אמר ליה [לו] המלאך: אמש ביטלתם תמיד של בין הערביים מפני המלחמה, ועכשיו ביטלתם תלמוד תורה. שאל אותו יהושע: על איזה מהן באת. כלומר: מה היא העבירה שגרמה לכך? אמר ליה [לו]: עתה באתי, על העבירה האחרונה.

כיון שכך מיד "וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק" (יהושע ח, יג), ואמר ר' יוחנן: מלמד שלן בעומקה של הלכה באותו לילה כדי לקיים מצות תלמוד תורה.

אמר שמואל בר אוניה משמיה [משמו] של רב: גדול תלמוד תורה יותר מהקרבת תמידין, שנאמר: "עתה באתי", הרי שעבירה זו של ביטול תורה חמורה יותר מביטול הקרבת קרבן התמיד.

א אמר ליה [לו] אביי לרב דימי: האי קרא במערבא במאי מוקמיתו ליה [מקרא זה בארץ ישראל במה, כיצד אתם מסבירים אותו], "אל תצא לרב מהר פן מה תעשה באחריתה בהכלים אתך רעך. ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל"?

(משלי כה ח–ט), כך מפרשים: בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא ליחזקאל לך אמור להם לישראל "אביך האמרי ואמך חתית" (יחזקאל טז, ג), אמרה רוח פסקונית (הוא המלאך גבריאל) לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אם יבואו אברהם ושרה אבותיהם של ישראל ויעמדו לפניך, אתה אומר להם כך ומכלים אותם? והלא נאמר: "ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל".

ותוהים: ומי אית ליה רשותא כולי האי [וכי יש לו למלאך גבריאל רשות כל זאת עד כדי כך ] להטיף מוסר להקדוש ברוך הוא? ומשיבים: אין [כן], וכפי שאמר ר' יוסי בר' חנינא: שלש שמות יש לו למלאך גבריאל: פיסקון, איטמון, סיגרון. פיסקון הוא קרוי — משום שהוא פוסק דברים בחריפות כלפי מעלה, איטמון — שאוטם (מכסה) עונותיהן של ישראל, סיגרון — כיון שסוגר (אוטם) את העוון שוב אינו פותח.

על מה שנאמר "היערך שועך לא בצר" (איוב לו, יט), אמר ר' אלעזר: לעולם יקדים אדם תפלה לצרה, שאילמלא לא הקדים אברהם אבינו תפלה לצרה שהיתה בין בית אל ובין העי לא נשתייר משונאיהן של ישראל (בלשון נקיה, כלומר, מעם ישראל) שריד ופליט, שהיתה זו מפלה שאין אחריה לכאורה תקומה. ריש לקיש אמר: פירושו של פסוק זה הוא כך: כל המאמץ עצמו בתפלה מלמטה — אין לו צרים מלמעלה. ר' יוחנן אמר, כך יש לומר: לעולם יבקש אדם רחמים שיהו הכל מאמצין את כחו, ואל יהו לו צרים מלמעלה.

ב שנינו במשנה: מנין שכיפר לו וידויו לעכן וכו'. וכן תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא] מנין שכיפר לו וידויו לעכן — מה שנאמר: "ויאמר לו יהושע מה עכרתנו יעכרך ה' היום הזה" (יהושע ז, כה), מלמד: היום הזה אתה עכור, ואי (אין) אתה עכור לעולם הבא. וכתיב [ונאמר] במקום אחר: "ובני זרח זמרי ואיתן והימן וכלכל ודרדע כלם חמשה" (דברי הימים א' ב, ו), מאי [מה] בא ללמדנו "כולם חמשה" — כולן חמשה הן לעולם הבא, שלעולם הבא באים כולם.

כתיב [נאמר] "זמרי" בין בני זרח בדברי הימים, וכתיב [ונאמר] "עכן", ואין ברור מה היה שמו האמיתי, ונחלקו בכך רב ושמואל. חד [אחד מהם] אמר: עכן הוא שמו האמיתי, ולמה נקרא שמו זמרי — שעשה מעשה זמרי שנאף עם המדינית. וחד [ואחד מהם] אמר: זמרי שמו האמיתי, ולמה נקרא שמו עכן — שעיכן (נהג כנחש) ופקד עונותיהן של ישראל.

ג שנינו במשנה שאם היוצא ליהרג אינו יודע להתוודות — מלמדים אותו, ור' יהודה אומר שאדם שיודע שעדים זוממים גרמו לו למות אומר שתהא מיתתו כפרה על כל עוונותיו חוץ מעוון זה. ואמרו חכמים שאין עושים כן כדי שלא יבואו כל אדם לנקות את עצמן. ותוהים: וינקו עצמן, ומה בכך שהנידון רוצה לומר שהוא חף מפשע?! ומשיבים: כדי שלא להוציא לעז על ידי כך על בתי דינין ועל העדים.

תנו רבנן [שנו חכמים]: מעשה באדם אחד שיצא ליהרג על פי בית דין, אמר: אם יש בי עון זה — לא תהא מיתתי כפרה לכל עונותי, ואם אין בי עון זה שאני נידון עליו — תהא מיתתי כפרה לכל עונותי, ובית דין וכל ישראל מנוקין מאשמה, והעדים לא תהא להם מחילה לעולם. וכששמעו חכמים בדבר אמרו: להחזירו אי אפשר, שכבר נגזרה גזירה. אלא יהרג ויהא קולר (האשמה) תלוי בצואר עדים.

ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן שיהרג], כל כמיניה [וכי הכל ממנו, הכל בכוחו]? וכי משום שאמר שהוא חף מפשע מיד ישנו את דינו? ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] לומר שיהרג אלא במקרה זה דקא הדרי בהו סהדי [שחזרו בהם העדים], ואף על פי כן אמרו חכמים שיהרג.

ושואלים: וכי הדרי בהו מאי הוי [וכאשר חוזרים בהם העדים מה בכך]? הרי ברור שיש להרגו, שהלא הכלל הוא כיון שהגיד העד שוב אינו חוזר ומגיד עדות אחרת, ואין לחזרתם איפוא כל תוקף! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא דאף על גב דקא יהבי טעמא למילתייהו [אף על פי שהם נותנים טעם לדבריהם] ומסבירים מדוע שקרו, בכל אופן מוציאים אותו להריגה. כי ההוא מעשה דבעיא מיכסא [כמו אותו מעשה בבעיא המוכס] שנתגלגלו הדברים שהאשימו עדים זוממים את בנו של ר' שמעון בן שטח כנקמה על שדן אביו את קרובותיהם למוות.

ד משנה היה הנידון רחוק מבית הסקילה ארבע אמות, מפשיטין אותו את בגדיו. האיש מכסין אותו משהו את ערוותו מלפניו, והאשה מכסים אותה מלפניה ומאחריה, אלו דברי ר' יהודה, וחכמים אומרים: האיש נסקל ערום, ואין האשה נסקלת ערומה, אלא בבגדיה.