"לא היו דברים מעולם", כלומר, מעולם לא הודיתי בכך — הוחזק כפרן, שהרי שמעו העדים שהודה ושוב אינו נאמן בשבועה, שהרי עדים מעידים בו ששיקר.

כנגד דעה זו אמר רב פפא בריה [בנו] של רב אחא בר אדא: הכי אמרינן משמיה [כך אומרים אנו משמו] של רבא: אף כאן אין נקרא שקרן כי כל מילי דכדי [דברים של ריק] לא דכירי אינשי [זוכרים אנשים], וכיון שהודאה זו לא ברצינות נאמרה, שמא שכח אותו אדם מה שהיה, ואף כאשר כפר בכך אין זו הוכחה שהוא משקר ביודעין.

מסופר: ההוא דאכמין ליה [אדם אחד שהטמין לו] עדים לחבריה בכילתיה [לחבירו בתוך הכילה שעל המיטה], אמר ליה [לו] לחבר: "מנה לי בידך". אמר ליה: "הן". אמר אותו אדם: "עירי ושכבי ליהוו עלך סהדי" [הערים והישנים יהיו עליך עדים], ורצה להכשילו שיסכים לעדות זו, מתוך שסבר שיחשוב אותו אדם שכולם ישנים. אמר ליה [לו] אותו האיש: "לא". אמר רב כהנא כשבא הדבר לדין: הא אמר ליה [הרי אמר לו] "לא", ואם כן אין זו הודאה של ממש.

וכיוצא בו מסופר, ההוא דאכמין [אדם אחד שהטמין לו] לחבירו עדים בקיברא לחבריה [בתוך קבר לחבירו], ובתוך בית הקברות אמר ליה [לו] לחבר: "מנה לי בידך", אמר ליה [לו] החבר: "הן", אמר לו: "חיי ומיתי ליהוו עלך סהדי" [החיים והמתים יהיו עליך עדים]! אמר ליה [לו] הנתבע: "לא". אמר ר' שמעון: אף כאן אין זו הודאה, שכן הא אמר ליה [הרי אמר לו] "לא".

אמר רבינא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב פפא: שמע מינה מהא [למד מזה], הא [זו] שאמר רב יהודה אמר רב: צריך שיאמר "אתם עדיי", לא שנא כי [אינו שונה אם] אמר זאת הלוה "אתם עדי", ולא שנא כי [ואינו שונה אם] אמר מלוה ושתיק [ושותק] הלוה, כי במקרים שאמרנו שאין מקבלים הודאה זו, טעמא [הטעם דווקא] שאמר הלוה "לא", שאינו רוצה בעדים, אבל אי שתיק [אם היה שותק] — הכי נמי [כך גם כן] היתה זו נחשבת להודאה.

מסופר: ההוא דהוה קרו ליה "קב רשו" [אדם אחד שהיו קורין לו "קב חובות"], כלומר, איש שהכל נושים בו. אמר פעם אחת בפני הבריות: מאן מסיק [מי בעצם נושה] בי אלא פלוני ופלוני בלבד. כלומר, אינני חייב הרבה כל כך כפי שסבורים. אתו [באו] אותם אנשים שהודה שהוא חייב להם תבעוהו לדינא קמיה [ותבעוהו לדין לפני] רב נחמן שיחזיר מה שהוא חייב להם, ואותו אדם טען שהיה משטה.

אמר רב נחמן: אדם עשוי שלא להשביע את עצמו, כלומר, יתכן שאדם אומר ברבים שהוא חייב כסף כדי שלא יחשב לעשיר ("שבע") ועל כן כל זמן שלא הודה הודאה מוגדרת שהוא חייב סך ידוע לאדם מסוים אין בכך כלום.

כיוצא בו מסופר: ההוא דהוו קרו ליה "עכברא דשכיב אדינרי" [אדם אחד שהיו קוראים לו "עכבר השוכב על הדינרים"], שהוא קמצן שאיננו נהנה מממונו כעכבר ששוכב ושומר על דינרי זהב, כי קא שכיב [כאשר נטה למות] אמר: "פלניא ופלניא מסקו [פלוני ופלוני נושים] בי זוזי [זוזים, כסף] ". בתר דשכיב אתו תבעינהו [לאחר שמת באו ותבעו אותם], את היורשין,

אתו לקמיה [באו לדין לפני] ר' ישמעאל בר' יוסי, אמר להו [להם] במקרה זה: כי אמרינן [כאשר אנו אומרים] שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו ולהוציא על עצמו שם שהוא עני — הני מילי [דברים אלה] אמורים מחיים, בעודו חי, אבל לאחר מיתה — לא יעשה זאת, ומן הסתם אמת אמר.

פרעו היורשים פלגא [חצי] סכום התביעה. תבעינהו לדינא לאידך פלגא [תבעו הנושים אותם לדין על החצי האחר]. אתו לקמיה [באו לדין לפני] ר' חייא, אמר להו [להם]: כשם שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו כך אדם עשוי שלא להשביע את בניו, שיתכן שמתחילה לא נתכוון אלא להעמיד פנים שגם בניו אינם עשירים. ואם כן אין מקום לתביעה. אמרו ליה [לו]: אם כן ניזיל וניהדר [נלך ונחזיר את הדין] ונקבל את הסכום ששילמנו לתובעים! אמר להו [להם] כבר הורה זקן (חכם) בדין זה ודינו קיים ואין בכוחי לבטל פסק דין קודם.

א מי שהודה בפני שנים שהוא חייב, וקנו מידו, שעשו גם קבלת קנין לאמת ולקיים את ההודאה — כותבין, יכולים העדים לכתוב את הדברים כשטר ולחתום עליו, ולתת יתר חיזוק לדבר. ואם לאו [לא], שלא עשו קנין אלא הודאה בלבד — אין כותבין. שבמקרה כזה אנו אומרים שרצה להשאיר את הדבר בגדר של הלוואה בעל פה, ולא כהלוואה בכתב.

הודה בפני שלשה ולא קנו מידו, בכך נחלקו, רב אמי אמר: כותבין, שכיון שהודה בפני שלושה שהם כבית דין, ובית דין רשאי לכתוב מעשה בית דין. ורב אסי אמר: אין כותבין, שלא נתכוון אלא לעדות בלבד. מסופר: הוה עובדא [היה מעשה] שהודה אחד בפני שלושה וחש לה [וחשש] רב להא [לדבר זה] של רב אסי והורה שלא לכתוב, שמא לא נתכוון לעשות אותם כבית דין.

אמר רב אדא בר אהבה: הא אודיתא, זימנין כתבינן וזימנין לא כתבינן [הודאה זו, פעמים כותבים אנו מה שהודה ופעמים אין אנו כותבים]. כיצד? — אם כניפי ויתבי [היו שלושה נאספים ויושבים] והודה בפניהם — לא כתבינן [אין אנו כותבים] בשטר, שאנו אומרים שלא נתכוון לעשותם בית דין. אבל אם כנפינהו איהו [אספם הוא] — כתבינן [כותבים אנו], שרואים שהקפיד להביא שלושה ולא שנים בלבד, משמע שנתכוון לעשותם כבית דין.

רבא אמר: אפילו אם כנפינהו איהו [אספם הוא] — לא כתבינן [אין אנו כותבים] שטר, עד דאמר להו [שיאמר להם]: "הוו [היו] עלי דייני [דיינים]

". מר בר רב אשי אמר: אפילו אמר "הוו [היו] עלי דייני [דיינים] "— לא כתבינן [אין אנו כותבים] שטר, עד דקבעי דוכתא ושלחי ומזמני ליה לבי דינא [שיקבעו מקום לדין וישלחו שליחים ויזמינו אותו לבית דין], אבל אם לא נעשה ככל דרכי בית דין, איננו אומרים שהתכוון שיהיו לו לענין זה כבית דין.

ועוד בהלכה זו: הודה במטלטלי (מטלטלין) שהוא חייב לו, וקנו מידו — הרי כותבין, ואם לאו [לא] עשו קנין — אין כותבין. הודה במקרקעי ולא קנו מידו, מאי [מה הדין], האם נאמר כי כיון שהקרקע נתנה תמיד לגביה הרי זה כקנין, או לא? אמימר אמר: אין כותבין. מר זוטרא אמר: כותבין. והלכתא [והלכה] היא שכותבין.

רבינא איקלע [הזדמן] למקום דמהריא, אמר ליה [לו] רב דימי בר רב הונא מדמהריא לרבינא: אם היתה זו הודאה במטלטלי ואיתנהו בעינייהו [מטלטלים והם נמצאים בעינם] באותו מקום, מאי [מהו] הדין, האם במקרה זה, שאין צורך מיוחד במסירה יחשבו כקרקעות, ויכתבו, או לא? אמר ליה [לו]: כמקרקעי דמו [כקרקעות הם נחשבים]. רב אשי אמר: כיון דמחסרי גוביינא [שהם מחוסרים עדיין גביה] — לא כותבים, אלא אם כן ביקש שיכתבו.

ב מסופר: ההיא אודיתא [שטר הודאה אחד] שלא הוה כתוב בה [היה כתוב בו] "אמר לנא [לנו] המודה כתבו וחתמו והבו ליה [ותנו לו] "אביי ורבא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: היינו [זהו] המקרה שבו אפשר להחיל את דברי ריש לקיש.

שאמר ריש לקיש: חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה גדול, כלומר, ודאי בדקו העדים וראו שהיה המוכר מבוגר ורשאי למכור, אף שלא נאמר בשטר במפורש שבדקו דבר זה. ומכאן נלמד הלכה כללית שאין העדים חותמים על השטר ואין הסופרים כותבים אותו אלא אם כן ידעו שהכל היה כסדרו, ולכן גם אם חסר פרט מסויים אין להוכיח מכאן, ובוודאי היה הכל כראוי.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב פפי, ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע שהקשה: מי איכא מידי דאנן לא ידעינן [האם יש דבר שאנו החכמים איננו יודעים], שיש חכמים שאינם יודעים הלכה זו שאין כותבים בלא שיבקש מי שהודה, וספרי דבי דינא ידעי [ואילו סופרי בית הדין יודעים] ואפשר לסמוך עליהם אולי בדקו את הדבר?!

שאילינהו לספרי [שאלו את סופרי בית הדין] של אביי — וידעי [וידעו], לספרי [את סופרי בית הדין] של רבא — וידעי [וידעו], משמע שסופרי בית הדין כיון שזאת אומנותם יודעים את הדינים השייכים לכך.

מסופר: ההיא אודיתא דהוה כתב ביה "דוכרן פיתגמי" [שטר הודאה אחד שהיה כתוב בו זכרון דברים] נעשה בפנינו,