א משנה ארבע מיתות נמסרו לבית דין שבהן דנים עוברי עבירות שונים, ואלה הן: סקילה, שריפה, הרג (בסייף) וחנק. ר' שמעון אומר, הסדר לפי החומרה הוא: שריפה, סקילה, חנק והרג. זו מצות הנסקלין, שבה דובר בפרק הקודם.

ב גמרא אמר רבא אמר רב סחורא אמר רב הונא: כל מקום ששנו חכמים דרך מניין, שעשו רשימה של דברים שונים, אין מוקדם ומאוחר במניינם, חוץ מהמשנה העוסקת בשבעה סמנין שבהם הדברים מנויים לפי סדר.

דתנן [שכן שנינו במשנה]: שבעה סמנין מעבירין על הכתם שנמצא בבגד של אשה, לדעת אם זה דם, והוא מטמא כדם נידה, או שהכתם של צבע הוא — וטהור. והם: רוק תפל (רוק של אדם לפני שאכל בבוקר), ומי גריסין (רוק של אדם שלעס גריסי פולים), ומי רגלים, ונתר, ובורית, קמוליא, ואשלך (אשלג), ואם נעלם הכתם בידוע שדם הוא.

וקתני סיפא [ושנינו בסופה של אותה משנה] שסדר מניית הסממנים הוא בדווקא, דאם העבירן לאותן סממנים שלא כסידרן שנימנה כאן, או שהעבירן שבעתן כאחד — לא עשה ולא כלום.

רב פפא סבא (הזקן), להבדילו מרב פפא סתם תלמידו של רבא, משמיה [משמו] של רב אמר: אף ארבע מיתות כסדרן נשנו. מדקא מפליג [כיון שחולק] ר' שמעון על הסדר, שמע מינה דוקא קתני [למד מכאן שבאופן מדוייק שנינו]. ומסבירים: ואידך [והאחר], רב הונא שלא מנה משנה זו בין הדברים המנויים כסדר, טעמו היה כי בפלוגתא [במקום מחלוקת] לא קא מיירי [עסק], ולא ציין מקום שהסדר אינו מקובל על הכל.

רב פפא אמר: אף סדר עבודה של יומא [יום הכיפורים] כסידורו הראוי נשנה, דתנן [שכן שנינו במשנה]: כל מעשה יום הכפורים האמורים — על סדר הם, ואם הקדים מעשה לחבירו — לא עשה ולא כלום.

ואידך [והאחר] שלא מנה זאת, מה טעמו? — ההוא חומרא בעלמא [חומרה בלבד היא], שאמנם אם שינה הרי הוא מקלקל, אבל אין בסדר זה כדי לומר איזה מן העבודות מעולה יותר ואיזו פחות, אלא קביעה לסדר העבודה בלבד.

רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע אמר: אף סדר קרבן תמיד שבמשנה מדוקדק בסידורו. דקתני עלה [ששנינו על כך] בסופו: "זהו סדר תמיד", משמע שכך בדיוק יש לעשות. ואידך [והאחר] שלא שנה זאת, לדעתו ההוא למצוה בעלמא [בלבד] אבל אינו מעכב אם אינו עושה כך.

ומעירים: והלכה זו שאמר רבא בשם רב סחורא לאפוקי [להוציא] ממצות חליצה ולומר שהדברים המנויים שם אינם מחייבים שלא לשנות מסדר זה, דתנן [שכן שנינו במשנה ], מצות חליצה כך היא: לאחר שבא הוא ויבמתו לפני בית דין, היו נותנין לו הדיינים עצה ההוגנת לו אם ראוי לו לחלוץ או ליבם, שנאמר: "וקראו לו זקני עירו ודברו אליו" (דברים כה, ח).

ואם החליט לחלוץ — היא אומרת: "מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי" (דברים כה, ז), והוא אומר: "לא חפצתי לקחתה" (דברים כה, ח). ובלשון הקדש היו אומרים דברים אלה.

"ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו" (דברים כה, ט), ויריקה זו צריכה להיות באופן שיהא רוק הנראה לדיינין. "וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו. ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל

"(דברים כה, ט –י). ואמר רב יהודה: מצות חליצה זה סדרה: קוראה היא, וקורא הוא את הדברים שצריכים לומר, כאמור. חולצת נעלו, ורוקקת, וקוראה.

והוינן [והיינו דנים] בה בשאלה: מאי קא משמע לן? [מה השמיע לנו] בדברים אלה? והלא מתניתין [משנתנו] המפורשת היא! ומסבירים: הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] — כי המצוה הכי [כך] היא, ואי אפיך [ואולם אם הפך ושינה את הסדר] — לית לן [אין לנו] בה פגם, אלא החליצה חלה ותקפה גם כך. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כך]: בין שהקדים חליצה לרקיקה, או רקיקה לחליצה — מה שעשה עשוי, והרי שאף שיש סדר מסויים במשנה אינו מעכב.

ולאפוקי [ולהוציא] מהא דתנן [מזו ששנינו במשנה]: כהן גדול משמש בעבודת המקדש בשמונה כלים (בגדים), והדיוט בארבעה. ואלו הם הבגדים בהם משמש כהן הדיוט: בכתונת, במכנסים, במצנפת, ואבנט. מוסיף עליהן כהן גדול ללבוש בשעת עבודה חושן, ואפוד, ומעיל, וציץ. ולפי סדר זה משמע שהכתונת ראשונה היא.

ותניא [ושנויה ברייתא] מנין שלא יהא דבר קודם למכנסים — שנאמר: "כתונת בד קודש ילבש ומכנסי בד יהיו על בשרו" (ויקרא טז, ד), משמע שמכנסיים ראשונים הם, שכן לובשם ממש על בשרו. הרי שהמנין במשנה אינו כסדר הלבישה.

ושואלים: אם כן והתנא מאי טעמא אקדמיה [מה טעם הקדים] את הכתונת? ועונים: משום דאקדמיה קרא [שהקדים אותה הכתוב]. ושואלים: וקרא מאי טעמא אקדמיה [והכתוב מה טעם הקדים אותה]? ומסבירים: משום דמכסיא כולה גופיה [שמכסה את כל גופו] — עדיפא ליה [עדיפה היא לו] למקרא להקדימה.

ג שנינו במשנה את סדר המיתות סקילה, שריפה, הרג, וחנק. ומסבירים על סמך מה קבעו חכמים סדר זה: כי מיתת סקילה חמורה משריפה, וראיה לדבר — שכן ניתנה הסקילה למגדף (מקלל את ה') ולעובד עבודה זרה. ומאי חומרא [מה החומרה] שיש באלה יותר מבאחרים — שכן פושט ידו בעיקר האמונה בה'.

ומקשים: אדרבה (להיפך), נאמר ששריפה חמורה, שכן ניתנה כעונש לבת כהן שזינתה, ומאי חומרא [ומה חומרה] שיש בה — שכן מחללת לא רק את עצמה אלא גם את אביה על ידי עבירתה שלה.