בפ' אלו דברים בפסח דוחין את השבת (ס"ו.) מיד הושבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם אלא כי קא מיבעיא לן מהתם להכא מאי ופשיטנא ממעשה דרבה בר בר חנה דדן דינא בבבל וטעה אתא לקמיה דרב שהיה בבבל ואית דגרסיה אתא לקמי' דר' חייא כלומר דאזל לארץ ישראל לקמי רבי חייא ובעא מיניה ואמר ליה אי קבלוך עלייהו לא תשלם ואי לא זיל שלים והא רבה בר בר חנה רשותא הוה נקיט מר' דהוה נשיא דארץ ישראל כדמפ' לקמן וכי דן דינא בבבל וטעה לא אהניא ליה רשותא לאיפטורי אלמא מהתם להכא לא מהני ש"מ. ודייקי' וכי מאחר דלא מהניא רשותא מהתם להכא למה ליה לרבה בר בר חנה למינקט רשותא ומפרקי' לעיירות העומדין על הגבולין שהן נמשכות אחרי א"י:

ואיבעיא לן מאי רשותא דקאמר דהוה נקיט רבה בר בר חנה ומהדרי' דכי הוה קא נחית רבה בר בר חנה לבבל א"ל רבי חייא לר' בן אחי יורד לבבל יורה באיסור והיתר וטומאה וטהרה ואמר ליה יורה דיני ממונות על מנת להפטר אמר ליה ידין יתיר בכורות כלומר יראה מומו של בכור ואי קבוע הוא יתירנו לשוחטו דבזמן שבית המקדש קיים הוה אית ליה תקנה בהקרבת לבכור תמים אימורין והוה משתרי בשר לאכילה לכהן אבל בזמן שאין בית המקדש קיים אין תקנה לבכור עד שיפול בו מום קבוע והאי דאיצטריך למינקט רשות משום דאמרינן בפרק יום הכיפורים אסור באכילה (ע"ח.) דבר זה הניחו להם חכמים לבי נשיאה דצריך ליטול מהם רשות להתיר בפירוש הוה קא נחית רב לבבל וכולה בשמעתין מפרש להו:

ודייקינן מאי שנא למר דקרי ליה בן אחי וכו' והא אמר מר איבו אבוה דרב כדאמרינן בפרק אור לי"ד (ד'.) איבו קיים וחנה אבוה דרבה ושילת ומרתא אחואתא דידהו הוו אלמא רב בר איבו ורבה בד בר תנה תרוויהו בני אחוה דרבי חייא הוו ומפרקי' רב הוה בר אחוה מאבוה דהוה בר אחתיה מאימיה כלומר דאיבו אבוה דרב הוה אחוה דר' חייא מאבוה ולא מאימיה ונסיב אחתיה דר' חייא מאימיה דלאו מאבוה ונפק מינה רב דהוה ליה רב בר אחוה דרבי חייא מאבוה ובר אחתיה מאימיה ומשו"ה קרי ליה בן אחותי ורבה בר בר חנא דהוה בר אחוה ולאו בר אחתיה קרי בן אחי:

בד"ה ואם היה מומחה כו' ועוד מדקאמר בסמוך אבל כו' דיניה לאו דינא משמע דסבר כר' אבהו ואפ"ה יחיד כו' עכ"ל לכאורה נראה לפרש דבריהם מדקא בעי למימר דיניה לאו דינא ע"כ היינו לרבי אבהו ואליביה מסיק מעובדא דמר זוטרא דאפי' יחיד מומחה דיניה דין אבל קשה דאין זה ראיה דאימא דהכי קמבעיא ליה דיניה לאו דינא וכרבי אבהו או נימא דדיניה דינא וכשמואל ומסיק מעובדא דמר זוטרא כשמואל דדיניה דינא ועל כן נראה לפרש דמשמע דרב נחמן ור' חייא דאמרי כגון אנא כו' אברייתא קאי דקתני דן אפי' יחידי וקמבעיא להו כגון אנא כו' אבל לא נקיט רשותא דיניה לאו דינא דהשתא הברייתא בנקיטא רשותא קמיירי ואם כן אף לפום הסברא דדיניה לאו דינא דהיינו כר' אבהו קתני בברייתא יחיד מומחה דן יחידי ולפי' רש"י הברייתא לא אתיא כרבי אבהו דיחיד מומחה אפילו ברשותא אינו דן ודו"ק:

בא"ד מדן את הדין ה"מ לשנויי דמיירי ביחיד מומחה לרבים כו' עכ"ל ולקמן שכתבו התוספות דהך דדן את הדין ע"כ איירי בשאינו מומחה מדקתני סיפא ואם היה מומחה לרבים פטור היינו למאי דאוקמא ר' אבהו הך דדן את הדין בקבלוהו דהשתא ע"כ לאו במומחה איירי דמדקתני בסיפא במומחה לרבים דהיינו שהמחוהו רבים עליהם שפטור מלשלם א"כ ברישא נמי בקבלוהו והוא מומחה אמאי חייב לשלם דבקבלוהו והוא מומחה ודאי דאין חילוק בין סמוך ובין שאינו סמוך דפטור כמ"ש הרא"ש אבל הכא כתבו התוס' דהוי מצי לשנויי לר' אבהו הרישא במומחה ולא קבלוהו כלל דחייב לשלם ובסיפא במומחה לרבים שהמחוהו רבים אליהם ולכך פטור ותו לא מידי וזה ברור בדברי התוס' ודברי מהרש"ל בזה אינן מבוררין כל הצורך ודו"ק:

בד"ה דן אפילו יחידי כו' ומכאן דסתם שלשה יכולין כו' עכ"ל ומגופה דרישא ד"מ בשלשה לא ה"מ לאוכוחי דמיירי בעל כרחו דאי בדקבלינהו אפילו חד נמי די"ל דאיכא לאוקמא בקבלינהו ואמרי דונו אותנו כמו שרגילין לעשות דין דכיוצא בזה כתבו התוס' לקמן דג' מצו למידן אבל יחיד לא וק"ל:

בד"ה רבה בר חנה כו' ולא יתכן כדאמר כו' כל בר חנה סיכסא עכ"ל כ"ה בכל נוסחות התוספות שלפנינו ונראה דכן היה גירסתם בפרק הספינה בהנהו עובדי דרבה בר חנה היה ולא רבה בר בר חנה והשתא ראייתם מהא דקאמר התם כל בר חנה סיכסא דע"כ לא היה שם אביו כך בר חנה וכי משום דרבה גופיה עשה דבר שטות לפי דעתם כדאמר התם קרו את אביו סיכסא ומהרש"ל הגיה הכא בתוס' ולא יתכן כדקאמר כו' רבה בר בר חנה אבל הראיה אינה מבוררת גם מה שפי' מהרש"ל בפרק הספינה הוא דחוק ואין להאריך ע"ש:

פרק דיני ממונות בשלושה

אלו ר"ג שבבל ומחוקק כו' הכא הקדים בקרא ר"ג להנשיא לפי מעלת מדרגה בשולטנות וממשלה כדאמרינן דהכא שבט והתם מחוקק אבל בפרק ג"ה שדרשו עם אלהים ועם אנשים וגו' רמז לו שעתידים לצאת ממנו ר"ג ונשיא שבא"י כו' ופרש"י דעם אלהים הוא נשיא ועם אנשים הוא ר"ג עכ"ל הקדים שם בקרא נשיא לר"ג דלפי חכמתם חשיב להו התם דנשיא קודם לר"ג בחכמה כמ"ש בתוס' דבני ארץ ישראל חכימי טפי ומזה הטעם שמסיים שם מכאן שרמז לו גלות דהיינו ע"י שיהיה גלות ויהיה ר"ג בבבל ונשיא בא"י הקדים הנשיא שבא"י בחכמה לר"ג שבבבל משום דאוירא דארץ ישראל מחכים ולזה שקרא לנשיא שבארץ ישראל שם אלהים על שם חכמתן דמומחין הם בחכמה אבל הכא שמקדים בקרא ר"ג לנשיא לענין ממשלה לא מסיים ביה דרמז להם גלות דאין זה תלוי בגלות אלא דר"ג הוא מזכרים ונשיא מנקבות כמ"ש בירושלמי ומיהו בפרק ג' דהוריות דמייתי נמי הך דהכא שבט והתם מחוקק וכו' לענין שעיר משמע דלאו היינו טעמא כמ"ש בתוס' משום דר"ג מזכרים ונשיא מנקבות דהא התם אפילו מלכי ישראל חשיבי כמלכות בית דוד אלא דביכולת ושולטנות תליא מלתא. ולפי זה היה נראה לומר דגם נשיא משאר שבטים שיש לו נטילת רשות ושולטנות מן המלכות מהני אבל מדברי הטור ח"מ סימן ג' נראה דלא מהני נטילת רשות כי אם משבט יהודה ומזרע בית דוד ועיין בבית יוסף שם. ויש ליישב דודאי לענין שעיר התם דילפי' ליה נמי מי שאין ע"ג אלא ה' אלהיו סברא הוא דאין לחלק בין מלכי ישראל למלכי בית דוד ולא מייתי התם הך דהכא לא יסור שבט וכו' אלא לאתויי דר"ג יש לו יותר שולטנות מנשיא שבא"י אבל לענין נטילת רשות דהכא דלא אתיא אלא מקרא דלא יסור שבט מיהודה כו' בזרע שבט יהודה תליא מלתא ויותר מזרע דוד ודו"ק:

תוספות ד"ה אם היח מומחה לרבים וכו' ולהאי פירושא וכו' ר"ל למאי דפדישית דיחיד מומחה דן יחידי אליבא דכולי עלמא אפילו לרבי אבהו אם כן כי פריך לקמן מרבי אבהו מדן את הדין וכו' הוה מצי לשנויי דאיירי ביחיד מומחה מקשין העולם והיאך היה יכול לשנויי דאיירי ביחיד מומחה הא קתני סיפא ואם היה מומחה לרבים פטור וכו' וכן פירש רש"י לקמן בדף ו' ויש ליישב דר"ל דהוה מצי לשנויי דרישא איירי במומחה דהיינו דגמיר וסביר אבל לא נקיט רשותא ולכך ישלם מביתו ובסיפא איירי במומחה דנקיט רשותא ונסמך להיות מומחה ב"ר לרבים ולכך פטור כך הוה מצי לשנויי אלא דלא רצתה הגמרא לשנויי הכי ולחלק הכי דנראה לגמרא דוחק לאוקמא מתניתין בהכי ולהכי אוקמא לקמן בדקבלו עלייהו ובזה יתיישבו גם כן דברי התוספות אלו שהיו נראין בתהלת הדעת כסתרי אהדדי דבדבור זה כתבו דהוה מצי לשנויי דאיירי ביחיד מומחה ולקמן בדף זה ד"ה ואי לא זיל שלים וכו' כתבו בשאינו מומחה איירי דהא קתני סיפא ואם היה מומחה לרבים פטור וכו' אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר דלעיל כתבו דהוה מצי לשנויי הכי אבל לפי האמת לא רצתה הגמרא לשנויי הכי דנראה לה דוחק לאוקמא מתניתין בהכי ולחלק הכי ואצטריך לשנויי בדקבלו עלייהו ואם כן הואיל ולא רצו לחלק ולשנויי הכי על כרחך הא דמוקי ליה הגמרא בדקבלו עלייהו איירי בלא יחיד מומחה דאי ביחיד מומחה הא קתני סיפא ואם היה מומחה לרבים פטור וכו' לא מצי למימר דהאי דמוקי רישא דמתניתין בדקבלו עלייהו איירי במומחה סתם והסיפא איירי במומחה גמור כדלעיל רהא הגמרא לא רצתה לחלק הכי מדאצטריך לאוקמא בדקבלו עלייהו כדלעיל וק"ל:

ד"ה דן אפילו יחידי וכו' ומכאן דסתם שלשה יכולין לדון את האדם בעל כרחו וכו'. יש להקשות מה היו צריכים התוספות לטעם זה דהא שלשה במקום יחיד מומחה קיימי וכו' תיפוק ליה מדין שלשה גופייהו דאי איירי בדקבלו אותם עלייהו למה לי שלשה אפילו אחד נמי ויש לתרץ דאצטריך שלשה היכא שהן:

ד"ה ואי לא זיל שלים וכו'. פירש הקונטרס ואי לא כנון דאמדי ליה דיינת לנו דין תורה וקשה דאם כן מאי דייק מהכא דהא אפילו לא גמיר וסביר נמי וכו'. רוצה לומר דמפירוש רש"י משמע רהא רקאמר רב יוסף ואי לא זיל שלים וכו' איירי נמי בדקבלו אותם עלייהו דהחילוק הוא אם קבלוהו לגמרי בין לדין בין לטעות לא משלם ואם קבלוהו לדין תורה משלם ומה שעשה עשוי ולא מהדר דינא. אם כן מאי דייק מהכא גמיר וסביר אפילו לא נקיט רשותא דינו דין הא שאני הכא ודאיירי בדקבלוהו עלייהו ובדקבלוהו עלייהו אפי' לא גמיר וסביר מה שעשה עשוי וישלם מביתו וכו' ולכך קאמר רב יוסף ואם לא זיל שלים לא מהדר דינא אבל בלא קבלוהו עלייהו אימא לך דדינו אינו דין אפי' גמיר וסביר עד דנקיט רשותא:

בא"ד ובשאינו מומחה איירי דהא קתני סיפא וכו'. כבר כתבתי למעלה שדברי התוספות הללו הם סתירה למה שכתבו בדבור שלמעלה. ובמה שכתבתי למעלה יתיישב הכל שפיר:

ד"ה רבה בר בר חנה גרסינן וכו' בן בנו של חנה וכו'. פירוש שהיה לחנה שני בנים האחד היה נקרא רבה והשני היה לו שם אחר ואותו השני היה לו בן שהיה נקרא נם כן רבה א"כ בן חנה היה נקרא רבה וכן בן בנו השני היה ג"כ נקרא רבה:

בא"ד ויש מפרשים דשם אביו בר חנא וכו' ולא יתכן וכו'. נ"ל דכוונת התוספות בזה הוא דבשלמא אי פירושו של בר בר חנה הוא בן בנו של חנה אתי שפיר הא דפרק המוכר את הספינה שאמרו לו לרבה בר בר חנה כל אבא חמרא שרבה הוא ר' אבא וכל בר בר חנה ר"ל שהוא בן בנו של חנה ונקרא על שם אבי אביו הוא סיכסא פירוש שוטה. שהיה להם זה ללעג שהיה נקרא בר בר על שם אבי אביו גם אפשר שהיה בימיהם לשון זה של בר בר ללעג לומר שהוא שוטה. אבל אי הוה פירוש דשם אביו היה בר חנה ואם כן הוי כאילו אמר רבה בר שמעון או בר ראובן שהרי שם אביו היה בר חנה אם כן מה לעג היה בזה שאמרו כל בר בר חנה סיכסא דמה לי בר בר חנה או בר ראובן וק"ל. ומדברי ס' ח"ש פרק הספינה משמע שהוא מפרש התוס' דהכא דרצו לומר כל אבא חמרא הוא רבה בר חנה שהוא בן חנה וכל רבה בר בר חנה סיכסא קאי ארבה שהיה בן בנו של חנה ע"ש ופירושו נראה בעיני דחוק שהרי התוספות דהכא מפרשים דרבה דהכא הוא רבה בר חנה ורבה דפרק הספינה דהוי אזיל במדברא הוא בן בנו של חנה והוא לקח ציצית אחת של מתי מדבר והחזירה ולא מנה החוטין והחוליות של הציצית קודם שהחזירו כדאי' התם וע"ז אמרו שעשה שטות שלא מנה מתחלה החוטין והחוליות לדעת אם הלכה כבית שמאי או כבית הלל. ואמרו עליו כל אבא חמרא וכל בר בר חנה סיכסא ואם כן וכי בשביל שאותו רבה שהיה בן בנו של חנה עשה שטות שעליו אמרו כל בר בר חנה סיכסא אמרו גם כן על אותו רבה שהיה (בן) בנו של חנה כל אבא חמרא וק"ל:

ד"ה נקיטנא רשותא מאבא מרי וכו'. דמי שיש לו רשות יכול ליתן רשות וכו' וכתבו זה כדי שלא תבין דהא דאמר נקיטנא רשותא מאבא מורי ואבא מורי מרב ורב מר' חייא ור' חייא מרבי היה הכל בזמן אחד וא"כ כל הנטילות רשות בא מרבי עצמו אבל ר' חייא לבדו או רב לבדו או רב הונא לבדו לא היה יכול ליתן רשות לכך כתבו התוס' דאינו כן דלא היה הכל בזמן אחר ומי שיש לו רשות יכול ליתן רשות משום דאין סברא לומר דרבה בר רב הונא היה בימי רבי כמו שכתבנו בסוף הדבור:

גמרא לאו מנייכו נקיטנא רשותא כו' . מכאן הסמיכו שהנסמך כפוף להסומכו ועי' בשו"ת מהרי"ק שורש קי"ז באורך הרבה מה שמדקדק בזה:

ברש"י בד"ה שרודין כו' שבימיהם היה להם כח ורשות מאת מלכי פרס. מיהו רשות ממלך פרס למי שהוא [אינו מזרע שבט יהודה] כתב הטור שאינו מועיל אע"ג דלכאורה כ"ש הוא ומה נטילת רשות מריש גלותא או נשיא מועיל ואינהו גופייהו בא להם רשות מאת המלך כ"ש נטילת רשות ממלך גופיה והיינו טעמא דבזרע (ישראל) [שבט יהודה] תליא קרא ע"ש בטור ובב"י באורך:
ומה שכתב הב"י ושניהם המלך היה נותן להם רשות כו' מרש"י לא משמע רק ריש גלותא:
אי מועיל רשות לגמיר לחוד או אפילו ללא גמיר עיין בטור:

בתוס' בד"ה ואם היה כו' משמע דסבר כר' אבהו ואפ"ה בחלוקה זו גופה יחיד מומחה דן כדקתני ואם היה מומחה כו'. ועלה קבעי דגמיר וסביר ונקיט רשותא אבל כו' [עי' מהרש"א] ויש משבשים:

בא"ד תקנתא דרבנן כו' . ולעיל [סנהדרין דף ב'ע"ב דפריך ולמאי אילימא דלא בעי שלשה והא אמר ר' אבהו כו' אמאי] לא משני מה הן קתני ולמעוטי שלשה מומחין דבחד מומחה סגי כו':

בא"ד אלא אכגון אנא דרבי חייא קאי כו' . ופשיט מרב יוסף דס"ל נמי עירוב פרשיות כמו שכתבו התוס' כבר מפרק המגרש:
שם אכגון אנא דרבי חייא קאי. ולא פשיט מרבי חייא גופיה עובדא דרבב"ח [דבסמוך]. דהתם דלמא מועיל לו קצת רשותא דנשיא לענין דינו דין דהא בארץ ישראל חכימי טפי:

בא"ד הוי מצי לשנויי כו' . וסיפא ואם היה מומחה כו' ר"ל ונטל רשות פטור רק דחיקא לגמרא לשנויי כן מדקאמר בסיפא ואם היה מומחה כו' דא"כ הו"ל למיתני ואם נטל רשות ולא בסתם אם היה מומחה כיון דגמיר וסביר נמי מומחה לרבים קרי כדהכא וזה שכתבו התוס' בסמוך [בד"ה ואי לא] ובשאינו מומחה איירי דהא קתני סיפא כו' דע"כ מיאן תלמודא מלשנויי רישא במומחה וסיפא במומחה שיש בו עוד חד לטיבותא מדלא משני בקצרה כן כמ"ש כאן [אע"כ דדחיקא ליה לשנויי הכי מדקתני סתמא מומחה]:
בסה"ד דהתם פריך ומשני למ"ד כו'. ולמ"ד עירוב פרשיות לא קשה קושית הגמרא [ואימא אין ה"נ כו'] כלל דהכא תקינו משום נעילת דלת דלא שייך בקידוש החודש:

בתוס' בד"ה דן אפילו יחידי כו' דאי בדקיבלו עליה אפילו שאינו מומחה נמי כו'. לסתם קבלו אין צריך ראיה ובסמוך [בד"ה ואי לא זיל שלים] הוצרכו לראיה אקבלת דדיינית לן דין תורה. רק מ"מ הו"ל להביא ג"כ ראיה שלא תימא דאיירי בקבלת דדיינית לן דין תורה:

בא"ד ומכאן כו' דהא שלשה במקום יחיד מומחה כו'. ולא הכריחו בקצרה משלשה גופא אפשר לומר למ"ש התוס' לקמן ר"פ זה בורר וכן הוא מסקנת הפוסקים דבחדא לריעותא מועיל קבלה אבל בתרתי לריעותא צריך קנין ודיני ממונות בשלשה היינו הדיוטות דאי אפשר דלית בהו חד דגמיר אהני קבלה חד במקום שלשה אבל באחד או בשנים סתם בני אדם דאפשר דלא גמיר דפסול מדינא כמ"ש התוס' לעיל אין מועיל קבלת לא גמיר כגמיר ואחד במקום שלשה דשלשה לא גמירי פסילי או אחד גמיר פסול לזה הוכיחו מואס היה מומחה דאיירי בגמיר וסביר ואי בדקיבלו אפילו שאינו מומחה רק גמיר לחודיה נמי והול"ל ואם גמיר דן כו' ודו"ק. מיהו ממ"ש התוס' בסמוך ע"ב בד"ה יפה כח פשרה לא משמע כן רק מועיל קבלה באחד או בשנים סתם בני אדם. ואפשר לומר שרצונם שם דומיא דפשרה דהלכתא צריכה קנין [בדומיא דהכי מהני אף בדין בשנים]:
ואפשר לומר עוד דדיני ממונות בשלשה י"ל בדקיבלו ועצה קמ"ל דלא תהא דן יחידי כמ"ש התוס' בסמוך [בדיבור שאח"ז] ואין ב"ד שקול נמצא הדין יהיה בשלשה לכתחלה לזה הכריחו ממומחה דאי בדקיבלו ובתורת עצה אפילו מומחה נמי לא כמ"ש התוס' כגון אנא כלומר יכול כו' גם י"ל דדיני ממונות בג' זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד כו' דהיכא דרוצה לציית דין אז הדין בשלשה ע"י זה בורר לו אחד כו':

בתוס' בד"ה דהכא שבט כו' . עיין בהוריות דף י"א ע"ב בעי מיניה רבי מרבי חייא מה אני בשעיר [א"ל הרי צרתך בבבל איתיביה] כו' ע"ש [א"ל התם לא כייפי אהדדי הכא אנן כייפינן להו לדידהו]וגמרא דהוריות ודפסחים קשה לכאורה טפי אהדדי [דבהוריות נמי מאיסורא מיירי] ואפשר דרבי חייא דהוי מארץ ישראל לענותנותן תלה הגדולה בריש גלותא דבבבל ואמר אנן כייפינן להו וכן רבי כדתניא משמת רבי בטלה ענוה ולענין הלכה אין נ"מ דהלכתא למשיחא [ולכך לא חש להשיב שלא כהלכה משום ענותנותו] ואביי דבבבל תלה הגדולה בנשיא שבארץ ישראל ואמר אנן כייפינן להו:
בסה"ד ונשיא שבא"י מנקיבות. אפשר זהו דקדוק ומחוקק מבין רגליו לשון ובשליתה היוצאת מבין רגליה דבאיש לא שייך לשון זה. שבטך ומשענתך המה ינחמוני בגלות דמ"מ לא יסור שבט ומחוקק במשענותם מזרע יהודה ודוד:
בפרק גיד הנשה (חולין דף צ"ב ע"א) כי שרית עם אלהים ועם אנשים אלו ראשי גליות ונשיא שבא"י פירש"י נשיא שבא"י קרי אלהים לשון מומחה כו':

בתוס' בד"ה רבה בר חנה כו' כל בר חנה כו'. ולמה יכנה שם אביו לסיכסא. אבל אי חנה שמו ליכא קפידא על שקורין בן בנו בנו כמו שאמרו רבותינו ז"ל אין אדם נמנע מלקרות כו' ויש מפרשים שהיתה לפני התוספות שם בעובדות רבה בר חנה [והשתא לתוס' ניחא שפיר טפי דקרי לרבה עצמו דהוא בר חנה סיכסא] ולא הבינותי דא"כ הו"ל לסתור [היש מפרשים] מכל רבה בר חנה שמוזכר שם כיון ששם העצם של האב היה בר חנה א"כ מה לשון רבה בר חנה אלא ודאי גורסין רבה בר בר חנה:

בתוס' בד"ה נקיטנא כו' פי' כו'. שלא נפרש נטילת רשות היה מרבי שהיה נשיא רק באמצעות אלו המסרסרות דהיינו ר' נתן רשות לרבי חייא לסמוך (לרב הונא) [לרבה בר רב הונא] ורבי חייא נתן הרשות לרב כו' [ר"ל אותו הרשות שהיה לרבי חייא מרבי להסמיך רבה בר רב הונא נתן אותו הרשות לרב וכן רב לרב הונא ונמצא שכל נטילת הרשות היה הכל מרבי להסמיך לרבה בר רב הונא. ולפי"ז היה צריך לומר דרבה בר רב הונא היה בימי רבי וזה שכתבו התוס' בסוף הדיבור אבל אין סברא לומר דרבה בר ר"ה היה בימי רבי]:
עיין עובדא דירושלמי דרבי אבהו יתיב ודאין בקסרין הובא בספר ב"ח סימן ד':
ויש לכוין ע"ז מדוע אתה יושב לבדך כו' כי יבא אלי העם כו' וק"ל. ואמר יבא לשון הווה כמו ככה יעשה איוב כו' רגיל לעשות. ע"פ התוס' דעצה טובה אפילו למומחה [שלא ידון יחידי] ור"נ רגיל היה בדינין כו' [לזה אמר כי יבא כו' לשון הווה שרגיל הוא בדינין] וק"ל:

תד"ה כגון. והא דאמר כגון אנא כו'. כצ"ל:

"לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה", אֵלּוּ רָאשֵׁי גָּלֻיּוֹת שֶׁבְּבָבֶל, שֶׁרוֹדִין אֶת יִשְׂרָאֵל בַּשֵּׁבֶט (בראשית מט, י). נראה לי בס"ד מה שאמר השם יתברך לדוד המלך ע"ה (דברי הימים א' יז, ח) וְעָשִׂיתִי לְךָ שֵׁם כְּשֵׁם הַגְּדוֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ, היינו שֵׁם ראשי תיבות 'שֵׁבֶט מְחוֹקֵק' יהיו כְּשֵׁם הַגְּדוֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ רצונו לומר בסוג שרים וסגנים וכשהיה בית המקדש קיים היה במקום שני שררות אלו של שבט ומחוקק שררת מלכות.
ובזה יובן מה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים כז, ד) אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת הֳ' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ כלומר מין שררה אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת הֳ' שהיא שררת מלכות ולא שתי שררות של שבט ומחוקק יען כי אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ, אוֹתָהּ 'אות ה"א' שהיא בחינתי ושם היא שררת המלכות שהוא סוד ה"א אחרונה שבשם.
והא דתלה הכתוב רָאשֵׁי גָּלֻיּוֹת שֶׁבְּבָבֶל בְּשֵׁבֶט נראה לי בס"ד רמז גדול רמז בזה על מקרה אשר קרה לראשי גליות ההם שבימי מלך אחד ממלכי פרס [מלך פרס קוזרוי השני הנקרא כוסרו פרוויז] עלה בלבו להכרית את זרע דוד המלך ע"ה ויתפשם ויהרגם ויאסור את קרוביהם אשר לקחו זרע בית דוד מבנותם ובחמלת ה' על זרע בית דוד נותרה כלה שהיתה נשואה לאחד מזרע בית דוד ונהרג בעלה בימי כלולתה אחר היות לה הריון ממנו ואותו המלך הרשע נתן דעתו לחפש גם אחר זה אולי יש אשה מעוברת מהם כדי להכרית הכל!
ויחלום המלך הנזכר והנה עומד בגינת ביתן ובו כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל והוא בחמת קנאתו לקח קרדומו וכרת כל אלנות שבו וישב לחקור עוד אם נותר שורש אחד כדי לעקרו וימצא שורש אחד ובו יוצא ענף אחד עומד כשבט קטן נטוע בגן וירם הגרזן לשחתו והנה זקן אחד לעומתו עומד וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי (שמואל א' טז, יב) ויגער הזקן במלך גערה גדולה ומרה ויחטוף הגרזן מידו ויתקעהו במצחו וישפוך דמו על פניו וזקנו ותקרב נפשו למות ויפול על פניו ארצה ויבך ויתחנן לו: בי אדוני! מה עשיתי ומה עוני? ויאמר לו: כי באת לגני להשחית, ולא דייך שכרתה האילנות הגדולים הנושאים פירות אלא באת לעולל אחריך לעקור גם שורש וענף הקטן הזה העומד כשבט נטוע בגן!
ויבך המלך בכי גדול ויפול על רגלי הזקן ויתחנן לו ויאמר: בי אדוני! הסכלתי עשה ועתה נחמתי ותיקר נפשי בעיניך ואל תמיתני ואני ערבתי עלי באמת להשקות את הענף הזה מים לעתים מזומנים ולפקוד אותו לרגעים ולשמרו ימים ולילות עדי עשותו כארז אדיר ואטע מנצריו כל הגן הזה שלך עד שובו כאשר היה.
ויקץ המלך משנתו וימצא דמו צף במשכבו ויצר לו ותתפעם רוחו ויקרא לכל חכמיו ואשפיו ואין פותר לו! ויען אחד מחכמיו דבר זה לא יגידו אלא חכמי היהודים כאשר הגידו לפרעה ולנבוכדנצר וכבר אסרת כל הגדולים שלח והביא אחד מגדולי חכמיהם ויפתר לך.
ויטב הדבר בעיניו ויצו להביא לו אחד מן האסורים לעמוד לפניו לפתור לו חלומו ויבאו עבדי המלך אל המאסר ויגידו להם דבר המלך ויען הזקן ויאמר אני אבא ואגיד למלך שאלתו ואותו זקן היה אביה של אותה הכלה שהיתה מעוברת מאחד מזרע בית דוד והוא כבר נגלה לו בחלום את חלום המלך ואת פתרונו, ורצו שיחליף שמלותיו המטונפים מן המאסר שהיו שופכים על האסורים כל יום מים מטונפים ומזוהמים וישבע שלא יחליף ויבא לפני המלך בבגדים הצואים ויאמר לו המלך: חלום חלמתי ופותר אין אותו! התדע אתה לפתור אותו?
ויאמר לו הזקן: אני אגיד לך החלום קודם שתספרהו לי כך וכך ראית וזה פתרונו הגן אשר ראית הוא משפחת זרע דוד המלך ע"ה והאילנות אשר כרתת הם זרעו גדולים וקטנים אשר הרגת שכולם היו חכמים ומביני מדע ואשר ראית שנשאר שורש ענף אחד כשבט קטן עומד הוא שנשארה אשה מעוברת מזרע בית דוד ועדיין העובר בבטנה ואתה היית מבקש לחקור ולדרוש אולי יש איזה עובר מהם כדי שגם זה תכרית ותשחית והזקן אשר נראה לנגדיך הוא דוד מלך ישראל ואתה ערבת ונשבעת שתשגיח על הענף היא העובר אשר נשאר עד אשר יגדל וירבה ממנו זרע דוד המלך ע"ה.
ויען המלך: טוב פתרת! אך הגד נא לי אם נמצא אשה מעוברת מהם ואשימה עיני עליה כאשר נשבעתי. ויאמר: יש אשה, היא בתי שהיתה נשואה לבחור אחד מזרע דוד ואתה הרגת אותו ואיני יודע אם נתעברה ממנו או לאו אלך לביתי ואשאל. ויאמר לו: לך ושאל והשבני דבר הנה פתחתיך היום אתה וכל המוכלאים עמך ומעתה אטיב עמכם. וילך הזקן לביתו וירא כי בתו מעוברת מן הבחור זרע דוד המלך ע"ה ויגד למלך וישמח מאד ויצו לפנות לה לשכה בחצר בית המלך ותשב שם עם אביה וקרוביה בכבוד גדול ויצו לתת להם מבית המלך אכילה ושתיה ומלבוש כיד המלך.
וימלאו ימיה ללדת ותלד בן ותקרא שמו בוסתנאי על שם הגן שנקרא בלשונם 'בסתאן' ותהי שמחה גדולה לישראל ויגדל בוסתנאי וילך הלוך וגדול במדע וחכמה ותבונה פלאי פלאות! ויקרא לו המלך ויעמוד לפניו וישא חן בעיניו מאד ויעמוד כל היום על רגליו ולא נענע ראשו ולא הסיע רגליו ותבא זבוב ותעמוד על רקתו ותנשכהו ולא נשא ידו להבריחו ויטיף הדם על פניו. ויאמר לו המלך: מה הדם הזה? ואמר הלא תראה אדוני המלך וירא את הזבוב אוכלת ברקתו. ויאמר לו: למה לא הברחתיה מעל פניך? ויאמר מוסר זה ירשנו מאבותינו שלא לשחוק ולא נרים יד לפני המלך! ויטב הדבר בעיני המלך ויצו להרכיבו במרכבת המשנה וקראו לפניו ככה יעשה לאיש ראש גליות ישראל! והוא היה ראש גולה ומבניו נתפשטו אחר כך ועמדו ראשי גליות והיו עושים צורת זבוב בחותם שלהם לזכרון אותו הזבוב אשר בעבורו נשא אביהם רבי בוסתנאי חן בעיני המלך עד כאן המעשה אשר הובאה בספר הדורות עיין שם [רבי בוסתנאי בן חנינאי (618–670) היה ראש הגולה בבבל ולפי מקורות מסוימים אף שימש כגאון ישיבת פומבדיתא].
ואמרתי אין לך דבר שאין לו רמז בתורה כי ראשי תיבות וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים (מלכים א' א, א) 'זבוב' לרמוז על נשיאות זרעו באחרית הימים מכח הזבוב הנזכר.
נמצא זרעו של דוד המלך ע"ה נתקיים בעולם אחר זמן שנתמעטו ועמדו רק על ענף אחד שהוא דוגמת שבט אחד שראה המלך נשאר עומד בתוך הגן והשבט הזה הוא היה רבי בוסתנאי שהיה אותו זמן עודנו עובר בבטן אמו שהמלך נתן עיניו בו להכריתו ולא עלתה בידו כי שמרו דוד המלך ע"ה אביו ועל זה נתנבא יעקב אבינו ע"ה ואמר 'לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה' דאפילו בזמן שלא ישאר בזרע בית דוד דאתי מיהודה רק שבט אחד בלבד, גם כן לא יסור שבט זה שלא יוכלו להכריתו אלא מן השבט הזה יעמדו כל זרע בית דוד הבאים אחריו ותשוב עטרה על ראשי גליות ליושנה כי ממנו יעמדו כל ראשי גליות אחר כך ולכך רמזו רבותינו ז"ל פסוק זה ד'לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה' על רָאשֵׁי גָּלֻיּוֹת שֶׁבְּבָבֶל כי להם קרה המקרה הזה. ואם תחבר תיבת לֹא עם תיבת יָסוּר יהיה צירוף 'לאיסור' לשון מאסר כי לאותו הזקן שהיה אסור בבית האסרים נגלה הדבר הזה ועל ידו נעשה הנם של ההצלה.
ועוד נראה לי בס"ד אומרם 'לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה' אֵלּוּ רָאשֵׁי גָּלֻיּוֹת שֶׁבְּבָבֶל דכתבו התוספות מן הירושלמי דראשי גולה היו מזכרים של זרע דוד המלך ע"ה אבל הנשיאים שבארץ ישראל היו מן הנקבות וכן מפורש בתלמוד בבלי (הוריות יא:) דאמר רבינו הקדוש על רב הונא 'ראש גולה שבבבל' אי אתי להכא מותיבנא לעיל מנאי דאיהו מדכרייא ואנא מנוקבייא.
ובזה מובן הטעם דקרי לראש גולה שבט מפני שהוא בא מצד הזכר הרמוז באות וא"ו דידוע כל הזכרים שבישראל רמוזים באות וא"ו דשמא קדישא והנקבות רמוזים באות ה"א דשמא קדישא.
וידוע כי יהודה נקרא על שמו של הקדוש ברוך הוא כמו שאמרו רבותינו ז"ל בגמרא (סוטה י:) יהודה שקדש שם שמים בפרהסיא זכה ונקרא כולו על שמו של הקדוש ברוך הוא, שבשמו יש אותיות שם הוי־ה ונמצא הזכרים של זרע דוד המלך ע"ה רמוזים באות וא"ו של יהודה שהוא זקוף ועומד כשבט וצורתו כמו השבט כנודע.
אבל נשיאים שבארץ ישראל דאתו מנקבות של זרע דוד רמוזים באות אחרון של יהודה שהוא אות ה"א. ולזה אמר 'לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה' אֵלּוּ רָאשֵׁי גָּלֻיּוֹת שֶׁבְּבָבֶל שהוא אות וא"ו שבשם יהודה שהוא אות הזכרים 'וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו' אלו נשיאים שבארץ ישראל שהם רמוזים באות ה"א שבשם יהודה שהיא אות הסוף של שמו ורגל רצונו לומר סוף ועוד קאמר 'מִבֵּין רַגְלָיו' שיצאו מן נשים הנקבות של יהודה כי האשה נקראת רגל כמו שאמרו בזוהר (זהר חלק א' קיב:) רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר (שמואל א' ב, ט) דא אתתא.

"וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו", אֵלּוּ בְּנֵי בָּנָיו שֶׁל הִלֵּל, שֶׁמְּלַמְּדִין תּוֹרָה בָּרַבִּים (בראשית מט, י). קשא הוה ליה למימר 'אלו הלל ובניו' ולמה תלה דבר זה בבני בניו של הלל? ונראה לי כונת המאמר הזה על רבינו הקדוש שהיה 'מִבְּנֵי בָּנָיו' שֶׁל הִלֵּל שהוא לומד תורה ברבים טפי משאר נשיאים אבותיו ואבות אבותיו כי בני ישיבתו היו רבים יותר מבני ישיבה של הלל הזקן גם כן והוא אשר סידר המשניות שהאירה עיניהם של כל ישראל שבזה נעשו כל ישראל תלמידיו ועליו נאמר מימות משה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד (גיטין נט.).
ואומרו 'בָּרַבִּים' יש להקשות הוה ליה למימר 'מלמדין תורה בישראל' ומאי בָּרַבִּים? ונראה לי בס"ד דאמרו בגמרא (כתובות עה.) 'חד מנייהו' דבני ארץ ישראל 'כתרי מינן' אנן בני בבל, נמצא כל יחיד מחכמי ארץ ישראל נחשב כשנים שנקרים בשם רבים כמו שאמרו רבותינו ז"ל מיעוט רבים שנים. ולזה אמר למדו תורה 'בָּרַבִּים' כלומר בארץ ישראל אשר כל יחיד נחשב רבים ואין דין יחיד בענין השגת התורה נמצא שם.
או יובן בס"ד אומרו 'בָּרַבִּים' כי תיבת רַבִּים בהפוך תהיה תיבת מֵרַבִּי דהמ"ם תהיה שמוש רצונו לומר מן רבי והיינו ארץ ישראל ששם יש תואר רַבִּי ולא רַב כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בבאור מאמר (עבודה זרה לו.) כל רב מבבל וכל רבי מארץ ישראל.

בגמרא וכן אמר ר' חייא. קשה דקחשיב רב נחמן קודם ר' חייא דקשיש מיניה טובא ולכאורה היה אפשר לומר דמה דאמר וכן אמר ר' חייא הוא מדברי רב נחמן גופא שהביא ראיה מר' חייא דאמר ג"כ הכי אבל מדברי התוס' דכתבו דלא אדברי רב נחמן אלא אדברי ר' חייא קאי משמע דמימרות חלוקות הם. ולכן נלע"ד דהך ר' חייא דהכא אינו ר' חייא הגדול תלמיד רבי אלא מאמוראים שהיו בימיו או אחר רב נחמן ואולי הוא ר' חייא בר אבא. ובזה יתיישב מה שהקשה המהר"ם שיף למה לא פשיט מה דמבעי' ליה אליבא דר' חייא אי דלא נקיט רשותא דיני' דינא אי לא מדברי ר' חייא גופא דאמר לקמן לרבה בר חנא זיל שלים דמהכא להתם לא מהני רשותא אלמא דדינא דינא דאי הדר דינא למה ישלם אבל לפ"ז דזה ר' חייא אחר הוי לק"מ:

ומחקק מבין רגליו אלו בני בניו של הלל שמלמדין תורה ברבים. אפשר לומר דרך רמז במ"ש רבינו האר"י זצ"ל דכל ת"ח מופלג יש בו ניצוץ משה רבינו ע"ה וז"ש בש"ס משה שפיר קאמר. וז"ש ומחקק שהוא משה רבינו ע"ה הוא מאיר בבני בניו של הלל שמלמדין תורה ברבים. עוד אפשר לרמוז דע"י התורה יכול לקיים כל המצות כמשז"ל דכל העוסק בתורת עולה וכו' וכן אמרו רז"ל דהעסק בדין המצוה הוא נחשב כאלו קיימה וזה רמז מחקק בגימטריא רמ"ח מבין רגליו שמלמדין תורה ועי"ז נחשב כאלו קיימו רמ"ח מצות. עוד אפשר לרמוז דרך הלציי ודרך מוסר כי העושר נמשל לרגלים כמ"ש את כל היקום אשר ברגליהם זה ממונו של אדם וכו' והן בעון העושר הוא ברגלים והאדם עושה אותו עטרה לראשו ומגביהו עד למעלה ומי שיש בו יראת שמים ודבק בתורה אינו חושב בעושר כלל ומניחו במקומו ברגלים וזה הרמז ומחוקק בני בניו של הלל שמלמדים תורה ברבים אלו מניחים העושר מבין רגליו ואינם מגביהים אותו כי כל לבם בתורה ובעבודה ה' והעושר יהיה במקומו בין הרגלים:
עוד זאת אדרוש דנראה דמה שאמרו פ"ב דיומא לא משכחת צורבא מרבנן דמורה אלא מלוי ויששכר נראה דה"ד בת"ח פשוט אבל מי שהוא גברא רבא וזכה אשר בקרבו אור בו ניצוץ משה רבינו ע"ה ודאי מכוין אל האמת וז"ש לא משכחת צורבא מרבנן דמורה כלומר ת"ח פשוט אבל אם הוא גברא רבא ודאי מורה כהלכה דניצוץ משה רבינו ע"ה אתו עמו ובהכי נתורצו כמה קושיות דמקשים דאיך אמרו דוד הע"ה הלכה כמותו גם רוב הסנהדרין אמרו במדרש דהיו משבט יהודה ואיך היו מורים הוראות בישראל ועפ"ז ניחא דדוד הע"ה וגם הסנהדרין היה בהם ניצוץ משה רבינו ע"ה ומכוונים אל האמת ובזה יתישב יותר מ"ש לעיל ומחוקק רמז למשה רבינו ע"ה דניצוץ שלו בבני בניו של הלל ובזה מלמדים תורה לרבים ומכוונים לאמת:
ובזה מיושב מה שהקשה הרב קרבן העדה פ"ק דמכות איך ממנים דיינים משאר שבטים, ועמ"ש אני עני בנחל קדומים ריש פרשת שופטים בס"ד ועל פי האמור מתורץ וירמוז לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך גימטריא משה עם הכולל דניצוץ משה בהם ומש"ה תתן לשבטיך אפילו משאר שבטים ודוק כי קצרתי:

ומחוקק מבין רגליו אלו בני בניו של הלל שמלמדים תורה ברבים. אפשר לפרש במ"ש פ"ב דיומא אמר רבא לא משכחת צורבא מרבנן דמורה אלא מלוי או יששכר והקשה הרב מהרש"א דהא דהע"ה אתי מיהודה והלכה כמותו ותירצו המפרשים במ"ש פ"ה דערובין דוד דגלי מסכתא נתקיימה תורתו בידו ולחד פירושא היינו שהיה מלמד לאחרים וזה סגולה דגם מאן דלא אתי מלוי ויששכר הלכה כמותו. והרב יפה תואר הקשה במ"ש בב"ר דרוב הסנהדרין מיהודה הוו דהרי לאסוקי כהלכה לוי ויששכר בעי. וניחא ליה דהש"ס איירי ביחיד וכדקאמר צ"מ דמורה אבל ברבים כלם מורים כהלכה ע"ש ואפשר דז"ש אלו בני בניו של הלל שמלמדים ובזה זוכים לכוין להלכה כתירוץ המפרשים ועוד ברבים רמז תירוץ הרב יפ"ת דכשהוא ברבים כל אדם מאיזה שבט שיהיה אם הוא ברבים יכול לכוין האמת ובהכי ניחא קושית התוס' ביומא דפריך הש"ס מיהודה מחוקקי דאמאי לא פריך מהך דכתוב בתורה ומחוקק מבין רגליו. וע"פ האמור ל"ק דכיון דדריש להאי קרא על בני בניו של הלל שמלמדים תורה ברבים לא מצי למפרך דע"י סגולות אלו ללמד ברבים זוכים גם שאר שבטים ומשו"ה פריך מיהודה מחוקקי דמשמע ליה אפילו ביחיד. ועמ"ש בעניותין שם ביומא על קושית התוס' ותירוצם ע"ש בס"ד:

(ה סע"א) בני אבא בר אחא כרסלא.—ביוחסין אות ח' ערך ר' חייא העתיק "בר אחא בר סלא" [וכ"ה בכ"י מינכן], וכן עיקר.

(ה א תוספות) ד"ה נקיטנא וכו' אין סברא לומר דרבה בר רב הונא היה בזמן רבי.—דבריהם ברורים, שהרי מבואר בקידושין (עב ב), שביום שמת רבי נולד רב יהודה, ומשמע דרב יהודה היה גדול מרבה בר רב הונא. אבל בע"ז (לו ב תוס' ד"ה צער) כתבו דמשמע שם, דר' זירא היה בימי רבי. וזה דבר שאי אפשר, שהרי ר' זירא היה תלמיד רב יהודה, ובימיו עלה לא"י, כדאיתא בכתובות קי ע"ב (ועי' מ"ש שם).

דן אפילו ביחיד. דכתיב (ויקרא יט) בצדק תשפוט וקסבר אין כאן עירוב פרשיות: דגמירנא. שמועות דינין מרבותי: וסבירנא. יודע אני להוסיף וליישב טעמים מדעתי: ונקיטנא רשותא. מריש גלותא דייננא דיני ממונות ביחידי: דיניה לאו דינא. והדר דינא לגמרי: דן דינא. ביחידי: אי קבלוך עלייהו. לגמרי לילך אחריך אם לדין אם לטעות ולא יתבעוך לא תשלם: ואי לא זיל שליט. ואי לא קבלו טעותך עליהם דאמרו לך דיינת לן דין תורה זיל שלים ומיהו מיהדר דינא לא אלמא גמיר וסביר וכי לא נקיט רשותא דיניה דינא ולא מהדר: לישקול רשותא. דכיון דברשות נחת לא משלם: מהכא להכא. מריש גלותא לבבל למידן דינא בבבל: ומהתם להתם. מנשיא דארץ ישראל לדון בארץ ישראל: שבט. לשון שררה ויש להן רשות להפקיר דהפקר ב''ד הפקר דכתיב (עזרא י) וכל אשר לא יבא וגו' ביבמות בהאשה רבה (דף פט:): מחוקק. שררה מועטת: שרודים את העם. שיש להם כח ורשות מאת מלכי פרס: בני בניו של הלל. הלל נשיא היה כדאמר בפסחים באלו דברים (דף סו.) הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם: דן דינא. בבבל וטעה: אתא. לא''י לקמיה דרבי חייא: ש''מ מהתם להכא לא מהני. דהא רבה בר חנה רשותא הוה נקיט מרבי דנשיא דא''י היה כדאמרן לקמן בשמעתין בן אחי יורד לבבל וכו': לא מינייכו נקיטנא רשותא. ואיני כפוף לכם: על הגבולין. הנמשכות אחר ארץ ישראל: מאי רשותא. דרבה בר חנה: יורה. איסור והיתר אמר להם רבי יורה ולקמן פריך אי גמיר למה ליה רשותא בהוראה: ידין. ברשות ויפטר מלשלם: יתיר בבכורות. יראה במומין ואם קבוע הוא יתירנו לשוחטו דביומיה דרבי אין לבכור תקנה עד שיפול בו מום דאחר חורבן היה: אל יתיר. לקמן מפרש טעמא: איבו. אבוה דרב הוה כדאמרינן באור לארבעה עשר (פסחים דף ד.) א''ל אייבו קיים כו': וחנה. אבוה דרבה: מכפרי. מקום:

ואם היה מומחה לרבים כו'. פירש הקונטרס דכתיב בצדק תשפוט וקסבר אין עירוב פרשיות כתיב כאן וקשה דא''כ תקשה ליה הך ברייתא לר' אבהו דאמר שנים שדנו אין דיניהם דין לד''ה וע''ק דמשמע לפי' הקונטרס דלמאן דאית ליה עירוב פרשיות אין יכול לדון יחידי והא רב יוסף ס''ל בפ' המגרש (גיטין דף פח:) דבהודאות והלואות עבדינן שליחותייהו אלמא אית ליה עירוב פרשיות ואפ''ה משמע בסמוך מעובדא דמר זוטרא דאית ליה לרב יוסף דיחיד מומחה דן ואפי' יחידי ועוד מדקאמר בסמוך אבל לא נקיט רשותא דיניה לאו דינא משמע דסבר כר' אבהו ואפי' הכי יחיד מומחה דן דלשמואל אפילו יחיד שאינו מומחה דינו דין דלאו דוקא נקט שמואל שנים כמו שאפרש לקמן בע''ה ודוחק לפרש דיניה לאו דינא לכתחלה לכך נ''ל דאפי' למאן דבעי ג' מומחין מדאורייתא תקנתא דרבנן היא דיחיד מומחה לרבים דן אפי' יחידי והשתא הא דקאמר דיניה לאו דינא לאו אכגון דרב נחמן קאי דאיהו סבר לה כשמואל לקמן דשנים שדנו דיניהן דין אלא אכגון אנא דר' חייא קאי דלית ליה דשמואל ולהאי פי' הא דפריך לקמן (דף ו.) לר' אבהו מדן את הדין ה''מ לשנויי דמיירי ביחיד מומחה לרבים ומיהו קשה דבפרק ראוהו בית דין (ר''ה דף כה:) משמע דמדאורייתא קאמר דמומחה לרבים דן ביחידי דתנן התם שאין היחיד נאמן ע''פ עצמו ומפרש בגמרא דאיצטריך למיתני דלא תימא דנאמן מידי דהוה איחיד מומחה דהכא ופריך ואימא ה''נ ומשני אין לך מומחה יותר ממשה ואי מדרבנן מאי מייתי ממשה וי''ל דהתם פריך ומשני למ''ד לעיל דבר תורה חד נמי כשר: מומחה לרבים כו'. אע''ג דהאי מומחה לרבים היינו גמירנא וסבירנא כדמסיק מ''מ הא דקאמר לקמן בזה בורר (דף כג.) לעולם פוסל והולך עד שיקבל עליו בפני ב''ד שמומחה לרבים לאו דניבעי גמיר וסביר כר' חייא ורב נחמן דהתם ב''ד קאמר וכיון שהם ג' אפי' סתם בני אדם מומחין לרבים אבל יחיד לא חשיב מומחה לרבים עד דגמיר וסביר: דן אפי' יחידי. ויכול לכוף את האדם בעל כרחו דאי בדקבליה עילויה אפי' שאינו מומחה נמי ומכאן דסתם ג' יכולין לדון את האדם בעל כרחו כשאינו רוצה לבא לב''ד דהא ג' במקום יחיד מומחה קיימי ואפי' שנים נמי דנין את האדם בעל כרחו אלא דאיקרו בית דין חצוף דאי בדקבלו עלייהו מיירי שמואל אמאי הוי ב''ד חצוף והא דתנן (לקמן דף כג.) זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד משמע דמדעתו אין בעל כרחו לא הני מילי כשאומר לא אדון לפני זה אלא לפני זה אבל אם אמר שלא יבא כלל לב''ד או אם הוה לווה ואינו רוצה לדון כלל בעירו כופין אותו ודנין אותו בעל כרחו: כגון אנא דן דיני ממונות ביחידי. והא דתנן במסכת אבות (פ''ד מ''ח) אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד הקב''ה עצה טובה קמ''ל שלא יטעה והא דאמר כגון אנא כו' היינו כלומר יכול לדון ולא שהיה דן אי נמי רגיל היה בדינין ואין לחוש שמא יטעה: ואי לא זיל שלים. פירש בקונטרס ואי לא כגון דאמרי ליה דיינת לן דין תורה וקשה דאם כן מאי דייק מהכא דהא אפילו לא גמיר וסביר נמי מה שעשה עשוי וישלם מביתו כדמוכח לקמן (דף ו.) דפריך לרבי אבהו מדן את הדין ומוקי לה בדקבלה עילויה ובשאינו מומחה איירי דהא קתני סיפא ואם היה מומחה לרבים פטור לכך נראה ואי לא דלא קבלוך עלייהו כלל: דהכא שבט והתם מחוקק. משמע דשבט עדיף והא דאמר בפרק מקום שנהגו (פסחים דף נא. ושם) אבל מבבל לא''י כיון דאנן כייפינן להו עבדינן כוותייהו ואומר רבינו תם דה''מ במילתא דאיסור והיתר דבני א''י חכימי טפי דאוירא דא''י מחכים כדאמר הכא דאיקרו מחוקק שמלמדין תורה ברבים אבל לענין הפקעת ממון ליפטר דהפקר בית דין הפקר עדיפי בני בבל דאיקרו שבט שרודין את העם במקל והיינו טעמא משום דראש גולה מזכרים ונשיא שבא''י מנקבות כדאמר בירושלמי: רבה בר חנה. גרסינן דאי רבה בר בר חנה א''כ היה בן בנו של חנה והכא משמע דבן אחיו של ר' חייא היה וחנה אחיו של ר' חייא היה כדלקמן אבל רבה ב''ב חנה דבכולי הש''ס היה בימי ר' יוחנן ובן בנו של חנה להכי קאמר בר בר וי''מ דשם אביו בר חנה ולא יתכן כדאמר בהמוכר את הספינה (ב''ב דף עד.) כל בר חנה סיכסא: נקיטנא רשות מאבא מרי ואבא מרי מרב. פי' ואבא מרי נטל רשות מרב דמי שיש לו רשות יכול ליתן רשות כענין שמצינו (לקמן דף יג:) לענין דיני קנסות דמי שהוא סמוך יכול לסמוך ויהיב ליה רשותא למידן דיני קנסות כדאמרינן (שם) ברם זכור אותו האיש לטוב שאלמלא הוא בטלו דיני קנסות ואע''פ שהוצרך רבי חייא ליטול רשות מרבי בשביל רבה בר חנה ורב שמא בעירו של רבי היה ובעירו לא היה רשאי אדם ליתן רשות אלא רבי אבל אין סברא לומר דרבה בר הונא היה בימי רבי:

סנהדרין ה ע"א