שנאמר: "הנה מטתו שלשלמה ששים גברים סביב לה מגברי ישראל. כלם אחזי חרב מלמדי מלחמה איש חרבו על ירכו מפחד בלילות" (שיר השירים ג, ז–ח), ודרשו, שתלמידי חכמים העוסקים בדין תורה, שהשכינה ("שלמה") שרויה לידם, צריכים לראות עצמם כאילו חרב מונחת על ירכם והם מפחדים מפחדה של גיהנם שדומה ללילה.

דרש ר' יאשיה ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה רב נחמן בר יצחק: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט והצילו גזול מיד עושק" (ירמיה כא, יב), וכי בבקר דנין וכל היום אין דנין? ואם כן מהו "לבוקר"? אלא: אם ברור לך הדבר כבקר שהוא מאיר — אמרהו, ואם לאו (לא) — אל תאמרהו. ר' חייא בר אבא אמר בשם ר' יונתן: דבר זה נלמד מהכא [מכאן], שנאמר: "אמר לחכמה אחתי את" (משלי ז, ד), ללמדנו: אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה לך — אומרהו, ואם לאו, אם אינו ברור לך כל כך — אל תאמרהו. ועוד בענין דין ודיינים.

אמר ר' יהושע בן לוי: עשרה שיושבין בדין — קולר (שרשרת של אסירים), כלומר, האחריות תלוי בצואר כולן. ותוהים: פשיטא [פשוט, ברור] שכולם אחראים! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא לתלמיד היושב לפני רבו, שאף שאינו בין הדיינים, בכל זאת גם לו חלק באחריות.

ומסופר שבהתאם לרעיון זה רב הונא כי הוה אתי דינא לקמיה [כאשר היה בא דין לפניו], מיכניף ומייתי [היה אוסף ומביא] עוד עשרה רבנן מבי [חכמים מבית מדרשו] של רב. אמר: כי היכי דלימטיין שיבא מכשורא [כדי שיגיע לנו רק שבב מן הקורה], שתהא האחריות תלויה בכולם, ואשר על כן על כל אחד מהם רובץ רק חלק קטן ממנה, שלא רצה לקבל על עצמו בלבד את כל האחריות. ובדומה לזה, רב אשי, כי הוה אתי טריפתא לקמיה [כאשר היתה באה שאלה בדין טריפה לפניו], מכניף ומייתי להו לכולהו טבחי [היה אוסף ומביא אותם, את כל השוחטים] של מתא מחסיא עירו, אמר: כי היכי דלימטיין שיבא מכשורא [כדי שיגיע לנו רק שבב מן הקורה].

ועוד בענין דיינים: כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל אמר, דרש רב נחמן בר כהן: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה" (משלי כט, ד) — אם הדיין דומה למלך, שאינו צריך לכלום ואינו נזקק לממונם של אחרים, ואינו תלוי בהם — הוא יעמיד ארץ, ואם דומה לכהן שמחזר בבית הגרנות לקבץ את התרומות — הוא יהרסנה, שאינו יכול להיות תקיף כראוי.

מסופר: דבי נשיאה אוקמו דיינא [בני בית הנשיא העמידו דיין] שלא הוה גמיר [למד]. אמר ליה [לו] אותו דיין ליהודה בר נחמני שהיה כרגיל מתורגמניה [מתורגמנו], האיש שהיה מסביר דבריו ברבים של ריש לקיש: קום עליה באמורא [עמוד עליו, עלי לשמש לו כמתורגמן, והוא ידרוש]. קם, גחין עליה [עמד, והתכופף לידו] כמקובל, שהחכם יאמר דבר מה, והוא יתרגם ויסביר את הדברים לקהל, ולא אמר ליה [לו] ולא מידי [דבר] משום שלא ידע.

פתח ואמר המתורגמן על הכתוב "הוי אמר לעץ הקיצה עורי לאבן דומם הוא יורה הנה הוא תפוש זהב וכסף וכל רוח אין בקרבו" (חבקוק ב, יט), כך הוא דיין זה, שבשל כסף וזהב העמידוהו להיות מורה לרבים, ואינו אלא כעץ ואבן דומם. והוסיף עוד כי עתיד הקדוש ברוך הוא ליפרע מאלה המעמידין (הממנים) איש כזה, שנאמר: "וה' בהיכל קדשו הס מפניו כל הארץ" (חבקוק ב, כ), שהוא עליון על הכל והוא ידון את האחראים לכך.

אמר ריש לקיש: כל המעמיד דיין על הציבור שאינו הגון (ראוי) כאילו נוטע אשירה (אילן של עבודה זרה) בישראל. ורמז לדבר, ממה שנאמר: "שפטים ושטרים תתן לך" (דברים טז, יח), וסמיך ליה [וסמוך לו] לדין מינוי שופטים האיסור "לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך אשר תעשה לך" (דברים טז, כא). אמר רב אשי: והממנה דיין כזה במקום שיש בו תלמידי חכמים, כאילו נטעו לעץ האשרה אצל מזבח, שנאמר: "אצל מזבח ה' אלהיך".

כתיב [נאמר]: "לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם" (שמות כ, כ). ויש לתמוה: וכי אלהי כסף ואלהי זהב הוא דלא עבדי [שאין עושים], הא [הרי] של עץ שרי [מותר]?! אלא אמר רב אשי, יש להבין זאת כך: אלוה — כלומר, דיין (הקרוי אלהים) הבא בשביל כסף, ואלוה הבא בשביל זהב.

ועוד בענין הדיינים, רב כי הוה אתי לבי דינא, אמר הכי [כאשר היה בא לבית הדין, היה אומר כך]: ברעות נפשיה לקטלא נפיק, וצבי ביתיה לית הוא עביד [ברצון נפשו למיתה הוא יוצא, הולך, ולצרכי ביתו אינו עושה], וריקן לביתיה עייל [לביתו הוא נכנס], שהרי הדיין מסתכן בענשי שמים אם יטה את הדין, ואינו מקבל שכר על הדין, ולואי שתהא ביאה לביתו כיציאה מן הבית בלא חטא.

ועוד מספרים על רב כי הוי חזי אמבוהא דספרי אבתריה [כאשר היה רואה שורה של סופרים הולכת אחריו] לכבדו, אמר: "אם יעלה לשמים שיאו וראשו לעב יגיע. כגללו לנצח יאבד רואיו יאמרו איו" (איוב כ, ו–ז), להזכיר לעצמו שלא להתגאות. וכן מר זוטרא חסידא [החסיד] כי הוו מכתפי ליה בשבתא דריגלא [כאשר היו נושאים אותו על הכתפיים בשבת שברגל] לצורך הדרשה, והיו עושים לו על ידי כך כבוד גדול, אמר הכי [היה אומר כך]: "כי לא לעולם חסן ואם נזר לדור ודור" (משלי כז, כד).

דרש בר קפרא: מנא הא מילתא [מנין דבר זה] שאמרו רבנן [חכמים]: הוו מתונין בדין — דכתיב [שנאמר]: "ו לא תעלה במעלת על מזבחי" (שמות כ, כו), כלומר, בחפזון יתר, וסמיך ליה [וסמוך לו] הפסוק הבא אחריו "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (שמות כא, א). אמר ר' אליעזר: מניין לדיין שלא יפסע על ראשי עם קודש, כלומר, שלא יהלך כשכולם יושבים, שלא יראה כפוסע על ראשיהם — שנאמר: "ולא תעלה במעלת", וסמיך ליה [וסמוך לו] הכתוב "ואלה המשפטים" שאף השופטים מוזהרים על כך.

כיון שהוזכר פסוק זה דורשים אותו לענייננו: נאמר שם "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", ולכאורה הביטוי "אשר תשים" אינו ראוי, ו"אשר תלמדם" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]! אמר ר' ירמיה ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה ר' חייא בר אבא: אלו כלי הדיינין שצריך לשים לפניו כדי להשתמש בהם. רב הונא, כי הוה נפק לדינא אמר הכי [כאשר היה יוצא לדין היה אומר כך]: אפיקו [הוציאו] לי מאני חנותאי [את כלי החנות שלי], כלומר, מקל ורצועה להלקות בהם את העבריינים, ושופרא [ושופר] אם יצטרכו להשתמש בו להחרים מישהו, וסנדלא [וסנדל] לצורך חליצה.

ועוד בענין השופטים: נאמר "ואצוה את שפטיכם בעת ההיא לאמר שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו" (דברים א, טז), ו"צוואה" לשון זירוז היא, אמר ר' יוחנן: כוונתו, כנגד מקל ורצועה תהא זריז, שלא יחסוך הדיין בעונשים אם סבור הוא שיש בכך משום תועלת לציבור. על מה שנאמר "שמע בין אחיכם ושפטתם", אמר ר' חנינא: מכאן אזהרה לבית דין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבא בעל דין חבירו, שהרי נאמר "שמוע בין אחיכם", בלשון רבים, כלומר, כששניהם מצויים יחד, ואף יש כאן אזהרה לבעל דין שלא יטעים (יסביר) דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חבירו. כיצד: קרי ביה נמי [קרא בו גם כן] "שמע בין אחיכם", כלומר, כאשר אתה משמיע מה שיש לדיין לשמוע עשה זאת כאשר נמצא גם בעל הדין השני.

רב כהנא אמר: מהכא [מכאן] ראיה לדבר, נאמר: "לא תשא שמע שוא" (שמות כג, א), ואנו מפרשים זאת כאילו נאמר "לא תשיא".

נאמר שם "ושפטתם צדק" (דברים א, טז), אמר ריש לקיש: צדק את הדין, כלומר, ברר אותו יפה יפה עד שתהא בטוח שהוא דין צדק, ואחר כך חתכהו. עוד נאמר שם "בין איש ובין אחיו ובין גרו", אמר רב יהודה: אפילו בין בית לעלייה (קומה שניה), שצריך לחלק "בין איש ובין אחיו" הבאים לחלק ירושת אביהם, מי יקבל את הבית ומי יקבל את העלייה.

"ובין גרו" (המובן כאן כמשמעו מגורים), אמר רב יהודה: אפילו בין תנור לכירים שאם צריכים שניים להתחלק, וזה אמור לקבל תנור וזה לקבל כיריים — דין רציני הוא, וצריך לדון בו.

על הכתוב שם "לא תכירו פנים במשפט כקטן כגדול תשמעון לא תגורו מפני איש, כי המשפט לאלהים הוא והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו" (דברים א, יז), ר' יהודה אומר: לא תכירהו את האיש שהוא ידידך לשאת לו פנים בדין. ר' אלעזר אומר: לא תנכרהו אם הוא שונאך, אלא תנהג כאילו לא הכרת אותו מעולם.

מסופר: אושפיזכניה [בעל בית מלונו] של רב אתא לקמיה לדינא [בא לפניו לדין]. אמר ליה [לו] רב: לאו אושפיזכני את [האם לא בעל בית מלוני אתה]? אמר ליה [לו]: אין [כן]. אמר ליה [לו] אותו אדם: דינא אית [דין יש] לי ורצוני להידון בפניך. אמר ליה [לו] רב: