למה תלמיד חכם דומה לפני עם הארץ, בתחלה שאינו מכירו דומה לפניו לקיתון (כעין כוס) של זהב. סיפר הימנו (שוחח עמו) דומה לקיתון של כסף, נהנה ממנו תלמיד חכם מעם הארץ, דומה לקיתון של חרש, כיון שנשבר שוב אין לו תקנה מה שאין כן בכלים היקרים שגם אם אירע להם דבר מה ניתנים הם לתיקון.

א מסופר: אשה ששמה אימרתא בת טלי, בת כהן שזינתה הואי [היתה] אקפה [צוה להקיפה] רב חמא בר טוביה חבילי [חבילות] זמורות של עצים, ושרפה.

אמר רב יוסף: טעה רב חמא בר טוביה בתרתי [בשתיים]; טעה בהלכה שקבע רב מתנה שדינה בפתילה של אבר. וטעה בדתניא [במה ששנינו בברייתא ], ששנינו, נאמר: "ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם" (דברים יז, ט), ומן הפסוק למדים: בזמן שיש כהן המשמש בבית המקדש יש משפט בדיני נפשות, בזמן שאין כהן — אין משפט.

ב שנינו במשנה שאמר ר' אלעזר בר' צדוק: מעשה בבת כהן שזינתה ונידונה בשריפה ממש, ואמרו לו חכמים שלא היה בית הדין של אז בקי. אמר רב יוסף: בית דין של צדוקים הוה [היה], והם פירשו את הפסוק כמשמעו.

ושואלים: האם הכי [כך] אמר להו [להם, לחכמים] ר' אלעזר בר' צדוק והכי אהדרו ליה [וכך השיבו לו החכמים]? והתניא [והרי שנינו בתוספתא] בנוסח אחר, אמר ר' אלעזר בר' צדוק: זכורני כשהייתי תינוק, ומורכב על כתיפו של אבא, והביאו בת כהן שזינתה והקיפוה חבילי [חבילות] זמורות של עצים, ושרפוה. אמרו לו חכמים: קטן היית אז, ואין מביאין ראיה מן הקטן, כי שמא לא הבנת כראוי את הענין. והרי זו סתירה בולטת בין הגרסות! ומשיבים: שני מעשים נפרדים הוו [היו] ובשניהם העיד ר' אלעזר בר' צדוק.

ושואלים: הי [איזה] מהם אמר להו ברישא [להם לחכמים בתחילה]? אילימא הא קמייתא [אם תאמר את זו הראשונה] הכתובה במשנה אמר להו ברישא [להם תחילה] — דבר זה לא יתכן, כי אם אמר להם על דבר שאירע כשהוא גדול ולא אשגחו ביה [השגיחו בו], ודחוהו באומרם שבית הדין לא היה מוסמך, אמר להו [להם] אחר כך מעשה שאירע כשהוא קטן ואשגחו ביה [והשגיחו בו?!]

אלא, הא [זו] השנויה בתוספתא אמר להו ברישא [להם בתחילה], ואמרו ליה [לו]: קטן היית ואין מביאים ראיה מן הקטן, ואמר להם מעשה שאירע כשהוא גדול, ואמרו ליה [לו]: טעם הדבר מפני שלא היה בית דין של אותה שעה בקי בהלכה.

ג משנה מצות הנהרגין כיצד היו עושים? — היו מתיזין (קוצצים) את ראשו בסייף, כדרך שהמלכות עושה. ר' יהודה אומר: אין עושים כן, שכן ניוול הוא לו במיתה זו. אלא מניחין את ראשו של הנידון על הסדן וקוצץ בקופיץ (סכין גדולה). אמרו לו החכמים: אם חושש אתה לניוול הרי אין מיתה מנוולת מזו וטוב לו שימיתוהו כדרך שאמרנו אנו.

ד גמרא תניא [שנויה תוספתא] בהמשך לדברים שבמשנה: אמר להן ר' יהודה לחכמים: אף אני יודע שמיתה מנוולת היא, אבל מה אעשה שהרי אמרה תורה "ובחקתיהם לא תלכו" (ויקרא יח, ג) ואין לנהוג כמנהגי הגויים!

ושואלים: ורבנן [וחכמים] מה משיבים הם כנגד טענה זו? ומשיבים: כיון דכתיב [שנאמר ה] מיתת סייף באורייתא [בתורה], לא מינייהו קא גמרינן [מהם אנו לומדים], ואנו עושים כדיננו ואיננו מתחשבים בהם כלל, הגם שיש בדין הגויים משום דמיון והקבלה.

דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כך] שדבר שהוא ממנהג ישראל אין אוסרים אותו אף שגם הגויים נוהגים כן, אם כן הא דתניא [זו ששנינו בברייתא] שורפין על המלכים כלים ובגדים כביטוי של אבל ודבר זה הוא לא מדרכי האמורי, ומותר, היכי שרפינן [איך שורפים אנו]? והכתיב [והרי נאמר]: "ובחקתיהם לא תלכו"! אלא, כיון דכתיב [שנאמרה] שריפה על מלכים באורייתא [בתורה] דכתיב [שכן נאמר]: "ובמשרפות אבותיך המלכים הראשונים אשר היו לפניך כן ישרפו לך" (ירמיה לד, ה), לאו מינייהו קא גמרינן [לא מהם אנו לומדים] אלא מנהגנו שלנו בידינו אף שגם הגוים נוהגים כך. והכא נמי [כאן גם כן] כיון שנאמר סייף באורייתא [בתורה] — לאו מינייהו קא גמרינן [לא מהם אנו לומדים].

והא דתנן [וזו ששנינו במשנה] באידך פירקין [בפרקנו האחר] במסכת זו, אלו הן הנהרגין: הרוצח, ואנשי עיר הנדחת. בשלמא [נניח] לגבי עיר הנדחת כתיב בהו [נאמר בהם] במפורש: "הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב" (דברים יג, טז). אלא רוצח מנלן [מנין לנו] שדינו בחרב?

ומשיבים: דתניא [שכן שנינו בברייתא], נאמר: "וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט ומת תחת ידו נקם ינקם" (שמות כא, כ), ו"נקימה" זו איני יודע מה הוא. כשהוא אומר "והבאתי עליכם חרב נקמת נקם ברית" (ויקרא כו, כה), הוי אומר: "נקימה" זו מיתה בסייף. ושואלים: ומנין שקוצצים ראשו בחרב?

ואימא דבריז ליה מיברז [ואמור שדוקר הוא אותו] בחרב! ומשיבים: "לפי חרב" כתיב [נאמר], משמע שבלהב החרב מכים ולא בחודה.

ושואלים: ואימא דעביד ליה גיסטרא [ואמור שעושה אותו מחצית], שחותכים אותו באמצע גופו! ומשיבים, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אמר קרא [הכתוב] "ואהבת לרעך כמוך" — ברור לו מיתה יפה, ואילו בהריגתו על ידי חציית גופו בחרב אין משום מיתה יפה.

ועדיין מקשים: אשכחן דקטל עבדא [מצאנו ראיה למי שהרג עבד] שנידון בסייף, ואולם ההורג בר [בן] חורין מנא לן [מנין לנו]?

ומשיבים: ולאו [וכי לא] קל וחומר הוא? אם קטל עבדא [הרג עבד] דינו בסייף, ההורג בר חורין יהא דינו בחנק בלבד?

ראיה זו דוחים: הניחא [זה נוח] למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שחנק קל מסייף. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שחנק חמור מסייף, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? והרי יתכן באמת כי בן־חורין, החמור יותר, מיתתו בחנק דווקא!

ומשיבים: נפקא ליה מדתניא [יוצא לו, נלמד הדבר מן הברייתא] השנויה על האמור בדיני עגלה ערופה: "ואתה תבער הדם הנקי מקרבך" (דברים כא, ט) הוקשו [הושוו] בכתוב זה כל שופכי דמים לעגלה ערופה; מה להלן בעגלה ערופה עצמה חותכים את ראשה בסייף ומן הצואר, אף כאן בעונש הרוצח בסייף ומן הצואר.

ומקשים: אי מה להלן [או מה שם] בעגלה ערופה חותכים את הצוואר בקופיץ, וממול (בהמשך) העורף, אף כאן ברוצח ידון בקופיץ וממול עורף! אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אמר קרא [הכתוב] "ואהבת לרעך כמוך" — ברור לו מיתה יפה. ואם כי לומדים את עיקר הדין מעגלה ערופה, הרי בוררים לנידון את העונש הקל במידת האפשר על פי דין תורה.

ה משנה מצות הנחנקין כיצד היו עושים? — היו משקעין אותו את הנידון בזבל עד ארכובותיו שלא יזוז, ונותן סודר קשה לתוך הרכה וכורך על צוארו, זה עד אחד מושך אצלו וזה העד האחר מושך אצלו, עד שנחנק ונפשו יוצאת.

ו גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: את הכתוב "ואיש אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו מות יומת הנואף והנואפת" (ויקרא כ, י) דורשים: "איש" פירושו: אדם מבוגר — פרט לקטן שלא התבגר שנאף, "אשר ינאף את אשת איש" — פרט לאשת קטן שאין נשואין לקטן קרויים נשואין. "אשת רעהו" — פרט לאשת אחרים כלומר, גוים, שאינם קרויים "רעהו".

"מות יומת" משמעו: בחנק. ודנים: אתה אומר שמיתתו בחנק, או אינו אלא באחת מכל מיתות אחרות האמורות בתורה? אמרת [אומר אתה]: כל מקום שנאמר לשון "מיתה" בתורה סתם, אין אתה רשאי למושכה להחמיר עליה, אלא להקל עליה, אלו דברי ר' יאשיה, כלומר, כיון שאין לימוד מיוחד להחמיר, מקבלים את דברי התורה כמתכוונים למיתה הקלה ביותר — מיתת חנק.

ר' יונתן אומר: לא מפני שהיא, החנק, קלה שבמיתות אלא לדעתו כל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק ושאר מיתות צריך שיפורשו במיוחד בכתוב.

רבי (יהודה הנשיא) אומר בשיטת ר' יונתן: נאמר בכמה מקומות מיתה בידי שמים, ונאמר מיתה בידי אדם. מה מיתה האמורה בידי שמים הריהי מיתה שאין בה רושם חיצוני, אף מיתה האמורה בידי אדם — מיתה שאין בה רושם.

ומקשים: ואימא [ואמור] שתהא זו מיתת שריפה שאף היא אינה עושה רושם מבחוץ! ומשיבים: מדאמר רחמנא [כיון שאמרה התורה] ופירשה כי בת כהן נידונה בשריפה, מכלל הדברים אנו לומדים דהא [שזו], כל אחרת שזנתה, לאו [לא] בת שריפה היא אלא נידונה במיתה אחרת שאינה עושה רושם, והיא חנק.